א    🔗

נואם וסופר ועסקן ציבורי ש“ידו בכל” היה. גם בשירה ניסה כוחו. חיבה יתירה נודעה ממנו לשורות הקצובות והמדודות, והיה מאמן בהן ידיו לעתים, כנוח עליו הרוח, פורש היה לפרקים מרשות־הרבים השואנת, משוק־הצבוריות ההומה שבה, ונסגר ברשות־היחיד שלו, מתייחד עם בת־השיר ומתנה עמה אהבים.

מדרכי־המלך שכבש ופסע בהם בפסיעות בטוחות ודרוכות־עוז התפרש והשתרך שביל שירי צר שנמתח על פני “סנונית”, “רשפים”, “העולם” וכמה מן העתונים האידיים. אל שביל זה היה נוטה מדרך־המלך, אם בשעות של חשבון־עולם וחשבון־נפש ואם בשעות של רפיפות וכסיפות, פוסע בו בפסיעות הססניות וחשאיות, נוגעות ואינן נוגעות.

מה ערכם של נסיונות בשירה? היש בהם, כשהם לעצמם, הישג שירי, פחות או יותר, או אינם אלא הבטחה לעתיד שלא בא, שטר־חוב שלא נפרע? יהיו מה שיהיו, ואולם ברור שבעצם מהות אישיותו היה משורר בכוח שיצא אל הפועל בפועל ממש, כלומר במפעל ובמעשה, ומשורר־בפועל זה הכניס לאוצרנו הלאומי קובץ של שירי עלילה שהושרו במעלל ויש בהם ממיטב השיר ואמתו.

כי היה יסוד שירי מובלע בתרכובת אישיותו של גולדברג. אלו סגולות שמנו יודעי־חן במשורר: דמיון מרקיע שחקים, מחשבות שקויות דם לב, שאיפה אל אשר־לא־כאן, מתיחות נימי־נפש עד כדי הזדעזעותם מכל זיע קל, יגון צנוע, נובע מתוך הכרת צער־ההוויה, מתפעם ומתנהם כצליל־לוואי בכל צלילי נפשו, תמימות וגמישות, וכדומה – וסגולות אלו וכיוצא בהן היו טבועות בטבע ברייתו של גולדברג, והן שהכשירוהו “לשיר את שיר אדוני”.

ואת “שיר אדוני” שר. שירתו היתה שירה שבעל־פה שנרשמה לא בשורות של מילולים ריתמיים אך בשורות של מעללים בשטחי־הפעולה של הציונות והעבריות שהכניס בהם מריתמוס־נפשו העשיר.

וסגולות שיריות אלו שבהן נחנה אישיותו היו יותר מנותנות טעם לשבח ליתר סגולותיו, הן התרכבו והתמזגו עמהן, כל סגולה בסגולה שכנגדה: דמיון מרקיע שחקים עם חוש ריאלי, מחשבות שקויות דם לב עם הגיון צלול, שאיפה אל אשר־לא־כאן עם עמידה על קרקע המציאות, הזדעזעות נימי־נפש מכל זיע קל עם יציבות נפשית, יגון צנוע עם חדוות־חיים והומור עליז, תמימות עם פקחות, גמישות עם קשיות־עורף ותרכובת הארמונית זו הכשירתהו למנהיגות בשני שטחי־הפעולה של הציונות והעבריות, והיא שעמדה לו להחזיק מעמד על דוכן חיינו הציבוריים, בספירת הציונות מתחילה ואחר כך בספירת העבריות, עד סמוך לפטירתו. רבים היו המנהיגים שירדו או הורדו מעל דוכן זה, בייחוד בספירת הציונות, במשך שנים אלו שהיה עומד עליו, מנהיג הולך ומנהיג בא – והוא על דוכנו עומד, כוחו לא סר וליחו לא נס. ודבריו מאירים ושמחים תמיד, והוא המפעיל והמעשה, ורישומו ניכר בכל מפעל ומעשה שיש בהם משום בנין ארצנו ותרבותנו.

אמנם לא תמיד עמד על אותו דוכן בראש הכוהנים. יש שהורידוהו מעליו בידים גסות. ואולם לאחר שהורידוהו היו חוזרים ומעלים אותו עליו שוב – ופעמים אותן הידים שהורידוהו – שכן נפגם שיר הכוהנים בלעדיו, חסר נותן הטון ומנעים הזמירות. וגם בשעה שהיה מורד מעליו – מייחד היה לו דוכן לעצמו בתוך קהל ציוני, כי על כן מנהיג היה גם כשהוסר כתר המנהיגות מעל ראשו – מנהיג בעצם טבע ברייתו, ודוכנו בכל מקום שהוא. יסוד גולדברג הובלע בציונות האמריקאית. ועם כל הגילגולים והחילופים שעברו עליה – יסוד זה לא ניתן להתבטל או להטשטש.

ויסוד גולדברג הובלע גם בתנועה העברית האמריקאית. הוא היה מראשוני מוציאיה למרחב ממצרי התחום שנסתייגה בו מתחילה, בייסוד “אחיעבר” שהיה מראשי מייסדיה ודבּריה. אם יש הישגים לתנועה העברית באמריקה – וּודאי שישנם – חלק גדול מהם נזקף וצריך שיזקף על חשבונו, ואם יש בין המנהיגים הציונים שהורתם ולידתם באמריקה יחס חיובי לחינוך עברי ולספרות עברית והכרת העבריות כצפור־נפשה של הציונות – הוא אחד מגורמי־האב שלהם, שגריר התנועה העברית בממלכת הציונות היה – שגרירה ונושא דגלה ולוחם מלחמתה.

אכן לא תמיד היה גולדברג מעור אחד – סגולת הגמישות שבו עשאתו נוח להסתגל למצבים חדשים או ישנים שנשתנו, שנראית היתה לעין בלתי בוחנת כעין זיקיתיות נפשית – ואולם הסתגלות זו שנתפס לה תכסיסית היתה, מלבר ולא מלגו, מעולם לא יצאה לוויתור על אמונותיו ודעותיו היסודיות – כל עצמה של הסתגלות זו לא באה אלא לשם האחזת אמונותיו ודעותיו היסודיות וביצור עמדתן בתוך אותם המצבים החדשים או הישנים שנשתנו. עקלקלות ולא ישרות עברה דרך חייו, מן הטריטוריאליות שנתפס לה בימי נעוריו עד היחס החיובי שנקט כלפי רוסיה הסובייטית בסוף ימיו, סוטה פה ושם מן הקו הישר ונוטה לצדדים – ואולם אחד היה גולדברג העובר בה – גולדברג המנהיג בחסד, השואף לגדולות ונצורות, צמא המפעל הנועז והמעלל המעפיל, חולם חלום הגאולה השלימה ואוהב השפה העברית וספרותה באהבת־נעורים שכולה שלהבת־יה – גולדברג התנים לבכות ענות עמו והשר שיר שיבת שבותנו.

ב    🔗

אודה ולא אבוש כי, כשאני לעצמי, מחובב היה עלי ביותר גולדברג המשורר שבעל־פה, עם כל אותן חולשות של משורר שהיו כרוכות במעלותיו. גולדברג הפקח, המבדח, הדברן האמן, ההוגה דעות והתוכן תכניות – אותן כיבדתי והוקרתי, ואולם גולדברג התמים, הרגיש, המוריד דמעות, האמן הבוהימי, מפוזר הנפש – אותו אהבתי.

זכור לי נאומו ההיסטורי בוועידה הציונית בקליבלנד שבה נחתך גורלה של הציונות האמריקאית – נאום שבפאתוס הנבואי שבהרצאתו ובסאטירה החותכת כאיזמל שבו, בהגיוניותו החריפה והצלולה, והעיקר – באשו ובסערו, התרומם לגובה לא ישוער, והיה לגורם מכריע בהחלטתה של אותה וועידה ציונית לסלק את המנהיגות הבראנדיסית מן ההסתדרות הציונית. הקסימני אותו נאום כשם שהקסים את כל צירי אותה וועידה, לרבות אלו שנמנו על האגף הבראנדייסי, ולבי רוחש לנואמו רחשי הערצה בלי קץ. ואולם כשנראו דמעות בעיניו בשעה שהוכרז בפומבי על יציאת ההנהלה הציונית הבראנדייסית בדימוס, משעמדו למנין סמוך לאחר נאומו והובעה לה אי־אמון – שבע התרומם אז בעיני, ונפשי יצאה אליו – נתגלה לי אז בכל יפעת נפשו גולדברג המשורר שבעל־פה, והוא גולדברג האמיתי, הבלתי־מזוייף.

ייחדתי הדיבור על גולדברג שבעל־פה לא בכדי להפחית ערכו של גולדברג שבכתב. תרם גולדברג לספרותנו מאמרים פובליציסטיים הדנים בחיי־שעה ובחיי־עולם, ומסות, הערכות ורשימות, ויש בכמה מהם יסוד קיים שערכו לא הופחת בחליפת הזמנים ויש להם חלק לעולם הבא. גולדברג שבכתב ראוי להערכה מיוחדת, בוחנת ובוררת את היסודי והקבוע שבו, ואולם גם גולדברג שבכתב אינו אלא גולדברג שבעל־פה שנאמר בכתב, והוא, גולדברג שבעל־פה, המכריע שבו.

ג    🔗

קובץ־שירים נהדר הכניס אברהם גולדברג לתוך אוצרנו הלאומי, קובץ שכל שיר ושיר שבו הוא מפעל בחסד עליון, וכל פואימה שבה – עלילה ברוכת־יה בתחום הציונות והעבריות.

לא כל שיר שבכתב זוכה לנצחיות ולא כל שיר שבעל־פה אובד בחלל העולם, על שירים שבעל־פה שכאלו המליץ משוררנו הגדול:

“כְּשִירַת הַכּוכָבִים כֵּן יַעַמְדוּ, יִרְעֲדוּ לָנֶצַח בַּחֲלַל הָעולָם”.

תש"ו