א.
מרגלית ישב ברכבת מתוך פזור הדעת. מבטיו תעו על גבי קטעי שדות ירוקים, מדרוני הרים ובתי אכרים לבנים, אבל עיניו לא תפסו את המראות שהסתובבו לפניו, כאילו היו חותרות לאיזו נקודה רחוקה ופלאית. קשקוש גלגלי הרכבת הד ענה לעומתו בלבו הדופק והולם ולתוך אזניו עלה צלצול זר ומשונה. חש היה כי אותם הגעגועים הצורבים שנשא בתחתית נשמתו זה כמה שנים שוב הולכים וניעורים; ובכל רגע שהרחיק לנסוע היתה נפשו מזדעזעת יותר והמנוחה סרה ממנו. ופתאום עלה על לבו רעיון, כי עצם נסיעתו מיותרת היא, הדבר מגוחך ממש, אין זאת שדעתו נטרפה עליו, ולאחר רגע היה קול אחר לוחש לו, שצריך הוא לנסוע, צריך הוא לראותה, להציץ לתוך אותן העינים העגומות והעמוקות… מרחק של ארבעים וויסטראות בינו לבינה, כלום אפשר הדבר שלא יראנה!… רעיון זה קשה לו לנשוא, כמה יציק לו אחר כך רגש החרטה…
משעמדה הרכבת בתחנה הקטנה, שבה צריך היה מרגלית לרדת – קם ממקומו נדהם ונבוך. חבל שכבר צריך הוא לצאת מכאן. הביט בשעון ונראה לו משונות, שרק שעה אחת ארכה נסיעתו, נדמה היה לו שישב כאן הרבה, הרבה שעות. מרגלית נשאר עומד על גבי הרחבה כאדם שנזדמן לכאן לפתע פתאום ובלתי־צפוי ואינו יודע מה יעשה ולהיכן יפנה. ולאחר שעה קלה הבחינה אזנו שריקה צרודה וארוכה של קטר שבעוד רגע יצא מזה המסע והוא ישאר יחידי בכאן… פחד תקף אותו, כמה טוב היה אילו נישא הלאה, הלאה כעל כנפי סופה בלי שום תכלית ומטרה…
שעה קלה עמד ליד הדלת הפתוחה של בית־הנתיבות תפוש מחשבות וקרא את האותיות הגדולות והלבנות: א־נאס־טא־סאוו־קה, קרא וחזר וקרא כאילו רעיון עמוק שקשה לתפוס אותו צפון בהן…
היה בוקר קיץ. מתוך יערות הארנים שהשתרעו מאחורי בית הנתיבות למרחקים נשבו עליו ריחות צחים וחריפים של זפת, והוא נשם לרווחה מתוך תאוות־צמאון עצומה. לא כדאי לשכור עגלה לנסוע אל האחוזה, שבה דרה פאניה. מוטב שילך ברגל, דרך היער, כמה בהיר ויפה מסביב. מרגלית צעד בשביל המתפתל בינות לשדות בר וכוסמת. שמים בהירים ועמוקים נמתחו על גבו ושקט ושלוה היו שופעים מן העולם הבהיר, לכל אשר יפנה ירקרק לעיניו.
לפתע־פתאום נתגלתה לפניו, כאילו צמחה מתוך האדמה, ילדה נוצרית בעלת שערות לבנות ועינים תכולות צחות ורטובות. עמדה הילדה רגע, נתנה בו עיניה התמהות, זרקה לתוך האויר הוא־הא, הו־הא צח וצלול – ושוב דממה.
שלוה גדולה ירדה פתאום על מרגלית ולפפה את כל הויתו. הוא היה מהלך הליכה אטית על גבי העשבים הרטובים ומהרהר, שבעצם הדבר הרי הוא הולך לו בשדה שקט ומסביב אור שמש זולף לו בנחת וריחות זפת חריפים עולים לאפו והוא נושם את הריחות הצחים במלוא־חזהו וטוב לו ויפה לו, ומה שהוא עכשיו בחור כבן שלושים, ושש שני רצופות התלבט באיזו ערים וכרכים – כאין וכאפס הוא. ממש לא כלום… וזו, שבגללה נתגלגל לכאן והולך בשביל מתפתל זה, נישאה לאיש ונעשתה לבעלת אחוזה… אותה הנערה החולמת עם מאווייה המשונים והקפריסות הזרות והנפלאות השתקעה באחוזה עם בעלה, שזקנו ודאי גזוז וסגלגל ולבוש הוא בורנוס של בד לבן עם קיפול מאחוריו… ואם כך הוא, מה לו, הרי בעיקר הדבר אין הענין נוגע לו כלל, והרי ידע זאת, היה חש תמיד שסוף סוף יגמר בזה, אי אפשר היה שיקרה אחרת… אינו רוצה עכשיו אלא לראותה, להעיף עין בפאַניה, בפַאניה חוורת־הפנים שהיתה מביטה עליו לעתים תכופות כתינוקת נפחדה ונלחצה אליו בגופה הרך והרזה ולחשה בקול פנטסטי: אבל תמיד תאהבני, הגד נא, הגד נא בנדר ובשבועה… וכשאמות תכנה בשמי לילדך הראשון שתלד לך אשתך… השומע אתה, הריני משביע אותך…
על לבו של מרגלית עלה פתאום זכר אותם הלילות הארוכים: כשפאניה היתה פתאום נופלת לתוך איזו אכסטזה זרה ודברה בקול מיסטי, שיודעת היא, מרגישה היא בודאות נוראה, שבקרוב תמות, מאמינה היא בכך באמונה שלמה… והוא היה עומד על יד מטתה שעות ארוכות, ולפרקים היה מושיבה על ברכיו כתינוקת בוכה ומתחטאת וסח לה כמה מעשיות ואגדות שהיה בודה מלבו (כמה היתה תאבה לשמוע את אגדותיו) וכך היתה נרדמת כתינוקת ממש על ברכיו.
לזכר אותם הלילות ופניה החוורים על פאניה, שהיו בשעת שינה מוארים בזוהר נפלא, וכיצד היה מתלבט בשעות האחרונות של הלילה עד עלות הבוקר יחידי ברחובות הריקים והטובעים בערפל – חייך מרגלית נוגות ולבו חלחל בקרבו…
– נו, בחור, דיך בסנטימנטים הללו!… פאניה זו דרה עכשיו מעבר לידע ואתה לך־לך לדרכך…
נכנס מרגלית לתוך היער ובפסיעות מאוששות הרחיק ללכת לתוך עציו מתוך קלות בהירה, ללא צל ומחשבה, הולך לו סתם אדם ביער. אי משם היו מתגלגלים שברירי צוויץ־צוויץ של אנקורים, משני עברי הדרך עמדו להם הארנים והאַלונים חסונים בקומתם הזקופה כיצורי נצח וצלליהם הענקיים השתטחו ורבצו בצדי הדרך. האויר מבושם וקריר. כמה טוב לו כאן! הרי יכול הוא, למשל, להשתטח על גבי העשב, להלחץ אל האדמה הרכה ולשכב כך מתוך עינים עצומות שעות ארוכות, להפקיר את פניו אל הרוחות שילטפוהו או להסתירם בחובי עשבים רכים וצחים… ואחר כך, אחר כך יקום ויעקר מכאן… עדיין יכול הוא מרגלית לסור מכאן ושוב יתלבט בערים ויהגה ביער ארנים שפאַניה ודאי נוסעת בו בכרכרה של “פריץ” אל התחנה, וכך תסע מדי שנה בשנה, ושנים תעבורנה ולא יגלה לה הסוד…
– נו, בחור, שמא כדאי הוא הדבר? - - -
ולאחר שעות אחדות כבר התהלך הבחור בדרך הכביש שמעבר ליער והסתכל בבתים הנמוכים שגני התבן שלהם הושחרו מני יושן ונראים למרחוק כעדר צאן. ואם כן הרי כבר עומדות רגליו ממש על יד האחוזה של פאניה… ריח עשב צח שנקצר זה עתה עלה לאפו, ואי־מזה נשבה עליו רטיבות, ודאי שבעמק, אצל היער שמעבר לאחוזה מתפתל וזורם פלג. איזה שקט ושלוה, אל בהיר וחביב! כמה יפה לנשום ברווחה!
הוא היה דר לו כאן בצריף של אכר ועל החציר שבגורן אפלולי היה ישן ובכל יום היה מתלבט מסביב לאחוזתה של פאניה… מי ימנע בעדו בכך, הרי חפשי הוא לנפשו… יכול הוא, למשל, לגשת לפתע־פתאום אל פאניה ולהגיד לה בשלות־נפש:
– צפרא טבא, פאניה, מה שלומך? זה כמה לא ראיתיך.
ב.
כשלחצה פאניה את ידו של מרגלית נעשו פניה גרויים כאילו היתה מחזיקה בידה טלגרמה חתומה. ובכל הוויתה הוטלה איזו מבוכה, ריס אחד מעיניה נזדעזע. לא יכלה לעמוד בפני מבטו הישר החודר של מרגלית וכבשה את עיניה מתוך בישנות בקרקע, ולאחר רגע הרימה אותן שוב כאילו נמשכו בכוח מגנטי, העיפה עליו מבט שכזה כאילו הציצה דרך תהום ובקשה אחיזה מעבר השני… חפץ היה מרגלית לגשת אליה כמו באותן השנים הקודמות, לנגוע מגע לטפני בשערותיה השחורות והרכות כמשי וללחוש לה: פאניה, הרי נערה חביבה את, חביבה…
ופתאום שוב קבלה צורה אחרת: לבושה פינואר אדום בעל שרוולים רחבים וקצרים, שידיה הדקות על שרטוטיהן האציליים נראות היו מתוכם עוד יותר רזות משהיו, עומדת לה על אכסדרה של “פריצים” ומביטה סביבה מתוך חשיבות: הרי היא גברת הבית כאן.
– ודאי – שאדוני עיף מטלטול הדרך – לחשה פאניה בקול מנומס – מיד אצווה לפנות חדר, ינפש קצת… נדמה היה למרגלית שמדברת היתה כך באותו ה“דרך ארץ” של אשים מהוגנים המכירים בערכם עם כל אותם המון האורחים המתאכסנים באחוזתם, ורגש של בחילה תקף אותו. מה אני עושה כאן – פלח הרהור דוקר את לבו, ופניו האדימו קצת, נשך את שפתו העליונה, התחיל מביט מגבוה, כאילו מתבונן לדבר־מה…
ואותה שעה קרב אל האכסדרה, כשהוא רוכב על גבי “קשטאנקה” נוחרת בכבדות, אברך גוץ ומלא־בשר בעל שפם צהוב וגזוז לבוש חולצה של קטיפה.
– הריהו. – חשב מרגלית – בעלה של פאניה הוא, והרגיש איזה סיפוק־רוח מיוחד שאותו בר־נש עם פרצוף כזה הוא הוא בעלה של פאניה…
הלה ראה את מרגלית עומד על גבי האכסדרה, נעשה מטושטש קצת, העיף עין על פאניה ואחר כך על מרגלית ונשאר עומד רגע מבולבל כזה שהפסיקוהו באמצע איזה חשבון.
הנה חברי הטוב משכבר הימים – הציגה פאניה את מרגלית – נתגלה כאן פתאום, בהיסח הדעת, והלה כבר הושיט את ידו למרגלית מעשה בעל־בית ואמר בקול של מי שמשתדל להיות מנומס, שנעים לו מאד להתודע אל מכירי רעיתו, נעים מאד…
כל זה הרתיח את לבו של מרגלית ורגש של תעוב התחיל מפעפע בקרבו כאילו בלע לתוך גרונו איזו עצם קשה ומסואב המכביד את נשימתו. כמה היה רוצה להשתמט מאכסדרה זו…
החדר שפנו למרגלית היה בדל ומופרש מאשר חדרי הבית והיו באים לתוכו דרך אולם ריק ואפלולי. נכנס מרגלית לתוך חדר שקט זה, פשט מעליו במהירות משונה את בגדיו, שטף את פניו וגופו במים צוננים שהביאו לו מן המעין וחש רעננות מיוחדה בכל אברי גופו. התפרקד על גבי המסב הרך והרגשה היתה לו כאילו קבע מדור באיזה בית־מלון זול. ריקניות מעיקה היתה נושמת עליו מתוך המטה, שמזרן ממורט נזדקר מתוכה ומתוך שתי הכורסאות שטושטש צבען.
לארוחת הצהרים ישבו על גבי האכסדרה הגדולה.
צינה נעימה שפעה מכאן. הקיסוס המעובה האפיל על גבי האכסדרה והצניעה מקרני השמש הלוהטות. למול האכסדרה השתרעו המרחבים התכולים והשטופים אור שהציצו ישר לפני היושבים. ריח חריף של פטל גרה את האף, באויר היה מנסר זמזום של דבורים, והאפ־האפ של סוסה כפרית רזה ותשושת־כח ששרכה את דרכה על פני הכביש התגלגל במרחק השקט וגוע אט אט. – ועל כל הויה זו השרה אל בהיר מנוחה וגיל.
כמה ניחא היה לשבת כאן, ־ הרהר מרגלית – כמה טוב, אלא שדא עקא, שלעומתו יושב לו אברך בעל פנים אדומים ומזיעים ומשמיע קול נחרה, מעמיד עליו זוג עינים, שנראות כאילו הטיל בהן זה עתה קומץ אפר, והלה מצפה לאמרי פיו, לדברי חברו הטוב של רעיתו משכבר הימים…
ומה איכפת לו הדבר. ומרגלית כבר עוטה צנה של עיניו האפורות ושותק: מה בינו ובין אותו אברך; אלא פאניה, הרי קצת היא נוגעת אליו, במה, למשל, מהרהרת היא עכשיו, עדיין לא דברו דבר, פניה זעומות קצת וכשמופיע לפרקים חיוך על שפתותיה הריהו נראה קלוש ביותר, אין אונים… על מרגלית כמעט שלא תעיף עין כלל, אלא שנדמה לו, כי ישיבתו בכאן שולטת בכל תנועותיה, כאילו איזה חוט נסתר מתגלגל ונמשך בינו ולבינה…
ופתאום נזדרז בעלה של פניה וקם ממקומו: צריך הוא לנסוע עכשיו לאיזה כפר, לא רחוק מכאן, כעשרים ווירסטאות. מקווה הוא שהאדון מרגלית עדיין ישהה בביתם זמן־מה. ינוח קצת. מזומן הוא להטפל אליו בטיולים, יראה לו את הסביבה, עדיין יש לו כאן על מה להעיף עין…
מרגלית הביע לו רוב תודה. חומד הוא באמת את יפי הטבע, והוא תמיד מוכן ומזומן ללכת אל כל אשר יוליכוהו.
כשהלך אהרונסון, בעלה של פאניה מן האכסדרה, נעשה האויר יותר נוח לנשימה כאלו נתפזרו אילו אדים מחניקים. הפנים הזעומות של פאניה נתרככו, בעיניה התחיל מתלבט איזה חיוך, ואחר כך צחקה:
־ הרי הוא מגולב שפם, וכל העת היתה מציצה בפניו ותמהה: מה היה לו? חסר לו דבר־מה… פניו נעשו יותר רזים וחוורים, אבל בין הזויות שבקצה פיו מרפרף איזה דבר, עדיין לא עמדה על טיבו, אבל מרגישה היא שאיזה דבר חדש הוא, מבטו חד ומרוכז יותר מדאי. נשתנה ידידה, היה לאחר…
– אפנה קצת מעבודתי – אמרה פאניה בקול מלטף – ונצא אל הכביש, לפי שעה – סיימה בחיוך ובקריצת עינים – יטייל נא האדון מרגלית יחידי…
קם מרגלית ממקומו והביט ישר בפניה, בדק ומצא שתנועותיה נעשו מרושלות קצת, פגה מהן הרעננות והזריזות הבתולאית… והרהור צורב הצליף פתאום על לבו: אפשר שבעוד איזו חמשה ששה ירחים תהיה לאם?… הרי כל כך טבעי הוא הדבר, גועל־נפש תקפוהו. קם וירד בפסיעות גרויות ומהירות מתוך האכסדרה.
החמה שקעה במערב ומבינות החורשה הסמוכה התחילו להגיח צללי בין העבים הראשונים, רחפו באויר הכהה והשקט, השתטחו על גבי השדות, הלכו וזחלו אל האחוזה.
מרגלית עמד על גבעה קטנה שמאחורי הבית ועיניו נתנות אל הפלג הזך והשקט ששטף למטה: ריחות חריפים ומתוקים של ריזידה וז’סמין בישמו את האויר ומסביב השתררה דממת־יחוד.
רטט מתוך עבר את לבו של מרגלית והשתטח על גבי השדות, הלכו וזחלו אל האחוזה.
מרגלית עמד על גבעה קטנה שמאחורי הבית ועיניו נתונות אל הפלג הזך והשקט ששטף למטה: ריחות חריפים נתונות אל הפלג הזך והשקט ששטף למטה: ריחות חריפים ומתוקים של ריזידה וז’סמין בישמו את האויר ומסביב השתררה דממת־יחוד.
רטט מתוק עבר את לבו של מרגלית והשתטח על גבי העשב, תמך את ראשו בזרועותיו והביט אל השקיעה השקטה, אל החורשה, שכבר נראית היתה רחוקה, רחוקה ותפושה סודות אלמים, ונדמה היה לו שכבר ראה בחייו שקיעות כאלה, ולרגע קמה ונצבה לעיניו תמונת נוף אחרת, שם, שם בבית הקברות הקתולי באודסה ואז היה הכל מובן ובהיר, עודנו צעיר היה ותלתליו הצהובים צדו והכשיפו…וידים רכות היו מלטפות אותם…וידים רכות היו מלטפות אותם…אבל אין בזה ולא כלום, יכול היה לחיות, עדיין נשארה לו בעולם גבעה קטנה ושקטה, שיכול היה לשבת בה שעות ארוכות, אלא מאי, היה היתה מלפנים אחת והיו לה פנים חוורים ועינים שחורות ורטובות, ורטובות היו העינים מטל אהבתה אליו, והיתה יודעת לנשק נשיקות חמות וצורבות, ועכשיו היתה לגברת אהרונוסון…והוא, יוסף מרגלית, יושב עתה ומחכה לה, “מחכה” לה.
ג.
– יוסף – שמע פתאום מרגלית קול־אשה רך.
זקף את ראשו מתוך גרוי ולעיניו עמדה פאניה בשמלת־באטיסט לבנה ועל גבה גלימה דקה, ארוכה ורחבה ושָׁלֶה של משי כחול על ראשה. כולה היתה עכשיו ריחנית וספוגה רעננות העלומים, גזרתה הדקה והעדינה נראתה בתוך הדמדומים התכולים מקסימה.
– נעבור על יד הגרנות ונצא דרך השדה אל הכביש, שם יש לפניך מרחב ורווחה.
מרגלית ופאניה הלכו סמוכים זה לזו וכמעט שנגעו אחד בזרועות השניה, הלכו אט אט ואחוזי שתיקה.
אף הגה לא יצא מפיו, אף מלה אחת בדבר הימים שעברו – כך החליט מרגלית בנפשו, אין כאן שום דבר מיוחד, כך, בא לו בחור מרגלית, הוא חפץ פשוט לראותה, הרי רשאי הוא לראותה, ותו לא… עדיין יכול הוא להשאר שלו, ושקט…
– מהיכן באת, יוסף? – אמרה פאניה פתאום בקול רפה ונמוך כל כך כאילו לחשה לו סוד.
“אתה” זה צבט את לבו של מרגלית וכאלו זרק שש שנות חייו לאחוריהן…
– באתי זה לא כבר לוילנה. אבל פאניה אינה יודעת, הרי התחלתי במשך השנים האלה לכתוב… בורשה יופי בקרוב ספר שירים שלי… והנה פגעה בי פעם זשינקה, ודאי שפאניה זוכרת אותה, זו שהיתה נכנסת אליו באודיסה, אותה זשינקה הקטנה חולת־השחפת, שהיה מטפל בה, והנה ספרה לו מעשה באחוזה… והרי הוא בא להעיף עין…
פאניה נעצה מבט ממושך במרגלית מתוך עינים מבריקות, כאילו נתכוונה להציץ לתוך ספר השירים שלו.
– כך, כך, ספר שירים, שמחה אני מאד לזה, ולי ודאי שמוקדש שם איזה דף? הגד נא, יוסף!
– פאניה, אל נדבר בזה.
– מה הייתי רוצה להגיד לך, מרגישה אני את עצמי כל כך מוזרה, הייתי מדברת ומדברת בלי הפסק אבל רעיונותי מבולבלים כל כך ולשוני מסתבכת, תאמין לי, הרי בטוח הייתי שתבוא אלי בזמן מן הזמנים, פעם, זכורתני, כשהיינו בא. שוחחני בדבר העתיד, אני אמרתי לך אז, שהייתי רוצה להפגש אתך לאחר עשר שנים… כמה חרה לך אז הדבר… בקיץ העבר הייתי נוסעת בכל יום אל התחנה, הייתי עומדת על הרחבה ומביטה אל קרונות המסע הטסים כברק לפני העינים, נדמה היה לי אז, שהנה, הנה יתגלה ראשך מחלון אחד הקרונות…
פאניה נשתתקה.
צללים עבותים רבצו על גבי הכביש והאפילו על שניהם, ליל קיץ אפל ירד מן ההרים הרחוקים על המרחבים הארוכים וכאילו מלא את חלל העולם קטיפה שחורה ורכה שהיתה מלטפת את הפנים; הרחק ביער התיך הזמיר לפני מי שהוא את מטר־צליליו הנוגים והמתוקים, אשים בודדות נצנצו מרחוק ושלוה עמוקה היתה נסוכה מסביב.
נזכר מרגלית כיצד התלבטו פעם בא־ה. מחוץ לעיר ובאו אל גן שמם שעל־יד בית־עולם, אף רגל איש לא דרכה בגן, והוא היה להם אז לאוצר יקר ממש. מדי יום ביומו היו הולכים לשם, יושבים שעות ארוכות דוממים ומחרישים, עד ששניהם היו קמים בבת־אחת, כאלו מחשבה אחת חלפה במוחם; הוא: פאניה, והיא: יוסף – ושניהם היו שבים מחרישים אל העיר.
לבה של פאניה היה דופק עכשיו ומרטט, עצבות כבדה תקפתה פתאום; שתיקתו העקשנית של מרגלית העיקה עליה כל כך, והיא עצמה לא יכלה לדבר. הדברים היו מרחפים על שפתותיה ולא יכלה לבטא את אשר ספון ברוחה. הוא נראה עכשיו רחוק כל כך ממנה, רחוק וזר, חי לו כאילו עולמות זרים לה, שקוע במחשבות שלעולם לא יגלה אותן לפניה, ולעיני פאניה טסו ועברו פרצופים של נערות, שהוא מרגלית היה יושב כל אותן השנים בחברתן, בחדרים קטנים ונעימים ומדבר אתן מתוך בטיחות ובקולו הלבבי והמלטף, מספר דברים כל כך יפים, כל כך יפים, כל כך מלבבים ומושכים את הלב, והללו שומעות בהתפעלות, בולעות כל מלה ודבור שלו… והיא, פאניה, נתעוררה פתאום באחד הימים ונישאה לבחורו האמיד של יוסיל אהרונסון ונשתקעה באחוזה.
בלבה של פאניה הרתיח עתה קצף נורא נגד כל אותם הבחורים בעלי המחשבות העמוקות… עם פניהם החוורים וקולם הלבבי המתהלכים בעולם ומדברים יפה…
וכבר הרגישה בלבה איזו טינא גם למרגלית שהולך עכשיו על ידה סריוזי כל כך ושותק, אלהים היודע במה הוא מהרהר. בעיקר הדבר צריכה היתה להגיד לו, שכבר הגיעה שעתה לשוב הביתה, ודאי שבעלה מחכה לה…
מרגלית נתעורר פתאום מהרהוריו ומהמון זכרונותיו ואמר בקול רווה יגון הגעגועים:
– ודאי שפאניה זוכרת עדיין את הגן השמם בבית־הקברות הקתולי בא־ה., כמה טוב היה לשבת שם בערבים אלה…
זרם חם עבר פתאום את לבה: הנה במה הוא מהרהר.
– הוי, כמה רחוקים אותם הימים, כמה רחוקים, הרי זוכר אתה יוסף את המעשה באצבע, אבל זה היה בחורף, על חוף הים. ישבנו על השלג הלבן והבטנו אל המרחק האפל של הים הגועש, ידך היתה נתונה בידי והנה תחבתי פתאום את שִני באצבעך… נשכתי בכל מאמצי כחי, רוצה הייתי שתרגיש כל ימי חייך את כאב נשיכתי…רוצה הייתי - - -
וכשחזרו הביתה כבר היתה פאניה נדהמה ונפעמה, געגועים צורבים תקפו את לבה ולחצו עד כדי דמעות, והרהרה, שמה שנפל בחלקה הוא אותו הבחור הגוץ משה אהרונסון אין זה אושר גדול כלל וכלל, ושצריכה היתה בשלהי קיץ לנסוע לעיר לזמן־מה… הרי כך התניתה אתו, שבכל שעה שתרצה לשבת בעיר לא ימחה בידה, צריכה היתה לנסוע, ואולי בקרוב…
בחדר־האוכל היה מזמזם מיחם של ניקל לבן ומתוך המטבח נדף ריח של לביבות מטוגנות.
פאניה ישבה מתוך פזור הנפש. המשרתת שאלה אותה פעמים אחדות על דבר אחד, ובינתים העיפה מבט חשדני במרגלית וחיוך משונה נבלע בשפתיה. מרגלית הרגיש בזה והדבר נעשה לו אי־נעים, כבש את ראשו בקרקע מתוך גרוי.
כשיבוא האדון – צותה פאניה למשרתת – תערכי לו את סעודת הערב, חשה אני בראשי ומרגישה את עצמי לא בטוב… מיד אלך לישון. אל תשכחי להציע משכב לאדון זה.
בשעה מאוחרת בלילה שכב מרגלית על סדין חדש וצח, הציץ לתוך החשכה ואזנו הבחינה הד נחרת סוס, וחשב שזהו בודאי בעלה של פאניה ושישב עכשיו יחיד בחדר־האוכל ויבלע בחטיפה לביבות מצוננות, אחר־כך ידפוק בדלת החדר, שפאניה שוכבת שם, יעמוד שעה קלה מאחורי הדלת, ואחר כך יתעוותו פניו המלאים ויעקר משם ברגש של טינא…
ד.
ליום מחרת בבוקר קם מרגלית זריז ומאושש והרגיש את עצמו כאיש ניטל ממנו כאב־שנים מטריד… יצא החוצה ושם היה משומר לו עולם בהיר ושטוף זיו החמה. והכל היה עכשיו חביב עליו, הדשאים הרטובים והספוגים רסיסי טל נוצצים והתרנגולות הצהובות והגדולות שהיו מנקרות מתוך מנוחה ותענוג של רחבות באשפות שבחצר, והסיחים הצוהלים שהשתובבו ליד האורוות – כל זה היה סח ללבו על אותה הרעננות וחוסן החיים השפוכים סביב לו.
ואותו הרגש שהיה צובט את לבו זה ימים רבים, צורב את נשמתו כלהבות, הגעגועים האלמים והלוחצים שתקפו ביחוד בימים האחרונים את כל הוויתו, הציקוהו, משכוהו, תבעו איזה דבר, – וסבבו על מלה אחת: פאניה – כל זה ניטל עכשיו ממנו, מעמסה כבדה נגולה מעל לבו…ומיד בא הרהור בלבו, שבעיקר הדבר יכול הוא עכשיו ללכת מכאן שָלו ושקט, לשוב אל חבריו, אל חדרו השאנן, לעבוד בכחות חדשים… ופאניה אמנם הוא אהב אותה מלפנים, כן הוא הדבר, הוא אהב אותה, שמה היה מאיר בלבו ומשרה עליו אור זך. אבל… הרי דרך חייו עוברת עכשיו על ידה, מתפתלת ועוברת הלאה, הלאה…
מתוך הרגשת קלות מיוחדה, כולו מלא תנועה והמית חיים ירד מרגלית אל הנהר, כל קרביו נמלאו רננה, הוא היה רודף עכשיו אחרי מי שהוא, רץ ומקפץ ומתפלש בעשב, ובאותה הקלות שבכל אבריו שחה מתוך השתובבות קונדסית בנהר, הסתובב בעגולים כבימי ילדותו, צלל לתהום והרגיש את עצמו כילד ממש, וקל ורענן עמד תחת קרני השמש הצעירות, הפקיר להן את גופו הלבן והמגולה שהיו מטפטפים מעליו על החול טפין מוזהבים, והרגיש עונג נפלא שלא הרגיש כמותו זה ימים רבים.
ואחר כך ישב מלא־רצון ומתוך קורת־רוח מיוחדה, לסעודת־הבוקר, בדח את דעתו של אהרונסון וספר לו אניקדוטות, ושניהם צחקו בקול רם כל כך. פאניה הביטה אליו תמהה ומשתוממת: מה אירע לו בעצם…
ומרגלית דבר עם אהרונסון מעשה ידיד משכבר הימים, בדק בפניו ומצא שהם טובים כל כך וגלויים, וכבר נדמה לו שבודאי הוא בחור נפלא, אותו אהרונסון… והלה היה שומע את דבריו בתענוג מיוחד ודעתו זחה עליו והיה שמח על מרגלית שמחה גדולה…
לאחר סעודת הבוקר הלכו שניהם לכר רחוק מן האחוזה, מקום שאכרים חסונים ובעלי פנים שזופים קצרו בלוית האפ־האפ, ובתולות כפריות בריאות ורעננות זמרו בקולות טלולים…
מרגלית הביט אל כל אשר סביבו בעינים צמאות וכלות כאילו היה רוצה לספוג לתוכו את כל האור והזיו שהיו שפוכים כאן. חדוה גדולה שאין אחריה אף צל של מחשבה הלכה וגדלה בלבו, קלות וחגיגיות מיוחדה נשתפכו לתוך נפשו.
שעות רצופות שוטטו שניהם מלאי־רצון זה מזה בשדות ובכרים, בגרנות ואסמים, ומכל מקום שדרכה כף־רגלו של מרגלית היתה נושמת עליו רעננות עסיסית, חוסן החיים, בריאות האדמה וריחותיה המשכרים.
פאניה התלבטה כל העת נפעמה ונסערת.
למה, למשל, נתכוון אותו מרגלית בהופעתו הפתאומית?
כך, להעיף עין, סקרנות… היא הרגישה את עצמה נעלבת מזה שהוא מתהלך לו בטוח ומאושש ובת־צחוק מרפרפת על שפתו… לעיניה קמה דמותו משכבר הימים, כשהיה עדיין עלם רך ונסכה עליה עדנה ורוך. היא היתה מרגישה את עצמה בקרבתו ילדה קטנה, היתה טומנת את ראשה בחיקו כבחיק אמא, והרגשה שכזו כבר לא חשה מאז. אחר כך, נזכרת פאניה, אחרי הימים המאושרים שהיתה אחוזה איזה שכרון, הריצו לה פתאום טלגרמה שתשוב הביתה. כמה קשה היה לה להפרד ממנו… והתחילו לה אז ימים ארוכים ומטרידים, כשהלב דופק והומה תמיד. ההמתנה למכתביו, הוי כמה היתה מציקה לה המתנה זו, והמכתבים שלו היו מטילים שכרון בכל אברי גופה, היתה קוראה בהם לילות תמימים… ואחר כך ניתק פתאום הכל. נראה היה לה אז שניתק פתיל חייה. התלבטות שוממה ועלובה בלי תכלית ומטרה… וזחלו ימים כבדים מחוסרי־תוכן והשתרבבו לשנים, שעמום, ריקות, מפח־נפש… ואחר כך נישאה לאהרונסון, כך כבר עומם בקרבה כל זיק של רצון, הסיחה את דעתה מכל אשר אתה, היה לה היינו הך, הפצירו בה, דברו על לבה. וכי מה לה זה או אחר. בעלה בעצם אדם טוב הוא, אין היא אוהבת אותו ואין היא שונאה אותו, יכולה היא בכל שעה לעזוב אותו, להשתקע באיזו עיר גדולה, יכולה היא לנסוע ולשוב. אימתי שתרצה, – יכולה היה. אבל מה יהא אחרי כל אלה? מה יהיה לה?… נדמה היה לפאניה שאבד לה דבר־מה בחיים, אבד לבלי שוב עוד, לעולמים…
ובואו של זה היה נראה לה בשעה זו ללגלוג קשה כנגדה, הרי היא מביטה ומסתכלת בפניו, ואינה רואה, אינה רואה כלום, מין תעלומה הוא מרגלית שלה… כשנתגלה זה עתה לעיניה, כשלחצה ראשונה את ידו, פרכס לבה לקראתו: יוסף! כל אותן שש השנים חלפו ועברו והיו כלא היו, כל העת חכתה לדבר־מה, היתה מצפה לאיזו מלה שלצלצל אחר כך ימים רבים באזניה שתרפרף על גבי חייה כמנגינת־קסם, היא האמינה שתשמע מלה כזו, והנה לבה בוכה עכשיו בקרבה, יגון נורא מוצץ את נפשה. היא היתה בורחת לאיזה מקום־סתר, להתיחד עם עצמה, עם עצמה, עם הנטל הכבד המעיק עליה… איזה רגש מר נקר כיתוש במוחה, שאלה השנים המתהלכים שם יחד ונהנים מזיו הקיץ העליבוה, גזלו ממנה דבר־מה, ושוב לא תמצאהו לעולם… כמה מרה נפשה עליה… איזו מועקה…
מדוכדכה ורווית יגון נכנסה פאניה לתוך חדר משכבה, השתטחה במטה וכבשה את ראשה בכר… לעיניה הרטובות מדמעות רחפה תהום אפלה…
עליזים עם פנים נוהרים ורווי זיו החמה וריחות השדה הרעננים שבו מרגלית ואהרונסון מן השדה לסעוד סעודת צהרים. באכסדרה קבלה את פניהם המשרתת במבט משונה ואמרה, שהגברת אינה מרגישה את עצמה בטוב ולא תצא לסעודה ־ ־ ־
אהרונסון נכנס נרגש הביתה. מרגלית נשאר עומד כתינוק ששבר כלי… ובפעם הראשונה הטיח על לבו רעיון: שמא כל עצם ישיבתו כאן היא עוול ופשע… הרי יכול היה מקודם לשער את הדבר – וכבר היה חפץ לברוח מכאן, להעלם פתאום, לבלי לקחת גם ברכת הפרידה. אולם באותו רגע יצא אהרונסון מן הבית ופניו כפי מי שטפל בתינוק בוכה…
– מי יודע מה לה – רטן אהרונסון מתוך מצוקת־לב וקצף כאחד – שוכבת וכאלמה לא תפתח פיה.
וכבר אכלו במין חטיפה משונה כאלו היו חוששים שמא יאחרו לצאת המסע… אחר כך קם אהרונסון, גמגם איזו דברים להתנצלות ופרש מן האכסדרה. מרגלית נשאר יחידי, ישב שעה קלה, כשפניו היו עלובים, אחר כך התלבט מסביב לגרנות, הרגיש ריקניות נוראה בלבו. למה הוא משוטט בכאן? מה הוא עושה?
בפסיעות מהירות יצא אל הכביש שהשתטח לפניו.
עמד שעה קלה והציץ אל האחוזה, צייר בדמיון את הפנים הזועפים של אהרונסון ואת העינים העצובות התהומיות של פאניה התועות וחסרות־אונים כל כך… – הרגיש פתאום לחיצה איומה בלבו, נעקר ממקומו וכוון את פסיעותיו האטיות אל החורשה שהיתה נראית לו מרחוק, הלך מבלי לדעת להיכן מובילות אותו פסיעותיו.
ה.
לפנות ערב הלכה פאניה יחידה בכביש, עיניה היו תועות ומחפשות… ולבה הומה ורועד. מעמקי הוויתה היתה קוראת עתה למרגלית, רוצה היתה להעיף עין בו, להציץ לתוך עיניו הטובות המלטפות, לתוך נשמתו, לרדת עד קרקעיתה ולראות אם נשמר בה לכל הפחות זיק אחד של אהבה אליה, והיתה מלהיבה אותו, מציתה מדורה גדולה, שתאיר את נתיבות חייה… בשעה זו, שעת דממת־דמדומים, היתה שופכת בחיקו את כל אשר רחש לבה בכל אותן השנים… מרגלית, מרגלית…
ומתוך לחישה זו נתנה את עיניה אל היער האפלולי. שהציץ לעומתה מלא־תעלומות, ונדמה היה לה ששם בין האילנות הסבוכים משתטח עתה יחיד אותו האיש ששמו רן בלה, ומחכה לה שתבוא ותלחץ אותו בזרועותיה…
וכבר התחילה פאניה פוסעת פסיעות גסות לקראת היער כזו הממהרת לראיון עם אהובה… ופתאום תקף אותה פחד, הקשיבה אל הדממה הריחנית שהיתה נסוכה מסביב ואזנה הבחינה כעין הד יבבה חשאית ועמומה, קול אדם מתעלף… עמדה נטועה על מקומה חוורה ומזדעזעת, כשברכיה כושלות ונוטות לנפול. ולאחר רגע התאוששה, הסבה את עיניה מן היער, נעקרה ממקומה כמי שבורח ממראה־זוועה וכוננה את פסיעותיה אל האחוזה. רצוצת־נפש שבה פאניה הביתה, עברה דרך האולם האפלולי ונכנסה לתוך החדר שלן בו מרגלית הלילה שעבר. השתטחה במטה והתעלפות מתוקה לפפה את כל אברי גופה. ובין רגע תקפה אותה בושה צורבת והרגישה בחשכה שפניה מתאדמים… ואולם ברגע השני נלחצה בכל גופה הסולד אל הכר, כאילו היתה רוצה לספוג לתוכה איזה ריח מבושם ומשכר… עצמה את עיניה, ונדמה היה לה שהיא מתמודדת ונישאת כולה על גבי גלים חמים, צורבים. ראשה סובב, סובב משכרון.
לאחר שעה קלה שמעה פאניה הד פסיעות מגיע מן האולם, וקול דוניא קורא:
– גברת, היכן היא הגברת?!
חפצה היתה להשיב לעומתה, אך הליאות המתוקה והמישנת שהיתה שפוכה בכל גופה הניאה בעדה מלהוציא הגה מפיה. כעבור רגע כבר הסתמנה בחשכה דמותה של דוניה שנראתה כצל מתנועע…
– הגברת שוכבת לבדה… והאדון… פתחה המשרתת ולא סימה, כאילו נפחדה פתאום שמא תשמיע דבר שאינו מהוגן…
פאניה קמה באי־רצון, פלטה איזו דברים מקוטעים, ופשרם היה שחולה היא… חולה…
בחדר־האוכל ישב אהרונסון בפנים נזעמים. פאניה נכנסה בפסיעות מרושלות, אמרה, שחשה היא בגופה, שכל היום רע לה, צריך לדרוש ברופא, מחר כעלות־השחר תסע אל התחנה, למסע הראשון… אחרי שזרקה דבירם אלה בהפסקות ממושכות ומתוך נשימה כבדה לתוך חלל־הבית, פרשה לחדרה…
ו.
כשיצאה פאניה ביום־המחרת יחידה מבית־הנתיבות ונחשול חיי הכרך גרפה לתוך גליו ההומים וסואנים, שכחה לרגע למה באה בעצם לכאן ולהיכן תפנה. ואולם כשקם בדמיונה האיקונין של מרגלית וכל אותם מראות הלילה שעבר, שהסתובבו לפניה טרופים ומשונים – התחיל לבה מפרכס ועיניה תרות ומחפשות בקרב העוברים ושבים… ופתאום ראתה עצמה כפרי שנישל מהאילן, והרגשת יתמות מעיקה צבטה את לבה. ורגע היתה מתרעמת על עצמה שנתפסה לשטות זו לרדוף אחרי צלו של אותו האיש שקפח את נעוריה… וברגע השני נדמה לה, שאילו נתגלה עתה לפניה מרגלית היתה צונחת על חזהו, בוכה ומתחטאת לפניו כאשה ששבה אל בעל נעוריה אחרי שנות־נדודים ארוכים…
תפושת הרהורים הוזים וחולמים היתה חוצה את הגלים הסואנים של חיי הכרך, שהיה כל כך זר ונכרי לה, כאילו זו לה הפעם הראשונה שנזדמנה לכאן.
אחרי שעות אחדות של התלבטות ברחובות שמה את פעמיה לג’יניה חברתה משכבר הימים. התרוממה על גבי הדיוטה הרביעית ונכנסה לחדרה. זו לא היתה בבית. שלוה נוחה ספוגה צניעות־נערה שפעה מכל פנות החדר הקטן והחינני בכליו המצוחצחים ועשויים בטעם יופי נוגה. פאניה צנחה עיפה על הספה, התמתחה ושלחה את מבטיה אל חלל החדר, ופתאום נח מבטה על תמונה אחת שעמדה על שולחן קטן ועגול, נעצה בה את עיניה ולבה רעד מגיל… נתגלה לפניה הפרופיל של מרגלית כשראשו המעוטר תלתלים נטוי בגאון וחיוך קל, אותו החיוך המלבב והרך של מרגלית, שבו היה צפון קסמו של בחור זה – מרפרף בזויות־הפה.
פאניה קמה גרויה, נגשה אל התמונה ועמדה כשעיניה נעוצות בה.
מרגלית, מרגלית…לחשה, – וכאילו קרני השמש שהשתברו על גבי הפון הכהה של התמונה שפעו ללבה. גל חם עבר את כל הוויתה, לסתותיה נתלהטו וראשה התחיל סובב סובב כמו בערפל מתוק, ומבלי משים שלחה את ידה אל התמונה, שהיתה מרטטת בין אצבעותיה. הניחה אותה בארנקה, ויצא מן החדר בפסיעות גרויות ומהירות, כאילו היו דולקים אחריה.
ושעות אחדות אחרי זה התהלכה ברחובות כמכושפה מאותו החיוך המלבב שעל גבי התמונה, ובערב חזרה אל האחוזה עם תמונתו של מרגלית.
הוא ידע בודאות ובבהירות כזו, שלא היה מקום אף לקורט של פקפוק – הוא חי את ימיו האחרונים, ממש מחושבים לפי הלוח. עוד מספר חדשים, לידי שנה ודאי שלא יגיע, לא!
והרגשה נוחה תקפה לפתע את הבחור החום והגמיש שחיוכו הנדיב ומזוכך מציץ מעבר להויה: מה שייך. הרי כל יום שי, שריד־פליטה. ולמה יעבור ככה, ריק. כמו אצל כולם, שימיהם כקש, כחול, מתגלגלים ללא הבחנה, תנערם, תגררם, ועוד הם נערמים לערמות מלאות. לו כל יום – איפופיאה שלימה, איפופיאה גדולה, ממושכת וארוכה, ואסור ליומו לחלוף ריק, צריך למלאותו, להספיגו באחרוני לשדיו, בדברים כבירי־ערך, חשובים ונעלים. וחשוב ונעלה מכל אשר בחייו – היא חברתו לסאנאטוריה חנה, בחורה חביבה וחננית כזו. היא לו והוא לה – שני אובדים במדבר, תעו ונדדו ומצאו זה את זו…
כשראה אותה בפעם הראשונה במעיל־קיץ שלה מצבע חול ומגבעת לבנבנה חבושה לראשה ומזודה שחומה בידה, נצטבט ברעדה ובפעימה לבו הצעיר והכוסף של משוחף כמו ביום שראה את שירו הראשון בדפוס. האותיות הלבנות קפצו אז לעיניו כיונים לבנות, שמו הצריב את נפשו כעמוד־אש, ועכשיו הצריבה הדמות את נפשו, דמות שכולה פואימה. היא פסעה בקלות זו שפעמה בחרוזיו המצלצלים, והוא, המשורר המשוחף, ניגש אליה תוך הבעת פנים של אדם שחכה למיועדת לו, העיף בה מבט זרוח, חייך נדיבות ואמר בפשטות:
־ תהיה ברוכה! מה טוב שבאה לכאן, לאחר המות הפורח, היא חביבה, מקסימה, אני משתחוה לה.
והבחורה שנקראה בפי המשורר השחוף חנה, באשר משוררו החביב, רעו לגורל ודם מיכ"ל קרא לאהובתו בשם זה – הביטה אליו בעיניה הערמוניות והרטובות בהודיה וחסד. והוא לקח את מזודתה בידו ונשאה כשטר־הגרלה שזכה, הלך בצדה בפסיעות מדודות, ומיד ניתן קצב אחר לפסיעותיהם המוליכות לנקודה אחת.
זה היה בואתם הימים שישב בסאנאטוריה. ועכשיו הוא בעיירה שלו והיא במרחקים, בחוץ לארץ. ואותה רוצה הוא להזמין עתה, באשר מעטים ימיו עלי־אדמות וצריך הוא להציל כל אחד מהם משני הכליה, כל יום טרף יקר, שי לו. בטוח היה שתבוא, ומיד אחר מכתבו הראשון. ודאי שמחכה היא לקראתו, משתוממת על אשר תאחר לבוא, ואך תקבל את מכתבו ובו כתוב “בואי”, תטוס אליו, חנה שלו…
ובאותו יום שרעיון זה דפק על תריסו כמקור של צפור פצועה, ביצע את זממו, המתין עד שירד הלילה על עליתו השקטה, עם כתליה המסוידים לבנות, כתלים חיורים כאלו, כמראה לחייו, ואז ישב המשורר המשוחף והתחיל לכתוב אל זו שבמרחקים, וכתב אליה לאמר: ימי אצים, רצים, ואני עוצר בעדם, רוצה אני להטעין עליהם את כל ימי הבאים, הימים שיכרתו, רוצה אני לחיות יום כמאה ימים, שבוע כמאה שבועות, שלא יבואו, רוצה אני לחיות את חיי בימים המיועדים לי, ואני מחלה אותך, חנה, שתכרת אתי ברית הימים המתים, שיחיו בקרבנו עד בוא קצנו, נפתח לרווחה שערי הימים המתים ונעצור בעדם, בואי אלי, כלת־הדם שלי, בת ברית־המות שלי, המיועד לי ללכת את דרך החיים עד הסוף, בואי אלי"…
וכנשלח המכתב צפה ליום שזוג צמד־הסוסים לעגלון העיירה יבשר על בואה של חנה חברתו, שהכין לה את עליתו חיורת־הכתלים. ובינתיים רפרפה דמותה על פסיעותיו, רגעיו, מלאה את היום הראשון, היום השני, ושאר הימים, והוא חי בנשימתה, בשמה. הד פסיעותיו הבאות צלצל באזניו כפעמוני כסף. כבשורת אביב…
ועברו הימים שהיו בכדי שתבוא – ובאה לעיירה, למשורר המשוחף באה. אמו הזקנה שוהה יום־יום בעליתו, מחכה שישתה את החלב הרותח ושפתיה נעות ולוחשות בתחנוני־תפלה, הביטה תוהה ומשתאה לבנה, שהעלה על גבי העליה הלבנה בחורה שחומה וחננית. עמדה במסדרון והקשיבה לקצב הפסיעות המתלכדות, פסיעות נידונות… לבה הזקן פחד להם, הדורכים על חוט דק שנתמתח על התהום.
המשורר וחנה ישבו בעליה זה מול זו וקראו בעיניהם ממושכות. לילות סיוטים, שעות־דוי הציצו מעיניהם. וגמע המשורר מהודה החולה, מקסמה המקרין באור השקיעה ולבו פעם בעליצות שכרון, הוא לא גרע עיניו מחנה, המדונה של השחפת.
הביטה חנה אליו נכנעת, מתפעלת ועל שפתיה הדקות והמהוקצעות התלבט חיוך־הנאה, כאילו הרגישה בעורקיה את משק־הדם של מחר, של הימים הבאים, שנשארו להם עלי אדמות. היא העניקה אותו במבטיה בכל חמודותיה, כל חמודותיה…
ונתמלאו הימים של המשורר המשוחף וחברתו חנה, וכאילו הוצקו אחד בשניה, נשמותיהם נתארשו, גופותיהם נדבקו, חגגו חג הדם המבושם.
על ראשיהם עגו צפרים שחורות, חרקו וצרמו יצורי מפלצת, ארגו מזימות קודרות סביבם. אולם הם נתמזגו ונשארו לבדם במעגל הויתם הצמודה, אף ניד מעבר להויתם לא הגיע אליהם, אף זיע, לבדם נשארו במסטריה האחרונה.
כשראיתיה בפעם הראשונה לפני שנים, היתה גימנזיסטית בת המחלקה הששית, בלונדינית, מבוגרת־יצורים עם מחלפות זהב שגירו בריחן החריף והמבושם. צחוקה היה רעשני־צלול, ממלוא החזה. אדיר חפצה היה אז, באותן הפגישות שלנו, להתגרות בי, המורה הבישני של שתי דודניותיה, שנתגלגל עיף ורצוץ מכל מיני הרפתקות ותלאות כגון כשלון בבחינות, פרידה מאהובה ורדיפות המשטרה, לאחוזה שקטה זו של אחיה על שפת הנימן.
היא באה לאחוזה להתארח ימים־מספר, ומשום מה נמשכו ימי שהייתה בכאן – לאלהים פתרונים, אלא שלי לא היה איכפת הדבר, אדרבא, אהבתי, כאמור את מחלפותיה את צחוקה העסיסי. נעים היה לי להסתכל בפניה הלבנבנים, כשהם מתכווצים תוך פינוק תינוקי ועיניה האפורות רושפות זיקוקין של חתול.
פעם, כשטיילנו בדמדומים ריחנים על הכביש רבוץ־הצללים, הפלטתי תוך ניחוש שלא תהיה מאושרה בחיים, מפונקה וקפריזית היא יותר מדי, תקבל בידיה את אשרה, איזו חיה צהובה שוכנת בקרבה ומוצצת את לשדה…
הייתי אז צעיר כל־כך וחולם ונתחבב עלי הטון הרומנטי, היה לי אותו רגע רצון עז להפתיע אותה, לזעזע את הויתה הרעננה של הגימנזיסטית בת השש־עשרה.
היא צחקה לי, משום שבכל יום היתה מקבלת מכתבים מאיזה גימנזיסט. אחד המכתבים הללו מצאתי באקראי בין הכוונות וקראתיו. ברם הכרתי, שלא הגון הדבר, אבל לא הבלגתי על סקרנותי והמציקה. המכתב היה טפשי וריק, אף רמז להתאהבות לא היה בו… ואף על פי כן היתה דעתה זחוחה עליה, שמגיע לה בכל יום מכתב רצוף במעטפה ורודה, והרכב הצעיר אדולף מביט אליה בעינים חייכניות…
את ניחושי השחור עליה חשבה לפרזות ריקות של בחור אכסטרן; בכלל היתה מתיחסת בקלסה ולעג לאמרי הגבוהים והמפוצצים… אפס אני, המפכן ורומנטיקן כאחד, האמנתי בהם. נדמה היה לי אז, שחיי הבחורה הזו לא יתנהלו לבטח. או שאהוב יעליבנה, או שתתגרש מבעלה או גרוע מזה, פשוט יוליכוה שולל, יסחבוה לבוץ וקלון… אבל דבר־מה טרגי יתרחש בחיי אותה גימנזיסטית בלונדינית שהתיחסה אלי בקלסה כזו.
כשהייתי שוכב לפרקים לבד בחדר קטן ליד אולם ריק ושומם, שרק בהתכנס אורחים באחוזה, היו פותחים את חלונותיו ומנערים את אבק רהיטיו, באותן שעות של קריאה תוך שכרון, הרהורים נוגים על גורלי המעציב, היתה צפה לעיני דמות הבחורה הזאת, ולבי היה מצטבט לפתע מכאב כאילו מזלה השחור היה בידי ומחוסר־אונים אני להצילה…
נפרדתי ממנה באחד בערבים המבושמים של סוף קיץ גרוי – ריחות פטל ותפוחים יינים. נאלצתי פשוט לברוח מהאחוזה; גלו את עקבות מחבואי; לבי המה לה גם אז, באותם הרגעים הקשים של בריחה מהמשטרה, לו יכולתי להיות לה למגן!…
זרם החיים סחף כל אחד מאתנו לחופים רחוקים, אולם לא שכחתי אותה. ניחושי השחור על הגימנזיסטית הבלונדינית היה רוחש לו וחי בחביון נפשי, היה פוקד את מחשבתי מדי פעם בפעם ומציק כסיוט, ובטוח הייתי שבוא יבוא.
לאחר עשרים וחמש שנים פגשתי בה במסעדה במרסיל, מיד הכרתיה, כאילו רק אתמול נפרדנו. נגשתי אליה והחויתי קידה לעומתה, ברכתיה לשלום ברוסית, כפי שהיינו רגילים לדבר באחוזה, היא נעצה בי מבט תמה, פולש, כאילו לפתע צמח מישהו לפניה. לא יכלה להזכר מי אני. ספרתי לה כל מיני פרטים על אחוזת־אחיה שעל שפת הנימן, תארתי לפניה כל אשר חלף עליה אז, והיא יגעה לגול מעל זכרונה איזו אבן כבדה שרבצה עליו ולחבר את חוטי עברה הרחוק שהתרתי לפניה כהתר פקעת.
בעיניה, שנדמה לי נעדרות כל צבע נצנצה אש זרה, בכל הויתה האפורה ובדמה נשתפך איזה מין חומץ, פניה היו מקומטים עם כתמים מוזרים, תלבשתה לא היתה מגוהצת ביותר. בכלל עשתה רושם מעיק. הרגשתי לפי חזותה, כי אומללה היא, אבל לא ידעתי כמה עמוק אסונה…
חפצתי לשאול אותה תוך כדי דבור ראשון מה אתה, כיצד נזדמנה למרסיל, אפס יראתי לפצות פה, כמי שעומד לפני תעלומת־אימים וירא לגלותה… עמדתי ליד שלחנה, היא הביטה קהות, כאילו פקפקה הלהזמינני לשבת על־ידה או לאו. בן־לויתי שישב במרסיל משך אותי בשרוול, ניכר שידע דבר־מה עליה. אני לא יכלתי לזוז מהמקום שנתגלה לפני אותו גורל שניחשתי עליו… צפיתי לדברה ולא בא. היא החרישה מכווצת ומזועפת. אפס לא נכנעתי. הסחתי את דעתי מבן־לויתי וישבתי ליד שלחנה. התחלתי שוב לגלגל בכל אשר היה אז, הזכרתי לה על המכתבים של הגימנזיסט… חיוך־עוית נתלכסן על פניה, כעננה בהירה על שמים קודרים… דברתי והוספתי דבר על העבר, פרטתי כל דבר, העליתי כל קורט חיים מימי שיבתנו באחוזה.
היא הקשיבה והחרישה.
– למה תחרישי? – לא הבלגתי לבסוף על מבוכתי – מה אתך?
– מוטב להחריש – סיננה שתי מלים קרות.
נפרדתי ממנה בהגות קשה. בן־לויתי צחק לי וסח:
– הרי… יצאנית היא…
לבי ניתר ממקומו. הרגשתי את עצמי לחוטא, כאשם לפניה. נדמה היה לי שניחושי הוא שחולל את הדבר, כאילו הייתי שליח גורלה השחור. תקף עלי החפץ לרוץ ולחפש אותה, ולבקש את סליחתה, לומר לה מלה של עידוד, להוציאה מהבוץ… לבי זעק פצוע על אותה ילדה בלונדינית שנתגלתה לפני בעצם תומתה בשחרית חיי…
שבתי אל המסעדה וכבר לא מצאתיה, בטוח הייתי של אראה אותה שוב, כי אותו יום הפליגה אניתי, ונהם לבי באלפי מכאובים על גורלה, שאני, אני, ניחשתיו…
עם כל פסיעה על גבי השלגים המפשירים משמש של תחלת־אביב, נעשה הבחור השב למחצה וחסון עדיין ומאומץ־שרירים וולמן, מסוער וגרוי אילך ואילך. הקרח שהתמסמס ונאכל כולו אגב הכנעה של רפיון־אונים על ידי השמש – הזכיר לו על ריאותיה של מלכה’לי, השוכבת בעיירה הקטנה שלה בבית אמא הרבנית האלמנה ומכעכעת, מפכפכת ומשתעלת… וולמן ידע יפה שלא נשאר למלכה’לי הרבה זמן להשתעל, את רוב ריאתה כבר ריקקה בשעול… ומשום כך היה מתיירא שמא יאחר בגישום רעיונו, אותו הרעיון שתקע בחורף האחרון במוחו כמסמר, השתלט בכל הויתו.
ומוזר הוא הדבר, עד כי קשה היה למי שהוא להאמין, שאותו בחור כארזים, עם הפנים המלאים והמגולחים למשעי והעינים המבריקות כל כך, יהרהר הרהורים כגון אלו. ברם וולמן שייך היה לאותם האנשים שאי אפשר היה לצפות מראש מה שיעשה. וכך היה סח לעצמו באחד מלילות נדודיו: חייב אתה משהו למלכה’לי החולה, בשנות הנעורים אהבת את מלכה’לי והיית מלטף את מחלפותיה הזהבהביות ועכשיו חייב אתה לשלם בעד כל זה בחופה וקדושין, דווקא עכשיו ואתה, בחורי וולמן החסון, לך לך למקום ששוכבת היא ורוקקת את שיורי ריאתה והתחתן אתה… והרי יביטו אליך תמוהות ויחשבוך למטורף, אל יהא איכפת לך הדבר, אתה וולמן, שהתנית בנעוריך אהבים עם מלכה’לי בת היחידה של הרב, מצווה עכשיו להתחתן בה, כך אני גוזר עליך…
שעות ארוכות היה וולמן יושב ומקשיב כיצד מישהו לוחש לו: להתחתן, להתחתן, אתה, הנידונה. ובטוח היה שככה יגמר הדבר, יבא לפסח הביתה, לעיירה הקטנה שלו, יכנס לבית הרבנית הזקנה ויאמר למלכה’לי:
– מלכה’לי; אנו נכנסים לחופה, כן, אנו עושים זאת…
*
האביב נתגלגל בחפזון אגב מרוץ קדחתני על גבי גגות־כרך ומדרכות. שלוליות זמזמו ופזמו, שוערים מגושמים גרפו במגרפות בערמות קרח מזוהם ומשחר ובאשפתות מרוככות. בחורות נתאבבו וטפטפו חיוכים עסיסיים לתוך חלל־העולם. וולמן עשה דבר אחר באביב השלשים וחמשה לחייו, ספר את הרגעים שנשארו לו עד נסיעתו הביתה, למלכה’לי, שהיו לה מלפנים מחלפות זהבהבות וארוכות כל כך ועינים אביביות. מחייכות ואף קטן ומחודד קצת, ישבה בבית אבא הרב שהתהלך בעולם צמוד־שפתיים, היתה משולה לצפור בכלוב, שכשכה בכנפים על גבי סריגי כלובה עד שבא הוא, וולמן ויפתח את כלובה, הוציאה לאויר העולם, טסה, טסה בחלל ונשברו כנפיה.
אין הוא יכול להחלימה, אין־אונים הוא לכך, ובכן יזהיב את ימי שקיעתה, שמלת־חופה לבנה תלבש, אצבעותיה הדקות והחוורות תגענה בטבעת הקדושין, ותבריק הטבעת, בכל ניצוצי השקיעה האדומים תבריק. מי יתן וימהר הדבר!
ומתהלך וולמן שכור־חזונו. כן, הוא חפש כבר בחנויות טבעת כבדה, שתרגיש בה, הנה יבחר בה, עוד יום, עוד יום, וולמן יעשה את שלו…
*
בבוקר שמש יצא וולמן מן הקרון הריק ושם את פסיעותיו לעיירת המולדת שלו כשמחזיק מזוודה קטנה בידו. בבית־העולם של העיירה, שעבר עליו זה עתה שכנו בעפרם משכבר הימים הוריו של וולמן, וכוון לשם את צעדיו. כך מנהגו מאז, ראשונה מקדם הוא את פני הבית־עולם, את מצבות אבא ואמא, והנה עמד שוב ליד מצבת אמא, היא מתה בהיותה בעצם לבלובה, עדיין ילד היה אז, אין הוא ידוע בעצם, מאיזו מחלה מתה אמו, ושמא היתה משחפת, נצנץ בו רעיון – שמא? אין הוא זוכר אותה, נתגדל הוא בבית סבא… ונעשתה הפעם מצבת אמו יקרה וחביבה יותר מאשר בכל פעם…
הוא נעקר משם בנקיפת־לב ופסיעותיו היו אטיות יותר מדי, לא דומות לגמרי לגופו המוצק, ועיניו תעו על גבי הבתים מוגפי־התריסים שנראו מיותרים כל כך ועזובים להפקר… עוד מעט – והוא בסמטה של מלכה’לי, וודאי שהיא ערה עכשיו ועיניה גומעות פסי־האור הדקיקים הגולשים מבעד לסדקי התריסים… ומה תאמר, אם יקרע את התריס ויקלח לחדרה סלון־אור, תפלבל בעיניה, תבעת כמו ממפלצת…
מלכה’לי, מלכה’לי, המאזינה את להד פסיעותיו של הנושא לך טבעת־קידושין כבדה? היודעת את שכלונסאות החופה מצפים לגופך דלול־הלשד, היודעת את זאת?…
*
– אוי, הבט נא, וולמן – קראה מלכה’לי מבוישות והכניסה את פניה הסגלגלים־חוורים מתחת לשמיכה, והוא נשאר עומד באמצע הבית ומבטו גולש ומטייל כעל גבי ערמות מטבעות שקשה למנותן…
– הראיני נא את פניך, מלכה’לי, – גלגל את דבריו שפויות – אל תתחבאי מפני, אליך באתי, אליך…
גוללה מלכה’לי את פניה הכומשים מתחת לשמיכה, כמי שמגולל תחבושות־פצעים, ואדמימות נשתפכה בהם.
– אל תבושי, מלכה’לי, – סח וולמן מאומץ יותר – מפני אין להתבייש, אליך באתי, אליך…
– אלי, אלי!… מאוחר במקצת… – זרקה מלכה’לי את דבריה כמי שזורק גחלת־אש מהפה…
וולמן הרגיש בצרבת… נצטבט לבו, תקף עליו הרצון לחטוף תיכף ומיד את הטבעת ולזרוק לתוך עיניה קומץ־ניצנוצים… להצית בעיניה זיקים, שתרשופנה בלהב… לחץ וולמן בידיו את הטבעת שהיתה בכיסו ולא ידע אם לעשות זאת מיד, או לאחר כך, הוא הרגיש איזה היסוס מנקר ופניו להטו מגחלתה של מלכה’לי…
– לא מאוחר, מלמל וולמן, עוד תראי, המתיני נא, קצת סבלנות…
– אני, סבלנות? אח, וולמן, מאין באת?…
– מאין, מלכה’לי, לא חשוב לגמרי, לא, העיקר, למי, אליך, רק אליך, למלכה’לי שלי שמלפנים, של…
*
יום תמים זמזמה העיירה והרתיחה כסיר. הלשונות צלצלו וקשקשו כפעמונים ומסביב לבית הישן של הרבנית הזקנה הסתובבו כמסביב לאיזה כישוף, הטפליא תוחבת מדי פעם בפעם את הפנים לתוך החלונות, שכנות מצאו כל מיני אמתלאות להכנס ולהעיף מבט באותו וולמן הפלאי שהזמין חופה…
והוא וולמן, ישב עם מלכה’לי בחדר, ודבר, דבר בלי הפוגות, והיא שכבה על הספה והקשיבה לדברים שקלחו מפיו, הוא השתלט בהויתה, דבריו הקישו עליה כפטישים, בעצם לא ידעה מה יהיה עם כל זה, ולמה צריכה היא לכך, אלא שבנשמתה תעה והתלבט חזון שהניף עליה בכשפיו, והריהו מוצק כל כך בהחלטתו, והיא נכנעה אליו, תלך אל החופה… ואחר כך? אין אחר כך – אומר הוא – העיקר הרגע, זה הרגע, ותו לא! והיא הולכת בפסיעות האחרונות, בשיירי ריאתה האחרונות… הולכת היא אל החופה עם אותו האיש שאהב אותה מלפנים, שהוציאה לאויר העולם ואחר עזבה… ועכשיו, לאחר שנים, שב להוליכה אל החופה… והיא הולכת ואינה יכולה להחלץ מכשפיו…
איש מוזר כזה היה וולמן, איש לא יכול לנחש, למה הוא מוכשר, איש לא יכול היה לנחש…
ה“חתן” של הסטודנטית מצרפת אנה, בת הקבלן העשיר דלוגולנסקי, היה בחור גוץ ובעל עינים שקועות ומזועפות, חבר לקבוצה אנרכיסטית פולנית, שבזבז לצרכיה חלק הגון מירושתו העשירה. עם אנה נפגש בהיותו עוד תלמיד בית־הספר הריאלי בעיר־המחוז והיא תלמידת הגמנסיה. אנה לא היתה יפה, ואם מישהו העיף בה מבט ראשון, היתה נראית בעיניו למכוערת, אפה היה מארך ומטורז. צוארה דק ורזה כשל אוז, וגופה – כשחיף־עץ. ברם זוג עינים היו לה ערמוניות, עמוקות, שוקקות, שפעם היו קורנות בחדוה ופעם שפעו תוגה מבושמת. ועל עינים אלו כישופה וכח משיכתה. מלבד זה היתה גמישה, זריזת־תנועה, טסה, או מהלכת פסיעה קלה, רשרשנית, כצועדת על גבי שיראין. דברה פולנית, רוסית, צרפתית בחן ובקול לטפני, וסגנונה בדיבור ובכתב־עשיר, עסיס, חריף ותוקפני, היא היתה מקבלת בגימנסיה “חמשיות” בספרות, ושמה של אנה היה נישא על השפתים בעיר־המחוז והיתה לגבורת־היום בנשפים ובהרצאות תלמידיות. ואותו יעקב “חתנה” היה באותם הימים נער מזועף ומסוגר שתקן ועקשן, ועוד מהמחלקה החמשית נמשך אחר חבריו הפולנים לקבוצה האנרכיסטית “העורב השחור”. הוא התאהב באנה בהיותו במחלקה הששית, והיא לא דחתה אותו מעל פניה. לאחר שגמרו את בית־הספר המחוזי נסעה אנה לצרפת ויעקב לבלגיה ללמוד כימיה. “העורב השחור” חייב אותו להתמחות בהכנת חומר מפוצץ… ואנה – דעתה זחוחה עליה שיעקב שלה אמיץ ונועז ומתעסק בפצצות ואקדוחים, ומסכן את חייו… היא גופה אין דעתה נתונה לאידאות, לבה הלך אחרי ספרות יפה, חשבה את עצמה לחובבת שירה מודרנית, אפס העבודה החשאית והנועזת של יעקב היתה מגרה אותה ומושכת.
אנה למדה בצרפת רק שנה אחת ועזבה את למודיה. כזאת דרש ממנה יעקב ובעצם גם איים עליה…
אותה אנה, שחשבה את יעקב היורש העשיר ל“חתנה”, לא יכלה לפי טבעה לחיות מבלי שמישהו יסובב בד' אמותיה, יעריצה, יתגעגע אליה ויחמוד את צלה… ויעקב, הלא הוא היה חתנה, כלום לא אהבה אותו, קשה לדעת מה חשבה לעצמה נערה היסטרית זו, שלא יכלה לחיות יום בלי עינים דולקות באהבה אליה…
והנה נתרחש דוקא בצרפת, שאיזה סטודנט רומני התחיל להגרר אחרי אנה, לבקרה, לטייל אתה. כפי שהיא ספרה לאחר כך ומתוך המכתבים שהיתה מקבלת ממנו כמה זמן לאחר שיצאה מצרפת, נראה היה שהוא אהב אותה באמת, וגם היא התענינה בו כדרכה. הוא היה בחור חסון, שחום־פנים ובעל עינים קודחות… ברם לאותו יעקב היה “חוש־ריח” מצויין וידע יפה את תהלוכותיה של אנה וכיצד למוד את מדרגת החום של אהבתה… הוא היה מרגיש לפי המכתבים שהיתה כותבת לו באמנות מפליאה כזו, מה מתחולל סביבה, ואנה לא התאמצה כלל להסתיר את אשר בחובה, לתעתע את מישהו. מובן שלא היתה כותבת מפורשות מה ומי ולא היתה מזכירה שמות, אבל מכתביה היו מתחילים שופעים לפתע “מרה שחורה”…
הרגיש יעקב בדבר ובא לפתע לעיר־האוניברסיטה בצרפת ומצא אותו מבקר תמידי בחדרה וראה את המבטים האינטימיים שלהם – ולאחר ליל סיוטים של כל מיני שיחות חריפות, כבר ישבה אנה בקרון מהיר שנשאה אל העיירה הפולנית שלה, יעקב ידע את הסוד להיות תקיף, לכפות, לצקת מתכת לתוך קולו…
ובעיירה התלבטה אנה כאילה נפחדת, ומכתביה אל הסטודנט הרומני זעקו ונהמו… אפס גם ליעקב כתבה בדיקנות, כרגיל, על דא ועל הא, על כל מיני קטנות, וכל זה נתלכד בהויתה לאיזו שלמות, לא הרגישה שום תהפוכות וקרעים, ועשתה את הדבר בחגיגיות ובהתרשמות פנימית.
ואם גם נותק איזה חוט בהתקשרותה ליעקב, לא שמה לב לזה, הקשר עצמו לא נותק. ההיה מצדה של אנה איזה חשבון? הרגל שנות־נעורים, חברות – מי ידע זאת?
אנה לא יכלה לשהות בעיירה, האחוזה שישבו בה היתה מוצנעת בחורשת־ארנים ואנה ידעה כל שעל בה וכל שיח. והספרים הצרפתיים שהביאה אתה מצרפת כבר קראה כמה פעמים והטיולים לעיירה ופגישותיה עם המורה העברי שהיה ממעריציה לפי שהיא סטודנטית מצרפת – גם כן נמאסו עליה, ואז נעקרה פתאום מהעיירה ושמה את פעמיה לכרך אחד שעל גדות הים השחור, מקום שגרה דודנית נשואה שלה.
הדודנית הכניסה את אנה לחוג של סופרים צעירים ואנה נאחזה בהם בשכרון מגרה. כדקת־רגש וערה ליופי ושירה משכה אליה את הפיטנים הצעירים וחדרה נעשה למקום הפגישות של החוג והיא, “הסטודנטית מצרפת”, המושלת בכולם. כל אחד קרא לפניה את כתביו, טייל אתה בשעות אחרות על שפת הים ושוחח על נושאים ליצירה, והיא ידעה לגרות את יצר הכתיבה, לעורר את הרצון הנרדם, והויתה יצקה אונים בקבוצת הסופרים הצעירים שהתלבטו מסכנים ורעבים ללא פרסום, סבלו מסופרים קשישים מהם ומעורבים זעומי־עין… אנה ידעה לאמץ, לפזר את הערפל, לבשם וללטף. אנה התהלכה עם כולם כרעה טובה ולבבית, ואחד מהם, תמים ורפה־אונים התאהב בה, וזה היה די שתמשך גם היא אחריו. היא ידעה להשיב אהבה חמה או שהיתה מתראה כאוהבת את זה שהעריץ אותה. ואותו סופר צעיר ותמים אהב את אנה. אהבתו ליטפה את אנה והיא נמשכה יותר לתוך המשחק, נתדבקה בו לאהבה. ומובן שלא חדלה מלדבר על יעקב ועל הסטודנט הרומני, שהיתה ממשיכה לכתוב לו מכתבים ארוכים ומבקשת אותו לשים אותם בארגז־הדואר… אפס יעקב, הסטודנט הרומני והמכתבים אליהם – לא היו צריכים לזו המתהלכת כאן, היושבת לילות תמימים עם הסופר התמים והמאוהב.
וכשעברו כמה שבועות לאהבתם הנסערת, כבר התחילה אנה לדבר בהתגלות־לב על יעקב שנחשב בעיני הוריה ל“חתן” שלה. כך היה גם בעיניה עד עכשיו, אבל עכשיו רחוקה היא ממנו. נכונה היא להפרד ממנו. הסטודנט הרומני – אין זה אלא זכרון נעים שגז…. בשבילה חי רק אחד, אחד ויחיד, רק עכשיו הרגישה את האהבת האמיתית, כל מה שהיה עד עכשיו היה מדומה, ועכשיו היא מאושרת, מצאה טעם לחייה, – כך היתה לוחשת לילות תמימים לאהובה תוך כיסופים קודחים ועינים נוצצות בלהט מטריף, ונמשך הדבר שני חדשים עד אשר נתקבלה לפתע טלגרמה המזמינה את אנה הביתה… שם חכה לה יעקב והיא נשארה בבית.
לאהובה הסופר כתבה מכתבי אהבה לוהטים, והוא היה משיב לה מתוך תעיותיו הליליות בטלגרמות ליריות. בשתים, שלש בלילה היה בא אל הדואר ומריץ אליה טלגרפית שורות פיוטיות נוהמות בכיסופי אהבה, ואחר כך היה מתלבט כל היום רעב…
כך נמשך הדבר ימים ושבועות, היא כתבה לו מכתבים ארוכים והכתירה את המלה חתן במרכאות, “חתן”, לעגה בעוקץ מר, לו ולהוריה שחיים בעורון ואין הם יודעים שאי שם מתהלך אהובה, אהובה היחיד בעולם. מכתביה היו ארוכים, מבושמים, שפעו שכרון ולהט… הוי מכתביה, כמה ידעה לכתוב מכתבים כובשים את הלב!…
ולפתע ניתק משהו, חדלה לכתוב, נעלמה. המטיר עליה הסופר התמים מכתבים, טלגרמות, כתב בנהמת־לב, שיקע את מיטב כוחותיו להשפיע עליה, הוא התכונן לנסוע אליה, אלא שלא היתה לו פרוטה בכיס. הוא התלבט רעב, חרוך־שפתים בבנק וחפש הלואה, היום מחר, ישיג כסף ויסע – עד אשר קבל ממנה לפתע גלויה ובה כתובות למלים אלו: “אנה דלוגולנסקי ויעקב בלוך נשואים”.
הוציא הסופר התמים את מכתביה של אנה, הניחם אחד אחד על השלחן, קרא וקרא בהם ושוב החביאם, נעץ את העינים בגלויה, קרא ממושכות במלים החותכות, הצורבות את מוחו ושוב הוציא את המכתבים, ידיו רעדו, לבו הלם, ורגע אחד נדמה היה לו שהוא צריך לבער את המכתבים, לשרפם, למחות כל שרידי הויתה, לטאטא מנשמתו כל הד וצליל שלה, ורגע משנהו שוב התחיל לקרוא את המכתבים היפים, האמנותיים ששפעו אהבה ועדינות, אש ולהט, וגמר בלבו להחביאם.
וכל אותו לילה התלבט ברחובות וכמו באותם הלילות הראשונים לפרידתם שלח לאנה טלגרמה לירית: “היום אוביל לקבורה את חלומי”…
כשעברה באותו יום קיץ הפסנתרנית שבעיירה ליד “בית החלוץ” ותיק תווים מתחת לבית שחיה, נזדקרה לעיניה מן החלון דמות בחור שחום וחסון. עמדה רגע והשהתה עליו מבט. חולשה היתה לה לבחורים גרמיים. היא, הרזה והעדינה, בקשה תמיד חסות בגוף חסון. תוך גרוי קל נכנסה ל“בית החלוץ” כאילו לשם ענין הנשף המוסיקלי, שהיא עורכת לחלוצים, אלא שכוונתה היתה להתוודע אל ה“פנים החדשות” ה“שליחה” הגוצה, ששהתה זמן מה בקבוץ הכשרה ונתידדה עם הפסנתרנית, שחה לה שהוא בחור מהארץ בא להתארח בבית הוריו. הודלק זיק בעיני הפסנתרנית והיא הביעה את חפצה להתודע אליו: “בחור מהארץ, כמה מקסים הוא” – ומיד עשתה השליחה היכרות בין הבחור והפסנתרנית. הבחור שיצא מגמנסיה רוסית ועלה לארץ, שמח להזדמנות לשוחח קצת רוסית עם בחורה אינטליגנטית, ומיד הותרו אסורי לשונו: משתעמם הוא כאן, ה“חברה” עובדים והוא הולך בטל, לכל הרוחות, קפאון כזה…
הזמינה אותו הפסנתרנית לטייל ולהתרחץ בנֶימן, גליו צוננים כל כך ומרעננים. נשתלהבו פני הבחור משמחה והוא רץ הביתה לקחת חליפת רחצה. באו אל חוף הנימן. דממת שבתון היתה נסוכה כאן. היער העבות שמעבר השני הוריק וזרע צללים קלים. ילדים השתכשכו במים, גברות משתעממות פהקו לעומת השמים הבהירים. הבחור השיר בזריזות את בגדיו ועמד בחליפת הרחצה הארצישראלית שלו, שהדקה יפה את גופו השזוף והשרירי. והיה מראהו יפה להפליא. מבטים בדקניים נזרקו לעומתו. הפסנתרנית דקת הגו דמתה עתה לתרנגולת מרוטה אבל קולה הייני היה כל כך מבושם, והבחור המגושם קצת נמשך אחריה. הם הסתתרו בחולות החוף ויחדו להם מקום מוצנע בעשבים. הבחור שח לה על הארץ, על שפת הים בתל-אביב, כמה נוראה הצפיפות שם בשבתות, ממש תערוכה של גופות, וכאן על חוף הנימן שקט נעים, כמה טוב לנוח כאן אחרי הגעש התל-אביבי. הפסנתרנית שמעה את דבריו בקשב, הצלצול “תל-אביב” הקסימה, היא היתה מסתלקת מכל מה שיש לה, ובלבד שתהיה בתל-אביב…
חייך לו הבחור בנדיבות של איש שלא יבצר ממנו דבר.
– מה שייך להיות בתל-אביב, וכי מעבר להרי חושך תל-אביב? אם יש רצון חזק כל כך, קמים ונוסעים. אלא מה סרטיפיקט? גם זה לא נורא…
הפליטה לפתע הפסנתרנית חגיגית:
– נו, שמא יקחני לתל-אביב, לאמתו הנאמנה אהיה.
הוסיף הרהור בפזרנות רבה, כאילו נכון הוא למלא כל מיני מאויים של בת שיחתו.
– מה שייך לקחת? אפשר לקחת! אבל- סיים בטון מעשי – הכל תלוי ב“מתכת הבזויה”.
לעיני הפסנתרנית קפץ מיד “פנקס הבנק” והרגישה את עצמה מאומצת:
– דווקא שאלה זו קל לפתרה, קל מאד… אם כך, רשאית אני לקוות, כי אהיה בקרוב בתל-אביב – קראה בצהלה ילדותית – בתל-אביב הנפלאה.
קמה ומשכה את הבחור בידיו השריריות והמוצקות כמטילי ברזל:
– הבה אל מי הנימן, קפיצה-רחיצה וחסל! צריך למהר הביתה ולחשוב יפה על הענין.
שבה הפסנתרנית מן הרחצה אחוזת שכרון ממש. הבחור השחום, קולו השלו, תל-אביב, שפת-הים – כמה כל זה נהדר. היא מוכנה להוציא כל כספה, כדאי היה לה לצבור, לשבת ימים שלמים ליד פסנתרים “גביריים” ולהקיש על גבי המנענעים, כדאי היה…היא נפרדה מן הבחור צוהלת כולה על מנת להפגש ב“בית החלוץ”. היא באה לשם בכל ערב, מנגנת לפרקים לפני החלוצים. היא היתה הולכת גם לקיבוץ. הבחורים והבחורות נפלאים. חברה היא בתנועה. רק להכשרה לא יצאה. אבל בכלל הרי היא כמוה כמוהם לכל דבר…
הבחור מהארץ שמח לפגישה זאת. הפסנתרנית בחורה אינטליגנטית, היו יכולים להסתדר בתל-אביב. היא היתה משתכרת משיעורים, והוא יחפש עבודה במשרד.
לאחר ההיסוסים והגישושים של הורי הבחור מהארץ, שסרבו לשידוך ותאבו נדוניה שמנה יותר – התחתנה הפסנתרנית עם הבחור ו“פנקס הבנק” שלה עבר על שמו.
כך התנו בפירוש ההורים, שצריכים היו להשיא בת בחלק מהסכום. אבל גם שלשת אלפי דולרים שנשאר להם נראו לו בזמן הראשון לקיר-ברזל. הוא תכן כל מיני תכניות, להעשות קבלן בבנין, לעבור להתישבות או לקנות מגרש בתל-אביב. הבחור מהארץ התהלך בעיירה בצעדים מאוששים: שלשת אלפים דולר! – יש מקום להתגדר בהם.
אולם הקסם פג לאטו. הפסנתרנית מתגנדרת בבחור שלה מהארץ, הרגיזה את כל בחורות העיירה, והתחילו הללו לרמז לבחור שהוא רמה את עצמו, בחור כמוהו יכול להיות מאושר. והפסנתרנית “כחולת השפתים” אינה “מציאה” גדולה. גם ה“שליחה” הגוצה שלחה אליו חצי לשונה. פועל מהארץ, חבר התנועה, ומכר את עצמו, ולא ביוקר…
הרגישה הפסנתרנית בדבר והתחילה להאיץ בו שישוב לארץ, לפי שעה הוא לבדו, אחר כך תעלה גם היא שם. בינתים תשתכר פה, עדיין לא כדאי לה להסתלק משעוריה. תשלח לו את כל אשר תחסוך, ובלבד שישוב, כי מה התכלית שישב כאן?…
והבחור מהארץ מהרהר בלבו: נפלא הדבר, אברח מעיירה משעממת זו. גם הקול הדק והמתוק של הפסנתרנית שפתיה הכחולות וכל גופה הזעיר והמרוכרך התחילו ליגע אותו. והוא נאחז בהצעתה: ודאי שיעלה, כבר נשתהה יותר מדי בגולה. ולמה יבלה את שארית ימיו לריק? חלס! צריך לשוב, הארץ כבר מושכת אותו כל כך… תל-אביב, שפת הים, “חברה”.
הפסנתרנית הן יודעת היטב שכולם מקנאים בה, מתלחשים עליה, שולחים בה מבטים דוקרניים וצריכה היא לסתום את הפיות. להעלות היא צריכה, ובכל ההקדם, את הבחור שלה, שיעלם מעיניהם של הבחורות המגודלות ופשוקות השפתיים. וכשמדבר הבחור על השיבה לארץ הולם לבה מחדוה, תנוכי אזניה מסתמקים ועיניה נוצצות כחסילים. הוא יעלה, היא תעלה, יעלו ויעלמו מכאן. הפסנתרנית מאשה לא תתהלך יותר יום יום ברחובות העיירה עם תיקי התוים מתחת לבית שחיה, היא תהיה בתל-אביב, כמה נחמד ומקסים!
לאחר ששב הבחור מן הארץ לתל-אביב התהלכה הפסנתרנית כחולמת, מבטיה תעו הרחק-הרחק. בשעורים ישבה מרושלת ופזורת-נפש, המנענעים הלבנוניים היו מסתחררים לפני עיניה ומתחמקים, לא יכלה להתחקות אחרי הצלילים של תלמידותיה, אם כנים הם. יותר מכל הרגיזה אותה ההמתנה הממושכת לדאר, כי סבורה היתה שימטיר עליה מכתבים, לבסוף אין קול ואין עונה. והמכתב הראשון מתל-אביב כתוב רוסית משובשת היה קצר ויבש וקר וצבט את לבה. תקף עליה פתאום איזה פחד משונה, הבחור שלה, שהתחתנה אתו רק לפני שבועות מספר, כאילו נעלם. אין היא מרגישה בהויתו, נדמה לפרקים שלא היה ולא נברא. אין איש כזה קיים כלל. היאך כל זה חלום? הנה תקיץ והכל יגוז, להד“ם, ההתחתנה פעם? הזוכרת היא את קולו? החשה היא במגע אצבעותיו? והנה טבעת הקידושין לחוצת על אצבעותיה, ומוזר לה הדבר, כאילו מעולם לא שמעה את ה”הרי את.." לא, לא תשהה כאן אף יום אחד. מה שעורים, השתכרות? כל חייה נתערערו ותלויים על בלימה. ולמה הניחה לו שיסע? שטות כזו! כיצד לא ראתה את הנולד? תעודותיה מסודרות, תקום ותסע.
והפסנתרנית יצאה בחשאי מן העיירה ללא ברכת פרידה. לא היתה בה רוח להפרד ממיודעיה וידידיה. וכלום יש לה ידידים? הרי כולם רוצים בתבוסתה, פשוט מחכים לאסונה. גם הורי הבחור עינם צרה בה, הנדוניא שלה לא השביעה את רצונם. לא, אין מי שיברך אותה בלב תמים, טעות היתה לה שהאמינה בידידות. כל עוד התהלכה בעיירה שוממה ונובלת וחייה שוקעים היו לה ידידים, ואך ניצנץ לה זיק אושר לבם נהפך לשנוא אותה. והיא ברחה מן העיירה כבורח ממפולת. היא קברה שם את מרבית נעוריה והשרידים – לתל-אביב, לבחורה השחום והחסון, והיא נסעה בעינים עצומות, התהלכה כסהרורית. נמשכה בכל הויתה הכאובה לתל-אביב, לדמות הבחור שלא שהיתה מופיעה ונעלמת חליפות, מענה, מענה אותה כסיוט מחניק.
עוד בפגישה הראשונה עם הבחור שלה בנמל נסתחרר ראשה של הפסנתרנית. אי נשיקותיו, לחיצת יד חמה, מבט קורן, – אין זכר. מבטו כהה ומעומעם, עיניו כבושות בקרקע, דבורו מרושל ומקוטע ומדרדר באזניה כצרימת מנענעים מקולקלים. והיא, הפסנתרנית, עם קולה הדק, הייני, תוהה ומזלפת עליו אמרים מתוקים נוגים: הלא את צלו רדפה, נמשכה אליו כאל כוכב, ימים ולילות חלמה עליו, על חייהם הנחמדים בתל- אביב, והנה היא בארץ, דורכת על אדמתה לכך חכתה ימים רבים, ולפתע – תהום אפלה. מה הוא רוצה ממנה? מי התפרץ לתוך חייו? מי אורב לאשרם, מי? לא! על גופתה תדרוך…
הבחור גרר את רגליו לצדה, כשפניו כבושים בקרקע, וקשה היה להבחין אם הוא שומע מה שמדברים אליו או לא, הוא לא פצה פה, וגם אחר כך, כשבאו אל חדרו, איזו שתיקה עקשנית וקהה השתלטה בו.
כך עבר הערב הראשון. בבוקר יצא לעבודה בקבוצה קבלנית. שב בערב מזועף ו“חמוץ”, לא שאל גם בשלומה.
הפסנתרנית השתפכה לפניו שוב, והוא יושב מכווץ, וארשת פניו כאילו דוקרים אותו במחטים, כאלם לא יפתח פיו. כך בערב הראשון, וכך בערבים הבאים עטה מגן של שתיקה וחסל! ומתלבטת הפסנתרנית בחדר מסכנה ועלובה מרופטת ונלעגת, רקותיה הולמות ועיניה קודחות ואדומות מאי-שנה בלילות.
ביום כשהיה הבחור בעבודה, שוטטה ברחובות תל אביב, כמחפשת אויבת נעלמת שגזלה את לב בחורהּ.
והערבים, – הוי אותם הערבים המעונים עם סיוטי השתיקה!
באחד הערבים כששבה הפסנתרנית עיפה ומדולדלת הביתה, מצאה את החדר סגור. בעלת הבית העיפה בה מבט מוזר:
– הלא יצא מכאן הבחור בעצם היום הזה…
חשכו עיניה של הפסנתרנית, ויבבה שלפני התעלפות הגיעה לפתע לאזניה של בעלת הבית.
אגב שריקה צרודה ופליטת עשן כבדה קרב המסע לתחנת-הגבול. רק גברת אחת יצאה מהמסע. אטית, מרושלת ומרופטת גררה את רגליה על גבי הרחבה הריקה של התחנה ופסעה לקראת בית הנתיבות האפור, מרובץ הצל.
הגברת הגבוהה והגמישה לבושת מעיל-שיראין עם צעיף על פניה, היתה נועצת מדי פעם בפעם את מבטיה בחלונות הקרונות ובעיניה הודלקו גיצי קנאה לאלו שיהיו לאחר זמן-מה בכרכי חוץ-לארץ הסואנים…
וכשקרבה לדלת בית-הנתיבות ותחבה לשומר-הסף את כרטיסה, לקח הוא את הכרטיס אגב לגלוג פורתא וכאילו סח: רק לכאן, לתחנת-הגבול…
ברם, גם הגברת עטופת-הצעיף הרגישה כמה עלובה היא עכשו בבוקר סתו זה בבית-הנתיבות הריקן והבודד. וכשנצנץ במוחה אותו הרהור גוזר על תכלית בואה לכאן, לתחנת-גבול זו, תקפה עליה עצבות כבדה, נשימתה נתקצרה כאילו דללו מסביבה את האויר. כל עוד שנכנסה לבית הנתיבות אצל המזנון והזמינה כוס גזוז. המלצר אחוז השינה עם העינים שאינן רואות כלום הגיש בקבוק עם גביע גדול לגברת העיפה ותשושת-הכח, וזו ישבה ליד השלחן, הציגה את הבקבוק וזמן-מה לא פתחה אותו, כאילו שותקו ידיה, השגיחה בינתים דרך החלון איפוא נשארת כאן בתחנה להמתין למסע השני. ואז יבוא הוא והם ילכו אל העיירה אל הרב, שם יעשה הדבר, אותו סיוט קודר המענה אותה זה ימים ולילות. בעיירה זו, ודוקא על התחנה שחרותה כל כך בזכרונה, שהיתה עוברת עליה בכל שנה בשעת הנסיעה אתו לחוץ-לארץ – הולכים ומתרסקים חיי המשפחה שלה, מכאן צריכה היא לצאת בעוד שעות אחדות מגורשת…
וישבה הגברת והביטה דרך הצעיף על גבי הבקבוק, כאילו לא ידעה מה לעשות בו ופעם העיפה מבט על המסע המתרחק ונדמה היה לה שגם חייה הנם מסע, שמוכרח לצאת, לצאת, להעלם… רק תחנות, תחנות מטיחות על גבי העינים, הרבה לא תמשך העמידה, והיא היתה דומה בעיניה לבית-נתיבות ריק זה שהיא יושבת בו, המסע עובר מכאן, מוביל אנשים הרחק, הרחק לכרכים הענקיים, לחיים סואנים, מבהיקים באלפי גונים – והיא תהיה כה רצוצה, כה רצוצה…
והנה נעלם המסע מעיני-הגברת ומרחוק נתערטל הנוף הסתוי.
זוג תרזות מנושרי-עלים, מרחבים כהים, אויר כהה. קדרות ועופרת… ובקבוק הגזוז נשאר בלתי פתוח, קור נשם הימנו… לא, מוטב שתזמין כוס טה, כל כך קר לה, אברי גופה מרתתים, היתה רוצה להתחמם פורתא. הרי תצטרך להמתין שעות ארוכות למסע השני, לא חפצה לנסוע אתו במסע אחד, ברצונה היה לצאת את העיר בבוקר השכם, שלא ירגישו בה, שלא ננידו ראש לה, המסכנה…
ולמה תשב כאן לבדה, מוטב שתצא, לחורשה הקרובה תצא, שם תתלבט ותחשב את חשבון-חייה המפותל, שם בבדידות סתוית כל כך נוח לחשוב על סתיו חייה…
וכבר גמעה הגברת את הטה הרותח, כאילו נזדרזה לאיזה מקום. כן, כן. נחפזת היא אל החורשה הסמוכה, שם תשתהה בשעות האחרונות לחיי המשפחה שלה, שם תתיחד עם נשמתה הסתוית…
אביבה עבר זה כבר, זה כבר, אין היא צעירה ביותר, הקיץ שלה היה בהיר, מבריק, מסמא, טבעה בשפע-אורים, ועכשו בא הסתו בחייה. שוב לא יארע כלום, בזה היא בטוחה כל כך… בגיל זה אינו יכול להתארע שום דבר, לב-האשה שבה סח לה בודאות אכזרית כזאת… ובכן, חסל, אחר ככלות הכל…
הגברת במעיל-השיראין השחור והצעיף על הפנים יצאה מבית-הנתיבות בפסיעות שקטות, אבלות ושמה את פעמיה אל המרחבים הסתויים, שנשמה מהם הכמישה, נכנסה לתוך החורשה, נשענה על גבי עץ חשוף והציצה מבעד לצעיף אל העלים הצהובים הנושרים חשאית.
– הכל נגמר, חסל – היה מישהו לוחש. – והגברת הקשיבה לקול שקט זה שבקע ועלה מעמקי נשמתה…
בחדר-ההמתנה של הרופא היה המחנק גדול. וכשנכנס לשם אותו אדם גבה קומה ורחב-כתפים, שפסיעתו מאוששת, כאילו מרגיש הוא מתחת לרגליו את כל כובד-האדמה, לא מצא מקום לשבת. נשען על ארון והפליג את מבטיו על גבי המבקרים.
הוא, בן ארבעים, שנכנס בפעם הראשונה לחדר המתנה של רופא. הרגיש עצמו מזועף ומודהם, כאילו נתגלגל לתוך “חדר המתים”. גופות רזות ומכווצות, פנים כתומים של חולי-סוכר, חולי-לב נושמי-כבדות, פרצופים דהים ומדולדלים, שיירי-אדם, משל כחרס נשבר… ולכאן נתגלגל!
נו, נו, כנופיה נאה – פלח הרהור את מוחו – ובין כל אלו הבריות הממוזמזות חלקו… ונצבט לבו מכאב ותקף עליו הרצון לברוח מהר מכאן, לצאת שוב לרחוב שטוף האורים, אל החיים הסואנים בקולות אדם. עוד לפני רגעים מספר היה נישא בגלי זרמתם, חי במלוא האונים, במרוץ דמיו הסוערים, היה בולע תוך כיסופי נפש כל נטף-אושר, כל קורט הנאה, ולפתע – זרקה אותו יד אפלה לבין בריות מרוסקות, בעלי-מום… והוא מרגיש, כיצד נשתפכו על גבי גופו האיתן איזה נוזלין… פניו הסתמקו מבושה, מתבייש הוא בפני עצמו, שהוא, ענק למראית עין, בעל אברים חסונים, כלום מה פגם בו! והוא נכנס לבין הבריות העלובות והרצוצות האלו… רעיון זה הציק לו עד כדי מחנק.
כשנתפנו מקומות בחדר-ההמתנה, הציע לו יהודי מסורבל וכבד-נשימה לשבת. האיש נעץ בו מבט זעפני ורצה לרקוק מבחילה, אבל הבליג על תיעובו וקרב אל החלון.
מראה הרחוב הסואן, נחשולי-האנשים, המכוניות הרעשניות, מעינות האור והחיים שזרמו באותו יום אביב בהיר בעולם-יה, שוב הזכירו לפַּצְיֶנט החדש, שהוא הולך ונעקר ממעגל החיים, לפי שחדל להיות איש ונעשה לפצינט…
אחרי שעות ממושכות, מיגעות ומעיקות הגיע תורו. הוא נגש אל חדר-הרופא אגב פיק-ברכים והלמות-לב חזקה, נדמה לו שכל עתידו מונח עתה על כף המאזנים. אם יבדקהו הרופא וימצאו חולה – חסל! כל הויתו תתפורר ותתרוצץ. רגעים אלו המכריעים בחייו, מושך הוא בגורל, יכול הוא לזכות ולצאת מכאן מאושר, ואז ישוב לעסקיו, מזמוטיו, חנגותיו, פגישותיו וטרדותיו, ימשיך את חייו הסוערים, המלאים, רבי-הגירויים; ודבור אחד של הרופא יכול להחריב הכל, לקצץ את כנפיו, ובבת-אחת, בין רגע יתגלגל במדרון ההר ויגלש אל התהום… כמה מתוחים עתה עצביו, כמה דופק לבו!…
וכשעמד לפני הרופא ופשט את בגדיו נעשה רפה-אונים עד עלבון, אותו גוף מוצק ואיתן נעשה מרושל כל כך, כבד-תנועה, פשוט אין האצבעות מתנועעות, כאילו שותקו לפתע, והוא עצמו נעשה מבויש ולא ידע להיכן לשים את עיניו…
וכשנגעו אצבעותיו הקרות של הרופא בגופו החשוף והקיש על גבו בפטיש דקיק, נזכר האיש כיצד מקישים בשוק על גבי קדרות, גזרה שמא יש בהן סדק, שמא נתבקעו באיזה מקום. גם עליו מקישים כך, ונדמה לו שבגופו האיתן נתבקע דבר-מה, שוב אין הוא שלם…
ונגררו הרגעים בחדר-הרופא כסיוט מענה, מתי יבוא הקץ לזה? הרופא מחפש, חותר וצולל לנבכי-גופו, וכונתו רק לתפסו… הגיע הרופא ללב, הקשיב בכובד-ראש, כן, פה השטן!… לבו דופק ככה, הנה פה מרגיש הוא הלמות כזו… תפס, מצא… והרופא מקשיב אילך ואילך… פניו מרוכזים ושפתיו צמודות, הוא שותק עקשנית, אף מלת-אימוץ אין בפיו, אין וחסל!
האיש מחפש את מבט הרופא, רוצה הוא לתפוס בו משהו, וכבר יבין הכל מאליו, אלו לא ירמו, רק יביט אל עיניו ודי לו, ברם עיני הרופא מורדות, כבושות בקרקע, מביט הוא לתוכו…
אחר כך צוה עליו הרופא להתלבש, ישב לעומתו ושוב הוריד את עיניו והזליף דקיקות ושקטות: לא כלום, לא נורא, הלב לא בסדר. לא במקומו, מעוקל במקצת… צריך להזהר, וראשית כל באכילה ושתיה… לא לטעום שום מלוחים, שום משקאות חריפים, שום סיגרות… שום בשר וחלב… אין סדנה, אבל זהירות עד בלי די…
יצא האיש אל הרחוב, ראשו הסתחרר, עיניו חשכו ואל ראה את הנעשה סביבו, כל עוד שהכיר את הרחובות, שהלך שם לפני שעות כאחד האנשים הבריאים והשלמים, שיכולים ליהנות מהחיים במלוא-הלוגם, ועכשיו ניתק הכל, ניטל הגרוי מחייו, אין טעם להם; מי-הים הרעננים והמשובבים שהתעתד להתרחץ בהם נעלמו, לא למענו הם, אסורים הם עליו… הבירה הצוננת והמעלה קצף לבן שהיה מריק במין הנאה לא-רגילה נעלמה… הסיגרות המבושמות שהיו מגרות אותו בריח האופיום נעלמו… הכל נעלם, חסל! לבו לא במקומו, לא במקומו…
והוא פסע איטיות כנידון והרהר שהכל סביבו לא במקומו, השמים הבהירים לא במקומם, נחשולי האנשים לא במקומם… נשתנו כליו סדרי עולם, קערת חייו נהפכה על פיה…
ושוב נזכר בקדרות החמר הסדוקות ומבוקעות שבשוק. דומה, חדשות ומבריקות, והן מבוקעות וסדוקות…
והוא הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולחש: נתבקע נתפקע…
כשראו אותה, גבוהת-הקומה, דקת-גזרה וגמישה עם הפנים החוורים של מַדונה, מהלכת קלה, כמעט מרפרפת, עם האופיציר רחב-הגרם והמסורבל, שהיה לבוש סגנון צר מצבע החול, בעל עינים זעירות, מימיות ושפם ככולי צהוב דוקר – כשהלכו שניהם, זו הגמנזיסטית, היפיפיה של העיירה חנה-לי לובשיץ עם בעלה האופיציר גולובינקא – שלובי-זרוע ברחובות הכרך, – היה ענוי גדול להסתכל בהם. והלב היה הומה וגוזר על היופי הישראלי, על העינים הערמוניות העמוקות שנמתח עליהן העצב הקל כמו קרום-משי דק ועל כל אותה צניעות חננית שזכה בה, אלהים היודע משום-מה, האופיציר גולובינקא.
בפעם הראשונה העפתי עין בהם דרך חלון חדרי באחת החצרות שמחוץ לעיר, ומתחלה פרכס הלב ליופי והחן השקט שלה, אחר כך תקפו עלי כאב ועצב מכרסם, זעק פשוט הלב על אוצר יהודי שנפל לידים מסואבות של אותו בר-נש גם עם עינים מימיות, לכל הרוחות!…
וניחא היה להרהר במיני המצאות פנטסטיות, כיצד לסחוף אותה לאיזה תעלולי-שטן, שתרמהו, תרמהו, חייל שחצני כמותו, היה החפץ להתנקם בו…
ובכל פעם שהיו יורדים מעל המדרגות ועוברים ליד חלוני, הייתי חורק שן מקצף ומשטמה…
ונוסף לזה עוד הציקה החידה גופה, כיצד נפלה ילדה זו שהיתה לכל היותר כבת עשרים לידיו של זה בן החמשים, כיצד אירע הדבר, ההמירה את דתה, התחתנו כדת וכדין או ככה?…
להודע על זה אפשר היה רק לפני פנקס-הדיירים אצל השוער, ברם לא נמנעתי מדפדף בפנקס, ונתגלה הדבר שהתנצרה ומקרמניץ היא, גמרה שם גימנסיה. הדיירים של אותה חצר שקטה לא ידעו לגמרי מי הוא זוג משונה זה וקשה היה לה למלט דבר עליהם. אני גופי כבר התרגלתי אליהם, בעיקר אליה, וכבר הייתי מבחין את פסיעותיה, אותן הפסיעות הקלות והמרפרפות, וכשנסר במסדרון הד-פסיעותיה, הייתי מוציא את ראשי מבעד לחלון להזין את עיני בה, באשת האופיציר.
התודעותי לאשת האופיציר, זו שמלפנים בישראל היתה חנה-לי לובשיץ והמכונה עכשו אננא ניקוליובנא, חלה באקראי, באותם הימים הטרופים שלאחר מלחמה ומהפכה. וכך היה הדבר:
פעם נשתקעה לזמן-מה בחדרי מכרתי, אחות רחמניה שחזרה מהחזית רצוצה, חולנית וגלמודה, פשוט לא היה לה מקום-לינה, והקציתי לה פנה בחדרי.
ומשחלפה אותו יום אשת האופיציר על יד החלון הפתוח, קפצה הבחורה כנשוכת-נחש אגב-קריאה היסטרית שהיתה כרוכה בה גם חדוה וגם התרגשות: חנה-לי.
ומיד רצה החוצה, מכרתי, פאניה היה שמה, התנפלה על אשת האופיציר אגב נשיקות מוצצות וקודחות ועינים מבריקות ורטובות…
אשת האופיציר עמדה לפני פאניה כולה רועדת עם עינים נפחדות ומרוחבות האישונים.
ברי היה לי שפאניה אינה יודעת כלום על הנעשה אצל זו והמתנתי בלב דופק מצפיה למה שיתרחש כאן.
שתי החברות עמדו אחת מול השניה אחוזת-שתוק.
פאניה הפליטה:
– חנה- לי!
אשת האופיציר נזדעזעה.
– מה אתך, חנה-לי – המשיכה פאניה נבוכה ותמהה.
– לא כלום… פאניה. היודעת את, הלא נשואה אני. היודעת את למי, ל.. לגולובנקא…
– לגולובנקא, זה ההיסטוריקון שלנו…
– כן, נכנס נא אלי, בעלי ישמח לקראתך, הוא זוכר אותך…
פאניה הלכה אחרי חברתה חנה-לי אשת האופיצר גולובנקא. ואני ישבתי בחדרי והמתנתי בקוצר-רוח לבואה.
וכשחזרה פאניה לאחר שעות אחדות לחדרי להודיע לי שעוברת היא ללון בבית חברתה, לא זזתי, כמובן, ממנה ולא נתתי לה ללכת, מוכרחת היתה לדבר אתי על זו, שדמותה היתה לי לסוד מציק וצורב, לקסם ויגון מרעיד.
– הרי זוהי הנפש הכי יקרה לי, – פתחה פאניה בקול מרטט – יחד למדנו בגמנסיון, על ספסל אחד ישבנו, כמה שנים רצופות, גרתי בבית הוריה… נתגלגלתי לעיר מולדתה קרמניץ כשנים אחדות לפני המלחמה. היית שם אומנת, אחר כך נכנסתי לגמנסיון ונתקבלתי למורה של אחי חנה-לי, עשירים היו אז ונתנו לי חדר ומזונות, אחר כך פרצה המלחמה, עזבתי את קרמניץ, באתי לכאן, חנה-לי נשארה בבית, בינתים מת אביה… מה היה אתה איני יודעת.
אבל הם סבלו מחסור. וזה גולובנקא מי שהיה מורה שלנו להיסטוריה, ונתגייס למלחמה, הוא היה לה למלאך מושיע – הוא הציל אותה מסכנת-מות, הוא הצלי גם את תומתה, היה שם סיוט קודר, קוזקים, אופיצירים שכורים, לבה רוחש לו הודיה עמוקה, נפשה נתקשרה בו, הוא היה עדין כל כך אליה, היא גמרה להקריב לו את כל עלומיה, והיא מאושרה… מאושרה…
פאניה הזמינה גם אותי לבית חברתה, נכנסתי לשם בברכים רועדות, וכאילו הורם לפני מסך וראיתי את אשר היה עטוי ימים רבים ברקמת-פלאים…
ישבתי תפוש-מחשבות והבטתי אל זו העדינה, דקת-הגזרה והחננית ופרכס הלב ליופי הישראלי שנמסר לזרים ולחשו השפתים: חנה-לי, חנה-לי…
עוד על ספסל הגימנסיון העברי נצמדו אותן שלש הנערות המשוחפות לחבורה מובדלת, שנראתה בתוך המחלקה הצוהלת בעלומים פורחים כערוגה כסוחה בגן… העינים התכולות-חולמות של הבלונדינית דקת-הגו עם המחלפות המארכות, המתפתלות כנחשי-זהב על גבה הרזה והגרמי, היו מחפשות אחיזה בזו השחומה, הגמישה, הארסנית, שעיניה אפורות-ירוקות, וארשת להן של פלדה, ומבטה מרוכז, והליכתה מאוששת לכאורה, אלא שבתוך הלחיים פרחה השחפת…
ושתי אלו מצאו חסות בגוצה עם עינים נעדרי-צבע, שידעה הרבה, קראה הרבה, התהלכה בעולם מתוך מבט לעבר התהום, מזוככה; זו ידעה גם לחייך פקחית-פייסנית, לחרוז דבורים מרעיפי-שקט, לכתוב ביומנה שורות רועדות, נוגות, עם בושם של סוף-קיץ…
בגימנסיון היו פורשות לזוית, נלחצות אחת לרעותה, מביטות אחת לעיני חברתה, ומתלחשות על עניניהן, שהיו כל כך רחוקים מהשאון העליז והקונדסי-תלמידי, כל כך מוזרים בחלל זה, רווה חדוה קטנה ודאגות ננסיות…
ברם, עיקר התחיותן היתה מתרקמת מחוץ לגימנסיון, בפגישות הקבועות שהיו עורכות להן פעמיים בשבוע, היו מתכנסות בחדר מוגף-תריסים, האפלוליות היתה מתוקה להן כצל לעייפי-שרב. את האורות המנקרים שנאו; את הצבעים הבהירים המטיחים על גבי העינים, את הצלילים הקולניים-צרמניים לא יכלו כלכל… רק אפלוליות ודממה, רק טשטוש וכהות, למחות כמה שאפשר רשומי הוויה. יותר התכווצות. לחיות על הבלתי נראה, בלתי הגוי, על רקמת חלומות, על מה שאין לו דמות הגוף…כמה שנאו את כל הגופני, המתאווה לחיים! ולפיכך שנאו גם יותר מכל החברות את מַנקה, זו העגבנית, המפורכסת תמיד, הצוחקת בקול תאווני, המטיילת עם סטודנטים ומתפארת בנצחונותיה ובמחזריה…הן סבלו ממנה יסורים פיסיים ממש…
במסיבות האפלוליות שלהן היתה הגוצה קוראה לאור הנר מיומנה והשתים היו יושבות על הספה חבוקות, עם עינים עצומות, עם לבות מרטטים, והיו צדות כל מלה כהגיגי-תפלה… שקטות ותפושות-מחשבה, כמו לא מעולם זה, כנזירות ממש, היו שבות הביתה ונפרדות בנשיקות עדינות של מתאהבות, – ולמחר היו מכוונות לבוא אל הגימנסיון תמיד ביחד. כך נארגו חוטי החיים הרפויים, העכבישיים, של השלישיה המשוחפת, שהתהלכו בעולם נידונות; לא חפשו כלום, לא יגעו להאחז בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא; ויתרו מכבר על הכל, נזדקקו בכור המחשבות הנוגות וצפו למה שצריך לבוא בלי כאב חד – כי גזרו את מוסרות החיים והיו מוכנות, מוכנות…
ובהתהלך על גבי תהומות, קרה דבר-פלא בשלישיה זו המשוחפת, המנותקת מהחיים: הבלונדינית, היפה והתמימה משתיהן, התאהבה בבחור אחד שנמשך אחריה, העדינה, בשפתיה הדקות, בפיה הקטן ובכל הוויתה הכרובית… הגוצה, המיואשת, השונאה את החיים עד שורש נשמתה, שנאה צורבת, ארסנית, מתנקמת, התגעשה כמצולות קודרות. נפשה זעקה במכאובי חיה פצועה: בגידה כזאת! חברתה זו נשבעה אמונים למות; הן, שכרתו ברית-החדלון, ששרפו כל הגשרים – ולפתע אהבה, בחור, ראיונות… בגידה כזאת!
הגוצה הסתתרה ימים אחדים בחדרה, לא יכלה לראות פני אדם, רוחה היתה מודהמת, דמה רתח, פניה נכמשו עוד יותר משהיו, עלבון שכזה!…
את הגימנסיון גמרו שלשתן. הגוצה, בעלת הכשרונות המצויינים, לא המשיכה את למודיה. כוחותיה נתמזמזו כל כך, עד שהוצמדה למטה. הבלונדינית, שכבר היתה אז מאוכזבת באהבתה, נשתקעה בלמודים, כדי לשכוח את מרי-אכזבתה, והשלישית, השחומה עם הפנים הרצינים. העשירה משתיהן, נסעה לשוורצוולד…
ברם, חוטי-הידידות שניתקו ביניהן לזמן-מה שוב נארגו. הגוצה והבלונדינית שוב היו מתכנסות בחדר האפלולי מוגף-התריסים; והיומן של הגוצה נעשה נוגה משהיה, ריח-המות שבו היה כל כך חריף, והבלונדינית העייפה ורצוצה מלמודים, הכומשת וכבה, היתה גומעת את פסוקי היומן של חברתה במין שכרון שכזה… וגם השחומה משוורצוולד היתה לפרקים נוסכת עליהן אותה עצבות מתוקה ומשכרת, במכתביה הקודרים, המיואשים. וככה שוב נתחברה השלישיה הנדונה, וברית-המות הוקמה ביניהן, והמתינו לבאות בלי כאב גוזר, בלי יסורין מענים; היו שוב “מוכנות” כמקודם…
ובאותו סוף קיץ הלכה הבלונדינית ללוות את הגוצה למנוחת-עולמים, וזעק הלב על שנשארה בודדה, ולא יכלה זמן רב להתנתק מגל החול התחוח, שסתם על גוף חברתה.
והביתה שבה מכומשת, וזיקים אחרונים כבו בעיניה, לא מצאה מה לעשות בגופה האכול והמדולדל. השתטחה מקופלת ומכווצת על גבי אותה הספה, שהיתה לפרקים משתטחת עליה חברתה, לחצה אל לבה את היומן, שרטטה בו נשמת חברתה – שי לה ממנה! – עצמה את עיניה, ונדמה היה לה, שהיא שומעת את קולה קורא פסוקי היומן, – וחשבה על היום שלא תהיה פה גם היא. וודאי שלא ירחק לבוא, לא ירחק….
הכפר השויצרי השקט, החרות בלוחות הענקיים של האלפים כמצבה לעמל-אנוש ומרצו, היה שטוף כולו אורים.
האגם הירוק הצטעצע למטה ברציו והתחונן עם ההרים, הכשיף את העינים בזהרו התכול-ירוק.
עמדתי על שפת האגם והתבוננתי לשחיינים, שגלשו בקלות וחננות במים ומראם כמראה צפרדעים מנומרות הצבעים.
תקפני חשק לגלוש כמוהם במים המלטפים של האגם, ועד מהרה התנודדתי על גבי מי-הבדולח, שחיתי ליד פנים זרים, טבלתי את עיני בעינים מחייכות, רחוקות, זרות, שקויות עסיסי אדמת שויצריה הברוכה.
ומדי שחותי ככה ליד דמויות נשים, הטיח על עיני איקונין ידוע, או שנדמה היה לי לידוע, ולא היה בו אלא נצנוץ של אילוסיה גזה וחולפת. יארע לפרקים בנכר, שמבטנו נח על איזו דמות ונחרתת היא בנשמה ונינעצת היא בעינים; ומייגע אותך אחר כך הרהור: היכן ואימתי ראית דמות זו. ואם כי אין זה אלא אשלית עין, דמוי-החושים, הולך בכל זאת לבך ונשבה בקסם הדמות ומשתגוז מעיניך, תתקפך הרגשת-עצב, שגז ממנך דבר יקר וקרוב…
ובהתנודדי עתה על רצי האגם השויצרי הירוק, השתלטה בתוכי האשליה של הדמות הקרובה ורחוקה, הדמות המדומה והריאלית כאחת, ונמשכתי לאותם הפנים הורודים-שזופים שנזדקרו מבין כובע-גומי אדום ותחבתי מבט תוקפני בהם, כאילו יגעתי לדלות מהעינים התכולות-נוצצות את כל היופי והמשכר שלהן.
לא! לא אשליה – נצטבט בי לבי, – דמות ריאלית עם כל חיות קויה, מוטבעת בעיני היא, חיה היא במלוא הברקת זכרוני, אבל היכן? אימתי?
רעיוני קפץ קפיצות משונות על גבי שטחים וארצות, ערים ועיירות, מדדתי את דרכי-נודי, נערתי את אבק הדרכים מפסיעותי התועות, חפשתי עקבות הדמות – ולפתע, כאילו הטיחה אלומת קרנים עלי זכרוני – רייזה’לי, רייזהלי הבלונדינית היפה, שראיתיה לפני כמה שנים באחת מעיירות ליטא, שנזדמנתי שם באקראי לערב אחד, טיילתי אז אתה, התענגתי על שערותיה הריחניות, על עיניה המחייכות שהיו שקויות תכלת, על קולה שהיה צלול, ענוג ונועז; היא נראתה לי אז בעיירה הליטאית הקטנה כבת-מלכה תועה. ולאחר כך היתה מנצנצת לפעמים דמותה עד שכוסתה באבק העתים. ועתה, לאחר שנים רבות כל כך, לפתע לא צפוי הקרינה לפני דמות הבת-מלכה העיירתית. הקרבתי תוך שחיה את גופי אליה, כוונתי את מבטי לעומתה והפלטתי בלחש כבוש: רייזה’לי. היא נבעתה והפליגה מבט תוהה. פחד נתענן בעיני המחייכות. וסימן שאלה גזרני נתמתח על גבי המים.
???
קראתי בשם עיירתה בליטא, דברתי בפשטות ליטאית כזו, ורוחה שקטה קצת.
– מי אדוני? – פנתה אלי באידית – איני מכירה אותו.
– מליטא הנני, אולי תזכר בערב אחד בעיירתה?… נשתקעה בזכרונות. ניכר היה שיגעה בכל מאמצי רעיונה לצוד משהו ולא יכלה להזכר. ברם זכרוני הבריק בכל עוזו. תארתי את החדר שישבנו בו, הזכרתי לה את התמונות שעל גבי הכתלים: ביאליק בפלרינה, ספירידונובה, מנגן עור, תמונות-צילום שלה וחברתה עם המחלפות המתפתלות על כתפיהן, ספרתי הלאה על הטיול, אהבים חטופים – והיא לא נזכרה.
ברם חביב היה עליה לשמוע את האידית הליטאית שלי, הזכרונות הרחוקים, נשב עליה משהו מהבית. הפגישה המשונה הזאת באגם זיעזעה אותה והסעירה את רוחה, היא היתה אסירת-תודה לו. בקרתי אותה בביתה, יש לה טירה בהרים, גם בת נחמדה יש לה… היתה רוצה מאד שאראנה… אולי אזדמן לפני בני משפחתה מליטא. אחיות יש לה שם… אין הן יודעות עליה כלום. אין יודעים עליה בכלל, נעלמה… אבל היא מאושרה, חייה יפים, לו הייתי הולך אתה, היה לה הדבר לאות הוקרה, תספר לי הכל, על כל מה שהתרחש בחייה, כיצד באה לכאן, מוזר לה הדבר, הרי אינה יכולה לזכור אותי, אבל יש לה רצון עז לספר לי…
עלינו על החוף, התלבשנו, הלכנו יחד, בדרך נזדמנה לי חבורת הטיילים שלי. המכונית שלנו יוצאת מיד מהכפר. רגע נדמה היה לי שנוח לי להפרד מהחבורה שלי ולהשאר כאז ללון, לבלות יום במסבתה של רייזה’לי. לשמוע על קורות חייה המופלאים של בחורה ליטאית. הסתכלתי בעיניה, חפשתי עקבות פגישתנו הנשכחה, אדיר חפצי היה שתזכר… אולם היא היתה כה זרה לי, כאילו לא אני לטפתי פעם את שערותיה, כאילו לא נלחצה אלי באותו ערב תוך רטט מתוק, כאילו לא היה כלום… שאלתי אותה עוד פעם:
– נו, התזכר.
היא הפליטה בענות-מבוכה.
– לא. איני יכולה להזכר.
תשובתה הפיגה את היסוסי. החלטתי לנסוע הלאה.
היא לותה אותי במבט עגמומי משונה. ניכר היה שהופעתי זיעזעה בלבה פצעים שקרם עליהם עור, הרימותי קצת מסך הפרוש על חייה, נזכרה בעיירתה, ואולי נזכרה באחיותיה הרחוקות, מי יודע מה התנחשל עתה בלבה.
נפרדתי ממנה ועזבתי אחרי את כפר השקט. אולם גם מנוחת נפשי הופרה, כל הדרך צבטה את עיני דמות רייזה’לי. וגם ימים רבים אחר כך רפרף עלי אותו הסוד של חייה, חיי רייזה’לי המופלאה…
א.
מאסרו של המורה העברי פלדמן הרגיז והסעיר את העיירה כולה. לא היה צל ספק, שיד המלמד הליטאי הצהוב קוניצה, קשיש הקומוניסטים בעיירה באמצע.
וכבר רצה האשה המעוברת של פלדמן אל ה“כלבתא” שלו, זו המבשלת ב“מטבח-הפועלים”, שפניה תפוחים כלביבה, שערותיה-פשתן ועיניה צחקניות כשל סייח קונדסי…
אותה בתולה שלאחר שלשים יושבת עם קוניצה בחדר אחד… מפטמת אותו בכל מיני דייסות, והעיקר שמקשיבה היא להרצאותיו בדחילו ורחימו, בולעת כל מלה בהנאה משונה, כדברי “מגיד” בקלויז…
אותו “צהוב אשמאי”, ככינויו בפי בני העיירה, בעל לאשה ובנים הוא, היושבים בליטה וממתינים לחזירתו. תוהים הם: קרונות פולטים בכל יום שיירות פליטים והוא עדיין לא שב… ה“מלמדית” גונחת על משכבה בלילות לבעלה המתגלגל שם גלמוד, והוא רווה נחת, מדושן עונג ממש, רבן הוא ל“רבוניים”…
אותה בתולה עם העינים הסייחיות צהלה למראה האשה המעוברת, רגלים לדבר, שגם היא הרה. מבטיה גלשו, תוך ליקוק קצה הלשון, על הסודר הרחב של האשה והפליטה בקול צדקנית:
– קוניצה שלי הרחימאי, הלא לב זהב לו, וודאי שהוא פרחח דיסקין, המזכיר’ל הקיקולוני, ידו באמצע, הלא ה“ברדלס” הזה חותר גם מתחת לקוניצה שלי… תמעכו את צלעותיו, הוא ולא אחר, אומרת אני, אשמדאי, בריה ממוזמזת…
יצאה האשה המעוברת מן המטבח תוך לביטות-לב משונות ושמה פעמיה אל סמטת הרב. תכנס לרבנית ותשאל לצביה נכדתה, מי לנו גדול, מצביה בעיירה, היא וראש האיספולקום איבנוב היינו הך. בלי צביה לא ישק דבר. וזו הבחורה השחומה, דקת-הגו, בעלת העינים העסיסיות כדובדבנים רעננות, הלא בסך-הכל היתה לפני כמה זמן חברה ב“צעירי ציון”, ופלדמן היה לה לראש. אבל זו רעה חולה, שאין רואים אותה, כלואה היא כל הימים בבית האיספולקום, בחדרים המרוהטים של הזליצנקים, ושם, סחים, מתגלגלת היא כל הימים על השטיחים, מנחשים, כי אל הסבתא נכנסת היא בשעה מאוחרת בלילה, כאשר דממת-סיוט אופפת את העיירה, אז גחה היא ממחבואה. כך אמרה מפורשות מאניה זליצנקו הרופאה, זו היחידה ממשפחתם, שהקצו לה חדר קטן בביתם הגדול, איבנוב מלוה אותה עד סמטת הרב, והיא, צביה’לי, מקפצת כחתול, נכנסת בריצה-קפיצה אל בית סבא, מריחה כחתול בכל פנות הבית, כשנחיריה המשורבבות מתנפחות, נושקת לסבתא המנמנמת למחצה, זורקת שלום חטוף לסבא ומתעלמת בחשכה.
ובכן, תלך אל הרבנית, – מהרהרת אשת פלדמן את הרהוריה המנופתלים והכבדים, – תאמר לה, שתבקש מצביה, כי תחוס על בעלה. היתכן, פלדמן וצביה, כמה שעות ביום היתה מבלה בביתם, ועכשו?
ומגררת היא את גופה המסורבל בשעת הדמדומים, לבה מחלחל בעצב, על שפתיה מרתתות מלים של התרסה נגד צביה, המתעלמת מפלדמן.
הרבנית הזקנה וכבדת-השמיעה תוהה ורוגנת בקול עמום מזוקן:
– וכי מה כאן צביה’לי שלה? מה רוצים ממנה? צביה’לי יושבת אוהל היא.
הקרקע מתחת רגליה של האשה המעוברת נשמטת, עיניה מחשיכות, מחנק בגרונה. למי עוד תפנה? מי יעמוד לה?
חמותה צווחת:
– גזלנית, אל תשבי בית, אל תחרישי, רוצי, בקשי, חלי, הרעישי עולמות, הרי חלוש הוא, אלהים היודע, אם יעצור כח במאסר, חלילה, שמא יארע לו משהו, לבו חלש, גופו כשחיף-עץ.
והנה הלכה צביה, וחרס בידה. ושוב תבוא הביתה באפס תקוה והחמות תמטיר עליה אש וגפרית, אנה תברח מפניה? אלמלי היה לה בית אחר, היתה נמלטת לשם, אבל מי יכניסנה, היתומה שנתחתנה? שמא אחיה הקמצן, ששמח שנפטר ממנה? בעל כרחה תלך אל בית החמות, תספוג את צוחותיה, תעמוד כעל גחלים בוערות. הוי, כמה כבדו רגליה, נעשו כקורות ממש, ובקרבה חילחולים משונים, גופה אחוז צמרמורת, אבריה כמחושקים, עיפות וכבדות עד כדי צניחה, והיא משרכת דרכה, כשעיניה נעצמות מרוב לאות.
ב.
בינתים הגיעו הימים הנוראים באותה עיירה, שנוסח חיים חסידי לה והרב הישיש שלה ראה עדיין את בעל ה“צמח צדק” פנים אל פנים. ורבצה בחלל העיירה קדרות וכהות. וב“מנין” של הרב היתה מנסרת תקיעת שופר של שחרית ומפלחת את החלל כמין צריחה מרגיזה, וניסרו התקיעות המרוסקות בכל אותה סמטה, הספוגה ריחות חריפים של תפוחים, שנדפו מאיזה מרתף סמוך.
והימים נגררו כבדים ודוקרים כאותם חסומי התיל שהתפתלו מאחורי העיירה, ובעינים הקודחות, לקויות הרעבון, נתגלה איזה ברק זר והרגיזו כל אותם שיורי-קיץ מכשיפים…
ובראש השנה הלכו היהודים לבית-הכנסת ברוח-נכאה, נכנעים ועלובים.
והקומוניסט הקשיש של העיירה, זה המלמד קוניצה הופיע לפתע בסמטת בתי הכנסיות, התלבט לו כך, היינו שמא יפגע במישהו שישמע מפיו איזו ליצנות מפולפלת, יגיד איזו חכמה שנונה, עקיצה, יכנס בפולמוס עמו ואזי ידו נטויה… ופגע דוקא באחד מאנ"ש, אדם במתניה של עור, קומיסר. אפילו ליהודי לא נחשב. מעולם לא נזקק למלה יהודית, והוא, הוא יצא מבית-הכנסת. קומוניסט שכמותו! ירד מיד לפארטקום (ועד המפלגה) וירעיש עולמות, בורגניות פעוטה שכזו, קונטר-ריבולוציה ממש, שומו שמים, הותרה הרצועה, היתכן, יקום וימחה, הוא, שומר הקומוניזם, יראה להם, לקומיסארים…
ואותו בחור גבה-קומה וגמיש העיף בו עינים צעירות ושחצניות, ופירוש מבטו היה; מה, למשל, רוצה מלמד צהוב זה? ונסתלק הצדה בשאט-נפש.
ונשאר קוניצה זה עומד חפוי-ראש ונשך את קצות זקנו, כדרך שהיה עושה בשעה שלעס מלפנים פסוק של חומש, ובעיניו הזעירות והשקועות נצנץ ברק ירקרק. ולמולו היו חלונות בית הכנסת פתוחים ויהודים עטופי טליתות עם עינים ספוגי-עצבות עמדו והפליגו מבטי תחנונים לשמים בהירים עם שמש של סוף-קיץ המצוננת במקצת; וכמה עלוב היה אותו מלמד ליטאי שנשמט הקרקע מתחת לרגליו ודומה היה לאדם מתחפש שלבש בגדים שלא לו ושהדביקו לו זקן צהוב.
אחר כך הוטלה איזו מבוכה לתוך הסמטה. דומה היתה לשלפוחית נפוחה ששאפה לתוכה כל כך הרבה אויר, וה“למנצח” התגלגל מבעל לחלונות הפתוחים אל המרחבים הירוקים שטופי-השמש והתפרצו שם על גבי העשבים הכסוחים ונשתפכו לתוך חללו של העולם.
התרועה-שברים-תרועה של הרב הישיש פלחו לבבות, וכל הסמטה נתמלאה יבבה ממושכה בת מאות גרונות, ונפתחו פצעים בלבבות ושתתו דם וטפטפו לתוך החלל דם, דם…
חוורו פתאום פניו של הקומוניסט צהוב-הזקן שנשאר גלמוד בסמטה, והאשים הירוקות שבעיניו השקועות התחילו כבות, ואי-מזה גח ערפל דוקר את העינים ומגרה את המוח, והבריקה פתאום בזכרונו דמות עיירה ליטאית, וטלית עם עטרה של כסף קפצה לעינים… ונצרבו כפות רגליו, כאילו נשפכו תחתיהן רותחין, ונעקר ממקומו וגרר בקושי את רגליו…
ראתה אותו פתאום אשת פלדמן המורה מבעד לסריגי החלונות ש“בעזרת נשים”, כן, קוניצה מתלבט בכאן! זעה נימה בלבה, והרהור נצנץ במוחה: עכשיו תהיה שעת רצון מלפניו להענות לה. הרי לא כבה הזיק האחרון בלבו, שעל כן בא “לתקיעות”… ומיד פסע תוך נשימה כבדה ומקוטעת, וירדה מן המדרגות, הלכה מאוששת להדביקו. הרגיש בה קוניצה והחיש את צעדיו, זרקה לעומתו בתחנה:
– יחוס עליה, דבר נחוץ לה אליו. יחוס על אשה ב“מצב” כזה…
עמד קוניצה ופניו נשתריינו בתקיפות. הפליט בקולו המלמדי-ציני:
– וכי מה לך אלי, וכי לבי רע עליך או על בעלך…
פניו עטו הבעה של יהודי חרד, ובעיניו הודלק הזיק שכבה:
– כלום אין גבוה על כל גבוה, שלטון-המועצות, ואנו מצווים לעשות דברו, אין יראים מלפניו, יום-הדין הוא על כל בוגד ורמאי החותר תחת שלטון-המועצות, התביני, גם לנו תקיעות, בשופר הקומיניזם יתקע…
עיניו אורו, ופניו צהלו, המשל עם התקיעות שנצנץ במוחו נתן לו סעד ותוקף והחליט בלבו שזה יהיה נושא להרצאתו היום: “שופר הקומוניזם” – זה מצלצל יפה… וכבר היה אסיר-תודה לאשה זו שבזכותה נתגלגלה לו המצאה נאה להרצאה, המתרקמת עתה במוחו. מתוך הרהור זה נשתכך זעפו מעט.
– יהיה לבך סמוך ובטוח – הפליט קוניצה חגיגית – שאני מצדי לא אזיק לבעלך, לא ולא! אם רק לא נתפס בחטאים קשים נגד שלטון-המועצות, הרי אהיה לו למליץ.
העיקר שתוכלי להשפיע עליו, שיהפך את לבו אלינו. וכי מה סבורה את, רוצים אנו? לתקן עולם במלכות שדי. הרי כתוב בתפילות ראש השנה, “והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”… מי יכלה את הרשעה אם לא אנחנו, מי העביר ממשלת זדון מן הארץ אם לא אנחנו… אדרבא, הגידי את, מי? ובכן. שימי אל לבך, אשתדל למענו, אשתדל, אבל זכרי את דברי…
קוניצה נעקר ממקומו, כשנסרו באזניו המלים “והרשעה כולה כעשן תכלה”, וחדות-פתאום נתנסכה ללבו שהיה כל שעות הבוקר עגום עליו. דעתו זחה עליו. הוא נזכר בדברים שהשמיע באזני האשה: יום-הדין, שופר הקומוניזם, הרשעה תכלה – דברי זהב ממש, פנינים ומרגליות, כאילו נוצרו רק להרצאתו… אכן זו תהיה דרשה קומוניסטית, מעניני דיומא ממש, הבחורים ילקקו את האצבעות…
והוא כיון פסיעותיו אל בית הזליצנקים אל המועדון “האומן האדום”.
ג.
כל מי שמלעיז על צביה-לי, נכדת הרב הישיש, שלבה רע לחבריה שלעבר, הרי הוא פשוט טועה ומטעה. מאסרו של פלדמן הכאיב לה עד מאד. וכבר חרפה את דיסקין הפרחח, המתרברב, עד כדי שערוריה ממש… איבנוב שמע לדיבורה האידי המרוגז, ולא הבין, בשל מה כל הרעש הזה… דיסקין התנצל לפניה: קוניצה יורד לחייו, הא כיצד, נוהם הוא, פלדמן וה“צעירי ציון” שלו מתחצפים כבר יותר מדאי, מתכנסים ודורשים ברבים, לא נשמע כדבר הזה בארצות-המועצות, חרפה לו, שהוא דר בעיירה כזאת!
צביה’לי רקק בבוז:
– מלמד צהוב שכמותו, ברם, כחה של צביה אתה, ויודעת היא לרכך את איבנוב שהיה סמינריסט לפני המהפכה ועתה הוא ראש האיספולקים בעיירה. שחרורו של פלדמן דרשה בחורה שחומה זו בקולה המתוק והמעודן, שנשתפך לתוך אזני איבנוב כמנגינת העוגב בסמינר הכומרי שלו, ועוד דרשה ממנו שיקרא את המלמד הצהוב ויתרה בו, שלא יטפס על הכתלים…
כל זה ארע לאחר ראש-השנה, כשגבר הריטון על מאסרו של פלדמן והגיע אל הרב הישיש תוך רמזים עוקצניים על צביה’לי. אפס היא עצמה לא ידעה כלום על הזמזום הזה ועמדה בכוחותיה לשחרר את מי שהיה מורה-דרך שלה…
וכבר זכתה לראות את קוניצה עומד עלוב ומרופט בפני איבנוב ומגמגם איזו מלים רוסיות מקוטעות ומשובשות. כמעט שנתפקעו שניהם, כל כך קשה היה להם להתאפק מצחוק…
קוניצה יצא מבית-האיספולקים חפוי ראש וצרוב-עלבון. קונטר-ריבולוציה באיספולקום גופו, סינן מבין שפתיו, אחזה אש האויב בקודש-הקדשים… העל כך לא יפקוד את קן הנחשים הזה! הוא יסע לעיר הפלך ויתבע את עלבונו. לא, אין זה עלבונו – שלטון-המועצות בסכנה!
הוא, קוניצה, מלמד היה הרביץ תורה לילדי ישורון, והנה ראה אור גדול, הפקיר את חייו הרס את מצבו… באשר דרך עליו כוכב של אמונה חדשה, שלטון-המועצות, והללו לועגים לו, מחללים את אמונתו… לא! לא יכנע; קוניצה קרוץ מחומר אחר, בין הנכנעים יפקד מקומו, קנאי הוא לאמונתו החדשה כשם שהיה קנאי לדבר ה'…
מתוך הרהורים אלו התלבט מסביב לאיספולקום, כשעיני נעוצות ב“חרמש ופטיש” שהזדקרו מתוך השלט המצויר.
אותו רגע יצא מן האיספולקום דיסקין, פניו השמנים היו מסומקים, בעיניו הנוצצות כחסיל התלבט חיוך גזרני, ניגש אל קוניצה וסח לו: פלדמן משוחרר!… נו, מה תאמר לשלטון המועצות שלנו, גם כאן מנצחים אותנו “צעירי ציון”, בכל מקום פרושה מכמרתם… צריך להלחם, עד חרמה…
בעיניו של קוניצה הודלקו זיקי אש זרה, ידיו נתאגרפו ושפתיו זרקו לתוך החלל מלים רותחות, מאיימות:
– קוניצה קנאי הוא, מלחמת-שמד לו בשונאי המועצות… יהיה יום הדין… יום הדין לבוגדים… לעיר-הפלך…
שניהם פרשו מהאיספולקום כנכוים והזעף דלק בעיניהם.
בשעות הלילה המאוחרות היו שני הזקנים חולי-האסטמה משייפים במקלותיהם על גבי המדרכות, מזיזים אטית את גופותיהם הכפופות ומסיחים ביניהם תוך מלמול ישישי צרוד.
שניהם נולדו וגדלו בעיר זו, שניהם למדו בחדר אחד, נתפרדו לזמן-מה. אחד פרש לישיבה – החוירו פניו, נתקמט מצחו ועיניו הצעירות הושקו “מרה שחורה”…
השני נכנס לגמנזיה – התקשט במדים כחולים וכפתורי-נחושת נוצצים. ואז היו נפגשים בחטיפה רק בשבתות במנין החסידים.
במרוצת השנים הדביקו זה את זה. בחור-הישיבה היה לאכסטרן, קבל תעודת-בגרות ויצא לחוץ לארץ ללמוד, נזדמן באותו כרך גם הגימנזיסט, ושוב חדשו את ברית ידידותם שהופרה. מי שהיה בחור-ישיבה למד רפואה, וחברו – כימיה, ולעיר מולדתם שבו שניהם מוכתרים בתואר דוקטור. וכאן התחילו לבנות את חייהם: הרופא יצאו לו מוניטין ועלה לגדולה; הכימאי נתעשר פתאום, והתחתנו שניהם ללא נדוניא וללא יחש-אבות, ובאורח פרוזאי…
וחלפו שנים, גדלו משפחות, בנים לומדים, יוצאים לאוניברסיטאות חוץ-לארץ, החיים זורמים כנהר גועש, ימים חולפים מהר, שנים גזות, ובינתים משכל אחד בן, מתאלמן השני. מתכופפים תחת משא העתים, מזדקנים – ושניהם זכו גם באסטמה. הולכים הם דרך חייהם ביחד, ולמה ידאג אחד לשני ויעגם? מחולק להם שוה בשוה… כזה הלא דרך הגורל.
והנה הם הולכים יחד ורודפים אחר נטף אויר צח… בקרן זוית של הרחוב הראשי מזדמנים הם כל ערב ומגררים את הרגלים המיובשות כבולי-עץ, נושמים כבדות, משתעלים צרודות וכָחִים מתוך ריאות מיוגעות. ואחר שירווח להם מעט, ימשיכו תוך שיחה על השנים שגזו. והרי חייהם זרמו בארח אחד וקל כל כך להנשא יחדיו על גלי הזכרון…
משמגיעים לקצה הרחוב, נכנסים הם לבית קפה קטן, שחללו שרוי תמיד באפלולית ולבעלת-הבית הזקנה פנים מקומטים וראש עטור שערות כסף, והכל בבית אפור ומזוקן וגם הכסאות עם רפידותיהם האדומות נראים לזקנים, שרידים מימים עברו. וכאן כל כך נוח להם, ויושבים הם ליד כוס קפה. ורק אז תזדרם שיחתם האינטימית, ולעינים הכבויות והלאות מקפצות בסך דמויות נשכחות מבתי-קפה ובתי מרזח שבחוץ לארץ, וצפים בזכרון כל מיני “עניינים”…
והביתה חוזרים הם מבושמים מריח אותם הזכרונות, נגררים אטית ברחובות הריקים בלוית כל אותן הדמויות הרחוקות מחוץ לארץ… ונפרדים מתוך איזה גירוי מצביט את הלב, על מנת להפגש שוב בערב הבא בקרן-זוית של הרחוב הראשי.
כשיצא באחד הערבים אחד הזקנים לקרן הזוית, לא פגש שם בחברו. הוא נשאר עומד מרופט. לבו נתרטט ונתכווץ בקרבו. רקותיו התחילו הולמות, כאילו הקישו על גבו בקורנס כבד. נשימתו נעצרה, כאילו נבלע בגרונו גוש אויר ואינו יכול לפלטו. הפליג את מבטיו המסרבקים בחלל הכהה, הקשיב מתוחות, אולי יגיע אליו הד שיופו של מקל חברו, הידוע לו כל כך – וחברו לא הופיע.
תקפה עליו חולשה נוראה, ודלל האויר סביבו, לא היה לו במה לנשום… נשאר עומד בקרן-זוית, אין לו להיכן ללכת… תהומות, תהומות לפניו. אולם לאחר שעה קלה התאושש הזקן והחליט ללכת לבית חברו, כבר לא היה שם זמן רב, למן היום שחברו התישב בקצה העיר השני, קשה לו ללכת לשם. חברו-אוניו לא דללו עדיין עד תומם, על כל פנים פטור הוא ממחלת הסוכר המצהיבה את פניו וממזמזת את גופו, איזו מכות על רגליו!… כל פסיעה נוטלת חלק מכחותיו. אולם עכשיו צריך הוא ללכת. לראות מה שלום ידיד נעוריו. ובכלל, כיצד ישוב הביתה מבלי לראותו, היתכן? כמה שנים שהם נפגשים יום יום! כשעון מכוון ידייקו בפגישותיהם. צריך הוא להתאמץ וללכת. והרי הוא מהלך דרך רחובות עיר מולדתו, מקום שזלפו חייו, שכל בית חלק מהם, זוכר הוא רבים מהם בבניינם. והוא הולך ונזכר בימים שנעלמו, ומוזר לו, נדמה שהוא נפרד מעיר מולדתו, מי ידע, מתי יתגלגל עוד פעם לכאן… והוא מתלבט בכבדות כזו, נאלץ הוא לעמוד בכל רגע, כל כך תקשה עליו התנועה, כמה זמן כבר עבר עליו בהתלבטות זו ברחובות, ועדיין לא הגיע לבית חברו. מתי יבא הקץ להליכתו!
והשעות נגררות. האנשים ברחובות מתמעטים. שאון החיים ישקט ודממה זוחלת מכל עבר, והחשכה הולכת ומתעבה ומספיגה את האברים המיוגעים של הזקן החולה. נופלת רוחו עליו, מחשבותיו מטשטשות. אין הוא רואה היכן הוא. נדמה לו שהוא תועה, לו היה נוסע! מנסה הוא להזמין רכב – ואין!
אימה תוקפת עליו, נשען הוא על גבי כותל ומביט לתוך החלל, עובר עליו בן אדם. תופס הזקן בזרועו, הלה נרתע, נבעת. מתגלגל לתוך הדממה קולו הצרוד של הזקן המחלה להביאו למקום הדרוש. האיש הנבעת נעלם בחשכה. הזקן החולה מלא יאוש. מתחיל הוא שוב משייף במקלו, זוחל הלאה, פונה לשוטר המזדקר לפניו מתוך החשכה, סח לו להיכן צריך הוא ללכת. גלגל השוטר לתוך הלילה האפל צחוק אדיש:
– והרי היום מת האיש, מת כבר…
צנח הזקן מתעלף על הארץ… הרימו השוטר הביאו לבית מרקחת, טפלו בו והחזירוהו הביתה…
הוא, חולה הסוכר, המגרר את רגליו באין אונים, התלבט ביום המחרת ב“לויה” של חבר נעוריו. עיניו כבו משהיו, רגליו כבדו עוד יותר וגופתו השחופה שחה, שחה.
ומאז מתלבט הוא ברחוב לבדו, לבדו…
א.
כשהייתי יוצא בבוקר מחדרי במלון “סביניה” למסדרון הצר והאפלולי לבדוק את המכתבים המתקבלים, שהיו מתגלגלים על מדף-המראה – היה נתקל מבטי תוך הצצה בגלויות ובמעטפות ב“חשאית” ורודה עם כתובת שאותיותיה מארכות, מעוקלות וגרויות. מתחלה לא עיינתי פה בכתובת זו; ברם לאחר שנתקלתי בה ימים אחדים רצופים, הטילה בקרבי איזה גרוי וקראתי את הכתובת שעל גבה. נתגלה הדבר, שזו היתה שלוחה לשכני שבחדר השני, אברך חיוור עם זקן שחור ומדובלל ועינים שטופות מרה-שחורה של מי שקם זה עכשיו מ“שבעה”…
אותו השכן שלי היה פורש מחדרו רק לפרקים, ובחדרו היה מתהלך שעות ארוכות על גבי השטיחים ונדמה היה לי שמהרהר הוא בענין מסובך מאד… החלטתי לקחת את ה“חשאית” ולהגישה לו, פשוט לראות מה טיבו של בן-אדם זה. אותה שעה שכב שכני על גבי המיסב שכשעיניו נעוצות בתקרה כמזוגגות. כשראה אותי, נזדעזע, העיף בי מבט שהיו כרוכים בו כאב, תהיה ומחאה.
בקשתי סליחה והגשתי לו את ה“חשאית”. שכני קפץ פתאום מהמיסב ומעיניו המזוגגות נזרקו גצים ירוקים…
– איזו התערבות בענינים זרים, גסות, גועל-נפש, שפלות כזו, פוי…
התחמקתי מהחדר תוך הרגשה כבדה ומיד נתחוור לי שנגעתי מבלי משים בפצע עמוק שבלב שכני.
למחרת בבוקר שוב יצאתי לבדוק את המכתבים והצבע הורוד של ה“חשאית” הטיח שוב על עיני. הרהור מציק עלה על לבי: שמא אותה ה“חשאית” היא, שהגשתיה אתמול לשכני? לקחתיה ביד, הצצתי יפה באותיות הגדולות והרגשתי שדבר מה נעלם, סודו של מישהו מפרכס עכשיו בידי… וצבט אותו סוד את הלב, והסמיקו אזני כאילו עשיתי דבר מגונה… והעינים נמשכו ל“חשאית” כאילו היה צפון בה איזו כישוף. נכנסתי לחדרי וגם שם לא שקטה רוחי, הבהב לעיני נוגה ורוד והאותיות הגרויות של הכתובת דקרו את העינים כחצץ… ברי היה שידי אשה כתבון, אבל מדוע מונחת היא עזובה על המדף, מדוע עצם שכני את עיניו ונעל לבו לפניה? אותו בוקר דפק לבי כדפוק לב גנב בשעת הגנבה הראשונה, הרגשתי ברורות שיגמר הדבר בפתיחת ה“חשאית”, רק שדחיתי את הרגעים, שמא ירחם שכני על האותיות הנדחות. החלטתי, שאם אמצא את ה“חשאית” לאחר שאשוב מהעיר – אפתחנה… יצאתי מן החדר, עברתי ליד ראי המסדרון שנזדקרה ממנו ה“חשאית” כבלש… לא יכולתי סלוח לעצמי חולשה משונה זו, שנהפכה למין תאוה קודחת… התלבטתי כל היום בבתי-קפה, בפרדסים ומגרשים ריקים ועזובים, ודחיתי את שעת חזירתי למלון; וכל אותן השעות היו עצבי מתוחים ולבי מפרכס, אלף פעם התחננתי לפני הגורל שתתעלם אותה “חשאית” מכשיפה… שלא אמצאנה על מדף-הראי, שאם אמצאנה – זה היה ברי לי – ודאי אפתחנה, אתפרץ לתוך תעלומותיו של אדם זר…
חזרתי הביתה בשעה מאוחרת, כשרק דרכתי על סף המסדרון, נצנץ לעיני מהראי הנוגה הורוד הידוע ולבי התחיל הולם כל כך ואצבעותי המרטטות אחזו ב“חשאית”.
נכנסתי לחדרי כשנשימתי נעצרת בקרבי, הנחתיה על השולחן. ושוב לקחתיה ביד אחת ובשניה הרטבתי אטית את הדבק, קוללתי אגב רישרוש דקיקי את הנייר הורוד ולעיני קפצו האותיות המעוותות כאחוזות שבץ:
“בשם בן טפוחנו האחד והיחיד שלנו, שנשמתו זוהרת לי ממרומי רקיע – אני קוראת לך, מסכני, אומללי, בוא אלי, רוצה אני להתודות לפניך…יודעת אני, אתה שוטם אותי, רוצחת אני בעיניך, את המות המטתי על בננו, אבל מחלה אני אותך, משוועת אני אליך, פצעי לבי, לב-אם שותת דם משווע אליך, בוא, ענה אותי, רמוס עלי ברגליך, עשה בי כחפצך, רק שתבוא אלי, נודדת אני כצל אחריך, שומרת אני את פסיעותיך, לכל אשר תסע – אסע אחריך, לבי יוצא אליך, אבי בני, שאני הנני הרוצחת שלו, כן, אני, אני, פושעת אני, שפוט אותי, המת אותי, בשפתים גוססות אשק את פעמיך, בוא, המעונה שלי, יחידי בחיים”.
לעיני כאילו הורם קצת ממסך שחור ונשב עלי אופל ובעותים. ה“חשאית” הפתוחה שהיתה מגרה אותי ימים רבים, היתה מונחת לפני כפצע שנפתח ושותת דם. דם…
ב.
כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון “סביניה” להתפוגג מהחוויות הסיוטיות של ליל הנדודים שעבר עלי לאחר קריאת ה“חשאית” הורודה, – נתקלתי באשה דקת-גו וגמישה, שפניה לוטים בצעיף שחור ושמלותיה המשומשות דהות ושחורות אף הן.
זוהי – פלח הרהור את מוחי – וסומרתי למקום תוך נעיצת-פתאום בעיניה. ומיד התחמקה ממבטי הדוקרני והתחילה מהלכת במפסעה. לא זזתי מהמקום ועיני בולשות את תנועותיה. גמרתי לשמור על עקבותיה, שלא תתעלם מעיני. נכנסתי למסדרון המלון ומיד יצאתי בחפזה והנה היא עומדת ליד סריגי הגדר. נגשתי ישר אליה ואמרתי ללא תהייה והיסוס:
– תסלחי לי גברת נכבדה, קראתי את מכתבך, אין זה הוגן ויפה מצדי, אבל…
האשה זרקה לעומתי למן הצעיף העבה מבט-מנחה של הלך-בודד שפגע בדרכו באדם. מבטה גלש לנשמתי כגלוש משי דק, וגברה הבטחה בקרבי:
– לבי נתפעם כל כך, נתכווץ מכאב, לא עצמתי את עיני הלילה…
– העודנו בחדר? פלטה בקול לחשים שני צללים ענוגים.
– כן, עודנו בחדר – עניתי – זה עתה שמעתי את אנחתו, עיפה שכזו, עמומה וצרודה… מה לו?…
הסתכלה האשה לצדדין ושוב הציצה בעיני, כמי שהולך על גבי קרח שנתמסמס ומפחד לכל צעד, אולי תפער התהום לרגליו… כנראה שהרגישה בעיני ענות, צער. בא אותו רגע פלאי כאשר שתי נשמות זרות טסות לפתע מעבר לאלפי מלין של נכר ומאזינות מקרוב אחת להמית זולתה…
והיא פתחה:
היה הדבר ברוסיה, חדשים אחדים לפני פרוץ המהפכה, הוא, בעלי, היה בחזית, ואני ובן טפוחנו (צמרמורת תקפה אותי למלה זו) קבענו לנו למושב באחוזה של ידידתנו. חיינו בשקט ושלוה וכל ימי נתונים לילד. והנה באחד הימים קבלתי מכתב מאודיסה, מחברתי הקרובה, שחקנית צעירה, גם אני שחקנית הנני, שאבו תכף ללא שום דחוי. בלעדי אין החברים יכולים להקים את הלהקה, הם רעבו הרבה זמן, ועכשיו יש להם הזדמנות לשחק והם זקוקים לי עד מאד. מוכרחה אני לבוא. המכתב הטיל סערה בנפשי, בלבל את רעיונותי, החלה האבקות קשה. בננו היה קטן כבן חמש, להשאירו לבדו היה קשה מאד, ואני הרגשתי את עצמי באותם הימים במצב משונה של איזה טירוף, דמי נתרתחו בקרבי, לבי יצא לאודיסה שלי, לאותה עיר הפלאים הנהדרה, שביליתי בה מרבית ימי עלומי, איזו כישוף לעיר זו… אהבתיה עד שגעון… החדשים האחדים שישבתי באחוזה הניסו אל לשדי, נצטמקתי, המאפר שמסביב העיק עלי, הכל נרדם בקרבי, כאילו מעודי לא הייתי באודיסה הגועשת ורותחת. אותם החיים השקטים, האפורים והשבעים נמאסו עלי, הפחידוני. ידידתי, בעלת האחוזה, בחורה שנזדקנה שהתחתנה עם בחור שנזדקן נסה מהחיים והיה טוב לה, ואני מה? השובע עורר בי בחילה כזו… לבי רתח, דמי קדחו ללא הפוגות, ולפתע המכתב. כגץ שנזרק לאבק שרפה היה המכתב, הוייתי הנרדמת נתפוצצה לפתע, הודלקו בקרבי להבות לוהטות… ימים אחדים התהלכתי עמוסת היסוסים כבדים וספקות מענים, עד שלבסוף השארתי את הילד בידי ידידתי, שנשבעה בכל הקדוש לה שתשמור עליו כעל בבת עינה, ונסעתי לימים מספר לאודיסה, רק לימים מספר, והימים היו לשבועות, והשבועות לירחים… לבעלי לא גליתי את דבר נסיעתי והוא היה ממטיר עלי את מכתביו המלאים ליבוב ועדנה… ואני ישבתי באודיסה והתמסרתי כולי למשחק. בכיסופי נפש גדולים שחקתי, באש, אף פעם לא שחקתי ככה, חפצתי לפצות את עצמי על געגועי לבני ושיקעתי את כל כוחותי, כל הויתי בבמה, עד…יום האסון… כשקבלתי לפתע טלגרמה שאבוא תיכף ומיד לאחוזה, וכשבאתי לשם, כבר לא היה ילדנו בחיים…
האשה שסעה לפתע את ספורה ועיניה נצמדו לדמות האיש חיוור הפנים ומדובלל הזקן שיצא מהמלון עם מזודה כבדה ביד. היא נעקרה ממקומה ושמה את פעמיה אחריו כמצומדת בכח מגנטי, ואני נשארתי על עמדי ועיני תרות אחרי שתי הדמויות השחורות המתנועעות אחת במרחק-מה מחברתה…
תל-אביב הסואנת בשעות הערב והשטופה קלוחי-אורים מסנורים, נשארה מאחוריו, ולפניו רבץ כגוש ענקי שחור הים, שהיה מפולח בחופיו אישים מהבהבות. הוא עמד נשען על סריגי-הברזל, שחסמו בעד חוף הים, ופעם נעץ עיניו במאפל הים, ומשנהו זרק מבט חטוף לאלנבי, הרוחצת בסילונות של אור. לבו פרפר בקרבו ועצבת כבדה כרסמה את נפשו. גופו אחוז הסמרמורת נאחז בשרידי כוחותיו בסריגי הברזל הקרים, כאילו חפש בהם חסות להויתו השוקעת…
כשאותו דיוקן שחור השגיח בי, המתקרב אליו, הרים את ראשו ותלה את עיניו מסביב לפני. נדמה היה לי שהציצה מהן תחנת-אלם. הוא התחיל מגרד בכיסיו, הוציא סיגרה ופנה אלי בקול עמום וצרוד בשאלה שגורה, היש לי, למשל, גפרורים… מיד הרגשתי שהגפרורים כאן, כמו ברוב המקרים כגון זה – אמתלא, והעיקר שמתכוון הוא לפתוח בשיחה.
ומשום שהתלבטתי אותו ערב ברחובות תל-אביב לבדי, נמנעתי מפגישות ושיחות עם מיודעים, חפצתי להסתפג מנכר ובדידות, להיות עזוב לנפשי – הרגשתי את עצמי נוח כל כך במצבי זה של בן-אדם זר ונכרי שבודד כמוני מבקש חסות בי…
את הגפרורים הוצאתי איטית, כל כך איטית, חפצתי פשוט להסתכל בבן אדם זה, שנמלט מהכרך לחוף הים האפלולי. ונתגלו לפני לאור הגפרורים פני-קלף לחים, עינים קטנות, עכרוריות, פוזלות ומסרבקות לתוך החשכה.
בר־נש מוזר זה גרה את סקרנותי, הקרבתי את הגפרור לפיו והצתי את הסיגרה. הוא מצץ בצמאון רב את העשן וסנן כשהוא מגלגל תמרות דקות:
– המכבר אדוני בארץ?…
– לא מכבר…
– הוא העף בי מבט חשדני והמשיך:
– נו, וכיצד?
כיצד? ככה… ובעצם, מאי איכפת לו?
האיש הפליט תוך תנועה גרויה:
– אל תתרעם עלי, אדוני, אין אני שואל שאלות לבטלה, התבין, לא ולא! יש לי צורך נפשי… אין אני יודע כיצד לבטא… אין אני מוצא לי מקום מנוחה… בורח אני מהרחבות הסואנים לכאן, לחוף-הים, מחפש אני מענה לשאלה מציקה… והנה, כשאני רואה בן-אדם, הייתי רוצה לדעת מה אתו, כיצד הוא חי, השבע רצון הוא מחייו, ושמא אף הוא בצרה הנהו, התבין אדוני, מחפש אני אח לצרה…
– ומה אתו, מה קרהו?
גמע האיש נמרצות מהסיגריה, כאילו חגר אונים, העלה תמרות-עשן מעובות והתחיל מגלגל מלים, שזלפו לתוך החלל האפל כסמים:
– מה קרה? ומה שיקרה? אני מנחש כל הימים, אני עומד לפני גורלי כמו לפני אורים ותומים… מה לעשות? הלשאר בארץ, ולתת לימי שיכלו ויכרתו, ולבזבז את שארית כספי וחסל! או לברוח מכאן, לשוב לאמריקה?… בודד הנני עלי אדמות וחולה, חולה מסוכן… יודע אנכי שלא נשאר לי הרבה לחיות, יודע אנכי זאת בודאות שאין להרהר אחריה, אף על פי שהרופאים מעמידים פנים, מדברים בשפה רפה, אומרים, שאסור לי העשון כביכול, ואמנם יודע אנכי שבין כך וכך לא יצא כלום, אני חי את ימי האחרונים, הנה יעיף נא, אדוני מבט עלי, הנה אני עומד לפניו בחליפה אמריקאית אפורה, מגוהצה, מעשן סיגרה מבושמת, וכלום מה חסר אני, אולם אין זה אלא הוקוס-פוקוס שיפסק מהרה, מהרה, וזה העומד עתה לפניו על חוף ים-התיכון, בארץ-ישראל שחלמתי עליה כל ימיו – יעלם, והיה לאבק פורח… ובכן, איני יודע מה לעשות; שם, באמריקה, יש לי ידידה; משכבר הימים היינו קרובים… ואני רוצה לראות אותה… ואבדה עצה ממני. יום-יום אני הולך אל הים ומביט למרחוק… רוצה לנחש ואיני יודע כלום, נסתם חזון. וימי מתגלגלים, מתגלגלים לתהום…
תהיתי למראה האיש האומלל ורגש משונה תקפני, איזה חשד התגנב ללבי. כיצד שופך אדם את כל לבו לפני איש זר, שמא סובל הוא ממאניה, וכל מחלתו פרי דמיונו החולני. החרשתי ולא ידעתי מה לומר לו.
לאחר שתיקה קצרה פתח שוב:
– התבין, אדוני, מחפש אני כיצד להסיח את דעתי ממצבי האיום. לא איכפת לי כי אקצר את ימי, הנה הרקתי אתמול בקבוק יין… שותה אני לפרקים עד לשכרה… ושוכח אני את מחלתי… הרופאים טוענים, שאסור לי לעשות כזאת, שמקפד אני את חוט-חיתי. חמס יצעקו, אולם מי יציית להם ולשם מה לציית? בשל ימים אחדים, בשל תוספת-חיים עלובה זו, פרור משלך, אחסר את נפשי גם כיום, אדכא את כל כיסופי? לא כדאי לי. להפך, אני משסה את יצרי ככלבים נשכניים, וכי מה סבור אדוני? וכיצד הוא חי, הנשוי הנהו? ארץ-ישראל יפה כל כך וחמודה, יש ימים ואני מאושר שראיתי לפני מותי את ארץ חלומותי. אני הייתי בלוס-אנדזילו, בבית-מרפא הייתי… יחד עם לייוויק הייתי… כמה יקר הוא אותו לייוויק, איזה עדנה שופעת אישיותו!… והנה נכספה נפשי לארץ ישראל… ואני צועד בה קל, אבל, במה יגמר הדבר?… וזו הרחוקה, ידידתי מלפנים, הייתי רוצה להעיף מבט בה?… ומה אעשה?…
דבריו של האיש הנידון לפי דבריו למות נפלו על ראשי כקורנוס כבד, והתביישתי מפני כתפותי הרחבות וגופי המסורבל…
הוא הפסיק מהרה את השתיקה:
– שמא ילך אתי לבית-קפה הייתי אסיר-תודה לו. הרי רואה הוא ששפכתי את לבי לפניו, למן הרגע הראשון עורר בי משום-מה אמון. נלך, אפיג קצת את העקה שבלב… יארח לי הערב, אני מבקש, הרי לא ישתמט…
דבריו זעזעו את נפשי. אמנם הויתו העיקה עלי כסיוט, אבל קולו הרועד והמחלה והוא עצמו המסכן, עלוב החיים, נצחו בקרבי את ההרגשה הכבדה ואני נטפלתי אליו.
כשצעדנו צעדים אחדים והגענו לרצועות האור שבאלנבי, הסתכלתי יפה בבן-לויתי הגוץ והרזה עם פניו החלקים ללא חתימת-שער, הטיח פתאום על עיני דמות נשכחה:
האין זה חברי מהישיבה בסלבודקה, חברי בר’לי?… הרי הוא, הוא ההולך לצדי…
השם בר’לי צרב את שפתי, חפצתי ללחוץ אותו אלי, חברי החביב מימי הנעורים העגומים והחביבים בישיבת סלבודקה, אולם המחשבה האיומה על גורלו דכאה אותי, ורגש הבושה מפני בריאותי כרסם את לבי. הלגלות לו מי אני, או להעלם, להשתמט מיד… הירוח לו מפגישה עם חבר נעורים או אולי תדכאהו הקנאה, הבושה?… לבי פרפר בהמון היסוסים ופסיעותי כבדו כל כך… והשם בר’לי זמזם במוחי כזבוב לכוד, עוד רגע ויתפרץ משפתי, אם לא אברח על נפשי…
– הנה לכאן – שסע בן לויתי את הרהורי – פה יש לי פנה חמה משלי… – והוא נעץ בי את עיניו הפזלניות.
כאן בשפע האורים נראתה דמותו מרופטת ביותר, ולבי נהם לזה, שישבתי אתו, בשחרית חיינו, על ספסל אחד וסלסלנו את קולותינו הצלולים בנגוני הגמרא הנוגים…
לא, לא! לא אתגלה לפניו – החלטתי נמרצות – ארוכה לא אעלה לו והפצעים יתרחבו…
נעצתי בו את עיני ממושכות, כדי להטביע בהן את דמותו והתחלתי למלמל נבוכות, שיסלח לי, דבר דחוף לי ולא אוכל להשאר פה. הושטתי לו את ידי. הוא הביט אלי בתחנונים גוזרים את הלב, כשנגע בידי, הרגשתי דבר-מה רטוב וצמוג. הבלגתי על רגש הבחילה והענקתי לו שי-מבט חברי…אולם הוא לא הרגיש בו, ואני נעקרתי לי משם תוך נהימת לב ומלמלתי: חברי המסכן, חברי האומלל…
וימים שגזו הטיחו על העינים וצלילים שנדמו זה כבר המו באזנים וצר היה על כך על מה שעבר ועוד יותר – על זה שנשאר שם בודד עם הנטל הכבד על שכמו…
הנחשול של אלנבי סחפני, אולם דמותו של בר’לי חברי לא משה ממני, גרדה, גרדה את העינים.
בכל יום, עם שקיעת החמה, היו גחים מן המרתף כשני צללים הכנר העוור והנערה הגוצה, שמשקפים רכובים לה על עיניה הגדולות והתכולות. גוצה זו, שקשה היה לעמוד על גילה, היתה משלבת את ידה הקטנה והרזה בזרועו של הכנר העוור ומוליכה אותו אל הריסטוארן “גרוט”. אותו ריסטוראן היה במרתף רחב-ידים ודמה למערות הענקיות של רומא העתיקה; תאיו, שדמותם כנקרות-סלעים, היו רבים לאין ספור, והמבקרים של “גרוט” היו פורשים לאותם מחבואים דמיוניים בלי לראות את שכניהם שבתא השני. באחד התאים הקטנים שבירכתי ה“גרוט” היה מנגן הכנר העוור והנערה הגוצה מלווה בפסנתר. עד ארבע שעות בלילה היו מגלגלים את הצלילים שהיו נראים כזולפים מכנורות ומנענעים נעלמים, ופעם היו הצלילים רווים חדות שכרון, ופעם – ענות ועצב, היו משתפכים בסאן לתוך המערה, מתדפקים בכל תא ותא ומתפוצצים כגלים על הסלעים.
הנערה הגוצה וקצרת-הראי לא ידעה, מי הם הוריה, והכנר העוור, שהיתה קוראה לו “סבא” לא הפליט מעודו דבר על זה. מיום שהיא זוכרת את עצמה, הרי הם דרים במרתף שבפרבר הכרך הדרומי, ושמה מוּרַא, מלבד הכנר העוור, “הסבא” שלה, והפסנתרן הזקן, שהתאכסן אצלם פעם ולימדה לפרוט על הפסנתר, אינה זוכרת אנשים קרובים לה. אותו פסנתרן מת לפני שנים, ובמקומו בא לדור בחדר השני שבדירתם צייר בלונדי בעל בלורית, עטוף מתניה דהה, המתלבט כל הימים בלוח צבעיו על שפת הים השחור. אותו צייר, אליהו שמו, נכנס לפעמים רחוקות לשיחה קלה וחטופה את מורא, ותמיד לאחר כך, מתאמצת היא להטביע את דמותו בזכרונה, להעלות את צליל קולו – והכל גז ומתחמק… דלת ביתם כמעט שאינה נפתחת ואיש לא ידרך על סף המרתף.
פעם בשבוע, במוצאי שבת, מקבלת מורא את המשכורת ב“גרוט”, ומיד רצה היא אל החנות לפרוע את חוב השבוע. אותו חנוני בעל הזקן הצהוב, המתהלך ב“טלית קטן” וכפה ממורטטת חבושה לראשו, נראה משום-מה למורא כרבם של הגנבים ומנגני תיבות הזמרה המסתופפים בשכונה זו. אתו מגלגלת מורה שיחה קלה וצוחקת תמיד לרוסית המגומגמת ומרוסקת שלו…
וכך נגררים ימיה של מורא, אחד דומה למשנהו, מהמרתף לריסטוראן וחוזר חלילה. וכשהיא שבה עם הנץ החמה הביתה, כשאצבעותיה התפוחות מרטטות כמו משבץ, תצנח עייפה וכבוית-עינים על הספה, משתקעת בשנת-סיוטים ומקיצה למחרת בשעת הצהרים.
פעם ניתקה מחרוזת-הימים האפורה של מורא: הכנר הזקן נפל למשכב ולא יכול להזיז את רגליו. תקף פחד על מורא. ועומדת היא לפני מטתו, ממששת בידיה הרזות את פרקי אבריו הלאים והכבדים, מלטפת את ידיו, מציצה לתוך חורי עיניו ולוחשת בקול רוה-דמעות: סבא רחימאי שלי…
הכנר העוור מלטף את ראשה של מורא באצבעות רועדות, דומה שהוא רוצה לומר דבר-מה, אבל שפתיו צמודות… וזוחלת מפלצת שחורה במרתף. שני לבבות מתלכדים ברטט אימים. - -
משעטפו דימדומי-קטיפה רכים, דרומיים את הכרך, גחה מורא בפעם הראשונה בחייה מהמרתף לבדה ופסעה פסיעות קדחתניות אל ה“גרוט”, סחה, כי סבא חולה, לא יבא לנגן, צריך להזמין לפי שעה כנר אחר במקומו. תלמיד הקונסרבטוריה הצעיר, שהוזמן בחפזון, עמד ליד הנערה הגוצה ותכולת-העינים נבוך ותוהה, והיא, שאצבעותיה המהירות טסות תמיד על גבי המנענעים כיונים לבנות – מרושלת כזו, אצבעותיה משתרכות כסוסיים עיפים החוצים חולות, ובכל רגע טועה היא כאילו זה עתה התחילה לנגן.
מורא מרגישה את עצמה עייפה כל כך, עיניה מתעצמות, הכנר הצעיר מתרגז ונועץ בה מבטים מזועפים, פניו מתעוותים מכעס כבוש, והיא יושבת כאן ועיניה במרתף, מקום ששוכב הסבא שלה. השעות זחלו ועברו כחלום-זועה, וכשיצאה לאחר סגירת ה“גרוט” כמשתמטת מהכנר הצעיר, שמילמל משהו על רצונו ללוותה – פסעה פסיעות גרויות ברחובות הכרך הדמומים והלכה כסהרורית.
וכשנכנסה למרתף התנסרו לאזניה גניחות חנוקות של גוסס… הצייר אליהו ישב ליד הזקן ופניו נבעתים. מורא קפצה אל המטה, צנחה על הסבא, לחצה אותו אל לבה, ובמקום תשובה – התנפנפו ידיו הגרומות של הכנר העוור בחלל האפלולי וצלילי קול מעומעם וחנוק הוטחו על אזניה ולא יכלה להבחין כלום. מורא הרגישה כי אותו מילמול מרוסק, הברות קטועות וניפנוף-ידים רפות-אונים – כל זה שייך אליה, הבינה שרוצה הוא להגיד לה משהו, לגלות את אשר הסתיר כל הימים, להרים איזה מסך נעלם הפרוש על חייה, התאמצה להאזין לכל צליל, לתפוס משהו ממילמולו – אולם לפתע נפסק כל זה וראשו צנח על הכר.
מורא לחצה את ידיו, לטפה את שערותיו, הדביקה את לחייה הרוטטות לפניו, הוא ענה לה בלטיפה רוטטת כבצמרמורת.
מורה ואליהו נשארו יושבים ליד המטה. לבה רחש לו הודיה שלא נתעלם בליל קיץ זה, כדרך שהיה מתעלם בלילות כגון אלו ויוצא עם דייגים יוניים לשוט בסירות הדיוג. היא הביטה אליו ברוך והודיה עמוקה הסתננה מעיניה.
הכנר נרדם, הצייר אליהו פרש לחדרו ומורא נשארה ליד המטה. עיניה כאילו נמלאו אפר. הרגישה דקירות נוראות בחזה. נתכווץ גופה העייף בקצה המטה ונתעצמו עיניה.
ושפילחו חצי השמש הראשונים את חלל המרתף האפור, נחו על פניו הקפואים של הכנר העוור. והמרתף היה רבוץ בדממת-מחנק וסיוטים זחלו על גבי גופותיהם העיפות של מורה ואליהו. הם נלכדו ברשת הבעותים האלמים.
לנשמת דב קפלן, חלוץ אלמוני.
פתיחה
באותן שנות התקומה החלוצית והתגלות האונים השוקקים, דם צעיר ורענן זרם אז בעורקים, צמאות להזדככות בעמל ודבקות באדמה להט בלב – באותם הימים נפגשתי בהם בדרך חיי, באלה החולמים ללא ניב, האלמים והצנועים, ששפתיהם לחוצות, פניהם שזופים ומאובקים ועיניהם כבושות בקרקע. ועוברות לעיני דמויות מדמויות שונות, ואני מרגיש בנשמותיהן הרנות באלם, נשמות חלוצים, ויודע אנוכי שעוד לא הושר השיר על דרכם הזרועה קוצים, שריריהם המיוגעים גופותיהם העיפים עד כאב, קרבן נעוריהם, החלומות והכיסופים, הלבטים והעינויים של אותו מחנה משתער, ששפע טללי־נוער בציר חיינו – אין מלים לתנות את אגדת חייהם.
ויבואו הטורים הבאים לדלות רק טיפה אחת.
א. בן־הרב השתקן
כשהוא חובש על בלוריתו הצהבהבת-בהירה את הכובע עם המצחה המבהיקה ומאחרי המצחה מזדקר תלתל-מרי, ומתיצב הוא לפניכם במגפיו הגבוהים והכבדים, לבוש בכתונת-בד, ושפמו החוחולי המדובלל במקצת נראה מרופט, וחיוכו המבויש תועה על שפתיו היבשות והסדוקות – בשום אופן לא תאמרו שהוא בן-הרב שהתגלגל בישיבות ולוזין-ווילנה. אתו “שגץ”, שנראה כאילו דורות של אכרים “גויים” עמדו מאחוריו – אינו אלא ה“ולוזיני” – חוכא ממש? אכן הוא הבחור, בנו של הרב היושב בתעניות ומוציא לעתים רחוקות דבר-חול מפיו, ואותה מידת השתיקה עברה בירושה גם לבנו, שתקן הוא הבחור, שתקן להפליא; וכשבחורי הקיבוץ “כיבוש” מתלהבים, מתרתחים – הרי הוא יושב לו כזר, כאילו ממרחקים בא לכאן, וכשהוא מדבר – המלים נחנקות בגרונו. והרי עברית מיטיב הוא לדעת מכולם, וכי מעט ישב על גמרות ומפרשים? וכמגיע לדיבור – מלה בסלע.
ברפת ליד הפרות והכבשים הריהו “הבן-בית” הגדול ביותר, שם הוא שורק בשפתיו, גועה וצוהל, כאילו היה מקורב גדול לבהמות ואבות אבותיו במקולין ואטליז…
וכשהגיע תורו לעלות – לא יכול להפרד מהרפת, את שעותיו האחרונות ב“כיבוש” עשה ברפת. ממש רצה לקחת את כל הבהמות ולסחפן לארץ…
כזה היה בן-הרב צמוד-השפתים.
ב. עם שירי בלוק
גדלה אותה בחורה בעושר וכבוד, בבית קבלנים עשירים, למדה בכרך רוסי בגימנסיה ואחר-כך בקורסים גבוהים. בעצם היתה נערה קפריסית. אהבה פיוט וכתבה בסתר שירים רוסיים.
בימי המלחמה אזל השפע מביתם, מתו ההורים, נשארו האחים אף הם קבלנים עשירים. והיא – גבוהת-קומה, גמישת-גו, ועיניה אפורות וגדולות – מתלבטת בעולם, ומצב-רוח לה של חגים שנפסקו, ולאט לאט ירדה עליה קהות, עיפות, כבו הגיצים בעינים – רק שירי אלכסנדר בלוק היו מדליקים בה מדי פעם בפעם זיקים…
והנה פעם סח לה סופר אחד מבאי ביתה שנתכון לכתוב סיפור עליה: לו נכנסת ל“החלוץ”, היית חלוצה מענינת…
היא שמעה משהו על ה“חלוץ”, אבל הדבר נראה לה מעורפל, לא תפסה על הענין.
אלא שהימים נגררו כשלג ממוסמס – ונצנץ במוחה רעיון שכדאי היה להריח ריח החלוצים, אולי באמת יהיה מענין. הסופר הכניס אותה לידידו הדוקטור מגרמניה וראש ה“חלוץ” בעיר; הוא עשה עליה רושם כביר בדבריו הפשוטים והלבביים.
ומיד הלכה הבחורה לקבוצה. ומובן, שלקחה אתה שירי בלוק. להפרד מהם – וכי אפשר הדבר?… בקבוצה שהיתה באחוזתו של “פריץ” יהודי נתלכדה עם ה“חברה”, ואיש לא היה מעלה על דעתו שזאת היא בת-עשירים קפריסית, הכותבת שירים בסתר… נרתמה – וחסל!
אולם בשבתות וחגים הרי היא מתכוצת באיזו פינה וקוראה בשירי בלוק, ועיניה קורנות באור רחוק רחוק…
ג. איש החסד
הוא עצמו גוץ ורזה, אולם עיניו קודחות ויורות שביבי-אש. וקולו צלול ורענן, ומוחו חריף – וכשהוא אומר דבר – בין שתרצה או שלא תרצה – מוכרח אתה להסכים לו, כישוף כזה ניתן לו, הוא משכנע, מרתק. אולם בעצם הרי הוא שקט וצנוע, איש העבודה, נמנע מנצל כוחו ומשתמט מלהרצות. קסם-דברו מעיק עליו, הוא היה מסתלק מהדיבורים בחפץ-לב, היה תולה על שפתיו שבעה מנעולים, אולם הקבוצות צמאות למלה חיה, ואין מניחים לו לשתוק.
והנה המורה הנודד עלה לארץ, ואחר אין שימלא את מקומו, ומי איפוא אם לא הוא ימלא את מקום המורה בקבוצות? והרי הוא צועד על גבי הכבישים שטופי-החמה ומרביץ תורה בין החברים. ומשובב הוא נשמות צמאות בדבריו, והוא – נפשו תבכה במסתרים: הכול נידון להתנדף, לפרוט הכל לדיבורים… אלא שחבר טוב הוא, אוהב את החבריא בלב ונפש, יודע הוא שחייהם דלים, שדברו מאיר להם, מאמץ ומרומם אותם – והרי הוא מרעיף עליהם מהגיגי לבו ורוחו. אולם שהדו במרומים, שנוח היה לו לשתוק. שבעה מנעולים היה תולה על שפתיו – אבל איך יעשה כזאת, איך ישתוק, ועיני חברים תובעות, תובעות?…
בלילות החורף הארוכים, כשהיו משתוללות הסופות ומדפקות על גבי החומות האפורות של הכלא הקרתני, היתה מירה שוכבת בעינים פקוחות ורואה את פני אביה הכתומים ועיניו הלאות והכבויות, מתוך הדממה הכבדה ורוות הזמזומים היה נישא אליה קול שיעול צריך ופכפוך מרוסק. כאב אביה הסובל בגללה צבט את לבה: היא החריבה את חייו, מאסרה ומשפטה מצצו את לשדיו האחרונים.
כמה היתה רוצה להפיג את סבלו, להקל עליו את יסוריו. אבל, מה תעשה? כלום תשנה את עצמה, תתכחש לאידיאל שלה? ומה דרש אבא? לברוח מהחזית, לבגוד, להפקיר את כל היקר לה מכל יקרות-תבל, – לא, לא יכלה לעשות זאת… ובכל זאת – היתה טווה את חוטי הרהוריה אין היא אגואיסטית, אוהבת היא את הוריה ומסורה להם ככל הבנות ה“בעלי-בתיות”, ואולי גם יותר מהן, אבל, אין היא בת בלבד, שייכת היא גם ללוחמים… כלום לעצמה היא דואגת? ומה עלומיה המתכמשים בין החומות האפורות?…
הרהורים אלו היו מרטיטים את נפשה. ונוראה שבעתים היתה המחשבה, שהיא, הבת היחידה להוריה, לא תראה את אביה. אב זה, האוהב אותה אהבה עזה ועדינה, המוכן למענה לכל קרבן, אביה מסכן זה, נאבק בחליו והיא לא תראה אותו, לא תראה. הוא יכול למות, בכל יום יכול לבוא האסון. הדם נקרש בעורקים, הלב ניתר ממקומו.
מירה משתקעת בסיוט ושוכבת תוך עילוף-איברים. ורק לאחר שיטיח שחר חיוור על סריגי-החלון, ושתי רצועות אור עקומות מתמתחות על מזרנה הממורט – היו מתעצמות עיניה הדוקרות כמלאות חצץ…
באחד הבקרים הכהים, כאשר ריח כרוב חמוץ יגרד את הנחירים של האסירים, והעינים נסוכות השנה מעפעפות מתוך לפלוף דוקרני, נכנס שומר הכלא לתאה של מירה והודיע לה שתתכונן לנסיעה. להיכן? לשם מה? – לא אמר.
דבריה הרעידו את לבה: אולי שוב מובילים אותה לחוקר-הדין הסדיסטן, שוב העינויים של אותו בלש, הדוקר בעיניו כבסכין מושחז… לא ארכו הרגעים ונודע למירה, שנוסעת היא לראיון עם אביה. מעיר הפלך נתקבל הרשיון, ומיד תסע. נזדעזעה מירה עוד יותר. מחשבות איומות נתרקמו במוחה. וכי מה לפתע האדיבות אליה? ודאי שקרה אותו דבר איום… והתלבשה מרושלת ומרופטת, אצבעותיה התנועעו בכבדות, גיררה את רגליה כמשותקת, הלכה אחרי השומר ולבה מפרפר ברשת פחדים.
היא ישבה במכונית המרושתת מוקפה שני שומרים. רגע ותקף עליה החפץ לתפוס בגרגרתם ולהחניקם, ורגע משנהו – נדמה לה שעוד מעט ותיעצר המכונית, וקפצו לתוכה אנשים מזויינים, יאסרו את השומרים ויוציאוה לחופש… עיניה נעצמו, ולא הרגישה בחלוף השעות. והנה היא בעיר מולדתה, ברחוב שלהם, מקום שעברו עליה עשרים שנות חיים. מבעד לוילונות של זגוגיות המכונית ראתה את הבתים הכפופים והמעוקלים. בתי העיירה שלה… איזו חמימות שפעו עליה בתים אלו. הנה ביתה. כאן גדלה וטופחה. שקט. הרחובות ריקים, מסביב לביתם אין איש. סימן טוב. חדוה נמסכת ללבה, עוד רגע ותראה את אבא, תלטפהו, תשק את אבריו המשותקים. אבא היקר והטוב…
זריזה קפצה מירה מהמכונית, ושני השומרים אחריה. היא שמה פעמיה אל הבית, והשומרים אחריה. דופקת היא הדלת ומבחינה בפסיעות אמה. היא מבחינה בהן יפה, יפה. הנה משתפך קול אמא המנומנם והצרוד. מירה פולטת: אני, אמא, אני מירה… הדלת מתפשקת, מירה נופלת לתוך זרועות אמה החמות, והן מתלכדות לבשר אחד. השומרים עומדים לידם ועוקבים אחרי כל תנועה שלה… מירה, אמא והשומרים הולכים הלאה, אל חדר המשכב, אל אבא, עיני מירה מתנצנצות בדמעות: אבה חרב כל כך, חרב…הוי, מה היה לו בשנים אלו, חרס נשבר… לבה נצבט בקרבה, היא מתנפלת עליו, נושקה את פניו האכולים והמשותקים, את ידיו הרזות, התלויות כקיסמים… היא נועצת את עיניה בפניו, בעיניו הכבויות, ואין היא גורעת ממנו מבט. אין היא רואה כלום מבלעדי אביה, אין היא מדברת, מסתכלת היא בו, כרוצה לשפוך את כל לבה במבטיה, להטביע את דמותו בקרבה רוצה היא, למזוג לתוך נפשה את כל אשר באבא היקר והרחימאי… והוא, אבא המשותק, בעיניו נצנץ משהו, כאילו נזדהרו קצת. כאילו הקיץ מתוך האונים האחרונים האבא העדין, שנשא על כפיו את בתו היחידה שלו. מתאמץ הוא לומר משהו, להתרומם קצת, אפס אבריו המשותקים אינם נשמעים לו. לשונו מתהפכת בפיו, ולוחש הוא משהו, איזה מלמול חנוק ומרוסק. מירה בולעת את המלמול המעומעם כמנגינת-קסם. פניה מזדהרים, כל הוויתה רנה, והרגעים חולפים. הין שהות בידה, רק רגעים ספורים ניתנו לה לשהות בבית, שזלפו בו עשרים שנות חייה… עוד רגע, עוד רגע – והיא תיעלם מעיני אבא. כמה היתה רוצה להאריך את הזמן. רוצה היתה לפני הפרידה לומר משהו לאבא, שיסלח לה, שיבין לה, סובלת היא בסבלו, על שפתיה מרחפות מלים חמות, תחנת-נפש – והיא מחרישה…
וכשחלפו הרגעים והשומרים הזכירו, שצריכה היא להפרד, התנפלה על אביה והתחילה ללטפו ולנשקו תוך דמעות צורבות. ומשפתיה זרמו מלים שקטות כתפלה: אבא שלי, רחימאי שלי, מחל לי, אחרת איני יכולה להיות, לא עשיתי זאת למעני, שום רע לא עשיתי, לא חטאתי ולא פשעתי, מחל לי…
האב המשותק שם את ידו על ראשה והביט אליה בעינים רטובות וכאילו לחש: מוחל, מוחל, בתי היחידה.
הרעיפה מירה על אביה מבט קורן ונעקרה ממנו ברגע של רווחה, כאילו נגולה מעל לבה אבן כבדה.
ואל הכלא חזרה מפוייסת ובלב שקט….
בית הכלא המחוזי היה מוקף חומת אבנים מתוילת, וחלונותיו המשורגים מופנים לנהר, שמעברו השני, על החוף התלול, השתרע יער עתיק ועבות.
באותו אביב היו כלואות בו בת הכומר קאטיה ובת המורה היהודי מירה. שתיהן נתפסו לאחר שביקר בעיירה צעיר אחד, שקרא לעצמו ברניפנד וקשה היה לעמוד על מוצאו. אותו בחור נתידד עם בחורות העיירה, כיהודיות וכגויות, ונתחבב עליהן בשל חיתוך דיבורו השחקני ואדיבותו הלטפנית… והואיל וקאטיה ומירה נשתייכו שתיהן לסר"ים, והעתון “דגל המהפכה”, שהיה נדפס על ניר דקיק ומרשרש כשיראין, נמצא בשעת בדיקה פתאומית אצל שתיהן – נאסרו הן וגם לבלר־המשטרה, באשר היה מטייל אתן בכל ערב ושט אתן בסירה מול בית הכלא. אפס הלבלר יצא לאחר מאסר של יממה, והנערות נעצרו בכלא לחקירה. חיכו לבואו של החוקר מעיר הפלך.
מאסר הנערות הרכות הטיל בינתים גרוי חריף בתוך החבריא של העיירה והסעיר את הרוחות. ובא במיוחד מעיר הפלך,סטודנט, בעל פנים שחומים ועינים שחורות, לפי מראהו היה ארמני, התארח הסטודנט אצל ה“תהלימאי”, באשר היה מאנשי שלומם של הס"ר־ים. ואותו “ארמני”, שנשלח מועד הפלך לתהות על קנקנם של החברים ולהרים את רוחם, כינס את כל החבריא והלהיב אותם בדבריו והעלה לפניהם תכנית נועזה ומגרה – להתנפל על בית הכלא ולשחרר את החברות הכלואות. את מפעל הגבורה הזה כיון לאחד במאי המתקרב ובא. “הארמני” האמין בכוחו שיעמדו לו להפנט אנשים, לגייס אכרים ועירוניים צעירים…
ידו רבה לחולל גדולות. אין דבר אשר נבצר מאנשי רצון חזק. והעיקר – שצעיר הוא, תנועותיו קלות, לשונו חדה וממורטה, וקולו כמשי – ומי יעמוד בפני קסמו?… והחבריא בולעת את דבריו של הסטודנט החום עם העינים המבריקות ונכונה היא לכל. בשם המהפכה הקדושה ילכו באש ובמים… ובמים ממש, בסירות ישוטו באחד במאי מול בית־הכלא, ידליקו לפידים, ישחררו את הכלואות, המתענות על מלחמת העם לשחרורו. נפלאות יחוללו, כוח רצונם אתם – ומי יעמוד להם לפוקה ולמכשול?…
ובינתים ודאי שגונב דבר־מה למשטרה… התחילו להתחקות אחרי “הארמני” ולשמור את עקבותיו. ולפתע הופיע שוב אותו ברניפנד, ואף הוא לבוש כסטודנט. שני סטודנטים בעיירה – כלום לא יפגשו, לא יבלו את הזמן בחברה אחת? היתכן? וברניפנד, זה האיש שאין יודעים מי הוא ומה טיבו ובן איזה עם הוא – משוטט ברחובות, מחוה קידות מנומסות לעומת מכריו הקודמים, נכנס לבית־האפתיקה ופותח בשיחת תם עם הרוקח, שואל על דא והא ומגיע דרך אגב לסטודנט הארמני, שהיה רוצה להזדמן בחברתו, שמא יפגישם הרוקח?
והרוקח סח לו לתומו כי אותו הסטודנט שט תמיד בסירות, מטייל עם חבריא ביער… פני ברניפנד נוהרים מגיל־סתר – הוה אומר, שחוטי הפקעת בידיו והוא יתירם אחד אחד…
ובאותו ערב שט ברניפנד בסירה, התנגש כביכול בסירה שניה, ובה ישב “הארמני”. התנגשות זו דובבה את שפתם, נתודעו. שני סטודנטים שנזדמנו בעיר אחת… הדליק “הארמני” פנס־יד, העיף בו מבט, ולבו נוקפו… כמדומה לו שפגש בבר־נש זה בעיר־הפלך… הרי הוא דומה כל־כך לאותו בלש, שהיה משתמט מפניו, גוץ ובעל פנים חיורים כשל ההוא… כמעט ברי לו שזהו אותו בלש… מיהר “הארמני” להפרד, היכה על משוטיו בחזקה בכיוון אל החוף. ברניפנד נשאר יחידי על הנהר. שט לו לאט ומהרהר בפניו של הסטודנט, יגע להעלות את שרטוטי פניו. ודאי שנפגש אתו בעיר־הפלך, מה“אדומים” הוא, מה“תנינים”.
אין כל ספק כי הוא הוא צריך לעקוב אחריו, אבל להיכן נעלם?…
ו“הארמני” רץ מהר אל ה“תהילימאי” והזהיר אותו שלא ילכד בפח, צריך לשמור על אותו בר־נש, בלש הוא מי יתן ויוכל לסלקו… אין כל ספק בדבר כי מאסרן של קאטיה ומירה – מעשה ידיו הוא…, כמה טוב היה לתפשו בסירה, שיהא הנהר מקום קבורתו…
ומיד רץ “הארמני” אל החוף, לקח סירה וטס, ולבו הולם בקרבו בחזקה… הוא מכה במשוטים, משמיע קולות: “אאו! אאו!” ואין עונה. דממת־סתרים נסוכה על הנהר, ופסי־אור קלושים ושבורים משבכרות בית־הכלא משתקפים במים האפלים. ובכן, נעלם המנוול!… ומה יעשה עתה הוא? דבר אחד ברור לפניו: צריך הוא לברוח, לשוב אל העיירה – מסוכן, ודאי שיפול בפח…
“הארמני” הגיע לחוף השני, נכנס ליער העבות, חצה את האופל, ומסביב הדים מפחידים, רחשים רוויי־אימים, צללים ארוכים אורבים לו… והוא הזר והנכרי במקומות אלו חותר לקראת דרך, לקראת ישוב… והנה הוא יוצא מן היער ומגיע לבית־ריחים. נכנס לבית, מבקש עגלה לתחנת־הרכבת, משלם טבין ותקילין – ומובילים אותו אל התחנה. הנה הוא בקרון – ונמלט מידי הבלש…
ואותו ברניפנד מתלבט בינתיים ברחובות העיירה, מריח, נועץ עינים בולשות ודוקרות בעוברים ושבים; שוטרים אחדים אף הם בתנועה – ואין כלום… נושך ברניפנד את שפתיו: מה קרה? איזה פלא התרחש כאן? להיכן נעלם הארמני?
והנה הובילוהו רגליו לסימטה אחת, ליד הכנסיה, ולפתע הומטרו עליו מכות איומות. ובטרם הספיק לצווח ולקרוא לעזרה – כבר נמלטו המכים, והוא גרר את רגליו באופל, עד אשר נפל באין־אונים… לאחר ששבה אליו רוחו בא מוכה ומחובל לבית־המלון, וביום המחרת נעלם מן העיירה…
קאטיה ומירה היו בינתים כלואות. האחד במאי נתקרב, עוד ימים ספורים – ותכנית ההתנפלות נתבטלה, כמובן, אבל החבריא המרדנית תקיפה בדעתה לחוג את האחד במאי כיאה למהפכנים ממש. וצפה תכנית חדשה: יגייסו את כל הסירות שבנהר ויכינו דגל אדום – ובאמצע הנהר יניפו את הדגל מול בית־הכלא, ינאמו נאומים ויקראו קריאות נגד שלטון הצאר. וכל זה יעשה מול החלון של קאטיה ומירה, ולקאטיה ומירה כתבו פתקה, שתהיינה נכונות ליום הגדול, יום האחד במאי. תגיל נפשן לראות כי עוד לא יבש מעין המרדנות בעיירה. מתכוננים לחוג את חג השחרור האנושי בפאר, בדגל, בקריאות – באמצע הנהר…
קאטיה ומירה היו מקבלות פתקאות בכל יום. השומר הזקן, מעריצו של הכומר, עושה הכל למען בתו קאטיה, ובזכותה גם מירה מקבלת מכתבים ואוכל מאביה המורה, הבוכה במסתרים על בתו היחידה שהלכה בדרכים עקלקלות ומסכנת את קיומו ממש…
שמחו הבחורות הצעירות על עוז רוחם של החבריא וצפו באי־סבלנות ליום הגדול…
אפס גם תכנית זו של החבריא סוכלה בעצת אותו ברניפנד. המכות שקיבל לא החלישו את רוחו, ושני ימים לפני האחד במאי הופיע בעיירה ואתו עוד שני פרצופים בלעי עינים דוקרניות… והתחילה בדיקה כללית בעיירה. ראשית כל נאסר ה“תהילימאי”, שאצלו התאכסן “הארמני”; נאסרו גם שתי הנערות של הטוחן, באשר נתגלה הדבר שעזרו ל“ארמני” לברוח; וגם לבלר־המשטרה, שבעצם קשה היה לדעת מה ענינו למהפכה – אף הוא נאסר שנית וכבר לא הוציאוהו לאחר יממה; ומחוץ למאסרים ערכו חיפושים בכמה בתים של יהודים וגויים, שנכנס לשם פעם “הארמני”. וחרדה נפלה על החבריא, והסתתרו בחורים ובסדקים, ונמלטו על נפשם…
וכשבא היום הגדול, יום האחד במאי – ציפו קאטיה ומירה בחדרת־נפש ליד השבכה לדגל האדום ולקריאות מעבר הנהר – ולשוא! דממה השתררה על הנהר, אף זכר לסירות ואף צל של דגל אדום… והשומר הזקן אף הוא טמן ידו בצלחת ואינו מוסר כלום, לא אוכל ולא פתקאות…
בשחרית אפורה־קרה יצא משער הכלא. החריקה הצרודה והמידרדרת של הפשפש שנסתגר על בריחו והמילמול החמוץ של שוער הכלא אחוז השנה נשתפכו לתוך אזניו כניגון עגום ורווי־כאב.
השגץ הרזה והחיוור עם עינים מימיות, שקויות־פחד, רגלים דקות וארוכות מתלבטות במכנסים ממורטטים שחורים – פסע פסיעה אחת מתוך השער לעומת המדרכה המחוספֶּסֶת ועמד תקוף־סמרמורת, בררר…
מעיל הקיץ שלו הבלוי וסנדליו הגזורים ממגפים שהחלידו והרקיבו במחסן־הכלא הפקירו את גופו לצנה ואבריו נעשו פרוצים לנשיכת מחטים דוקרנית. מרגליו היחפות שהכחילו מקור, צוארו וזרעותיו נשבה רוח תזזית, הוא רעד כולו עד כדי נקישת שנים קולנית. הרים השגץ את עיניו הנבעתות שהבעה להן כמו בשעת הגנבה הראשונה.
נעץ אותן בתוך החלל המעורפל וראה מהחלון תמרות־עשן מתפתלות. ודאי שמאפיה שם, הרהר לו השגץ, כמה טוב היה לחמם קצת את האברים המקורשים ולבלוע כעכון חם, מהביל, זה כמה חדשים שלא טעם טעם כעך חם, למן המאסר… רירו הקפוא מתחיל מגרד את גרונו, הוא היה נכנס למאפיה, אלא שמתיירא הוא, שמא יבריחוהו משם… בר־נש שכמותו, זה עתה יצא מהכלא… גנב…
ולהיכן בעצם ילך בקור שכזה, ומה יעשה לעצמו, ומפני מה הוציאוהו לחפשי במצב כזה בלי בגדים, בלי פרוטה, למה לו החופש?… אין לו שום מוצא, רק לגנוב, להתפס, לשוב לכלא… כאן בכרך אין לא מכיר ולא גואל, אלמלא הקור הצורב, היה שם את פעמיו אל הכפר… ברם, כבר גרשוהו מביתו לא פעם, אבא שוטם אותו, אמא מתה, ואבא שותה לשכרה… ואותו יגרש… הפעם היה מראה לו את זרועו, היה מחניקהו, את הכלב המקומט מזוקן… בקור כזה נאלץ הוא להתבלט ערום ויחף, בודד ונעזב, לכל הרוחות!…
טובה הם עושים לו, מעניקים לו חופש… כלום מה היה חסר אלו היה שוכב עכשו סרוח על מדף־הכלא ומתעטף בסודרו האפור ומנמנם במתיקות… כבר יעשה עכשו “מלאכת כפים” כזו שיאריכו את זמן מאסרו, פשוט אין לו מה לעשות ב“חופש”… אין, וחסל!…
בינתים פלחה שריקה גזרנית את בית־חרושת סמוך את החלל ואז נזכר השגץ שעדין עומד הוא ליד שער־הכלא ושאצבעות רגליו הקרישו מקור. הוא נעקר ממקומו אגב איזו אישוש מעושה והתחיל פוסע. בקרן הרחוב נעץ בו שוטר מכורבל בפרוה ענקית מבט חשדני עד שהזיז במהרה את רמ"ח אבריו משותקי הקור ופסע לעומת טבור־העיר.
כשהגיע ליד בית־הנכאת הצבאי, ישב על ספסל כאילו המתין לדבר־מה. במוחו זחלו הרהורים מבולבלים. נזכר בכרוב החם שאכל אתמול בבוקר בכף העץ שלו, כמה נתחממו מיעיו מהכרוב, הוא צמג את שפתיו הכחולות, כמעט ששפע עליו קצת חום… כן, את הכף נתן במתנה לסטאשוק שצריך לשבת עוד כמה חדשים. אותו סטאשוק בר־מזל גדול, שבר מנעול… והריהו מכובד ביותר בעיני המשטרה… הוא מוכן עכשו לכל, לא יעמד לפני שום דבר נורא, הוא נכון לרצוח נפש… כל כך קר לו, בררר…
ולמה הוא ממתין כאן, השעה קדומה כל כך, מלבד פועלי הפבריקאות אינם רואים איש, וכאן ברחוב זה דרים רק עשירים… סרוחים הם עכשו במטותיהם החמות אחוזי שנה מתוקה… הוי, להשתטח במטה חמה, הוי מטה!… השגץ פיהק ארוכות וחש דקירה חדה בצלע, הוא התכווץ מכאב, התחיל מקלל ומגדף ב“מי שברכים” חריפים…
אותו רגע ניצנץ בו רעיון שהדבר היחידי שצריך הוא לעשות ומיד, להתנפל על איזה דיר, רפת, דלת־חנות, מחסן, או לנפץ זגוגית, ואז יתפסוהו, שאם לא, יקפא מקור…
אין לו להיכן ללכת, אינו יודע שום איש בכרך, “חברה” ב“חופש” אין לו ואמא של סטאשוק גרה אי שם על ההר. אינו יודע כיצד ללכת, ומה יהא בסופו?
קם השגץ מהספסל ופסע פסיעות מרושלות, מקורשות כתינוק שמתחיל מאמן את רגליו בהליכה…
ליד השגץ החיוור שלא יכול לפסוע פסיעה אחת ומראהו כמשותק אברים, עבר מישהו שחושב את עצמו לחובב הבריות ומקונן תמיד על הרע שבתבל…
הטיחה דמותו העלובה והדוויה של השגץ על פניו עד שהקיצה בקרבו כל אהבת הבריות שלו… רוח הטרוניא שלו ומחאתו כלפי העולם החוטא אילצוהו לעמוד ולהעיף מבט בפני השגץ המוזרים… ומיד הבריק רעיון במוחו: הנה תהיה לו הוכחה נגד ידידיו האופטימיסטים… על הומניות מדברים הם, איש מעוט־דם, יחף ומשותק אברים באמצע הכרך… עיניו השֶׁמֶנזֵיתִיוֹת של חובב הבריות נפגשו עם העינים המימיות הקפואות של השגץ שבעותי חיה פצועה נזדקרו מתוכן. שני זוגות עינים נצטלבו במבט מָלֵא תְהִיָיה, חנינה ורצח…
בכוחותיו האחרונים התנפל השגץ על חובב הבריות, אבל מיד צנח כזלזל על גבי המדרכה המושלגת.
לקול קריאתו של חובב הבריות בא שוטר והובילו את השגץ הקפוא למחצה אל המשטרה…
חובב הבריות נסע אתם, הביט אל השגץ החיוור שרעד והתפתל מכאב. והרהר: זאת תהיה הוכחתי העצומה איש קפוא באמצע הכרך… אכן זוהי הוכחה!…
דלתותינו נעולות
בריח על דלת ביתי, והדממה בחדרי. דומה, נשמדו ממנו במטאטא־השמד כל הצלילים ובני הצלילים, לבדנו נותרנו, אני וידידת־נפשי. יושבים אנו אחוזי שתיקה אלמת ועינינו תרקומנה רקמת שנים־נגוזו, קורות־עברו, ונשמתנו נארגת לתוך מסכת העתים. מתרוממים אנו על משברי נהר־חיינו ומשתקפים בו. נגוז הכל מסביבנו, אין הוה, אין חיים, אין נפש קרובה, כי אין איש דופק על דלתנו הנעולה. נשכחנו כמתים, בודדים נותרנו.
וטוב לשבת ככה עם ידידת־נפש ולינוק מהזוהר אשר ירעיפו כוכבי־העבר, יתרפרפו מבטינו כהתרפרף דלתות־שובך פשוקות!;
דומם נערוך תפלה והודיה לדלתותינו הנעולות. הוי רגעי חיים, נטפו ורדו מתהום לתהום! אל־נא תדרוך כף רגל אדם על ספנו! מעמקי־תהומות סתרה לנו, כי דלתותינו נעולות.
שעוני
עוד משחר חיי ילוני בדרך נדודי, יספור את שעותי וימותי, יוביל לקברות את רגעי הנגוזים. קול טקטוקו ידבר באזני כצעדים הכבדים לשומר בית הסוהר, וקוסס לבבי כנאקות אחרונות לגוסס; יעשוש עיני כהבהובים אחרונים לנר דועך.
שעוני נוסך אל חלל חיי את הלמות מחוגיו הצרודים, שיגון להם כיגון בית־הקברות. דמי יקפא בקרבי, בראותי רסיסי זמן נושרים אל שממת־הנשיה.
שעוני־מיטב עדי ללילות נדודי, להגיגי הקודחים בלב תועה באפלת הלילה. וכאשר התקדשתי ללמוד תורת־אל וככפיר צעיר זינקתי אל גמרתי בחתף תשוקה – הערני שעוני, הוא שפקח לרוחה את שמורות עיני הקפוצות, כשמיר הבוקע בזכוכית, כן פלש אל שנתתי והמם באזני. כשופט אכזרי היה לי.
ובנטשי את אהלי קדשי ואתע בעולם החטא והיצר, נאבקתי ברוחות רעות אשר נוקשו לנפשי – עורר אז שעוני עלי עתותי כנר־תמיד. הוא הזכירני רגעי, כי רבות מנעו ממני חיי, כי בכושלים הנני, כי שומה עלי להשיג ולהדביק את אשר פגרתי, כי אורח חיי דופקני עקב זחלי עד כה.
שעוני הוא בן־לויי, מוכיחי ומיסרי, קברן ימותי האבודים, עד לריבי־נצח בזמן, באלהים ובעולמו.
הבה אלחצה את שעוני אל חזי, אאזינה את נידי טקטוקו, החורג ופורץ ממסגרת שעות ורגעים עדי התלכדו עם שטף הזמן השגיא, עם אשר הוא לעד, עדי רדתו באחרונה אל מעמקי הנשיה.
שעוני, שעוני!
חברי
כשיצא חברי לתליה – נצבתי ליד גדרות־הכלא האפורות, הצצתי בעד השבכה המזהבת בשמש סוף־קיץ והרהרתי:
היום יוצא חברי, שיחד כרסמנו פת־קיבר וספרי־למוד, יחד התגלגלנו במטת־ברזל צרה והפלגנו מבטים תועים לתקרה, הוא, חברי הצעיר, עם גופו הפורח והמבושם יוצא היום לתליה.
אחוז־צפיה נצבתי שם, אולי יטיח צל גופו הרזה על גבי השבכה, אולי יזדקרו פניו החוורים־קפואים ואציל מבט אחד מעיני חברי הערמוניות, הלטפניות – ואטביעהו בלבבי ואטמנהו עמוק עמוק והיה לי שי אחרון…
נתגלגלו עלי שעות מידרדרות ומזמזמות באזני כאוזים שחוטים ומבטי נתדפקו ופרפרו על השבכה, המחוירה ומכהה כיונה כפותה, ולבי המה בהמית “נעילה”…
ונמלטתי משם ללא מבט, רצתי מהר לחדר קטן, שגרנו בו אני וחברי, השתטחתי על גבי מטת־הברזל הצרה, שהתפלשנו בה אני וחברי, הפלגתי מבטים תועים לתקרה שהפלגנו אליה מבטינו, אני וחברי; וככה סחתי לחדרי, למטת־הברזל ולתקרה:
הסליחה אתכם, הלא תראו, לבדי באתי אליכם, הלא, תדעו, פה, בארבעת כתלים אלו זלפו ימי שנינו, פה אכלנו פת־קיבר ושתינו רעל ולענה, פה חרקנו שן ודמנו זעק נקם, פה טוינו פקעת לילות אפלים וימים אפורים, ועתה יוצא חברי לתליה, הלא תמחלו ללי כי באתי לבדי, בלי חברי הנאמן, תמחלו לי…
נפשי עצובה
נפשי עצובה היום כביום בו נתיתמתי, ומי מת לי היום? למה כה יהמה לבי, כאילו הובלתי את מישהו לקבורות?…
פצע בנפשי ויכאב, פצע לא חובש ושותת דם, וידים מגואלות יגרדו בו, ובליבי יחטטו ויעכירו את זיו חלומותי הזכים…
והורדתי את ראשי ופרשתי הצדה, לבלי ראות את פניהם, את עיניהם, איבה עיורת תארב מהן, רשע ותרמית. הוי אנשי המרמה והחלאה, את עסיסך לגמו ולאחר רוותם צמאונם דקרו בך בפגיונותיהם, ואז לקקו את דמך, דם פצעיך לקקו.
אחר כך חללו את שמך ובקלון הכתימוהו, להם, השלוים והבטוחים, נוצרת רק לשרתם, שלב אתה להם לטפס עליו, הם שדדו את נפשך וחלומותיך היפים והזכים לקבורות הובילו…
וכל כך יעגם לי ובאזנים תסאן מנגינת קדיש על החלומות שמתו, ואני מתהלך לבדי, לבדי בדממת־הלילה ולוחש לעצמי: טוב ככה שהבריחוך האנשים מעליהם, לעצמך תבוא, לחברים כשרים וטהורים, אבל מהם תברח…
אבל למה כה עגומה עלי רוחי, וכי בשל השארי לבדי, או בשל היותי כה מאוכזב ומרומה? איני יודע מה פשר עצבי, אולם רוחי כמיותמת. ואני טומן את ראשי בחיק הלילה וארוה משקטו ושפתי מפללות לאלוהי עולם ומחלות חסות: הבו לי חסות מרמיה וחלאה, הרעיפו עלי אלוהי מרום מחסד טהרתכם!
באחד הלילות
עברתי בשעת־לילה דרך רחובות שקטים וריקים, וכקרוא איש פואימה נפלאה קראתי את הפלקאטים הלבנים, האדומים והירוקים, את חשכת הלילה מפלחים הם וכאילו יסיחו למישהו חרש באזניו מעשיות־פלא על ארצות־קסם רחוקות, על ארמונות והיכלות, הרים וימים, שודדים ונזירים…
ובתוך וילונות־לילה צבעוניים אלו מתפתלות רצועות אבל שחורות. קורא אני גם בחרוזים השחורים של הפואימה, מות וחיים לא ידועים מתגלגלים כטפין לתוך לוע הלילה השחור, דמויות רחוקות של אנשים זרים מטיחות על העינים, ומחנות צללים גחים אי מזה ועוברים לפני בסך. כל יום, כל יום ומטענו השחור, קציר המות…
ומדי לכתי ברחובות הריקים ומבטי גולשים על הרצועות השחורות הטיח על עיני שם קרוב־רחוק וקפץ מהמסגרת השחורה ישר לנשמתי וזעזע את רוחי.
המתה? זו שהקרינה באהבת־תום את עלומי, זו הנשכחת מכבר, שנעלמה מחיי ונתיחדה בפנת־סתר, כלום היא שמתה, והיום? ואני לא הרגשתי, לא ראיתי אותה ברגעים האחרונים לחיי בדידותה?
קראתי ללא הפוגות במסגרת האבל, כאילו נגלו לפני לפתע שפונות לא שערתין, ואחר כך שמתי את פעמי לבית־החולים, שממנו יובילוה לקבורות.
זריז, כבימי העלומים, כאשר חשתי למעונה, הלכתי לשם לראות בפני המתה, אמרתי לעצמי, שצריך אני להשאר אתה בלילה זה. אני ולא אחר… ובאתי לשם, דפקתי בשער שבריח כבד עליו, דפקתי ולא נפתח לפני…
והתהלכתי מסביב לחומה האפורה, ששם באחד האהלים, שכבה זו, שהקרינה באהבתה את עלומי… לחשתי את שמה, העליתי את דמותה לפני עיני והשהתיה ארוכות, ארוכות, החייתי בזכרוני כל רגע מרגעי חיינו שגזו וגדול היה החפץ שיימשך הלילה ללא תכלה…
ליד הראי
הצצתי היום לתוך הראי, ומבטי שהה בו יותר מבכל פעם. משבצת חוטי כסף מסביב לפאותי הצמידתו, בפעם הראשונה נח מבטי עליה, לפתח נח. ולא יכולתי גרוע עין ממנה.
– שערותיך כבר התחילו מכסיפות – לחש לי מי שהוא, ומעכשו למדרון ההר תתגלגל, כי טפס על פסגתו לא תוכל כבר, ובמרוץ־החיים הנשא לא תוכל, כי זקנת־הכסף גחה, גחה…
עמדתי ליד הראי והקשבתי ללחש של זה הנעלם, הזועף, ודמי קפא בי, רקותי הלמו ולבי המה ככה, כאילו צפור פצועת־כנף רחפה מעל לראשי…
ביום קיץ
היה יום קיץ שטוף־אורים. מכל הפנות, הסמטאות והסדקים זרמו נחשולי האור, ועולם־יה היה טובע עדנים.
וברחובות התהלכתי קל ורן. נחשול־האורים סחפני וחסד שמים בהירים צדני. והובילוני רגלי למגרשים שהשתטחו שם פושטי־יד, פסחים, מצורעים, עורים וזקנים. וליד כתלים מסוידים לבנות פשטו ואל חבילות הסמרטוטין ואל הקבים של הפסחים חדרו אלומות־קרנים, ובחורי עינים של עורים פזזו נצנוצי־שמש, ועל גבי פני־קלף מקומטים נצנצו פרפרי־זהב ועולם־שמשות חגג חג גדול. אל נאור ורב־חסד הכין את החג לכבוד פושטי־היד.
עמדתי קסום־הוד והבטתי כיצד שהחלכאים שכוחי־מתים משובבים את נפשם באור־שמש, טובלים ומתרחצים בזיו ועדנים, ובא החפץ להצמד למעגל־חלכאים ורק לרוות מחסד שמים תכולים, האח, עולמות בהירים! האח! עולמות ברוכי־יה!
איכם?
צעדתי במחלקות ריקות ושקועות דממה, ועזובה וחדלון נשמו עלי…
והרי הכל נשאר כאן כמו שהיה, הנה שורות הספסלים המצוחצחים, הלוח המבהיק שחורות, הכל כמו שהיה; ונדמה לי שמתוך הזויות בוקעות ועולות המון מלים, הגיגי־לב, פרכוסי־נפש, כמה נסרו בחלל זה? ומי ידע אם דבקו ולו בקצה הכנפים של כל אלו הצפרים הרכות שרחפו כאן ירחים ארוכים?…
ומבהיקים לפני דיוקנים מנומרים, ומציצות אלי עינים־נשמות, מאויים, כסופים, כל זוג עינים־ספור מלבלב, אגדת עלומים… וצמא הלב לחיוכים עסיסיים, לקולות צלולים, שצלצול להם כפעמוני כסף, מתגלגלים כגלים פזיזים, גלי־נהר העלומים הסלעי…
איכם, אי ברק עיניכם, נוגה פניכם? אני עומד משמים ומחנות צללים גחים מהפינות, והלב הומה, הומה…
עומס שנותי
את עומס שנותי אשא כטנא־ענבים קל, וכה קלו גם מצעדי בארחות נדודים.
אפס יש – ומבט־קלסה יפגע בי ויצרבני במשנה־צרבת וישימני דך ונכלם.
ויתיצבו לפני פעלי חיי והגיגי לבי וכל סבלותי ומסותי נכלמים אף הם.
ולמה ברק הקלסה שבעיניכם, ובוזכם אלי למה?
והן השפונות בקפלי ימי־חסד להן ואור, והוד ימים גדולים חופף עליהן.
ודעו לכם, אתם הצועדים זקופי־קומה לקראת הבאות, בלי עומס חיי ונסיונותי ־דלים אתם, ולמה תקפיאו אשי ותניסו את עסיסי – והם זורמים במחבואי להפרותכם! למה תכבו נר נפשי, והוא דולק ויהל לכם, לכם.
והיה אם יכבה, ומחשכים יסובבוני – וילעג לכם צללי וירדפכם – צל מוקע ואוניו ישקו ויזעקו בחבלי המחר…
ליד קבר
הנצבת פעם, ידידי, על קבר האיש, אחד הוא קרוב ויקר לך?
ההאזנת פעם לנקישת המעדר אלמת־עמומה ועגומה? וכורה הוא קבר עמוק, עמוק, ושופך את גרגירי החול היבשים והנקשים אל הבור. ובכל רגע תצמח גבעת־החול, עדות יחידה לאשרך הקבור?
ההקשבת פעם לקול “הקדיש” הרועד ספוג־דמעות ויגוע הרחק־הרחק בשממת בית־הקברות?
ומסביב נצבים אנשים ופניהם חורים מֵעֶנוּת, ודמעות רותחות נושרות על לחייהם.
הבכית פעם, ידידי, על קבר האיש אחד קרוב ויקר לך?
אחזה – פניך חיוורים, ובעיניך – היגון יקדח, יודע אנכי, רבות סבלת, התענית.
ואם ראית כי נשק המות את השפתים ורק אתה נשקתיהן?
ואם הרטבת בדמעות את היד – ולטפה את שערותיך ברגעי־עצב – כמה אני מקנא בך, ידידי!
הלא תראה, עומד אני ליד קבר אהבתי, הציץ היפה והעדין ביותר בנשמתי – ושפתי חתומות ועיני יבשות.
מקנא אני בך, ידידי!…
רעב
שכבנו על האצטבאות שבכלא מכווצים ומקופלים כאחוזי שיתוק, והעינים הצבות כאילו גירדו את אפלת הלילה העבותה וחיפשו אחיזה לגוף הצולל אל התהום…
חברי גירר באצבעותיו מרוככות וגרויות על גבי האצטבה, גירר אגב נסירה וחריקה עמומה כאילו חיפש פרור, ללקק משהו, למוץ… שפתיו נתיבשו ונסתדקו מרעב, זו היממה הרביעית לרעב שהוכרז בכלא. והוא, חברי הצעיר, לא עמד בו כח לרעוב ולקה בהלוצינציות… נדמה היה לו, שכאן, בקרבת מקום, מתחת למזרן־התבן שלו, מתגלגלת שוקולדה, ואין הוא יכול למצוא אותה… לעזאזל! להיכן נעלמה? נתגלגלה, ואבדה!… הרי הוא מריח כל כך חריפות את ריח השוקולדה… החברה רבקה, תלמידתו, שמלטף הוא בשעת השעורים את שערות האטלס שלה… הרי היא הביאה לו טבלת שוקולדה…
דברי חברי זולפים לתוך החשכה כטיפין של סמי מרפא, עד אשר הוא משתתק. הוא נרדם, מקשיב אני כיצד דופק לבו ומונה את דפיקותיו. צעיר וחלש שכמותו וכבר הוא מתענה ככה…ומה יהיה מחר, מי ידע אם יגמר הדבר?…
הייתי רוצה להרדם גם אני, אבל חש אני בנסירה על גבי העינים כאילו נתמלאו חצץ…
חברי רעד פתאום מסמרמורת. תפש את ידי והצמידה לפיו אגב נשיכה, הרגשתי כאב חד, דומני שנשכני עד זוב דם… אני מלקק את ידי, מוצץ ומוצץ את דמי… חברי מנפנף את היד, הרי זה עכשיו קבל לחמניות מרבקה, בחורה טובה שכמותה… הרי הוא אוהב כל כך לחמניות…
מי חוטף כאן את הלחמניות, צריך הוא לחפש!… הן מתחמקות מידו, לעזאזל!
חברי המסכן מחרף ומקלל, זורק גידופים חריפים לתוך החלל, רוצה הוא להזדקף, אבל אבריו משותקים, הוא מתפתל, מגרר את רגליו, מנפנף את ידיו, ואני מלקק את הפצעים משניו החדות…
לו לרגע להרדם, כמה טוב היה, עיני צבות ודוקרות, הלב ניתר ויורד, כמה צמא אני לשינה, ולו רק רדימה כל שהיא, לרגע אחד, אך ער אני ער וצולל, צולל…
התור
בכל יום לאחר טה של שחרית, היתה קאטיה מגיחה ממסדרון הנשים, קלה כציפור היתה עוברת ליד דלתנו הנעולה. ואנחנו חבריא צעירה התגלגלנו על גבי אצטבאות כשהדם רותח בקרבנו כסיר של רותחין.
קאטיה, בת הגלח הכפרי היתה היחידה בכלא המחוזי שלנו. והיינו שותים מדמותה כיין ועינינו היו נמשכות אגב כיסוף־פלא לשבכה הקטנה… ברם צריך היה לקבוע תור לשבכה, צרה היתה וקטנה מאד. יותר משלשה לא יכלו להציץ בעדה, ולראות את פני קאטיה. לצוד בחפזון, שלא ינקר השומר במבטיו הגזלניים, חצי־דבר מקאטיה – היה חלומנו הנאור.
והיינו שומרים בנאמנות על התור, כל אחד פינה ברעות כנה את מקומו ליד השבכה לחברו, להרוות את המבט הקודח בעיניה האפורות והחייכניות של קאטיה, בגופה הדק והגמיש…
ואחר כך כשהיתה נעלמת דמותה, היינו משתטחים על גבי האצטבאות כקבצנים שקבלו נדבה יפה, כל אחד סח עליה, על עיניה, שערותיה, פיה… ועל גבי ראשינו הכפופים, על גבי גופותינו הנמקות, על גבי אצטבאותינו השוממות היתה מרחפת זמן־רב דמותה הַבַּתמַלכִּית.
מבטים
המכונית גולשת וטסה על גבי הכביש המצוחצח תוך החשה מתוחה ומאומצת. והעינים – יש בהן מפליגות לתוך החלל הבהיר ורווי בשמי אביב מבטי בילוש: האין עינים נוצצות בברק רצח אורבות לך? ויש שהן נעצמות כבדות, מורדות אל הקרקע. והנך מקשיב להלמות לבך, ונדמה לך שלבות כל אלו המכווצים ומצונפים במכונית הולמים בכלבך. וכולנו אחוזים הננו צפיית רתת: עוד רגע, עוד רגע, נדמה לך, ויתפוצצו קולות וחריקות ונפצים. והלב מפרפר מנחש: היהיה זה נפץ זגוגיות, זריקת אבנים, ואולי נורא מזה?…
והנך קופץ את האגרוף בלחש זעם ומרים את העינים ונועץ אותן בשכנך הנלחץ אליך לחיצה קרובה, אחאית, ואתה מחפש אחיזה באלו העינים, והוא עונה לעומתך במבט המצריב את לבך בקלוח חם, ואתה נאחז בו, באותו מבט שופע אחאות, ולאחר רגע הנך נאחז בעוד מבט, בעוד מבטים, חמים, קרובים, מחרוזת של מבטים מצומדי־גורל…
ואנו טסים ונישאים על גבי הכביש והלבבות רועדים: לישוב, מהר לישוב, אחים, להחלץ מהנכר מוצת־המשטמה, לדרוך מהר על אדמת הבטחון, מהר!… ולפי שעה אנו דולים זיקי בטחון אחד מעיני השני, והלב מפרפר ונאחז במחרוזת מבטים מצומדי גורל…
עצב המולדת
פניו זועפים וארשת מצוקה להם. מדי פעם בפעם יעיף מבט זעום במזודה הגדולה שלו, כאילו היא המכבידה את מעמסתה עליו. הויתו הגרויה על שכני בקרון מעוררת בי תמהון וסקרנות. מכוון אני לעומתו בזהירות ערנות:
– הקרה לך דבר מה?…
שכני בקרון נתעורר מאומץ:
– מה שייך קרה לי, כלכל היהודים בארץ… אלא שאני, התבין אדוני, אני במצב אחר לגמרי…
דבריו שנאמרו בטון סודי גרו את סקרנותי והוספתי:
– מאי משמע מצב אחר, הקרה דבר־מה במשפחתו?
שכני גחן אלי ולחש:
– התבין אדוני, אני שהיתי בארץ בימים אלו וספגתי לתוכי את זו החידה הקדושה, שהלהיטה את נפשי בכל יום בכל שעה ורגע, דבקתי בארץ, נתקשרתי אליה בקשר־רטט, בסערת לב. הארץ, השומע, אדוני, יקרה לי, למן אותו יום ראשון נמהר ביפו, שבעתים מאשר קודם, ואיך אצא עתה את הארץ? וזו רעה חולה שעלי דוקא לצאת, תייר הנני, באתי לירח, עזבתי את עניני, בני־ביתי, הם מריצים מכתבים וטלגרמות, מתחננים, משועים שאבוא… ואני דוחה מיום ליום את יציאתי. התבין? – הנמיך את קולו – אני רואה בזה פשע, קלון, לברוח עתה מהארץ, בזמן כזה. אני מתבייש בפני עצמי, לבי מתקומם לא יוכל להשלים… ואני נוסע, חזקה עלי גזרת אשתי ובתי היחידה, הן זועקות אלי. אבל גם הארץ תזעק. לא, לא, הן נצמדתי אליה, רטט ימים ולילות הצמידני. אני נוסע, אבל איני בטוח שאעלה לאניה, והמזודה, תכביד עלי, נדמה לי שבלעדיה הייתי בורח מכאן…
שכני נשתתק, מבטיו הקודחים תעו סביבי תוך תחנונים והודיה. ניכר ששמח בלבו להזדמנות שניתנה לו לשפוך את שיחו.
אני ישבתי מולו – וראיתי: צער המולדת הקסימו. ועיניו כה עצובות, כה עצובות. עצב המולדת, יבורך…
“חבלי משיח”
שוכב הוא אותו זקן תימני ליד בית העולם הישן. גופו הרזה, המזדקר מבין מעיל שלא לפי מדתו, משתטח על גבי מחצלת שחציה פרושה על חול וחציה על גבי אבן־מצבה – מראשותיו. פני הקלף שלו החרושים קמטים וחריצים מופנים לשמים הבהירים ועיניו תועות במרחבי התכלת. רגליו היחפות והרזות הנראות כשני כפיסי־עץ, מופקרות לקרני החמה הלוהטת. ומציפות הקרנים את כל גופו, מרצדות על גבי הכפתורים השחומים של מעילו, גולשות על מחשוף חלוקו, שנראה מתוכו חזה שקערורי, וחודרות לכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, הוא רוחץ כולו בקלוחי אור וחום ועצמותיו המזוקנות סופגות את החום, וכאילו חיוך בלתי נתפס יפשק את זויות פיו…
ומדי תטיח זה ימים אחדים על עיני דמות ישישית זו, נעצר אני בלכתי, עומד ליד המצבה הלבנונית, שעוד לפני זמנו מסתופף בצלה גוף זה נעדר הליח והאון, נועץ בו מבט ממושך ומצפה למבטו הוא. רוצה אני להציץ לתוך אלו העינים הישישיות, שרבות ראו בחלד, מה בהן: תהייה, זעף, תלונה על רשעי תבל שהרסו את קנו, גרשוהו מביתו והפכוהו פליט מתגולל בחוצות קריה…
והנה אני עומד ומצפה למבטו ורואה כי שפתיו נעות ולוחשות, ועוד יגבר בי החפץ לדעת מה בפיו: הקללה לרוצחי־נפש, מחבלי הכרמים, מבעירי הקמה, או אולי ברכה בפיו, שחי הוא עלי אדמות. ומלאכי האור והחום מעניקים לו שי, אלומות, אלומות קרנים, והוא מחמם את עצמותיו ומדשן את גופו באור יה, והוא מודה לאלהי האורה… ורגעים יחלפו עד אשר ירגיש בי הישיש ומזכני במבט־תהייה, אולם כשמצטלבים מבטינו תפוג תהייתו והיתה לתחינת אלם. והודיה נהירה מקרינה את פני הקלף שלו, שופעת מעיניו הישישיות, ולחש יגיע אלי: חבלי משיח, חבלי משיח… והוא מפליג את מבטיו אל השמים הבהירים הפרושים על ראשו, כאלו יחפש שם אות לדבריו…
לא נזוז!
התלבטתי לאחר חצות ברחובות האפלים של ת"א.
הדם רתח בעורקים הלב הלם ונצטבט מכאב. הידים נתאגרפו מזעם, והדממה מפולחת דירדורים עמומים ורחוקים הרגיזה כל כך…
מבלי משים נטפל אלי בר־נש עם פנים יבשים־גרומים, מעיניו הבהבו אלי אשי זדון, וצחוק ארסני ומקפיא את הדם ארב מתוכן…
– שד קטן, יצור מפיסטו – נצנץ רעיון במוחי.
– ובכן – לחש לפתע על אזני בקול צורם־לועג, – לא עלה הדבר עם ציון שלכם, הא?
– שלכם, כמה מזוהם וציני! – הפלטתי מלב מורתח.
הוא פשק אטית את שפתיו הדקות והחיורות שנראו לי באפלולית לערפדים מורעבים וחיוך מעווה נשתפך עליהן.
– סבורני שיחלוף החשק ליבש ביצות, לנטוע ולזרוע… הקץ לאשליה על מולדת.
– כתולעת תדבר – זרקתי לעומתו מגורה ונרגז. – ריח רקבון עולה מדבריך, אדוני, חלף החשק – תאמר בשנאתך הטמאה… אלפי להבות נדלקים עכשו בלבותנו, כן, הלב שותת דם על החיים שנכרתו, על העמל שכלה, הומה הנפש כצפור פצועה, אבל על ראשינו נדלקים להבות חדשים, השומע אתה משק הכנפים שצמחו לנו עתה. ההצצת בפני יהודי, צומח שם און חדש, מוצק מסלע, עז ממות… הצץ נא בעיני הנוער, כמה יזרם הדם בעורקיהם, מצפות אלפים ורבבות פסיעות למערכה הכבדה ביותר… “אשליה”, אומר אתה, חלום־חיים, חזון עולם חדש, מטרה אחרונה, האחת והיחידה, הוי כמה חלודה נפשך!… קול גורל מלוה את פסיעותינו בארץ הזאת, המקשיב אתה, איש הטומאה, לא נזוז! הנה מצלצל קולי בדממת הלילה, אבל אין זה קולי אני, נישא הוא בגלי האויר מבית לבית, מארץ לארץ שבגולה מלב ללב יביע אומר הגורל: לא נזוז!
הבר־נש עם פני מפיסטו נתחמק מפני ונסחף באופל.
בממשלת המחול
נהם הים תוך זעף־איתנים, ונהימתו נתפוצצה באולם המסנוור־אורים שעל שפתו. ודירדרו ריסוקי הנהימה הזעפנית ונאחזו בצלילי המוסיקה הקלה, הענוגה, וזו הבריחה את אימת התהומות הקודרות שגעשו שם למטה.
ורגלים יצוקות כיסופים היו טופפות וגולשות על גבי הרצפה החלקלקה.
רגע – ונדמו צלילי הג’אז והד התפוצצות רעשנית נתגלגל לאולם. תעה ההד, נסר בחלל ודירדר על גבי הראשים של זוגות צמודים ומחושקים, שעיניהם טפטפו לתוך החלל מבטי־חמדה.
וזר היה כל כך ומבויש הד אותה פצצה קטלנית, שידים חבלניות שלחוה זה עתה לאויר העולם לרסק, לנפץ, ולמגר.
כאן, באולם המואר, זה היכל־המחולות, תחת צלילי הג’אז אין אימת התהומות ואין פחד הפצצות. הים כי ינהם בזעף משבריו לא יחרידם, כי המחול המשכר סתרה להם, ים היצרים האפלים כי ישתולל ויתגעש, מטר כדורים ופצצות כי יומטר עליהם אש כי תשולח בנוה־שאננים ובמשכנות־מבטחים – לא יזעזעם, כי המוסיקה הענוגה תחרישם, תרגיעם.
ורגל לרגל תצומד וגולשות הן במחול־כיסופים. ואורים מסנורים את העינים וצליליהם משכרים את החושים, ונימחים רשומי־הזועה שמעבר לכתלים, נמוגים סיוטי־הלילות, כי ממשלת המחול פה.
המבט האחרון
הוא התהלך באפלת הלילה, ופסיעותיו כמיתרים דרוכים, נגנו מנגינת הדם הרותח. מעיניו הדוממות שועה הגבורה, זו הזוהרת בתומתה וטהרתה, השומרת על נר החיים שלא יכבה.
הוא עמד על משמר־הקודש להגן על אור־החסד שבעיני תמימים וישרים, לגרש מאהלי־שקט שדי השחת ויצורי־האופל הקמים ממאורות פתן להקדיר עולם־יה.
ועמדתו חסונה, צו הגורל עליו וימלאהו! ופתע – והודלקו עיניו הדוממות בזיקי־אש ופלחו את קורי הלילה: אושת־שטנים נתרשרשה על ראשו ויצורי האופל התנחשלו איומים ומאיימים. והוצקו האונים השוקקים באברים הטלולים – חסונים – הנה הגורל: והוא נשאר איתן על עמדו, הוא לא יסוג אחורנית, מגן הוא לאחים, צור מבטחם ומעוזם ולא יכזב. והוא חוצה את האופל, מפלח בקן הלילה וצועד לקראת השטנים הזורעים כליה. הוא העובד התמים שנמשח לגבורה בזה הליל האפל לא ידע מורך ורפיון, וכאשר פלח כדור זדון את הלב הצעיר והחם, הסוער ברטט אהבה וקדושה ואבנים קרות ואלמות כלילה רוו מדמו הטהור – התלבטה בעיניו הדוממות התהייה המשועת באלפי קולות: למה, למה קופד חוט חייתי? והתדפקה זו התהייה על שערי השמים המחרישים ומענה אין.
ויקפא באפלת הלילה המבט האחרון של העובד התמים ויגנז בקפליו כחותם הגבורה והתפארת לאיש הצנוע והתמים.
איכה?…
מדי ארים את עיני למרום, לשמי ארצי, השופעים זיו וצחצחות, יזדעוו עלי היום ויתקמטו בעוית, וכל רסיס זהב מזהבם יפלחני כחץ. פני עוללי השחוטים צופים אלי מכם, שמי ארצי הבהירים, ואיכה אברך את אורכם הכוזב?…
והן אלו הקרנים המרצדות עלי, המזהיבות את פני, מנתרות על אצבעותי, מתגנבות לבין קפלי בגדי – מרצדות גם על מרצחי עוללי, מפזזות גם על ידיהם הטמאות, המגואלות בדם…
בושתי מכן, קרני שמשי, לא אוכל ספוג את חומכן – תועבה לי, לא אוכל דרוך לאורכן, את עיני ינקר, ירעיל יסמא – לא אוכל.
ואעצם את עיני, כי טובים לי עתה מחשכים מזהרוריך, ארצי, ואשב עד בוש ואחריש, כי עצמו מכאובי היום… איכה היית לקלון אנוש, ארצי, ערש חוזים ונביאי־אל, ועתה מרצחי־ערב יטמאוך…
איכה? - -
לנוטרי עמי
ראיתיכם, נוטרי עמי, ועיניכם רושפות וקודחות – גורלי קודח בהן אתם, גומאי חולות המוקשים, כל הד והד מצעד מתהומות יקרא אלי ויתנה את ענותי…
אפס ידעתי, לא ישלט מורך בנפשכם ולא יגועו לבותיכם מזלעפות ישימון…
וילפתו ידיכם קני־רובים קרים ויפלחו כדוריכם אפלת־ליל ולבות זדון, ולא תהיו כמרצחים…
על משמר־חיים הפקדתם, נוטרי־עמי, חיינו הטהורים והקדושים.
והם – כפתנים רווי ארץ על שבילינו הבהירים ירבצו, כשליחי השטנים בשדמות חיינו ירקדו ואת מיטב הנטיעות בעמל כפינו נטענו, ישמידו.
מוצתי־שכרון קציר הדם יקצרו ומנגינת קרדומות ופגיונות ינגנו, וישתוללו מיתרים טרופים ויחרישו אזנים…
ואתם, נוטרי־עמי, שומרי הברית, ברית הפדות כרתנו את הארץ, ברית העמל הגואל – הכן תעמדו להציל את ביכורי החיים, כל נטף מרץ וכל ניצן רך בשדמותינו. ועדים לכם שמים וארץ, שדה וכרם, כי להניב את השממה באנו ולהפריח את המדבר עלינו, לחלץ טפח אחר טפח מהישימון.
אל פחד, נוטרי עמי, ואם יגבירו זדון ורשע, ואם יוסיפו עול על פשע – לא יפחד לבנו, לבכם! ישרה דרכנו.
נר הצדק יהל על ראשנו, לאורו נלך ונבקיע מחשכים – אל פחד!
זכור בן אדם!
תכול השחק נמסך לחלל העולם כבכל יום, ועיניך גומעות בצמאון את זו הבהירות האלולית כתמיד, אפס המבטים של העוברים ושבים לא כתמיד, לא, וחליפות ירשפו: תהייה, פחד מכורבל והתחמקות מהודאי…
ובעודך פוסע ברחובות הסואנים ועיניך לקסמים שבשלהי קיץ המגרים – ידרדרו על אזנים הכרזות מוכרי העתונים וצלילי רדיו צרודים וצלולים, קולות אדישים, רשמיים ונימות חרדה, ויתמזגו כל הצלילים וההדים, כל המבטים התוהים והנפחדים וכל הנחפזים גרויי צעד וחבילות מזדקרות מזרועותיהם־לאיזו ודאות סיוטית שאין מפלט ממנה, אין.
ושוב תשא עיניך למרום. והבהירות המתוקה מלטפת ומרגעת ואתה גומע את האור וירחב לבך. אלא שבעצם היותך נלכד ברשתות העולם הבהיר, תטיח עליך המחשבה התוהה ומפרכסת: זה השחק התכול והחלל רוה האור עדנת סוף קיץ, שקט המרומים – למה יודלחו? ומסביבי יצעדו אנשים מעורבלים וכהמון חיפושיות יזחלו בתחתית הויתם הפחדים הקטנים – וקסמי העולם הפקר.
זכור, בן אדם, גם עתה בימי דהום וטרוף, סיוט הזבח ומוקדי האש תכול השחק ונוצצים הכוכבים ופרחי חן יבהיקו בערוגות, ובושם ועדנה בשדה ובכרם, וקסם לחיוך תינוקי וקדושה בעיני ילד טהורות – שמור, בן־אדם, על אשר לא ידהה ולא יבל ולא ידלח – גם עתה, בימי סיוט הדמים, אל יכבה נר־התמיד!
הצייר והמשורר
הצייר הצעיר עמד ליד זימן הצבעים האדומים כדם והאזין לדפיקות לבו. המכחול נשאר מרופט בידו כאילו אחזו שיתוק.
הפרחים האדומים שעל גבי הבד גרדו וצרבו את עיני הצייר.
והן רק לפני שעות מספר קדחו כל כך אצבעותיו וריטטו מצמאון יצירה, הצבעים האדומים שיכרוהו ממש… ועתה לבו כה רועד ומפרכס. ולפתע וריח חריף של דם גירה את נחיריו… חלשה דעתו עליו, נזדרז ויצא מחדרו כבורח ממפלצת… אורות סוף קיץ הרגיעו קצת את נפש הצייר המנוחשלת. הוא הלך לבית הקפה, ישב ליד רעו המשורר, הציץ לתוך עיניו שהיו בהירות ופקחיות והפליט:
– נו, הנשמע לך עתה העט, עתה, בימים אלו?…
תהה המשורר לצייר הרענן, המאוהב בצבעים, שעיניו רושפות תמיד בחדות־חיים, ועתה הן כבויות, דהויות…
– מה לך, רעי הצייר, שכה מרופט אתה?
– מחדרי ברחתי, מצבעי הדם, ברחתי, ריח דם עולה באפי, דם לנגד עיני, ואיך אצייר ולמי אצייר. אמונתי ביצירה מתה לפתע. זה עתה, ואנה אני בא?
וכך ענה המשורר לצייר:
לא תמות היצירה, בת נצחים היא, לא יחרישו את בנות השיר לא אוירונים ולא תותחים, וכולם, נזקקים לה, כמו לאויר הנשימה, בחפירות האדמה ובמרומי שמים. תמיד תלווה היצירה את החי עלי אדמות, תמיד!
א.
הצייר שחום־הפנים שהיה רגיל להתהלך ברחובות העיר כשהוא מחזיק ביד בתו הקטנה, היפה והחננית, ומפליג מבטי־סבר נטולי־דאגה לחלל העולם, יצא עתה מבית הרב, שנתגרש שם מאשתו הצעירה והנחמדה, מזועף וקודר.
על עיניו הערמוניות והרכות כקטיפה נתמתח קרום כהה וכמעט שלא ראה לפניו את הרחובות. ודוקא להכעיס היו הרחובות שטופים שפע אורים מסנוורים את העינים, הקיץ הציף את העולם במבול שמש, והוא, הצייר היפה, שהיה מאוהב בשמש ומשתגע מקרניה המפזזות ומרצדות ונינעצות כחצים בכל גוף ועצם, הוא מתהלך עכשו קדורנית, סתוונית, עיניו לאות, כבויות וכבושות בקרקע, כאילו מתיירא הוא להפגש בשמים, בשמש, בעצי השיטה, שמא ילעגו לו לצייר הטפשוני, שהפקיר בידים אוצר גנוז כזה…
רעיה נחמדה היתה לו, פורחת ומבושמת, ושמה היה ערב כל כך לאוזן, מלכה’לי, והיתה קלה וטסה כפרפר ושערות היו לה ריחניות כריחות יער ופניה מחוטבים כשיש, כזו היתה מלכה’לי, שֵדָה משחת יצוקת חן, שהכניעה ביפיה לבות רבים כל כך. כלום צריך היה לסכן ולסמוך על בתם, הילדה שחומת הפנים הדומה בעיני המשי שלה ועורה החום לאיטלקית, – שתהיה לסעד לו ותעכב בעד פרידתם!
ומה עשתה אותה שדה, העבירה את הילדה לבית הוריה שבעיירה, אין ברצונה להפקיר את הילדה ולהשאירה בידי עריץ שכמותו המענה אותה. אין היא רוצה להרעילה… אין דבר, עדיין יש לה על מי לסמוך ומי שיחנך את בתה… והרי צריך היה לבין, כי משחקו קרוב להפסד, שלא יוכל לעשות שום דבר נגדה, שהרי למחייתם היתה מקבלת מן הבית, והוא גופו כמעט שאינו משתכר כלום… לכאורה הרי הוא מהלך עם זימן הצבעים על שפת הנהר שבחורשה הסמוכה, מצייר איזו יהודים משונים, מדובללי זקן, צהובי שער ועוד יעניקם מכיסו, אבל עוד לא ראה פרוטה אחת פדיון מתמונותיו, פשוט צוחקים לו שלא בפניו…
אלא מאי שהוריה בעיירה, יהודים המלאים “ממון קורח”, שולחים פשוט מדי חודש בחדשו להוצאה וחבילות וכל טוב, וכלום מה מצא להתחיל במשחק מסוכן זה?… לא, הוא פשוט נשתגע, מוחו נתבלבל עליו, האמין יותר מדי בכחותיו, סבור היה שיכול הוא לרתקה בכישוף פניו היפים, הסתמך יותר מדי על עצמו והנה התאכזב קשות והרי הוא מתבייש מפני עצמו, דומה עליו שמישהו לועג ומתקלס בו, הטפש העלוב, שאין לו בעצם גם איפה להניח את הראש, שהרי חי כל הזמן על חשבונה… ומה יהיה בסופו? זר הוא כאן בעיר, מנותק מבני משפחתו, כמה גבולות יפרידו ביניהם ואין לבוא עכשו, בטירוף העתים של מהפכות ופרעות אליהם. והילדה, כלום יכול הוא לוותר על משוש חייו, על היופי המשגע של בתו הקטנה, שנפשה קשורה כל כך לנפשו, היכול הוא?
והרגיש את עצמו הצייר בשעה קשה זו בחייו רצוץ, נלעג ואומלל, הוא התחרט על עצם החלטתו ולהתגרש ממנה, הוא יכול היה להתעקש, לדרוש כסף, לאיים, אבל לא נאה היה הדבר, הוא היה אדיב יותר מדי, הוא רצה להוכיח לה שאין הוא עריץ כל עיקר, כפי שהיא מכתירה אותו בפני המכרים, אדרבה, בכל רגע ורגע נכון הוא להתיר את אסוריה, והנה התיר את אסוריה, אבל מה עולל לעצמו וכיצד יבנה את חייו? – על זה לא חשב כל הימים האחרונים ועכשו מאוחר, נשתמט הקרקע מתחת רגליו והוא צולל לתהום, צולל וצולל…
ב.
התלבט הצייר כמה שעות בסימטאות נדחות של העיר, נתעייף והחליט ללכת אל מכריו הַקזַקֶיבִיצִים. עם משפחה זו עומד הוא בקשרי ידידות עוד מאוקראינה מולדתו, הגברת קזקיביץ אשה נחמדה, בעלת מזג נוח, חפשית בהליכותיה, אוהבת חיים, צחוק ושובבות, מעשנת ומרקדת, נותנת קולה בשיר וחולמת על הבמה… אתה יכול הוא להיות גלוי לב ובלתי מרוסן, פטור מעול נימוסים וחובות דרך ארץ, לפניה יכול היה עכשו לשפוך את מרי שיחו…
אולם אם ימצא את בעלה בבית הרי יהיה רק מפח נפש. הוא השתקן, המכונס תמיד בעצמו, המלומד פזור הנפש, שמביט אליך ואינו רואה כלום – בסביבתו הוא כבול וכאלם לא יפתח פיו… הצייר התפלל בלבו שימצא רק את האשה לבדה ויזמיננה לטיול, יצאו מחוץ לעיר והוא יגלה לפניה את אשר בלבו הפצוע… הוי, כמה פצוע לבו ושותת דם…
למה נזדרז כל כך בגט, ולמה עשתה היא את הדבר במהירות כזו? האין לה מי שהוא? מי ידע מה מתחולל בקרבה, והרי בחדשים האחרונים היתה כל כך רחוקה ממנו. היא אוותה לה למושב בקייטנה מרוחקת מן העיר, ומי יודע עם מי התהלכה שם, מי יגיד לו?…
הגברת גוזקיביץ, ידידתה הטובה של מלכה’לי, אפשר שהיא יודעת משהו מסודותיה, ולדבר אתה אדיר חפצו, צורך נשמה ממש.
ומחיש הצייר את פסיעותיו, להתראות יותר מהר עם זו, שתקל על רוחו הנכאה והרצוצה. דומה עליו שבשיחה זו תלוי איזה דבר גדול וחשוב בשבילו. מי יודע מה יצא מפגישה זו, השלה הצייר את נפשו בדמיונות חולניים…
בלב דופק עלה על המדרגות וניגש אל הדלת, אבל מיד נשאר עומד נטוע על מקומו כמשותק. מעבר לדלת התגלגל והטיח על אזנו קולה הצוהל והמרווה של מלכה’לי…
ג.
ירד הצייר מרופט מהמדרגות. דוקא עכשו נתלקח בקרבו החפץ לראותה, לספוג את חום גופה, לגשת אליה כאילו לא אירע כלום, ולחבקה, להסתובב בבית תוך ריקוד ופיזום, כדרך שהיה עושה זאת לפרקים בנוח עליו הרוח.
ברם עצם המחשבה עליה הצריבה את לבו והתבייש בפני עצמו. כמה המחשבה עליה הצריבה את לבו והתבייש בפני עצמו. כמה היתה לועגת לו ועוקצת ומכנה אותו סמרטוט, בריה ממוזמזת, לא, אין זה לכבודו הגברי, הוא, הבחור חום־עין, האמן בחסד, המנצח הגדול שבחורות היו נכספות למבט אחד של עיני ־הקטיפה הלטפניות שלו, כלום נאה לו הדבר להשתפל על־כך לפני האשה השדה משחת שנפרדה ממנו אלהים היודע בשל מי…
ברם לא יכול היה להשאר לבדו עם העומס שבנפשו, צריך הוא לשפוך לפני מישהו את לבו המורתח, נעשו בו רגשותיו הגבריים הנעלבים ובערה חמתו בקרבו על אשר מלכה’לי דחקה גם מכאן את רגלו ותפסה ממנו את הגברת קוזקביץ, גם אותה…
ונזכר הצייר בידידו הד"ר קפילניק, איש בודד למעלה מחמשים, שנפרד מאשתו עוד בימי נעוריו ומתהלך לו זה שנים קל־פסיעה, רודף אחר נשים קלות־דעת… פיו מלא שחץ ובדיחות ציניות ומצליח דוקא בעיני בחורות צעירות… אותו קפילניק אדם שחציו מלומד וחציו סופר חי בעצם על חשבון אחיו באמריקה, דר לו בעליה מובדלת, מקום שעורכים חינגות והוא עצמו, דוקטור קפילניק, מתבשם, מתנשק עם נשים ומדקלם שירי אהבה שהוא עצמו כתבם בימי נעוריו…
הרהר לו הצייר בינו לבין עצמו שבעצם היה יכול לקבוע לזמן מה עד שידע מה הויתו בעולם את מושבו בדירתו של קפיליניק, באותה עלייה בודדה שכתליה לבנים ומרגיעים היה יושב לפרקים עם מלכה’לי, לבו של קפילניק היה גס בה, הוא היה מושיבה על ברכיו ומריקים יחד כוסות קוניאק בזו אחר זו… קפילניק ודאי שיהיה תמה ומשתומם שעשה לפתע שטות כזו… אלא שיודע הוא את קפילניק לאיש ער ולפניו יוכל לדבר גלויות, והרי מוכרח הוא עכשיו לרוקן את לבו, אין הוא יכול להשאר יותר לבדו, הוא כבערפל, סבך כזה בחייו, וכל כך לפתע בא. כלום עלה על דעתו לפני ימים מספר שיאבד בעצם ידיו את מלכה’לי. ועכשו הריהו במצב מגוחך, נלעג ומרופט…
פסע הצייר מעוייף ודלול־כחות על גבי המדרגות הלולניות של קפילניק ורק חפץ אחד היה בלבו שימצאהו לבדו בלי נושאי כליו… בביתו של קפילניק היה תמיד מתרוצץ מישהו מאנשי הבוהימה, עתונאי, שחקנית המצפה לחסדיו, סופר צעיר המקשיב בצמאון למעשיותיו על פרץ ידידו…זה הכלל, רק לפרקים היה יכול קפילניק להתבודד והצייר המסכן נפשו קצה עכשו בחברה, הוא הרגיש רק צורך אחד, שיהיה לפניו אדם שישמע לו, שיבינו, והעיקר שיסכים אתו, שעשה מה שעשה כגבר שרגש הכבוד יקר לו, ולכן נמנע מכל מיני תעלולים ולהטוטים ונאות מיד לגט. נפשו השבורה של הצייר שיוועה עכשו למלת־עידוד ומי כקפילניק היה מוכשר לכך. דלת העליה היתה סגורה. הצייר הפליט גידופים חריפים, איזה לא יוצלח שכמותו, לכל אשר יפנה – תבוסה שכזו, אין זאת ששוקע כוכבו, לכל הרוחות!
אלא שעייף הוא כל כך, פשוט אין בכחו לגרר את רגליו, צריך הוא לָפוש פורתא, אלמלי מצא את המפתח, היה נכנס עתה לחדרו של קפילניק, צונח על הספה ונרדם. התחיל הצייר לגרד באצבעותיו בתוך החורים והסדקים שבמסדרון האפלולי, דומה עליו, שקפילניק סח פעם שהוא משאיר תמיד את המפתח תקוע באיזה חור, למען שיוכלו להכנס כל אימת שיבואו אנ"ש. ואמנם נתקל הצייר במפתח, פתח את הדלת, צנח על הספה הרכה, עצם את עיניו והקשיב להלמות רקותיו. במוחו העייף התלבט הרהור מטריד אחד, שבימים הבאים ישב גם הוא בעלייה עזובה כזו או עוד יותר גרועה מזו, וסביבו שממון ובדידות. והפחידה אותה בדידות יותר מכל, אוהב הוא את החיים, את השמש, את שפע האורים, אוהב הוא צבעים מבהיקים, פנים נטולי־דאגה, שונא הוא את האנשים המוטרדים, שפניהם חרושים קמטים, והנה נשתקע הוא עצמו בטרדה כזו, הקוססת את לבו ומוצצת את לשדו… שכב לו הצייר חוור ועייף והדממה הכבדה הפחידה אותו, קפץ ממקומו והתחיל פוסע הנה ושוב, יאזין להד פסיעותיו ובלבד שלא תהא נושמת עליו אותה דממה רוחשת, משגעת. תוך פסיעתו בחדר נתקל מבטו בכתלים שהציצו מהם כל מיני תמונות מוכרות לו משכבר, אבל הפעם הרווה בהן את מבטיו הקודחים, ולפתע נתקל בתמונה שזיעזעה אותו עד היסוד: קבוצת מכירים עם מלכה’לי על חוף הים, כולם בחליפות רחצה, והיא חבוקה בזרעותיו של קפילניק… אותו קפילניק המזוקן והסחוט מחבק את מלכה’לי “שלו” וצוחק לעומתה במין שחץ כזה…
שַחצָן כזה. תפס הצייר את התמונה, נעץ בה את עיניו ודמיו נשפכו לפניו. ציניקון זקן שכמותו, מחייך לו בציניות כזו למלכה’לי “שלו”… שלו – לעג מישהו נעלם, שוב אין היא שלך. הוסיף הקול להתקלס בו, צפור־דרור היא, אין לך שום זכות עליה, הרשות בידה לעשות ככל העולה על רוחה, להתנשק עם מי שתרצה, אפילו עם קפילניק בעליתו הבודדה… ומי יודע אם לא התגלגלה כאן, על גבי אותה ספה רכה שצנח עליה זה עתה, מי יודע…
החזיק הצייר את התמונה בידיו, הסתכל בה ממושכות והרגיש כי גופו נתכסה כולו זיעה, כל עוד ועצר כח לעמוד על רגליו, צנח על הספה ודמעות רותחות נשרו על פניו היפים והחוורים, הוא התיפח אחוז סמרמורת…
ד.
כמה שכב הצייר במצב זה הקרוב זה הקרוב להתעלפות לא ידע בעצמו. דומה עליו שמישהו עצר בשטף הזמן, טיאטא את כל הקולות והצלילים בעולם, שקט ואֵלם השתחררו מסביבו. גם מחשבותיו נאלמו ודומה היה מוחו לקן שנעזב מצפריו. וזחלו השעות על הצייר המכווץ והמרופט, שפניו העייפים עם עינים כבויות דמו עתה לבצק חוור. כל כך שבור ומושפל היה עתה הצייר היפה בעל הגינונים העדינים, שהיה תמיד כל כך מהודר ועליז וחגיגי, ונהפך עליו לפתע כל כך הגלגל…
משתיקתו המאובנת הוציאו את הצייר פסיעות שהדהדו בעליה השקטה כטפין של גשם. הצייר הוחזר אל המציאות, במוחו נצנצו כל מיני מחשבות. פסיעותיו של מי הן? של קפילניק של מישהו אחר ואולי של מלכה’לי?…
למחשבה זו נזדעזע הצייר, ובתחתית נשמתו צמחה איזו הרגשה הדומה לתאות־נקם, הוא יכול לרצחה נפש – לחש לו קול זר ואכזרי, הוא, הוא…
אותו רגע נצטלצלה על אזנו דפיקה מיושבת ושקטה ובטוחה והדלת נפתחה מאליה. נתיירא הצייר להביט אל הדלת וכבש את פניו בכר הקטן. בפתח עמד תמה במקצת קפילניק. לאחר רגע נתקרב אל הספה, הניח את ידו הרכה, המעודנת, שהיתה מטפחת תוך ידידות ואחוה כביכול, על כל מיני כתפים – על שכם הצייר והפליט בשקט ועדינות; ־ מה התרחש, ידידי החביב, מה אתך?
הפנה הצייר את פניו למול קפילניק והציץ לתוך עיניו בתהיה, פחד, בילוש, קנאה ומשטמה. נדמה היה לו, כי בשל אנשים כמו קפילניק, המתהלכים בעולם כציידים השוחרים לטרף, שכל מעיניהם רק ללכוד בפח נערות, נשים נשואות, אלמנו, גרושות, בגללם מתקפחים ומתערערים חיי אנשים כשם שנתערערו עכשיו חייו הוא…
הרגיש קַפִילניק, שהתרחש מַשהו בלתי רגיל בחיי הצייר, ולא קשה היה לו לנחש מה הדבר, ואותה שעה תקף עליו רגש חמלה צורב אליו, ואולי ניעור עתה בקרבו צמאון־נקם חבוי במסתרי נפשו, נפש גבר שנעלב פעם על ידי האשה ונתקל עכשו בעוד קרבן כמו שהיה הוא עצמו מלפנים. וקרוב היה לו עתה הצייר היפה יותר מאשר תמיד, הוא הזכיר לו את שנות נעוריו, כאשר אשתו הצעירה והנחמדה סבבתו בכחש, שברה את חייו… גלגל החוזר…
ישב קפילניק ליד הצייר על הספה, העביר את ידו על שכמו ואומר:
־ יודע אנכי ידידי מה אתך, סבבוך בכחש, הנך מרומה, סובל אתה ממלכה’לי זו, עליזה היא יותר מידי, צמאה לחיים, לתענוגות, אין היא סובלת את הסֶנטימֶנטַליות, רודפת היא אחרי רשמים חריפים, מבושמים, אני יודע אותה יפה, יפה, אבל, ידידי, נא אל תחשד בה, מדבר אני אליך בהתגלות־לב, האמינה לי…
קפץ הצייר ממקומו, תפס את קפילניק בידים רועדות וקרא בקול רווה דמעות:
– הַבְכֵנוּת תדבר, הגד נא, אני מבקש, אני מחלה, אתה ודאי שיודע….
הציץ קפילניק לתוך עיני הצייר כהציץ אב רחום בעיני ילד חולה. יסוריו של ידידו הצייר נגעו עד לבו, הוא היה עושה כל מה שביכולתו ובלבד להקל עליו, הוא חזר על דבריו:
– אבל תאמין לי, אני מדבר אתך בכנות גמורה, אני מרשה לעצמי לדבר עליה, משום שהתחקיתי אחריה, עמדתי על טיבה, סוערת היא וגועשת, מתפרצת במשובת נפש צעירה, אבל כל זה כקצף הגללים העולים ויורדים, גם זה יעבר, ודאי שיעבר…
– לא, ידידי – צווח הצייר בקול נסער – כבר מאוחר, אנחנו… אנחנו נפרדנו, נפרדנו בגט, חסל מלכה’לי!…
פניו של קפילניק נתעוותו מכאב. הוא העיף על הצייר מבט מלא עדנה ורוך, שזה כבר לא ידעה רוחו הזועפת, התחיל מלטף את שערותיו המדובללות של הצייר ושניהם נשתקעו בדממה.
ה.
דימדומי הקיץ גרדו באצבעותיו אדומות על גבי חלונות העליה של קפילניק עד שנתגלגל וירד עליה הערב. וצללים מעוקלים ומשרובבים אפפו את שני האנשים צמודי השפתים ברקמה דקה של מחשבות עצובות.
אותו קפילניק העליז למראית עין, הציניקון המתבל את אמריו בפרדוכסים חריפים, היה בעצם איש אומלל, בודד בנפשו ועם עצב חשאי בלב. ובשעה זו של דימדומים, שישב אפוף־צללים, הרגיש את עצמו רצוץ ומסכן משהיה. חייו השוממים ורבי הנפתולים ונדודים, רדיפתו התמידית אחר צל אשה, צמאונו הבלתי נשבר לחמימות משפחתית – שהיה מצעיפו בבדיחות ציניות ומשקאות חריפים – היו מוצצים בלילות נדודים את נשמתו כפתנים, ועכשו, כשראה את ידידו הצעיר שוכב כשראשו כבוש בכר, ניעורו בקרבו אותם הפתנים הרדומים, בתחתית נפשו נפתחו פצעים שנקרמו במרוצת העתים, ודאב לבו על עצמו, על ידידו הצעיר ועל כל הגברים האומללים שעלה בגורלם להתקשר עם נשים שאין ביכלתן להשכין אושר סביבן, ויש גם מוצצות מקצת הלשדים ומשליכות באמצע דרך־החיים… בזכרונו של קפילניק צפו עכשו ועלו הימים שחלפו, שנות לימודיו הראשונות בברן, הוא איש המדע והספרות והיא, הנערה העשירה קלת־הדעת ונטולת־הדאגה, שלמדה דוקא רפואה, אחר כך, שיבה לרוסיה, ורשה, חוגי הסופרים, הדפסה, התחלת פירסום, והיא, לאה הרעננה, הַמפַרכֶּסת, הקודחת ביפיה המשכֵּר, רופאה מדופלמת־אשת נעוריו… שניהם מדופלמים, הוא לפילוסופיה והיא לרפואה, הוא בעל בלורית שחורה, ברוניט בעל גינונים יפים, דקים, איש הברק והחן, והיא אפורת־עינים, דקת־ גזרה, יצור מכשיף בחין אשה פורחת. כסף שולח אביו הקבלן העשיר, מתאכסנים במלון, בכל ערב חינגה, הילולא, תיאטרון, מסבות, הוא מאושר, כותב מסות מלוטשות, כולם מצפים ממנו למשהו חדש, מרענן, כוכב חדש הוא בספרות אידיש, אינטלקטואלי, אירופיי. ולפתע הכל ניתק, נזדלף השפע, את לאה “חטף” איזה מהנדס צעיר שעבד בבית אביו…
זכרונות נשכחים אלו שעלו לפניו בסך, הרטיטו את לבו של קפילניק. דומה עליו שזה היה משכבר, משכבר בימים, ולא אתו התרחשו הדברים, אלא עם אחר… והוא אינו קורא אלא בספר, ולו, לדוקטור קפילניק שיושב עכשו בעליה שטופת־צללים אין שום שייכות לכל זה… אבל למה הומה כל כך לבו ומצטבט מכאב…ומנצנץ פתאום רעיון במוחו: היכן היא עכשו אותה לאה שישבה שנים רבות כל כך יחד אתו במלון בורשה, היכן היא ומה גורלה, היש לה ילדים, המאושרה היא, העולה עוד פעם זכרונו מלפניה… להם לא היו ילדים, וקפילניק מיצר עכשו על הילדים שלא נולדו… לו, לצייר הרי יש בת קטנה, ולמה הוא מדוכא כל כך, הרי הוא, קפילניק נפרד מלאה בלא כלום, והכל נמח מספר חייו…
קפילניק גמר בלבו לפתוח בשיחה. משב רוחות העבר זיעזעהו, והן הוא בורח ממנו, מתחמק, מוטב שידבר על הצייר שלפניו ויפיג את הסיוט שבלבו הוא. ואם ירצה הרי לא יקשה ממנו הדבר לעשות מעשה להטים ממש, יחפש וימצא את מלכה’לי וילכו יחד לבית־הקפה, ממנה לא יבצר דבר כזה, אוהבת היא פוזה, הוא מכיר אותה, עלולה היא לעגב גם אחר בעלה הגרוש, ואולי דוקא הגרוש…
אבל הוא, הצייר הסנטימנטלי, מה יהיה בעיניו משחק שכזה?
ולפתע תקף את קפילניק חפץ משונה להפגיש את הזוג הגרוש ליד כוס קוניאק, זה יהיה מענין ומגרה, הוא יכתב דף חדש בספר חייו המלא כל מיני תהפוכות. אדם בגיל שלמעלה מחמשים יכול היה להתהלך עם ילדה בת ט"ז ולהציגה בכל מקום כאהובתו, או להזמין לפתע לביתו תופרת צעירה ומשוחפת ולטפל בה בלי הפוגות כמה חדשים, כלום יש משהו בלתי צפוי ומוזר לגבי אדם זה!…
קם בזריזות ממקומו, ניער את בלוריתו המדובללת והמכסיפה ופתח בקול שהיה בו משהו קשה כמתכת וגם נימה שבסילוד מכניע, וכך היה דברו:
– הקץ לדימדומים, לצללים, למרה־שחורה, הבה ונצא לרחובות הסואנים, למה אלו התהומות האפלות, צייר, אמן, איש הצלילים, הצבעים, כל אלה הצדים כוכבים, למה להם אשה, משפחה, למה? נו, רחימאי, קומה, צייר צריך לדעת כיצד לחיות, איש הבוהמה צריך לקפוץ על גבי מצולות, התשמע אחא, התחתנת, נפרדת, הבלים, לגזע שלנו, לאנשי האמנות, הבה ונלך לאיזה מקום, ואם תרצה – העלה קפילניק הבעה רצינית על פניו והתחיל מדבר אטית, וכשתרצה, נפגש ונתהולל, נו, נחש אדרבא, עם מי, פשוט מאד, עם מלכה’לי, אני יכול לעשות זאת, אם רק רצונך בכך, וצריך שיהיה ברצונך, צריך, הגע בעצמך, להתהולל ולעגב אחר האשה שנתגרשה ממך עוד ביום הגרושין, הרי זה קוריוז יפה, אוריגינלי. ואומר אני לך, שצייר צריך להיות מוכשר לכך, התשמע, ידידי, אנחנו קרוצים מחומר אחר, דם אחר נוזל בעורקינו…
דברי קפילניק שנאמרו בטון היסטרי נפלו על הצייר כצלילי קסם. הוא נכון להפגש עכשו עם מלכה’לי, לא, הוא חפץ בזה, זהו אדיר רצונו, רק להעיף עין בה. לראות מבע פניה עכשו, ההרעיד הגט גם את נפשה, הרוחש בה משהו בדומה לחרטה… הוא היה הולך אתו, לבדו קשה היה לו להפגש אתה, אבל עם קפילניק ביחד, אדרבה…
קם הצייר מעל הספה ששכב בה מכווץ ומיוגע כשאבריו לאים ויצוקי עופרת, התאושש, התנער פורתא, הרגיש קילוח של כחות חדשים, חשרת העננים שהעיבה את אופק חייו נתפזרה קמעה, עודו באוניו, קפץ את אגרופיו, נו, עודנו אותו צייר צעיר וחסון, ולמה הקדרות התהומית הזאת? הוא יכול ללכת לחפש את מלכה’לי, ודאי עדיין יושבת היא אצל הקוזקביצים.
– אני נכון ללכת אתו – הפליט הצייר איטית ומבויישות – יוליכני לכל אשר ירצה.
ושניהם ירדו מעל המדרגות בפסיעות מאוששות – אחד, לראות את האשה שרק לפני שעות מספר נפרדו, והשני – להראות מחידושיו המגרים, ובעיקר לנצח את המין ששטם אותו בעומק נפשו וחפץ להתנקם בו, רדף את צלו וחסדו כאחת, קבל כנדבה נטף אהבה והשליך את אשר קבל בציניות. שניהם נמשכו עכשו אחר מלכה’לי היפה והגחמנית…
ו.
ואותה מלכה’לי הגחמנית וקלת הדעת נתאוותה להבקיע לעצמה בגט דרך חדשה בחיים. בקיץ האחרון נעשה עולמה צר עליה ורבצה בה מועקה. וגם יצרים גדולים נתגעשו בקרבה, וכולם פינקוה, העריצוה, פשוט הטילו בה שכרון, ברם יותר מכולם ניגן על מיתרי גאותה הנשית הדרמטורגון הצעיר רוזין, הוא שהצמידה במזגו העדין, בהערצתו והתאהבותו. נוסף לכל אלו הגירויים והכיסופים והמשחקים טופח בה רעיון נועז לצאת לחוץ לארץ ללמוד רפואה, אותו רעיון נתקע במוחה זה מכבר. לבה משכה לשווייץ, היתה יושבת לפרקים שעות ממושכות ומקשיבה לסיפורי קפילניק על שווייץ ועל חיי הסטודנטים בה. כל זה הכשיפה ממש, שווייץ, האלפים, חיי הסטודנטים גירוה, משכוה, ולמה יחסום לפניה את דרכה, הן הוא פשוט חסר־אונים, אינו משתכר כלום ודורש הכל, כמה מרובות ומטרידות הפרטנזיות שלו, מאמין בעצמו עד כדי פולחן, מדבר כל הימים על כשרונו במין דבקות כזאת ואינו עובד כמעט, תמיד יתכונן, ידבר גבוהות על יצירתו ושום תמונה לא תצא ממכחולו, רק משחק המלים בפיו: “אנו הציירים”, ואינו מצייר כל עיקר, ובכן פשוט התאכזבה בו, בבֶניֶה שלה שהיה פעם חביב עליה כל כך. ועכשו, זה כמה זמן שהוא מרגיזה, דוחה אותה מעליו בשחצנותו ועריצותו אליה, ועוד יותר אל ידידיה, ובמיוחד לרוזין, והנה שמה קץ לסבך – וחסל!
ברם לאחר שיצאה מבית הרב והגט בידיה כאילו הרגישה איזו כְוִיָה באצבעות ורוחה דוכדכה עליה, התייצבה לפניה רִינֶיטשקה הפעוטה שלה, שישבה עכשו בעיירה בבית הסבא ואינה יודעת מה שנעשה לאבא שלה…
באמת היה רצונה לרוץ מיד אל רוזין, לשמוע את קולו הייני, המשכר במקצת, אלא שנתביישה מפניו, והיתה חוששת שמא יראה בזה משום רמז, שיש לה איזו כונה ביחס אליו, הרי רשאי הוא לפרש כך; מיד לאחר הגט רצה ובאה אליו, האין כאן סמל… לא, אין היא יכולה לעשות זאת, עדיין יקר לה כבודה… ולכן, נאחזה בידידתה ליובה קזקיביץ, שהיתה מבקרת לפרקים בביתם. לשם יכולה היא להכנס עכשו, קזקיביץ עצמו, שַׁתקן קדוש הוא, אין דרכו להתפרץ לרשות שאינו שלו, הוא עסוק כל כך בעצמו, מרחף בעולם המסתורין שלו, במחשבותיו הזרות והרחוקות, שלרוב אינו שומע מה שמדברים אליו, והיא, ליובה, אשה ערנית, מזג־טוב, עליזה ושרה, בחברתה תרגיש את עצמה עכשו יפה וחפשית. ועל עצם הדבר גם לא תשתומם עוד בימי שבתם בקיטנה שוחחו הרבה פעמים בענין זה, והיא גילתה לה, שמתאכזבת היא בביניה אילך ואילך, ושחוששת היא שלא יגמר הדבר בגט… למן הזמן שעברו מן הקיטנה אל העיר לא היתה אצל הקזקיביצים, והנה עכשיו הזמן להכנס, המקום היחידי שנוח לה להכנס…
ליובה לא הופתעה מהתגרשותה של מלכה’לי כל עיקר, אדרבא, היא מבינה יפה את הדבר, למה לסבול כל הימים, לחיות חיי רוגז, לשבוע תמרורים, אם אפשר להפטר וחסל… אפס דרושה לזה תקיפות, אופי נועז, היא גופה ודאי שלא היתה מסוגלת לכך, רפת־אופי היא במקצת, הנה בעלה מפוזר, מהורהר תמיד, ולא איכפת לה…
דברי ליובה לא נעמו ביותר למלכה’לי, נגשה אל הספה ונשתטחה, ליובה ישבה על ידה, חיבקה אותה וליטפה את שערותיה, וגם זה לא נעם למלכה’לי, לא היתה רוצה שיחשדו בה כי רוחה מדוכדכת עליה וכאילו היא סובלת מהגט, הרי זה היה רצונה החזק, היא שהמריצה אותו ועמדה בכל תוקף על דעתה. ועכשו בת־חורין היא ואינה חייבת למסור דין וחשבון למישהו, היכן היתה ומה עשתה, הרי בירחים האחרונים נגזלה ממש מנוחתה, רק לספר לו ולמסור לו חשבונות, נמאס לה הדבר, איש קשה כזה!…
לאחר שכיבה קצרה קמה מלכה’לי לפתע, זיקפה את גופה הגמיש, רקעה ברגלה כרקדנית:
– נו, עכשיו יתחילו החיים לפניה, תנשם לרווחה, ולימים, היידא, לשווייץ, זה כבר חלמה על שווייץ…
– לשווייץ! הוי כמה אני מקנאה בך! קראה ליובה נרגשת – הייתי נוסעת אחריך, קחיני אתך, זלמן לא ימחה בי, האם לא כן?…
קזקיביץ, אדם מגובן במקצת, קצר ראי, שמראהו כמראה סופר סת"ם, ישב כל הזמן שקוע בספר פילוסופי של אחד ממחפשי אלהים שנהה אחריהם בימים האחרונים.
הוא הרים לרגע את עיניו המהורהרות מתוך הספר, העיף מבט תוהה על אשתו ושוב נעץ את עיניו בספר.
מלכה’לי הזמינה את ליובה לטייל במקצת, רוצה היא להתבדר, היתה שטה בסירה על הנימן, לחצות את המים ולגלוש, לגלוש ללא תכלית…
ליובה העירה, כי שתיהן לבדן בלי אחד מכר, מה הן לשיט, והנאה לדבר היה רוזין, הוא ולא אחר… שמחה מלכה’לי להצעת ליובה, אדרבה, את רוזין היתה רוצה להפגש עכשו… ליובה הכינה קופסת סיגרות, כל אחת מהן נתנה בפיה סיגרה והתכוננו לצאת, ליובה הודיעה שהולכת היא לכל הערב, שלא יחכו לה לסעודה, לאכילת הילד הכל מוכן. שתי הנשים יצאו מהבית כשלבן תוסס החשק להתהולל הערב. מה טוב היה לו נזדמן גם קפילניק בבית רוזין, אז היתה החינגה ככתוב, ואם לאו – לנסוע אליו, הוא המשרה רוח – הוללות, חדוה סוערת, היא, מלכה’לי רוצה להתבשם היום לכבוד חופשתה שהוחזרה לה לפתע ובקלות כזו… היא רוצה שגם ליובה תתבשם, הימים המייגעים, הטרדה של השבועות האחרונים, ההיסוסים והחיכוכים עם ביניה – כל זה צריך להתנדף בבת אחת, שיחלף כעשן, חסל, מלכה’לי צפור דרור…
את רוזין מצאו שתי הנשים הצעירות והמגורות ליד שלחן הכתיבה, פניו היו מתוחים והעינים־תועות. כשאך הופיעו לפניו שלח אליהן מבט תוהה ומזועף במקצת. ביקורן הוציאו “ממצב הרוח”, אפס לאחר שמלכה’לי התעוותה ורקקה: “הוי כמה חמוצים הננו”, נעשה רוזין יותר ער ונוח, הבריח את הרהוריו, אסף את גליונות הנייר הפזורים והושיב את מלכה’לי בכורסת הנענוע, את ליובה בקצה אחד של הכסא והוא עצמו בקצה השני, ומלכה’לי פתחה בשיחה שכזו:
– להתבשם אני רוצה היום, להתהולל, לשתות עד כדי שכרון, אני רוצה להיות עליזה, לגמוע מכוס העליצות, נו, רוזין, ידידי, לבדחני, לעלזני…
ליובה הציעה להזמין אל קפיליניק, אין כמוהו יודע לבדח ולהעליז. דבריה פגעו ברוזין וגמר בלבו להתנקם באותה שדה משחת.
– לבדח ולהעליז – קרא רוזין בקולו הייני יודע זלמן קוזקביץ ואני מציע להזמינו…
ליובה נתרתחה:
– עליו אל תדבר, בכל אופן לא כאן ולא עכשו…
מלכה’לי סתמה את פיה של ליובה בידיה:
– אל מריבות, פוי, כשאני רוצה להתהולל ולשתות לשכרה, שיחה שכזו…
ליובה הציתה סיגרה, רוזין חבקה בעדינות מפייסת. תקפה אותה חדוה ופתחה בזמרה, שרה רומנס, ה“אח, אנו הצוענים”. החדר שטוף צללי הדימדומים נסתפג כיסופים, לבבות המו ודפקו והדם בעורקים סאן וגעש…
רוזין הסכים ללכת להזמין את קפילניק, בלעדיו, ידידו הקשיש והפקח והעליז, אין חינגה ראויה לשמה… ליובה ומלכה’לי נשארו בכורסת־הנענוע, נלחצו אחת אל השניה ובלבן תסס איזה רגש של חדות שכרון. רוזין התחמק מחדרו הרווקי השקט במצב־רוח של אדם שאבד לו משהו, הנה החזיק בידיו חפץ יקר־ערך ולפתע התחמק ונעלם לנצח. לרוזין היה צמאון היצירה רק ליד שלחן הכתיבה, ומשפרש מגליונות הניר, היה דומה עליו שאינו ולא כלום… ובכל פעם שניגש לכתוב, היה רואה את עצמו כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא מתחיל בכתיבה, ורק לאחר שנעץ את עיניו בגליון הלבן והחלק צמחה בלבו האמונה בכח יצירתו… ועכשו היה חבל לו על אשר הפסיק לכתוב, וכאילו הרס כל אשר בנה… אלא שמצב־רוחה של מלכה’לי המשונה, הנסער, השתוללותה, ופראותה – כל זה מגרה, מבטיח, מה זה למשל, התרחש אצלה, עיניה מבריקות בברק ירוק של חתול, וגם עצם ביקורן אינו פשוט כל כך, ההתרחש משהו לא רגיל? אבל אין הוא יודע כלום, ומשום כך זקוק הוא לקפילניק, הוא המומחה להתיר כל סבך, הוא יודע לגשת לאשה בציניות כזו שמיד היא נכנעת אליו, הוא שצריך להיות הבמאי לדרמטורגון הצעיר רוזין, לנצח עליו…
כך צעד רוזין ברחובות והרהר כל הזמן בקפילניק, וכמה תמוה היה לו הדבר שנתקל בקרן הרחוב בקפילניק והצייר. את קפילניק ברך חגיגית ואת הצייר חמוצות, התרגז נגדו שהוא עומד עכשו כעצם בגרונו. אין הוא יכול לדבר במעמדו את אשר רחף על שפתיו בצאתו לחפש את קפילניק, גם קפילניק החריש, לא היה ברצונו לדבר עתה עם רוזין, הוא היה עתה רחוק ממנו… וכך הלכו שלשתם בכיוון אל חדרו של רוזין, הלה לא רצה לומר להם שום דבר, מאי איכפת לו, יכנסו ויראו מי יושב אצלו.
על כתלי החדר האפלולי נסתמנו שני שלדי נשים לחוצות אחת אל השניה, שתיהן נכספו לאיזה גרוי… שעמום, ובחלות ותפלות העיקו עליהם והיה החשק להסחף בגלי השכרון…
כשנידרדרו על אזניהן של מלכה’לי וליובה פסיעותיהן של הגברים, נזדעזעו שתיהן: מי זה יכול להיות? רוזין יצא זה לא כבר, אמר שהולך לחפש את קפילניק, ומי עוד הולך, מי עוד? איזה פרצוף? ההביא מכר חדש?
מצב־רוחו של רוזין היה הפעם מדוכדך מאד, הוא שלח בלבו את הצייר האידיוטי לכל הרוחות, הוא גזל ממנו טרף קרוב כל כך… כל קסמי מלכה’לי נתחמקו עתה מידיו… לכל הרוחות! ומשום כך נכנס אל חדרו מזועף ומרוגז, ואחריו נכנסו כמו לתוך ערפל קפילניק והצייר. שתי הנשים פלטו בבת אחת: לא להדליק אור, רוצות הן להשאר באפלולית. קפילניק והצייר קפצו מן המקום תמהים. פרקי אבריו של הצייר התחילו מרטטים כבצמרמורת, הנה להיכן שרצה… אולם לאחר רגע התאושש קצת שבאה לכאן בלוית ליובה. הנשים עוד לא ידעו מי הנכנסים אל החדר, היה מוזר כל כך ופנטסטי ומגרה. לרוזין נמאס המשחק בסנורים ולחץ על כפתור החשמל. מלכה’לי כבשה את פניה בזרועות ליובה, פחות מכולם חפצה לראות עכשו את האיש שנשתחררה מכבליו…נכונה היא לברוח מכאן, דומה עליה שמפלצת מרדפת אותה, באה לכאן לחוג את יום שיחרורה, שפרקה מעליה עול כבד שהעיק עליה כל כך, ולבסוף אף הוא בין הקרואים… איזה לעג מר, משחק שטנים, רק קפילניק יכול לארוג מזימה כזאת, מעשה ידיו הוא, הוא שהביאו לכאן, אותו ציניקון זקן הוא שפיזר את המלח… תלמדנו לקח, תראה לו שגם הוא וגם מי שהיה בעלה שניהם אפסים גמורים הם בעיניה… אלא שרוזין מזועף וחמוץ, וליובה מרופטת, וכאילו אחוזת היא סמרמורת. הרימה מלכה’לי את ראשה, הציצה לתוך עיני ליובה, אש העליצות כבתה בהן והתלבט שם איזה רגש של רחמנות… על מי היא מרחמת, אולי עליו, על בֶיניה.. הוא עומד שבור ורצוץ, חוור ועצוב, כולו אומר כאב…
לרגע זעה גם בנפשה נימה, תקף אותה רגש חמלה, ממש לגשת ולחבקהו ולפייסהו ושוב זוג; וברגע משנהו עלה מתחתית נשמתה רגש מחאה נגד האיש שדיכאה ועינה…
היא היתה עלובה ומושפלת בעיני עצמה, לו לא עצרה כח להבליג על הרגשנות והרוכרוכיות הזאת… ולמה הוא נדחק לכאן, מה הוא רוצה ממנה, כלום יבקש שוב כעני בפתח נדבת אהבתה… לעזאזל! היא ידעה למה היא הולכת, פעם ניתקה את הקשר וחסל!
קמה מלכה’לי ממקומה, ניגשה אל רוזין בתנועות של אשת־אהבים שכבר בילתה אתו לילות בשכרות ועגבים, הניחה את ידה על כתפו וקראה:
־ רוזין ידידי, רחימאי, היכן העליצות שהבטחת? עליזה אני רוצה להיות, יש לי יסוד לכך, השומע אתה רוזין, מדוע חמוצים פניך, התנער יקירי, ואת ליובה, למה גם את מרופטת?…
קפילניק והצייר עמדו עדיין באמצע החדר, כאילו פיקפקו אם להשאר או לצאת מכאן. לקפילניק היה אותו מחזה בלתי נעים מאד, הוא לא יכול להפקיר ברגע זה את הצייר ולא לעמוד לימינו, הוא תאר לעצמו את הדבר אחרת, סבור היה שיעלה בידו להשרות מצב־רוח מיוחד, ועכשו רואה הוא בעליל שלא הצליח, צריך הוא לברוח מכאן, דומה עליו שיתרחש משהו איום, הצייר ניבט אחוז־אימים, עוד רגע ויתפרץ משהו…
רוזין הביט אל מלכה’לי כאיש שדוקרים אותו במחטים, לבו דופק בקרבו כלב גזלן, אף הוא מתיירא שמא יתרחש משהו… קפילניק אחז את הצייר בשרוולו ורצה לכוונו אל הדלת, התחמק הצייר מידיו והניף בכל כחו את ידו על פני רוזין. הסטירה היתה חזקה והדהימה את רוזין, ובטרם ששבה אליו רוחו כבר לא היה הצייר בחדר, הוא התפרץ מהר כסופה מן הבית ורץ אל החשכה, נדמה לו שמישהו רודף אחריו והוא רץ ורץ מבלי לדעת להיכן. לפני עיניו קפצה דמותו של מלכה’לי, כיצד שהיא עומדת ליד רוזין, ובידו הרגיש צריבה חזקה מלחייו של רוזין, והוא רץ ולא ידע היכן הוא, לא ראה סביבו דבר, פקעת שחורה נכרכה סביבו והחניקו והוא רץ בפיק ברכים, רץ ורץ…
כשחזר אברמסון בתחלת סתו משוורצוולד לעיירתו עם פניו המשוחפים ושיירי הריאה שלו, שנשתמרו בנס על ידי אויר־הרים – קבלו את פניו בבית־הנתיבות אמו הזקנה והשפחה שלו מריאנה.
אלהים היודע, משום מה שנתקשרה אליו כל כך שקצה חסינה ורעננה זו. כל הקיץ התגלגלה בטלה ומשועממת במעונו הריק של אברמסון, וארשת פנים לה של זו המחכה לחתנה…
אמא של אברמסון היתה קוצבת לה למזונות פרורים ושיירים ממש. והיא, מה שייך, אין היא זזה מכאן, וחסל…
כשנתגלו פניו של אברמסון מבעד לאשנב הקרון מנומסים וגלוחים למשעי, כשהוא לבוש חליפה חדשה ומגוהצת – קפצה מריאנה לקראתו קפיצה גדולה, כאל מי שהמתינה לו אגב כסופי נפש… פניה נשתלהבו, הסמיקו עד תנוכי האזנים, פשוט לא ידעה מה לעשות לו. האם הזקנה עמדה ומלמלה רפות כזרה, וזו השקצה היא המקבלת את פניו, היא הדואגת לחפצים, היא המטפלת בו, היא מזמינה רכב, היא המצווה…
כשבאו הביתה מצא אברמסון את מעונו שעל גבי העליה המובדלת מצוחצח ומשופשף, הכל ערוך ועשוי כטעמו, על גבי השלחן היה צפוי לו צרור פרחים חיים, ריחניים, הכל מסביב היה נוח וחנני, חמימות ועדנה נסוכה בחלל הבית.
נתמתח אברמסון שלו־נפש של גבי הספה של פלוסין וחייך עומת מריאנה: הרי את טובה ומצוינה, מריאנה, ממש מצוינה…
השקצה רותה גיל ועדנים.
– לאדון היא טובה, כל כך המתינה לו, כל הקיץ… מה שלומו, מה אמרו הרופאים?… היא תעשה לו הכל מה שירצה, יצוה – ותעש; רק יהי בריא, רק בריא…
גל חם שטף את לבו של אברמסון. דברי השקצה שעמדה בלבלוב ימיה עם טללי הנעורים – לטפו את לבו. נזכר, שמלפנים היתה רעננה ומלבלבת כמו מריאנה זו גם פאניה שלו שנתגרשה ממנו, ושפאניה היא עכשיו מי יודע עם מי… והוא חולה שחפת, שמתהלך עדיין איך שהוא בעולם רק בשל אוירו של שוורצולד, ושהשקצה עושה אתו חסד גדול, והוא אסיר תודה לה כל כך, כל כך…
אברמסון קם אגב מחשבות אלו מתוך הספה, גרר אטיות את רגליו על גבי הרצפה, פתח את החלון ובלע גל אויר, העיף אחר כך עין מבריקה, קודחת על גבי מריאנה, שעמדה כל העת בקרן זוית כשעיניה מכוונות אליו, קרב אליה והניח את ידו הרזה והגרמית על גבי זרועותיה המלאות והמעורטלות. רגע עמדו אחד מול השניה אחוזי רטט, הוא עם הפנים המשוחפים והגוף אכול המחלה והיא עם פניה הצעירים, הזרועות הוורודות וגופה הבתולי המרטט בפרכוס עלומים… כמה מוזר היה לראות את שני אלו במסבה זו מוצתי ברק אחד מתפתל באישונים…
שעול מחניק ואחריו רקיקות תכופות הרחיקו את אברמסון מהשקצה…
ונגררו ימים סתויים. אברמסון המשיך לרקק מתוך שרידי הריאה שלו האחרונים. כבר נדלדל ונחרב כולו. לא ירד ימים תמימים מעל הספה של פלוסין, נעשה קפריזי כל כך עד שאמו הזקנה כמעט שחדלה לבקר אותו, פשוט כבר פקעה סבלנותה. ורק מריאנה בלבד עמדה תמיד מוכנה לשרותו, למלא את כל מאוייו הזרים והמשונים, לא זזה ממש מהספה שלו, עד שגם פניה החוירו ונפלו.
והיו מביטים אל השקצה המקריבה את כל חייה לחולה ותמהים, מין כשוף, איזו גוייה צדקנית… לסכן כל כך את החיים…
ואברמסון היה מביט אליה כל הימים בעינים כל כך מוזרות כאילו בקש רחמים: אנא אל תעזבני, בידך מופקדת חייתי… ונדמה, כאילו הוא רצה לומר לה דבר־מה, להעלות מערפלי־הנפש את ההרהורים המנקרים, שזו, ששמו היה עליה ועזבה אותו אחר כך – אשה רעה היא, אכזרית היא, עזבה אותו, איש חולה ורצוץ, גלמוד, ערירי, והיא, מריאנה כל כך טובה אליו, כל כך חביבה, כל כך מסורה… אילו היה בריא, אילו היה…
מחשבות אלו היו מתבלטות כזבובים לכודים במוחו המטושטש, אלא שלא יכול היה לדבר, היה שוכב בשפתים לחוצות ואוכל אותה במבטים חמים, חמים…
ובלילות הקודרים, הקושמריים, כשהיו משתוללים בחוץ רוחות סתו, והאילן הישיש הערטילאי שמאחורי העליה של אברמסון היה גונח ומיבב, היתה איזו חולשה נוראה תוקפת את אברמסון, והיה נלחץ כולו בגופו המרטט ברטט של גסיסה לגופה החם והמפרכס של מריאנה…
בבקר־סתיו חוור אחד מצאו את אברמסון מוטל על הספה מת. לידו שכבה על הרצפה עם פנים חוורים כמות ועינים מזוגגות מריאנה. ידיה אחוזות העוית נחו על פניו הקפואים, כאילו תקפן השבץ בין לטיפה ללטיפה.
סוף־סוף פג השכרון התל־אביבי בלב צילה רייכל ותמו הפגישות החגיגיות הראשונות ומרטיטות הלב עם חבריה ומיודעיה מחוץ לארץ, שהיו מתארחים בביתם בשעת הביקורים בעיירתה, והאפירו הימים במקצת ודהו ונצטבט הלב מאיזו טרדה קוססת. גם הדודנית של צלה, שהדיפלום של אוניברסיטה מתגלגל מבויש במזודתה והיא עצמה עובדת חצי יום במשק־בית, אותה בחורה גוצה ומסורבלת עם עינים לחות כשקויות מים וקול צרוד ובכייני במקצת של “מגידת תחינות”, שבחדרה לנה צלה, הגלישה עליה בימים האחרונים מבטים בדקניים שנשתמעו לה כעין ריגון: כלום עינים לך ולא תראי, שאני בת־יחש כמוך ועוד עם דיפלום, שוטפת רצפות, קל וחומר את… אלא מאי, היתה ממשיכה צילה בדמיונה, בשעות הבוקר, כשהיא מתמתחת יחידה על הספה ומרגישה איזו רווחה מנעימה שבנופש אבריה שהיו כל הלילה כחשוקים, את דו־השיח: להוי ידוע שבצילה רייכיל ידובר, אותה צילה שבית־מדות מפואר להם בעיירה וכל ה“גדולים” שנקלעו בעיירה היתה ראשית דרכם אליה, האמרכלית של התנועה, היושבת ראש בועד ובכל מיני ועדות, ונוסעת אל הכרך לועידות ויוצאת ונכנסת בבתי המנהיגים ומתידדת עם נשיהם, והיא שעלתה עכשו ארצה, לא איזו סטודנטית היא ששכבה על הספרים ורדפה אחרי דיפלומים ועלתה אלהים היודע לשם מה, לא כזו היא, הלא נתנה הכל לתנועה, כלום חסה פעם על זמנה, כלום ידעה מה הם חיים מחוץ לחברים, לועד, לישיבות, לריצות ונסיעות, כלום לשם מה טרחה ויגעה עד עכשו, מראשית ימי נעוריה עד שנת השלשים ושתים לחייה! האם לא למען הארץ שלה, ובכן תלך עכשו ותעבוד במשק בית… הכזה הגמול על שנות עבודה?… צילה רייכל שהיא וארץ ישראל העובדת כגוף ונשמה, תהיה עוזרת, רק עוזרת, לשם כך להטה וקדחה והקריבה את נעוריה!…
להרהורים אלו היתה צילה קופצת מעל הספה, מוציאה מארנקה את הראי הקטן ונועצת את עיניה בפניה המארכים ומכוסים כיסות שחרחורת דקה ולבה דופק, דופק… ולוחשת היא לעצמה: את, שנשאת על שכמך עול הבנין, חיית שנים על שנים למען התנועה, את ראויה לגורל יותר טוב מאשר אותה קרייריסטית פעוטה, שהמריאה למרומים ושוטפת עכשו רצפות בארץ…
לאחר שיח כגון זה היתה דעתה של צילה מתיישבת עליה, וכבר היתה מתלבשת בזריזות של אחת טרודה ונחפזה לאיזה ענין שאסור להחמיצו, ואת כוס החלב במחלבה היתה שותה תוך פיזור הנפש של אדם שאין דעתו נתונה לקטנות, והיתה יוצאת אל הרחובות התל־אביביים, שהיו רבוצים באותם בקרי ניסן רעננים, ריחניים כמרבדים שחומים משובצים ברקמות זהב, בפסיעות קלות, ושוב היתה נובעת מתחתית נפשה איזו חדוה והיתה שוקקת באבריה: בתל־אביב היא, ברחובותיה השטופים אורים מסנוורים היא צועדת, כמה נחמדה היא תל־אביב בבוקר אביב! אכן זכתה סוף סוף לראות את עיר הפלאים, שכלתה נפשה אליה, שחלמה עליה כל הימים… האם אין מקנאים בה בנות העיירה, שהיא כאן והן נשארו שם במחנק, במאפר… כל כך קל ונעים לפסוע ברחובות תל־אביב!
אותה התרוננות היתה מפזזת בלבה של צילה עד שהיתה באה אל המשרד שעבד בו החבר ירחמיאל. לאותו חבר ירחמיאל היתה צילה הוגה מעין חבה, עוד מימי בקוריו בעיירה היתה לה חולשה מיוחדת אליו. רגלים לדבר, שבעצם עליתה היה אותו ירחמיאל לא מן הכחות האחרונים שהניעוה וזרזוה, ודמותו לא משה מעיניה בכל אותם ימי השכרון שבעליה… ודוקא הוא עצמו מקבל את צילה באדיבות של כפיה ומשתעמם בחברתה… וכאשר צילה ממטירה על ראשו את דברי התפעלותה ומגלגלת ללא הפוגות כאילו עדיין בישיבת הועד היא יושבת – מעמיד ירחמיאל פנים חמוצים־נזעמים ושותק.
מי פלל, שחבר ירחמיאל יתנכר כל כך לצילה רייכל, שהיה מתהלך אתה בעיירה באחוה ורעות ולא זזה ידו מתוך ידה… למראית עין באה צילה לטכס עצה מה המעשה עליה לעשות, כלום תתהלך כל הימים ותרוה נחת ועדנים מרחובות תל־אביב, מה התכלית בזה? שמא יודע החבר ירחמיאל לעוץ עצה, איזו תכנית, למשל, יש לו עבורה, אדרבא, הן חברים הם משכבר הימים, מאנ"ש, יעוץ נא…
וירחמיאל שכח חסד הימים שצילה רייכל פקדה את נפשו בחדות נעורים, ושתק, והתנכר, ולשוא תשחת צילה רייכל אמרים חמים, לב החבר ירחמיאל נעול לפניה…
ופעם לאחר שיח טרדני של צילה הפליט ירחמיאל פסקנית:
– לקיבוץ, צילה, זאת היא הדרך…
פניה של צילה הסמיקו והחוירו חליפות, נשמה כבדות, נעצה מבט דוקרני בירחמיאל, שסירט בעט־נובע אותיות רוסיות גדולות ומאירות עינים כדרכו בשעת עצבנות וכבשה את ראשה בקרקע. דומה עליה שמתכוון הוא להפטר ממנה שמטרידה היא אותו, ועצתו בדבר הקיבוץ מאדישות אליה באה, אין הוא רוצה שתשחר את פניו, להרחיקה מעליו כונתו…
עלבון חריף הצביט את לבה של צילה, קמו והטיחו על עיניה הימים והלילות, שהתגלגל ירחמיאל על הספה שלהם ואכל את ארוחותיהם השמנות וליטף וגיפף את גופה הצעיר והמפרכס, ותקף עליה רגש נקם, היה החפץ לעקצו. התאוששה צילה והפליטה:
– ודאי שזאת היא הדרך של תנועתנו, על הקיבוץ גאותנו, אבל יורשה לי, חבר ירחמיאל לשאלך, מדוע אתם החכמים והנבונים והיועצים והמדריכים תדרשו הכל מאחרים ולא מעצמכם? מדוע, למשל, אתה בכבודך ובעצמך, בחור חסון ובעל שרירים ודוקא מבית־עובדים, שנוצר לעבודה פיסית, מדוע לא תלך אל הקיבוץ? מדוע אתה ודכותיך שרוממות הקיבוץ בגרונכם, למה אתם יושבים במוסדות ובמשרדים ומחפשים לכם דוקא כל מיני נוחיות, ולאחרים אתם מיעצים… אדרבה, הגד, הלא אתי אתה יכול לדבר בהתגלות־לב, כלום לא בני תנועה אחת הננו, ולא יחד משכנו בעול!…
ההתקפה הפתאומית של צילה, שהיתה מסוערת ומזועזעת עם ברק ירוק בעינים שהיו ניבטות עכשו דורסניות כתובעות איזה עלבון צורב, שנצטבר בלבה זה כמה, מיד חבר שהכזיב את כל תקוותיה, המתנכר אליה, החברה הנאמנה והמסורה, הפתיעה ממש את ירחמיאל. נמצא שטעה פשוט בצילה רייכל, סבור היה שבחורה קרתנית זו –נופת צופים תחת לשונה, והנה מזילה היא ארס, באה בטענות ובטרוניות לחברים ולכל העולם, כאילו כולם חייבים בכבודה, זה רע. רע מאד, החליט ירחמיאל בלבו, מן הראוי לקצץ את כנפיה של בחורה זו, שאם לא כן, יתנקמו בה החיים בארץ. כאן בארץ אין מקום לגדלות קרתנית, חשב ירחמיאל, אלא שלבו לא יתן לו להכאיבה, סוף סוף חברה היא, מוטב שיפייסה, הרי באמת לא היה אדיב אליה…
– אל באפך, חברה צילה, – סח ירחמיאל בקול מרוכך, שזעה בו נימת ימים עברו – לכל עת, עת לקיבוץ ועת למוסד, דוקא לך יאה הקיבוץ, שם תעלי, בטוח אני בזה, את, חברה צילה, צריכה לדעת את האמת כולה, יש בך הרבה בעליבתיות, ועליך לשרוף את הגשרים אחריך, הקיבוץ יחדשך, מקלחת־חיים זו תצאי אחרת…
ירחמיאל חייך לעומת צילה. הציץ לתוך עיניה במבט גלוי, טפח על שכמה והוסיף:
– נו, צילה, הגידי, האם לא כן הדבר, ובכן, נפגש היום עם החבר פנחס, הרי זוכרת את אותו, השליח האחרון מהארץ שקולו כ“שאגת אריה” – הוא עושה היום בתל־אביב, ואתו יגמר הדבר, הרי מסכימה את, רואה אני זאת מתוך מבטי עיניך. נו, מנוי וגמור, צילה רייכל קיבוצ’ניצה…הרי זה נפלא ממש. זה יעשה רושם בל ימחה על התנועה…
דברי ירחמיאל הפיסו הפעם את רוחה הסוערת של צילה, הן זאת לו הפעם הראשונה שידבר אתה כחבר… ועצתו בדבר הקיבוץ נראתה לפתע בעיניה לאידיאה מקסימה. כלום לא עבדה כל הימים למען ה“קיבוץ” שבעיירתה, טיפלה השכם והערב ב“חלוצים”, אספה כספים, דאגה לעבודה, היתה עושה ב“קיבוץ” שעות ארוכות וגם סועדת לפעמים, בהזדמן שם אורח חשוב… מה בעצם בינה לבין “חלוצה”, כלום מה חסרה היא, שנה של “הכשרה”, הרי “הכשרתה” ארכה שנים על שנים…
וכבר זחה דעתה של צילה עליה ואמרה:
– חבר ירחמיאל, עצתך טובה באמת, יפה להפליא, אני מוכנה ומזומנה להכנס לקיבוץ. מה שייך, הרי כמוני כחלוצים, עבדתי בתנועה, כלום אין זאת “הכשרה”… ובכן חסל תל־אביב! לקיבוץ!
וכשיצאה צילה רייכל מאת המשרד של ירחמיאל, שנפרד ממנה בלבביות שלא כרגיל, נשתוקקה בלבה חדוה גדולה מעין זו של אדם שזכה בגורל. דומה עליה שהותר סבך חייה, כל אותם הרהורים טרדניים על תכליתה ועתידה שהציקו לה בימים האחרונים התנדפו, כל ההיסוסים שכרסמו את נפשה והרעילו את דמה גזים והולכים, תכנס לקיבוץ, תתהלך בין חברים, אחים לגורל… אותה בדידות מפחידה ואותה רדיפה אחר צלו של חבר… ואותן מחשבות על קצת ידידות, התחיות… כל זה יחדל מהטרידה ומענותה, תהי רווחה לנפשה…
בצעדים מאוששים רצה צילה אל הדודנית שעבדה במשק בית, להודיע לה על החלטתה הנועזת. הדודנית שמעה את דברי צילה, שנאמרו בחגיגיות ובטון של מהפך עולמות – בקרירות־רוח, בעקימת שפתים ובריטון קל… צילה נפגעה מיחס משונה זה להחלטתה, שהיתה בעיניה לגבורה ממש…
– ובכן, הפליטה ברוגז – לשטוף רצפות בבתי זרים טוב יותר, לפי דעתך מאשר לחיות בין חברים, ליצור חברה חדשה, כזאת היא דרכך… אבל דרכי אחרת, אני – פני מועדות לאידיאל…
– אדרבא, יבושם לך – הפליטה הדודנית בעוקץ קל – הרי אידיאליסטית את מאז ומעולם…
– כן, ענתה צילה בתוקף ובקול מתרונן – האידיאל – לחם חוקי, ואני מאושרה, אלך לקיבוץ, ומי יתן ואשרף הכל אחרי… מי יתן!… ובכן, שלום, חסל צילה רייכל הבת הבעל־בתית, חסל! אל הקיבוץ!
וכשיצאה צילה מהבית נתפעם לבה מגילו ובנפשה רנה מלה אחת: אל הקיבוץ, אל הקיבוץ!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.