סמוך להופעתו על בימת שירתנו העברית עטרו לטשרניחובסקי עטרת “משורר יוני”. כעבור זמן־מה, ואופקי שירתו התחילו מתרחבים, החליפו עטרה זו בעטרה נאה וכבדת־משקל יותר – עטרת “משורר עולמי־אנושי”. זיקה לנושאי־שירה אי־יהודיים, ובהם עכו"מיים, הסתכלות פנתיאיסטית – ולפעמים אלילית – בטבע, הפלגה בנוי של אילן וניר – ולא אילן וניר סתם, אלא אילן וניר על כל מיני־מיניהם וסוגי־סוגיהם – תיאור פלאסטי, שלווה אפית, איתנות סלעית שלא כאורח אדם מישראל, שרשיות גויית – אלו וכיוצא בהם סגולות שרישומן ניכר בו נראו כסימנים מובהקים, אם ליוונות ואם לעולמיות־אנושיות. נוסף לסגולות אלו הודאת בעל־דין, העדת המשורר בעצמו על זיקתו לתרבות יון ונקיעת נפשו מתרבות ישראל:

"עֵינְךָ הָרוֹאִָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי

לֶכֶת מִכָָּל אֲשֶר הָיוּ לְפָנַי

וְאַחֲרַי בִּנְתִיב יֵתַע אָדָם בֵּן־תְּמוּתָה –

הִנְנִי הָרִאשון לַשָּבִים אֵלֶיךָ

בְּיּום נָקְעָה נַפְשִי בִגְסִיסָה לְדוֹרוֹת

בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשבּוֹר אֲזִִיקֵי הַנֶּפֶש".

ועם התרחבות אופקי שירתו פיו העונה בו בעצמו כי:

“שִיר גוֹי וָגוֹי קְסָמָנִי”.

וגם כשהוא נזקק לתרבות ישראל – זיקה לו לא ליהדות המסורתית שנופתה בשבע נפות והוציאה מתוכה קדמוניותה הישראלית, אך לישראליות האלילית:

"אֱלִילֵי עוֹלָם גָּז תְּפָסוּנִי וְאֵין מָנוֹס.

־ ־ ־ ־ ־

תְּבָעוּנִי פִסְלֵי־דָן. אֲשָלִים מְלֵאִים חִיל

אֲשֵרוֹת גָלְמֵי צוּר, בְּאוּר־כּשְׂדִּים אֶעֶבְדֶנּוּ.

־ ־ ־ ־ ־

כּי לִבִּי דוֹבֵב שִיר לַחַמָּה וְלַכְּסִיל".

בחליפת הזמנים חל שינוי־ערכים בהערכת שירתו, ולא נתקררה דעתו של יוסף קלוזנר עד שעטר לו עטרת “המשורר הלאומי”, בהדגשת ה“א־הידיעה, כלומר, הוא – ולא בן דורו הגדול שהוחזק למשורר הלאומי, יורשו של רבי יהודה הלוי. טעות היתה בידי מעריכיו ועטרו לו עטרות שאינן הולמות, בעצם לא “משורר יווני” ולא “משורר עולמי־אנושי” ולא “המשורר הלאומי”, בצירוף ה”א־הידיעה, היה לנו, אך – “משורר עברי”!

חלוקה זו שבה מחלקים את המשוררים ל“לאומיים” ול“אל־לאומיים” או “עולמיים־אנושיים” יסודה בסילוף מושגים ו“חילוף יוצרות”. בעלי־חלוקה אלו נתחלף להם משורר ציבורי או משורר שמרני במשורר לאומי. יש משורר ציבורי העושה לנושא־שירתו את כלל עמו – אם מבחינת תיאור פרצופיותו הקיבוצית וארחות חייו ואם מבחינת ביטוי שיחו ושיגו, צערו וחדוותו, שאיפותיו ותקוותיו – ויש משורר יחידי ששירתו מטפלת לא בכלל־עם אך כיחיד־אדם, בנשמת הנברא בצלם ביסודותיה האנושיים, או משורר ציבורי העושה כלל־עם נכרי לנושא שירתו. יש משורר שמרני ששירתו נעשית לשופרן של אמונות ודעות עממיות מקובלות שנתקדשו בקדושת מסורת לאומית, ויש משורר מרדני ששירתו נתפסת לאמונות ודעות חדשות שאינן מתכנסות לתוך מסגרתן של האמונות והדעות המסורתיות או נראות כסותרות אותן. אלו ואלו שירתם לאומית, שכן לאומיותה של שירה נקבעת לא על פי נושאיה אלא על פי עומק תוכנה וכובד משקלה, חיוניותה ונאמנותה – כל שיש בה בכדי ערך נכס שירתי שירה לאומית היא – השפה שבה הורתה והוגתה והושרה מייחדתה ייחוד לאומי. צא ולמד: אין לך יצירה שירתית יותר בריטית מ“האמלט” ויותר עברית מ“איוב”, ושתי יצירות אלו לאומיות הן לא בשל נושאיהן – אין בהן כלום, לא מבחינת הנפשות הפועלות בהן ולא מבחינת האמונות והדעות המבוטאות בהן, בכדי ייחודן ייחוד לאומי, אך בשל ערכן השירתי ובשל שפתן שבה נוצרו.

הקושי שנתקלו בו מעריכיו סיבתו בראשוניותו. יוצא־דופן היה, פורץ גדר השירה העברית המקובלת, הורס מסגרתה ושובר הקו המסורתי שלה ונוטה לה קו לקו כלפי ארבע רוחות העולם הגדול וממשיך אליה שפע של תכנים חדשים ואמונות ודעות חדשות והרגשות ותגובות חדשות. ראשוניות זו שבילבלה ראשוני מעריכיו – סם־חיים נעשתה לשירתנו. תרבות – ובכללה השירה שבה היא מתבטאה ביטוי ממוצה ביותר – שניזונה מעצמה, ממקורות יסודותיה העצמיים, דינה כדין כל ברייה אורגאנית שניזונה מעצמה: סופה צימוק וניוון. זה כוחה של תרבותנו העברית שמעולם לא נסתייגה בפני השפעת־חוץ ולא הרחיקה יסודות זרים שהוכנסו לתוכה. כלי־עיכול בריא לתרבותנו, מכשיר מבליע ומטמיע – השפה העברית, בה עיכלה כל היסודות הזרים שהובלעו לתוכה ונעשו חלק מעצמותה, פרט לאלו שמעצם טבעם לא ניתנו לעיכול. יותר משפעלו שמרניה בשמירתם על עצמותה שתעמוד בעינה פעלו מרדניה בשמירתם על עצמותה שתהא ניזונה מן החוץ ותעמוד בבריאותה. מרדנותו של טשרניחובסקי פעלה להבראתה של השירה העברית הרבה יותר משפעלה שמרנותם של יתר המשוררים. איש־התרבות היה – בעצם איש־התרבויות – מתרבות עם ועם ינק, וכדבורה זו פלט יניקתו, מצורפה ומזוקקה, דבש מוזהב ומבושם, לתוך כוורת השירה העברית.

מבחינה זו – ואין בחינה אחרת להבחנת ערכי שירה – בחינת עומק תוכן וכובד משקל, חיוניות ונאמנות – לאומית היא שירתו. לאומי הוא טשרניחובסקי ב“לנוכח פסל אפולו” כב“ברוך ממגנצה” וב“הנאוה מדילסברג” כב“עולת רגל” וב“הכף השבורה” כב“ברית מילה”. זה כוחה של שירה אמיתית שעל אף זרותה ונכריותה היא נאצרת באוצר השירה הלאומית, וזה כוחה של השפה העברית ש“אז בהלוך דינירה” – הליכתה של אלילה עכו“מית זו נעשית מעין עברית בכוח ההליכה שב”אז בהלוך ירמיהו"!

זכה טשרניחובסקי לפתוח תקופה חדשה בשירה העברית ולקרוע בה חלונות כלפי העולם הגדול, ובזכות זו, זכות מיטב השיר שבשירתו וראשוניותה, תאצר באוצר שירתנו הלאומית – לאומית לפי פירושה המורחב שבו מתפרשת כל שירה לאומית – כנכס צאן ברזל.

תש"ד