(דברי נאום שבכתב שהוכן לרגל מתן תואר־הכבוד שניתן לי מטעם בית־המדרש לרבנים מיסודו של שכטר, ולא היתה לי שעת־כושר להרצותו בעל־פה)
רבותי וחברי המסיימים!
לא אליכם, רבותי, אכוון את דברי. מה אגדכם ולא ידעתם? מה חדשות ונצורות תשמעו מפי בן־כפר אשר הוא בגולה בקצוי הדרום על חוף המיסיסיפי, מרוחק מן המרכז היהודי ומנותק מדופק־החיים המתפעם בתוכו? לכם, רבותי, ארשת תודתי על זה – מתן־כבוד הוא לשירה העברית ולחינוך העברי באמריקה שהיתה לי הזכות הגדולה להיות אחד ממשמשיהם ונושא נסם. מודה אני לכם, רבותי, מקרב לבי על חסדכם זה שהמשכתם לי מניו־יורק הבירה לניו־אורלינס הנדחה, מחוף ההודסון הצלול לחוף המיסיסיפי הדלוח.
אליכם, חברי המסיימים, אכוון את דברי. בשם “חברי המסיימים” קראתי לכם, שכן גם אני נכלל כיום בכללכם, כלל המסיימים, גם אני מסיים שכמותכם, אלא שסיומכם אתם משמש לכם מעבר לבראשית חדשה, סיום המדרש ובראשית המעשה, מעשה רב של רב בישראל, שלשם משימה זו התכשרתם במוסד־תורה זה – צעירים אתם והחיים עדיין מלפניכם, שמשכם זה החלה מתרוממת אל חוג שמיכם! ואילו סיומי אני משמש לי סיום תקופת בראשית ומעבר לתקופת אחרית – החיים לאחרי ושמשי נוטה לערוב. אדבר אליכם כדבר חבר גדול במנין אל חבריו הקטנים ממנו במנין, ודברי יהיו מעטים, אצמצמם ואכוונם כלפי הבעת משאלת אחת: החזירו עטרת הרבנות ליושנה – לתפארת ולנצח ולהוד שביושנה!
דור דור ודורשיו ודור דור ורבניו, ולא ראי רבני דור אחד כראי רבני דור שני. אף־על־פי־כן, שלשלת אחת, שלשלת של זהב, מרתקת את כולם: המסורת הרבנית, במלוא הודה, זיוה והדרה. כמה מעלות טובות למסורת רבנית זו שאם אני אומר למנותן איני מספיק. אגיב על שתים מהן, שהן, לפי דעתי, שקולות כנגד כולן – שתים שהן בעצם אחת: תלמוד תורה, שמשמעו לימוד תורה והרבצת תורה.
רב בישראל – בכל דור ודור היה נאה מקיים מה שנאה דרש הלל: ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב. לא עברו עליו יום ולילה שלא היה לן בעומקה של תורה, נושם אווירה, אוויר – נשמות, מתחמם כנגד אוּרה ומאיר נפשו באורה, מתבשם במורה ומתאצל באצילותה. חשובות היו בעיניו מצוות הכנסת כלה וביקור חולים והלווית המת וגמילות חסדים, ואולם תלמוד תורה נחשב לו כנגד כולם ועשה תורתו קבע ועיסוקו בצרכי ציבור עראי, שכן נתפרש לו התואר רב שהוכתר בו לא בהוראתו המסולפת: כוהן מתווך בין אדם למקום, אלא בהוראתו המקורית, והיא האמתית: מורה הוראה, נושא דגל התורה, מפרשה ומרחיבה.
וכשם שרב בישראל ראה חובה לעצמו לעשות אזנים לתורה כך ראה חובה לעצמו לכרות לה אזנים, להרביצה ברובע ישראל, להפיץ מעינותיה חוצה. מראשי מייסדי ישיבות ומקיימיהן היו רבנינו, נותנים דעתם ומוסרים נפשם שיתקיימו בנו חכמי ישראל. אפילו אותו רב שהיה גולה לעיירה קטנה שלא היתה מקום תורה היה מקהיל בה קהילות של בחורים ואברכים תופשי־תורה ובעלי־בתים סתם, לרבות בעלי מלאכה, וחוטבי העצים ושואבי המים שבהם, ומאגדם לשם קביעת עתים ללימוד בהדרכתו: דף גמרא, פרק משניות, עין יעקב, חיי אדם, וכדומה, ובגלותו לאותה עיירה שכינה גלתה עמו, שכן עשאה למקום תורה ששכינה שרויה בו. ידעו רבנינו שגדולתו של חייא הגדול היתה בזה שהרביץ תורה וגלה ללמד.
מסורת רבנית זו החזירו, חברי המסיימים, ליושנה. אל תהיו מחזיקים בנושנות רק מפני שהן נושנות – קליפות שאין בהן שוב בכדי שימור התוך – זריקה יפה להן. ואולם לא כל ישן מפני חדש תוציאו – יש ישן שברכה בו, כאותו יין ישן שהוא מזוקק ומצולל וטעמו וריחו השביחו מתוך יושנו.
הרבנות, באמריקה, בתוקף מסיבות הזמן ותנאי המקום, אולצה ליתן צוארה בעול עסקנות ציבורית ונעשית בעיקרה מכנסת כלות, מבקרת חולים, קוברת מתים וגבאית צדקה. חס לי מלזלזל בערכו של עיסוק בצרכי ציבור, ואולם חס לכם מלהעמיד רבנותכם על עסקנות ציבורית. זכרו מה שנמנו וגמרו חכמינו כי תלמוד קודם למעשה, אפילו לקבורת מתים, מצוה גדולה זו שהיא בגדר עשיית חסד של אמת בטבריה: “המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך ששלחו לטבריה לשם לימוד תורה בה, ואמרו לי כי הוא, בנו, גומל חסד של אמת בטבחה: “המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריה?” אומר לכם בלשונו של רבי מאיר: הוו ממעטים בעסק – בעיסוק בצרכי ציבור – ועסקו בתורה, בלימודה ובהרבצתה. קבעו עתים לתורה שלא ישתכח תלמודכם שנקנה לכם בדי עמל שנים רבות, לפי ש”דברי תורה קשים לקנותם ככלי־מילת ונוח לאבדם כ“כלי־פשתן” ו“הקב”ה בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק בה". לימדו ולמדו, בערו בקהילותיכם נגע הבורוּת ועם־הארצות שפשה ביהודי אמריקה והוא קובע נפש היהדות האמריקאית.
ואל תתנוני למורה הלכה בפני רבותיכם אם ארחיב, מעבר לגבול שגבלו לו ראשונים, עצם מושג התורה. משתמש אני במלה בהוראתה המורחבה, שפירושה: תרבות ישראל, אותו זרם יצירה הנובע ומתגבר תוך כדי נביעתו ופורץ כל החתימות שניסו לחתמו בהן, ושבו לא יחול ההבדל בין קודש לחול – קודש בחול שבו. הרמב"ם, בן־גבירול, בן עזרא והלוי, וכיוצא בהם, ולהבדיל הבדל ערכי ויחסי, מאפו, סמולנסקין, יהודה ליב גורדון, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, ביאליק וטשרניחובסקי, וכדומה, ארזי לבנון אדירי ספרות ההשכלה וספרות התחיה, אלו ואלו דברי אלהים חיים ומפרשי רוח ישראל, קדושה בחילוניותם, שכן זרם ספרותי זה שהזרים יצירותיהם ונראה כעין זרם צדדי, נובע באפיקים מעבר לתעלות שחפרו ראשונים – מוצאו ממקור ישראל ותוצאותיו לנצח ישראל.
אסיים את דברי בדברי משל ממשלי המגיד מדובנא:
מעשה בסוחר באבנים טובות ששלח משרתו להביא מאיזה מקום שהוא מזוודה מלאה אבנים טובות שהשאירה שם. עמד אותו סוחר וצפה בחלון בקוצר רוח, ממתין למשרתו שבושש לשוב. ראהו לבסוף מרחוק כשהוא מתנהל בכבדות, עמוס מזוודתו, וגונח ומזיע מתחת כובד משאה. מיד ספק כפיו: וי לי! אסון קרני! גנבים גנבו האבנים הטובות ומילאו את המזוודה חלוקי אבנים פשוטות שהחליפון בהן, לפי שאין גונחים ואין מזיעים כשנושאים אבנים טובות!
יהודי אמריקה שוחחים תחת משא היהדות, גונחים ומזיעים, לא מפני שהוחלפו האבנים הטובות שבה באבנים פשוטות, אלא מפני שנתכסו אבק ועובש והועם זוהרן, ונדמה להם, לנושאיהן, כאבנים פשוטות. זאת תעודתכם, חברי המסיימים, למרק ולצחצח אבנים טובות אלו, להשיב להן ברקן וזהרן, ותושב ליהודי אמריקה הכרת ערכן ולא יהיו שוחחים תחת משאם, גונחים ומזיעים, אך נושאים אותן, זקופי קומה, בגילה וברינה: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו!
תש"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.