דגם התגובה על אירועים אקטואליים, שהיה מקובל בשירה העברית, היה הדגם ההיסטוריו־סופי, שבו הגיב המשורר על אירוע שהתרחש בהווה מנקודת המבט העל־זמנית של ההיסטוריה הלאומית, של “גורל העם היהודי” ושל “נטל הדורות”. בזכות דגם התגובה הזה לא רק ביאליק היה ראוי לתואר “המשורר הלאומי”, אלא מספר משוררים נוספים מבני דורו ומדור המשוררים הבא שפסעו במסלולו: יצחק למדן ב“מסדה” ואורי־צבי גרינברג ב“רחובות הנהר.”
בשנים הסמוכות לייסוד המדינה וכמובן משנת ייסודה ואילך, החליף דגם תגובה שונה את הדגם ההיסטוריוסופי והוא הדגם של שיר העֵת, המגיב מיידית ומנקודת מבט קונקרטית על אירוע אקטואלי סמוך ביותר להתרחשותו. יותר מאחרים הדגים נתן אלתרמן את דגם התגובה הזה כאשר פנה לכתוב את טורי התגובה המיידיים שלו בעיתונות במסגרת מה שהתייצב מאוחר יותר כ“טור השביעי” בעיתון “דבר”. אלתרמן סימן את התפנית הזו בשיר “איגרת”, ובכך העניק לטורי תגובה כאלה לגיטימציה כסוגה שירית חדשה בשירה העברית.
שיר העֵת האלתרמני לא היה התחנה האחרונה בקידום מגמת ההידוק של זיקת השירה העברית לאקטואליה. צעד נוסף בהידוק השירה העברית לאקטואליה נעשה בהשפעת המחלוקת שפילגה את החברה הישראלית לשני מחנות כמעט שקולים אחרי מלחמת ששת הימים ב־1967.
המחלוקת הזו בין “מחנה השלום” ובין “המחנה הלאומי” בנושאי “השטחים” ו“הסכסוך” הולידה את השיר הפוליטי, בין שהתפרסם במפורש כשיר מחאה זועם ובין שהצניע את מחאתו תחת מעטה אירוני מאופק יותר.
השירים שאותם לחש עמוס עוז בשניים מהרומאנים הפוליטיים שלו מדגימים מבחר משכנע לשני לבושיו אלה של השיר הפוליטי בהתפתחות המוקד החדש הזה בשירה העברית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.