א    🔗

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש – במפעל אחד.

השעה והמפעל שבהם קנה ריבולוב ז"ל עולמו – שעה שמשתרעת על גבי שטח־זמן של יותר משלושים שנה, ומפעל שמסתעף לארבעה אבות, על תולדותיהם ותולדות־תולדותיהם, בתוך רשות התנועה העברית והספרות העברית, והם: עסקנות, עתונאות, ביקורת ועריכה, וכולן כיוון אחד ומגמה אחת להן: בנין בית־חיינו העברי, שראה בחורבנו במקום רוב מנינו ובניינו של עמנו מעבר לים, בתפוצת ישראל באמריקה, שאליה התמלט ובתוכה בנה בית־חייו הוא.

משבא לאמריקה נתן צווארו בעול הציבור העברי והעמיד עצמו לשירותו. ציבור עברי זה מצומצם היה, נתון בשפל, אין קולו הולך והשפעתו על החיים היהודיים באמריקה אין רישומה ניכר, והוא עמל להגדילו ולהרחיבו, לגדלו ולרוממו, להשמיע קולו ברבים, להמשיך שפע השפעתו מעבר לחוגו הצר שבו נסתייג ולהזרים זרם עבריותו דרך צינורות וצינורי־צינורות לתוך היהדות האמריקאית, להשקות ולהפרות בו קרקע־הטרשים שבו הכתה שורש ונידונה ליובש ולעובש. עוסק היה בצרכי ציבור זה באמונה – ובאמנות. עסקן אמן היה, בשל צירוף מבורך של כמה מעלות וסגולות שניחן בהן: שפע מוגדש של מרץ ויזמה, שאיפה לגדולות ונצורות מתוך העפלה נועזה, אידיאליות ומעשיות, תקיפות וגמישות, כשרון פעולה והפעלה, כוח דיבור – כושר נאימה לוקחת לבבות – וכוח דבּרוּת – כושר מנהיגות יודעת לילך עם וכנגד הרוחות, וכיוצא בהם, והם שעמדו לו שיעמיד עצמו בראש מחנה העברים, והוא שעמד לו, למחנה העברים, שישגה חיל ויצא מן המיצר למרחב. וכריבולוב שבעל־פה, בתחום הציבוריות העברית, ריבולוב שבכתב, בתחום הספרות העברית, במקצוע העתונאות שהתגדר בו. איש החיים ואיש הספר היה. שתי רשויות אלו של החיים והספרות – שתיהן שהן אחת לגבו, יונקות זו מזו ומיניקות זו את זו, והוא יוצא ונכנס בשתיהן, מכניס מן החזון והלך־הנפש ורוממות־הרוח של הספר לתוך החיים ואת הדופק והריתמוס והתסיסה של החיים לתוך הספר, ועסקנותו ועתונאותו מתרוות זו מזו. וגם בתחום זה, תחום הספרות העברית, צירוף מבורך של כמה מעלות וסגולות שניחן בהן עשאו לעתונאי אמן: הסתכלות שתצפיתה מקיפה שדה־ראייה נרחב, מרחיקה ראות מערכות תופעות ובנות־תופעות בעולם הכללי והיהודי, בגילוייהן הגשמיים והרוחניים בספירות החברה והמדינה, הספרות והתרבות, וקרני־מישוש מעמיקות חדור לתוך נבכי הנסתרות שבנגלותיהן, להבחין במתרחש בתוכן, ועירנות חושית מהירת תפיסה ותגובה לקליטת זעזועיהן הסמויים מן העין. תופעות אלו, בגילוייהן ובעילומיהן, הוא מעביר דרך פריזמה נפשית של הגיון צלול והשקפת־עולם מוארה באור חזון ודן עליהן, דנן לחובה ולזכות, מגלה מקומות־תורפה וחושף מאורות גנוזים שולל ומחייב, סותר ובונה. מאמריו הראשיים ב“הדואר” שבהם הגיב על כל המתהווה והמתרחש בחיי עמנו בתפוצות העולם ובתפוצות אמריקה ובארץ יעודנו – שלושים שנה של היסטוריה יהודית גלומות בהם, תקופה של מאורעות אפוקליפטיים, של הריגות וטביחות, סתירות ועקירות, הפיכת קערות על פיהן, הזדעזעות יסודות־שתיה ושינויי ערכי־יסוד, ייסורי חורבן וחבלי בנין – פרקים וראשי פרקים הם בהיסטוריה זו, בהתהוותה, שבהם נתפסו נפתוליה וחבליה, פירפוריה ופרכוסיה, כשלונותיה ונצחונותיה, והרבה יסתייע בהם ההיסטוריון שלעתיד לבוא.

ועוד מקצוע בתחום הספרות העברית שבו התגדר ובו ראה עצם יעודו, וגם בו כוחו גדול: הביקורת. לא מעור אחד היא הביקורת, כמה וכמה פנים לה, סוגי אסכולות שונות שנציגיהן התגדרו בה וכל אחד מהם עיצב בה קלסתר וטבע מטבע של אסכולתו. נתפס המנוח לסוג הביקורת שהיא בעיקרה ביקורת פרשנית, ופרשנותה לא דרדקאית – יצירה בה. מבקר פרשן היה, מסביר היצירה המבוקרת, מנהירה מלגו, מתוך־תוכה, מגלה סתומותיה ומפענח צפוניה, מחשיף, אורותיה הגנוזים וצלליה שבהם היא משתרה ב“איתכסיא”, חודר לעומק המושג שבה, תופס צפור־נפשה ומאחיז בה חוט נפשו, והוא משמש לו קו מורה דרך בפלטין שלה, נאחז בו ונכנס ויוצא על ידו בפתחיו, עם שהוא חורז דרך אגב על אותו חוט הגיגים ורחשים, תפיסת־חיים ותפיסת־עולם משלו. נקט המנוח סוג ביקורת פרשנית זה לא משום שלא מצא ידיו ביתר סוגי הביקורת – יש במסותיו הביקורתיות מסות שהן יצירות אסתיטיות, פרקי הגות ושירה שבהם היצירה המבוקרת נעשית לו כמין חומר ליצירתו הוא, אלא שגרמו לזה חוסר פנאי ושלוות נפש וצלילות דעת וריכוז מחשבה הדרושים ליתר סוגי הביקורת שהיה מודר מהם, ויותר מזה – אהבתו והערצתו לכל יצירה שבספרותנו העברית וליוצרה, והוא רואה חובה לעצמו – חובה מאהבה – לעשות לה אזנים ונפשות, ומבקר בחסד זה נעשה למבקר במידת־חסד שהוא מטה כלפי מידת־דין, מבליט מעלות ויתרונות ומבליע בנעימה פגימות וליקויים כדי להאהיב הספרות העברית על הקורא העברי.

וגולת־הכותרת שבמפעלו בתחום התרבות העברית – מפעל “הדואר”. במפעל זה היה בבחינת בורא ויוצר כאחד. היה בייסודו של “הדואר” מעין בריאת יש מאין: בשעת משבר ושפל בספרותנו נוסד, לאחר חורבנם של “התורן” ו“העברי” והנסיון להוצאת יומון עברי שלא הצליח, ונתרשלו ידיהם של הסופרים העברים ולא האמינו באפשרות־קיום של כלי־מבטא עברי באמריקה. הוא צר צורתו מתחילת ברייתו והיה שב ומחדש צורתו מפקידה לפקידה, לא די לו בצורה נאה זו שבה עיצבו והוא מחליפה מעת לעת בצורה נאה ממנה ושוקד על צורתו שחידשה לשכללה ולשפרה, לטבעה במטבע חדש ולגוונה בגיוון חדש שיש בהם משום התחדשות והתרעננות.

עורך אמן היה, עריכתו בטוב טעם ודעת, בקפדנות ובהקפדה יתירה גם על פכים קטנים, מזרים חיים חדשים לתוכו ומרעננו תדיר, מושך סופרים חדשים לתוכו ומרעננו תדיר, מושך סופרים חדשים לרשותו וממריץ סופרים, חדשים גם ישנים, ליצירה שאינה פוסקת, וה“דואר” נעשה לשבועון העברי היחיד והמיוחד שבתפוצות ישראל, כבד משקל ועתיר תוכן, שקולו נשמע בעולם תרבותנו העברית, והשפעתו יוצאת מתפוצת ישראל באמריקה ומתפשטת בכל העולם. שבועון זה חיי שעה וחיי עולם כרוכים בו: כמה וכמה ספרים עברים שיצאו ועתידים לצאת ראו אור ונתקפלו ברובם בגליונותיו בשלוש עשרות שנות קיומו, ותולדות הספרות העברית החדשה באמריקה משולבות בתולדות “הדואר”, ממנו ינקה וניזונה והוא שהמריצה ליצירה. מייסדו ועורכו של “הדואר” היה – ומקיימו, מקיימו מעוני, בשתי הוראותיה של מלה זו, גם בשנים כתיקונן, שנות גאות ושפע ליהודי אמריקה, על אחת כמה וכמה בשנות שפל ומשברים, והוא מבזבז חלק־הארי מזמנו ומכוחו וממרצו להנהלתו, שעיקרה חיפוש מקורות הכנסה לכלכלתו לאפשר קיומו. דרכו ביותר משלושים שנות קיומו של “הדואר” היא דרך העינויים שעבר בו ושהוליכו דרך מדורי־גיהינום – ולבסוף בדרך כל הארץ.

עם סתימת הגולל על המנוח נסתם הגולל על תקופה מסויימה בחיינו העבריים ובספרותנו העברית באמריקה. מעורה היה בתקופה זו בכל שרשי הוויתו ומשולב בכל נימי נפשו. בה חי ופעל והפעיל, יצר והמריץ ליצירה, והיה מראשי מעצבי דמותה ומתכני רוחה. נסתיימה תקופה זו – והתקופה הבאה אחריה – כה מצערה ראשיתה המפציעה מתוך ערפלי־העתידות, ואחריתה – מי ישורנה!

ב    🔗

ביקרתי את המנוח, כדרכי מימים ימימה, בסוף יולי שעבר, במארבלהד שעל חוף הים בסביבת בוסטון, בקייטנה שהיה מתארח בה. מיושבים היינו על גבי אכסדרתה של אותה קייטנה הצופה פני הים ומשוחחים בדברים העומדים ברומו של עולמנו היהודי וספרותנו העברית ונפנים מהם לדברים אישיים, אינטימיים, שיש בהם משום השחת לב ללב. היום יום בהיר, שפוע תכלת וזהב, מתנת שמים ושמש בעין יפה, ומרקעת תכלת הים המתרקעת עד לאפסי האופק שרויה בזהרורית זהובה שנוגה־נגדה נאצל על פניו החולניים והחיוורים ומשרה עליהם עין הילה שנסוכים בה זיו הים וזיו השמש וזיו נפשו – אותו אור אנושי שהיה מתקרן מתוך נפשו כל אימת שהיה מצוי במסיבת בני־ביתו, וממוזג בו אותו אור־מסתורין שמתקרן מנפש ידוע חולי. מספר הוא לי על מאמריו שכתב ועומד בכתיבתם על לקסינגטון וקונקורד ובריכת וואלדן של תורו וסיילם עיר תעתועי הכשפים, והמסה הארוכה על אמרסון, ומתאונן כי בניו־יורק אי־אפשר לעבוד עבודה פוריה ביותר, שכן עניני ההנהלה והמנהיגות של “הדואר” וההסתדרות העברית וה“ברית” בולעים כל ימיו, לרבות לילותיו. זקוק הוא למנוחה, מנוחת הגוף והנפש, כדי שיוכל להיפנות ולהתמכר לדברי יצירה שיש בהם משום השארת־הנפש. משעמדתי להיפרד ממנו נזרקה מתוך פי אמרת־פטורים – מאליה, שלא בכוונת מכוון נזרקה: “אל תמהר, ריבולוב, ליפטר ממנו ולצאת בדרך כל הארץ – צורך לנו בך עוד – אין מי שימלא את מקומך!”

ושנינו מתחייכים בחיוך מעלים הרגשת־אימה אינטואיטיבית מתרחשת לפני ולפנים בלב, ושנינו עינינו מתדמעות – ניבא הלב וידע מה ניבא ־ ־ ־

תשי"ד