סוף־סוף פג השכרון התל־אביבי בלב צילה רייכל ותמו הפגישות החגיגיות הראשונות ומרטיטות הלב עם חבריה ומיודעיה מחוץ לארץ, שהיו מתארחים בביתם בשעת הביקורים בעיירתה, והאפירו הימים במקצת ודהו ונצטבט הלב מאיזו טרדה קוססת. גם הדודנית של צלה, שהדיפלום של אוניברסיטה מתגלגל מבויש במזודתה והיא עצמה עובדת חצי יום במשק־בית, אותה בחורה גוצה ומסורבלת עם עינים לחות כשקויות מים וקול צרוד ובכייני במקצת של “מגידת תחינות”, שבחדרה לנה צלה, הגלישה עליה בימים האחרונים מבטים בדקניים שנשתמעו לה כעין ריגון: כלום עינים לך ולא תראי, שאני בת־יחש כמוך ועוד עם דיפלום, שוטפת רצפות, קל וחומר את… אלא מאי, היתה ממשיכה צילה בדמיונה, בשעות הבוקר, כשהיא מתמתחת יחידה על הספה ומרגישה איזו רווחה מנעימה שבנופש אבריה שהיו כל הלילה כחשוקים, את דו־השיח: להוי ידוע שבצילה רייכיל ידובר, אותה צילה שבית־מדות מפואר להם בעיירה וכל ה“גדולים” שנקלעו בעיירה היתה ראשית דרכם אליה, האמרכלית של התנועה, היושבת ראש בועד ובכל מיני ועדות, ונוסעת אל הכרך לועידות ויוצאת ונכנסת בבתי המנהיגים ומתידדת עם נשיהם, והיא שעלתה עכשו ארצה, לא איזו סטודנטית היא ששכבה על הספרים ורדפה אחרי דיפלומים ועלתה אלהים היודע לשם מה, לא כזו היא, הלא נתנה הכל לתנועה, כלום חסה פעם על זמנה, כלום ידעה מה הם חיים מחוץ לחברים, לועד, לישיבות, לריצות ונסיעות, כלום לשם מה טרחה ויגעה עד עכשו, מראשית ימי נעוריה עד שנת השלשים ושתים לחייה! האם לא למען הארץ שלה, ובכן תלך עכשו ותעבוד במשק בית… הכזה הגמול על שנות עבודה?… צילה רייכל שהיא וארץ ישראל העובדת כגוף ונשמה, תהיה עוזרת, רק עוזרת, לשם כך להטה וקדחה והקריבה את נעוריה!…

להרהורים אלו היתה צילה קופצת מעל הספה, מוציאה מארנקה את הראי הקטן ונועצת את עיניה בפניה המארכים ומכוסים כיסות שחרחורת דקה ולבה דופק, דופק… ולוחשת היא לעצמה: את, שנשאת על שכמך עול הבנין, חיית שנים על שנים למען התנועה, את ראויה לגורל יותר טוב מאשר אותה קרייריסטית פעוטה, שהמריאה למרומים ושוטפת עכשו רצפות בארץ…

לאחר שיח כגון זה היתה דעתה של צילה מתיישבת עליה, וכבר היתה מתלבשת בזריזות של אחת טרודה ונחפזה לאיזה ענין שאסור להחמיצו, ואת כוס החלב במחלבה היתה שותה תוך פיזור הנפש של אדם שאין דעתו נתונה לקטנות, והיתה יוצאת אל הרחובות התל־אביביים, שהיו רבוצים באותם בקרי ניסן רעננים, ריחניים כמרבדים שחומים משובצים ברקמות זהב, בפסיעות קלות, ושוב היתה נובעת מתחתית נפשה איזו חדוה והיתה שוקקת באבריה: בתל־אביב היא, ברחובותיה השטופים אורים מסנוורים היא צועדת, כמה נחמדה היא תל־אביב בבוקר אביב! אכן זכתה סוף סוף לראות את עיר הפלאים, שכלתה נפשה אליה, שחלמה עליה כל הימים… האם אין מקנאים בה בנות העיירה, שהיא כאן והן נשארו שם במחנק, במאפר… כל כך קל ונעים לפסוע ברחובות תל־אביב!

אותה התרוננות היתה מפזזת בלבה של צילה עד שהיתה באה אל המשרד שעבד בו החבר ירחמיאל. לאותו חבר ירחמיאל היתה צילה הוגה מעין חבה, עוד מימי בקוריו בעיירה היתה לה חולשה מיוחדת אליו. רגלים לדבר, שבעצם עליתה היה אותו ירחמיאל לא מן הכחות האחרונים שהניעוה וזרזוה, ודמותו לא משה מעיניה בכל אותם ימי השכרון שבעליה… ודוקא הוא עצמו מקבל את צילה באדיבות של כפיה ומשתעמם בחברתה… וכאשר צילה ממטירה על ראשו את דברי התפעלותה ומגלגלת ללא הפוגות כאילו עדיין בישיבת הועד היא יושבת – מעמיד ירחמיאל פנים חמוצים־נזעמים ושותק.

מי פלל, שחבר ירחמיאל יתנכר כל כך לצילה רייכל, שהיה מתהלך אתה בעיירה באחוה ורעות ולא זזה ידו מתוך ידה… למראית עין באה צילה לטכס עצה מה המעשה עליה לעשות, כלום תתהלך כל הימים ותרוה נחת ועדנים מרחובות תל־אביב, מה התכלית בזה? שמא יודע החבר ירחמיאל לעוץ עצה, איזו תכנית, למשל, יש לו עבורה, אדרבא, הן חברים הם משכבר הימים, מאנ"ש, יעוץ נא…

וירחמיאל שכח חסד הימים שצילה רייכל פקדה את נפשו בחדות נעורים, ושתק, והתנכר, ולשוא תשחת צילה רייכל אמרים חמים, לב החבר ירחמיאל נעול לפניה…

ופעם לאחר שיח טרדני של צילה הפליט ירחמיאל פסקנית:

– לקיבוץ, צילה, זאת היא הדרך…

פניה של צילה הסמיקו והחוירו חליפות, נשמה כבדות, נעצה מבט דוקרני בירחמיאל, שסירט בעט־נובע אותיות רוסיות גדולות ומאירות עינים כדרכו בשעת עצבנות וכבשה את ראשה בקרקע. דומה עליה שמתכוון הוא להפטר ממנה שמטרידה היא אותו, ועצתו בדבר הקיבוץ מאדישות אליה באה, אין הוא רוצה שתשחר את פניו, להרחיקה מעליו כונתו…

עלבון חריף הצביט את לבה של צילה, קמו והטיחו על עיניה הימים והלילות, שהתגלגל ירחמיאל על הספה שלהם ואכל את ארוחותיהם השמנות וליטף וגיפף את גופה הצעיר והמפרכס, ותקף עליה רגש נקם, היה החפץ לעקצו. התאוששה צילה והפליטה:

– ודאי שזאת היא הדרך של תנועתנו, על הקיבוץ גאותנו, אבל יורשה לי, חבר ירחמיאל לשאלך, מדוע אתם החכמים והנבונים והיועצים והמדריכים תדרשו הכל מאחרים ולא מעצמכם? מדוע, למשל, אתה בכבודך ובעצמך, בחור חסון ובעל שרירים ודוקא מבית־עובדים, שנוצר לעבודה פיסית, מדוע לא תלך אל הקיבוץ? מדוע אתה ודכותיך שרוממות הקיבוץ בגרונכם, למה אתם יושבים במוסדות ובמשרדים ומחפשים לכם דוקא כל מיני נוחיות, ולאחרים אתם מיעצים… אדרבה, הגד, הלא אתי אתה יכול לדבר בהתגלות־לב, כלום לא בני תנועה אחת הננו, ולא יחד משכנו בעול!…

ההתקפה הפתאומית של צילה, שהיתה מסוערת ומזועזעת עם ברק ירוק בעינים שהיו ניבטות עכשו דורסניות כתובעות איזה עלבון צורב, שנצטבר בלבה זה כמה, מיד חבר שהכזיב את כל תקוותיה, המתנכר אליה, החברה הנאמנה והמסורה, הפתיעה ממש את ירחמיאל. נמצא שטעה פשוט בצילה רייכל, סבור היה שבחורה קרתנית זו –נופת צופים תחת לשונה, והנה מזילה היא ארס, באה בטענות ובטרוניות לחברים ולכל העולם, כאילו כולם חייבים בכבודה, זה רע. רע מאד, החליט ירחמיאל בלבו, מן הראוי לקצץ את כנפיה של בחורה זו, שאם לא כן, יתנקמו בה החיים בארץ. כאן בארץ אין מקום לגדלות קרתנית, חשב ירחמיאל, אלא שלבו לא יתן לו להכאיבה, סוף סוף חברה היא, מוטב שיפייסה, הרי באמת לא היה אדיב אליה…

– אל באפך, חברה צילה, – סח ירחמיאל בקול מרוכך, שזעה בו נימת ימים עברו – לכל עת, עת לקיבוץ ועת למוסד, דוקא לך יאה הקיבוץ, שם תעלי, בטוח אני בזה, את, חברה צילה, צריכה לדעת את האמת כולה, יש בך הרבה בעליבתיות, ועליך לשרוף את הגשרים אחריך, הקיבוץ יחדשך, מקלחת־חיים זו תצאי אחרת…

ירחמיאל חייך לעומת צילה. הציץ לתוך עיניה במבט גלוי, טפח על שכמה והוסיף:

– נו, צילה, הגידי, האם לא כן הדבר, ובכן, נפגש היום עם החבר פנחס, הרי זוכרת את אותו, השליח האחרון מהארץ שקולו כ“שאגת אריה” – הוא עושה היום בתל־אביב, ואתו יגמר הדבר, הרי מסכימה את, רואה אני זאת מתוך מבטי עיניך. נו, מנוי וגמור, צילה רייכל קיבוצ’ניצה…הרי זה נפלא ממש. זה יעשה רושם בל ימחה על התנועה…

דברי ירחמיאל הפיסו הפעם את רוחה הסוערת של צילה, הן זאת לו הפעם הראשונה שידבר אתה כחבר… ועצתו בדבר הקיבוץ נראתה לפתע בעיניה לאידיאה מקסימה. כלום לא עבדה כל הימים למען ה“קיבוץ” שבעיירתה, טיפלה השכם והערב ב“חלוצים”, אספה כספים, דאגה לעבודה, היתה עושה ב“קיבוץ” שעות ארוכות וגם סועדת לפעמים, בהזדמן שם אורח חשוב… מה בעצם בינה לבין “חלוצה”, כלום מה חסרה היא, שנה של “הכשרה”, הרי “הכשרתה” ארכה שנים על שנים…

וכבר זחה דעתה של צילה עליה ואמרה:

– חבר ירחמיאל, עצתך טובה באמת, יפה להפליא, אני מוכנה ומזומנה להכנס לקיבוץ. מה שייך, הרי כמוני כחלוצים, עבדתי בתנועה, כלום אין זאת “הכשרה”… ובכן חסל תל־אביב! לקיבוץ!

וכשיצאה צילה רייכל מאת המשרד של ירחמיאל, שנפרד ממנה בלבביות שלא כרגיל, נשתוקקה בלבה חדוה גדולה מעין זו של אדם שזכה בגורל. דומה עליה שהותר סבך חייה, כל אותם הרהורים טרדניים על תכליתה ועתידה שהציקו לה בימים האחרונים התנדפו, כל ההיסוסים שכרסמו את נפשה והרעילו את דמה גזים והולכים, תכנס לקיבוץ, תתהלך בין חברים, אחים לגורל… אותה בדידות מפחידה ואותה רדיפה אחר צלו של חבר… ואותן מחשבות על קצת ידידות, התחיות… כל זה יחדל מהטרידה ומענותה, תהי רווחה לנפשה…

בצעדים מאוששים רצה צילה אל הדודנית שעבדה במשק בית, להודיע לה על החלטתה הנועזת. הדודנית שמעה את דברי צילה, שנאמרו בחגיגיות ובטון של מהפך עולמות – בקרירות־רוח, בעקימת שפתים ובריטון קל… צילה נפגעה מיחס משונה זה להחלטתה, שהיתה בעיניה לגבורה ממש…

– ובכן, הפליטה ברוגז – לשטוף רצפות בבתי זרים טוב יותר, לפי דעתך מאשר לחיות בין חברים, ליצור חברה חדשה, כזאת היא דרכך… אבל דרכי אחרת, אני – פני מועדות לאידיאל…

– אדרבא, יבושם לך – הפליטה הדודנית בעוקץ קל – הרי אידיאליסטית את מאז ומעולם…

– כן, ענתה צילה בתוקף ובקול מתרונן – האידיאל – לחם חוקי, ואני מאושרה, אלך לקיבוץ, ומי יתן ואשרף הכל אחרי… מי יתן!… ובכן, שלום, חסל צילה רייכל הבת הבעל־בתית, חסל! אל הקיבוץ!

וכשיצאה צילה מהבית נתפעם לבה מגילו ובנפשה רנה מלה אחת: אל הקיבוץ, אל הקיבוץ!