רקע
נורית גוברין
'פָּמַלְיָה' בעריכת ישראל כהן

תמונה 1 - פמליה - ישראל כהן.png

בתחילת שנת תשי“ג הופיע המאסף ‘פמליה. דברי סופרים צעירים’ בעריכת ישראל כהן ו”בהוצאת אגודת הסופרים ליד ‘דבר’“.1 במאסף השתתפו עשרים ושישה סופרים צעירים, “והם באים מכל חוגי הישוב”. ואלה שמות משתתפי ‘פמליה’ כפי שנרשמו לפי סדר א”ב בצירוף הביוגרפיה שלהם, בעמודים החותמים של ‘פמליה’. כאן הובא בסוגרים רק תאריך הלידה: מילא אהל (1925); אוריאל אופק (1926); אורי אורן (1931); אהרן אלמוג (1931); יגאל אפרתי (1924); עמוס אריכא (1933); מימון בן־עמי (1935); משה בן־שאול (1930); יוסף בר (1932); מכבית־גולני (1918); אהרן גפן (1932); רות גפן־דותן (1924); יונה דוד (1919); משה דור (1932); נח הרצוג (1933); זרובבלה (1929); יצחק לבני (וייס) (1934); דוד לוין (1934); שמואל מור (1929); בינה מיורסקי (1933); פסח מילין (1930); אריה סיון (1929); רות פיק (1922); ישראל פנקס (1934); אורי שוהם (1929); פועה שלו־תורן (1930).

יש בספר זה, כדברי המבוא של העורך, מילוי החובה של כל דור “לטפח כשרונות רכים בעין טובה ולחברם עם מסורתה הנאה של היצירה הכללית”. העורך תיאר את מדיניות “היד הרכה”, שנהג בכתביהם של הסופרים הצעירים, שניכרים בהם “חבלי ביטוי”, וידע מראש, ש“אפילו יכזיבו אחר כך כמה מהם, לא תהא זאת ברכה לבטלה. בזכות אלה שישארו ראוי המאמץ הזה”.

יש לראות מפעל זה במסגרת ההתעוררות הספרותית הכללית של ראשית שנות החמישים במדינת ישראל, שעמדו בסימן של חילופי־טעם, חילופי־משמרות, כניסתו של דור־משוררים חדש עם פואטיקה חדשה ונורמות ספרותיות חדשות. וכן היו חילופי־משמרות גם בביקורת העברית, עם כניסתם של מבקרים חניכי האוניברסיטה העברית למעגל הביקורת, כשהם מביאים עמהם גישות חדשות ומינוּח שונה.

משתתפי המאסף לא היו קבוצה הומוגנית ולא השתייכו במובהק לשום זרם או אסכולה או חבורה מגובשת. רובם השתתפו בכתבי־עת שונים שהופיעו באותן שנים, ביניהם כתבי־עת שנוסדו על ידי חוגי “הצעירים” בלבד, כמו ‘לקראת’, ‘אשמורת’, ‘מאבק’, ‘עין’, ‘ניבים’.

המאסף ‘פמליה’ עורר תגובות זועמות דווקא מתוך הסופרים והמשוררים הצעירים, בייחוד אלה שלא השתתפו בו, ודברי שבח נלהבים מפי אחרים. קשה להימנע היום, עם קריאת המאמרים המשבחים והמלגלגים, מן ההרגשה, ש“חשבונות” חוץ־ספרותיים השפיעו על רשימות הביקורת, שכותביהן ביקשו לנגח את אגודת־הסופרים בכל מחיר, גם בשעה שהיא יוזמת מפעל נאה, המיועד לעודד כוחות חדשים וצעירים.

מבחנו של מאסף מסוג זה ממרחק הזמנים הוא בין השאר גם בשאלה: כמה מבין אלה שהשתתפו בו, אכן נעשו באמת מספרים ומשוררים, אם כי אין זו שאלת־המבחן היחידה, ולא כאן המקום לעמוד על בעיות נוספות המלוות מאסף צעירים מסוג זה.

מבין עשרים ושישה משתתפי ‘פמליה’, המשיכו כמחצית בכתיבה ונעשו לימים משוררים ומספרים מוּכרים, מקצתם המשיכו בספרות, אולם פנו לתחום המחקר והביקורת, וכרבע – נשרו.

בין מקדמי המאסף בברכה, היה צ. נחום2 בכותרת נלהבת: “ספר הצעירים – מפעל שלא היה כדוגמתו בארץ” (‘ידיעות אחרונות’, י“ז בכסלו תשי”ג–5.12.1952). הוא מתאר את החידוש בהוצאת ספר זה ואת ההכנות שקדמו לו: “כינוס של סופרים צעירים מן העיר ומן הכפר, מן הקבוצות והמושבות ואף תלמידי האוניברסיטה העברית ולובשי מדי צה”ל לרוב. הם קיבלו את הרעיון להוציא ספר של סופרים צעירים בהתלהבות רבה ואמנם הספר הוכן ונמסר לדפוס במשך מחצית השנה שעברה מעת הכינוס“. חידוש אחר הוא רואה גם בכך “כי קרוב לחמישים אחוז מהם [מן המשתתפים] הן בנות המין היפה”. הוא רואה במשתתפים את “ממשיכי הספרות העברית” ש”יצירותיהם המגוּונות מעידות על ערוּת רבה לגבי כל המתרחש בארץ [־ ־ ־] ואין ספק שנמצאים ביניהם בעלי־כשרון, שהספרות העברית עתידה עוד לשמוע אודותם".

בין המברכים הנלהבים היתה גם אנדה עמיר (‘דבר’, כ“ג באייר תשי”ג–8.5.1953) שראתה את המשותף לכל משתתפי הקובץ בתכונת “יושר, של אמת ושל טבעיות” ובכך שהם מחוֹנָנִים ב“חסדה של מציאות המולדת”. כן רואה אנדה בחברי ‘פמליה’ תכונה נוספת: הטבעיות של שפתם העברית של הכותבים, שהיא להם “שפה בריאה, טבעית, נובעת ממקורות לא נלמדים אלא ינוקים מאז המילים הראשונות: אמא אבא”. הכותבת מברכת את אגודת הסופרים על יזמתה הברוכה ואת העורך כשליחה הנאמן. חשיבותה של אנתולוגיה זו היא, לדעתה, לא רק בטיפוחו של דור סופרים חדש, אלא גם בכיוון התפתחותו של דור זה: “לא אחת קורה, כי הדור ה’צומח' צמיחתו אינה של דור מתוך דור אלא דור מול דור, ואף נגד דור; ואך בידי ה”קשישים" לכוון ולהכריע".

למוֹתר להעיר, שזוהי תפיסה תמימה, שאינה עומדת במבחן המציאות הספרותית לא רק בתחום הספרות העברית, וכי ההתפתחות היא לא פעם מתוך מרידה, התנגדות וקפיצות כנגד “הקשישים” תוך הסתייגות ממגמתם המכוּונת.

גם יוסף חנני היה בין המברכים (‘הפועל הצעיר’, ו' באייר תשי"ג–21.4.1953). גם הוא מחפש את המשותף ומוצא אותו: “קרקעה של הארץ שקנו אותה מיום הורתם ולידתם או שהגיעו אליה בגיל רך נעשתה לחלק מנפשם. ה’צבריות' כאן, היא חיוב שבחיוב, שצמחה ועלתה על נוף חיים ארץ־ישראלי, החתום כבר פחות או יותר ב’מסורת' מתהווה ומאורעות חיים כמו: מלחמת השחרור, והתקופה שלאחריה”. הוא רואה בקובץ “יותר סופרים צעירים מאשר ספרות צעירה”, והמשך הקו הסלול ולא “קולות התקוממות”. המאפיין אותו הוא “הליכה בנתיבות סלולות” בעוד ש“הלב כָּמֵהַ להתחדשות היצירה העברית ומבקש למצוא בספרות הצעירה ניב חדש לחיים ולתמורותיהם הגדולות שאירעו במשך השנים האחרונות”.

חנני הוא היחיד המקדיש שורות אחדות לכל אחד מן המשתתפים וסיכומו:

הקובץ ‘פמליה’ הוא מפעל ספרותי, שיש בו עניין רב לסופרים הצעירים המכונסים בו וכן לקורא התאב לראות את התמרורים והציונים בדרך התפתחותה של ספרותנו לאחר מלחמת השחרור.

הוא מברך את העורך “שהשקיע עמל רב וגילה יחס טוב ועדין גם למתחילים” ומביע תקוותו, ש“שקובץ זה יעזור לטפח, לחזק ולעודד כשרונות רבים ומתלבטים, ואין ספק כי יוזמתה של ‘אגודת הסופרים’ וכן פעלו של העורך לא יהיו לשוא”.

חמישה הם מראשי המתנגדים, המבקרים והמלעיגים על ‘פמליה’: אהרן אמיר, דן בן־אמוץ, גבריאל מוקד, דוד אבידן ואחד החותם: יוסף.3 אהרן אמיר ודן בן־אמוץ היו בני שלושים בשעה שהופיע ‘פמליה’, גבריאל מוקד – כבן עשרים ודוד אבידן – כבן תשע־עשרה.

אהרן אמיר, שהכתיר את רשימתו בשם: “תעודת בגרות – לאו דוקא” (‘הארץ’, 17.4.1953), פתח בתיאור הנייר שעליו הודפס הקובץ: “לבן וצח כשלג” ודרש זאת לגנאי. יש להעיר, שציון הידור זה, שגם כותבים אחרים מזכירים אותו, נראה משונה ותמוה, שכן המאסף נראה היום צנוע ומאופק ונזירי, בדפים שאין בהם לא איור ולא תמונה והעיצוב הגרפי פשוט ביותר.

לאחר שציטט אהרן אמיר “ציטוט עוין” את דברי ההקדמה של העורך, והביא נתונים סטטיסטיים מלגלגים על גילם של המשתתפים ועל כמות השירים והסיפורים, הוא מגיע למסקנה ש“אין כאן אלא חבורה של בחורים ובחורות, חלקם בוגרי המחזורים האחרונים של הגימנסיות, שניכר בהם כי קראו כמות מסויימת של יצירות מן ‘הספרות העברית החדשה’”. לדעתו, חלק מן ההשפעות שקלטו היו לשווא, והשפעות אחרות מורגשות בצורה “גולמנית ודוחה”. “דרכי עיכולן של ההשפעות השונות, בשירה ובפרוזה, מרמזות אצל רוב המשתתפים על איזו מגמה לא־בריאה ל’ספרותיות' ערטילאית, הקוצצת את היצירה הספרותית מטַבּוּר החיים והחוויה, הדורשת את החיים כמין חומר ועושה לה אותם מין ‘נושא’ בלא שתיזון מהם בפועל ממש”. אין אהרן אמיר מוצא בקובץ לא “סימנים של רעננות החוויה ושל כשרון אמת” ואף לא “משהו בגרות בשירה ובפרוזה”. לדעתו אם מייצגת ‘פמליה’ “דור” בספרות העברית, “הרי זו תעודה עגומה לאותו ‘דור’”.

ושוב אעיר, שכדי להפריך “תחזית” זו, די אם נזכיר שישה בלבד מן הסופרים־המשתתפים: אוריאל אופק, אהרן אלמוג, משה בן־שאול, משה דור, אריה סיון, ישראל פנקס, שמות המדברים בעדם.


תמונה 2 - שער.png

דן בן־אמוץ, בן גילו של אהרן אמיר, הגיב על דרך הפרודיה על כל מרכיבי קובץ זה: על שם הקובץ שהפכו ל“פאמיליה” במובן “קובץ משפחתי”, שהאחים המבוגרים יותר מוציאים בשביל הצעירים; על הקדמת העורך, שייחס לו “חשבונות מפלגתיים” ולעג לכוונותיו הטובות לטפח כוחות צעירים. כמו כן חיקה את סגנונם של אחד הסיפורים ואחד השירים בקובץ, ואף על הציונים הביוגרפיים של המשתתפים הניף את שוט לגלוגו (‘משא’, כ“ג באייר תשי”ג–7.5.1953).

גם דבריו של גבריאל מוקד, מלגלגים ושמים לצחוק את היזמה, את העורך ואת המאסף עצמו. כבר הכותרת מכַוונת את הקורא לנימה הכללית של הדברים: “פמליה או מעשה ב־26 דרדקים” (‘קול העם’, 30.4.1953–ט“ו באייר תשי”ג). מוקד רואה בכל העניין פעילות מפלגתית פוליטית טהורה של מפא"י, ומתאר על דרך הפרודיה את הפעילוּת שקדמה להוצאת המאסף. גם הוא מזכיר את “הנייר המשובח דווקא”, מלגלג על הציונים הביוגרפיים המלווים את המאסף, וכקודמו מלעיג גם הוא על דברי הקדמתו של העורך. על היחסים בין המשתתפים לבין עצמם הוא כותב: “אך דא עקא, שכל אחד מהעשרים וששה מגדיר את היצירות של העשרים (לפחות) כזיבורית גמורה לכל דבר, הינם רק חלוקים ביניהם מי ומי כלול בין העשרים”. מוקד שואל אותה שאלה, שהציבו לעצמם כל המבקרים שביקרו את הקובץ: “מהו המשותף התוכני ליצירות של ‘פמליה’” ותשובתו: “התחמקות זריזה מכל דיון חברתי, מכל נושא הלקוּחַ במישרין ובעקיפין מחיי המוני העם מחד גיסא, ומאידך גיסא וכתחליף? אירוטיקה מתקתקת וחווריינית”. יחד עם זה הוא מזכיר שלושה מבין המשתתפים, – ישראל פנקס, יוסף בר ובינה מיורסקי – שיצירותיהם הן, למעשה, “דברי הפרוזה היחידים הראויים להדפסה” אולם, בהתאם לשיטתו, הרי הם נקלעו לאנתולוגיה זו באקראי.

רצינית יותר היא ביקורתו של דוד אבידן הצעיר, על אף הכותרת המלגלגת: “סביב מהתלה ספרותית אחת” (‘על המשמר’, 24.4.1953). הכותב טורח לנמק את דבריו ולהוכיחם ואף לתאר את האווירה הספרותית סביב כתיבתם של הצעירים בני “הדור השלישי” בספרות, שראשיתם בחוברות ‘לקראת’, ושקבלת הפנים הלבבית עודדה אותם להוסיף ולפרסם. הוא רואה ב’לקראת‘, “קרש־קפיצה” ל’פמליה’.4 אבידן מנתח את טיבו של מושג “הדור השלישי”, ולדעתו, קווי־ההיכר המשותפים שֶמונים בדור זה “שלאחר דור המלחמה” אין בהם יותר מאשר קביעת עובדה כרונולוגית, ואילו בהתאגדות זו “תחת דגל ‘הדור השלישי’”, יש משום “אונאה ברורה”: “אונאת הציבור”, ו“אונאה עצמית”. הוא מנתח את הכיוון הקודם של אנשי ‘לקראת’, מתאר את התפוררותם, ואת ההזדמנות החדשה שניתנה להם ב’פמליה'. לדעתו, המאפיין את “הדור השלישי” הוא “המבוכה הכללית” – “העדר מוחלט של עמוד־שידרה אידיאולוגי ופוליטי ותשוקה עזה להדפיס…”

לאחר “חשבון” זה עם משתתפי ‘פמליה’ פונה הכותב לעשיית “חשבון” עם אגודת הסופרים ועם מדיניותה כלפי סופרים צעירים, ומסקנתו הנחרצת:

“‘פמליה’ היא כשלון ברור”. גם אבידן מדגיש את “הנייר המהודר” לגנאי, כמובן, וסוקר בפרטות את תוכנו של הקובץ. מסקנתו הקיצונית היא, “שלפחות שבעים אחוז ממנו מקומו בסל־המערכת”. מבין המשוררים הטובים יחסית המעטים בקובץ, הוא מזכיר את משה דור, אריה סיון, יגאל אפרתי, אורי שוהם, ומבין המספרים את בינה מיורסקי, יוסף בר ואורי אורן, ובמידת מה של הסתייגות גם את סיפורו של ישראל פנקס.

כנגד מדיניות “היד הרכה” של העורך הוא תובע: “אולם עידוד אין משמעו לטיפוֹת. אין זכויות ללא חובות. סופר צעיר, הרוצה שיכבדוהו אחרים, חייב, בראש ובראשונה, לכבד את עצמו”. “סופר צעיר נתבע קודם כל לאומץ לב אישי וליציבות מאכסימאלית”.

גם בעיתון ‘במעלה’, שרבים מבין משתתפי ‘פמליה’ פרסמו בו את סיפוריהם ושיריהם, באה תגובה על המאסף: “על שלושה ועל פמליה שלימה (מספר הערות מעשיות)” (‘במעלה’, כ' תמוז תשי"ג–3.7.1953) בחתימת: יוסף. הוא מגיב על דבריהם של קודמיו ורואה בהם “ויכוחים שלא לענין”, שכן, לדעתו, “טרם ניגש מישהו לבדוק את טיבו הספרותי של הקובץ בלי פניות”. לדעתו, אין הצדקה לפרסם קובץ כזה, שכן “גם לדעת המשתתפים עצמם אין כאן ייחוד אלא אוסף מקרי של יצירות, שהמשותף היחיד שבהן הוא שמחבריהן לא עברו גיל כרונולוגי מסויים”. אולם:

והאסון הגדול ביותר שקרה לקובץ ההוא שהוכנס תחת כנפיו של חוג מסוים בארץ, חוג שיש לו מתנגדים חריפים מכמה וכמה בחינות – ולאו דוקא מבחינה ספרותית. בגלל זה שימש בעיקר נושא להתנצחויות, ובשעה שמצד אחד עמלו ‘להרוג’ את כל הקובץ על יוצריו ויצירותיו ועורכיו – הרי מצד שני לא טרחו לחשוף את הניצוצות הספרותיים הנאים שבקובץ, אלא השתמשו בו כבמקל־חובלים לצעוק: גם לנו סופרים צעירים!

מסקנתו של הכותב היא, שיש לבחור בדרך ביניים; “צירוף מקרי וחד־פעמי של מחברים, כדי להוציא לאור סך של יצירות למען יצירות אלה עצמן [־ ־ ־] ומוטב לחדול מנסיונות של עיתונות ספרותית ולהתרכז בהוצאת ‘ילקוטים’ מזמן לזמן”. הדוגמה שעומדת לנגד עיניו היא הספרון ‘בשלושה’ – שלושה פרקי שירה מאת משה דור, נתן זך ואריה סיון, בהוצאת ‘לקראת’.

ממרחק השנים נראה, שיש ממש בביקורות, כל עוד הן ענייניות ומנומקות, אולם הגישה העוינת הבסיסית לכל מפעל של אגודת הסופרים, כולל זה שמטרתו לטפח יוצרים צעירים בראשית דרכם, מקלקלת ופוגמת. ומוזרה ביותר הטענה החוזרת, שאם יש בקובץ סופרים טובים, הרי “נקלעו” אליו בטעות, ואם יש בו סופרים גרועים, הרי הם “שייכים” לו.

עדות לתהודה הגדולה שעורר הקובץ משמש גם ה“משאל”, שערך כתב־העת ‘מאבק’ בין משתתפי הקובץ עם הופעתו. המשאל נערך על ידי נתן זך, שסיכם את דברי המשתתפים בו, בתוספת הערכה משלו לעצם היזמה ולתוכנו של הקובץ (24.4.1953–ט' אייר תשי"ג). השתתפו בו: אוריאל אופק, יצחק לבני, אהרן אלמוג, משה בן־שאול, יוסף בר, ישראל פנקס, אריה סיון.

טבעי הדבר ואף צפוי, שמשתתפי הקובץ, אנשים צעירים, מרדנים ותוססים, ובמיוחד אלה שהשתתפו במשאל, לא היו ברובם מרוצים לא מיוזמתה של אגודת הסופרים ולא מדברי־הספרות שנכללו בו. עם זאת היה כל אחד מרוצה מעצמו ומחבריו הקרובים, ולא היה מרוצה מזולתו ומחבריו הרחוקים. ניכרה בדבריהם גם הסתירה הצפויה: מצד אחד רצו הכל באיזה מכנה משותף, אולם מצד אחר – לא הסכים איש שיכפו עליו נושא או צורה. כל אחד גינה את מדיניות “היד הרכה” של העורך, אולם, כמובן, כנגד זולתו. הועלו גם האשמות “מפלגתיות”, בכך שגישת הסלחנית של העורך היא “פרי של שיקולים ותכסיסים מפלגתיים”. חלק מן המשתתפים הביעו את תרעומתם על שלא כינסו אותם קודם ולא ידעו מי יהיו שכניהם לקובץ.

לדעתו של נתן זך לא נכונה הטענה, “שאין דבר משותף לאנשי ‘פמליה’ מחוץ לבמה”, שכן “יש ויש מן המשותף”. משותף זה מתבלט בעיקר בפרוזה והוא: “מציאות חברתית דומה”, “משבר חברתי זהה, נותנים אותותיהם במרבית הסיפורים שבקובץ”. משבר זה נגרם לאחר מלחמת העצמאות בתקופה, שבה חלה “התערערות האמונה בדפוסי חיים שונים [־ ־ ־], רבים החלו תוהים על קנקנן של המסגרות שנותרו. [־ ־ ־] בצד הסופרים שהוסיפו לקוֹנֵן על אבדן המסגרות הקודמות, הופיעו אחרים והקדישו יתר תשומת לב ליש, למבטיח, ובעיקר לתא החברתי הראשוני – למשפחה”.

“האם מקרה הוא?” – שואל נתן זך – “שבמרכז סיפוריהם [־ ־ ־] עומדת בצורה זו או אחרת המשפחה? [־ ־ ־] במרכז ההתעניינות עומדת, כמובן, דמותו של אבי המשפחה, שהרי הוא מסמל את הביטחון והיציבות, או את השקיעה וההתפוררות של תא זה.” במרבית הסיפורים הללו האב מת, ומכאן “המסקנה הפסימית ברורה למדי: חוסר אמונה ביכולתו, בכוחו של האב הריאלי, חוסר אמונה ברצונו”. ומסקנתו: “זוהי, למעשה, זעקת־תגובה למציאות החברתית שלנו. זעקתה של הספרות הכֵּנה”.

הניגוד בין גישתו העניינית של נתן זך (שהיה באותה שנה כבן 23) לבין זו של האחרים – ניכר. ואם כי לא הכל שפטו את המאסף ואת עורכו בהתאם ליחסם האפריורי לאגודת הסופרים, הרי בולט הדבר ביותר שפולמוס סוער זה, שהובא כאן בתמציתו בלבד, מושפע מן “החשבונות” עם אגודת הסופרים ועם מפא"י, והוא טיפוסי ואופייני.5


סיוון תש"ם




  1. פרק י“ד מתוך ”המבוא“ שלי: ”ישראל כהן בעיני הביקורת", בפתח ‘מסלול. ספר־היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה’ בעריכתי.  ↩

  2. איני יודעת מי הוא.  ↩

  3. איני יודעת בבירור מי הוא. אוריאל אופק במכתבו אלי מיום ח‘ באב תשמ"ו שיער שמדובר ביוסף בן־סיון אחיו של משה בן־אלול או ביוסף מרגלית, מעורכי ’במעלה‘ ואחר כך עורך ’השדה'.  ↩

  4. על כתב־עת זה, ראה, עמוס לוין, ‘בלי קו. לדרכה של ’לקראת‘. בספרות העברית החדשה’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד.  ↩

  5. השתתפו בוויכוח גם אחרים, כגון: ש. י. פנואלי, “‘פמליה’”, ‘גליונות’, אייר־סיון תשי“ג; וכגון, אנדה עמיר, שהגיבה על דבריו של דוד אבידן ב‘דבר’, י”ב באייר תשי"ג.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!