רקע
שמואל נחום כהנובסקי
מבית ומחוץ: ספור

 

א.    🔗

הדבר היה באחרית שנת 1882, ביום העשרים וארבעה לחדש דעצעמבער למספר אזרחי הארץ.

הבציר עבר, ימי הגשם חלפו הלכו, והחרף פרש את כנפיו הלבנות על אדמת ר… הדרומית; מבין מפלשי עבים אשר כסו פני שמים זה כמה, הציצו קרני שמש זעיר שם, זעיר שם, וישפכו נוגה וזהר על מסלות עגלות החרף אשר פלסו להן נתיב בערמות השלג, והליכותיהן נראו ועקבותיהן נודעו בהרים ובעמקים בשדות וביערות. מעיר הפלך יבוק עד הכפרים הקרובים סביבותיה, אשר לעת החרף הומיות הנה מאדם תמיד: מהאכרים המובילים בבקר בבקר ליום השוק העירה את מערבם: תבואת שדי, זרעי גנה, ציד חיות ודגים, עופות הבית, בצים, עצים, תבן, חציר לבהמה וכל צרכי אדם, ועד סוחריהם הקטנים – המה היהודים העירונים, אשר יום יום יעירו שחר, ישכימו קום לקדם את פני האכרים בדרך ולא יחכו עד בואם העירה, ושלג וברד, סופה וסערה, חזיז ורעם ומטר סוחף לא יעצרו דרכם בעדם. גם לריב לשונות: לתלונות כנעני עם הארץ הזועקים חמס עליהם כי בהתחרותם יעלו השער על כל צרכי אכל נפש אדם, בבואם לקנות מהאכרים, ויורידוהו – במכרם לבני העיר; גם לתלונת ההמון המתאונן תמיד באזני הממשלה כי יונו את האכרים, יעשקום, ירוששום ירוצצום, כי כדבורים יתנפלו עליהם ויבוזו את כל יגיעם ועמלם חנם אין כסף –לכל אלה לא ישימו לב באשר אכף עליהם פיהם, ומה גם כי לא נכחד מהאובדים האלה כי רק תנואות יבקשו כלם, ואם רק יחפצו להפיק מהם רצון אז אין להם עצה אחרת בלתי אם להניח להם מקומם…

אך ביום ההוא שבת עובר אורח, ובכל הככר לא נראתה נפש חיה כמו נשמו המסלות וינטה עליהן קו תוהו. דממה שררה מסביב, רק קול הפעמון ברעו נשמע ממגדל בית התפלה, הנשקף משמאל על הגבעה הקטנה, בכפר פ. אשר אהליו הדלים והשפלים זרועים בהר ועמק בלי משטר וסדר, ואחריו נשאו על כנפי רוח אלפי קולות איומים, צלצלי הפעמונים ממגדלי בתי התפלה והקתדרא, הבנוים כמו רמים במרומי יבוק הקדושה מימי קדם קדמתה, המבשרים לעם הארץ בערים ובכפרים, ליל התקדש חג הלידה, איש איש ישבות מכל מלאכתו, ובא אל בית מקדשו להתפלל ולקבל פני החג הגדול והקדוש, עד כי גם הגר הגר בתוכם היהודי יקח בו חלק… לקול האות הזה ימהר לעזוב גם הוא משלח ידו בשוקים וברחובות, ובלב נמוג יסתתר בסתר אהלו, בעותי חושך יערכוהו, פן יהי לו חג העם לחגא…

מי האמין לפני שמטה אחת, כי ימים נוראים כאלה ישובו לישראל משטף העבר הנורא אחרי מצאו מנוחה ומרגוע בצל מושלים צדיקים? מי מלל לו אז כי מטעי זכיותיו במדינה אשר אך העלו נצה יעקרו משורש והיו כלא היו? מי חש לו עתידות כי בת התפת, המפלצת הארורה – עלילת הדם הנתעבה – תעלה פתאום מתהום הנשיה ושבה לתחיה ברוח פי עושי עט סופרים שקר, חוזי משאות שוא ומדוחים, אשר כשדים עלו ממעמקי שאול ויאחזו ארבע כנפות הארץ לנער בני שם ממנה?…

כאשר קראנו בספרי דברי ימינו ולבנו התפוצץ בקרבנו בהגיענו לפרקי ימי הבינים הכתובים בצבע אדום: “ימי התפתחות האיסלאם” “מסעי הצלב” “ממשלת האינקוויזיציא” “גזירת הרועים” “הגרושים הנוראים” בקשנו תנחומות לנו ונשל את נפשנו תמיד כי סופרי דברי הימים הפריזו על המדה, – ועתה הן לא מעל ספר נקרא כאלה!…

בתחתית ההר במורד על יד נהר ד… אשר הקרח הנורא עצר מרוצת מימיו הזדונים ויכניע שאון גליו, על המסלה העולה לכפר פ. נראו לעת הצהרים איש ואשה צועדים ברב כחם רגלי, האיש הלך שחוח נשען על משענתו, כמו כובד משא צרורו הקטן אשר נשא על שכמו – הכריעהו, הוא עטה מעיל ארוך פרום ואזור עור על מתניו, על ראשו מצנפת עור כבשים אשר שערה הפך לבן מהשלג המתעלם עליה, אזניו מכוסות במטפחת קטנה, אשר יצאה מתחת שני עברי מצנפתו, ותאחז דרכה מתחת לזקנו הארוך והלבן כפתי הקרח והכפור אשר התלכדו בו, והאשה עטופה היתה במטפחת צמר בלה מזקן, מראשה עד הברכים, בימינה אחזה בשולי מעילו כי כסתה פניה ותתעלף, ולא ראתה הדרך. ברב אונים הניעה את רגליה אשר נעלים בלים ומטולאים כסו מערומיהן, ולרגעים עמדה מלכת, ראשה נפל פעם מאחוריה, ופעם מלפניה, או על שכם האיש הזקן אשר הקשיח לבו ממנה, וימשכנה אחריו ביד חזקה, אז חגרה שארית כחה ותלך אחרי מנהלה הלאה.

היום רד. בירכתי ההר לפאת מערב נראה השמש ככדור אש אדום, וישת סתרו עבים אשר ברגעים אחדים כסו פני השמים, חשכת לילה שמה לאט לאט משטרה בארץ, רוח סער הגיח ממקומו, ויגעש וירעש, וישמיע המולה איומה בין עצי אלון ותרזה העומדים נוגים משני עברי המסלה, כמו גם להם לא נעים לעמוד בודדים בשדה ערומים, מבלי כסות בקרה… הרוח הלך וחזק מאד, ועל כנפיו נשא שלג רב אשר ברעש ורוגז הורידהו ארצה בקו אלכסון, וישפוך סוללות על פני השדה, עד כי לא נודעו עוד עקבות אדם ובהמה ועגלה זוחלת, ויטפח על פני האמללים כמו גם הוא קם למטה רשע ליסרם… פעמים מספר נסו לסגת אחור, אך בדי ריק יגעו! כי כמו בזדון לב מלא אכזריות רשע, רק בעבור הרעימם, ולהתנקש בנפשם, אחז דרכו מעבר השני, מול פניהם, ויוסיף להפליא מכותיהם, עד כי נאלצו ללכת קדימה. אפס כי אז התיצבו ערמות השלג הגדולות לשטן למו, וכמעט טבעו בו עד צואר, וינסו לנטות הצדה, במקום אשר שכבת השלג דק, אבל יראו לנפשם פן יאבדו דרך ויקרם אסון ובכן נאלצו לשוב על עקבותיהם, וכה תעו בדרך עד אשמורה בלילה. הזקן לא הוציא הגה מפיו, לא שם לבו לתלאותיו וישא במנוחה את גורלו בתקותו כי עוד מעט וישועתו קרובה, ושכח עמל ותלאה, אך האשה נאנחה כל הדרך בשברון מתנים, ולרגעים ישבה לנוח על מצע השלג, כי כשל כחה מאד, לשונה לחכה דבקה, באשר לא בא מאומה אל פיה כיום תמים. בשתי ידיה אחזה בשולי מעיל הזקן כמתחננת על נפשה להצילה מרעתה ולהיות משגבה ומעוזה…

– מה אעשה לך רעיתי? – קרא הזקן במחותו זעת מצחו, אשר שטפה ועברה על פניו – אלהי ישראל, רק הוא ישקיף ממרום וירא בענינו!

האשה השחה כאוב מארץ קולה ותתיפח כחולה: אנא הניחה לי אישי! נפשי עיפה מאד, כחי עזבני! עזבני נא אישי לנפשי, ופה בדרך בערמות השלג, אמצא לי קבר מנוחת עולמים, ונפשי החוטאת תפדה מכל צרותיה! כי מה קצי כי אאריך נפשי?

הזקן התגודד ורוחו נבקה בקרבו, אבל התאמץ ויאחז בידה ויאמר: התאוששי רעיתי, עוד מעט ומצאנו מנוחה לנפשנו הנהלאה שאי עינים וראי, הנה הכפר! הנה אור נוצץ מאחור בעד חלוני הבתים!

אך היא לא מצאה תנחומות לנפש, רק נאנחה במרירות ותאמר: מנוחה נמצא? מקום ללון מדוע לא מצאנו מנוחה שלשה לילות ביבוק?

– ארמון האדון בכפר, לא בית מלון אורחים לאביוני אדם בעיר! בתוכו לא יבואו השוטרים לפרוש שחת רשתם ללכוד בני עוני! ואם גם מתחתיות ארץ, יעלו פתאום שמה להרגיז מנוחתנו, אז בחסדי האדון אבטח ולא אפחד, כי הוא יהיה לנו מחסה עוז!…

–לעזרת האציל תקוה אישי! השכחת כי גם אוהבינו בגדו בנו? אוהבינו לפנים הנם כעת אויבינו בנפש, המה יתכחשו לנו, כמו לא ידעונו, כן בין אחינו ב“מערדערישאווקא” וכן גם בימי המהומה באשדות; המה היו הראשונים אשר שללו שללנו ויעשו שמות בביתנו! הה לקשה ערפך! מדוע מאנת לקבל עזרת יוסף לפני שתים עשרה שנה? לולא הקשית אז את ערפך כי אז אולי לא היינו כה בכל רע, ולא קמה לנו פעמים צרה, ובתנו לא ירדה בדמי ימיה שאולה, והילדים מחמדי נפשי לא לקחו ממני!

פני הזקן הדלים רעמו מאד, לחייו הצנומות והלבנות אדמו, קמטי מצחו העמיקו מאד ועיניו אזרו זיקות, ויצעד צעד לאחוריו וישים שתי ידיו על ראשו ויקרא: הה אמללה! אל רחום יסלח לך כי מרוב מצוקותיך תדברי דברי בלע כאלה! האנכי אעשה הרעה הגדולה הזאת? בי שרה רעיתי! אל תזכרי לי את השם הנורא הזה אשר זכרו ירגיזני מאד ויורידני אבל שאולה!

– הנהו בן עם נכר כהאציל!…

ברוגז וחרון לטש עליה עיניו אשר הסתתרו בגבותיהן הארוכות ויגער בה: דומי פתיות, דומי, ואל תמותתיני ברוח פיך!

האשה החרישה ולא ענתה דבר, רק הרחיבה צעדיה ותלך אחריו, הרוח נח מזעפו, עבי שחקים עפו ביעף כעל כנפי נשרים, ולאט לאט נגוזו ואינם, וכוכבי אור נוצצים כספירים הופיעו בחוג שמים טהורים, ממעמקי הדומיה השאננה נשמע קול יללת זאבים רעבים משחרים לטרף, ומשק כנפי בית הרחים העומד לבדד על יד המסלה. הזקן בא במבוכה נוראה כי גבעה קטנה שכה דרכו בעדו, הכפר נעלם מעיניו, שדרות האלונים לא עמדו עוד כשומרים מימינו ושמאלו, פני–המסלה כסו בשלג, ולא ידע אם לעלות על הגבעה, או לנטות הצדה ימין או שמאל? כעשרה רגעים עמד תפוש במחשבותיו, ועיניו דלו למרום, בפניו נכר כי רחף אז על כנפי זכרונות ימי חייו, המקרים הרבים אשר קרוהו, הרעים והטובים, כמו חיים התיצבו לנגד עיניו ויעברו לפניו אחד אחד, במשטר וסדר, כבני החיל לפני שר צבאם, ואחרי כן שבו אחוזים ובלולים איש ברעהו, וכמעט שכח את מצבו אז, עד אשר העירהו קול אכר מתרונן מיין בעברו בעגלה זוחלת על פניו, ויזכור איפוא עומדות רגליו, ויתן קולו ויניף ידו לאות כי יעמוד.

האכר החזיק בחבל רסן הסוס, ויקרא אליו בזעם עמוד עמוד! הוי נבלה!

– הגידה איש טוב! איפוא היא הדרך העולה לכפר פ.? האינני תועה? העוד רב הדרך ממני?

– במורד הגבעה מעבר השני הנה הכפר לנגד עיניך! ענה האכר ויתבונן בפני המדבר בו בחרדה ותמהון, וינף שוט על הסוס וישרוק ויצפצף ויקללו קללה נמרצת על עצלותו, אבל הסוס העיף לא מהר לעשות רצון קונו במעלה הגבעה בערמות השלג…

– ואנה פניך אתה מועדות? – שאל הזקן.

– לכפר השני דרך חצי שעה, אולם עלי לעבור הכפר פ. – ענה האכר ועצמותיו רעדו ממגור, ויוסיף לשרוק לסוסו לחרפהו בזעם לשונו.

– אם יש את נפשך להשתכר עשר קשיטות הובילנו עד הכפר פ. וגם צדקה תהי לך. האשה הזאת חולה היא, ועוד מעט ונקפאה מקור.

– מי אתה ומי היא האשה ומה מעשיך פה, באשון לילה?

– איש יהודי אני! והאשה היא אשתי ודבר לי אל האציל, הוא אדוני הכפר.

– איש יהודי הנך, זקן? – שאל האכר כלו משתומם, ופחדו סר מעליו.

– כן, יהודי הנני – ולמה זה תשתומם? האם לא ראית יהודי מעודך? אל תירא מפני איש יהודי כי לא שודד ולא מרצח הוא! לו היו אחיך שודדים ורוצחים כמוני; אחיך, אשר לולא המה – אזי לא ראיתני בזה!

– דבר לך אל האציל? בליל זה? בכסא ליום חגנו? אמנם השר הזה הוא אוהב כל אדם ולא ירע גם לאחיך. הסוחר הנך? – שאל האכר ויגיע כתפיו, בראותו כי לבוש הוא כאחד העניים – ומה לך ולהשר?

– לא סוחר אני כי אם איש עני, הגידה איש טוב, הנכון הנך למלאות שאלתי?

האכר נטה פניו הצדה ויתגרד תחת מצנפתו ויאמר: ומה תתן לי בשכרי? הסוס עיף מאד ולא יוכל מלט משא!

– הלא הגדתי לך: עשר קשיטות נחשת!

– לא! עשר קשיטות? אם תתן עשרים קשיטה, במחיר עשרים קשיטה אשתה רק רביעית, והיי“ש מהול במים מחצה על מחצה, חי אני, מאז בא אחד מאחינו על מקום בערקע המוזג פג טעם היי”ש, מצבנו הורע מאד, הוא יעשקנו ירוצצנו, בעד כל דבר מצער יקח פי שנים. איש בליעל הוא, נשמה תתרית, יבלעהו בכור מות, אם גם תמות לעיניו לא יתן לך חנינה! לא יאמין לך אף פרוטה אחת, יקחהו אופל, בן כלב! בערקע נכנע היה לפנינו, ואנחנו נכנעים הננו לפניו; אנחנו אשמים בנפשנו כי בעד שקל אחד ולוג יי"ש אחד כתבנו ידנו על כתב ההחלטה של זקן הכפר אשר ערך, לגרש את בערקע למען הושיב את חתנו על מקומו! בערקע עשה עמדי חיים וחסד, בימי החג לא דאגתי מאומה, כי אל בערקע פניתי ונושעתי. הידעת את בערקע? צר לי עליו מאד! לבי ימס בזכרי את אשר עולל לו זקן הכפר איך גרשהו בשטף אף ובחמה שפוכה. אותו ואת אשתו ושמונת ילדיו, וההמון בזז את כל יגיעו, ובהגרשו לא השיבו לו בני הכפר מכל נשיהו, אשר נשה בם אף פרוטה אחת, גם אנכי אשם לו עשרת שקלים, הכהן הזקן יוכיחונו תמיד על העול הזה אשר בכפנו, הכהן הזקן יכחיש גם את השמועה אשר בני מרום עם הארץ מעבירים כי פקודת המלכות היא להרוג ולאבד ולהשמיד את כל היהודים הנמצאים בכל מדינות מלכותו; הוא יאמר כי מלכנו במשפט יעמיד ארץ וינקום נקמת דם עבדיו השפוך, לא, לא, אנכי אשיב לו עשרת השקלים!

– הנה חמש עשרה קשיטה!

– לא, לא, רק עשרים! הבה יהודי הכסף! הא לכם שק תבן ושבו בעגלה!

ברבע שעה באו למחוז חפצם. בקצה הכפר אחז דרכו שמאלה ויאמר: רדו בזה! שמה בקצה השני הוא ארמון השר, נשען על יד בית התפלה, לכו לשלום!

האמללים החלו אז לחוש מכאוב רגליהם אחרי אשר נחו מעט, ואף באו הכפרה, והנה עדת כלבים הקיפום וינבחו בקול איום ונורא כמו גם עינם צרה ביהודים. הזקן הניף את מטהו ויניעהו הנה והנה סביבותיו לגרשם, ויתאבק עמם זמן רב אך בדי ריק היה יגיעו; כי הכלבים עזי הנפש עצמו גם אמצו ממנו, ויתנפלו עליהם כזאבים ויפילום ארצה, ויקרעו את בגדיהם הקרועים, ולולא אחד האכרים אשר יצא לראות מה קול הצעקה כי אז עשו עמהם כלה.


 

ב.    🔗

אם בעינים פקוחות נתבונן על סדרי התבל והנהגתה, אם נבקר יום יום את טיאטרון התבל הגדול ובעינים חודרות נביט על מחזות התוגה, איך יצחקו משפחות האדמה על במת החיים הגדולה; על חליפותיהם ותמורותיהם בימי חלדם, ומה גם המשפחה הקטנה והדלה, משפחת בית ישראל, אז יבא מרך בלבנו, רוחנו יעכר מאד וחשך נורא יחשיך בתי נפשנו! וגם אלה אשר רם לבבם באשרם ושלותם, וכל רגשי חמלה תמו נכרתו מקרבם, גם המה ינוד לגורלם ויתגודדו בזכרם כי מקרה ופגע יקרה את כלם.

הן אמנם חליפות וצבא לכל בני האדם, כעם כללי כאיש פרטי יחד נשתוו במקריהם וחליפותיהם, הפגעים לא יחתו, לא יסוגו אחור מגאות לאום ואמונה ותפארת משפחה, גם בין המשפחות המאשרות, בין בני הארץ, נראה לעתים לא רחוקות כי עשירים יורשו, רוזנים ושועים ידלו והומכו, יגל כבוד ביתם וללחם ישאלו, אם לא יקדמו רפואה למכתם לשים קץ לחייהם בסף רעל, בהרג או בחנק. לא חדש הוא לראות כי בנים אמונים עלי תולע עובדים עבודת פרך, פושטי עור נבלה וטרפה, עורפי כלבים, ובנות עדינות הנה מנקרות באשפתות לבקש בלויי סחבות, ויצוען מאחרי גדר הדחויה… ושמה תכרענה ללדת… עד כי כל רואה בהן יתנודד ורגשי עצב וחמלה יתרוצצו בקרבו, גם גועל נפש יאחזהו לראות איך מין האנושי ירד כה פלאים… אבל אם נרדפה לדעת, אז נראה כי אין להם להתאונן על המקרים והפגעים כי עונותיהם המה הטו אלה! הוללותם וסכלותם תאותיהם הנמבזות אשר פרצו ועברו גבול!… מדותיהם המגנות והנשחתות! החכם אשר עיניו בראשו יכול להגיד למו מראש את האותיות לאחור, כי כאלה וכאלה תקרינה אותם, כי חוק הוא להטבע לבלתי סלוח לאלה אשר לא ישמרו את תפקידו, כי האדם הוא מכונה, ואם המכונה לא תפקד במועדה על פי חוקי הטבע, אם ירבה חומה, או א יחסר מימה, אז תתפוצץ כחרס, שני גלגליה תקהינה והיתה כלי אין חפץ בו, אבל לא כן הוא היהודי! בו יפגעו פגעי אחרים לרעה, בכל צורה שלא תבוא יקח הוא חלק בראש, וחטא רבים ישא…

אביוני אדם, נודדים ללחם, הנם ההלכים האמללים בעיניכם אחי! אבל התבוננו נא בפניהם והכירו מי המה אלה! התזכרו את הזוג הזה לפני חצי יובל שנים? השכחתם את גביר מערדערישאווקא את מאיר הלוי ואת אשתו שרה היפה והבריאה אשר כתואר פניה כן היה טוב לבה? הנה הנם לנגד עיניכם! זאת אחריתם לעת זקנתם!

האין זה מוסר שדי, תוכחת אל!?

הנני רואה כי לבכם נתר ממקומו, ובתמהון וחרדה תכו כף אל כף תשתוממו ותניעו ראש ותשאלו הזה הוא גביר מערדערישאקווקא?

אכן מאיר הלוי הוא! או כאשר קראו לו בכל הנוף ההוא: “מאיר חתן הכילי” על שם מענדיל חותנו אשר לכילי וצר עין, לאביר לב הרחוק מצדקה חשבוהו בני דורו כל ימי חייו, באשר התנהג בדרך מוזרה לבני האדם. מענדיל זה היה איש עשיר ובעל אוצרות, לא כעשירי עמנו בזמן הזה אשר כל עשרם הוא רק אחיזת עינים, מקסם שוא וכזב; אשר כל תהלתם רק בזאת כי אחרים יאמינו בהם, פלוני הלוה להם מכספו כך וכך; ופלוני נתן להם מערבו בהקפה, על כך וכך, ובזאת יעשו להם שם עשירים אדירים על פני חוץ, וההמון יתעה בשוא, להאמין בם מבלי שים על לב כי אמונת הסוחרים יוכל לרכוש לו כל איש אשר לו יתרון הכשר בערמה ותחבלות און, ואם אך פעם אחת תעמוד לו ערמתו, אז בטוח הוא כי יצלח לגנוב את לב הכנענים עדי עד. אם אך הראשון האמין בו ויתן לו בהקפה אלף שקל, אזי יתן לו השני כפלים, בתמכו יתדותיו בהראשון, אשר יספר בשבחו, כי אז יבצר עמדתו ויוכל להשיב לו נשיהו במועדו בכסף השני, וכן השלישי והרביעי עד האחרון, אשר אז יודע לכל כי האיש אשר רבה היתה אמונתם בו, בגד בם כמו נחל, והעשיר האדיר אשר חתימת ידו היתה כשטר המדינה, כסף עובר לסוחר, יבלע חיל זרים ולא יודע גם כי בא אל קרבו, ערום בא וערום ישוב ומאומה לא יהי לו בעמלו בלתי אם קללה וחרפה, או גם לפעמים עוני וצרה בצינוק ומהפכת. אבל מענדיל היה מעשירי הימים ההם, אשר תהלתם היתה להפך כי המה האמינו בזולתם, “בבית אוצר המלכות הפקידו כך וכך” “לאציל פלוני הלוו כך וכך” “ובמסחרם נמצא כך וכך”, מסחרו עלה מדי שנה בשנה להון עצום, בכל זאת לא פנה אל אחד מסרסרי הכסף, ונהפוך היה: הם פנו אליו… ולמרות עשרו הרב לא התהדר בלבושו וכלי ביתו, וגם שלחנו לא היה מלא דשן רק בתלבשת קנבוס ארכה מלאה קרסי ברזל על שתי גדותיה וחגורה מאחריה ומכנסי פשתן קצרים, אשר חברו בללאות על ברכיו, אשר מחיר האמה חמש עשרה קשיטה כסו את גויתו, ורגליו – בסנדלים מסמרים אשר מחירם עלה עד שני זהובים; בביתו לא התנוססו מראות מלטשים, או תמונות ששר במסגרת זהב, קלעי רקמה על החלונות, ויריעות מרקמות בשלל צבעים על הרצפה, – רק שלחן גדול וארוך, וספסלים ארוכים על יד הקירות, אשר כדונג היה מראיהם מדי ערב שבת בשבתו, עת חלו בם ידי אשתו אשר שטפתם במים, ותמרקם בחול במטאטא אשר בבית עד כי הגיעו לתכלית הנקיון, – היו כל כלי ביתו, ועל שלחנו עלה פת קיבר, תפוחי אדמה, גרש וזרועי גנה, ובשר ודגים באו אל ביתו רק ביום השבת, ואם עלה מחיר הדגים, אז הסתפק בדגים מלוחים תחתם, מעודו לא נדבהו לבו לקנות איזה “עליה” ביום השבת ועל כן היה לחרפה וקלסה בעיר, כי כל איש אשר רק בין בעלי בתי מערדערישאווקא נמנה, ומה גם נשיאי העדה, היו העליות והדגים כל משאת נפשם ביום שבת ומועד, ובכבודם ובעצמם יצאו לקדם פני “מיקיטא” הדיג על חוף נהר “אושא” למען יבחרו להם ממבחר הציד זאבי המים (העכט) מפרפרים בין החיים ובין המות, וירבו במחירם מאד. וכאשר התחרו איש ברעהו בשוק הדגים, כן התחרו גם ביום המחרת בשוק העליות, עד אשר לא פעם נשמעו דברי ריבות בשערים, ולרגלי הריבות נקרו ויאתיו ריב משפחות, הפרת ברית התנאים, גטין, מלשינות, מסירה לצבא, עצירה בבית הכלא, שלילת זכיות, לשלוח לארץ גזרה… ומה גם חלול שם ישראל… ואם כי שמו היה מנואץ בפיהם, בכל זאת הודו כי ירא אלהים ותמים דרך היה; מעודו לא עשה לאיש עול, וגם האכרים בהובילם יבול אדמתם ליום השוק העירה, נהרו כלם רק אל מענדיל, ולשוא היה עמל כל כנעני העיר למשוך אותם אחריהם, “מענדיל הוא יהודי ישר אשר לא יעשוק את כספנו, לא יוננו במדה ובמשקל, במענדיל נבטח ולא נפחד”! היה תמיד מענה פיהם, ולא רק האכרים, כי גם האצילים אשר הביטו אז על היהודי כעל רמש גבוה – לא כאחיהם בזמן הזה אשר היהודי נמשל – בעיניהם – כגור אריות טורף ומחנק – הבדילוהו לטוב וינטלוהו וינשאוהו, וגם במושב רעים בעת המשתה הציבו את היהודי הזה, היהודי הקטן בעל הפנים הדלים והרעים והמצח הרחב המלא קמטים והחוטם הארוך היורד כחרטום הנשר, ובגדי העדים אשר לבש על בשרו אשר לולא עיניו המלאות המאירות, כי אז כאחד מרפאים שוכני קבר נחשב, – בתור אדם המעלה אשר לו רגשי כבוד, רוח כביר ולב אמיץ. משפטו היה תמיד לקנות מהאצילים יבול אדמתם בימי האביב בלי ספר המקנה ובלי דמי קדימה, ומעודו לא חלל את דברו, אם גם שלם מחירו מאות ואלפים, כי לפעמים קרה לו לקנות אלפים כור תבואה בבת אחת, במחיר שמנה שקל הכור ובימי הבציר ירד השער עד חמשה והכילי לא אחר לקבל מקנתו מבלי הוציא גם הגה מפיו, ובני עירו ספרו לדור את אשר עשה לאחד האצילים אשר יומים אחרי מכרו למענדיל מאתים כור שבלת, וחמש מאות כור דגן, עלו שני שקלים על כל כור, לרגלי גדוד “הוסארים” אשר בא פתאום לחנות במערדערישאווקא, וימצא לו האציל תואנה ולא נתן לו את מקנתו, מענדיל נשא בשרו בשניו, ויהי היום והאציל הזה נפגש אתו בבית האציל הזקן, אדוני העיר, אשר בקש אהבת בתו, ויירא פן יביא היהודי דבתו רעה עליו… ויאר אליו פניו ויאמר: “הנה לי מאתים כר חטים בממגרה הבה קנה אותם מידי”! מענדיל הציע לפניו מחיר מצער מאד אשר העלה חמתו ויקרא באפו לאמר: נשבעתי, כי טוב בעיני לתת לך מאתים כר אלה חנם אין כסף מתתי אותם לך במחיר מצער כזה! מענדיל השתחוה אפים, ולעיני האציל הזקן הודה לו על חסדו, ויאמר אודך אדוני רב החסד! הואילה ותנה לי בזה אות כתוב בטבעתך כי עוד ביום הזה אביא שקים ועגלות! האציל חרק שן ועינו עששה מכעס וישוך את שפמו אבל ראה כי נכשל בלשונו…

ואם כי בני עירו לא התהלכו עמו כבני ברית כי שמו עליו מסים וארנוניות ואם לא מהר למלאות אחרי פקודתם להביא אל חדר הקהל את אשר נטל עליו, אז בו ביום מצאו עשרת אנשי חיל מחסה בצל קורתו, ועל אשתו פריידא היה להכין לפניהם, ארוחה פעמים ביום, ולתת להם מקום ללון, ואם לא הכינה להם כראוי, אז קללוה באלהיה ומולדתה, ויעשו שמות בבית. לפני חג האביב שמו עליו מס כבד, מאתים שקל “מעות חטים” ואם גם נתן בשם האציל חמשים כר תפוחי אדמה, ועשרה כר חטים, בכל זאת לא נשאו לו פנים ועוד מאשר היה בעיניו כאשר הצליח בידו להטות לב לייזער חיים ראש הקהל לעשות לו הנחה חמשים כסף, בדעתו כי מעוסקים בצרכי צבור אלה לא יבצר מזמה לאסור על האופים לאפות מצותיו.

בהגיע תור האסף אנשים לצבא הטילו עליו מס אלף שקל וליתר בטחון חטפו אחד מבני משפחתו ויעצרוהו בחדר השבוים, ואז הוביל הכסף בבכי ובתחנונים, ואם כי ידע תעלמותיהם, כי כספו זה יחלקו ביניהם, גם היתה לאל ידו לשלם על יתר לבני עולה אלה, בכל זאת החריש, גם המליץ תמיד לטובה בעדם לפני האציל, ועל פי מליצתו נתן להם הרשיון בעת עלתה העיר על המוקד, לחטוב עצים מיערו לבנות הריסותם גם קרא להם דרור ממס, והמה לא זכרו לו חסדו ואמתו, ויחכו רק ליום מותו אשר אז לא יפלא מהם לקחת בעד אחזת קברו למצער “מעשר” מהונו, אבל לדאבון לבם האריך ימים מאד, כמה פעמים עבר החלי הרע בארץ וגם על מערדערישאווקא לא פסח, ובכל פעם גר בחרמו רק את בעלי הכרס, את אלה אשר בכליון עינים חכו למות מענדיל, ובו לא נגע לרעה, כן האריך ימים עד שנת השבעים וחמש, ביום מותו התאספו בביתו כל נכבדי העיר, וגם רבי בנימין גבאי חברה קדישא בתוכם, לבו פחד ורחב בקרבו, ובעליצות נפשו הדליק הנרות מראשותיו בכבודו ובעצמו, ובעינים נגרות דמעות גיל קרא פזמוני “מעבר יבוק” על יד מטתו, אבל איך נבקה רוחו בקרבו כאשר יצא מאיר חתנו כארי מסבכו ויעד בו לבלי יעשה מעשהו זר מעשהו, ולתת לחותנו ממבחר הקברים רק בעד עשרת שקלים, ואם ימרה את פיו אז מרה תהי אחריתו כי תחת אשר חותנו החריש באהבתו את עמו, ולא רצה לחלל את שמו, הנה ימסור הוא דינו לאוהבו האציל, אדוני העיר התקיף ממנו! ואיך השתוממו רבים לראות כי רגעים אחדים אחרי יציאת נשמתו והמתעסקים לא הספיקו עוד להניחו על הארץ התאסף המון גדול מסביב לביתו בעלי בתים יורדים, אלמנות ויתומים, עניים מרודים, ויבכו לו ויילילו משבר רוח, ויקראו לו “רחום וחנון” “טוב ומטיב” "מעוז לדל, “אבי יתומים” “מנחם לנשברי לב” וכל אחד ואחד ספר רוב חסדיו וצדקותיו אשר עשה עמהם בסתר, אשר כלכלם וינהלם בלחם, וישלם שכר למוד לבניהם. הרב, הדיין, אמרכל הארץ הקדושה, משולח הישיבות, כלם נשאו עליו מספד מר, ויספרו צדקת פרזונו בישראל כי כל הצדקות אשר עשה והנדבות אשר נתן בשם האציל, לא מאת האציל כי אם ממנו בלבד היו, רק בענות רוחו קרא עליהם שם אחר לבל תודע בשערים צדקתו. כעבור ימי האבל נפתחה אגרת צואתו כאשר צוה לפני מותו, וימצא בה כתוב לאמר: “בעמל נפש ויושר לב, השגתי משרת סוכן על נכסי אדון העולמים, אשר לו הכסף והזהב, בני האדם יקראו לסוכנים כאלה בשם “עשירים” בעלי אוצרות, ואני לא נואלתי להאמין כמוהם, בהיותי סוכן עבדתי את אדוני באמונה וביושר לבב, ואדע כי לא היתה לי כל צדקה לפזר כספו על מותרות ותענגי הבל, ולותרם על דברים נקלים, אשר רוב בני אמונתנו באהבתם את הכבוד המדמה, יקראו להם בשם מצות… בשם כלב נאמן שומר הון יורשיו כנוני בני עירי אשר קנאו בי, אך שגו מאד במשפטם כי יורשים אין לי, שלשת בני מתו בילדותם, מלבד מאיר חתני, והוא איש אשר חננו אלהים ויש לו כל, ואחרי כי את רוחו תכנתי וטוב וישר ממנו לא מצאתי לכן הנני נותן משרת הסוכנות על שכמו, בו אבטח כי גם הוא יעבוד עבודתו באמונה, ביתי הגדול ושש החנויות הקדשתי לבית החולים ולמקלט העניים, יעמדו תחת השגחת רבי סענדער אשר איננו תלוי בדעת עדתו כהרב, ואין לבני משפחתי חלק במו ואין להם הזכות גם לשכור אותם בכסף וכו'”. ואם גם נפקחו אז עיני כל לראות כי שגו מאד על אודות הכילי בכל זאת נשאר לו שם כילי גם אחרי מותו, וחתנו נקרא בשמו עד היום “מאיר חתן הכילי”.

שם אבי מאיר לא נודע כה למשגב במערדערישאווקא, אחרי כי מקום מגורו היה באחד הכפרים, ששם היה חרש ברזל לעדת האכרים, ארבע בנות היו לו ובנים שנים, הגדול בהיותו בן חמש עשרה שנה כבר למד ידו להנעיל רגלי סוס בפרסות ברזל, לתקן חשוקי האופנים, ללטוש מגל וחרמש ולהציב הדרבן. וגם את הצעיר, את מאיר, בהיותו בן עשר שנים, לקח אביו מאחרי החדר לחנכהו במלאכתו ויורהו תורת הסדן, להניע המפוח, ולהכות בקורנס על פרזלא כד רתח, אפס כי נפש הילד הרך געלה מאד מהמלאכה הזאת לא רק מאשר כבדה היא כי אם גם בגלל אשר מלאכה היא ולא תורה, ויהי אשר קצרה נפשו בעמלו ויעזב את המפוח ויברח הביתה ויגד לאמו כי אין את נפשו אל המלאכה ויבך ויתחנן לפניה לקרוא לו דרור מעבודתו הקשה, כי נפשו חשקה בתורה.

כשמוע האשה את דברי בנה, פג לבה מאד, ומרוב ששונה מלאו עיניה דמעה, כי היא לא הביטה אל החיים כבנות ישראל היום, אשר כל ישען וחפצן להנשא למפרנס ומכלכל, אשר יתן להן כל מאוייהן, והיא לא כן דמתה, היא לא קנאה באשת בעל המלון אשר לא חסר לה כל טוב בבית אישה אשר היה “עם הארץ”, ותקנא רק באשת המלמד, אשר לפי דעתה מאשרה היא בצל איש “למדן”, והיא אמללה כפותה לפני “עם הארץ”, ואם כי ראתה עין בעין את גורל אשת המלמד ומחסורה הנורא, בכל זאת חשבה אותה למאושרה ממנה ותמיד רחפה על פניה תמונת אביה הישר אשר גם הוא היה “למדן”, ואם כי נשא לחץ ועוני מרבה להכיל תחת עול המלמדות, בכל זאת גדל כבודו בעיני הבריות ורב טוב נמצא בביתו בימי מנוחתו, ואיך גדלה עליצותה בימי שבתותיו ומועדיו, כאשר ספר לה נפלאות מהספרים הקדושים, איך כבד את אמה כל ימי חייו, לא נשא עליה חרפה וקללה, ומה גם להרים עליה יד… אך בזכרה את משוגתו אשר השיאה לבעל מלאכה למען תשבע לחם אז נקטה נפשה בחייה… וכל מאויי לבה והלך נפשה היו רק לבלי השיא את בנותיה היא, לבעלי מלאכה ולמנוע את בניה ממלאכה. אבל למורת רוחה ולהותה, תקותה רחקה ממנה, כי הבן הגדול במעלליו התנכר כי נולד להיות חרש ברזל ואחרי כן יצא גם הצעיר בעקבותיו, על כן מה גדלה שמחתה בשמעה פתאום כאלה מפי מאיר בנה. מרוב ששונה נהפכה ותהי לאשה אחרת ותחת אשר תמיד עלה מורא בעלה על ראשה, חגרה הפעם בעוז מתניה ותאמץ את לבה ותאחז בזרוע הילד ותרץ בחפזון אל בית החרשת, ותרעם בקולה לאמר: הגידה נא, גזלן, רוצח, מה תחפץ מהילד? ידוע תדע כי רק אם ארד שאולה אז יהי חרש ברזל כמוך! וכל עוד נשמת שדי תחייני, עצתך לא תקום, רק יודע תורה יהי כזקנו אשר שמו נקרא עליו, זכות אבות תעמוד לי, לאלהי ישעי אקוה!..

– יקחך אופל, אותך ואת כל הלמדנים העצלים, הנכפים, המוכים בעפולים ובטחורים, האוכלים לחם עצבים וחיים על חשבון זולתם! ילמד מלאכה וישבע לחם מעמל כפיו ולא יאכל עמל זרים.

– הנך שבע לחם, הוי בור דאוריתא! אוי לך ואוי לשכלך! בוא נא העירה ואראך מי הוא השבע, יודע תורה וחכמה או “בור עם הארץ” כמוך? הלא כחמור תעבוד תשכים קום תאחר שבת, ומה חלקך מכל עמלך? הגידה! הלא גם לחם לפי הטף אין לך, הטוב טוב אתה מסטעפאן, אנדריי או טראכים? לא! אנכי לא אתן את בני להיות כמוך! היה לא תהיה! אנכי אשליך את משא הבית מעלי והלכתי עמו העירה, ובעמלי אכלכלהו, אם כי צר לי לעזוב את הילדה הקטנה, אך היא לא תאמר קדיש אחרי מותי, ולא תנחמני לעת זקנתי!

עוד ביום ההוא נראתה על הדרך העולה מערדערישאווקא, על שכמה נשאה צרור קטן אשר בו הכינה איזה כתבות קטנות, ארבע כנפות, נעלים, ובידה הוליכה את הילד מאיר היחף, אשר התענג מאד על פרחי השדה, ועל הקמה אשר היתה כחומה מימינו ומשמאלו. עוד לא הרחיקה כברת ארץ והנה אישה הדביקה “אנה תלכי ארורה, מכשפה”? צעק בקול ויאחז בערפה ויטלטלנה טלטלה. הילד אחז בסנור אמו, ויחרד ויגוע כעלה, ויתן בבכי קולו, אבל היא ענתה: “מנעה בני קולך מבכי”! ואם כי תמיד נחתה מגערתו ותחרד מפני תנופת ידו, לא זעה מפניו הפעם, ותתיצב נגדו כלביאה ותלטוש לו שתי עינים גדולות מפיצות אש נקם, אשר מבטיהן נחתו עמוק עמוק אל לבו כחרבות חדות, עד כי נבהל ויסוג לאחור. אז מלאה חפניה אבק וחול ותזרוק על פניו ותדה בו גם אבן, ותצעק בקול גבורה: “סור לך נבל מזה פן אנקר את עיניך בצפרני ומרטתי את זקנך המנוול”! וכאשר הצליחה לנצח את אישה וישב הביתה, אז חבקה את הילד בזרועותיה ותלחצהו אל לבה ותשקהו, ותבך רב בכי ותרטיבהו בדמעות עיניה, ותקרא: “הה נחמתי וששון ישעי, אנכי הצלתיך מכף העריץ”! וכה שוחחה עד אשר באה העירה. והיא אמנם הקימה את נדרה ואחרי אשר רבי סענדער מיסד בתי הישיבות ותלמוד תורה, אספהו אל בית הת“ת, אז בקשה לה עבודה יום יום, ותנקה את רצפות הבתים ותלש עריסות, או כבסה בגדי פשתן, ובשכרה אשר מצאה לה החיתה את נפשו עד אשר עלתה בידה להשיג בעדו ארוחה מדי יום ביומו אצל אנשי העיר, ותלבישהו ותנעילהו ותרחצהו, ותסרקהו ותשמרהו כאישון עינה. הרעיון הזה כי בנה לומד תורה הוא, החיה את רוחה תמיד ויאמץ זרועותיה לעבוד כל עבודת פרך וכמעט נואשה מביתה. והנה לתקופת השנה כאשר באה ביום השבת לעת המנחה אל בית תפלת ת”ת, השקיפה בעד אשנבי עזרת הנשים, ותרא והנה בנה מאיר עומד על יד רבי סענדער, ספר גדול ועב פתוח בידו, והוא יתן קולו ויפלפל עמו, ורבי סענדער ישפיל עיניו בספר, יקמוט את מצחו, כמו יעמוק חקור ואחרי דומיה ממשכה, הביט מבעד כלי הראות על בנה ויאחז בלחיו ויאמר: “צדקת בני! היטבת לשאול! ארחמך בני, ארחמך!”.

קול מוזר ופרוע כקול החליל התפרץ מגרון האשה, ותפול ארצה בלי רוח, מהומה גדולה נהיתה יבואו האנשים על הנשים ויצקו עליה מים וישיבו רוחה אליה אז פקחה את עיניה כנכלמה על רפיון רוחה ותאמר: “איה בני? אין דבר, אין דבר, אך ראשי עלי סובב”! וכאשר ראתה את מאיר נפלה עליו ותחבקהו בכל מאמצי כחה ואחרי כן נבקעו מעינות עיניה ואז רוח לה.

רבי מענדיל הכלי פקח עיניו על הדבר הזה ואחרי תפלת המנחה נגש אל הילד וירמוז לו ללכת אחריו ובבואו לביתו נתן לו לאכול וחקרהו לדעת את כל המוצאות אותו. אז הגיד לו במלים מעטים: אמי לא נתנתני להיות “נופח באש פחם ומוצא כלי למעשהו”! ותברח עמי מבית אבי. רגעים אחדים ישב ר' מענדיל תפוש במחשבותיו, בתו הילדה נגשה אל מאיר ותחדור מבטי עיניה היפות אל עבר פניו, עד אשר שלחהו אביה מעל פניו ויצוהו להגיד לאמו כי מחר בבקר תבוא אליו כי יש לפניה עבודה בביתו.

ביום המחרת כאשר באה האשה אל ביתו, פנה אליה ויאמר: “את שובי אל בית אישך והיי אם לילדיך, ועל בנך זה אפקח אני את עיני, אל תרהי ואל תפחדי! הן אמנם כלי אני, אך לבנך זה אדאג בכל אות נפשי, לכי והביאי את חפציך הנה, ואני בנסעי אל אחד האצילים אסור גם לביתך ואל תיראי חמת אישך”!

ארבע שנים חלפו. ראש הישיבה היה למאיר לאב, הוא כלכלהו הלבישהו הנעילהו ואיש לא ידע כי בפקודת מענדיל יעשה זאת וגם מאיר לא ידע, שמו נודע לתהילה במערדערישאווקא וסביבותיה כי אמנם עשה חיל בתורה וייף בגדלו ובמראהו מאד, ועל פי מענדיל, יעצהו ראש הישיבה לנסוע לישיבת “זבלון”, ולפני נסעו, סר אל בית ר' מענדיל לקחת ברכתו ולתת לו תודתו אם כי לא ידע בעד מה להודות, אך בבואו לביתו נעתקו מפיו מלים כי תמונת פני הילדה הנעימה, העינים הטהורות והמאירות מבעד לעעפיהן היפות, המצח הזך, המחלפות השחורות אשר ראה לפני ארבע שנים ביום השבת הופיעו עוד הפעם לנגד עיניו, הילדה שרה בת מענדיל! אך תחת אשר אז נגשה אליו ולא ידעה בושת ותתבונן בו לעיני כל, הנה כעת נסוגה אחור ומראהו הכה גלים בלחייה היפות, ובסתר התגנבו אליו מבטי עיניה, וכה עמד נבוך עד אשר הוציאוהו מענדיל ממבוכתו ויושט לו ידו, ויכנס עמו בדברים, וכמו לא ידע מאומה, הטה אזנו לשמוע דבר נסיעתו לישיבת “זבלון” ויברכהו כי יצליח, ובצאתו את הבית ברכתהו אשתו גם בשם בתה שרה, אז חזק הסער בלבו מאד וכל עשתנותיו אבדו, וגם בסורו אל בית אביו ואמו היה מפוזר ומפורד בעבור חושיו בו עד כי היה לחידה בעיניהם ולא ידעו מה היה לו, אך בבואו להישיבה שבה מעט נפשו למנוחתה, שם התפתחו ידיעותיו גם בידיעות העולם והטבע וירכש לו גם ידיעה לא מעטה בשפת אשכנז רומי ופולני לרגלי הרוח אשר נשב אז, בשנות השלשים והארבעים, ורעיון התעורר בלבו לפלס לו נתיב בחיים, בתחילה גמר אומר ללכת ארצה אשכנז, להשתלם בלמודי הפילוסופיא, אך זכר כי בני ארצו טרם יבינו לתת כתר הרבנות בראש איש כזה ועוד עדן ועדנים יחלפו, עד אשר ישנו את טעמם ויאהבו את אשר יתעבו, ולבקש לו משרת רב באשכנז עמל היה בעיניו, לא רק בעד אלה אשר נפשו קשורה היתה בבני ארצו, כי גם זכר: את מי יורה דעה? את מי יבין שמועה? ושם “רב” בארצו לא לקח את לבו, בדעתו כי אז עליו לכלוא את רוחו וללכת חשכים; הוא הרגיש כי רבנים תופשי תורה לא חסרו אז בארצו, כי אם עשירים בני תרבות, משכילים נאורים, ועל כן היה אדיר כל חפצו לעשות לו הון ועושר, אך איך יעשה עושר? ובלחץ לבבו הלך קודר, אבל פתאום עלה זכרון הילדה על לבו, ויגמר אומר לעזוב את הישיבה אחרי אשר כבר תורה מצא כי יגע וירכש לו שם “עלוי” בארבע השנים, אך איך יעזוב את הישיבה מבלי שאול את פי ראש הישיבה במערדערישאווקא אשר היה מטיבו ואיש חסדו תמיד וגם כעת ישלח לו כסף מדי חדש בחדשו? והנה הוגד לו כי מת אביו, ואם כי הבשורה הנוראה דכאה את רוחו מאד, בכל זאת בזכרו כי ישוב לעיר מולדת הילדה נסו ממנו יגון ואנחה וימצא נוחם לנפשו, ובשובו למערדערישאווקא ראה חלומו הנעים בהקיץ, כי בהודע לו מפי ראש הישיבה כי רק מענדיל היה איש חסדו רץ להתנפל לרגליו ולשפוך לפניו דמעות תודתו, אבל מענדיל זה ענהו בקר רוח בצחוק קר על שפתיו: “אנכי גם אדאג לאחריתך! הנך בן שמונה עשרה שנה! התזכור עוד את בתי שרה?” המצאה חן בעיניך? הכון בני לקראת יום חתונתך!


 

ג.    🔗

עשרים שנה חלפו, מאיר הנער היה סוחר נכבד ועשיר גדול, כי ה' צוה את הברכה במשלח ידו, בסחר התבואה, הפשתן והעצים, אשר הוריד דנציגה, משפחות למאות, בני ברית ושאינם בני ברית, מצאו מחיה על ידו. הוא הרים קרן בני עירו, בשקדו להנהיג את כל מעשי הצדקה, בהנהגה ישרה במשטר וסדר, וירחיק בחכמתו את בעלי הטובות אשר מרוב טובותיהם חשו כל בני העיר מכאובים נוראים בכל עצמותיהם… ואם גם ברח מן הכבוד כחותנו, בכל זאת לא השתדל להסתיר מעשהו כמהו, בדעתו כי יצא שכרו בהפסדו, הוא הגיד תמיד כי אי אפשר למועיל בלי ערב, וכן גם ירגיל הטבע את ברואיו להמועיל, ביצקו בקרבו גם ערב, כי אמנם מה ממי יהלוך אם פלוני ינחל כבוד בעשותו דבר טוב? האם בגלל זאת יגרע ערך הלחם אשר יתן להרעב, או השמלה אשר יתן להערום? ובמסבת רעים קרא תמיד. “נחלו לכם כבוד אחי לשובע נפשכם! אך תנו לנו מעשים טובים מחירו!” הוא היה הראשון אשר למד את בנו שפת הארץ, על פיו חבשה שרה אשתו פאת משי על ראשה, ולו עשו כזאת שאר יושבי העיר כי אז באבנים סקלום אך המה, הכריעו במעשיהם הטובים את החטאים האלה, כי גם שרה אשתו הפליאה חסדיה, ותהי אם רחמניה לכל עני וכואב, מפקחת על כל חולי העיר על היולדות העניות, על אלמנות ועל יתומים עזובים, ובתולות בוגרות.

רק רבי בנימין ראש חברה קדישא אשר עלה גם על כסא ראש הקהל, עוין היה אותו כל הימים, ומה גם אחרי השליכו מפיו טרף במות חותנו ויקנא מאד בעשרו וכבודו, כי גם בני הארץ, שרי העיר הגידו לו: “הנך יהודי מוג לב כשפן, ערום כנחש, ונבער מדעת כחמור אך מאיר לעווי הוא איש נעלה מאד! הוא יחנך את בנו ובתו בחנוך ישר ונעלה ילמדם לשון וספר וכו'!” אך קצרה ידו מעשות לו רעה כי עשרו וישרו היו כחומה בעדו.

אך בשנת…18 נבעה פרץ בחומתו הנשגבה, ופתאום לפתע בא שברה: רוח מרד התחולל במדינה, בני הארץ מרדו באדוניהם במלך אוהב צדקה ומשפט, אשר היה מושיע ורב לרבוא רבבות אכרים, ויוציאם מיון העבדות וגם על שה פזורה ישראל נטה קו חסד ויאספה ברחמים גדולים – מוטות כנפי המרד היו מלוא רוחב הככר ההוא, וכל צבאם התחבא בחורי עפר וכפים, בחוחים, בכל הנעצוצים והנהלולים, ואיתן מושבם היה ביער “מאלאוויר”. וחיל צבא המלכות חיל רגלי ופרשים, גם חיל שבט הדני חנו כדור מסביב ויתנו את נקמתם במורדים ההם. בנופלים היו איזה מבני עמנו איזה צעירים ילידי ארישאוו אשר נתעו להאמין בדברי המורדים אשר הושיטו להם את ידיהם באהבה ויקראו למו בשם “אחים” תחת אשר בימי שלותם לא ידעו שם אחר בלתי אם שם “יהודי ארור”, – ויבטיחום כי אם תעוז ידם, אז ירימו קרנם בכבוד, יאכילום מטוב הארץ, יתנו למו משרות גבוהות, יתנו להם בנותיהם לנשים… כזבו להם בלשונם! למען ישחדו מכחם וכספם בעדם, אבל בני עמנו הישרים בלבותם אשר אור שכלם לא עמם, הבינו לרעיהם ולא פנו אל רהבים ושטי כזב. ועל כן סמכה עליהם חמת המורדים ואוי להיהודי אשר עמד בגלוי לימין הממשלה, כי ארבו לנפשו ובנפלו בידם בתקוהו בחרבותם או תלוהו על העץ.

וכן נתכה חמתם גם על מאיר הלוי. המה שלחו להגיד לו כי ימהר להכין למו מזון וצדה, אבק שרפה וכלי נשק גם להגיד למו מהנשמע ממחנה חיל המלכות, איפוא הם חונים, בדעתם כי מאיר הלוי הוא איש נאמן ולא יגלה סודם, אבל מאיר שם דברים בפי המלאכים לאמר: חלילה לעבדכם לבגוד במלכו! ואם גם תתנו לו מלוא ביתו כסף וזהב ותושיבוהו אחרי נצחונכם על כסא ממלכתכם לא יחטא נגד אלהים ומלך"!

המלאכים יצאו מאת פניו, ועוד בליל המחרת יצאה אש, ותאכל את אסמיו, ממגרות דגנו ופשתו, וכל רכושו, כלי כספו וזהבו גם שמלות בני ביתו לעורם, ואשר לא אכלה האש באו שודדים ויבוזו ויגנבו דים; השודדים האלה היו אחיו בני בריתו, ובעלי ברית רבי בנימין אשר הטיב להם תמיד; וביום והמחרת אחרי השרפה, היה כלא היה; מרבית כספו היה תמיד בידי האצילים, והמותר בידי אחיו הסוחרים הקטנים אשר נתן להם לקנות תבואה ופשתן וכלם לא השיבו לו אף פרוטה אחת, הראשונים ברחו, אסרו או נפלו בחרב, והאחרונים יש אשר גם הם רשו וידלו לרגלי התבערות הגדולות, אשר היו בכל ערי ישראל, ויש אשר מצא אז שעת הכשר לבלוע חיל זרים. בעלי בריתו הסוחרים האשכנזים אמרו בכל לב לקומם הריסותיו, אפס כי מהומת המרד התיצבה לשטן לחפצם זה ואחד הסוחרים שלח לו אלף שקל לתמוך בידו, אבל הכסף לא הגיע אליו, וכה נשא לחץ ועוני כשנתים ימים, ותקותו לא חדלה לנחמהו כי בעבור ימי המהומה, יעברו גם ימי עניו וישוב על כנו כבראשונה, אבל תקותו היתה מפח נפש, כי הוה על הוה באה עליו, רעה מקרב אחיו…

חדש אקטאבער שנת…18 הגיע, הוא תור האסף אנשים לצבא, וחוק עבודת הצבא הנוכחי טרם יהיה בארץ; אז היתה העת הנוראה אשר לזכרה פלצות תאחזנו וכלימה תכסה פנינו; העת אשר משל יהודי ביהודי לרע לו! עת הרועים הרעים מכרו צאן אדם בבצע כסף ויאכלום בכל פה, דמם שתו ועצמותיהם פצחו, אלמנה וגר הרגו ויתומים רצחו! בהגיענו לפרק ימינו זה נרעש ונחרוק שן, ודם לבנו ירתח בקרבנו הרבה יתר מבעת אשר נגיע לפרקי ימי הבינים… ומי יודע אם לא יד אל קנא ונוקם היתה בנו לרעה על פשעי עמנו אלה, הן גם בימינו אלה גדולות ונוראות הנה המכות אשר יכונו אחינו בבית, הרבה יתר ממכות זרים בחוץ… ואז בהתאסף יחד ראשי מערדערישאווקא להתיעץ על צפונותיהם בחדר הקהל אשר היה בבית הכנסת הגדול, את מי ימסרו לעבודת הצבא, ובין בן חיה האלמנה אשר עזב את הישיבה זה שלש שנים וילמוד מלאכת הנגרים, ובן ביינוש העור אשר נועז ללמוד בין מנחה למערב תנ"ך עם באור, ובן אהרן המלמד אשר בימי הקיץ ראוהו בשדה על יד גן הנזירים וספר קטן בחיקו אשר עליו חרותים היו באותיות גדולות שלשה טורים ומלמטה שני טורים אותיות קטנות מעט מהגדולות, ובעלים האחרונים אותיות שתים שתים, שלש שלש, גדול וקטן שם הוא – מנה רבי בנימין ראש הקהל, גם את יוסף בן מאיר הלוי.

כל חברי האסיפה נבהלו ויביטו איש אל אחיו בתמהון לבב. דומיה נוראה שררה זמן כביר ולא ענו דבר, רק פניהם התעותו לשמוע נבלה כזאת.

– מדוע נאלמתם ולא תפצו פה? – קרא רבי בנימין בגאות מושל עריץ.

– עול נורא הוא מאין כמוהו! ענה איש זקן הנודע בשמו הירשל קלמנס בקומו ממקומו בפנים זועפים בפנותו לצאת מהבית – רציחה ונבלה אשר לזכרה תרגז ארץ ומלואה! בן האיש היקר והנכבד הזה, בן שרה אשר כשרה אמנו היא בצדקותיה, הוא ילקח לעבודת הצבא!! הנשכח לו את כל חסדיו? הלא בכסף הרב אשר פזר בעיר זה עשרים שנה ומה גם חותנו, הלא יכול לקנות לו מאה שכירי צבא!

– אם צדיק כזה הנך רבי הירש? הבה ותן לך נכדך אתה! הן לך בנים חמשה, ולכל אחד בנים בני בנים!… האמנם אין את נפשך לדבר הזה? אם כן שים לפיך מחסום ואל תתערב בעניני העדה!

– מדוע לא ילך בן זעליג הקצב? – ענה איש אחר אשר יצא לישע הזקן – בנו זה הלא הוא גנב פשוט, מנצל כיסי האכרים ביום השוק, וישים חרפה על כל ישראל, גם אתמול גנב בגדי הלבן מתקרת ביתי!

– אולי צדקת! אבל הלא לא יקרא טרפה פסול, האפיקורסות כל באיה לא ישובון, וגנב יוכל לשוב מדרכו הרעה! מה גם כי זעליג הטבח הוא אביו… הידעת את זעליגל הטבח השקץ והעז פנים?.. הוא יכנו בלשון, הוא ינקום נקמתו.

– ומאיר הלוי? ההוא יחריש? הלא בן יחיד הוא לו.

– מאיר? כעת לא אירא מפני הקבצן הזה, ביום מות חותנו אז הפחידני כי ילשין אותי לפני האציל, ועתה יסע נא אליו פאריזה! יגיש נא עצומותיו! ואני אם אתנהג עמו לפני משרות הדין, ונתתי לו מאתים שקל, הלא צדיק הנני, הן הוא יגוע ברעב, והכסף הזה יוציאהו למרחב!

לב הזקן כמעט התפוצץ לשמע דברי הבליעל הנורא הזה, וכמעט התנפל עליו לעשות עמו כלה, אך עצר ברוחו מיראתו לנפשו! הוא ידע כי אם יחתוף אחד מנכדיו ומי ישיבנו? ויצא בחרי אף ורבי בנימין קרא: "ראה נא על הנכבד הזה! מי הוא זה ואי זה הוא מאיר? אביו היה יאסקע חרש הברזל, והוא לקק את הנותר בקערות בית חותני, אין דבר! אין דבר! הבן הוא קורא ספרי טרפה פסול, ומגדל בלורית ישא קנה רובה על שכמו! אין דבר! אין דבר! עלי האחריות.

רוב הנאספים רגזו תחתם לשמע עצת הנבל הזה, אך איש לא נועז למרות עיני כבודו, כי מי ידין עם שהתקיף ממנו?

הזקן יצא מבית התפלה, ואם כי רגליו כבדו מזקן וברכיו כשלו מרוב פחד ויגון, בכל זאת שם רגליו כאילות אל בית מאיר לגלות לו הדבר כי רשת ליד מעגלו, אבל בבואו לא מצא את מאיר ואת שרה אשתו בבית, כי אם את בתם פריידיל, נערה בת שלש עשרה שנה אשר מררה בבכי ותגוז שערות ראשה, ומפיה נודע כי גם רבי בנימין הוא חכם להרע, כי ערוך מאתמול תפתה, ועוד לפני שעה הובא יוסף אל “מקלט ההקדש” אסור באזיקים.

כל הלילה רצו מאיר ושרה ברחובות קריה, דפקו על דלתות ראש הקהל ועל דלתות כל המחזיקים בכפת המנעול של חדר הקהל, אך להותם לא מצאו גם את האחד בביתו כמו מגפה פתאום היתה בם ותהומם ותאבדם! שרה נפלה עשר פעמים ברגע אחד ברחוב ותתעלף ואחרי אשר בעזרת הרופא שב רוחה אליה, רצה כמשגעת אל בית הרב. הרב אמנם לקח חלק בצרתה ויאנח כי אין לאל ידו לעשות מאומה, אך הבטיחה כי מחר יקרא עצרה ואז יתאמץ בכל עז להוציא ממסגר נפש בנה, ותשב הביתה בקול זעקה גדולה ומרה ותגז שערות ראשה ותפרוש כפיה ותך באגרופיה על ראשה ותתופף על לבה, עד כי כל בני העיר הקיצו לקולה, ולבבם נמס לשמוע אסונה, כל אחד ואחד נאנח מרה, אך ידי כלם קצרו מפדות. ביום המחרת קרא הרב עצרה, וישא דברו כאש ויזהיר את פרנסי הקהל לבל יחטאו בדם נקי, לבל יהיו כפויי טובה להאיש אשר הרבה להיטיב עמהם ולזכור לאשתו חסדי אביה הנאמנים. אז נגש גם מאיר אליהם, לא לבקש רחמים מהם כי אם להבטיחם אשר ישלם כופר נפש בנו כאשר ייטיב לו ה', באשר חשב כי לא את הנפש המה מבקשים כי אם הרכוש. אז גלה רבי בנימין את אזן הרב וישבע לו בחלקו לעולם הבא, כי אין את נפשו למסרהו לעבודת הצבא, וגם יפלא ממנו לעשות כאלה אחרי כי בן יחיד הנהו, אך בעקבה יעצרהו כעת לבל ירעשו אבות יתר השבוים בראותם כי גם בן של מאיר אסור הוא, כחש לו לבל תעשינה ידי מאיר תושיה לבל יבקש עצה ותחבולה. מאיר הכיר בחכמת לבו כי מרמה בפי הנבל, אך לא יכול להושיע, כל הדרכים התקלקלו לפניו בלכתו בידים ריקות, יום יום בא רבי בנימין אל בית מאיר וינחמם וידבר על לבם ויצטדק לפניהם כי איננו אשם באסונם, שרה נתנה לו תודה מעמקי לבה ועיניה נזלו דמעות, אך מאיר ישב שומם ונואש וראשו נשען אל השלחן מבלי דבר דבר, הוא התעורר כמה פעמים להשליכהו החוצה ולרמוס את הנבל כתולעת, אך צר היה לו להסיע תקות אשתו מלבה.

חמשה עשר יום חלפו, ויוסף הובל חרש לעיר המחוז, שם העמד לפני ועד הצבא, אשר השתוממו כלם על תואר פניו, אם כי חשך משחור תארו בשבתו כירח ימים בחדר אפל וצר, ונפשו השתוחחה עליו בזכרו צרת נפש הוריו, ויתפלאו על גבהו והדר מבנה גויתו, איך עמד קוממיות ויושט את חזהו ופניו לא הפיקו הכנעה ובקשת רחמים, כי אם עוז ומשפט, ויתלחשו איש אל רעהו ויאמרו הוא יהיה איש חיל! לו נאוה היה להולד על ברכי אפרתים!…

– מה שמך? – שאלהו ראש הועד.

– יוסף בן מאיר הלוי! – ענה יוסף בשפה צחה ובמנוחה.

– מספר אחיך כמה?

– יחיד הנני לאבי ולאמי, רק אחות לי קטנה!

– שקר בפיך! בספר הפקודים הנך נקוב בשם יוסף בן בנימין הכלבי ולך ארבעה אחים!

מעי יוסף רתחו בקרבו, וילטוש להראש עין זעם ובוז עד אשר מבטו זה לבדו, החריד את לב השר, עד כי חורת מות כסתה את פניו, ויאמר שקר הבל בפיך אתה, אדוני השר!

– איך נועזת לדבר כאלה באזני? התדע משפטך בעד עזותך?

– אנכי אבטח ולא אפחד אחרי כי האמת עמדי! יפחדו אלה אשר ישימו כזב מחסם! אך המתנקשים בנפשי זיפו את ספר הפקודים למען בצוע בצע ולחלקו את בני בליעל העוזרים על ידם. אנכי לא אירא רע! אם אתם אדוני לא תוציאו לאור משפטי, אז האמת לבדה תתבע עלבונה מידכם ועד כס מלכנו תגיע משפטה!..

פני השר רעמו, אך החריש ויצלצל בפעמון.

לקול הדלת אשר נסבה על צירה התעורר יוסף וירא את רבי בנימין עומד שחוח בהכנעה ככלב רעב ונקפא מקור, עת ימצא לו מחסה באחד הבתים ופניו הפיקו יראת שמים, ועל ידו עמד משה לייבצקע החותף.

– הוא יתכחש לך ניאמקא! – קרא הראש בחצי גערה וסקור עין מהיר אשר נעלם ונסתר היה מעין אדם, רק לרבי בנימין לבדו נגלה, אם כי השפיל עיניו, – השמעת? לפי דבריו מאיר שם אביו!

– בני הוא! הוד כבוד אדוני רב החסד! – ענה רבי בנימין בקול תחנונים.

יוסף קפץ ממקומו לשמוע עזות הנבל הזה, רוחו כים נגרש ועורקיו מהרו לדפוק ברגש, אך לא אבדו עשתונותיו, ויאמר אל לבו אנקמה הפעם מהיהודי הנתעב הזה! ויגש אליו במנוחה ויאמר: בנך הנני רבי בנימין!?

– בני אתה אני היום ילדתיך! – ענה רבי בנימין עברית – ומה תאמר עוד?

שתי מכות לחי גדולות אשר לקולן נעו אמות הספים, ולחייו צבו כרגע היה מענה יוסף, אחרי כן אחז בערפו ויהדפהו עד כי נפל כפגר ארצה אז רמסהו ברגליו ויכהו מכה רבה עד אשר לא היה בו כח גם לצעק מעצמת מכאוביו, רק עיניו יצאו מחוריהן לשונו יצאה מפיו ומגרונו נשמע אנקת מות, החותף נגש להדוף את יוסף אך כרגע היה גם הוא למרמס תחת כפות רגלי יוסף אשר מרט את זקנו ופאותיו הארוכות והרחבות, ויז דם אפו, וכמעט עשה עמו כלה לולי שר הועד אשר אחרי התענגם על המחזה הנעים, צוו לשוטרים כי ישיבו המנוחה אל הבית.

– הרמת יד נקרא רשע! – צפצף רבי בנימין מעפר אמרתו – הה אלי רק כפרה תהי על עונותי!

– הוי ארורים נבזים. נתעבים ונאלחים! הוי זרע מרעים אשר רעות במגורם בקרבם! הכלבים השפלים, אשר ינשכו איש את רעהו, אשר בעד הבצע ימכרו את אחיהם, אמונתם ואלהיהם, ולא ייראו משופט מרום, ממוסר כליות, חרפה הנם להיהדות! חרפה לאיש ישר להקרא בשם “יהודי”.

– דבר ככל העולה על רוחך! – קרא משה לייבקע ועיניו הבריקו כעיני צפעוני – אבל לו השכלת כי אז עשית שלום לנו! מאתים שקל תקבל מיד רבי בנימין. הן הוא דורש טובתך הרחמן יזכני כה לימות המשיח! כי מה איפוא תקותך עתה אחרי אשר אביך ואמך מתו יום אחד כי אחזם השבץ וגם אחותך נוטה למות!

– אבי ואמי מתו? – צעק יוסף בקול נורא ואיום אשר הרגיז את כל חברי הועד – אבי ואמי גם המה מתגרת ידכם נגזרו!? הוי ארורים אעזבה את עמי! אשליך מאחרי גוי את הדת אשר תכלכל רשעים שפלים ונבזים כאלה! לא יהודי אני עוד כי אם נוצרי! וירקע ברגל ויחרוק שן וימרוט שערותיו, ויתנפל עוד הפעם על רבי בנימין ועל החותף, אך המה נמלטו מידו אז שאג מנהמת לבו ויפול על מפתן הפתח בלי כל נשמת רוח חיים.


בעוד שבוע ימים, הגיעה השמועה בעיר כי יוסף בן מאיר הלוי המיר את דתו אחרי המסרו לצבא, ורבים הצדיקו את רבי בנימין כי ראה את הנולד ולפי דבריהם על מאיר להודות לרבי בנימין חסדו, אשר הרחיק חרפתו מעיניו – כי מה עשה מאיר לו המיר את דתו לעיני בני עירו? ילא כל עט סופר לתאר את מצוקת ההורים האמללים, ענות נפשם ורגזם הנורא! שלשת ימים ישבו דומם מבלי דבר דבר, מבלי הוציא גם אנחה, מבלי תת לעפעפיהם תנומה ומבלי שים לב להערב הרב, אשר עמד אחרי כתליהם, השגיח מן החלונות הציף מן החרכים, ויקלל ויחרף אותם ואת ה“משמד”, אך ביום הרביעי נפתחו ארובות עיניהם, מאיר מהר אל אחד ממכיריו מבני הארץ, ויקח ממנו בתור הלואה עשרת שקלים, ויסע בעגלות בית הרצים אל עיר הפלך לדרוש ולחקור ולראות פני בנו, אבל להותו ומכאוביו כל השערים ננעלו בפניו, כי שר הפלך אשר היה אביו החדש, שמח מאד על המקרה אשר הביא לו נער עברי לחסות בצל אמונתו, נער אשר לו יתרון הכשר, יודע לשון וספר, אשר יוכל לעמוד במקום גדולים, לא יהודי נבזה, חדל אישים ועלג לשון, או יהודיה נתעבה, אשר ימירו את דתם בעד הבצע להשיג איזה משרה, או בעד התאוה, הן הוא הכיר יתרון “עם הנוצרים על עם היהודים” אשר, המעט מהם כי זרים יאכלום בכל פה, עוד יאכלו איש בשר רעהו, ויחביאהו בצל ידו, ומה גם כי עוד לא נרפא כלה ממחלתו אשר עברה על נפשו..

מאיר שב הביתה בבושת פנים ובמכאוב לב, בכל זאת התעורר ויעודד גם את אשתו וינחמה ויעביר לפניה עוד מקרים כאלה למאות אשר קרו בבית הורים ישרים וטובים ממנו, ויתן גם תקוה בלבה; אך היא לא התנחמה, מחלה עזה עברה על נפשה ותתהפך שלשת ירחים על ערש דוי. הרופא הזקן כלכל מחלתה חנם אין כסף ויחגור בעוז מתניו להשיבה לאיתנה, ואחרי אשר קמה מחליה גועה כמעט מעוצר יגון ורעה, כי מחסור הבית גדל מאד, כל אשר להם נתנו באוכל, וגם שמלותיהם לעורם לא נשארו למו לפלטה, וישאו רעב וקור יחד. החורף עבר והאביב הגיע אור השמש הפיל עליהם חשכה נוראה, כי ימי הפסח קרבו לבוא, הדאגה החדשה הזאת נחמה אותם מעט בהשכיחה את רעותיה, והנה פתאום באה להם עזרה בצרות, כי אחרי אשר נשקעה אש המרד, פליטי המלחמה שבו בלאט איש איש לביתם חפויי ראש, החלו להשיב מעט מעט להיהודים את נזקיהם אשר הסבו להם, מדאגה מדבר פן יגלו מרי נפש אלה על עונם, וישלחו גם למאיר חמשת אלפים שקל כסף אז לקח מאיר את אשתו ובתו היחידה ופליטת הונו “ספר התורה” אשר נצל מהדליקה בעמדו בארון הקודש בבית התפלה, ויעזוב עוד לפני החג את העיר אשר כסדום היתה בעיניו. וישם פניו לעיר “אשדות” עיר רוכלת עמים אשר סחר התבואה עלה אז בתוכה כפורחת.

בכל מאמצי כחו הרחיק כל רעיון “נקם” מלבו רק אחרי אשר ישב שנתים ימים במנוחה ויצליח בעסקיו – ולולא זכרון בנו כי אז היה מאושר כבשנים הקודמות – אז הגיעה לו השמועה כי נקמהו ה' מאויביו, כי ראש הקהלה גלה לארץ גזרה לזמן שש עשרה שנה אחרי אשר לוקחו ממנו כל זכיות אדם, כי יוסף מצא לו אז אוהבים רבים אשר היו עמו בצרה, ויספר להם את אשר עשה לו ראש הקהל, איך זיף את ספר הפקודים ויכתבהו על שמו, בהיותו בן יחיד להוריו, אז שלח ועד חרש מיוחד למערדערישאווקא ויחקור וידרוש והנה אמת נכון הדבר, כי תועבות כאלה עשה מדי שנה בשנה, ואז נתפשו ארבעת בניו והובאו לעיר הפלך ונמסרו לעבודת הצבא עד אשר יבואו ויראו אלה, אשר עליהם לעבוד, אותו שלחו לארץ גזרה גם את הועד אשר עזר על ידו לא נקו, ובן האלמנה והעור ובן המלמד שלחו לביתם, וגם ליוסף קרא דרור, אך בחר לעבוד בצבא כי לא היה לו אז אל מי לפנות, אחרי המירו את דתו ואחרי חשבו כי הוריו מתו, ומה גם כי אוהביו יעצוהו לעבוד בתור מתנדב וינבאו לו כי יעלה מעלה מעלה… וכה ישב במנוחה כשבע שנים עד שנת ..18 כי אז בהתנפל היונים על היהודים בחג הפסח ויבוזו רכושם וישסו בתיהם ויעשו שערוריות נוראות בבתיהם וישימו את גויהם לא שכחו גם את מאיר הלוי, ואז נראה עליו העוני בשבט עברתו עוד פעם אך אז לא ירא עוד מפניו, באשר שמו נודע היה למשגב בין כל הסוחרים, וידע כי לא יעזבוהו בצר לו, ובעוד צפה לעזרתם, והנה נושא המכתבים הביא מכתב אל ביתו אשר חותמו הוא “מצודת–פרץ” פריידל ואמה מהרו לקרוע המעטפה ויפרשו הגליון ויקראו כדברים האלה:

“אחרי אשר נודע לי כי עודכם חיים וקימים, אחרי שמעי את אסונכם, הנני שולח לכם בזה שטר אלף כסף להיות לכם לצרכי הדרך עד בואכם הנה למצודת פרץ, מהיום הזה והלאה יהי כל מחסורכם עלי, אם כי אין לי כל צדקה לקרוא אתכם בשם הורים אחרי בגדי בכם שלא מדעת. אך הטבע עוד לא הפרידני מכם והנני בנכם מוקירכם” וכו'

מאַיאָר א. מ.

מאיר היה אז בבית המדרש אשר היה נחמתו בעת צרה, ובשובו עם שק הטלית והתפלין, ויתבונן בפני שרה והנם זועפים, ואחרי כי לא חדש הדבר הזה, כי מקור עיניה לא יבש כל העת ההיא – נגש אליה כמשפטו להסיחה לדבר אחר, אז קמה ותפול על צואריו בנפש סוערה, ומקור עיניה החל להקיר דמעותיו בשאון והמולה ביתר עז, וקול מליה נחבאו, אך אחרי נחה מעט סערת רוחה קראה כמבשרת טובה: אישי מחמל נפש! עוד תקוה לאחריתנו! אולי ישוב אלינו נדחנו! הה אלהי חסדו מושיע חוסים! קרא נא את המכתב!

מאיר קרא את המכתב ופניו נהפכו לירקון, עיניו נשקעו בחוריהן ועל עפעפיו כסה צלמות, ורק אנחה קטנה ונוראה, אשר בכחה לפלח כליות ולב ולהשיב אנוש עד דכא, יותר מאלפי נחלי דמעות – התפרצה ממעמקי לבבו וישב דומם, זמן רב נשען בראשו על כף ימינו על יד החלון ואחרי כן קם בחפזון על רגליו ויאמר: אנא רעיתי! אל תעלי על לבך זכרונות כאלה, ואל תשאליני “מדוע”? אמנם חכמת לב הנך אבל רק אשה, ולא העמקת בדעת אלהים בארץ! התדמי באמת כי בהחליפו שמו – איננו עוד את אשר היה, או את אשר הנהו? על פי חוקי תורתנו הנהו רק בוגד ופושע ישראל ואם גם ישוב אל המחנה? – – – – – – – – אך חלילה לנו לנגוע בהכסף ולקבל הנאה ממנו! תועבה הוא לנו!… לשוא העתירה עליו שרה לבל ישיב את הכסף, לבלתי ידחפהו בשתי ידים… עוד ביום ההוא השיב הכסף על יד שר בית הדוהר להשיבהו ליד בעליו ומאז, נסתם כל חזון ממנו.

ימי הפרעות מכבר נשכחו, השודדים הוכו שוק על ירך ברחובות קריה, ולא נתן להם חנינה, שופטי הצבא חרצו עליהם משפטים קשים, היהודים חשו כמעט מכאוב עצמות, אך המה הסכינו לשאת מכאובים כאלה במנוחה, היהודים השדודים שבו מעט מעט אל מסחרם ויבנו הריסותם, וגם מאיר קם על רגליו גם הפעם, וינהל את מסחרו כקדם, וידו שש לעשות צדק, טוב וחסד לכל אדם מבלי הבדל דת גם בעת אשר בעמל מצא מחית נפשו. בתו היתה אז כבת עשרים שנה יפה ובריאה כאמה בימי נעוריה וחכמתה ודעתה שתו נוספות על יפיה ואחד מגודלי סוחרי התבואה, איש צעיר לימים יליד בראדי, נתן עיניו בה ויאהבנה ויקחנה לו לאשה. לאושר שרה לא היה קץ כאשר ילדה בתה, בת לתקופת השנה, ותנגש כל עצבותיה שנה על שנה! פריידיל בתה מכבר היתה אם לשתי בנות ובן אחד ותחנכם בחנוך ישר ונעלה מאד, ותשב יחד את הוריה ויאכלו גם על שלחן אחד ויחיו בנעימים.

שנת…18 באה. בראשון לחדש מאֶרץ נפל המושל הצדיק ביראת אלהים אשר בשם ה“מושיע” קראו לו כל עבדיו – חלל, ברחובות קרית עזו לפני בני עולה, חבר מרצחים אשר כל מגמתם להביא שואה עלי תבל לעשות בה צלמות ולא סדרים, ואחרי אשר בצעו הדבר הנורא הזה, החלו לקצות ביהודים ויסיתו בם את ההמון אשר התנפל עליהם בראשונה בעיר אלישבעת וסביבותיה ביום 15/27 אפריל, אחרי כן ביבוק וסביבותיה ביום 25/3 אפריל ואחרי כן באשדות ביום 3/15 מאי, וביום המהומה היתה תבוסת מאיר ושרה, שלמה, כי מלבד אשר הוצגו ככלי ריק עוד אבדו גם את נחמתם האחרונה בחיים, את בתם היחידה, כי בעת המהומה בעט בה אחד היחפים ברגל, והיא היתה אז הרה ללדת, וביום המחרת אחרי הפילה פרי בטנה נפחה גם נפשה…

לפעמים אנוש הוא אנוש מכל! חלש גם מהזבוב אשר על הקיר, אך רוח נשבה בו ואיננו! ולפעמים חזק הוא מצור, כסלע איתן יעמוד על מקומו וכל אבני קלע וכדורי כלי תותח לא יכריעוהו. אך כח אבנים היה כח מאיר ושרה, בשרם נחוש, ועורקיהם ברזל, אם עצרו לשאת את שברם הנורא!! מי יתאר ענות נפשם בשוב חתנם האמלל אשר שולל מכל חמודותיו בתבל, מאשת חיקו ומכל הונו, פתאם – אל ארץ מולדתו “גאליציה” עם שלשת הילדים מחמדי עיניהם ונשמת אפם? ולוא היו עינים לאבנים וצורי הסלעים, כי אז התפוצצו גם המה לראות הפרידה האחרונה, אין מחזה נורא כמוה בתבל!! חתנם זה חפץ בכל לב כי ילכו אחריו אך לא אבו להיות למשא עליו לעת זקנתם, ומה גם למות בארץ נכריה? בקרבם התעורר אז געגעים לעיר מולדתם אשר ראו בה גם אושר ושלוה, אבל זכרו כי ידיהם ריקות ואיך יעשו דרכם? ומה יעשו בידים ריקות בשובם לעיר מולדתם? אבל להשאר באשדות גם כן לא יכלו אחרי כי המסחר נכחד מן הארץ, ומרבית הסוחרים רשו ורעבו. בצר לו זכר את האציל “בעזדושעוו” אשר הוא נושה בו כאלפים שקל. הוא היה אחד מאוהביו בימי חרפו, היושב באחוזתו בכפר פ. כשתי פרסאות מעיר “יבוק” ועד אשר הצליח בידו לאסוף עשרים כסף חלפה עת ארוכה ובעשרים לחדש דעצעמבר שנת 1882 באו יבוקה, אבל בבואם אל בית המלון בלילה והנה הקיפו שוטרים את הבית ויוליכו את כל האורחים היהודים אל מחלקת בית הפקודות, ואחרי אשר נעצרו שמה שלשת ימים שלחום מחוץ לעיר, אל אשר ישאם הרוח ללכת, וכה פגשנו אותם בדרך, וברוב עמל ותלאה באו לכפר פ..


 

ד.    🔗

האשמורה התיכונה חלפה, אור החג עוד האיר את הארמון הגדול הוא מעון אדוני הכפר, גם מחלונות אהלי האכרים נראה אור כהה, זעיר שם זעיר שם נשמעה זמרת שירי קדש מפי האכרים, אשר קדשו את החג על כוס יין מלא, ומצהלות בחורים ובתולות. על יד בית המלון הוא בית חבר להאכרים, אשר דלתות שעריו מבואיו וחלונותיו סגורות ונעולות, עמדו איזה אכרים במעגלה אשר מרביתם, הכרת פניהם ענתה בם, כי לא חלק ונחלה להם פה, או הם גרים שכירי יום, או אנשי צבא אשר מלאו צבאם, האחד לבש אדרת עור כבשים ואזור אדום חגור על מתניו; מצנפת עור כבשים ארוכה לראשו, והשני — שמיכה קצרה וכובע במראה התכלת אשר מצחתו השחורה הפיקה נוגה והשלישי מעיל קצר ומכנסים רחבים במראה התכלת, אשר הסתתרו בבתי רגליו, אשר הגיעו עד השוקים — והרביעי שלמה אמוצה קרועה ובלה, ועל רגליו סנדלי קליפת עץ קשורים בחבלי פשתן, אשר סובבו כנחשים את קרסליו עד הברכים, וכן הרביעי והחמישי וביניהם איש צעיר לבוש מעיל שחור בטעם המאדע, ומכנסים שחורות היורדות עד עקבותיו, וישיחו ביניהם.

– הקור חזק מאד! קרא האחד – אך טוב מאד כי הסער והשלג חדלו, מחר אשכים והלכתי העירה אולי יקרה ה' לפני דבר מה!..

– האם לא שמעת אזהרת השר אשר הזהיר בנו היום בבקר לבל נזיד לצאת מקיר הכפר וחוצה? הוא ידאג ליהודים, הרוח יקחם! מדוע זה הוא מגן בעדם? אין זאת כי אם שחדוהו מכספם!.. יקחהו אופל!

– איש יהודי זקן ואשתו ראיתי זה כחצי שעה! חי אני כי נבהלתי מפניהם ואסוג אחור, מאין באו הנה? הם בקשו מקום ללון.

– יהודי? יקחהו השטן! לו ראיתיו כי אז השלכתיו אל אחת הפחתים!

– חדלו לכם מדבר על אדות היהודים! עד היום הזה לבי יכני על אשר נלויתי אז להשודדים, אנכי שללתי שלל, הרגתי לא חמלתי, שפכתי עליהם עזוז חמה, ועל מה ולמה עשיתי זאת? מה עשו לי רעה? את חלקי בשדה הלא גזלו אחי ולא היהודים! הגידו נא! הבלב שלם תאמינו בהאדונים אשר הפיצו השמועה בקרבנו כי פקודת המלכות היא לעשות שפטים ביהודים? ולו גם היתה כזאת, האם אין לה אנשי צבא? האם כל פקודות המלכות נשמור לעשות? ופקודת אדוננו המושיע נשמרה? אך שוא והבל! ידעתי שקר ותרמית האדונים! על כן נחמתי אשר עשיתי. הכסף עלה בתוהו, והמשא הכבד הזה עוד יכבד על לבי!..

– גם אני כמוך מאקסים אנדרייעוו! מעט הכסף אשר שללתי נשאר בידי וולאדימיר יקחהו אופל! כעת לא יכירני עוד, גם מעט יי"ש לא יתן לי אם לא אשלם לו מראש, אכן לא יאנקעל הוא!

– ואתה אלעכסיי מאטווייעוו רק השתיה נגעה עד לבך ואני בלעדי זאת ידעתי כי וולאדימיר לא יאנקעל הנהו! אנכי עבדתי בביתו כמה שנים ואדע כי שקר טפל עליו זקן הכפר! הוא לא עשקני ולא רמני! נהפוך הוא! עוד ביד נדיבה נתן לי תמיד שכרי מראש, ואם גם אפסה עבודה בביתו הושיט לי כוס יי"ש חנם אין כסף ממנו היה לי גם משען לחם — ואחינו וולאדימיר, לו גם גועתי ברעב לא יתן לי חנינה!

– וכן גם אצלנו! עשרים וחמש שנה ישב בערקע בתוכנו, וכל העת ההיא לא נגע בנו לרעה, נהפוך הוא אנחנו אכלנו גם אכול את כספו! ואחרי גרשנוהו, נראה איך הטבנו לנפשותנו!..

– מליצים טובים להיהודים! היהודים אשר יעלעו דם בנינו ועורנו יפשיטו בנשך ותרבית!

– אבל דם בניך גריגאר גריגאריעוו אשר לא הולדת לא אכלו? ובעד הכסף אשר לא האמינו לך, לא לקחו נשך. ומה לך כי נזעקת?

– ידי הארורים האלה היתה במשיחנו!

– אם כן לכו ונכחיד את התתרים מגוי! התתרים, יספרו לנו אבותנו, החריבו ארצנו, שתו דמנו כמים וגם את מלכינו הכריעו לטבח!

– היהודים הארורים שנואים הם לכל באי עולם וגם הממשלה תגדור את דרכם בסירים ותבדילם לרעה גם מהתתרים, אות הוא כי משחתם בם ועל כן תתעבם נפשי גם המה!

– הממשלה? הוי כסיף! עיניך הרואות כי בחסדה תגן עליהם, ידעת כי לולא היא, לולא מוראה, כי אז יצאת גם היום לשלול שלל…

מאיר ושרה נגשו.

– הנה הנם! הנה היהודים!

– עשו חסד עם זקן אמלל! — חנן מאיר קולו — הוליכוני אל ארמון האציל בעזדושעוו כי לא אדע מבואו.

– איזה אציל? איזה בעזדושעוו? לא היה פה מעולם אציל בעזדושעוו.

– מה לך פה באשון לילה? אל ארמון האציל? איזה שטן הביאהו הלום?

– אכן צדק היהודי! בעזדושעוו ישב פה לפנים, ושר האלף זה בשובו ממלחמת הבלקן קנה את האחוזה מידו!

– אבדנו אבדנו! נאנחה שרה נואשה ונרעשה.

– הה חוסו נא אנשים טובים על זקנים אמללים! תנו לנו מקום ללון ולא נמות לעיניכם. אנא תנו לנו רחמים!

– נשבעתי כי נוכל בליעל הוא! דבר בליעל יצוק בו, אל תאמינו בדבריו! השמרו לנפשותיכם!

– חדל לך בער! — אפונה מאד זקן אם תמצא מקום ללון! מי זה יואל לתת ליהודי לדרוך על סף ביתו בחג הלדה?

– זכרו אחי את אלהיכם! חוסו למצער על האשה כל עוד נפשה בה, לא אבקש מכם חסד חנם, הנה לכם שארית הוני שקל כסף רק חוסו נא ואל אראה במות אשתי! הה! איך כה תתאכזרו לנבראים בצלם כמוכם? אנכי לפנים הטיבותי לבני אמונתכם ואתם.. חוסו נא אחי, ואל רחום וחנון ירחם גם עליכם!

למראה השקל אשר הוציא מחיקו התגרדו תחת מצנפותיהם כמו צר היה להם לעזוב המקרה הזה להשתכר בלי עמל שקל כסף, ויתלחשו ביניהם זמן רב ויתוכחו איש את רעהו זה בכה וזה בכה ובאחרונה קראו כלם פה אחד: אין לאל ידינו להושיעכם אמללים גם אנחנו אך גרים הננו פה, עבדים שכירי יום, פנו לכם אל אדוני הבתים אולי יתנו לכם חנינה!

– דפקתי דפקתי על פתחי הבתים וכלם השיבו פני ריקם כי בחג הלידה – יאמרו – לעון יחשב להם אם יתנו ליהודי לדרוך על סף ביתם, חטאת לא יוכלו כפרה.

האכרים הניעו כתפותיהם ויניעו ראש כמו חרה להם על המעשה הרע הזה, או על שקל הכסף ויתעו איש איש לעברו.

מאיר נגש אל המלון ויושב את שרה על האבן הגדולה אשר נחה על יד המלון אך כרגע צנחה ארצה וכאשר השח מאיר להרימה אז אחזה בידיה הקרות והרועדות את כף אישה ותאמר בקול דק מאד אשר לא הגיע כמעט לאזניו: רע ומר אישי היקר! עשה עמדי החסד האחרון וקרא עמי ודוי הנה רגעי ספורים!

האשמורה השלשית הגיעה, אגן הסהר נראה ככדור כסף נוצץ בתכלת שמים, וישפוך אור יקרות על השלג הלבן ומנגה נגדו הבריקה גם לבנת פני שרה, עיניה התהפכו, פניה התעותו, שפתיה כסו במראה התכלת וקול חליל נשמע מגרונה, מאיר השתרע ארצה ויאחז בידיה, ויבט בפניה ויבהל ויואש ממנה, כי חשב אשר מכבר מתאבקת היא עם המות, אז נפתחו מעינות עיניו אשר נסכרו זה עשרים שנה ויבך בכי גדול וקולו ברמה נשמע ויקיצו עבדי הבית, ואחד העבדים יצא בראש פרוע שמלתו על כתפיו והשנה אחזה עוד שמורות עיניו, ואך נגש אליהם ויבהל ויקפץ ממקומו ויתן קול גדול, וכרגע יצאו עוד שנים לקולו ויחרדו וינוע גם המה ויעמדו מרחוק. ויתנו גם המה קול פחדים עד כי כל בני הבית הקיצו משנתם, ותהי מהומה גדולה. “מה זאת? שדי שחת, מכשפים, גנבים, שודדי לילה, קראו לכהן! קראו לשוטרים!” צעקו כלם פה אחד.

פתאום נשמע קול מצלת סוס, וכרגע עברה על יד בית המלון עגלה זוחלת יקרה רתומה לסוס אביר ברוד בעל צואר נטוי, עטוף ביריעה אדומה מעשי חורי, הרכב העטוף באדרת עור דובים בשמעו את המהומה עצר מעט מרוצת הסוס.

התמונה אשר ישבה בעגלה הסירה את מטפחתה מעליה, ופני נערה כבת שלש עשרה שנה נראו לאור הירח אשר שפך עליה רוח חן וקסם נעלה תשאל בחפזון: הגידו מה זאת? מה קול השאון?

– מכשפים, גנבים, שודדי לילה, יושבים מאחרי החלון. גבירה כבודה!

– המה יהודים ארורים, איש ואשה!

– עוד רגע ובא השוטר ויאספם אספת אסיר!

הנערה קפצה מעל העגלה, ותגש ותתבונן בפני מאיר ושרה ותחרד ותנוע ותשאל רכות: מה לך פה זקן? איך תבוא הנה בליל החג? פה לא יגורו יהודים!

בקול בוכים ובמלים מעטים ספר לה את אסונו הנורא.

– אכרים חמורים, פראים פתאים! – צעקה הנערה הנמוגה ותמהר ותעטוף את הזקנה במטפחתה ותצו להרכב להניחה על העגלה ולהושיב גם את הזקן, והיא ישבה על יד הרכב עד אשר באו אל הארמון.

בהיכל הגדול מכל היכלי הארמון, הנהדר בכלי בית יקרים מרהיבים בת עין בהדרם, על יד השלחן, המלא כל מיני משמנים ומעדנים ממתקים ומגדנות וכל מיני צלי: כל עוף למינהו — ישבו עוד איזה קרואי החג מאוהבי אדון הביא אחדים לבושים בבגדי השרד של פקידי הצבא, אשר על עבר החזה הבריקו שני טורי כפתורי זהב, ועל כתפותיהם אגני זהב עגולים אשר זרי זהב מסביב להם, ואחדים בבגדי חופש אדון הבית איש כבן ארבעים וחמש בעל עינים טהורות ומלאות, חוטם כפוף מעט וזקן שחור בעל שתי קצות אשר האחת פונה ימינה והאחת שמאלה, ישב נשען על צדו, על ידות הכסא בראש הבית במקצוע, על יד מנורת הכסף היורדת מהספון על שלש שרשרות כסף ומנגה פתילת שמנה המפיצה אור כהה נראתה תמונת המושיע, ולא שם לבו למצהלות קרואיו אשר לרגעים, שתו כוס לחייו, הכרת פניו ענתה בו כי יגון נורא יעיק לבו, כעס ונוחם, אשר נפלא ממנו להקילו, ולא יכול לגלות מכאוביו גם לאשת חיקו אשר נגשה אליו לרגעים ותבט אליו באהבה ותשאלהו מדוע זה סר רוחו מעליו? אך הוא ענה אותה “אין דבר” רק יינו אשר שתה אחרי צום יום תמים עכר את רוחו מעט, ואחרי אשר העתירה עליו דבריה קם ממקומו ויתהלך אחת הנה ואחת הנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ולא ידע ולא שמע מהנעשה בבית, גם למנגינות אשתו אשר השמיעה על העגב לשמח את נפשו; לשירי “קרייצער” ו“גלינקא” הערבים אשר לפניהם תדוץ דאבה לא שם לבו, אך בראותו את בתו הנערה העכיר ידו על מצחה הזך ויחליק שערות ראשה השחורות ויאמר: ההתענגת בתי על המסע? השאפת למדי רוח צח בצנת שלג? הפלטה אותך העגלה המשרכת דרכה על חלקת השלג?

– מסעי זה אבי – ענתה הנערה – יקר הוא לי הפעם מכל חמדות תבל, לא יסלה בכתם אופיר! כי האלהים הקרה לפני לעשות דבר טוב בעתו: על יד בית המלון עברתי, וארא והנה איש יהודי זקן ואישה נוטה למות יושבים בחוץ ואין איש מאספם הביתה, ועוד מעט ונקפאו מקור; בני המלון האכזרים לא נתנום גם לשבת בחוץ, ואחמול עליהם ואביאם הנה בהחדר הנשען על יד בית הבשול, ואקרא לאלעקסייא החובש להשיב רוח האשה אליה, ואודה לאלהים כי הצליח בידו להשיבה לתחיה, במצותו הבאתי להם בקבוק יין וחומץ, אוכל לא לקח הזקן מידי, רק כוס טהעע שתה בנפש שוקקה. צר לי מאד אבי על היהודים הנרדפים מתגרת ידי שונאיהם העריצים חנם, לוא הייתי שר אלף כמוך אבי, לוא התנוססו גם אצלי על החזה חמשה אותות כבוד, וצלב סט. געארג בפתילת סט. סטניסלאוו מדרגה ראשונה כי אז התנפלתי לפני כס מלכנו הרחמן ואתחנן לפניו לרחם שארית ישראל ולהשיב ידו על צריהם; לוא ראית אבי את פני האובדים האלה, כי אז נגרו עיניך דמעה, לוא יכולתי כי אז העמדתים לפני מו“ל מכ”ע “היבוקי” או הביאותיו הנה לשים עין עליהם ואז חפצי היה לשמוע מה יאמר הוא? מדוע זה הציב לו למטרה את היהודים? הקראת אבי אתמול את ה“יבוקי”? זפת וגפרית בוערה תחת לשונו! לא אבינה אבי מדוע זה יסבב איש כמוהו כי יקבוהו רבים, ודמעות עשוקים יפלו על ראשו? הבאמת ותמים יעשה זאת מאהבתו לעמו? אך לא! אנכי שמעתי מפיך אבי כי אנשים כאלה רק הבצע הוא הרוח החיה באופני מדותיהם, אבל מדוע לא יזכור את בוראו? האם לנצח יחיה? הה אבי נחומי נכמרו על האמללים האלה, רגלי באו הלום קרועים ופרומים, קודרים מני עוני ונפשם בהם תתעטף, האמללים גרשו היום בבוקר מיבוק אחרי בואם שמה זה שלשת ימים מאשדות.

עיני האב אשר עמד ברוח נכאה ואזניו היו קשובות לקול בתו אשר דברה בתומת נפשה — חשכו ויתנודד, כמו זכרון נורא ומעציב עלה על לבו ויאמר: אלהים יחנך בתי! הוליכינו בתי אל חדר האורחים העניים!

שרה שכבה על מטה טורקית רכה, תפושה בחום הקדחת אשר להטה בתי נפשה, ותוליך עליה אימים, חיזיונות נוראים מדיבים נפש, וצלמי בלהות מדכאי רוח. במחזה: והנה היא שוכבת על מטתה בחדר משכבה במערדערישאווקא, והנה פתאום נפלה אש מן השמים ותאחז בארבע פנות הבית. הקורות נהפכו כרגע לאודים עשנים, ויתמוטטו בהמולה הנוראה ויפלו על לבה ויאכלו כל בדי עורה, והעשן הנורא שם מחנק לצוארה. היא שמעה קול אדם רב מדבר מתוך האש, אבל צר כחה לקרוא לעזרה, לשונה לחכה דבקה! בעמל רב הרימה את ראשה והנה בנימין ראש הקהל אורב לה מאחורי הגדר הדחויה ועל ידו משה לייבצקע החותף, פאותיו הרחבות עפו נפזרו ברוח, ועיניו הפיצו זועה, ויעמוד בין המהפכה ויאחז בידו כבלי ברזל, וירימם ויניעם הנה והנה וישמיעו קול צלצל ובצחוק לעג וחרוק שנים קרא: “ראי נא שרה גבירתי! בכבלים אלה אאסור את בנך היחיד ואשליכהו בירכתי המצודה, בין כלי התותח הגדולים על יד גשר הברזל התלוי בשלשלאות”, וישמיע עוד הפעם צחוק נורא ויעלם, והנה בחשכת הלילה תראה עדת כמרים אשר פניהם זועפים, לבושים במעילים שחורים אשר ממול ערפם יורדים צעיפים שחורים בעלי שלש צלעות וחגרות חבלים דקים לבנים אשר על שתי קצותיהם פעמוני משי לבנים — ינהרו לאט ברחוב, ובהגיעם רגליהם יחשפו מעילים לבנים תחת השחורים, פעמוני בית תפלת הבערנארדינים התנענעו בחזקה באשנבי המגדלים, ויריעו בקול צלצל נורא: “גין גן, גין גן”, ואחריהם ענו הכמרים במקהלה בקול עב ושפל מאד כמו מתחתיות הארץ, ואחריו קול עורבים שחורים, קולות מים רבים אדירים, קול הרוח, קול רעם בגלגל, קול גלגלי מרכבת אש שחרחרת ירקרקת אדמדמת רתומה לסוס אש קטן; בתוך המרכבה ישבה תמונה עטופה בתכריך שחור וידה אוחזת דגל אדום מעופף ברוח וממעל לו צלב זהב גדול; בריחי שערי בית התפלה נעתקו ברעש ממקומם, התמונה ירדה ותפלס לה נתיב בין הכמרים ותסר צעיפה מעל פניה, והנה שוד משדי! הנה היא בתה פריידיל.. אהה! היא תלעג תבוז ליקהת אם, תאריך לשון ממולה תשלח אצבע ותדבר און… ברוב אונים תקרא לאישה ולבנה, אך אין קול ואין קשב, רק מרחוק ראתה והנה גלגלותיהם צפות בנחל דם שוטף במרוצתו וגליו יהמו יתנשאו, וסביבותיהן יצופו עוד חללי אדם, גלגלות בלי גויות ותפלין על מצחיהן, גויות קצוצות יד ורגל, ידים ורגלים בלי גויות, זאבים וכלבים חזירים וכל שרץ למינהו יגרמו העצמות ילוקו את הדם בתאות נפש… פתאום קול צרה כמבכירה שמעה אזניה גוית בנה תכרע ללדת, נהפכו עליה ציריה, המילדת “טויבע” הזקנה הורידה את ראשה על החזה ושתי כפות ידיה השלובות הניפה מול עבר פניה ותבך ותאמר: אין כל תקוה בנך יוסף הולך למות! ברב אונים הניפה את ידה ממול המילדת, אך פתאום פשטו גדודים בחוץ פניהם להבים, שערותיהם הצהובות יורדות על מצחיהם ומכסות את עיניהם המזרות אימה, קרדמות גדולים בידיהם ויפילו חללים כעמיר מאחרי הקוצר, היא תחפץ לקום ולברוח ולהציל נפש בעלה הגוע אשר תקעו צור חרבם בלבו, הוא יביט עליה בעיני תחנונים יבקש עזרה, באהבת אשת נעורים תאמץ כחה ותהדוף ברגליה את קורות הבית אשר נהפכו לאודים, ואז נשמע קול נפץ נורא, כי השלחן הקטן אשר עמד מרגלותיה נפל ארצה וכל הכלים התפוצצו ותפקח את עיניה בבהלה נוראה ותשב על המטה. אז נגש מאיר ויתן מעט חלב אל פיה ויעמיד את השלחן על מקומו ויאמר: הרוח לך מעט שרה אשתי? קוי לה' רעיתי! הן הפליא לעשות עמנו כעת! ויתפלל תפלת מעריב בלב נשבר ובעת דובבו שפתיו: “מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים. האל הנפרע לנו מצרינו השם נפשנו בחיים” אז התרוצצו מחשבות רבות בקרבו; מצב עמו הנוכחי וכל קורותיו, רעים וטובים, מאז היה לגוי חלפו דרך מוחו בסקירה אחת, וברק תקוה האיר מחשכי לבו כי הצוררים יכרתו ושם עמו לעולם ינון, ולבו רחש תודה לעושה נפלאות אשר הראה לו נפלאות בליל זה, ועוד חשב ועוד הרבה לעוף על כנפי התקוה, ועוד שגב ישע בהלך נפשו לולא נפתחה דלת החדר והנערה היפה אשר היתה לא כבר מלאך מושיעו באה נשענת על יד אביה ותאמר: הנה הזקן אבי!

מאיר קם ממקומו וישתחו אפים ארצה, ואחרי רגעי דומיה קרא לאמר: בתך שר נכבד ומרומם הנצבת עמך בזה הופיעה לא כבר כמלאך מושיע בחוץ להציל אשה לקוחה למות, חיים וחסד עשתה עם אשתי.

ברכת אובדים תבוא על ראשה, ועל ראש הוריה הישרים אשר הדריכוה במעגלי צדק, אשר בצל קורתם ינוחו יגיעי כח עשוקים ורצוצים, כן אדוני מעוצר ומשפט לקחנו אבל עוד ברק תקוה יאיר לעמי האובד והמרדף בלי חשך כי ישובו אחרי מתי עוד העבים אחרי הגשם הנורא… ושמש צדקה הוסיף להאיר לארץ ולדרים עליה ולאורה ילך עמי בטח, עמי אשר כשל כחו… אמנם הנני רואה כי עוד לא פסו אמונים ישרי לב!

אדון הבית עמד בברכים כושלות ואנחה כבדה וממשכה עברה דרך גרונו, ובבבות עיניו נוצצו רסיסי דמעה.

ברגע זה באה גם הגבירה החדרה ואחריה הקרואים העליזים. אך בראותם את היהודי התנודדו ויביטו כמשתוממים וישאלו יחד: מי הוא זה ואיזה הוא? והכרת פניהם ענתה בם כי גם נחומיה נכמרו עליו.

– מאין תבוא ואן פניך מועדות? – שאל אחד הקרואים.

– זמר “מה יפית” יהודי כאשר אהבתי! היהודים לא יצלחו למאומה כי אם לזמר “מה יפית” או לקחת נשך ותרבית האם לא כן יהודי! הגידה! למה תחריש?

היהודי לטש עליו עיניו וירא כי שכור הוא ועל כן לא נפל עליו לבו. אך כאשר נגש אליו ויניח ידו על כתפו אז נסוג אחור בחרדה.

פני אדוני הבית רעמו מאד ויאמר בי ניקוליי קירילאוויטש חדל לך! אל תכלים את פני היהודי הזה אחרי בואו בצל קורתי.

– מאין תבוא? ואן פניך מועדות? שאלה הגברת ותבט עליו בעיני חמלה.

– מעיר אשדות הנני שב אל עיר מולדתי מערדערישאווקא!

– מערדערישאווקא? שאל אדוני הבית בחרדה ויתר ממקומו, פניו הלבינו כסיד, ברב כח עמד על רגליו וישאל: המכבר עזבת את עירך זקן? גם אנכי לפנים יליד מערדערישאווקא הייתי!

מאיר חדר מבטי עיניו על השר ויקמוט את מצחו כמו חפץ להכיר בו את אחד האצילים הצעירים אשר משכוהו חסד לפנים ולבו פחד ורחב בקרבו, אבל לשוא היה עמלו; וכמוהו גם השר לא גרע עינו ממנו ויבט עליו ויעביר ידו על מצחו ואחרי כן הניע כתפיו ויאמר הגידה מה שמך זקן? את יושביה היהודים ידעתי כלם בשם!

חותני נודע היה למשגב בין אחיך האצילים; שרידי הדור ההוא עוד יזכרוהו לטובה כיהודים כנוצרים אם גם קראוהו בשם מענדיל הכילי.

– ומה שמך אתה? שאל השר אשר קפץ ממקומו ויתחלחל וכהלום רעם נצב על מקומו מבלי נוע, עיניו קמו בחוריהן גם נשמת אפו חדלה וכמעט אבד כל רגשותיו.

– שמי מאיר בן יוסף לעווי!

צעקה פרועה ומוזרה התפרצה מגרון השר ויתנודד כשכור ויחשוב לנפול, אך כאשר מהרה אשתו ותאחז בכף ידו ותקרא בחרדה מה זה היה לך אישי? חוסו אדוני הביאו יין, חומץ, הנהו מתעלף אז שב רוחו אליו ויצעד צעד לאחוריו ויפרוש ארבות ידיו ויפול על צוארי מאיר ויתן קול עוז “אבי” ויאציל לו נשיקה ארוכה עד כי כמעט יצאה נפשו וקול בכיו נחבא.

שרה קפצה ממקומה ותתבונן בהמחזה ותצעק צעקה גדולה ותפול על המטה ותתעלף, אז התפרץ קול בכי השר ויפול עליה וינשק את לחייה הצנומות ושפתיה היבשות, אז נתנה גם הנערה בבכי קולה ותחרד גם אמה. ויתמהו הקרואים ויבהלו כל עבדי הבית ותהי זעקה גדולה, צוחה נוראה וחרדת אלהים בכל משכנות הארמון.


“נשמת היהודי הוא הבצע, הכסף הוא רק מגמת פניו נשמתו וחיי רוחו, בעד הבצע ימכור היהודי את אלהיו ומלכו, כבודו ומשפחתו, וכל לא יפלא ממנו בעד הבצע”! כה אמרו תמיד צורריו ומצמיתיו לא רק צורריו מחוץ אשר לא ידעהו רק למשמע אזנים על פי קבלת הורים ותורת מורים, כי גם צורריו מבית, מצמיתיו מקרבו יצאו אשר ידעהו היטב, הצוררים אשר גם עונם המה נכתם בספרי השטנה הכתובים על אחיהם האמללים — גם המה יחליטו כזאת, ולו גם אמת היתה בפיהם גם אז עוד לא ירשע כה בהשפטו: מדוע ירדוף היהודי אחרי הממון? מדוע זה לא ירדוף אחריו אם הוא מקור חייו ואם נסתם המקור הזה אז הוא עדי אובד, אמלל מכל יצורי תבל? כי האדמה אם כל חי תכלכל את כל ילודיה מהראם הגדול עד הרמש הקטן, לזה הכינה טרף ולמשנהו ירק השדה, ולהאדם לא הכינה מאומה ותצו עליו כי ישבע רק מעמל כפיו, ואיך יעמול היהודי? איך ישבע? אם בבור תחתיות במחשכים ישב וידיו אסורות ויפלא מהן לעשות תושיה? ומדוע זה לא יאהב כסף? וצורריו המה אשר להם נתנה הארץ לארכה ולרחבה ההם לא יאהבו את הכסף? אבל לו פקחו הרשעים הזדים את עיניהם לראות נכחות, אז ראו כי אין עם שונא בצע כעם היהודים. מיום ברוא אלהים שמים וארץ לא קרה עוד כי יהודי ירצח נפש אדם בעד חצי השקל או איזה קשיטות נחשת אשר ימצא בחיקו! אם נבקש בין רבבות אלפי רבני ישראל, גם בין הרעים שבהם אשר יהיו תמיד למשל ולשנינה בפי סופרי עמם, לא נמצא גם אחד אשר ירדוף שלמונים, ויקח שוחד להטות דין דלים להצדיק רשע, ולהרשיע צדיק; אם נחפש בכל גבול ישראל לא נמצא גם אחד אשר ימכור את אשת חיקו או בתו בצחוק הקלפים, ומה גם את אלהיו! עדים נאמנים המה ספרי דברי ימיו, יקראו ויראו כי לא רק כספו ורכושו כי גם חייו השליך מנגד בעד אמונתו ויבוא במנוחת לב באש ובמים, וגם דברים קלי ערך בדתו יכריעו את אהבת בצעו למשל: אם גם תקרה איזה “שאלה” על סיר הנזיד והבשר אשר בזעת אפו מצאהו ולשפות סיר אחר יפלא ממנו, בכל זאת לא ימעל מעל בדתו ועל פי משפט איזה יהודי כמותו אשר בשם “רב” נקרא ישפכהו החוצה ולא ישים לב לרעבון נפשות ביתו, ומה גם בשאלת חמץ בפסח! והיוצאים מן הכלל המה רק היהודים אשר למדו מעשי יושבי הארץ… נהפוך הוא אין עם בתבל אשר יפזר כספו כעם היהודים, היהודי לא יביא אל פיו החצי בימי שבתו ומועדו מאשר יפזר על צדקות שונות עליות, אתרוגים, פתיחות ארון הקדש, אתה הראית ועד ועוד, ואם גם מרביתן בכבוד יסודן אבל הכבוד גם הוא הלא רגש נעלה הוא!… ומי יפתח ידו כמוהו מיום גיחו מרחם עד רדתו קבר? וגם אחרי מותו ישלמו זרעיו אחריו מס מדי שנה בשנה בבית התפלה או על שדה הקברות, והיהודי הזה אשר מצבו רעוע יותר ממצב כל בני האדם על פני תבל; היהודי האמלל הזה רבו צרכיו יותר והוא לא יתאונן לא ייעף ולא ייגע! כי הכסף כאין בעיניו, וכן אם גם נשקיף על האגף השמאלי, מי יפזר כה כספו להבל ותוהו? מי יזיל כה זהב מכיסו להביא חדשים לבקרים קרבנות לאלילי המדה כמוהו?…

גם מאיר הלוי אם כי לא היה מעודו אדוק נלהב כי אם איש נאור ומשכיל בכל זאת נער כפיו מתמוך בכסף בנו יחידו בעת צרתו אשר בין ערפלי מחסורו הנורא ראה עין בעין את המות מניף עליו חרמשו! לשוא בכה והתחנן לפניו בנו השר! לשוא הפצירו בו גם אשתו ובתו לקחת מידם סך כסף אשר בו יוכלו לכלכל את שיבתם ולגדל גם את שלשת נכדיו אם יאבה להשיבם מגליציא! כי הוא באחת: “לו גם לא בגדת באמונת אבותיך גם אז תועבה היתה לי תשועת אדם אם בן הוא או איש זר, באלהים אשים תוחלתי!” ולא רק כסף — כי גם מרכבתו אשר הכין לדרכם לא קבל וישכר עגלה מאחד האכרים להוליכם יבוקה.

בעוד איזה ימים אחרי שוב שרה לאיתנה עזבו את ארמון בנם השר הגדול והנחמד, בעוני וחסר כל רק בצרורו הקטן על שכמו, הבן נפל חליפות בזרועות אביו ואמו ויחבק וינשק להם ויבך, גם שרה נפלה חליפות על צוארי בנה כלתה ונכדתה היפה ותשק להן ותשפוך דמע כמים, גם מאיר בכה וישק לבנו ולנכדתו ויברכם ויאמר; הן עזבת את דתך אבל את עמך זכור!… את עמך האמלל! ואל תשים אשם נפשו בגלל הפרט אשר בקרבו, ראיתי רבים אשר עזבו את דתם והנם דבקים בעמם מאד. ובדברים אלה נפרדו איש מעל רעהו…

ביום המחרת נראו מאיר ושרה אשתו ביבוק בבית הנתיבות “דרומית מערבית” בהאולם הגדול המלא מפה לפה עוברים ושבים, בני הארץ, יהודים, אנשי צבא – על יד אחד העמודים הגדולים, מאיר אחז צרורו הקטן ושרה ישבה עצובת רוח ופניה הלבנים והדלים הפיקו מכאוב ושברון לב חדש ולרגעים נגולו רסיסי דמעה מעיניה.

– התוסיפי לשוב לאולתך שרה? גער בה מאיר כאיש אשר קבל תנחומים – ראי שרה אל תחטאי לאלהים!

– אהה מאיר יקירי! מה אעשה ושדי הרך לבי! הטבעת העציבה את רוחי מאד, שלמה שלם בעדה מאה וחמשים שקל ואתה גם את החצי לא לקחת!

– על הכסף ידאב לבך? – שאל מאיר בצחוק ויגון יחד.

– בי אישי היקר אל תלעג לי! הטבעת היתה לי שארית כל מחמדי מקדם! זכרון בתי היקרה! הה בתי בתי! ובדברה נפתח עוד הפעם מקור דמעותיה ותמרר בבכי. אם כי התאמצה בכל עוז לעצור ברוחה ותעביר מטפחתה על עיניה למחות דמעותיה, אך פתאום התנודדה ותאחז ביד מאיר ותקרא בבהלה.

– הה מאיר אישי, בין האסירים המובלים בידי אנשי החיל ראיתי גם את “בנימין הכלבי” הוא ילך בלי כח על משענתו שבה זרקה בו, וקרעים ילבש, הה! מה נורא המראהו מאד!…

– איפוא ראיתו? איהו?

– שמה בין אנשי החיל! שמה בין ההמון הגדול! שמה! שמה! אך הנה קול הפעמון נשמע נמהר נא אישי, הנה הפעמון השלישי! הנה המסע נכון!

מאיר לקח צרורו על שכמו ויאחז ביד שרה ויצא ויעל בעגלה, ואחרי אשר נעתק המסע אז נשקף מאיר בעד החלון על העמק והגבעה אשר יעטפו חומות וחיל גנים ופרדסים ויניע ראשו כמו חשב בלבו: מי יודע אם יבואו עוד ימים אשר גם היהודי יוכל למצוא לו מקום ללון בהעיר הקדושה הזאת או לא?.

* * *

מי עם חכם ונבון כהגוי הקטן הזה כעם ישראל? מי גוי אשר צדקה עשה כמוהו? הלא גם בוזיו לא יוכלו לשלול ממנו מעלות רוחו אלה כי על כן ישנאוהו. כי יפחדו פן יכבשם במעלות רוחו אלה; אבל למרות הכלל הזה נראה לפעמים ההיפך כי ה“עם החכם והנבון הזה” יבער ויכסל מאד עד כי כלימה תכסה פנינו, אשר לו ידעו אולתו זאת צורריו המתנקשים בנפשו, כי אז תחת ירא מפניו רק בזו לעגו לו כבשנים קדמוניות. האם לא אולת מעוררת צחוק וקלסה בלב כל איש נלבב לראות איך החכם והנבון הזה יתן ידיו ורגליו לכל נוכל ובליעל לאסרו בחבלים לשימו בשק ולמכרו בפומבי ביום השוק? וכל הפגעים האלה לא הסירו ממנו אולתו; אתמול הונהו נוכל בדמות צדיק עטוף באדרת אמונה, ואחרי אשר נוכח לדעת כי רמהו זה ויאכל אכל רק את כספו וידע להזהר, יוליכהו היום שולל נוכל בדמות משכיל עטוף ומקשט במחלצות אהבת הלאום, למחר כאשר יבוא לידי נסיון ויוכח לדעת כי גם זה רק את דמו מצץ והועיל לא הועיל אז יונהו איש בעל דו פרצופין, ואחרי שגיאותיו הרבות לא ילמד לדעת כי אך למותר לו בעלי טובות אלה או למחסור, והנם רק כפצעים בבשרו אשר בסורם ונרפא מכל נגע ומחלה והגויה תשוב לאיתנה; הוא לא יבין את אלה או לא יאבה הבין, הוא יתן כסף בשמחה רבה וכאשר יבקש ממנו איש ישר ונאמן לדבר טוב ומועיל אז ישיב פניו ריקם ויתאמץ בכל כחו להראות כי הדבר ההוא איננו לא טוב ולא מועיל, יחקור וידרוש ויעמיד הדברים על דעתו, כי כן דרך בני עמנו תמיד המה נדיבי לב רק יאהבו כי יוקח מהם בערמה ומרמה או כי יוקח בחזקה… ולא במישרים וברצון טוב… המה יכבדו ויעריצו רק את התקיף העריץ אשר זרועו מושלה לו להדוך רב אדם תחתיו, אשר יאכל את בשרם ומוח עצמותיהם ישתה.. ואת השוע הנדיב הגומל להם חסדים טובים ישנאו ויבזו ועשו נבלה עמו, יתנקשו בנפשו יפרשו רשת ליד מעגלו יצודוהו למדחפות… אפס כי אם במקרה יהפך הגלגל על שני אלה ומקרה ופגע יקרה את שניהם או אז יהפך גם לבבם, אז ישיבו ידם על העריץ ואשר קצרה ידם מעשות לו, אז ישיבו לו היום בנשך ותרבית; ולאיש חרמם לפנים ישימו שלום טובה וברכה חן וחסד, ישישו לעשות צדק לאסוף נדבות למענו, ובנפלו על ערש דוי אז ברחמים גדולים יאספוהו אל בית החולים ויהפכו משכבו בחליו וינודו לו, ומה גם במותו אז גם אויביו ישלימו אתו ורעים אהובים יולדו לו, קרובים וידידים אשר יגמלו לו החסד האחרון מגדולם ועד קטנם ילוהו לבית עולמו וגם תינוק בעריסה לא ישאר, ויספרו בשבחו ויגידו רוב צדקותיו וחסדיו לפנים…

וכן היתה גם אחרית שני מיודענו בנימין הכלבי ומאיר חתן הכילי אחרי שובם ביום אחד מקץ עשרים שנה למערדערישאווקא עיר מולדתם דלים וריקים, את בנימין קבלו בני עירו בהכבוד ההוא אשר יקדמו אכרי הכפר פני זאב זקן נוטה למות אשר בימי נעוריו עשה שמות בעדרי צאנם…

כי בנימין שב מארץ גלותו עור בשתי עיניו וחברות רגליו הבאישו נמקו, אשתו שרתה בתור שפחה באחת הערים הקרובות, בניו ובנותיו איש לעברו תעו בעוני וחסר כל, והבן האחד אשר מצא במערדערישאווקא אם גם לא דל היה חלקו בחיים לא נתנהו לדרוך על סף ביתו, ויחזיר על הפתחים וישאל ללחם וכל רואה בו יתנודד ויאמר: הזה הוא האיש מרעיש מערדערישאווקא אשר מפניו רגזו וחלו כל?.. מדי עברו ברחובות קריה יגשש במקלו רצפת אבני הרחוב וישאל את פני העוברים “איפוא הוא רחוב “ההקדש”?” אז יש אשר יכמרו נחומיהם עליו ויש אשר יסתוללו בו ויאמרו: נוליכך אל “ההקדש” אך השבע לנו באלהים כי לא תוסיף להעביט את מנורות שבתנו בעד המס ולא תשלח את משה לייבצקע לחתוף את בנינו לגזל אותם מזרועותינו ולהושיבם במחשכי “ההקדש” ולמסרם לצבא או לקחת מאתים שקל לגלגלת“! גם ב”ההקדש" ידריכוהו העניים מנוחה, גם משה לייבצקע איש בריתו לפנים ביניהם וגם המשגיח שמואל קעמעלעס לא יצילהו מיד עושקיו כח, כי עוד ישמח לאדו ויקרא: "זה הוא גמולך רשע עריץ אשר גזלת את בני היחיד מזרועותי ותמכרהו בכסף ועד היום לא אדע איפוא נכחד קימו, שכב בליעל אסיר עני במקום אשר אסירך אתה שכבו, ויזכור לפניו דברי נעים זמירות ישראל: “ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע”! (וראשי הקהל במערדערישאווקא אשר עוד יעשקו דלים ירוצצו אביונים גם אחרי אשר נשבר גאון עזם לרגלי חוק הצבא החדש — לא יקחו מוסר) רק משפחה אחת קטנה בעיר אשר תשים עינה לחומלה את בנימין האמלל ולא תשמור לו עברתה… המשפחה הזאת היא משפחת הלוי מאיר חתן הכילי ושרה אשתו אשר בשובם אל עירם קדמו כל יושביה את פניהם בכבוד, שלשת ימים היה בית מלונם מלא מפה לפה, כי כל נכבדי העיר, ובראשם הרב החדש באו לדרוש לשלומם, ובשבת הראשון בבית התפלה הוליכהו הגבאי על מקומו לפנים בכתל המזרח על יד הרב ובמצותו נקרא לתורה יע–מוד רבנו מורנו רבי מאיר בן מורנו רבי יוסף שלי–שי!! וכן כבדו גם הנשים את שרה בעזרת הנשים. וכאשר עלה הבמתה וברדתו תקעו לו איש איש ידו לשלום והביטו אחריו ברגשי כבוד ויספרו איש לרעהו רוב עשרו וכבודו לפנים ורוב צדקותיו וחסדיו ואשר עבר עליו.

בעוד ימים אחדים מכר מאיר באלף שקל את מגרש אחוזתו השמם, ואז נסוגו נכבדי העיר אחור ממחשבתם אשר יזמו לשלוח למאיר קצבה מדי שבוע בשבוע מקופת הצדקה, כי מאיר יתן עוד מפרי כספו זה צדקה לעניים ויבלה ימיו בתורה ומעשים טובים וימצא בם שעשועים לנפשו, אך לבו חלל בקרבו על מצב עמו הנורא מבית ומחוץ אשר יום יום ירד מטה מטה ותלאותיו הגיעו למעלה ראש… על השנויים הרעים אשר מצא בעירו שנוים חומריים ומוסריים. בני הארץ אשר בשלום ושלוה התהלכו את היהודים לפנים, נהפכו להם כעת לאויבים נוראים, אשר לולא כח העוצר כי אז עלו עליהם וישחיתום… עשירים נכבדים רשו ורעבו, ופוחזים רשים ונקלים התרוממו מאשפתות ויבעטו ברגל גאוה… בני הנעורים אשר הגו לפנים בתורה וילכו בדרכי יושר הנה כעת יבלו ימיהם בספורי אהבים אשר אין בם מועיל, לבם סג יחדו לא יאמינו גם לא יאָמנו ומה תקותם לימים יבואו? גם הבנות השחיתו את דרכן מאד ותתנצלנה את עדין אשר היו להן לירושה מאמותיהן מימי קדם…. מאיר פקח עיניו על הדבר הזה ויאנח מרה, ויאמר אל לבו, הה הזאת היא תקותי כי ישכיל עמי?…

שרה אשתו בלכתה יום יום ערב ובקר להתפלל תפתח ידה להעניים אשר רבו, מהעת אשר עזבה את העיר כעשרים שנה, כפל כפלים (כן ימעטו!) והעניות הזקנות יסובבוה ויסכו לה נסך דמעה ותודה, ובעברה לפני בית אביה לפנים אשר כיום הוא קדש לבקור חולים ותלמוד תורה תניע ראשה, תאנח גם מים יקוו סביב בת עינה אך תמהר למחותן, וכאז כעתה היא אם ליתומים רעיה לאלמנות נוחם לנשברי לב ודכאי רוח תושיע. רק זכרון בנה יעכר את רוחה מאד ועל כן רק עצב ויגון חתולתה. רק ביום אשר תקבל מכתב מבראדי משלום צאצאיה יצהלו פניה מאד, ונשי מערדערישאווקא לא תשמיענה עוד תלונה, בשבתן על מעלות בתיהן לעת ערב או ביום השבת, על שרה אשר חללה קדושת הצעיף הגדול בקשר של קימא, אחרי כי בנותיהן וכלותיהן הגה חללו בעונותנו הרבים גם קדושת הפאה הנכרית ויוצאות פרועות ראש, רק משנה לשנה בראש השנה ויום הכפורים תשימנה אותן על ראשן מאימת יום הדין…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!