כשחזר אברמסון בתחלת סתו משוורצוולד לעיירתו עם פניו המשוחפים ושיירי הריאה שלו, שנשתמרו בנס על ידי אויר־הרים – קבלו את פניו בבית־הנתיבות אמו הזקנה והשפחה שלו מריאנה.

אלהים היודע, משום מה שנתקשרה אליו כל כך שקצה חסינה ורעננה זו. כל הקיץ התגלגלה בטלה ומשועממת במעונו הריק של אברמסון, וארשת פנים לה של זו המחכה לחתנה…

אמא של אברמסון היתה קוצבת לה למזונות פרורים ושיירים ממש. והיא, מה שייך, אין היא זזה מכאן, וחסל…

כשנתגלו פניו של אברמסון מבעד לאשנב הקרון מנומסים וגלוחים למשעי, כשהוא לבוש חליפה חדשה ומגוהצת – קפצה מריאנה לקראתו קפיצה גדולה, כאל מי שהמתינה לו אגב כסופי נפש… פניה נשתלהבו, הסמיקו עד תנוכי האזנים, פשוט לא ידעה מה לעשות לו. האם הזקנה עמדה ומלמלה רפות כזרה, וזו השקצה היא המקבלת את פניו, היא הדואגת לחפצים, היא המטפלת בו, היא מזמינה רכב, היא המצווה…

כשבאו הביתה מצא אברמסון את מעונו שעל גבי העליה המובדלת מצוחצח ומשופשף, הכל ערוך ועשוי כטעמו, על גבי השלחן היה צפוי לו צרור פרחים חיים, ריחניים, הכל מסביב היה נוח וחנני, חמימות ועדנה נסוכה בחלל הבית.

נתמתח אברמסון שלו־נפש של גבי הספה של פלוסין וחייך עומת מריאנה: הרי את טובה ומצוינה, מריאנה, ממש מצוינה…

השקצה רותה גיל ועדנים.

– לאדון היא טובה, כל כך המתינה לו, כל הקיץ… מה שלומו, מה אמרו הרופאים?… היא תעשה לו הכל מה שירצה, יצוה – ותעש; רק יהי בריא, רק בריא…

גל חם שטף את לבו של אברמסון. דברי השקצה שעמדה בלבלוב ימיה עם טללי הנעורים – לטפו את לבו. נזכר, שמלפנים היתה רעננה ומלבלבת כמו מריאנה זו גם פאניה שלו שנתגרשה ממנו, ושפאניה היא עכשיו מי יודע עם מי… והוא חולה שחפת, שמתהלך עדיין איך שהוא בעולם רק בשל אוירו של שוורצולד, ושהשקצה עושה אתו חסד גדול, והוא אסיר תודה לה כל כך, כל כך…

אברמסון קם אגב מחשבות אלו מתוך הספה, גרר אטיות את רגליו על גבי הרצפה, פתח את החלון ובלע גל אויר, העיף אחר כך עין מבריקה, קודחת על גבי מריאנה, שעמדה כל העת בקרן זוית כשעיניה מכוונות אליו, קרב אליה והניח את ידו הרזה והגרמית על גבי זרועותיה המלאות והמעורטלות. רגע עמדו אחד מול השניה אחוזי רטט, הוא עם הפנים המשוחפים והגוף אכול המחלה והיא עם פניה הצעירים, הזרועות הוורודות וגופה הבתולי המרטט בפרכוס עלומים… כמה מוזר היה לראות את שני אלו במסבה זו מוצתי ברק אחד מתפתל באישונים…

שעול מחניק ואחריו רקיקות תכופות הרחיקו את אברמסון מהשקצה…

ונגררו ימים סתויים. אברמסון המשיך לרקק מתוך שרידי הריאה שלו האחרונים. כבר נדלדל ונחרב כולו. לא ירד ימים תמימים מעל הספה של פלוסין, נעשה קפריזי כל כך עד שאמו הזקנה כמעט שחדלה לבקר אותו, פשוט כבר פקעה סבלנותה. ורק מריאנה בלבד עמדה תמיד מוכנה לשרותו, למלא את כל מאוייו הזרים והמשונים, לא זזה ממש מהספה שלו, עד שגם פניה החוירו ונפלו.

והיו מביטים אל השקצה המקריבה את כל חייה לחולה ותמהים, מין כשוף, איזו גוייה צדקנית… לסכן כל כך את החיים…

ואברמסון היה מביט אליה כל הימים בעינים כל כך מוזרות כאילו בקש רחמים: אנא אל תעזבני, בידך מופקדת חייתי… ונדמה, כאילו הוא רצה לומר לה דבר־מה, להעלות מערפלי־הנפש את ההרהורים המנקרים, שזו, ששמו היה עליה ועזבה אותו אחר כך – אשה רעה היא, אכזרית היא, עזבה אותו, איש חולה ורצוץ, גלמוד, ערירי, והיא, מריאנה כל כך טובה אליו, כל כך חביבה, כל כך מסורה… אילו היה בריא, אילו היה…

מחשבות אלו היו מתבלטות כזבובים לכודים במוחו המטושטש, אלא שלא יכול היה לדבר, היה שוכב בשפתים לחוצות ואוכל אותה במבטים חמים, חמים…

ובלילות הקודרים, הקושמריים, כשהיו משתוללים בחוץ רוחות סתו, והאילן הישיש הערטילאי שמאחורי העליה של אברמסון היה גונח ומיבב, היתה איזו חולשה נוראה תוקפת את אברמסון, והיה נלחץ כולו בגופו המרטט ברטט של גסיסה לגופה החם והמפרכס של מריאנה…

בבקר־סתיו חוור אחד מצאו את אברמסון מוטל על הספה מת. לידו שכבה על הרצפה עם פנים חוורים כמות ועינים מזוגגות מריאנה. ידיה אחוזות העוית נחו על פניו הקפואים, כאילו תקפן השבץ בין לטיפה ללטיפה.