(משורר ששר ופירש)

לא בצלצלי־שמע וצלצלי־תרועה נכנס להיכל השירה העברית.

חסר היה זקיפות־הקומה ואשישות־הצעד, האמונה בכוח כשרונו והבטחון בעוצם יכולתו שיכשירוהו להלוות בו על חבורת לווייו מיטיבי נגן ומנעימי זמר, שלא כאחד מאותם מתחילים יהירים השואפים לכבוש בו הלווייה ביד חזקה:

"…בְּדִמְמַת קְדוּשָׁה נֶהְדָּרָה

אֶדְרְכָה אֶת מִפְתַּן קָדְשִׁי,

וִעַל מִזְבְּחִי הַיָּשָׁן בְּרוּחַ נֶעֱצָרָה

אַעֲלֶה לְקָרְבָּן נִשְׁמָתִי".

בחשאי נכנס להיכל בשירה עברית, בהלמות־לב מתוך חרדת־קודש. כף ידו רתתה כשאחזה בכף המנעול. כפוף קומה פסע פסיעות רופפות כששפתיו מדובבות תפילה בלחש, כרע ברך מול מזבח־השיש, העלה לקרבן שירת־נשמתו הצנועה, המית־כיסופים בקול דממה דקה, ומיד נרתע לאחוריו ויצא. ומאז ועד היום טרם קנה שביתה בתוכו, טרם נעשה בן־בית בו. כניסה בחשאי, תפלה בלחש, השתחוויה, העלאת קרבן – שירת נשמתו – ויציאה מתוך המית לב ורעד נפש.

מעט הוא הרכוש שהכניס אל אוצר השירה העברית באמריקה. והמעט שהכניס – חסר משקל הוא. חסרים שיריו העפלה – זו שבהרקעה וזו שבהעמקה. אין בהם לא מצריחת־שכרון של עולה שמים ולא מזעקת־שבר של יורד תהומות: כשזועק הלב, מתוך שאילה מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור, הזעקה השלית¹ : “אללי לי! מאין באנו ולשם מה עצם הוויתנו? מה החזיון שנטל עלינו לשחק או לחזות בו?” כשמשתוקקת הנפש אל אימת־התעלומה שבאין־סופיות, אל הנורא־הוד הגלום בערפליות האלוהית ולעומק הצער שבנצח – אז נלך אל סוג משוררים אחרים לחפש בשיריהם, אם תשובה לשאילתנו־זעקתנו, עירטול המופלא ומיצוי עומק הצער, או שיתוף שבביטוי לכאבנו המעומם. חוג־שירתם של משוררים כדומניץ צר ומוגבל:

"…אֶפְרוֹש לְבַדִּי לְתַנּוֹת

יְגוֹנִי בֶהָרִים, בֶּהָרִים" –

קרי: בין הרים. פרש המשורר לתנות יגונו בגיא. הרים סביב לו והם סוגרים עליו, סוגרים האפקים האובדים במרחקי־מרחקים וחוצצים חציצה בפני חללי האין־סוף. ואולם כשמתיגעה הנפש מן הבעיות הנצחיות –

"וְאִם תִּיגַע לְהַבִּיט לַמְרוֹמִים, גֵּא, בּוֹדֵד.

וְקָפְאָה נִשְׁמָתְךָ בְמֶרְחַב עוֹלָמוֹת אַוְרִירִים,

וְעָיְפָה לַמָּוֶת הַנֶּפֶש מִתְּעוֹת לִבְלִי תַכְלִית

בִּשְׁבִילֵי־מִסְתּוֹרִין עֲקוּמִים, אֲפֵלִים,

שֶׁל חֲלוֹמוֹת עֲתִידוֹת וַחֲזוֹן שַׁחַר נוֹלַד" –

בשעה זו, שעת כמיהה וערגה למלה פשוטה, אנושית, שתמלל למרות יושנה, את כאב האדם כמות שהוא – אותו האדם הפשוט, התמים אשר “לא יד לו במערכות חוזים ולא נחלה בבתי משכית, מקטנות לא ברח וגדולות לא פילל ונצורות לא ביקש” – את אנחת הנשמה הנאבקת אשר

בְּעִדָּן הַסּוֹעֵר הַמָּלֵא חֲלִיפוֹת,

בִּסְאוֹן לוֹחֲמֵי־עַד וְנִלְחָמִים

לֹא תִשָּׁמַע נְשָׁמָה נֶאֱבֶקֶת. וּמַאֲלִיפוֹת

אֲנָחוֹת תֹּאבַדְנָה בְתֹהוּ עוֹלָמִים" –

אז נרד אל משוררים מסוגו של דומניץ, נרד אליו אל השפל כי על כן

שָׁם תִּשַּׁח קוֹמָתָךְ אֲלֵיהֶם הַיְצוּרִים,

תִּתְכַּוֵּץ וְּתְחַמֵּם גְּוִיָּתְךָ לְאוֹרָם,

תְּחַבֵּא לְבָבְךָ אֲכוּל הַשִּׁמָּמוֹן,

וְהָיִיתָ כְמוֹהֶם: נַנָּס בֵּין נַנָּסִים,

אָח לְשַׁעֲשוּעֵיהֶם וְרֵעַ לִשְׂחוֹקָם,

וְרָוְתָה נַפְשְׁךָ וְחָיְּתָה לְרֶגַע".

שם, בשפל, מקומם של משוררים כדומניץ, ושם תמצאנו. ואם כי קץ בו לפעמים המשורר ושואף “לעזוב את עמק הגמדים בדממה, ולתעות בין ענקי־הצור השותקים, להריק על גאונם זעם לבב” – אף על פי כן הוא נשאר באותו עמק גמדים, “אח לשעשועיהם, רע לשחוקם, וכנור לאנחות נשמותיהם הנאבקות האובדות בתוהו עולמים”.

אמנם, ניתנה האמת להאמר: מבחינה אמנותית יש למצוא כמה וכמה ליקויים ופגימות גם במעט שכתב. אין בשיריו לא מכובד הרעיון ולא מעומק הרגש. ונוסף על זה, סיגנונם מרושל וחריזתם עניה וחסרים הם האיחוד הפנימי, הריכוז והמוצקות. אף על פי כן יש בהם סגולה מיוחדת, דומניצית: משאירים הם בנפש הד לאורך ימים. שיריו נשכחים אבל הדם נשאר. ובשעות עיפות ודיכדוך מתפעם הדם במעמקי הנפש כעין הד־לוואי לתפילה ממעמקים – והלב ירחש תודה לו, למשורר ההדים.

חבל כי בימים האחרונים נשתתקה בת־שירתו. מחשבי חשבונות מנו מספר לציבור המשוררים העברים באמריקה והעמידוהו על מנין. אם יש מנין שכזה – ודאי שהוא מצטרף למניין. פרישתו מן הציבור בימים האחרונים פגמה במנין – המנין חסר אחד. פרש לו המשורר –

"וְעַַתָּה לָנַפְשִׁי אֵתָעָה

בְּשִׁמַמוֹת גָּיְא עִם עֶלְבּוֹנִי,

כּוֹלְאוֹת הַזּעַף שִׂפְתוֹתַי,

וְגַאֲוַת נִכְלָמִים בִּיגוֹנִי".

ואולם מחכים אנו לתשובתו. מצפים אנו לשיריו־תפילותיו שיתנו ביטוי לאותו הזעף ולאותה גאוות־הנכלמים שכלא בקרבו, ואף על פי שיתמהמה – בכל זה נחכה לו!

תרפ"ז