א 🔗
נסתם הגולל על אישיות קרונה וחנונה שנאצלה מעולם־האצילות והשרתה זה כארבעים שנה, על היהדות האמריקאית מהודה ומזיוה.
נסתיימה סדרת־חיים נהדרה שכללה בתוכה גם פרשת “קריעת־ים־סוף” וגם פרשת “אז ישיר”, ועמה נחתמה תקופה נאדרה, תקופה שהיו בה מצערה ומששונה של יצירה ראשונית, יצירת דפוס לגלמי־תוהו וטביעת צורה בחומר היולי מתקומם בכח טבע טבוע מקדמי ימים כנגד כל טביעת יד יוצר צרה על האבנים – הלא היא תקופת תיקון היהדות האמריקאית ברוח הציונות, וברוח רוחה – התרבות הלאומית.
ב 🔗
איזהו גבור? העוקר תורה ישנה מקרקע נשמתו על מנת לנטוע בה תורה חדשה מתנגדת לה. אין הנשמה קרקע בתולה, הרבה תורות נטעו בה הורים ומורים, הרגלים ונימוסים מקובלים, עד אפס ניר פנוי, וכשבאים להשריש בה תורה חדשה, ולוּ תורה תוספת, השרשה זו מזקיקה שירוש, עקירת תורה עד כדי פינוי ניר למטע בחלק ובתחוח, קל וחומר לתורה חדשה מתנגדת לאחת התורות הישנות הנטועות בה מהשרשת החדש מזקיקה עקירת הישן על שרשי־שרשיו, עקירה עד כדי זוב דם.
גדולים הם חבלי הנטיעה, וגדולים שבעים ושבעה חבלי העקירה. מתי מעט, גבורים יחידי סגולה, מקבלים עליהם באהבה חבלי עקירה. רוב בני־אדם כשנוטעים בקרקע נשמותיהם תורה חדשה שקיבלו, אין נטיעתם אלא נטיעה על גב נטוע או הרכבה – הרכבת חדש בישן.
המנוח היה אחד ממתי המעט, מגבורי העקירה יחידי־הסגולה.
הוא היה מראשוני חניכי בית־המדרש לרבנים אשר בסינסינאטי, אחד מתמידי מחזור־הרבנים השני שסמך ידו עליהם, ובית־מדרש זה נטע בתוך נשמתו, כבתוך נשמות כל חניכיו, תורת הטמיעה, רוח אפּה ומשיחה של היהדות המתקנת בנוסח אמריקה שנוסח בסינסינאטי.
שחקה לו השעה, אף עמדה לו אישיותו המקסימה, ונתמנה לרב באחת הקהילות היותר גדולות שבדרום אמריקה, קהילה שהחזיקה, יותר מכל קהילה אחרת, במעוז ההתבוללות.
והנה זרחה שמשה של הציונות, והמנוח בדק לאורה את נשמתו וראה כי נטיעה זו שנטעו בתוכה מוריו היא זמורת זר, נטע כלאיים, תורת סיני שהרכיבו בה תורת סינסינאטי – ועמד ועקרה על שרשי־שרשיה ונטע בה תורת האמת של הציונות.
ותורה חדשה זו הכתה שורש בקרקע נשמתו, הוציאה פרחים, הציצה ציצים וגמלה פרי מגדים.
ג 🔗
לא רעיון־לוואי היה לו הרעיון הציוני. אלא רעיון יסודי, בנין־אב לרעיונות קודמים לפניו ובאים אחריו, אבן־שתיה לבנין עולמות.
היה היתה לו הציונות ל“פריזמה”: כל היניקות שהיניק את העולם מתוך נפשו ושהיניק את נפשו מתוך העולם נסתתנו דרך “פריזמה” זו שקבעה בפתח נפשו והוארו באורותיה ונתגוונו בגווניה. ולמין היום שקיבל תורת הציונות היה לנושא דגלה ללוחמה האמיץ.
מעל דוכן היכלו, למורת רוחם של פרנסי עדתו, ומעל בימות־וועידות רבנים ואגודות וקהילות, על אפם וחמתם של קברניטיהן – בעל־פה, בלשון־לימודים, ובכתב, בעט סופר מהיר, מעל עמודי העתונות היהודית בשפת־המדינה, השמיע את התורה הציונית, דן כל חזיון והעריך את כל מאורע בחיי היהודים מבחינתה ונקודת השקפתה – השקפה שרואה את היהדות לא כדת גרידה אלא כתרבות לאומית נובעת ממקור ישראל ושוטפת אל נצח ישראל, ונלחם מלחמתה, מלחמת מגן ותנופה, נגד כל משטיניה ומקטרגיה.
מוסריות אסתטית, אהבת האמת ושנאת השקר, ישרנות נקיה מאבק עיוות דין, ידיעה עמוקה בחכמת ישראל ובתרבות העולמית, אידיאליות טהורה, ידיעה עמוקה בחכמת ישראל ובתרבות העולמית, אידיאליות טהורה, כשרון נואם וכשרון סופר – אלו היו כלי־זינו שבהם נלחם מלחמתה של תורת הציונות, רב ריבה וקידש שמה ברבים.
יותר משלושים שנה קירקר במפצו את חומת הברזל שהקימה סביבותיה היהדות המתקנת בפני הציונות, אסופית זו, ילידת אירופה, שהטילה עליה אימתה – אימת מפלצת, ואם מצא חיים ויצמן פירצה בחומה זו, רחבה כדי הכנסת כלה ציונית מעולפת בצעיף־סוכנות – הבו גודל לפורציה, ועל כלם למנוח, שהיה ראשון להם, בזמן ובמעלה!
ד 🔗
ראשון היה לאסור מלחמה על טובעי חותם־הטמיעה המזויף ביהדות המתקנת, וראשון להושיט ידו, כאח אל אחים, ב“שלום עליכם” יהודי לבבי, ליהודים המשמרים.
ואַל יהא הדבר הזה קל בעיניכם! בדבר קל שכזה היה משום שינוי ערכים והפיכת הקערה על פיה.
יחס ה“גבירוקרטיה” הריפורמית ליהודים המהגרים ממזרח־אירופה היה מחפיר ומעליב, משפיל ומדכא. כולם היו בעיניה בחזקת פראי־אדם, בני גיטו מזוהמים, חבר שנוררים, שהיא מצווה ועומדת לטהרם וללמדם פרק במסכת דרך־ארץ אמריקאית. כל המוסדות הפילנתרופיים והחברתיים־חינוכיים שיסדה “גבירוקראטיה” זו, מכוונים היו בכיוון זה, ועל פיו נחתך יחסם של העומדים בראשם לנזקקים להם, יחס של נותנים למקבלים.
ראשון היה המנוח מן היהודים המתקנים להלחם כנגד יחס זה וללמד את היהודים המשמרים בקהילתו זקיפות גב והרמת ראש מתוך הכרת ערך עצמם. כאח את אחים היה מתהלך אתם, מיצר בצרתם ושמח בשמחתם, מתפלל ביום־טוב שני של גלויות בבתי כנסיותיהם, מקדיש זמנו ומפריש מכספו להחזקת מוסדותיהם, מוסדות צדקה וחינוך שיסדו בעצמם ולעצמם, ומלמדם מידת כיבוד רב־רבם הם, שלא רבים היו זהירים בכבודו.
התקרבות זו ליהודים המשמרים, בקהילתו ובקהילות אחרות שסייר וביקר מדי שנה בשנה, היתה בה יותר מנימוסיות, ויותר משנבעה מאישיותו האצילית נבעה מהכרתו הלאומית – אחים לדעה ולרוח מצא בהם.
“בהיותי במסיבת היהודים המשמרים מרגיש אני כי בתוך עמי אנוכי יושב” – פסוק זה היה שגור בפיו והיה פוסקו בכל עת מצוא לבני עדתו רבי הקהילה וטובי העיר.
ה 🔗
זה כעשר שנים זכיתי להתחמם כנגד אורו וליהנות מזיו־האצילות שהקרינה אישיותו. קבענו עיתים לשיחה בענינים העומדים ברום עולמנו היהודי, ועתים לעבודה ציבורית, ובכל פעם שנפגשתי עמו והצצתי בפניו הפאטריארכליים הקורנים באור גנוז ובעיניו השופעות בור־לב וזוך־נפש בירכתי עליו ברכת הנהין – “ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו”.
הוא היה בעיני מעין פירוש יהודי לאדם העליון של ניטשה. הוא ניחן בסגולות תרומיות: שירת־נוער ותבונת־שיבה, ישרות־שכל ועירנות־רגש, גדלות־מוח ורוחב־לב, אצילות־נפש, עדינות־רוח וענוותנות חנונה נובעת מתוך שפע של עושר נפשי, קשיות־ארז באמונות ודעות ורכות־קנה ביחסו לבני אדם, עין רואה הדר הטבע בשלל־גווניו, אוזן שומעת את צלילי המוסיקה שבאין־סוף, ולב אוהב את הבריות – לא אהבה מופשטת לקיבוץ מופשט אלא אהבה ממשית, אנושית, לכל הנברא בצלם, והוא, המנוח, חונן ונותן, נוספות למתנת יד, מתנת רחמים וחנינה, בת־צחוק מנחמת ודברי ניחומים מעודדים לכל אומלל וקשה־יום מבלי להפלות בין יהודי ונוצרי ובין לבן וכושי – אלו וכיוצא באלו, כמה וכמה מעלות טובות כפולות ומכופלות.
הוא היה בעיני הטיפוס היותר שלם שראיתי בימי חיי.
ו 🔗
זכורני:
אנשי ריב היינו פעם בעירנו.
הימים ימי הפולמוס הידוע שפרץ בין ויצמן ובין בראנדייס. כל האגודות הציוניות שבתפוצות אמריקה התגייסו למלחמה שהיתה עתידה להערך בוועידה הציונית – מלחמה שתכריע את גורל הציונות האמריקאית והעולמית ותחתוך עתידותיה.
המנוח, מאהבתו לבראנדייס ואמוניו ששמר לו, תמך בו והתכונן להתמיך בו גם את האגודה הציונית שבעירנו.
באתי בין המצרים.
שקלתי וטריתי ימים רבים, ואחרי פיקפוקים והיסוסים מיציתי מתוך חשבון־נפש שעשיתי עומק הדין: בדברים שבין אדם לאמונות ודעות אין נושאים פני ידיד נפש ואין חולקים כבוד לרב!
סידרנו ויכוח פומבי מטעם האגודה הציונית לאחרי שהכנסנו שתי הצעות: הצעה אחת משלו המביעה אמון בבראנדייס ותומכת בהנהלתו, והצעה אחת משלי המביעה אמון בויצמן ונוזפת בהנהלה הציונית האמריקאית על יחסה לויצמן ולהסתדרות הציונית העולמית.
לבסוף הויכוח עמדו חברי האגודה הציונית למנין והצעתי נתקבלה ברוב של שני־שלישי דעות.
אבל ומורד ראש עמדתי על הבימה, בושתי מנצחוני, לא נועזתי להרים עיני ולהביט אל איש־ריבי שאהבתי וגידלתי ורוממתי – ופשעתי בו. היתה לי מעין הרגשה של “רבי דקרתי!”
ופתאום ויד חמימה לוחצת ידי. נשאתי ראשי – והנה, זה הרב הלר עומד לפני, מחייך חיוך שכולו ארשת של טוב לב והנאת נפש ואומר: “ניצחתני, ידידי, ניצחתני – יישר כוחך!”
הבראנדייסיסטים שבאגודה הציונית חפצו להעמיד מועמדותו של המנוח לציר לוועידה הציונית שנועדה להוועד בקליוולאנד. ידוע ידעו כי יבּחר פה אחד. סירב המנוח ומסר להם מודעה: “אין לי רשות מוסרית להיות נציגה של אגודתנו בוועידה הקליוולאנדית. חייבת אגודתנו לשלוח לוועידה זו בתור נציגה אותו האיש שהצעתו נתקבלה ברוב דעות”.
וראשון היה מבני קבוצת בראנדייס שיצאו בוועידה הקליוולאנדית מתוך ההנהלה הציונית בדימוס לשבים אליה בלבב שלם.
בלב דופק הלכתי להקביל פניו בשלהי אותו קיץ כששב מן הכפר שבו בילה ימי חופשתו. התכוננתי לטענות ומענות, לפיתויים ולשידולים לשמור אימונים להסתדרות הציונית האמריקאית שהוא מחלוצי מייסדיה ומקיימיה, ואולם המנוח הקדים “נעשה” ל“נשמע” ונענה לי קודם ששאלתיו: “אני מרכין ראשי בפני החלטת הועידה ומקבל עלי את מרותה של ההנהלה החדשה”.
ומאז היה ידיד נפש לויצמן, רב ריבו, נלחם מלחמותיו בכל עת ובכל שעה ומעניק לו מאהבתו, אמונו ומסירותו.
ז 🔗
ביקש המנוח החלוש לישב בשלווה בשנות שיבתו וקפץ עליו רוגזם של “המגבית המאוחדת” ושל בית הספר העברי הציבורי – מוסד שעשועיו זה כעשר שנים – שפגע בהם המשבר הכלכלי השורר בדרום ושלקתה בו עירנו כפליים, והוכרח לכתת את רגליו ולחזר על פתחי נדיבים ולדפוק על לבבות אטומים עד שחלה ומת בעצם עבודתו.
“מצב בית־ספרנו גוזל שינה מעיני בלילה”, התאונן באזני יומיים קודם שחלה.
עוטרים היו בני ביתו את מטתו קודם שנסתלק. גחנה עליו בתו להציל מפיו דבר־מה שיצוונה. נענה הגוסס ואמר: “למען השם צווי לאישך לשלוח לי את רשמיו של הרברנד הולמס מארץ ישראל לכשיודפסו”.
הציונות מילאה את כל ישותו – וגם ברגע־חייו האחרון.
אשריהו שיצאה נשמתו בטהרה!
תרפ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.