רקע
שמואל נחום כהנובסקי
המלשין: מעשה נורא

המלשין 1 מודעה רבה.jpg

תניא: ר' יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדיני ישראל! שכל פרעניות שבאה לעולם, לא באה אלא בשבילם, שנאמר: (מיכה ג') “שמעו נא ראשי בית יעקב, וקציני ישראל המתעבים משפט!” וכו', ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל, עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל…

שבת קל"ט


טֹהַר וָיֹפִי. חֶלְאָה וָדֹפִי

וְחֶלְאָה וָדֹפִי. טֹהַר וָיֹפִי.

עֵת רוּחוֹת רָעוֹת

מִתְרַגְשׁוֹת וּבָאוֹת.

שֶׁקספּיר.


 

א.    🔗

חמשה היו למחתה לצעירי צאן אדם בכרכמיש; והששי הפיל חתתו גם על תישים בעלי זקן וקרן, הם העתודים העולים על הצאן.

– מהר נומה שנתך, כי הנה דינה באה! הנה דינה המשגעה! ואת “הממזר” תשא על שכמה. היא תלטוש לך עיניה!… הנה היא באה מחרבות החומה הישנה, מתחת הגשר אשר אצל בית מקלט הנזירות, השמעת? שמה תרקד עם שעירים, עם שפיפונים וכת לצים, מתחפשים בעור כבשים, מתקשטים בנוצות תרנגלי הודו!…

– הס בני! הס כי הנה פח יקוש בא! פח יקוש יחתפך בתרמילו הפתוחה והרחבה, הוא ישליכך בהעגלה הגדולה ויוליכך לארץ רחוקה, לעבוד בצבא.

– סגור עיניך ושכב, ואל תשמע קולך, כי הנה צירביריוס! התשמענה אזניך איך יקרע בצפרניו את הדלת? איך ינבח בקול איום ונורא: “הוא הוא הוא”! “הב הב הב”!?

– הנה רבקשה עומד בחצר! הנה הוא עומד אחרי הדלת והמזוזה, הוא משגיח מן החלונות, הוא עומד בחברת אנטושקי גוי העיר, אוטטו פון קיש־בר־בוק, ופריטץ די־לא־קוקי־ריקו. הנה הוא דופק על הדלת! רבשקה קחהו! רבשקה סחבהו! השליכהו אל המרתף אשר חשך ישפנו, רפד יצועו בין החתולים והעכברים, אשר מלתעות כפירים למו, יאכלו בדי עורו, פנים ואחור! שלוף חרבך רבשקה! דקרהו! טבחהו! נתחהו לנתחיו, והשליכהו אל דוד הנחשת אשר בחצר המטרה!…

– מנעה קולך מבכי, כי עזמות הולך וקרב, אללי לי! ראה נא, הנה הוא נושא ילד רך בחצנו, הילד לא נתן שנת לעיניו ויבך כמוך, הוא יתחנן להשיבו אל אמו; אולם עזמות יאטם אזנו משמוע… הוא יטמנהו בסעיף אדמה, והילד האמלל לא יוסיף עוד, התחרות במרוץ הסוסים, באחו ושדמה. ולא יוסיף לשמוע זמרת הצפרים בבקר בבקר!… שכב במנוחה, ואם יבוא עזמות הארור הביתה, והגדתי לו כי הנך בן מקשיב, ילד שעשֻעים, בן פֹּרָת, ולא אתנהו לנגוע בך לרעה!…

בבית עקד התמונות, אשר בארמון זכרוני השמם. הנם התמונות האלה למשמרת עד היום הזה, ואת קצות דרכיהן אספר:

דינה המשגעה היתה אז אשה צעירה לימים, או בתולה זקנה אשר מכבר אבד עליה כלח, שערות ראשה השחורות והארוכות היו פרועות תמיד, ויכתירו את פניה, המוראים והנגאלים, עיניה הבריקו כעיני זאב ערבות, שמלתה לעורה היתה פרומה, ומבעד לקרעיה נשקף בשרה אשר יבש היה כחרס. הגדה מוזרה התהלכה אז בכרכמיש על אדותיה, כי יפה כלבנה היתה בימי נעוריה, בקסם חנה צדדה נפשות, ויהי בשבתה פעם בערב על יד חלון בית אביה רבי אחיתופל הפתוח אל הגן, ראתה כי מבין סבכי העצים הרעננים, אשר ראשיהם נחפו בכסף, יצא עלם יפה עינים הדור בלבושו, והירח הוסיף לוית חן על פניו, ויעבור על פניה, ויעלם בסתר הגן. פני העלם הציתו בקרבה מוקדי עולם, אך לשוא בקשה את שאהבה נפשה, בקשה ולא מצאתהו! ויהי מקץ חדש ימים, בשבתה עצובה אצל החלון הפונה אל הגן, ועיניה שוטטו מסביב, והנה העלם! העלם אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשה, נצב לקראתה, ובעינים בוערת באש הביט אל פניה, והיא גם היא לא גרעה עין ממנו, עד כי התלכדו יחד בזרועותיהם. העלם הבטיחה להושיבה במשכנות מבטחים, בהיכלי שן וטירות כסף, ואחרי אשר נשבעה לו, שם טבעת יקרה מעלפת ספירים על אצבעה, ויקדשנה כדת, לעיני שני עדים, אשר עלו פתאום מתחתיות ארץ, ואחרי כן השמיעו יחד קול צחוק פרוע, ויתהפכו לדובים לבנים, ויטפסו ויעלו על העצים, ויעופו במעוף, ויעלמו לנוגה הירח… והאמללה חלתה אז ותאנש. זאת עשה לה הנסיך כסלוחים, אשר היה מכשף גדול ונורא, על כי חמד יפיה בלבו, וחפצו היה מרום מנגדו!…

פח יקוש היה יהודי דל ורז כשחיף עץ, ולולא עורו, כי אז התפרדו כל עצמותיו, קומתו היתה שפלה, כפופה כאגמון, עיניו כהות, דולפות תמיד, מפיקות מרך לב, רוח נכאה ויראת שדי, פניו דלים ורעים, גם זקנו דל היה מאד, בתבנית תנועת הקמץ, נראה מתחת לשפמו, צעירי הדור החי עמנו, יקראו לו “זקן נפליון” ומאשרים היו בעיניהם, לו חוננו מיד הטבע בזקן כזה…

עוד אזכור, את אשר הרה והגה לבי הרך, בימי ילדותי על אדותיו: באחד מימי תמוז האחרונים, בין המצרים, ראיתיו בפעם הראשונה, הוא ישב יחף בבית הכנסת הגדול על הארץ, לפניו פתוח היה “הכל־בו”, הוא סדור התפלה של בית הכנסת, הכתוב על קלף צבי – לפי המסרה – ביד אחד הסופרים הטהורים והקדושים, אשר לפני כל “שם” טבל במקוה ש"י טבילות, ממטר עיניו היה כלו משקה, ולקול שועתו:

כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי טָבְחוּ אוֹיבַי

מַחֲזִיקִים בּבְרִיתִי זֶרַע אוֹהבַי.

בָּנַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּבי

וְעוֹלָלַי בַּגּוֹלָה!

וכו'.

ענה הד נורא מירכתי ההיכל, הד איום, מרגיז נפש ומעורר לב, בלוית קול הצפרים, אשר עפו רצוא ושוב, מהספון אל גג הבמה, ומגג הבמה, אל החלון העגול, אשר ממעל לארון הקדש, ועל מנורות הנחשת התלויות בספון. בעזבי בית הכנסת, נגש אל תיבת הברזל הקטנה, היא קופת רמב“ן הדבוקה במסמרים על עמוד הפתח, וישלך בתוכה מספר קשיטות נחשת, בנשאו מרום עיניו, ובהניעו שפתיו רגעי מספר, כנושא תפלה לאל חי, וישק את קיר ההיכל פעמים, ויצא בכבד ראש, נדכה ושחוח, ואנכי הבטתי אחריו ביראת הכבוד, בשפטי כי אחד מל”ו צדיקים הוא, אשר על אדותם הקשיבו אזני קשב רב קשב, ומי מלל לי אז כי דכא ושפל רוח זה, יהיה לי לרועץ! מי מלל לי כי מצניע לכת עם אלהיו זה הוא פח יקוש החותף! השם המוזר הזה, הנחילוהו בני עירו, על שם משלח ידו, כי היה לפח ולמוקש לילדי לנערי לבחורי בני ישראל, אשר לאסונם לא נגעו מיד הטבע בשחין הראש, בגבנון עלי שכם, או בשבר כיס. אולם מבטן קורא לו עכבור. המוהל רבי יהושע הזקן ברכהו על כוס יין לאמר: “עכבור בן שפן, זה הקטן גדול יהיה! כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה, למעשים טובים”! אך ברכת קדוש אלהים מכבד זה שבה הה ריקם!… בשמו זה פנו אליו יראיו המיחלים לחסדו, בשמו זה קראוהו לעלות לתורה, ושמו זה חרות על נר התמיד אשר נדב לבית תפלת “חברה מסמרים” (בוני גגות) ועל “עצי החיים” של ספר התורה אשר נדב לבית המדרש הגדול, כי חשוך בנים היה, וכן יעיד גם הפסוק: “עושה גדולות עד אין חקר, ונפלאות עד אין מספר”. אשר נשא ברגש על שפתיו שלש פעמים ביום, אחרי תפלת שמונה עשרה, להנצל ממוקשי חרון בבואו אלי קבר, ושמו זה חרות גם על המצבה, אשר על גל קברו.

צירביריוס היה כלב בריא ושמן כאדוניו הרופא קו־לקוסקי, שחור מכף רגליו ועד קדקדו, רק בקצה זנבו נמצא כתם לבן, ודבר לאט היה עם הכרכמישים על אדותיו, כי לא כלב פשוט הוא ככל אחיו הכלבים, כי הוא היה לפנים אחד מאחיהם, הוא ממרא הרשע זקן בית המרחץ, ונאמן בכל בתי המרזח הכרכמשים, אשר כלב היה בחייו קל וחומר במיתתו, ויאמינו כי הוא נע ונד בעולם התחתון, אחרי כי גם שערי גי־הנום סגורים לפניו, ובגלל אמונתם זאת לא העציבוהו הכרכמשים מעודם, אם גם עולל למו עלילות ברשע, בזדון לב, או בפקודת אדוניו הרופא אשר היה אחד ממתנגדי בני שם. עוד בימים ההם, בטרם נוסדה אגדתם בארץ ואם קרה מקרהו, להתקלס ביהודי, ומה גם להרע לו, אז לשחקים הרקיע. ויהי מאשר בעיניו, כבימי מגפת החלי רע, ולא השיב אל לבו, כי רק מהיהודים עשה לו כל החיל הזה, את הארמון והסוסים והמרכבות וכו' כי אחיו האזרחים לא אבו לדעת מעודם, את הרופא והרוקח, ומשקה יין דגן היה להם התרופה האחת לכל חלי ולכל מדוה, וזה פלא: האזרחים תמכו בימין המוזגים היהודים, והיהודים התרחקו מאחיהם, ויתנו כל עמלם להרוקח צוררם, ולאויבם קו־לקוסקי. אך זה דרך הכרכמישים מאז מעולם עד היום הזה, ככל אחיהם בית ישראל, לאהוב את אויביהם, ולשנוא את אוהביהם, הן בכרכמיש נמצאו אז גם בין אחיהם רופאים מומחים, אשר קטנם עבה ממתני קו־לקוסקי ובכל זאת, בחרו רק בו, על כי מאס בהם…

רבשקה היה אחד השוטרים הסובבים בעיר, להשגיח על הסדרים, והתגרים והתגריות מבני ישראל שמו כבוד תהלתו, “אדון מרומם, ורב חסד ואמת”! הוא היה בעל כתפות רחבות, וגובה לו, ויראה לו, שפם צהוב וארוך ירד משני עברי שפתיו כשני שני הקלשון, מפלי בשר סנטרו, אשר עלה בו ספיח, קציר זקנו, כסו את חזהו, אשר במועדי קדש ובכל יום ראשון לשבוע, התנוסס עליו טור אותות כבוד, אחוזים בפתילי תכלת וארגמן, זה חלקו מכל עמלו, במלחמת הונגריה וחצי האי טבריה, הוא נודע באסימון לכל באי שער עירו, בקללתו הנמרצה, אשר רחפה תמיד על שפתיו, לשבט ולחסד, ולא קרא לה דרור גם רגע, בעברו בשוקים וברחובות בחרבו הקשה, ויצטין גם בגבורת בשתי, בשנאתו את המוזגים אשר סבאם מהול במים.

עזמות היה איש זקן מאד, בעל פנים נזעמים, בעל חוטם אדום, נוטה למראה התכלת, ועינים צבות אשר זר אדום מסביב לעפעפיהן, ומבטיהן חדרו כליות ולב. הוא היה איש ימינו של חרון הוא עשה עמו חוזה, להוביל לו בחצנו את הנוסעים הקטנים לארץ נשיה. מוזר ופרוע היה מראהו בעברו במסלת שדה הקברות, הצרה והשוממה, אשר קוצים סבוכים יסבוה, גדר מזה וגדר מזה, בכנף שמיכתו העבה והבלה מזקן אשר לא הסירה מעל בשרו, כביום חול, כביום שבת ומועד, כבצנת שלג, כבחרבוני קיץ, נשא נפל אשת, ובצלחתו הבקבוק אשר היה חיי רוחו ונשמת אפו, ובלעדו היה כדגה שאין לה מצולה, הוא שתה לרויה, כי יום שמחה היה לו אז, במולו בשר ערלה, בשברי זכוכית, על עברי פי פחת, ושכרו נכון היה לפניו.

צלמי בלהות אלה הקימו להן תמיד האמות והמניקות בביתן לבצור בם רוח עוללי טפוחיהן, ולהכניע זדון לבבם הערל.

אם ילדים קטנים חסרי אונים, וחסרי דעה, רהו ויפחדו ממפלצות איומות אלה, אין דבר, הן ילדים הם, כי יגדלו אז יפקחו עיניהם לראות כי רק שקר נחלו להם אמותיהם, ולא ישובו עוד לכסלה, אולם, אם אנשים באים בימים, מלאי כח ומלאי ערמה, אם גם הם חתו מאותות בדים, אנוד להם מאד! אנוד לאולתם!

איש יהודי היה ככל אחיו היהודים הכרכמשים, בעל שכם עקום, פנים קודרים, פאות ארוכות וזקן מגדל פרע, מדים ארוכים, כובע בא בימים, אשר עליו התעלם קמח עולמים, ויבקר בהיכל ה' שלש פעמים ביום, ויהי חבר לחברה “תהלים ומעמדות” “מלביש ערומים”, “סומכי נופלים”, “גמילות חסדים”, “הכנסת כלה”, “אלמנות ויתומים”, ועוד ועוד, ויתן מלחמו לדל, ויפטם את הפרושים כעגלים, ויאהב עבודה ועמל וכו' פתאום סר מני אורח, ויהי כאשמדאי שר התפת, מלך בני שחת, אשר נוצר רק להיות למפגע לבני האדם, לחבל ולהשחית, לשום תבל במדבר: כהשטן אשר ממנו יגורו כל יושבי תבל! פתאום יצא הקול בעיר כי תנחום הנחתום עזב את מלאכתו מלאכת האפיה, ויהי למוסר, מלשין את אחיו, צורר יהודים, מכה רעיו בסתר, שמו היה לחגא, למשל ולשנינה, וכל רואה בו התנודד.

אזכרה אלה ואהמיה!

בקצוף מפיבושת המלמד בבית “תלמוד תורה” על אחד התלמידים אשר כעסהו בהבליו, חרץ משפטו לאמר: במעלליו יתנכר השקץ! הוא יהיה מלשין שוכח אלוה כתנחום! הוא יגדל תנחום השני! תנחום המלשין עצם מעצמיו! תנחום מכף רגל ועד ראש!… זכרו בני, כי פי מפיבשת רבכם המדבר אליכם!…

ובשתו וכלמתו בבית הכנסת? אז אז, בנסוע “הזמיר” למסעיו, הוא רבי שריה החזן, ויסר גם אל כרכמיש כי עיר ואם היא בישראל. והיום ההוא היה ערב “שבת נחמו”, ותהום כל העיר, כי הכרכמשים, לא רק “עם הספר” המה, כי גם “עם הזמרה והשיר” ומה אות, כי מאז ומעולם ריב ומדון בקרבה על אדות חזניה כעל רבניה… ביום המחרת בבקר, בא בית אלהינו במצור, לא אויב צר עליו, כי אם אוהבים, אשר נכספה, וגם כלתה נפשם לחצרות בית אלהים, לשמוע אל הרנה ואל התפלה. בהיכל היתה מהומה איש את רעהו דחקו, הדפו בצד ובכתף, איש לרעהו זכר חסדי אבות, כעגלונים ונושאי סבל בבית המרזח, ענן וערפל מלא את הבית, רק זעיר שם, זעיר שם נראו ידים נשואות למעלה, כידי טובעים במצולות, הנאבקים עם גלי זעם, האמללים האלה, נאנחו נאנקו, ויילילו משבר רוח, מכבר שכחו את הזמיר ואת זמירותיו, ולא נמסו עוד כחמאה על המרחשת מרוב “מתיקות”, רק לשאוף אויר צח, לצאת למרחב־יה אותה נפשם, וכל עמלם עלה בתהו, מסביב להם קיר ברזל, חומה בצורה אין מנוס! אין מפלט!

– הוי זדים לא ירחמכם עושכם! – התמרמר איש שיבה אחד, אשר היה כעולה מן הרחצה בערב שבת בין השמשות.

– מועקה שמתם במתני! – התאונן איש בריא אחד, ויתאבק בכל כחו את הנצבים עליו כאניה בין רגבי קרח.

ותנחום? אם גם הנסיון המר הביא לו לבב חכמה לראות און ולבלי התבונן, לא יכול למשול ברוחו ויאמר: הוי מאשרים מתעים! יושר גדול הוא, לעשוק שכר החזן ושכר הדינים, הגועים ברעב, למען תתו להמצפצפים והמחגים האלה, אשר תועבה יבחר בהם!

– איעצך תנחום לטוב לך כל הימים: שמור פתחי פיך, אם לחייך יקרו בעיניך! הזמיר ינחל כסא החזנות בעירנו!

– וקהת? זקן אין אונים, אב לשלש בנות, אשר גם על הצעירה להיות אם לשנים שלשה ילדים!

– אם יהמו תנחום רחמיך עליו, המציא מנוחה נכונה לבנותיו!… הלא מהלכים לך בבתי שרים… עירנו כרכמיש איננה עוסקת במצות. זקנים חדלי אונים ובנות בוגרות יש בקרבנו למאות!

– הוי עיר כחש פרק מלאה!

– השמעתם איך יעוז המלשין בהותו? מבית הסורים יצא ללמדנו דרך צדקה!

– השליכוהו כפגר מובס! מה למלשין ולמקום קדוש?

– הכוהו על הלחי!

הקול האחרון מצא אזנים קשובות, ומהומה גדולה היתה בבית אלהים, תנחום הוכה בלי חמלה, ולולא רבי נתן אשר הדרו את זקנתו, כי אז הוכה עד מות.

גם בבית תפלת האופים, בין רעיו בני אומנתו, בין מכבדיו לפנים, לא השיגתו ישועה! גם בהם נבאש מאד, וישבע קלון מכבוד. בראשון לחג הסוכות יום זכרון מות אביו, קראהו השמש לעלות לתורה, כי חוק הוא לישראל, ויקם שאון בבית, איש איש נשא את חוטמו ויבט אל תנחום המטפס ועולה על הבמה, ופניו מקדם, ביום חג ומועד לא היו לו עוד.

– מארץ חיים ישרש השכור הזה! – נהם אחד מאנשי המזרח כזאב רעב אשר מרוב כעש הפך פניו אל הקיר.

– מי? מה? את מי חרפת וגדפת?

– את הגבאי! ומה, האחטא בלשוני? התגלה על עוני?

– הצדק עמו! משטר ישר שורר בבית תפלתנו; כמדומה לי אשר גם בבית תפלת החיטים, לא נשמעה נבלה נוראה כזאת: בראשון להחג הקדוש, יכבד המלשין על פני כל אחיו!

שמע זאת חתן אחד החיטים ויקנא קנאה גדולה לכבוד חותנו, ויתעבר ויקרא: מה כל הרעש? במה יגרע חלק בית תפלת החיטים מבית תפלת האופים? הלא כלנו בני אל חי הננו! וחכמים ונבונים יודעי דבר הלא ידעו, כי גדול כבוד החיט מכבוד האופים: הראשונים היו נכדי אדם הראשון אשר המציא מלאכת התפירה, כמה שנאמר: “ויתפור לו עלה תאנים”, והאחרונים הם נכדי שותה שכור, אשר גם היום יהיה למשל ולשנינה, הוא לוט אשר היה האופה הראשון בתבל ארצה, ככתוב בתורתנו: ומצות אפה ויאכלו…

– אם שכורים אנחנו. מהר לך ברח מזה, ובקש לך מנוח אשר ייטב לך! – קרא אחד אשר לא יכול שאת החרפה אשר שם על האופים.

– אל תקצוף, הן פיו פתח בחכמה! מלתא דבדיחותא היא!

– מה לי ולחכמתו? אנכי אל המלשין אשים דברתי!

– מה עשה לך המלשין? אותך לא הלשין? ומה לך כי נזעקת? הן בכסף מלא קנה את “עליתו” ואתה הלא עוד חמישי ומפטיר לפניך, וגם מחר יום מקרא קדש!

– חדל לך! האנכי “לעליה” שיחי? לבי עלי דוי כי בית תפלתנו הוא כמגרש השוק, אשר הכסף יענה את הכל! אך ראשי יפול מבין כתפי, תנור אש תאכלנו, והייתי כעוגה בלי הפוכה, אם בליל הושענא רבה לא יוטל הגורל בקלפי לבחירת גבאי חדש, עוד שנים שלשה גזרי עצים, עוד קמח, עוד מים, כלומר עוד מספר אוזות צלויות! עוד הין יין דגן! ואש לא נפח תאכלהו, למען ידע!…

ותנחום? עיני תנחום השפילו לראות מהבמה, ואזניו שמעו, כי אחד מחניכיו, חוטב עצים ושואב מים, אשר למדהו מלאכת האופים, ויהי עליו סתרה מחמת פח יקוש, ואדוניו רבי אחיתופל, ויהי לו לאב, ויתן לו אשה, ויפתח לו מקור לפרנסה ולכלכלה, ויערוב ערבה בעדו בבית מסחר הקמח, וירוממהו בקהל עם אצל כותל המזרח, הנה גם הוא יתקומם לו, ויעפר בעפר לעמתו, בעת אשר הגיע עד עפר, הוא ראה גם שמע, וידום, בדעתו כי סר צלו מעליו, ונפשו כעפר לכל תהיה!

מוזרים הם הכרכמשים! מוזרים דרכי חייהם! ומוזרים הליכותיהם! בנוהג שבעולם, בכל תפוצות ישראל בימים ההם, נחל המלשין כבוד בלי מצרים, בכל מקום, באטליז השוק, בבית המרחץ ובבית אלהים – להבדיל – ומה גם בחדר הקהל ובבית המועצה בכל מקום נטל חלק בראש, ממבחר הזבח והדגים העניקוהו, ממבחר העליות וההקפות כבדוהו, ודבריו היו נשמעים, והכרכמשים גם פני מלשין לא יהדרו! בפניו העטו עליו כלימה, ושלא בפניו קללה ונאצה.

זה חלק אדם רשע.!

– הנה קול תוף וכנור בחצר בית הכנסת, הגידי נא רעותי, מי יוביל היום את בתו לקברות?

– חתונת בת המלשין היום! ביום חתונת בתו הבכירה, אזכור – כָּרָה כֵּרָה לעניי עם, כלי שיר הטיבו נגן בתרועה, והוא ואשתו – עליה השלום – היא היתה אשה יראת ה', יצאו במחול משחקים את קרואיהם העניים, ויחלק להם מתנות כסף, ברכות מאליפות חלו על ראשו, וכל בני העיר קנאו בו. ועתה רושש וידל מאד, על אשתו כסתה הארץ, והוא וצאצאיו יחד היו יתומים, ביתו נהרס ממסד ועד הטפחות, כל פנה בוכיה, כל אבן מקיר מר תיליל, כל חושבי רעתי, ישיאו את בנותיהם ברחבה כמוהו! אנכי ראיתיו לפני רגעים אחדים, פניו כפני אבל, האלהים פקד עליו עונו, על כי נתן את פיו לחטוא!…

ובבקר יום אחד יצא הקול ברחובות קריה כי תנחום חלה ויאנש… תנחום גוסס… תנחום שבק חיים לכל חי, והעיר כרכמיש צהלה ושמחה!

– הגידו נא יהודים, מתי “יסחב” המלשין?

– חדלי לך זקנה מדבר דברי בלע כאלה “בישני עפר”! הוא חטא, וה' הפגיע בו את עונו; אולם המות לא נקם ושלם הוא! כלנו נלך אל בית עולמנו, ופקודתנו – פקודת כל האדם, לא יקח אחר!…

ותנחום עמד אז על יד תנורו ויוציא במספר צבאות עגותיו, אשר הכין להרופא ינשוף ליום המשתה אשר עשה לעבדיו האכרים בכפר אחוזתו, ושכניו ההולכים בלי עבודה, בראותם את מרכבת הרופא נצבה על יד פתח ביתו הפיצו בעיר השמועה הזאת.

ובהודע כי חי חי הנהו, חרה להם עד מאד!…

אם שכולה מתפלשת בעפר מתאבלת על בתה, אשר הקשתה בלדתה ותמת, אלהי משפט ה' – ירדה בבכי – בתי הכשרה הנשמה הטהורה, ירדה שאול בדמי ימיה, ותנחום המלשין יתהלך באשמיו ולא יראה השחת!…

– הבו רעי נפול עליו בלהות!

– לא! נשליכהו בערמת השלג, ונעשת אדם בצלמו כדמותו!…

– מה עשה לך שובבים כי תחרשו על הילד רעה?

– מה עשה? האם גם עליו לעשות? המעט ממנו כי אבי אמו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים הרעים? אבי אמו הוא מלשין מוסר אוכל קורצא, הוא הלשין את רבי אחיתופל, ואת כל קהל עדת ישורן!…

– ימח שמו וזכרו! – קראו הילדים פה אחד עליזי נקם וימטירו על הילד כדורי שלג אשר התפוצצו על ראשו ועל ערפו, והילד נמלט מרעיו, כל עוד נפשו בו…

אי לך תנחום, כי כה ינאץ אויב שמך, כגדול כקטן, גם בניך ובני בניך גם תינוקות של בית רבן שלא חטאו, גם המה עונותיך סבלו! באשרך תנחום, כי בימיך אז מכבר החלה ממשלת הקהל לרדת פלאים! כי לו היתה ידה רוממה כבשנים קדמוניות, בהלו נרה על ראשה, כי אז לא קנאתי בגורלך רבי תנחום! – כאשר מזרע היהודים אני! – כי אז נצפנו לך ימי חשך, ימים רעים ומרים מאלה לא רק שנתים ימים בבית האסורים, הות לשון רשע, ועמל שפתים, כי גם אסרת אז חשוף שת אל עמוד הקלון ומשרתי עליון דשו את בשרך בשבטים שבטי יה, וגם אחרי נקלית לעיניהם לא נרצה עונך, ועוד שבע שנים לא נתנוך לטבול במקוה, ושבע שנים שבע פעמים – לו הארכת כה ימים – לא קראוך לעלות לתורה ולא כבדוך בהקפה. ולא צרפוך למנין. והסבו לנפשך עוד ענוים קשים כאלה, ותהי חרם בישראל! כי הלא ידעת את אחיך הכרכמשים, כי לב רגש להם, נוחים לכעוס, וקשים לרצות, מבדילים בין אוהב לאויב, מכירים טובת מטיביהם, מוקירים ערך מפעליהם, וישלמו על יתר לשונאיהם להאבידם, ולהשכיח מארץ זכרם…

האמנם רבי תנחום מיודעי? האמת נכון הדבר? שמעתי דבת רבים, כי התמכרת למלשינות, להכות בלשון את אחיך הנאנחים והנאנקים, ההולכים קודר בלחץ ענים, וכל יד עמל תבואם גם בלעדיך, להבאיש ריחם בעיני השרים? צר לי מאד רבי תנחום, על כבודך, כי פשט ויעוף כילק! צר לי מאד על מצבך, ועל זקנתך המרה, אנכי הייתי מליצך רעך תמיד! לאיש טוב וישר ואוהב עמך ידעתיך מאז! או אולי טפלו זדים שקר? ומה אות כי אחיך מנדיך לא ייראוך, ולא יכבדוך, ולא ילחכו עפר רגליך, כאשר הסכינו לירוא, לכבד, ולשית בחלקות וללחך עפר רגלי מציקיהם ועושקיהם כח…

אך הבה נא ואקרא אחי הקוראים באזניכם, את ספר זכרונותי!


 

ב.    🔗

האספה ההיא היתה בשנת אך שקר לפ"ק, לסדר: “ותמלא הארץ חמס”!

שלשים ושתים שנה חלפו מהעת ההיא, משברים וגלים אין מספר, עברו על ראשי בעלי האספה מאז ועד היום הזה, מהם דלו והומכו, השפלו, הגיעו עד עפר, ומהם שבו אל העפר, מכבר בא רקב בעצמותיהם, אבד זכרם המה; אולם תוצאות האספה תספרנה לדור אחרון!…

רבי זרח העור שמש בית הכנסת הגדול, ישב בראש מטה, על יד התנור בחדר הקהל בביאה, ויתחמם, ויחמם את עצמותיו “הישנות והחולות” כאשר קרא להן תמיד, וירא מנוחה כי טוב, אחרי עבודתו הקשה אשר עבד בו יום תמים, לקבץ את עדר ה'… אבל מה אכזר לב בני האספה, כי העירוהו ויחרידוהו ממנוחתו בלי חמלה! מבלי שאת פני זקנתו, מבלי זכור כי מוכה אלהים הוא, מוכה בסנורים, הקיבה ריקה, הנפש שוקקה, הגויה ערומה, עטופה קרעים, והרוח סוער, הקור הולך ילך וחזק, כי מה להם ולו? הן הם מלאי כח עלומים, אור עיניהם אתם, יאכלו וישבעו, גם כסות להם בקרה ואיך יחושו צרת נפש האובד?… לרגעים שמע קול נגיד ומצוה: “עורה נא, התעורר נא רבי זרח! קומה ולך וראה מדוע נפקד מקום רבי אחיתופל”? ורבי זרח התעורר בחרדה וילפת… ויקם בלי חמדה ממקומו, ויאנח ויגרד את זקנו ואת שתי פאותיו, בשתי ידיו, ויחזק מטהו מורה דרכו, וישם אל בית רבי אחיתופל פניו. רבי זרח הרים פעמיו, ויגשש וירחף כי עצמותיו רעדו מקור. וכבוד רבי אחיתופל מכבר נראה ברחוב בית הכנסת, הוא הולך לאטו כהולך לשוח בשדה, בימי האביב, לשאוף רוח צח. הוא עטף אדרת עור שועלים, ארוכה ורחבה, כובע שעיר יקר חבש לראשו, ומטה עוז בידו, מראהו היה אז ככהן לאל עליון, כסמל הרוממות והכבוד, וכל עין ראתהו העידה כי נשיא הוא בתוך עמו, וכל פה יודה: אשרי העם שככה לו!

בצדק כנו המושלים, את היציר החלש, הדל והקטן, את האדם בשם “בחיר היצורים”. כי אמנם, מי כמוהו בין יצורי אדמה, יבין וישכיל למצוא חפץ ותועלת, בהמקרה הנכבד אשר הביאהו על פני תבל ארצה, ולהתרומם אל על, עד המדרגה היותר גבוהה בסלם החיים? אחרי כי רק את לבבו, מצא היוצר רב האוצרות נאמן לפניו, למסור בידו את המפתח היקר, מפתח שער השמים, אשר בשם “בחירה” יקרא! אך שוא ירוממו רבים, רק את המקרה וההצלחה על לשונם! אם אמנם, להם העוז והמשרה; אבל כמה יוצאי חלצי אצילים ורוזני ארץ, אשר מיום גיחם מבטן הבטחו על שדי ההצלחה, יהיו נבלים באחריתם, ויתגלגלו תחת שואה שבעי ריש וקלון? כי כאשר תעו באולתם בתהו לא דרך, ולא ידעו איך להזהר בכבוד ההצלחה לבלתי הרעימה, נקעה נפשה מהם; וכמה באו בחשך, אשר מאחורי גדר הדחויה חבלתם אמם, ובאחריתם ידרכו על במתי העושר והכבוד הגדלה והתפארת? כי ישר עשה אלהים את האדם, ויתן את המפתח היקר בידו, ואם רק ישכיל לשמור את המפתח, אם לא יעות נתיבותיו אשר התוה לו יוצרו, אז על נקלה ימצא האוצר המנצר, ואם באולתו ומשובתו, יאבד את המפתח, ויתעה מני ארח, אז תושיה לעד נדחה ממנו!…

הנה רבי זרח ורבי אחיתופל יהיו למופת: רבי זרח נולד על ברכי העושר. ההגדה הכרכמשית תספר, כי ביין צרפת רחץ בשרו, ובחתולי משי החתל, אומנות נשאוהו על כפים, וגדולי שרי התורה חנכוהו. אביו רבי מיכאל היה חוכר נכסי הנסיך הזקן כסלוחים, ואם העיני הנסיך אשר בידו האחת הכה את היהודים “שלו” על הלחי בלי חמלה, ובשנית גהה מהם מזור, כמשפט האצילים בימים ההם – היה רק יהודי קטן ודל, אשר בעמל כפיו וזעת אפו יביא לחמו, וישם עליו עין לחמלה, כפעם בפעם. ויענק לו פעם מתבואת שדהו, פעם מצאנו מבקרו, מסוסיו, ופעם עשה לו הנחה בעד אשר מצא זמר “מה יפית” חן בעיניו, בזמר רבי מיכאל לפניו, בנסעו היערה לצוד ציד, ולא לקח מידו שנתים ימים מחיר החכירה, ופעם נתן נדה לבתו, ועוד ועוד – הנה בעיני אחיו היהודים הכרכמשים היה כבחיר ההצלחה, כאחד האצילים ואין דומה לו! הצחוק הוא? חוכר נכסי הנסיך: הפרות החולבות, בתי הרחים של רוח ושל מים, תעלת הדגים, הפרדסים, ומה גם בתי המשקה והמלון! לשמעו אחז כל בני כרכמיש שער: מעונו היה ארמון נחמד בנוי בנוה, לו גנות ופרדסים, ברכות מים, ביתו היה זב חלב ודבש, ופתוח לרוחה לכל, לבן ברית ולשאינו בן ברית! סוסים אבירים חדים כנמרים, הובילוהו העירה, והכרכמשים הביטו השתוממו, הסוחרים החנונים הסרסורים, נבאי הצדקה, ומה גם עלי הקדש כרעו נפלו לפניו, ויקדמו פניו בתודה, כי נדיב לב וטוב עין היה רבי מיכאל מעודו, ותמיד היה מליץ בעד עמו לפני הנסיך, והרבה לעשות לטובת עדתו. וכאשר גדל זרח בנו, הנער ויקרא בשם “בחור” אז מצאו להם סרסורי הזוגים, מקור נאמן אשר לא יכזבו מימיו לשאוב ממנו כפעם בפעם דנרי זהב, עד אשר קרא לו רבי זרח האברך: רבי זרח נשא בת עתיר נכסין כרבי מכאל אביו, ואז החל לראות חיים. אביו וחתנו הגישו את עצמותיהם לפני הרב הכרכמשי זצ“ל: חפץ אביו גבר, כי הזוג יאכל על שלחנו, באשר כי הוא אביו מחוללו, ולו משפט הבכורה: וחותנו הקשה ערפו ולא אבה למלאות חפץ מחתנו, באמרו, כי גם הוא אב הנהו, וגם לו המשפט לראות “נחת” מצאצאיו; והרב אם כי חכם גדול היה, לא יכול לפשר ביניהם בחכמתו הרבה, בלתי אם לחרוץ משפט, כי יעזוב הזוג את שני השלחנות יחד, ויאכל על שלחן אלהים. רבי זרח שמח מאד על משפט הרב, גם ההורים לא התעצבו; רבי מיכאל אשר היו לו שנים שלשה בתי משרפות יין דגן, הקים לבנו בית מסחר יי”ש גדול בכרכמיש. ורבי זרח ראה ברכה בעסקו זה, כל באי שער עירו ידעו, כי חילו יגדל מיום ליום, כי ימלא אסמיו שקלי כסף, וממגורותיו אדרכמוני זהב, ולאוצרותיו אין קצה, בראותם כי אוהב הוא לחיות ולהחיות, אדרכמון זהב היה כשקל כסף בעיניו, ושקל כסף כקשיטת נחושת, וקשיטת נחשת כגרגר אבק הטבק, אשר שאף אל אפו. עברו שנים הרבה, הרבה, רבי זרח מיודענו עומד על כנו, רבי זרח הוא נדיב, ועל נדיבות הוא קם. רבי מיכאל מת, גם את מחתנו לקח עמו, כמו נועצו לב יחדיו, לעזוב את ארץ החיים, לבל תראינה עיניהם ברעה אשר תמצא את צאצאיהם… רבי זרח ירש גם הון עצום מאביו, ועסקיו רבו מאד! הגלגל חזר, וחזר חלילה עד כי נשבר הכד על המבוע!… פתאם בבקר יום אחד, התהלכה שמועה בעיר, כי רבי זרח ירד מנכסיו! אסמיו וממגורותיו המלאים שקלי כסף ואדרכמוני זהב הורקו!… וישומו עליו ישרים: “זו צדקה וזו שכרה”! ולא פקחו עיניהם לראות כי לא יד ה' הויה בו, כי אם ידו, כי פרי מעלליו יאכל: בבית מסחרו ראה אמנם טובה וברכה: אך באולתו הפך הברכה לקללה, כי לא השכיל לנהלו בחכמה ודעת, בחשבון וסדר, ולא פקח עין על עבדיו ומשרתיו עושי רצונו, אשר הגדול מהם היה רבי אחיתופל, אחרי אשר נשא אשה, כלם רדו מעט מעט מדבשו אל פיהם, עד כי נתרוקנה כוורתו… כי גם נהרות איתן יחרבו וייבשו… ומה גם רוחו הנדיבה, ידו הפתוחה והרחבה בלי כל גבול, הן היו בעוכריו, הציגוהו ככלי ריק, ימים חלפו, שנים מספר נגוזו, במרוצת העת מכבר נשה טובה, השנים הטובות, ימי האשר והשלוה, מכבר נמחו מלוח זכרונו, ביתו הגדול אשר הניח לו אביו במותו, לירושת עולם נהפך לזרים! רבי אחיתופל קנהו מידו במחיר מצער, והכסף גם הוא עלה בתהו ויאבד, גם כלי זהבו וכספו וקשוטי אשתו וחליתה, נמכרו מעט מעט, ולא הרבה במחירם, גם כלי ביתו כלי עץ ונחשת נתנו בלחם, רעיו ומיודעיו, חנפיו ומחליקיו, רחקו ממנו, כמו לא ידעוהו מעודם, ומכל מחמדיו מקדם לא נותר לו מאומה, בלתי אם התשוקה לתת בכוס עינו… ומבלי משים לנצח אבד! רבי זרח הנדיב, רבי זרח זורע צדקות, נקרא בשם זרח לץ היין! זרח מקבל קצבה!… פניו אשר הפיקו חן וכבוד שנו מאד לרעה, לחייו קמטו, חוטמו התאדם, בשערות ראשו זרקה שיבה, אשתו עזבתהו לאנחות, והיא הלכה למנוחות, כי הוכה כעשב וייבש לבה, מרוב צרה ודאגה, ואחרי מותה נפזרו בניה ובנותיה אל כל רוח, ובלחם נשכרו, והבעל האמלל לא רק אשר נשאר אלמן, כי גם נשאר יתום אמלל בתבל, ולא מצא לו גם מקום להניח את ראשו, כי גם בבית המדרש היה לבחורי הישיבה והפרושים משפט הבכורה!… ואז התפלל לאלהיו כי יוציאהו מן המצר, כי יחלץ את נפשו ממצוקותיה, אולם תפלה עושה מחצה, ובכן נפל למשכב, ובחליו אבד אור עיניו, ואז כאשר מלאה סאת צרותיו, ויזכור אלהים את האמלל הזה, ויצו על שמש בית הכנסת אשר היה אז כבן שמונים שנה להניח לזרח את מקומו!… במות השמש המתיקו הכרכמשים הרחמנים סוד יחדו ויתנו על שכמו משרת השמשות, ונער קטן נוהג בו נתנו לו לעזר.

ורבי אחיתופל, זכרונות ימי ילדותו, חרותים על לוח לבו, בעט מלא מרורות, בכתב מכער מאד, אשר לו אבה לקרוא בו פעם, והחזיקו רטט ובושת פניו כסתה: את אביו לא הכיר, כי בהיותו עוד יונק שדים מת במיתה משונה, הוא היה טוחן בבית רחים של רוח, ויהי בלילה בעבדו עבודתו על השל, ויעש מדחה ויפול אל מקום הרכב ולא הוסיף קום ואמו הגועת ברעב, אם גם בפסלת הקמח לא ידעה חסר, בחמלת בעל בית הרחים עליה, היתה לו לאם ולאב כשש שנים, עד אשר גדל מעט, ואז עזבתהו, ותלך בדרך מרחוק לגור יחד את האב אשר ראתה עמו חיים נעימים, היתום הקטן התגולל ימים על שנה בירכתי בתי הכפר עד אשר לאחרונה חמל עליו אחד האכרים, ויקחהו בעגלתו הנושאת חציר לבהמה ויביאהו כרכרמישה, ואך צעדה רגלו על אדמת העיר, בין אחיו בני עמו, עם רחום וחנון, לא ידע עוד חסר: גם רעב גם קרה, כל חלי ומדוה, כל מיני צרעת ושחין פורח, וכל נגעי בני אדם, מלבד מהלומות ופצעים חנם, מיד כל אכזר ובליעל, מיד כל עול וזד, שמו הלך למרחוק מקצה העיר ועד קצה, “היתום” היה שם דבר נודע בשערים, מי הוא היתום? מאין בא? לא ידע, כל איש, ואם אמנם רבים היו אז מרחמיו, וביניהם גם רבי זרח העור, אשר היה אז סוחר פקח, ועוד בעלי רחמים כמוהו, אך עוזר לא היה לו גם אחד בהם; הם חמלו עליו כי העניקו לו בבקר בבקר, מהנותר מארוחת הערב בליל אתמול, אשר עלה עליו הגורל לרדת על עבוט של שופכין, ולדאוג לו, להטיבו באחריתו, לא נמצא גם אחד בהם, אחרי אשר כי גם לנפשות בניהם לא דאגו מעודם, כי ה“בטחון” הרחיק כל דאגה מגבולם, הוא הבטחון הנולד על ברכי הסכלות – בבית תלמוד תורה לא קבלוהו בהיותו נגוע ומצרע, ולא רצו להכניס תבן לעפריים… נגעים וצרעת לא חסרו בבית תלמוד תורה בלעדו, ולאספהו מצרעתו, מי זה יואל לטמא את הידים?… בימי הקיץ ישב בדד מחוץ למחנה, ויתרועע את רועי עדרי היהודים, אשר הפליאו לו חסדם, ויאצלו לו ברכה מתרמילם אשר מלאוהו כל טוב ביום השבת, פתותי “חלה” ונותר ה“כעגול”, ועתותיו היו אז בידו לגרד את בשרו ופדחתו, כנפשו שבעו… האדמה היתה רפידתו, מכסהו השמים, הצפרדעים יישנוהו בשריקותיהם, והצפרים העירוהו בזמירותיהן, ובימי החרף מצא לו מחסה, ומלון בבית המרחץ, בחמלת גוי העיר אשר נשא משרת משיק תנור בית המרחץ והמקוה על שכמו, ונחלתו שפרה עליו מאד, בדעתו כי רבים מבני דלת העם ישכבו למעצבה, והקור יאכל בדי עורם, והוא ישכב וישתעשע על המעלות העליונות בחדר הקטור, וחום צח יתן מעדנים לנפשו הנהלאה, ולו השיגה ידו גם ללבוש חלק לבן על בשרו, כי אז היה כאחד האצילים בעיניו… בהיותו בן עשר שנים, מכבר באה חכמה בלבו, לדאוג לאחריתו. מכבר פקח את עיניו להביט על עולמו הקטן והשפל, כאיש בא בימים: הנסיון הראהו לדעת, כי חסדי בני כרכמיש כציץ השדה, וכל צדקותיהם כבגד עדים, אשר לא יחמם ביום קרה, ולא ישים פאר בימי האביב, כי יפתחו ידם רק למענם, למען ישימו כבוד תהלתם, בהודע צדקתם בקהל רב; ועל כן יעצוהו כליותיו ללמוד מלאכה, למען יוכל למצוא לחמו בעמל כפיו. הוא קנא מאד בנער עני אחד, יתום עזוב ונדח כמוהו, אשר היה חניך אחד הסנדלרים, וירא מנוחה, וישבות שבתו, וישמח במועדיו, ככל בן ישראל אשר חלק ונחלה לו בדת מורשה, ויבוא גם הוא ללמוד מלאכת הסנדלרים, היא אחת המלאכות אשר בה החזיקו תמיד בני דלת עמנו, מבלי דעת, כי כל אשר ירב מספר מחזיקיהן, כן ימעט פרין, וייבש גזען, ובבית אדוניו הסנדלר נשא ברכה: מהלמות הפועלים קללות אשת אדוניו, ובראותו כי מצבו לא רק אשר לא הוטב, כי גם הורע מאוד, הוא מוכה ומענה, עושה ואינו אוכל, ועבודתו היא עבודת עבד או שפחה, ולא מלאכה, ברח מביתו, וילך ללמוד מלאכת התפירה; אולם גם בבית אדוניו החיט, היה חלקו לא שמן: מכה וחרפה, מעט אכל, מעט שנות, והרבה עבודה ויעזוב גם את החיט, ויארח לחברה את “כלי הזמר”, כי רוח הזמרה פעמהו! אפס כי לאסונו נפל בגורלו התוף הקטן בעל המצלתים בירכותיו, ויהי בעיניו כתנין גדול הרובץ במי מדמנה בצנור הרחוב, הוא נשא עין אל הנבל, אם כי גם את החכמה הזאת לא הציב לו למטרה בחיים, בראותו כי אדוניו בעל הנבל המנצח בנגינות, למרות כשרונו הנפלא אשר במנגינותיו יפליא לבבות, ויקח נפשות, וכל הכרכמשים מנער ועד זקן טף ונשים ימלאו פיהם תהלתו, הנה רק עוני וריש חלקו, וחיי לחץ יחיה, גם כבוד הרבה לא ינחל בין אחיו: שם “כלי־זמר” הוא שם חרפה כשם “חיט” “סנדלר” “חרש ברזל” או “חובש”, תחת אשר כל מעול וחומץ, כל נוכל ואיש תככים, השולח במסחר ידו, או ימכור יין דגן לשכורים נתעבים יירש טובה וברכה, גם ינחל כבוד, תהלה ותפארת, ומקומו יכירהו במרומי קרת, ומה גם בבית אלהים ובבוא לבנו או בתו עת דודים ירים ראש… ומה איפוא יוכל היות גורל בעל התוף הקטן, זעירא דמן חבריא? ויגמר אמר, לעזוב את “כלי הזמר” ויעבור עליו מה! אם כי ראה אז חיי עליזים, ולעתים לא רחוקות מלא כרשו מעדנים, וישת כוס יין ושכר, בכל זאת לא התענג על אשרו. בדעתו כי לא יחיל טובו… ויקוט בנפשו יומם ולילה, הן כפעם בפעם שמע מפי מחונניו גם מפי מוניו: “יתרון הכשר להיתום”! “רוח חכמה ולב מתנה נוססה בהיתום”! ואם כן הלא, לא שוא ומהתלות ידברו, ומדוע זה לא ידרוש “מכשרונו” ו“חכמתו” תועלת לנפש בעליהם? ויהגה וירבה מחשבות, ויבקש תחבלות, איך יכונן אשוריו? עד כי עלתה במחשבה לפניו, לעזוב כל אומנות שבעולם וללמוד תורה! הוא ראה את כבוד הפרושים היושבים לפני ה‘, את כבוד הדינים, ומה גם כבוד הרב וכבוד הזקן רבי צורי־שדי, ורבי יאיר ורבי נתן וכו’ וכו'. ויהי היום ובת גביר העיר הובלה אל חופתה, והוא, היתום, מובן מאליו, עמד אז על משמרתו הנכבדה וידיו היו אמונה להכות בתוף, ולמולל באצבעו על בטנו – בטן התוף – לעורר מדנים בין המצלתים, למען ישמיעו במרום קולם, וישרוק בשפתיו ויקרוץ בעיניו, ויתהולל, כאשר נטל על תופף בעל כשרון, אולם עיניו בחנו את האיש לבוש הבדים, אשר עמד תחת החופה, בין להקת נערים שובבים, אשר סביב שתו עליו בראש מטה, ועינים מביטות לארץ כבשת גנב כי ימצא, והובא אל השופט, ולרגעים התנודד, ויחרד, וינוע מפני רשעת בני חברה לבנה, אשר בסתר דקרוהו במחטיהם – הוא החתן המאשר, אשר בגורלו נפלה הניה והמענגה, כלילת היופי, ובחירת ההצלחה, נפשו אותה לדעת מי הוא אפוא הצד ציד כזה? (מבטא כלי הזמר) ואיך נבהל ונרעש בהכירו בו את הבחור ה“מתמיד” אשר כיום כלילה, כאורה כחשכה, הגה נכאים על הגמרא בבית מדרש הירוק, הבחור העני הזה אשר זה לא כבר היה יציר נתעב ונאלח, והנה הוא לבוש מחלצות! חתן הגביר!… ותפעם רוחו בקרבו, ראשו סבב עליו כגלגל, וכשותה שכור לעה, ולא יכול לעמוד על רגליו, ואחרי אשר התאושש מעט, שב ויחשב את דרכו לימים יוצרו, ואלפי מחשבות עפו רצו דרך מוחו בסקירה אחת, ולעומת שבאו כן הלכו, ויעלו בתהו ויאבדו, רק הרעיון להקדיש את ימיו לתורה נטע אפדנו בקרב לבו, הרעיון הזה השביעו ענג אין קץ: בדמיונו נסע אל אחת הישיבות הגדולות, והוא עושה חיל בתורה, וראש הישיבה וכל גבירי העיר יאהבוהו נדבה, ואיש עשיר אדיר בא מארץ רחוקה אל הישיבה, לבחור חתן לבתו, וכל בני הישיבה יושבים בחצי גרן עגולה. ובאולם הישיבה וראש הישיבה הולך שלוב זרוע עם הגביר, סובב סובב הולך, ויביט בעין חודרת על כל הבחורים, וכשהגיע למקומו עמד ויצרוד באצבעו ויאמר: “אדוני הגביר! הרי שלך לפניך”! ובין לילה והנהו לבוש מחלצות, ואוכל למעדנים, ומורה שעות יקר אחוז בשרשרת זהב עבותה בחיק אפודתו, ונערה כלילת יופי תלבבהו באחת מעיניה; אך התעורר מדמיונו, בחרדה ובזכרו כי הנהו בר מצוה וטרם ידע לקרוא בסדור התפלה כראוי, וכמעט נבל כל ציץ תקותו אשר העלתה נצה כפרחת, אך ספור אחד אשר שמעו אזניו פעם, היה לו לישועה ולנחמה, הספור על אדות התנא הגדול רבי עקיבא, אשר אחז בקרנות מזבח התורה בהיותו בן עשרים; ובעלותו על לבו זכר האיש הגדול הזה, הדגול מרבוא רבבות, התאזר עוז, ויקו כי חפצו בידו יצלח, כי שערי תשובה לא ננעלו, ויהפך לאיש אחר! קול תופו נחבא, המצלתים נדמה נדמו, שריקות פיו אשר היו כקול החליל, צפצפו מעפר, כמו סר כחו ונס לחו, גם לעת האכל עשה מלאכתו רמיה, המלאכה אשר בה עשה חיל, ומכל המטעמים לא הביא אל פיו מאומה, באשמרת הבקר ככלות המשתה, ותר מחלות הגברים הגיע, הגברים המרקדים לפני הכלה, ומה גם מחול ה“כשר”, אשר אז היה התוף המנצח בנגינות, במקום הנבל, ושריקות פי התופף כמים קרים לנפש עיפה, כי נתן רוח ונשמה לבעלי השמחה ויאר נתיב למחול ה“קוזק”, אשר הכרכמשים אהבוהו נדבה, תחת השנאה אשר שנאו את רצועתו הכפולה שמונה… והנה מתלאה! שוד ושבר גדול! אסון נורא כזה קרה את חתונת הגביר! התוף ישכב למעצבה, ועל בטנו, המטה אשר עשה בו התופף את האותות, והמנצח איננו! וילונו הקרואים על ראש הלהקה, ויריבו בו לאמר: "הבה לנו מצפצף! הבה לנו תופף! והמצפצף והתופף איננו! לשוא חפשוהו בנרות! כמו פצתה האדמה את פיה ותבלעהו חיים, כמו ירד תהומות!…

בבקר יום המחרת רעשה העיר: היתום אבד ואיננו! היתום נגזר מארץ החיים! ורבים העידו כי שמעו מפיו פעמים מספר כי ישליך את נפשו במצולות נהר “מיכה” אחרי כי קצרה נפשו בעמלו. החנונים והרוכלים, אשר מהלכים להם בבתי פקידי הצבא בהמצודה, מהרו לבקש מהם חסד אולי ימצאו אנשי צבאם, את שאהבה נפשם, על יד מסגרות המים והגידו להם, ומשכרתם תהי שלמה מאתם, ואז החלו הכרכמשים לחמול עליו, וירגנו באהליהם על מנהלי בית תלמוד תורה, על חברת אלמנות ויתומים, אשר יתום לא ירחמו, וילונו על הסנדלר ועל החיט, ומה גם על ראש להקת “כלי הזמר”, כי המה רק המה הסבו בנפשו, וכה דברו רגנו רגזו, עד כי חדלו רגז: במרוצת העת נשכח זכרו, כרכמיש נשארה בלי יתום, ותנחם אחריו “בהמשגע” ו“העגונה”. אשר היו לה לפלטה גדולה, והנה מקץ עשר שנים נראו פתאום פנים חדשות בבית המדרש החדש: בחור כארזים, עיניו אזרו זיקות, ורוח חיים שפוכה עליו, הבחור ישב על יד אחד השלחנות, ויהגה בטור “חשן משפט”, וכל חובשי בית המדרש משנים קדמוניות, הביטו התבוננו אליו בתמהון כי הפנים האלה לא מוזרים היו להם, מתמול שלשום, ויתלחשו ביניהם ויקמטו את מצחם, אולי יזכרו מי ומי הוא האורח הצעיר הזה? אבל לשוא היה עמלם! עד כי רבי פדי־צור משגיח העירובין אשר הצטין בטביעת עינו, הוציאם ממבוכתם, כי אך נגש אליו ויתבונן אל פניו, תקע לו ימינו ויצהל קולו: “אחיתופל! היתום! ראו נא הנה היתום אחיתופל כאשר מזרעא דלוי קאתינא! שלום עליכם! ראות פניך אחיתופל לא פללתי! מאין באת? ואיפו עשית?” ויעמיס עליו ברגע אחד המון שאלות, עול כבד מנשוא, ואז סבוהו כל הפרושים והבחורים, ויושיטו לו ימינם חליפות, ויאירו אליו פניהם, ולא גרעו ממנו עיניהם גם רגע, הם ראו כן תמהו, כי לא רק אשר נאסף מצרעתו, ומשחין בפתחו שפתיו עמם השתוממו, וירוממוהו בקהל עם, וישימו כבוד תהלתו, תחת אשר בשנים עברו, תעבוהו, הכוהו הכה ופצוע, וישליכוהו כנצר נתעב בבואו אל בית המדרש להחם את בשרו, אצל התנור החם. ימים מספר המה קריה וידברו וישיחו רק בהיתום, ובנות כרכמיש הצעירות ראו כן תמהו, ועיניהן לא שבעו מראות; ואחיתופל כבודו כאין היה בעיניו, כי לא שכח גם רגע את מגמתו ואדיר כל חפצו לראות חיים! חיי אשר! אבל איך יאשר אדם בארץ? בימי חייו המעטים והרעים, ראה ונוכח, כי בלתי הכסף לא יכון אדם בארץ, גם התורה גם החכמה, גם היושר והצדק, וכל כשרון ומעלות הנפש, רק שושנים נובלות המה, אשר כל רגל תזורן, גם רגל השור והחמור… וייטיב לדעת כי בלתו, היא התבל עמק עכור, גיא־ההרגה, ובני האדם משלחת מלאכי רעים… עוד לא שכח את השירה הקטנה אשר היתה שומה בפי הילדים הקטנים עם הגדולים:

אַשְׁרֶיךָ אַשְׁרֶיךָ, רִבִּי עֶבֶד בֶּן גַּעַל!

הֵן מַמְזֵר הִנֶךָ, זֵד בְּלִיַעַל

נִתְעָב וְנֶאֱלָח, עַוְלָה שׁוֹתֶה כַמַּיִם

שׁוֹכֵחַ אֱלֹהַּ אֱוִיל פּוֹשֶׂק שְׂפָתַיִם.

אֲבַָל אִם כֶּסֶף שַׂמְתָּ כִסְלֶךָ,

וְעֵגֶל הַזָּהָב הוּא אְלֹהֶיךָ;

הִנֵּה לְךָ תְּשׁוּאוֹת חֵן חֵן

וְשִׁמְךָ: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן!


אוֹי וַאבוֹי לךָ רִבִּי חֲנִינָא בֶּן דוֹסָא

הֵן יַחְשָׁן הִנֶךָּ, מְאֹד נַעֲלֵיתָ,

נדִיב טְהַר לֵב, אוֹהֵב מֵישָׁרִים,

גַם לְחָכָם תּוֹרָנִי נוֹדַעְתָּ בַּשְּׁעָרִים

אֲבָל אִם כֶּסֶף לֹא שַׂמְתָּ כִסְלֶךָ

וְעֵגֶל הַזָּהָב לֹא הוּא אֱלֹהיךָ

תִּשְׂבַּע קָלוֹן מִכָּבוֹד מַמְרוֹרִים וּנְדוּדים

וְשִׁמְךָ: הָמָן בֶּן הַמְדָתָא, צוֹרֵר הַיְהוּדִים!…

ואשר בקש מצא, כי כל לא יפלא מהאדם, אם רק הביא לבב חכמה, חכמת אמת, או מין חכמה, אשר חכמי המוסר, “ערמה” יקראו לה, ערמתו זאת עמדה לו, בהתגלגלו תחת שואה בבתי הישיבה, להיות אהוב וחביב בעיני ראשי הישיבה, ונחמד ונעים בבתי אנשי חסדו אשר נתנו לו ארוחתו מדי יום ביומו, תחת אשר בחורים טובים וישרים ממנו רשו ורעבו, ויהיו כקוץ מונד בעיני כל… והיא שעמדה לו בקחתו לו אשה, ובהריקו את אוצר רבי זרח, בהיותו מנהל בית מסחרו, והיא נתנה לו כח וחיל לרשת את בית אדונו זה, וסחרו ואתננו, יחד מבלי אשר יכול רבי זרח האובד לזעוק עליו חמס, ונהפוך הוא, הוא עוד נשה ברבי זרח ימים רבים… והיא הרימתהו על גרם המעלות, ובבואו בין אנשים ידע עת לכל חפץ מה לקרב ומה לרחק, ולהתגבר על יצרו, ולא רק איך להתהלך את ההצלחה, להגדיל חילו כי גם איך להתהלך את בני האדם, לרכוש לו אהבתם, בהשכילו לדעת כי אהבת הבריות תערוב את האדם לטוב, יותר מאלפי זהב וכסף. יש אשר אם רק ירומו מאשפות, יוכו בשגעון: תאוה פרועה תבוא בקרבם, להתגדל ולהתרומם על אחיהם, אשר זה לא כבר היו כאחד מהם, או גם כמוהם לא היו, ולדרוך עליהם ברגל גאוה, ולהסיר את האמונה מהיות גברת בביתם, ולהכעיס לב בני אמונתם תמרורים בחלול הקדש וכו' ואחיתפל השכיל לעשות חשבון צדק בנפשו, וידע כי היא לא תצלח… ועל כן שפר מעשיו, וילבש ענוה, ויתמם, ויתקדש, ויהגה בתורה, וינס את כחו כפעם בפעם בעבודת הקדש, בעבודת הצדקה והחסד, ולשאת בעול הצבור, וידיו עשו תושיה! וימצא חן בעיני העדה, ותבחר בו להיות אלוף לראשה; ודיקליטינוס הרועה, היה דיקליטינוס המלך, אחיתופל היתום האובד, אחיתופל המצרע, אחיתופל רע הרועים, ועוזר שומר בית המרחץ, אחיתופל הסנדלר, אחיתופל החיט, אחיתופל התופף, אחיתופל המלחך פינכא, היה רבי אחיתופל ראש קהל עדת כרכמיש! רבי אחיתופל פלא יועץ! רבי אחיתופל חכם הרזים! רבי אחיתופל אשר כבודו גדול מאד בעיני שרים רבים ונכבדים!… אולם לא כדיקליטינוס שאף נקם מבוזיו לפנים, כי עוד גמל להם חסדים טובים ויעש משפט וצדקה, ואחרי אשר מכבר ישנוהו בערש התהלה, ולא נמצא גם אחד אשר יפון בישרו ובר לבבו – מלבד רבי זרח אשר הסתיר מכאוביו ולבבו היה קבר לתועבותיו – הנה אז לא רחק מעושק ונלוז; כי מי גבר יחיה ולא יחטא? או מי גבר לא יחטא ויחיה?… אפס כי השכיל תמיד לעטות את חמס ידיו במעטה משפט. ועל כן לא נפלא הדבר, אם הכרכמשים אהבוהו ויכבדוהו שכם אחד על הרב ועל הזקנים, אשר פרקו עול העדה מעל צוארם, ודבריו היו להם כדברי האורים.

הפכפך דרך אחי הכרכמשים וזר! לו קם להם רועה נאמן, שופט צדיק, ותיק ועושה חסד, אשר ינהלם על מי מנוחות, כי אז שמו בו תהלה, וינבלוהו, ויכעיסוהו! והביטו אחריו בשבע עינים, אם זך ואם ישר פעלו, ובקום עליהם אדם רשע, צורר להם בנכליו, אז יכרעו וישתחוו לפניו ויכבדו לשמו!…

בצעדו על סף חדר הקהל בקומה זקופה, חרדו כלם לקראת בואו, ויקומו איש איש מתחתיו, וגם פשחור, בקבוקיה, ישבק יקשן ויקטן, חצרון וחמול שבעת טובי העיר, אשר בסתר לבבם אהבוהו כאהבת הזאב את הנמר החזק ממנו, כי לצנינים היה בעיניהם, בגלל אחזו בחזקה רסן ממשלת העדה בידו, ועליהם היה לסור למשמעתו ולראות בעיניהם, כי בעת אשר הם ישברו רק עצם, יאכל הוא כל נתח טוב ירך ושמן! ומה גם פשחור אשר לבו נבא לו עתידות לא טובות, כי בהאספה הזאת יתר רבי אחיתופל את ידו ויבצעהו! בכל זאת קדמו פניו בשלום, ויושיטו לו איש איש ימינו, באהבה גלויה ואיבה מסתרת כדרך בני אדם.

ורבי אחיתופל, אשר עיניו בחנו כליות ולב, לא נסתרו ממנו מחשבותיהם, וישב במנוחה על מקומו בראש, ויסר את כובע השעיר מעל ראשו, ואת הכפה הוירטיקלית הותיר לטובה על מקומה, ויעבר ידו על מצחו ועל זקנו, ויעף עין חדה על כל היושבים לפניו, והעומדים מסביב, ובראותו את תנחום האופה יושב בקצה השלחן לטש אליו עין ויראה פנים נזעמים, וכרגע השלך הס, חדל כל שאון, כל שיחה קלה ורק למוצא פיו יחלו!

מה האספה הזאת לכם אחי הכרכמשים?

הנאספתם להתיעץ על דבר חוק ומשפט, איך למלאות חובת עבודת הצבא באמונה לבל ידח מכם נדח, לבל תעשו עול במשפט, לבלי תת בני עוני כפר נפש בני עשיריכם? או תתיעצו על דבר מפעל טוב לכונן בית מלוה לאחיכם כי ימוכו למטה ידם, ובצר להם יפלו בידי לא יוכלו קום, בידי נושכים כנחשים? או תתיעצו להקים בית מחסה ליתומים עזובים, השולחים בעולתם ידיהם: בעגלות האכרים ביום השוק, אשר מלאכתם זאת לא תתן חנכם בעיני העם והממשלה, ללמדם ארחות חיים, תורה ודרך ארץ למען הטיבם באחריתם? או אולי נוסדתם יחד בקנאתכם לעמכם ואמונתכם לבער את הקוצים מהכרם? לנקום נקם ברית את העברינים אשר יחלפו תורות, אשר בידם מאזני מרמה, עושקי שכר שכיר, עושי רמיה, לוקחי נשך ותרבית, חולקים עם גנב צודדי נפשות, ומחזיקי בתי זמה, לבשתכם ולבשת כל העם אשר מקרבו יצאו זרע מרעים כאלה, ומה גם מעבירי מכס לעשות להם עושר ולא במשפט ובגללם נכתם עון כל העם? כאשר נוסדתם זה פעמים הרבה לבער אחרי הסוררים, אשר תעו מני ארח, וילכו אחרי ההבל אחרי ספרי שיר ומליצה, ויהבלו? או אחרי הסוררות אשר לא שמו אלהים לנגדן ותחליפנה את הצעיף הקדוש בקדקד שער?

אם בגלל ענינים נכבדים כאלה העומדים ברומו של עולם היהדות נאספתם, ישלח לכם אלהים משמים חסדו ואמתו!…

אבל לכעסי והותי זאת לא זאת! שמעתי כי נאספתם בגלל קנאת איש מרעהו, בגלל משאת נפש אשה זונה, אשר יצרה השיאה לגזול ילד זנונים מזרועות אשת זמה כמוה! בגלל “גם לי גם לך לא יהיה” הוא הגלגל הראשי, המניע בכחו הנורא את כל גלגלי מכונת חייכם הנשחתה הצריכה תקון גדול, אשר ממנו תוצאות לרישכם ושפל עמדתכם עד היום הזה!

חיה אחת יש בישראל! חיה רעה נוראה, דורסת טורפת, האוכלת עניים מארץ ואביונים מאדם, היא תמחץ זרוע אף קדקוד, היא תגזר על ימין ועל שמאל, והנותר משללה תרמוס בפרסותיה, כי דרך חזיר לה, חזיר אשר מעט מאבוס יאכל, ושחת ארצה למכביר… ולפעמים ישבעו בעליה אשר השכילו לאספה אל כלובם, החיה הזאת מוזרה היא לחכמי הצולוגיה, אולם לא מוזרה היא לאחי בני עמי! שמה הוא “טכסה” או מכס הבשר!

מכבר הסכנת בתולת בת יהודה! מכבר הסכנת אחותי לא רחמה, את תלאותיך ומכאוביך! עד כי לא תחושי עוד כל מכאוב, כמו מת לבך, ויהי לאבן, פסו רגשותיך, הכוך הלמוך בל ידעת, לא תצעקי, ולא תפצי פה! אויביך בחוץ, הכוך פצעוך, הפשיטו את כבודך מעליך, ויציגוך ערום ועריה בשת, אולם מאהביך בבית, מה עשו הם, למענך? האמרו להשיב אליך כבודך הראשון? ההביאו לך צרי? ההשקוך סמו מרפא להחלימך ולהחיותך? הכסו מערומיך? ההורו לך הדרך הטוב והישר תלכי בו בטח, לבלי תשובי לנפול בידי בני עולה? אוי לשברי! מאהביך מצאו אז שעת הכשר, למלא תאותם באין מפריע, באין מכלים דבר, בקסמיהם הפילו עליך תרדמה, ויהפכו עליך לילה, למען יתעללו בך כל הלילה…

מעי רתחו בקרבי בזכרי את קציני עיר כרכמיש, בזכרי את זקניה אשר בערו הכרם, בזכרי את הטכסה הארורה! מס ארור ונבזה כזה, עוד לא נשמע בין כל גויי הארצות ובכל גויי הממלכה האדירה, אשר בצל כנפיה יחסיון, חרפה היא על כל ישראל! כי שאלו נא אחי, על מי איפו נתאונן? הממשלה רבת החסד מכבר הואילה להסיר את החרפה הזאת מעל ישראל עבדיה, אחרי כי אין חפץ ותועלת לה בה; אך היאמן? ראשינו וקצינינו, תאבי ישענו, המה רק המה, היו בעוכרינו! הם התחננו לפני הממשלה, כי תשאיר את הטכסה על מכונה, כי ברכה בה, כי רב טוב צפון בקרבה, והממשלה התמימה נעתרה להם, בחשבה, כי שליחי עמם בית ישראל הם, ואת טובת שולחיהם ידרשו!

בעת ההיא, בהחל ספורי הקצר, הענק העניקה הטכסה הכרכמשית מטובה, לפשחור שש שנים, שנה אחרי שנה. השנים ההן היו שנות המלחמה על חוף הים השחור על יד סבסתופל, והנה הביאו ליושבי כרכמיש פרנסה וכלכלה, ופשחור עתק גם גבר חיל, וכל בני עירי הכירו זאת בביתו הקטן אשר עמד ימים הרבה נשען על מוטות עץ בצלעותיו, כאיש שיבה על משענתו, או כפסח על קביו, והבית הזה נבנה בנוה פתאום, – ובפני אשתו אשר עקבות הזקנה מכבר נודעו עליהם, לחייה קמטו ועיניה עששו. והנה שמנה עבתה, כשתה, עד כי לא יכלה מלט משא גויתה, והוד עלומים שב על פניה, וידעו כי לא מעצר רעה ויגון, וענות בצום נפשה, חדשה כנשר נעוריה, ובנותיה השחורות ככושיות, צחו, אדמו, התעדנו, התפנקו, ותנשאנה לבני מרנן ורבנן, על שלחנו עלה לחם אבירים, ויין נסיכים, גם עשה לו שם בין נדיבים בין נדיבי עמו, כי פתח ידו כמוהם, בעת אשר ידע כי תגלה צדקתו, ופשחור זה אם כי איש מזמות היה מעודו, וידע לכלכל דבר במשפט, לא ידע הזהר ממוקשי עם, מעיניא בישא, ולא שם אל לבו, כי מגביה פתחו מבקש שבר: רעיו טובי העיר ובראשם רבי אחיתופל, נלאו לשאת את המכאוב הנורא הזה, לראות כבוד עושר עמיתם ואיש בריתם, וקנאתם צמתתם, ויחרקו שן; אבל קצרה ידם מהעלות ארוכה למחץ מכתם, בכליון עינים חכו לעת קץ עד תום שנת החכירה, ויום לשנה היה להם, ואז נועצו לב יחדו לאמר: מדוע זה יבלע איש אחר שכר טוב כזה מדי שנה בשנה, בעת אשר בנקל יוכל לבוא אל אוצר העדה, אם תקח בידה את הטכסה והיא – העדה – תושיב “נאמן” על מקומה להיות המוציא והמביא? ואולם, כלם, כאחד לטשו עין אל הטכסה, אבל אחרי כי איש איש ידע בנפשו כי, רעיו לא יתנוהו לחטוף את הנתח הטוב והשמן הזה, וטובי העיר יחד יראו את אחיתופל, ועל כן גמרו אמר: “גם לי גם לך לא יהיה”! ויקשרו יחד קשר, והקשר הלך הלוך וחזק בין הטבחים זובחי הזבח, גם בין החיטים והסנדלרים, אשר שחדום מכספם ומיין דגנם, והם עזרו אחריהם לרעה, ויגדו מדון, ויקראו למהלומות; ביום השבת עכבו קריאת התורה בכל בתי כנסיות, ותהי צוחה על העליות בחוצות, והרבה מהותיקים לא ידעו עונג שבת ויקללו את שמם, ובערבי שבתות לא נתנו להשיק את התנור בבית המרחץ, וכאשר הערים הבלן וישיקהו ביום החמישי בערב, ואנטונינוס, הוא אנטושקי גוי העיר, לא קרא בחוצות קריה בקול רם כמשפט קדומים, מדי ערב שבת בשבתו, אחרי חצות היום: “יהודים אל בית המרחץ”! “גוברין יהודאין לבי מסותא”! רק ליחידי סגולה בא הביתה וילחש להם באזניהם, כי בית המרחץ נכון לפניהם, אז התגודדו הקושרים יחד, ויהרסו את התנור עד היסוד בו, וינפצו את אבני הקיטור, ואת המקוה מצאו אבני גיר מנפצות, ולהבלן הזקן אשר מכבר ילד דור רבעי על ברכיו, עשו כאשר יעשה לילד קטן, במחלה: “הסר המכנסים והרם הכתנת!” ואם כי הבלן הערום, הערים גם הוא כמשפטו תמיד, ויבוא בטענה כי לא היו דברים מעולם, וימחה פיו ויאמר: “לא פעלו און”! אולם בני ובנות העיר אשר שכר המקוה נגע אל עצמם ואל בשרם… געשו וירעשו כי פעלו און נורא, כי עשו נבלה בישראל, כי יהודים בלי מקוה הנם כבני בקר בלי אחו… וגם באנטונינוס פגעו לרעה, ולאנטונינוס נמצאו גואלים חזקים: רבשקה השוטר, ופטר בן מיכאל השר, הוא שר הרבע, ויחד צרו על בית המרחץ, ויסגרוהו על מסגר, ויחתמוהו בגושפנקא דמלכא, ויערכו פרטי־כל על פורעי הפרעות, ותהי צוחה בחוצות, וכה היתה כרכמיש לסלע המחלוקת חדש ימים, רק “הטכסה” “מכס הבשר” נשמע על כל לשון, הגברים עזבו את מלאכתם בחוץ, והנשים – בבית, האמללות אשר אל שכר בעליהן נשאו את נפשן, זעקו הילילו, כי נכרת אכל מפיהן, רעשו הרים ויתפוצצו גבעות ותצא האספה הזאת.


 

ג.    🔗

ורבי אחיתופל נשיא העדה היושב ראש בהאספה, אם כי ידע להוקיר ערכו, ויקנא מאד לכבודו בסתר לבבו, וכל הנוגע בו, כנוגע בבבת עינו, וישמור לו עברתו נצח, ויכונן חציו על יתר לירות במו אפל להנקם… בכל זאת לבש תמיד ענוה; משפטו היה תמיד בבואו אל בית חבר, לבלי קפוץ בראש, אם כי לו היתה הצדקה, ויקשב רב קשב, וידבר מעט, ובדרכו זה שם תמיד כבוד תהלתו, וימצא לו שכר טוב, בעצרו במלים, יותר מפושק שפתים בלהג הרבה; הוא לא הכלים פני איש מעודו, וגם במשרתיו עושי רצונו לא גער גם פעם, בכל זאת לשמו ולזכרו אחז בשרם פלצות, מבט עיניו החרידם יותר מאלפי גערות וחרפות הכסילים, אשר על כל דבר מצער יגעשו ירעימו בקול, יחרפו יגדפו, יקללו קללה נמרצת, ואין סר למשמעתם, גם בהאספה הזאת, אשר כל הנאספים למוצא פיו יחלו, עצר במלים, רק לשמוע הטה אזנו, ואחרי אשר רוח בטנם הציקתם, וידברו כנפשם שבעם וכל מערכי לבם נגולו לפניו כספר, רק אז פנה אליהם במאור פנים ומתק שפתים ויאמר: לעצתי רבותי תדרשו? ואנכי מה אומר ומה אדבר? מי יאמר לטוב רע? העצה היעוצה, עם כי אינני יודע מי הוא מחוללה, טובה היא מאד! ואנכי ידעתי את רבי פשחור שיחיה, כי יותר הפעם על זכותו, בטחו בו עדי עד! כי הלא גם הוא ידרוש טובת הכלל כמונו!

– אכן – הוסיף רבי אחיתופל בקראו על מצח פשחור את החרות על לוח לבו – העצה היעוצה טובה היא ונאמנה! אולם… חלו נא פני עליון כי יופיע גם הוא על עצתנו! כי…

– האם יש חלילה מכשול ושטן?

– אכן! בני קרח לא מתו! נאנח רבי אחיתופל בשברון מתנים.

– את מוראם לא נירא!

– אקוה לאלהי ישענו!

עור חדש קרם על בשר בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן, חצרון וחמול: כי הנה זה בא יום שקווהו! לא רק אשר יראו במפלת פשחור גבר עמיתם, כי גם לנפשם ייטיבו, הימלט מגבור מלקוח? אם תהי הטכסה קנין העדה, אז לעת מצוא הלא ישברו גם הם עצם בו, או יצילו כרעים ובדל אזן, או גם יחלקו חלק כחלק מהשלל את רבי אחיתופל, כי למי חמדת ישראל בכרכמיש, אם לא לנשיאי העדה וטובי העיר?…

גם פשחור בעל הטכסה אשר מרוח פי רבי אחיתופל, סוערה כמוץ מגרן תקותו לבצר עמדתו, בדעתו כי דבר יצא מפיו הוא כדבר מלך שלטון ולא ישוב עוד, בלתי אם חבל חבל נמרץ, בכל זאת לא נפל עליו לבו, ויאמר: אחת היא לי רבותי, עשו כטוב בעיניכם! הזן ומפרנס לכל, בל יעזבני, ובל יטשני, ולא יתן למוט רגלי, יהי נועם ה' עליכם! – ובלבו חשב אז לאמר: לשוא תתגרו בי כלבים עזי נפש! עד אשר ירזה משמן בשרי, יאכל בכור מות בדי עורכם!..

– מהלל אקרא ה' כי הצילנו מכף העריץ – לחש אחד הטבחים באזני רעהו הנצב עליו בשמחת לב.

– הוא ישחק ילעג לך ולהטכסה, ולכל הקהל, הן חיל בלע לא יקיאנו עוד! – ענה הטבח השני בדאגה.

– הוא ישחק ילעג, אוי ואבוי ללעג וצחוק כזה! לבי יודע מרת נפשו: אלו היו קורעים את בשרו, לא היה דמו שותת לארץ; עד מות יחר לו כי שבתה מדהבה, ראה נא פניו נהפכו לירקון, וכאבל ישב על מקומו.

– אם נפשו עליו תאבל, אנכי אנכי אנחמהו! – ענה אחד הטבחים הצעירים אשר משכמו ומעלה גבוה היה מכל העם – אנכי אפתח לו את אוצרי הטוב, את אגרופי, ויושע תשועת עולמים, ולא יוסיף לדאבה עוד! בנשך ותרבית, מאה לחמשים אשיב לו בעד שש השנים אשר אכלנו הממנו!..

– ארוצה נא ואבשרה בבית המטבחים! התחנן אחד מנערי הטבחים אשר קרעי מדיו הבלים מגאלים היו בדם כבשים ועתודים וחלב פרים. – ואגב אורחא אשיב את נפשי בכוס יין דגן, כי כחי עזבני לעמוד על רגלי כל הערב מבלי קחת גם נטף אל פי.

– לך והפסח! מי קראך הלום? – גער בו הטבח הצעיר הנכון לתת רבית גדולה מאה לחמשים – התדמה כי בלעדיך לא יצא דבר האספה לפעלו?

– ומי קרא אותך? ובלעדיך תדמה לא תגמר האספה בכי טוב?

– דום נבלה!

– דום טרפה!

– כרגע אשבר את הטוחנות בפיך

– ואנכי אעקר את המלקק מפיך!

– הבא נא ונראה!

– הבה!

– אל תריבו בני! – כהה בם איש שיבה אחד, אשר מריח בגדיו נכר כי גם הוא הורג בקר ושוחט צאן – אל תשאלו לכם אדונים חדשים, ואל תריבו בגלל האולת הזאת! כי מי יודע אם בעלותנו מן הפחת לא נלכד בפח? כל זמן אשר הטכסה חיה, עלינו להואש מטובה!.. מי יודע את האלוף אשר ירכיב הקהל לראשנו, אם לא ירע לנו שבעתים? דברו בני ככל העולה על רוחכם! ואנכי לא אשמח על הגאולה ועל התמורה: פשחור מכבר הסכין וישלם אתנו, ולעתים מזמנות גם חסד גמל לנו!

– חסד?

– כן, חסד, בערב חג הסכות הקרה ה' לפני פר בן בקר, ואיל אחד, בידי נמצא אז רק ששים שקל ועוד עשרים שקל דרושים היו לחפצי, ואפן אל פשחור, ואושע כרגע, אם אמנם הוא לקח מידי נשך כסף, ונשך אכל: בעד שלשת הימים שלשה שקלים, ונתח טוב מהחזה, בכל זאת הלא גמל לי חסד כי גם אנכי השתכרתי שלשה שקלים, ולולא היה לי עזרה בצר, מי הלוה לי את הכסף? בית גמילות חסדים אשר בעירנו?…

– הוי זקן וכסיל! מדוע חלק חלק כחלק עמך? הלא בידך נמצא ששים שקל, פי שלשה מאשר הלוה לך, ועמלך שלשת ימים? טרחך, משאך וריבך את הנשים הצובאות פתח בית המקולין? ואם גם עמלך כאין בעיניך, הלא עליך היה לתת לו, רק החלק הרביעי: שקל וחמשים קשיטות! פשחור הוא גומל חסד! יסופר בקבר חסדו!…

הזקן חשב רגעים אחדים, וינע ראש כמו חרה לו על כי רמהו פשחור, ויאכל את כספו.

בעת אשר הטבחים התלחשו על יד הפתח בביאה, נדברו פנות העם בקול רם, בשבתם בכבוד על כסאותיהם בראש.

– ולא יותר? – שאל איש נשוא פנים, הנודע בשם רבי עזריהו, מיסד חברת “אלמנות ויתומים” וישחר תמיד מכחו וכספו בעדה.

– לא יותר משלשים אלף שקל לשנה! – ענה רבי אחיתופל.

– אם כן הלא תגרע רביעית המכס: מארבעים אלף לשלשים, וכן גם בתבואות: משש קשיטות עד ארבעה וחצי, המכס מכל לטרא בשר? יישר כחך רבי אחיתופל, היה ברוך לאל עליון כי תפליא חסד לעניי עירנו! בצוק העתים האלה, יכבד עליהם מאד המס הזה! השמעת רבי נתן את אשר רבי אחיתופל אומר לעשות? האח האח!

רבי נתן היה איש זקן בן שמונים וחמש, קדוש אלהים מכבד, צדיק וענותן, גדול בחכמת התורה על כל בני דורו בנגלה ובנסתר! אולם הוא לא עשה תורתו קרדום לחפר בה, הוא היה בעל בית רחים, ובמלאכתו עסק כל ימי חייו; יומם עבד עבודה בבית הרחים, וישא משא לעיפה, ובלילה עסק בתורה ומעשים טובים, בשמעו דברי רבי עזריהו, קרא במועל כפיו לאמר: “אלמלא לא באתי אלא בשביל זה דינו”! ואתה אחיתופל בני, בגלל המפעל הטוב הזה שכרך הרבה מאד בזה ובבא! האלהים לא יסיר חסדו גם מאתך, וישלח לך ברכה והצלחה!

ברכות ותודות רבי עזריהו ורבי נתן, באו כעצם בגרון רבי אחיתופל עד כי נחנק כמעט, אבל הוא עצר כח לבלוע את העצם, ולבלי יודע כי בא אל קרבו, ויתמם ויאמר: המכס יהי כאשר היה עד הנה, ולא יגרע: שש קשיטות הלטרא.

– ואנכי חשבתי למשפט כי לפי מחיר החכירה יהיה המכס! – ענה רבי עזריהו במבוכה ופניו רעמו מאד.

– להקטין המכס יפלא ממנו! כי אי אפשר לשנות ממטבע שטבעו שרי הממשלה ברצון כל הקהל זה רבות בשנים, ולחפץ זה דרוש רשיון מיוחד, משר הפנים, ולהמעיט מחיר החכירה יש לאל ידנו!

– ועשרת האלפים?…

השאלה הזאת נקבה וירדה עד תהום לב רבי אחיתופל, ויאמר: עשרת האלפים אשר נגרע מאוצר בית המועצה יבואו אל קופת העדה! מדוע נמלא זהב חורי בית המועצה חנם? מה יסכן לנו האוצר הבלום הזה?…

רבי נתן החריש, כי כחו עזבהו, עיניו כהו, ואזניו כבדו, ומה גם כי גם בימי חרפו עמד תמיד מנגד לעניני העדה, הבלתי נוגעים למעשה הצדקה והחסד, ולא העמיק בם חקור, מסים וארנוניות נתן כפי אשר הושת עליו, מבלי שאול את ראשי הקהל, מדוע יכבידו עליו כה הרבה. גם לא התאונן עליהם, ומה גם לעת זקנה! ולולא רבי עזריהו ועוד רבים ונכבדים מזקני העדה אשר הפצירו בו, לבוא אל האספה, למען השיב בעיר את השלום על מכונו, כי אז לא ידע גם אם תהי אספה, ובתומתו האמין בדברי רבי אחיתופל, אך רבי עזריהו הניע ראש ויאנח בסתר, הוא ידע תעלומות, וגם היתה לאל ידו, להציל עני מחזק ממנו בהיותו עשיר גדול, ונשוא פנים בגלל יחש אבותיו, ותורתו, אך גם הוא באהבתו את השלום והמנוחה, עשה את עצמו כלא ידע, ויחשב למשפט כי שכרו יצא בהפסדו וידום.

ופשחור עצם את עינו הימנית, ויקשב וישמע בשום לב דברי הנשיא, ויתופף באצבעותיו על השלחן, ובלבו חשב אז: מה בצע בקופת העדה? מי יושע על ידה? הלא אתה משמרה בקרבך, ואתה עתיד לטלה ממנו, ולבלתי החזירה גם לעתיד לבוא… כל הנחלים הולכים אל הים הגדול ורחב הידים הזה!… ואל רבי אחיתופל פנה ברוח שוקטה ויאמר: אתה רבי אחיתופל מכבר ישרת הדורים, אולם הלא גם לשר הפלך המשפט לחוות דע? האיש אשר ירבה במחיר הטכסה לו יהיה משפט הבכורה!…

– אל תירא רבי פשחור ידידי! – ענה רבי אחיתופל וילטוש לפשחור עין זעם – אל תדאג, כי לא תאונה לעדתנו כל רעה! מי הוא האיש אשר יבגוד בעדתנו ונקה? מי הוא האיש? הוציאהו נא אלי ואדעהו! הלא למדת תורה רבי פשחור וידעת כי יחיד ורבים הלכה כרבים!

פשחור החריש. אך רשמי פניו אשר הפיקו לעג ובוז וחוטמו אשר התעקם הצדה, פעלו על רבי אחיתופל יותר ממענה שפתים ויחם לבו בקרבו. ויעמוד על רגליו ויאמר: שמעו נא רבותי! בשם משמרתי משמרת הקהל הקדוש הזה ואמונתי לעירנו כרכמיש – אלהים יכוננה עד עולם סלה – הננו מזהירים באלה ובשבועה לבל יזיד איש מבני עירנו, לעלות לעיר הפלך, להתיצב בשער ההתחרות (TopгЪ) מה תאמרו רבותי, התקבלו אזהרתנו באהבה וברצון?

– באהבה וברצון – קפץ קיש החיט בראש ואחריו כל העדה.

בוקיה הסרסור והעומדים מסביב לו, צחקו קול גדול לאמר: ובלי אזהרת רבי אחיתופל, תסע קיש לעיר הפלך לחכור את הטכסה? הגם קיש החיט בחוכרי הטכסה?…

ופשחור נדמה נדמה. ורבי עזריהו נבוך מאד.

– ואם יזידו בני עיר אחרת להבקיע את הטכסה אליהם? – שאל בקבוקיה, ועיניו הבריקו מנוגה תקוה חדשה אשר באה פתאום בקרב לבו.

– כי יבואו זרים בגבולנו, אז נדע מה לעשות!… ביום ההוא יוסר החרם הרובץ על בשר חוץ, ואז יודו לה' חסדו, אם ימלטו בעור שניהם! התבין?

– אבינה לאחריתם! מדוע לא אבין?

– לנצח ידבר רבי אחיתופל! עצתו היא כמסמר נטוע! – הסכים ישבק.

– גם התורה הקדושה חסה על ממונם של ישראל! – הגיד יקשן חלקו – אחת היא לשר הפלך. אם הרבה או מעט יהיה מחיר החכירה.

– כן דובר יקשן! – מלא אחריו חמול – הבל הבלים, אם ימאן האחד אז כופין אותו עד שיאמר “רוצה אני”! האין עמוד הקלון בכרכמיש? אם שמש ורצועה אין בה? האף אין זאת רבותי?

וה“רבותים” צחקו ויתענגו לשמוע אמץ לב חמול אשר ברוזנים יתקלס ושר הפלך משחק לו, עד כי נקל בעיניו להעמיד את ה“אחד” אל עמוד הקלון, ולהכותו ברצועת ערב יום הכפורים ארבעים חסר אחת. רק תנחום ישב בקצה השלחן, כאלם לא יפתח פיו, והתולי חמול לא הרחיבו דעתו; הוא ישב במנוחה וישוך בשניו קוצות שפמו וזקנו, ולבו היה הר געש, מוקדי עולם, הוא לא קנא בהרועים הרעים אשר את החלב יאכלו, את הצמר ילבשו, הבריאה יזבחו והצאן לא ירעו, כי אם להצאן האובדות נשבר לבו בקרבו… תנחום זה לא בא בסוד יודעי התורה, ולא נמנה בין החרדים הותיקים, אשר יראתם כסלתם ובה שמן חלקם, ולא התערב בעניני העדה, כי לא מן הרוח בקש קימו, כאחיו העמלים עם הצבור; כי מלאכתו כלכלתהו תמיד ביד פתוחה ורחבה, הכל צריכים למארי דחיטי! ומה לו עוד אם לא חמד ממון? הוא ידע את ערכו, ועל כן לא רדף אחרי הכבוד אשר לא לו הוא, וילך תום, ויאהב מנוחת אהבה ונדבה, אולם על העושק והמרוצה, על החמס והריב אשר ראה בעיר, מבלי אשר חפץ לראות, ערוך היה בקרבו, מאתמול תפתה, מצב אחיו בני דלת העם, הנאנחים והנאנקים ממשא ראש הקהל וטובי העיר, מצב אחיו הנדכאים, אשר גם לדרוש משפט לא ידע, נגע עד נפשו. אבל יד איש כמוהו קצרה מהושיע, כנצנים באין פרי, כן היתה חמלתו במחשבה ולא במעשה. הוא ידע כי לא טוב הלחם בבני שחץ, באין חצים וקשת! וכה כלו תמיד כליותיו בחיקו. ויהי בהתחלולל הסער בעיר על אדות הטכסה באה בלבו תקות שוא כי עת לעשות, ויבוא גם הוא אל האספה לראות בנפול הטכסה שדודה במלחמה, ואז… יפקח עיניו גם על עניני העדה הפנימים… אבל מה גדל מכאובו בראותו משוגתו המרה והנמהרה, כי מלחמה רק בבעל הטכסה, ולא בהטכסה! לא רק שלום מסביב! ההמון כלו חנף ומרע, מוכר חפשו בעד כוס יין דגן וקורקבן צלוי; ההמון עוד יתן עוז ותעצמות לאויבתו הנוראה האוכלת בדי עורו; וגם ישרי לב, ורודפי צדק כרבי נתן ורבי עזריהו יחרישו ולא יקדמו פני הרעה, ותרגז בטנו לשמוע מרמת הצוענים ולראות סכלות הסוסים, אשר יושיטו להגנבים האלה את צואריהם, למען ישימו עליהם כפל רסנם, ולא יכול למשול ברוחו, ויפן אל רבי אחיתופל ויאמר:

– שאני רבי אחיתופל, ואדברה, אם כי צעיר לימים הנני, ממך, ומה גם כי רק אופה נקלה הנני, ולא חלק לי בנחלת התורה כמוך, אולם על דבר אמת וענוה צדק – לפי משפטי – לא יוכר שוע לפני דל!

– למה לך הקדמה ארוכה? דבר דברך ואשמענו!

– בטרם אדבר דברי, אשאלך והודיעני: אם אב חונן הנך לעדתך? או אדונים קשה?

דברי תנחום הכו גלים בלב רבי אחיתופל, כי אמרי יושר נמרצים, יקלעו השערה ולא יחטיאו; אפס כי איש כרבי אחיתופל השכיל לשים לו סתר פנים. ויען ויאמר:

– “שאלה גדולה שאלת בני”! אענך כהלל הנשיא, ואם כי נפשי יודעת מאד כי באת רק להקניטני, בכל זאת אשיבך מלים בדעת: חכמינו ז"ל אמרו: שלשה מיני חן המה: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, וחן המלאכה על בעליה. ואנכי אוסיף לאמר: חן העדה על פרנסה! אם כי בקרבה ימצאו עזי פנים, חזקי מצח וקשי עורף!… אב הנני לעדתי, אב טוב וסלח!

– ואם כן הלא תסלח לי! – ענה תנחום, אשר חצי לשון רבי אחיתפל עברו ממנו והלאה, ולא נגעו בו לרעה – אם אגיד לך, כי תסיר את הטכסה מגבירה לבל תוסיף לערוץ אנוש! השלך את המשא הנבזה הזה מעל שכם עניים אבדים בענים! אמללים אשר בנפשם יביאו לחמם! שנות המלחמה חלפו, תנועת המחיה והכלכלה שבתה, העוני שב להשתרר על בני עירנו כקדם, בני הארץ הנם בריאים ושלמים, ואנחנו רצון בא בבשרנו; בני הארץ יאכלו בשר לשובע לכל אות נפשם, גם ביום חול, ואנחנו גם בשבת ומועדי קדש נמלא חצץ פינו, בני הארץ יקנו לטרא בשר במחיר מצער, בחמש קשיטות הלטרא, ואנחנו רק המכס מכל לטרא, נשלם שש קשיטות. חמס נורא הוא, חמס ושוד! בני ישראל בגולה, מי ישים עול הגלות על צוארם אם לא אחינו בני ישראל? בן ארבעים הנני, ומעודי לא נשאתי משא מלך ושרים! בעירנו יש שופטים ושוטרים, בתי אסור, וכלם לא נגעו בי לרעה אחרי כי בתומתי אלך; וגם בני האזרחים לא יעיקו תחת שכניהם היהודים! היהודים האובדים הנם מוכים תמיד בית מאהביהם!… הממשלה רבת החסד תעתר לנו כרגע להעביר את הטכסה מן העולם, כאשר נעתרה זה לא כבר לאחינו יהודי פולין, היה לנו רבי אחיתופל לפה! ואז יודוך כל ישרי לב, כי הגדלת לעשות. וכל יושבי עירנו יכירו וידעו כי אב חונן הנך! כי אתה כוננת מישרים, ודור נולד יגיד צדקתך, והיית לעינים לכל פרנסי הקהלות בארצנו, כי גם הם יעשו כמעשיך לשבור העול הכבד הזה מעל צוארי אחינו, ויביאו גאולה לעולם, גאולה לבני בניהם עד עולם סלה!…

– אלהים יחנך בני! – התל בו רבי אחיתופל אשר בתוכו השתומם לבו על אמרות תנחום הנמרצים – הנך גבר חכם בעוז! מה מאד עמקו מחשבותיך; ואנכי לא ידעתי, כי בכרכמיש נחבא אל הכלים, חכם חרשים, ופלא יועץ כמוך! ידעתי כי ברוח פיך כל תוכל! בפיך תוביש נהרות איתן, וארץ ציה תהפוך לארץ נושבת, כי כמוך ככל אחינו בני ישראל, אשר אין כחם אלא בפיהם, גבורי כח המה לבטא בשפתים, להרבות להג, ובעת לעשות, יפתח אזור חלציהם ונשתה גבורתם! השמעתם רבותי הצעה נפלאה כזאת? לבטל את מכס הבשר! הנקל הוא להוציא הדבר לפעלו? אשאלך נא תנחום! לו גם בטרם אקרא תענה ממשלתנו, וחפצך תשלים, והטכסה נכחדה מן הארץ, ומוצא לכסף, לכלכל צרכי העדה? כלכלת בית החולים? בית הכנסת? שדה הקברות רחמנא לצלן? שכר הרב, החזן, הדינים, השמשים, וכל כלי הקדש, ועוד ועוד כאלה? הן מרובים צרכי עמנו!

– וגוי העיר? – שאל חמול בצחוק – הבל הבלים, גם אנטונינוס לא בחנם יעבוד! לולא הטכסה מאין נתן לו שכרו? כמה רבי אחיתופל נקבת שכרו בספרי החשבונות?

התולי חמול ירדו כמדקרות חרב בבטן הנשיא, כי אמנם בספרי החשבון אשר ערך לפני בית המועצה הרבה מאד שכר כלי הקדש פי שנים ושלשה מאשר נתן להם… אבל החריש בדעתו כי לא טוב לגרד במקום הפצע…

ותנחום הוסיף לדבר: שאני אדוני רבי אחיתופל, אם גם גבר לא למד הנני, בכל זאת, עוד תשיג יד בינתי חשבון נשגב כזה! לו גם המעטת מכס הבשר למחצה לשליש ולרביע ומצא לנו! החשבון יצוף כשמן על פני מים! מדי שנה בשנה ישאר הון עצום באוצר בית המועצה, ולו הייתי אני תחתיך כי אז אחת שאלתי מאת הממשלה: להכרית כל זכר להטכסה, ובני עדתנו ירימו תרומה מדי שנה בשנה איש איש כברכת ה' אלהיו, אשר נתן לו, העשיר ירבה, והדל ימעיט, והיתה התרומה לכלכלת העדה, או שמתי מס על יין ושמן, נופת ופרי מגדים, או על שמלות משי ושש, אשר רק לעשירינו חפץ בם, איך ייטב בעיני אלהים ואדם? אם עניים מרודים עיפים ויגיעי כח ישלמו מכס בעד בלעם אשר בפיהם, בעד המזון האחד המכלכל את האדם הנותן לו כח וחיל, לעבוד עבודה ולשאת בעול? או אם העשירים, ישלמו מס בעד מותר ותענוג? יגידו נא זקני עדתנו הנכבדים, הנאספים פה, וכל איש אשר יראת אלהים בקרבו! יגידו אם לשוני תדבר עולה!

– להעיד, או לתת אות ומופת על אור שמש כי יהל אך למחסור! – ענה רבי עזריהו באנחה וידום.

– ואנכי – הגיד חמול חלקו – עצתי אמונה לשים מס על היי"ש והברבורים והלביבות המובאים אל שלחן “חברא קדישא”! הבל הבלים! האם מכיסם ישלמו המכס? עוד עשרים או שלשים מתים לשנה! יעשו נא חוזה עם קו־לקוסקי, עוד עשרה או עשרים שקל בעד אחוזת קבר! ומה בכך?

מסביב הרעים קול צחוק, רבי אחיתופל חרק שן בסתר, כי התולי חמול המטירו פחים על ראשו, ותנחום מחה זעת אפו ויוסף לדבר ברגש: אתה רבי חמול תבחר לך לשון ערומים, תצחק, תהתל מטוב לב, ואני לא בעדי חלילה אמליץ, כי גם לי אין להתאונן על אלהי עושי, הנותן לי כח ועצמה לעבוד ולשאת בעול, אך בעד אחינו העניים! לבי להם יזעק! מצבם נגע עד נפשי! עיר מתים כלם מתים! בתיהם קבריהם, שנות המלחמה מכבר נשכחו, המחסור כדבר באפל יהלך, עמודי הפרנסה רופפו, ואתם עוד ישיאכם לבכם, להכביד עולכם על אחיכם האביונים תחת אשר עליכם היה להקל אותו בכוננכם בתי חסד וצדקה! הה, גם בימי חג הסכות, שמיני עצרת ושמחת תורה, נתנו בברותם ירק עשב, גרש שעורים או תפוחי אדמה, ולא טעמו טעם בשר כי אדאתו בארב יום טוב אזרבן, על כן המו מעי להם!

– אבל מי קראך הלום תנחום? – כהו בו טובי העיר אשר דבריו אלה לא נתנו קטורה באפם – מי שמך פה ליועץ ומוכיח, ודובר מישרים? הראיתם מי ומי ימליץ בעד הכלל? תנחום האופה! הטיבה ברצונך לשוב הביתה ולהשגיח על משארתך, ובמקום גדולים שים יד לפה!

אז התעורר פשחור בחמה מסתרה ויקרא: אין את נפשי לבוא במשפט עמכם, לריב ריב תנחום, כי כפי אשר אחזה לי אני, הנה כחו במתניו להשיב שבעתים אל חיק חורפיו, אולם אנכי רק עלבון הצדק אתבע מידכם! הלא אחד מבעלי בתי כרכמיש הוא כמוכם, גם מנדה בלו והלך, יביא אל אוצר העדה והעיר כמוכם. או יותר מכם… ואיך מלאתם לבכם לגזול משפטו? לשלול זכותו מחוות דעה באספת העדה? אשאלכם רבותי: הנאספנו פה למען תכפו עלינו הר כגיגית? או למען יחוה איש איש דעתו ועצתו למען יצא לאור משפט? חי נפשי כי לא אדע במה לקחתם לכם קרנים, לנגח בהם את עם ה'?!

– גם אתה רבי פשחור, תראה עמל בהטכסה? – שאל רבי אחיתופל בחמת לצון – אם כן הוא רבי פשחור, מדוע זה החרשת עד כה?…

– רב לך רב אחיתופל להשיב לאיש איש כאולתו! – קראו טובי העיר – הלא עוד מעט ועלה השחר! במה כלתה אספתנו? הנהיה בה כלואים?

– מה לכם כי נזעקתם? – גער בם בקבוקיה – עסקיכם הגדולים יחכו לבואכם, ולא יברחו מפניכם! חכו נא מעט ונראה איך יפול דבר!…

– בקבוקיה עתותיו בידו – ענה חמול – הבל הבלים לחמו נתן, מימיו נאמנים ואם גם לא יקדם אשמרת לצאת השוקה, הנה מלאכתו נעשה על ידי אחרים; ועל כן יוכל לשכב על מטתו, יום או יומים, גם שבועות, ירחים, ושנים, גם בידו לבלי רדת ממנה עוד!

– ואתה חמול ידידי אל תשכב על מטתך גם רגע קטן רק פתאום לפתע יבוא שכרך, ושכבת בשלום אל אבותיך, ותנוח, בשלום על משכבך, ונאמר אמן – ענה בקבוקיה אחרי חשבו זמן הרבה, ויפן בה וכה לראות איך מצא מענהו המחכם הן בעיני שומעיו.

– לשמחה וקלות ראש מה זו עושה? – התאונן חצרון בפנים נזעמים – מדוע זה חמדתם לכם לצון? אמנם למה זה נאחר שבת פה?

– רבי אחיתופל! במה כלתה אספתנו?

– במה כלתה אספתנו רבי אחיתופל? – נשמעו הרבה קולות בבת אחת.

– במה כלתה אספתנו? אשאל גם אנכי! – היה מענה הנשיא.

– דע לך, כי גמרנו אמר סלה, אשר קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא! ביום המחרת עליך לנסוע לעיר הפלך! השרים יכירוך ויכבדו לשמך!

– אחלי רבותי! – התחנן רבי אחיתופל ברוגז וענוה יחד, ולבו המה כמו יין בראותו כי תחבלותיו פרי ישוו לו – ממני רבותי, הרפו ודעו, כי אנכי מכבר נלאיתי נשוא טרחכם משאכם וריבכם! כל נבל, כל נקלה ובער מאדם, יתברך בלבו לפלא יועץ, כל נבזה וחדל אישים יתאוה תאוה לשפוך ממשלתו על העדה וציד בפיו כי את טובת עדתו ידרוש! הנני מניח להם מקומי!… השמעתם נבלה כזאת? הוא אשר אמרתי: בני קרח לא מתו! אין מרות להעם הזה! שאלת אדון הנביאים אשאל גם אנכי: האנכי הריתי את העם הכרכמישי? אם אנכי ילתתיהו? רב לי רב! הנני מניח להם מקומי! עוד ביום המחרת יקח לו אחר פקודתי!…

דבריו אלה נתנו רוח ונשמה לשבעת טובי העיר, אך כרגע הכירו כי הליט את פניו בכנף מעילו, ויהמה ויקרא: “גורו לכם מפני! הנה דוב שוקק”! לולא היו עוינים איש את רעהו, לולא ארב איש לדם רעהו, לולא היה “גם לי גם לך” נר לרגלם כי אז הלא מצאו שעת הכשר להדיחו משאתו במלים מעטות: “בקשתך תעש כרגע”! ואיש כאחיתופל לא השיב אחור דבריו, אבל כלם היו עצרת בוגדים, מתי שוא, איש איש נזהר בלשונו, לבלי יגלה מערכי לבו, לבלי יתגר בהנמר הנורא, אשר אם יכונן את קשתו לירות עליו מבלי הכריעהו פעם אחת, סכנה נוראה מרחפת על ראשו… רק על פני כל העדה נראתה מבוכה איש על רעהו תמהו, דאגה החרידה את לבם, פן יעזבם כצאן בלא רועה, ויקראו אליו קול גדול: אל נא באפך תוכיחנו רבי אחיתופל, לעדתך הבט ואל תפן לצר ומשטין! אנחנו נלחם באויביך!…

– ביום המחרת רבי אחיתופל תעשה דרכך! – הוסיפו טובי העיר ועפעפיהם בחנוהו.

– ביום המחרת רבותי, עסקי אני לפני! – ענה רבי אחיתופל ויורד את עיניו להסתיר המית לבו מהם.

– ממחרת המחר!

– גם ממחרת המחר לא אסע!

– בשבוע הבא עלינו לטובה!

– גם בעוד שבעה שבועות לא אסע! התדמו באמת כי אין לי עבודה בלעדי עבודת הצבור?

– ומתי תסע?

– לכשאפנה!

– שמא לא תפנה! הלא תוחר המועד!

– ומה מני יהלוך?

– עד מתי תמוגגנו תושיה?

– אנכי אסע גם היום! – צהל חמול קולו ויקרוץ עין לרעיו – הבל הבלים, הנוכל לצוות על רבי אחיתופל במפגיע?

– רבי אחיתופל! – לחש בקבוקיה באזני רבי אחיתופל – הנעלה מעל החומה אחרי אשר צרנו עליה ימים רבים, למען יגבר אויב?

ורבי אחיתופל ישב דומם, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ראשו נשען על אגרוף ימינו, וכמו לא הטה אזן לדברי בקבוקיה, בחדר האספה שררה דממה, רק פעמי השעון עתיק הימים, הסגור בארונו הצר, העומד בפנה, וקול שעול רבי זרח היושב על יד התנור בביאה ומתנמנם, הם הפריעו את הדממה, כמו שניהם יחד התעוררו על הרשע הנעשה במקום המשפט, ועל שקר תרמית האנשים האלה, אשר פני ישרים ותמימים להם, ועל האולת הנוראה אשר שתה קן לה בלב בני העם החכם והנבון, הקונים אדונים לעצמם… פתאום התעורר וירם ראש ויקרא באנחה: מה אעשה רבותי? אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי, אוי לי אם אקשיח לבי ולא אסע, ואוי לי אם יהמו רחמי על עדתי ואסע, אך חובתי להצבור קודמת לחיי, קודמת לכבודי, את חפצכם אשלים! הנני נוסע! ועוד ביום המחרת!

– הנה כי כן אהבנו! – קראו ששת טובי העיר בפנים צהלים, ובלבם יקד יקוד אש, בדעתם היטב, כי מהמסע הזה לא יוָרש…

– עקר שכחתי! כתב האמנה?

– הוי חנף ומרע! – חשב תנחום בלבו וירגז תחתיו, ובראותו כי רבי עזריהו ורבי נתן יחד הפנו ויעזבו את הבית, קם גם הוא ממקומו ויצא בחרי אף, וטובי העיר הבהילו את שמשי הסופר, אשר ישב על יד השלחן בראש, אצל רבי אחיתופל ויוציא כלי המחזה מחיקו, וינקם במטפחתו המגאלה, וישימם על עיניו ויטבול את עטו וישאל: מה אכתוב?

רבי אחיתופל הרכין את ראשו ויקרא בשפת הארץ:

"טיסיאצי וואסימסוט שיסדיסיאטאהא האדא,

“סינטיאברא דוואדצאטאהא דניאַ, האָראָד כרכמיש”.

“מילוסטיבי האסודאר אחיתופל אליקימוביץ! וכו'”

ושמשי כותב על הספר בדיו, והתעודה נכתבה ונחתמה בידי ששת טובי העיר, בקבוקיה, ישבק יקשן ויקטן, חצרון וחמול, ועוד מספר בעלי בתים “חשובים” אשר בעמל רב, וזעת אפים, עלתה בידם לחתום את שמותם לבית אבותם, עברית או בכתב המדינה – איש איש ככשרונו אשר חננו אלהים – אשר נראה ככתב היתדות אשר רק החרטמים יכלו לפתור אותו, ובאחרונה אֻשרה וקֻימה בחותם העדה אשר תמונת “תוא” חרותה עליו.

רבי אחיתופל קפל את הגליון וישימהו בחיקו ויאמר בלבו: “בוז לכם, לעג לכם! כסילים! כתב האמנה הזה הוא רק לצור על פי צלוחית, ולא יותר, אוסיף נא לעור את עיניהם ולהוליכם שולל”! ויפן אל טובי העיר ויאמר וערבון להממשלה? (ЭaлoгЪ)

דממה, אין קול ואין עונה!

– נדיבי לב לעוץ עצה, לחוות דעה יציצו – בלי עין הרע – מעירנו בעשב הארץ, ובהגיע התור לעשות דבר מה לטובת הכלל, אז יבולו כל האנשים ההם! אנכי רבותי, הנני נותן את ביתי לערבון, ואתנה צאן מרעיתי!… ואם ימעט ביתי? ואתה רבי בקבוקיה, רבי ישבק, רבי יקשן רבי יקטן, רבי חצרון, רבי חמול, גם אתם תעמדו מנגד? כזאת לא פללתי!…

ורבי בקבוקיה, רבי ישבק, רבי יקשן רבי יקטן, רבי חצרון, רבי חמול, קרצו עין איש אל רעהו, בקבוקיה נשך שפתו התחתונה בשניו העליונות, וילטוש עין חדה להם כמו הזהירם: “אל תעלו אחי. בראש בריא, על ערש דוי”!

– אנא פשחור חותם לבבי, אוצר כלי חמדה! – חנן חמול בלעג קולו, אל פשחור אשר ישב סר וזעף, ומעיו רתחו בקרבו – שמע קול “אוהבך הנאמן”! הלא נדיב אתה ועל נדיבות תקום! הבל הבלים! זה נהנה וזה לא חסר! תן אתה את ביתך החדש לערבון! הן לא במותך תקחהו אלי קבר, וחסדך ואמתך לא ישכח רבי אחיתופל, וכל הקהל הקדוש הזה, ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדי ולא בעלמא דאתי, בעגלא ובזמן קריב!

– חמול יזרה גפרית על פצעי רבי פשחור! הוא יתגרה בו למען הרעימו! – לחש אחד מרודפי שלום, באזני רעהו בקול גדול מאחורי פשחור.

– לו הייתי אני תחתיו – ענה רעהו אשר היה גם הוא רודף שלום כרעהו – כי אז מלאתי פניו קלון, כי אז מבשרו לא שבעתי! המעט מהם כי סתמו את הבאר אשר חפר, את פרנסתו, כי עוד יתקלסו בו, כאשר יתקלס איש בכלב אסור בכבל? רק כח אבנים כחו אם ישא ויסבול כזאת במנוחת לבב!…

ודמי פשחור, רתחו בקרבו, אש קדחה באפו, לשמוע השיחה הזאת, ויזכור את אשר עוללו לו רעיו, ודמי לבב צפו על עיניו, אולם השכיל למשול ברוחו, בדעתו כי לא פה המקום, ויען בצחוק מר: לו לעצתי שמעת חמול צורי וגואלי, כי אז הסירות את ראשך מעליך ותתנהו לערבון, אך סלח נא כי הבל יפצה פי: ראש כלב איננו שוה כלום!

– ובטן החזיר? – ענה חמול בהראותו באצבע ימינו על בטן פשחור המלאה – מי יתן והרוחתי מדי חדש בחדשו את הכסף אשר בלעה מעודה עד היום הזה, ואתה רבי פשחור תראה שכר לפעולתך מדי שנה בשנה, כמה שיעלה מחירה כעת! הבל הבלים, קח נא את ברכתי אשר הובאת לך!

– יש לי, רב אחי! יהי לך אשר לך!

– ואת ביתך? – שאל חמול בלעג.

– ואת ראשך? – שאל פשחור בחרי אף.

– ובטנך?…

– מה זאת? הלריב ומצה תקראו? – גער בם אחיתופל למראה עין, ובקרבו התענג מאד, ולבו המה כמו יין – הלא תבושו, הלא תכלמו, דמיונכם: כאכרים הלומי יין בבית המרזח!

– אך צחוק עשיתי לו! – התנצל חמול – הבל הבלים, מדוע לא אשמח בשמחת אוהבי ואהובי?

– בגלל שמחך, בשמחתי אקוה להיות מצר בצרתך, בבוא כשואה פחדך!

– חדלו לכם! אוי לאותה בושה! דרך נשים לכם! – הוכיחם רבי אחיתופל ויקרוץ עין אל בקבוקיה, ובקבוקיה נגש אליו, וישב על יד ימינו, ויתלחשו איש את רעהו כרבע שעה, ואחרי כן נגש בקבוקיה אל רעיו, ויתלחש גם עמם, והם הניעו ראש ימין ושמאל, ויניעו ידיהם, וַיָשָׁב וַיֵשֶׁב על יד ימין רבי אחיתופל, ורבי אחיתופל הניע כתפיו, וישח את ראשו וישם ידו על לבו, כמו הראה לו מעון השקר וקן הרמיה, ואז תקע לו בקבוקיה את כף ימינו במאור פנים. וישב אל רעיו ויקרא קול גדול: עת ללכת! הנה רבי אחיתופל שיחיה הביא את הסדרים על מכונם, והכל על מקומו יבוא בשלום, ואז הפרעה הדממה, וקול שאון גדול נשמע שנית איש את רעהו שאל תוצאות האספה, ופשחור וחמול אחרי לבשם אדרותיהם חדשו ביניהם המלחמה, ואיש איש חלק לרעהו הכבוד הראוי לו, עד כי גם קראו למהלמות; ואנשים טובים וישרים התענגו על המחזה, עד כי האיץ בם רבי זרח לעזוב את הבית, לסגור דלת ושער.


מתוקה היתה שנת רבי אחיתופל בלילה הוא, בעברו את המעברה, ויבוא בשלום למחוז חפצו – עתה ארומם עתה אנשא – חשב בלבו – בקבוקיה ישבק, יקשן ויקטן חצרון וחמול, הזאבים הרעבים האלה, לפני יכרעו ויפלו! ולכבוד שמי יקר יתנו בני ההמון: החיטים והסנדלרים והטבחים, אם פעם אחת בשנה, אתן להם מעשר מן התבן!… גם שנת ששת טובי העיר, ערבה להם מאד, ותקוה טובה שעשעה את נפשם בחלום… גם פשחור שקט במכונו, וינחם אחרי הטכסה “במעט הונו” אשר חננו אלהים, ומה גם כי עוד לא מתה לשחת תקותו, להשיב לו מתי עוד את נדחו… רק שנת רבי עזריהו, ושנת תנחום נהיתה עליהם! מעי רבי עזריהו המו, ונפשו ירעה לו מאד על מצב אחיו בני עמו כי ברע הוא, כי צר ומצוק מצאוהו מאויבי ביתו, אך לא מצא און לו, להחזיק מגן וצנה לסגור לקראת רודפיהם, רק חכה לעת קץ, עד יערה על עמו רוח ממרום; ותנחום חגר בעוז מתניו לאסור מלחמה, ולהשיב עד צדק משפט.


 

ד.    🔗

שבועים חלפו מאז יצאו ששת טובי העיר לקדם בשמחה ובצהלה, את פני רבי אחיתופל בשובו מעיר הפלך, וידחפו אל בתיהם אבלים וחפוי ראש ובכרכמיש קרית תפארתנו אספה שנית אספה!

ואולם, האספה הזאת לא היתה קבל עם, בחדר הקהל, רבי זרח לא כתת את רגליו הבצקות כל היום, לקרוא לבעלי הבתים, ורבי אחיתופל לא ישב בראש! האספה הזאת היתה חרש, נעלמה נסתרה מעין כל חי, בבית פשחור בחדר הקצון אשר דלת הפתח וחלונו סגורים ונעולים היו גם בפני גברת הבית, וחבריה היו רק מתי מספר: הלא המה: פשחור אדוני הבית, בקבוקיה ישבק. יקשן יקטן חצרון וחמול, שבעת טובי העיר, ופניהם לא צהלו עוד כבליל האספה הראשונה, הפעם קבצו פניהם פארור, וישבו דומם יחד כאבלים, או כאסירי עני וברזל אשר משפטם החרוץ הוגד להם, כי ביום המחרת יובלו על במת המטבח.

בקבוקיה, ישבק, יקשן, יקטן חצרון וחמול, בבית פשחור! בבית זעום נפשם, אשר כרו עליו שוחה! ואשר נלכד בשחיתותיהם!? יד מי קבצם יחד? מי עשה שלום ביניהם? אין חקר לרוח מתי שוא אלה, נבלי מזמותיהם תהום רבה!

זמן כביר ישבו דומם, שומם, ואין פוצה פה, כמו רוחם הקשה, ומכאוב לבם, נטלו מהם כח הדבר; בקבוקיה ישב נשען בקצה השלחן ויבט נכחו, על הנר הקטן הדולק על השלחן במנורת נחשת קלל, אשר לא הגיה חשכו, כי אם הגדיל עצבו ורגזו, ויכס עליו בצלמות.

– נוחלה אבדה תקותנו! – נאנח חמול – הבל הבלים, הראיתם מעודכם כי ישיב המות את טרפו? לשוא כל עמלנו! שיר למתים וזמר לרפאים!

– ובכל זאת השלח איש מכם לקרוא לו? – שאל בקבוקיה בהתעוררו בפנים נזעמים, כמו לא נתן שנת לעיניו שלשה לילות – הוא הגיד לי כי יבוא בערב הזה ולא יאחר!

– אנכי שלחתי! – ענה פשחור ברוגז קולו, ויקם מכסאו ויתהלך אחת הנה ואחת הנה, וינע את ראשו, ושתי כתפותיו, ויחליק את זקנו, – האם לא צדק רבי חמול? הם בחרו ביודע משפט מהלל בשערים, בעורך דין נודע למשגב בתבל, בפום ממלל רברבן, כתנחום הנחתום, חי־חי־חא! הלא כל השומע יצחק! מה יושיענו זה? הוא יהי לנו עוזר ומושיע ומגן? ההוכו האנשים האלה בשגעון ותמהון לבב?

רעיו נאנחו נאנקו וידמו.

– עתה דעו וראו מה עשיתם! – הוסיף פשחור לדבר בהתהלכו בחדרו הנה והנה – עלי לשמוח באידכם, להסתיר פני מכם! כי מאתכם יצאה סערת חמה, סער מתחולל על ראשי, והסער עשה שמות גם בשדכם אתם!… אתם הפחתם רוח מרד בהטבחים השכורים ועזי הפנים, כי קנאתם בי, מראה עיניכם הוליככם שולל, אתם חשבתם, כי רק הטכסה היתה לי מקור הברכה!…

– אנכי! – הצטדק בקבוקיה בשומו ידיו על לבו.

– אנחנו? – הצטדק ישבק יקשן יקטן וחצרון.

– מי? אנכי? – התמרמר חמול – אנכי חשבתי כי הטכסה היתה לך מקור הברכה מראש מקדם? מי זה הוא, ואי זה הוא אשר מלאו לבו לחשוב דבר בליעל כזה? הבל הבלים, כל באי שער עירנו יודעים, כי שרפים ואופנים וחיות הקדש עשו עמך חוזה, להמטיר לך דבר יום ביומו, מן השמים בעד ארובת העשן דינרי זהב ושקלי כסף, ולולא המה מי יודע את אשר עוללה לך הטכסה הארורה, אם לא שרשה בכל תבואתך, אם לא שמה תרמיל על צוארך להחזיר על הפתחים?…

– אנא רבי חמול על תתלוצץ – ענה פשחור בזעם – כי הלא ידעת אשר ללצים, גם אני אליץ! הלא תזכור ליל האספה! מדברי לא אשוב כי רק בשלכם כל הסער!…

– בשלנו? – צעק חצרון ויסב פניו הצדה ברוגז, כמו חרה לו לשמוע עלילת שוא – בחמת רוחך רבי פשחור תדבר דברים אשר אין להם שחר מה לך לחמוס מזמות? האין אלהים כל מזמותיך? הלא ירא אלהים הנך, אחד משלומי אמוני ישראל, ומדוע לא תתלה במעשיך? מדוע לא תאמין כי מאת ה' היתה זאת?

– אכן, מאת ה' היתה זאת! הנני מאמין בההשגחה העליונה, כי בלי רצונו לא יעשה דבר! ואולם אתם הייתם מטה זעמו ושבט אפו, אתם קשרתם עלי קשר יחדו, ולו ידעתי, כי בגללכם, בגלל הות בצעכם, עשיתם את הנבלה הזאת, כי אז החרשתי, כי אז חמה אין לי! הן כאלה וכאלה תקרינה יום יום לאלפים ולרבבות, על שדה מלחמת הקיום, אבל אתם נלחמתם בעד השטן! אתם גזלתם כבשת הרש היחידה, ותשליכוה לפני הזאב הנורא אשר כמות לא ישבע! העון הזה לא יכפר לכם עד תמותון! המעט ממנו? המעט ממנו חמס נקיים? תרומת הצבא, תעודות המסע, מעונות חיל המצב, מקום מרעה עדרי העיר? הלא גם מקופת בית הכנסת, בית החולים, חברא קדישא, ושכר כלי הקדש לא השיב ידו מבלע, כי ידו בכל משלה!

– הגדלת על עונו רבי פשחור! אמנם איש עריץ הוא, כאבן השואבת ימשוך אליו את הכסף תחת הברזל, אך לגנוב ולמעול מעל בכסף הקדשים!!

– אמת יהגה חכי ישבק ידידי! הלא נלמוד קל וחומר בעצמנו!… מי כמונו יודע? את בני ההמון נסבב בכחש! את העם הדומה לחמור, אשר לחצו ועמלו הכוהו בסנורים, ולא יראה איך אפטרופסיו העריצים יגזלו משפטו, איך יאכלו חצי בשרו, ואת נפשנו הלא לא נוכל השלות! איך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לאמר: צדיקים אנחנו ולא חטאנו? מדוע נקדיש מבחר עתותינו לעניני העדה? הגידו! למען הצדק והחסד? הבאמת ותם לב נעסוק בצרכי צבור? או מדוע יסוגו אחור נקיי כפים וברי לבב כרבי נתן כרבי צורי־שדי, כרבי יאיר, ורבי עזריהו? מדוע יברחו הם מעבודת הצבור? – אחיתופל הוא בעל אחוזה גדולה, כחמשים אלף שקל באוצרו, כאחד האצילים יתענג על רוב שלום ואלפי עבדים אובדים, יעמלו למענו, על פי חשבונו נושה הוא בהעדה ששת אלפים שקל כסף, אנא ישבק הגידה לי פתרין החידה! מאין בא לו העושר? בלי מכנסים בא אל בית רבי זרח, ובעזבו אותו עלה חונו עד ששת אלפים שקל ולא יותר, ועתה הוא בעל מאת אלף שקל! מאין בא לו העושר, ממסחרו הרב והעצום? מאניותיו? משדותיו? מכרמיו? מגרנו ויקבו? מעדרי צאנו? מבתי חרשת המעשה אשר לו? הלא גזל עניים הוא, גם גרה אחת לא רכש לו ביושר ועמל, ועוד מכס הבשר חסר לו! נשבעתי ישבק בכל קדש, כי לו שלח האלהים מלאכו לפני לנחותי הדרך, לאחוז במסחר ככל ישרי דרך, כי אז השלכתי אחרי גוי את עסקי הצבור הארורים, כאבני מעמסה יכבדו על לבי ואם גם יחילו דרכי, לא אדע שלות הנפש! הה מה טובים מה נעימים הם חיי ישרים! ערב לאיש לחם ישר וצדק!…

אם אמנם החנוך המשחת, ההרגל הרע, מלחמת הקיום, וחשק החיים כי יפרוץ ויעבור גבול, כל אלה ישללו מהאדם, כל חמודותיו אשר חנן בם מיד יוצרו, הם הם ישללו מלבו כל רגש טהור ונעלה, הם ישבתו את נפשו מטהרה, יעורו את עיניו, יטמטמו את לבו, עד כי לא יחוש ולא יבין, עד כי כבהמה נדמה, יתעה ארחות עקלקלות ולא ידע כי תועה הוא, כי חתחתים לרגליו, ולא יפקח את עיניו לראות ולהתבונן אן יובילוהו רגליו, בכל זאת הלא יעצר כח להתגבר על כל אלה, ואז לא היתה נפשו עצלה לעשות כפעם בפעם חשבון הנפש, אחרי כי בידו נתנה הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע!

גם בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן חצרון וחמול, אם כי לרגלי חנוכם ומקרי ימי חייהם, התמכרו לתועבה לרדף רקים, לעבוד עבודת הצבור שלא לשמה, בכל זאת לא נפלא היה מהם להתיצב על דרך טוב, לחדול מעושק ידיהם, לחיות מעמל כפיהם, לסחור או לעבוד עבודה לחיות ולהחיות, להועיל ולקבל תועלת, אך הם בעצלות נפשם לא זכרו זאת גם בתנומות עלי משכב, וכליותיהם לא יסרום, על החמס אשר בכפיהם, ולא הודיעום כי אוצרותיהם אוצרות רשע, כי זאבים הם בעדרי צאן, כי מוראים ונגאלים הם מכף רגל ועד ראש, כי שודדים וגנבים הם, אם כי מעודם לא שלחו בגנבה ידם, ולא כחשו בעמיתם, הן נכבדים היו מעודם, כלם כצנה רצון עטרום, ולא קרם גם פעם לבוא במשפט עם נפשם, לדעת אם זך ואם ישר פעלם; וגם ביום הכפורים בעמדם יחפים עטופים לבנים לפני שופט כל הארץ, ועיניהם היו מקור דמעה, בהכותם באגרוף על החזה, בהתודותם לפני יודע תעלמות לב, בודוי “על חטא” אשר בו רשום בכתב אמת עונם, כמו ידע מחבר הודוי הזה, את טובי כרכמיש, מחשבותיהם ועלילותיהם וכל יצרי לבבם הרע, גם אז לא נחמו על פשעיהם, על החמס אשר בכפיהם, כי רק עונות ופשעים אחרים, אשר לא בחוקי הצדק ויראת שדי יסודם!… עונות משמרי הבלי שוא טפלו על נפשם… והלילה הזה היה הראשון בכל ימי חייהם אשר שמעו מוסר כלימתם, לא מפי אויב מחרף ומגדף, ולא מפי מטיף ומוכיח, אשר אם גם שניהם לא שוא ידברו, הראשון מאיבה, והאחרון מאהבה, בכל זאת לא ירצו דבריהם, כי אם, מפי גבר עמיתם ואיש בריתם, אשר גם על עונו לא כסה, ויאסוף גם נפשו עם חטאם!… רוח נוחם, סער אז בחזקה בירכתי לבם, ויגל את השמלה הפרושה על תועבותיהם, ויזרה נבלותם, כפרש לעיניהם, ויזכירם מאין בא עשרם וכבוד ביתם המה! המן הגורן? או מן היקב? ויבושו ויבהלו ממלחמת השנים: היצר הטוב, והיצר הרע, אשר קראו איש אל רעהו מלחמה, ויאבקו יחד זמן כביר, רגע גברה יד היצר הטוב, ורגע גברה יד אויבו היצר הרע, וישבו דומם, ויזכרו דברי רבי עזריהו ותוכחת פי תנחום, אשר אם גם אופה נקלה היה בעיניהם, בכל זאת הלא ידעו כי ישר ותמים הוא ולא עולתה בו, ולו פקחו בני האדם את עיניהם לראות נכחות לאור האמת, כי אז הלא היו הם הנקלים והנבזים ותנחום הנכבד, וכמעט נועצו לב יחדו, לשוב מדרכם הרע לרחץ בנקיון כפיהם, ולשכח את הטכסה, ולעזוב את חדר הקהל ובית המועצה; אך באחרונה גברה יד היצר הרע, והיצר הטוב האובד והנדח מנחלתו זה ימים רבים, לא יכול עמוד בפני אויבו הנורא, אשר מכבר התערה כאזרח רענן בקרב לבבם, ויפול שדוד תחתיו ולא הוסיף קום, ואז אחרי אשר שקטה המלחמה בלבם, שבו אל קיאם.

– מי חכם ויבן זאת מראש – התאונן חצרון בפנים נזעמים – בתום לבנו ובנקיון כפינו עשינו זאת! בלי כל מחשבה זרה בחרנו בו לשליח צבור, כי על כן גם את בתינו לא חשכנו ממנו!…

– אך זה הוא צדיק שומר אמונים! – צהל חמול קולו – איש אשר מעשיו רק לשם שמים! ומחשבה זרה רחוקה מכליותיו, האף אין זאת חצרון אורי וישעי? הבל הבלים. למה לך מרמת השועל? הן לא בקהל עם תדבר דבריך, כי אם בקרב אחיך, אנשי שלומך! דבר בפה מלא מחמדי! לו היה ציר נאמן לשולחיו, כי אז הלא בכפנו דבק מאום, בלי כל עמל ודאגה, בלי כל ריב עם הקצבים השכורים, ואז קצרנו ברנה מבלי נשוא משך הזרע בדמעה גם לא היינו לצנינים בעיני מקנאים, ועוד נחלנו כבוד בלי מצרים, על עסקנו בצרכי צבור באמונה… הלא רק שלשים האלף גרעו מכסף החכירה אשר הבטיח בשבועת פיו לבקבוקיה לחלק בינינו היו לנו למנוחה ולמנחה לכפר לפנינו!

– “לו היה ציר נאמן לשולחיו” – קרא פשחור ויעקם את שפתיו – לו הייתי אני רותשילד, או לו הייתי אני שר הפלך, כי אז הטבתי לעשות ממנו!

– אלהי חסדנו, ישמרנו ויצילנו! – ענה חמול בנשאו מרום עיניו כנושא רנה ותפלה – הבל הבלים, לו היה אחד מאחינו שר הפלך, כי אז שומר גוי אחד! לא השאיר שריד ופליט לאחיו, ויבער אחריהם… ומה גם יהודי טוב וישר כרבי פשחור שיחיה, אשר בלי כל ספק היה צדק ומשפט מכון כסאו… אודה ולא אכחד! לולא חמת שדי יראתי, כי אז משפטים דברתי אתו. רק על כי יסור יסרנו, ויתן לנו שוטר יהודי אחד, הוא פורה איש הצבא המשחרר! הבליעל הזה דוב אורב הוא לאחיו, רבשקה הוא רחמן, טוב ומטיב לעמתו! עלינו לשבח לאדון הכל אשר מנע העוז והמשרה מבני ברית!

ופשחור בדעתו את הלץ ההולל הזה, הפושק שפתים תמיד לא שם לב לדברים אלה אשר לא כלם נפתלים היו, ויוסף לדבר: ידעתי כי מחשבתכם היתה לטובה, אבל אחיתופל גם הוא חכם, ויקרא: “עלי כתיב”! התזכרו איך קם על רגליו, בליל האספה, ויזהיר, באלה ובשבועה, לבל יזיד איש לעלות לעיר הפלך? ואתם תועי רוח, נבובי לב, נתתם לו עוז ותעצומות! אתם הייתם זרזיריו, אשר הבאתם הציד אל ילקוטו, מבלי אשר אבד גם שנים שלשה גרגרי אבק שרפה!

– איך לא יבוש, איך לא יכלם איש תככים זה, אשר בשם התורה והאמונה ידגול? – שאל יקשן וינע שכמו העקום ויגביהו למעלה.

– מדוע זה יבוש? פתח נא שפתיך עמו, וראית כי צדיק וישר הוא! טלית שכלה תכלת, שפנינא דלית בה מומא! הוא יבוא בטרוניא עמנו, כי בשלנו שם עול כבד כזה על צואריו, כי אנוס היה על פי הדבור, לקבל בעצמו את הטכסה בחכירה, כי שר הפלך לא אבה לבוא במשא ומתן את העדה!

– הנה כן יעשה אדם בעולם השקר וחי – הגיד יקטן במנוד ראש – לעשות כל תועבה ונבלה, ולהיות קדוש וטהור, נכבד ובעל בעמיו!

– ובני עירנו יחרישו? – שאל ישבק ויקום מכסא בחרי אף וינופף אגרוף ימינו כמו ראה את איש חרמו נצב לקראתו והוא נכון להקהות את שניו – הלא כלם יתקוממו לו!

– בני עירנו? אל תדבר אולת! מה לבני עירנו ולהטכסה? מה מהם יהלוך אם רבי אחיתופל הוא מקראה, או מה יתן ומה יוסיף להם אם תקרא על שמם? היקחו חלק מפרותיה? בני עירנו ידעו רק לתת ולא לקחת, להיות עבדים נכנעים שומעי גערה, ולא בני חורין אשר פה להם וידברו, וידרשו משפט צדק, אנחנו רק אנחנו, אבדנו טובה הרבה, לאחיתופל זרוע עם גבורה, לו עצה ותושיה, ואתם הנכם רק חכמים להרע! לכרות על רעכם, לטמון לו מוקשים, בהות רשע ונכלי בליעל, ומשכל טוב צפון לבכם! אך ראו נא, הנה באו דברי התנא הקדוש: “על דאטפת אטפוך”! אתם בערמתכם יקושתם לי!… והנה נוקשתם בפח איש מזמות וערום גם מכם, עד כי גם את בתיכם העביט!…

כגפרית בוערה באו דברי פשחור בעצמותיהם ויאלמו דום, רק בקבוקיה מצא און לו, וירם ראש ויאמר: הקץ רבי פשחור לדברי רוח?

– אוכיחכם ואערכה לעיניכם! למען תוסרו, למען תדעו, כי את הישרה עקשתם, כי עשיתם מדחה!

– דבריך אלה לא דברי תוכחה הם, כי אם חרפות וכלימות, דברי אויב ומתנקם! הלא הדבר אבד, במקום תוכחתך הבה נא עצה הלום, כי על כן באנו בצל קורתך!

– עצה? אנכי? מה מני יהלוך? אחת לי כעת! עשו לכם אחי כטוב בעיניכם!

– ואני אדמה כי לא אחת היא לך! – ענה חמול כחשו בפניו – הבל הבלים, דבר שקר שנאתי! אם אחת היא לך, מדוע הדלקת נר קטן בן קשיטה אחת לכבודנו? ולא נתת אל פינו גם נטף יי"ש להשיב את נפשנו הנהלאה, למען נעצר כח לקבל אבני בליסטראותיך? ידעתי כי לא צרה עינך באוהביך אלה, כי אם מאהבתך שאהבת אותם לבל תכהינה עיניהם מנוגה נר גדול, ולבל ישחיתו את הקבה, או לבל יהיה סבאם להם לחרפה… אותותיך אלה לא ינכרו, כי לא אחת היא לך.

– לא עת לצון היא חמול! – גער בו בקבוקיה – הנר הקטן טוב מאד הלא ידעתי כי רבי אחיתופל עקבינו ישמור… אם יצלח חפצנו בידנו רבי פשחור הלא יש תקוה כי אבדתך תושב לך, אם לא כלה, אז חציה או מקצתה!

כשמוע פשחור דברי בקבוקיה חדל רגז, ויאמר: הלא הגדתי לכם מכבר כי אין לנו עצה אחרת בלתי אם להגיש עצמותינו לפני שר הפלך, גם הרב, רבי צורי שדי, רבי נתן, רבי יאיר, ורבי עזריהו, וכל אשר יראת אלהים נגעה בלבו, כלם כאחד עונים ואומרים ביראה, כי נבלה עשה בכרכמיש!

– צדקת! אל שר הפלך! רק אל שר הפלך! אך מה יהי תכן אגרת הבקשה?

– המרמה המתוקה והיותר נאותה בתבל היא האמת! רק קשט אמרי אמת מעטים ואמתים יהיו דברינו! נודיעה כי נתן צו לבל יזידו בני עירנו לעלות לעיר הפלך להתיצב בשער ההתחרות למען יפיק זממו, למען יגרע שלשים אלף שקל לשלש שנות החכירה, בהבטיחו כי יהיה לפה להעדה, לחכור את הטכסה על שמה, ואז אבטיחכם נאמנה, כי מלבד אשר יפתח שער התחרות חדש, כי גם שפטים נכונו לו, כי יובא בפלילים, כעושה עול ותרמית, ואז תשבר אזרועו מקנה, אז יבוא קץ ממשלתו ולא יוסיף עוד לערוץ אנוש!

פני בעלי האספה נהרו בדבר פשחור את דבריו, ומרוב שמחת גילם התנשאו לרגעים מעל מושבם ויעבירו כף על כף ויקראו בשמחה ובצהלה: “אמן כן יהי רצון”!

– והטכסה? – שאל חצרון בנפש גרסה לתאבה.

– חלק אחד, כיס אחד יהיה לכלנו! – ענה יקשן בשמחה.

– רבי פשחור, רבי פשחור, זכור ואל תשכח את אשר תבטא בשפתיך ודבר פיך בצר לך, לבל תחקה אחרי כן מעשה רבי אחיתופל! – הוכיח יקטן למוסר אזני פשחור.

– דום אויל פושק שפתים! גער בו פשחור כנכלם – סכלות, רוע לב, ואי אמון שנאתי כמות!

– אל תריבו ידידי! – גער בם חמול – רק המטירו מהלמות! הבל הבלים צדק יקטן מאד! יקטן יקירי! אל תתן דמי לך! אל תחרש ולא תשקוט, עד אשר יתן לך רבי פשחור ערובה נאמנה, על הגליון, שחור על גבי לבן, כתוב וחתום, ורבי אחיתופל, יהי לעד ביניכם, כי לא יעשוק חלקך!

כלם צחקו ויתענגו לשמוע עצת חמול, יקטן נכלם מאד, ופשחור פנה אליו ויאמר: בטרם לכדת את השועל, אל תחלק את עורו, ובטרם הכית אויב אחור, אל תחלק את שללו! ידוע תדע, כי תקות תקותי תנתק!…

– מה זה נהיה פתאום? – שאלו כלם בחרדה וילטשו לו עיניהם יחד.

– מי ימסור אגרת הבקשה על יד שר הפלך?

– מי ימסור? ובית רצי המלך? שאל ישבק.

– העצה הזאת לא אבקש מפיך! אם לא יסע אחד מאתנו לעיר הפלך אז תשכב האגרת למעצבה ימים רבים אחרי כי לא היא האחת! ובין כה וכה יתן שר הפנים תקף ועוז, לכתב ההתקשרות, ואז לא רק אשר יחבל מעשה ידינו, כי עוד נביא עלינו אשם, ומשנה קלון נירש: הנרדף יהפך לרודף, והרודפים לנרדפים, ואז ישיבנו עד דכא, וישימנו אפר תחת כפות רגליו! הידעתם את הנבל הסיביריי1 הזה?

ענן וערפל שב וישכון על פניהם, וארמון נחמתם היה כרגע למעי מפלה! דמיונם היה אז כהעכברים ההם אשר נועצו לב יחדו לתלות פעמון על צואר החתול אשר הרבה חלליהם, למען ידעו להזהר, ונשמע קולו בבואו עליהם כשואה; אולם להוציא הדבר לפעלו לא נמצא גם אחד בהם!

– אנכי לא אסע! – הגיד ישבק וינוע כעלה.

– לא היא ולא שכרה! – מלא אחריו יקשן – יקחהו השטן, אותו ואת הטכסה!

– בכל אות נפשי נסעתי! – הבטיח יקטן – לו היו הימים ימי האביב, אולם בימי הסתו לא אענה בדרך כחי!

– גם אנכי לא מנעתי הטוב מכם אחי ורעי, אך לא עליכם! חולה הנני בבחינת אחוריים, היא מחלת הטחורים במחלת כבודכם, ובנפשי הוא! – חנן חצרון קולו, ויאָנח ויאָנק, וישם כף ימינו על ירכו ויעות פניו, וישום וישאף, כמו ברגע דברו, החל לחוש מכאוביו הרבים והעצומים, אם כי בריא היה כפר בן בקר!

– ואנכי אוכל לנסוע ולא אובה! – ענה פשחור בגאון, להראות כי דובר אמת הוא, ודבר שקר ישנא.

– נסע כלנו יחד! – יעץ חמול – הבל הבלים, דרכנו ינעם לנו מאד! נקח לנו עוד שנים, והעגלון רבי גדי בן סוסי הוא ש"ץ מפאר ומשבח, והתפללנו בצבור על הדרך, ידעתי רבותי כי אין מעצור לדרככם, רק בכלל “ברכו וקדושה” “ואמן יהא שמיה רבא”, אין את נפשכם לצאת לדרך, האף אין זאת רבותי?

– אולי תדבק הלילה לשונך לחכך חמול? וחדלת מהראות חכמתך כי רבה הוא – גער בו בקבוקיה בנזיפה – דום והאלם! עצתי אמונה, כי רק הוא יסע, הוא ולא אחר!

– מי? תנחום? תנחום המשגע?

– כן, כן, המשגע הישר הזה, יהיה לנו ציר אמונים!

– איך לא תדעו בושת, ותמאנו הכלם? הלא אתם מלאתם פניו קלון, בליל האספה ותעטו עליו כלימה!

– אין דבר רבי פשחור! – ענה חמול – הבל הבלים אם אתה נעתרת לנו יעתר לנו גם תנחום! הלא סגולה בדוקה ומנוסה היא! מתן בסתר יכפה אף!

“לא” באלפא רבתי כתיב – ענה בקבוקיה בהניע ראש ימין ושמאל – איש כתנחום לא יט אחרי הבצע, עיניו ולבו לא אל בצעו, כי רק נוכח הצדק והאמת דרכו, אדיר כל חפצו לבער אחרי הטכסה ויאכלו עניים בשר וישבעו, וישמעו ענוים וישמחו; בספרי לו את אשר עשה לנו הבליעל, התעורר על הנבלה, ויגעש וירעש, וישבע באפו לריב ריב דלים, ויביננו לדעת כמו לא ידעתי בלעדו, כי בענים ורישם ומצב בריאותם הנורא, אשמה רק הטכסה! היא שלחה בם את המארה, ואת המגערת!….

– ואתה בקבוקיה הנך מודה לדברי המשגע? – שאל חמול – הבל הבלים, הלא אל פיהם לא יבוא כל בשר, כל ימות השנה, וגם ביום השבת ומועד יאכלו רק בני מעים: הכבד הטחול והלב, הקבה והלחיים, הגלגלת והרגלים, וחוק כתוב בפרוש, כי בעד כל אלה לא יתן איש כל מכס, ואיך יכבד עליהם המס? מה זה כל הרעש?

– הודד! הידד קראו כלם פה אחד ויצחקו – הגיון ישר ונפלא חמול! מליץ אחד מני אלף! ראוים הדברים למי שאמרם!

– חדלו לכם! אנכי אשאל: אם כן הלא לצרינו הוא!…

– היה שאנן מפחד רעה רבי פשחור! כי מה כחו ומה גבורתו? יזעק חמס על הטכסה, או יספר חסדה, אחת היא לנו! יגלה נא מעשה אחיתופל באזני שר הפלך, ואנחנו עוד נסיתהו כי ידבר באזניו דברי בלע על הטכסה, ואחרי כן נדע איך לכלכל דבר במשפט! הן שר הפלך לא יט אזנו לקול יהודי בער מאדם כמוהו. ולו גם נואלתי להאמין כי בלב שר הפלך ימצאו דבריו מסלות, היש לאל ידו לעשות דבר?…

– לו יהיה כדבריך! – ענה פשחור – אגרת הבקשה מכבר ערוכה היא ושמורה בכל! תנחום יחתום את שמו עליה, ואנחנו נהיה עדים בדבר!

בדבר פשחור דבריו אלה הוציא מחיקו גליון גדול עטוף בגליון שני ויקרא לאמר: הבו רעי, חתמו את ידיכם! גם הרב שיחיה יתן צדק לפעלנו! ולולא יראתו את הבליעל, אז חתם ידו גם הוא על אגרת הבקשה, כי גורל עדתו נגע עד נפשו; אך דינו! שר הפלך הוא איש אמונים טהר לב ונקי כפים, ואוהב משפט, הוא יכרית כל פועלי און. וביום חקור דין אחי, אל תשכחו את אשר נטל עליכם!

– לא אתן לו חנינה! אל תירא רבי פשחור! אורידהו תהום רבה!

– ואנכי מבשרו לא אשבע!

– נקם אקח! נקמה אחת אפים! – קרא בקבוקיה ויכפוף אצבעות ימינו וידפוק על השלחן בזעם אף – אנכי אגלה את נבלותו וכל תהלכותיו בעניני העדה בפרט וכלל!…

– חלילה לך! – ענה פשחור ברגש, – אל תדבר כזאת בקבוקיה! הן לא מלשינים אנחנו, רק מתאוננים על העשק והמרוצה; חלילה לך בקבוקיה מחשבה זרה נתעבה כזאת! לא מלשינים אנחנו! בגלל המלשינות דל כבודנו בגוים; בין כה וכה יודח משאתו, והיה לזנב ולא לראש!

– מי יתן! – ענו כלם בעליצות נפשם.

– מחשבת נקם רחוקה מכליותי! – הבטיח חמול – הבל הבלים! אנכי רחם ארחמנו! אם “בישע אלהים” יהיה עצור בבית האסורים, אז בימי הפורים הבע"ל אבוא לקרוא את המגלה באזניו, ואשמח את נפשו בזמר “שושנת יעקב”: הוא הזמר אשר רבי קהת החזן גנב ממני וישם בכליו, וישנה פניו, ויחבר ממנו “ויאתיו”

באשמורה התיכונה עזבו הרעים את בית פשחור בלב מלא תקוה, ויעשו חוזה להתאסף גם ביום המחרת ולראות פני תנחום, ויתפרדו איש מעל רעהו זה בכה וזה בכה, לבל תשורם עין רואי.


ביום השלישי בערב, עמדה הכן עגלה רתומה לשלשה סוסים, בקצה גבול העיר צפונה, במורד הדרך התלול על יד הגשר, העגלון ישב על מקומו אצל הסוסים, בידו האחת שוט ארוך, ובשנית מושכות הסוסים, ושנה אחזה שמורות עיניו, את ראשו ירים מעלה, וישפיל מטה, ובהגיח הסער מסתר היער, והעצים ישמיעו קול המולה, והגשם נתך ארצה ויטפח על פניו, יתעורר בבהלה, יקפוץ מעל העגלה, ויבט סביבותיו וירוץ במעגלה, רצוא ושוב הנה והנה להחם את רגליו, ועם נפשו ישיח: “הנה האשמורה התיכונה הגיעה! והוא עוד לא בא! אין זאת כי אם בגד בנו, כי הוליכנו שולל! אנכי אשלם להבליעל, אשיב גמולו לעת מצוא!… אך לא אוכל האמין כזאת! אנכי אדע את האיש הזה, כי לבו כפיו, ואין מרמה בכליותיו, אין זאת כי מקרה לא טוב הוא, כי רבי אחיתופל ארב לו בדרך”!… וכה הרבה לחשוב, וכמעט גמר אמר להפוך בסוסים ולשוב העירה ולא ידע, כי לא רבי אחיתופל עצר דרכו בעדו כי אם אשה קצרת קומה, רפת כח ודלת בשר, פניה חמרמרו, ועיניה עששה מבכי! מכבר לבש אדרת השער וממעל לה השמיכה העבה, והאזור האדום, מצנפת עור כבשים פירמידית, וילקוט עור בצדו כאחד הכנענים הרוססים, הנוסעים ליום השיק לְנָבִי־גוֹרוֹד השפלה, ומכבר אחז בכפת המנעול, והיא עוד עומדת בינו ובין הדלת ומדברת על לבו.

– הלא ידעת אישי, כי מאז הכרתיך עד היום הזה, זה עשרים ושש שנה, לא רק לצות עליך במפגיע, כי גם לגלות לך עצת נפש, כאשה לבעלה, זחלתי ואירא; באשר עצמי לא נכחד ממני, כי רק אשה הנני, אשה אשר כארך שערות ראשה, קצר שכלה, וכל עלילותיך אם טובות ואם רעות, מצאו חן בעיני!… אולם הפעם, ארהיב עוז בנפשי!… רק אחת אשאלך: מה לך ולהטכסה? מדוע זה תשים חוטמך בין המזוזה והדלת? ימלך משה, ימלך קרח, ואתה מה לך כי נזעקת? הם יריבו על דבר הטכסה, זה אומר כלה שלי! וזה אומר כלה שלי! אבל אתה! הראית בחלום להיות חוכר הטכסה? זכור ואל תשכח ערכך ומצבך, כי תנחום הנחתום אתה! אם תעזוב את מלאכתך היום, יומים תעזבך! אתמול לא החמיץ הבצק, והיום נהפכו העוגות והחלות לפחמים. אנא תנחום אל תעמוד במקום גדולים. אחיתופל, פשחור, וכל בני בריתם כלם לא על הלחם לבדו יחיו כמוך!

– האנכי להטכסה שיחי? מדוע זה תדבר דברים אשר אין להם שחר?

– ולמה זה תרעיש תבל ומלואה? למה זה תשליך אחרי גוך את ביתך לנוע על עסקי העיר? אנכי אשה עצובה וקשת רוח, כחי מכבר חדל לסור למשמעתי! לא אוכל עוד לשאת בעול! הלא אכרע תחתי; אם אמנם החיים כאין בעיני, כי אם ימי עלומי חלפו באין טובה, ידעתי נאמנה, כי ימי הזקנה לא ייטיבו את גורלי, פעמים לא ימות בן חלוף, אחת היא! היום או מחר; אך לבי לפרי בטני יזעק!

ולב תנחום נפל עד הברכים בראותו כי נפתח מקור דמעותיה, ותשא קולה ותבך, ויתנודד ויצטדק לפניה לאמר: חפצי לשבור זרוע עול, נבלה כזאת לא נשמעה עוד בתבל ארצה, גדוד מרצחים ירצח שכמה, יבוקק יבלק עיר, ועוה פניה ואכל יושביה, ועוד כבוד ינחל, כי מסוה צדק ויראת אלהים על פניו!

– התחת אלהים הנך? לא אתה בראת את התבל, ולא אתה גם רבוא רבבות כמוך, לא ישגוה לטובה, ולא יכוננוה על עמודי האמת! העולם כמנהגו נוהג, הבוגד בוגד, והשודד שודד, והחלש הוא עשוק ורצוץ כל הימים, ואל נקמות יאריך אפו, ויראה כבלע רשע צדיק ממנו! הן בני אדם קרוצים מחמר אחד אנחנו כלנו! כלנו כאדם נעבור ברית, זה יחטא בכה, וזה יחטא בכה, האחד ידכא זרים תחת רגליו, והשני יתעיב עלילה, בענותו באכזריות נפש אשת חיקו ופרי בטנו, אך זו רעה חולה, כי איש איש עיניו פקוחות רק על מעללי רעהו, וממעלליו הוא יעלים עיניו!… ואתה, התוכל לאמר: “זכיתי לבי, חף אנכי מפשע”! מבלי אשר יגפך לבך אחרי כן, כי נתת את פיך לחטוא, להתהלל בשקר?

– אשה נבערה מדעת את! – ענה תנחום אשר לקחה הזך עורר בקרבו מכשול לב למען השלות את נפשו – גם מוח אין בקדקך, גם לב אין בקרבך, ולא תביני לשכל מלי: אם יפנה איש איש רק אל בצעו, לא יתעורר על חנף, ופני רשעים ישא סלה; אז הלא תאשם ארץ, מחשכי ארץ ימלאו נאות חמס, איש את רעהו חיים יבלע! אדיר כל חפצי הוא, להגן על עניי עירנו, להצילם מכף מעול וחומץ, אנכי התאפקתי החשיתי, בדעתי כי רק בכח יגבר איש, ובתבלות2 עשות מלחמה, אולם כעת הוא שעת הכשר! גם פשחור בקבוקיה, ישבק, יקשן ויקטן, חצרון וחמול שבעת טובי העיר, אשר הטכסה היתה משוש דרכם, וחפצם וישעם כל הימים; גם הם יעמדו לימיני להכחיד את הטכסה מן הארץ, לא בגלל יושר לבם וצדקתם כי רבה היא, רק בגלל רשעת רבי אחיתופל אשר בגד בהם, כאשר שמעת מפי, יודע אנכי כי זרוע כאל להם, אם הם יצררוה יוכלו לה, אם אעזוב את המקרה הנכבד הזה, אז אל אלהים יודע מתי עוד? אז ייסרוני כליותי כל ימי חיי כי אשמתי, בגדתי, יכולתי להושיע, והושע לא הושעתי!…

– הלנפשך אתה מכבר הושעת, כי יצאת לישע עמך? אנכי הנני אשה נבערה, ואתה הוא חכם ונבון! זכר נא מצבך! כחמור גרם תעבוד, תשא משא לעיפה, תשכים קום, תאחר שבת, מלוש בצק עד חמצתו, ולא תדע מנוחה נכונה, וכמוך כמוני, ידי מלאות עבודה יומם ולילה, להנפה, לנקות, ללוש, אנכי הנני מכבר חרש נשבר, כלי אובד, ואחרי כל זאת, מה יתרון לנו בכל עמלנו? איה החיל אשר עשינו לנו? הילדים יגדלו, הנערה תפרח תשגשג בלי טל ומטר, ובתנו הבכירה עם ילדיה, אוי לנו, כמשא כבד יכבדו עלינו, ואנחנו העשינו חוזה את הזקנה? הה אישי לו השכלת, כי אז דאגת לאחריתך, ולא דאגת לבני עירנו, כאשר גם הם לא ידאגו לך! אבטיחך נאמנה כי דאגותיהם על אדותיך, מניחות להם לישון… בעת צרה ומצוקה – אלהי חסדנו ישמרנו – לא רק אשר מנגד נגעך יעמודו, כי גם ישמחו לאידך, ירדפוך, יהדפוך, יפגעוך, יגפוך, למען קרב קצך, וכל מעשיך וחסדיך כמים עברו יזכרו, שבעת טובי העיר יחפצו להנקם מאויבם, מאחיתופל, ולכפורי ידיהו בהאי נברא, ואחרית דבר אגיד מראש, כי בני בליעל אלה, יעשו שלום ביניהם, ואתה תעט כמעיל בושת, ואחיתופל יתן את נקמתו בך והיית אובד עדי עד!…

– אשה נביאה! מגדת האותיות לאחור! – התל בה תנחום, אם כי נפשו נבהלה מאד בשמעו דבריה ותפעם רוחו.

– חכם עדיף מנביא! אם לא נביאה הנני הלא אשתך הנני! אנא שמע לקול אשתך הטובה לך מעשרת אלפי בני עירך! פשוט אדרתך, ושמיכתך, סעד לבך, ושכבת לנוח, כי עליך לקדם אשמרת לרגל המלאכה אשר לפניך!

שונים הם בני האדם בתבל! שונים הם בקלסתר פניהם, שונים הם בתכונת נפשם, בדרכיהם ועלילותיהם, אשר אם נתבונן אליהם, ישתומם לבנו בתוכנו, וגם החכמים ההוגים תמיד בחכמת הפזיכולוגיה, לשוא יחתרו למצוא החידה הסתומה! יש משגע מוראָה ונגאל, אשר מכבר נסע יתרו בו, ערום כיום הולדו ינוע בשוקים וברחובות. ובעת תבעתהו הרוח הרעה, ידע לנצור את נפשו מכל משמר, וינפץ רק את חלונות בית זולתו, ויש אשר בתמהון לבו, יציג רק את נפשו למטרה לחצי שגעונו, ובזולתו לא יגע לרעה. – יש נבוב לב עצל ושפל ידים, לא יצלח לכל מלאכה, ולנפשו הוא חרוץ ומהיר במלאכתו, יאסוף הון יגובב חילו, יפליא לעשות, וימלא כבודו את כל הארץ; ויש חרוץ ובעל כשרון, ועל חיל כשרונו רק זרים יתענגו, ולנפשו לא יצלח מאומה, זרים ישבעו מעמל כפיו, והוא יאבד בעניו וימות בנפש מרה מבלי אשר ראה בטובה מעודו. – יש חסר לב לא למד אשר השהו אֱלֹהַ חכמה, ואת בניו ינחה בדרך תבונות, והם יתמכו כבודו; ויש חכם אשר לאור חכמתו ילכו רבים, ובניו חשכים ילכו, מבלי אשר אצל עליהם מקרני הודו. – יש עול וזד, רשע עריץ, מפגע לבני האדם, אשר כמפני פריץ חיות, יחתו ממנו כל מכיריו, ולאשת חיקו הוא נדיב יקר רוח, אוהב טהר לב, מלאך השלום, אשר נעימות בימינו נצח, וכל מעלליו הרעים המה רק למען הטיב לאשתו ולזרעו עד עולם, ויש יקר רוח, וטהר לב, כרוב סוכך על כל נברא בצלם, ולאשת חיקו ופרי בטנו הוא זאב ערבות.

אחד מאלה היה גם תנחום מיודענו, איש טוב ומטיב היה לכל, פזר נתן לאביונים, אב היה לכל נקשה ואובד, וגם כתנתו מעל בשרו נכון היה לתת לדורש עזרתו, משפט היה לו לקו, וצדקה למשקלת, עד כי גם התאזר עוז לצאת חלוץ לפני אחיו להלחם בעד משפטיהם וזכיותיהם, בטרם ידע אם תושיע לו ימינו, אם ישים כתר נצחון בראשו, או אם יספה במלחמה, וראשו יכרת מעליו… הנה האיש הזה בהלחמו למשפט וחפש, הנה מאס משפט חברתו ואשת בריתו כאחד הנבלים הפוחזים! היא ילדה, חנכה, גדלה, הובילה אל החופה, גם הובילה לקברות, ובכל העת ההיא, זה עשרים ושש שנה, לא האיר גם רגע פניו אליה, רק בסופה וסערה, ברעש ורגז היה דרכו עמה, ואם גם לעתים לא רחוקות, יסרוהו כליותיו על תהלכותיו אלה, על ענותו באכזריות נפש רעיתו תמתו, אשר לא שנאה בלבו, אחרי כי לא מצה בה ערות דבר; גם תאר פניה אשר חשך משחור, ידע כי רק בו האשם… כי הלא זכר ימי כלולותיה, כי יפה אף נעימה היתה מלאה חיים, וחוט של חסד משוך עליה, אך עניה נולה, בעת אשר רעותיה המנֻוָלות, אשר כקופים היו לעמתה אז, יפיפו מרוב טוב בבית אלופי נעוריהן גם מעלות נפשה לא נכחדו ממנו, ישרה ותומתה, אמונתה בו, טוב טעמה בהליכות הבית, ועל כל אלה כח סבלה! כח הסבל אשר בו יאמין המין הכושל מאד, המין האמלל הזה, אשר היוצר ענה בו, והטבע הרע לו!… ובחיר היצורים המתימר תמיד בשם המשפט והצדק, אשר זה דרכו לגזול משפט החלש, ולדכא דכא תחת רגליו, או גם להכריעו לטבח, אם רק תמצא ידו להכין כוס עדנים מעצם גלגלתו, ולעשות ממעיו מיתרי כנורו… בחיר היצורים זה שפך ממשלתו – ממשלת זדון – על המין הכושל הזה, ויגזול משפטו בחיי מדינה, בחיי משפחה, בחיי הכלכלה, בחיי הרוח, גם בנחלת שדי במרומים שלח יד להסיג גבולו, והמין הזה ישא ויסבול! וכל פעם בהיות מכשול עונו לנגד עיניו, הבטיח את נפשו, להטיב דרכו, ולמשוך לה חסד מהיום והלאה, ככתוב בתורת האדם, אבל לא שמר הבטחתו! ההרגל משל עליו ממשלה בלתי מגבלה: בחרות אפו בה על כל דבר מצער, זרה פרש על פניה, וידכאנה במלים לעיני כל באי ביתו לקנות מאפה תנורו, וינפץ כלי הבית, וכלי חרש וזכוכית שבר לארץ, ויתנפל על עולליו, אשר בראותם הסער הנורא הקרב עליהם, זלעפה אחותם, ויתחבאו בפנת הבית, וישבו יחד על הארץ דומם, ויחרדו וינועו כצאן אובדות בעת הברד, או בהריחם את הזאב… ויכם ויכתם, ויתו על בשרם קוי תכלת וארגמן, והילדים האובדים לא צעקו, לא השמיעו בחוץ קולם, גם אנחה לא הוציאו מביתם, רק בדומיה ותוגה חרישית שתו מטר עיניהם, וישאו במנוחה מכאוביהם וצרות לבבם הרך, רק במסתרים שִוְעָה אל אֱלֹהַ נפשם, ועיני האם האמללה רואות וכלות… ולולא כח סבלה, לולא השכילה האשה הצדקנית הזאת לשאת ברוח שוקטה את גורלה, כי אז היה מעון ביתה מקום התפת, רבץ האלה והקללה, ומשפחתה הוכתה לרסיסים. היא החרישה בעניה, גם לא עצבתהו מעודה לאמר: מדוע אתה עושה ככה? גם פניה הנזעמים ועיניה הצבות מבכי, עמלה להסתיר מנגד עיניו, ועל כן היה ביתה בעיניה, כור עוני, צינוק ומהפכת, רק במקום אחד השיגתה ישועה; שמה יצאה לרויה, ותפתח מסגרות מי עיניה, ותבך לכל אות נפשה, עד כי כלו בדמעות עיניה, עד כי לא היה בה עוד כח לבכות, ואז רוח לה! במקום ההוא לא שמעה קול נוגש, רק את גואלה ומושיעה, הרופא לשבורי לב, ראתה עין בעין! המקום ההוא היה גן עדנה, וצור לבבה, אשר קראתהן בשם “בית אלהים”, הוא היה מעין ישועה ונחמה, אשר אליו נהרו מכל קצוי כרכמיש נשים שבורות לב ועצובות רוח, עקרות, שכולות, אלמנות, עגונות, ועוד קשות רוח ומרות נפש כמוה, ונרפאו מכל נגע ומחלה!…

רק בלילה ההוא בעשותו דרכו לעיר הפלך, בעצת שבעת טובי העיר, בראותה כי שלח ברשת ברגליו, כי בידיו יזרה גפרית על נוהו, אז כשל כח סבלה! ואם כי אשר לא מלמדה היתה: עד כי גם התחנה משאת נפש הנשים, היתה כספר החתום לפניה, ורק פי המטפת, או המטיף אשר עמד בעזרת הנשים בחבית עמוקה עד צואר, כמנהג הימים ההם, שמרה תמיד; בכל זאת פתחה פיה בחכמה, כי חכמת הלב כלום נזקקת לחכמת המוח – ותתחנן אליו ותתאמץ בכל עוז לפקוח את עיניו, למען יראה עותתו, לבל יעש מדחה, ובראותה כי חזק מצור לבו, חגרה בעוז מתניה להלחם בו, וַתֵּתַצַב על יד הפתח, ותגדור דרכו בעדו, ותקרא בקול עוז: רק על גויתי המתה תעבור, וכל עוד נשמתי בי, כל עוד נטף דם נוזל בעורקי לא תמוש ממקומך!

– סורי לך מזה! הַאַתְ פתיות תשים רסן בפי?…

– לא אתנך להכות אם על בנים, נפשות נקיות!

– סורי לך מזה! – פקד עליה שנית בחמתו.

– רק על נבלתי תעבור! – ענתה האמללה באמץ לב, ולא זכרה אשר אם פטיש לשונה לא פוצץ סלע לבבו, אז גם זרועה לא תושיע לה! כי אם לכח אמיץ הנהו! רק פעם אחת הדפה בארבות ידיו הצדה, ולא יסף; ויפתח ברעש את הדלת ויצא באישון לילה, מבלי ראות איך אשת מלחמתו נפלה כבול עץ מאחוריה, על רצפת הבית, אשר אדמה כרגע מדם גלגלתה, ומבלי שמוע קול הצאן, קול הילדים הקטנים, עם הגדולים, אשר לקול מפלתה הקיצו בחרדה משנתם, ויקפצו ממשכבם ערומים ופרועי שער, בלהות צלמות כסו שמורות עיניהם, וישאו קולם ויבכו, ויגוזו שער ראשם, ויעוררו זעקת שבר ויתנפלו מרגלותיה, וירטיבוה בדמעות רותחות, ונפשם השתפכה אל חיקה, ואביהם לא ראו; האב האכזר ישב בעגלה אשר עמדה על יד הגשר, העגלון שמח מאד לקראת בואו, וידפוק בסוסים, הסוסים השמיעו קול נחרה, וישטפו במרוצתם, וירוצו כברקים דרך היער, אשר ענפים יבשים וקוצים כסוחים, התבקעו לשבבים תחת גלגלי העגלה, לב תנחום המה בקרבו, כשוך חמתו זכר את אשר עשה, אשר עולל לאשת חיקו, הוא זכר איך התחננה אליו באהבתה אותו לשמור רגליו מלכד, רוחו נבקה בקרבו וראשו סבב עליו, הוא ראה והנה היא רודפת אחריו, היא שמה רגליה ותדביקהו, ותתצב לשטן להסוסים, והסוסים התחוללו, ויעמדו על שתי רגליהם האחרונות, וישומו וישאפו, מה נורא היה מראה! פניה חורו כשיד, ועיניה נהפכו בחוריהן, עד כי בבותיהן לא נראו עוד, ותפיקנה רוגז וחרון; בכנף שמלתה וסינרה, מעבר מזה ומעבר מזה, החזיקו ילדיה הקטנים, פני הילדים הדלים הפיקו עצב ותחנונים, יחד פרשו כפות ידיהם הרזות, אשר רק עור דק קרום עליהן, ויקרצו לו עיניהם הגדולות, אשר מרגע לרגע גדלו והרחיבו עד כי היו כשתי גולות מים, ויצעקו ויהמו בקול יליל נורא כיללת הינשוף והחתול, הקול הנורא חדר אל לבו, ויקרע את בשרו, בשפת לא ידע דברו אליו, ויצרדו אצבעות ידיהם על חוטמיהם היפים, כמו הזהירוהו ממוקשים, וינבאו לו עתידות רעות ונוראות, ואשתו הניעה גם היא ראש אחריהם, כמו נתנה תוקף לדברי ילדיה, ואז לא יכול עוד נשוא, כי רחמיו נכמרו מאד, ולבו נמוג בקרבו מחמלה ופחד יחדו, ויצנח מעל העגלה, ויקראם לעלות אליו, למען ישוב עמם העירה, אך ברגע הוא מעדו קרסליהם, כי נלאו לרוץ מאחריהם לפני הסוסים, אשר רצו אורח מיראתם את השבט הנוגש בם, הם נפלו, ויהיו מרמס תחת פרסות הסוסים, וגלגלי העגלה עברו עליהם ויגזרום לגזרים, ויעברו בין בתריהם, ויהפוך פניו וירא, כי חול המסלה נהפך לארגמן מדמם, וראשיהם הכרותים עופפו ברוח ויסובו את העגלה ויהמו באזניו וישפכו מרי שיחם, בקול יליל נורא, כמו התאוננו עליו על כי הקציר ימי עלומיהם, והד נורא ואיום ענה מסתר היער, ואחרי ההד, ענה הד שני, ושלישי עד כי לקולם חרד מאד, ויתעורר מתרדמתו הנוראה…

המחזה האיום הזה עכר את רוחו מאד ובשרו סמר מפחד וינחם מאד על בלי שמעו לקול אשתו, ויצו על העגלון לשוב העירה, אך לכעשו והותו, כבדו אזני העגלון, לשוא אחז בערפו ויגער בו בקול גדול, אשר התפוצץ על פני היער, וישמע הד אחרי הד, העגלון ישב על מקומו כפסיל אבן, בלי נוע ממקומו, ויחזק בשתי ידיו מושכות הסוסים, והסוסים עפו כעל כנפי רוח, עלו הרים ירדו בקעות, אך כאשר האיר הבוקר, הכיר בפני העגלון את מיודענו, את בקבוקיה אשר בהתבונן תנחום בפניו, לטש גם הוא אליו שתי עינים חודרות, וישמיע קול צחוק, וימחא כף.

– מה זאת? מאין באת? ולאן אתה הולך? רבי גדי בן סוס, איהו? – שאל תנחום בהשתוממו למראה עיניו ויבט סביבותיו, ויהי כחולם!…

ובקבוקיה צחק בקול גדול ויקטר במנוחה מקטרתו.

– אנא בקבוקיה, הגד לי פשר דבר מה זאת נהיתה? איה רבי גדי בן סוסי? ואיך באת הלום?

– בעגלה זאת! – ענה בקבוקיה ויוסף לצחק.

– ומה זה תצחק? המשגע הנני או חסר דעה? או אתם הנכם משגעים?

– כלנו חכמים, כלנו נבונים! הכל בחשבון ודעת, הלא תבין, כי שכרנו עגלות אחד האכרים מכפר “כרשינה” לבלי נצטרך לגדי בן סוסי, אשר בעד כוס יין דגן ימכור גם את אלהיו, את אביו ואמו… ועלי עלה הגורל לארח לחברה אתך עד בואך לעיר הפלך, ולהביאך משם בשלום!

– כעת אבין! אך מדוע אטמת אזנך משמוע צעקתי, בצוותי עליך לשוב העירה?

– על כן הייתי אני נוהג בסוסים!… התבין רבי תנחום?

ותנחום לא ענה דבר, רק השפיל את עיניו ויאנח וידום.


 

ה.    🔗

ימים אין חפץ בהם, ימי ירח בול ליהודי כרכמיש אשר כרובם כן גדל רישם וענים, חג הסכות וחג העצרת, האורחים הזוללים האלה, באו אל מחנה ישראל כמשפטם תמיד, מימים ימימה, ויבלעו כתנין את כל מחמדיהם, אכלו את כל עמלם, מבלי השאיר להם כל שריד, ובעברם קל מהרה, עבר גם שאונה והמונה ועלז בה, ויצא מבת כרכמיש כל הדרה, וישח אדם וישפל איש תחת עול הפרנסה!… הגברים התפשטו את מעילי וכובעי “יום טוב” והנשים הורידו את עדין מעליהן, הסירו הצניפות והרדידים, והמחלצות, ויחד לבשו את הבגדים הצואים בעטרן ובנפט, בזפת ומשחת העגלות, בשמן קיק וחמאת בקר, בדגים מלוחים ובורית, בקמח ונוצות, בכבד ויותרת, בחמר ולבנים, בפיח ושחור, ברפש וצואת הבקר וכו‘, גם פניהם פשטו צורת יום טוב, וילבשו צורת חול מלאה אבק ושחור, חרב בא במעין פרנסתם וייבש מקורו אחרי החג! החנוני חבק את ידיו כל היום בחנותו, המוזג ישב משמים בבית משקהו, בעלי מלאכה, סרסורים, נושאי סבל, עגלונים, וכל בני דלת העם למיניהם, סבבו עיר כל היום, וישאפו רוח כתנים, וישאו עיניהם אל ההרים “מאין יבוא עזרם”? כמשפטם בכל מוצאי החג שבכל שנה ושנה, ומכבר הסכינו וישלמו את מחסורם, מראהו לא נורא היה כה בעיניהם כי הכירוהו מיום צאתם מרחם… וישאו אולו ברוח שוקטה, ולב מתנה, מבלי שאת עליו כל תלונה… באשר חשבו כי לכך נוצרו: ונשגב היה מבינתם, איך יבקש בן אדם תולעה, תחבלות לשבור עולו זה מעל צוארו? לא רק אשר האמינו, כאשר נטל על איש יהודי תמים עם אלהיו; כי גם ידעו זאת אל נכון בהשקפת שכלם כי כאשר חלק רבון העולמים, את עולמו שברא, לים וליבשה, למדבר ולישוב, להרים ובקעות, לארץ פוריה ומלחה וכו’; כן חלקתה ידו בקו גם את האדם אשר יצר: למאשרים ואמללים, לבני חורין ועבדים, לבעלי רכוש, ולאסירי עוני, ואיש לא נמצא אשר יוכיח משוגתם ויבינם, כי רק שקר נחלו להם, כי ישר עשה אלהים את האדם, כי משפט אחד וזכות אזרח אחת, נתן בעולמו לכל נברא בצלמו, רק המה, בני האדם, עותו נתיבותיהם, ובאולתם ורעתם כי רבה, לא ידעו, ולא יוכלו ליהנות מפרי שווי הזכיות! בחריצותם וחכמתם, יהיו בני חורין מאשרים, ובשפלות ידיהם ואולתם, יהיו עבדים אמללים, אם כי חזון נפרץ הוא בתבל לראות כסילים רוכבים על סוסים, וחכמים הולכים על הארץ, אבל אם נרדפה לדעת זאת, נראה כי מעלליהם הטו אלה, אבל על פי משפטם המה, הלא שוא יתאוננו, שוא יעמלו להטיב מצבם, אחרי כי גזרה היא מלפניו; ואשר נכתב ונחתם בטבעת המלך ה' צבאות אין להשיב! ועל כן היה פתגמם תמיד: “טוב לו שלא נברא משנברא”! ויקבלו באהבה יסורי המחסור!

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי!

השמש שלח קוי זהבו על פני כרכמיש, מבין מפלשי עבים אשר חתמו בעדו זה ימים מספר, וישם כראי מוצק את מקוה מי הגשם, אשר כנחל קטן שטף ועבר ברחוב בית הרצים, ומבעד למימיו נשקף בית תפלת אזרחי הארץ, וחמשת מגדליו בעלי הפעמונים. המצפים זהב, והעצים השתולים במערכה על יד הגדר אשר השליכו נצתם, העורבים עפו עדרים עדרים, ויהמו וישרקו, כמו התענגו על אור שמש כי מתוק, אחרי ימי סגריר, גם יהודי כרכמיש ההולכים בלי כח, לא מרוב עבודה; כי אם באפס עבודה, ובאפס שכר; יצאו גם הם מחוריהם, ממעונותיהם הצרים, לשאוף רוח צח בין שדרות האלונים, לשאוף רוח צח או להפיג את צערם, כי יום ערב שבת יום עברות הוא להם בעתות הפנאי… בבית צר להם המקום, כי קצרה נפשם לשמוע מדיני נשיהם האמללות, אשר בהן יכלה המחסור האכזר ראשונה חמתו; ובלכתם ברחוב תפושים ברוב שרעפיהם בקרבם כחולמים, הגיע לאזניהם, קול מרכבה מרקדה על מרצפת אבני הרחוב, האופנים השתקשקו, הסוסים השמיעו קול נחרה, פעמון הנחשת אשר בצוארם הרעיש בקול צלצל: “דין דין דין”, הרכב לבש גאות באחזו בשתי ידיו מושכות הסוסים, כמו חשב אז בלבו: “הנני עבד למלך וסגידו לי”! ויקרא בקול נגיד ומצוה “הצדה! הצדה”! והיהודים נבהלו נחפזו, מקול הקורא, ויטו הצדה, ויפוצו אל כל רוח, וישאו את עיניהם בתמהון על המרכבה אשר נצבה על יד שער בית הרצים, כי מהמרכבה ירדו שני שרים בעלי שפם, אשר על כובעיהם ממול להמצח הזהירו כוכבי כסף וזר אדום מסביב להם ותחת מעיליהם אשר נחשפו ברדתם מהמרכבה נראו בגדי השרד: מדים קצוצי כנפים בעלי כפתרי זהב, ואז שכחו ברגע אחד את חלמותיהם, ומדיני נשיהם, ודאגתם לבל יהי הלילה שבתם חול כי שני השרים נתנו להם ענין חדש לענות בו! כי זה דרכם מעודם לעזוב דאגת עצמם ולדאוג דאגות זולתם, או דאגות הרוח; אשר בדאגתם זאת, לא יביאו תועלת לא להם ולא לעולם, אם אמנם חזון נפרץ הוא בכרכמיש, לראות שרים עוברים ושבים, כי עיר מבצר היא; אבל היהודים הכרכימשים לא ירדפו ריקים, כי אף להם ויריחון, לא רק מקרוב כי גם מרחוק!… הלא דבר פלא הוא למעלה מדרך הטבע: שנים הרבה לפני המלחמה הסבסתופולית ידעו כי מלחמה תהיה בארץ, שנים הרבה לפני מלחמת 1870 ידעו כי מלחמה תהי בין צרפת ואשכנז, וינבאו על מפלת נפליון, ונצחון אשכנז, ויחישו עתידות רעות למקמהון, ולביסמרק כי יודח משאתו, ונבואתם זאת באה מקץ שנים הרבה, והם ידעו כי שר השוטרים יוסר ממשמרתו, ופקודתו יקח אחר, שנתים לפני צאת הפקודה מגבוה, ועוד דברים כאלה, ולו השכילו סופרי כתבי העת המודיעים חדשות חדשים לבקרים, כי אז חדלו מדרוש אל “החברה הצפונית” “הַוָה” “וְרֵיטֶר” ויפנו אל היהודים הכרכימשים, כי אז ידעו חדשות ונצורות אשר לא שערו מעולם…

בראותם את השרים, ידעו כרגע כי חדשות תקרינה בכרכמיש! השמועה הזאת עפה כעל כנפים, ברגע קטן מקצה העיר ועד קצה, בשער הכנענים, בשוק, באטליז, בבתי מדרשות, בבית תלמוד תורה והישיבה, ומה גם בבית הרחצה והמקוה! אלה לאלה שאלו, אלה לאלה מללו, וידרשו תלי תלי סודות ורמזים, ויחזו להם משאות שוא ומדוחים, איש איש ככל העולה על רוחו.

לפני בית המרחץ הגדול, עמדה עדה גדולה, ואיש אחד בעל כרס מלא ושפל קומה, פניו אדומים כתולע, שערות ראשו וזקנו ופאותיו רטובות, ואד עולה מהם, ובידו אחז צרור קטן, אשר עצר בתוכו כתנת מְזֻהָמָה, ותחת זרועו מטאטא רטוב, אשר אחרי דש בו את בשרו על התבתק העליון בבית המרחץ לפני ולפנים בחדר הקיטור ויקבל יסוריו באהבה, הנה יביאהו אל ביתו, לעבוד עבודה, לטאטא את ביתו, מערב שבת זה עד ערב שבת הבא עלינו לטובה, עד אשר יביא מטאטא אחר על מקומו, ואז יהיה לבער, וכה נהגו אז בימים ההם כל בעלי בתי כרכמיש, כי קשיטה ומחצה היה מחיר הפתקא לבי מסותא, ובעד המטאטא עליהם היה לשלם עוד חצי קשיטה! ועל כן בקשו הצלה פורתא, ויהי להם המטאטא הנשאר לפלטה! – האיש הזה נודע בשם רבי אוריה יודע בינה לעתים, קורא מכ“ע “המגיד” אשר על המדינות בו יאמר: איזו לחרב, ואיזו לשלום וכו', הוא רבי אוריה אשר עליו התהלכה הגדה בכרכמיש כי בנסעו ב”מחוזות החם" לבקש לו מעמד3, עבר גם דרך עיר המלוכה, ומלך ביפיו חזו עיניו, כאשר ספר במושב רעים כאלף פעמים ויותר, עד אשר היה להם לזרא… רבי אוריה זה עמד וידרוש ברבים:

– השרים האלה חכמי הבניה והגזרה הם, אשר בידם מחקרי ארץ, הם באו למוד אותה בחבל, כי פקודת שר הדרכים, לסול מסלת ברזל מעיר כלנו לכרכמיש יצאה כעת לפעולות, המלאכה הנה החלה!

– מסלת ברזל? – השתומם שמשי סופר העדה, אשר התהלל תמיד באזני כל, כי ספר הברית כמונח בקופסתו דמי, וידע כי התלגרף מכבר היה לעולמים, כמובא בשל"ה הקדוש, וישרוק בשפתיו, וינע ראשו ככף מאזנים ימין ושמאל – מסלת ברזל? אכן שמעתי על אדותיה, אך נשגבה היא ממני ולא אוכל לה! איך יסולו מסלת ברזל?

– איך יסולו? אל תירא רבי שמשי! – ענה רבי אוריה בגאון, כמורה יושב בקתדרא בבית מדרש המדעים לפני תלמידיו – סוללי המסלה, לא חובשי בית המדרש הם, וחכמתם ודעתם איננה נובעת ממקור “ספר הברית” שלך! הם ידעו איך להוציא דבר לפעלו! הם יישרו הדורים, כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו, לרוחב המסלה יניחו קורות עץ אלון, ולארכה מוטות ברזל, ויחזקום במסמרים, ועליהם תעבורנה מרכבות אש, רתומות לסוסי אש, תלתין פרסי ברגע אחד! השמעת רבי שמשי כזאת?

– לא שמעתי! אך הנני שומע כעת מפיך רבי אוריה, נפשי יודעת מאד כי בר סמכא הנך! ואנכי אודה ולא אבוש, כי בהמות הייתי עמך! קצרה יד בינתי מהשיג נפלאות כאלה, אך מעשה כשפים הוא! סטרא אחרא רחמנא לצלן!

– כאחד הבטלנים תדבר רבי שמשי! אנכי לא פללתי לשמוע אולת כזאת מפיך! האמנם? התאמין בכשפים?… לא מעשה כשפים הוא רבי שמשי! כי אם מעשה כח הקיטור, הוא אחד מאיתני הטבע, אשר עליו רמז המשורר הקדוש (תהלים קמ"ז) “אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו”!

– מי גלה את הסוד הקדוש הזה רבי אוריה!? – התחנן רבי שמשי כתלמיד לפני רבו.

– אחד מחכמי אומות העולם! ושמו גיאורג שטיפינזון!

– אחד מחכמי אומות העולם? ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם! הבינני נא ואחיה רבי אוריה, נפשי אותה לדעת ה“ענין” על בוריו!

– במופלא ממך רבי שמשי אל תחקור! ואל תלאה את רבי אוריה בחקירותיך! – כהו בו כל השומעים את החדשה הזאת אשר החיתה את רוחם, לבם פחד ורחב, ועליצות נפשם, נשקפה מבין ריסי עיניהם, ויבנו להם ברוח טירות כסף אין מספר – הגד נא רבי אוריה, האמת נכון הדבר מעם המלכות וממהרים לעשותו?

– דבר באזני פראי אדם! למה תשאלו כזאת? הלא גם תכנית המסלה, ערוכה היא ושמורה בכל: ארכה מאתים מיל, עשר תחנות לה, התחנה הראשונה תהי העיר הקטנה פלסתר, אשר מעבר הנהר, עד אשר יבנה הגשר במהרה בימינו!

איש אל רעהו הביטו ויתמהו וישמחו.

– מחיר המעונות יעלה פי שנים! – חוה דעתו רבי יהויקים בעל בית חומה במרומי השוק, ופניו נהרו כמו מכבר באה נבואתו.

– סחר עירנו ישגשג יפריח, וישלח פארותיו עד קצוי ארץ! – חרץ משפטו רבי זבולן סוחר תבואות שדי, אשר מרוב שמחת גילו נטתה מצחת כובעו הצדה, על אזנו השמאלית.

– מי יתן והיה! מפיכם באזני אל שדי! – נאנח רבי עקביה החנוני בשמחה מסתרה – מי יתן, ואז לא תחזיקנה עוד שבע חנוניות באיש אחד… ולא תתחרינה עוד אשה את רעותה, להוריד מחיר כנעתן, עשר מעלות אחורנית, וישבות גם ריב ומדון משער הכנענים.

– הצחוק הוא בנין מסלת הברזל? התבינו זאת? השמתם אל לבכם? עם רב ועצום כחול הים יעלה על עירנו, הרבה יותר מאשר לפני חמש שנים, בעת המלחמה; אדרכלים, בנאים, קבלנים פקידים עוזרים סופרים, סרסורים מסקלים, מחצצים, עודרים במעדר, וכל מיני בעלי מלאכה שבעולם; כילק יפשטו בכל חוצות העיר, יאכלו ישתו ישכרו יסבאו, ובעד כל דבר מצער ישלמו שבעתים, יפזרו כסף כאפר, שקלי כסף ודנרי זהב, כבימי מלחמת הצרפתים בארצנו, אשר אבותינו ספרו לנו, ולמשמע אזן דאבה נפשנו, “התנינים” ההם, כסף לא חשבו, רק תן על פיהם! – הגיד חלקו רבי בלע בעל בית המרזח, בנפש שוקקה, ובפה מלא, ועיניו יצאו מחוריהן, כמו ראה כבר בבית משקהו, את ההמון הגדול, ואיש איש צרור כספו בידו.

– בנין המסלה, אולי יביא גם לי ישע ופדיום, כחדש ימים לא אחזתי מרצע בידי – נאנח במרירות חפר הסנדלר, אשר בפניו הקודרים, ובשפתיו היבשות נכר כי לא שקר דבר פיו.

– ואנכי לא ראיתי קשיטה אחת גם מבעד לכלי המחזה אשר על עיני זה חדש ימים – התאונן בוקיה הסרסור בצחוק מר.

ופרץ ה“אברך” אשר במות חתנו, אשר הספיק לו מן עשרים שנה, נשאר בלי משען לחם, ואשתו הארורה תציק לו עד מאד, כי תבקש לחם לפי הטף אשר היו שמונה במספר, נחם גם הוא את נפשו הנוגה ויקרא בשמחה: רבונו של עולם, עשה גם עם עבדך אות לטובה! אולי אבנה גם אנכי! כי עת לחנני כי בא מועד!…

– כהונה תבקש לך פרץ? אל תדבר אולת, מדוע לא אספת לך ילדים, בחג הסכות? לך נאה, לך יאה להוות מלמד תינוקות! כי לא תצלח לכל מלאכה אחרת, ולו גם אם צלחת, זכר נא מי ימליץ בעדך?

– אי הא לא איריא! – ענה פרץ בנגון הגמרא בניחותא וינע בהן ימינו – אל תדאג לי! מהלל שם ה', לחותנתי יש מהלכים בבית אחד השרים, אשר כמדומה לי כי הוא אחד האדרכלים הגדולים, בבקר בבקר תמכור שם חלב פרתה, ועבדו – תספר חותנתי – הוא איש טוב ומטיב ועושה חסד.

צחוק גדול נשמע מסביב, ובוקיה הסרסור הכה בכף ימינו על קדקד ה“אברך” עד כי כובעו ירד עד קצה חוטמו, ואחריו החרו החזיקו בו, גם רעיו העומדים על ידו ויגדגדוהו ויהדפוהו, וידחפוהו, עד כי בעמל רב ובחרי אף נמלט מהעדה הרעה הזאת, והם עוד עמדו וישיחו וישתעשעו בחיק התקוה, ואיש איש לקח לו אֹשֶר מכל אשר בחר.

פתאום הביא השטן את קיש החיט, תופר בגדי שר השוטרים, ו“תקיף גדול” בכל בתי השרים והפקידים, ולעתים לא רחוקות הנהו שליח לדבר מצוה… וישליכם משמי אשרם ארצה, ויטביעם בטיט היון עד צואר. – הוי צר עין ורע לב! – הוא הגיד להם, כי אזניו שמעו ולא זר, מאחורי הפרגוד, זאת אומרת: מפי המלצר בבית הבשול אשר מהלכים לו שם, כי מבקרי בית המכס נכונים לבוא כרכמישה, לעשות בקרת בכל החנויות של מטוה משי ושש, וצמח הטהיי וכו'.

פני עקביה החנוני חורו כשיד, ורעדה אחזתהו, אם כי לא היה לו לירוא מפני מבקרי בית המכס, כי בחנותו אשר מחיר כל מערבה עלה עד עשרים שקלים, לא נמצאה סחורה אסורה.

– שקר בפיך – ענה כחשו בפניו איש כבן שלשים מסלסל בשערו, ונושא כלי מחזה על עיניו, ומכנסיו נראו מבעד למעילו על מנעליו, האיש הזה נודע היה בשם פלדש המורה, הוא מורה “חכמת” הכתב לנערי ונערות בני ישראל, אשר על פי הודאת פיו, בעל יכלת גדול היה, ומלמד בשבעים לשונות, ולו ידע גם לקרוא, או לדבר בשפת הארץ, כי אז לא היה בכרכמיש משלו!

כטל של תחיה החיה מענה פי פלדש את הנצבים עליו, וישאלו כלם בקצר רוח: והשרים לא מבקרי בית המכס הם? השרים הם בוני מסלת הברזל? הראיתם? רבי אוריה שיחיה לארך ימים, לא יכזב! הוא יודע את אשר ידבר!

– השרים השנים? – ענה פלדש בבטחה – הם שלוחי שר ההשכלה אשר באו ליסד בעירנו, בית ספר לילדי ישראל, מכבר קראתי הפקודה, כי על ילדי בני ישראל לעזוב את החדרים, ולבקר את בית הספר אשר להממשלה!

ושומעי החדשה הזאת, עמדו בפיק ברכים ודמם נקפא בעורקיהם.

– שקר בפיו יהודים! אל תשמעו לו! הוא יפיח כזבים!

– דרך ארץ חיט! – צעד פלדש בחמה שפוכה.

– דרך ארץ אפיקורוס!

– דום חיט!

– האָלם אפיקורוס!

– שניכם נצים, על מה זה ועל מה זה? – גער בם רבי פדהצור.

– החיט הזה יכנני בשם אפיקורוס!

– האפיקורוס הזה יכנני בשם חיט!

– השקר דבר פי? האם לא חיט אתה? הראיתם יהודים? קיש החיט מרא דאתרא הוא! לא נאוה לכבוד תורתו!

– ואני דבת שקר הוצאתי? האם לא אפיקורוס אתה? זקנך איהו? הזקן יובא לי כרגע! הזקן הזקן אללי לי! זרע יעקב ספרו והילילו על זקנו, על זקן פלדש, כי נגדע בדמי ימיו – התל בו קיש ועיניו האמוצות נוצצו מרוב שמחה.

ופלדש המורה “חכמת” הכתב, המלמד בשבעים לשונות ואשר רק שפת הארץ לא ידע, ויבט גם על בעלי בתי כרכמיש מלמעלה למטה, ובריבו אתם כפעם בפעם, – כי מהיר חמה היה – קרא להם “בורים”, “עמי הארץ”, “פראים”, “עגלים לא למדים” וכו' לא יכול נשוא לעג החיט הזה, אשר גם אחרי מותו, אחרי הגלגול העשירי לא יוכל לסלסל בקולמוסו על הגליון כמוהו “בעזרת”, “לכבוד”, או “שלום לאהובי” בסלסולים נאים מעשה כפתור ופרח בבת אחת כמוהו, והרואה לא ידע ראשית גם אחרית – מלא חמה וירץ אליו בחמת כחו, ויתיצב מולו, וינופף אגרופו מול עבר פניו, ויחרוק שן כזאב רעב בשחרו לטרף, וקיש גם הוא אם כי לא ידע לסלסל “בעזרת” “לכבוד” “ושלום לאהובי” על הגליון, בכל זאת לא נפל עליו לבו, לא התרפה ביום צרה, ולא נסוג אחור לבו, וינופף אגרופו גם הוא, וידפוק באצבע צרדה על חוטם פלדש הקטן כפול המצרי, ויקרוץ עיניו, ויעקם את חוטמו, ויקמט את מצחו עד כי כובעו התרומם לרגעים, ויארך לשון ממולו, ופלדש הביט אליו בזעם נורא, מבעד לכלי המחזה, וחרק שן ונמס; וכה עמדו כרבע שעה, הכן לקרב איש מול רעהו, כשני תרנגולים, עד כי עמד רבי פדה־צור ביניהם, ויפריד בין הדבקים, ולולא האיש הטוב הזה מי יודע אם לא דמים בדמים נגעו…

– הוי כסילים! – גער בם איש זקן הולך שחוח על משענתו אשר רעדה בכף ימינו הרועדת – וכוח על אדות שני השרים! הפעם הראשונה יעברו דרך כרכמיש שרי המלוכה? ואני, ראו עיני ולא זר, את הקיסר אלכסנדר המבורך, ומה גם את אחיו הקיסר החסיד ניקוליי הראשון, ואחוזת מרעהו, בהבנות המצודה; תמונתו הנהדרה והנאדרה בקדש, עודנה מרחפת לנגד עיני, עוד אזכור בבואו פעם לבית הכנסת הגדול ויעמוד מול ארון הקדש, ויתפלל בלב שלם, כי בית תפלה פרבוסלבי טרם יהיה בעיר הישנה, והכסילים האלה יריבו ויתוכחו על אדות שני שרים, עוברים לתומם דרך כרכמיש!

אם גם כלם דברו שוא ותפל, גם רבי אוריה, גם קיש גם פלדש, אולם גם הזקן לא צדק בתוכחתו! לו עברו השרים לתומם, כי אז לא שמו אליהם לב יהודי כרכמיש, הוא הדבר אשר אמרתי, אף להם ויריחון!

ביום המחרת, ביום השבת בבקר, רעשה העיר: שר הפלך… רבי אחיתופל… חוקרי דין… בבית הכנסת הגדול היתה מבוכה, וענן יגון שכן על פני כל המתפללים, הקהל התפלל עד “שוכן עד” ויחכו לבוא רבי אחיתופל, אך הנה השעה העשירית הגיעה, וזמן קריאת־שמע עבר, ויתפללו שחרית ויחכו בקריאת התורה, ורץ אחר רץ, ציר אחרי ציר שֻׁלח לבית רבי אחיתופל וכלם שבו בפחי נפש, וידיהם על ראשם.

– מה נשמע? – שאלו המתפללים אשר חרדו כלם פעם אחת, לקראת אחד המלאכים בשובו אל בית הכנסת.

– אכן, רבי אחיתופל נקרוא נקרא, לחקירה ודרישה אל השרים אשר באו הנה מעיר הפלך בבקר יום אתמול.

– מה? מה?

– רבי אחיתופל אֻסר באזיקים!

– מה? מה?

– רבי אחיתופל ישלח לארץ גזרה! לעבוד עבודת פרך!

– רבי אחיתופל חיב את ראשו למלך, וביתו יחרם לאוצר המלכות!

– רבי אחיתופל? הה צר ומצוק מצאוני! צרה ויגון אמצא!

– רבי אחיתופל נשיאנו? אנושה מכתי! מה אמולה לבתי! מה און פעל רבי אחיתופל?

– ואתה קנאת תמיד בו, הראית כי לא טוב היות ראש העדה ובעל בעמיו? כי הוא ישא עון העדה!

– מה זאת נהיתה פתאום? אנא הגידו בני ישראל!

– אך הבל ורעות רוח, פחד שוא! למה זה תפחדו כסילים? אין דבר! ברבי אחיתופל לא ימצא עון אשר חטא!

– אל תדבר כאלה! מי יאמר חף אנכי מפשע? וספרי הפקודים והנעלמים? התבין?…

– הה בגד בוגדים! מסירה ומלשינות!

– אל תפחדו ואל תרהו רבותי! כבוד רבי אחיתופל גדול הוא בעיני השרים!

– גדול ורם הוא על כל השרים! אבל אין רחמים בדין! השופטים לא יכירו פנים במשפט! הדין יקוב את ההר!…

– אוי לנו כי שֻׁדדנו! מי יתן לנו תמורתו? צדקותיו ומשפטיו אשר עשה עם ישראל!…

– האם רק צדיק וענותן היה? הלא גם גדול בתורה, חריף ובקי, סיני ועוקר הרים וטוחנן, זו בזו בסברה! כמדומה לי כי גם רבי צורי־שדי, ורבי נתן כקליפת השום נגדו!

– אל תדבר אולת, ואל תפשוק שפתים! השמעתם? רבי נתן הלא גם בנסתר ידיו לו רב!

– ואני אומר לך כי לא נופל הוא מרבי נתן גם בנסתר!

– ואתה בגדל חכמתך, תוכל להכריע בין שני אריותא אלה? החרש ושים יד לפה!

– ואתה למדת תורה הרבה, כי תרים ותשפיל? החרש אתה ולחכמה יחשב לך!

– היפלא איפו הדבר כי מלך המשיח לא יבוא? כל התלאות המוצאות אותנו, עוד מעט לנו!… הה ידענו רשענו, ועון אבותינו, כי גם במקדש ה' הרגו כהן גם נביא!…

– לו היתה חרב המשפט בידי, כי אז הוקעתי את המלשין לעיני השמש פה במגרש בית הכנסת, ואת נבלתו נתתי מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ!

– לעשות משפט מות יפלא ממנו, בזמן שיד המלכות תקיפה, אולם להנקם ממנו באופן אחר, לנפץ את חלונות ביתו, הנני הראשון לדבר מצוה גם ביום השבת!

– לנפץ חלונותיו? נקמה נוראה! הוי כסיל הלא תכאיב את ידיך, והוא יקרא ביום המחרת למזגג, וירפא שברי החלונות, אנכי הכה אכה ולא אחמול! אנכי אחשיך את הרואות בארובות, ואֵז נצחו!

– אנכי אמרוט פאותיו, שפמו וזקנו, ושחתי מאיש מראהו!

– ואנכי גם פרי בטנו לא ארחם, והכיתיו חרם והשמדתיו, התזכור את מעשה עכן עוכר ישראל?

– אין כחכם אלא בפיכם! מה זה הבל יפצה פיכם? נבלה כזאת תעשה בישראל? אל נתן דמי לנו! לכו ונלכה!

– הבה! לכו ונלכה!

– אנא תלכו? משגעים!

– אל בית המלשין!

– הידעתם מי הוא המלשין?

השאלה הזאת הביאתם במבוכה, ויבושו ממועצותיהם ויביטו איש אל אחיו וידמו, והמלשין נצל בחמלת ה' עליו ממוקשי מות, משערות ראשו לא נפל ארצה, זקנו ושפמו היו לו לשלל, חלונות ביתו נצלו מנֶפץ וביתו נשאר על תלו.

אחרי דממה ממשכה התעורר אחד וישאל: יד מי עשתה זאת? היסתר איש במסתרים רבותי ואנחנו לא נראינו? היתכן? עלינו לדרוש ולחקור הדבר!

– למה לכם חקירה ודרישה? מלאכת חפני הטבח הוא! הוא ולא אחר! חמתו כאש נתכת על רבי אחיתופל בגלל נכדו היתום, אשר נמסר לעבודת הצבא ולא במשפט, כי יחיד היה לאביו ולאמו!

– את השלג הנמס לפני חמש שנים, זכר היום! פתי! מדוע החריש עד כה? הלא עוד מעט ומלאו ימי צבאו ושב הביתה!

– אם לא חפני מי זה איפו?

– הוי פושק שפתים לשון תהפכות! השמעתם?

– אנכי יודע ברור, כי יד נפתלי הבורסקי עשתה כל אלה! נפתלי ישמור עברתו לרבי אחיתופל, על כי במעלי יומא דכפורא, בבוא כלתו עד משבר, שלח חמשת אנשי צבא לגור בביתו! מי שלא ראה בית נפתלי הבורסקי קבר צר, דל“ת על דל”ת! הוא מהר אז לבית רבי אחיתופל וישמע צרתו באזניו, ויצא בפחי נפש, רבי אחיתופל נתן עליו קולו: “עלי לתת מעונות לחיל המצב, ואל מי איפו אשלחם? אל בית רבי נחבי? או לבית רבי עכן? העשירים ימלאו את חובתם בכספם”! ומאז יארוב לנפשו!…

– חדל לך! אל תמשכהו עם רשעים! נפתלי הבורסקי הוא מן הנעלבים ואינם עולבים, ככל אחינו אשר מנע מהם אלהים עושר! הולך תום וירא שמים כמוהו, לא הלשין ולא ילשין!

– כלכם תרבו להג, תכבירו מלים, בלי דעת מאי דקאמרי אחשתרנים! – הגיד מפיבושת המלמד חלקו – אנכי היודע ועד! חי נפשי, כי אדע הכל! אולם השור הנה ארוכה לשונו, ולא יהגה בגרונו! או כדאמרי אינשי: לא יוכל לתקוע בשופר!

– מי הוא, רבי מפיבושת? הגד ולא תכחד, וצדקה תהי לך!

– את מי תירא רבי מפיבושת, כי תביט ברעדה סביבותיך ועפעפיך יבחנו בני אדם?

– את מי אירא? ה' לי ולא אירא! רצוני לבלי יודע הדבר בשמי, כי מדוע אקנה לי אויב חנם?

– חלילה! מי זה ילך רכיל? הגד מי הוא הבליעל!

– אנכי אגיד! כי מדוע אכחד את האמת? אבל אשתי תחיה, תקללני קללה נמרצת! היא תצעק תמיד: “טוב לך עשרה אוהבים, מאויב אחד”!

– ואם כן תכחד את האמת? דע לך רבי מפיבושת, כי העון אשר נחשוד בכשרים, על ראשך יחול! הלא תלמד לתלמידיך: “אם ראה או שמע ולא יגיד ונשא עונו”!

– חלילה לי מכחד! אגיד כרגע! אך ירא אנכי אותו! הלא ידעתם כי מלמד בבית תלמוד תורה נכנע הוא לכל!…

– תדבק לשונך לחכך! הלא ידענו! הלא שמענו! התגיד אם לא?

– אגיד כרגע! אבל הלא ידעתוהו גם מבלי אשר אגיד לכם! הן בבית הכנסת יתפלל!

– פוחז בליעל! זד עַוָל! מדוע תוגיענו בהבליך? הלא רבים הם הבאים להתפלל בבית הכנסת!

– האיש הזה הוא!… אך מדוע זה אגלה סוד?

– הלהתל בנו אתה אומר? כרגע תגרש מבית הכנסת, גם פקודתך בבית תלמוד תורה יקח אחר!… יהודים! עדים אתם היום, כי הוא עשה את הדבר הזה! מפיבושת המלמד הלשין את רבי אחיתופל! מפיבושת התם ומתמם!…

– אל קבר ישראל לא אבוא, ונפשי תקלע בכף הקלע, אם אנכי עשיתי זאת! – הצטדק האמלל ופניו היו כפני מת ושניו רעדו בפיו.

– אם לא אתה, הגד מי הוא הבליעל?

– אנכי אגיד לכם רבותי! אך אל נא באפכם! אל תשחיתו עץ לחמי! הלא בעל אנכי לאשה, ואב לבנים! אנא חוסו נא!

– חמה אין לנו! הגד ונסלח עונך כרגע!

– הוא ב.. בוע… בועז הקבלן! האם לא תזכרו את החרפה אשר נשאה אשת רבי אחיתופל על בתו היפהפיה – הכלבים ילוקו את דמה – בבואה אל בית אלהים בימים הנוראים, ושתי שערות הציצו מפדחתה מבעד להפאה הנכרית, בועז הקבלן לא ימחול על כבודו, בועז יתהלך עם שרים, לו נקם ושלם!

– יקחך הרוח! רד לבאר שחת חמור! כל חלומות שחלמתי על ראשך יחול! השמעתם כסיל אדם? שעה תמימה ענה את נפשותינו, ואנכי חשבתי, אל אלהים הוא יודע, את החדשות והנצורות אשר יגיד לנו, והנה ידבר דברי בלע! לולא חמלתי על אשתו ובניו כי אז גליתי כרגע את סודו לרבי בועז ונגזר!…

– ואני אומר כי רק ידי עובד חרש הברזל היו במעל!

– עובד? מה לו ולרבי אחיתופל?

– הוא עוין אותו בגלל אדרת השער!

– איזו אדרת שער?

– האם לא שמעתם? אתפלא מאד! הלא כל העיר היתה אז כמרקחה: בשבת חנוכה בשנה העברה, באה אשת עובד אל בית אלהים, עטופה באדרת עור שועלים, כי עובד עתק גם גבר חיל בשנות המלחמה ממלאכת חשוקי האופנים, ופרסות הסוסים, ויענק גם לאשתו מטובו, אבל תחת גדולה ותפארת, משנה קלון ירשה, בושת ומכאובים: אשת רבי אחיתופל האומרת בלבה אני ואפסי עוד, לא יכלה זאת נשוא, כי אשת עובד חרש הברזל תלבש אדרת שער כמוה, עשויה בתבניתה! כי חיט אחד תפרן, ויש אומרים כי נעלה היתה בחין ערכה על אדרת אשת רבי אחיתופל, ויחר לה עד מות, ואחרי התפלה, בקשה לה תואנה לבוא עמה בריב, ולכסות קיקלון על כבודה, אבל אשת עובד היא טובה וישרה, תמה וברת לב, ותמנע רגלה מנתיבה; והנה ביום השבת השנית, היתה מהומת צחוק, וקול ענות בעזרת הנשים: שני שמשים הובילו את אשת עובד האמללה עטופת באדרת השער, ומאחוריה תלויה היתה בחבל על צוארה צבת ברזל גדולה, היא הצבת אשר בה יאחז אישה אש לוהט! ולולא היה עובד איש ערום כוסה קלון או לולא היה איש מנוחה, כי אז נקבה מחלקת וירדה עד תהום!

– גדול כרה של בושה! עון פלילי הוא! לו הכלים את אשתי במקום קדוש, כי אז לא התאפקתי, כי אז עקרתיו משרש; האין לעובד הצדקה להתענג על כסף עמלו, כרב אחיתופל על כספו אשר לא עמל בו? אם עשה עובד את הדבר הזה לעולם יהיה! צדק מאד!

– חדל לך מדבר דברים כאלה פן יבלע לך! רבי אחיתופל גם הוא צדק במשפטו לפי דעתי, איש איש עליו לדעת ערכו ומצבו.

– ורבי אחיתופל יודע ערכו ומצבו? אנכי שמעתי על אדותיו! זקנינו יספרו לנו! אך הנה שלם לו אלהים! בן עובד הוא זרע ברך ה', בו יתברכו רבים, יומם ולילה יהגה בתורה, ובמצותיו חפץ מאד, ויאציל מכבודו על אביו ואמו. ובן אחיתופל היחיד, הוא בן מביש ומחפיר! בן סורר ומורה!

– ביום אידו הס קטגור! לו אם גם חטאה אשתו נגד אשת עובד, הבגלל זאת יעוו איש יהודי בהותו להלשין? התבין? להלשין!…

– מי יודע אם עובד עשה הדבר הזה? מי יעיד בו לרעה? מי יראנו באותות ובמופתים?

– מדוע זה יחרישו ער ומתים? אים אפוא הם טובי העיר רבי פשחור רבי בקבוקיה רבי ישבק, רבי יקשן רבי יקטן, רבי חצרון רבי חמול? מדוע יעמדו מנגד? מדוע לא יחושו לרוחתו לישועתו?

– אל תדאג! בלי שפק יודעים הם את אשר עליהם לעשות! בלי שפק יקראו הלילה אספה!

– ואני אומר לקרוא צום ביום השני הבע"ל!

– ואני אומר, כי כרווא יקרא בחיל, לאמר תהלים בכל בתי כנסיות! התהלים רבותי עזרה בצרות […]4 מאד. קרוב הוא לכל קוראיו!

וכה דברו וירבו להג, עד כי זכרו את יום השבת לקדשו, ואז התפללו תפלת מוסף, וילכו איש איש לביתו.

כל היום היתה העיר כמרקחה, כביום השוק! ברחוב “דרך המלך” ממול בית רבי אחיתופל, התגודדו להקות להקות, זקנים ונערים בחורים גם בתולות, ובני חבר לבנה, הציצו מן החרכים, השגיחו מן החלונות, ויהרסו לבוא גם אל הבית פנימה, והשפחות נתנו עליהם בקולן, ותזרקנה עליהם מים, ואת הדלת סגרו אחריהן; גם בבית המדרש הגדול לעת תפלת המנחה, רבה המהומה, שטו העם על פני בית המדרש, עליונים ירדו למטה, ותחתונים עלו למעלה, וישיחו ויהמו, ויתוכחו איש את רעהו בקול גדול עד כי קול הש“ץ נחבא, לשוא הכה רבי אלדד השמש בכף ימינו על שלחן הבמה פעם ושתים ושלש, עד עשרים, עד כי החלה הכות! לשוא צעק רבי קדש המוזג ככרוכיא על הנבלה הנוראה על בלי שמעם חזרת הש”ץ ועל בלי ענותם “ברוך הוא וברוך שמו”, לשוא התמרמר ויצעק בכל כחו עד כי נחר גרונו, כי שומע לא היה לו! אלה פשקו שפתים למען הרעימו, ואלה צחקו בקול גדול למען התגרות בו, ואלה הטו את אזנם להקשיב קשב רב קשב, כי לא בכל יומא מתרחשת נסא לשמוע חדשות ונצורות כאלה, עד כי כלתה תפלת המנחה, ואז עזבו המתפללים לאט לאט את בית המדרש, אחרי אשר שמעו חדשות כנפשם שבעם, רק רבי קדש המוזג נשאר עוד בבית המדרש ויתהלך לארכו ולרחבו אחת הנה ואחת הנה, ובהונות ידיו תקועות היו באזור מתניו, עיניו נשואות היו אל על, ונפשו התרוממה בשמי שמי קדם ובקול נעים מעורר לב קרא “שיר המעלות” ותמניא אפי, וככלותו לקרוא שירי קדש אלה, עזב גם הוא את בית המדרש לקים מצות “שלש סעודות”.

יום פנה כצל תמר, “השבת קדש האהוב” עשה לו כנפים. ועמו פרחו גם הנשמות היתרות! מקרב הלבבות הוביש כל ששון, בבתי כנסיות נשמע “ברכו” עם חשכה. בקול עצוב נורא, חודר כליות ולב, כמתחנן אל רוצחיו נפש תחת אשר בערב יום אתמול, הרנין ה“ברכו” לב שומעיו, בבתים התנצלו השלחנות את עדים מעליהם, את המטפחות הלבנות הפרושות עליהם לכבוד יום השבת, הכרכמישים זמרו בקול עצב “אדיר איום ונורא” “איש חסיד היה” “אל תירא עבדי יעקב” ויאוש ובטחון נלחמו בבתי נפשם פנימה, כי זכרון יום המחרת, ומחרת המחר, והעתיד הגדול והנורא עכר את רוחם… גם רבי אחיתופל נשיא כרכמיש, ישב בחדר משכיתו, על הכסא בעל הידות הגדולות, וענן יגון פרוש על פניו למסך, אם כי אימת המחסור לא בעתתהו, בדעתו כי דעתו היא מקור נאמן אשר לא יכזבו מימיו… גמרא גדולה דפוס סלאַביטה, פתוחה לפניו, אם כי לא העמיק בה חקור, לא התערב במחלקת רב ושמואל, אביי ורבא וכו' ולא אזר כגבר חלציו להוציא דין אמת לאמתו, להציל את הקונטרס מיד לוחמיו התוספות, כי דאגותיו לנפשו, לא נתנו לו דמי; הוא הגה וירבה חשוב, ואור פניו הועם מאד, לרגעים העביר כף ידו על מצחו הרחב ויחליק זקנו, וישם אגרוף ימינו תחת מצחו בהשענו על הגמרא ויקם ויתהלך בחדרו, ואנחות התפרצו מקרב חזהו, אשה אחרי רעותה, אם כי בעוניו לא גדל כה אסונו כאשר הגדילוהו בני עדתו באולתם ופחזותם, עד כי הציעו לקרוא צום ועצרה, ולאמר תהלים בכל בתי כנסיות; הן ידע בעליל כי לא נעצר בכלא, ורגליו לא לנחשתים הוגשו, ומה אות כי בחדר משכיתו נמצא אז, וצעדיו לא צרו מלכת; גם לא עלה מורא על ראשו, פן ישלח לארץ גזרה לעבוד בפרך, אחרי אשר ידע כי לא עשוק בדם נפש הוא, ולא זיף שטרי המדינה, ולא מרד במלכות… גם לא נטה קו חשד, לא על פני הטבח, לא על נפתלי הבורסקי, לא על בועז הקבלן, ולא על עובד חרש הברזל, כי ידע מי ומי הם בני השטן המרקדים נגדו, כי בעמדו בבקר היום הזה שעות שתים לפני השרים אשר שֻלחו במלאכות שר הפלך לחקור ולדרוש על דבר הטכסה, הם השרים אשר בגללם עורר מדנים פלדש המורה וקיש החיט; הנה מפיהם ידעו כל דבר, אחרי כי עיניו ראו ולא זר, את אגרת הבקשה, או “כתב השטנה” אשר הגיש תנחום על יד שר הפלך, החתומה גם בידי פשחור בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן, חצרון וחמול שבעת טובי העיר; אולם על זאת דוה לבו, ולא ידע שלו בנפשו, פן יָשׁלך מפיו טרף, פן תפול הטכסה בידי חוכרים אחרים, או גם ביד פשחור!… ולא רק אשר יאבד טובה הרבה, אוצר שמן ונחמד, כי על פי חשבונו תביא לו בפריה חמשה ועשרים אלף שקל לשנה, חמשה ושבעים אלף לשלש השנים, ואחרי שלש השנים, עוד שלש שנים, עוד חמשה ושבעים אלף!! – כי עוד יריעו אויביו עליו, הרעיון הנורא הזה היה כרעל במעיו, כרצח בעצמותיו, הן מאז היה לאיש עמדה לו ערמתו להיות מְנַצֵחַ ולא מְנֻצָח! ובעקב הרעיון הזה אחזה גם דאגה איומה ונוראה: פן יתרעם הגלל, ויתרעש הכסא – כסא נשיאותו – הדאגה הזאת הרכה את לבו מאד, עד כי נכון היה ברגע הוא לקרוא לשוטניו ולהתרפס לפניהם, ולתת להם את בריתו שלום, לתת חלק לשבעה, גם לשמונה, לתנחום, אך כרגע נחם ממחשבתו ויבוש מעצתו, ולבוז היה בעיניו על מרך לבו, על המחלה החדשה המסכנת, אשר תצעיד את האדם למלך בלהות, ותפילהו למשואות נצח; המחלה הזאת לא ידע מעודו, בכל עוז עמל תמיד, בתחבלות יושר וצדק או בתחבלות און ומרמה, לבלי יהפכו אוהביו לאויביו, אולם גם להתרפס לפני אויב יהפך לאוהב, לא נסה מעודו, ולא אבה לנסות, באשר ידע כי אהבת גבר כאהבת אשה, לא בחזקת היד תוקח, ומה גם בדעתו כי אין כח אויביו אלא בפיהם; ולו אם גם היתה יראתם על פניו, גם אז לא קרא להם לשלום, בדעתו כי החוט הנתק לא במהרה יתאחה… ובדעתו כי כאשר לא נכון להקדיש מלחמה על אוהב יושב לבטח, כן לא נכון להרים נס שלום, לצר ואויב, והמשפט הזה אמץ את לבו, ויקם מכסאו בעוז רוח ויאמר: לא נאוה לאיש גבור חיל, בעל רגשי כבוד ועוז, לעזוב את נשקו וללכת שבי לפני צר, אם גם יכרע לטבח, ומה גם בעת אשר יש לאל ידו לדכהו תחת רגליו! – אנכי אלחם בם בכל עוז ואוריד לארץ נצרם, ואז בראותם כי אזלת ידם יקראו הם לשלום! או אז יכנעו, ועבדוני לעולם… אכן תעוז ידי ותרום ימיני, ארמסם בחמתי, כי שפנים המה, מוגי לב, יראו חתת וייראו! אנכי תכנתי את רוחם, אנכי אחשוף זרועי עוזי, אז מות ירעם!… אך לא, אסיר מחשבת נקם מכליותי! הן לא ארבו לנפשי, רק לנפשם המה אמרו להטיב, כי אנכי אמנם הלא סבותים בכחש… ומה גם פשחור אשר מחרבנו אמרתי להבנות, מי גבר יחיה ולא ילחם מלחמת הקיום? ולו הייתי אני תחתיו? החרשתי בהוציא אויבי בלעי מפי?… אך מה זה הבל יפצה פי? ההסתתרה בינתי? אנכי הוצאתי בלעו מפיו? האם ירושת עולם היא לו הטכסה? האין לאיש כל צדקה לנגוע בה? הוי יושר נבזה וסכלות נפתלה! הן אמנם סבותים בכחש, ערום הערמתי! ומה? האם עלי היה לגלות להם כל מערכי לבי, למען יכבלו עצתי? אכן חכם הנני משבעה שיבי טעם! מי חשב, אחרת, כי לא לטובת העדה אעשה זאת? ערמה נפלאה חי נפשי! אנכי לקחתי שטר האמנה, ושטרי המקנה מבתיהם, והכסילים האמינו כי נחוץ לי שטר אמנה בתור בא כח העדה!… ושלשים האלף אשר גרעתי משלש שנות החכירה, הלא אל אוצרי יבואו! מדוע זה אדאג להעדה, אם יש לי לדאוג למעני? האם גואלי וקרובי המה? ידעתי כי מצבת זהב, לא יקימו על גל קברי אחרי מאה ועשרים שנה! אחת היא להכסילים! אם אנכי לא אחכם, ימצא איש אחר אשר עוד יחכם ממני!… הם התנפלו עלי בסתר, וישיתו לי מוקשים, ולי לא תהיה הצדקה לעמוד על נפשי? להלחם בחזקי מצח ושוכחי טובה אלה? כמה פעמים רחצתי הליכותי בדם יתום ואלמנה, בדמעות עשוקים ורצוצי משפט בצאתי לישעם? בעת אשר יחד חבאו עניי ארץ וישכבו למעצבה ורוח זלעפות היה מנת כוסם, התענגו בניהם על רוב שלום! בני עדתי הסכלים יכרעו וישתחוו לפני ויכבדו לשמי, וידעתי כי גם כעת יעמדו לימיני, אשרוק להם ואקבצם, ויחד כלם יעידו ויגידו צדקתי, גם ישבעו לשקר… אבל בעיני אני! לו נבעו מצפוני לפני הממשלה אשר צדק צדק תרדוף כי אז – שוכן שחקים – הלא בכל בתי האסורים צר היה לי המקום!… כמה פעמים שמתי נפשי בכפי למענם כתבתי, מחקתי, שניתי, זיפתי, והמה כה יגמלוני! ובכל זאת!… אניח את כלי נשקי, ובתחבלות ערמה אתגבר עליהם! אמלא את כלי התותח כדורי עץ גמא! מחר הלא יום הראשון, יום מנוחה להשרים, וביום השני יקראו לחקירה ודרישה, אין דבר! עד יום השני תורני ימיני נפלאות! בפיהם המה ימליצו בעדי לכפר על כל חטאתי, ואחרי כן אתגרה בם ואצחק למשבתם! אך זאת היא עצה נפלאה! – כה דבר לנפשו, ויצטדק לפני כליותיו, עד כי נפתחה דלת חדר משכיתו ופח יקוש בא ויברכהו “בשבוע טוב” וישתחו ביראת הכבוד.

ורבי אחיתופל הרכין את ראשו אל הגמרא כמו שם כל מעיניו בה, ולא שת לב לו, כמו לא שמע את ברכתו ולא ידע בואו.

– הנני רבי אחיתופל כי קראת לי! – נדרש פח יקוש לאשר לא שאלהו.

ורבי אחיתופל הוסיף להגות בהגמרא בקול דממה דקה. כמו אותה נפשו להכבד בעיני פח יקוש, אשר בראותו כי טרוד הוא במשנתו, עמד דומם ויחיל, ויסר אל פנת החדר על בהונות רגליו ויאסוף אליו גם את נשמת אפו, לבל יפרעהו ממשנתו, כי גדול היה כבוד התורה ולומדיה בעיניו מאד מאד.

– אכן קראתיך עכבור! – אמר רבי אחיתופל אחרי אשר נשמע בחדר, שעול פח יקוש אשר הכירהו מאד.

– מה זה תצוה אדוני?

– הידעת עכבור חדשות? השמעת?

– ידעתי גם שמעתי, הקריה הומה תרתיח כסיר, אבל דע לך אדוני, כי בני עדתך מקטן ועד גדול עמך הם בצרה!

– הבל ורעות רוח עכבור! חי חי חא, אל ידאגו לי אמור להם בשמי, כי ישקטו ויביטו במכונם, כי לא תאונה לרועם הנאמן כל רע חלילה; קצף על פני מים! הוי פתאים מאמינים לכל דבר! אולם חדשות נוראות אתי עכבור! שמועה לא טובה! כל השומע תצילנה שתי אזניו!

– אל מה ירזמון מליך רבי אחיתופל!?

– ידוע תדע עכבור – לך לבדך הנני מגלה סוד כמוס זה – כי פקודת הממשלה הרוממה הניעתני היום בבקר להרים בשנה זאת תרומת אנשים לצבא! שלש שנים חלפו עלינו בשלוה ושקט, בגלל הדבר הזה מנעתי היום רגלי מבית אלהים. התבין עכבור?

– אבינה, בגלל הדבר הזה? ובני עירנו יחזו משאות שוא ומדוחים! אנכי אגיד להם משוגתם.

– הזהר והזהר כסיל אדם! ראה הנה השבעתיך ידברו ככל העולה על רוחם ומה מני יהלוך? עלינו לעשות במחשך מעשינו!…

החדשות האלה הרעישו מוסדי לב פח יקוש. ויהי כגבר עברו יין, מבלי יכלת לשאת רגשי גילו. אם אמנם בזכרו את המות, מצרי שאול, שבעה מדורי גיהנם, אכזריות מלאכי חבלה. גן עדן, זיו השכינה, ומה גם מלחמת גוג ומגוג, חבלי משיח תחית המתים, אריסטון לצדיקים. ואחז בשרו פלצות, בזכרו כי בעד כסף נמאס ימכור להשטן את נשמתו; אולם הוא נתן משפט הבכורה לההוה על העתיד ככל נברא בצלם… ויעלוז לבו בקרבו לשמוע כי פקד ה' אותו לתת לו לחם. הן בשלש השנים, מאז חדלו בני ארצו להרים תרומה לצבא בחסדי הקיסר אלכסנדר השני, אשר לזכרון יום עלותו על כסא מלכותו, ושומו קץ למלחמת סבסתופל עשה הנחה בכל מדינות מלכותו, לקרוא דרור לעבדיו ממס תרומת הצבא ארבע שנים רצופות; מהעת ההיא דל מאד חלקו בחיים, ולבו חלל בקרבו, בזכרו ימים מקדם תקופת הזהב, אשר קבץ ילדים קטנים כעמיר גורנה, בני הורים עניים ורפי כח, ויקח חמשה שקלים לגלגלת. ותקופת הנלכדים חסרי תעודות מסע, אשר לכדם וימכרם בכסף מלא, מלבד אכל ושתה, וראות בטובה. ועל כן התעורר לחיים חדשים, בשמעו החדשה הזאת מפי רבי אחיתופל, ולא נפלא הדבר אם איש כפח יקוש, אשר ירא את אלהיו, ולב בשר היה בקרבו, ישמח לאיד אמללים, בגלל הות בצעו או לחמו, ויהי מטה זעם בידי עריצים; הן גם אנשים המגביהים לשבת, על מדרגת סלם החיים, היושבים בצל החכמה ובצל הכסף, כהרופא קו־לקו ועוד כמוהו, לא ייטיבו דרכם, ועת המגפה עת רצון היא להם.

– מדוע נעתקו מלים מפיך עכבור – שאל רבי אחיתופל בראותו את מבוכתו. – הידעת כי על עדתנו לתרום לצבא בשנה זאת חמש ועשרים נפש?

– עשרים וחמש? – שאל פח יקוש ויקפוץ ממקומו וישם שתי ידיו בבהלה על ראשו ויאנח כמו רע עליו המעשה.

– עשרים וחמש! כן כתוב מפרש בהפקודה

– אללי לי בעונותינו הרבים!

– כמה הם בספרתך עכבור?

– כמה לא אדע. הן עצמו מספר ולא אדע ספרות; בשלש השנים מכבר יאשתי את לבי מהם.

– לא טוב הדבר, הזמן קצר והמלאכה מרובה.

ועכבור עמד דומם תפוש במחשבותיו, כמו בקש לזכור נשכחות, להעלות זכרונות מתהום הנשיה, ויען ויאמר: הנה רבים זכרתי בזכרון טוב לפני, אנכי אוכל לקרוא בשם לפניך: בן מיכה השומר אחד, בן זבולן בעל הרחים (של יד) שנים. בן צפורה האלמנה שלשה. בן גרשון מוכר דגים מלוחים ארבעה. נכד זרח העור חמשה. נכד יוחנן חוטב עצים ששה. נכד עוזר הגבן שבעה. בן גד שואב מים שמונה. בן מפיבושת המלמד תשעה.

– ויותר לא העלה המזלג?

– לא יותר!

– לכן עכבור, אפתח לך את אוצרי אני – אמר רבי אחיתופל, ויצרוד אצבע ימינו על אצבעות שמאלו וימנה: בן פשחור אחד, בן בקבוקיה שנים, בן יקשן שלשה, בין יקטן ארבעה; ולו היו בני ישבק וחצרון זכרים כי אז הוספתי לך עוד שנים.

– האמנם? מה החדשה הזאת? האם לא התולים בפיך רבי אחיתופל?

– מדוע זה תתפלא?

– בעיני יפלא הדבר, כי הארי הנמר, הדוב והזאב והברדלס יעלו גם הם על גבי המזבח! בני שחץ אלה, הלא יטרפו כרגע בחמתם את הכהנים זובחי הזבח!…

– אל תירא ואל תחת! בעיני אני כבשים בני שנה המה!

– בן חמול הלא יחיד הוא!

– אל יפול לבבך עכבור! הכל במשפט צדק, בחשבון ודעת!

– ידעתי כי חכם לבבך אדוני! כי בר סמכא הנך

– עוד אחד שכחתי, בן משלם הדנציגי.

– בן משלם הדנציגי?

– בן משלם הדנציגי. למה זה תשוב תתפלא?

– הלא תדע רבי אחיתופל כי לא אדע רחמים ביום דין; מהחמשה אשר נתת לי הנני שבע רצון, אך על האחד יהמו רחמי: משלם הוא איש טוב ויקר, ובנו הוא בן יקיר, הוא ינהלהו בלחם לעת זקנתו אחרי רדתו פלאים מגדולתו, בן מכבד הוריו כמוהו, לא ראיתי עוד בעירנו, חלילה לך אבי אחיתופל מעשות כדבר הזה!

– “בן מכבד הוריו”! ובני הגוים לא יכבדו את הוריהם?

– אכן בני הגוים יכבדו את הוריהם, אבל הגד נא רבי אחיתופל אם גם בני ישראל יכבדו הוריהם? יחד את כל מחמדינו ההיו לנו מימי קדם, לקחו גם את המצוה הזאת ממנו!…

רבי אחיתופל ידע, כי דברי עכבור צדקו יחדו, מבשרו חזה זאת: בנו לא יכבדהו, מוראו לא יירא, מכבר סר מדרך הישר, שוכח אלֹהַ, זולל וסובא, מבלה מבחר עתותיו בצחוק הקלפי, ועוד בהיותו בן חמש עשרה שנה היה רועה זונות, גם בתו היחידה הנערה התמימה והישרה תמרר את חייו, ובגללה התוכח עם עכבור על אדות בן משלם, כאשר יוכח הקורא בפרק הבא, ובכל זאת שם לאַל מלתו לאמר: מה בצע בכבוד הוריו, אם בז הוא לדבר ה‘, לובש בגד נכרי, מסלסל בשערו, מונע רגליו מבית אלהים וכו’.

– הוא יתן דופי בבן משלם, ואת בנו ההולך בשרירות לבו לא יזכור!… – חשב פח יקוש בלבו, אשר המה בקרבו וידום.

– ומה תאמר עכבור?

– אחת אמרתי חלילה לי מנגוע בו לרעה! הוריו יגועו בענים!

– לא פללתי עכבור לשמוע אולת כזאת מפיך, לא מחכמה ולא מיראה דברת זאת: “הוריו יגועו בענים” האם אין אלהים? על זאת יתפלל כל חסיד לעת זקנה: לבל יצטרך לידי מתנת בשר ודם, ומה גם למתנת בניו…

– שלח רבי אחיתופל ביד מי תשלח! – ענה פח יקוש אשר נהפך לבו בקרבו, לראות עול נתעב ונאלח כזה, יתחפש באדרת אמונה טהורה, אם כי כרבי אחיתופל כמוהו לא יד רחם ביום עברה, ודמעות נדכאים היו בעיניו כמי מדמנה: ולולא היה עבדו הסר למשמעתו כי אז קרע את המסוה מעל פניו.

– מדוע תותירהו לטובה? הלא דבר הוא!

– אין דבר, רק בחמלתי על המשפחה העניה!

– אם בעל רחמים אתה מדוע לא תרחם שארית ישראל?

– על אלה דוה לבי, כי יסור יסרני יה להיות שבט אפך – עזרני אלהי ישעי לחדול מעושק ידי! ידעתי כי אי אפשר לעולם בלא בוסמי ואי אפשר לעולם בלי בורסקי, אשרי למי שפרנסתו בוסמי ואוי למי שפרנסתו בורסקי!

– אין רחמים בדין! הדין יקוב את ההר! מה נעשה ליום פקודה? הן לא כל אלה אשר קראת בשם לפני, יאחזו במצודה, ולא כל הנאחזים במצודה, יצלחו לעבודת הצבא. על כן אחת אמרתי: בן משלם הדנציגי יושם במשמר;

– אנכי אתן לך שנים כפרו!

– גם אם תתן לי מאתים! הוא יושם במשמר. אולם בהגמרא הקדושה אשבע לך כי לא תאנה אליו רעה. נקי יהי לביתו ביום השני, או ביום השלשי; אך עלי לסבב פני הדבר בגלל החמשה אשר אמרתי!

– דבריך נאמנו מאד; אולם אין את נפשי לאבד חלקי לעולם הבא, בהדאיבי נפש צדיק חנם. אחת אמרתי שלח ביד מי תשלח והחמשה יהיו אסורים בעבותות עד קרנות העגלה כעגלים בעוד שעה אחת!

– אל תמהר, אל תחיש מעשיך כי אץ ברגלים חוטא: בהודע הדבר בעיר כי בני העשירים נשבו, אז מצעירי בני דלת העם, לא תשאר גם פרסה, כי הלא ילמדו קל וחומר בעצמם: ומה אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר? לכן זאת עשה: הלילה תתנפל על בני דלת העם ובליל המחרת תפול על בני הקצינים כאשר יפול הטל על הארץ. ולבן משלם הנה שמעתיך הנני מבטל רצוני מפני רצונך!

– האלהים ישלם לך כגמולך רבי אחיתופל! – ענה פח יקוש מלא גיל בגלל אשר חדל מבן משלם. ובגלל אשר שם פניו בבני הקצינים אשר שוט שוטף כי יעבור לא יעברם – אבל רבי אחיתופל, שוטרים ואנשי חיל?

– למה לך שוטרים ואנשי חיל? גם אתה יכול תוכל להם הלא זבובים הם; קח לך שני משרתי העדה, את עורב ואת זאב, והמה יהיו צלך על יד ימינך!

– לו יהי כדברך! – ענה פח יקוש ויפן לצאת. ורבי אחיתופל צוה לתת לו סעודת “מלוה מלכה”: יי"ש בשר אוז צלוי, קשואים חמוצים, שכר, ופח יקוש לא סרב לגדול, ומה גם בדעתו כי צדקה תהי לו, וישב אל השלחן ויאכל וישת וייטב לבו. ורבי אחיתפל ישב גם הוא על יד השלחן. פתאום נראה עורב וזאב בפתח החדר, ויקרצו עין לרבי אחיתופל, ורבי אחיתופל מהר וירץ לקראתם, ופח יקוש הבין כרגע את ערמת רבי אחיתפל כי בצדיה עצרהו בביתו למען יפיק זממו בטרם יוכל לגלות את אזן משלם, כי מלכדתו עלי נתיב, ויתעצב אל לבו מאד, ותאות האכל סרה ממנו, ויטול ידיו במים אחרונים, ויברך בכונה, בעינים עצומות ויצא בלב מלא יגון וכעס אולם בזכרו, כי בשבוע הבא יראה שכר לפעולתו, חלף עצבו ורגזו.

אי לך עכבור בן שפן, כי אדם קצר רואי הנך, ולא תראה את פגעיך העומדים אחרי כתלך, אחרי ערפך, ולא השכלת לדעת, כי משפטי רבי אחיתפל תהום רבה, וכל פעל למענהו כביסמרק בשעתו.


 

ו.    🔗

יום חשך יום ענן וערפל קול יליל בחוצות כרכמיש ותהי תאניה ואניה.

הפקודה הזאת שתה נוספות על יגון הנפשות הנענות, הנפשות הנמקות בעונן.

החוק הזה, חוק עבודת הצבא יקר ונעלה בערכו לעם ישראל, כי הוא הרימהו מאשפות וינשאהו למעלת אדם. אבל בידי מאשרי העם הזה, נהפך לו לרועץ.

שני מושלים צדיקים ביראת אלהים: יוסף השני קיסר אוסטריה, וניקוליי הראשון קיסר רססיה, היו הראשונים, אשר חוקי עבודת הצבא היו להם אבני הפנה, ביסוד שווי זכיות עבדיהם היהודים, המפזרים והמפרדים בכל מדינות מלכותם, והנה יהודי אוסטריה, השכילו, ויבינו את הטוב הצפון בקרבו, ויקבלוהו באהבה וברצון, ועם אוסטריה נוכח לדעת, כי גם הם בני אדם המה ולא שפנים מוגי לב, כי גם הם בנים הם לארץ מולדתם, ועבדים נאמנים למלכם, ואנחנו לבשתנו ולהותנו, טפש כחלב לבנו. עינינו טחו מראות ונחבל תחבלות… ומאשרינו התעונו ויוליכונו בתהו לא דרך, ויכונו בסנורים למען תמצא ידם לשלול שללנו למלא כרשם מעדננו…

הרעיון הנעלה הזה, הרה והגה לב הקיסר יוסף ימים רבים, עד כי הציעהו לפני הכהנים והסגנים ביום האספה בבית מועצות המלכות, אבל לא מצא חן בעיניהם: הכהן בחצר המלך בֿולף, והנסיך היררוך והתנגדו איש לרעהו כאש למים. הראשון היה אב הרחמים והסליחות, סמל החנינה והחסד, והאחרון היה גבור מלחמה, סמל הקשת המשכלת והחרב המתהפכת; בכל זאת התאחדו אז בשטנם על היהודים: הכהן צעק מרה כי כבוד הלגאי־יונים יחלל, אם בנים לא אמון בם יתערבו בתוכו… והנסיך אשר היה רחוק מקנאת דת, הגיד כי היהודים עם לא עז כשפנים. היהודים הם ממלכת כהנים וגוי קדוש, עומדים בבית ה' עטופים בטלית ותפלין, אך לא נאזרים בגבורה על יד כלי התותח על שדה קטל.

– אל ימהר הוד כבודך לחרוץ משפט כזה על אדות היהודים! – ענה שר הצבא זונינפֿילש ברגש – ערש ילדותי עמד ברחוב היהודים אשר בניקלשבורג, ובכל זאת בחסדי הוד כבוד מלכותו, עבדתי בצבא כגבור משכיל.

– מי נדה ולחם קדש יתנו עוז ותעצמות לעם! – ענה הכהן.

– אל תדבר אב קדוש כאלה! – ענה הקיסר וצחוק לעג עבר על שפתיו – המחמדים לא הוזה עליהם מי נדה, ומלחם קדש לא טעמו, ובכל זאת הלא שמעת, כי נתנו לצבאותינו אגוזים קשים מאד לפצחם בשניהם!

הכהן נדמה. והקיסר הוסיף לדבר: עצתי לשמוע גם דעת היהודים, בדבר שאלה גדולה ונכבדה הנוגעת לחייהם, הביא נא הנה את נתן אסקליס (אשכולות?) החלפן!

– הוד כבוד מלכותו! – קרא הנסיך היררוך – החלפן בין אחיו היהודים לא יתחשב, כי לבו ראה חכמה מעט… אבל נשמע נא מה בפי פנחס שטייניטץ, השוחט מפרנציץ, ובפי ראובן מעיר פרישבורג! מפיהם נציל דבר אמת!

נתן אסקליס החלפן, היה איש זקן בן שמונים שנה, אך כחו חדש היה עמו, הדרת שיבה חופפה עליו וצדק מפניו נשקף, בצעדו על סף בית המועצה הסיר את כובעו מעל ראשו הלבן כצמר צחר, וישתחו אפים ארצה, וישב וישם כובעו על ראשו וישא מרום עיניו ויברך בחרדת קדש: “ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם” והקיסר אם כי לא ידע פירוש המלות האלה, קם מכסאו ברגש קדש וירכין את ראשו בענוה, והכהן לטש להחלפן עין זעם.

אחריו הובאו שני רעיו: השוחט מפֿרנציץ והטבח הפרישבורגי. השוחט היה חלש, זקן אין אונים, בין קמטי מצחו ולחייו, מכבר נראו עקבות הכליון, והטבח היה איש גבן ושפל קומה, וראשו שכן בין כתפיו הצדה, מראהו הנבזה העיר צחוק וקלסה בלב יועצי המלך.

על יד השלחן הירוק ממול כסא הקיסר הוכן בעד החלפן כסא לשבת, והכהן רגז תחתיו.

– השמעת נתן “אהובי”? – פנה הקיסר אל החלפן ועפעפיו בחנוהו – הנה יש את נפשי להסיר את החרם הנורא הרובץ כמשא כבד על אחיך היהודים: חפצי לתת להם זכות אזרח… אולם בזאת תבחנו: התחלצו לצבא ככל אזרחי ארצנו? הגד נא נתן. אך שב נא על הכסא!

– סלח נא הוד מלכות אם אדבר בעמדי על רגלי… לבל יכלמו שני רעי הנצבים בזה.

– עשה כחפצך אסקליס! אך הגד נא דבר אמת!

– בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו נכונים אנחנו לעבוד עבודת הוד כבוד מלכותו – על זאת דוה לבנו כי נפלינו אני ועמי, ולא נוכל להראות חבתנו לארץ מולדתנו…

– אבל מה כחכם? – שאל הנסיך היררוך.

– ישראל עם חרף נפשו למות מאז היה לגוי! גם בצאתו ממצרים בטרם למד ידו לקרב, הכה את העמלקי, את סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן, גבורי צבאותינו עשו להם שם עולם אשר לא יכרת! יהושע בן נון, עתניאל, אהוד, גדעון, שמשון יפתח שאול דוד החשמונאים וכו' וכו' קראו מעל ספרי כתבי קדש!

– וביום השבת? – שאל הכהן ועיניו אזרו זיקות – אם חדלתם מהלחם מלחמת מגן באנטיוכוס, מפני קדושת שבתכם, איך תלחמו בין צבאותינו? ובעת שלום? התאכלו עם אנשי חילנו מקערה אחת? אולי יכחש נתן באלהיו? אך יואל נא הוד מלכותו לתת הרשיון לפנחס שטיינטיץ לדבר!

ופנחס נבהל מאד, עיניו חשכו, כחו עזבהו, נשמת אפו קצרה ויאלם דום, אך כשוב רוחו אליו ענה ברעדה: אשר יענה ראובן, כמו מלבי הוציא מלים!

– דבר אתה! – קרא הקיסר בפנותו אל הטבח הגבן במאור פנים – אך דבר כאשר עם לבבך, אל תירא ואל תחת!

– הירשני הוד כבוד מלכותו גם לספר מקרה אחד אשר קרה בשכבר הימים?

– ספר ספר! – ענה הקיסר אשר הבין כי לא דבר ריק הוא.

– בעיר נוברסניטץ עיר מולדתי – החל ראובן הטבח לספר בהישירו את גבנונו לכבוד מלכו ואדונו – עוד לא נשכח שם האלוביק הנסיך, שר הצבא, המנצח הגדול! האלוביק זה היה בימי חרפו לא נסיך, ולא שר צבא מנצח, כי אם האלוביק האופה עוגות וחלות, או האלוביק “מצנפת השנה” כן קראו לו בני עירו, בגלל מרך לבו וטוב מזגו, על כל הרעות אשר עשו לו שכניו העריצים, בגלל רפיונו ואהבתו את המנוחה, הודה לה' חסדו, ויקבל יסוריו באהבה. אם אחד השובבים הסובבים בעיר, בזז סל עוגותיו, לא דבר דבר; ואם נפץ גם חלונות ביתו לא שאף נקם, רק קרא למזגג, וירפא שבריהם. אם זד עול חרפהו, ויכהו על הלחי, לא רק אשר לא קצף ולא התקוטט בצורריו, כי גם השתחוה לו בענוה ויאמר: “אל גמולות לא יחשב לך זאת לחטאה”! ועל כן קראו בעיר לכל איש רפה כח וחדל אונים, בשם “האלוביק השני”, ויהי היום ויוגד להאלוביק, כי שר העיר צודה נפש בתו לקחתה, לא לאשה כדת וכהלכה, כי אם להתעלל בה, לחלל כבודה… וכבוד בתו יקר היה בעיניו, גם מחייו, ויבוא ויתיצב לפני השר ויבך ויתחנן לו, ולבל יעשה התועבה, לבל יפרעהו לשמצה בקמיו, אבל שר העיר בראותו כי האלוביק מצנפת השנה, הוא איש ריבו ושוטנו, מלא פיו צחוק, ויתקלס בו, ויכאיב את לבו, ויגרשהו מביתו בחרפה גם צדה נתן לו לדרך: שבטים לגוו… והאלוביק שכח כרגע דברי השר העריץ הבליעל הזה, (בדברו הביט פעם על הכהן ופעם על הנסיך) גם למחץ מכתו לא שם לב, אך כבוד בתו לא שכח! האלוביק זה נהפך פתאום לאיש אחר! קנאתו לכבוד בתו, לבשתו עוז וגבורה, ויאסוף אליו כל איש חיל מצעירי האופים וילחם עם השר ושוטריו, ופקידי החיל וכל צבאם ויכם ויכתם עד חרמה, ואת כבוד בתו הציל! וכאשר נודעה למלכנו, גבורת ישע ימינו, הרימהו למעלת “שר אלף”, ואחרי כן למעלת “שר צבא” ואחרי כן למעלת “נסיך” והוא היה עוז ישועות מלכו אשר נלחם מלחמותיו, ויגרש את אויביו, ויהרוג במשמניהם…

הכהן מלא חמה, והנסיך השתומם, והקיסר קרא שבע רצון: אכן כנים הדברים ראובן! אבל מה להאלוביק ולהשאלה הנכבדה אשר שאלתי את פיך?

– יזכור נא הוד כבוד מלכותו, תולדות ומקרי ימי חיי עמי בית ישראל, וראה הוד כבוד מלכותו, כי ישאל ב“ד בב”ד עם תולדות למקרי ימי חיי האלוביק ותכונת נפשו! רכי לב אנחנו! נכנעים ונדכאים, עם לא עז אנחנו כשפנים, בדומיה נשא מכה וחרפה מיד כל עַוָל וזד, וכל אוכלינו לא יאשמו! אך כבודנו יקר בעינינו! ובעדו נערה למות נפשנו! הנה ששה בנים לי, וכלם מגדול ועד קטן יהיו הראשונים אשר יחלצו לצבא, בחסדי הוד כבוד מלכותו! עבודת הוד כבוד מלכותו היא בעינינו, עבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!…

האב הקדוש וכל הסגנים חרקו שן לשמוע מענה נמרץ ומחֻכם כזה, מפי אחד הטבחים, מפי בן פחותי ההמון… למורת רוח המיניסטריום, הציא הקיסר הנאור את הרעיון לפעולות, ששת בני ראובן הטבח מעיר פרישבורג היו היהודים הראשונים בצבא ארץ אוסטריה, ומהם יתד מהם פנה לשווי זכיות יהודי הממלכה האדירה הזאת.

ובארצנו… בה ילא עטי בידי הרועדת! פה ינתקו מזמותי ולבי יהי כמאכלת אש! נוראות הן המכות אשר הוכונו מיד אויבינו תוללינו, מיד הרומים והיונים, אך נוראות הן המכות, אשר הכונו אחינו, ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל! הפצעים האלה ימאנו הרפא! לו נמצאו גם בארצנו בימי הקיסר החסיד ניקוליי אנשים כאלה, כי אז אולי לא רחקה ישועה גם ממנו! כי הגלגל הזה הניע עוד גלגלים רבים!… החוק הזה חקק מחוקק צדק, כי יהי מגן ומחסה לעם עני ואביון, ובידי אוכלי עמי בבית, היה מאכלת חדה לטבוח ישרי דרך!… רק על כן היתה עבודת הצבא ככור עוני בעיני אחינו בני ההמון, העומדים על בהשלבים התחתונים, בסלם ההשכלה הכללית, גם אחרי לדת חוק הצבא החדש בשנת 1874. גם אחרי אשר סופרינו ובראשם השר יוסף יוזל גינצבורג, התחננו אליהם מכל במתי כתבי העת, ובאש אהבתם לעמם הטיפו להם דברי בן אמוץ: “אם תאבוו שמעתם טוב הארץ תאכלו”!… להותנו לא הטו אזנים קשובות לקול תחנוניהם…

אחרי סעודת “מלוה מלכה” אשר אכל פח יקוש בבית רבי אחיתופל במוצאי השבת, פרש שחת רשתו על עניי צעירי הצאן בכרכמיש, ועל ידו עזרו שני משרתי העדה: עורב וזאב, שני שכורים בני בליעל, אשר את לבבם מצא רבי אחיתופל נאמן לפניו… והנשארים ראו חתת וייראו; בחשכת ליל יחד ברחו נדדו, ויסתתרו בכפרים כמשפטם מימים ימימה; כי האכרים הנוצרים היו עליהם סתרה מחמת אחיהם היהודים, אשר ארבו לנפשותם למכור אותם בכסף, לתתם כפר נפש בני העשירים התקיפים, אשר ברחבה התהלכו בחוץ יומם, וינוחו בשלום על משכבם לילה, ובני עוני שכבו למעצבה בחורי עפר וכפים, ביערות במערות, ברפתות הבקר ובארות הסוסים, בין כסות בקרה, ומבלי אכל להשיב נפשם, וישאו כל יד עמל, ובלהות השיגום כמים, בבקר אמרו: מי יתן ערב! ובערב –: מי יתן בקר! כי קול פחדים עלה באזניהם, ויחרדו מקול עלה נדף, ולא האמינו בחיין, וכמה אבדו נגזרו בשנות הרעה ההן, וימצאו להן קבר בבתי כלאיהם אלה, אשר בחפץ לבם אוום למושב למו?

סורו ממני זכרוני עצב, צלמי בלהות! אל תדכאו את רוחי, אל תגדילו את כעשי והותי, אל תרחיבו פצעי לבי! אל תבאישו ריח נשיאי עמי בעיני! אל תתנו בם דופי ואל תציגום לפני בדמות מרצחים אכזרים, אשר שחתו העמיקו כימי האינקביזיציה! כי רשעי עמי הנם ככל רשעי ארץ!…

אתיו הנה בני עמי הצעירים! השכילו בני! השכילו הוסרו! עבדו את מלכנו בשמחה, בואו לפניו ברננה, או אז אולי תחי גם נפשנו בגללכם! הן לא עוד בכסף תמכרו, כשבויי חרב לא תנהגו, ברזל לא תבוא נפשכם, ולא תהיו מרמס לרגלי זדים ארורים!

ביום המחרת, הוא יום הראשון בבקר השכם, התגודדו יחד בבית רבי אחיתופל האבות והאמות, והנשים הצעירות, אשר מחמדי עיניהם, משען לחמם ומימם, לקחו מהם, ובלי חמלה השלכו במחשכי ההקדש, אחרי אשר ענו בכבל רגלם, ובקול יליל נורא אשר עד כס יה הגיע, בקשו רחמים; אך רבי אחיתופל לא היה בבית כמשפטו מאז, מימים ימימה, להתעלם מן העין, בעת הזעקה והמהומה, בנפול צעירי בני ישראל שבי בידי פח יקוש, כמו לא יכול נשוא ענות עני ושועת נכאים… רק מחדר השני יצאה לקראתם אשה באה בימים, מלאת הכרש כאשה הרה במלאת ימיה ללדת, לבושה בשמלה אדומה, ואפודה לבנה, ובצדה התנוסס צרור מפתחות, אשר העיד בה כי היא גברת הבית אשת רבי אחיתופל, פניה עגולים, ואדומים, ומפלי לחייה, ושפתה התחתונה, כסו את חלקת צוארה מסביב, ותצעק בקול גדול:

– צאו צאו מביתי בני אספסף! האביונים הנבזים האלה עוד יעיזו פניהם לדרוך על סף ביתי, יחד כלם על נפש בעלי יגודו! הם ידמו כי עבד עבדים הוא להם. מכבר נלאה לשאת משאכם טרחכם וריבכם! בגללכם שיבה זרקה בו בלא עת, ומה הגמול אשר תגמול לו כרכמיש – דבר באפל יהלוך בה, ובלילה אחד תהי לשרפה מאכלת אש – זה הוא גמולו! ששת אלפים שקל אשר גם לימות המשיח לא ישובו אל כיסו, והמעט מהם הרכוש, כי גם את הנפש יקחו! הנה קמו תרבות אנשים חטאים, להעלותו חיים על המוקד! הנבלים האלה עוד ישימו מצחם בנחשה לבוא אל ביתי ולבקש עזרתי! השמעתם יהודים רצח ונבלה כזאת?

והאמללים הביטו בתמהון בפני הנשיאה אשר חמת עכשוב תחת לשונה: ויאמרו: אל נא תשיתי עלינו חטאת אשר לא נואלנו ואשר לא חטאנו!

– צאו צאו לכם מביתי!

– הה חוסי, נא גברתנו, הצילי פלטי נפשנו!

– צאו ונפלו, והשברו והוקשו והלכדו! לכו ורדו לבאר שחת אנשי דמים ומרמה! – הרימה האשה שנית בכח קולה, ותחרף ותגדף ותנאץ בזעם אפה, ותהדוף בזרועותיה,

למה זה באתם הנה? לכו אל תנחום פשחור בקבוקיה, ישבק יקשן ויקטן, חצרון וחמול שבעת טובי העיר, יקומו המה ויושיעוכם! – ובדברה התנפלה עליהם באגרוף רשע לגרשם החוצה.

– בי גבירה אל תהדפיני כי שדי הדפני לבדו! – קראה אשה כבת חמשים, אשר גם עניה אשר פרש על פניה עננו, העיד כי בת נדיב היא. האשה הזאת היתה אשת משלם הדנציגי, אשר לפנים היה סחרו עצי אלון ותרזה ובנסעו לרגלי מערבו דנציגה, קראוהו הכרכמישים בשם הדנציגי.

– ראו נא איך בת האספסוף תדבר עזות בביתי? איך תעוז בהותה? כרגע צאי מביתי?

האשה באה במבוכה.

– אם לא תצאי כרגע חצופה מביתי, ונפצתיך כשבר נבל יוצרים, ונבלתיך ושמתיך לרואי!

מכבר נבלתיני ותנפציני בקחתך ממני את מחמל נפשי מחמד עיני! בני היקר אשר אב הוא לכלנו! אל נקמות ינקום ממך את נקמתי ויקח ממך את מחמד עינך את! – ענתה האשה במר נפשה ותמרר בבכי. לקול בכיה חרדה הביתה נערה כבת שמונה עשרה שנה אשר לחייה המלאות והאדומות, ומבנה גויתה המסבלה בבשר, העידו כי בת בעלת הבית היא, הנצבת בזה; ובהעיפה עיניה על האשה הבוכיה נהפכו פניה לירקון, ותשאל בקוצר רוח “מה זאת? מה זאת נהיתה”? ובשמעה על אדות בנה, אשר אסר באזיקים, למען ימסר לעבודת הצבא, עמדה כצלם בלהות רגעים אחדים ותפול תחתיה, האם הביטה בפני בתה ואל מראיה הוטלה, עיניה שקעו בחוריהן וחוטמה הוחד ויארך מאד, ותקרא בקול פחדים: “הוא האלהים! שמע ישראל! מה לך בתי כי כה נפוגית ונדכית? מה זה תרחפנה עצמותיך? מדוע זה תחרקי שן? התאוששי! התעוררי!! והבת שכבה כבול עץ, ורק אחרי אשר זרקו עליה מים קרים, פקחה את עיניה עד חצין, ותבעט ברגליה ותך בשתי ידיה, ותבך ותצחק חליפות ותגעש ותרעש, ותתהולל, עיניה נהפכו, בבותיהן הסתתרו, ותמשכנה על ספון הבית, ומפיה יז קצף, וכל יצורי גוה רעדו, מהומה גדולה ונוראה היתה בבית, השפחות נשאוה על כפים בעזרת גברתן אל חדר משכבה, וכאשר נשאוה, בעטה ברגליה, ולא חדלה להכות על ימין ועל שמאל ותקרע את צעיף אמה מעל ראשה, ומרוב בשתה בעמדה פרועת ראש, היתה כנדהמה מבלי דעת מה לעשות: לכסות את ראשה? או לחוש לרוחת בתה? או לשפוך זעמה על בני “האספסוף” אשר סבוה כמשלחת מלאכי רעים, ובלי צדיה חזו בה נקם… נשים בלות כפופות מזקן אשר פניהן היו מכבר כפני הקופים, צעיף ערבי חבוש לראשן, מהן מלחשות ומעוננות, ומגידות לאדם מה שיחו על ידי אותות הקלפים, מהן שמשיות בבתי כנסיות, גבאיות בית מקלט העניים, ומהן מתעסקות בתפירת תכריכים, וטהרת המתות וקבורתן, ועוד כאלה, הערו את נפשן, והערו את כחן וגבורתן בלחשיהן וסגולותיהן, כמו: לכסות את גויתה במטפחת שחורה, ולנפץ ממעל לראשה סיר “הכעגול”; לשים על אצבעה טבעת קדושין, ולעטפה בטלית מצויצת, של חתן בשבעת ימי המשתה, לצקת עליה דונג ו”לפסול" את פניה5 ועוד הרבה סגולות כאלה, גם מקום תאבי חדשות ונערים שובבים, לא נפקד בבית, עד כי בעמל רב פלס לו נתיב הביתה, הרופא קו־לקו, בעזרת צירביריוס כלבו, ועוד שני רופאים וחובשים.

הרופאים מששו את עורקיה ויתבוננו אליה, ויאמרו פה אחד, כי השבץ אחזתה מפחד פתאום ורוח נכאה, ויתנו צו להוציא כל איש מעליה, ולשים עלוקות תחת שתי אזניה, ולשים נאד קרח על קדקדה, ולסתום את פיה בסמרטוט לבל תהי לשונה לברות לשניה אשר השתקשקו בפיה, ולשפוך אל פיה שקוי מרפא פעמים בכל שעה.

רבי אחיתופל יצא ממחבואו, ועיניו חשכו לראות את המהפכה אשר נהיתה פתאום בביתו, אשתו נפצה את ראשה אל קיר הבית ועיניה שטפו כנחלים; בדעתה כי רק היא הסבה בנפש בתה, כי הרופאים לא שוא דברו, אחרי כי לשמוע שועת נכאים, הסכינה מימי ילדותה, כי בימי המהומה לא עזבה את הבית כרבי אחיתופל אביה, היא ידעה כי אש לא נפח עצור היה בעצמותיה.. ותזכור איך גזה את ראשה ותבך, עד כי עיניה צבו מבכי, בלילה הוא אשר הוחג בביתה ברוב פאר והדר חג ארוסיה, ושמשי סופר העדה קרא את התנאים, מבעד לכלי מחזהו בקול רם: ראשית דבר: ה“ה הבחור המופלג החריף ובקי, בן הרב המאור הגדול, גאון עולם, שלשלת היוחסין וכו' אב”ד דק“ק ירמות, ישא למזל טוב את הבתולה המהללה, כלה נאה וחסודה, לא שרק ולא פרכוס, ויעלת חן וכו‘, בת הגביר האדיר, הזוכה לשני שלחנות וכו’ ותיק ועושה חסד וכו' כ”ש וכו' ראש קהל עדת כרכמיש, היא הגידה אז ולא כחדה, כי רוחה זרה להלולב היבש, להעצבה נבזה, להדג המלוח המעושן, להשלך ארך החרטום והרגלים, וכי רק את גויתה המתה יובילו אל החופה, ותגד את אשר בלבבה, כי אוהבת היא את רפאל בן משלם הדנציגי, אשר עוד בימי ילדותה בחרה בו מכל הילדים, להיות לה לרע נאמן… עיניה לא הוליכוה שולל, כי כתפוח בעצי היער היה בין בחורי כרכמיש, יפי מראהו, טיב מזגו ותכונת נפשו, וחכמתו ודעתו וידיו החרוצות! עד כי מצא חן בעיני הנסיך כסלוחים לפקוד אותו בין סוכני יערותיו, ואז בהגידה מערכי לבה, כמוה כאישה נעוו משמוע: בתם תמרוד בם! היא תמאס את אשר יבחרו, ותבחר את אשר ימאסו! בתם נשאה עיניה אל גבר זר!… ומי הוא? בן משלם! איש רש ונקלה! מקבל קצבה! ואם כי רב היחש הוא, ולפנים היה עשיר נכבד ונשוא פנים בעדתו, אך מי זה יבער ויכסל להביט על העבר ולזכור נשכחות? על האדם להביט רק על ההוה ועל העתיד, כי עיניו הלא לפנים ולא לאחור! ומה גם כי הבן הזה הוא אחד מפורקי עול הדת, סוס קל, אשר עזב את התורה חיי עולם, ועוסק בחיי שעה במצאו לו פתחון פה, כי עליו לנהל בלחם את הוריו הזקנים, הם ידעו תומת נפש בתם, ובור לבבה, ולא האמינו, כי היא נטתה מני אורח, כי היא עגוב תעגוב, וישימו אשם נפש רפאל, כי הוא הטיל ארס בלב בתם התמימה, בנשאו אליה עין, ובאמת לא רק אשר רפאל לא נשא עין אל בתם, כי גם לא ידע כי יש עלמה אחת אשר תשא עיניה אליו, ברחוב אחד, ובשורה אחת, גרו יחד וכפעם בפעם נפגשו, ולא שם אליה לב, רק היא התבוננה אליו, ולפעמים הביטה אחריו גם בעברו ותספור צעדיו, והוא לא ידע בכל אלה, ואם ראה פעם כי לא תגרע עיניה ממנו, ותבקש לה תואנה לבוא עמו בדברים, לא נפלא היה הדבר בעיניו בדעתו כי עיני רבים ימשוך עליו, בגלל היותו אחד מעבדי הנסיך, ובגלל המלבוש הנכרי אשר לבש במצות אדוניו, ויהי כאחד מבני האצילים הצעירים, ורבי אחיתופל חשב מחשבות תמיד ויחבל תחבלות, להשיגהו בין המצרים למען אשר יוכל לצוות עליו במפגיע, כי ימיש זכרון בתו מקרב לבו, אבל בעת ההיא סר כחו מעליו ויהי כאחד האדם; כי לא היתה לאל ידו להרע עמו, בלתי אם להוליכו שבי ולאים עליו כי ימסרהו לעבודת הצבא, והשנים ההן לא הובא מס תרומת הצבא בארץ, ויהי בהקדישו מלחמה על אויביו שבעת טובי העיר, ויערוך בערמתו הנפלאה מול פניהם כלי התותח אשר לא כדורי נפץ בקרבם, כי אם כדורי עץ גמא, אז מצא שעת הכשר לאים גם על רפאל, ולהעיד בו, כי ימיש זכרון בתו מקרב לבו, ואז קוה כי בתו תחדל מהבזות את דודה ורעה בן הרב הירמותי, ובכן גדל אז מכאוב האם בשמעה דברי הרופאים, ומה גם מכאוב האב, אשר עוד בבוקר השכם בטרם עלה השחר, בא אל בית ההקדש מקום המשמר, ושני שוטריו, עורב וזאב, הביאו אליו את האסיר את רפאל, ויצום לעזוב את החדר לבל ישמעו בדברו אליו, ויסגור את הדלת בעדו ונעל, ואת המפתח לקח בחיקו. מראה פני רפאל נורא היה מאד, שערות ראשו היו פרועות, ועיניו הבריקו כעיני מוכה קדחת, במשך שבע שעות מאז הלך שבי לפני עורב וזאב, שונו פניו מאד, רגליו אסורות בכבל, ובלכתו צלצל בקול, ויתנודד כשכור, ובראותו את רבי אחיתופל יושב לכסא עטוף באדרתו בפנת הצלע, צפו דמי לבו על עיניו, ויחם לבו בקרבו, אבל בהיותו קר רוח מעודו, שלח אליו רק מבט בוז וישפיל עיניו וידום.

– הראית בני, כי איש איש פרי מעלליו יאכל? – פתח רבי אחיתופל שפתיו עמו.

– שקר בפיך! – לו אכל איש איש פרי מעלליו, כי אז היה כבל רגלי על רגליך אתה!

– הנך בן שובב, גם עז פנים, כפי אשר אחזה לי אני!

– ואתה הנך זד עול, אכזר ומרצח, עשוק בדם נפשות!

רבי אחיתופל ראה ונוכח, כי לא בחרפות וגדופים ישלים חפצו, ועל כן השפיל את קולו ויאמר: בטרם תלך ואינך, בטרם תלבש מעיל הצבא, תן כבוד בני לאלהי ישראל, התודה על עונך ומודה ועוזב ירחם!

– האם כומר אתה? האינקביזיטור הגדול? ואנכי הנני נענה ונדכה בתחתיות ארץ, ועלי להתודות לפניך?…

– בידי עתותיך! הנך בידי כחומר ביד היוצר! ועל כן אעיר למוסר אזניך: איך נועזת להוליך את בתי שולל? את בתי התמימה והישרה אשר מכבר אורשה לאיש!

– בתך? – שאל רפאל בחמה שפוכה וישתומם למשמע אזניו.

– כן, בתי יחידתי! איך השיאך לבך הערל לשאת אליה עין? לדבר דברי עגבים באזניה?

צחוק גדול התפרץ מגרון רפאל ויצחק ויקרא: ועל כן ענית בכבל רגלי ותושיבני במחשכים?

– על כן! – ענה רבי אחיתופל ויחל להכיר את משוגתו.

– ועל כן דע לך כי תתן דין וחשבון על כל מעשיך, לא רק לפני שופט כל הארץ, כי גם לפני שופטי ארץ! אנכי לא אירא ולא אחת מפניך! אנכי אצחק אלעג לך ואין את נפשי לדבר עם נבל כמוך!

– הס בן בליעל!

– הס שד ארור! שטן בדמות אדם!

רבי אחיתופל חרק שן וינופף אגרופו להטיל עליו אימה.

ורפאל לא הרבה חשוב, וירם יד ימינו, ויאציל לו על הלחי מנה אחת אפים, עד כי ראשו נרתע לאחוריו,

ורבי אחיתופל אשר לא פלל כזאת, נבוך מאד, ויאמר לקרוא לעזרה את עורב ואת זאב, אך נחם כרגע ממחשבתו לבל יהי לבוז, וינס להלחם את הנער הזה, אך בטרם הפנה את בטנו העבה, מהר רפאל ויאחז בזקנו ויעש בו שמות נוראות, ורבי אחיתופל שלח ידו ויאחז בגרגרת רפאל, ורפאל מהר וישח את ראשו, וישוך את כף ידו עד זוב דם, ואז השיב ידו מבלע! ורפאל אם גם אסור היה באזיקים, מצא און לו להרים את השלחן אשר עמד בפנת הצלע, וישליכהו על רבי אחיתופל אשר נפטר ממנו אל הקיר, וימהר ויוצא את המפתח מחיקו לפתוח את הדלת, אך בטרם כלה מלאכתו הקטנה, נגש אליו רפאל מאחוריו ויפילהו ארצה וירמסהו בחמתו, עד כי עיפה נפשו, ואז התגנב רבי אחיתופל מבית ההקדש, ויצא, ובבשת גנב עבר דרך רחובות העיר, ויירא פן יביטו עליו העוברים, ויעל על עלית ביתו, ויתנפל על כסאו, ובזכרו לרגעים את אשר עולל לו, איך העטה על נפשו כלמת עולם, כי נער כרפאל יחלק לו חבלים באפו, מהלומות נוראות, אשר מכבר שכח אותן זה ארבעים וחמש שנה, מאז נמלט מלהקת כלי הזמר בלילה ללמוד תורה, ואז עלו על לבו זכרונות ימי חייו, מעשיו, ותהלוכותיו וקרבנותיו הרבים והעצומים, ותשטפהו מצולה!… מוסר כליות נורא, גזל מנוחתו, בזכרו, כי שגה מאד במשפטו על אדות רפאל, כי הכרת פניו ענתה בו כי לא ידע מאומה ורק חנם הקים לו אויב ומתנקם, אשר אם כי ידע כי לא יוכל לו, בכל זאת, מה לו ולצרה זאת? ויקם מכסאו ויתהלך בחדרו וירץ הנה והנה, כנמר פצוע, אך הוה על הוה באה עליו. בהאנחו ובהאנקו על מקרי הבקר הזה, הוגד לו את אשר נעשתה בביתו פתאום, ובבואו הביתה בראותו את המהומה הנוראה, התנודד, וכח אבנים היה כחו אם לא אחזהו השבץ! אז פקח את עיניו וירא כי בעונו נלכד…

והאמללים אשר באו לזעוק את פני רבי אחיתופל עזבו את ביתו בפחי נפש בעת המהומה, גם הרים כדונג נמסו, וצורי הסלעים התפוצצו לו שמעו ריבם ומרי שיחם, לו ידעו מצוקותיהם, אשה אחת עוררה זעקת שבר, השנית התיפחה ותפרוש כפיה, ותשא מרום עיניה, כמו הגישה עצומותיה לפני שוכן שחקים, לפני אל נקמות ושופט כל הארץ; השלישית תופפה באגרופיה על קדקדה, הרביעית הלכה כפופת ראש, ושתי עיניה הורידה לארץ, ושתי ידיה משלבות אשה אל אחותה על לבה, ולא השמיעה בחוץ קולה ולא הורידה גם דמע, כי מכבר בא חורב במקור עיניה וגרונה נחר לזעוק כל הלילה, וכה שוטטו בחוצות קריה, והאכרים הנאספים ליום השוק כמשפטם ביום הראשון הביטו בתמהון וינועו כתפותיהם, כמו גם רחמיהם נכמרו על מרי נפש אלה, אחרי אשר הוגד להם צרת נפשם. – ויבואו אל בית הרב, והרב בשמעו את השערוריה, כי קציני בית ישראל יהפכו ללענה משפט, כי יהפכו ידם רק באלמנות ויתומים בעניים וזקנים, ופני עשירים ישאו סלה, שנה אור פניו, וירגז תחתיו, הרב ההוא חדש היה בכרכמיש, יליד “עמל־גבר” בארץ אחרת, ובארצו ועירו לא שמע כאלה, ויגד להם כי לתוגת נפשו, אין לאל ידו לעשות למענם דבר, ויצאו בפחי נפש, וישימו אל שבעת טובי העיר פניהם, וכלם לאמת נשבעו כי לא רק אשר לא על פיהם נהיה הדבר, כי גם לא ידעו את דבר הפקודה לתרום תרומת אנשים לצבא, אחרי אשר בחסדי הקיסר נתנה הנחה לזמן ארבע שנים, ויתנו תקוה בלבם כי הימים לא ימשכו ופני הדברים ישונו, ויאמרו: "לכו לשלום! ועוד ביום המחרת (הוא יום השני אשר עליהם היה לעמוד לפני שני השרים לדרישה וחקירה) תשבר זרוע עול; ותהי לדל תקוה וישועת עירנו כלפיד יבער! וראו כל בשר יחדו!… ולא ידעו, כי כל מה שטרח רבי אחיתופל לא טרח אלא בשבילם, וכי פרש רשת רק לרגליהם, ובה נפלו תמימים ונקיים…

חלף יום ויאת לילה, וירפא לשבורי לב אלה, ליל חשך היה הלילה, החרף בא וישלח מלאכי זעמו לפניו, לבשר כי עוד מעט יבוא והכה כל הארץ חרם… רוח קר המה ויתמרמר, כמו חרה אפו ביושבי כרכמיש, גשם בלול בשלג וברד, ירד בזעם ארצה, ויטפח בחזקה על פני גגות הבתים, וימוגג טיט חוצות, כשכבת בצק נוזל, כרכמיש היתה אז כקרית תהו, סגרו דלתות בשוק, ברחוב ובמעונות ימש חשך, כי שוכניהם מכבר נמו שנתם, וישתעשעו בחיק מלאך השנה, הוא המלאך הגואל אותם מכל רע; רק ברחוב בית הפקודות עברו אז בחשכה, מתי מספר ברגלים ממהרות, ומשם נטו ארחות עקלקלות, ויאחזו דרכם עד קצה רחוב “ההקדש”, היורד כגבעה נשאה עד שפת נהר “מיכה” וישיחו יחד ביניהם בשפת הארץ:

– שלשה אלה הנה באו בחסדי עליון אל מנוחתם, מי יתן והיתה אחרית הרביעי כמוהם! היודע אתה רבשקה את מוצאי ומבואי הבית? מלבד הפתח הפונה קדמה אל פני הרחוב, עוד פתח שני לו, ממול חוף הנהר, אשר ממנו ירדו במעלות אבן, חלונות יסבוהו משלשת עבריו, וחדר משכבו אדמה, הוא במקצוע, משמאל, הוא ישתעשע כעת בחברת רעיתו הצעירה, אך אנכי אשים לו נשף חשקו לחרדה!…

– הוי בן זנונים זקן! התקנא בו פח יקוש? דבריך אלה אספר באזני אשתך, והיא תשיב לך תודה וברכה, בנדבות פיה!

– אל תדבר דברי רוח רבשקה! הט אזנך ושמע! אנכי אבוא אל הבית בלוית פטר בן מיכאל השר ושני אנשי צבא פנימה, ואתה והשנים תשמרו על הבית, לבל ימלט איש או אשה!

– גם על הנשים בן זנונים זקן, תפרוש שחת רשתך?…

– לו ידעת רבשקה את אשר קרני, כי אז לא דברת מהתלות!

– מה קרך פח יקוש? אנא הגידה! המכסה אתה דבר מאוהבך מרבשקה?

– הראית האשה העטופה במטפחת צמר, ותפרש כפיה ותצרח בקול מר קורע לב, ותרץ אל שכני הבית לקרוא לעזרה ותפלס לה נתיב בתוך אנשי החיל?

– ראיתי, אשה בריאה וגבהת קומה, אך מנֻוֶלֶת מאד!…

– התאמין רבשקה כי האשה ההיא היתה הבחור בעצמו!…

– הבחור בעצמו? – שאל רבשקה משתומם, בהביטו באפלה בפני פח יקוש, לאור עששית אשר נשא תחת מעילו, ויעמוד מלכת.

– הבחור בעצמו! הנבל הזה נמלט מיד פח יקוש בדרך ערמה! הוא חרוץ ומהיר במלאכתו כבקבוקיה אביו הנבל, אך שמע את קולי בדפקי על הדלת, מהר ויתחפש בבגדי אשתו! ואנכי כסיל אדם, חמור זקן, נתתי לו ידים לנוס ולהמלט! כי אזכור את אולתי, והחזיקני רטט! צירים וחבלים יאחזוני! ברבור אבוס כמוהו עשה לו כנפים, חבל על דאבדין דלא משתכחין!

– מי הגיד לך הדבר הזה?

– מי הגיד לי? בקבוקיה אביו הנבל, אש בעצמותיו ומכות בבטנו! הבליעל הזה דבר עמי, השמעת? אז גלה לי הסוד בפיו ובשפתיו למען הכעיסני תמרורים, למען התגרות בי! השמעת רבשקה? הראית אכזר ונכל כמוהו?

– אכן אכזר הוא ונבלה עמו! לו היה לך לב רגש פח יקוש כי אז תקעת חרבי בבטנך (בדברו הושיט לו חרבו) או שמת חבל על צוארך ותחנק, כי אז עשית לעמך ישראל תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה!

– אל תתלוצץ רבשקה, נפשי ירעה לי מאד! זה שלש שנים אשר לא היה לי חריש וקציר!

– יין למרי נפש! הבה פח יקוש יקירי! הבה ונלכה לשתות כוס יין דגן, כאשר השקיתני בימי החג בסוכתך, בזמרך “מה יפית”; יין דגנך האדיר והחזק, עשה רשם על נפשי, ולא אשכחהו כל עוד נשמתי בי! יינך מתוק לחכי אם גם כוסך הוא “מרובה המחזיק את המועט” ואין תוכו כברו… הבה ושתה כוס, ונסעד גם את לבנו מעט, כי אמנם לשוני בצמא נשתה, ונפשי ברעב תתמוגג, וכמוני גם האנשים אשר ברגלינו, האף אין זאת רֶבְּיַאטַא?

– טאק טוצנו! – ענו ארבעת אנשי החיל פה אחד.

– כשאול הרחבת נפשך רבשקה ולא תדע שבעה! הלא זה לא כבר הגחת בקבוק “קב ונקי” אל פיך, ותבלע אוז צלוי על כרעיו ועל קרבו!

– הצרה בי עינך? הזה הוא תגמולך עלי בן זנונים זקן, על הישועה אשר עשיתי הלילה בישראל? הלא יקושתי גם לכדתי שלשה ובן, בקבוקיה כי נמלט בערמתו לא בי האשם! הבה ונלכה לשתות כוס יין דגן, כי עצמותי תרחפנה מקרה!

– איפה? בחצות לילה! בתי המרזח סגורים על מסגר!

– חצות לילה? השמעת? פעמון השעון במגדל בית התפלה, השמיע עשר פעמים, אנכי אצוה, ויפתחו כרגע, הלא ידעת כי אחיך היהודים לא ימרו את פי רבשקה!…

– שמע נא רבשקה הלא עבדת בצבא, ותמיד תתהלל בגבורת ישע ימינך במלחמת הונגריה וסבסתופל, ואם כן עליך לדעת כי איש מלחמה לא ירעב ולא יצמא ביום קרב, כי בשר אויב יאכל ודם חללים ישתה… רגע אחד יקר לנו, כוסך הקטן ישטוף מצעל גדול, ויחבל כל מזמותינו; אולם אם יהי אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה ושבתי בשלום אל חדר הקהל, אז, אכלו רעים! שתו ושכרו דודים!

– אבל למה זה תשא את שם אלהיך לשוא? הייטב בעיניו מעשיך אלה?

– ידעתי כי ייטב בעיניו מאד! בלכתי ללכוד בני עוני אז יכאב עלי בשרי, ונפשי במסתרים תבכה, אפס כי עלי למלאות משמרתי באמונה, משמרתי אשר תטריפני לחם חוקי; ועתה בלכתי לעשות נקמה, בעשירינו העריצים, יהמה לבי כמו יין! אך נחשוך את שיחתנו לעת אחרת, ועתה קחה נא את הרתוק, והחבלים, ואזור כגבר חלציך, הנה הבית!

רבשקה לקח מיד אנשי הצבא כבל ברזל ארוך, אשר בעברו מיד ליד השמיע קול צלצל, ויאמר: ואיה שר הרבע? הלא הגדת לי כי בוא יבוא ולא יאחר! אנכי אירא מאד פן יקרני עון, את רשיון שר השוטרים לא לקחתי!…

– פטר בן מיכאל השר, לא יכזב, בוא יבוא ולא יאחר! אך הס! הנה שעטת פרסות סוס, הנה פטר בן מיכאל השר רוכב על סוסו, טוב כי באת הוד מולדתך! כי מחכים אנחנו לך!

– אש תאכלך! אותך ואת עדתך יחד! – התמרמר שר הרבע – באישון לילה ואפלה, בסופה וסערה, בזרם ומטר, בשלג וברד, אשר גם כלב ממלונתו לא יצא, ואנכי מנוחתי נגזלה ולא אדע שלו, גם סוסי ישמיע קול נחרת אימה, כמו יתאונן ויתקוטט בי על אשר אוגיעהו בטיט חוצות, בליל אישון ואפלה. מדוע לא ידרשו אזרחינו עזרת השוטרים בהרימם תרומת אנשים לצבא? הם ימלאו חובתם למלכנו, באין פרץ וצוחה, באין פוצה פה ומצפצף, הוי זרע מרעים, כנגע נראיתם לי במדינה!

שאלה גדולה שאלת אדוני פטר בן מיכאל השר! תלונותיך צדקו יחדו, אך מדוע תשים אשם נפש כל העם? לו השכלת, לו היו עיניך פקוחות, כי אז לא רק אשר לא קצפת עלינו, ולא העטית עלינו כלימה, כי גם נאנחת לשברנו, כי אז כבשו רחמיך את כעסך מעלינו!… לו היו גם אחיך האזרחים כמונו, לו נמצאו גם בקרבם, בעלי טובה, יראים ומיוחשים, ותיקים ותקיפים, מרגלי חרש, ושוטרים של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, או בחורים הוגי בספרי מינים, או חדר הקהל, וטכסה, וקבות ריקות, ועוד ועוד, כי אז לא הטיבו דרכיהם כמונו!…

– רע עלי המעשה! – הוסיף שר הרבע כשוך חמתו מעט – אין את נפשי להתגרות בחמול, ומה גם כי לא שמעתי את הפקודה על דבר תרומת אנשים לצבא, בבית פקודות שר השוטרים, בין העירונים והאכרים לא שמעתי מאומה!

– אולי רק בין היהודים! – ענה פח יקוש.

– אחיתופל שלח אלי ואשמע לקולו, ואשלח את אנשי הצבא, ופקודת שר השוטרים לצאת לישעך, הגיד כי היא בידך! הבה נא הלום!

– הפקודה הזאת היא ביד רבי אחיתופל!

– אם כן לא אוכל לעשות דבר גדול או קטן!

– חי נפשי כי חרפה תשים עליך כבוד מולדתך! הנקראת לבוא במחתרת? לגנוב ולעשוק? או למלאות למלכנו חוב קדוש כמשפט!

– משפט? – נהם שר הרבע – במשפט תעשו מעשיכם זר מעשיכם? ממשלתנו תדרוש מכם תרומה לצבא, ולא לגזול משפט עניי עמכם! ידעתי כי בנים סוררים הנכם, חולפי חוק וכו אבל כי תשימו תהלה גם בחוקי אמונתכם, לא פללתי מעודי! האין כל חטא, על פי חוקי תורתכם לגזול דין דלים, ולדכא יתום ואלמנה? התמסרו את בן חמול לעבודת הצבא? הלא כפר יושת עליו והיה נקי לביתו, ובני עוני יבואו תחתיו! לו היתה לאל ידי כי אז כטיט חוצות הריקותיכם! – הפקודה הבה נא הלום!

– היא ביד רבי אחיתופל כבוד מולדתך!

– רוץ נא אליו וקחנה מידו!

– הלא אאחר המועד! – ענה פח יקוש ויגש אל הדלת, ויגע בכפת המנעול, והנה נפתחה כרגע לרוחה, מבלי השמע קול הבריח הנעתק ממקומו, ביד איש גבה הקומה, רחב הכתף, ואריך הזקן והשפם. כאחד מאכרי רססיה הקטנה מלידה מבטן, אך כפת ראשו העידה בו כי יהודי הוא, הוא היה חמול אדוני הבית אשר בין שתי אצבעותיו אחז נר קטן אשר הפיץ אור כהה ויניפנו תנופה מול פני פח יקוש וסיעתו, אשר פרצו כזרם מים כבירים הביתה, ויתבונן בם, בלעג וצחוק מר רגעי מספר ויושט ידו באהבה לשר הרבע ויאמר: “שלום לך אדוני פטר בן מיכאל השר”! שלש נשים ושתי נערות ישבו מסביב לשלחן עגול אשר עמד על יד התנור, ותעשינה בחפץ כפיהן במנוחה והשקט ובטח, האשה האחת היתה גברת הבית אשה בריאה ויפה, והשנית היתה כלתה אשה צעירה לימים, יפה ונחמדה עד מאד, והשלישית מוזרה היתה, שחורה ככושית, צעיפה ירד עד עיניה, ופח יקוש הביט סביביו בתמהון, במבוכה נוראה בא בראותו את המנוחה השאננה השוררת בבית אשר התנפל עליו בעזרת שוטרים ואנשי חיל, אך חמול הוציאהו ממבוכתו כאשר שאלהו: מדוע זה פח יקוש בוששת לבוא? הבל הבלים הלא בעל בית כרכמישי הנני גם אנכי! אנכי חכיתיך לבואך בכליון עינים, כאשר יחכו יהודים כשרים וישרים כמוך וכרבי אחיתופל לביאת המשיח. מראש ידעתי כי בבקרך הלילה בבתי בעלי בתי כרכמיש, לא תפסח גם על ביתי, אך הבל הבלים! מי המה הערלים האלה? מה לך אנשי החיל אם פניך אתה הולכים אתנו?

– אנא רבי חמול אל תתלוצץ, פן יחזק מוסרך! עתותי אין בידי לפשק שפתים, בנך איהו? צוה עליו רבי חמול ללכת אחרי, כי דבר רבי אחיתופל נחוץ מאד!

– אם הדבר נחוץ? – ענה חמול בצחוק – הבל הבלים, יבוא נא הלום!

– אל תדבר רבי חמול מהתלות! צוה על בנך כי ילך אחרי!

– האם ילד קטן הוא, כי אצו עליו? הבל הבלים הנה אשתו יושבת, שאל את פיה! רבקה בתי! העירי את אישך חיש מהר, כי דבר רבי אחיתופל נחוץ! ואם לא ישמע לקולנו, אם לא יאבה ללכת אחריך?

– והלך בחזקה! – ענה פח יקוש בהניפו את כבל הברזל תנופה לעין חמול, ויאלם דום אחרי אשר קפץ פתאום ממקומו ויקרא בקול מר: “אוי”! כי כף יד גדולה ורחבה וחזקה כמטיל ברזל, נחתה בשתי לחייו וחוטמו ושניו ושפתיו פעם אחת, עד כי נעו אמות הספים מקול המכה, שטף דם פרץ מנחיריו ושניו, אזניו חרשו, ראשו סבב עליו, וכהלום רעם לא ידע את נפשו, אך בשוב רוחו אליו הביט סביבותיו במבוכה נוראה ויקרא בחמת רוחו: מה זאת?

– מכת לחי! – ענה איש צעיר אשר בקלסתר פניו, בגובה קומתו ובכתפיו הרחבות, נכר כי בן חמול הוא אשר פח יקוש צודה את נפשו לקחתה – בקול גדול.

– הוי שקץ עז פנים! מארץ החיים תשרש!

– האם לא מצאה דודי היקר חן בעיניך, מנחתי אשר הבאתי לך בזה? למה תחריש? הטחו עיניך מראות? הכבדו אזניך משמוע? אם מעט לך דודי, ואוסיפה לך כהנה וכהנה! כי לא צר עין הנני, ידי פתוחות!

נחרצה נעשתה!

הצעיר הניף ימינו, ויך את פח יקוש על הלחי, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, וכו' אבל גם פח יקוש לא ידוע חולי היה, אם כי דל ורז היה, ויענה בצום נפשו בימי בה“ב, בימי הסליחות של שובבי”ם ת“ת, בכל ערב ראש חדש, בכ”ף סיון, בעשרת ימי תשובה, בשני וחמישי בשבוע, מלבד הצומות אשר קבלו עליהם היהודים ועל כל זרעם לדורותם, ויאחז בערף אויבו הצעיר ויכריעהו תחת רגליו; אך הצעיר החליף כח ויתנער מעפר, ויאחז בגרגרת פח יקוש ויפילהו ארצה, וימטר מהלמות אגרופיו על ראשו, ועל מפרקתו, עד כי הלמהו בתגרת ידו וירמסהו תחת רגליו. הנשים חרדו ממקומן וחמול גער בהן: “שבנה על מקומכן”! ושר הרבע נגש אליהם, אז צחק חמול בקול: “עמוד מנגד אדוני פטר בן מיכאל השר, ראה הנה הזהרתיך”! ופטר בן מיכאל השר נסוג אחור ברעדה, וכאשר שב פח יקוש להחליף כח ולהתגבר על אויבו, עזבה האשה אשר צעיפה הליט פניה, את מקומה, ותתנפל על פח יקוש כחתף מאחוריו, ותפילהו ארצה ותמרוט פאותיו וזקנו הקטן, ותשאר רק עוללות: שתי שערות! ותשרוט בפניו שריטות נוראות כחריצים עמוקים, עד שפך דם; וכמעט עשו שניהם כלה את פח יקוש, אך שר הרבע אשר עמד בפנה ויתענג לראות “מלחמה יהודית”, לא יכול עוד עמוד מנגד, ויתן צו לשני אנשי החיל להפריד בין “הדבקים”, אבל גם אנשי החיל נסוגו אחור, כי בן חמול והאשה, התגעשו התהוללו, כמו רוח רעה בעתתם, ויקראו שמן ימינם, ושמאלם, ויבעטו ברגליהם, ויכו סביבם מכה רבה, ואת פח יקוש רמסו ברגליהם, עד כי כמעט נשפכו לארץ מעיו, ושני אנשי הצבא בראותם כי אזלתם ידם, דרשו עזרה מרבשקה, ורבשקה מהר הביתה בחברת שני אנשי הצבא, העמדו בחוץ על המשמר, ויתנפלו יחד על האשה ועל הבן, ועל חמול אשר החל לעזור על יד ימינם, אך לא יכלו להם! חמול נאבק את רבשקה, רבשקה מרט זקן חמול, וחמול מרט שפם רבשקה, האשה נצבה כעמוד ברזל על יד הקיר, ותנע ידיה אל כל רוח, ותבעט ברגליה כעיר פרא, ותך את כל הקרב אליה מכת רצח, ויעזבוה לנפשה; וארבעת אנשי הצבא ובראשם פח יקוש, מוכה ופצוע, ומגאל בדם, ופניו הפיקו זועה כפני שד שחת, כתרו את הצעיר מסביב, ובעמל רב אחרי אשר עיפה נפשם, אחרי אשר עשה בהם שפטים גדולים ונקמות נוראות – עלתה בידם להשליכהו ארצה. שני אנשי הצבא הטו את שתי ידיו אחורנית, שנים ישבו על רגליו ורבשקה בטרם הגיש החבל והכבל, התנודד חַמְנֻצָח בכח גדול ימין ושמאל בשמעו צעקת אשתו ואמו, וישמט את ידיו מבין זרועות שני אנשי הצבא, ואת השנים הישבו על רגליו, דחף בכח גדול, עד כי נפלו אחור ויתהפכו פעמים. ואז קם ויתאזר עוז ויך צריו אחור, ויחלק לכלם מנות ראויות להתכבד, וימלט דרך הפתח השני הפונה אל חוף הנהר, וכמוהו עשתה גם האשה בעלת הצעיף, אחרי הכותה את פח יקוש ורבשקה ואנשי חילם על הלחי, ותמלט גם היא דרך הפתח השני… פח יקוש ופמליא שלו רדפו אחריהם, אך להותם סגרה הדלת בפניהם מעבר השני, ויגשו לשבור הדלת, אולם רבשקה יעץ לצאת דרך הפתח הראשי הפונה אל הרחוב; ובטרם עזבו את מקומם, כבו פתאום הנרות וישופם חשך, ובחשכה עפו על ראשיהם כרים וכסתות, כלי עץ, וכלי חרש וזכוכית אשר בהתפוצצם השמיעו קול רעש גדול, ויגדילו המהומה, וכאשר אזלו הכלים, זרק עליהם מי מדמנה וקול צחוק גדול מהול בשיר ורננים נשמע מכל עברים. פטר בן מיכאל השר, הספיק לצאת בעוד מועד בטרם תדבקנו הרעה, ולתמהון לבו, לא מצא את סוסו אשר אסרהו ברסנו אל מעקת המעלות, רבשקה ואנשי חילו לא מצאו ידיהם ורגליהם, וימלטו בעור שניהם מהמהפכה בחסדי חמול אשר פתח להם הדלת בלאט. ויחד נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם, ויעבירו פעמים אין מספר “אות הצלב” על חזיהם כי אחרת לא חשבו, אשר רק שדי שחת נלחמו בהם בגבורה נפלאה ונשגבה מבינת אנוש כזאת, שדים בני התפת הסרים למשמעת אדוניהם היהודים המכשפים, וימהרו וישובו לבית הפקודות, ורבשקה פנה בכאב לב אל פטר בן מיכאל השר ויאמר: ירא אנכי הוד כבוד מולדתך פן יקרנו עון, על אשר התרפינו ביום צרה ולא מלאנו את משלחתנו!

– עלינו לשבח לאדון הכל! – ענה פטר – כי כה היתה אחרית דבה, הן פקודת שר השוטרים לא ראיתי, ובטרם ישאלנו שר השוטרים על דבר המקרה עלינו להחריש!… לבלי דבר דבר, ראה הזהרתיך רבשקה!

– שומע עבדיך! – ענה רבשקה.

ופח יקוש, כל עוד נפשו בו שב אל ביתו בפחי נפש בזחלו על ידיו ועל רגליו, ומכאוביו היו אנושים מאד, עד כי לא קדם עוד אשמרת, לבוא אל בית הכנסת לאמר “תקון חצות”, ובשכבו על משכבו, בהאנחו ובהאנקו, שם כל מעיניו רק בהאשה אשר כסתה בצעיף פניה; לא בגלל יפי תארה וחין פניה; כי שחורה היתה ככושית, חוטמה היה ארוך כשופר, ומתחתיו החל לצמוח שפם שחור, כלאחד הגברים, ולו גם יפה כלבנה היתה, לא חמד אז יפיה בלבו, מי פח יקוש זה רק בעד פת לחם יפשע כפעם בפעם, ולשאת עין אל אשה זרה לא נסה מעודו, ומה גם לבוא לידי הרהורים רעים… – רק בגלל זרוע עוזה, וגבורת ימינה אשר הפליאה מכותיו, ויתפלא מאד על אמץ לבה אשר כמוה לא ראה גם בין הגברים, מאז היותו גבור ציד… ולא ידע ולא עלה על לבו כי האשה הזאת תצטין לא רק במלי דעלמא, כי גם במלי דשמיא, כי תלבש טלית קטנה מצויצת, בבקר בבקר היא מקשטת בטלית וטוטפת, גם תלמד בכל יום שעור גפ"ת, יחד את הגברים בבית המדרש, וגם בימי נעוריה הקשיבה לקח בהישיבות הגדולות אשר בארצנו, וכעת יצרפוה גם למנין ומזומן, ומעודה לא חמדה יפי הגברים בלבה, וגם בהיותה בת שתים ועשרים שנה, לא נתנה עוד לאיש! כי האשה המוזרה הזאת, אגלה רק לכם אחי הקוראים את הסוד הכמוס הזה, בתקותי כי לא יגיע לאזני פח יקוש – היתה בן בקבוקיה! הבן החרוץ אשר נמלט זה שעות שתים מידי פח יקוש, בהתחפשו בשמלת אשתו ובמטפחתה וצעיף אמו, וירץ ויבוא אל בית חמול להציל את רעו ממוקשי רע, ויזהירהו להמלט על נפשו, אפס כי רעו בן חמול, ידע כי לא עליו ירד הגשם… בהיותו בן יחיד להוריו, ומה גם כי בטח בגבורת ישע ימינו, כי גבור ונערץ היה, ומפניו נחתו גבורי כח, ולא שמע לקול תחנוני אמו ואשתו, אשר הפצירו בו כי יחבא כמעט רגע, הוא באחת: “לא ארנבת אנכי כי אסתר מאויבים נבזים כאלה”! וגם חמול אביו נתן צדק לפעלו, באמרו: אך אויל הוא הרועה אשר יניס עדרו מפחד הזאב עת זרועו מושלה לו להכריעהו! והאב והבן הפיחו יחד רוח גבורה בלב הנשים, ויזהירון לבל ירך לבבן, ומה גם בלב בן בקבוקיה, אשר לא התפשט עוד שמלת אשתו, וישבו יחד בבית ויהיו נכונים לקרב, וחמול לא נשבע לפני פח יקוש לשוא, כי חכה לו בכליון עינים!…ואחרי כי בניו ובן בקבוקיה שבעו נקם מרודפי נפשם וכחם כשל מאד, נמלטו דרך החוף וישובו אל הרחוב, וירכבו שניהם כאחד, על סוס פטר בן מיכאל השר, אשר בעלות השחר מכבר עמד, וישמע קול נחרתו לפני שער הארוה בחצר אדוניו.


 

ז.    🔗

חלף ליל, ויאת בקר, הוא בקר יום השני, הגשם אשר נתך ארצה כל הלילה חדל, השלג והברד נמס, אך הענן עוד פרוש היה למסך על שפרירי שמים, כמו לקחו חלק ביגון עניי כרכמיש, ועל כן לבשו קדרות. ערפל כסה חוצות כקטור הכבשן, ומבין הערפל נראה מיודענו רבי זרח, השמש העור, הולך שחוח צועה ברב כחו, בטיט חוצות אשר עד הברכים הגיע, בימינו משענתו, ובשמאלו מקבת עץ, אשר בה ידפוק על דלת ושער בבקר בבקר, לעורר מרדם ישנים לעבודת הבורא יתברך; היא המקבת אשר עליה תעיד המסרה הכרכמישית כי עתיקה היא לימים, בת מאתים שנה, עדן ועדנים חלפו עליה, הרבה ידים משמשו בה, הרבה שמשים שמשו בה, וכלם ספו תמו, והיא ושנותיה לא יתמו… רבי זרח הלך תפוש ברוב שרעפיו, ותלונה דקה התהלכה מפתחי פיו, אם התאונן על גורל עיר מולדתו, בזכרו את התמורות הרעות אשר נהיו בה מעודו עד היום הזה, או התאונן על גורלו: כבוד עשרו התעופף כעוף, נחלתו נהפכה לזרים, לבן בוז משפחות, לאחיתופל אשר ראש מסביו, אשר הרס את בית מסחרו עד היסוד בו, וכיום הזה יהיה אדונו ומושלו אשר ישתרר עליו גם ישתרר, כבודו לעפר ישכון, ומכל מחמדיו מקדם, לא נשאר לו מאומה בלתי אם לב רגז… עולמו חשך בעדו, כי שני המאורות שתי עיניו, כבו פתאום לפתע, ומה קצו כי יאריך נפשו? פתאום יצא ממחבואו אויבו הנורא היושב לו בחדרי לבו, הוא השעול האכזר, אשר ענה כחו מאד זה שנים הרבה, כמו התעורר על העול, על כי יתן באלהים תפלה, ויתן את פיו לחטוא נגד אלהי המשפט, ויאחז בערפו ויפצפצהו, וילך הלוך וחזק, ויתגלגל מעלה מעלה, ואחרי כן, ירד ארצה, באנחת חלל מט למות… העורבים המו וישרקו בקול גדול: “קרע! קרע”! כמו שמחו בצלעו ויצחקו למשבתו, בעלי הבתים יצאו החוצה לפתוח דלת ושער, ודלתות החלונות; האחד לבוש בשמלת בקר, אשר זר אדום מסביב לשוליה, ואזור דק אשר מלילות תכלת וארגמן ירדו משתי קצותיו, יחגרנו למזח; והשני שמיכת עור כבשים קצרה, והשלישי לבוש רק מכנסים ואפודה, והרביעי מעיל שבתו הרחב והארוך, וכו' וכלם יחד, קרבו זה אל זה ויתלחשו ויניעו כתפותיהם, וישיחו ויהמו, ואותות פחד ושממון, עצב ותמהון, נראו על פניהם, או גם עוז וחדוה, כי לא היו ימים טובים, כימים ההם לתאבי חדשות ורועי רוח בכרכמיש! ריקים ופוחזים, אשר בימי מהומה ומבוסה ומבוכה, בעת אשר מעיר מתים ינאקו, ונפש חללים תשוע, ירונו, ישליו, ימצאו מעדנים לנפשם, כשרצי הזבובים על גל גללי אדם ובהמה, בשער האשפות… ואליהם נלוו עוד הרבה בעברם לתומם, בנשאם תחת אצילות ידיהם, שק הטלית ותפילין, ובראותם את רבי זרח ברכוהו ברכת הבקר בקול רם, וישאלוהו: מה מליל רבי זרח?

– לילות כאלה אל יחדו בימי שנה! – נאנח רבי זרח הזקן, וישט מעליהם ויעבור לדרכו.

– הוא אשר אמרתי!… כמדומה לי כי רק פעם אחת דפק במקבת6.

– האמת נכון הדבר? פתאום לפתע?

–אמת ויציב! חברך מת תאמין! אדם להבל דמה, זבוב על החלון!

– בת רבי אחיתופל הכלה? שקר וכזב! היא חולה מסכנת! אולם יש תקוה לאחריתה, רופא כל בשר, הוא מפליא לעשות! מחיה מתים במאמרו!

– יואל אלהים להחיותה ולהחלימה! היא בת ישראל כשרה, צדקנית גדולה! כי ברתא כרעא דאבוהי!

– ועל מה זה נאנח הזקן במרירות?

– הה רבו אנחותיו! הראית איך אצבעות רגליו המגאלים בטיט ורפש נשקפו מבעד לנעליו הקרועים, הה שיבה לא טובה!

– עירנו כרכמיש תתהלל תמיד בצדקותיה וחסדיה, כי מעולם המה, עניים מחזירים על הפתחים, בני אספסוף, חלאת מין האדם, ינהרו אליה מכל קצוי תבל, גם מארץ תוגרמה ופרס וכו' באשר יודעים הם, כי עירנו היא עיר הצדק, מדוע לא תעשה אות לטובה לענייה? מדוע לא יוחן זקן אמלל, ומוכה אלהים כמוהו?

– שאלה חדשה! פתאום קפץ מראש הגג! חדל לך מדבר דברי הבל כאלה!

– הוא נאנח על מקרי הלילה המעציבים! – הגיד איש אחד, וילחש דבר סתר באזניהם אשר גם אזני חרשים שמעוהו.

– פלצות תבעתני! שמה תאחזני!

– אוי לשברי! מה אנושה מכתי!

– האמנם? גם על בני שבעת טובי העיר פרשו שחת רשתם? נבלה כזאת לא נשמעה עוד בכרכמיש מיום הוסדה עד היום הזה!

– אכן נבלה ורציחה! כאשר בני אל חי חננו!

– שומר ישראל! נבלה היא? ואני אומר כי מצוה גדולה היא! צדקה תהי לו, לארך ימים עד ביאת המשיח, יחיה רבי אחיתופל! עתה הראיתי לדעת כי יש אלהים שופטים בארץ! כי צדיק וישר הוא רבי אחיתופל! כי לא יכיר עוד פנים במשפט! החולים הם בני העשירים? האם לא נאוה להם לעבוד בצבא כמונו? מדוע נהיה רק אנחנו בני עוני השעיר לעזאזל? האם בגלל אשר מנע ממנו אלהים עושר ונכסים, נהיה כדגי הים? הדיגים הארורים ידגונו, ואוכלינו לא יאשמו? האם חוקי המלכות, הוחקו רק בעד העניים? ידעתי כי ממשלתנו הטובה לא תכיר פנים במשפט! אנחנו נשפוך את דמינו בעד המצנפות האלה7 למען ישבו שלוים ושקטים ויתענגו על רוב שלום? לו הייתי אני ראש הקהל, כי אז נתתי פני בדשני ארץ אלה לרעה, והכרתים והכיתים חרם, וגם את נכבדיהם אסרתי בכבלי ברזל, ואת זקניהם גלחתי, ואחליף בגדי תפארתם, בבגדי אנשי הצבא, ובני חלכאים רחמתי!

– באשרנו כי לא רבי אחיתופל ראש הקהל אתה, כי אם פצפציה מתקן בגדי עדים, ומכנסים ישנים!

– הגם אתה בקהל העשירים תמנה? כי תאמר לריב ריבם? ואנכי – כאשר מזרע היהודים אני – לא ידעתי כי דלפון השדכן איש אוצרות הוא!

– הן לא על פי שניכם יקום דבר, ולמה זה תתקוטטו? למה תריבו חנם?

– לא אוכל נשוא דברי בלע! בני שבעת טובי העיר הם זרע ברך ה'!

– אל תדאג להם! מבני טובי העיר שבו שבי לקחת מתנות באדם! למען יתנו כפר נפשם!…

– לפני חצי שעה ראיתי את רבי פשחור את רבי יקשן ורבי יקטן, שמו רגליהם כאילות, ברחוב דרך המלך, אל בית רבי אחיתופל, ידעתי כי כפר יושת עליהם, יהיו נקיים לביתם ועוד ביום הזה יצאו לחפשי!

– וכאשר אחזה לי אני, רק יד שני השרים עשתה זאת, ורבי אחיתופל וכסאו נקי! כי מדוע ישלח פתאום יד בשלומיו? אנכי לא אאמין כי טובי העיר יתנו כפר!… הלוקח איננו נותן! לא אפונה, כי לפני השרים נבעו מצפוני ספר הפקודים והנעלמים, אפחד ולא אבטח אם בשנה הנוכחית לא נלך בזקנינו, ובנערינו, לעבוד עבודת הצבא, זכרו כי פי דלפון השדכן המדבר אליכם!

– אמנם כן הוא! רבים מבחורי הישיבה, וגם הפרושים עזבו את בית המדרש הירוק, יחד ברחו נדדו!…

– הה עת צרה לכרכמיש!

– שוד ושבר גדול!

– הה אחים, מדוע נשב בחבוק ידים?

– מדוע נחשה? מדוע נחריש?

– אל תחרישו ואל תשקטו! הילילו זעקו! היש לאל ידכם להושיע?

– אכן זעקו והילילו! שובו אל ה', קראו עצרה! עונותינו הטו אלה! הנשמע כזאת? בני ישראל עוזבים את חדריהם ומבקרים את בית הספר, יושבים בגלוי ראש, וגם היושבים בבית המדרש, ספרי מינים נושרים מחיקם! בעיני אני ראיתי את “התעודה” ימח־שמו, אצל בחור אחד, ואצל הבחור השני את ה“דביר”! הנשמע כזאת לפני בכרכמיש? הה אבלה נבלה עירנו!

– צדקת רבי יהויריב! אולם הלא ידוע: כי אין בן דוד בא, רק אם יהי הדור כלו זכאי או כלו חיב!

– ה' ירחם את עמי, את שארית יעקב!

– למה זה שוא תהמיו? בעלי מום כמוכם בין כה וכה חפשים הנכם מעבודת הצבא!

– בעלי מום? אנחנו? מי הם בעלי מום בעיניך?

– אתם כלכם! הכסילים הם בעלי מום היותר גדולים בתבל ארצה! וגם לימות המשיח, כפי יעוד ישעיהו הנביא, אז תפקחנה עיני עורים, ואזני חרשים תפתחנה, וידלג כאיל פסח, ותרון לשון אלם, והכסילים לא יחכמו! פתאים אין לב! מפני עבודת הצבא תחתו? מי יתננו כשנות קדם, בעוד כח עלומים חדש עמדי כי אז – הרחמן הוא יזכני כה לימות המשיח – כי כיוצא במחול יצאתי אז לעבודת הצבא, כי למצער היה לחמי נתן, ומימי נאמנים, ולא ידעתי עמל!

– וביום קרב?… איך ינעם לך לשמוע תרועת מלחמה, רעש כידון ורומח?

– מלאך המות מה לי הכא, מה לי התם?

– ואל קבר ישראל?

– מה לך להתוכח עמו? אנכי מכבר ידעתי את צללפון ואת שיחו, בפיו יעבוד בצבא, ובשפתיו ישמח לקראת נשק, ובכל זאת, בראותו מרחוק איש צבא, או את פח יקוש, אם כי אין לו לירוא מפניו בגלל המתנה הטובה הגנוזה לו, בכל זאת יחורו פניו כשיד, לבו ינוע בקרבו, ואל מראהו יוטל!

– את מורא פח יקוש לא נירא עוד!

– מדוע? הגד נא רבי חדקא!

– האם לא שמעתם? יהיו כפח יקוש אויבי עם ה'! כל הקמים עלינו ישכבו למעצבה כמוהו!

– פתאום חלה ויאנש?

– במצות רבי אחיתופל בא הלילה אל בית חמול להוליכהו שבי, ושמה הוכה מכה רבה בלי חמלה, הלא ידעת את בן חמול כי גבור ונערץ הוא, דגול מרבבה, לא אקנא עוד בהאיש אשר מהלמות אגרופיו נפלו לו לחבל! כחצי שעה ישבתי בביתו, באשמרת הבקר; שכנו הקרוב אליו הנני, ואשתו בכתה והתחננה לי כי אבקרהו, ולבקשתו התפללתי עמו תפלת “על חטא”, גם ודוי הגדול של רבנו נסים!

– יושר גדול הוא! הנה כי כן אהבתי לראות את הזאב בחלותו את חליו!…

– בנפול אויבך אל תשמח! הלא בן ברית הוא, ירא אלהיו, ובמצותיו חפץ מאד; גם נדיב לב הוא, מלחמו יתן לדל, ביום השבת לא יעזוב את בית התפלה, עד אשר אם קרא אורח עני, לאכול לחם על שלחנו, הן פרנסתו בכך! גרזן הוא ביד החוצב בו; לולא עכבור בן שפן, כי אז היה על מקומו, כלבי בן גמל, או צפאון בן נחשון; והמה אולי השחיתו התעיבו עלילה יותר ממנו…

– לשוא תשחית דבריך הנעימים רבי פדה־צור! אנכי אינני מאמין בדבר פח יקוש, כאשר לא האמנתי ביום השבת כי רבי אחיתופל אסר באזיקים; את פח יקוש ידעתי כי כל כלי משחית עליו לא יצלח!

– אל תדבר כזאת! לא נורא הוא כה השטן כאשר יתארוהו הצירים! הזאב נורא הוא בעדרי צאן, אולם במעונות אריות והררי נמרים, יֵחַת מגבורתו, אנכי יודע את פח יקוש כמוך! פח יקוש הוא רפה כח, אך אחינו הכרכמישים זה דרכם להקים להם מפלצת בידיהם, ולפחד מפני תנופת ידה… מדוע לא אאמין כי חמול גדע קרנותיו?

– שקר הדבר! רבי חדקא באפס עבודה להשתכר, ימצא לו העבודה הזאת חנם אין כסף: להפיח כזבים!

– מדוע לא קם היום לראש אשמרת לאמר תיקון חצות כמשפטו זה שלשים שנה ויותר?

– שקר גס בפיך?

– כל באי עולם הם דוברי שקרים, ורק אתה הוא איש אמת!

– גם אם יהי דברך8 מות לא אאמין בדבריך, ואם רע בעיניך, צו לביתך והחנק!

– כל חלומות שחלמתי, ואשר אחלום, יחולו על ראשך, על כרעיך ועל קרבך! השמעתם זרע ישראל, עז פנים ובן בליעל כמוהו? רק אלה מלא פיו, כמו הסגתי את גבולו ואעשוק את נחלתו! צר לי כי רבי חדקא חלף הלך לו! כל מחלה וכל מדוה, יחולו על ראשו, יהי כפרת פח יקוש, ופח יקוש יהי כפרתו, ושניהם יחד, יהיו כפרתי וכפרת אשתי ובני ובנותי, וכפרת כל ישראל מהעולם ועד העולם אמן סלה!

– דבש וחלב תחת לשונך! הלא תבוש! כאשר אחזה לי אני גם שניכם לא תדעו כל דאגה ועצב, בלתי אם לריב לא על כל דבר הבל! אוי לנפשכם! גבורים בבית המדרש, ואנשי חיל בבית המרחץ להבדיל! נפקא מינה לדינא! האף אין זאת?

– אנכי לא אוכל נשוא מרי, ואי אמון!

– ואנכי שפת שקר שנאתי כמות!

אש מלחמה התלקחה שנית ביניהם, והנה פתאום נשמע קול כלב נובח, הקול הוא קול צירביריוס, אשר לטש עליהם עין זעם בשבתו על יד הרכב במרכבת אדוניו הרופא קו־לקו, אשר התנהגה בכבדות בטיט חוצות, ותאחז דרכה עד רחוב בית תלמוד תורה, ומשם נטתה הצדה אל רחוב בית המרחץ, מקום מגורי פח יקוש, ואז ידעו, כי אמת בפי רבי חדקא, והחבילה נתפרדה!

בעת אשר בעלי בתי כרכמיש אלה דברו דברי רוח, לא מעלים ולא מורידים, לא להם ולא לזולתם, ויחרפו וינאצו איש את רעהו, בזעם אפם, כדרכם תמיד להתוכח על כל דבר הבל, בלכתם באפס עבודה, בעת ההיא דבר פשחור יקטן ויקטן דברים כמתלהמים, דברים נכבדי ערך, באזני רבי אחיתופל אשר לא רק כי לא התחבא מפניהם, כאשר התחבא אתמול ביום הראשון בבקר, כי גם חכה לבואם בכליון עינים, ולבו היה עליו דוי, על כי גם בקבוקיה וחמול לא היו בתוך הבאים; הוא ישב בחדר משכיתו נשען על כסאו, ושפופרת מקטרתו הארוכה נחה בין שיניו, ועיניו אשר נמשכו על עתר ענן הקטרת, וחריצי מצחו העמוקים העידו כי רעיוני עצב יתרוצצו בחבו: החקירה והדרישה, הטכסה ומה גם מחלת בתו אשר ליל עמל מנתה לו, אפס כי שם לו סתר פנים לבל תשורם עין שלשת אורחיו היקרים האלה, אשר בעמדם על רגליהם הוציאו את כל רוחם הקשה, ויתמרמרו, ויתקוטטו, ויזעקו, וישועו, עד כי נחר גרונם; ורבי אחיתופל כמשפטו תמיד, שמע ויקשב במנוחת לב ולא הוציא הגה מפיו, כמו לא אליו שמו דברתם, וכל אשר הוסיף לשמוע ברוח קרה, כן הוסיף לדבר בחום לב, וכמעט התפוצץ לבם, מרוגז וכעס, ויחרקו שן וידמו.

ואז פתח רבי אחיתופל את פיו, וישאל ברוח קרה: השלים שערא מכדא? מדוע תחשכו ניד שפתיכם?

– לא נחשיך! לא נתן דמי לנו! – צעקו שלשתם קול אחד.

– התדעו רבותי, כי גם בפי יש מלים!

– מי ישים מחסום למו פיך? – ענה פשחור – דבר כנפשך שבעך, ואם תצדק, אבשר צדקתך בקהל רב!

– אודך רבי פשחור! אלהי חסדי יוציא כאור צדקתי! יש בפי מלים, אולם אנכי פה אל פה אדבר עמך, בין ארבע עינים כדאמרי אינשי,… מבלי אשר יפריעונו זולתנו!…

– טוב מאד –! ענה פשחור, ויקרוץ עין ליקשן ויקטן, כי יעזבו כרגע את החדר.

– שבה נא לימיני רבי פשחור! – אמר רבי אחיתופל בשומו כף ימינו על אחד הכסאות, בעזוב יקשן ויקטן את החדר, ואחרי פתחו את הדלת לראות אם לא יעמדו מאחוריה – ידעתי כי איש מזמות הנך, ואיש כזה אהבתי! טוב לאבד על ידי חכם, ממצוא על ידי כסיל, ועל כן יהיו דברי מעטים:

– הלשלום או למלחמה באת? אם למלחמה ידוע תדע, כי לא אגור ממלחמת אויב, הנני נכון להשיב מלחמה שערה, וגם לבקבוקיה, ישבק, חצרון וחמול, אשיב נקם וחרבי תאכל בשרם!…

– לו חפצתי קרבות, כי אז לא באתי אליך בבקר השכם, כי אז באת אתה אלי!… כי אז…

– כי אז שחקתי לעגתי לך רבי פשחור! כי אם לכח אמיץ הנני, וכל צוררי אפיח בהם!

– אתה תשחק תלעג לי בכל אות נפשך, ומי יעצור בעדך? ואנכי רק פעם אחת, אמשוך בקשת לשוני היום, בהתיצבי לפני השרים, ולא אוסיף! וברגע תפול חלל, על במותיך, הלא ידעת רבי אחיתופל אלופי ומיודעי, כי הנסתרות והנגלות אני יודע…

אם כי לב רבי אחיתופל סער בקרבו ויהמה כהמות ים, בשמעו דברי פשחור, בכל זאת מצא און לו לענותו ברוח קרה: קשתך, קש נדף, וחציך יתמוללו על שריון הזהב אשר לבשתי! עליך לדעת רבי פשחור, כי לא כסיל אדם הוא, ראש עדת כרכמיש, ובחשבון ודעת יעשה מעשיו, את אשר יזמת לעשות היום ידעתי שלשום, ואתמול, בתתי צו לאסוף אל המשמר בנך, ובפעל כפי זה, הלא נתתי לך אות, כי את מוראכם לא אירא את כלכם ישא הבל, יקח רוח!…

– אם כן תקיף חנך, ולא תקרא לאסירינו דרור? – קרא פשחור בהגיעו ראשו ימין ושמאל, ודם לבו צף על עיניו.

– כחומר ביד היוצר הנכם בידי! ברצותי אקרא לאסירים דרור, וברצותי ידכאו בחשך עד בוא חליפתם, עד אשר יובלו לפני ועד אסף הצבא! לך חמשה בנים ליקטן ארבעה, ליקשן ארבעה, ובמשפט צדק ארים מהם תרומה לעבודת הצבא, ידעתי כי משלשה עשר אלה, לא יהיה גם אחד מורה הוראה בישראל!…

– וגם בנך לא יהיה מורה הוראה בישראל? האף אין זאת רבי אחיתופל?…

ורבי אחיתופל יסף לדבר: יש לאל ידי להרע עמכם. אולם לא אכזר אנכי; צדק צדק ארדוף! אני שלום אדבר שלום!

– וגם אנכי רק לשלום באתי! – ענה פשחור ורגזו חלף מעט – אך הגד נא לי אפני השלום!

– גם מבלי אשר אגיד, לך הלא תדע את אשר עליכם לעשות, הטיבו נא את אשר הרעותם! תשובת המשקל!… היפלא מכם הדבר? הלא קרוב הוא בלבבכם ובפיכם לעשותו!

– איך? ובמה?

– הגידו לפני השרים כי לא אתם חתמתם על כתב השטנה!

– נבלה נוראה כזאת, הלא נשים נפשנו בכפנו!

– ומי יתיצב לענות כחשכם בפניכם? השרים יתנהגו עמכם במדת החסד, ובמדת הרחמים!

– טוב מאד! והטכסה?

– מה לך כעת ולהטכסה?

– עוד תשאל “מה לי”? האם לא תדע?…

– האם סר טעם הנך רבי פשחור? או תשנה את טעמך? המעט ממך שש השנים? האם ירושת עולם היא לך מאביך? בוש והכלם ושים יד לפה!

– מדוע זה סבותנו בכחש?…

– אני? מתי?…

– אתה, אתה רבי אחיתופל בכבודך ובעצמך, אתה היית שליח צבור כי תסע לעיר הפלך לעשות את הטכסה קנין העדה, ואתה בגדת בה! אתה לקחת את הטכסה על שמך! ורעי עוד נתנו בתיהם לערבון; הנאוה לאיש ישר מעשים כאלה?

– לא להשמיענו לקח מוסרך באת אלי בבקר השכם! את בתיכם לא לקחה הממשלה לערבון! התעודות אשיב לכם כרגע, אך שמע נא אמרתי: הטכסה תקרא על שמי, רק בגלל היותי ראש העדה, ואחריותה עלי, אבל פריה קדש להעדה!

– התשבע כי לאמונה תדבר?

– אנכי אשבע? לפניך? מי יצוה עלי כזאת? מדוע? האם שופטי אתה ולמשפטך אעמוד היום? חדל לך רבי פשחור מהתערב בדברים כאלה אשר לא לך המה!…

– איש ישר, עוסק בצרכי צבור באמונה! הקדוש ברוך הוא ישלם שכרך!…

– האם לא אמצא חן בעיניך? לכן דע לך, כי אנכי אנכי הוא חוכר הטכסה לשלש שנים, ושלשים האלף אשר גרעתי מכסף החכירה, יבוא אל כיסי! אל אוצרי! וחכמתי עמדה לי… האין את נפשך לדבר הזה?

כאיש אובד עצות ישב פשחור שחוח ונדכה על כסאו, ויתופף באצבעותיו על השלחן, הוא ידע כי ברע הוא, כי ידו על התחתונה, אם יעיד בו לרעה לפני השרים על אדות הטכסה, מי יודע אם לא יקומו נגדו עדי חמס לענות “כחשו” בפניו, ואם יפתח פיות כלי התתח… הלא בנקיים ותמימים יפגעו כדורי נפץ לרעה, ואז יקבוהו רבים, ושמו יהי לחגא ולדראון עולם, ובמותו יתן רבי אחיתופל את רשעים קברו… הרעיון הזה החרידהו מאד, עד כי סמר בשרו מפחד, ויתנודד וינחם, על כי נחפז היה במעשיו בחום לבו בקרבו, ולא ראה את הנולד… ויתקוטט בנפשו, וישאל בהכנעה: ותנחום?

– הלא גם ממנו לא יפלא לאמר “לא כתבתי ולא חתמתי”! ואז ידעו השרים כי רק יד מלשני בסתר עשתה זאת!

– ומתי תוציא אסירים?

– כרגע אחרי הדרישה והחקירה!

– גם אנכי חכם כמוך רבי אחיתופל! בראשונה קרא להם דרור!

– האם לא תאמין בי רבי פשחור?…

– האם לא תאמין בי רבי אחיתופל?…

– אנכי אאמין בך!

– וגם אנכי אאמין בך!

– טוב הדבר מאד! אחרי אשר תעידו עלי לטובה ישובו האסירים לביתם!

– הבה רבי אחיתופל ונלכה אל בית הרב! הרב יהי לעד ביני ובינך!

– תודה לך רבי פשחור יקירי! חכם אתה משבעה משיבי טעם! ואין דומה לך!

– ומה חפצך? במה אצא מאת פניך?

– הלא הגדתי לךְ! אךְ מה יענה בקבוקיה ישבק חצרון וחמול?

– עלי ועל צוארי רבי אחיתופל! כמוני כמוהם, במשפט לא ימעל פיהם!

– לכן טוב מאד, אחרי החקירה והדרישה אוציא אסירים!

– כפי אשר אחזה לי אני, קויתי לשלום ואין שלום, האף אין זאת רבי אחיתופל?

– ואם תשמע בקולי רבי פשחור, שלום יהי לנו!

– אם לא תשמע לקולי רבי אחיתופל, זכור כי מלחמה לך פנים ואחור ואל תתהלל גבור בגבורתך, כי האחד לא יעצר כח להלחם את הרבים!

– כפיר אריות אחד ישים שמות בעשרת עדרי צאן ורמס וטרף ואין מציל!

– היה שלום רבי אחיתופל! – קרא פשחור במגינת לב, ויקם מכסאו ויפן לצאת – עתותי אין בידי! טרם עזבתי את ביתך, הגד נא לי מענה נכון! התקרא לשבויים דרור?

– טרם עשית את אשר אני נוטל עליך, לא אוכל לעשות דבר לטובתך!

– קרא לאסירים דרור! ואנכי אשבע לפני ארון הקדש, בטלית וקיטל ונרות שחורים, וקול שופר, כי אין ברוחי רמיה, כה יעזרני אלהים לפנות בקר!

– אולת רבי פשחור תדבר! וגם בעד ששת רעיך תשבע? לו גם נשבעו כלם, כי אז לא שבתי אחור מדברי! אם אאמין באיש, אז דבר פיו קדוש הוא לי, ואם לא, גם שבועת פיו כאין בעיני!

– ואנכי – ענה פשחור בזעם אף – לא כן אנכי עמדי, אנכי אתן אמון בבני אדם! אנכי אאמין כי אֵאָמן! רק האיש אשר נפשו ירדה פלאים מאד, האיש ההוא ישים מצחו נחושה, לחלל כה ביד רמה קדשי בני האדם, ולדרוך ברגל גאוה על זכיותיהם! לו נשבע לי איש, יהיה מי שיהיה, כי אז לא העזתי מצחי לשום בה תהלה!

ורבי אחיתופל קם מכסאו בחרי אף מלאכותי, וישלך את מקטרתו מידו ויאמר: אנכי גם מוצא שפתים קדוש הוא לי, אנכי לא אשבע, ולא אשביע! ואתה פשחור עשה כאשר עם לבבך, לך לשלום, ואנכי לא אעצרך!…

פתאום התפרצה אשת רבי אחיתופל החדרה בעינים אדומות וצבות מבכי; בשבתה על יד מטת בתה החולה, בחדרה הנשען על יד החדר הזה, שמעה שיחתם הארוכה, ומשאם ומתנם, ותירא על נפשה מאד, ותאמר לכבות ברוח פיה את האש בטרם תתלקח והיתה למוקדי עולם, ותקרא בקול בוכים: אנכי אשבע רבי פשחור, בחיי בתי היחידה; כי כה ישלח לה מצמיח ישועות ובורא רפואות, רפואה שלמה מן השמים, רפואת הגוף ורפואת הנפש בקרב כל חולי עמו ישראל; כאשר אין ברוח אישי רמיה, כי אם תשמרו לדבר את אשר ישים בפיכם, לא יפול משערות ראש בניכם ארצה! כי המעט לנו בני האספסף אשר בקרבנו? רק אתם פרשתם רשת ליד מעגלנו, והנכם צודים את נפשנו לקחתה, ואנחנו לא כן אנחנו עמנו!

בלב שלם דברה האשה את דבריה, כי היא לא ידעה את הערמה הנפלאה אשר רקם אישה בסתר; ולב פשחור נתר ממקומו לשמוע קול בכיה, ויבט בפני הבעל והאשה חליפות, כי חפץ לדלות ממעמקי לבם כל סתרי מזמותיהם, כי השפק ענה את נפשו, ולא נתן לו מנוחה; אבל בדעתו כי בין כה וכה, לשוא יכביר מלים, כי סוף סוף עליו לבטל רצונו, מפני רצון אויבו התקיף ממנו – מהר ויתקע כפו לרבי אחיתופל ויאמר: ה' ישפות שלום לנו!

– אמן כן יהי רצון! – ענתה האשה במועל כפיה ותבך!

– זכר נא רבי פשחור! – אמר רבי אחיתופל במאור פנים – הלא תדע פירוש רש“י ז”ל עפ"י התלמוד: “אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים”! נהל בעצתך את רעיך, את בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן חצרון וחמול! מענה אחד יהי בפיכם: “לא כתבנו ולא חתמנו”! הלא חתמתם עברית?

– עברית!

– טוב מאד כף כשרה בקדרה כשרה!…

– ותנחום?…

– הלא הגדתי לך, כי לא יפלא ממנו גם הוא, לתקן את עותתו, החיים והמות ביד הלשון!

– אפונה מאד!… אם יתכחש, הלא תהי דרישה וחקירה חדשה: מי הגיש כתב הבקשה על יד שר הפלך? התדע רבי אחיתופל כי איד נכון לצלעו? מאסר בגדוד האסירים, או גם שלילת זכיות וגלות לארץ גזרה… עליו רבי אחיתופל להגיד קשט אמרי אמת, ואז יוכיח בנו ונכזבנו!

– יגיד ככל אות נפשו! ומי זה יתן אמון לדבריו?

– האיננו נאמן להעיד על חתימת ידו?

– נאמן הוא! אולם אם יעיד על חתימת ידי זולתו לא יהי לו שומע!

– ואם כן הלא יהיה בעיני השרים, כמתעתע, כמוליך שרי המלוכה שולל, כמוציא דבת שקר על רעהו ומזיף חתימות!…

– אכן כן הוא!

– ואז הלא נקה לא ינקה!…

– אכן כן הוא!

פשחור התנודד. ופניו אשר היו אז כפני רפאים שוכני קבר, הגידו מצוקת נפשו.

– מה לך רבי פשחור? מה לך כי נדמית?

– הה רבי אחיתופל איך אראה ברעתו?…

– בעיניך! דמו בראשו, זו מלשינות וזו שכרה! אם אתם התמכרתם לתועבה, אולי אולי ימצא לכם מליץ אחד מני אלף, “בעד ככר לחם”! כדאמרי אנשי, והנבל הבליעל הזה, מאין בא הנה? מה לו ולי? מה המריצהו לרגל על רעהו? מי צוה עליו במפגיע להלשין את אחיו, להבאיש ריח עמנו בעיני שרי המלוכה? האם לא ידע כי איש אחד יחטא, ועל כל העדה יהיה קצף? מדוע ארב לנפשי? האם גמלתי לו רעה? האם רבתי עמו מעודי? הוי פוחז ונקלה! הוי חנף ומרע! השמעת רבי פשחור? הני דאמרי אנשי? מתעבר על ריב לא לו, יבואוהו מהלמות לא לו!

– אבל… – נאנח פשחור בשברון מתנים, כמצר בצרת תנחום.

– חדל לך רבי פשחור, ואל תוסף לדבר עמדי בדבר הנבל הזה! שובה הביתה כי הזמן קצר; בשעה השתים עשרה, עליכם להתיצב לפני השרים, וטרם שמת מעקשים למישור. לך והאלהים יתנכם לחן ולחסד ולרחמים בעיני השרים ולרוח והצלה! – ובדברו הושיט לו ימינו וילחץ את ימין פשחור, וילוהו עד הפתח החיצוני, וישב וישב על כסאו בחדר משכיתו ויקח שפופרת מקטרתו בפיו, ויעבר כף ימינו על מצחו, וידבר לנפשו: אנכי תכנתי את רוח בני עמי! רק גערת עריץ, ומקל חובלים יכניע זדון לבבם, ודברי רצון ותחנונים יתעבו, בו יבוזו להם! כעת יחתו ויבושו הנבלים ממועצותיהם, כעת שלום במגורי בקרבי, הטכסה שלי, ושלשים האלף שלי, ומלאכים רעים בעל כרחם יענו: “אמן”!… ידעתי כי פקודתי תשמור רוחם, כי נפש ביניהם יקרה בעיניהם, וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו. לו ידעו איך בדרך מרמה נפלאה סבותים בכחש! לו ידעו איך התעללתי בם, איך הולכתים שולל, כי אז שמו מחנק לנפשם! אך זאת היא נקמה מתוקה! אכן שלום לי מסביב, אך בתי היא עכרתני, אנושה מאד מחלתה, השבץ הרפה ממנו מעט, ויד הקדחת גברה עליה, היא תדבר תהפכות, דברי בלע; הה מה עשה אלהים לי?… אבל איך אעיז פני להתאונן על ה'? הלא עונותי הטו אלה, אנכי שגיתי ואחטא מאד בחבלי תחבלות רשע, להפיל בלהות על נקיים, למען בצעי, למען כבודי, למען נצחוני ותפארתי!… היום בקראי לו דרור, אצטדק לפניו בחכמה, והטיבותי את אשר הרעותי!… עשרת אלפים שקל כסף אשקול על ידו, ונתתי לו את בתי! הן באמת הוא בחור דגול מרבבה! אבל מה אעשה להמחותן הירמותי? איך אעשה הרעה הגדולה הזאת לקרוע התנאים, להעטות עליו כלימה נוראה כזאת? ומה יאמרו הבריות אם אמאס בבן הרב אשר כבודו מלא עולם, ובחרתי בבן משלם? הלא כמפר ברית אהיה, ונבאשתי בעיני בני עירי!… אך מה יעשו לי הסכלים האלה? מהמונם לא אחת! וידעתי כי גם כבודי יהי חדש עמדי וענתה בי השירה הזאת:

אֲבָל אִם כֶּסֶף שַׂמְתָּ כִסְלֶךָ,

וְעֵגֶל הַזָּהָב הוּא אֱלֹהֶיךָ;

הִנֵּה לְךָ תְּשׁוּאוֹת חֵן חֵן

וְשִׁמְךָ: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אֲהֲרֹן הַכֹּהֵן!

ואנכי יש לאל ידי לסבב פני הדבר כי הוא יפר ברית התנאים; אנכי אשלח אליו מרגלי חרש, אשר יבאישו רוח בתי בעיניו; או אשלח מגלות סתר אליו וגליתי אליו בשם “פלא” כי בתי היא סוררה ועוד ועוד, אך לא, עצה נבערה! הרב לא ינתק מוסרות! באשר לא התחתן את בתי, רק את ראש קהל עדת כרכמיש, אשר כסף תועפות לו חמשים: רבוא! יותר מאשר חננו אלהים, הרבה יותר!… אשר לא ראה גם בחלום! ואנכי? ההתחתנתי בבנו “הלולב היבש”, “העצב הנבזה” וכו' כאשר תכנהו בתי? הלא רק בהרב הירמותי, הרב הגאון וכו' אשר עשה ספרים הרבה! אך למה לי כל אלה? אנכי בדרך אמונה אבחר! היום אשלח אליו מלאכים לאמר: “בתי חולה היא מאד, נוטה למות, ולא מסתיע מלתא, הזוג איננו מן השמים”! אכן טובה וישרה היא העצה, אך מי זה לידי יתקע, כי רפאל לא ימאס בה? הן היא לא תגיע גם לקרסליו… ומה גם אחרי הפגישה הנעימה בצלע ההקדש בבקר יום האתמול, עוד אזכור את החרפה אשר נשא עלי! איך השפיל כבודי, ויבזנו כתולעת נבזה, ומהלמותיו?… גם היום בשרי עלי יכאב! וזקני? חצי הזקן מרט, עד כי אבוש לראות בחוץ… הבליעל הזה הרוצח הצעיר!… לו אתן את בתי?… ועוד אעשרנו עושר רב?… ילך לעזאזל! יבוא רקב בעצמיו! השקץ הנבזה! הוא העיז פניו לדבר דברי בלע כאלה באזני ועוד להרים בי יד!… לולא נמלטתי מפני כי אז עשה אתי כלה! אך לא! לא אשמור לו עברה! אין אדם נתפס על צערו! האם לא אכלתי פרי מעללי? האנכי לא הסבותי בנפשי? למען אהבת בתי היחידה אמחול על כבודי! שכחתי את כל הרעה אשר עשה!! אנסה דבר אליו! אולי יצלח חפצי בידי, מי לידי יתקע כי לא יאהבנה?… אבל שטן אחד עומד בדרך: משֻלם! האיש הזה גיא הוא מאד, וגאותו השפילתהו עד עפר, הוא לא יאבה להתחתן בי למרות מצבו השפל, ובנו לא יסור ממצותו ימין ושמאל!… וכה הביאוהו רעיוניו במבוכה נוראה, וישב משמים כאיש אובד עצות, פתאום נפתחה הדלת, ולפני התיצב איש בא בימים, בעל כרש עבה ופנים מלאים ועגולים, ועינים גדולות, תער עבר על זקנו ושפמו יחד ויאמר: הנני בן משק בית הנסיך כסלוחים! האכבדה הפעם לראות פני פאן אחיתופל ראש עדת בני הדת הישנה?

– אנכי הנני האיש! מאד ינעם לי אדון נכבד! – ענה רבי אחיתופל וישתחו ממולו – שמעך שמעתי, על כן ישמח לבי לראות פניך בצל קורתי, שבה אדוני מעט על הכסא!

– אודך פאניע אחיתופל! לא עת לי לשבת! ענין נחוץ מאד הביאני אל ביתך!

– ענין נחוץ? הנני נכון לשרתך אדון נכבד!

– במצות אדוני הנסיך באתי אליך! הלא תדע אדון אהוב!

– מאין לי לדעת?

– בדבר האדון רפאל סוכן יערו באתי אליך! האדון רפאל הובא על לא חמס בכפו אל בית הכלא אשר ליהודים! אדוני הנסיך צוני להגיד לך בשמו כי תואיל לקרוא לו דרור כרגע; אם יעלה עליו הגורל. לצאת לצבא מידו תבקשהו, ולאסרהו כשודד ומרצח, לא היתה לך כל צדקה; על מעשיך אלה יביאך במשפט, אם לא תמהר לפתוח האסיר ביתה… התשמע אדון אהוב? אבי רפאל ואמו שפכו מרי שיחם באזני הנסיך ביום אתמול, והנסיך נכון הוא לבוא העירה, לדבר משפטים את שר השוטרים ולהתאונן באזני הקטגור…

פני רבי אחיתופל נפלו מאד, וחלחלה באה במתניו, כי גם הוא, היה אמיץ לב, רק בין אחיו היהודים השפנים כדאמרי אנשי:

גִבּוֹר בְּעדֶר הָרְחֵלִים;

וְרָחֵל בֵּין בְּנֵי אֵלִים!

אבל כרגע, שב אליו אמץ לבו, ויבט בפני הדובר בו בתמהון, וינע כתפיו ויאמר: רק מפיך אדון שמעתי החדשה הזאת! רפאל נעצר במשמר הקהל? הן לא עת האסף אנשים לצבא לנו! ולו גם לקחו אנשים לצבא, הלא בן יחיד הוא להוריו! חידה הדבר בעיני אך הגידה אדוני, מתי נעצר במשמר?

– ביום השבת בערב!

– אולי יד משרתי העדה במעל? הוי בני בליעל אנכי אראכם נחת זרועי! האדון רפאל שוב ישוב עד חצות היום אל ביתו, האדון רפאל יקר גם נכבד בעיני, הוא עלם משכיל וחרוץ, טוב וישר, וידעתי כי גם בעיני הנסיך ימצא תמיד חן, האף אין זאת אדוני?

– חמודות הוא לאדוני הנסיך! אדוני הנסיך לא יאמין כי מזרע היהודים הוא!

– ושכרו הרבה מאד?

– אדוני הנסיך לא יעשוק שכר עבדיו! אדוני הנסיך יט אליו חסד אם גם בן הדת הישנה הוא! – ענה בן משק בית הנסיך ויבט סביביו וישתומם, כי קול שאון עלה באזניו, זעקת שבר ובכי נורא. רבי אחיתופל מהר בבהלה אל החדר השני הוא חדר בתו, ואחריו בן משק בית הנסיך אשר נרתע לאחוריו בראותו את החולה, אשר שערות ראשה השחורות כסו את חצי גויתה, עיניה נהפכו ומכבר אסף נגהן, וגיוה קלע כמו בכף הקלע, כל יצוריה רעדו, שניה סגרו, וקצף יז מפיה, ולרגעים תנופף אגרוף, ותרים ראש, כמו תתאמץ לרדת מעל המטה, ואמה התיפחה ותפרש כפיה, ותצעק בקול מר. השפחות הבהילו את הרופא קו־לקו אל חדרה, והרופא מהר ויזרוק סם תרופה מתחת לעורה במקום החזה, ואז הרפה ממנה השבץ, ומעט מעט שבה למנוחתה, ועל שפתיה נשא ברוב עמל “הה שם רפאל” ותאלם דום, רק בגרונה המו חלילים, ידיה הניעה לכל עבר, ותתהפך מצד אל צד, ותבעט ברגליה.

בן משק בית הנסיך, התפלא מאד בשמעו שם רפאל מפי החולה, ויפן אל קו־לקו וישאלהו על אדות הדבר הזה, וקו־לקו התלחש עמו כרבע שעה וילך לו, ורבי אחיתופל פנה אל בן משק בית הנסיך וינע ראש ויאמר: מוסר שדי אדוני! צרה ויגון אמצא! ויבוש להביט בפניו, כי כאבו היה נעכר מאד בהגלות נגלות קלונו, ולו נבקעה האדמה תחתיו כי אז ירד חיים ברצונו.

– ומה אשיב לשולחי דבר? – שאל בן משק בית הנסיך.

– האדון רפאל שוב ישוב בצהרים אל ביתו! סלח לי כרוב חסדך אדוני כי לא עת דברים לי!

האורח הזה עזב את הבית, ורבי אחיתופל שב אל חדר משכיתו, עיף ויגע וישום וישאף רוח, כנס ממערכות המלחמה, ויסגור הדלת בעדו ונעל; כמו ירא לנפשו פן ישוב בן משק בית הנסיך לראות קלון ביתו, ונבעו מצפוניו; ויפול באין אונים על כסאו ויאנח ויאנק, ויעבר ידו על מצחו, כמו חפץ להחרים רעיוני עצב וכעס מבתי נפשו, ולשכח עמל ותלאה; אך לשוא היה עמלו: כל אשר הוסיף לאמץ את רוחו, כן הקיצו מזעזעיו, צפעוני הנוחם זחלו על לבו, וישלחו בו חמתם, וכמעט היה בכל רע, לולא מצא רפאות תעלה בספר תהלים, ויתעטף בטלית ותפלין ויתפלל, ועיניו זלגו דמעות, בפעם הראשונה לימי חייו, אבל תפלתו נטרפה בפיו.


 

ח.    🔗

בנסעי למסעי – יספר הפרופיסור וירכוב – לתור ארצות להתחקות על שרשי יושביהן, מצאתי בממלכה אחת הרבה ערים וכפרים, אשר יושביהם כלם נגועים במחלה ידועה אחת אשר לפי דברי הסופרים הקדמונים הובלה בימי קדם מארץ חם, ומשם נפוצה על כל ארצות אירופא.

וחכם פסיכולוגי אחד, בחקרו את תכונת נפש האדם ויצרי מעלליו, יחרוץ משפט, כי כל יושבי תבל ושוכני ארץ נגועים הם במחלת השכרון, אי נקי! אפס כי שונים המה החולים למיניהם, למשפחותיהם, ולמפלגותיהם: יש חולים אמללים, שוכבים בראש חוצות כתוא מכמר וכל עובר בם יתקלס, עד כי בפקודת המשטר יאספו אספת אסיר אל בור, והם שכורי יין דגן! ויש חולים מאשרים ונכבדים, עשירים ונשואי פנים, שכורים מפונקים, אוהבי אשישי ענבים, ענבי שמפניה. ושטו־לפֿיט, ויין דגן תועבה הוא להם, והם רק בהיכלי עונג וארמונות תפארה ישכרו ויתגלו לכלות עיני נשיהם, ולאדיב נפשותיהן, כי במצולות הגביע הקטן, יצללו כעופרת ימי עלומיהן… נכסיהן, גם נכסי צאן ברזל, וכל תקותיהן… ויש שכורים ולא מיין: שכורי אהבת עצמם, שכורי אהבת נשים, שכורי חמדת הממון, שכורי חמדת המותרות, שכורי אהבת הכבוד, שכורי צחוק הקלפים, שכורי נקם וכעס, ויש מין שכורים מוזרים ונפלאים, שכורי אהבת האדם!

על דעתי נוראה הוא מחלת השכרון ממחלת מצרים! כי בעוד אשר הנגועים ההם לדברת הפרופיסור – יחיו יאריכו ימים, ויבואו בכלח אלי קבר, ובניהם אחריהם יחיו גם הם זרע, וכן גם בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, הנה האחרונים לא יחצו ימיהם, כי השכרון הנורא יבוא עליהם שוד וקרץ בידי אדם, או בידי שמים.

ואמנם לא יסכן האדם את נפשו, בשתותו כוס יין דגן או שכר, או גם גביע יין: כי יד היוצר הנדיב, הטוב והמטיב לכל בריותיו אשר ברא, רק בגללו הכינה כל אלה, והנזיר שצער את עצמו מן היין, חוטא וכסיל הוא! גם לא נכונו לו שפטים, בגלל אשר מבשרו לא יתעלם, אם ממונו חביב עליו ולא יפזרהו לריק, אם ישגה באהבת אשה, אם ימתיק מררות חייו במותר ותענוג לעתים לא רחוקות, ואם ייקר כבודו בעיניו וכו' כי כן רצה גם אדון הטבע! הוא יתן בו הרוח למען אשר לא יחדל מעבוד כל ימי חייו, עבודת החברה בשקידה וחריצות, לבל תרפינה ידיו מעזור לישובו של עולם, וגם כעס ונקם הקוצים המכאיבים בכרם החיים, מטעי חמד הם בעתם, כפלפלין בקדרת התבל הגדולה… אולם אם האדם לא ידע גבול וקצב, עת וזמן לכל חמודותיו אלה, אז שכור יקרא, שכרונו ימסוך בקרבו רוח עועים, ויכלהו מנפש ועוד בשר וגם אהבת האדם, הסגולה היקרה והנפלאה בתבל, להשקיט את הרוחות והזועות, להרכיב נפרדים לקרב רחוקים, לאחד את הלבבות, לקשר את הנפשות, ולשפוך על כל בשר רוח חן וחסד, ורחמים וחיים ושלום, אשר לולא גרשוה בני האדם מהסתפח בנחלת החברה, כי אז לא נשמע עוד פרץ וצוחה, ברחובות התבל, גם היא כי תפרוץ מלב האדם בחזקה ותעבור גבול עולם אשר גבלו ראשונים, בלי דעת ומשפט וחשבון צדק, אז תחת הביא ישע ומרפא לנדכאים, תגדיל השבר, תשחית ותחבל חבל נמרץ, וגם את בעליה היא מקברת.

שכורים כאלה, למיניהם, למשפחותיהם, ולפלגותיהם, ראו עיני בכרכמיש, ואותותם לא אנכר: דלת עם הארץ, עניי העירונים האזרחים, הם משיקי תנורי היהודים בשבתות החרף, מטיבים ומדליקים את הנרות בבתי כנסיות היהודים ביום הכפורים, פושטי עור נבלה, עורפי כלבים, מנקי בתי מחראות, פורשי מכמרת על פני מים, רועי חזירים, מגדלי בהמה דקה, עודרים במעדר, עושים בחמר ולבנים, הולכים בטל, ומקבלים מיד הבעלים שלא מדעת וכו', הם היו בכרכמיש שכורי המדרגה הראשונה, הם היו שותי יין שרף, במדה נכונה, במדת בשר ודם… ואליהם נלוו גם שנים ילידי חוץ, הלא המה, האדון אוטטו פון קיש־בר בוק, הוא אוטטו הציר הנפלא אשר מהלכים היו לו בחצרות רוזנים נסיכים, אך בגלל אהבתו העזה, את “הטפה המרה” בא לגור במבואות המטונפות בכרכמיש, ומשנהו היה האדון פֿריטץ די־לא־קוקי־ריקו, המהגי הנפלא, ויחד כרתו ברית את אנטונינוס, הוא אנטושקי גוי העיר אשר לא נופל היה מהם בגבורתו בשתי, גם בעל כשרון היה, גבר יצלח לכל מלאכה, לשאוב מים, לחטוב עצים, לטוח בסיד את קירות הבתים, לתקן סנדל ישן, לתקוע בחליל העשוי מקליפת עץ, כל זני זמרא, ומה גם לדבר יהודית. שלשה אלה יחד עם כשרונותיהם הנפלאים, יחד על עפר נחתו, יחד שכבו כפעם בפעם, בצד מעלות בתי המרזח, או בצנורות הרחוב, וילדי בני ישראל, פגעו בכבודם מאד, ורבשקה השוטר קנא את קנאתם, ויאספם בכבוד גדול אל מרתף בית פקודות המשטר, אשר לעתים לא רחוקות שכנו בו כבוד, גם אנשים חסרי כשרון, אשר הרוח נשאם על עלית הגג המלאה בגדי הלבן לחים, או אלה אשר באישון לילה ואפלה תעו באחת הארוות בחצרים וכפרים… או גם בתולות זקנות מבנות האזרחים אשר הצטינו מאד מאד בתומתן… ועוד ועוד.

ושכורי המדרגה השניה היו האצילים הקטנים, אשר היו יהירים גדולים, אם כי עשרם כאין היה, רק בכבוד שפמם הארוך התימרו, והיהודי היה בעיניהם תועבה, בכל זאת אהבו לשתות בבית משקהו תמיד בבואם העירה, שכר שעורים, ומי דבש… בל"מ, והאצילים הגדולים היו שכורי המדרגה השלישית, הם שתו יין הגר וצרפת וירבו לשתות, לסבוא יין עד כי רעבו ללחם, וינקש נושה לכל אשר להם!


וקציני כרכמיש וטוביה היו שכורים ולא מיין, הם היו שכורי אהבת בצעם, שכורי הקנאה התאוה והכבוד, ותנחום שתה הה לשכרה מכוס אהבת האדם, וסבאו היה לו לחרפה, לפח ולמוקש! בהיותו שכור נתקו מזמותיו ולא עשה בחשבון ודעת את מעשיו, ולא פקח את עיניו לראות, כי תעה מני דרך, ובבוץ הטבעו רגליו, ולא רק אשר תקצר ידו מהושיע, כי גם אין לו כל תקוה! איך נפתה בשוא לבו? איך נואל להאמין בשבעת טובי העיר, אשר מתמול שלשום ידעם לנוכלים פועלי און, כי בחפצם להנקם מאויבם מרבי אחיתופל אשר הוליכם שולל בערמתו, יחדלו מעשק ידיהם, ונפשות אביונים יושיעו? בגלל המרגלית הטובה ישליכו את המרגלית בזרם המים לקים מה שנאמר: גם לי גם לך לא יהיה? הלא מראש עליו היה לדעת סתרי מזמותיהם, כי רק את רבי אחיתופל יעצו להדיח משאתו, למען יירשו חבל נחלתו החדשה, ואת הטכסה אשר ממנה לחיים תוצאות, ישמרו כאישון עינם! ולו גם לא היתה מרמה בכליותיהם, ובתום לבבם נתנו לו תקף ועוז, כי יתנפל לרגלי שר הפלך לבקש ממנו כי יכחיד את הטכסה מן הארץ, ההיתה לו הצדקה לבקש כזאת? ושר הפלך היש לאל ידו, לעשות בקשתו? האם ילד קטן היה, ולא ידע כי לבצע דבר כבד כזה, על ראש העיר להציע כתב החלטת בית המועצה לפני שר הפנים? איך עמם אור שכלו, לבלי הבין לרעיהם, כי יעשו מעשי הגנבים למודי הנסיון אשר במחתרת ישלחו רק את חניכיהם, לבל ישימו נפשם בכפם. והיה אם יצלח דרכם יביאו אליהם שלל, ואם מלכדת עלי נתיב אז לא תאנה אליהם כל רעה?…. הן לא צפון היה לב תנחום משכל, ויבן דבר לאשורו, ומה גם אחרי אשר העיד העידה בו אשתו, ותגד לו את האותיות לאחור, ודבריה אם כי נתן להם כתף סוררת, בכל זאת הלא ירדו עמוק אל לבו; ומה גם אחרי אשר ראה כי בקבוקיה מלא מקום עגלון נוהג בסוסים, ובהושיטו את כתב הבקשה על יד שר הפלך, נמלט בקבוקיה מאולם בית הפקודות ועין לא ראתהו, הלא דבר הוא! אבל כל אלה לא ידע בהיותו שכור!… שכרונו מסך בקרבו רוח עועים, וירא זרות ותהפכות, משאות שוא ומדוחים.

בשוב תנחום ביום החמישי כעלות הבקר לביתו, קדמה אשתו את פניו, במנוחה שאונה, וחבת אשה לבעלה, כמו לא ידעה, או שכחה את כל אשר עבר עליה, את המוצאות אותה, בליל צאתו לדרך, איך בלי חמלה השליכה ארצה, ובעמל רב ובעותי שאול, השיבו בני ביתה את נפשה לתחיה, וכח אבנים כחה אם חיה היא; עד כי במו פיה הגידה: “אין זאת כי נשמתי קשורה בגופי בשלשלאות של ברזל” וכמו שכחה עמלה, עמל ארבעת הימים, אשר כארבע שנים ארכו לה כי עליה היה להחזיק במעוז האפיה, כרוב למלאכתה ועבודתה הקשה בבית, כן גדלו מצוקותיה בבתי נפשה פנימה, קול פחדים עלה באזניה כל היום, כל בא אל ביתה לקנות חלת לחם, היה כמרגל חרש בעיניה, השלוח מאת רבי אחיתופל, וכל מבט אשר הביט עליה איש לתומו, הקפיא דמה בעורקיה, בחשבה כי לו נגלה רזא דנא. וגם בלילה תחת מצוא מחסה בצל כנפי השנה, ערכוה בעותי אֱלֹהַ, חזיונות איומים, מרגיזי לב ומדכאי רוח ונפש: פעם ראתה, והנה תנחום אישה עובר על המעברה, אשר על נהר “מיכה”, מאחורי גן המלך, וידיו תמכו את החבל העב הנטוי משפתו האחת מעבר מזה, עד שפתו השנית מעבר ההוא, ומביט לתומו על פני המים הזכים, המבריקים כראי מוצק מול תכלת השמים, ופתאום התנודד, הוא ראה כי דג גדול – זאב המים – בלע דג קטן וחלש. ואחר כן את השני והשלישי, ויפער פיו לבלי חק ויבלע ויאכל, ולא נודע כי באו אל קרבו, ויתמה מאד על העשק, ויחרוק שניו ויכעס, וישא מרום עיניו ויקרא בקול גדול: “משפטים אדבר אתך יוצר גדול! על כי לא תעשה שלום בין יצוריך”! וקול ממרום ענה בסתר רעם: “דום בן אדם תולעה! כי גבהו ממך דרכי אלהי המשפט”! וברק ממררתו הלך עליו אימים, ויבהל מאד, ויפן כה וכה וירא והנה רבי אחיתופל עומד גם הוא על המעברה מעבר השני, וישלח אליו יד ארוכה בלאט, ובמהירות נפלאה, הדפתהו המימה. תנחום פרש ידיו לשחות, ויתחנן להצילו, אולם הקהל הגדול העמד על המעברה השמיע קול צחוק גדול, ויתקלס בו, ויקרא פה אחד: “למלשינים אל תהי תקוה! כן יאבדו”! ובראותו כי אין עוזר, חגר שארית כחו, ויפרוש ידיו לשחות, וירדוף אחרי המעברה ויאחז בטבעותיה הגדולות, וכמעט הצליח חפצו בידו לעלות על המעברה בשלום, אך רבי אחיתופל הוציא קרדום ארוך מתחת לחגורתו, ויניפנה מרחוק ויקצץ את שתי כפות ידיו פעם אחת, ולא יסף. האמלל נפל אחור המימה, המים המו ויחמרו, גלים אדומים מדם, התנשאו התנשאו על פני המים הזכים, ותנחום עולה ויורד יורד ועולה, ויתאבק רגעים מספר את שטף המים וירד תהום ויאבד. פעם ראתה במחזה, והנה אישה שוכב על הארץ ממול הפתח, תחתיו יוצע ארבע חמש שבלי תבן. וסדין לבן יכסהו מכף רגלו ועד קדקדו, ופתותי לחם וגרגרי מלח אחדים על בטנו9 בבית שררה דממה איומה, פתילות הנרות במנורות הנחשת העוטרים את המת, הפיצו אש שחורה והלהב עלה עד ספון הבית, האשמורה השלישית הגיעה, התרנגולים העמדו על המוט הארוך אשר ממעל לערש הילדים, קראו בקול גדול וישקשקו כנפיהם, הדלת נפתחה ברעש, וילדי בית “תלמוד תורה” התפרצו כזרם מים כבירים, בשאון גדול הביתה, ואיש איש ספר התהלים בידו, ולפניהם הלך שר צבאם: מפיבושת המלמד, מפיבושת נגש ברוח קרה אל המת, וישח ארצה ויגל את פניו לבקש ממנו “מחלה”, ובהתבוננו בהם, קפץ ממקומו בחרדה ושאט נפש, ומבלי דבר דבר נתן בידו אות לאנשי חילו, לשוב על עקבותיהם, וכרגע עזבו את המת, גלמוד ונעזב, מבלי התפלל בעד נשמתו, אחד התלמידים שאלוהו ברוגז: “רבי! הלא אבדנו מכיסנו איש איש חמש קשיטות”! ומפיבושת התקצף, ויען בגערת חמה: “הידעת מי הוא המת? הוא תנחום”! הוא המלשין הנורא"! לשמע המענה הזה נסוג אחור ברעדה, ויחד הפנו ואינם, והיא ישבה שוממה ותהגה נכאים: “הה לו השאיר אחריו האמלל בן לאמר “קדיש” כי אז אולי העלה את נשמתו ממעמקי שאול ואבדון”! התרנגולים מכבר קראו, השחר מכבר פרש אורו בחוג שמים, ועוד מעט והבקר בא, אך מסביב לביתה עוד חצות לילה וימש חשך, הלילה ארך לה מאד כשנתים ימים, ופעם בחשכת הלילה, בסופה וסערה, באו שמשי חברה קדישא על ביתה! אבל תחת עשות לו כמשפט, שפכו עליו מי מדמנה, ויעטפוהו במחצלת של קנים, ואחרי אשר תעבוהו שלמותיו, קשרו בחבלים כפות רגליו, ויסחבוהו סחוב והשלך, וראשו נפצע פצעים נוראים באבני הרחוב, הרוח המה וייליל הסער, ואלפי רבבות מלאכי זעם ועברה, יחד עליו התמלאו, ויהמו בקול נורא, ויתנפלו עליו לתת בו נקמתם, אבל לא נגעו בו, באשר ידעו כי יד מלאך דומה תהי בו בראשונה, ורגעים אחדים אחרי אשר היתה לו קבורה, ראתה, והנה גוית אשה תקלע בכף הקלע, מקצה תבל עד קצהו, מים קדמה, ומשמאל תימנה, ופעם ראתה והנה שופטים ושוטרים, אנשי חיל מזוינים, נושאי כובעי נחשת קלל על ראשם, בלוית רבי אחיתופל ושבעת טובי העיר, יחד התנפלו על ביתה, ומסביב שתו עליו יושבי העיר מקטן ועד גדול, ויחפשו חפש מחפש, בכל חדרי הבית, בהעליה במרתף, בתנורה ומשארתה, גם תחת קרשי הרצפה, ולא מצאו מאומה וכמעט הפנו לצאת, וייגש רבי אחיתופל, ויאחז ביד השוטרים, ויוליכם אל חדר המשכב, ויורד שק הטלית ותפלין התלוי על היתר אשר בקיר, ויניפהו תנופה לעיניהם, וקול צלצל נשמע, השק נפתח ביד השוטרים, ויוציאו מתוכו ציץ כסף טהור, אשר על ספר התורה, ויד כסף אשר בה יורה הגבאי העומד על “הדגל” להקורא בתורה ביום השבת, וכרגע באו שנים עדים אשר העידו, כי ראוהו בליל אתמול גש מול ארון הקדש… לשוא צעקה, לשוא התיפחה ותבך תמרורים, ותשבע בכל קדש, כי רק עלילות דברים שם לו רבי אחיתופל אויבו, והעדים עדי חמס, המוכרים בכסף צדיק, כי שומע לא היה לה כי אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות! אישה האובד אסר באזיקים, וישלח לארץ גזרה לעבוד בפרך כל ימי חייו והעיר כרכמיש צהלה ושמחה, בראותה שבר פושע! ועוד חזיוני תעתועים כאלה ענו את נפשה עד מאד!…

והאשה הסבלנית הזאת, ידעה למשול ברוחה, היא הבינה כי לא תשנה פני הדבר, אחרי כי הנעשה אין להשיב, ואם תגור באישה מלחמות, אז לא רק אשר תבלה שארית כחה לריק, ותמיט אסון על פרי בטנה, כי גם תהיה לדבת עם, בהודע מעללי אישה בשערים, אשר יוכל היות כי יכסו במשאון, אבל לשוא שמה סתר פנים, למצוקות נפשה, ולצרות לבבה! תנחום, בבואו הביתה ויעף עליה עין, התנודד מאד וזלעפה אחזתהו! לחייה קמטו מאד, גם כסו בירקון נורא, ומבין יקהת לחייה, נשקף פחד ונהַ, ויאוש עולמים, גם זקנה קפצה עליה, כמו בימים אחדים אלה אשר עזב את נוהו, עברו עליה עוד חמשים שנה למספר שני חייה, גם גוה כפף, ושפו עצמותיה, במקום שתי עינים מזהירות, נראו רק שני חוריהן מכסים בערפלי חשך וצלמות, ותהי בעיניו כעולה מארץ נשיה, בקסמי בעלת אוב; ואם כי נפשו ירעה לו מאד לראות אשת חיקו, אשר בחומו החריב לשד חייה, ויקצר ימי עלומיה; בכל זאת לא רק אשר לא הכהו לבו על מעשיו, ולא מצא בו עון אשר חטא, כי גם היה בעיניו כמושיע ורב לבני עירו, כעושה חסד לאלפים! אם אשתי קצרת רוח היא – דבר לנפשו – ולבה צפון משכל להבין, כי האיש אשר כחו במתניו לצאת חלוץ למלחמה לפני אחיו, והוא נחבא אל הכלים, הנהו בוגד בליעל, בוגד ונבזה וחדל אישים מְפַחֵד מהמות פן תחליפהו קשת נחושה? האם בגלל זאת תרפינה ידי מעשות תושיה? העל כן לא אושיע אביון, ולא אדכא עושק? היא תוכיחני כי לא אנכי בראתי את התבל, ולא עלי לעשות בה סדרים ישרים, הוי אתון! בכל דור ודור, מאז ומעולם ועד עולם, ישלח אלהים חסדו ואמתו, לבני אדם, רק על ידי אדם, אשר שאר רוח לו, אשר לא יברח מלפני ה'! – כה השלה את נפשו, וישב במנוחת לבב לפעלו ולעבודתו, ויהי אך שמח, וביום השבת ההוא, כאשר יצא הקול בעיר, על דבר שני השרים, והעיר היתה כמרקחה, פחד ורחב לבו, ויהי כגבר עברו יין מרוב שמחת גילו, בחשבו בלבו כי הנה בא קץ לממשלת רבי אחיתופל הרשעה! כי נפלה נפלה הטכסה, וישועת אביוני עירו כלפיד יבער, ולא יוסיפו בני עולה לענותו עוד! וכטוב לבו האיר פנים לבני ביתו, ומה גם לאשתו, וידבר עמה טובות וינחמנה מיגונה, ויגד לה, כי לבו עליו יכאב, על האדיבה את נפשה חנם, ועל דאגותיה אשר מאפע הנה יחדו, כי הכשילו את כחה, ותהרסנה עמודי גויתה, ויחבקנה בין זרועותיו, ויאכל וישת עמה, ויבטיח לה, כי מהיום הזה והלאה, יעצר ברוחו. וישתעשע בחברת ילדיו הקטנים, ומעון ביתו אשר היה זה לא כבר, כבית אבל, הנה נהפך פתאום למעון צדק ונוה שלום, ואשתו האמללה שאפה רוח, ורוח לה, ומרוב שמחתה נגרו עיניה מים, ותשא קולה ותבך, וכל אשר עמלה לעצור בעד שטף דמעותיה, כן הוסיפו לשטוף כנחלים, שטוף ועבור, קול בכיה הלוך הלך וחזק, ותנחום לא כהה בה הפעם, כי ידע את מכאוביה, וגם לבו נמס ויהי למים, והמים עברו דרך צנורות עיניו… ואחרי אשר בכתה בכי רב, נחבא לאט לאט קול בכיה, רק חזיה התרומם עוד לרגעים, מעקת לבה, מטר עיניה חדל, העננים השחורים עברו מעל מצחה, ושמש תקוה האיר פניה, ותחליף כח מעט, ותהי אז בעיניה, כמוצאת שלל רב, ואז מצאה און לה להצית, או להפיח בקרבו אש התשוקה אל המנוחה ואל השלום, ולבקש ממנו הבטחתו לימים יבואו, להוקיר את שלום ביתו, וכי יכבשו רחמיו את כעסו, ולהיות איש לאשתו ואב לבנותיו, ולהשליך אחרי גוו דאגת הכלל! ומה גם את הטכסה ומריביה!

– מכבר השלכתיה אחרי גוי, אחרי אשר עשיתי את “שלי”!

– הה תנחום אישי! – קראה האשה ברוח נשברה, ומנוד ראש, ותשם כף ימינה על לבה – פה אישי במקום סתר זה לא תשורנו עין, יעיק משא כבד מאד, מעמסה נוראה, ואין לאל יד איש לגול אותה מעליו! מה מאשרת הייתי כעת, לו שמעת אז בקולי, לולא נתת יד לפושעים!…

– לפושעים? אולתך עוד קשורה אשתי בלבך! והיא תעיק לך יותר מעשר אבני מעמסה! אנכי נתתי יד לפושעים? להלשין את אחי? לבצוע בצע? מלשין הנני בעיניך? ובעיני אני הנני עוזר ומושיע ומגן! ועיני תראינה כי עד צדק ישוב משפט, וכל ישרי לב יודו ויברכו וישבחו…

– ישרי לב? – ענתה האשה מבלי תתו לכלות דבריו – מי המה ישרי לב? שבעת טובי העיר? הה לו שמעת דבת רבים!… אנכי יראה הנני את רבי אחיתופל מאד! לבי ינבא לי עתידות לא טובות, רבי אחיתופל הוא מרום וקדוש בתוך עדתו, ברכתך יחשבו לך לקללה. הנני יראה אישי פן יודע הדבר ונגזרנו!…

– דבר על לב אשה! בפי ובשפתי אגיד להם, כי ידי, רק ידי עשתה זאת!

ענן וערפל כסה שנית את פני האשה ותחבקהו בזרועותיה ותקרא בתחנונים: הה אישי חוס נא ורחם עלינו! זכור כי החיים והמות ביד הלשון!…

– ככל אשר תצויני אעשה! אך הסירי עצב מלבך! – ענה תנחום בחמלתו עליה, ומה גם בזכרו כי צדקה ממנו, כי אמנם דבר שפתים אך למחסור!

מנוחת אהבה ונדבה שבה ותפרוש כנפיה על הבית, והאשה האמללה, אם כי לבה עוד הגה אימה, בכל זאת היתה אז בעיניה כמאשרת בתבל ואין דומה לה! היא זכרה את מענה אישה אשר שמעה מפיו בפעם הראשונה מאז הכירתהו: “ככל אשר תצויני אעשה, רק הסירי עצב מלבך”, דברי רצון אלה, היו מרפא לבשרה ושקוי לעצמותיה, מרגע לרגע שב אליה אור פניה, ועל פצעי לבבה האנושים, החל לקרום עור, ותחת רוח כהה ונכאה, היתה עליה רוח ששון מעטה ישע, עד כי צחוק הופיע על שפתיה הצנומות, הצחוק הזה היה בעיני בנותיה, כאגן הסהר בשפרירי שמים, אחרי ימי סגריר, ותאכל בתאות נפש, ושנתה ערבה לה, חלומות רעים והרהורים רעים לא בעתוה עוד ועל התבל אשר היתה בעיניה “עמק עכור” “כור עוני” החלה להביט בעיני אהבה, ותבקש לחיות ולהאריך ימים, כי מענה פי אישה היה בעיניה אות לטובה, כי שמע אלהים אל עניה, וירא את לחצה ועמלה, ויקח מאישה לב האבן, ויתן לו לב בשר, ותחת שנות ראתה רעה, תירש טובה וברכה, לימים יבואו בשארית ימי חלדה, ולבה הגה תפלה לאל חי, ותשמח ותבך חליפות, והאמללה לא ידעה כי עד ארגיעה תהיה לה הרוחה, אשרה הגדול פשט כילק ויעוף ברגע בואו אליה, מבלי שוב אליה עד נצח!

בצאת פשחור מאת פני רבי אחיתופל בנפש מרה, שבע רוגז וכעס על נצחון אויבו הנורא, ועל מפלתו, ועל הסכנה המרחפת על איש נקי כתנחום, מהר ויאסוף אליו את אנשי שלומו, את בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן חצרון וחמול, ויספר להם בשפה ברורה את כל פרטי הדבר והעצה היעוצה מרבי אחיתופל, והרבה להשיב אפם, ויזהירם להניח את נשקם מידם, אחרי אשר לבש שריון זהב; ולקרוא לשלום, לבל ינגפו במלחמה כי גבר היד אויב, ואם לא על נקלה נפתה לבם אחריו לשמוע עצתו, בכל זאת אחרי אשר שמו על לב כי בניהם הנם בסכנה גדולה, הסכימו לעצתו, וגם ישבק וחצרון אשר בניהם, היו נקבות, גם הם מלאו אחריו אחרי אשר העתיר עליהם דבריו.

– לולא נשמעה פקודת התרומה לעבודת הצבא שנית בגבולינו! – הגיד בקבוקיה לכסות חרפתו – כי אז חשפתי זרועי ואספתיו במלחמה!

– ואנכי – ענה פשחור במגנת לב – לולא עצמנו ובשרנו, כי אז היה מרמס תחת כפות רגלי, כי אז העליתיו חיים על המוקד.

– עתה יריע אויבנו עלינו! – נאנח חצרון בשברון מתנים וישם ידיו על חלציו.

– יריע אף ישוב יהפוך ידו בנו! – מלא אחריו ישבק, בנגון של “שומרון קול חתן”.

– אנחנו שלמנו במיטב כספנו, דגים סרוחים מלאנו כרשנו, גם לקינו בגופנו! – ענה יקשן ויקטן בבת אחת.

– ואנכי – ענה חמול – הבל הבלים, למצער נתתי נקמתי בפח יקוש, בכל זאת מי יתן נפש אחיתופל הבליעל תחת נפשו, אנכי אירא פן ישוב יהפוך ידו בנו! פן ישמור לנו עברתו!…

– שגית חמול – ענה פשחור ולבו הגה אימה לבל יפרו עצתו – עתה יחרד לרגעים מפני תנופת ידנו, כעת ידע כי לא טוב התגרות בנו, כי גם לנו זרוע עם גבורה, גם אנחנו נתנו לו אבק שרפה להריח!… ואת דמו – דמים תרתי משמע – שפכנו כמים ארצה, אך למה זה נכביר מלים בלי כל תועלת? הנה השעה העשירית, ועלי עוד לראות פני תנחום, ולספר באזניו גם הוא, איך שנו פני הדברים, למען יקדם פני הרעה, למען יזהר בלשונו…

– מה לך ולתנחום? – גער בו בקבוקיה – יקחהו הרוח! ירד לבאר שחת! מה לנו ולו?

– “מה לנו ולו”? האם אין אלהים בקרבך בקבוקיה, כי תדבר דברי בלע כאלה? הכהה נבגוד בו בעת צרה? הזה הוא גמולו בעד אשר ענה בדרך כחו? וביושר לבו שם נפשו בכפו מבלי קחת בצע כסף, ומבלי דרוש גם הוצאות דרכו?

– יושר לבו? ירד לבאר שחת בישרו! ידעתי את מחשבותיו! המשגע הזה בקש לעקור את הכל! אחיתופל קם עלינו, והוא קם גם על הטכסה, ואת כל המחזיקים במעוזה! ישיב לו אחיתופל גמולו בראשו! יוגהו מן המסלה! ואז נוכל לקוות! שלש שנות החכירה תחלופנה! שלש שנים לא יובל הנה! השטן הנורא הזה, נורא לנו מרבי אחיתופל!… ומה גם אחרי אשר סללנו לו מסלה לעיר הפלך, לו שמעת עצמותיו בבית פקודת שר הפלך! כי אז רעדה אחזתך! הן לשונו לשון עלגים, בכל זאת, מהרה לדבר צחות, והשרים איש אל רעהו תמהו, על כן אמרתי: ירד לבאר שחת! אשמח מאד על המקרה!

פשחור לטש לבקבוקיה עין זעם, ומבטו זה עצר בקרבו גם נאצה ובוז, ומבלי דבר דבר עזב את רעיו, וכחץ מקשת רץ אל בית תנחום, ואשת תנחום בראותה את האורח הנכבד הזה בצל קורתה פתאום, חרדה מאד לקראתו עד כי צירים אחזוה, ותעוה משמוע, ותבהל מראות, כמו לו נצב אז מלאך המות לקראתה, לקחת נשמתה וקיתון של מרה בידו.

– איה רבי תנחום? – שאל פשחור בחפזון אשר מרוב חושיי בו, לא התבונו בפני האשה, אשר בבואו הרגיז מנוחתה.

והאשה עמדה בפיק ברכים, עצמותיה רחפו ממגור, ולשונה מדבק מלקוחה.

– רבי תנחום איהו? – שאל פשחור בחרי אף.

– תנחום? אישי? – דובבו שפתיה בפקחה שמורות עיניה כמתעוררת מתרדמה.

– כן, רבי תנחום! האיננו בבית? אנה פנה? אנה הלך?

האשה ספקה כף ותקרא: הושיעני אלהי ישעי מיד בני עולה אלה!

– ההוכית בסנורים? לפני מי תגרעי שיחה כזאת? הידעת את מי תדברי?

– הנני יודעת! מי יתן ולא ידעתיך!

– אל יצא עתק מפיך אשת כסילות! הידעת כי לא לך אני, רק לצריך?

– למה זה תגורו על נפש בעלי? – צעקה האשה ותמרר בבכי – אתם תריבו עם רבי אחיתופל, על דבר הטכסה, תמשכו בחזקת היד אחריכם, איש הולך תום כתנחום, למען יהי בידכם כלי חפץ, לבצע מחשבות אונכם ולפלס חמס ידיכם? ריבו הכו איש את רעהו בלשון או באגרוף, וזר לא יתערב בתוככם! מה לכם ולבעלי? מה לבעלי ולהטכסה? צא מביתי איש הדמים! אל תחרש ואל תשקוט אל! אל תסלח לבני עולה אלה אשר, קמו להכות את ביתי חרם!…

ופשחור אשר טוב ורע השתמשו בו בערבוביא, נכלי רשע, ומשפט צדק; העין השמאלית צרה, והימנית טובה, היד האחת מלאה חמס, עריצות, ואכזריות, והשנית מלאה רחמים חסד וחנינה, ועוד ועוד. תכונת נפש מוזרה כזאת, חזון נפרץ הוא בין בני עמנו, והיא תהלתנו, כי גם ריקנין שבנו מלאים מצות כרמון, כי גם הרעים והחטאים אשר בקרבנו, עוד לא נסע יתרם בם; אולם אויבינו ידרשו אותנו לגנאי בשביל הפרצופים המשונים האלה לאמר: כי גם טובים וישרים שבנו משחתם בם! – פשחור זה התנודד בשמעו דברי אשת תנחום אשר דבר פיה בצר לה, ותפלתה הקצרה אשר התפללה בדמעות על לחייה, המטירה פחים על ראשו, ומצוקות נפשו גברו מאד, עד כי כמעט קרס כרע תחתיו, ובמבוכה נוראה ממוסר כליותיו, מהר ויצא, ויעבור רחוב דרך המלך וילך וידא כעל כנפי רוח, ובהיותו תפוש במחשבותיו איך להציל את תנחום מרעתו, לא ידע כי מכבר עבר את “רחוב המלך” ושדרות האלונים עד גשר המצודה, לפני “שער מיכאל”; אך בראותו את איש הצבא העומד על המשמר לפני השער בביאה, הביט סביבותיו בתמהון, וינע ראשו, כמו חרה לו על כי כתת במשוגתו לשוא רגליו, ויוציא מטפחתו מחיקו, וימח זעת אפו ומצחו, וימהר וישב על אחת המרכבות אשר עברה מהמצודה העירה, והמרכבה הובילתהו בעשרה רגעים אל בית רצי המלך, מקום משכן כבוד שני השרים.

במסדרון הבית, מצא רק את תנחום, כי ששת רעיו מכבר עמדו באחת הלשכות הפנימיות, וימהר ויטהו הצדה, ויתלחש עמו רגעי מספר, ותנחום הניע את ראשו ימין ושמאל, לאות כי דבריו לא ימצאו מסלות בלבבו, ויען ברוח נכאה: אם לבבכם לא יגפכם לעשות נבלה כזאת, עשו כטוב בעיניכם! ואני לא אט מדרך האמת ימין ושמאל!

– חשוב דרכך רבי תנחום! – התחנן אליו פשחור בחמלה רבה – ידוע תדע כי מרה תהי אחריתך! חוס נא רבי תנחום על נפשך ונפשות ביתך!

– חוסו אתם על נפשכם ונפשות ביתכם! אתם אשר שמתם כזב מחסכם ובשקר נסתרתם! גורו לכם אתם מפני חרב המשפט!

– אמלל!…

– אתם הנכם אמללים! אך לשוא רבי פשחור תשחית דבריך! אנכי אם גם יסגירו לממיתים חייתי, ונשמדתי אני וביתי יום אחד, לא אשוב מדברי, ולא אסבב בכחש את השרים לאמר: “לא כתבתי ולא חתמתי”! לא אנכי הגשתי אגרת הבקשה על יד שר הפלך! אבל דע לך, כי לבי לא יפול עלי, בדעתי כי האמת מושיעה חוסים בימינה!

– האמת קמה לך למטה רשע!

– לא רבי פשחור, אתכם תיסר רעתכם! שקר תרמיתכם! ואני בהאמת בטחתי אל אבושה לעולם! אתם פרי מעלליכם תאכלו!

פשחור לא ענה דבר רק הניע ראש ויצחק בקול מר.

– אל תלעג לי רבי פשחור, הלא תראה, היקרכם דברי? אם לא?…

בידים רועדות ובפנים מוריקות, פתח פשחור דלת האולם ויכנס לפני ולפנים, ואחריו נכנס גם תנחום אשר מזמותיו נתקו מרוב שכרון, ולא זכר אחריתו, ויבטח על משענת קנה רצוץ, על האמת, מבלי דעת כי:

אֱמֶת עֲרוּמָה

נוֹרָאָה וַאֲיוּמָה,

מִמִּרְמָה חֲצוּפָה

בְּשִׂמְלָתָהּ עֲטוּפָה.

בשעה השלישית אחרי הצהרים, מכבר התגנבו שבעת טובי העיר אל בתיהם, כאשר יתגנבו העם הנכלמים בנוסם במלחמה, אבלים וחפויי ראש; כי בושו ממועצותיהם ויכלמו ממעשיהם: איש חרמם, הכריעם תחתם, וירמסם ברגליו, והם התרפסו לפניו, ועוד דברו עליו טובות, וירכיבוהו אלוף לראשם, ועתה ירומם, עתה ינשא!… וגם תנחום מכבר שב אל ביתו, ואשתו לא ידעה תוצאות הדרישה והחקירה, כאשר גם הוא לא ידע מאומה, בלתי אם אשר הודה להשרים במו פיו, כי הוא חתם על אגרת הבקשה, ושבעת טובי העיר אשרוה וקימוה גם בחתימות ידיהם, והוא הגישה על יד שר הפלך, והם ענו “כחשו” בפניו כי לא ידעו מאומה, כי לא כתבו, ולא חתמו, ואשתו שמחה מאד לקראת בואו, ודמעות גיל שטפו עברו על לחייה, ומנוחתה שבה אליה שנית בחשבה, כי מכבר בא הכל על מקומו בשלום.

ביום ההוא עזבו השרים את כרכמיש אחרי אשר כלו עבודת מלאכותם; ופשחור יקשן ויקטן, ישבו איש איש בביתו, כעל גחלים לוהטות. רגע אחד לשנה נחשב בעיניהם, בכליון עינים חכו לראות את בניהם השבים ממהפכת, ממרתף ההקדש, ותוחלתם הממשכה הזאת לא נתנה להם מנוח: השפק ענה את נפשם באכזריות חמה, ויועדו יחדו ולא יכלו התאפק, וימהרו לבית רבי אחיתופל. ומה גדל מכאובם, כעסם והותם, כאשר באו אל בית רבי אחיתופל ולא מצאוהו! סימן טוב הוא! – קראו שלשתם בקול אחד ויספקו כף על ירך – הוא יתחבא מפנינו! פניהם היו כפני רפאים, לבם דפק בחזקה וארכבותיהם דא לדא נקשן, יקשן ויקטן ספקו כפים ויגזזו שער ראשם, ויניחו שתי כפות ידיהם על ראשם, ויאנחו ויאנקו, ויבכו כילדים קטנים, ויתקוטטו בפשחור אשר בפחזותו ואולתו הביא עליהם את כל הרעה הנוראה הזאת. בראשונה הסיתם להתגרות באחיתופל, ואחרי כן הרבה להשיב אפם ממנו!… הלא תראה רבי פשחור – צעקו בשברון מתנים – כי הרוצח המשחית הזה, אין אלהים כל מזמותיו, הוא יחלל שבועתו; האשמדאי הזה ערום הוא כהשטן, הוא ידע כי הוצאנו כאור משפטו ודבר יצא מפינו לא ישוב עוד, ועל כן ישיב עלינו ידו וידכאנו, וינפצנו כחרס הנשבר, הה פשחור, בנינו אובדים המה! עד נצח לא יראו אור! הם יעבדו בצבא! אוי לנו כי חטאנו! – ופשחור בשמעו דבריהם אלה צללו אזניו ותרגזנה בטנו, מרגע לרגע גבר השפק בלבו, ומצוקות נפשו עברו גבול, הוא זכר את הרעה אשר הביא על איש נקי כתנחום, בנכליו ובתחבלותיו, בעוד אשר לנפשו לא הטיב מאומה: הטכסה היא ביד רבי אחיתופל, הטכסה המדהבה! ובנו היקר ימסר לעבודת הצבא! וכמעט אחזהו השבץ, ויספוק גם הוא כף על ירך, ויהי כאיש אובד עצות; ובסערת לבו הגדולה והחזקה, נכון היה לרוץ אל ביתו ולקחת גרזן בידו, לרוצץ גלגלת עוכר ישראל זה ויעבור עליו מה! ולרצוח גם את נפשו אחרי כן; כי חייו היו עליו למעמסה גדולה. בפיק ברכים וחרוק שנים, יצא מבית רבי אחיתופל וילך שחוח בחמת רוחו. היום רד, עבי שחקים עפו עדרים עדרים, כמו רדפו איש אחרי רעהו, ולפאת מערב אדמו פני שמים כתולע, רוח קר נשב בין העצים הגבוהים, העומדים ערומים כשריגי עצמות לפני הבתים ברחוב דרך המלך, ובהיותו נאחז בסבך רעיונותיו, שמעו אזניו קול המון גדול מרחוק, מרחוב בית הכנסת; הקול הלך הלוך וחזק, הלוך הלך וקרב אליו, ויתעורר ויפקח את עיניו וירא והנה יקשן ויקטן נעלמו ממנו, החשך כסה ארץ וסביביו נשערה מאד, אז ערכוהו בעותו אֱלֹהַ, ברכיו כשלו, ראשו סבב עליו, עיניו חשכו, ורוחו נבקה בקרבו ולא ידע נפשו. דמיונו הוליך עליו אימים, כי מלאכי זעם ועברה יחד עליו התמלאו; בני התפת עלו ממעמקי שאול לנקום ממנו נקמת תנחום ולהשמידו מתחת שמי ה‘! ובמר נפשו בראותו קצו הנורא החל להתודות בקול דממה דקה על פשעיו כי רבו, לפני היודע יצר כל יצורים, ויך בימינו הרועדת על חזהו, ונפשו אותה גם לבכות מעט, לשפוך כמים לבו נכח פני ה’, אך הה, חרב בא במעין דמעותיו, וייבש מקורן! חשך נורא כסה בתי נפשו, ויואש מנחלת שני עולמות; וחפץ בא בלבו לראות בטרם יבוא קצו, קץ כל בשר, פני אשתו אשר בחברתה ראה חיים נעימים חמש ושלשים שנה! ופני בניו ובנותיו חתניו וכלותיו, ויזכור כי בנו הוא יושב במחשכים! וגם פני תנחום – לבקש סליחתו ולהבטיח לו, כי יהיה “מליץ יושר בעדו” ויהפוך פניו לשוב אל ביתו, אך רגליו יבשו ולא יכול להניען ממקומן! ואז ידע נאמנה כי רגעי חייו ספורים, ויעמוד ברחוב ויחכה לקראת בוא מלאך המות; וכרגע נראה אליו, רק לא בדמות מלאך מלא עינים, כי אם בדמות פרה לבנה, בעלת קרנים גדולות, אשר רצה כחץ מקשת, וזנבה נִשָּׂא למעלה, ותנע ראשה ממולו ותשט מעליו ותעבור מעט, והוא עודנו עומד ומתודה, ומכה באגרוף על חזהו ומחכה ליציאת נשמתו, והנה המון רב נראה לעיניו, מלאכי זעם ועברה, מלאכי חבלה הנבראים מעונות בני האדם… גם פני אדם להם, פני גברים ונשים, ונערים ונערות זקנים וזקנות, אשר לא ילכו רגל ישרה, רק ירקדו, יפזזו, יכרכרו, יעותו פניהם, ימחאו כף, כמו ישמחו בצלעו וילעגו לאידו; ופתאום והנה קול קתרוס שבכא פסנטרין סומפניה, וכל זני זמרא, בלוית קול תופים עלה באזניו! והקול הזה הוא, קול ששון, קול רנה וישועה, מעורר לבבות, משכיח עצב, ולפניו תדוץ דאבה, אז התאושש מעט, אז רפה יד דמיונו, ויאסוף נפוצות מחשבותיו, ויבן כי מלאכי זעם ועברה, לא ייטיבו נגן בתרועה, ואז לא בעתתהו, גם אימת מלאך המות, אשר התחפש לפניו בדמות פרה לבנה בעלת קרנים; וספק התגנב אל לבו, אם לא היתה פרה ממש, אשר בעברה לתומה ברחוב, נבהלה מקול התוף ורעש החצצרה!…

ובעמדו על מקומו ראה, והנה ההמון הגדול הולך וקרב אליו, וקול החצצרה והתוף הלך הלוך וחזק; ואז מצא און לו, למוש ממקומו, ולהרחיב צעדיו תחתיו, ומה השתומם לבו בתוכו מרוב שמחת גילו, בהוכחו כי אמנם לא מלאכי זעם ובני התפת תראינה עיניו, כי אם את אחיו הכרכמישים! ובין ההמון הגדול הכיר לאור האבוקות הרבות אשר נשאו בידיהם, גם את בנו מחמדו, וכל יתר השבויים אשר נעצרו במשמר זה יומים, והוריהם נשיהם וקרוביהם ומכיריהם, עוטרים אותם מסביב, וכלם יחד ירונו מטוב לבב, או יבכו כילדים קטנים, מעליצות נפשם! פה יפול בן בין זרועות אמו, והאם והבן יחד יבכו מרוב שמחה, ועיניהם שוטפות כנחלים; ושמה תרוץ אשה זקנה וכפופה, ומשענתה בידה, ומצאה את שאהבה נפשה, את נכדה, ותנשקהו על הלחי אחת ושתים, ושלש, וארבע, וחמש, וכתמים אדומים יעלו בלחיי הצעיר! גם את אויבו הנורא, אשר זה לא כבר התנקש בנפשו לרוצץ את גלגלתו, או להסיר כלה את ראשו מעליו, את רבי אחיתופל, ראו עיניו! הוא צעד לקראתו בצעדי און, ועל פניו הופיעה נהרה, ובהפגשו אתו תקע לו כף ימינו, וילחץ את ימין פשחור ויצחק בקול גדול.

אחריו עבר רבי קהת החזן בין עוזריו, הלא המה: נחמיה בת, יודא השחור, יוסי המתלוצץ, לקיש המצפצף, זבלון הצהוב, ירמיה האדום, ובגרונם אשר תמכו באצבעות שמאלם הרעימו נפלאות, ויזמרו זמר נעים וערב, משמח לב, ונסו ממנו יגון ואנחה, הזמר הזה נאוה היה ללגיון הצבא הבא בשערי אויב, בתרועת נצחון, עוז וחדוה; הזמר הזה נודע לכל הכרכמישים מימי קדם קדמתה, הוא הנגון של “היום תאמצנו”! אשר ממנו יקחו גם לזמר לפני החתן תחת החופה, וחניכי החיטים והסנדלרים, יתענגו עליו בשבתם אל שלחן מלאכתם; ואחריהם עברה להקת “כלי הזמר” מנגנים בכנורות ונבלים, וכל10 עצי ברושים, רבי דרקון הרז דרך קשתו על הנבל הגדול התלוי באזור עור שחור מעוך, על צואריו, בהתלהבות עצומה, והנבל המה בקול חרום כעגל בן שנה עת יכינו לו מטבח, או כתיש זקן טרם צאת נפשו… חרחור בעל החצצרה תקע והריע בחצצרתו בכל כח ועוז, עד כי לחייו התנפחו, התאדמו, ועיניו יצאו מחוריהן כעיני העגל; ופרעוש הפסח הכה במצלתים במהירות נפלאה, וינע את ראשו הצדה, ויעש את אזנו כאפרכסת, כמו דרכה אז נפשו עוז לקול המצלתים… וארתחשסתא בעל התוף הגדול, הנקרא תוף הצלחת (קעסעל פויקע) אשר גדלו היה כחבית בת מ' סאה, הכה בלי חמלה, בבטן התוף והתוף המה מקול המכות: “בים בום”! “בום בים”! וחבל נשים זקנות יצאו יחד במחולות, מבלי שים לב להרפש והטיט אשר תחת רגליהן וגם כבוד אנטונינוס גוי העיר, וכבוד האדון אוטטו פון קיש בר־בוק, והאדון פריטץ די־לא־קוקי־ריקו נראה אז בתוכם, וידברו יהודית, ויריעו ויצחקו, והאדון פֿריטץ הראה נפלאות בלהטיו; גם בני “חברה לבנה” ארחו אתם לחברה, ויענו אחריהם בקול גדול ויתגרו ויתקלסו בם, ויקפצו וידלגו, וימשכו את כובעיהם, ושולי שלמותיהם, וכאשר הביטו מאחריהם, קראו בני חברה לבנה בקול גדול: “הידד! הידד! קוקי־ריקו! קוקי־ריקו”! ותבקע הארץ לקולם, ופשחור היה כחולם, ולא ידע נפשו אם בחלום או בהקיץ תראינה עיניו זרות ותהפכות כאלה? עד כי נפגש את בקבוקיה, ישבק יקשן יקטן חצרון וחמול, ומפיהם ידע פשר דבר, כי בשורה תלגרפית הגיעה לרבי אחיתופל ממקום גבוה, כי הוד כבוד מלכותו הואיל בחסדו לעשות הנחה לכל מדינות מלכותו, ממס תרומת הצבא עוד שנה אחת!

ופשחור תחת ששון, נפלה עליו אימה חשכה ויתנודד כשכור, ויספוק כפים ויקרא: מן השמים נלחמו בנו!

– אכן מן השמים! – נאנח בקבוקיה – לו ידעתי הבשורה הזאת בבקר כי אז בלשון אחרת דברנו אל השרים! כי אז מכבר היה כלא היה!

– הה דרך רשעים צלחה! – קרא חצרון ויאנח מרה.

– ועתה יקשן יקירי! – פנה חמול אל יקשן בלעג שפתיו – הבל הבלים, הלא תבטח ולא תפחד פן יעשה לך רבי פשחור מעשה רבי אחיתופל…

– לא אבין אל מה ירזמון מליך! – ענה יקשן ברוח כהה.

– התזכור דברי אולתך בלילה הוא בעת ישבנו בבית רבי פשחור? הלא יראת פן יבגוד בנו רבי פשחור לבלי תת לנו חלק בהטכסה, הבל הבלים אנכי מראשית כזאת ידעתי! אך בל נוסיף לדבר בדבר הזה, ילך לעזאזל! עלי לשכור עגלה לשלוח אחרי בני, כי ישיב אל ביתו זו אשתו, אשר מחצות הלילה עד עתה נאכל חצי בשרה!

– לולא הבשורה הזאת מי יודע אם לא חלל הבליעל שבועתו – קרא פשחור – ועתה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

ובשמחתם זאת עזבו את ההמון החוגג, וישובו לבתיהם, ואיש איש נשא את כאבו העצור בעצמותיו, אשר כאין היה נגד מכאוביהם וצרות לבבם, אשר נשאן בגלות להם רבי אחיתופל סודו, אשר גם אחרי תתו בהם נקמתו, לא שבע נקם ועוד אותה נפשו, לחלק להם חבלים באפו, עד כי תבחר מחנק נפשם, כי כן היה דרכו בקדש תמיד בשבתו בחברת רעיו הם חסידי מול־סין, להשתעשע מעט בצחוק הקלפים, ולרעיו נפל חבל בנעימים, “מלכים” ו“מלכות” “עליונים” ו“תחתונים”, ולא די אשר בערמתו הורישם ויירש את כספם, כי גם התגרה בם, בהראותו להם כי רק “שרגא”11 היה מבטח עוזו! וכן עשה גם הפעם: בבקר יום המחרת נפגש את פשחור ברחוב, ופשחור נטה מפני הצדה וישט מעליו ויעבור, אבל רבי אחיתופל השיגהו בין המצרים, ויתבונן אליו ויאמר: רואה אני פניך רבי פשחור כי אינם אלי כתמול שלשום! – ובדברו צהל קולו ויצחק.

ופשחור אם כי כאבו היה נעכר מאד, וכמעט התפוצץ לבו, בכל זאת צחק גם הוא ויאמר: אמנם רבי אחיתופל הנני רואה בעליל, כי הנך רשע שהשעה משחקת לך! שער בנפשך: לו הגיעה הבשורה הטובה ביום אתמול בבקר, כי אז לא צחקת אתה בקול גדול, כי אז יללת כעת משבר רוח!…

ורבי אחיתופל הרים ראשו, ויוסף לצחק בקול גדול.

– מדוע זה תצחק רבי אחיתופל? הלא אמרתי לך כי הנך רשע שהשעה משחקת לך!

– ואתה רבי פשחור הנך כסיל אדם ככל רעיך, יחד שמתיכם בשק ואמכור אתכם ביום השוק!…

פשחור בא במבוכה לשמוע דברי רבי אחיתופל ויאמר: אל תדבר אלי בחידות!

– לא בחידות אדבר עמך! אנכי אגיד לך בשפה ברורה כי מראשית עד אחרית סבותיכם בכחש התדמה באמת כי פקודה באה מגבוה להרים בשנה זאת תרומת אנשים לצבא? או באמת הגיעה אלי בשורה טובה על ידי התלגרף להשיב אחור הפקודה? הן רק שולל הולכתיכם למען אבוא בשלום למחוז חפצם ולבצור רוחכם ולדכא אתכם תחת רגלי! ואתם כסילים חסרי דעה לא פקחתם עין ותרדו כבהמה בבקעה! ועוד דברתם עלי טובות!

כנמר פצוע, ברח פשחור מאת פני אויבו הנורא, ויחרוק שן וימס, ובלב קרוע ומרתח ספר לרעיו את המרמה הנוראה הזאת אשר לא שמעוה שאול ואבדון.

ובני ההמון חגגו שלשת ימים, וישמחו על הנסים ועל הפורקן ועל התשועות; כלי הקדש שתו וישכרו, ויתהוללו בראש כל חוצות, כי רבי אחיתופל נדב לכבוד היום ההוא ששה הין יין דגן, בן שמונים וחמש מעלות. מלבד רקיקים משוחים בשמן, וקורקבנים צלוים, ושכר לרוב, רק פח יקוש האמלל לא לקח חלק בשמחתם כי התהפך בציריו על משכבו, מהמכות אשר הוכה בלילה בבית חמול.

ועל תנחום נתך חרון אף גדול, וסער התחולל על ראשו “השמים והארץ נשבעו כי הנסתרות תגלינה”! בעיר נודע הדבר, כי תנחום עשה את הנבלה הזאת! הוא הכה בלשונו את רבי אחיתופל ואת כל העדה הכרכמישית לפני שר הפלך, ויזיף חתימת ידי שבעת טובי העיר, וחייו תלואים היו לו מנגד.

הנה כי כן תחבוש האמת פניה בטמון, והשקר ירים ראש!


 

ט.    🔗

חידה סתומה ונעלמה היא התבל וסדריה, לבן אדם קצר רואי! סוד כמוס ככל רזי עולם, ותעלומות סתרי הבריאה! בהביטו על ההנהגה הרעה, על מחזות החיים המעציבים, הקורעים לב; בראותו יסורי הצדיקים ושלות הרשעים, עריצות ואכזריות, עשק רש, ועקת רשע, בשמעו קול ענות גבורה, וקול ענות חלושה, אז, מבלי בקש חשבונות הרבה, מבלי בקש תכלית שדי, ישאל את נפשו: היתכן? האל הטוב ומטיב לכל, מקור השלום והצדק, מקור החסד והאמת, יעלם אזניו משועת נכאים ומיציר כפיו מנברא בצלמו יקשיח לבו? היתכן? כי שופט רמים זה, אשר אין לפניו לא משוא פנים, ולא מקח שוחד יעות משפט עבדיו, להצדיק רשע, ולהרשיע צדיק? ולא רק אשר יביט עמל ויחריש, כי גם על עצת רשעים יופיע, לזדים עריצים עצמה ירבה, למען יוסיפו לפרוע פרעות בתבל ארצו, וימוגגו את עפרה בדם ובדמעות נקיים.

השאלה הזאת עתיקה דיא לימים: עוד בימי קדם שאלוה נביאי עליון: דוד, אסף, ישעיהו ירמיהו, חבקוק וכו‘, וגם אדון הנביאים ואב לחכמים, לא מצא לו תשובה נמרצה על השאלה הזאת, וישאל את האדון ה’ צבאות: “הודיעני נא את דרכיך”! ולמען הגיה אור על מחשכי השאלה הזאת, אשר ידים חזקות הרפתה, וברכים אמיצות הכשילה, ולמען הפיץ הדעה הנעלה הזאת בין אחיו בני עמו, לחזק בלבם, רוח האמונה, בהשגחת הבורא ומנהיג לכל הברואים; ערך ספר וכוח נעלה מאד, ויקרא את שמו איוב, אשר לא רק תלמידיו המקשיבים לקחו ומתימרים בכבודו, ילכו לאורו, כי גם כל גויי הארצות, ללשונותם, ולמשפחותיהם.

ומשוד תנחומיו ינקו וישבעו, בני דורו ועמו, אשר התענו תחת יד אדונים קשה, כרעמסס השני, ומרוב עבודה, מלחץ ויגון נואשו מטובה ויאמרו בלבם: “אבדנו נגזרנו”! ויכחשו לאל ממעל, כי אין עין צופיה, אין אזן שומעת, אין דין ואין חשבון בשמים ממעל על הארץ מתחת, כי מאז מעולם ועד עולם, העולם כמנהגו נוהג, התקיף יענה את החלש, התקיף הוא הצדיק, והחלש הוא כבד עון, ובעונו יגוע… וכעס כאיש אחד, משפט אחד להם… העם אשר לו הכח והגבורה, לו גם הגדולה והתפארת, וכי ימוך ומטה ידו, כי יפול הנופל אז לא תמחה חרפתו, ואובד הוא עדי עד… כאשר גם רבים מבני הדור החי עמנו, אם מרוב צרה ותלאה, יאוש ונפש מרה, או מאשר, כי רק אור שכלם, יאיר להם נתיב בחיים, תחת האמונה בהשגחת רבון העולמים, אשר הרחיקו מעל גבולם, כדבר אין חפץ בו, או כשטר מלכות מזויף, אשר לא רק כי לא יסכון לבעליו, כי גם נכון הוא להמיט עליו רעה, גדולה אשר לא יוכל להמיש צוארו ממנה… גם הם יחליטו כי לית דין ולית דינא, כי רק בכח יגבר איש! התבל ויושבי בה, לול של תרנגולים, וזכיות החיים, הם קמץ הריפות השטוחות בתוכו; התרנגולים התקיפים ועזי הפנים, חוטפים ואוכלים, חוטפים ושותים, ושחתו גם ארצה; והחלשים לא רק אשר ירעבו ויצמאו, כי גם ימרטו ויפצעו מחרטמי וצפרני רעיהם התקיפים ובעלי הזרוע!…

ואולם, לעתים לא רחוקות, יראו לנו נסיונות החיים, באותות נאמנים ומופתים חזקים, כי יש יד נעלמה מסתתרה, הרוקמת בסתר יריעת התבל בשלל צבעיה, בכשרון נשגב על פי ערך השווי בלי כל מגרעת! יש שופט רמים אשר ישפוט תבל בצדק! אפס כי בני האדם, ישפטו רק למראה עיניהם, בחוג מבטם הצר; או לא יראו נכחות בגלל התבלול אשר בעיניהם, לו האריך ימים על פני האדמה, כי אז הרבה פליאות נשגבות, נגולו לפניהם כספר כי אז ראו שלומת רשעים כאשר ראו חותם וחמס ידיהם!…

שלשת ימי החג אשר בדה רבי אחיתופל מלבו, בערמתו הנפלאה, למען יתגבר על אויביו, חלפו. ברחובות כרכמיש אשר המו ויגעשו, וירעשו, דממת תוהו שוררת, ומנוחת ארץ נשיה שבה אליהם שנית; חדל מצהלות עליזים שבת משוש פראים! נחמה בת, יודא השחור, יוסי המתלוצץ, זבולן הצהוב, ירמיה האדום, דרקון הרז, חרחור המחצצר, פרעוש הפסח, ארתחשסתא התופף וכו' נפלו כלם, כזבובים יגיעי כח, כפגרים מתים, מרוב עבודה אשר עבד בם שלשת ימים, לשיר ולזמר ולצפצף, להריע לתקוע, לנגן, לצלצל, לתופף, ורבים מהעליזים האלה, מרוב אכל ושתה שלא כדת, נתעו בקיאם, ובטנם כאובות חדשים נבקעה! כלם מצאו להם מנוחה נכונה, בצל כנפי השנה, או התהפכו על משכבם מצד אל צד…

רק שלשת מיודעינו: אנטונינוס גוי העיר, והאדונים אוטטו פון קיש־בר־בוק, ופֿריטץ די־לא־קוקי־ריקו, אשר לקחו חלק בשמחת שכניהם היהודים, באהבתם את יי"ש היהודים, אם כי גם הם היו כחולמים, ולא יכלו לעמוד, וללכת רגל ישרה, כי שמים לא זכו בעיניהם, והארץ התנודדה תחתם כמלונה; בכל זאת לא פעלו עליהם שלשת הימים לרעה, רק בעברם! ולהפיג צערם נקבצו ובאו יחד אל בית המרזח של בלע אשר היה מושיעם ומפלטם בעת צרה, וישתו כלם יין דגן בהקפה, אחרי אשר אנטונינוס נתן לו את קרדומו לערבון, הוא הקרדום אשר בו יבקע עצי בית המרחץ; ובעלי בתי כרכמיש גם הם, אשר נתן להם ענין לענות בו ימים אחדים, שבו איש איש אל מלאכתו ומשלח ידו אחרי אשר רבים מהם נעתרו לבקשת רעיותיהם “האהובות” אשר בקשו מהם, בקול רם, בשירות ותשבחות, ברכות והודאות, עד כי מרוב מתיקות לשמוע אל הרנה ואל התפלה, רעדה אחזתם, ושניהם השתקשקו בפיהם. התינוקות שבו בלי חמדה אל בית רבם, ובחורי הישיבה והפרושים אחרי צאתם מחוריהם, אשר התחבאו שמה מפחד פח יקוש יומים, שבו אל הגמרא לסלסל פאותיהם, או לגרד את פדחתם, ולהשמיע קינים והגה והי, ושבעת טובי העיר, עוד לא שכחו כעסם והותם, ומה גם בזכרם את אשר עולל למו רבי אחיתופל בערמתו האחרונה! איך אסרם בחבלי שוא, וישימם בשק ארוג מקורי עכביש, וימכרם בשוק בפומבי, וישימם לצחוק וקלסה, חרקו שן ויגוזו שער ראשם, מגדל הכאב, חלו כלם, מחלת הראש, והמעים, וייראו לצאת פתח ביתם, פן יתקלסו בם בני עדתם, ועליהם יריעו יצחקו! ותנחום האמלל נהלך כצל, בזכרו את התועבות הנעשות תחת השמש, איך אמת כשלה ברחוב, ושקר ירים ראש, בזכרו כי בגד בוגדים בגדו בו שבעת טובי העיר; בגד נורא, אשר גם גנבים ושודדים המסתתרים ביערות, לא יבגדו כה באיש שלומם. ומה גם אם היה כלי חפץ בידם! ומכאוב לבו גבר מאד; אפס כי התאמץ להסתיר עמל מעיני אשתו, אשר בראותו חכמת לבה, ועצתה הטובה, החל לכבדה ולהוקירה, ולשאת אותה על כפים… ומה גם כי שביב תקוה עוד נוצץ כפעם בפעם במחשכי לבו, כברק באישון לילה, כי עד צדק ישוב משפט וימין האמת תרום, ואז ירום גם הוא, ונשא וגבה מאד כי הגדיל לעשות!

וגם רבי אחיתופל, אחרי אשר ענד עטרת נצחון לראשו, ויבושו אנשי מצותו הנקלים והחלשים, אשר אסף שללם כאסוף ביצים עזובות; גם הוא היה כאיש נדהם, ולבו חלל בקרבו; לא מאשר פחד מאימת המשפט, אשר נמתח עליו לרגלי הרופא קו־לקו אשר בהיות שר השוטרים בביתו, בהקראו אל המשתה אשר עשה; ספר לו על אדות פח יקוש, כי היהודים הפרועים, הכוהו מכות רעות ונאמנות בבואו אל בתיהם, למלאות חובת משמרתו לקרוא את בניהם… שר השוטרים השתומם למשמע אזניו, באשר ידע כי בשנה זאת, לא יקראו צעירי הארץ לעבודת הצבא, ויקרא אליו ביום המחרת את רבי אחיתופל, וישאלהו על אדות המקרה הזה, אז לטש עליו רבי אחיתופל שתי עינים בתמהון וינע כנפיו, ויבטיחהו כי לא ידע, ולא שמע, ולא ראה! וגם אחרי אשר שר השוטרים בכבודו ובעצמו, בא אל בית פח יקוש להציל מפיו דבר אמת, ופח יקוש ספר לו הדבר כמו, ויעד לו עדים נאמנים את פטר בן מיכאל השר, את רבשקה, וארבעת אנשי החיל מגדוד הששה עשר, העמדו על המשמר בבית פקודות המשטר; גם אז לא נפל עליו לבו, כי שם לאל מלתו, בהגידו לשר השוטרים, כי פח יקוש התנפל בזדון לבו, על התושבים היהודים לילה, להפיל עליהם בלהות, למען ישחדוהו מכספם…

ופטר בן מיכאל השר ורבשקה אשר יראו לנפשם, בלכתם עם פח יקוש, מבלי ראות פקודת שר השוטרים הכזיבוהו על פניו גם ירוק ירקו בפניו, ואחרי אשר גולל האשם על ראש פח יקוש לבדו, ויהי צפוי אל חרב המשפט, נאלץ אחרי כן לשים לאל דבריו בשובו מעט לאיתנו, ולהגיד לפני שר השוטרים כי שקר דבר פיו בתום הקדחת (כן יעצהו רבי אחיתופל) כי מרדפי ריקים הוציאו קול בעיר, כי מתנקש הוא בנפש צעירי היהודים לאספם במכמרתו, למסור אותם לעבודת הצבא, ועל כן נאספו עליי נכים ויכוהו ולא ידע מי הם… ובני עדתו בעלי בתי כרכיש אשר שמעו את המרמה הזאת לא האמינו למשמע אזנם, כי זה דרכם תמיד: אם יוציא איש מפיח כזבים שמועת שקר, אשר כל איש אשר עינים ולב לו, יכיר כי בשקר יסודה, יאמינו בה, יעריצוה ויקדישוה, ועוד יקדשו מלחמה על אלה, אשר לא יאמינו בה, וכל עמל חכם לב להסיר לבם מאחריה יעל בתהו; ודבר אמת כמו זר נחשב להם, ולו אמנם האמינו זאת, גם אז, היערב לבם לגלות על עון נשיאם אשר מצודתו פרוסה עליהם תמיד? וגם שבעת טובי העיר וכל הורי השבוים וקרוביהם, ידעו כי רק לשוא יגלו על עונו! כי מי יאמין להם? מי יוכל להראות להם באותות ומופתים, כי על פיו אסף פח יקוש כשלשים נפש במשמר הקהל? כי לא פח יקוש עשה זאת לאסור צעירים בנפשו? ומה גם כי יראתו היתה על פניהם! ובן משלם אשר נשבע לנקום ממנו נקמת דמו השפוך, חלל שבועתו כי אביו לא נתנהו לחלל שם ישראל… וגם בשמוע שר השוטרים את קול העם ברעה, קול תוף וחליל, ובראותו את המחולות, וישאל את רבי אחיתופל: “לשמחה מה זו עושה”? ענהו ברוח קרה, כי יתהוללו בגלל אשר הגיד להם, כי אך שמועת שוא שמעו, כי בשנה הזאת עליהם לתת תרומת אנשים לצבא! ובכן זך וישר היה רבי אחיתופל ושאנן מפחד רעה, אך ה' הקים לו את הרעה מתוך ביתו! בתו היא עכרתהו, בתו היחידה אשר אהב מאד כאהבתו את נפשו, ויקו כי תשלם נחומים לו, בעד יגונו וכעסו אשר ישביעהו בנו, אשר לו היה בן אחד העם, כי אז מכבר רגמוהו באבנים….

יום עברות חלף מביתו, וליל עמל בא! כל בני הבית מכבר הלכו בלי כח מרוב עמל ועבודה. בחדר החולה רבה המהומה, על יד החלון ועל השלחן צלוחיות אשישים, ובקבוקים שונים, גדולים וקטנים, ריקים, ומלאים שקויי מרפא, קערה גדולה מלאה קרח; על קרקע החדר עמדה אמבטי גדולה, ועל הרצפה מפכים מים, מסביב למטת החולה עמדו נשי כלי הקדש: צרעה המגדת, צרויה השמשית, לכלוכית המטבלת, סרוחה הבלנית, זליכה המילדת, ועוד הרבה נשים כאלה, ותשיחנה ותהימנה, ותתלחשנה, ואשה אשה, הגידה סגולותיה ה“בדוקות” וה“מנוסות”, והאם האמללה ישבה תלוית ראש, מראשותי בתה החולה, ראשה התנענע, עיניה זלגו, ושתי כפות ידיה משלבות באצבעותיהן אשה אל אחותה, ותבט על בתה, אשר שכבה כבול עץ על גבה, ירקון נורא כסה עור פניה אשר נראה כגרוגרת, עיניה נהפכו בחוריהן, ותנשאנה למעלה על הספון, כמו התבוננה אל מלאך המות המרחף ממעל לה, מבלי גרוע עין, ותתחנן אליו, כי יתר ידו ויבצענה, למען יוציאנה ממצוקותיה; שניה סגרו, חכליל שפתיה נהפך למראה תכלת, חָזֶה התרומם מעלה, וירד מטה, ובגרונה היה קול מוזר ואיום, כקול נחרת ישן, ועיני האם רואות וכלות, ולבה לא יתפוצץ, ורק בקול דממה דקה הגתה נכאים, רבי אחיתופל בא החדרה, ובראותו את החזיון האיום הזה, איך יענה המות באכזריות נפש בתו, נהפך לבו בקרבו, וישכח רגע את מלחמתו ונצחונו, את אשרו והצלחתו העומדת אחרי כתלו, וישכח גם את הטכסה משאת נפשו, אשר על פי חשבונו תביא לו בפריה למצער חמש ועשרים אלף שקל לשנה, וחמש ושבעים אלף לשלש השנים, ומאת אלף וחמשים אלף לשש השנים, ויזכור כי לא במותו יקח הכל, כי גם הוא רק בשר הוא, כי לפני ימים שבעה, היתה גם היא בריאה ושלמה כמוהו, ומלאה לשד החיים, ועתה בא עליה הקרץ! בלי חמלה יסרוהו כליותיו על כי בגאותו וזדון לבו, אשר לא ידע רחם, השיא מות על בתו יחידתו ויאנח, ואנחותיו הפריעו את הדומיה, האיומה השוררת בחדר, כי הד נורא ענה מירכתי לב אשתו, ואחרי האנחה התפרץ קול בוכים מגרונה, ותך כף אל כף ותקונן:

– הה זית רענן יפה פרי תאר! פתאום עלה הכורת עליך, מתגרת יד הוריך נגזרת, בתי נשמתי וחיי רוחי!

ורבי אחיתופל אשר כחצים שנונים נחתו דבריה בלבו, לטש אליה עין זעם, על כי לא תזהר בלשונה, והאשה הבינה אל מה ירמוז מבטו, ותגש אליו, ותדבר בשפל קולה: הה יראה אנכי אישי את קללת אשת משלם, אשר קללתני אז בדמעות על לחייה: “אל נקמות ינקום ממך נקמתי ולקח ממך את מחמד עינך”! הלא כה דברי תורתנו הקדושה: כל השערים ננעלו, חוץ משערי דמעות!…

– ואת שדודה מה תעשי כי תיראי?

– אנכי אלך לבקש סליחתה!

– עוד ביום אתמול בבקר, עזבה משפחת משלם את העיר! שמעתי אומרים כי הנסיך כסלוחים מסר בידו בית רחים גדול באחת מאחוזותיו, אנכי משער בנפשי כי יד בנו עשתה זאת! בן משק בית הנסיך ספר לו את אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו בביתי, רפאל הוא יקר רוח, ולא יוכל לראות ברעה אשר תמצא את בתנו!… אנכי הסתכלתי הרבה ואשגה, בהתנפלי עליו בצלע ההקדש, לולא הקצפתיו אז, אולי אולי, עלתה ארוכה למחלתה!…

– ועתה עוץ נא עצה אישי! הה עת צרה וצוקה, תוכחה ונאצהו היתה השעה ההיא, אשר השיאך לבך להתגרות בהעלם! הלא עיניך הרואות, כי לא הוא פרש רשת ליד מעגלה! אולי זוג מן השמים הוא! לולא אספתו אל המשמר כי אז לא באה אמו לזעוק את פני, ואז לא באה עלינו הצרה הזאת!

רבי אחיתופל לא מצא כל מענה, כי גם בטרם שמע תוכחת פי אשתו הכיר עותתו, וידע כי בפעל כפיו נוקש, כי ערמתו, אשר היתה שנים רבות צלו על יד ימינו, הפילה עליו הוה לא יוכל כפרה, רוח נוחם הגיח ממחבואי לבו, ויסער ויעש שמות בבתי נפש פנימה, ויחרד וינוע כאשר הקיצה החולה ותתרומם מעל משכבה בבהלה, ותלטוש מסביב לה עינים מזרות אימה, ותפול שנית מאחוריה, בעינים הפוכות, ונשואות למעלה, וחלילים שבו ויהמו בגרונה, וכל עמל אמה להריק אל פיה כף שקוי עלה בתהו.

בבקר השכם רצה אשת רבי אחיתופל ברחובות העיר עטופה באבלה בקול יליל נורא, עד בואה אל בית רבי נתן, ותתנפל לרגליו ותקרא בקול מר: הושיעה איש אלהים קדוש! ומבית רבי נתן רצה אל בית הרב, ומבית הרב, אל בית המדרש הגדול ותעל הבמתה, ותקרע דלתות ארון הקדש ותזעק זעקה גדולה ומרה, ותגיש עצמותיה לפני יושב הכרובים, רגע בלשון רכה, ורגע בעוז משפט, עד כי כלו בדמעות עיניה, וגרונה נחר, ולב המתפללים נמס ויהי למים, ורעדה אחזתם, ורבים בכו לשברה וינודו לה.

– את אשר יאהב ה' יוכיח! – קרא אחד המתפללים באנחה – איש צדיק וישר כרבי אחיתופל ישא זעף ה'! בת יחידה היא לו, אין מכאוב כמכאובו!

– בנות יחידות יש הרבה בעירנו! – ענה השני – אולם היא צדקנית גדולה! פזר תתן לאביונים, ולבה טוב כלב מלאך אלהים!

– לו היתה נפש המלשין תחת נפשה! המלשין ימח שמו הסב בנפשה, כי בהגיע עדיה השמועה כי זדים כרו שוחה לרגלי אביה חלתה ותאנש!

– ואנחנו נחריש? עולם הפקר!

– ומה אפוא נעשה?

– יכוהו חרם, אותו ואת ביתו ואת זרעו ואת כל אשר לו! עוכר ישראל, יעכרהו ה' ביום הזה!

– הנקל בעיניך להכותו חרם? השנים האלה לא שנות קדם הנה! ומה נעשה אם יכה בלשון גם את הרב?

– אם כן תמנו לגוע? והוא יהיה מוראנו? לו שמעו לקולי, כי אז במשך שלשת ימים הכחדתיו מעירנו, ושלחתיו אסור בנחשתים לארץ גזרה!

– תקיף גדול! רבי אחיתופל הוא תקיף כמוך!

– יומו יבוא ונספה!

– עוד תשאל?

בדברם איש אל רעהו, נשמע קול מהומה ברחוב בית הכנסת, כי מלאכות סגל חבורה, עברה דרך הרחוב אל שדה הקברות, להשתטח על קברי הצדיקים, להפיל תחנה לפניהם, כי ימליצו בעד החולה לפני שוכן שחקים, ולא יתנו דמי להם, עד אשר יקרע רוע גזר דינה! בין הצירים הנכבדים האלה היתה צרעה המגדת, וצרויה השמשית אשר בכל צרה שלא תבוא עמדו תמיד בפרץ, כי רוממות אל בגרונן, וחרב פיפיות בלשונן, רבי פדה צור משגיח הערובין, ההיה לפנים מטיף בעזרת הנשים בעמדו בחבית גדולה עד צואר, בלוית שלשה מעשרה בטלנים, יצאו מבהלים ודחופים על כל דרכים, לבקש אשת משלם הדנציגי, ולדרוש ממנה סליחת עון ולפיסה בדברים ובממון.

ובין כה וכה נפתח מקור פרנסה לכלי הקדש, ועניי העיר, העניים הספונים בבתיהם, והעניים המחזירים על הפתחים; בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הדליקו השמשים נרות בכל המנורות התלויות ועומדות, ומלמדי בית תלמוד תורה, וחניכיהם, הפרושים ובחורי הישיבה ומה גם הבטלנים, המומחים לאותו דבר, נאספו יחד ביום ההוא לאמר תהלים, ואחרי אמירת תהלים, שנו את שם החולה, ואשת רבי אחיתופל לא קפדה את שכרם, ותחלק לכלות עניות, שמלות בתה, מחלצותיה ומעטפותיה, רדידיה וכל אשר לה; כמשפט רב אדם, אשר בחייו, בימי שלומו ושלותו, לא יחון דל, ואלמנה ויתום לא ירחם, רק בבוא עליו שואה, בעת אשר חרב חדה מונחת על צוארו, וחייו תלואים לו מנגד, אז יתן פזר לאביונים בתור שחד לשופט כל הארץ ומה גם ביומו האחרון בעזבו ליורשיו חילו, ולו אין עוד חלק בו, רק אז ידבנו לבו להרים ממנו תרומה למפעל חסד, ובהיותו בחיים, בעת אשר בידו היה טובו, בעת אשר יכול לחלק כספו לטוב בעיניו, אז לא יכול פעול בנפשו כזאת, לחלק לאחרים חלק מהונו!

רק שמשי חברה קדישא, והנשים המתעסקות, והקברניות חפרו ובושו ממבטם, בכליון עינים חכו למותה אחד ועשרים יום; ואחרי כן לתוגת נפשם, באה מחלתה עד משבר, ותלך הלוך וחסור, עד כי שבה לאיתנה, גם למגנת לב הוריה, כי נרפאה רפואת הגוף ולא רפואת הנפש!… בחיותה מחליה, ישבה כל היום שוממה ועצובה, ענן יגון פרוש למסך על פניה, וימים מספר ישבה מבלי הוציא הגה מפיה, ומבלי קחת מאומה אל פיה, ואם פקחה שפתיה לעו דבריה, ותדבר זרות ותהפכות, פעם הגידה כי היא מלכת שבא, אשר לה הכסף והזהב, אדם פטדה וברקת, ורפאל מחמדה הוא מלך כל הארץ, עומד עליה, ועטרת זהב גדולה, מעלפת ספירים על ראשו, ויאציל לה עתרת נשיקות, ופעם התהללה כי היא “וינירה” היפה, וכל בני אלהים יחמדו יפיה, אפים ארץ אליה ישתחוו, וכסאה שמו ממעל לכוכבי אל, ופעם בעתתה רוח רעה, ותצעק בקול פחדים, כי מלאכי זעם ועברה ושדי שחת, מסביב שתו עליה, וביניהם גם “הלולב היבש”, ה“דג המלוח המעשן”, ה“שלך ארוך הרגלים”, ויחד יסערו להפיצה, ותתאונן בקול מר כי אביה ואמה מתנקשים בנפשה, כי ישימו בברותה ראש, ועל כן מאנה לנגוע נפשה, בכל מאכל אשר יאכל, ובכל משקה אשר ישתה, ותקללם קללות נמרצות, ותנף עליהם יד ותשבר ותנפץ, את כל אשר פגשו עיניה, ולעתים לא רחוקות, עברה רעתה גם על שמשות החלונות, וזרים ראו קלון בית רבי אחיתופל! אך בעת אשר רבי אחיתופל ידע בנפשו כי הוא רק הוא המיט הרעה הגדולה על נפש בתו, הנה בני ההמון שמו אשם נפש תנחום, כי הוא המיט עליה האסון הנורא הזה ולבם הלך הלוך וסער, ויהי לחרפה וקללה בכל העיר, ומצמיתיו עצמו מאד, עד כי ירא לצאת יחידי בלילה, פן יכוהו נפש, כי לא רק בני ההמון, כי גם ישרים שממו עליו, ויחכו ליום נקם ושלם, אחרי כי האמת היתה נעדרת, ויאמינו כי תנחום יצא פתאום לתרבות רעה, להלשין את אחיו.

והיום ההוא לא הרחיק־חק, כי בבקר לא עבות אחד, בעמדו יחידי, על יד התנור הבוער ועוסק במלאכתו, בלב קרוע ומרתח, בזכרו את אשר עוללו לו שבעת טובי העיר או את אשר עולל לנפשו, באולתו וקשי ערפו; כי מיום ליום יחרב וייבש מקור מחיתו, כי אחיו היהודים בלעדי האזרחים, רחקו ממנו ויחדלו לקנות מאפה תנורו, כי נבאש בעיניהם מאד, ותהי גם מלאכת ידו להם לתועבה, ואשתו התמה והנקיה תלך תמס מיום ליום, תדעך כפשתה כהה תכבה, ומיודעיו רחקו ממנו, ויגורו מפניו. והנה נפתחה דלת הבית ופטר בן מיכאל השר, ורבשקה השוטר בלוית ארבעת אנשי חיל מזינים בחרבות שלופות, התפרצו פתאום הביתה ברעש גדול, ופטר צוה עליו ללבוש מעילו וללכת אחריו.

– מה כל החרדה אדוני? – שאל תנחום ועיניו שקעו בחוריהן.

– אל תדרוש ואל תחקור הרבה! שר השוטרים צוה לתת לך מעון מיוחד כי תשב לבדד לבטח!… אחשוב למשפט כי פקודה היא מגבוה!

זעה קרה הרטיבה את בשר תנחום! בתמהון לב, ומצוקת נפש נוראה הביט סביבותיו כמו בקש עזרה, מאשתו הישנה במטתה, ורוח תם וענוה, רוח שקט ובטחה רחפה על פניה, ומבנותיו, אשר גם הן נמו יחד שנתן וצחוק נעים רחף על שפתותיהן, בלבו התלקחה אז אש אהבתו אל אשתו ופרי בטנו, ויצר לו להפרד מהן, ויפן אל שר הרבע לנסות אליו דבר, לבקש ממנו כי יחכה מעט, עד אשר יפרד ממשפחתו האהובה, אך בטרם פתח שפתיו נגשו אליו שני אנשי החיל ויאחזוהו תחת אצילי ידיו, ויוליכוהו החוצה, מבלי תת לו גם לנשק את מזוזת פתח ביתו.

אנשי החיל הרחיבו צעדיהם תחתם ותנחום גם הוא פסע פסיעות גסות, אם כי ברכיו כשלו, וכמעט קרס כרע תחתיו; וכרגע לוהו המון גדול, אליו השגיחו אליו התבוננו, קול העם נשמע ברעה, קול הידד ותרועת שמחה וגיל, ההמון הלך הלוך ורב, זקנים ונערים, בחורים גם בתולות, עור ופסח, הרה ויולדת יחדו, רצו אחריו וישמיעו קול המולה וצחוק פרוע, וקללות נמרצות עפו על ראשו מכל עברים, מרגע לרגע גדל הרעש מלפניו ומאחריו, עד כי חרשו אזנים.

– מה זאת? מה זאת? מה קול הרעש? – שאלה בנפש גרסה לתאבה לדעת, אשה זקנה הולכת שחוח על משענתה, אשר פגרה לבוא אל מקום המעשה.

– הנה האיש אשר דמה לנו, אשר קם לעדתנו למטה רשע! – ענתה אשה אחת בקול רם בהטותה את פיה ישר אל אזני הזקנה אשר כבדו משמוע, כי נכמרו רחמיה עליה אחרי אשר נלאתה לשאול כל עובר, ואיש לא שם לב לה; כמו יקרו להם הרגעים מאד – הנה תנחום המלשין אשר הלשין את רבי אחיתופל ואת כל קהל עדת ישרון! אל נקמות השיב גמולו בראשו, כי שני שרי המלוכה באו הנה לפני חדש ימים, ויחקרו וידרשו הדבר, ויוכחו כי התל בם, וכי זמם לעשות רעה לאחיו חנם ובגלל מעלו הנהו מובא כעת אל הצינוק והמהפכת, כפי אשר אחזה לי אני הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל!…

– תנחום? תנחום האופה? – הניעה הזקנה ראשה הצדה, כמו לא האמינה למשמע אזנה, כי תנחום יעשה התועבה הזאת ותלך הלאה.

– אחרית כל פושעי ישראל תהי כמוהו, אב־הרחמים! – נשמע קול אחד.

– גזלן! רוצח! בליעל! נפשך תקלע בכף הקלע! – נשמע קול שני בכה.

– עוכר ישראל! יעכרך ה' היום הזה! תקומה לא תהי לך – נשמע קול שלישי.

– משחית, רוצח, פושע באלהי ישראל! מה עשו לך בני עירנו כי חשבת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד?

– בפנקס הקהל יהודים, יכתב לדראון עולם, והיה לאות לבני מרי!

ימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכירו! קרא איש אחד בכונה עצומה ויעצם את עיניו כקורא “שמע”.

אל תפגעו בכבודו, אל תגעו בו, כי חתן שר העיר הוא תנחום, מהיום הזה והלאה ישכון כבוד בארמון מיוחד, אשר גדר אבנים גבוה מסביב לו, מחלצותיו ילבש ומפתבגו יאכל.

– חתן השר! חתן השר! – קראו אחריו נערים שובבים בקול גדול וידו בו אבני חצץ, ורגבי עפר מוצקים.

– גם שרשרת יקרה, גדולה ועבותה יקבל אשכר, והיתה לאות על רגליו!

– מזל רע חתן! מזל רע חתן!

– מזל רע תנחום! מזל רע מלשין! – צעקו בני חברה לבנה בעליצות נפש, וימשכו בחזקה את שולי מעילו, וכפעם בפעם תופפו באגרופים על גבו, והאמלל הביט מאחריו לרגעים וידום, כמו קבל עליו את הדין באהבה, ואם כי פטר בן מיכאל השר ורבשקה הניפו עליהם חרבותם לרגעים ויגרשום, בכל זאת שבו כזבובים לעשות שנית מעשיהם זר מעשיהם.

– אם חתן הוא איה “כלי הזמר”?

– צדקת צדקת! – ענה קול גדול, וכרגע נראו בני חברה לבנה במקלות בידיהם, את המקל האחד, העבירו במהירות נפלאה על המקל השני כקשת נטוי על מיתרי הנבל.

– שירו לו שיר חדש! הטיבו נגן בתרועה!

– הרימו קולכם בכח! אל תיראו!

וכרגע נשמע קול מקהלה:

חָתָן חָתָן, דּוֹמֶה לְכֶּלֶב!

מַלְשִׁין רָשָׁע אֶחָד מִנִּי אָלֶף!

– אחי ורעי! לכבוד יום חתונתו ושמחת לבו נברכהו ברכת “מי שברך”

– כן דובר! אולם איה קהת החזן ומשורריו?

– מה לנו קהת? איה אפוא פינו? נברכהו בברכת “מי שברך” נקדמה פניו בתודה! בזמירות נריע לו!

קול מקהלה נשמע ברמה:

מִי שֶׁבֵּרַךְ

יִקָּחֵהוּ קֹרַח.

קֹרַח יִקָּחֵהוּ.

שֵׁד שַׁחַת יִבְלָעֵהוּ.

יִפּוֹל בַּפַּחַת.

מִפַּחַת אֶל הַפָּח.

“הֶאָח הֶאָח!”…

וכו'

קול מקהלה שניה נשמע בנגון מי שברך לימים נוראים:

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֵת

יְהִי הַמַּלְשִׁין כְּמַת

כְּמֵת יֵרֵד דּוּמָה

תְּשֻׁלַּח בּוֹ מְהוּמָה;

מְהוּמָה וּמְבוּסָה

תַּחֲלִיפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה,

נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל מִנְעָלָיו

וּכְבוֹדוֹ יָפְשׁט מֵעָלָיו!

וכו'

ואחריה הרעישה מקהלה שלישית בקול צחוק פרוע:

מי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ

אֵין פֶּרֶץ בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ

בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ אָפֵס הַמֵּץ

הִנֵּה בָא הַקֵּץ

קֵץ תַּנְחוּם הָרָשָׁע

פִּגְרוֹ יַעֲלֶה בָאְשָׁה

וכו'

– גם מתנת הדרשה אחי נתן לו!?

– העוד יסיתכם לבכם בשפק? מתנת הדרשה! מתנת הדרשה!

וכרגע נתך על ראש תנחום האמלל, מטר אבני חצץ, וגללי צואת בקר נקפאים, וכמעט עשו עמו כלה, אך באשרו פגעו האבנים גם בכובע פטר בן מיכאל השר. ויהפוך פניו מאחוריו, ויוציא חרבו מתערה ויעופפה מול פניהם, וינוסו לנפשם, אך ברגעים אחדים שבו לעשות מעשיהם.

– הוי שקצים ממזרים עזי פנים! – גער בם איש זקן שפל קומה, דל ורז, בהניפו עליהם את משענתו, אשר התנהל עליה לאטו – לא ירחמכם עושיכם! ארורים אתם לה'! אש תאכלכם! מלאכיו עושי דברו הנכם! מלאכי אחיתופל הרשע והעריץ!

ו“השקצים” “הממזרים” “ועזי הפנים” נסוגו אחור ברעדה בהכירם בפני הדובר בם, את פח יקוש האמלל, אשר זה לא כבר ירד מעל מטתו, אבל כרגע התעוררו עוז ויאריכו לשון ממולו, ויוסיפו להמטיר אבני חצץ, וגללי צואת הבקר, ויריעו בקול גדול תרועת “הורה” “הורה” “הורה” עד כי כמעט נבקעה הארץ לקולם, ההמון התענג מאד על החזיון, וקול ששון, קול צחוק, נשמע מכל עברים, ופח יקוש נאנח מרה וינע ראש וילך לדרכו ותלונה התהלכה מפתחי פיו.

בין עדת עליזי נקם אלה השמחים לאיד נקיים, בין הוללים ופראי אדם אלה, רצה בכל כחה, גם אשה עטופה במטפחת צמר, וצעיפה הליט פניה, ועיניה שוטטו מסביב, כמו גם חפץ לבה גבר לראות את עוכר ישראל זה, ההולך שבי לפני צר, אפס כי חפצה מרום היה מנגדה, כי ההמון הרב סגר עליה הדרך, וכל עמלה לפלס לה נתיב בין ההמון עלה בתהו ותרץ בכל כחה, פעם ברחוב פעם בצדי הרחוב, עד כי עיפה נפשה מאד; אגלי זעה התגלגלו על פניה איש אחרי רעהו, ונשמת אפה קצרה מאד, ואם כי כשלו ברכיה, בכל זאת חגרה שארית כחה, ותרץ ותרחיב צעדיה, ותהדוף בצד ובכתף, עד כי פלסה לה נתיב בין ההמון הרב ותדבק את אנשי החיל העוטרים את תנחום, וכמעט הצליח חפצה להתבונן אליו ולדבר עמו פה אל פה, אך אז מכבר הגיעו עד שער חומת בית הסהר, אשר נפתח כרגע; פטר בן מיכאל השר, רבשקה ואנשי הצבא הובילו את תנחום אל החצר פנימה, והשער סגר שנית, וקול רעש הבריח נשמע בשובו אל מקומו. ההמון נעצר מלכת, ויעמוד על עמדו, לפני החומה הגבוהה והבצורה, וישיח ויהמה, ויצחק מטוב לב, וידבר מהתלות, ויבטא בשפתים זה בכה וזה בכה, והאשה העיפה בראותה קץ החזיון הכתה כף אל כף, ותך פעמים בשני אגרופיה על קדקדה, ותשאג מנהמת לבה: “אוי מה אמולה לבתי”! ותעטוף פניה במטפחתה, ותורד הצעיף על עיניה, ותשב על עקבותיה ברגלים ממהרות! ובין רגע נאספו עליה נכים, ויחרפוה ויקללוה, וידו גם בה אבן, ויעפרו לעמתה בעפר, ויקראו בקול גדול: הנה אשת הזמה, הנה המרשעת אשת המלשין ימח שמו! אל תחרשו ואל תשקטו יהודים! אל תתנו דמי לכם! הכו רגמו באבנים! הכו אל תחמולו!…


יום לשנה, יום לשנה היו בעיני תנחום האובד בצדקתו, ימי שבתו בבית הסהר הכרכמישי! מצבו היה נורא מאד, כי כל האסירים היהודים, ביניהם גם זרע מרעים, גנבים שודדים, אשר התהלכו איש את רעהו, בשלום ומישור, באהבה ואחוה, וכיס אחד וכיס אחד היה לכלם, הנה את תנחום אשר נודע להם למלשין, צררו מאד, אין זאת כי גם לבני בליעל אלה, היה חטא המלשינות גדול ונורא מאד, ויכעיסוהו תמרורים. ויכוהו מכות רצח ומבשרו לא שבעו; לא רק בימים הראשונים, בטרם המנותו במספר חברי אגודת האסורים, כי גם בימים האחרונים, עד מלאה צבאו! וגם שר בית הסהר לא יכול הצילו מידיהם, בלתי אם בסגרו אותו על מסגר, בחדר כלאו הצר.

ותנחום?… כחלום נורא ואיום, מלא חזיוני תעתעים, היה בעיניו העבר, ההוה כור עוני, והעתיד מפלצת איומה, אשר תחלק חבלים באפה… אשתו האמללה, למרות עניה ועמלה, והשבר מטה לחמה, הביאה לו יום יום לחם חקו, ארוחת ירק, מרק גרש שערים ותפוחי אדמה, ופעמים בשבוע יכול לראות פניה בעד אשנב השער וישפוך מרי שיחו בחיקה ותהי זאת נחמתו בעניו, אבל גם נחמתו זאת חלפה פתאום: עבר יום, יומים חלפו, גם שבוע תמים, ואשתו איננה! דאגה חדשה, מלאה חדרי לבו, לבו הגיד לו כי אסון חדש קרהו, וידרוש ויחקור עד כי ידע אל נכון, כי אשתו הצדקנית, הנשמה הטובה והטהורה, הנפש העדינה, עזבה את עמק העכור, אשר בשם “תבל” יקרא בפי בני האדם! היא מתה מעצר רעה ויגון, מרוב לחץ ועוני, מעקת רשע, מחרפה ונאצה אשר נשאו עליה, בני ובנות עמה רחמנים בני רחמנים, המתהללים תמיד ברוב צדקותיהם וחסדיהם כי מעולם המה… עד כי גם את נחמתה האחרונה לשפוך שיחה בעזרת הנשים בבית אלהים, ולהגיד צרתה לפני יודע תעלמות לקחה ממנה; כי עטו עליה כלמה, מפניה לא חשכו רוק, ויגרשוה בלי חמלה!… היא נגזרה מארץ החיים, וביום מותה כאשר הובלה לקברות, אז, רק האמת הנעדרת הורידה דמעות, ומלאכי מרום מר בכו! ולבני ובנות הכרכמשים היה היום ההוא, יום צחוק והוללות, יום עונג ושמחה! בנותיה נשארו כאבני השדה באין מרחם ומנחם, ועוד סבלו עון אבותיהם, לב תנחום נקרע אז לקרעים, ובכל זאת עצר כחו לשאת את תלאותיו אלה! אך תחת אשר בימים הראשונים, התקרב אל האסירים, ויבקש חברתם למען ישכח רישו, הנה אחרי מות אשתו, ישב כל היום סגור בחדר כלאו הצר, ובשבתו שומם ובודד מצא לו בנקל עבודה, עבודה אשר לא תתן עצמה לגויה, ולא תתן כל שכר על יד; בלתי אם שבר ברוח, תמהון לב, ושממון הנפש… הוא הרבה לחשוב – אם כי לא מְלֻמָד היה – על אדות משפטי התבל וסדריה, על השגחת הבורא בעולמו שברא… ועל תכונת נפש בחיר היצורים בכלל ובחיר הגוים בפרט,… גם הרבה לשמוע מוסר כליותיו, להצדיק עליו את הדין: אנכי הרעותי הציקותי לאשת חיקי זה רבות בשנים, לו הרביתי לפגוע בכבוד אשת חברי כאשר פגעתי בכבודה, כי אז הלא נשאתי עווני מידי שופטי צדק, כי אז הלא עצמו הימים משערות ראשי, הימים אשר עלי היה להאסר בכלא! ואשתי לא הגישה עצמותיה, כמשוללת מכל זכיות אדם, ועל כן רב ריבה שופט מרום!… אנכי לא שמעתי לקולה בהתחננה אלי לבל יט לבי אחרי הרשעים האלה, לבל אתעבר על ריב לא לי, לבל אתברך בלבי, להעמיד את העולם על עמודי האמת, ותגיד לי את האותיות מראש, כי ברכתי תחשב להם לקללה, ובעת צרה וצוקה, לא רק אשר מנגד נגעי יעמודו, כי גם ישמחו לאידי, יהדפוני ירדפוני ונבואתה הנה באה כתומה, הנה כה גמלוני אחי מרוחמי, אחי בני עירי אשר אהבתי סלה! – כה הגה ברוחו הקשה, בשבע מאות ועשרים יום, אשר ארכו לו כשבע מאות ועשרים שנה, קפצה עליו זקנה, שער פאותיו וזקנו, הפך לבן, ידיו החלו לרעוד, ומוח עצמותיו יבש היה כחרש, אולם בעיני אחיו הכרכמישים, היו כיום אתמול כי יעבור; מקץ שנתים ימים, בצאתו מבית האסורים, איש אל רעהו תמהו: “השמעתם? הראיתם? הנה תנחום יצא מבית האסורים! הנה נרצה עון המלשין”! כמו צר היה להם, על כי לא נעצר בכלא למצער עוד שנות מספר; כי מה מהם יהלוך? ואחדים מהנלהבים יעצו בסתר לשום לו עלילות דברים ולהושיבו שנית בכלא, או לשלחהו לגדוד האסירים, ומצוה היא עפ"י דין…

– אין צַיָר אמן, ואין שרד אמת, לתאר את המחוה ברגע שב תנחום אל ביתו הריק והשמם, (כי כל כליו נמכרו בלחם) בראותו כי נפקד מקום עקרת הבית, בראותו העזובה הרבה, בהביטו על פרי בטנו, אשר היו כנבלי חרש, קודרים נענים, ערומים ויחפים ומזי־רעב, כל אשר נשמה באפו, כל אשר רגשי אדם בלבו, בכה לראות את המחזה, גם חרק שן על משובת אחיו, או אולתם ופחזותם; כי גם אז נאספו עליו נכים, ויצורו על הבית, ויחרפו ויגדפו ויקללו ויתקלסו בו, ויקראו באזניו דברי נאצה ותוכחה לא מרוע לב ואכזריות; כי אלה הלא גם רחם ידעו, וישישו לעשות צדק, ויחמלו על דל, ויפרשו כפם לעני; רק מסכלות ואי תרבות, ונטית הנרדפים, והעשוקים הנדכאים, לרדוף ולעשוק ולדכא את החלש מהם עת תמצא ידם.

אך לא אלמנה כרכמיש גם מישרי לב, ועושי משפט לעשוקים! הנה נמצאו רבים בין בני ההמון אשר נדו לו, ויהיו מגן בעדו… וישימו על משפחת ביתו האובדת עין לחמלה, ויתנו לו משען כסף בתור הלואה בלא רבית, למען יקומם הריסותו.

וגם פשחור הושיט לו פעמים מספר יד עזרה, בבקשו לכפר פניו על הרעה אשר גמל לו בבואו בין המצרים… אפס כי תנחום השיב פניו ריקם, וינער כפו מתמוך בכספו, כאשר גם אשתו לא קבלה מידו בחייה מאומה.

בראש אנשי חסדו היה רבי נתן, אשר נתן לו קמח וסלת, מבית הרחים אשר לו בהקפה, ומעט מעט הצליח בידו לבצר עמדתו, ולכלכל נפשות ביתו, ונפשות בית בתו הבכירה אשר רוששה מאד בשנתים שבתו במאסר – בצמצום ולא בריוח, כי מרבית בני עירו עוד רחקו ממנו, ולא קנו מידו מאומה, גם כבודו לעפר שכן סלה, כי שם “מלשין” “עוכר ישראל” היה שמו וזכרו, ויהי דבת רבים מגור מסביב.

ורבי אחיתופל כבודו חדש היה עמו, אך אשרו, עשרו וטובו עשו להם כנפים, וימי עוני ורעה קדמוהו! הטכסה אשר בשלה הטיל סערה גדולה בכרכמיש, בגללה בקש תחבלות און ומרמה, בגללה הפיל בלהות על עיר ומלואה, בגללה שפך דם נקיים כמים, בגללה הביאה שואה על תנחום, ויך את ביתו לרסיסים, והטכסה היתה נסבה כי הטביע נפש בתו בבאר צרה עד נצח, הטכסה אשר קנוה, ואשר בטח בה, כי תמלא זהב חוריו, ותתנהו עליון על כל עשירי עירו, אשר היו לצנינים בעיניו, הטכסה הזאת, היאמן? בגדה בו, היא היתה לו למעין אכזב! היא הקיפה עליו ראש ותלאה לעת זקנה!

השנים ההן – משנת הששים עד הששים ושלש היו שנות מהומה ומבוכה בארץ, לרגלי המרד והקשר אשר קשרו אז הוללים פוחזים ותועי רוח במדינה, בגלל אשר המושל הצדיק הוציא אלפי רבבות אכרים מעבדות לחרות, המורדים השפלים והנבזים אשר קצרה ידם מהלחם את חיל הממשלה האדירה, וכעכברים נבהלו נחפזו אל חוריהם אשר יצאו משם, שפכו חמתם על התושבים היהודים, אשר בכל צרה שלא תבוא יקחו תמיד חלק בראש, ויציתו ערים וכפרים באש, ועל יושבי בטח עברה רעתם.

בין הנבלים האלה היה גם הרופא קו־לקוסקי אשר כפר אחוזתו היה מערת פריצים אלה, וישחדם מכחו וכספו יחד, ועל פיו העלו המורדים את כרכמיש על המוקד פעמים ושלש, היהודים רשו ורעבו, דלו והומכו, זולתי מתי מספר בני בליעל בוגדי און… הטבחים הכינו מטבח רק בחמישי בשבת, פעם אחת בשבוע, ועל כן בלעה הטכסה את כל חילו הגדול, וישאר ריק על גחליו.

ואם כי נסה אז ויתהפך מזמות בתבלותיו למסור את הטכסה ליד העדה למען ינצל מצרה ויגון ונזק, וימצא לו בני בליעל אשר בעד בצע כסף עזרו לו… אבל שבעת טובי העיר, התקוממו נגדו, ולא נתנוהו להפיק זממו, והפעם ההיא סר כחו מעליו, ולא יכול עוד הלחם באויביו כמלפנים, כי הכח הנעלם והנסתר עזבהו, ובנטות ממנו צל הכסף, ופתחו הגבוה השפל מאד, השח הגיע עד עפר!…

ואז החלה בתו המשגעה להופיע כפעם בפעם על גפי מרומי קרת, פעם בתור מלכת שבא, אשר לה הכסף והזהב, אהובת נפש רפאל מלך כל הארץ, ופעם בתור וינורה היפה, אשר בני אלהים יחמדו יפיה.

בימים הראשונים עוד נשאו פניה בעברה ברחוב ותדבר תהפכות ותצחק ותבך, ותחזק בכל עובר ותקרא בקול, כי הוא רפאל העלם הנחמד אשר אליו כמה בשרה, מאז נראה אליה לאור הירח בגן בין התפוחים, וישם טבעת על אצבעה ויקדשנה לעיני שנים עדים אשר התהפכו לדובים לבנים ויטפסו ויעלו על העצים הגבוהים ויעלמו פתאום! ועוד נדו לה בזכרם חסדי רבי אחיתופל אביה, אולם במרוצת הימים הזיילוה מאד: נערים שובבים כתרוה, מנוחה הדריכוה, וידו בה אבן בימי הקיץ, וכדורי שלג בימי החרף ויכוה ויפצעוה, ויקרעו את בלויי סחבותיה, אשר עטפה את גויתה הערומה; והורים מדשני ענג אלה, עוד זכו לקבל נחת גם מבנם, אשר נשא אשה ויגרשנה, אחרי אשר אבד את כספה בזמה וצחוק הקלפים, ובאחרונה נאלץ לעזוב את כרכמיש כי ככלות כספו נסה לשלוח בגנבה ידו, ויתפש בכף ויברח ויבוא למ… ויארח לחברה את משחקים בבתי הזמרה והחזיון, וכשרונו הנעלה העלהו מעלה מעלה עד כי במשך העת היה למנהל בית תיתרון, ורבים מהסוחרים הכרכמישים אשר באו למ. לערוב מערבם, ספרו כי המיר את דתו, באשר דבקה נפשו אחרי אשה הומיה וסוררת, משחקת על הבמה; ואחרים ספרו, כי היום ראוהו לבוש כאחד האצילים, עטוף באדרת עור דובים יקרה, ובחיקו נשא שעון יקר, מעלף ספירים ושרשרת וטבעות, וביום המחרת העביט כל אלה בבית המלוה ברדפו זמה ושכר, ועוד תהלות ותשבחות כאלה, אשר היו למשיבי נפש ההורים המאשרים והמברכים.

ואשת רבי אחיתופל אם כי לא אמיץ היה לבה כלב אישה, אשר כל איד ופגע משחק היה לו, ויעצור בעדתו ברוח שוקטה כקדם. – בכל זאת עצרה כח גם היא לשאת את רוחה הקשה ומכאובי לבה הרבים והעצומים, אך יום ענן וערפל אחד הפך עליה בלהות פתאום, וידכאנה ויורידה ביגון שאולה:

ימים רבים בושה לצאת מפתח ביתה לבל תראינה עיניה כידה – את בתה המשגעה, וגם מבית אלהים מנעה רגליה, אך במרוצת העת מכבר הסכינה לראות ולשמוע את חרפתה, אחרי כי האמללה, חדלה מכבר לבוא אל בית הוריה, ויהי היום ותעבור בשוק ותתבונן ותרא והנה הנשים החנוניות, התקבצו יחד ומתלחשות אשה את רעותה בקול דממה דקה מאד מאד, אשר גם במרחק מאה צעדים הגיע לאזניה, ותשלחנה אצבע ממולה ותדברנה און… ואם כי לא שתה לבה לדבת נשי כרכמיש, אשר כל דרכיהן הסכינה, בכל זאת, התנודדה מאד, ומנוחתה נגזלה, ועוד בלילה הוא יצאה בשוקים וברחובות לבקש את בתה ועששית לקחה בידה, ותמצא אותה אצל חרבות החומה הישנה תחת הגשר, אשר אצל בית הנזירות ותתבונן אליה, ותרא כי לא דבת שוא הוציאו עליה נשי כרכמיש, כי אמנם היא הרה ללדת, כי פריצים תפשוה ויענוה — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

ממחרת הבקר הובלה גוית הנשיאה אשת רבי אחיתופל מתחת הגשר אל ביתה בכבוד גדול, לא רק בלוית הנשים הכבודות בעיר; כי גם בלוית שר השוטרים ופטר בן מיכאל השר, ורבשקה, ורופא המחוז, ומביתה הובלה בכבוד גדול אל בית עולמה, וכל הנשים ספרו את רוב חסדיה וצדקותיה אשר עשתה, רק אשת עובד חרש הברזל, החרישה ולא פצתה פה, רק בקשה סליחתה…

ופשחור לא חזה נקם באויבו ברבי אחיתופל כי ירא מאלהיו, וישם אל לבו, כי מצודה פרוסה על כל החיים, ויד אל זועם בכל משלה! רק פקח עיניו לראות מה נפלאו, מה נשגבו דרכי עליון! את אשר חשב לו לרעה, חשבה לו אלהים לטובה! כי לולא הפיק רבי אחיתופל את זממו, להסיג את גבולו, ולהבקיע את הטכסה אליו, כי אז הלא היתה אחריתו להכרית ומחסורו בא כאיש מגן… ובשומו זאת אל לבו, שב אל ה' בכל לבב, וינחם על הרעה אשר עשה לתנחום, וישלך אחרי גוו את עניני העדה, ויבחר הסתופף בבית אלהים, מדור באהלי רשע, בחדר הקהל, ויחדל מהתרועע את בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן, חצרון וחמול אשר ככלבי בית המטבחים, לא הרפו רגע את חדר הקהל בשחרם לטרף ובשמעם עקבי רבי אחיתופל פן ימעול בם מעל…

וגם פח יקוש, הוא עכבור בן שפן, עזב משמרת העדה ופקודתו לקח אחר, ויבלה יתר שנותיו בעבודת אלהים, ותחת אשר בימי חרפו ענה בצום נפשו, רק פעמים בשבוע, הנה אז צם יום יום ויסגף את נפשו מאד, יום יום קרא ספר התהלים מראשיתו עד סופו, וגם על “המעמדות” והתחנות המובאות “משערי ציון” לא פסח, ובין מנחה למעריב, בשבתו בשלות השקט ובטח, על יד התנור החם, בבית המדרש בסוד זקנים ישרי לב, ותמימי דרך, לשמוע לקח “עין יעקב” מפי רבי יאיר, זכר בלב מלא נחם וכעס את ערבי החרף ההם, אשר כזאב ערבות שחר לטרף, וישוטט ברחובות צרות ועקלקלות, וישם חושך סתרו בארבו לדם נקיים, לטבוח ישרי דרך, וכמה פעמים שקל למטרפסיה… והאחרון הכביר הוא חמול אשר דרך תשובה הורהו… זכרון עצב זה הכה תמיד גלים בלבו, הגלים המו ויגעשו ויעברו פיו… וידאג תמיד מחטאתו וירדוף צדק ויתן מלחמו לדל, מלחמו אשר הביאה לו אשתו הזקנה בזעת אפה כי טוחנת היתה גרש שעורים וכסמת ברחים של יד, ויקשב וישמע ברוח שוקטה מפי בני עירו, חרפתו אשר חרפוהו ויקללוהו תמיד, ויקראו לו בשם: “זאב זקן אשר שניו נתעו”, ולא שאף נקם מאויבו מרבי אחיתופל אשר הנקל היה לו לאבד כל זכר לו ברגע אחד, בדעתו כל תעלמותיו… ויאנח וידום ויקבל חרפתו באהב ותקוה טובה שעשעה את נפשו תמיד, כי לא אבד נצחו ותוחלתו מה' בזכרו דברי חכמינו ז"ל: “במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”! ויתפלל תמיד בדמעות שליש כי בשתו תהי כפרה על כל עונותיו.

* * *

ימים חלפו שנים הרבה נגוזו, שן העת תגזור על ימין ועל שמאל, תם המחזה! מסך שחור מכבר הורד על במת החזיון, ורבים מהמצחקים על הבמה, מחזות תוגה או מחזה שעשועים, גם רבים מהרואים במחזה, מכבר עזבו את התיתרון ויעברו את גשר החיים בהעגלה השחורה… הנה עלו מצחקים חדשים, גם רואים חדשים!… וגם הם ירדו מהבמה לעת קץ, ועזבו לאחרים מקומם!… גם פח יקוש ורבי אחיתופל, גם דינה בתו, גם תנחום ופשחור בקבוקיה ישבק יקשן ויקטן חצרון חמול, כלם אינם עוד בארץ החיים! שמה במקום אשר אין חשק ואהבה, שנאה קטטה, קנאה ותחרות, עשק ומרוצה, תאות הבצע והכבוד, עוון הדין, חנופה וצביעות, וכו' שמה שמה ישכנו איש איש בביתו, וינוחו בשלום על משכבם.

כי אלך בגיא צלמות – בשדה הקברות הכרכמישי – להשתטח על קבר “אהובת נפשי” יקחני לבי לבקר את מעונותיהם! שחוח ונדכה ועצוב רוח אעבור בין הקברים, במנוד ראש אביט על הגלים האלה, ואאנח במר נפשו, ועל לבי יעלו אז דברי המשורר הקדוש ידותון:

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֵּךְ אִישׁ!

אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן!

ורוחי סוער בקרבי, לראות קברי שני גבורי ספורי: קבר רבי אחיתופל, נשיא כרכמיש, וקבר תנחום האופה, הוא תנחום המלשין! הראשון חצוב הוא בשורה ראשונה, אצל קברי הצדיקים והקדושים, מצבת אבן שיש מתנוססת עליו; היא המצבה אשר הוקמה בכסף, העדה לזכר רב פעלים זה לזכר צדקותיו ומשפטיו אשר עשה עם ישראל… ושם רבי אחיתופל ברבי אליקים זצללה"ה חרות עליה באותיות זהב בראשי החרוזים, אשר חבר רבי אוריה יודע בינה לעתים, והאחרון הוא אצל המשעול הצר, על יד הגדר תימנה, שחיף עץ קטן יעמוד עליו שחוח, ועליו כתבת נמחקה… וחוח וקמוש יעלה בו, צפרי האביב, מצפצפות בקול אבל מוזר ואיום, כמו גם הנה תהגינה נכאים, על קבר תנחום האובד בצדקתו, וצללים שחורים יכסוהו מסביב… כל עובר עליו ישום וישרוק, ובשאט נפש יביט עליו; רק אנכי היודע ועד, אסיך נסך דמעה על קברו, אבכה למת גם אבכה להאמת!…

וגם מיודעינו מכבר, הם בני האזרחים, אנטונינוס, הוא אנטושקי גוי העיר, והמהגי פֿריטץ די־לא־קוקי־ריקו, מכבר ספו תמו ואינם, נשמתם יצאה בהיותם נבלעים מן היי"ש ועליהם ספד בלע בעל בית המרזח לאמר: “הוי אדון והוי הודו”! ואחרי מות אנטונינוס היתה אספה גדולה בכרכמיש על אדות התמנות “גוי עיר” חדש על מקום הנעדר, ואחד מלצני העיר אשר לא אפרוש בשמו, יעץ לבחר באחד מאחיהם… גם רבשקה השוטר, והציר אוטטו פין קיש־בר־בוק, כאלו עברו ובטלו מן העולם. בלי כח ישבו בבתי המרזח הכרכמישים, וימצאו נחם לנפשם הנהלאה בהטפה המרה, ושתו ולעו; וביום הראשון, ובכל יומי דשוקא, יכירם מקומם על יד בית התפלה הגדול אשר לעם הארץ; כובעיהם יאחזו הפוכים בכפיהם, למען ישליכו בם העוברים הנדיבים את נדבותיהם, ובפיהם ישאו רנה ותפלה, יחד את הזקנים העורים והפסחים וכו'. פני רבשקה קמטו מאד, במפלי בשר סנטרו מכבר בא רזון, שפמו הצהוב הפך לבן, וקומתו הגבוהה, השפלה, על בשרו ילבש מעיל צבא בלה מזקן טלאי, על גבי טלאה, ואותות הכבוד אשר על חזהו, אבדו ברק נגהם, גם העלו חלודה, והציר בעל העינים החודרות קרב ולב עמוק, יושב על ברכי בראש מטה, ובעינים עצומות, ומדי דברו בו, זכור אזכור גם את נחמיה בת, ואת יוסי המתלוצץ, ונפשי ירעה לי מאד, כי גם הם עם כשרונותיהם הנעלים והנשגבים ירדו פלאים, ויטבעו בטיט היון בעוני ושפלות, בקלות ראש ושכרות… אך בעוד אשר הציר הזה מנעו עונותיו הטוב ממנו, הנה האמללים האלה, מפשע עמם נגע היה להם, מצב עמם השפל וגורלו היה גם מצבם וגורלם!…

רק אחד הוא בין נושאי ספורי אשר שן העת לא נגעה בו לרעה, אשר חי חי הנהו, וכחו חדש עמו למשוך אבירים בכחו! והוא מכס הבשר אשר בשנים האחרונות בעלוהו אדונים רבים, ועד היום הזה יאנחו אחי הכרכמישים תחת עולו הקשה, יאנחו ישועו לעזרה ואין עוזר למו!

ויתר דברי הטכסה, וטובי כרכמיש ופרנסיה אשר כעת בשם “בעלים” יקראו, הלא הם כתובים על ספר עמדי וברצות ה' דרכי אביאהו לכם אחי היקרים למנחה.


תם



  1. בארצנו יקרא שודד ורוצח בשם סיבירניק, לאמר: כי משפטו להשלח לארץ סיביר, לעבוד עבודת פרך.  ↩

  2. אולי “ובתחבלות” –. הערת פב"י  ↩

  3. הערת הבחור הזעציר: מעמד נוטריקון מוכר עצמו מחמת דוחק.  ↩

  4. מילה לא ברורה. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  5. להסגולה הנתעבה הזאת לרחוץ במי רגלים את פי החולה יש מהלכים בין ההמון עד היום הזה.  ↩

  6. בליטא רייסין וזאמוט, ידפוק שמש בית הכנסת במקבת עץ בבקר בבקר על דלת […]ער ב' פעמים וחצי, וכי ימות איש בעיר אז ידפוק רק פעם אחת.  ↩

  7. לפנים נקראו בישראל, המיוחשים, ותופשי התורה בשם מצנפות, בגלל לבשם ביום השבת מצנפת בעלת זנבות, ולאיש הדיוט אסור היה ללבוש מצנפת מטעם ממשלת הקהל.  ↩

  8. מלשון דֶבֶר, ועיין באור (הושע י"ד).  ↩

  9. בני ההמון יאמינו כי לחם ומלח ירחיקו רקבון וצבות בטן המת.  ↩

  10. לדעתי כל עצי ברושים כמו כלי עצי ברושים (שמואל כ‘ ו’).  ↩

  11. נוטריקון: שעל, ראטה, ברין, אייכיל, (בלע"ז) הערת הבחור הזצר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!