הדבר היה בשנת השלושים ותשע ללכת בני ישראל במדבר, בחודש השני בשנה ההיא, אחרי שובם מהכות את חמשת מלכי מדיין במלחמה הגדולה אשר עם אָבֵל מְחוֹלָה. שלושת ימים כבר סערה המלחמה, מעֲרוֹעַר אשר על נחל ארנון ועד הגלעד אשר עם גבול יַבּוֹק ניטשה, ורק ביום השלישי לפנות ערב היתה תבוסת המדיינים. את חמשת מלכי מדיין תפשו חיים, את אֱוִי ואת רֶקֶם ואת צוּר ואת חוּר ואת רֶבַע, ויתעללו בהם כל הלילה, ובבוא הבוקר תלום ויהיו תלויים עד הערב. אז פשטו על כל הנשאר מן המלחמה, על כל זָכָר באדם, וישמידום וַיַּכּוּם ולא השאירו אף אחד ואחר-כן באו אל-תוך הערים הנעזבות שְׁכוּרִים מדם וישתערו על כל בית ועל כל מסתור ויסחבו את יתר הפליטה מכל מחבוא אשר התחבאו שם, את כל חולה מערשו ואת כל נחשל מפינתו ואת כל זקן מרבצו, וישמידום, ואת הערים שרפו ואת הטירות ניתצו ואת החצרות החריבו, ומקץ יום אחד לא ניכר כי היו בזה ערים. ואולם את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ומקניהם וחילם לקחו, את הזהב ואת הכסף, את הנחושת ואת הברזל, ואת הבדיל ואת העופרת, את כל אלה לקחו עמם וינַהגום ויביאום עד ערבות מואב אשר על ירדן ירֵחו.

והשלל ביום ההוא היה רב מאד: ארבע מאות ושבעים וחמישה אלף קשתות, תשע מאות ושמונים אלף אשפות חצים, וכפות קלע שלוש מאות אלף וחמישים וחמישה אלפים, והרכב אשר לקחו היה רב וכבד מאוד, מלבד החרבות והכידונים והרמחים. ומספר הנשים אשר הוליכו עמם בשבי היה שלוש מאות ועשרים ושישה אלף, מלבד הצאן והבקר והחמורים. אז יבורו עוד מן השִבְיָה את כל אישה יודעת איש, ויצחקו עמהן כל הלילה ואחרי-כן הרגו בהן עד עלות הבוקר, וייוותר רק הטף מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, ויהי מספרן רק שניים ושלושים אלף. – בין השבויות האלה אשר נותרו היתה גם נערה בת ארבע-עשרה שנה, לבנת-עור עד להפליא, עודה כמעט ילדה, ושמה חוגלה. שערות ראשה היו ארוכות מאוד ותהיינה יורדות עד למו קרקע האדמה, והן מדובללות ומסובכות ומראיהן כפשתים אשר לא שֹורָקו. כאשר ראו אותה האיילות, החלו לשאוף, ואחר-כן ניגשו וילוקו את כפות ידיה. ואולם צווארה היה כצוואר נְמַר-הגמל,¹ ארוך וזקוף מאוד, וכל הרואה אותו עמד רגע תחתיו ויבט.

ואנשי המלחמה ישבו עוד שבעת ימים מחוץ למחנה, כל הורג נפש וכל אשר נגעה ידו בחלל, והאנשים האלה התחטאו ביום השלישי וביום השביעי כיבסו את כל כלי-עור ואת כל מעשה-עיזים אשר היה על בשרם, ואחר-כן באו אל המחנה. ואולם ביום השמיני בבוקר לקחו את השבויות, איש איש את מספר שבויותיו אשר שבה, ויעלו אותן על הפסגה אשר בשדה צופים, כי שם השוק אשר ימכרו אותן.

והקהל אשר נאסף אל ראש הפסגה היה גדול ורב מאוד. מקרוב באו ומרחוק, מיַעֲזֵר ומקָדֵש בַּרְנֵעַ, מדִיבוֹן ומדִי זָהָב,מאות מאות אנשים, כי היה העם רעב לנערות המדייניות, ויהיו דוחקים איש את אחיו וההמולה גדולה מאוד והלחץ רב. והנערות עומדות במערכה, טורים טורים, והן ערומות, לא כיסה את בשרן בלתי אם שמיכת-בד קלה, ורגע רגע ניגש איש לקנות, והאיש הכושי אשר הועמד על הממכר הסיר ברגע ההוא את השמיכה ויהלל אל הקונה ואת מקנָתו, את יצורי גווה ואת בדי עורה ואת תור בשרה ואת כל חינה. השמש בערה במרום ותשלח את קוויה על חלקת הבשר הערום, ויפוזו רגע אחד יצורי הבשר בזהב האור ויברקו ויזהירו. רגע אחד רעדו גלי האור וירחצו ביפעת כל פלאי היופי אשר נגלו, ואחר-כן שבה השמיכה ותכס אותה שנית. ובקצה המערכה עמדה גם חוגלה, מופנה מעט הצידה, ועיניה הנבהלות והגדולות פקוחות לרווחה – ורק ראֹה לא ראתה דבר. היתה כמו בא עליה קיפאון, והיא איננה יודעת איפה היא ומה-ייעשה פה. אכן רק עתה בעומדה בין רֵעותיה נראה עד-כמה קטנה קומתה. עוד ילדה היתה. ואולם דבר-מה היה בעיניה ובבשרה המזהיר אשר גירה את כל גבר. כשלג אשר על ראש השְׂנִיר הזהיר הבשר ויהי נוצץ לרגעים. והיא עומדת ואיננה יודעת – ורק שערותיה שפוכות לארץ ויתרן שטוח על-פני הקרקע וצבע לו כצבע הזהב הניתך. ורק כאשר תוסר השמיכה רגע אחד מעל בשרה או כי שלח אחד הקונים את ידו הגסה למשש גם את בשרה הערום, חרדה תחתיה רגע קטן ותמהר ותכס בשתי ידיה את שדיה. ושתי הידיים האלה לבנות מאוד וענוגות – ויהי הקונה מביט בידיה. אבל בעוד רגע שב אליה קפאונה ותסר את ידיה ותעמוד דומם. ברגע ההוא עלה על הפסגה אליצפן בן-עוזיאל בן-איתמר הכוהן, ויתייצב מרחוק ויבט – ופתאום נחה עינו על חוגלה. והאנשים הקונים סרו מהר הצידה, כי נשיא הוא ובעל בעמו, אשר לו הקובה² עם הנשים היפות בכל המחנה, שתיים מואביות ואחת אמורית ויתרן מן העבריות ויידעו כי לא יתייצבו בפניו להתחרות עמו במקנתו. ואליצפן ניגש לאיטו, והעבד הכושי העביר את השמיכה לשני צידיה – והנשיא לא דיבר קטנה או גדולה. רק עיניו נוצצו מאוד ותהיינה ירוקות, וגידי מצחו שורגו פתאום מאוד מתחת לעורו. רק עוד רגע בחנו עיניו את צווארה ואת עורפה ואת מבנה מפרקתה עד מותניה – אז נראה על שפתו רוקו. פתאום שלח את ידו וימהר וישלם את מחירה, מאה ושישים שקלים כסף, ויקח אותה וילַך. בלכתו נעו רגליו מעט.

ועם רב יורד מן ההר, גדודים גדודים שלמים, איש ומקנתו אשר קנה, ותהי ההמולה גדולה מאוד.