סימן טוב הוא ליוצר כשהוא מייחד ביצירתו את ישותו על כל סגולותיה האישיות וטובע בה מטבעה במלוא רישומי־צורתה. ייחוד זה של יוצר ביצירתו נעשה ייחוד גומלין, כביכול, ייחוד יצירה ביוצרה. דומה: חוזרת היצירה ומייחדת ביוצרה ישותה וטובעת בו מטבעה היא. זכה יוצר לייחוד שלם זה – הוא ויצירתו מתמזגים ומזדהים ונעשים לשמות־לואי ודמויות־לואי זה לזו וזו לזה, שמו מתלווה לשמה ושמה לשמו, הוא מתדמה בדמותה והיא בדמותו.
מועטים הסופרים שזוכים לייחוד שלם זה, ופחות מהם העורכים. סופר הרי הוא עושה ברשות־יחיד שהיא שלו, ועם שהוא נגרר בתיכון תוכן יצירתו ועיצוב דמותה אחרי טופסי־יצירה משל אחרים – חוט של יחידות, פחות או יותר מסוים, ניתן לו למשוך עליה ולקנותה בו קנין בעלים. לא כן העורך שהוא עושה ברשות־רבים – רשות מקובצת מרשויות־יחיד שאינן שלו – ועיקר עשייתו בה אינו אלא בירור וכינוס וצירוף. אף־על־פי־כן גם רשות־רבים זו ניתנה לבעלות יחידית והיא מותנית משלושה גורמים ראשיים שכל אחד מהם בפני עצמו דיו להקנותה קנין גמור לעורך שהוא עושה בה: תלות ייסודה וקיומה בו, טיב חלקו הוא בה, ופעולתו בה שיוצאת להפעלה.
תלות ייסודה וקיומה בו כיצד? – הוא המייסדה והוא המקיימה והיא תלויה בו כמסובב בסיבה ותולה זכות הרבים בזכותו הוא. טיב חלקו הוא בה – משמעו: הוא מכניס גם רשות־היחיד שלו לתוך רשות מקובצת זו ויש ביחידותה בכדי נתינת כיוון וגיוון לקיבוציות שבה. פעולתו בה שיוצאת להפעלה – פירושה: אין הוא סתם בורר ומכנס ומצרף ליצירות סופריו שהם תורמים לו מן המוכן – דוחק הוא בסופריו, תוקף ותוכף עליהם וממריצם ליצירה ולהתרמת יצירותיהם, וחלק לו בתרומותיהם שהם תורמים לו – חלק המעשה בתוך חלקו של שהעושה שנזקק לו. עורך שזכה לצירופם של שלושת גורמים אלו – עריכתו נעשית יצירה שיש בה כדי ייחוד שלם הממזג ומזהה את היוצר ויצירתו ועושה שמות־לוואי ודמויות־לוואי זה לזו וזו לזה.
זכה ריבולוב עורך “הדואר” שעריכתו נעשית יצירה, שבה ריבולוב ו“הדואר” נעשו לשמות נרדפים ודמויות נרדפות. זכותו לא מן ההפקר באה לו, יסודה בצירופם של אותם שלושת גורמים ראשיים שמהם מותנית בעלותו של עורך המייחדת לו רשות־רבים שהוא עושה בה.
לא עורך סתם הוא ריבולוב ל“הדואר” – הוא המייסדו והוא המקיימו, וייסודו – אם לא היתה בו משום שתיה חלוצית ראשונה – הַשְתָּיָה על משואות היתה, שהיא קשה הרבה יותר.
עלייה היתה לספרות העברית באמריקה לאחר נפתולי־העפלה קשים. עלייה זו גרם מעלות לה, שבו עלתה משפל נובלת־ספרות משכילית־בטלנית מעלה מעלה – מנובלת־ספרות זו ל“סנונית”, מ“סנונית” ל“התורן החדשי”. מן “התורן החדשי” ל“התורן השבועי” ו“העברי”, ומהם – לשיא־הפלא: “הדואר” – יומון עברי באמריקה לא נופל מן היומונים העברים שיצאו וקנו להם שם במזרח אירופה, מקום גידולה ושיגשוגה של הספרות העברית החדשה!
ואולם לא ארכה עמידתה על שיא פלא זה, תכפה לה נפילה ממוטטת ומפרקת, נפילה – ומשואות. רפו ידי העמלים בהעלתה ונתרשלו להעלותה שוב מן השפל שנתגלגלה ונפלה לתוכו. כהו רוחותיהם. נחלש כוח רצונם ונצטננה בהם תשוקת היצירה. בא ריבולוב ויסד את “הדואר השבועי” – ועל משואות יסדו ובתוך אווירה ספוגה אכזבה מיאשת. יסוד־מעלה זה שלאחר חורבן – מפעל אדירים היה, העפלה נועזת מתוך דריכות עוז האמונה ועוז הרצון – אמונה בנצח היצירה העברית שלא ישקר גם בגלות אמריקה, ורצון לכונן על אדמת־נכר זו מקדש־מעט לשכינתה ולהשרותה בתוכו.
קשה היה ייסוד “הדואר השבועי” – ושבעים ושבעה – קיומו. כשנוסד – לא האמינו כי יוציא את שנתו, וראה זה פלא: עשרים ושתים שנים הוציא! שנות עשרים ושתים אלו – שנות נפתולים ולבטים היו לעורכו, גם באותן שהיו כתיקונן, על אחת כמה וכמה באלו מהן שלא היו כתיקונן – שנות מצוקות ומשברים שפגעו ב“הדואר” וחתרו תחת קיומו וכפשע היה בינו ובין המות. שביל־ייסורים חוצה שנים אלו שבו העביר ריבולוב את “הדואר” בחרף נפש, אך זרוע הוא אור נאצל, אור היצירה העברית, ואור זה – קרנים מיד ריבולוב לו – זכוכית־יקוד “הדואר” בידו שבה אגר וריכז ניצוצות היצירה העברית והקרינם מתוכה – ברכת יוצרי הניצוצות ליוצר אורם!
גורם זה, תלות יסודו וקיומו של “הדואר” בעורכו, גורם שני נצטרף לו: טיב חלקו של עורכו בו. מאמריו הראשיים ששימשו פתיחה לגליונותיו – ומבחינה ידועה גם אלו ממסותיו והערכותיו שנתפרסמו על עמודיו – יש בהם בכדי עיצוב דמותו וטיבוע מטבע אופיו. הד בהם לכל המתרחש לכנסת ישראל שבאמריקה, תגובה להרפתקאותיה ונסיונותיה, דיון בשאלותיה ובעיותיה והתווית דרך בתוהו־לא־דרך זה שבו היא מגששת: תיקון חייה ברוח התרבות העברית. חותם אמריקה חתם ב“הדואר”, שכן מכוון הוא בעיקרו ליהדות תפוצתה, שהיא, אמריקה, טבעה בה מטבע דפוסה וסימנה בה “ראי” אמריקאי מסויים שלא כ“ראי” יהדות יתר התפוצות, ואף־על־פי־כן, חותם זה אין בו משום חתימה חוצצת בפני שאר יישובי תפוצות ישראל שבכל העולם כולו, ו“שאר ישוב” שבציון הבנויה. ער ורגיש הוא להם וחרד לגורלם, קרן־חזותו מופנית למאורעותיהם וקרן־מימושו לזעזועיהם, ושאלותיהם ובעיותיהם מוכנסות לתוך תחום דיונו. חותם־אמריקה זה החתום ב“הדואר” אינו אלא רישום מבהיר ומבליט צורת תפוצה במטבע של כלל ישראל, לא לשם בידודה ובידולה אך לשם צירופה לשאר צורות התפוצה שבה. מגמת “הדואר”, כפי שנקבעה מתוך קבע של עשרים ושתים שנים רצופות ברורה: נוף יהודי־אמריקאי מוציא פרחים ומציץ ציצים וגומל פירות שיש בהם מן הצביון והטעם והריח של אמריקה, ואולם לא תלוש ומדולדל ולא מורכב בגזע זר, אך מעונף ומעורה בתוך גזע כלל ישראל ומרוהט לרהטי שרשיו וניזון מיניקתם מאדמת מכורתם ההיסטורית שבה השרישו שוב. מגמה זו – והיא חלקו, חלק רשות־היחיד של עורכו – חוט של איחוד יוצא ממנה ונמשך על רשות־הרבים – רשויות־היחיד המקובצות שבו – וחוט־איחוד זה חוט של ייחוד הוא שמייחד לו רשות זו וזוכה לו בה זכות בעלים.
גם גורם שלישי נצטרף לו: פעולתו ב“הדואר” שיצאה להפעלה. פועלים עצלים הם הסופרים וזקוקים לבעל־בית דוחק. בעל־בית שכזה היה ריבולוב לסופריו ששיתפם ב“הדואר” – בעל־בית תקיף, מוחק לפעמים בתוקף בעלותו – אך דוחק תמיד, תובע בפה, אוחז סופריו בציציות ראשיהם ומכתיבם. אכן, אין דברי־יצירה עשויים להיות מיוצרים על פי הזמנה ותביעה – זקוקים הם להשראת שכינת היצירה, ושכינה זו היא בגדר “אל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ”! אף על פי כן חפציותה של מטרונית קפדנית זו, אם אין היא נזקקת תמיד לחפציותם של המחזרים עליה – לעולם לא תהא נזקקת להם כשחפציותם הם רדומה ואין בה כדי עירנות יצרית, והיא, חפציותם הם, וודאי שמעיר ומעורר יפה לה. מעיר ומעורר זה היה ריבולוב לסופריו, בבא־כוחו – “הדואר” – עצם קיומו והזדקקותו לדברי יצירה לפרסמם על עמודיו היה בו משום גירוי יצר הכתיבה – ובכוחו הוא, דחיקותיו, על אף מחיקותיו, ותביעותיו. עשרים ושנים כרכי “הדואר” – הרבה דברי יצירה מקופלים בתוך גליונותיהם, ואם טבע ה“עתיות” של “הדואר” – שבועון מזדקק לעניני השבוע – מחייב שיהיו בהם דברים שנאמרו לשעתם וערך חיי־שעה להם – כמה וכמה דברים בהם שלא עבר זמנם ולא בטל ערכם, והם תרומה שנתרמה לספרותנו מתוצרת אמריקה העברית היוצרת. דברי־יצירה אלו חלקו של מְעַשֶה לריבולוב בהם. לא רק סנדק מכניס בברית היה להם אך גם מכשיר להורתם, משביר – מכניס שברם לקיום – ומשביר ומיילד.
*
יצירה שירתית זקוקה, לפי גירסתו של סוקראטס, ל“שגעון־המוזות”. לא יצירה שירתית בלבד – כל יצירה אמנותית, אם מוחשית ואם עיונית, זקוקה ל“שגעון־המוזות” – זה הניצוץ האלוהי המפעם והמחייה את הקליפה ההיולית שגילמה יוצרה וצרה לה צורה ושבלעדיו אינה אלא גולם – מהוקצע ומצועצע – אך נטול נשמה. יצירת ספרות עברית באמריקה, בתנאים שבה ניתנה, זקוקה לשגעון נוסף, מלבד "שגעון־המוזות, – “שגעון איש הרוח”, זה שאינו מתפשר עם המציאות ונפתל עמה נפתולי אלהים שנדמים כנפתולי דון־קישוט לכבשה ולכופה להשתעבד למטבע דפוס דמיונו. בא ריבולוב לאמריקה והציץ במציאותה היהודית – ונפגע – נפגע בשגעון כפול זה.
משאלת חבריו, אחיו לשגעונו, מי שהציצו ונפגעו כמותו – משאלתם והיא ברכתם לו: אל נא ישתפה ואל נא יתפכח משגעונו־שגעוננו!
תש"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.