הדרישה להנכחה בולטת יותר של הקול הנשי בשירה העברית (וכמובן גם בסיפורת העברית) היתה לגיטימית ומוצדקת כל עוד התרכזה במתן הזדמנות שווה בבמות הספרות השונות לפרסום הנושאים שהסופרת העדיפה לכתוב עליהם, אך היא הפכה לבלתי־לגיטימית כאשר צורפה אליה גם תביעה מיגדרית–פמיניסטית וחוץ–ספרותית, ברוח הפתרון המכונה במדעי החברה בשם “אפליה מתקנת”.
פתרון ה“אפליה המתקנת” שהיה הגיוני ומוצדק שיופעל במערכות החיים האחרות, כגון: בפוליטיקה, בכלכלה, במערכת בתי־המשפט ובגופי ניהול של חברות ציבוריות, איים למוטט את המערכת הספרותית, מאחר שדרש מהלקטורים בהוצאות הספרים, מהעורכים בעיתונות הספרותית, ממבקרי הספרות ומשופטי הפרסים הספרותיים להעניק הקלות לאשה־סופרת מתביעות־סף גבוהות של הספרות מימים ימימה, ובכללן: המקוריות והצטיינות בכתיבה, תביעות שנדרשו גם מיצירותיו של גבר־סופר.
המאבק הפמיניסטי של הסופרות אמנם לא מוטט את המערכת הספרותית שלנו, אך הותיר בה נזקים שונים. הוא הוליד ציפייה בלתי־מציאותית אצל חלק מהכותבות להערכה “מתקֵנת אפליות”, שהעצימה את הרגשת האפליה ואת תחושת העלבון אצל כותבות אחרות וגם העכירה שלא לצורך את האווירה בין הסופרות ובין הסופרים. לנזקים האלה הקדשתי שניים מספרי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”: “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001) ו“הקול הגברי בסיפורת הישראלית” (2000 (.
הפרק הנוכחי, המתעמק בשירים של משוררות משלושה דורות (“אימהות”, “בנות” ו“נכדות”), מוכיח שהמאמץ שנעשה בספרות העברית במהלך המאה העשרים ־להנכיח באופן בולט יותר את הקול הנשי בספרות העברית, על־ידי מתן הזדמנות שווה לנושאים שהסופרת העדיפה לכתוב עליהם – כבר הוכתר בהצלחה בשירת הנשים העברית עוד לפני שחוקרות המיגדר החדירו אליה בקולניות את בשורת “המהפכה הפמיניסטית”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.