רקע
אמנון שמוש
קאממבּר, לחם ויין

תחילה חשבה, כסף הוא מבקש – ומקבל כאן יותר מאשר בכל מקום; יאספו כך וכך, יקומו ויחזרו הביתה. משנתברר לה שאדנוּת הוא מבקש, החלה לדאוג לעתידם.

שלוש שנים הם נשואים. שנתיים וחצי באפריקה. שנה אחת בעיר הלאגוּנוֹת, הטם־טם והמלונות המפוארים, ושנתיים כמעט בפרבר זה של עיירה השוכנת על גבול הג’ונגל והסוואנה, עיירה שכל־כולה חור. חור עלוב, חור נידח – כך היתה זורקת מרה בגורלה במכתביה ארצה. כמה מתגעגעת היא לארץ, למושבה, למשפחה, לנוף הילדות, לידידים מנוער. וברוב טיפשותה ויתרה לו, כשקיבלו חופשת מולדת, ונסעה איתו לספרד ופורטוגל. ארצות נהדרות, מקסימות וזולות. אבל, איך כתבה לברוריה, ליבי במזרח ואני בסוף מערב. אם לומר את האמת, שמחה כשעמד על שלו. הימים הספורים ברומא ובפאריס פתחו את תיאבונה לחוץ־לארץ, חוץ־לארץ של ממש, לא אפריקה! מזל שאין טיסה ישירה מן הארץ לכאן, הרבה שמעה על חו"ל ועל העולם הגדול, אך לא שיערה כמה שמחה וכמה הנאה וכמה הרחבת דעת יש בהם, עד שטעמה טעמם.

פותחת היא את המקרר הגדול, הגדוש כל טוב – טובה של צרפת, לפי התוויות שעל גבי הגבינות והנקניקים והבשרים – ונזכרת מעשה שהיה בימי הוויכוח הגדול “לספרד או לארץ”. הם שבים הביתה יגעים ורעבים, לאחר נסיעה של שעות מן המפעל החדש, שנחנך אותו יום בטקס צבעוני. עוד בפתח הם מחליטים, תוך כדי דו־שיח שובב, מלא דוּבּל־אנטאנדר, כי מה שהם רוצים יותר מכל הוא גבינת קאמאמבר בשלה דשנה. הקאמאמבר נשלף מן המקרר, ויגי מוציא יין לבן ושתי כוסות. היא מבקשת קוּאנטרו. ויגי צוחק לה ומסביר, תוך מישמוש שדיים ונשיקות קלות בעורף, חומו חודר אל גבה, שקואנטרו וקאמאמבר אינם מתאימים זה לזה. עם גבינה שותים יין, לא ליקר. היא נכנעת. הקאמאמבר רך, מגרה. הפה נמלא ריר. היא פותחת את קופסת הלחם. היא ריקה. הבּוֹי הרעבתן חיסל הכל בהיעדרם. מחר יקבל על הראש. אולי נשארו מציות. אין. על מה נשים את הקאמאמבר, שואל ויגי מאוכזב וידו תועה אל תוך מחשוף גבה, לוטפת ומגששת. היא בולעת רוק ובשרה נעשה חידודין ולחלוחית עולה בין שפתותיה. ובדרכם אל המיטה, בעודה מתפשטת כמי שאש אחזה בבגדיה, היא אומרת לו, לויגי: אתה מבין, ויגי, חוץ־לארץ היא בשבילי קאמאמבר; אבל איך אפשר ליהנות מקאמאמבר בלי לחם? וכאשר הוא נועץ בה מבט בוהה ורעב, והיא רואה בו שאינו הוגה בגבינה דווקא, היא מפרשת לו, לבל יחמיץ את העיקר: הארץ, ויגי, היא הלחם שלי והוא: רק עניים אוכלים לחם, אופירה; אני נולדתי לקאוויאר. אם תדע למצוא את הקאוויאר, היא אומרת לו במשובה ובמבט מזדגג, הוא כולו שלך.

קאוויאר. בינתיים הוא מסתפק בקאמאמבר משובח, ישר מנורמאנדי. אבל עיניו אל הקאוויאר. אין ספק. אל הקאוויאר ואל הבּוֹי הנרצע, המגיש אותו בעיניים מושפלות. היא רואה את הרעב בעיניו של ויגי. שני מיני רעב יש בעיניו הגדולות, הכחולות היפות; ורק אחד מצליחה היא לשבור.

אחר כך הציעו לו את הג’וב הזה ב“עיר השדה”. לא עיר ולא שדה. חור. חור עלוב. שני רחובות וחצי, כיכר קטנה בהצטלבות, ובאמצע הכיכר פסל של ג’יראף, שאלמלא גובהו לא היינו יודעים שהוא ג’יראף ואלמלא מיקומו לא היינו משערים שהוא פסל. פחות מתריסר משפחות לבנות, מחציתן ישראליות, אם אפשר לקרוא ישראלי למי שעלה לפני עשר שנים ובילה מחציתן בשליחויות חו"לין. בקיצור, חור שלעומתו אפילו המושבה מלך, או קריית־מלך. אבל “עיר שדה”, זה נשמע מכובד. והג’וב עצמו מכובד מאוד. לא נסע אפילו לראות.

– מה יש לראות?

– ויגי, אני לא קונה חתול בשק. יש לי הרגשה, ויגי…

בעצם, רצתה לשוב ארצה. כבר אז. רצתה ללדת ילדים, להקים בית. כמו ברוריה. כמו איה. כמו כולם. שום דבר מיוחד. רק ילדים ובית. אבל התחשבה בו. בו. במצב הכספי. שנה אחת עברה איכשהו. עוד שנה, עוד שנתיים אפשר לחכות. אבל למה לעזוב את הבירה (גם כן בירה, אבל הכל יחסי) וללכת לסוף העולם?

– שם אהיה מספר אחד. את לא מבינה?!

והיא חשבה שלא נעים לו להזכיר את הפרש המשכורת. בן להורים ששרו “עתיד עמנו לנו שכר” ופעם גם האמינו בזה, אם להאמין לסיפוריהם.

– אתה מספר אחד אצלי, ויגי – אמרה לו.

גם זה לא בדיוק נכון, אבל לעולם־לעולם לא תגלה לו. לה לא איכפת אבל הוא לא יוכל לשאת זאת. זה יפגע בכבודו. ישאיר בו צלקת לכל החיים. איך היה קורא לזה המורה כיטוב? שקר של חסד. זהו בדיוק. למענו שיקרה לו. אך עכשיו הוא באמת מספר אחד אצלה, אחד ויחיד. כאילו יש הרבה ברירות. אין ויש. את הבוי ראתה מתרחץ, וזה עשה עליה רושם גדול. היתה שבה ואורבת לרחצתו, מציצה לעברו מתנשמת כמפוח. ענק צעיר, שעיר, שרירי, מעורר תיאבון. מראה מחלחל ומלחלח. מוצצת היתה שפתיה בשעת הצצה. מועכת בזרועה פיטמה שנזדקרה ורצה אל מיטתה הריקה ואל כריה, להתייסר עם עצמה עד פורקן. היה לי יום שחור, מתאפקת היתה מלומר לוויגי בשובו עייף עם ערב ובפיו השאלה הנצחית: איך עבר עליך היום.

שונה כל כך מוויגי. נוצץ כזפת רותחת, כמו זו שהיו שופכים על הכביש במושבה, חמה ושחורה ולחה. זפת רותחת לעומת וודקה מלהטת מבפנים. הוודקה טעימה יותר ופחות מסוכנת. אך לא תזיק גם כווייה מזופתת. אולי פעם. מעניין מדוע דווקא וודקה. אולי בגלל הקאוויאר. הם הולכים ביחד, היה ויגי אומר. ספק אם טעם את שניהם יותר מפעם אחת בחייו, וספק אם נהנה מטעימה זו. אם נהנה – לא הנאה קולינארית היתה זו אלא הנאה של מי שזכה.

היא תנסה לכתוב שיר: “גבר שָחור”. המורה כיטוב קרא כמה משירי נעוריה ועודד אותה להמשיך. היא כותבת, מפעם לפעם. לעצמה. לא לפירסום, חס וחלילה. ביטוי עצמי ותו לא. אם ירצו פעם לפרסמם, זה משהו אחר. ויגי ראה פעם אחד משיריה. ראה, אך לא קרא, כי היא חטפה אותו ממנו. פעם אראה לך, אני מבטיחה – התנצלה – אבל לא עכשיו; אתה יודע שבסופו של דבר אני מראה לך הכל, ומרצוני הטוב. הציתה את סקרנותו מבלי שנתכוונה. עכשיו היא יכולה לנצל את זה. היא תכתוב את השיר ותשכח אותו על השולחן ממש לפני שובו הביתה. שיר נועז. שיר שיבטא את מה שהיא מרגישה, שיש בו אמת גדולה היולית, כמו שאהב כיטוב להגיד. ואם שיר זה לא ישכנע אותו להתקפל ולצאת מאפריקה…

אם רק תעז. אם רק תעז. נראה אם יש לך דם, אופירה – היו מתגרות בה הבנות במושבה ויוצאות תמיד מנוצחות וסמוקות־פנים. מבחינה אמנותית זה ייצא נהדר. שיר שפזמונו החוזר יהיה “גבר שחור. אבר שחור!” אולי מוטב בלי סימן־קריאה. היא תתאר את משיכתה האיומה, את מה שראו עיניה, את מה שחשה אותה שעה. לא תכסה דבר. אם יקרה היא לו, לוויגי, הוא לא יחתום לשנתיים נוספות.

אלוהים! להיקבר כאן חיים עוד שנתיים תמימות. ולשמוע שוב ושוב שאין כאן תנאים לגדל תינוק. היא לא התחתנה בגיל עשרים ושתיים, כמו אחותה; היא ידעה לכבוש את יצרה. וגם ויגי אינו עוד אותו נער – הסגן הכי־צעיר בבסיס – שקסם לסמלת אופירה. היא תכתוב! יקנא? שיקנא. שיכעס. שירתח. שייצא מכליו. שיקפוץ מעורו. כל זה כבר עבר עליה. בגללו. עכשיו תורו. “תורו” זה שור, בצרפתית. אמה של פדרה הרתה לשור וילדה את המינוטאורוס – כך במיתולוגיה. לא היו אז אמצעי מניעה.

טוב, בל נגזימה – היתה בוודאי אומרת על זה ברוריה, בסלנג המתחנחן שלה, אילו היתה כאן. הה, אילו יכלה לשוחח איתה, במקום לשבת שרועה בכורסת הנצרים, זוללת ממתקים ומנהלת דיאלוגים עם עצמה. ברוריה מהמושבה, מהפרדס, מהגימנסיה. ברוריה הבשרנית, שממנה למדה את כל הדברים החשובים. היא יכולה לשמוע עתה, מבעד לרחש המזגנים, את לחישתה הברורה של ברוריה: קדימה, אופירתי, שבי וכתבי. שיהיה מבסוט, ויגי שלך, שבחרת במזימה ולא בזימה. הוא אינו יודע, אבל אני היודעת, שיש לך דם אפילו לזה. אז מוטב לשיר לו על זה. מבחינתו, לפחות. וכאן באים צחקוקיה המפורסמים של ברוריה.

ויגי הקנאי. אפילו בחברה הכי טובה שלה היה מקנא. את צחוקיה ואת פטפוטיה היה מכנה שטף־דיברוריה. ויגי המסכן. היא תכתוב, ולו כדי להרגיע את דמיה. ואת דמיונה הפרוע. אין ספק שזה יכאיב לו, יפגע בו. בוי. כמה משפיל. אבל בלי שוֹק של ממש הן לא תוכל להוציאו מאפריקה. אדנוּת מצא בה. מה שלא מצא מעולם בארצו שלו. וספק אם ימצא בה בשובו. כן, פטרון! מרסי, פטרון. לשרותך, קומאנדאן ויגי. תיכף ומיד, מון קאפיטאן! – אלה השירים שנעמו לאוזניו. השיר “גבר שחור” ינעם להן פחות.

היא קמה אל שולחן הכתיבה, מכינה עליו בחגיגיות ערימת נייר, עט ובונבוניירה ומתיישבת לידו, מהורהרת. אנחה כבדה בוקעת ויוצאת מליבה. בחוץ מתחיל לרדת גשם טרופי כבד. היא מדליקה את מנורת השולחן העשויה שנהב ובוחנת את הגילופים העדינים שעל גבה. ידה תופסת בעט ומשרבטת כמאליה כמה מילים: אדנוּת – אדוניס – אדונית. אפשר לשחק בזה, אומרת היא לעצמה, ממוססת בפיה כדור של שוקולד, מוצפת לפתע ליקר שבתוכו. אדנוּת ביקשת, ויגי־ויג שלי, או־קיי, אבל לא עלי. ולא על חשבוני.


18.11.1972


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!