(ליובלו השמונים של “אחד הרבנים החושבים”)

יובל השמונים של רש"י שיינפלד שקהילתו המילבוקית חוגגת עתה, ראוי הוא שיוחג בכל תפוצות ישראל באמריקה, שכן חלוצית היתה רבנותו והיה בה משום קביעת אופי ונתינת טעם לרבנות החרדית באמריקה.

רבנות זו, באותם הימים שבא לאמריקה, היתה מרוקנה מתוכנה התורני והמוסרי, מסתגרת בתוך תחום צר של שמרנות קפואה שתחמה לה באמריקה ומצטמצמת בהכשרים וקדושין וגיטין והספדים וכיוצא באלו שעיקר פרנסתה בצידם. ראה רש"י שיינפלד רבנות זו בשפלותה וגמר אומר לרומם קרנה בקהילתו הוא שישמש בה רב.

בקהילתו הוא – ולא לאחוז בפעולה לשם הרמת קרנה בשאר קהילות ישראל באמריקה. פעולה זו – מלחמתית היא: מלחמת תנופה כרוכה בה, והוא אברך צעיר, ענו ושפל רוח, וחסרו לו הכוחות הגופניים והנפשיים והאמונה בסוף הנצחון לבוא הדרושים לפעולה מלחמתית שכזו. גם כשפרסם ב“השלוח”, לאחר כמה וכמה שנים, את מאמרו הנועז “לתקנת היהדות” והוא נקרא לצאת “להתראות פנים” במערכה – נרתע לאחוריו ולא נענה לקריאה זו. הוא גרס: “קשוט את עצמך” ולפיכך נמנע מ“קשוט אחרים”. ואולם מצוה זו של “קשוט עצמך” קיים בשלימותה. בתקיפות דעת ועקשנות, ללא פשרות וויתורים, נהג את רבנותו על פי דרכו ולפי מושגיו. הוא החזירה למסורת התורה והמוסר הצרוף ומידות הנפש התרומיות והאידיאליות הנלבבה שמעולם דגלה בשמם, ויחד עם זה הכניס לתוכה, מן החדש, חדש מפרה ומרענן זה שהתחיל זורם לתוך עולמנו בשני זרמיו הברוכים: הציונות והספרות העברית.

רבנות שכזו, אי־פשרנית ואי־וותרנית, מטיפה לציונות ומגלה המאור שבספרות העברית החדשה ודורשת כשרות חדשה – כשרות של לב ונפש וכשרות של גידול בנים, של תיקון המידות ושל תיקון החינוך העברי – שכרה עניות ודחקות ורדיפות. ואולם הוא קיבל שכר זה באהבה ולא נטה ממסלולו, וכש“מררוהו ורובו וישטמוהו בעלי החצים” – קרנות המזבח היו לו שבהן נאחז וניצל מדינם: העולם העיוני. תחום־מקלט תחם לו שבו נסתגר והתגונן בפני יריבים: תחום התורה והמחשבה. בתוך תחום־מקלט זה מצא מפלט ותכלית חייו, בו ניטהר ונתקדש מן החולין שבחיים. אנין דעת ונקי נפש, היה מתבדל לו בתוך תחום־מקלט זה, כל אימת שנפנה מעסקי הקהל שהיה בהם בכדי הטרדת דעתו, מחשב חשבונו של עולמנו ומעלה את מחשבותיו מתוך חישוב זה על גיליונות שיש בהם הרבה מפקחות החיים, גילוי קלקלותיהם והוקעת מקומות התורפה שבהם, והם כתובים בסגנון עממי שווה לכל נפש הקוראים.

לעולם לא אשכח את הרושם שעשה עלי כשביקרתיו לפני יותר משלושים שנה. ראיתי לפני טיפוס של רב עילאי. מצאתי את עצמי בתוך אווירה טהורה ספוגת תורה והשכלה ואצילות נפש. פיו מעין מתגבר והוא נושא משאו על ענינים עומדים ברומו של עולמנו, כורך נביאים וחז“ל ורמב”ם ורבנו בחיי, וסוקרטס וטולסטוי, אחד־העם ואמרסון, ומוסיף עליהם נפכים משלו ומתבלם בספורי־מעשיות מבדחים וקולעים. אגב שיחה הוא מוציא ממסתרים מחברת קטנה שבה העלה הגיונותיו ומבקשני לעיין בה, ואני קורא מאמרים כתובים ביושר הגיון וצלילות דעת על ערכי־חיים וערכי מוסר.

הרבה מלחמות נלחמו בו אלו שלא הבינו לרוחו שלא נענה להם להסתכסך בסיכסוכים ולהכנס בעובי מחלוקת על עסקי בשר כשר וכיוצא באלו עסקים שראו בהם עיקרי יהדות – ואולם הוא יצא בשלום ממלחמות אלו. בצר לו הרגיז את שכלו הישר על יצריו ורגשותיו ושב לשווי־המשקל שלו. בעל “שלטון השכל” היה בחייו, והרבה עמד לו שכל זה שהשליטו באורח חייו להתגבר על חולשותיו הגופניות ולזכות לגבורות.

ניתן לו לומר מה שאמר רבי נחוניא בן הקנה לתלמידיו כששאלוהו במה האריך ימים: “מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן הייתי בממוני”.

זכה רש"י שיינפלד לאריכות ימים, אך לא לנחת לעת זקנה. כשביקרתיו בקיץ שעבר מצאתיו מדוכא ומחולל, דואג ומיצר על צרות ישראל, גונח מתוך כאב וצער ומרירות: “אי, עם ישראל האומלל, מה יהא בסופך!”

ברכתנו לו ליובל השמונים שלו: כשם שראה עם ישראל בחורבנו כן יזכה לראותו בבנינו ובתקומתו.

תש"א