רקע
אמנון שמוש
לילי אפריקה ואני

הקדמתי להגיע. כרגיל. חששתי שלא אמצא אותה על נקלה, את פּיאַצה נאבונה. עשר שנים עברוּ, תשע ומשהו, והרגליים הוליכו אותי אליה. כמו סוס השב לאורווה. הנה שם “טרֶה סקאליני”. טעם הגלידה שלהם בפי. מלצר מוציא כסאות ושולחנות מתקפּלים. כובש את המדרכה, לקראת הערב. כמו אז, עם אֶתי והילדים, בדרכנו הביתה. להיכנס ולשבת לא כדאי; לילי אינה באה בזמן אף פעם. לילי הקטנה. לילית קטנה. נורא מה שעבר עליה מאז. טוב שהיא יוצאת קצת לעולם הגדול. בחוץ איש אינו יודע שהיא אלמנה, והיא יכולה להתנהג בטבעיוּת. מוּקדם מדי להיכנס. עוד עשרים דקות, גם אם תבוא בזמן, במקרה.

אי, פיאצה נאבונה. הכיכר הכי אהובה עליה בעיר הכיכרות והמזרקות. גם עלי. איך שאנשים קרובים בשטח אחד מגלים סימני קירבה בשטחים שונים, רחוקים. מצחיק. המזרקות הנפלאות האלה. שתיים אפשר לראות מכאן. צריכות להיות שלוש, אה, הנה. שלושתן של ברניני? לא זוכר. לילי בוודאי תדע. שתיים מהן בכל אופן. ללכת כך ברחובות ולספוג תרבות. זה מה שאין אצלנו. מעניין אם גם כאן יש שעות סואנות כמו סביב המזרקות האחרות של הרומא הזאת. פְיאַצה דה־לה־רפובליקה, אמש. איזו שמחה. איזו מוסיקה. המונים יושבים סביב־סביב וסוקרים את העוברים והשבים. את העוברות והשבות. שוות זהב. הנטייה הזאת למלים; גם לילי כך. עכשיו כאן כל־כך שקט, שלו. אולי זאת השעה, שעת בין־ערביים. הצבעים רכים, נעימים, יצירה אמנותית – כל הכיכר הזאת. צריך לומר כיכר או רחבה? האַרמוניה של דורות. הבתים הכנוּעים העתיקים מסביב, המזרקות במרכז – שיש ומים בהתלטפות נצחית; והאנשים האלה, המהלכים לאט, ספוגי אווירתה של פּיאַצה נאבונה.

אלמלא הרוגז הזה המכרסם בי, אוכל אותי, הרי יכולתי ליהנות מפינת־חמד זו. מן הזכרונות הקשורים בה. להיזכר וליהנות. לשכוח וליהנות! קל להגיד. אני מעולם לא ידעתי ליהנות ביחידות. בעצם גם לסבול ביחידוּת לא ידעתי. בכלל, הבדידוּת הורגת אותי. טוב שעוד מעט יהיה עם מי לדבר. לילי, לילי הקטנה, הדקה. ומה אחר־כך? נחיה ונראה. אצל לילי לעולם אין לדעת. אני מקווה שהשאירה את הערב פנוי, ושאצליח להשתחרר מן המועקה הזאת.

מוּעקה איוּמה. מאז עיתון הבוקר. כמו אבן על החזה. מכבידה ממש על הנשימה. מדוּע אני מרגיש את עצמי אחראי לכל זה? שישברו להם את הראש. אני כבר מחוץ לכל זה. שנים. רחוק. בעולם אחר. יבשת אחרת, עיסוק אחר. ובכל־זאת האפריקה הזאת אינה מרפּה ממני. עטה עלי בחלומות. טורדת מנוּחתי בימים. אני בּולע כל מלה בעיתון העוסקת באפריקה, כאילו במשפחתי מדובר. ודווקא שם מפּולת, קאַטאַסטרופה. וברור לי שאין זה הסוֹף. וידוּע לי מה שורש הדבר. וזכוּר לי שהזהרתי. התריתי. כתבתי. צעקתי. ועברו עלי לסדר־היום. קטונתי בעיניהם. שגריר קטן, מתחיל, במדינה קטנטונת, חסרת חשיבות. לא תפסו, האידיוטים. מעניין מי מהגדולים קרא בכלל את הדוחות שלי. קרא, האַ! לכל היותר מישהו הציץ, דיפדף והעביר הלאה. “לתייק”.

לילות שלמים הייתי יושב לנסח כל דו“ח. משקיע את כל כוחות הנפש. בוחן ושוקל כל מלה. כשרון כתיבה לא חס רלי מעולם. זאת העיר אפילו הבוס, בכתב־ידו הילדותי, המעוגל, כל שין כמו L אנגלית, l בכתב־יד לאטיני. ואֶתי היתה יוצאת מכליה. “זה יכול לחכות עד מחר”. – זה לא יכול לחכות. אני לא יכול לחכות. “אז תסיים ותבוא לישון. ממילא איש לא יקרא שם כל מה שאתה כותב.” כמה זה פּגע בי. וכמה צדקה. לא קראו. ואם קראו, לא התחשבו. לא שׂמוּ, כמו שאומרים היום. הסלנג הזה. פעם כשאמרו הבחור הזה לא נורמאַלי”, התכוונוּ לכך שהוא לא שפוּי. היום באה הבת ומספרת לי בשיחת־טלפון יקרה, מעבר לים: “אבא פגשתי בחור – לא נור־מאַלי. אבּאבּא, אתה מוּכרח להכיר אותו”, וכוונתה לטובה, כמובן. מתלבשים לא נורמאַלי, מתנהגים לא נורמאַלי, כל החבר’ה הטובים; וכך הופך הביטוּי את עורו. אפילו את שמו לא אמרה. אַה, כאילו השם חשוּב. וּבכל־זאת. נשמעה שיכּורה ולא מיין. שרק לא תיסחף. פעם אחת זה הספיק לנו. אֶתי עדיין לא התאוששה מזה.

הצעירונת הזאת כבר אם. הן מתחתנות בגיל צעיר, באיטליה. האושר שפוך על פניה. על העיניים הגדולות המבריקות האלה, אושר של אם צעירה. רווּיה. לא ידעה טעם קנאה לבעלה. שופעת חיוכים על כל צד. יפה עד כאב. משגעת. זה מה שנקרא ברומאַנים “צביטה בלב”, כנראה. אילו ידעתי קצת יותר איטלקית הייתי קושר שיחה עם הפספוּס. זוכה לחיוּכים חמים אחדים מאימו. יופי נדיר. פועל עלי כמו חמסין על חמאה.

מעניין מה הם מוכרים שם, זוג הזקנים הזה. פּורקים לאט את מטענם, כל הפּנאי שבעולם לרשותם. אין מה למהר. החיפזון מאחוריהם. אתקרב לראות. זיקנה יפה. שבעים קיצים לפחות ואלפי שקיעות יחד. ודאי אינם מבינים אף מלה זרה אחת. רק איטלקית. מצחיק, אוכל לציפורים הם מוכרים. לא פחות ולא יותר. אילו היו בארץ יונים כמספר היונים בכיכרות איטליה, היה השלום מובטח. ומדיניות החוץ שלנו היתה מדיניות, ולא קירקס.

“ומדוע דווקא פיאַצה נאבונה?” – אני זוכר שאַת אוהבת את ברניני, עניתי. ומיד הרגשתי מה שהיא חושבת עלי שם והוספתי, כמתקן מה שעיוולתי: ושאת אוהבת גלידה טובה. כן, אצל טרה־סקאליני. אז ניפּגש שם, או־קיי? או־קיי." צ’או. “צ’או”. רק אחר־כך נזכרתי שסיפרה לי פעם כמה היא אוהבת את הכיכר הזאת. כיכר או רחבה? צריך לראות במילון. קולה לא נשתנה. הצרידות הזאת. מעניין איך היא נראית. ודאי נהפכה מנערה לאשה. אם אני מכיר אותה – התגברה. עוד ארבע־עשרה דקות. אני מותח את השעון, כאילו יש בכך כדי להאיץ בו, בזמן. הרגל ישן.

היא הגיעה במדים. מדי ייצוּג של צה"ל. והיא היא שפקחה את עיני. הייתי מגיע לזה לבדי. אבל זמן יקר היה עובר. היא תפסה מיד את הסכנה הטמונה במדיניות שלנו. מה שניבאה אז מתקיים עכשיו. בדיוּק. כשהתחיל הדבר באוגאנדה, טענו: אמין מטורף. כאילו לא ידענו זאת כשהעלינו אותו. אבל עכשיו, לאחר שהצטרפו אליו רבים אחרים, פשטה הטענה את הרגל. אי־אפשר לטעון שכל הבועטים בנו מטורפים; שכולם קנויים; שהם אינם יודעים מה טוב בשבילם. אם ההתפּתחוּיות האלה לא יביאו את אנשינו לבדיקה עצמית כּנה ואמיצה, אז הם מקרה אָבוּד. ומה עלי לעשות? לעמוד מן הצד אינני יכול. ניסיתי ולא הלך. זה האופי המחוּרבן שלי. ואז בא המקרה המוּצלח הזה שלילי עוברת כאן, ברומא. נוח לי לשכנע את עצמי שרציתי לראות אותה בעניינים שבין אפריקה לביני; נוסחה זו הרגיעה תמיד את מצפוני; פחות או יותר.

קיבלתי אותה בשדה־התעופה הקטן. בתפקיד. פּחדתי שמא תהיה יפה. הבדידות הזאת בעיר השחרה והמשעממת. הריחוק הממושך מהאשה. קצינת ח"ן יפה מדי זה למעלה מכוחותי, חשבתי לעצמי. השם הזה, לילי. פּרגית כמובן. פּעמוני־אזעקה צילצלו בראשי. כל־כך שמחתי כשראיתי את הנמשים, את המשקפיים. רחוקה מלהיות חתיכה. הושטתי לה את ידי, רגוּע. עד שפתחה את פיה. הדוּ־שׂיח הראשון.

– שלום, את בוודאי לילי.

– איך ידעת?

ודחפה את משקפיה למקומם במעלה־האף. הצבריוּת המתפּרצת הזאת. הבטחון העצמי המופרז. ולא הרפתה ממני.

– ניחוש מבריק, כבוד השגריר. ירדו מהמטוס ששה גברים אפריקאים ואני, ואתה זהית אותי כמעט ממבט ראשון. מרשים.

– תעשי לי טובה: בלי “כבוד השגריר” וכל הגינונים. שמי דב.

– אני יודעת. לא תסבול אצלי מעודף גינוּנים.

וכמו להכעיס. כמי שגלגלי מכוניתו שקעוּ בבוץ והוּא משקיעם עמוק יותר בנסיון־שווא להיחלץ, הוספתי ואמרתי לה, לקטנה קטוּמת־החוטם:

– השיטה שלי פעלה יפה גם הפעם. אני נוהג כך תמיד. (למעשה היתה זאת הפעם השנייה והאחרונה.).

– איזו שיטה? – ומיצמצה מעבר למשקפיה.

– שמתי בכיס המעיל את “דבר־השבוע” בולט, וכך ניגשת ישר אלי, בלי היסוּס.

– דחילק, דב. הסתכל סביבך. אתה האדם הלבן היחיד בכל שדה־התעופה. סליחה, נמל התעופה. ועוד רצית שאהסס?

האירוניה הזאת בקולה. העליונות. מטר חמשים ושבעה, ומביטה מלמעלה על עולם ומלואו, מגבוה.

תכונת אופי מחורבנת יש לי. כשלונות שלי, כמו דו־שיח ראשון זה עם לילי, אינם נמחקים לעולם מזכרוני. שבים ועולים, שבים ומציקים לי. אני חש בושה אולי בפעם המאה, בגלל שטות. שטות. שוטה הייתי בעיני לילי. שוטה גמור. אבל רק לשעה קלה. עד שפתחתי את פי. במשרדי בשגרירות.

נתתי לה תמונת־רקע. שטחי הפעולה שלנו, הפעילות המצרית. הטמבלים בשגרירות ארצות־הברית והנחשים המגיעים אליהם. הדוד העשיר בשגרירות צרפת, החי במושגים של “בעל המאה הוא בעל הדעה” ומרגיש את עצמו עדיין בעל־הבית. הסינים הקטנים המתחילים לרחוש בשטח. האנשים “שלנו” בצמרת. דין־וחשבון נאה מזה לא הייתי מגיש לשר־החוץ, אילו ישב אותה שעה מולי. האמון שנתתי בה, גילוי־הלב שלי שבר את הקרח בינינו. ושמא צורת הניסוח שלי ודרך הניתוח. כמה צחקה כשמניתי את מעצמות־העל הפועלות בשטח: ארצות־הברית, ברית־המועצות, ישראל, צרפת. “גם צרפת?” שאלה בצהלה, וגמעה מן הוויסקי בפנים מעוותות. שמחתה ניכרה על פניה.

בטחוני חזר אלי. כמעט נסחפתי לרמוז לה על אותן פעילויות שלנו שהשתיקה יפה להן. נצרתי לשוני ובמקום זה סיפרתי לה על “הקהילה היהודית” שלנו – צייר יהודי ונערתו, יושב ומצייר בווילה נהדרת על גבעה מעבר לנהר; מחצית השנה מתבודד כאן ומצייר דמויות ונופים אפריקאים, ומחציתה מסתובב בעולם הגדול למכור את ציוריו וליהנות מהכנסותיהם.

חלמתי עליך, אמרה לי למחרת. אתה היית דג ארוך, עם פה ענק. אני שחיתי. עם כל הבגדים. פתאום פתחת את פיך ונוצר זרם אדיר שסחף אותי ישר לתוך הלוע שלך. חשתי שאני נופלת ונופלת ונופלת, כמטוס שנקלע לכיס־אוויר. מוזר, לא?

– אולי זה משום שדיברנו על שיט בנהר – נסיתי להיות מעשי. – שהוא מלא תנינים והיפופוטאמים הספקת לראות כשחצינו את הגשר. אך אין כל סכנה. לא מהם ולא ממני

– אתה… בטוח?

– קצינת צה"ל, וכל־כך מפחדת?

– אני פחדנית נוראית, – התוודתה ביהירות, גאה באומץ שיש בה להודות במגרעת היחידה שלה – אני גיבורה רק בפה.


שני אנשי־שפתיים נפגשו. תחילה מצא כל פה שתי אוזניים קשובות. ופה מתחרה. אחרי יומיים־שלושה התחלתי להרהר אם נגיע פעם גם אל פה־אל־פה. יותר בסקרנות מאשר בלהיטות. לא היה בה בעצם שום דבר מושך, מלבד אישיותה. וזו עתים משכה ועתים דחתה אותי. השארתי בידיה את היוזמה. הייתי עסוק מדי. הסתבכנו אז בפרשת השוחד. תוך ימים אחדים היתה גם היא עסוקה וטרודה. אילו הייתי תופס אז יוזמה היא לא היתה מסרבת. היום זה ברור לי. אלא שאז פחדתי פחד־מוות ממענה־לשונה, במקרה של סירוב. הייתי שומע בהזיותי את תגובותיה החצופות, המלגלגות, המתנשאות. ונרתע. אהבה לא היתה. לא, בת־שיחה נעימה וחריפה. זה הכל. זה לא הכל. אבל לעזאזל, זה היה מזמן.

מעניין במה היא מהרהרת עכשיו, בדרך הנה. שהיא שָמחה לפגישה, זה ברר לי. ושמא נושא הפגישה הוא שהוציא מפיה את צהלות־ההסכמה. הדיבור הזה, צרורות־צרורות, נשאר אצלה. לא חלף עם הגיל. ולא סתם צרורות; צרורות לוהטים, מחשבות מהירות כברק נדחפות לצאת כלבּה מהר־געש.

“לנו בארץ יש כל הסיבות לאהוב את צה”ל, להתגאות בו, לסמוך על אנשיו. יחסנו החם לצבא אין בו מיליטאריזם. כמעט. כאן המצב לא רק שונה; הוא הפוך! הם לא נלחמו על עצמאותם. הם אינם מוקפים אויבים. אנשי־הצבא שלהם ודאי שאינם בחירי האומה. האסוציאציות שלהם עם צבא וצבאיות שליליות מעיקרן. תדמיתנו כאן היא של חיילים מקצוענים; של עם שכולו צבא. ולמה תהיה אחרת. מופיעים במדים ועם סימני־דרגות, גם כאשר עוסקים בנוער ובחקלאות. כאילו תחסר לנו האותוריטה, אם לא נתבלט במדים ובדרגות ובתארים המפוצצים. בכל מקום כתובות: ‘משלחת צבאית’ וכל השִיט הזה".

סיפרתי לה על הוויכוח שהיה לי עם אנשי “הפועל”, שנשלחו להכין כאן מפגן של יום־העצמאות. במוסקוה כבר אין מצעד צבאי באחד במאי. בישראל מדברים על ביטול המצעדים הצבאיים. וכאן הם מתכננים לי מפגן צבאי מובהק, בארץ שקיבלה את עצמאותה בלי יריה; בארץ שבעיני תושביה חיל הוא סמל השעבוד והכיבוש, אם לבן עורו ואם שחור. והחבר’ה ממשרד הבטחון דרשו מטס, לא פחות ולא יותר, גם אם לא יהיה שם למעלה אפילו טייס שחור אחד. זה מרשים והם אוהבים רושם – טענו המומחים לרושם. הביאו לי דוגמה ממדינה שכנה, ששם עשו מפגן־צניחה נהדר. אנשים הרואים רק את קצה אפם. והרי סוד קסמנו ביבשת הזאת בכך שלא העתקנו דברים מן המוכן; שלא שלחנו להם בידה, כמו ששלחו הצרפתים, ולא דחפורים לפינוי שלג, כפי ששלחו הרוסים. אבל את המיליטאריזם הישראלי (מיליטארו־פיליה, קראה לו לילי) הבאנו, על קרבו ועל כרעיו. כרעיים כעורים, מעוררים סלידה. וחשדנות.

ואז חזרה האשה. אֶתי המסכנה, הנגררת אתי לכל מקום, שלא מרצונה. סידרה את הילדה בשווייץ וחזרה אלי. בעוד מועד חזרה. למחרת אותו לילה. קשה לי לזכור אם אותו לילה הגענו למה שהגענו משום שידענו שזה הלילה האחרון שבו אין אֶתי עימנו. הכל התנהל באופן רגיל, מקרי, כמו כל השבועות שקדמו לו. הבית היה השגרירות והשגרירות היתה הבית; שני אגפים של בנין אחד. יפה, מהודר, מסוגנן א־לה פרנסז. לילי התפרצה, נוטפת זיעה, קראה לבּוֹי להביא משקאות קרים. “גם לך, דב?”

– אפשר. לא אתנגד.

ואז פרץ ממנה הנאום. “אם לא נפסיק את הופעתנו הצבאית ואת פעילותנו הצבאית, נהיה בעיניהם ‘שחורים’ יותר משהם שחורים בעינינו”, כך סיימה אותו. היא דיברה כאילו בפני אולם מלא. והיא ידעה מה היא סחה. הפרזנו. צרף לעיסוקנו ב“ביטחון” אותו ביטחון־עצמי מפרז שיש לחבר’ה שלנו ותראה קאטאסטרופה באופק. סיכמנו שיש לכתוב תזכיר. והתיישבנו לכתוב אותו יחד.

“מחר יהיה מאוחר מד”, אמרה כאילו לעצמה. ושמי אינו דב אם לא חשבה אותה שעה על מה שחשבתי אני: מחר אֶתי באה. תחילה הכתבתי והיא כתבה. אך בדרך זו כפתה עלי נוסחות קיצוניות, שלא לטעמי. נסיתי להסביר לה כוחם של אַנדרסטייטמנטס, והיא צחקה לי.,בקושי הם מבינים, שם בירושלים, את הסטייטמנטס, ואתה מאמין…"

לקחתי ממנה את העט והיא הכתיבה. היא אמרה: “לא ייתכן שנשתף פעולה עם כל אנשי־הזרוע המפלצתיים, השנואים על עמם, ונבצר את שלטונם הכפוי העומד על בלימה”. ואני כתבתי: יש לשקול אם כדאי לנו לשתף פעולה עם אותם אנשים שהיום הם בעמדות־כוח, אך הקרקע בוערת תחת רגליהם, מחוסר גב ציבורי אוהד. היא הכתיבה: “אין ספק ששותפות עם טיפוסים אפלים, מיליטאריסטים בעברם ובתפיסת־עולמם תעלה לנו ביוקר, ברגע שהטיפוסים הללו יסולקו מהשלטון, אם בידי טובים מהם ואם בידי גרועים מהם”. ואני ריככתי וכתבתי: אם הציבור יזהה אותנו איתם, ציבור זה שיותר ויותר יש לו קיום ויש לו מה לומר, הרי ששכרנו ייצא בהפסד.

כשקראה את הנוסח שלי התנפלה עלי באגרופיה וצעקה שאני פשרן ללא תקנה, שקניתי לי ניסוחים פסוודו־דיפלומאטיים עקרים. לא שיערתי שיש כוח כזה בזרועותיה הדקות. תפסתי במאמצים רבים את ידיה הקטנות המשתוללות וטענתי כנגדה שהיא אגרסיבית ומיליטאריסטית בדם. “לך פשוט אין דם!” צעקה לי בפנים, והבל־פיה החם הציף את פני. היינו כל־כך קרובים ועיניה היו כה מבריקות אותה שעה. רק אז הבחנתי שהן כחולות ולא אפורות. הצמדתי אותה אלי ושנינו רעדנו. רעדנו והתנשקנו. אחר־כך הוספנו להתנשק ולהתגפף, בלי לרעוד עוד. כשתעתה ידי אל תוך חולצתה נרתעה לילי. תפסה את הגליונות הכתובים והלכה אל מעבר לשולחן. אילו הייתי הולך אחריה, מי יודע אם היינו מסיימים את התזכיר אותו לילה. לא הלכתי אחריה. המשכנו לכתוב ולמחוק, היא מצידו האחד של השולחן ואני מצידו השני. היום ברור לי מה שלא ידעתי אז, שרצתה; ורק רצתה להיות בטוחה שגם אני רוצה. כמעט ברור לי. אם כך, הרי שאיכזבתי אותה. נראה היה לי אותה שעה שהתזכיר חשוב בעיניה פי־כמה מכל מה שעלול להתרחש בינינו. או שמא מהרהורי לבי קראתי בפניה.

טוב, למחרת באה אֶתי. כולה אשה. אפילו לא שאלה מה נשמע בשגרירות, ואם הצלחנו להשתיק את פרשת השוחד. לא אמרתי מלה על התזכיר. הוא נשלח באותו מטוס שהביא אותה. נתקבל אישור. מישהו קיבל אותו. מישהו כנראה גם קרא אותו. את ערכם של החתומים לא העלה בעיני המשרד. הקאריירה התקרבה ממילא אל קיצה. שמחתי ולא שמחתי. רציתי להיות מישהו ולא בורג קטן. חשבתי שאוכל לעלות במהרה, ברגע שיעמדו על טיבי; התברר לי שכדי לעלות יש לטפס, על הברכיים ועל המרפקים. לא, תודה. לא בשבילי.

או, הנה לילי. בחיי. אותה הליכה. אותו נפנוף ידיים. אך איזו שמלה! מצחיק שציפיתי לראות אותה במדים. צריך להיזהר ולא לגלוש לאותה פרשה עגומה. שנה וחצי של נישואין; פגז בתעלה; תמונה בעיתון; ולילי שוב לבדה, שבורה, בודדה יותר מאי־פעם.

  • Bonsoir, votre Excellence. Nice to meet you again

שוב אותו טון עוקצני. תופסת מיד עמדה מלמעלה. כאילו לא קרה מאומה בינתיים. שמא מתוך התגוננות? על כך מעולם לא חשבתי.

– שלום, לילי, את נראית נפלא.

  • Grazia Signore…

מחליפה מבטאים כמי שמחליף הילוכים. היגוי מושלם של בת־העולם־הגדול.

– סוף־סוף נעשית ג’נטלמן. הגיע זמן. למדת מה אומרים לאשה; לא רק לנשיא ולשר־חוץ ולסר־דיוט.

– אבל תמיד ידעתי מה אוהבת אשה לשמוע.

– אם־כן, ידעתי ולא השתמשת בזה. חטא חמוּר שבעתיים.

– אבל אליך לא התיחסתי כאל אשה, לילי. את היית…

– וזו היתה טעות חייך. חטא בל יכופר. ואם יכופר – אז לא במלים, אֶקס־אֶקסלאנס.

צחצוח־חרבות ראוותני או שהיא מתכוונת לזה? הצטעצעות במלים או גילוי־לב במעטה לצון? צריך לגשת לעניין לפני שהיא נוטלת יוזמה ו…

– את זוכרת את התזכיר שחיברנו. אותו לילה.

הלילה שלפני שובה של אֶתי. הלילה של הנשיקות המסוערת. הפטמות המשוקעות הללו שהבהילו אותי תחילה. אין לה פטמות, חשבתי לרגע, כמגלה מום. וריח הזיעה הזרה שעלה מגופה.

– לא רוצה לזכור, אבל זוכרת. כשטילפת, זה הזכיר לי.

– אני רוצה לשוב אל אותה נקודה ש…

– אתה רוצה – אנחנו שבים אל אותה נקודה; אבל אף לא מלה אחת על אפריקה. קרא לטאקסי, דב.

– חשבתי שאנחנו נכנסים לאכול גלידה, אצל “טרה סקאליני”.

– נכנסים? נכנסים. קדימה.

– וכל עוד אנחנו אוכלים גלידה, אני רוצה לדבר אתך על אפריקה.

– Mon Dieu, אם־כן לא השתנית.

עיניה ברקות המאפירות שלי, מטפסות אל הקרחת המוסווית באניצי־שיער

– את הרי קוראת עיתונים. אינך מרגישה כמה צדקנו?

– אני בטוחה שצדקנו.

עתה ניגש המלצר. מעיינים בחופזה בתפריט המפואר ומזמינים מה שמזמינים.

–…אבל אינני בטוחה כלל, שלולא עשינו אותן שגיאות היה מצבנו היום באפריקה הרבה יותר טוב.

– זאת לא לילי.

– זאת לילי. לילי מאוד. תמיד חשבת שאתה מכיר אותי, ותמיד טעית.

– די בעוקצנות. אני רציתי להתייעץ אתך, כיצד אפשר לפנות היום ולמנוע התמוטטות גמורה. סוף־סוף גם את השקעת שם שנתיים טובות מחייך, וטונות של להט ומעשים. היום אולי יקשיבו לנו. לאחר סידרת סטירות לחי, יש נכונות ללמוד משגיאות.

– נדמה לך (גארסון, כוס מים קרים, בבקשה, כן, מינרליים). אין סיכוי שמישהו יודה ששגה. יותר מדי חבר’ה טובים מעורבים בזה. נוח יותר להטיל את האשמה על טבעם ההפכפך של האפריקאים, על המשטרים הרופפים על…

– אז את מודה שנעשו שגיאות ושאת פריין אנו קוצרים היום.

– נעשו משגים, דב. נקודה. אנו קוצרים חורבן; או חרבון. נקודה. יש קשר כלשהו בין השניים. כמובן. אבל גם אלמלא שגינו בפעלתנות צבאית יתירה, לא היינו יכולים להופיע בפניהם היום אחרת מכפי שאנו. אנחנו המנצחים, אנחנו הכובשים, אנחנו החזקים. ואת זאת הם אינם אוהבים. ולמה שיאהבו.

הנאום שלי עם הגשת כתב־ההאמנה. ניגנתי על מיתרי הסבל המשותף והשעבוד המשותף. אתם סבלתם, אף אנחנו עם יודע סבל; דורות על דורות. אתם הייתם חלשים ומשועבדים, אף אנחנו כך. משהו כזה. גם את הרצל גייסתי.

– אז את חוזרת בך מכל…

– אינני חוזרת בי אף ממלה אחת שאמרתי ושכתבתי. לא היה דבר טפשי ומיותר ומזיק מאשר להופיע שם במלוא צבאיותנו. אבל לא זה השורש העמוק של השתנות היחס אלינו.

– את טועה בהערכתך, לילי. פחות מדי חשיבות את מייחסת לדרך שבה הופענו ופעלנו אצלם בבית פנימה. אך מהו, לדעתך, “השורש העמוק”?

– צבאיותנו בארץ, שממנה אין אנו יכולים להתנער בקלות. הופעתנו בבית ובעולם, שכולה בטחון, תרתי־משמע, וכזאת תישאר, מי יודע עד מתי.

– חשבתי שכדאי לחבר משהו, ולהפנות אותו ישר אל שר־החוץ, או אל…

– יש לי הצעה יותר טוב כיצד נבלה את הערב.

– When in Rome, mon ami, do as the romans do

– אני לרשותך.

– הגיע הזמן. Mieux vaut tard que jamais , מוטב מאוחר מאשר…


3.7.1973


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!