רקע
גי דה מופאסאן
ליבנו

 

חלק ראשון    🔗

I    🔗

באחד הימים ומַסיבַל המנגן, היוצר המפֹאר של האֹפּרה “רבקה”, זה האיש שזה חמש־עשרה שנה קוראים לו בשם “האמָן הצעיר והמהֻלל”, אמר אל ידידו אַנדרֵי מַריוֹל;

– מדוע זה לא הואלת להתוַדע מימיך אל הגברת מיכל די־בוֹרן? הַאמינה,כי זו היא אחת הנשים הנאות ביותר אשר בפַרִיז בימינו.

– יען כי איני רואה את עצמי הגון לעמוד במחיצתה.

– טועה אתה, חביבי. טרקלינה של האשה הזאת מיֻחד הוא במינו, רוח חדש יש בו, רוח חיים, וחן־אמנות שפוך עליו. שָׁם תשמע נגינה נבחרה, שם תשמע שיחות נאות כאלה שנשמעו בטרקלינים בשנות המאה שעברה. ואת פניך יקבלו שם בכבוד, ראשית, על שמנגן אתה בכנור להפליא, שנית, מפני שהרבה סִפּרו בשבחך בבית ההוא, ולאחרונה, משום שאמרו עליך, כי אינך אדם מצוי ולא הכֹּל זוכים לקבל פניך.

מַריוֹל מצא נחת־רוח בדברי ידידו, אך אמר לסרב עוד, ובלבו הרהר, כי האשה הצעירה היא ששָׂמה את הדברים בפיו, ובשעה שהוציא מפיו מתוך בטול: “אין לבי לכך”, התערב בדבור זה הסכם לקבל דברי חברו.

ומַסיבַל שב ואמר:

– רצונך שאביאך אל ביתה ביום מן הימים האלה? אכן יודע אתה את האשה הזאת על־פי כֻלנו, שמקֹרביה אנו ורגילים להרבות שיחה על אודותיה. זו היא אשה יפה מאד, כבת עשרים־ושמונה, טובת־שׂכל, שאינה רוצה להנשא שנית, כי היתה אֻמללה מאד בנשואיה הראשונים. היא עשתה את ביתה בית־וַעד לאנשים נעימים לה. לא רבים ביניהם האדונים מחברי הקלוב או מעולם האצילים. יש מהם רק מקצת, כמה שצריך מפני הכבוד. היא תשמח מאד באשר אביאך אליה.

מריוֹל נֻצח וענה:

– יהי כדבריך! באחד הימים אלך עמך.

בראשית השבוע הבא נכנס המנגן לביתו ושאל:

– האם שעתך פנויה מחר?

– ודאי… הן.

– טוב. אביאך אפוא אל בית הגברת די־בורן. היא מִלאה את ידי להזמינך. הנה דברה אליך.

אחרי אשר התישב מַריוֹל שעה קלה מפני הנמוס, ענה ואמר:

– טוב. נכון אני.

אנדרי מריוֹל הוא כבן שלשים־ושבע, רַוָּק ובטל ממלאכה, איש עשיר עד כדי לחיות לפי טעמו, לתור בארצות ולרכֹש לו קבוצה נאה של תמונות חדשות ושל צעצועים עתיקים, והוא קנה לו שֵׁם של איש־הרוח, בעל־דמיון במקצת, פרא במקצת, בעל־שגעונות בז לבריות במקצת ויושב־אהל לא מתוך ענוה אלא מתוך גאוה. הוא היה בעל־כשרון, עָדין מאד, אך קר־רוח; מסֻגל היה להבין הכֹּל ואולי גם לפעֹל הרבה, ואולם הוא בחר להָנות מן החיים כאיש מתבונן או כחובב. אִלו היה עני,היה נעשה, בלי־ספק, לאיש מצֻין או מפֹאר; אך בהיותו בעל־הון מִלֵּדה, הוכיח תמיד את עצמו על שלא עלה בידו להיות לאיש. אמנם הוא עשה נסיונות אחדים בעולם האמנות, אך הנסיונות היו קלושים. תחִלה פנה אל הספרות, בהדפיסו ספורי־מסע נעימים, מעוררים וכתובים בסגנון נאה; אחרי־כן שָׂם פניו אל הנגינה ולמד לנגן בכנור, עד אשר קנה לו שֵׁם של מבין גם בין מנגנים על־פי אֻמנותם; ולבסוף עשה נסיון לעסוק בפִסוּל, באמנות זו, שמלאכת חָרש או הכשרון לצור צורות עזות ומשֻׁנות נחשבים בעיני עמי־הארץ לעבודת יצירה עמֻקה. הפֶּסֶל הקטן שלו, העשוי חֵמר: “הַמַּעֲכן מטוניס”, זכה להכרה ב“אולם־התערוכה” בשנה שעברה.

הוא היה אמן ברכיבה וגם, כפי שאמרו, חרוץ בנפתולי־נשק, אף כי מימיו לא הראה כֹחו ברבים, כשם שבכלל היה מונע עצמו בחברת אמנים, במקום שצריך היה לחשֹׁש מפני התחרות רצינית.

אך ידידיו הוקירוהו וכֻלם סִפּרו בשבחו, אולי מפני שלא האפיל עליהם. על־כל־פנים אמרו עליו, שידיד נאמן הוא, בעל־נפש, נעים בהליכותיו ונוח מאד לבריות.

הוא היה בעל־קומה זקָנו השחור גזוז על־גבי לחייו ומָארך יפֶה בקצהו על סנטרו, שערות ראשו, שֶׁשֵּׂבה זרקה בהן, היו מתֻלתּלות נָאֶה, ועיניו השחורות, הבהירות, העֵרות, החשדניות והקשות במקצת הביטו נִכחן אל־פני העולם.

בין ידידיו הקרובים היו האמנים, הסופר גַּסטוֹן דֵּי־לַמַּרת, המנגן מַסיבַל, הצַיָּרים יוֹבִּין, רִיבוֹלֵי, די־מוֹדוֹל, וכֻלם הוקירו מאד את שכלו, את ידידותו את רוחו וגם את דעתו על היצירה, אף כי בסתר לבם, מתוך יהירות המיֻחדת לאמנים שקנו להם שֵׁם, חשבו אותו לאדם חביב מאד ופקח מאד, שהאמנות לא עלתה בידו.

מתוך עמידתו הַגֵּאה היה נראה כאומר: “אין אני כלום, מפני שלא חפצתי להיות מאום”. הוא היה שרוי אפוא בתוך חבורה קטנה והיה מתרחק מן הנמוסים והקשוטים ומן הטרקלינים הגדולים, במקום שאנשים אחרים היו מהירים יותר ממנו והוא היה בטל בהמון בני־האדם. הוא הואיל לבקר רק את אלה, שודאי יוקירו את יתרונותיו הגלוים והנסתרים; ואם הסכים הפעם עד־מהרה ללכת לביתה של הגברת מיכל די־בורן, אין זה אלא מפני שידידיו הטובים, אלה שפרמו בכל מקום את כשרונו הגנוז, היו מבאי־ביתה של האשה הצעירה ההיא.

היא דרה בבית נאה ברחוב הגנרל פוֹאַי, מאחורי בית־התפלה של אוֹגוּסטִין הקדוש. שני חדרים היו פונים אל הרחוב: חדר האֹכל וטרקלין, זה המיֻחד לקבל פני אורחים. אחד מהם היה טרקלין שני, גדול מאד, ארכו יתר על רחבו, ושלשה חלונותיו פתוחים לאילנות הגן, שעפאיהם נגעו בתריסים, והוא מקֻשט בכלים ושאר דברים יקרים מאד ופשוטים, עשוים בטוּב־טעם וברב מחיר. הכסאות, השלחנות, הארונות הקטנים או הכונניות, הציורים המניפות והצורות העשויות פּוֹרצֵילַנה תחת מכסה זכוכית, העציצים, הפסילים, השעון הגדול בתוך קשוטי־קיר, כל הפאר של האולם הזה אשר לאשה הצעירה משך או לקח כל עין בצורתו הנאה, במוצאו העתיק או בנוֹי שלו. כדי לברֹא לה את תפארת ביתה, שהתהדרה בו כמו ביפי גופה, לקחה לעזר את הטעם, את הידידות, את החִבּה ואת כשרון־ההמצאה של כל האמנים אשר ידעה. הם בקשו ומצאו בשבילה, כי על־כן עשירה היתה וידה השיגה לשלם יָפֶה, את כל הדברים שאינם בנמצא, שהחובב ההמוני אינו יודע ערכם, והיא בנתה לה בסיועם בית מפֹאר, שלא היה פתוח אלא ליחידי סגֻלה, והיא האמינה, כי בו ימצאו נחת ואליו יבואו ברצון רב, מאשר אל הטרקלינים ההמוניים של הנשים מבנות האצילים.

אכן זה היה אחד מן הרעיונות החביבים עליה להביעם, כי הגַּוָּנים של קשוטי הקירות ושל האריגים, הנעימוּת של הכסאות למושב, הנוי של הצורות והחן השפוך על הכֹּל, הם שמושכים את העין וצודים את הנפש כמו בת־הצחוק הנאה של בעלת־הבית. חדרים אהובים או שנואים ־היתה אומרת ־עשירים או דלים יש להם כֹּח מושך או כֹח דוחה, כמו האנשים הדרים בהם. הם מעוררים או מטמטמים את הלב, מחממים או מצננים את הרוח, מביאים לידי דבור או לידי שתיקה, מטילים עצבות או עליזות, מעוררים בקרב כל איש הבא רצון לשבת שם או לצאת.

בתוך היציע הזה, האפל קצת, בין שני עציצים עם פרחים, עמד פסנתר גדול במקום הכבוד ונראה כאדון־החדר. ברִחוק־מקום קצת חִבֵּר פתח רחב עם דלתַיִם את החדר הזה עם חדר־המטות, שהיה פתוח אל חדר־העדי, גדול ומקֻשט אף הוא, ומרבדים של אטון פרסי פרושׂים שם, כמו בטרקלין של קיץ, והגברת די־בורן, בהיותה לבדה, רגילה היתה לשבת שם.

היא היתה נשואה לאיש נבל בעל־נמוס למראה, אחד מאלה השוררים בביתם, שהכֹּל צריכים להכנע מפניהם ולבטל רצונם, והאשה היתה אֻמללה מאד בראשית חייה. חמש שנים היתה מחֻיבה לשאת עת תביעותיו, את גסותו, את קנאתו, וגם את מעשי האלמות של הבעל הקשה הזה, ובהיותה מדֻכּאה ומֻכּת־תמהון, נשאה בדומיה את מרירות חיי־נשואיה, כי נפשה היתה רצוצה תחת שלטון העריצות והאכזריות של הגבר הגס הזה, שהיתה לו לטרף.

ובאחד הימים, בשובו אל ביתו, מת האיש מיתה חטופה, וכאשר ראתה האשה את גופת בעלה, עטופה שמיכה, נעצה בו עיניה ולא יכלה להאמין, כי אמנם גאֻלתה באה, ורגש גיל עצור תקף את נפשה, ופחד פחדה, פן יראו אחרים את שמחתה.

מטבעהּ היתה בת־חורין, עליזה וגם הוללה, גמישה מאד וצודה נפשות, מתפרצת פתאם מתוך מין הפקרות, הנטועה מבלי־דעת בנפשות קצת מנערות פּריז, ששאפו אל קִרבן מילדותן את האויר המרירי של הבּולוַרים, ששם עולים ערב־ערב דרך השערים הפתוחים של התיאטראות ומתערבים הרוחות של החזיונות המהֻללים והמחֻללים; ובכל־זאת צפנה האשה הזאת בלבה בחמש שנות שעבודה ענוָה מוזרה, שהתרבה עם אֹמֶץ־לבה מימי נעוריה, מין פחד גדול מפני דבור יתיר או מעשה שלא־כהוגן. ועם זה באה אל לבה תשוקה עצומה להחלץ והחלטה גמורה, שלא לחלל עוד עד־עולם את חֵרותה.

אישהּ, שהיה מעֹרב עם הבריות, חִנֵך אותה לקדם את באי־ביתו כשפחה אִלֶּמת, עדויה, אדיבה ומקֻשטה. בין ידידיו של העריץ הזה היו אמנם רבים, שהיתה מקבלת פניהם בחבּה, שומעת דבריהם בעֹנג, אך מעולם לא העֵזה להביע להם, כמה היא מבינה ומוקירה אותם.

כאשר תמו ימי אֶבלה, הזמינה אחדים מהם אל ביתה לסעוד בערב. שנים מהם נמנעו מלבוא, ושלשה קבלו את ההזמנה, ולתמהונם ראו לפניהם אשה צעירה, בעלת לב פתוח והליכות נאות, שבחברָתהּ מצאו נחת־רוח ושמעו מפיה דברי נֹעם על־אודותיו התענוג שגרמו לה בבואם לפנים אֶל ביתה.

מעט–מעט בחרה מקרב מודעיה לפנים, שלא הכירו בה או לא הבינו לה קֹדם, חבורה קטנה לפי טעמה, ובאלמנותה, בהיותה בת־חורין אך אשה שומרת כבוֹדהּ, פתחה ביתה לפני כל המפֻרסמים ביותר בפַריז ורק לפני נשים אחדות.

הראשונים מבאי־ביתה נעשו מקֹרבים לה, מעין יסוד חברָתהּ, והם שמשכו את האחרים ושִׁוּוּ על הבית הוד של חצר־מלכות, שכֹּל הבאים שָׁמה יש להם או יחוס־עצמם או יחוס־אבות, כי גם אחדים מבני משפחות מפֹארות נמצאו בין בני־העליה שאינם מיֻחסים.

אביה, מר פּרַדּוֹן, שהיה דר בעליה בביתה, שִׁמֵּש לה כסות־עינים ושומר על כבודה. הוא היה אציל זקן, הדור מאד, איש־רוח, מחזר אחרי בתו, שהתהלך עמה לא כעם בת, אלא כעם גברת כבוּדה. הוא היה יושב־ראש בסעֻדות של חמִשי־בשבת, שקנו להן עד־מהרה שֵׁם בפַריז והיו לשיחה, ורבים שאפו אליהן. הלכו ורבו הבקשות להתוַדע ולהיות מֻזמן, דנו עליהן, וכמה מהן נדחו לאחר מין “הצבָּעה” של בני־החבורה מן המקֹרבים. הדבּורים השנונים שיצאו מקרב חבורה זו היו מתפשטים בעיר. ההתחלות של המשַׂחקים, של האמנים ושל המשוררים הצעירים מצאו להן מקום שָׁמה, ומשם באה ראשית הפרסום. משוררים בעלי בלורית, שהובאו על־ידי גַסטוֹן די־לַמַּרתּ, פִּנו מקומם ליד הפסנתר למנגנים־בכנור אונגרים, שבאו עם מַסיבַל; והמחוללות מארצות רחוקות הראו בבית הזה את רקודיהן המעוררים קֹדם שעלו על הבמה לפני הקהל בתיאטרון “עדן” או “פוֹלֵי־בֶּרזֶ’ר”.

הגברת די־בורן, שידידיה השגיחו עליה בשבע עינים, והיא עצמה זכרה מימי נשואיה להשמר מן הדִּבָּה, השׂכּילה שלא להרבות את מספר מודעיה. היא מצאה נחת ופחד בזמן אחד בשיחת הבריות ומחשבותיהם עליה, ולכן מסרה עצמה לנטיותיה הפרועות קצת בזהירות יתרה. היא שמרה על שמָהּ הטוב ופָחדה מפני מעשי הוללות, וגם בשעת עליזותה נשארה מיֻשבת, והיא ידעה מדה וקצב למעשי־עֹז שלה, ומכל משמר שָׁמרה את נפשה, לבל יחשדוה בשום חִבּוּר, בשום אהבה, בשום אינטריגה.

הכל נִסו את כֹּחם לקחת את לבה; אך איש מהם, אומרים, לא הצליח. הם הודו, כי כן הוא, אף הביעו ביניהם־לבין־עצמם את פליאתם על הדבר, כי הגברים אינם מאמינים, ואפשר שבצדק, בצניעותן של הנשים העומדות ברשות עצמן. ועל־אודותיה התהלכה אגדה אחת. אמרו, כי בעלה, בימי־נשואיה הראשונים, היה גס באֹפן נורא ותביעותיו ממנה היו בלתי־צפויות, עד אשר נרפאה לעולם מן האהבה לגברים. ומקֹרביה היו דנים לעתים קרובות בדבר זה. כֻּלם באו פה־אחד לכלל דעה זו, כי נערה צעירה המחֻנכת בתוך הדמיון על־אודותיו מנעמי האהבה העתידים לה והשרויה בתוך צִפִּיָּה לסוֹד מטיל־חרדה, שנראה לה לא־יפה ולא טהור, אך מלֵא־עדן, צריכה להית מדֻכּאה ורצוצה בשעה שהתביעות של הנשואין תִּגָּלינה לה על־ידי איש גס.

הפילוסוף של העולם גֵיאוֹרג די־מַלטרֵי היה מלגלג בנחת ואומר:

– יבוא יומה. כל הנשים הללו יומן בא. ככל אשר יאַחר לבוא, כן יגדל תָּקפּוֹ. וידידתנו, שיש לה טעם אמנותי, עתידה לנפול ברשת של משורר או מנגן.

גַּסטון די־לַמַּרתּ החזיק בדעה אחרת. בתור מסַפר, מסתכל ופסיכוֹלוֹג, שהקדיש עצמו לחקור את בני־העולם, שעשה כמה תאורים אירוניים ונאמנים, התאַמר לדעת ולנתּח את נפש האשה ולחדור אל תוכה מאין כמוהו. הוא מנה את הגברת די־בורן בין הנשים הפגומות של הדור, שאת טִפּוסן תֵּאר ברוֹמַן המהֻלל שלו: “אחת מאלה”. הוא היה הראשון, שתאר את המין החדש הזה של הנשים הנרגזות על־ידי העצבים החולניים, המלאות אלפי תשוקות סותרות זו את זו, שאינן מצטרפות לרצון אחד, המתיאשות מכֹּל, מבלי אשר טעמו מאום, באשמת המאורעות, התקופה, הזמן הזה, ספרי הדור, ונפשן החסרה אש, באין מאויים עזים, הרי היא תערובת של שגעון ילד מפֻנק עם יבֵשוּת של זקן סַפקן.

אף הוא, כשאר חבריו, נסה לצוד את האשה והעלה חרס בידו.

כי הנה כל בני החבורה הנאמנה הגו איש־איש בזמנו אהבה אל הגברת די־בורן, ולאחר שעת־המשבר עוד נשארו כרוכים אחריה ונמנים לה, כל אחד לפי מדרגתו. הם הצטרפו יחד מעט־מעט למן קְהִלה קדושה, היא היתה להם למַדּוֹנה, שבָּה דברו איש עם רעהו כל הימים וקסמה היה נסוך עליהם גם בהיותם הרחק ממנה. הם היו מהללים ומשבחים אותה, מבקרים ומוכיחים אותה, הכֹּל לפי היום, לפי דבריה ומעשיה הטובים או הרעים, הרכים או הקשים. הם קנאו איש ברעהו חליפות, ארבו קצת זה לזה, כֻּלם יחד שמרו עליה, לבל יקרב אליה מתחרה מסֻכּן כל־שהוא.

שבעה היו מן התדירים: מַסיבַל, גַסטוֹן די־לַמַּרתּ פרֵיסניל הבריא, הפילוסוף הצעיר, בן־עולם־הזה, מר גיאורג די־מַלטרֵי, המפֻרסם בשנינותיו, בבקיאותו הרַבּה, בשיחותיו בעניני השעה, זה האיש, שלא היה מובן גם לחסידיו הנלהבים ביותר ושמלבושיו היו מסֻלסלים כמו רעיונותיו. אל בני־העליה האלה הצטרפו עוד אנשים אחדים פשוטים, מן החברה העליונה הגרַף די־מַרַנטין, הבָּרון די־גרַוִּיל ושנים־שלשה אחרים.

בעלי־הבכוֹרה מן החבורה של הנבחרים היו שנים: מַסיבַל ולַמַּרתּ, שנִתֵּן להם הכשרון לעַנֵּג בכל עת את האשה הצעירה, שמצאה נחת בחרותם האמנותית, בפטפוטם, בכשרונם ללגלג על כל העולם ובשעת־רצון גם עליה. אך הזהירות בכַוָּנה ושלא־בכַוָּנה, שהיתה זהירה שלא להסביר פנים לאחד יתר על השני ולחַלק בין שניהם את חסדה במדה שוה, יצרה בין שני האנשים מין ידידות מהולה באיבה ועֵרוּת־רוח, שעשתה אותם שנונים.

פעמים שאחד מהם, כדי להתל בחבריו, היה מכניס עמו ידיד. אך באשר לא היה הידיד הזה מעולם איש מפֹאר מאד או איש נעלה מאד, התחבּרו כנגדו החברים ועד־מהרה הוציאוהו.

וכך הביא מַסיבַל אל הבית את חברו אנדרֵי־מַריוֹל.

משרת לבוש־שחורים הכריז את השמות:

– מר מַסיבַל!

– מר מַריוֹל!

תחת ענן גדול ומפֻזר של משי וָרֹד, תחת צִפּוּי רחב על־גבי מנורת־עמוד, שהיתה נצבת על כַּן גבוה עשוי ברוֹנזה מָזהָבה, נִתּז אור בהיר על־פני שלחן מרֻבּע עשוי שַׁיש, וראש־אשה עם שלשה ראשי־גברים היו כפופים על־גבי אַלבּום, שהביא עמו הערב לַמַּרתּ. הרוֹמניסט עמד ביניהם, הפך את הדפים ונתן את באוריו.

אחד מן הראשים הִפנה פניו, ומַריוֹל שנכנס ראה לעיניו צורה בהירה, צהבהבה אדֻמה קצת, והשׂערות הדקות על־גבי הרַקות נראו בוערות כלהבה בתוך שיחים. החֹטם הדק והמורם הוליד בת־צחוק על הפנים האלה; הפה היפה עם השפתים הקצובות, הגומות העמֻקות בלחייו, סנטרו הבולט והמחֻלק עשו את פניו גחכניים, אך עיניו, על־פי הֶפך משֻׁנה, הביאו מֵילַנכוֹליה. העינים האלה היו כחֻלות ומראיהן כֵּהֶה, כאִלו רֻחצו, לֻטשו ומֹרטו, ואישוניהן השחורים נוצצו בַּתָּוֶך והם עגֻלים ורחבים. מבט העינים האלה, מבט נוצץ ומשֻׁנה, היה כמסַפּר על חזיונות שעלו בכֹח מוֹרפיון או אולי בכֹחו של הבילַדוֹן.

הגברת די־בורן קמה ממקומה, הושיטה ידה לקדם פני האיש הבא, בֵּרכה אותו:

– זה כמה זמן בקשתי את ידידינו להביאך אל ביתי, אך צריך היה לחזור כמה פעמים על בקשתי עד שמלאוה.

היא היתה גבוהה, הדורה, לֵאָה קצת בתנועותיה, מחשׂוף שמלתה מלמעלה עשוי במדה, עד כי נגלה רק החלק העליון מן הכתפים הנאות של צהבהבה זו, שהאור המבהיק עליהן הגדיל את יפין עד לאין דומה להן. אך שערותיה לא היו צהֻבּות, ולהן גַוָּן אין־שם־לו כזה של עלים נובלים, המזהירים בימי הבציר.

אחרי־כן הציגה את מר מַריוֹל לפני אביה, אשר ברכוֹ ונתן לו שלום.

הגברים נפרדו לשלש חבורות ועסקו בשיחה זה עם זה, כבני־בית, כאִלו ישבו במין קלוב שרגילים אצלו, ורק ישיבתה של אשה הכניסה נמוסים עדינים.

פרֵיסניל הבריא עמד בשיחה עם הגרַף די־מַרַנטין. ישיבתו התדירה של פריסניל בבית הזה והחִבּה היתרה שהראתה לו הגברת די־בורן היו עולבות ומרגיזות לפעמים את ידידיה. צעיר היה עוד, אך בעל־בשר כסוחר־שוָרים, קצר־נשימה, חסַר־זקן, ועל ראשו בלורית קלושה של שערות בהירות ודלולות, איש פשוט, מטיל־שמעום, אך דבר אחד היה בו, שבגללו מצא חן בעיני האשה הזאת, דבר שלא היה לרצון לאחרים ונעים מאד לה, הוא דבַר האהבה שאהב אותה בלי גבול, הרבה יותר מן השאר. כִּנו אותו בשם לוָי “כלב־היָם”. הוא היה נשׂוּי, אך מימיו לא העלה על שפתיו בבית הזה זֵכר אשתו. אמרו, שהיתה קַנָּאָה מאד. ביותר התרגזו לַמַּרתּ ומַסיבַל על החבה מצד ידידתם אל אותו תִנְשָׁם. וכאשר לא יכלו להתאפק מבלי הוכיח אותה על רֹע־טעמה, טעם גס והמוני, ענתה להם מתוך חיוך:

הריני אוהבת אותו ככלבלב נאמן.

גיאורג די־מַלטרי עסק בשיחה עם גַסטון די־לַמַּרתּ על־אודות התגלית היותר חדשה, שגלו חוקרי המיקרוֹבים, שאינה ברורה עדַין.

מר מַלטרִי שנה לו את תורתו בהשערות דקות רבות, והרומניסטן לַמַּרתּ קבל את דבריו בהתלהבות, מתוך קלות זו, שאנשי־העט מקבלים בלי בקֹרת כל מה שנראה להם מקורי וחדש.

הפילוֹסוֹף של בני־מרום היה צהבהב כגון הפּשתּה, דל־בשר וגבַה־קומה, גופו מהֻדק במלבוש צמוד יפה אל ירכיו. ראשו הנאֶה יצא מתוך צוארון צחור, והוא חִוֵּר תחת השערות הצהבהבות והשטוחות, שנראו כמדֻבָּקות עליו.

מה שנוגע ללַמַּרתּ, לגַסטוֹן די־לַמַּרתּ, שהכנוי “די” הוליד את יחשו על בני־אצילים ובני־מרום, הנה היה האיש הזה קֹדם כֹּל איש־העט, סופר מכף־רגלו ועד ראשו. בהיותו מזֻיָן בעין קולטת מראות, צורות, תנועות במהירות ובדיוק כעין מכונה פוֹטוֹגרפית, ובהיותו מחוֹנן בכֹח ההחדרה, בחוש טבעי כחוש־הריח של כלב־ציד, היה מאסף מן הבֹּקר ועד הערב ידיעות הצריכות למלאכתו. בכֹח שני הכשרונות בלבד: לראות ראִיה ברורה את צורות הדברים ולמצֹא מתוך חוש טבעי את הגנוז תחתם, עלה בידו לכתוב ספרים, שאף אחד מהם לא היה דומה אל היצירות הרגילות של הסופרים הפסיכוֹלוֹגים, אלא היו מעין חתיכות של הויה אנושית, שֶׁלֻקחו מן המציאות, והגַוָּן, הטון, המראה והתנועה – הכֹּל מן החיים עצמם.

כל ספר מספריו שיצא עורר בין הקהל סער, שיחות, גם גיל גם חֵמָה, כי הקוראים אמר להכיר בין גבוריו אנשים ידועי־שם, שרק מַסוֶה קלוש נתון עליהם; וכשהיה עובר על־פני הטרקלינים, היה מעורר חרדה בקרב רבים. חוץ מזה הוציא האיש ספר זכרונות אינטימיים, שהרבה אנשים ונשים מקרב מיֻדעיו תֹארו שם בלי כַוָנה רעה, אך התמונות היו מדֻיָקות ונכונות כל־כך, עד שהמתֹארים ראו את עצמם נעלבים. היה אחד, שכִּנָּהו בשם: “הִשָּׁמֶר־ממני”.

הוא היה בעל נפש מֻפלאה ולב חתום; אמרו עליו, כי לפנים אהב אשה אהבה עזה, שגרמה לו יסורים, ומאז הוא נוקם נקמתו בנשים אחרות.

מַסיבַל והוא הבינו יָפֶה איש את רעהו, אף כי המנגן היה שונה ממנו בטבעו, לבו פתוח יותר, גלוי יותר, סובל פחות אך מרגיש יותר. אחרי שתי עליות גדולות, כי אחד מחבוריו בנגינה עלה בבריסל ובא אחרי־כן לפַריז וזכה להכנס ל“אֹפּירה־קומיק”, וחבורו השני נתקבל ועלה בבת־אחת בבית “האֹפּרה הגדולה” וקדמו אותו בכבוד ככוכב מזהיר, פסק פתאם כֹּח יצירתו, כדרך שנפגעים רֹב האמָנים מבני הדור במין שִׁתּוּק קֹדם זמנו. הם אינם מזקינים בכבודם וגדֻלתם כמו אבותיהם, אך נדמה כי תש כֹּחם באביב ימיהם. לַמַּרתּ היה אומר: “בימינו אין בצרפת אלא אנשים גדולים שלא גמלו”.

באותו הזמן היה מַסבַל כרוך מאד אחרי הגברת די־בורן, ובני־החבורה לגלגו קצת עליו; וכל העינים נטו אליו בשעה שנשק את ידה מתוך הערצה.

– האם אחרנו לבוא? – שאל.

היא השיבה:

– לא, אני מחכה עוד לבוא הבּרוֹן די־גרַוִיל והמרקיזה די־בּרַטיַן.

– האח! מה טוב, המרקיזה באה! ובכן עתידים אנו הערב הזה לשמוע נגינה.

– כן אקוה.

שני המאחרים באו. המרקיזה ־אשה קטנה יותר מדי, משום שהיתה בריאת־בשר, עיניה שחורות, ריסיה שחורים, גבותיה שחורות וגם שערותיה שחורות ושופעות ומציפות על ראשה, עד כי אכלו את מצחה וירדו על עיניה. אמרו עליה, כי יש לה קול נפלא, ובו קנתה לה שֵׁם בין נשי האצילים.

הבּרון – אדם שדעת הבריות נוחה ממנו, חזהו נופל וראשו גדול, ושלֵם היה רק עם הַנֵּבֶל בידו. בהיותו חובב־נגינה נלהב, לא היה בא אלא לבתים שחלקו שם כבוד לנגינה.

הודיעו, כי השלחן ערוך, והגברת די־בּורן החזיקה בזרועו של אנדרֵי מַריוֹל ולפניה הלכו קרואיה. אחרי־כן, כאשר נשארו הם שניהם אחרונים בטרקלין, ברגע שעמדו מלכת, שלחה אליו באלכסון מבט מהיר של עינה החִוֶּרֶת עם העדשה השחורה, והוא חש במבט זה חסד־אשה גדול יותר וחבה גדולה יותר מזו, שמתירות לעצמן הנשים הנאות להראות לגבר הקרוא אל שלחנן בפעם הראשונה.

הסעֻדה עברה בעצבות קצת ובלי התעוררות. לַמַּרתּ, המזֻעזע, נראה כשונא את העולם כֻּלו, אם לא בשנאה גלויה, כי היה האיש בעל־נִמוס, אך בהיותו מֻקף עב־ענן של רֹגֶז, עצר בעד עליזות השיחה. מַסיבַל, המרֻכּז, השקוע ברעיונותיו, אכל רק מעט והתבונן מזמן לזמן מן הצד אל בעלת־הבית, שנראתה כשרויה במקום אחר ולא בביתה. היא לא שׂמה לב אל סביבותיה, במקום תשובה שלחה בת־צחוק ותֵכף חזרה לקרירותה, והיא הרהרה, כנראה, בדבר שלא הטרידה הרבה, אלא שהעסיק את לבה בערב הזה יותר מידידיה. הוא חִלקה אמנם אמרי־נֹעם של חִבּה ביד רחבה גם למרקיזה גם למַריול; אך היא עשתה זאת רק לצאת ידי חובתה, מתוך הַרגל, ולבה אין עמה ואין בביתה. פריסניל ומר די־מַלטרי דנו והתוַכּחו על־דבר שירת הזמן. פריסניל היה מחזיק בדעות המקֻבּלות בין בני־העולם על אודות השירה, ומר די־מַלטרי הביע רעיונות, שאינם מתקבלים על לב ההמונים, רעיונות של משוררים בעלי שאר־רוח.

הרבה פעמים במשך הסעֻדה פגע מריול במבט חותר זה של האשה הצעירה, אך מבטה היה הפעם סתמי יותר, נעוץ פחות, סקרני פחות. רק המרקיזה די־בּרַטיַן, הגרַף די־מַרַנטין והבּרוֹן די־גרַוִיל עסקו בשיחה באין־מפריע והספיקו לסַפּר זה לזה כמה וכמה דברים.

אחרי־כן, כשנגמרה הסעֻדה, ישב מַסיבל, שרוחו הלך וכֵהֶה יותר, אל הפסנתר והשמיע קולות־נגינה אחדים. הגברת די־בּורן כאלו התעוררה, ועד־מהרה סדרה קוֹנצֶרט קטן, ערוך מדברי־הנגינה החביבים עליה ביותר.

קול המרקיזה היה הפעם חזק, ובהיות רוחה עֵר על ידי סיועו של מסיבל, שוררה כאמָן אמתי. ה“מורה” עזר על־ידה בנגינתו ופניו היו מילנכוֹליים, כדרכו בשעה שפתח בנגינה, שערותיי הארֻכּות, שירדו ופגעו בצוארון מלבושו, התערבו עם זקָנו העָשוי, המלא, הנוצץ והַנָּאֶה.

הרבה נשים הגו לו אהבה וחזרו אחריו עד היום, כפי שאומרים. הגברת די־בּורן, שישבה סמוך לפסנתר והקשיבה למנגינה בכל נפשה, נראתה אותה שעה כמסתכלת בו, מבלי ראות פניו, ובלב מריול התעורר קצת רגש של קנאה. הוא לא קִנֵּא ביחוד לה ולו; אך למראה מבטה של האשה הנעוץ באדם מפֹאר, ראה את עצמו נעלב, חש פגיעה בכבוד־גבר, על־ידי זה שהן, הנשים, מעריכות את ערכנו על־פי מדת הפרסום שרכשנו לנו. זה כמה פעמים סבל האיש בסתר לבו, בזמן שבא במגע עם אנשים מפֻרסמים, שמצא אותם בפני אלה, אשר חִנָּן וחסדן הם הגמול היותר עליון למאֻשרים.

בעשר שעות באו בזה אחר זה הבָּרונית די־פרימין ושני יהודים מעולם־הכספים. עסקו בשיחה על־אודות בשורת נשואין של אחד ועל־דבר שמועת גט של השני.

מריול התבונן אל הגברת די־בּורן, שישבה בשעה זו ליד עמוד, שמנורה גדולה מאד עמדה עליו.

אפה הדק המורם בקצהו, גומות החן בלחייה והחריץ הזעיר שחלק את סנטרה שִׁוו עליה פנים של ילד שובב, אף כי קרובה היתה לשנת השלשים ואף כי מבטה של פרח שעבר אביבו עורר בפניה מין סוד של חרדה. עור פניה, לאור השופע עליו, היה כעין הקטיפה הבהירה, ואולם שערותיה נוצצו באור אדמדם בכל עת שנע ראשה.

היא הרגישה במבט זה של הגבר, שבא אליה מן הקצה השני של טרקלינה, ובקוּמהּ עד־מהרה ממושבה הלכה לקראתו, בת־צחוק על פניה, כאלו נענתה לקול הקורא לה.

– אין זאת כי משתעמם אתה קצת, אדוני – קראה אליו. – בשעה שאדם יושב בבית שאינו רגיל בו, שרוי הוא בתוך השעמום תמיד.

הוא מחה כנגד דבריה.

היא לקחה כסא וישבה על־ידו.

ועד־מהרה עמדו בשיחה. הדבר בא ברגע אחד גם לזה וגם לזו, כמו אש שנאחז על־ידי גפרור שנגע בו. נדמה היה, כאלו הודיעו קֹדם זה לזה את דעותיהם ואת רגשותיהם, כאלו טבע אחד, חִנוך אחד, נטיות שוות, טעמים שוים חֻבּרו יחדו לקרבם זה לזה, שיבינו זה לב זה.

אפשר שזה בא מתוך חריצותה של האשה הצעירה; אך השמחה שאדם שמח למצֹא חבר מקשיב לדבריו, מבין להם, משיב עליהם, מועיל בתשובותיו לעורר את המחשבה, שמחה זו תקפה על לב מריול ותעודדהו. בהיותו מלא נחת, חוץ מזה, על שקבלה את פניו יָפֶה, מנֻצח על־ידי חִנָּהּ הרב שיחדה בשבילו ועל־ידי הקסם שבו ידעה להקיף את הגברים, התאמץ האיש להראות לה את שאר־רוחו הטמיר קצת, המיֻחד לו והמעֻדן, זה שמשך אליו את לב יודעיו לחַבּבו חבה יתרה.

פתאם עמדה ואמרה לו:

– אכן נעים מאד לעסוק בשיחה עמך, אדוני. ואולם את זה אמרו לי מודעיך.

הוא התאדם, הרהיב עֹז וענה:

– ולי אמרו עליך, גבִרתי, כי…

היא הפסיקה אותו:

– רצונך לאמר: גנדרנית. אמנם, כן אני במדה מרֻבּה עם האנשים שמוצאים חן בעיני. הכל יודעים זאת, איני מסתירה את הדבר, אך ראֹה תראה, כי בגנדרנותי אין לי פנִיוֹת, והדבר הזה נותן לי היכֹלֶת להחזיק בידידַי…או לרכוש אותם, מבלי שיעזבוני, וכֻלם נאמנים לי.

ובדבּרהּ רחף חיוך ערמומי על פניה שהביעו: “הִשָּׁקט־נא ואל תתהדר; אל ישׁיאך לבך, ודע, כי גורלך אצלי לא יהיה טוב מגורל חבריך”.

הוא ענה:

– הרי זו אזהרה לכל אדם על הסכנה הצפויה לו כאן. חן־חן לך, גברתי. אוהב אני צורה זו של דברים.

היא פתחה לו פתח לדבר על־אודותיה, והוא השתמש בו. ראשית, חלק לה מחמאות ונוכח, כי לרצון הן לה; אחרי־כן עורר בקרבה את הסקרנות של אשה, בסַפרו לה את הדברים שידברו עליה במקומות שונים, שרגיל הוא לבוא שָׁמה. היא חרדה קצת, אך לא יכלה להסתיר רצונה לדעת את הדברים האלה, אף כי העמידה פנים, כאלו אחת היא לה מה שחושבים אחרים על חייה ועל מעשיה.

הוא תֵאֵר לפניה תמונה רבת־חן של אשה בת־חורין, נבונה, עליונה ולוקחת־לב, שכּמה בני־עליה מקיפים אותה והיא נשארה בת־עולם שלֵמה.

היא מחתה כנגדו מתוך חיוך, מתוך דבור “לא” של אדם המוצא חן בעיני עצמו, התענגה למשמע כל הפרטים שסח לה, ומתוך לצון שאלה וחזרה ושאלה עוד, בהשתוֹקקה לשמוע יותר ויותר במין תּאבון לדברי־חנף.

ובהביטו אליה, הרהר האיש: “בעִקר הדבר, אינה אלא תינוקת, כמו שאר הנשים”. והוא סיֵּם שיחה נאה מתוך שבח שנתן לה על אהבתה הרַבּה לאמנות, דבר שאינו מצוי אצל אשה.

פתאם לבשה צורה של לֵצנות, ומתוך הלגלוג המיֻחד לבני הגזע הצרפתי אמרה:

– חי אלהים, אני מודה לפניך, כי איני יודעת אל־נכון, אם אוהבת אני את האמנות או את האמנים.

הוא השיב:

– כיצד אפשר לאהֹב אמנים מבלי אהֹב אמנות?

– על כי לפעמים הם משעשעים יותר מבני־העולם השכיחים.

– כן, אבל יש להם מגרעות גדולות יותר.

– אמת הוא.

– ובכן אינך אוהבת את הנגינה?

פניה נעשו רציניים פתאם.

– סליחה! אני מעריצה את הנגינה, אני מאמינה, כי אוהבת אני נגינה מכל תענוגי העולם, אך מַסיבַל מאמין, כי איני מבינה כלום בנגינה.

– הוא אמר לך זאת?

– לא, אך כך הוא חושב.

– מִנַּיִן לך זה?

– הה! אנו הנשים מבינות כמעט את כל מה שאיננו יודעות.

– ובכן חושב מַסיבַל, כי אין אַתּ מבינה כלום בנגינה?

– ברי לי הדבר. אין לי אלא לראות את אֹפן הסברתו, בשעה שהוא מעלה גֵרָה ומדגיש כל תג ותג. ופניו מביעים: “לשוא אני עמל; איני עושה זאת אלא משום שאשה נאה מאד אָתְּ”.

– ואולם הוא שסח לי, כי בביתך אשמע נגינה מֻבחרה, כזו שאין שומעים בשום בית אחר בפריז.

– כן, משום שהוא כאן.

– ואת הספרות אַתּ אוהבת?

– אני אוהבת מאד, ולא עוד אלא שמאמינה אני, כי מרגישה אני יפה מאד, שלא כדעתו של לַמַּרתּ.

– והוא סובר, כי אין אתּ מבינה בספרות כלום?

– ודאי.

– אך גם הוא לא אמר לך זאת בפֵרוש.

– סליחה! האיש הזה אמר לי זאת. לפי דבריו, יש נשים שיכולות להבין יָפֶה וכראוי את תאור הרגשות, את רוח הנפשות הפועלות, את הפסיכולוגיה בכלל, ואולם אין הן מסֻגלות כלל להכיר את הנעלה מכל באֻמנותו, את האמנות. וכשוא מוציא מפיו מלה זו, אמנות אין לך אלא להראות לו את הדלת.

מַריול שאל מתוך חיוך:

– ואתּ מה דעתך על זה, גברתי?

היא חשבה רגעים אחדים, אחרי־כן התבוננה יפֶָה אל פניו לראות, אם מוכן הוא להקשיב לה ולהבינה.

– דעתי אני אחרת היא בענין זה. אני סוברת, כי הרגש, השומע אתה? – הרגש יכול להכניס הכֹּל אל לבה של האשה; ואולם לעתים קרובות אין זה קַיָּם שם. הבנתָּ?

– לא, לא ירדתי לכַוָּנתך, גברתי.

– כּוַנתי בדברי, כי כדי שאנו, הנשים, נבין ענין במדה זו כמוכם, הגברים, צריך תמיד לפנות אל רגש האשה קֹדם שפונים אל שִׂכלה. אין אנו מוצאות ענין בשום דבר, שלא נעשה חביב עלינו כי על הכֹּל אנו מביטות דרך הרגש. איני אומרת: דרך האהבה – לא – אלא דרך הרגש, שיש לו כמה צורות, כמה מראות, כמה גוָנים. הרגש הוא דבר, שלנו הוא, שאתם, הגברים, לא תבינו אותו, כי על נפשכם הוא מאפיל ואת נפשנו הוא מאיר הה! אני חשה, כי סתומים הדברים בעיניך, אך אין תקנה לזה! בקצור, אם אדם אוהב אותנו וחביב הוא עלינו – כי מן ההכרח הוא שנרגיש אהבה, כדי להיות נוחות לקבל השפעה – ואם האיש הזה הוא מבני־עליה, יש בידו, אם הוא רוצה, להשפיע, שנחוש הכֹּל, שנראה הכֹּל, שנחדור בּכֹּל, בּכֹּל, ולמסור לנו מזמן לזמן ומפרק לפרק את כל רוחו. הה! כל זה אמנם יֵעָלֵם, יגוז, יִשָֹּכח מהרה, כי נוחות אנו לשכחה, הה! השכחה מצויה אצלנו, כאשר יִשָּׁכח הדבור בחלל האויר. אנו נוחות לקבל השפעה ונוחות להתלהב, אך אנו מתחלפות, מתרגשות, לוֹבשות צורה לפי הדבר המקיף אותנו בשעה זוּ. אלו ידעת, כמה חליפות ותמורות ברוחי, עד כי לא אשה אחת אני, אלא נשים רבות שונות זו מזו, הכֹּל לפי השעה, לפי בריאותי, לפי הספר שקראתי, לפי השיחה ששמעתי. אכן יש ימים, שנפשי נפש של אם רחמניה, חשׂוכת־בנים, ויש ימים אחרים, שנפשי היא זו של עוגבת, שאין לה מאַהבים.

הוא שאל מתוך התפעלות:

– סוברת אַתּ, כי כמעט כל הנשים המשכילות מֻכשרות לחוש את זריזות המחשבה כמוך?

– כן – ענתה. – ואולם הן נרדמות, ואחרי־כן הן מוצאות פנת־חיים קבועה, שמושכת אותן לצד זה או זה.

והוא שאל עוד:

– ובכן, בעִקר הדבר, הרי אתּ מבכּרת את הנגינה על הכֹּל?

– כן. אך הדבר אשר אמרתי לך זה עתּה אמת ונכון הוא! ודאי שלא הייתי מבינה ומעריצה את הנגינה כמו היום, לולֵא מַסיבַל זה, המלאך שלי. כל המנגינות של הגדולים, שאהבתין בכל נפשי עוד לפנים, אחרי אשר נִגַּנְתִּין על־פיו, מצאתי, כי הוא שנפח נשמה בהן. חבל, שהוא בעל־אשה!

את הדברים האחרונים הוציאה מפיה בדרך הלצה, אך מתוך רגש עמֹק של חנינה, עד כי עלו הדברים על הכֹּל: על דעותיה בדבר רוח־הנשים ועל דבריה בשבחה של האמנות.

מַסיבל אמנם היה נשׂוי. הוא נשא אשה בטרם שזרחה לו שמש־ההצלחה, כדרך שנושאים האמנים, הנושאים את עֻלם עד יום מותם.

אפס כי לא דִבּר האיש מימיו על־אודות אשתו, לא הכניסהּ מעולם אל הטרקלינים שהיה רגיל שם, ואף כי היו לו שלֹשה ילדים, אך איש לא ידע את הדבר כמעט.

מַריוֹל פרץ בשחוק. אכן אשה עדינה היא זו מאין כמוה, בת טִפּוּס יקר ונאה מאד. הוא לא יכֹל להתאפק מבלי הסתכל בה בעיון, – וכנראה, לא היה קשה לה הדבר, – בפנים אֵלו הרציניים והמבֻדחים כאחד, העקשניים קצת, עם החֹטם העזיז והחושי כל־כך במראהו, עם הראש הצהבהב, החם והנעים, והיא כעומדת בצהרי חייה, בזמן בגרותה הנכונה, העדינה כל־כך, הנעימה כל־כך, עד שנראה כי זה עתה הגיעה אל השנה, אל החֹדש, אל השעה של התפתחותה השלֵמה. הוא שאל את עצמו: האמנם יש כאן כחל ושרק?" – והוא בקש להכיר את הדבר על־פי קו לבן יותר או שחור יותר בשרשי שערותיה ולא יכֹל לגלות מאומה.

פסיעות כבדות על־גבי הכְּביר נשמעו מאחוריו והרעידוהו, והוא הפנה ראשו. שני משרתים הביאו שלחן למשתה־טֵה. מנורה קטנה עם להבת כחֻלה הביאה לידי המֻלה קלה את המים בתוך דוּד גדול של כסף, נוצץ ומָרכב כמין כלי של כימאי.

– התשתה כוס טֵה? – שאלה האשה.

לאחר שענה הן, קמה ממקומה ותלך ברגל ישרה, מבלי נדנוד לצדדין, בקומה זקופה, מביעה הדר, אל השלחן, שעליו עמדה המכונה עם המים הרותחים והמעלים הבל בבטנה בתוך ערוגות של פרפראות, רקיקים קטנים, מרקחת ומיני־מתיקה.

ובלכתה על־פני הטרקלין נראה בעין תארה, ומַריוֹל הביט אל מָתנהּ הַדַּק ואל ירכיה הצרות תחת הכתפים הרחבות והחָזֶה המלא, שהפליא את עינו. ולמראה סרח שמלתה הבהירה, שנגרר אחריה ונראה כאלו מאריך את גופה עד אין־קץ, הרהר האיש קשה: “בת־גלים היא זו”.

היא הלכה ועברה מאחד אל השני והקריבה את המטעמים בתנועות חן מיֻחד.

מַריול שלח עיניו אחריה, אך לַמַּרתּ, שטִיֵּל, וכוסו בידו, פנה אליו ושאל:

– התלך עמי יחדו?

– הלוך אלך.

– תֵּכף, לא כך? עיֵף אני

– תֵּכף. נלכה.

הם יצאו.

בהיותם ברחוק שאל הרומניסטן:

– התלך הביתה או אל הקלובּ?

– בדעתי לבלות שעה אחת בקלובּ

– אל קלוּבּ הטַּמבּוּרינים?

– כן.

– אנכי אלַוֶּךָּ עד השער. אני אין לבּי אל המקומות האלה, המטילים שעמום עלי. מִיָמי איני בא אל הקלובים. רק למצֹא מרכבה אני בא לשם.

הם אחזו זה בזרוע זה וירדו אל ככר אוגוסטין־הקדוש.

המה עברו מהלך פסיעות אחדות ומריול שאל:

– אשה מוזרה היא, מה דעתך?

לַמַּרתּ פרץ בשחוק:

– הנה הֵחֵל הַמָּשׁבֵּר. גם אתה חֻלֵּית כמונו כֻלנו. אני כבר נרפאתי, אך מחלה זו עברה עלי. ידידי, המשבר הוא זה, שידידיה אינם מדברים אלא בה בשעה שהם יושבים יחדו, בשעה שפוגשים זה את זה, בכל מקום שהם נמצאים.

– בכל אֹפן, בנוגע לי הלא זו היא הפעם הראשונה, ודרך־הטבע הוא, כי על־כן אני יודע אותה זה מעט.

– יהי כן. נשׂיח בה. ובכן, עומד אתה להאחז באהבה גזרה היא, והכל מחֻיבים לקבּלהּ.

– אין זאת כי צודדת־נפשות היא?

– הן ולא. אלה האוהבים את הנשים מן הדורות הקודמיּם, את הנשים בעלות־הנפש, בעלות־הלב, בעלות־הרגש, הַגִּבּורות של הרומנים מזמן העבר, לא יחבּבו אותה ויתרחקו ממנה כל־כך, עד שסופם לספּר בגנותה. ואולם האחרים, אנו, שיודעים את טעמה וקסמה של האשה החדשה, אנו מֻכרחים להודות, כי נחמדה היא, אלא שלא צריך להיות כרוך אחריה, ודוקא את זה עושים הכֹּל. אין אדם מת על־ידי־כך, אף אינו סובל יסורים רבים מאד; אך הכל עושים מעשי שגעון, כדי למצא חן בעיניה. גם אתה תכרע, אם רק תחפוץ היא. ואולם כבר פרשׂה את הרשת לרגליך.

מַריול קרא בקול, כעין הֵד למחשבתו הטמירה:

– הה, מי אני לה, הלא רק אורח־פורח, ואני חושב, כי מקרבת היא רק אנשים בעלי־שֵׁם.

– כן, היא מקרבת אותם ומלגלגת עליהם. האיש המפֻרסם בכל העולם, המהֻלל שבמהֻללים, שהכל חוזרים אחריו לא יוסיף לבוא אל ביתה, אם לא מצא חן בעיניה. והיא כרוכה דוקא באֹפן טפשי אחרי אותו השוטה פריסניל ואחרי הצמוג הזה די־מַלטרי. היא מתרועעה אל קרֵיטִינים גמורים, אין איש יודע משום מה, אפשר משום שהם מענגים אותה יותר ממנו, ואפשר משום שבעִקר־הדבר הם אוהבים אותה יותר, וכל הנשים מרגישות בדבר זה יותר מבכל דבר.

ולַמַּרתּ הוסיף לדבּר בה, לנתּח את נפשה, לדון עליה, לתקן ולסתור דברי עצמו, להשיב על שאלותיו של מַריול בלב שלם, כאיש שהדבר נגע ללבו, שהענין מושך את נפשו, אם כי תעה קצת מן הדרך, בהיותו איש בעל הסתכלות נכונה ובעל דעות כוזבות.

– ואולם – אמר האיש – היא אינה יחידה: בימינו יש חמשים, אם לא יותר, הדומות לה. הנה הקטנה פרֵימין, זו שנכנסה אל הבית זה עתה, היא כמוה, אך חצופה יותר, והיא נשואה לאיש מוזר, והדבר הזה עושה את ביתה למקלט־משֻׁגעים מלא־ענין. גם אני רגיל לבוא אל התֵּבָה הזאת.

המה עברו מבלי דעת את הבּוּלוַר מַלהֶרבּ, את רחוב־המלך, את ככר שדה־אלישע, ובאו עד “שער־הנצחון”, ופתאם עמד לַמַּרתּ והוציא שעונו מכיסו.

– יקירי, – קרא הסופר – הנה זה שעה ועשרה רגעים שאנו עוסקים בשיחה על־אודותיה. רק לנו היום. אנכי אלַוֶּךָּ אל הקלובּ שלך בפעם אחרת. עתה לך ושכב, אף אני אעשה כמוך.


II    🔗

החדר היה גדול ומוּאר יָפֶה, קירותיו ותקרתו מרֻפּדים מרבדים נפלאים, שהובאו מפרס על־ידי ידיד דִיפּלוֹמט. המרבדים היו ממראה כָתֹם, כאִלו נטבלו בשַׁמֶּנת של זהב, והציורים עליהם, בעלי גוָנים שונים, שהירֹק הפרסי היה השוֹרר, תארו בנינים משֻׁנים, שגגותיהם מוּרמים, ומסביבם רצים אריות בעלי־רעמות ודישוֹנים בעלי קרנים גדולות, וצפרי גן־עדן עפות מלמעלה.

כלי הבית היו מעטים. שלשה שלחנות ארֻכּים, מכֻסים לוחות שַׁיש ירֹק, ועליהם כל מה שמשמש לקשוטי אשה. על־גבי האחד, זה שבַּתָּוֶך, עמדו סירות־רחץ גדולים עשוים שיש עָבֶה. השני היה מקום לצבא רב של צלוחיות, תֵּבות וצנצנות גדולות וקטנות, וכִּסוין עשוי כסף וחרות עליהם ראש־תֵּבה נתון בתוך כתר. על השלישי היו ערוכים כל מיני המכשירים והכלים של הקשוט בזמן הזה, אין מספר להם, ועשוים לשמושים מָרכבים, טמירים ודקים. בתוך החדר הזה לא היו אלא שני דרגשים וכּסאות נמוכים אחדים, ממֻלאים ורכּים, העשוים להניח עליהם את האברים העיפים ואת הגוף הערֹם. אחרי זה, מלֹא כל הקיר, נראה כאֹפק בהיר ראי גדול. הראי הזה היה עשוי שלשה שטחים, ששנים מהם, מימין ומשמאל, היו סובבים על צירם, והם שנתנו את היכֹלֶת לאשה הצעירה לראות את עצמה בעונה אחת מפנים, מן הצד ומאחור, ולהכלא בתוך הבבואה שלה. מצד ימין, במשקע קיר, שעל־פי־רֹב היה מסך פרוש עליו, עמדה אמבטי, או יותר נכון מקוָה עמֻקה, עשויה גם היא שַׁיִש ירֹק, שהיו יורדים אליה בשתי מעלות. פֶּסל־אַמּוֹר עשוי ברוֹנזה, אנדרטה נאה מעשה ידי הפַּסָּל פרֵידוֹלִּי, שעמדה בקצה, היתה זורקת שמה מים חמים ומים קרים מתוך שני קונכים, שׁהיתה משַׂחקת בהם. בקצה המקלט הזה נמצא ראי מִוֵּינֵיציה בעל חלקים מפֹרדים, עשוי זכוכית כפופה, כמין קשת מעֻגלה מלמעלה, ובכל אחד מחלקיו שוכנת כלואה הבבואה של הרַחֲצָה עם הרוחצת.

משם והלאה מעט עמד שלחן־כתיבה, כלי פשוט ויָפֶה בטעם האנגלי החדש, ועליו מפֻזרים ניָרות, מכתבים מקֻמטים, מעטפות קטנות קרועות עם ראשי־התֵּבות הַמָּזהבים. כי בחדר הזה היתה כותבת הכֹּל ובו היתה יושבת בהיותה לבדה.

האשה שכבה סרוחה על הדרגש, לבושה שמלת־בית של משי חינאי, זרועותיה חשופות, אלה הזרועות היפות, הגמישות והחזקות הציצו מבעד הקפולים הרחבים של הבגד ושערותיה היו סרוקות למעלה ונערמו על הראש בכל השפע הצהבהב והקלוע. הגברת די־בּורן היתה שקועה בהרהורים אחרי עלותה מן הרחצה.

המשרתת התדפקה, אחרי־כן נכנסה והביאה מכתב

היא קבלה את המכתב, התבוננה אל הכתב, קרעה את המעטפה, קראה את השורות הראשונות, ואחר אמרה אל אמתה:

– אנכי אצלצל לקרֹא לך בעוד שעה.

כאשר נשארה לבדה, חלף על פניה חיוך של שמחת נצחון. המלים הראשונות במכתב דַּיָּן היו להוכיח לה, כי סוף־סוף הנה בא זה הַוִּדוי של אהבה מאת מַריוֹל. הוא היה תקיף הרבה יותר מאשר האמינה, כי זה שלשה חדשים הקיפה אותו בהמון רב של דברי־חן, של אותות־חבה, של מעשי־קסם, כאשר לא עשתה מימיה לאיש. נדמה היה, כי אין הוא מאמין בה, כי הזהירו אותו, כי שומר הוא את נפשו מפניה, מפני הרשת שהיא טומנת לו ברֹב עגבנותה. עליה היה להרבות בשיחות אינטימיות עמו, שבהן מצאה מקום להראות את כל כֹּח־הקסם של נפשה, את כל מאמצי רוחה, עליה היה לערוך כמה נשפי־נגינה, שבהם רעדו נפשות שניהם ברגש אחד למשמע המנגינות המלאות מנשמת הנגון של יוצריהן, בשבתם לפני הפסנתר הרוטט עדַין –עד אשר עלה בידה סוף־סוף לראות בעינו את ההודאה של גבר מנֻצח, את התחנונים של רש, של לב כבוש. היא הכירה וידעה יפה את כל זה, השובבה! כמה פעמים עוררה בחריצות של חתול ומתוך סקרנות אין־סוף, את הרגש הטמיר והמכאיב הזה בעיני כל הגברים, אשר יכלה למשכם בקסמיה! תענוג היה לה לראותם כורעים מעט־מעט, מנֻצחים ונופלים לפני כֹחהּ הרב, כֹּחה של אשה, שנעשית להם יחידה ומיֻחדה, אליל מושל ברוחם!

הדבר הזה עלה וגדל בלבה לאט־לאט, כרגש־טבעי טמון ההולך ומתפתח, רגש הקורא למלחמה ולנצחון. במשך שנות נשואיה אולי צמח בלבה הצֹרֶך לדַּכֵּא, צֹרֶך קודר להשיב לגברים את הרע שגרם לה אחד מהם, להית חזָקָה אף היא, לבטל רצון אחרים מפני רצונה, לרוצץ את המסרבים לה ולגרום יסורים לאחרים. אולם בכל־זאת היתה גם גנדרנית מטבעה; ואך ראתה עצמה בת־חורין, החלה לרדוף אחרי מאהבים ולהכריעם, כאשר ירדוֹף הציד אחרי צידו רק למען יראה בנָפלו חלל. לבה לא שאף כלל לרגשות אהבה, כמו לב הנשים הרכות והעדינות; היא לא בקשה אהבה אחת של גבר, אף לא את תענוגי התאוה. היא חשקה רק בזה, שכֹּל הסובבים אותה יעריצוה, יכבּדוה, יכרעו לפניה, יקטרו לה לבונת־אהבה. כל מי שבא אל ביתה צריך היה להיות עבד ליָפיָּהּ, וכל מעלות הרוח לא הועילו לחבּב עליה את האנשים שעמדו בפני גנדרנותה, שלא היה לבם אל האהבה או שהיה לבם נתון לאחרת. כדי להיות ידידהּ, צריך היה לאהוב אותה; והיא השתמשה אז בכל התחבולות שאין לשערן, בכל מיני אותות של חבּה, בכל הרֹך והעדינות אין־קץ, כדי להחזיק בכל אלה שלכדה. אך נרשם אדם בגדוד של מעריציה, נדמה היה, כי לה הוא עלה־פי החֹק של הכובש. היא משלה בחכמה ובתבונה, לפי מעלותיהם ומגרעותיהם ולפי מדת הקנאה שבלב כל אחד מהם. אלה שתבעו ממנה יותר מדי, דחתה אותם מפניה יום אחד, ושוב משכה אליהם חסד, אם החכימו, והתנתה עמהם תנאים קשים; והיא מצאה עֹנג רב, כילדה שובבה, בשחוק זה של צֵיד־נפשות, להעביר על דעתם זקנים ולבלבל את ראשם של צעירים.

אכן נראה היה, כי האשה הזאת סדרה את חִבָּתהּ לפי מדת החֹם של אהבה שעוררה; ופריסניל הבָּריא, אדם ריק וחסר־לב, היה לאחד ממקֹרביה על־שם תשוקתו אליה עד לשגעון, שהרגישה בה באיש הזה.

אמנם לבה לא היה אדיש אל אנשים בעלי שאר־רוח; ויש אשר בתחִלה התלהב לבה, אך היא לבדה ידעה זאת, ובו ברגע שרגשותיה היו קרובים להעבירה על דעתה עצרה בעדם.

כל אוהב חדש הביא עמו נגון חדש משירת־האהבה וקו חדש מתעלומות הנפש, וביחוד האמנים, שבהם הכירה רגשות עדינים, דקים, ענֻגים יותר מבשאר בני־אדם, הם שבלבלו כמה פעמים את רוחה ועוררו בקרבה את חלום האהבה הגדולה והחבּור לאֹרך ימים. אך בהיותה מפחדת מתוך בינה יתרה, חוששת, מפקפקת, חושדת, שמרה את נפשה תמיד עד היום, אשר מְאהבהּ האחרון חדל לעורר את לבה.

ומלבד זאת היו לה עינים ספקניות של אשה בת־זמננו, שבשבועות אחדים הן מפשיטות את ההוד וההדר מעל האנשים הגדולים. מיום שהם נותנים עין בה, ומתוך בלבול־הלב הם פושטים את צורתם של כבוד ואת בגדיהם של חג, היא רואה אותם דומים לשאר בני־אדם, לאנשים עלובים, שהיא מושלת בהם בשלטון־הקסם שלה.

ולאחרונה, כדי שתדבק באיש נפשה, נפש אשה כמוה, כלילת יֹפי, על האיש הזה להיות בעל יתרונות אין ערוך להם.

אולם היא היתה שרויה בשעמום רב. באין אהבה אל העולם שהלכה אליו מתוך הרגל, שבו בלתה את הלילות הארֻכּים מתוך פִּהוק כבוש בגרון ותנומה בעפעפיה; במצאה עֹנג רב בשיחות־חֻלין, בשיגעונותיה שתקפוה, בסקרנותה למראה דבר זה או אדם זה; בהיותה אוהבת רק במדה, כדי שלא להפרד מהרה מזה שהוקירה והעריצה, ולא במדה מרֻבּה, עד כדי למצֹא תענוג שלם באהבה; בהלכה אחרי עצביה ולא אחרי מאוָיי לבה; באין לה כל אותה העבודה הבולעת את הנפש של איש פשוט או של איש־רוח – היתה שרויה אפוֹא בתוך שעמום עליז, באין אמונה באֹשֶר, ורדפה רק אחרי התענוגים, וכבר עיפה נפשה הכפופה, אף כי חשבה את עצה לשמֵחה בחֶלקהּ.

היא חשבה את עצמה לשמֵחה בחלקה, על כי היתה הנחמדה מכל הנשים והנעלה בהן. היא התגאתה בקסמה, אשר ידעה כֹחו מפי הנסיון הרב, התאהבה ביפיה שאינו שכיח, יֹפי מוזר וצודד כל עין, האמינה בחריפות מוחהּ ולבה, שנותנת לה את היכֹלֶת להבין ולהרגיש אלפי דברים, שאחרים לא יראום כלל, התפארה ברוחה, שכּמה מבני־העליה סִפּרוּ בשבחו, ולא ידעה את המחיצות העומדות לפני תבונתה, והיא ראתה את עצמה יחידה בדורה, מרגלית יקרה, כלואה בעולם בינוני, שנדמה לה ריק קצת וחסר־ענין, על כי היא נוצרה לעולם גדול מזה.

מעולם לא עלה על דעתה, כי היא עצמה משמשת סבּה לאותו השעמום הארֹך, שהיא מתענה תחתיו, אך היא הטילה את האשמה על אחרים, שהם הגורמים לה עצבות. אם האנשים אינם יודעים לפזר את רוחה כראוי, להביא לה עֹנג וגם לעורר את לבה, אין זה אלא משום שחסרי־כשרון הם ואין להם שאָר־רוח. “כל בני־האדם ־היתה אומרת בצחוק אינם שוים כלום. אין בעולם ראוים להתקַים אלא אלה המוצאים חן בעיני, וזכות קיומם, – שהם מוצאים חן בעיני”.

ומצא חן בעיניה זה האיש, שאמר לה, כי אין כמוה בנשים. בדעתהּ, כי שום דבר אינו נקנה בלי יגיעה, עָמלה ויגעה לכבוש את הלבבות, ולא היה לה דברים נעים יותר מאשר לחוש את יְקָר המבט העדין ואת פרכּוס הלב, זה הלב שמתעורר על־ידי דִבּוּר אחד.

היא התפלאה מאד על העמל שעמלה לנצח את אנדרֵי מַריון, כי ידֹע ידעה מן היום הראשון, כי מצאה חן בעיניו. אך מעט־מעט הכירה את טיבו, כי חשדן הוא, מקַנֵּא במסתרים, בעל נפש דקה ומרֻכּזה, ולכן חלקה לו כדי לכבוש את לבו, מבטי־חן, אמרי־נֹעַם ואותות־חבה במדה מרֻבּה, עד כי לאחרונה כרע לפניה.

וזה כחֹדש ימים היא מרגישה, כי מנֻצח הוא. במעמדה הוא חסר־מנוחה, שותק וכאחוז־קדחת, אך לא הוציא עדין מפיו את הודאת האהבה. הה, הודאות אֵלו! בעִקר הדבר, לא היתה מחבבת אותן מאד, כי הנה בזמן שהיו ישרות יותר מדי, מפֹרשות יותר מדי, היתה מֻכרחה לענות קשות. שתי פעמים הגיע הדבר לידי־כך, עד שכעסה וצותה שלא לראות פניה עוד. היא אהבה את אותות ההערצה, את ההודאות־למחצה, את הרמזים הצנועים, את כריעות־הנשמה. ואמנם ידעה האשה הזאת לעשות בחן וחריצות רבה, כי החוזרים אחריה יהיו זהירים בדבריהם אליה.

זה חֹדש ימים היא מחכה ואורבת לשפתי מַריול לשמוע את הדבור הברור או העמום, הכֹּל לפי רוחו של הגבר, שבו יקל מעל לבו את משא הרגש.

הוא לא דִבּר בעל־פה, אך כתב את דבריו. הנה מכתב ארֹך: ארבעה עמודים! היא אוחזת בידה את המכתב ולבה רועד מנחת. היא שכבה על הדרגש ברחבות, שָׁלתה מעל רגליה את הסנדלים הקטנים, והתחילה קוראה. היא משתאה. בדברים רציניים הוא אומר לה, כי אין רצונו לשאת יסורים בגללה, כי יודע הוא יפה את טיבה ואין לבו להיות לקרבן לה. במלים אדיבות מאד, מביעות תהִלה לה, שמתוכן נשקפת אהבה כבושה, אין הוא מכחד ממנה, כי יודע הוא את דרכיה ומנהגיה עם הגברים, כי גם הוא נאחז באהבתה, אך הוא אומר להשתחרר משעבוד זה והולך ממנה. הוא ישוב אל חיי בן־חורין שהיו לו. הוא עוזב אותה.

הרי זה מכתב־פרידה, דברים נמלצים ונמרצים.

אכן רבה השתוממותה, כאשר קראה את המכתב וחזרה וקראה בו, כאשר עברה על ארבעת העמודים של הפרוזה הספוגה רֹגז ואהבה. היא קמה, נתנה רגליה בתוך סנדליה, התחילה מהלכת על־פני החדר, זרועותיה ערֻמות מתוך השרווּלים המפֻשלים לאחוריה, ידיה נתונות מקצתן בכיסי שמלת־הבֹּקר, ובאחת מהן היא אוחזת את המכתב המקֻמט.

בהיותה מבֻלבּלה מהודעה זו, שבאה לה בהסח־הדעת, הרהרה: "הוא כותב יפה מאד, הרַוָּק הזה, דברים היוצאים מן הלב, מעוררים ונוגעים עד הנפש. הוא כותב יפה מלַמַּרתּ: אין במכתבו ריח של “חבּור”.

התעורר בה חשק לעַשן, קרבה אל שלחן־התמרוקים, ומתוך תֵּבת פּוֹרצֶלַנה סַכּסונית לקחה סיגרה; לאחר שהבעירה בה אש, הלכה לנֹכח הראי, שמשם ראתה באות לקראתה שלש נשים צעירות משלשה חלקי הראי העומדים בפנות שונות. כאשר קרבה אל הראי, עמדה, הֶחְוְתָה קִדה קלה, חִיְכה חיוך קל, נענעה בראשה נענוע קל, כאומרת: “יָפֶה מאד, יפה מאד”. היא התבוננה אל עיניה, גִלתה את שִׁניה, הרימה זרועותיה, שָׂמה ידיה על ירכיה והחזירה גופה לצדדין, כדי לראות את עצמה בעין בשלשת המראות האלה, והרכינה קצת את ראשה.

אז עמדה זקופה, אחוזת־אהבה, לנֹכח פניה, מֻקפה שלש בבואות של גופה, שמצאו חן בעיניה, והיא מלאה חדוה, תקופה תענוג גופני למראה יפיה, שגרם לה הנאה כמעט חושית, כזו של גברים.

היא היתה מסתכלת בעצמה כך יום־יום; ואֲמָתה, שהיתה רואה את מעשיה לעתים קרובות, היתה אומרת מתוך לגלוג: “גברתי מסתכלת בראי הרבה כל־כך, עד שתבַלֶּה את כל הראיים שבבית”.

אך באותה האהבה אל גופה היה צפון סוד־קסמה ושלטונה על הגברים. בהיותה רגילה להעריץ את עצמה, להוקיר את עדינות פניה והדרת תארהּ, לבקש ולמצֹא כל מה שמסֻגל להרבות חִנָהּ, לגַלות את הַגַּוָּנים הדקים־מן־הדקים, שמאדירים את חִנהּ ומוסיפים לעיניה זֹהר מיֻחד; בהיותה מבקשת את כל התחבולות לקשט את עצמה בשביל עצמה, מצאה אפוא את כל אשר יוכל למצֹא חן בעיני אחרים.

אִלו היתה יפה יותר, אך אינה משגיחה כל־כך ביפיה, לא היתה קונה לה קסם זה, שבו משכה לאהבתה כמעט את כל אלה, שלא הכניסו מתּחִלה את צוארם בעֹל ממשלתה.

בעָיפהּ מעט מעמידתה, פנתה ואמרה אל הבבואה שלה המחַיֶכת כנגדה (ושלש הבבואות, בתוך הראי המשֻׁלש, נעו בשפתיהן כחוזרות על דבריה): “הבה נראה, אדוני!” אחרי־כן עברה את החדר, הלכה וישבה אל שלחן־הכתיבה שלה.

ואלה הדברים אשר כתבה:

"אדוני היקר מַריוֹל, בֹּא אל ביתי מחר בארבע שעות. יחידה אהיה, ואני מקוה, כי יעלה בידי להרגיעך, כי לא תפחד מפני הסכנה שבראת בדמיונך.

אני קוראת לעצמי בשם ידידתך, ואנכי אוכיח לך, כי אמנם כן אני.

“מיכל די־בּורן”.

מה צנוע היה הלבוש שלבשה לקבל פניו ביום מחר, את פני אנדרֵי מַריול, בבואו! בגד פשוט אפור, דומה קצת לגַוָּן הַלִּילך; מֵילנכולי, כמו הדמדומים, וכלו הדוּק, עם צוארון מקיף את הצואר, עם שרווּלים שהדקו את זרועותיה, עם חֻלצה שהדקה את חָזה ואת מָתנהּ, עם שׂמלה שהדקה את ירכיה ואת ברכיה.

כשנכנס ופניו קשים קצת, הָלכה לקראתו, הושיטה לו שתי ידיה. הוא נשק להן, אחרי־כן ישבו שניהם: היא נתנה לשתיקה שתִּמָשך רגעים אחדים, כדי שתִּוָּכח במבוכת לבו.

הוא לא יָדע לפצות פה וחכה, כי היא תפתח בשיחה.

היא החליטה לדבּר.

– ובכן פתחה ואמרה – נבוא תֵכף אל הענין החשוב. מה אֵרע כאן? הנה כתבת אלי, ידוע תדע, מכתב פוגע בכבודי.

הוא ענה:

– יודע אני יָפֶה ואני מבקש סליחתך. הרי אני כל יָמַי גלוי־לב עם כל העולם במדה מרֻבּה עד כדי גסות. יכול יכֹלתי ללכת מעמך בלי באורים מטרידים ומעליבים שכתבתי אליך. אך חשבתי ומצאתי, כי טוב לי לעשות לפי רוחי ולסמוך על טוּב־לבך אשר ידעתיו.

היא פתחה שוב בטון של חמלה נוחה:

– הבה! נראה־נא! מה זה היה לך כי נזעקת?…

הוא הפסיקהּ:

– מוטב שלא נשוב לדבּר בענין זה.

היא השיבה אמריה ולא נתנה לו להמשיך:

– ואנכי בקשתיך לבוא ולדבר בענין זה; ואנו נדבר עד אשר תראה ותִוָּכח, כי אין שום סכנה צפויה לך.

היא פרצה בשחוק כתינוקת, והלבוש של נערה תלמידה הוסיף על השחוק הזה חן ילדוּת.

הוא מלמל:

– כתבתי לך את האמת, דברי אמת יוצאים מן הלב, את האמת האיֻמה, שמִפְּנֶיה אני ירא.

פניה לבשו שוב רצינות והיא חזרה ואמרה:

– יהי כן, יודעת אני זאת: כל ידידי עוברים מָדור זה. גם אתה כתבת לי, כי גנדרנית נוראה אני: אני מודה בזה, אך איש לא מת עוד על־ידי־כך; אף מאמינה אני, כי איש לא נשא יסורים על־ידי זה. אכן יש רק מה שקורא לַמַּרתּ בשם מַשׁבֵּר. אתה הנה הגעת לו, אך הוא יעבור, ואז תהא שרוי ב… מה השם אקרא לזה?… שרוי תהא באהבה כרוֹנית, שאינה גורמת עוד כאב ושאני מחזיקתה לאט־לאט בלב כל ידידי, כדי שיהיו מסורים לי מאד, נאמנים מאד, כרוכים אחרי מאד. ראה! אף אנכי גלוית־לב, בת־עֹז. האם ראית בחייך הרבה נשים, אשר מלָאן לִבָּן לדבּר אל גבר דברים כאלה, שדברתי אליך זה עתה?

פניה הביעו בשעה זו הוללות ואמיצות, פשטות ותבענות כאחת, עד כי לא יכֹל לעצור בעד חיוכו.

– כל ידידיך, – קרא האיש – הם אנשים שבערו כמה פעמים באש זו עוד קֹדם שערכת להם אַתּ מוקד, ובהיותם למודי־להבה וחרוכי־אֵש, יכלו לעבור בשלום את הכבשן שהָשלכו שמה על־ידך. אך אנכי, גבִרתי, לא נסיתי מִיָּמי באלה. ואני חש זה זמן־מה, כי צרה גדולה נכונה לי, אם אתן את הרגש הזה לגְדל בתוך לבי.

פתאם נעשתה מקֹרבה לו, ובהרכינה ראשה אליו וידיה שלובות על ברכיה, אמרה:

– שמעה נא: ברצינות אדבר. צר לי לאַבּד ידיד משום חשש של מה־בכך. לוּ יהא, כי תאהבני; אך הגברים של דורנו אינם אוהבים את הנשים של דורנו עד כדי לשאת יסורי אהבה. האמינה לי, יודעת אני את אלה ואת אֵלה.

היא שתקה, אחרי־כן הוסיפה מתוך חיוך מוזר של אשׁה, המוציאה מפיה דבר־אמת ומאמינה כי משקרת היא:

– דע לך, אין לי אותן המעלות, שגבר יעריץ אותי עד לידי שגעון. אשה חדישה אני יותר מדי. הבה, אהיה לך ידידה, ידידה נאה, ולבך יֶהְגֶּה אלי אהבה נאמנה, אך לא יותר, אנכי אערֹב לך.

ובטון רציני יותר הוסיפה:

– על־כל־פנים עלי להודיעך מראש, כי אני איני מסֻגלה להתאהב באמת במי־שהוא, ועמך אתהלך כמו עם שאר ידידי, שאני מקרבתּם, אך לא תהיה טוב מהם. אני מפחדת מפני העריצים והקנאים, מחֻיבה הייתי לשׁאת הכֹּל מאת בעלי, אבל מאת ידיד, מאת ידיד פשוט, איני רוצה לקבל משהו מן העריצות של אהבה, שׁהיא מקפחת את רגשות הלב. הנכון אתה לקבל עליך את הנסיון הזה, שׁאני שַׂמה לפניך? אם לא תוכל לעמֹד בו, הרי תמיד יש לך יכֹלֶת ללכת מעמי, אם גם קשה יהי לך מאד. הלך האוהב, הלכה אהבתו.

הוא התבונן אליה ולבו כבוש על־ידי קולה, על־ידי תנועותיה, על־ידי כל נפשה הנוסכת שכרון, ופיו מלמל מתוך הכנעה, בהיותו רועד כֹֻלו לראות אותה קרובה אליו:

– אני מקבל עלי, גברתי, ואם יבואו עלי יסורים, חביבים הם! כדאית אתּ, שישא אדם יסורים בשבילך.

היא עצרה בעדו.

– ועתה אל נוסיף דַּבּר בענין זה. לעולם לא נחזור אליו.

והיא הִשִׂיאה את השיחה לענינים שאינם לא מעלים ולא מורידים.

הוא יצא מקץ שעה אחת. לבו מעֻנה, כי אהב את האשה, אך מלא־גיל על אשר בקשה אותו והוא הבטיח לה, כי לא ילך מעמה.


III    🔗

לבו התעַנה, כי אהב את האשה הזאת. שונה היה מן האוהבים השכיחים, שהאשה אשר בחר בה לבם היא בעיניהם כליל־תפארת. הוא נמשך אחריה, אף כי התבונן אליה בעין פקוחה של איש חשדן ופקפקן, שלבו לא ילך שבי מימיו. הוא היה בעל רוח עֵר, חודר וקשה להתלהב, כל ימיו היה עומד להגן על עצמו בחיים, ורוחו זה שמר עליו מפני התאוות. חִזוּרים אחדים אחרי נשים, שני חִבּורי־אהבה, שנגמרו בתוך שעמום, ואהבה הנקנית בכסף, שעזב מחמת תעוב, – יותר מזה לא ידעה נפשו. הוא ראה את הנשים כדבר שיש בו תועֶלת לאלה השואפים לבית ערוך יפה ולילדים, כדבר שיש בו תענוג לאלה המבקשים לבלות זמנם באהבה.

קֹדם שבא לביתה של הגברת די־בּורן הזהירו אותו מפניה כל המקֹרבים אליה מבין ידידיה. הדברים אשר ידע על־אודותיה עוררוהו, מצאו חן בעיניו, אך דחו אותו קצת. הוא לא אהב מטבעו את המשַׂחקים שאינם משלמים מעולם. אחרי הימים הראשונים לבואו אמר עליה, כי מענגת היא מאד ומחוֹננה בקסם מיֻחד לקחת לבבות. היֹפי בידי־שמים ובידי־אדם של אותה האשה בעלת הקומה, העדינה והבהירה, שנראתה בריאה ודקה יחד, המחוננה בזרועות יפות, שנבראו למשוך, ללפות ולחַבּק, וברגלים ארֻכּות ודקות, שנבראו לברֹח כרגלי האַיָלָה, עם כפות־הרגלים הקטנות כל־כך, עד שעקבותיהן לא נודעו, נראו בעיניו כמין סמל של תקוות לא־תבֹאנה. ויותר מזה מצא בשיחותיו עמה תענוג שאין למצאו בשיחה עם בּנות־העולם. בהיותה מחוֹננה ברוח מלא התעוררות חמה, בלתי־צפויה ועליזה, ברוח אירוניה מלטפת, הלך לבה בכל־זאת אחרי דברים שברגש, שבשֵׂכל ושבאמנות, כאִלו בתוך־תוכה של עליזות מלגלגת זו נגרר עדַין צל דורות של אהבה פיוטית, ירֻשת אבות. והדבר הזה עשה אותה דגולה.

היא חלקה לו חִבּה בחפצה לכבוש אותו כמו את האחרים; והוא היה בא אל ביתה בכל עת שיכֹל לבוא, כי נמשׁך אליה בידי הצֹרֶך שהלך וגדל בלבו לראותה עוד ועוד. זה היה כמין כֹּח נאצל ממנה, שלקח את לבו, כֹּח של קִסמהּ, של מבטהּ, של חיוכהּ, של דִבּוּרהּ, כֹּח שאין לעמוד בפניו, אף כי היה לפעמים יוצא מביתה מרֻגז על מעשיה או על דבריה.

ויותר שראה את עצמו באותו הזהַר שאין לו שֵׁם, היוצא מנפש האשה וחודר אל קרבנו ומשעבד אותנו, יותר הבין את רוחה וסבל על־ידה, בהשתוקקו לראותה אחרת ברוחה.

אולם זה שמצא ברוחה לקח את לבו וכבש את נפשו שלא־ברצונו, על אפו של שכלו, הרבה יותר ממעלות נפשה שהיו לה.

הגנדרנות שלה, שהשתעשעה בה כמו במניפה, שפרשה או כרכה אותה בפני כֹל, הכֹּל לפי האנשים שמצאו חן בעיניה ושדבּרו עמה; דַרכּה שלא לקבל שום דבר ברצינות, זו הדרך, שבזמן הראשון מצא אותה מגֻחכת ועתה הטילה עליו אימה; רצונה התדירי לשעשע את רוחה, לבקש את החדש, רצון זה לא־ידע־שׂבע, שנשאה בלבבה הלאה תמיד – כל אלה הביאו אותו לפעמים לידי יאוש, עד כי בצאתו מביתה היה מחליט בלבו להמעיט בבקוריו ולהפסיקם אחרי־כן לגמרי.

אך ממחרת היום היה מבקש ומוצא תואנה לסור אל ביתה. ובה במדה שדבקה נפשו אחריה, ידע לבו ברור, כי באהבתו זאת לא יוכל לבטוח ועתידה היא להביא עליו יסורים.

הה! הוא לא היה עִוֵּר; הוא השקיע עצמו מעט־מעט בתוך רגש זה, כאיש הטובע מתוך לֵאות, כי נטרפה ספינתו והחוף רחוק ממנו. הוא ידע את נפשה עד כמה שאפשר לדעתה, ולבו, שֵׁנִּבּא לו יסורי־אהבה, התעורר ועיניו נפקחו, והוא לא יכֹל להתאפק מבלי הרהר בה תמיד. בעקשנות לא־תדע־לֵאות היה מבקש תמיד לנתּח את נפשה, להפיץ אור על תעלומת נפשה של האשה על תערובה זו שאין להשיגה, תערובה של רוח־עליזות ורוח־נכאים, של מעשי־בִינה ומעשי־יַלדות, של מראה־יהירות ומראה־עֵרָנִיוּת, כל אלה הנטיות הסותרות זו את זו, שהתחברו והזדַוגו להוליד בריה משֻׁנה, צודדת נפשות ומתעה לבבות.

אך מדוע לקחה את לבו ככה? הוא שאל זאת וחזר ושאל את עצמו עד לאין־סוף ולא מצא מענה, כי לפי רוחו הנוטה להתבוננות, להסתכלות ולהתבודדות, היה עליו, על־פי ההגיון הבריא, לבקש בנפש האשה את המדות העתיקות והנוחות של נעימות־חן ושל אהבה תדירית, שהן הן מסֻגלות להביא אֹשֶר לגבר.

ואולם הוא מצא באשה הזאת דבר שלא צִפּה לו, מין בִּכּוּרִים של גזע אנושי המפליא בחדושו, אחת מן הבריות שהן הרֵאשית של דור חדש, שאינו דומה אל זה שהיה ושמושך אליו את הלבבות בכֹח רב, גם על־ידי חֹסר השלֵמות שבו.

אחרי הנשים ההוזות והרוֹמנטיות של ימי שיבת־המלוכה קם דור העליזוֹת של תקופת הַמַּלכוּת, אלה שהאמינו בתענוגי המציאות. אחרי־כן נראה דור של נשים בצורה חדשה, בִּריה מזֻקקה, בעלת הרגשה עמומה, בעלת נפש אין מנוחה לה, נוחה להתעוררות וקשה להחלטה, בריה שעשתה רֹשם, כאלו השתמשה בכל התחבולות הנַּרקוֹטִיוֹת, העשויות להרגיע וגם לזעזע את העצבים, בכלורופורם המטיל שֵׁנָה, באֶתֶּר ובמורפיון, המעלים את החלום, המתישים את החושים והנוטלים את כח התנועות.

הוא מצא בה הנאה של בריה עשויה בתבונה לקחת לב. זה היה דבר שבתפארת, המושך את העין, נאה ועדין, שהכל מסתכלים בו, שלמראהו ידפֹּק כל לב ותשוקה בו תתעורר, כמו שיבוא התֵּאבון למראה המעדנים מאחורי המחיצה של זכוכית המפסקת, המוכנים וערוכים לעורר את הרעב בקרב רואם.

כאשר ראה ונוֹכח, כי התהום פתוחה לרגליו, עמד והרהר מתוך פחד על־אודות הסכנה הצפויה לו מאהבתו זו. מה יהא עליו? מה תעשה בו? ודאי שעתידה היא לעשות לו כמו שעשתה לכל חבריו: היא תביא אותו לידי מצב זה, שהולכים אחרי האשה ושגעונותיה, כאשר ילך הכלב אחרי עקבות אדונו, והיא תשים אותו בין הקבוצה של מודעיה המפוֹארים פחות או יותר. ואולם האמנם שחקה משחק זה עם כל שאר מיֻדעיה? האם לא נמצא אחד, יחיד, שאהבה אותו באמת ובתמים חדש אחד, יום אחד, שעה אחת, בזמן שרגשות לבה, שהיא כובשת אותם, התעוררו פתאם?

הוא היה מדבר בה עם חבריו בלי־הרף, כשהיו יוצאים אחרי הסעֻדה מביתה, ששם התלהב לבם בקרבתה. הוא ראה אותם מרֻגזים, מזֻעזעים, מדֻכּאים, כאנשים שהמציאות רמתה אותם.

לא, היא לא אהבה איש מכל אותם האנשים המפֻרסמים בין הקהל; אך הוא, שכאין הוא לעֻמתם, שאיש לא יחזיר את ראשו ולא יתן בו עין, כשיזכירו את שמו בין המון בני־אדם או בטרקלין, מה הוא לה? לא כלום, לא כלום, מאין־דהו, אדם מן השוק, אחד מאלה, שנשים כמותה, דגולות, מקרבות אותם להנאתן ולא לנוי, כמין יין ששותים אותו מזוג במים.

לוּ היה איש מפֻרסם, כי אז היה מקבל באהבה תפקיד זה, שגדֻלתו לא היתה משפילתו כל־כך. אך בהיותו אדם פשוט, לא אבה בו. ובכן עמד וכתב אליה מכתב־פרידה.

כאשר קבל תשובתה הקצרה, התעורר לבו, כאִלו אֹשֶר ירד עליו מן השמים. ואחרי אשר הוציאה מפיו הבטחה, כי לא יעזוב את ביתה. שמח שמחה גדולה על הגאֻלה הזאת.

ימים אחדים עברו ושום דבר לא אֵרע ביניהם; אך כאשר תמה המנוחה, שבאה אחרי המשבר, חש, כי תשוקתו אליה הולכת וגדלה ובוערת בלבו. אמנם גמר בלבו לבלי דַבּר עמה מאומה בזה, אך הן לא הבטיח לבלי כתֹב. ובערב אחד, כשנדדה שנתו, כשכּל מעיָניו היו בה, כשלבו בער באש האהבה, ישב, כמעט שלא ברצונו, אל השלחן והתחיל מעלה על הגליון הלבן את אשר חש לבו. זה לא היה מכתב, כי־אם רשימות, אמרים, מחשבות, יסורי־נפש, שלבשו צורת מלים.

הדבר הזה הרגיע לבו; נדמה לו, כי הסיר מעליו משא יגונו והוקל לו, וכאשר שכב, יכֹל להרדם.

כאשר הקיץ ממחרת, חזר וקרא את העמודים המעטים, ראה והנה הם מביעים יפה את רטט לבו, שָׂם אותם במעטפה, רשם את הכתֹבֶת, המתין עד הערב ושלח את המכתב באִחור־זמן, כדי שתקבלוֹ בקוּמה מעל משכבה.

הוא האמין, כי הגליונות האלה לא יפגעו בכבודה. גם הנשים הצנועות ביותר סולחות סליחה גמורה לעון מכתב־אהבה. ומכתבים אלו, כשנכתבו ביד רועדת, בעינים תרות אחר פרצוף אהוב, יש בהם כֹּח רב להשפיע על הלבבות.

עם כְּלות היום הלך ובא אל ביתה לראות, איך תקבל פניו ומה תדבר אליו. הוא מצא שם את מר פרַדוֹן, שעִשֵׁן סיגַרות תוך־כדי־שיחה עם בתו. הוא היה יושב אצלה כך שעות שלֵמות ונראה היה, כי מתהלך הוא עמה כאיש זר ולא כאב. היא שָׂמה בתוך היחסים בינה ובין אביה ובתוך רגשותיהם זה לזה משהו מן הכבוד של אהבה, שהיתה חולקת לעצמה ותבעה אותו מכל אדם.

כאשר ראתה את מַריוֹל שבא, נראה על פניה זיו של תענוג; היא הושיטה לו ידה בזריזות; וחיוכה היה כאומר: “מצאת חן בעיני מאד”.

מריול קוה, כי האב יֵצא עד־מהרה. אך מר פרַדוֹן לא יצא את הבית. אף כי ידע האיש את בתו יפה וזה זמן רב שהסיר מלבו כל חשד, עד כה בטח בבינתה, היה בכל־זאת משגיח תמיד עליה מתוך שימת־לב, מתוך דאגה, קצת כמו הבעל. הוא חפץ לראות ולדעת, אם זה הידיד החדש עתיד להיות מאֻשר ימים רבים, מה הוא ומה טיבו. האם הוא אורח־פורח כמו כמה אנשים אחרים או אחד מן החברים של החבורה הרגילה פה?

ובכן נשאר האב במקומו ומריול הבין עד־מהרה, כי לא יִפָּטֵר ממנו. הוא השלים עם גורלו, אף גמר בלבו להתקרב אליו, בחשבו כי מוטב לו שהאיש הזה יהי דורש טוב לו או, לפחות, עומד מן הצד, מאשר יהי שוֹנא לו. הוא פזר לו דברי־נֹעם, היה מבדח את דעתו, ובפניו לא נראו אותות חולֵה־אהבה.

היא הרהרה מתוך נחת: “אין הוא שוטה כלל ויודע לשחק יפה את הקומדיה”.

ומר פרֵדוֹן הרהר: “הנה אדם חביב, שבתי לא בלבלה את מוחו, כמו את שאר הגברים הטפשים”.

וכאשר ראה מריול, כי הגיעה השעה ללכת מזה, עזב את האב עם הבת שרוים בנחת על־ידו.

אך הוא יצא מן הבית הזה ברוח נכאה. על־יד־האשה הזאת ראה את עצמו כחבוש בבית־האסורים, והוא ידע כי לשוא ידפק על לב זה, כמו האַסִֹיר הדופק באגרופו על דלת־הברזל של כלאו.

הוא ידע ברור, כי כבשה אותו, ולא בקש עוד לשחרר עצמו ממנה. ובאשר לא יכֹל להמלט מגורלו, גמר בלבו להתהלך בערמה, להיות סבלן, עקשן, להתחפש ולנצח אותה בחריצות, בחָלקו לה כבוד, שצמאה לו נפשה, בדבּרו אליה דברי הערצה הנוסכים עליה שכרון, בהיותו ברצונו עבד לה, שקבל את עבדותו באהבה.

מכתבו מצא חן. הוא יוסיף לכתוב. הוא כתב. כמעט בכל לילה, כשהיה שב לביתו, בזמן שהלב, העֵר מכל רשמי היום, מלא רגשות מעוררים ומזעזעים, היה יושב אל שלחנו ליד המנורה ומשקיע עצמו בהרהורים על־אודותיה. הצמח הפיוטי, שהולך וכלה בלבות כמה אנשים רשלנים מחמת עצלות, עולה וגדל בתוך האהבה. בכֹח כתיבתו אותם הדברים, אותו הדבר, דבַר אהבתו, בנוסחאות חדשׁות, שהיה מחַדש בכל יום מתוך תשוקתו, היה מלהיב את לבו על־ידי צֹרך זה לדברי אהבה שבכתב. הוא היה מבקש כל הימים ומוצא בשבילה את הניבים שאין לעמוד בפניהם, שהרגש העז היה מַתִּיזם ממוחו כניצוֹצוֹת. וכך היה מלַבּה את אֵש־לבו והבעיר את הבּעֵרה, כי פעמים שמכתבי־האהבה הספוגים תאוה באמת הם מסֻכַּנים הרבה יותר לזה הכותב אותם, מאשר לזו המקבלת אותם.

ומתוך שהיה שרוי תמיד במצב קדחתני זה, הרתיח את דמו על־ידי מלים והרגיל את נפשו למחשבה אחת, התעלם ממנו מעט מעט הפרצוף האמתי של האשה הזאת. הוא חדל לדון עליה על־פי מה שראה בה קֹדם, ועתה הביט עליה רק בעד הפיוט של ניביו; וכל הדברים שהיה כותב אליה בערב־בערב נעשו בלבו לדברי אמת. עבודה זו, שעבד יום־יום להאציל עליה הוד, הועילה להראותה לעיני־רוחו כמעט בצורה זו שחלם לראותה. וכֹח התנגדותו, שהיה לו קֹדם, הלך ותשש על־ידי אותות־החבּה הגלוים, שהראתה לו הגברת די־בורן. אמנם כן, כעת, אף כי לא דברו מאומה על אהבה, היתה מבכרת אותו על כל ידיה בגלוי. הוא הרהר אפוא מתוך מין טרוף של תקוה, כי סופה שתאהב אותו.

ואמנם נכנעה שלא מדעתה תחת קסם מכתביו. מיָּמֶיה לא חזר אדם אחריה ולא אָהבה בצורה זו, בענוָה חרישית זו. מעולם לא בא אדם לידי רעיון נָאֶה זה להמציא לה אל מטתה מדי קומה בּבֹּקר־בּבֹּקר, בתוך טס קטן של כסף, שהיתה אמתה מושיטה לה, פת־שחרית של רגש עטוף במעטפה של ניָר. והדבר היקר לה ביותר הוא זה, שלא דִבֵּר בשפתיו מעולם, שנראה כאלו הוא עצמו אינו יודע זאת, שהיה יושב בטרקלינה אדיש מכל ידידיה, שלא רמז לה רמיזה כל־שהיא על־אודות המטר של דברי אהבה, שהיה מוריד עליה בסתר.

אמנם היא קבלה מכתבי־אהבה, אך אלה היו בנוסח אחר, צנועים פחות ומאיצים יותר, דומים יותר לתובעים ונושים. בשלשה חדשים, אלה שלשת ירחי המשבר, היה לַמַּרתּ כותב אליה את מכתביו הנאים, מכתבי סופר אחוז־אהבה, שהיה שופך לבו בדברי פיוט. בתוך שלחן־הכתיבה, בתֵבה מיֻחדת לכך, גנוזים אלה המכתבים העדינים והמקסימים אל אשה מאת סופר בעל לב עֵר, שהיה מלטפה בעֵטו עד היום שאבדה לו כל תקוה להצליח.

מכתביו של מַריול היו שונים מאלה; בהם התרכזה תשוקה נמרצה כל־כך, הם היו מלאים דברים היוצאים מן הלב, אהבה בכל נפשו ובכל מאֹדו, אהבה שעתידה להתקַיֵּם כל הימים, עד שהיתה מקבלת את המכתבים, פותחת אותם וקוראה בהם מתוך תענוג, ששום מכתב אחר לא גרם לה כמוהו.

אף היא השיבה לו כגמולו, והיא היתה קוראה לו לבוא אל ביתה לעתים קרובות, על כי שמר בלבו סוד יחסו אליה, ובדבּרו עמה נדמה, כי אינו יודע כלל את דברי האהבה ששפך לפניה על הגליון. הדבר הזה היה בעיניה מקורי, ראוי להכתב בספר, והיא מצאה ספוק־נפש עמֹק לראות בקרבתה אדם זה, שאהב אותה כל־כך, ומתוך־כך הגה לבה אליו חבה באֹפן מיֻחד.

עד הזמן הזה, למרות שחצניותה, היתה מרגישה האשה בלבות כל האנשים, שנטרדו על־ידה, רגשות אחרים; היא לא היתה שם מושלת־יחידה; היא מצאה שם, היא ראתה שם ענינים חשובים אחרים, שאינם נוגעים אליה. בלב מַסיבַל קנאה לנגינה, בלב לַמַּרתּ היתה הספרות צרתה, וכן עם השאר, והיא לא שָׂמחה בחלקה על נצחונה שנצחה למחצה, באין לאֵל־ידה לגרש הכֹּל מפניה בלבות האנשים הגאים האלה, בקרב אנשי־השם האלה או האמנים, שאמנותם היא השלֶטת בעולמם, ושום דבר ושום איש לא יעתיקהּ ממקומה. והנה נמצא לה אדם אחד בפעם הראשונה, שהוא רואה בה כל עולמו. כך נשבע לה, על־כל־פנים. אמנם גם פרֵיסניל הבריא אהב אותה כך, אך הרי זה רק פריסניל הבריא. לבה אמר לה, כי מימיה לא היה אדם כבוש על־ידה במדה זו; ורגשי תודתה לאיש הזה, שנתן לה את פאר הנצחון, לבשו צורה של רגשי אהבה. עתה היתה זקוקה לו, זקוקה לראות פניו, להביט אל עיניו, זקוקה שיעמוד לפניה לשרתה, זקוקה לעבד של אהבה. אם היה מחניף לה פחות מאחרים, הנה סִפֵּק יותר את תביעותיה לשלטון־יחיד, המושלות בנפשן ובגופן של הנשים, את רגש הגאוה ואת רגש השלטון, זה הרגש האכזרי שבנפש האשה הרכה.

כארץ שכובשים אותה, היתה האשה כובשת מעט־מעט כִּבּוּשים קטנים בכל יום או עולמו. היא היתה עורכת משתאות, הליכות אל התּיאטרון, סעֻדות בבית־המזון, כדי להזמינו עמה. היא משכה אותו אחריה מתוך ספוק־נפש של מנצח ולא יכלה להתקַיֵּם בלעדיו או, נכון יותר, בלי עבדותו שקבל עליו.

הוא הלך אחריה ומאֻשר היה לראות את עצמו מֻקף חן וחסד, עיניה מלטפות אותו, קולה גורם לו עֹנג וחביבים עליו כל שגעונותיה. והוא היה שרוי רק בתוך כְּלות־הנפש מתשוקה ומאהבה אליה, ובתוך טרוף בערה נפשו כמו באש־קדחת.


 

חלק שני    🔗

I    🔗

מַריוֹל בא זה עתה אל ביתה. הוא המתין לה, כי עדַין לא באה, אף כי היא קבעה לו על־ידי אגרת־מהירה ראיון היום בּבֹּקר.

בטרקלין זה, שאהב כל־כך להיות שרוי בו, שהכֹּל שם מצא חן בעיניו, היה חש בכל עת שישב לבדו מין לחץ־לב, קצת כֹּבֶד־נשימה, זעזוע עצבים, שמנע אותו מהיות יושב כל הזמן שהיא לא באה. הוא התהלך אנה ואנה מתוך צִפִּיַּת אֹשֶר ומתוך פחד, אולי יעמוד מכשול ולא תבוא, ופגישתו עמה תִדָּחֶה ליום מחר.

כאשר שמע קול מרכבה שעברה ועמדה ברחוב לפני שער־בית, רעד לבו מתוך תקוה, וכשנשמע צלצול הפעמון בבית, חלף כל ספק מלבו.

היא נכנסה, מגבעתה על ראשה, דבר שלא עשתה מימיה, ופניה הביעו פזיזות ונחת־רוח.

– יש לי בשבילך חדשות – קראה אליו.

– מה הן, גברתי?

היא פרצה בּשחוק, בהתבוננה אליו.

– ובכן! אני אומרת לבלות זמן־מה בכפר.

צער תקף אותו, צער פתאֹמִי ועז, אשר נשקף בפניו.

– הה! ואַתּ מבשרת לי את הדבר מתוך נחת־רוח?

– כן. שב־נא ואספר לך הכֹּל. יודע אתה או אינך יודע, כי מר ולזסי אחי־אמי, האינג’ינגר הראשי הממֻנה על הגשרים, יש לו אחֻזה באַבַּרַנש, ששם הוא יושב רֹב ימי חייו עם אשתו ובניו, כי שם מקום עבודתו. ובכל קיץ אנו נוסעים לבקרו. בשנה זו מאנתי בבקור זה; אך הוא נעלב ופנה אל אבא בקטרוג גדול. דרך־אגב אגלה לך סוד, כי אבא מקנא אותי לך, וגם הוא מקטרג עלי, באמרו כי מחללת אני את שמי בהנהגתי. צריך אפוא שתוקיר רגליך קצת מביתי. אך אל תדאג, אנכי אסדר את הדבר. ובכן אחרי אשר הטיף לי אבא מוסר הוציא מפי הבטחה לנסוע עמו לאַבַּרַנש ולבלות שם עשרה ימים, ואולי שנים־עשר יום. אנו יוצאים ביום השלישי בּבֹּקר. מה דעתך על זה?

– לבי אומר להִשָּׁבֵר.

– וזהו הכֹּל?

– מה יש בידי לעשות להניאך ממחשבתך

– האם לא תמצא עצה?

– ודאי… לא… אני איני יודע… ואתּ?

– אני יש לי עצה, והרי היא: אַבַּרַנש קרוב מאד לא ההר מיכאל־הקדוש. היודע אתה את ההר הזה?

– לא, גברתי.

– ובכן, ביום הששי הזה יבוא רעיון אל לבך לנסוע ולראות את ההר הנפלא הזה. בדרכך תעמוד באַבַּרַנש וביום־השבת, נֹאמר למשל, עם שקיעת־החמה תצא לטַיֵּל בפרדס העיר, אשר משם יֵרָאֶה מפרץ־הים. שם נִפָּגֵש במקרה. אבא ינענע בראש, אך אין בכך כלום. ואנכי אסדר למחרת־היום טיול בחבורה אל המנזר. אתה תביע התלהבות ותהיה איש־חמודות, כמו שיש בידך להיות בשעה שאתה רוצה. קנֹה תקנה את לב דודתי והזמנת את כֻּלם לסעֻדה בפֻנדק, שנסור שמה לנוח. שמה נלין הלילה ולא נצא עד ממחרת־היום. אתה תשוב דרך ההר מיכאל־הקדוש, ומקץ שמונה ימים אשוב גם אנכי פריזה. האין זו המצאה יפה? וכי אינני בת־בינה?

הוא מלמל מתוך פרץ של הכרת־טובה:

– אתּ היא כל שיש לי אהוב בעולמי.

– הס! – השיבה.

ובמשך רגעים אחדים הביטו זה אל זה. היא חִיְּכה ועל־ידי חיוכה זהּ הביעה לו את כל הכרת־הטובה, את תודת לבה, גם את חִבּתה הנאמנה מאד, העזה מאד, כי התרכּכה בשעה זו. הוא הסתכל בפניה בעינים אוכלות אותה. הוא השתוקק לכרוע לפניה על ברכיו, להתגולל לרגליה, לקרוע בשִׁניו את לבושה, לקרֹא בגרון, ועל הכֹּל להראות לה את אשר לא ידע להביע בדברים, את זה שבקרבו מכף־רגלו ועד ראשו, גם בגופו גם בנפשו, והוא מלא צער שאין להביעו על אשר לא יוכל להראות לה את אהבתו, את האהבה הרבה והנעימה.

אך היא הבינה את לבו באין אֹמֶר בפיו, כאשר יֵדע הַקַּשָּׁת, כי חִצו קלע אל המטרה ולא החטיא. בלבו של האיש הזה לא היה מאומה עוד מלבדה. נפשו נתונה לה יותר מנפשה היא לה. והיא מצאה בזה נחת־רוח, והוא היה בעיניה נחמד.

היא פנתה אליו מתוך בדיחות־הדעת ואמרה:

– ובכן, הדבר נגמר, אנו נכונה לפגישה זו.

הוא מלמל בקול שנפסק מחמת התרגשות:

– ודאי שכּן, גברתי, נכון אני.

אחרי־כן, אחרי שתיקה קלה, פתחה שוב מבלי שום התנצלות:

– היום לא תוכל לשבת בביתי יותר. אנכי באתי אך ורק כדי לספר לך את זה, אחרי כי מחרתַים אני יוצאת! מחר אני טרודה כל היום, ועד סעֻדת־הצהרים עוד יש לי ארבעה או חמשה עסקים.

הוא קם תֵּכף ממושבו מתוך צער, כי רצון אחר לא היה בלבו בלתי־אם לשבת על־ידה, ואחרי אשר נשק לה בידיה יצא את הבית בלב דואב קצת אך מלא תקוה.

ארבעה ימים, ימים ארֻכּים, עברו עליו. הוא בִלה אותם בפַריז, מבלי ראות פני איש, כי בחר האיש בשתיקה מאשר בדבור ובבדידות מאשר בחברה של ידידים.

וביום הששי בּבֹּקר ישב במסע המהיר היוצא1 בשמונה שעות. בלילה, אור ליום זה, נדדה שנתו, בהיותו שרוי בקדחת מחמת צִפִּיָּה לנסיעתו. חדרו האפל, הדומם, אשר נשמע בו רק קול גלגלי המרכבות המאַחרות בעברן, שעוררו בקרבו את חשק הנסיעה, העיק עליו כל הלילה כבית־כלא.

אך נראה קו־אור בין הַוִּילוֹנוֹת, קו־האור האפור והעגום של דמדומי הבֹּקר, קפץ מעל מטתו, פתח את החלון והביט השמימה. פחד בא אל לבו, אולי יהיה יום מעֻנן היום. פני השמים היו יפים. אֵד קל היה מרחף באויר, מבַשׂר חֹם. הוא לבש בגדיו בזריזות יתֵרה ומוכן היה לצאת שתי שעות קֹדם הזמן, כי לבו היה אֲכוּל צִפִּיה ותשוקה להיות בדרך; ועל משרתו היה לצאת ולבקש עגלה אך גמר אדונו את תלבשתו, משום חשש שמא לא תִמָּצא עגלה.

הנדנודים הראשונים של העגלה היו לו לנענועי האֹשֶר. אך כאשר בא אל בית־הנתיבות מוֹנפַּרנַס, תקף עליו רֹגז־עצבים בראותו, כי זמן של חמשים רגעים מפריד בינו ובין יציאת המסע.

הוא מצא קרון פנוי ושכר אותו לשבת בו יחידי, כדי שיוכל לשקוע בהרהוריו באין מפריע. וכאשר זע המסע והלך בדרך אליה, והוא נשוא בתוך התנועה הנעימה והמהירה של המסע, לא הרגיע לבו הסוער כי־אם הלך וסער יותר, ותשוקה תקפה אותו, תשוקה של ילד, לדחֹף בשתי ידיו, בכל כֹּחו, את הכֹּתל הרפוד של הקרון, להחיש את מרוצת המסע.

זמן רב, עד חצות היום, ישב כלוא בתוך צִפִּיָּה ואסיר־תקוה. אחרי־כן, מעט־מעט, כאשר עברו את אַרגֶ’נטַן, נמשכו עיניו אחרי הדשא הנוֹרמַנדי.

המסע חלף על־פני ארץ רחבה ומראֵה גלים לה, חצויה עמקים קטנים, ואהלי האכרים, מקומות־המרעה ושדות־התפוחים שם היו מֻקפים אילנות גבוהים, אשר צמרותיהם הענֵפות נראו מזהירות תחת קרני השמש. הימים היו ימי סוף תמוז, זה הזמן של ברכה, שהאדמה הזאת, המכלכלת את יושביה, מוציאה את2 כל כֹּחה ולֵחה. בתוך כל הגדֵרות, המפֹרדות ומחֻבָּרות על־ידי משׂוּכוֹת עשויות עפאים, נראו שוָרים צהֻבּים, פרות מנֻמרות וברֻדות, פרים אדֻמים עם מצח רחב, מפלי בשר שעיר, עם מראה גֵא ונכון לקרָב, והם עומדים ליד הגדר או שוכבים בתוך העשב, המעַגֵּל את בטנם. המראה הזה הולך וחוזר עד אין־קץ בארץ רעננה זו, שאדמתה הרי היא זָבַת יין־תפוחים וחֵלֶב־בשר.

בּכל מקום עוברים נחלי־מים קטנים לרגלי עצי־הצפצפה, תחת צל עצי־ערָבה. הנחלים האלה נוצצים בתוך העשב רגע, מתעלמים ועולים משם והלאה, והם משקים את כל הככר וממלאים אותה תנוּבָה.

ומריול, מלא־חדוה, הזין את עינו ואת לבו הספוג אהבה במראה העובר לפניו ביעָף, מראֵה הפרדס הַנָּאֶה הזה עם תפוחים ועם העדרים הרובצים שם.

אך כאשר עבר אל מסע אחר בתחנה פוֹלִינִי, תקף אותו שוב קֹצר־רוח; ובמשך ארבעים הרגעים האחרונים הוציא עשרים פעם את שעונו מכיסו. בכל רגע ורגע גחן את החלון, ולאחרונה ראו עיניו על פני גבעת את העיר, שהיא מחכה לו שם. המסע אֵחר לבוא, ורק שעה אחת הפרידה אותו מן הרגע, שבו ישוב וימצא אותה, דרך־מקרה, במקום הטיול של צבור.

האוֹמניבּוּס של בית־המלון אסף אותו לתוכו, נוסע אחד, והסוסים התנהלו בפסיעות אִטיות בדרך העולה לְאַבַּרַנש, אשר בתיה העומדים בראש הגבעה שִׁוו עליה מרחוק מראֵה־מבצר. אך מקרוב היתה זאת עיר נאה ועתיקה בנוֹרמַנדיה עם בתים קטנים בנוים בסדר ודומים כמעט זה לזה, והם עומדים צפופים זה כנגד זה ולהם צורה של גֵאוּת עתיקה ושל שאננות צנועה, צורה של ימי־הבינים ושל בני־כפר.

אך שׂם מריול את הַמִּזְוָדָה שלו בתוך אחד החדרים בִּקש להראות לו את הרחוב ההולך אל הגן הבּוֹטַנִּי, והוא הלך שמה בפסיעות גסות, אף כי היתה השעה מֻקדמת, אך הוא קִוה, אולי תקדים גם היא לבוא.

בבואו עד הסוֹרֵג הכיר בטביעת־עין, כי הגן ריק או כמעט ריק. רק שלשה אנשים זקנים, בעלי־בתים מיושבי המקום, טִיְּלו שם כדרכם יום־יום; ומשפחה אחת של אנגלים צעירים, נעים ונערות, בעלי רגלים צנומות, היתה משחקת מסביב למוֹרָה צהֻבַּת־שֵׂער, שמבטה התועה העיד עליה, כי חולמת היא.

מריול הלך לו בלב דופק וחקר את הנתיבות. הוא בא עד שׂדֵרה גדולה של עצי־בוּקיץ ירֻקים, אשר חצתה את הגן לשנים ובַתָּוֶך מרֻקע חצי־עִגול של עפאים צפופים. אחרי־כן עבר משם והלאה ופתאם קרב אל מִרפֶּסֶת הנשקפת אל האֹפֶק, והמראה הזה הסיח לבו רגע מזו, שבגללה בא הלום.

מקצה המקום, שעמדו רגליו שם, השתרע מישור־חוֹל רחב־ידים, שמרחוק נראה כמעֹרב עם הים והיבשה. ונהר שטף שם, ותחת תכלת־השמים הטובלים באור־שמש התנוצצו שלוליות־מים כלוחות־אור, אשר נראו כסדקים על־פני שמים אחרים מתחת.

בתוך המדבר הכָּתֹם הזה, הרטֹב עדין מנסיגת מי הים, במרחק שנים־עשר או חמשה־עשר קילומטרים מן החוף, עלה פרוֹפִיל מלא־הוד של כֵּף, פירַמידה נפלאה, ובראשה בית־תפלה.

ובחולות הרחבים האלה נמצא לה רק שכן אחד, הוא הסלע ביבשה עם גבו העגֹל, אשר כרע רבץ על־פני הבֹּץ הנע: טוֹמבּילֶן.

משם והלאה, בתוך השורה הכחלחלה של הגלים הנראים, הרימו ראשיהם השחורים מקרב המים סלעים אחרים. וכאשר תוסיף העין להביט אל האֹפק ימינה, תראה, בצד מדבר־החול הזה, מישור רחב וירֹק של ארץ נוֹרמנדיה, הנטוע אילנות רבים, עד כי נראה כיַעַר אין־גבול לו. והטבע נגלה בבת־אחת, במקום אחד, בכל גדלותו, בכל תפארתו, בכל רענניותו ובכל יָפיו. ומן המראה הזה של יער האילנות שבה העין אל מראה הר הַשַּׁחַם, יושב החולות, שתארו הגוֹטי מבצבץ ועולה מתוך חוף־החול רחב־הידים.

התענוג המשֻׁנה, שהיה מרעיד את לב מריול למראֵה ארצות חדשות שנגלו לעיניו במסעותיו, תקף עליו פתאם כל־כך, עד כי עמד בלי־תנועה, רוחו עֵר ומֻרכּך, ושכח את לבו הכָּפות. אך הנה נשמע צלצול הפעמון, והאיש החזיר ראשו, ושוב תקפה אותו ברגע זה התקוה לפגוש אותה. הגן עוד היה כמעט ריק. הילדים האנגלים התפזרו. רק שלשת הזקנים הוסיפו לטַיל טיולם. הוא התחיל מתהלך כמוהם.

עוד מעט, עוד שעה קלה, והיא תבוא. הוא ראה אותה בקצה הנתיב העולה אל הַמִּרפֶּסֶת הנפלאה. הוא הכיר את תארה, את מהלכה, אחרי כן את צורתה ואת חיוכה וגם את קולה שמע. מה רב האֹשֶׁר! מה רב האֹשֶׁר! הוא חש את קרבתה, אף כי עיניו לא ראוה עוד, אך הוא הרהר בה, אף ידע, כי באה היא לראות פניו.

קרוב היה להוציא קול־ענות. סוכך כָּחֹל, רק כִּפָּה של סוכך, ראו עיניו שם מעל לחורשה. זו היא, היא בלי שום ספק. נראה נער קטן הדוחף חִשּׁוּק לפניו; אחרי־כן שתי נשים – הוא הכיר אותה – ואחריהן שני גברים: אביה ועוד אדם אחד. היא היתה לבושה תכלת, כמראה השמים ביום אביב. כן! הוא הכירה עוד בטרם ראה את תוי פניה; אך הוא לא הֵעֵז ללכת לקראתה, בהרגישו כי יגמגם בפיו, יתאדם, כי לא ידע לבאר את מִקרֵה הפגישה בפני מר פרַדוֹן החשדן.

הוא הלך בכל־זאת לקראתם, המשקֶפֶת על עיניו, כאִלו עסוק הוא בהסתכּלות. והיא שקראה לו, מבלי העמד פנים של הפתעה.

– צפרא־טבא, מר מריול – פנתה אליו – אכן נָאֶה המראֶה, לא כך?

קבלת־פנים זו נטלה את הדִּבֵּר מפיו ולא ידע להשיב כהוגן ורק גמגם:

– אַה! האתּ היא, גברתי? מה מֻצלח אני כי פגשתיך! על לבי עלה הרעיון לתור את המקומות הנחמדים האלה.

היא השיבה בחיוך:

– ואתה בחרת את הזמן, שבו אני כאן. אכן מעשה חביב עשית.

אחרי־כן הציגה אותו:

– אחד מידידי הטובים, מר מַריול; דודתי מרת וַלזַסִּי; דודי הגושר גשרים.

אחרי שאילת־השלום משני הצדדים, הושיטו מר די־פרַדוֹן והאיש הצעיר ידם זה לזה מתוך קרירות, והם הוסיפו לטַיֵּל טיולם.

היא שָׂמה אותו בינה ובין דודתה, בשלחה אליו מבט מהיר, אחד מן המבטים המביעים כליון־נפש. היא פתחה שוב:

– מה דעתך על הארץ הזאת?

– אנכי – ענה האיש – סובר אני, כי לא ראיתי מִיָּמַי מקום נאֶה מזה.

והיא השיבה:

– אה! אִלו ישבת פה ימים אחדים כמוני, כי אז היית מרגיש בכל הדרו. אין להביע זאת במלים. העליות והירידות של הים על החולות, התנועה הרבּה הזאת שאינה פוסקת וששוטפת את כל זה שתי פעמים בכל יום במהירות רבה כל־כך, עד שסוס דוהר לא ימלט מפני השטף. והמחזֶה הנפלא הזה, שהשמים נותנים לנו בחִנם, חי־נפשי, מוציא אותי מדעתי. איני יכולה להכיר את עצמי. האם לא כן, דודתי?

הגברת וַלזַסִּי, אשה זקנה, בעלת שערות־שֵׂיבה, אחת מן החשובות במקומה, בת־זוגו של ראש האינג’ינרים, פקיד עליון, העידה, כי אמנם לא ראתה מימיה את קרובתה השרויה בהתפעלות כזו.

– ואולם אין פלא בדבר, בזמן שאשה כמוה לא ראתה מחזות־טבע אלא כעין דיקורציה בתיאטרון.

– אך הן אני הולכת שנה־שנה כמעט לדִיֶּפּ ולטרוּביל.

הזקנה פרצה בשחוק.

– אין בני־אדם הולכים למקומות האלה אלא כדי להפגש עם ידידיהם. שם לא נברא הים אלא שיועידו ראיונות על חופו.

הדברים האלה יצאו מפיה בפשטות, אפשר בלי שום כַּוָּנה רעה.

הכֹּל פנו ללכת אל הַמִּרפֶּסֶת, אשר משכה אליה בכֹח את ההולכים. מכל פנות הגן היו נוהרים אליה שלא־מדעת, כאשר יתגלגלו כדורים במורד הר. השמש השוקעת כאלו פרשׂה סדין של זהב קל ושקוף, מאחרי הבבואה הגבוהה של ההר מיכאל־הקדוש, אשר השחיר יותר ויותר ונדמה ככַרכֹּב ענקי על וילון מזהיר. אך מריול לא ראה דבר עוד מלבד הראש הצהבהב, ראש האשה האהובה שהלכה על ידו, עטופה ענן־תכלת. מימיו לא ראה אותה נחמדה כל־כך. היא לבשה בעיניו צורה חדשה ולא ידע מה היא. ספוגה היתה רעננות, שפשטה על בשרה, על עיניה, על שׂערה וחָדרה גם אל נפשה, והרעננות באה לה מן הארץ הזאת, מן השמים האלה, מן האור הזה ומן הדשא הזה. מעולם לא ידע ולא אהב אותה ככה.

הוא הלך על־ידה, מבלי מצֹא מלים לדַבּר עמה; ורשרוש שמלתה, מגע זרועותיה, מבט עיניה הדובבות ככה התישו את כֹּחו כליל, כאלו המיתו בקרבו את אישיותו. הוא ראה את עצמו פתאם בטל על־ידי מַגָּעה של האשה הזאת, נבלע כֻּלו על־ידה, עד כי אין לו אלא תשוקה אחת, קריאה אחת, אהבה אחת. היא אכלה את כל נפשו, כאשר תאכל האש את הניָר.

היא ראתה יָפֶה, היא הבינה את נצחונה זה הגמור, ובהיות לבה רועד ועֵר וחי בתוך אויר השדות והים, האויר המלא קרני־אור ועסיס־אדמה, פנתה אליו ואמרה, מבלי הבט אל פניו:

– מה ישמח לבי לראות פניך!

ובו ברגע הוסיפה ואמרה:

– כמה זמן תשהה פה?

הוא ענה:

– שני ימים, אם היום הזה נחשב ליום תמים.

אחרי־כן פנה אל עֵבר הדודה:

– אולי תואיל הגברת וַלזַסִּי לכבדני וללכת עמי ביום־המחרת אל הר מיכאל־הקדוש יחד עם אישך?

מרת די־בורן השיבה במקום קרובתה:

– לא אתן לה להשיב פניך, אחרי שאִנָּה המקרה לנו לפגֹּש אותך פה.

אשת האינג’ינרק הוסיפה על זה:

– כן אדוני, מסכימה אני ברצון, אך בתנאי, שתסעד בביתי הערב הזה.

הוא קבל את ההזמנה מתוך תודה.

פתאם תקף אותו גיל עד לשגעון, גיל כזה שתוקף את לב האדם בקבלו בשורה על דבר שצִפּה לו בכל מאֹדו. מה קבל האיש הזה? מה הדבר החדש שבא בחייו? – לא כלום. ובכל־זאת חש התרוממות הנפש על־ידי שכרון של הרגשה אין שֵׁם לה.

הם טִיְּלו שעה ארֻכּה על המרפסת הזאת והמתינו עד שקיעת־החמה, כדי לראות את הצל השחור והמסֻלסל של ההר על־פני האֹפֶק של אש.

הם עסקו בשיחה שכיחה על ענינים של מה־בכך וחזרו על הדברים שרגילים לדבּר עם אדם זר, ולרגעים הביטו זה בפני זה.

אחרי־כן באו אל בית־האחֻזה, אשר עמד בקצה אַבַּרַנש, בתוך גן נאה הנשקף אל מפרץ־הים.

בחפצו להיות שומר־סוד ובהיותו דואג קצת למראה מר פרַדוֹן, שלא הסביר לו פנים והביט אליו כמעט באיבה, עזב מריול את הבית בשעה מֻקדמת. כאשר לקח את אצבעות ידה של מרת די־בורן להגישן אל פיו, אמרה אליו פעמַיִם מתוך הטעמה מיֻחדה: “למחר, למחר!”

אך יצא האורח, ומר וַלזַסי עם אשתו, שזה ימים רבים החזיקו במנהגו מחוזאים, הציעו לעלות על המטה ולשכב.

– לכו לכם – קראה מרת די־בּורן – ואנכי אטַיֵּל טיול קצר בגן.

ואביה הוסיף:

– גם אנכי.

היא יצאה עטופה מטפחת רחבה, והם פתחו טיולם זה בצד זה על־פני החול הלבן של שׂדֵרות האילנות, אשר הירֵח המלא האיר עליהם, כנחלים קטנים עקלקלים בתוך דשאים ושיחים.

אחרי שתיקה ארֻכּה, פנה מר פרַדוֹן ואמר בלחש כמעט:

– בתי היקרה, הלא תדעי, כי מימי לא אהבתי להשׂיא לך עצות?

היא חשה את בֹּא השיחה הזאת והכינה עצמה לקראתה:

– סלח לי, אבי, פעם אחת השאת לי עצה.

– אנכי?

– כן, כן.

– עצה בנוגע… לחייך?

– כן, ועצה רעה היתה זו. ובכן גמרתי בלבי לבלי שמוע לעצתך, אם תוסיף לעוץ לי.

– מה העצה אשר השאתי לך?

– להִנָּשֵׂא למר בורן. הדבר הזה מעיד עליך, כי אינך שופט נכוחות, כי אינך רואה את הנולד, כי אינך יודע בטיבם של בני־אדם בכלל ובטיבה של בתך בפרט.

רגעים אחדים שתק, בהיותו שרוי בהפתעה ובמבוכה, אחרי־כן קרא אט:

– כן, טעיתי ביום ההוא. אך ברי לי, כי אינני טועה בדבר זה, היוצא מלב אב, שאני אומר למסור לך.

– דבּר־נא. אם יש ממש בדבריך, אקבלם.

– קרובה אַתּ לחִלול שם כבודך.

היא פרצה בשחוק, שחוק עֵירָנִי מאֹד, וגמרה את דבורו:

– בגלל מר מַריול, בלי־ספק.

– בגלל מר מריול.

– שכֹח שכחת – פתחה ואמרה – כי כבר חללתי שם כבודי בגלל מר גֵיאוֹרג די־מַלטרִי, בגלל מר מַסיבַל, בגלל מר גַסטוֹן די־לַמַּרתּ, בגלל עשרה אחרים, שאתּה מקַנֵּא אותי להם. כי הנה אין בידי לשאת עין אל איש חביב ונעים, מבלי להרגיז את כל החבורה שלי, ואתה הראשון בין המתרגזים, אתה, שהטבע בחר בך לשימך פַּטרוֹן לי ולמנַצֵּח עליון.

הוא השיב בזריזות:

– לא, לא, מעולם לא חללת את שם כבודך בגלל איש. אדרבה, ביחסך אל ידידיך אתּ מראה הרבה טעם טוב.

היא פתחה שוב בעֹז:

– אבי היקר, הרי אינני עוד תינוקת, ואני מבטיחתך, כי לא אחלל את שם כבודי בגלל מר מריול יותר מאשר בגלל אחרים. אל־נא תירא. לא אכחד ממך בכל־זאת, כי אנכי בקשתיו לבוא הֵנָה. הוא איש נחמד ונבון ואֶגוֹאיסט פחות מן הקודמים. גם דעתך עליו היתה כך עד היום ההוא שגלית, כי בחרתי בו קצת. הה! אין אתה רע־לב כל־כך? אני יודעת אותך, ואם הייתי רוצה, יש בידי לספר לך עוד ועוד בענין זה. היוצא מדברינו: מר מריול מוצא חן בעיני, ואנכי אמרתי אפוא לעצמי, כי טוב ונעים יהיה לערוך עמו טיול יפה. הן אִוֶּלֶת היא להִמָּנע מדבר שמביא לנו עֹנג, אם אין בו שום סכנה. ושום סכנה של חלול שמי אין כאן, אחרי אשר אתה כאן.

היא צחקה הפעם בגלוי, בדעתה יפה, כי כל דבור ודבור שלה קולע אל המטרה, כי נאחז בסבך החשד מתוך קנאה, שהתגנבה אל לבו זה כבר. והיא התענגה על הדבר שנגלה לה מתוך גנדרנות שכפרה בה.

הוא שתק, בהיותו נבוך, זועף, מרֻגז ומרגיש, כי מַכִּירה היא בתוך־תוכו של לבו, לב אב בודד, רגש־עֶברָה טמיר, שהוא עצמו לא רצה לדעת מוצאו.

והיא הוסיפה:

– אל־נא תירא. הן מדרך־הטבע הוא לערֹך טיול בתקופה זו של השנה על ההר מיכאל־הקדוש יחד עם דודי, דודתי, עמך, אבי, ועם ידיד אחד. ומלבד זאת לא יֵדע איש את הדבר. ואם יִוָּדע הדבר, לא ימצא בו איש כל עָוֹן. כאשר נשוב אל ביתנו בפַריז, אשיב את הידיד הזה למקומו בשורת שאר ידידי.

– לוּ יהיה כדבריך – השיב האב – שכחי את אשר דברתי.

הם פסעו עוד פסיעות אחדות. ומר די־פרַדוֹן שאל:

– הנשוב הביתה? עיֵף אני, אני עולה על מטתי.

– לא, אנכי עוד אטַיֵּל קצת. הלילה יפה כל־כך.

הוא מלמל בכַוָּנה זרה:

– אל־נא תרחיקי ללכת. אין איש יודע, מי יפגע בו בלילה.

– הה! אנכי אשב בתחום הבית.

– ובכן, שלום ילדתי היקרה.

הוא נשק לה ברפרוף על מצחה ונכנס לתוך הבית.

היא הלכה וישבה על ספסל כפרי קטן, שהיה תקוע בארץ לרגלי אַלּוֹן אחד. הלילה היה חם, מלא ריח־שדה, נשימת הים ואור ערפלי, כי תחת אור־הירח המלא בחצי השמים היה מפרץ־הים עטוף אֵדים.

האדים האלה זחלו ועלו כתימרוֹת עשן לבן והעלימו את החולות, אשר מי־הים העולים ויורדים כסו אותן בשעה זו.

מיכל די־בּורן ישבה, ידיה שלובות על ברכיה, עיני נטויות למרחק, ובִקשה לראות את אשר בלבה דרך ערפל עב ולבנבן כזה של החולות.

כמה וכמה פעמים, בשִׁבתהּ בחדר־קשוטיה בפריז לפני הרְאִי שלה, שאלה את נפשה: מה אני אוהבת? מה הדבר, שאני משתוקקת לו? לְמה אני מצפה? מה היא שאיפתי? ומה אני?

בצד התענוג להיות מה שהיא והרצון העמֹק למצֹא חן, שנתנו סִפּוּק רב לרוחה, לא ידעה בלבה דבר מלבד רגש הסקרנות שהיה נעלם מהר. היא הכירה את נפשה, כי בהיותה רגילה להסתכל בפניה ולחקור כל גופה, אי־אפשר היה שלא תתבונן גם אל נפשה. עד היום היתה משתתפת שתוף קל בכל הענינים שהעסיקו את האחרים, מבלי שלקחו את לבה, ושרק גרמו לה להתבדר קצת.

ובכל־זאת הנה בכל פעם, שחשה בקרבה ראשית הרגש של קרבה אל אדם, בכל פעם שעמדה צָרָה לגזֹל ממנה גבר שהחזיקה בו, ורגשות־אשה שהתעוררו בה הבעירו בעורקיה מעט מאש־הקדחת של אהבה, מצאה באותם מַדּוּחֵי־האהבה הרגשה חמה הרבה יותר מן התענוג בלבד לנחול נצחון. אך הדבר הזה לא ארך מעולם. מדוע? היא נלאתה, היא בחלה, היא ראתה אולי באור בהיר יותר מדי. כל מה שבראשונה מצא חן בעיניה באדם, כל מה שעורר את נפשה, זעזע את רוחה, לקח את לבה, נדמה לה עד־מהרה גלוי וידוע, אין־חדש, חבוט. כֻּלם הם דומים זה לזה, אף כי אינם שוים מעולם. ואיש מהם לא היה עוד ראוי בעיניה, על־פי טבעו ומעלות רוחו, להחזיק בו ימים רבים ולהקריב את לבה לאהבתו.

מדוע זה? האם בהם האשם, או אולי האשם בה? האם הם חסרים את זה שהיא מצפה לו, או אולי היא חסרה את זה שמעורר אהבה בלב? האם אוהב האדם, משום שפגש פעם אחת את זה, שהוא מאמין באמת ובתמים, כי הוא נוצר למענו, או האדם אוהב, פשוט, משום שיש בו הכשרון מִלֵּדה להיות אוהב? פעמים שנדמה לה, כי לבם של בני־אדם יש לו זרועות כמו שיש לגוף, זרועות עדינות ושלוחות לאחוז, ללפות ולחבק, ולבה היא גִדֵּם הוא. לבה היא יש לו רק עינים בלבד.

יש שרואים אנשים, בני־עליה, מתאהבים בנשים שאינן הוגנות להם, באין שאר־רוח, באין ערך רב, ולפעמים גם באין יֹפי. מדוע? איככה? מה הסוד שבדבר? הרגש העצום הזה בלבות בני־אדם לא בא על־ידי פגישה מיֻעדה בלבד, כי־אם צפון הוא כזרע בקרקע ופתאם הוא צץ ועולה. היא שמעה הודאות בעלי־דין, היא יודעת כמה סודות, היא ראתה בעיניה את דבַר התמורה שבאה בנפש על־ידי השכרון העצום הזה, והיא הרהרה הרבה בדבר.

בתוך “העולם”, בתוך הבקוּרים התדירים והארעיים, בתוך השיחות של חֻלין, בתוך הדברים של־מה־בכך שמשתעשעים בהם, שהעשירים הולכי־בטל עוסקים בהם, היתה מגלה לפעמים, בתמהון של קנאה וצרוּת־עין, ברִיות, נשים ואנשים, שבא בקרב לבם, בלי־שום־ספק, דבר שאינו מצוי. הדבר הזה לא היה נראה לעין־כֹּל; אך היא בחושהּ העֵר הרגישה בו ומצאה אותו. על פניהם, בחיוכם, ויותר מזה בעיניהם גלתה דבר שאין להביעו, מן החֶדוָה, מן האֹשֶר העליון; שמחת הנפש, שהתפשטה בכל הגוף ושפכה זהרה על הפנים ועל העינים.

היא היתה קוצפת עליהם, מבלי דעת מדוע, אחוזי־האהבה היו תמיד מרגיזים את נפשה, ובלבה אמרה, כי זה הוא רגש־של־בוז, שהיא מרגישה עמֹק אל האנשים, שלבותיהם דופקים מתוך אהבה. היא האמינה כי יש בידה להכירם כהרף־עין בוַדָּאוּת רואָה־ללב. ואמנם כן, יש שהיתה מגלה קשר־אהבה בטרם שבאו שאר בני־החברה לחשֹד בכך.

כאשר הרהרה בדבר זה, באותו הרגש שמוציא מן הדעת, שנפשו של איש אחר מעוררת בקרבנו, מראהו, דבּורו, מחשבתו, כל דבר היוצא מאת האיש, שלבֵּנו דבק בו עד לטֵרוּף, חשבה ומצאה, כי היא אינה מסֻגלה לכך. ובכל־זאת, כמה פעמים, בהיותה יגֵעה מכל המעשים ובחלמה על השאיפות שאין להביען במלים, בהיות לבה מעֻנֶּה על־ידי העריגה אל שנוי בחיים ואל התעלומה, שאולי לא היה זה אלא רגש טמיר של שאיפה אין־קץ אל האהבה, שאלה לעצמה מתוך בוּשה מסֻתּרה, שיצאה מתוך גאוָתה, לפגֹש אדם, שישליך גם את נפשה היא, לוּ רק לזמן־מה, לחדשים מועטים, לתוך התעוררות עליונה זו של כל המחשבה ושל כל הגוף; כי החיים, בתקופות אֵלו של התעוררות, יש להן חן מיֻחד של התלהבות ושל שִׁכָּרוֹן.

ולא רק ששאלה לעצמה פגישה זו, כי גם בקשה אותה קצת, רק קצת, בפעֻלות המיֻחדות לרשלנים, שאינם שוהים זמן רב בשום דבר.

וכל ההתחלות של תשוקותיה אל האנשים המכֻנים עליונים, שהיו מושכים את לבה בקסמם שבועות מעטים, נגמרו תמיד בתוחלת נכזבה שאין לה תקנה, שהפיגה מלבה את החֹם הקצר. היא צִפּתה הרבה יותר מדי לשאר־רוחם, לטבעם, לטיבם, לעדינותם, למִדותיהם. וכל אחד מהם הביא אותה לתמיד לחזק את דעתה, כי המגרעות של האנשים הגדולים עולות לפעמים הרבה על מעלותיהם, כי הכשרון הוא סגֻלה מיֻחדה, כעין חוש־ראִיה יפה או קֵיבָה בריאה, סגֻלה יפה לחדר־העבודה, סגֻלה בודדה, שאין לה שום ענין אל סכום המדות היפות, שמקרבות ומושכות את לב האדם לחברו.

אך מפגשה את מַריוֹל, היה דבר אחר שמשך את נפשה אליו. האם אהבה אותו? האמנם הגה לבה אליו אהבה? בהיותו בלי־יָד ובלי־שֵׁם, כבש את לבה בחביבותו, בעדינותו, בבינתו, בכל המדות הנאות של אישיותו המושכת. הוא כבש את לבה כי על־כן היתה הוגה בו בלי־הרף; בלי־הרף שאפה להיות עמו; שום איש בעולם לא היה נוח לה יותר, חביב עליה יותר, נחוץ לה יותר. האם זו היתה האהבה?

היא לא חשה בקרבה את הלהב הזה, שמספרים על־אודותיו, אך היא חשה בפעם הראשונה תשוקה נאמנה להיות בשביל האיש הזה משהו יותר מידידה מקסימה. האם אהבה אותו? האם להיות אהוב צריך שיהיה האדם בעיני אוהבו מלא מעלות יוצאות מגדר הרגיל, שונה מכל האנשים ועליון עליהם, מעֻטר בזֵר־אוֹר, שהלב שָׂם לראש בחיריו, או די הוא שימצא חן רב בעיניך, שיגדל חִנו כל־כך, עד כדי שבלעדיו החיים אינם חיים?

אם כך הוא, אָהבה אותו או, לכל־הפחות, קרובה מאד היתה לאהבו. אחרי שבדקה יפה את לבה בעין חודרת, אמרה לעצמה: “כן, אני אוהבת אותו, אבל חסֵרה אני מעוּף־הרגש: אין זו אלא הפגימה שבנשמתי”.

ובכל־זאת חשה האשה קצת ממעוף־האהבה בשעה שראתה אותו הולך ובא על המרפֶּסֶת בגן אַברַנש. בפעם הראשונה ידעה רגש זה, שאין להביעו במלים, שמושך אותנו, שדוחף אותנו, שקולע אותנו אל מי־שהוא. היא טעמה תענוג גדול ללכת לקראתו, לראותו עומד עליה ובוער באש־אהבה אליה, בהתבוננם אל השמש השוקעת מאחרי צל הר מיכאל־הקדוש, דומה לחזיון־אגדה. והאהבה עצמה האין גם היא מין אגדה של הנפשות, שאחדים מאמינים בה מטבעם, ואחרים, מתוך שהוגים בה, באים אף הם לפעמים להאמין בה? הגם היא סופה שתהיה מאמינה? היא חשה רצון רך ומשֻׁנֶּה לסמוך ראשה על כתפו של האיש הזה, להיות קרובה יותר אליו, לבקש את “הַקִּרבה בכל מאֹדהּ”, מה שלא מצא אדם מעולם, לתת לו את זה שאדם אומר להקריב ותמיד הוא גונזו לעצמו: את הסוד הטמיר של נפשה.

כן, היא ידעה ממעוף־האהבה למראהו, וגם ברגע זה היא חשה אותו במעמקי לבה. ודי היה, אולי, רק להכנע לרגש זה, כי יֵהָפֵך ויהי לאהבה עזה. אך היא עמדה בפניו הרבה, התישבה הרבה בדעתה, נאבקה הרבה עם הקסם של אנשים. האם לא נעים היה באחד הלילות כזה הלילה לטַיֵּל עמו לאֹרך עצי־הערבה על שפת הנחל ולשלם לו גמול אהבתו הָרבה מזמן לזמן בנשיקות פיה.

אחד החלונות של הבית נפתח. היא החזירה ראשה. זה היה אביה שבקש, בלי־ספק, לראות פניה.

היא קראה אליו:

– האינך ישֵׁן עדַין?

והוא ענה:

– אם לא תכנסי הביתה, סופך שתֹּאחזך צִנָּה.

היא קמה אפוא ממקומה ופנתה ללכת הבית. אחרי־כן, כשבאה לחדרה, הרימה את הוילונות מעל החלון לראות את הערפל על מפרץ־הים הולך ומַחוִיר תחת אור־הירח, ונדמה לה, כי גם בלבה הולך הערפל ומבהיר עם יקיצת האהבה.

ובכל־זאת יָשנה שֵׁנה מתוקה, ורק האָמה העירה אותה, כי הגיע הזמן לצאת אל הר מיכאל־הקדוש ולאכל פת־שחרית שם.

מרכבה גדולה באה להובילם. וכאשר שמעה את קול הגלגלים בעברם על־פני החול לפני מבוא־הבית, גחנה על החלון ובו ברגע פגעו עיניה בעיניו של אַנדרֵי מַריול, אשר בקש אותה. לבה התחיל דופק קצת. היא מצאה בקרבה, לתמהונה ולמצוקתה, רגש מוזר וחדש, שהביא את הלב לידי רטט ואת הדם לידי ריצה, על שעיניה ראו אדם אחד. כמו בליל אתמול, קֹדם שנרדמה, חזרה ואמרה גם עתה: “אני מתחילה אפוא לאהוב אותו”.

אחרי־כן, כאשר ראתה אותו פנים־אל־פנים, חשקה נפשה בו כל־כך, היתה חולת אהבה כל־כך, עד שבא אל לבה הרצון לפתוח זרועותיה ולהגיש פיה אל פיו.

היא שלחה לו רק מבט אחד, אשר החוִיר פניו מחמת אֹשֶר.

העגלה זזה ממקומה. היה בֹקֶר בהיר של יום־קיץ, מלא רננת צפרים ועלומים פזורים. הם ירדו אל החוף, חלפו על־פני הנהר, עברו בכפרים דרך משעול זרוע אבנים, עד כי רקדו הנוסעים על ספסלי המרכבה. אחרי שתיקה ארֻכּה פתחה מרת די־בּורן לבדח את דודה בדבריה על־אודות קורות הנסיעה הזאת; הדבר הזה הפסיק את דוּמִיַּת הנוסעים, ונדמה, כי העליזות, שהיתה מרחפת באויר, תקפה את כל הרוחות.

ופתאם, בצאתם מכפר קטן, נראה שוב מפרץ־הים, והוא איננו כתַמתָּם כמו בערב יום־אתמול, כי אם מתנוצץ מעין המים הצחים, שכִּסו הכֹּל, את החולות, את הכרים, ולפי דברי הרַכָּב, גם את פני הדרך מזה והלאה מעט.

ובכן הלכו הסוסים שעה אחת בפסיעות קטנות, עד אשר יחלוף השטף הזה וישוב אל מקומו בים.

אֵזור של עצי־בּוּקִיץ ועצי־אלון ליד בתי האחֻזה, שהמרכבה עברה דרכם, העלימו מן העין בכל רגע את הפרופיל ההולך וגדל של הַמִּנזר הבנוי על סלע, המֻקף מים בשעה זו. אחרי־כן צצה ועלתה פתאם בין שתי חצרות, והיא קרובה יותר ויותר, והיא מפליאה יותר ויותר. החַמָּה הצהיבה את בית־התפלה העשוי דמות־שִׁנַּיִם של שַׁחַם, שעמד ברגלי הסלע.

מיכל די־בּורן ואנדרֵי מריול הסתכלו במראה הזה, אחרי־כן הביטו זה בפני זה, ושניהם הוסיפו על הרגש הצומח ועולה בלבם את הפיוט של המראה הזה בבֹקר נאה של תמוז.

הנוסעים עסקו בשיחה של ידידות. הגברת וַלזַסִּי ספּרה ספורים נוּגים על־אודות אנשים שטבעו בחולות אלו, את דבר המעשים הנוגעים־עד־הלב בחול רך זה, שבולע בלילות בני־אדם. מר וַלזַסִּי הגֵן בדבריו על סֶכֶר־המים, שהאמנים היו מקטרגים על בנינו, אף סִפּר בּשבחו ובתועלתו מתוך ההשקפה, שיש צֹרֶך לחַבּר את המקום הזה עם ההר, וגם זכו על־ידו באדמת־החול היפה למִרעֶה תחלה ואחרי־כן תהפך לשדה־תבואה.

פתאם עמדה המרכבה. הים הציף את הדרך. לא היה דבר כמעט, רק קרום נוזלי על הדרך הטרשי. אך הַכֵּר הכירו, כי במקומות אחדים יש מים עמֻקים, בורות, שאין לעברם. צריך היה להמתין.

– הה, זה יעבור מהרה! – קרא מר וַלזַסִּי, ובאצבעו הראה על המסלה, שפני־המים הדקים מתעלמים ונמלטים, כאלו האדמה קולטת אותם לתוכה או כֹח אדיר וטמיר מושך אותם למרחוק.

המה ירדו מעל המרכבה, כדי להתבונן מקרוב אל מסעו המוזר, המהיר והחרישי של הים, והלכו אחריו פסיעה אחרי פסיעה. הנה נראו כתמים ירֻקים מתוך הדשא המכֻסה מים, שעלו מעט־מעט פֹה ושָׁם; והכתמים האלה הלכו וגדלו, התעגלו והיו לאיים. עד־מהרה לבשו האיים האלה צורה של חלקי־יַבָּשה, מפֹרדים על־ידי יַמִּים זעירים; ואחרי־כן שבו מי־הים בכל מרחב המפרץ והלכו למקומם. הרי היה הדבר כאלו הסירו מעל־פני האדמה צעיף ארֹך של כסף, צעיף עשוי חורים, קרוע, מלא פרצים, אשר בהסתלקו חשׂף את הככר הרחבה עם העשב הקצר, אך לא גלה עוד את החולות הצהֻבּים, שנהרו אחריו.

הנוסעים עלו שוב אל המרכבה, והכֹּל עמדו, כדי לראות יָפֶה. אחרי אשר יָבשה הדרך, זזו הסוסים ממקומם, אך הוסיפו ללכת בפסיעות קטנות; וכאשר התנודדה המרכבה לפעמים, חש מַריול פתאם, כי כתֵפהּ של מרת די־בּורן נשען על כתפו. תחִלה האמין, כי מִקרֶה של תנודה גרם לידי מגע זה; אך היא נשענה עליו, ועם כל תנועה של אופני המרכבה נלחצה אליו, ועם כל מגע כתפה חלף רטט בכל גופו ולבו התבלבל. הוא לא הֵעֵז עוד להביט בפני האשה, כי היה כאחוז־שִׁתּוּק מתוך אֹשֶר על־ידי קִרבה זו שלא צִפּה לה, ומתוך בלבול רעיונותיו, כאלו היה שִׁכּוֹר, הרהר האיש: “האפשר הדבר? האפשר יהיה הדבר? האמנם נטרפה דעת שנינו?”

העגלה החלה להחיש צעדיה, ועל הנוסעים היה לשבת. ומריול חש פתאם צֹרֶך, מעין הכרח טמיר, להתחבּב על מר די־פרַדוֹן, והוא פתח לדבּר עמו חלָקות. האב היה נוח לקבל מחמאות כמו בתו, ולכן הלך לבו שבי ופניו נהרו עד־מהרה.

סוף־סוף הגיעו עד הַסֶּכֶר ופנו אל ההר, אשר עמד בקצה הדרך הישרה הזאת, בתוך החולות. נהר פּונטוֹרסוֹן שטף במִדרון משמאל; ומצד ימין השתרעו שדות־מרעה, עטופים עשב דק, שהרַכָּב קרא להם בשם “שוּמַר־הים”, ופִנו מקום לחולות, שהיו רטֻבּים עדַין וספוגים ריח הים.

הבנין הגבוה הלך וגדל, ועל־פני שמי התכלת נראתה תבניתו כֻלה לכל פרטיה, מגדל־הפעמון עם שאר המגדלים, גג המנזרה עם המרזבים העקלקלים הרבים, העשוים בצורות משֻׁנות, שהיו אבותינו באמונתם התפֵלה נוהגים לצור על בתי־מקדשיהם הגוֹטיים.

הגיעה השעה הראשונה, כאשר באו אל בית־המלון, ששם הזמינו את סעֻדת־הצהרים. בעלת־הבית בתבונתה לא הכינה את הסעֻדה קֹדם, ועל האורחים היה להמתין. הם ישבו אפוא אל השלחן בשעה מאֻחרה, וכֻלם היו רעֵבים מאד. עד־מהרה הובא יין־שַׁמפַּניה, שֶׁשִּׂמח את הלבבות.

הכֹּל היו שמֵחים, ושני לבבות האמינו, כי קרובים הם אל האֹשֶר. כשהגיעו לקִנוח־סעֻדה, בשעה שהיין המשמח־לב והשיחות־של־נחת הביאו בקרב הנפשות את ששון־החיים, זה שמעודד אותנו לפעמים אחרי סעֻדה שמֵנה ומביא אותנו להסכים לכל דבר, לקבל כל דבר, שאל מריול:

– אולי תואילו ללון פה עד מחר? מה יפה יהיה לראות את כל המקום לאור הירֵח ומה נעים יהיה לסעוד עוד יחדו בערב הזה!

הגברת די־בּורן קבלה מִיַּד את ההצעה; שני הגברים הסכימו גם הם. רק מרת וַלזַסִּי פקפקה, על כי ילדהּ הקטן נשאר בבית, אך בעלה הרגיע את לבה, בהזכירו אותה, כי זה כמה פעמים השאירה את הילד לבדו. ובלי דחוי שלח האיש טלגרמה אל האומֶנֶת. אנדרֵי מריול מצא חן בעיניו מאד, על כי קִלֵּס את סֶכֶר־המים, בִּנינו של האינג’ינר, אף לא אמר, כי משחית הוא את יפי הר מיכאל־הקדוש, כמו שהיו רגילים לקטרג.

כאשר קמו מעל השלחן, הלכו לראות את בנין־המנזר. הם הלכו דרך הסוללות. העיר, גל של בתים בטעם ימי־הבינים, הצבורים זה על־גבי זה, על פני סלע גדול של שַׁחַם, שבראשו עומד בית־המנזר, מֻבדל מן החולות על־ידי חומה גבוהה עשויה פגימות. החומה הזאת, המקיפה את העיר העתיקה, עם העִקולים, הַזָּוִיות, הרחָבות ומגדלי־הצופים, הפליאה כל־כך את העין, אשר גִּלתה בכל עִגול ועִגול שטח חדש של האֹפק הרחב. ההולכים שתקו, כי נשמו בכבדות קצת אחרי סעֻדה ארֻכּה, ולא חדלו מהשתומם, כשהיו מסתכלים וחוזרים ומסתכלים בבנין הנפלא הזה. למעלה מהם, על־פני השמים, נראתה ערבוביה רבה של חֻדי־מגדלים, של ציצים עשוים שַׁחַם, של קשָׁתות נתונות בין מגדל אחד לחברו, מעשה רקמה נפלאה וקלה של אדריכל, שרקם את מלאכתו על מרבד תכלת. ומשם התנוסס ועלה, כנכון לעוּף, צבא איֹם ומשֻׁנה של מרזבים בדמות חיות רעות. בין הים והַמִּנזָר, בצדו הצפוני של ההר, במקום שכָּלו הבתים, נמצא מִדרוֹן פרא ותלול כמעט, שנקרא בשם יער, על שהיה מכֻסה אילנות עתיקים, והמדרון הזה פרש כתם ירֹק על־פני המרחב הכתֹם של החולות. הגברת די־בּורן ואנדרֵי מריול, שהלכו ראשונים, עמדו להתבונן אל המראה. היא נשענה על־ידו ושכרון נסוך עליה, שכרון־קסם, כאשר לא ידעה מימיה. היא עלתה, רגליה קלות, ונכונה היתה לעלות הלאה עמו אל הבנין הפלאי הזה ואל שאר המקומות. היא השתוקקה, כי עד־עולם לא יהיה קץ לדרך התלולה הזאת. בפעם הראשונה לימי חייה ראתה את עצמה שִׂמֵחה בחלקהּ שִׂמחה שלמה כמעט.

היא לחשה:

– אלי! מה יפה!

והוא ענה בהתבוננו אליה:

– איני מהרהר אלא בך.

היא השיבה בבת־צחוק:

– אמנם אין אני אשה פיוטית מאד, אך המראה הזה יפה כל־כך, עד שבאמת נפשי התעוררה מאד.

והוא מלמל:

– אנכי, אוהב אני אותך עד לידי טרוף־הדעת.

הוא חש, כי לחצה את ידו, ושוב הלכו שניהם לדרכם.

אחד משומרי הפתח של המנזר חכה להם, והם באו דרך מעלות־ההדר, בין שני מגדלים רמים, ופנו אל אולם־השומרים. אחרי־כן עברו מאולם לאולם, מחצר לחצר, מכלא לכלא, אזניהם קַשובות, עיניהם פקוחות, לבם מלא קסם למראה כל הדברים: המערה עם הכלונסאות הגדולים, יֹפי אדיר, שעל עמודיה הגדולים נשענה כל בימת־המשוררים של בית־התפלה הנעלה, זה בית־הפלאים, בנין אדיר של שלש דיוטות זו למעלה מזו, מעשה־יצירה שאינו־מצוי של אדריכלים מימי־הבינים, אנשי־דת ואנשי־צבא.

אחרי־כן באו אל המנזר. השתוממותם רבה כל־כך, עד אשר עמדו לפני חצר מרֻבּעת זו, המֻקפה שורה של עמודים נאים, נהדרים, נחמדים, שאין כמוהם בכל העולם. בשׁני טורים, לאֹרך ארבע היציעות, עמדו העמודים הקטנים, שבראשם כֹּתָרוֹת נאות, ועל גבי מקלעת שאינה־פוסקת של ציצים ופרחים גוֹטיים בתבניות שונות, חִדּוּשִים שונים, פרי דמיונם העָדין והפשוט של האמנים הזקנים התמימים, שבפטישם חרתו באבן את מחשבתם ואת חלומם.

מיכל די־בּורן ואנדי מריול סבבו בכל המקום, פסיעותיהם קטנות, ידיהם שלובות, ואולם בני־לויתם, שהיו עיֵפים קצת, התבוננו מרחוק, בעמדם ליד מבוא־הבית.

– אלי, מה אוהבת אני כל זה! – קראה האשה בעמדה רגע.

הוא ענה:

– אנכי, איני יודע היכן אני, היכן אני חי ומה אני רואה. אני חש רק זה, כי אַתּ קרובה אלי, הנה הכֹּל.

היא נתנה בו עיניה, על פניה בת־צחוק, ושפתיה לחשו:

– אנדרי!

הוא הבין, כי לבה נתון לו, הם לא דברו עוד והוסיפו ללכת.

הם הוסיפו לסַיֵּר את הבנין, אך לא התבוננו עוד.

ואולם רגע אחד נמשך לבם למראה המעלות הפגומות, שהיו נתונות בתוך קשת בנויה בחלל האויר בין שני מגדלי־פעמונים, כאִלו הוכנו לעלות בהן לעבים; ועוד הפעם תקף עליהם רגש של השתוממות, בהגיעם אל מסלת ה“משֻׁגעים”, אל משעול סחרחר עשוי מעלות שַׁחַם באין מִסְעָד, שהלך עד ראש המגדל האחרון.

– האפשר לעבור? – שאלה האשה.

– אסור – ענה מורה־הדרך.

היא הושיטה לו עשרים פרנק. האיש פקפק. כל בני־המשפחה, שנבהלו למראה התהום וגֹדֶל המרחב, עמדו והתנגדו למעשה זה של קלות־דעת.

והיא שאלה את מריול:

– התלך בדרך זו?

הוא פרץ בשחוק:

– עבור עברתי נתיבות קשות מאלה.

ומבלי שים לב אל בני־לויתם, פנו והלכו.

הוא הלך לפניה על־גבי הכּרכֹּב הצר על קצה התהום, והיא הלכה אחריו בצד החומה, עיניה מֻשפָּלות, לבלי ראות את פי התהום הפעור תחתיהם, ולבה זע, כמעט רועד, מפחד, והיא אוחזת מתוך רטט בידו השלוחה אליה; אך היא חשה, כי הוא חזק, בלי מֹרֶך, ראשו לא יסתובב ורגליו לא תמעדנה, והיא הרהרה מתוך חֶדוָה למרות פחדה: “אכן, זה הוא גבר”. הם היו לבדם במרחב הזה, במרום מעופם של עופות־הים, והם שרוים בחלל־אויר זה, שבעלי הכנף הלבנה מעופפים בו אנה ואנה ובעופם יתורו בעיניהם הקטנות והכתֻמות.

מריול חש, כי היא רועדת, ושאל:

– ראשך סחרחר?

היא ענתה בלחש:

– קצת, אך אתך לא אירא רע.

אז קרב אליה, חבק אותה בידו לסעדה, והיא ראתה את עצמה על־ידי סעד זה בוטחה כל־כך, עד כי הרימה ראשה להביט אל המרחק.

הוא נשא אותה כמעט בזרועותיו, והיא הפקידה נפשה בידו, בהתענגה על מחסה־עֹז זה, שעברה עמו במרומים, ולבה היה מלא תודה אליו, תודה רומנטית של אשה, אשר לא תחלל טיול עליון כזה בנשיקה.

אחרי אשר שבו ובאו אל האנשים, שחכו להם אחוזי־דאגה, פנה מר פרַדון אל בתו מתוך צער:

– אֵלִי, מה זה עלה על לבך לעשות?

היא ענתה באמונה:

– אין דבר, אבי, אחרי אשר עברנו בשלום. אין עושה אִוֶּלת זה שמצליח, אבא.

הוא משך בכתפיו, והם ירדו. הם עמדו עוד לקנות מאת שומר־השער תמונות פוטוגרפיות, וכאשר שבו אל בית־המלון, הגיעה כמעט שעת הסעֻדה. ובעלת־הבית יעצה להם לעשות טיול קצר על־פני החולות, לנֹכח הים, כדי להתענג על מראה ההר מצד פני הים, אשר משם, לפי דבריה, יֵרָאֶה בכל תפארתו.

אף כי בני־החבורה היו עיֵפים, יצאו כֻלם שוב והקיפו את החומה, בהרחיקם מעט אל החולות המבלבלים, הרכים, אף כי נראים כקשים, והרגל, המֻצגה על־פני הכְּביר הכתֹם הפרוש תחתיה ונראה כחזק, שוקעת פתאם עד הברכים בתוך הבֹּץ הבוגד והַמָּזהב.

מן המקום ההוא פשט המנזר פתאם את צורתו, צורת בית־כנסיה בלב ים, אשר מראהו הפליא את בני־היַבָּשה, ולבש צורה אחרת, כאלו לאַיֵּם על הים, צורה של טירה ערוכה למלחמה עם חומה גדול ומלמעלה כדמות שִׁנַּיִם ובה חורים חורים להעמיד שם כלי־תותח, והיא תמוכה בעמודים ענקיים, שבנינם המפליא בגדלו עולה מרגלי ההר הפלאי. אך מרת בּורן ואנדרֵי מריול לא שָׂמו לב אל כל זה. הם הרהרו רק על־אודות נפשם, כי נלכדו ברשת זו שפרשו זה לזה, נפלו בכלא זה, שבו אין האדם יודע שום דבר בעולם, שבו אין הוא רואה דבר מלבד יציר אחד.

כאשר שבו וישבו לפני הקערות המלאות, לאורן העליז של המנורות, כאלו התעוררו והרגישו פתאם, כי רעֵבים הם.

שעה ארֻכּה ישבו לפני השלחן, וכאשר תמה הסעֻדה, שכחו המסֻבּים מתוך שיחה ערֵבה את אור הירֵח בחוץ. איש לא אבה לצאת, איש לא הוציא מפיו את הדבר. הירֵח המלא זרח לו באורו הפיוטי על־פני הגלים הקטנים שעלו עם גֵאות־הים, שמשמשה ובאה לאט על החולות בהמֻלַּת המים השוטפים בחשאי וברטט; הזהיר לו הירח על החומה המתפתלת מסביב להר ועל מרחבי הים המאציל מאורו על החולות; האיר לו הירֵח על כל הצללים של מגדלי המנזר – איש לא אבה להתבונן ולראות דבר.

עוד לא הגיעה השעה העשירית ומרת וַלזַסי, אחוזת־תנומה, אמרה ללכת ולעלות על מטתה. הצעה זו נתקבלה בלי שום סרוב. אחרי ברכות־פרידה נאמנות, הלך כל אחד ובא אל חדרו.

אנדרֵי מריול ידע יפה, כי לא ינום; הוא הדליק שני נרות, שעמדו על־גבי הקמין, פתח את החלון והתבונן אל הלילה.

כל גופו תש מחמת יסורים של תקוה לא־תבוא. הוא ידע, כי פה היא, סמוכה לו, רק שני פתחים מפסיקים בינו ובינה, ובכל־זאת אין־יכֹלֶת לקרב אליה, כמו שאי־אפשר לעצור בעד שטף־המים העולה על הארץ. הוא חש בגרונו צֹרֶך להוציא קול, ובלבו חש כאב רק של תוחלת־שוא שאין לסַפּקה, עד כי שאל את נפשו: מה לו לעשות, כי לא יכֹל נשֹׂא עוד את בדידות הלילה הזה של אֹשֶר ריק.

מעט־מעט נדמו כל הקולות בבית־המלון וגם ברחוב היחידי והעקֹל של העיר. ומריול עודנו עומד נשען על סף החלון, לבו ידע רק, כי עברה השעה. הוא התבונן אל שמיכת הכסף על־פני מי־הים העולים, והוא דחה את זמן שכיבתו משעה לשעה, כאלו נכנע להרגשה טמירה של אֹשֶר צפוי לו מן השמים.

ופתאם נדמה לו, כי יד נגעה בכף־המנעול שלו. הוא החזיר ראשו ברעדה. דלת חדרו נפתחה לאט. אשה נכנסה, ראשה עטוף סלסִלָּה לבנה וכל גופה עטוף אדרת רחבה, שנראתה כעשויה משי, מוך ושלג. היא סגרה יפה את הדלת בעדה. אחרי־כן, כאלו לא ראו עיניה אותו עומד מזֻעזע מגיל ליד הארֻבּה המוּארה של חלונו, קרבה ישר אל הקמין וכבתה אל שני הנרות.


II    🔗

ממחרת היום בַּבֹּקר נועדו ליד מבוא בית־המלון לברך זה את זה ברכת־הפרידה. אנדרי מריול, שבא ראשון, חכה לבואה מתוך רגש מעיק של חרדה ושל אֹשֶר. מה תעשה? מה יהי מראה פניה? מה יהא עליה ועליו? מה נשקף לו לעתיד, אֹשֶר או צרה? יש בידה היום לעשות בו ככל אשר עם לבה, לעשותו מבֻלבּל־חושים, כאיש המעַשן אוֹפיוֹן, או מעֻנה על קִדוש־השם, הכל לפי רצונה. הוא הלך לצד שתי העגלות שעמדו, כי נפרדו זה מזה בדרכיהם: הוא אמר לנסוע לסַן־מַלּוֹ, כדי להמשיך את הבדות שלו, והם שבו לאַברַנש.

מתי יפגֹש אותה שוב? האומרת היא לקצר בישיבתה בבית קרוביה או כי תאַחֵר את יום שובה? הוא חש פחד איֹם מפני מבטה הראשון ומפני דבריה הראשונים, כי הוא לא ראה את פניה והם לא דִבּרו זה עם זה מאומה במשך השעה הקצרה של פגישתם בלילה. היא נתנה לו את כל נפשה, אך מתוך מין צניעות לא שהתה אצלו ולא שׂבעה את לטיפותיו; אחרי־כן יצאה מעמו בפסיעות קלות, כדרכה, ואמרה בלחש: “עד מחר, ידידי!”

בנפשו של אנדרי מריול נשאר מן הפגישׁה המהירה והמוזרה הזאת רגש דק של תוחלת נכזבה, כאדם שלא יכֹל לאסוף את כל תבואת האהבה שגמלה, ויחד עם זה רגש של עליז־נצחון, של תקוה נאמנה לנצח במהרה את המכשולים האחרונים.

הוא שמע את קולה ולבו רעד. היא דברה בקול רם, כי היתה ודאי מרֻגזה על־ידי אביה, שאמר לה דבר שלא כרצונה, וכאשר ראה אותה על המעלות האחרונות בסולם, היה על שפתיה קמט קל, שהעיד על קֹצר־רוחה ברגע זה.

מריול פסע שתי פסיעות; היא ראתה אותו וחיוך נראה על פניה. בעיניה, שהרגיעו פתאם, עבר משהו של נחת־רוח, אשר התפשטה על כל פניה. אחרי־כן הושיטה לו את ידה ברֹך, והוא חש במגע ידה, כי נתנה לו מתנת נפשה בלב שלם ובלי חרטה.

– ובכן אנו עומדים להפרד זה מזה? – אמרה אליו.

– אויה, גברתי! גדול צערי עד אין לשער.

היא לחשה:

– פרידתנו לא תארך ימים רבים.

אחרי אשר נלוה עליהם מר פרַדוֹן, הוסיפה האשה בלחש:

– אמָר־נא, כי הולך אתה לעבור בארץ בּרֵטַני כעשרה ימים, אך עשֹׂה לא תעשה זאת.

מרת וַלזַסי באה בחפזון והיא נסערה.

– מה זה אמר אביך? כי בדעתך לצאת מזה מחרתים? אך הן תשבי עמנו, לפחות, עד היום השני הבא.

פניה של מרת די־בּורן קדרו מעט והיא ענתה:

– אבא אינו אלא מקלקל בדבורו ולשתוק אינו יכול. הנה הים גורם לי כמו בכל שנה יסורי נֵוְרַלגִיה קשים, ואמנם אמרתי, כי טוב לי ללכת מזה, לבל אשכב אחרי־כן במטתי חֹדש ימים. אך לא עתה השעה לטַפּל בזה.

בעל־העגלה האיץ במַריול לעלות אל המרכבה, לבל יאחרו את מועד צאת המסע לפוֹנטוֹרסוֹן.

הגברת די־בּורן שאלה:

– ואתה למתי תשוב פריזה?

הוא העמיד פנים כמפקפק.

– אף אנכי איני יודע. יש בדעתי לראות את סֶן־מַלּוֹ, את ברֶסט, את דוּאַרנֵינה, את מפרץ־הים בטרֶפַּסֶּה, את רַה, אוֹדֵיאֶרן, פֵּנמַרש, את מוֹרבּיאַן, בקצור את כל המקום ההוא בארץ בריטַני. הדבר יִמָּשך כ…

אחרי שעה קלה של שתיקה, כאלו עשה חשבון הימים, קרא מתוך גוזמה:

– חמשה־עשה או עשרים יום.

– רב הוא מאד – נענתה האשה בחיוך… – ואנכי, אם עצָבי ירגיזוני כמו בלילה הזה, אשוב לפריז בעוד שני ימים.

לבו חשב להחנק מתוך התרגשות ותשוקה תקפה אותו לקרֹא בקול: חן־חן! אך הוא הסתפק רק בנשיקה, בנשיקת אוהב, אשר נשק את ידה, שהושיטה לו בפעם אחרונה.

ואחרי אלפי מחמאות, תודות ודברי חִבָּה, שחלק לבית וַלזַסי ולמר פרַדוֹן, שלבו שקט קצת אחרי שמעו את דבר הנסיעה, עלה אל המרכבה ונסע, בהחזירו ראשו אליה.

הוא בא לפריז מבלי שהות בדרכו ולא ראה מאומה. כל הלילה ישב בפנת הקרון, עיניו עצומות למחצה, ידיו משֻׁלבות, נפשו שקועה בזכרונות, ובלבו אין מחשבה אחרת מלבד על־אודות החלום הזה שבא. אך בא אל ביתו, מן הרגע הראשון שישב בתוך הדממה של חדר־הספרים שלו, ששם היה רגיל לשבת, ששם היה עושה מלאכתו, ששם היה כותב, ששם היה מוצא כמעט תמיד את המנוחה בקרבת ספריו החביבים, הפסנתר והכנור שלו, חש בקרבו ראשית יסורי קֹצר־רוח, שתוקפים כמו בקדחת את הלבבות הכמהים. הוא השתומם, כי לא יכֹל להִמָּשֵׁך אחרי שום דבר, לעסוק בשום דבר, כי הפעם לא הועילו כל תחבולותיו הרגילות: הקריאה והנגינה, לא רק לבלוע את כל מחשבתו, כי־אם גם להרגיע את גופו, כמו שהיה רגיל לפזר בהן את נפשו. והוא שאל את עצמו, מה יש לו לעשות, כדי להשקיט את סער־לבו. וצֹרֶך בא אליו לצאת את הבית, להתהלך, להתנועע, צֹרך גופני שאין לבארו, זה הזעזוע, שעובר מן הנפש אל הגוף ושאינו אלא רצון טבעי ועורג לבקש ולמצֹא את מי־שהוא.

הוא לבש את מעילו, חבש את כובעו, פתח את הדלת, וברדתו מעל המעלות, שאל את נפשו: “לאן אני הולך?” ורעיון אחד, שלא הגה בו עד כה, תקף עליו. הן צריך למצֹא מקלט לפגישותיו עמה, דירה כמוסה, נעלמה ונאה.

הוא הלך לבקש, עבר וסבב בחוצות וברחובות, בבולוַרים ובשׂדֵרות, חקר ודרש את שומרי־הפתח בעלי החיוכים הנוחים, את בעלי־הדירות עם פניהם המביעים חשד, את החדרים עם הרהיטים המעוררים פקפוק, והוא שב לביתו בערב מלא דאבה. למחרת בתשע שעות יצא שוב לבקש, וסוף־סוף, עם רדת היום, גלה בסִמטה של אוֹטֵי, בתוך גן ששלשה מוצָאים לו, בית בודד, ומצַפֵּה־קירות הַדָּר בשכונה הבטיח לו לתקן את הדירה בשני ימים. הוא בחר לו אריג לצִפּוי, קנה כלי־בית פשוטים עשוים עצי־אֹרֶן משוחים בלַכָּה וכְבירים עבים מאד. הגן הזה נמצא תחת השגחתו של אופה, שהיה דר באחד הפתחים הסמוכים. הוא בא בדברים עם אשתו של אדם זה, שקבלה עליה להשגיח על הדירה. וגַנָּן אחד שבשכונה זו קבל על עצמו למלא את הערוגות פרחים.

כל התקונים האלה שתִּקֵּן אָרכוּ עד שמונה שעות, וכאשר שב אל ביתו עָיֵף ויגע, ראו עיניו מתוך דפיקות־הלב טלגרמה מֻנחה על שלחן־הסופרים שלו. הוא פתח וקרא:

"אשוב לביתי מחר בערב. פקֻדותי תקבל.

מיכי".

הוא לא כתב לה עדַין, מִיִּראה פן יאבד מכתבו, אחרי אשר עליה לעזוב את אברַנש. אך גמר את סעֻדתו ישב אל השלחן להביע לפניה על הגליון את אשר הרגיש בתוך לבו. אך העבודה היתה ארֻכּה וקשה, כי כל הדברים, כל הניבים, אף גם כל הרעיונות נראו בעיניו קלושים, בינוניים, מעוררים צחוק ואין בהם כֹּח להגדיר את חסדה עמו במעשיה העדינים והמלאים אהבה.

המכתב, שקבל ממנה ממחרת בקומו ממשכבו, אִשֵּׁר את דבר שוּבה בערב ההוא, והיא בִקשה אותו, לבל יֵרָאֶה לאיש ימים אחדים, למען יאמינו, כי הלך למסעותיו. היא גם הזמינה אותו לבוא מחר בעשר שעות בבֹּקר דרך־טיול אל גן טוּלִירִי נֹכח נהר סֵינה.

הוא הקדים לבוא שעה אחת, טִיֵּל אנה ואנה על־פני הגן הגדול, שרק הולכי־שחרית עברו בו: הפקידים המאחרים ההולכים לבתי־המיניסטריון אשר משמאל לנהר, משרתי בתי־מסחר, פועלים מכל המינים. הוא טָעם טעם תענוג בהרהור, בהתבוננו אל האנשים המחישים צעדיהם, שלחם־חֻקם מושך אותה לעבודה מטמטמת, ובהעמידו את עצמו לעֻמתם בשעה זו, שהוא מחכה לאהובתו, אחת מנסיכות העולם, ראה את עצמו בר־מזל, עליון, עומד מחוץ למלחמת־החיים, ובלבו העורר רצון לשַׁבֵּח ולהלל לתכלת־השמים, כי ההשגחה לא היתה בעיניו אלא החליפות של מראה־תכלת ומראה־ענן ברקיע השמים, שבאות במקרֶה, זה המושל בטבע האדם.

רגעים אחדים קֹדם השעה העשירית עלה על המרפֶּסֶת וארב לבואה.

“היא תאַחֵר לבוא” – הרהר האיש. זה אך מעט שמעו אזניו עשרה צלצולים של השעון בבנין הסמוך, והנה נדמה לו, כי ראה אותה מרחוק מאד, בעָברה גם היא בגן בצעדים מהירים, כפועלת נחפזת והולכת אל בית־מלאכתה. אמנם היא זו?" הוא הכיר את פסיעותיה, אך הוא התפלא מאד על מראֶהָ שנשתנה, בהיותה לבושה שמלה פשוטה שחורה. היא הלכה וקרבה אל המעלות העולות אל המרפסת בנתיב ישר, כאלו ידעה יפה את הדרך זה ימים רבים.

“אכן – אמר האיש אל נפשו – אוהבת היא את המקום הזה והיא מטַיֶּלת פה לפעמים”. הוא התבונן אליה, כשהרימה את שולי שמלתה, בהעמידה את רגלה על מעלת־האבן הראשונה ובעלותה אחרי־כן למעלה בזריזות, וכאשר קם מַהר ללכת לקראתה, פגעה בו מתוך חיוך, שנראתה בו חרדה:

– אי אתה זהיר. אין לך להרָאוֹת גלוי לעין! הנה רואה אני אותך למן רחוב רִיבוֹלי. קומה ונלכה, נשב על הספסל שם, מאחורי גן־החֹרף. במקום ההוא עליך לחכות לי בפעם אחרת.

הוא לא יכֹל להתאפק מבלי שאל:

– ובכן, אַתּ באה הֵנה לעתים קרובות?

– כן, אוהבת אני מאד את המקום הזה, ובהיותי משכימה קום, אני באה הֵנָּה לטַיֵּל ולראות את יפי הנוף. מלבד זה אני פוגשת פה איש ממכירי, בעוד אשר ביער־הטיול אין מִפלָט. אך אל־נא תגלה לאיש את סודי.

הוא ענה בצחוק:

– שמֹר אשמֹר את נפשי!

ובאחזו בזהירות בידה, ביד הקטנה הנעלמה ותלויה בקפולי בגדה, קרא באנחה:

– מה רבה אהבתי לך! חולֵה־צִפִּיָה אני. הקבלת את מכתבי?

– כן, חן־חן, הוא גרם לי תענוג רב.

– ובכן אין בלבך טינה עלי?

– ודאי לא. וכי למה אקצף? בעל־נִמוס אתה מאד.

הוא בקשׁ לו מלים לוהטות, מלאות רגשי־תודה ורחשי־לב. וכאשר לא מצא אותן, ובהיות לבו מזֻעזע מאד ולא יכֹל לבחֹר מלים כרצונו, חזר וקרא:

– מה רבה אהבתי לך!

והיא אמרה לו:

– הבאתיך אל המקום הזה, כי גם פה יש מים ואניות. אמנם אינו דומה ביפיו אל המקום שם, אך גם פה יש די יֹפי.

הם ישבו על הספסל סמוך למסעד־אבן, העשוי לאֹרך הנהר, ושם היו יחידים באין רואה אותם מכל צד. שני גַנָּנים ושלש אוֹמנות לילדים היו כל הנפשות היות, שנמצאו בשעה זו על המרפסת.

עגלות עברו על־פני חוף־הנהר לרגליהם, אך הם לא ראו אותן. נשמע קול פסיעות על־גבי המפסעה מתחתם לנֹכח החומה, שעליה עמד מקום־הטיול, וכאשר לא מצאו עוד בפיהם את הדברים שהיו בלבם להגיד זה לזה, התבוננו שניהם יחדו אל המראה היפה של פריז, אשר נגלה לעיניהם מן האי לואי־הקדוש ומגדלי נוֹטר־דַם עד תל מוֹידוֹן. היא חזרה ואמרה:

– אכן נאה מאד המקום הזה.

אך פתאם תקף עליו זכרון הרגע שעברו שניהם במרום, על ראש המגדל של המנזרה, ובהעלותו על לבו את השעה ההיא שחלפה התעורר ואמר:

– התזכרי, גברתי, את פריחתנו בנתיב “המטֹרָפים”?

– כן. אך בהרהרי בשעה זו בדבר הזה, אני מפחדת. אֵלי! לוּ היה עלי לעבור שנית בדרך זו, היה ראשי סחרחר. בשעה ההיא הייתי כֻלי שִׁכּוֹרה מן האויר, מן השמש ומן הים. הבט־נא, ידידי, מה נהדר המראה אשר לנגד עינינו. אוהבת אני מאד את פריז.

הוא השתומם, בהרגישו בהרגשה עמומה, כי אותו הדבר, שהיה בקרבה שם, נעלם ואיננו. והוא לחש:

– מה לי מקום זה או זה, בזמן שאני יושב על־ידך!

מבלי מַענֶה לחצה את ידו. והוא, שהלחיצה הקלה הזאת גרמה לו תענוג יותר אולי מכל דבּור של חִבָּה, חש, כי הוסר מעל לבו המשא אשר העיק עליו עד כה, והוא פתח לדבּר.

הוא דבּר אליה לאט, בדברים חגיגיים, כי חייו נתונים לה לצמִיתות, ובידה לעשות בהם כטוב בעיניה.

היא הכירה לו טובה, אם בהיותה בת־דורה, ספקנית, שבוּית־עולם לָאירוניה האוכלת בכל־פה, ענתה מתוך חיוך:

– אל־נא תִדּוֹר הרבה!

הוא החזיר ראשו אליה פתאם, הסתכל בתוך עיניה, נעץ בה מבט חודר הדומה למגע, וחזר על הדברים שיצאו מפיו זה עתה ביתר תֹּקף, ביתר התלהבות, ביתר פיוט, כל הדברים שכתב אליה במכתביו הלוהטים יצאו עתה מפיו מתוך חֹם של אמונה רבה, עד כי הקשיבה האשה כמו מתוך ענן־קטֹרֶת. היא ראתה את עצמה מֻקפה חִבָּה, ובכל נימי נפשה, נפש אשה, חשה, כי האיש הזה מעריץ אותה הרבה יותר ממה שנערצה מימיה.

כאשר חדל לדבּר, ענתה לו בפשיטות:

– גם אני אוהבת אותך מאד!

הם אחזו זה ביד זה, כנערי־הכפר ההולכים בדרך זה בצד זה; ובשעה זו הביטו בעינים עכורות אל הספינות הקטנות השָּׁטות על־פני הנהר. הם היו בודדים בתוך פריז, בתוך המונה הרב של העיר, בתוך השאון שרחף עליהם מקרוב ומרחוק, בתוך החיים האלה הספוגים חיי תבל כֻּלה – בודדים היו יותר משהיו על ראש המגדל בחלל־האויר; ובמשך רגעים אחדים אמנם שכחו כליל, כי יש בעולם ענין אחר מלבדם.

היא שמצאה ראשונה את חוש המציאות, והיא שזכרה כי הזמן עובר.

– היש עם לבך לבוא מחר הלום? – שאלה האשה.

הוא הרהר רגעים מעטים, ובהיותו מבֻלבּל מן הדבר שאמר לשאול, אמר:

– כן… כן… ודאי… אך… האם לא נִפָּגש לעולם במקום אחר?… המקום הזה בודד… ואולם… כל אדם יכול לבוא כאן…

היא פקפקה.

– אמת הדבר… וגם זה, כי עליך לבלי הֵרָאוֹת לאיש במשך שני שבועות, לפחות, למען יאמינו, כי הלכת למסעך. הדבר הזה יהי נאה מאד וטמיר מאד, אם נִפָּגֵש, ואיש לא ידע, כי יושב אתה בפריז. אך הן לא אוכל לקבלך בביתי. ובכן… איני רואה…

הוא חש כי פניו מתאדמים, וענה:

– אף אני לא אוכל לבקשך, כי תבואי אל ביתי אני. האין לנו תחבולה אחרת, מקום אחר?…

היא לא השתוממה לדבריו ולא נעלבה, כי היתה אשה בעלת שכל מעשי, בעלת הגיון תרוּמי ובלי צניעות מזֻיָּפה.

– יש ויש – ענתה האשה – אך צריך זמן לעַיֵּן בדבר.

– אנכי עִיַּנתי.

– כבר?

– כן, גברתי.

– ובכן?

– היודעת אַתְּ את רחוב ויֵה־שַׁן אשר באוֹטֵי?

– לא.

– הוא פונה אל רחוב טוּרנמִין ואל הרחוב זַ’ן די־סוֹלג'.

– הלאה!

– ברחוב הזה, או יותר נכון: בסִמטה זו, יש גן; ובגן הזה עומד בית, שפתחו פונה גם אל שני הרחובות, שזה עתה קראתי בשמם.

– הלאה!

– הבית הזה מחכה לך שתבואי.

היא שקעה בהרהור, אחרי־כן שאלה בלי מבוכה שתים־שלש שאלות מתוך זהירות מיֻחדה לנשים. הוא השיב תשובות, שכנראה היו מספיקות, כי בקומה ממושבה ענתה ואמרה:

– יָפֶה! בּוֹא אבוֹא מחר.

– בכמה שעות?

– בשלש שעות.

– אנכי אחכה לך בחדר מספר 7. אַל תשכחי. הואילי־נא רק לדפוק בדלת בעָברֵך.

– כן, אַדיוֹ, ידידי. עד מחר.

– עד מחר. שלום. חן־חן. אני מעריצך.

שניהם קמו ממושבם.

– אל־נא תלַוֵּני – קראה אליו – שֵׁב פה עשרה רגעים, אחרי־כן תלך מזה דרך חוף הנהר

– שלום.

– שלום.

היא יצאה בחפזון, ופניה הביעו פשטות, צניעות, זריזות, עד כי באמת היתה דומה ממש אל אחת מבנות פַּריז, הפועלות הנאות, המשכימות בַּבֹּקר והולכות ברחובות בדרכן אל עבודתן להביא לחמן.

הוא נסה לאוֹטֵי ולבו היה מלא פחד, פן לא תהיה הדירה מתֻקנה עד יום־מחר.

אך הוא מצא את הדירה מלאה פועלים. הקירות היו מצֻפּים ארג, הכְּבירים פרושׂים על הרצפה. נשמעו קולות הפטישים, המרפדים רפדו, המנקים נִקו. בתוך הגן הגדול וההדור, שאֵרית פרדס עתיק, שבו היו אילנות אחדים גבוהים ועתיקים, עצים סבוכים וצפופים כמו בחורשָׁה, שתי ככרות עטופות דשא, שני אפָרים ושבילים עוברים דרך שׂיחים, עמד הגנן שבשכונה ונטע פרחי־שוֹשן, נכֹאת, גירַניום, רֵזֵידה ועוד כמה מינים של צמחים אלה, שעמֵלים הנוטעים להחיש או לאַחֵר את שׂגשׂוגם, כדי להפוך יום אחד שדה־בוּר לערוגת־פרחים.

מַריול היה שמֵח וטוּב־לב, כאלו נחל נצחון חדש באהבתו אליה, ואחרי שקבל את הבטחת מצַפֵּה־הקירות, כי כלי הבית יעמדו על מקומם ביום־מחר לפני הצהרים, יצא משם והלך אל חנֻיות שונות לקנות צעצועים, כדי לקשט בהם את דירתו מבפנים. הוא בחר, לתלות על הקירות, העתקות נפלאות שעושים בימינו מן התמונות המפֻרסמות, כלי־זכוכית נאים לשימם על הקמין ועל השלחנות, גם חפצים מצוּים, שהנשים אוהבות לראותם ולמשמש בהם.

הוא בזבז ביום הזה את הכנסתו של שני ירחים, ועשֹה עשה זאת מתוך תענוג עצום, בהרהרו כי זה עשר שנים הוא חושֵׂך הון בלי־הרף, לא מאהבתו לחסכון, אלא מחֹסֶר צרכים, והדבר הזה נתן לו עתה את היכֹלֶת להתנהג כעשיר גדול.

ביום־המחר, בַּבֹּקר־הַשכּם, בא אל בית־הגן הזה, עמד שם בשעה שהביאו את כלי־הבית, בשעה שסדרו אותם, תלה בידיו את התמונות על־גבי הקירות, עלה על הסולמים, זרק מי־בֶשֶׂם על המרבדים ועל הכבירים. ובתוך רטט לבו, בתוך חֶדוַת כל נפשו חש האיש, כי עושה הוא דבר הנעים לו והחביב עליו מכל אשר עשה מִיָּמיו. בכל רגע היה מביט אל השעון, חשב ומנה כמה זמן מבדיל בינו ובין רגע בואה, והוא האיץ בפועלים, התאמץ לשַפּר הכֹּל, לערוך ולסדר את הכֹּל בסדר הנאה ביותר.

מתוך זהירות שלח את האנשים שהיו בבית קֹדם שהגיעה השעה השנית, ובמשך הזמן שחָטרי־השעון עשו את סִבּוּבם האחרון לאט על־פני לוח־הַסִּפראוֹת, בתוך דממת הבית הזה, שבו חִכה לאֹשֶר הכי־גדול הצפוי לו, טָעם האיש, שהתיחד שם עם חלומו והתהלך מן הטרקלין אל החדר והשתעשע בחזיונות ודמיונות ודברים, טַעמהּ השגעוני של האהבה, כאשר לא ידעה מעולם.

אחרי־כן יצא אל הגן. קרני השמש ירדו על העשב דרך העפאים והזהירו ביחוד בזֹהר־קסם על ערוגת שושנים. השמַים גם הם אָצלו מהודם על הראיון הזה. אחרי־כן ארב ליד הדלת, פתָחהּ וסגָרהּ לרגעים, מִיִּראה פן תִטעה.

השעון השמיע שלשה צלילים, ועשרה אורלוגין אשר בבתי־המנזר או בבתי החרֹשת חזרו עליהם. הוא חכה עכשו, שעונו הקטן בידו, והוא רָעד מתוך השתוממות, כשנשמעו שתי דפיקות קלות על הדלת, שאזניו היו נטויות אליה, יען כי לא שמע שום קול צעדים בתוך הַסִּמטה.

הוא פתח את הדלת: היא היא. היא התבוננה מסביב בתמהון. תחִלה השקיפה במבט־עין חרד על הבתים הסמוכים ולבה הרגיע, כי בין בעלי־הבתים הפשוטים היושבים בשכונה זו לא היה אף אחד שֶׁיֵּדע אותה. אחרי־כן הביטה אל הגן מתוך סקרנות, שֶׁסִּפּקה את נפשה. לבסוף חלצה את נעלי־היד והגישה את שתי ידיה לפי מאהבהּ, אחרי־כן אחזה בזרועו.

על כל פסיעה חזרה וקראה:

– אלי, כמה נָאֶה! כמה חדש ולוקח־לב!

כאשר ראו עיניה את ערוגת־השושנים, אשר השמש זרחה עליה בעד חרַכֵּי הענפים, קראה:

– הלא זה הוא חזון־זֹהַר, ידידי היקר!

היא קטפה שושנה, נשקה לה ושמה בחגורתה. הם נכנסו אל הבית, והיא היתה שׂבעת־רצון כל־כך, עד כי תקפה עליו תשוקה לכרוע על ברכיו לפניה, אף כי במעמקי לבו חש, כי אפשר שעליה היה לטַפּל יותר בו ופחות במקום. היא התבוננה מסביב לה, מלאה תענוג כילדה קטנה שמצאה צעצוע חדש למשש בו, ובלי מבוכה למראה הקבר הנאֶה הזה של צניעותה, צניעות אשה, העריכה את הנוי מתוך נחת־רוח של אדם בעל־טעם, שהניחו את דעתו. היא חששה, בשעה שהלכה, מפני דירה המונית, רפידה עכורה ומזֹהמה על־יד אלה הראיונות האחרים שהיו פה, והנה הכֹּל פה, להפך, חדש, נאֶה, עשוי לשמהּ, ועלה בודאי בדמים מרֻבּים. אכן נחמד הוא האיש הזה.

ובפנותה אליו פתחה זרועותיה מתוך תנועה נחמדה ומושכת, והם התלכדו יחדו בנשיקה זו, ועיניהם עצומות, שמעוררת רגש מוזר וכפול של אֹשֶר ושל אפס.

בתוך הדממה החבויה של פּנה זו שהו שלש שעות פנים־אל־פנים, גוף־אל־גוף, פה־אל־פה, שנסכו על אנדרֵי מַריוֹל שכרון של החושים ושל הנפש.

קֹדם שנפרדו זה מזה טִיְּלו יחדו מעט בגן וישבו בין אילנות ירֻקים, אשר משם לא יכֹל איש לראותם. ואנדרי, שלבו היה מלא שפע רגשות, דִבּר אליה כאל אֵל אשר יחד אליו ממרום־קדשו, והיא הקשיבה לדבריו מתוך לֵאות זו, שהיה לפעמים רואה בעיניה לאחר בקוּר ארֹך של אנשים שהלאו אותה. ואולם פניה הביעו חִבָּה ובת־צחוק של עדינות רחפה עליהם, ובאחזה בידו לחצה אותה מתוך חבּוּק ממֻשך, אולי שלא־מדעת יותר מאשר מדעת.

היא לא האזינה, כנראה, לדבריו, כי הנה הפסיקה אותו באמצע דבורו ואמרה לו:

– עלי ללכת מזה תֵכף. בשש שעות עלי להיות בביתה של המרקיזה די־בּרַטיַן, והנה זה אבוא שמה באִחור־זמן.

הוא לִוָּה אותה בנחת עד הפתח שבאה דרכו. הם חבקו זה את זה ואחרי שהציצה הצצה קלה לתוך הרחוב יצאה והלכה בצדי החומה.

אך נשאר לבדו, אך חש את הריקנות, שבאה בקרבנו לאחר החבוקים עם לכת האשה מעִמָּנו, ואת הקרע המוזר והקל שנעשה בלב עם הֵעָלם עקבותיה של האהובה, נדמה לו, כי בודד ועזוב הוא, כאלו לא קבל ממנה מאומה; והוא התחיל מתהלך על־פני המשעולים הזרועים חול, בהרהרו על־אודות הסתירה הנצחית בין הדמיות ובין המציאות.

הוא שהה שם עד הערב, ומעט־מעט שקט לבו, ומרחוק התמכּר אליה בדמיונו יותר מאשר בשעה שאחז אותה בזרועותיו; אחרי־כן נכנס לתוך ביתו, סעד סעֻדתו, מבלי דעת מה הוא אוכל, וַישב אל השלחן לכתוב.

יום־המחר נראה לו ארֹך והערב – אין סוף לו. הוא כתב אליה שנית. מדוע לו ענתה לו דבר, לא דבּרה מאומה? בבֹקר יום השני קבל טלגרמה קצרה, שבו קבעה לו למחר ראיון חדש בשעה הנועדה. הפִּתקה הכחֻלה הזאת רִפּאה אותו פתאם ממחלת הצִפִּיָּה שפגעה בו.

היא באה, כמו בפעם הראשונה, בדיוק, בפנים צהֻבּות ומאירות; ופגישתם השנית בבית הקטן באוֹטֵי היתה דומה כֻלה לפגישה הראשונה. בתחִלה תמה אנדרי מריול והדבר נגע קצת עד לבו, כי לא חש את שגשוג האהבה הנלהבה ביניהם, אשר חזה בדמיונו את בואה, אך מתוך שכרון האהבה שכח לאט את חלום האהבה, והכבוש שבדמיון נשכח מפני הכבוש שבמציאות, אם כי היה שונה מעט. הוא דבק בה ונקשר אליה בחבלי החִבָּה, אלה החבלים האיֻמים והחזקים, שאין להֵחָלץ מהם עד־עולם, בשעה שהגבר נאחז בהם והם לוחצים את גופו ונפשו.

עשרים יום חלפו, ימים נעימים, ימים קלים! נדמה לו כי הזמן הזה לא יִתַּם לעולם, כי כן יהיה כל הימים, נעלם מעין כֹּל וחי רק למענה בלבד, ובתוך לבו, לב אמן נוח לדמיונות וקשה למעשים, שתמיד הוא מלא צִפִּיָּה, נולדה תקוה עמומה על חיים שוקטים, מאֻשרים וחבוים.

היא היתה באה פעם בשלשה ימים בלי סֵרוב. נראה היה, כי הראיונות האלה משכו את לבה בתענוגם, בקסם הבית הקטן, שנעשה גן של פרחים יקרים, בחדושם של חיי־אהבה אלה, שאין בהם סכנה, אחרי אשר אין לאיש הזכות למחות בידה, ושמלאים הם סוד, גם לקחו את דברי החִבָּה של מאהבהּ המעריץ אותה וכורע לפניה.

אך באחד הימים אמרה לו:

– עתה, ידידי היקר, עליך לשוב ולהרָאות לָעוֹלם. בוא תבוא מחר אחרי־הצהרים אל ביתי. אמרתי ברבים, כי שבת מן הדרך.

הוא התעצב וקרא:

– הה! למה מהרתּ?

– יען כי אם יִוָּדע לאיש במִקרֶה דבר ישיבתך בפַריז, לא יוכלו לבאר את הדבר ויבואו לידי חשד.

הוא הכיר, כי צדקה ממנו והבטיח לבוא לביתה מחר. אחרי־כן עמד ושאל:

– מחר אפוא אַתּ מקבלת אורחים?

– כן – ענתה – ולא עוד אלא שיש בביתי חגיגה קטנה.

הבשורה הזאת לא גרמה לו נחת.

– מה טיבה של חגיגה זו?

היא שׂחקה מתוך תענוג.

– העתרתי על מַסיבַל עד שעלה בידי לקבל הבטחתו, כי ינַגֵּן בביתי את “דידון” שלו, אשר איש לא שמָעוֹ עדַין. זו היא פוֹאֵימה של אהבה עתיקה. הגברת די־בּרַטיַן, שרואה את עצמה כיש לה חזקה על מַסיבַל, שרויה ביאוש. ואולם היא תבוא אל ביתי, כי היא עתידה לשיר. האם לא רב כֹּחי?

– האם קרואים רבים יבואו?

– הה, לא, רק מקֹרָבים אחדים. כמעט את כֻּלם אתה יודע.

– האם איני יכול לפטור עצמי מן החג הזה? אני מאֻשר כל־כך בתוך בדידותי.

– הה, לא, ידידי. הלא תבין, כי אתה אצלי קֹדם לכל אדם.

לבו החל דופק, והוא ענה:

– חן־חן, בוא אבוא.


III    🔗

– צפרא טבא, אדוני.

מַריול ראה, כי הפעם לא פנתה האשה אליו בכנוי “ידידי היקר” כמו באוטֵי, ולחיצת־ידה היתה קצרה, חטופה, כאשה הטרודה, העסוקה מאד בעיני ביתה. הוא נכנס לתוך הטרקלין בה בשעה שהגברת די־בּורן הלכה לקראת האשה היפה מרת פְרִיּוֹר שבגלל מחשׂוף־צַוָּארה העָתָק והתהדרותה ביפי אבריה כִּנו אותה מתוך קצת אִירוֹניה בשם “אלילה”. היא היתה אשתו של חבר האינסטיטוט להסטוריה ולספרות.

– אה, מַריוֹל – קרא לַמַּרתּ – מאין באת, ידידי? אמרנו, כי כבר מַתָּ.

– הנה באתי ממסעי בגליל פִינִיסטֵר.

הוא סִפּר את רשמי מסעו, אך הסופר הפסיקו:

– היודע אתה את הברונית די־פרֵימִין?

– לא, רק פניה ראיתי. אולם הרבה שמעתי על־אודותיה. אמרו לי, כי אשה דגולה היא מאד.

– היא נסיכה גדולה של המטֹרפות, אך בעלת טוּב־טעם היא, בת־הדוֹר היא במדרגה עליונה. קומה ואציג אותך לפניה.

הוא אחז בזרועו והוליך אותו אל אשה צעירה, שתמיד היו מדמים אותה לבֻבָּה, לבֻבָּה קטנה וצהֻבּה, חִורת־פנים ולוקחת־לב, שהשטן עצמו ברא אותה ברוחו, להכשיל בה את הילדים הגדולים בעלי הזקן! עיניה היו מָארָכות, קטנות, סדוקות ונראו כשקועות קצת לצד הצדעים, כמו עיני החִינָאי; מבּין עפעפיה הציצו עיני תכלת, שרק לעתים רחוקות נפקחו לרוָחה, ועפעפיה לֵאוֹת, עשויות להאפיל על העין, לרדת בלי־הרף ולכסות על המסתורין של נפש זו.

שערותיה הבהירות מאד הזהירו בזֹהַר־כסף של משי, ופיה הנאֶה עם השפתים הדקות נראה כמתֹאר בידי צַיָּר ומחֻטב אחרי־כן בידי אמָן חרוץ. הקול שיצא מתוך הפה הזה נשמע כצלצול הַגָּביש, ודבריה בהסח־הדעת, בחריפות, מתוך דרך מיֻחדה לה, זדון ושגעון, מתוך קסם מביא הֶרס, הַמַּדוּחים הרעים והקרים, סִבּוּך הרגשות של השובֵבה הזאת, – הטרידו את בני סביבתה ועוררו בקרבם תאוה עזה. היא היתה מפֻרסמה בכל פַּריז לאשה משֻׁנה מכל נשי החברה העליונה וגם לבעלת שאָר־רוח; אך איש לא ידע אל־נכון מה היא, מה מחשבותיה, מה מעשיה. בכלל היתה שליטה בגברים שלטון בלי־מצָרים. אף אישהּ היה חידה ליודעיו. אחד האצילים הגדולים, אדיב, ונדמה כאלו אינו רואה מאומה. האם היה עִוֵּר־עינים, קר־לבב או מסַיע־בידי־אשתו? ואולי לא היה לו בעולמו דבר לראות מלבד אותם השגעונות, שגרמו לו, בלי־ספק, נחת־רוח. דעות שונות התהלכו על־אודות האיש הזה. שמועות רעות מאד התפשטו על־אודותיו. הוציאו עליו דִבָּה, כי היה מקבל טובת־הנאה מחטאותיה הטמירות של אשתו.

בין מרת די־בּורן ובינה היה כֹח־מושך טבעי וגם רוח־קנאה עזה; היו זמנים של ידידות ורֵעות, ואחריהם ימים של שנאה עצומה ביניהן. הן מצאו חן זו בעיני זו, פחדו זו מזו ושחרו זו את זו, כשני בעלי־תִגרָה שאֻמנותם בכך, המכבדים זה את זה והמתנכלים להמית איש את רעהו.

הברונית די־פרֵימין היתה בשעה זו עליזת־נצחון. היא נחלה זה עתה נצחון, נצחון גדול: היא כבשה את לַמַּרתּ; היא לקחה אותו מידי צרתה, הסירה לבו מאחריה ואספה אותו אליה לשימו לעיני כֹל בין ההולכים אחריה. נראה היה, כי המסַפֵּר הלך שבי אחרי האשה הזאת, כי לבו נמלא קסם ותמהון מכל אשר גִּלה בתוך הנפש המוזרה הזאת, והוא לא יכֹל להתאפק מבלי דבֵּר על־אודותיה עם כל אדם, והדבר כבר היה לשיחה.

בו ברגע שהציג את מַריול, שלחה אליו מרת די־בּורן מבט־עין מן הקצה השני של הטרקלין, והוא חִיֵּך בלחשו על אֹזן ידידו:

– הביטה וראה, הנה בעלת הבית הזה אין דעתה נוחה.

מריול הרים עיניו, אך מרת די־בּורן פנתה לקראת מַסיבַל שנראה בפתח.

אחריו הלכה המרקיזה די־בּרַטיַן, והדבר הזה שם בפי לַמַּרתּ:

– אכן, עתידים אנו לשמוע שנית את “דידון”; בפעם הראשונה ודאי שנשמע בביתה של המרקיזה.

ומרת פרימין הוסיפה:

– מכִּתרה של ידידתנו די־בּורן נשמטות האבנים היותר טובות.

בלבו של מריול התעורר פתאם רגש כעס, מין איבה אל האשה הזאת, תקף עליו רֹגֶז על כל החברה הזאת, על החיים של האנשים האלה, על דבריהם ומעשיהם, על נטיותיהם הרֵיקות, על שעשועיהם בענינים של מה־בכך. וכאשר גחן לַמַּרתּ לדבּר בלחש עם האשה הצעירה, השתמש מריול בשעת־הכֹּשר, הפך עֹרף והלך מהם.

הגברת היפה לֵי־פְּריוֹר ישבה בדד במרחק צעדים אחדים ממנו. הוא נגש אליה לבָרכה בשלום. לפי דברי לַמַּרתּ, היתה האשה הזאת בת הדור הישן בתוך בנות הדור החדש בבית הזה. היא היתה צעירה, גדולה, יפה, קוי־פניה ישרים מאד, שערותיה ערמוניות עם גַוָּן של אש, אדיבה, לוקחת־לב בקסם שַׁלותה, בגנדרנותה הנוחה והמיֻשבה, ברצונה הרב למצֹא חן, שידעה להסתירו תחת מַסוֶה של פשטות ורצינות, והגברים הנוטים אחריה היו קבועים, והיא ידעה לשמור עליהם מפני סכנת ההתחרות של צרותיה. ביתה היה פתוח רק לחוג צר של מקרבים, שכל באיו היו יחדו מספרים בשבחיו של בעלה.

מריול נכנס בדברים עמה. היא הוקירה מאד את האיש הנבון והצנוע, שלא הרבו לדבּר עליו ושאולי עֶרכּוֹ רב יותר מכל השאר.

הקרואים האחרונים באו. פרֵיסנִיל הבריא עם נשימתו הקצרה מחה במטפחתו את מצחו החם והנוצץ תמיד, אחריו בא הפילוסוף של החברה גֵיאוֹרג די־מַלטרִי, אחרי־כן באו יחדו הבּרון די־גרַוִיל והגרף די־מַרַנטין. מר די־פּרַדון השתתף עם בתו בקבלת פני האורחים. הוא הסביר פנים למריול. אך מריול הביט בלב דואב אל בעלת־הבית, שהלכה ושבה וטִפּלה בכל הקרואים יותר מאשר בו. אמנם שתי פעמים שלחה אליו מרחוק מבטי־עין חטופים, שנראו כאומרים: “אני מהרהרת בך”, אך הם היו מהירים כל־כך, עד כי לא ספג את רוחם. ומלבד זאת לא יכֹל עוד לבלי ראות, כי ישיבתו התכופה של לַמַּרתּ על־יד מרת די־פרימין מרגיזה את מרת די־בּורן. הוא הרהר: “אין זה אלא כעס של אשה גנדרנית, רוח־קנאה של בת־טרקלין, שגנבו ממנה צעצוע יקר”. ובכל־זאת סבל האיש למראה הדבר; הוא סבל ביחוד לראות, כי היא מתבוננת בלי־הרף דרך־גנבה אל הזוג ההוא ואין היא שׂמה לב כלל בראותה, כי הוא יושב על־יד מרת לֵי־פְּריור. אין ז את כי אם מאשר הוא כרוך אחריה, לבה בטוח בו, בעוד אשר זה הסופר הולך ונשמט ממנה. מה היא אפוא לה האהבה ההיא, אהבתם מיום־אתמול, זו שאינה נותנת מקום בלבו לשום רגש אחר?

מר די־פּרַדון הכריז על השתיקה, ומַסיבל פתח את הפּסַנתר, אשר מרת די־ברַטיַן קרבה אליו וחלצה את נעלי־ידיה, כי אמרה לשיר את שירת “דידון”. והנה נפתחה הדלת עוד הפעם ואיש צעיר הופיע והכֹּל נתנו בו עיניהם. הוא היה רם־הקומה, יפֵה־תֹאר, שׂפמו מסֻלסל, שׂערות ראשו בהירות, קצרות ומתֻלתּלות, ופניו פני אציל. מרת לֵי־פריוֹר אף היא התעוררה למראהו.

– מי הוא זה? – שאל מריול.

– האיך! – האֻמנם אינך יודע אותו?

– לא.

– זהו הגרף רוֹדוֹלף די־בֶּרנהוֹיז.

– אַה! זה הוא שערך קרב עם זִיגִיסמוּנד פַבּר?

– כן.

המעשה הזה הרעיש בשעתו את העולם. הגרף די־בּרנהוֹיז, יועץ המלאכות של אוֹסטריה, דֵפּלוֹמַט שנבּאים לו עתידות, מין בִּיסמַרק עדין – היו אומרים עליו – שמע באחד המשתאות הרשמיים דִבּוּר שפגע בכבודה של מלכת ארצו, וממחרת היום ההוא ערך קרָב עם זה שהוציא מפיו את הדבוּר, לוחם מפאר, והמית אותו. אחרי דו־קרָב זה, שהרעיש את דעת הקהל, קנה לו הגרף די־בּרנהויז ביום אחד פּרסום כזה של שרה בֶּרנַר, ורק הבדל זה היה, כי שמו היה מֻקף ענן־כבוד של פיוט־אבירים. מלבד זאת היה האיש הזה נָאֶה בהליכותיו, נעים בשיחותיו ומצֻין בכל דבר. לַמַּרתּ היה אומר עליו: “זה הוא המכניע של היפהפיות הסוררות שלנו”.

הוא ישב ליד הגברת די־בּורן מתוך אדיבות רבה, ומַסיבל ישב אל הפסנתר ואצבעותיו עברו עליו רגעים אחדים.

כמעט כל השומעים החליפו מקומותיהם, קרבו אל המנגן, כדי לשמוע יָפֶה את נגינתו וגם לראות יפה את המשוררת. לַמַּרתּ נמצא סמוך למַריול כתף־אל־כתף.

בטרקלין השתררה דממה מלאה צִפִּיָּה, קשב והדרת־כבוד. אחרי־כן פתח המנגן לאט, לאט מאד, בנגינתו, שהיתה כעין ספור מוסיקלי. הוא עשה הפסקות, חזר על הראשונות, השמיע מאמרים קצרים, פעם מתוך לֵאות ופעם מתוך זעזוע, שנראו חרדים אך מלאים מקוֹריות שלא צִפּו לה. מריול שקע בדמיונו. הוא ראה בעיני רוחו אשה, מלכת קרתגה. בימי עלומיה הפורחים ובימי יפיה השלֵם, והנה היא הולכת בפסיעות קטנות על־פני חוף הים. לבו אמר לו, כי היא סבלה, כי צער גדול יש בנפשה; והוא הסתכל בפני מרת די־בּרַטיַן.

האיטלקית עמדה בלי־נוע, פניה חוְרים תחת משא שׂערותיה השחורות, שנראו כטבולות בשחור־הלילה, עיניה מביטות נִכחה והיא מחכה. במראה פניה הנמרצים, הקשים קצת, שעיניה וגבותיה היו עליהם ככתמים שחורים, בכל תארה העז והתאוָני, נמצא דבר לוכד־לב, דבר מבַשֵּׂר סעָרה בתוך השמים הקודרים.

מַסיבל המשיך נגינתו, בהנידו קצת את ראשו עם השערות הארֻכּוֹת, והוסיף לספּר את הספור המעורר־לב בתנועות ידיו על־גבי לוחות־הַשֵּׁן של הפסנתר.

פתאם חלף רטט בנפש המזַמרת; היא פתחה את פיה, ומשם יצא קול־נהִי קורע־לב. והקול הזה לא היה צעקת יאוש טרַגי, שרגילים המזמרים להוציא מעל הבמה בלוית תנועות דרמטיות, אף לא היה גניחה של אוהבת שבגדו בה, שכּל התיאטרון מוחא כף לשִׁמעה, אך קול שאין להגדירו במלים, קול היוצא מן הגוף ולא מן הנשמה, כקול־ילל של חיה פצועה, קול אשה שבגדו בה. אחרי־כן השתתקה; ומַסיבַל פתח שוב בזעזוע, ביתר התעוררות, ביתר כאב את הספור על־אודות המלכה האֻמללה הזאת, אשר האיש האהוב עזב אותה.

ועוד הפעם עלה הקול של האשה. היא דבּרה עתה, היא שפכה מרי־שׂיחהּ על יסורי בדידותה, על צמאונה ללטיפות־אהבה שגזו ועל צערה לדעת, כי הוא יצא לבלי שוב.

קולה החם והרועד הרעיד את הלבבות. נראה היה, כי האיטלקית השחרחֹרת הזאת בעלת הבלורית השחורה יודעת לסבול ככל שאמרה, אוהבת או, לפחות מסֻגלה לאהוב אהבה עזה. כאשר נדם קולה, היו עיניה מלאות דמעות, והיא מחתה אותן לאט. לַמַּרתּ גחן אל מַריוֹל, כֻּלו רועד מהתרגשות של אמָן, ואמר:

– אֵלי, מה יפה היא ברגע זה, חביבי! זו היא אשה, היא היחידה היושבת פה.

אחרי־כן, לאחר הרהור קל, הוסיף:

– ואולם, מי יודע? אולי אין זה אלא קסם של הנגינה, כי אין בעולם אלא דמיון! אך מה רבה האמנות, אם בראה דמיון כזה וכדומה לו!

בין החלק הראשון והשני של הפּוֹאֶמה המוּסיקלית באה הפסקה, והכֹּל ברכו בחֹם את הקוֹמפּוֹזיטוֹר ואת המשוררת. ביחוד היה לַמַּרתּ נלהב מאד באמירת שבחים, והדברים יצאו מלבו, כי היה האיש מחוֹנן בכשרון להרגיש ולהבין, וכל הבעותיו של היֹפי היו קרובות ללבו. אֹפן דבורו אל הגברת די־בּרַטיַן על־אודות הרגשותיו בשמעו את שירתה גרם לה נחת, עד כי התאדמה קצת; והנשים אשר שמעו את דבריו התרגזו לא־מעט. ואולי לא נכחד מן האיש הזה, כי דבריו יעשו רֹשֶם. וכאשר שב אל מקומו, ראה את הגרַף רודולף די־בֶּרנהויז יושב על־יד מרת די־פרימין. פניה היו לה בשעה זו, כאלו גִלתה זה עתה לפניו את לבה, ושניהם צחקו צחוק קל, כאלו שיחתם זו גורמת להם תענוג. מַריול עמד ופניו הלכו וקדרו. המסַפֵּר נגש אליו. פריסניל הבריא, גיאורג די־מַלטרי, הבּרון די־גרַוִּיל והגרף די־מַרַנטין הקיפו את הגברת די־בּורן, שעמדה ומזגה טֵה. היא נראתה כנתונה בתוך כתר של מעריצים. ולַמַּרתּ העיר על זה מתוך אירוניה ואמר לידידו:

– זהו כתר בלי אבנים טובות, וברי לי, כי נכונה היא לתת את כל אבני־נזרה בעד היַהֲלֹם החסר לה.

– מהו היהלֹם? – שאל מריול.

– הלא זה הוא בּרנהויז היפה, הגבור, ברנהויז שאין דומה לו, זה האיש, שכּל החג לא נערך אלא בשבילו, ובשבילו נעשה הנס לשַׁדֵּל את מַסיבל, כי ינגן פה את “דידון” שלו.

אנדרֵי, אף כי לא האמין בדברים האלה, חש צער תוקף על לבו.

– האם זה זמן רב היא יודעת אותו? – שאל.

– הה, לא, עשרה ימים לכל־היותר. אך היא יגעה הרבה בימי המלחמה הקצרה הזאת לנחול נצחון. אִלו היית פה, היית מקבל נחת.

– מה הדבר?

– היא פגשה אותו בפעם הראשונה בבית של הגברת די־פרימין. אנכי סעַדתי שם בערב ההוא. בּרנהויז הוא יוצא ונכנס בבית ההוא, כאשר אתה רואה פה בשעה זו. והנה בו־ברגע שנתנו שלום זה לזה, יצאה ידידתנו היפה די־בּורן למלחמה, לכבוש את האוסטרי היחיד בדורו. והיא הצליחה, והיא תצליח גם להבא, אף כי פרימין הקטנה עולה עליה בבִישוּתה, באדישותה, ואולי גם בקלקולה. אך ידידתנו די־בּורן בקיאה יותר בגנדרנות, היא אשה במדה יתרה, כלומר, אשה חדישה, זאת אומרת, שאין איש יכול לעמוד בפני אמנותה לקחת לב, זו האמנות, שבאה אצלה במקום הקסם הטבעי של אשה מן הדור הקודם. על צד האמת אין השם אמנות הולם את הדבר, זה הוא חוש היֹפי, חוש עמֹק לדעת את יפי האשה. כאן סוד כֹּחה. היא יודעת את עצמה באֹפן נפלא, יען כי היא מוצאת חן בעיני עצמה יותר מכֹּל, ומעולם לא טעתה בבחירת תחבולות יפות לנצח את הגבר ולהעלות את ערכה בעינינו, כדי לצוד אותנו.

מַריול מחה ואמר:

– לפי דעתי, מגזם אתה; עמי היא מתהלכת תמיד בפשטות!

– מפני שהפשטות היא תחבולה ללכוד איש כמוך. ואולם אין כונתי לדבּר לשון־הרע; הרי היא בעיני נעלה על כל חברותיה, אך אין אלו נשים.

קולות־נגינה אחדים של מַסיבל הפסיקו את שיחת הידידים, והגברת די־בּרטיַן שָׁרה את החלק השני של הפּוֹאֶמה, שבו הופיעה באמת בדמות “דידון” מפליאה בעצמת תאוָתה ובסער רגשותיה.

אך לַמַּרתְּ לא גרע עינו מן הגברת די־פרֵימין והגרף די־בֶּרנהויז שהתיחדו בשיחתם.

ואך נדם הצליל האחרון של הפסנתר ונעלם בתוך הרעש של מחיאות־הכפים, חזר האיש מתוך התרגזות אל הענין, כאלו המשיך וִכּוח שנפסק, כאלו בא להשיג על טענות מתנגדו.

– לא, אין אלו נשים. אפילו הכשֵׁרות שבהן מקֻלקָלות הן. יותר שאני יודע אותן, אני מוצא בהן במדה פחותה את זה הרגש של הרֹך הנוסך שכּרון, שהאשה האמתית משפיעה עלינו. אמנם גם הן נוסכות שכרון, אך מזעזעות הן רק את עצבינו, כי מזֻיפות הן. הה, השֵּׁכָר הזה נעים מאד לחֵך, אך אין הוא שֹׁוֶה בטעם היין הטוב שהיה לפני. דע לך, ידידי, כי לא נבראה האשה ולא באה לעולם אלא בשביל שני דברים, שרק הם יכולים לפַתֵּח בקרבה את סגֻלותיה האמתיות, הגדולות, הנשגבות: האהבה והילד. אני רואה בענין זה את דברי מה פּרוּדהוֹם. ואולם הנשים האלה, שאני דנים בהן, אינן מֻכשרות לאהבה ואינן רוצות ללדת בנים; ואם על־פי טעות יש להן ילד, הרי הוא אסון להן, למשא עליהן. באמת, הרי הן בנות־בלִיַעַל.

מריול השתומם לשמוע את הדברים הקשים מפי הסופר ולראות את מבט־החָרון שנצץ בעיניו, ושאל:

– ולמה זה אתה מבלה את חצי חייך בחברתן?

לַמַּרתּ ענה מתוך התעוררות:

– למה? למה? מפני שהדבר מלא ענין לי. לעזאזל! וחוץ מזה… חוץ מזה… התבוא לאסור על הרופא לבקר את בתי־החולים ולראות שם את החולים? הנשים האלה הרי הן מין קליניקה בשבילי.

הרעיון הזה, כנראה, הרגיע את רוחו, והוא הוסיף:

– מלבד זאת, אני מעריץ אותן על כי בנות־דורנו הן. בעצם הדבר, אין אני גבר, כשם שהן אינן נשים. בשעה שאני כרוך אחרי אחת מהן, הרי אני משתעשע בחקירות ובדיקות לגַלות את מגרעותיה מתוך סקרנות של חימאי, הטועם בפיו את הרעל, כדי לעמוד על טיבו.

אחרי שתיקה קצרה חזר ואמר:

– הנה כי כן אי־אפשר לי לעולם להִלָּכֵד על־ידן. אני משַׂחֵק את משחקן כמוהן ואולי ביתר כשרון מהן, והדבר משמש לי חֹמֶר לספורי, ולהן אין מעשיהן משמשים לא־כלום. הוי, כמה חסרות־לב הן! וכל הנשים הפגומות המקֻלקלות עם כל הנוי שבהן, נוחות הן על־פי דרכן להרגיש את הצער השובר־לב בזמן שהן מזקינות.

בהקשיבו לדברים האלה, חש מריול, כי עצבות יורדת על נפשו, מעין רגש מֵילנכולי, שגשם טורד מלביש בו את הארץ. הוא ידע, כי בכלל לא טעה הסופר בדבריו, אך לבו לא נתָנוֹ להודות, כי כל דבריו אמת.

והוא פתח אפוא, מתוך קצת התרגזות בוִכּוח, לא כדי להגן על הנשים, אלא לגַלות את סבות התמורה־לרעה בתוך הספרות של הדור.

– בזמן שהסופרים והמשוררים – קרא מריול – היו מרוממים את הנשים ומעוררים בלבן חלומות, היו מבקשות ואומרות למצֹא בחיים את האידיאל שקראו בספריהן. בימינו אם, הסופרים, המתאמצים לגרש את כל החזיונות הפיוטיים והצודדים־לב, כדי להראות רק את המציאות הערֻמה, ולפיכך, חביבי, אין עוד אהבה בספרים, אין עוד אהבה בחיים. לפנים, כשבראתם בספריכם אידיאל, היו הנשים מאמינות בו. כעת אין אתם מעלים אלא את המציאות כמו שהיא, והן באות אחריכם ומאמינות רק בהמוֹנִיוּת בלבד.

לַמַּרתּ, שהיה חובב תמיד את השיחות בעניני ספרות, פתח במאמר ארֹך, והנה נגשה אליהם הגברת די־בּורן.

אכן יום טוב היה לה היום הזה, נחמדה לעין בלבושה, ופניה הביעו עֹז ואֹמֶץ, כאִלו ערוכה היא לקרָב. היא ישבה ליד שני הרֵעים ואמרה:

– הנה אשר אהבתי: לשמוע שיחת שני גברים, והם אינם מכַונים בדבריהם אלי. אולם רק אתם שניכם ראוים פה להקשיב לשיחתכם. במה אתם עסוקים?

בלי מבוכה ובדרך־הלצה נִמוּסִית באר לה לַמַּרתּ את דבר השאלה שדנו בה. אחרי־כן חזר על טענותיו מתוך התלהבות עשויה לתפארת. המיֻחדה לאנשים הרודפים אחרי הכבוד בשעה שהם מדברים בפני נשים.

היא מצאה בענין זה שעשוע לנפשה, וגם היא התעוררה על־ידי הַוִּכּוּח והשתתפה בו, בהגִנה על הנשים בנות־הדור בבינה רבה, בחריפות ובדברים קולעים. דבּוּרים אחדים שיצאו מפיה, שהסופר לא הבינם, על־אודות רגשות של אֵמון ושל אהבה, שכמה נשים חשודות ביותר מסֻגלות להן, הביאו את לבו של מריול לידי דפיקה; וכאשר הלכה וישבה על־יד הגברת די־פרֵימין, שהוסיפה להחזיק בגרף די־בֶּרנהויז, אמרו לַמַּרתּ ומריול זה לזה, בהיותם מלאים התפעלות מן הבינה הרבּה והחן הרב של אשה זו, כי דגולה היא באין־ספק.

– הביטה־נא! – קרא הסופר.

דוּ־קרָב גדול נערך שם. במֶה דברו בשעה זו האוסטרי עם שתי הנשים? הגברת די־בּורן באה בו ברגע, שהַיִּחוד הנמשך מאד של שני אנשים, גם אם הם חביבים זה על זה, מטיל שעמום; והיא הפסיקה את הַיִּחוּד, בסַפּרהּ מתוך רֹגֶז־פנים על־אודות הדברים ששמעה זה עתה מפי לַמַּרתּ. אכן כל זה יכול היה להיות מכֻוָּן אל מרת די־פרימין, כל זה בא מתוך נצחונה האחרון, כל זה השמיעה הדוברת לפני איש חריף מאד, שידע להבין הכֹּל. ושוב התלקחה אֵש־דברים בשאלה הנצחית, שאלת האהבה; ובעלת־הבית רמזה ללַמַּרתּ ולמַריוֹל לגשת אליהם. אחרי־כן, כאשר עלו וגברו הקולות, קראה את כל שאר הקרואים.

התעורר וִכּוּח כללי, עליז וסוער, וכל אחד בא במאמרו, והגברת די־בּורן הצליחה להיות בשיחה זו חריפה מכֹּל ונבונה מכֹּל, בהביעה את רגשותיה, אולי המעֻשׂים, בדברים משעשעים נפש, כי אמנם היתה שרויה היום בנחת, לבה היה עֵר, וכל נפשה צוהלת ונאה, כאשר לא היתה מימיה.


IV    🔗

אך יצא אנדרֵי מַריוֹל מעם פני הגברת די־בּורן והקסם העז של נפשה הִרפָּה ממנו, חש בקרבו ומסביב לו, בגופו ובנפשו, באויר ובחלל העולם כֻּלו, כאלו גָז ששון־החיים אשר הֶחיה את לבו זה זמן־מה.

מה אֵרע? לא־כלום, כמעט לא־כלום. היא הסבירה לו פניה עד סוף המשתה הזה, ובמבט־עיניה אמרה לו פעמַיִם: “רק אתה לבדך קרוב פֹּה ללבי”. ובכל זאת חש, כי זה עתה נגלו לו על־ידה דברים, שטוב היה לוֹ לוּ לא ידָעם לעולם. גם זה לא־כלום, כמעט לא־כלום; ובכל־זאת ישב נדהם, כאדם שֶׁגִּלה באביו או באמו מעשה רע, כאשר נודע לו, כי בעשרים הימים האלה, באותם עשרים הימים, שלבו האמין, כי נתונה היא לו בכל מאֹדה כמו הוא לה, כי התמכּרה בכל נפשה, בכל רגע ורגע, אל הרגש החדש והעֵר של אהבתם הפורחת ועולה, הנה היו מנהגי חייה כתמול־שלשום, אותם הבִּקוּרים הרבים, התָּכְנִיּוֹת הרגילות, וכמקדם ערכה את המלחמות השנואות של הנשים העוגבות, נאבקה עם צרותיה, רדפה אחרי הגברים, קבלה בתענוג מחמאות ופזרה את חִנה וחסדה לאנשים אחרים כמו לו.

וכבר! היא עשתה כל זאת עתה! הה, לאחר זמן־מה לא היה משתומם. הוא ידע את העולם, את הנשים, את הרגשות, ובהיותו נבון מאד להבין הכֹּל, לא היה עולה על דעתו לדרוש דברים יתֵרים ולהטריד את לבו בדאגות־שוא. היא היתה יפת־תֹּאר, היא נוצרה למצֹא חן בעיני רואיה, לקבל כבוד ויקָר, לשמוע דברי חלָקות. היא בחרה בו מכל האנשים, מסרה עצמה לו בעֹז, בחֵרות. הוא נכון בכל אֹפן להיות עבד לה, להשתעבד אל שגעונותיה ולראות במנוחה את מנהגי חייה, חיי אשה יפה. אך בקרבו, בפִנה חשֵׁכה ונעלמה זו שבעמקי נפשו, ששם משכן הרגשות העדינים, חש האיש משהו מן הכאב.

אין ספק, כי הוא האשֵׁם, ואשָׁם זה תלוי בו מיום שהתוַדע אליה. הוא בא לעולם בנפש זהירה יותר מדי. העוֹר של נשמתו דק הוא יותר מדי. מתוך־כך החל לחיות חיי בדידות, כי ירא ממגעם של בני־אדם ומפגיעתם. בו האשם, כי פגיעות אֵלו באות תמיד לאדם שאינו רוצה, שאינו יכול לראות בני־אדם שונים ברוחם ממנו. הוא ידע את הדבר, הוא חזה זאת מנפשו, אך לא היה בידו לשנות את טבעו.

ואמנם לא היה לו מה לקטרג על מרת די־בּורן; כי אם הרחיקה אותו מביתה והעלימה עליו בכל אותם הימים של אֹשֶר שנתנה לו, אין זה אלא כדאי להטעות את עיני הבריות, שלא ישגיחו עליו, ועל־ידי זה תוכל להיות מסורה לו באין־מפריע. מדוע זה בא הצער הזה אל לבו? מדוע? – יען כי האמין, כי כֻלה שלו היא, וזה עתה נודע לו, לבו אמר לו, כי עד־עולם לא יכבֹּש לו את לב האשה היפה הזאת, זה הלב הנתון לכל העולם.

אמנם ידע האיש יָפֶה, כי כל מה שיש בחיים אינו אלא “בקֵרוּב” אל חלום הלב, ועד עכשו השלים עם הדבר הזה, ואת רָגזו על חֹסֶר הסִפּוּק לנפש הסתיר בתוך בדידותו מרצון. אך הפעם הזאת חשב, כי סוף־סוף בא לו “כל האֹשֶר”, אשר ערג אליו בלי־הרף, אשר צִפּה לו בלי־הרף. “כל האֹשֶר” איננו אפוא בעולם הזה.

כל הערב היה שרוי בעצבות, והוא התאמץ לנחם את נפשו ולהסיר את רשמי הצער שבלבו על־ידי הרהורים שונים.

כאשר עלה על מטתו, לא רפה הצער הזה, כי־אם הלך וחזק. ובהיותו רגיל לחטט בקרב נפשו, בא גם הפעם להתחקות על שרשי הרגש החדש הזה שעלה בלבו. ההרהורים הרעים עברו, חלפו, באו שוב, כאותן הנשיבות הקלות של רוח קרה, ועוררו בלבו כאב קל וסתום, אך מחריד, כאותו הכאב של נוירַלגיה הבא מחמת נשיבת רוח ומבַשֵּׂר יסורים קרובים.

קֹדם כֹּל הבין, כי רוח־קנאה עברה עליו, לא רק קנאת אוהב נלהב, כי־אם קנאת בעל לאשתו. כל זמן שלא ראה אותה בחברת גברים, הגברים האלה, לא ידע את הרגש הזה, אף כי הרגיש בו קצת, אך חשב עליו, כי שונה הוא, שונה הרבה מזה שבא עתה אל לבו. ובראותו את אהובתו, שהאמין כי רק בו לבדו היא הוגה כל אותם הימים, ימי הראיונות הטמירים והתכופים במשך תקופה זו של החִבּוּקים הראשונים, שקשרו את נפשותיהם באהבה רבה – בראותו אותה והנה היא שקועה כמקדם ואולי עוד יותר בכל מאֹדה במנהגי גנדרנותה השכיחים והריקים, בבזבוז נפשה לכל איש עד לבלי השאיר הרבה לבחירהּ, עברה עליו רוח־קנאה, יותר על גופו מאשר על נפשו, לא רגש עמום כזה של קדחת קרֵבה, אך רגש ברור, כי בא להטיל ספק בה.

קֹדם הטיל ספק מתוך רגש טבעי, מתוך רגש של אִי־אֵמון, שעלה יותר בבשרו מאשר בלבו, מתוך אותו הרֹגז הגופני כמעט של אדם, שחדל לבטֹח באֵמון חבֶרתּו. ואחרי שהטיל ספק בא להטיל גם חשד.

מה הוא לה סוף־סוף? אוהב ראשון או שני? יורשו של בעלה או יורשו של לַמַּרתּ, של מַסיבַל, של גיאורג די־מַלטרי, ואחריו אולי יבוא הגרף די־בֶּרנהויז? מה הוא יודע על־אודותיה? כי אשה יפה היא להפליא, נאה יותר מכל הנשים, טובת־שכל, בעלת־רוח, אך חליפות ברוחה, נוחה ללֵאות ולקוּץ בכל דבר, אוהבת את עצמה יותר מכֹּל וגנדרנית לא־תדע־שָׂבעה. האם היה לה מאַהֵב – או מאהבים לפניו? אם לא היו, האם היתה מוסרת עצמה לו בעֹז אשר כזה? מאַיִן לקחה את האֹמֶץ לפתוח את דלת חדרו בלילה ההוא, בבית־המלון? האם היתה באה בקלות מרֻבּה כזו אל הבית באוֹטֵי? קֹדם שנשמעה לו, שאלה רק שאלות מועטות של אשה בעלת־נסיון וזהירה. הוא ענה לה כאדם זהיר המצוי אצל פגישות כאלה; ותכף השיבה “הן” בשקט, באֵמון, ודאי שידעה את כל הדברים האלה מפי הנסיונות הקודמים.

מה רב היה בטחונה, כאשר התדפקה על הדלת הקטנה, שמאחריה עמד הוא וצִפּה לה בכליון־נפש, בהַלמות־לב! מה שקטים היו פניה כשנכנסה, והיא רק טרודה היתה להִוָּכַח, כי איש מן השכנים לא יכירנה! כמה ראתה עצמה ברגע הראשון כמו בביתה, בשִׁבתה בדירה חשודה זו, ששּׂכָרוה וערָכוה לשם ראיונות! אשה, אפילו אמיצה, העומדת למעלה ממנהגי המוסר, הבָּזָה למשפטים קדומים, כלום יכולה היא להיות שלֵוָה כל־כך, בשעה שהיא נכנסת פעם ראשונה אל כל אותה התעלומה של ראיון ראשון?

מבוכהּ נפשית, פקפוק גופני, פחד טבעי של איש שאינו יודע לאָן יובילוהו רגליו – האם לא היו באים אליה כל הרגשות האלה, לולא היתה בקיאה קצת בשבילים האלה של האהבה ולולא נטל הנסיון בדברים האלה את צניעותה הטבעית ממנה?

מַריול שכב במטרתו אחוז קדחת קשה מנשֹא, שיסורי־הנפש מעוררים בלילות נדודים; הוא היה מזֻעזע, נמשך בחבל השערותיו, כאיש המתגלגל במורד־הר. פעמים נסה לעצור בעד הַמֵּרוץ; הוא בקש ומצא, הוא העלה רעיונות נכונים ומרגיעים; אך הוא לא יכֹל לעקור מלבו את צמח הפחד שעלה שם.

ובכל זאת מה יש לו לקטרג עליה? אין דבר, מלבד זה, שהיא אינה דומה לו, שהיא אינה מבינה את החיים כמוהו, שבלבה אין רגשות דקים כמו בלבו.

אך הקיץ משנתו ממחרת בַּבֹּקר גברה בלבו התשוקה, כמו רגש של רעב, לראות פניה, לחַזֵּק על־ידה את אמונתו בה, והוא חכה לרגע, שבו יוכל לבַקר אותה בִּקוּר ראשון.

כאשר ראתה אותו נכנס אל הטרקלין הקטן, ששם ישבה לבדה וכתבה מכתבים, קדמה את פניו והושיטה לו שתי ידיה:

– אַה! צפרא טבא, ידידי היקר – קראה בקול עליז ויוצא־מן־הלב כל־כך, עד כי כל הרהוריו הרעים עליה, שֶׁצִּלָּם רחף עדַין על רוחו, חלפו כענן אחרי קבלת־פנים זו.

הוא ישב על־ידה ותכף פתח לדבּר אליה על דרך אהבתו שהוא אוהב אותה, כי אין זה הדבר שהיה קֹּדם. הוא הִרצה לפניה בדברי חִבָּה, כי יש בעולם שני מינים של אוהבים: אלה שעורגים אל האשה עד לידי טרוף ושאֵש־אהבתם הולכת ויורדת ביום השני לאחר שנחלו נצחון, ואלה שהכִּבוש משעבדם ולוקח אותם שבי, שהאהבה החושית מתערבת אצלם עם רגשות רוחניים אין שֵׁם להם, שלב הגבר הוגה אל האשה, וכך עולה ומשגשג השעבוד הגדול של האהבה השלֵמה עם יסוריה.

כן הוא, תמיד יש יסורים אצל אהבה, גם אם מאֻשרה היא, כי אין דבר, גם בשעות היותר אינטימיות, אשר יַרוֶה את צמאון נפשנו אליה, זה הצמאון הממלא את כל נפשנו.

הגברת די־בּורן הקשיבה לדבריו בתענוג, בתודה, ולבה התעורר למשמע דבריו, כדרך שמתעוררים בתיאטרון בשעה שמשַׂחֵק ממלא את תפקידו בכשרון ובשעה שהתפקיד הזה נוגע אל לבנו, בהעלותו הֵד של חיינו אנו. ואמנם זה היה הֵד, הֵד הזק של תאוה נאמנה; אך לא מלבה יצא קול התאוה הזאת. ובכל־זאת היתה שמֵחה, כי עלה בידה לעורר את הרגש הזה, ושמחה מאד, כי הרגש הזה התעורר בלב אדם המסֻגל להביעו ככה, בלב אדם המוצא חן בעיניה מאד, שנפשה דבקה בו באמת, שזקוקה היא לו יותר ויותר, לא בשביל גופה, לא בשביל בשרה, כי־אם בשביל רוחה הטמיר, רוח אשה העורגת כל־כך אל חִבָּה, אל כבוד, אל הערצה, והיא שמחה כל־כך, עד שחשקה נפשה לחבקו, להגיש פיה לפיו, למסור עצמה לו, ובלבד שיוסיף להעריצה ככה.

היא השיבה לו בלי כחל ובלי צניעות יתֵרה בחריצות רבה, שכּמה נשים מחוֹנָנות בה, והוכיחה לו, כי גם בלבה היא עשתה האהבה חיל רב. ובטרקלין זה שבמִקרֶה לא בא אליו איש ביום ההוא עד בין־הערבַּיִם, התיחדו שניהם ועסקו בשיחה על־אודות ענינם ולִטפו זה את זה בדברים, שלא כַוָּנה אחת היתה בהם לשתי נשמותיהם.

המשרת הביא את המנורה והנה באה הגברת די־ברַטיַן. מריול קם ללכת, וכאשר לִוְּתה אותו מרת די־בּורן עד הטרקלין הראשון, שאל אותה:

– מתי תבואי שמה?

– הטוב לך ביום הששי?

– ודאי. בכמה שעות?

– כנהוג. בשלש שעות.

– עד יום הששי. שלום. אני מעריצך!

בשני הימים של צִפִּיָּה, שהפסיקו בינו ובין הראיון, גִּלה בקרבו, חש בלבו רגש של ריקניות, שלא ידע מימיו. חסר היה את האשה, ומלבדה לא היה לו דבר בעולם. ויען כי האשה הזאת היתה לא רחוקה ממנו, מצויה לו, ורק מנהגים מקֻבָּלים בחברה הפריעו בעדו להתחבר עמה בכל עת ובכל שעה, לחיות על־ידה, נמלא לבו יאוש בתוך בדידותו, בתוך שטף הרגעים, העוברים לאט־לאט, באין לו יכֹלֶת להשיג דבר קל כל־כך.

הוא בא אל הראיון ביום הששי שלש שעות לפני המועד; אך לחכות במקום שתבוא היה נוח לו להרגיע את עצביו הנרגזים אחרי שסבל זמן רב מצִפִּיָּה בדמיונו במקומות שלא תבוא שמה.

הוא עמד ליד הדלת שעה רבה קֹדם שהשעון השמיע את שלשה הצלצולים הרצויים כל־כך, ומתוך צִפִּיָּתו להם התחיל רועד מקֹצֶר־רוח. נשמע צלצול רבע־השעה. הוא הביט לתוך הַסִּמטה בזהירות, בשימו ראשו בין שני חצאי הדלת. הסמטה היתה ריקה מן הקצה עד הקצה. הרגעים זחלו בעיניו במתינות נוראה. הוא הוציא שעונו מכיסו בכל רגע, וכאשר הגיע המחט עד החצי, נדמה לו, כי עוד הוא במקום הזה כמה וכמה זמן. פתאֹם הגיעה לאזניו אִוְשָׁה קלה על־גבי המרצפת, והדפיקות הקלות של האצבעות המכֻנסות בנעלי־יד, שנשמעו מאחרי הדלת, השכיחו מלבו את כל צערו ועוררו בקרבו רגשות תודה אליה.

מתוך נשימה קצרה קצת שאלה:

– ודאי אֵחַרתי לבוא היום?

– לא בהרבה זמן.

– שער־נא בנפשך, כי היום קרוב היה דבר, שלא אוכל לבוא. ביתי היה מלא ואנכי לא מצאתי תחבולה להִפָּטֵר מכל הבאים. הגידה לי, האם דר אתה פה על שמך?

– לא, שאלה זו למה היא?

– כדי שאוכל לשלוח־לך טלגרמה, אם יבוא עִכּוּב שאין לסַלקו.

– אני קרוא פה בשם מר ניקוֹלוס.

– טוב מאד, לא אשכח, אֵלִי, מה יָּפֶה בגן הזה!

הפרחים הנטועים, המחֻדשים, שהלכו ורַבּו על־ידי הגנן, אשר ראה כי אדונו משלם ביד רחבה, התנוצצו על־פני הדשא בחמש ערוגות נותנות ריח־ניחוח.

בעמדם לפני ספסל, מול סל של פרחי־שמש, אמרה לו:

– נשב־נא מעט פה. רוצה אני לספר לך דבר מגֻחך מאד.

והיא סִפּרָה לו דִבָּה חדשה, שלבה היה מלא ממנה. אומרים, כי הגברת מַסִיבַל, מי שהיתה אהובתו של האמן ונִשאה לו, שהקנאה לאישהּ הביאה אותה לידי יאוש, נכנסה לבית המרקיזה די־ברַטיַן בשעת נשף של נגינה, ברגע שהמרקיזה שָׁרה והקומפוזיטור עזר על־ידה במנגינתו, וסקנדל נורא קם שם: האיטלקית מלאה חֵמָה והקרואים עמדו משתאים ומבֻדחים. מסיבל, שהיה כמטֹרָף, נסה להוציאה, להוליכה, אך האשה הִכּתה על פניו, תלשה את זקנו ואת שׂער ראשו, נשכה אותו בשִׁניה וקרעה את בגדיו. היא נאחזה בו, עד כי לא יכֹל לזוז, ובו בזמן התאמצו לַמַּרתּ ושני משרתי־הבית, שבאו לקול השאון, לחלצו מצפרני אשת־מדָנים זו ומשִׁנֶּיהָ. ורק לאחר שיצאו האיש ואשתו שבו הסדר והמנוחה בבית. מאותה שעה ואילך לא יֵרָאֶה המנגן לעין, ובו בזמן בא המסַפֵּר, עֵד־ראִיה לדבר, ומתאר את המחזה בכל מקום, כיד דמיונו הטובה עליו, בכשרון ובשעשועים.

הגברת די־בּורן היתה מזֻעזעה מאד ולבה היה מלא מן הענין, עד כי שום דבר לא הסיח דעתה. השמות של מַסיבַל ושל לַמַּרתּ, שעלו וחזרו ועלו על שפתיה, הרגיזו את מַריוֹל.

– האמנם זה עתה נודע לך הדבר? – שאל האיש.

– ודאי. לפני שעה אחת.

הוא הרהר במהירות: “הנה מדוע אֵחרה לבוא היום”.

אחרי־כן שאל:

– הנבוא אל הבית?

מתוך הכנעה ופזור־הנפש לחשה ואמרה:

– ודאי.

לאחר שעזבה אותו, מקץ שעה אחת, כי נחפזה מאד ללכת, שב האיש לבדו אל ביתו הקטן והבודד וישב על כסא נמוך אשר בחדרם. בכל גופו, בכל נפשו קנן הרגש, כי לא היתה לו האשה, כאלו לא באה כלל, ובלבו נפתח כעין חרך, שהציץ ממנו אל תוך־תוכו. הוא לא ראה מאומה, לא הבין מאומה, לא מצא מאומה. אם גם לא סרבה לנשיקותיו, הנה סרבה זה עתה לחבוקי אהבתו, כי בסתר לבה חסר היה הרצון להיות לו. נראה היה כי בבואה לא בא לבה עמה. הלב נשאר במקום אחר, הרחק מאד, מרחף בעולם אחר, נתון לדברים של מה־בכך.

הוא ראה עתה ברור, כי אוהב הוא אותה בחושיו במדה זו כמו בנפשו, ואולי במדה מרֻבּה יותר. עלבון רגשותיו הרכים, שפזר לשוא, זעזע את לבו, עד כי תקף אותו רצון שגעוני לרדֹף אחריה, להשיבה, לקחתה. אך למה? לשֵׁם מה? הן היום הזה שרויה האשה הפזיזה הזאת בעולם אחר! עליו אפוא לחכות ליום ולשעה, עד אשר יעבור עליה רוח־שגעון, כמו שאר שגעונותיה, להיות מבקשת אהבה.

הוא נכנס לחדרו אט, מתוך לֵאות מרֻבּה, בפסיעות כבדות, עיניו שַׁחות לעפר, נפשו קצה בחיים. ומחשבה באה אליו, כי לא קבע היום שום זמן לראיון הבא, לא בבית ולא במקום אחר. –


V    🔗

עד ראשית ימי החֹרֶף היתה באה אל הראיונות כמעט באמונה. אך באמונה ולא בדיוק.

במשך שלשת החדשים הראשונים היתה באה באִחוּר־זמן מחצי־שעה עד שתי שעות. וכאשר אִלצו הגשמים של הסתָו את מריול לעמוד בחוץ תחת הסוכֵך ולחכות לה מאחרי דלת הגן, רגליו טובעות בּבֹּץ וגופו רועד מקֹר, בנה לו ליד הדלת הזאת מין סֻכּה קטנה, מין פרוֹזדוֹר עם גג ודלת, כדי שלא תֹאחזֵהו צִנָּה בימי פגישותיו עמה. האילנות לא היו עוד עטופים ירק עלים. במקום השושים ושאר הפרחים השתרעו עתה ערוגות גבוהות ורחבות של כְּרִיזַנטֵמוֹת לבָנות, וְרֻדות, כּחֻלות, אדֻמות, כּתֻמות, שהפיצו באויר הלח, הספוּג ריח עצוב של הגשם ושל העלים הנובלים, את ריחם החריף קצת והעצוב גם הוא קצת, ריח הפרחים הגדולים והחשובים של שלהי־קיץ. לפני פתח המעון הקטן עמד צלב מַלטִי גדול, עשוי פרחים ממינים יקרים שונים, עם צרופי גַוָּנים מֻרכבים באמנות – יצירתו של הגנן, ומַריול לא יכֹל לעבור על־פני ערוגת־פרחים זו, מבלי אשר לא תעיק מחשבה על לבו, כי צלב־הפרחים הזה מרמז על קבר כל־שהוא.

עתה ידע האיש שעות ארֻכּות של ישיבה בסֻכּה הקטנה אשר מאחורי הדלת. הגשם היה יורד על גג־התבן שכסה את האֹהל, ומשם היה יורד על מחיצת־הקרשים; ובכל תחנה ותחנה בתוך משכן הצִפִּיָּה באו אליו ההרהורים הידועים לו, עלו המחשבות הידועות, חלפו התקוות הידועות, הדאגות הידועות והאַכְזָבוֹת הידועות.

זו היתה לו מלחמה חשאית שאינה פוסקת, מלחמת־נפש קשה, שהתישה את כֹּחו, מלחמה בדבר שאין לו תפיסה, בדבר שאולי אינו במציאות כלל: אהבת־לב של אשה זו.

מה מוזרים היו הראיונות שלהם!

יש אשר באה בפנים שוחקות, מלאה חֵשׁק להכנס בשיחה, והיא ישבה מבלי הסיר מגבעתה מעל ראשה, מבלי חלוץ נעלי־ידיה, מבלי הרים את הצעיף מעל פניה, גם מבלי תת לו נשיקה. ופעמים שבימים אלה לא עלה על דעתה לחבקו. ראשה היה מלא צִבּור של ענינים מושכים את הלב, מושכים יותר מן הרצון להושיט שפתיה ולנשק אוהב, שהחמדה אוכלת אותו. הוא היה יושב על־ידה, לבו ופיו מלאים דברים לוהטים, שלא יצאו לחוץ; הוא היה מקשיב לשיחתה, מֵשיב, ובהעמידו פנים כאִלו דברי ספורה מעסיקים אותו מאד, היה מנסה לפעמים לאחוז בידה, והיא הניחה ידה בתוך ידו מבלי דעת, ופניה היו נוחים ושקֵטים.

ופעמים שבאה בפנים מסבירות לו ביותר; אך הוא, שהתבונן אליה בעינים מלאות צער, בעינים חודרות לב, בעיני אוהב, שידו קצרה לכבֹּש אותה כֻּלה, ידע והבין, כי אהבה יתֵרה זו באה, משום שבימים האלה היתה מחשבתה פנויה ולא היה איש ולא היה דבר, אשר הטה לבה מאחריו.

אִחוּריה תמיד גם הם הוכיחו למריול, עד כמה אין היא נחפזת לפגישות אֵלו. אדם ממהר אל דבר האהוב לו, אל דבר החביב עליו, אל דבר המושך את לבו; אך אל דבר, שאינו לוקח לב, אדם רגיל לאַחֵר בואו, והכֹּל משמש לו תואנה לדחות הליכתו או להפסיק בה, לאַחֵר את השעה הגורמת עִנוי. משל משֻׁנה ממנהגי חייו היה עולה תמיד בלבו. בימות־הקיץ, כשהוא משתוקק אל המים הקרים, הרי הוא ממהר ללבוש את בגדיו וללכת לטבילת־שחרית שלו, לא כן בימות־הסתָו הקרים, אז הוא מוצא כמה וכמה ענינים פעוטים לעשות בביתו קֹדם יציאתו לטבול, עד שהוא מאַחֵר תמיד שעה אחת מכפי שהֻרגל. האין הראיונות באוֹטֵי בשבילה דומים לטבילות בימות־החֹרף?

ואולם זה זמן־מה שהיתה מדלגת על הראיונות כמה פעמים, דוחה אותם למחר, שולחת טלגרמה בשעה אחרונה, נראית כמבקשת נמוקים מעכבים את בואה, נמוקים מספיקים בעיניה, שהיו קוֹלעים את נפשו בתוך רֹגז ובתוך זעזועים קשים מנשא.

אִלו הכיר בה, כי לבה סר מעליו, כי אהבתו שהולכת ורבה היתה עליה למשא, אפשר שהיה חש רֹגֶז, אחרי־כן עלבון, אחרי־כן צער, ואחרי־כן היה לבו נח. אך היא, להפך, דבקה בו יותר מכל הימים, מקבלת תענוג יותר מאהבתו, משתוקקת יותר להחזיק באהבה זו, והליכותיה עמו כעם ידיד שבחרה בו, עד ששאר מעריציה מקנאים אותה לו.

בביתה לא שָׂבעה מֵראות פניו, ואותה הטלגרמה, שהודיעה את אנדרֵי על עִכּוּב לבוא לאוֹטֵי, היתה מזמינה אותו בכל תֹּקף לבוא לביתה לסעוד או לבלות שעה בערב. בתחִלה עלה על לבו, כי ההזמנות האלה באות כעין שִׁלּוּמִים, אך אחרי־כן ראה והבין, כי אמנם אוהבת היא לראות פניו יותר מפני אחרים, כי יש לה צֹרֶך בו, בדברי הערצתו, במבט עיניו המלאות אהבה, בדבֵקותו הנעלמה והגלויה לה, בלטיפות הטמירות של נפשו. היא זקוקה לכל זה, כאליל הרוצה להיות אֵל, יש לה צֹרֶך בתפלה אליה ובאמונה בה. בתוך משכן ריק אין האליל אלא עץ מחֻטב. אך בשעה שאיש מאמין בא אל הקֹדֶש, פורשׂ כפיו, מתפלל, כורע ומשתחוה, קורא בקול מלא אֵש־אמונה, נעשה האליל דומה לברַמַּה, לאַלַּה, לישו, כי כל דבר הנערץ הרי הוא מין אלוה.

הגברת די־בּורן ראתה את עצמה יותר מכל בנות־מינה, כאלו נוצרה להיות אליל, למלא בעולם את התעודה שנתן הטבע לנשים, שיעריצו אותן וילכו אחריהן, שתנחלנה נצחון על הגברים ביָפין, בחנן, בקִסמן ובגנדרנותן.

אכן היתה האשה הזאת מין אלילת־אדם, נהדרה, נשׂגבה, נבחנה וגֵאה, אשר הפֻּלחן של הגברים המעריצים אותה רומם אותה לשמים והיה לה כקטֹרֶת לבונה.

ואולם את חִבָּתה היתֵרה למריול ואת הבכורה על כל מיֻדעיה הראתה האשה גלוי לעין, מבלי שים לב מה יאמרו הבריות, ואולי בכַוָּנָה טמירה להקניט ולהרגיז את השאר. מי שבא אל ביתה היה מוצא תמיד אותו יושב על כֻּרסה גדולה, שֶׁלַּמַּרתּ היה קורא לו “כסא הכבוד”; והיא התענגה תענוג רב לשבת ביחידות עמו כל הערב, לספר עמו ולשמוע שיחתו.

נחת־רוח גרמו לה החיים האינטימיים האלה, שבאו לה על־ידו, המגע־ומשא שאינו פוסק עם בעל רוח נוחה, נאורה, נבונה, שהיה כֻלו שלה, כֻּלו נמצא ברשותה, כאותם הצעצועים העומדים על שלחנה. היא מסרה לו מעט־מעט חלק גדול מנפשה, ממחשבתה, מתעלומות לבה באותם הַוִּדויים מתוך אהבה, הנעימים לאדם להשמיעם כמו לשמעם. היא ראתה את עצמה בחברתו בת־חורין, גלוית־לב, מקֹרָבה אליו במדה מרֻבּה מאשר לאחרים, ולכן אָהבה אותו יותר. היא ידעה גם את הרגש הזה, החביב על הנשים, להיות נותנת דבר במתנה גמורה, להפקיד ביד איש את כל רוחה, רגש שלא ידעה מימיה עד כה.

בשבילה היה הדבר הזה מרֻבּה, אך בשבילו הוא – מעט. הוא חִכּה, הוא קִוה תמיד ליום אשר תִּפָּתַח כל נפשה לפניו ותתמכר ללטיפותיו.

נדמה, כי היא רואה את הלטיפות האלה למיֻתָּרות, הן מעיקות עליה, גורמות לה מין עִנוי. היא קבלה אותן באהבה, אך עד־מהרה הֶלאו אותה; ולֵאות זו באה בלי ספק מתוך השעמום שהטילו עליה.

הלטיפות הקלות ביותר, הקטנות ביותר, נראה מַלאות ומרגיזות את נפשה. יש אשר בשעת שיחה היה אוחז בידה לנשק את אצבעותיה, שהיה מגישן זו אחרי זו אל שפתיו ומוצצן כמו סֻכָּרִיּוֹת, והיא היתה תמיד אומרת להשמיטן משפתיו ובתוך ידה היה מרגיש התאמצות לסָרֵב.

בסוף בקוריה בביתו, כשהיה נושק על צוארה, בין צוארון מעילה ושערות־הזהב של עָרפּהּ, נשיקה ארֻכּה, לספוג לתוכו את ריח בשרה מבין קפולי הארג, היתה תמיד נרתַּעַת קצת לאחוריה ואחרי־כן רעד עור בשרה רעידה קלה ממגע פיו.

הדברים האלה היו לו כמַחַץ־חרב, והוא היה הולך ממנה, עם פצעיו השותתים בלי־הרף, אל בדידות אהבתו. מדוע זה לא ידעה האשה הזאת, לפחות, תקופה זו של תשוקה עזה, הבאה תמיד כמעט אצל כל הנשים, המוסרות את גופן לרצונן ומאהבה? היא שוהה עמו שעה קלה, ואחרי־כן באה הַלֵּאות ואחריה הַבּחילה. אהבתה מעטה כל־כך והרי היא כאינה, אינה מתקימת אפילו יום, אפילו שעה! האשה הזאת בחרה בו לא לאוהב, כי־אם למין שֻׁתּף רוחני בחייה.

על מה זה הוא מתאונן? הנשים המוסרות עצמן כליל אולי אינן נותנות הרבה כמוה!

הוא אינו מתאונן: הוא מפחד. הוא מפחד מפני האיש האחר, מפני זה, שיבוא פתאם, שיפגע בה מחר או מחרתַים, מי־שהוא: אמן, אציל, אוֹפִיצר, אַקטור – מאן־דהו, שנוצר למצֹא חן בעיני אשה, ובעיניה ימצא חן בלי שום נמוק, מלבד זה שזכה להיות אותו האיש, אשר יעורר בלבה בפעם הראשונה את התשוקה האדירה לפתוח לו זרועותיה.

הוא קִנֵּא כבר למַה שיהיה, כמו שהיה לפעמים מקנא למַה שהיה, שנעלם ממנו. וכל המקֹרבים של האשה הצעירה עברה עליהם רוח קנאה לו. הם היו מספרים עליו לשון־הרע זה עם זה, וגם בפניה היו מַתּירים לעצמם רמזים סתומים מאד. יש שאמרו עליו, כי מאַהֵב הוא לה. ואחרים החזיקו בדעתו של לַמַּרתּ ואמרו, כי היא משתעשעת כדרכה להוציאו מדעתו באהבתה, כדי להקניט ולהרגיז אותם, ותו לא. אביה התעורר ואמר להטיף לה מוסר, אך היא קבלה את מוסרו בגאוה. ויותר ששמעה את דִּבַּת הבריות מסביב לה, יותר עמדה על דעתה להראות לעיני כֹל, כי בחרה במַריול מתוך סתירה משֻׁנה אל מדת הזהירות, שהחזיקה בה עד כה.

אך הוא חרד קצת מפני הלחישות והדִּבּוֹת. ופעם אחת העירהּ על הדבר.

– מה לי ולהם?! – השיבה לו.

– לוּ, לפחות, היית אוהבת אותי אהבה נאמנה!

– האם איני אוהבת אותך, ידידי?

– הן ולאו. אַתּ אוהבת אותי הרבה בביתך ומעט באוֹטֵי. ואנכי הייתי בוחר את ההפך מזה למעני וגם למענך.

היא פתחה בשחוק ואמרה בלחש:

– אדם עושה מה שיש בידו לעשות.

הוא השיב:

– אִלו ידעת, מה רב רגזי, בהתאמצי בכל כֹּחי לעורר אהבה בך. פעמים שיש לי הרגש, כאלו אני אומר לתפֹּשׂ זה שאין לו תפישׂה, ופעמים אני חש, כאלו מחבּק אני קֶרח, המרעיד אותי בקרתו, כשהוא נמס בתוך זרועותי.

היא לא ענתה כלום, כי לא אָהבה את השיחה בענין זה, ופניה היו לה כמו באוֹטֵי לפעמים.

הוא לא הֵעֵז לדבּר עוד. הוא התבונן אליה, כאשר יתבונן אדם אל החפצים היקרים במוּזֵיאוֹן, שאין בידו לקחתם אליו הבָּיתה.

ימיו ולילותיו היו לו שעות של יסורי הנפש, כי בלבו נקבע הרעיון האחד, שהוא רגש יותר מרעיון, כי לו היא האשה ואינה לו, כבושה – ובת חורין, מנֻצחה – ואין לנצחה. הוא חי מסביב לה, קרוב מאד אליה, מבלי גשת סמוך לה, והוא אהב אותה בכל רגשותיו שלא ידעו שָׂבעה, בכל גופו ובכל נפשו. וכאשר עשה בתחִלת אהבתו, בא גם עתה לכתוב אליה. פעם אחת נחל נצחון עליה בעטו וכבש את המבצר הראשון של תֻּמתה; אולי יעלה בידו לנצח עוד בעטו את המצודה האחרונה, הטמירה והכמוסה. הוא דלג קצת על בקוריו ובמכתביו, שהיה שולח אליה יום־יום, חזר על דברי אהבתו. מזמן לזמן, כשהיו מכתביו מלאים מליצה, אהבה עזה מאד, צער הנפש, היתה משיבה לו. מכתביה, שהיה רשום עליהם, לשֵׁם נוי, חצות־הלילה, שעה, שתי שעות או שלוש אחר חצות, היו ברורים, צחים, כתובים בהגיון, בידידות, מעודדים ומביאים לידי יאוש. היא דִבּרה דברים של טעם, היא האצילה על מכתביה מרוחה וגם מדמיונה. אך לַשָּׁוא קרא וחזר וקרא בהם, לשוא אמר למצֹא בהם דברים נכונים, נבונים, נאים, מחֻכָּמים, שיש בהם כדי להניח את דעתו. את לבה לא מצא בהם. מכתביה הכילו לב לא יותר, מאשר הכילו נשיקותיה, שנתנה לו בביתם באוֹטֵי.

הוא בִקש לדעת, מדוע היה כדבר הזה. ויען כי למד האיש את המכתבים בעל־פה, ידע אותם סוף־סוף לכל פרטיהם, עד כי מצא את הנמוק, כי על־פי הכתב אפשר יותר לחדור אל נפש האדם. הדִּבּוּר בפה מסַמֵּא ומַטעה, כי הפנים מסבירים אותו, כי יוצא הוא משפתי הדובר, והשפתים מנעימות והעינים מקסימות. אך הדברים שבכתב על־פני הגליון, שחור על־גבי לבן, אלה הם נפש ערֻמה כֻלהּ.

האיש, על־ידי תחבולות המליצה, על־ידי השמוש בכתיבה, על־ידי ההרגל להשתמש בעט לכל עסקי חייו, פעמים שעולה בידו להסתיר את מה שבלבו תחת מעטה דברים סתומים, דברי עסק או דברי ספרות. ואולם האשה אינה כותבת אלא כדי לדבּר על עצמה, והיא מכניסה מעט מנפשה לתוך כל מלה. היא אינה יודעת את ערמומיות הסגנון והיא שופכת את כל לבה בניביה. הוא העלה בזכרונו את חליפות־המכתבים ואת ספרי־הזכרונות של הנשים המפֹאָרות אשר קרא. מה רבה בהם הבהירות, הדיקנות, הנפשיות! הדבר שהפליאוֹ ביותר במכתבי של הגברת די־בּורן הוא, כי לא מצא בהם שום דברים־שברגש. האשה הזאת בעלת מחשבות היא ולא בעלת הרגשות. הוא העלה על לבו מכתבים של נשים אחרות. הוא קבל הרבה מהם. אשה בורגנית קטנה, שנפגשה לו במסעו ושאהב אותה שלשה חדשים, כתבה לו אגרות נעימות ומרעידות, מלאות דברים עמֻקים ונפלאים. הוא השתומם על הגמישות, על הנוי ועל רֹב־הגַּוָּנים שבניביה. מאין בא לה כשרון זה? מזה שהיתה בעלת רגש, ותו לא. האשה אינה לוטשת את דבוריה: הרגש הוא ששָּׂם אותם ברוחה; היא אינה מדפדפת את ספרי־המלים. בזמן שיש בה רגש חזק, היא מביעה אותו כמו שהוא, בלי עמל ובלי יגיעה, מתוך התֹּם המניע את רוחה.

הנה התֹּם הזה של רוח אהובתו, שעמל לחדור לתוכו דרך השורות שכתבה לו. היא הגתה אליו ידידות ונֹעַם. אך מדוע לא מצאה בשבילו רגשות אחרים? הה, הוא הן מצא בשבילה מלים בוערות כגחלי אש.

כאשר היה משרתו מביא לו את הפוסטה, היה מבקש במבט־עין את הכתב הנכסף על־גבי המעטפה, וכאשר הכירוֹ, היה עולה בקרבו שלא־לרצונו רגש של התעוררות, ואחריו דפיקת הלב. הוא שלח ידו ולקח את המכתב. ועוד הפעם התבונן אל הכּתֹבֶת, אחרי־כן פתח את האגרת. מה תאמר לו היום? הימצא פה את המלה “אָהֹב”? מימיה לא כתבה לו, מימיה לא הוציאה מפיה מלה זו בלי הוספת המלה “מאד”. – “אהבתיך מאד”. – “אני אוהבת אותך הרבה”. – “האמנם לא רבה לך אהבתי?” – יודע הוא את כל צורות־הדבּוּר האלה, שאינן אומרות כלום על־ידי הוספותיהן. היש מדה וקצב לאדם היודע אהבה? היכול הוא לשפוט, אם הוא אוהב מאד או לא מאד? אָהֹב הרבה הרי זה אָהֹב במדה! אדם אוהב, לא הרבה ולא מעט, אין בידו למֹד. אין בדמיונו של האדם, אין בפיו להוסיף על המלה הזאת. קצרה היא והכֹּל בה. היא תופסת את הגוף, את הנפש, את החיים, את העולם כֻּלו. חשים אותה כחֹם הדם, נושמים אותה כאויר, נושאים אותה בקרב הלב כמחשבה, כי היא נעשית מחשבתו היחידה של האדם. אין לו דבר בעולם מלבדה. אין זו מלה, הרי זה מצב־נפש שאין להביעו, שמתארים אותו על־ידי אותיות אחדות. כל מה שהאדם עושה אינו עושה דבר, אינו רואה דבר, אינו חש דבר, אינו טועם דבר, אינו סובל משום דבר כמו שהיה קֹדם. מַריול היה לטרף למלה קטנה זו. הוא העיף עינו על השורות, בקש לגלות בהן אהבה דומה לאהבתו. הוא מצא שם מקום לאמר לעצמו: “היא אוהבת אותי מאד”, אך לא את הדברים: “היא אוהבת אותי”. במכתביה המשיכה את הרומַן היפה והפיוטי, שהתחיל בהר “מיכאל־הקדוש”. זה היה ספור אהבה ולא האהבה עצמה.

לאחר שגמר לקרא ולחזור, היה שָׂם את המכתב בארגז המיֻחד לגליונות החביבים והגורמים צער, והיה יושב על הכֻּרסה שלו. במקום הזה עברו עליו כמה שעות קשות.

מקץ זמן־מה המעיטה בתשובותיה, כי נלאתה בלי־ספק לחבּר ניבים ולחזור ולדבּר אותם הדברים. וחוץ מזה באה לה תקופה של התעוררות בחברה, שאנדרֵי הרגיש בבואה מתוך יסורים יתֵרים אֵלו, שגורמים לאדם השרוי בצער המקרים הלא־נעימים הקלים שבקלים.

החֹרף ההוא היה זמן של חגיגות. שִׁכָּרוֹן של תענוגים תקף את פַּריז, הניע את כל העיר, וכל הלילות היו העגלות והמרכבות עוברות ברחובות ובעד זגוגיות החלונות נראו נשים לבושות לָבן. בני־אדם בקשו תענוג; לא עסקו אלא בתיאטראות ובמשתאות, בסעֻדות־בֹּקר ובסעֻדות־ערב. כעין נגף של תענוגות אחז פתאם בכל שדרות החברה והגברת די־בּורן נפגעה גם היא.

ההתחלה באה אחרי שנחלה נצחון ביפיה בנשף־המחולות שנערך בבית־המַּלְאֲכות האוסטרית. הגרף בּרנהויז קֵרב אותה אל אשת הציר, הנסיכה די־מַלטין, שהגברת די־בּורן לקחה את לבה בבת־אחת ובשלֵמות. בזמן מועט היתה אפוא לידידה מקֹרָבה אל הנסיכה, ועל־ידה הלכה במהירות רבה והתוַדעה בחוגי האנשים מעולם הדִּפּלומטיה והאריסטוקרטיה המֻבחרה. חן־הליכותיה, קסם־נפשה, עדינותה, תבונתה, שאר־רוחה הנחילו לה נצחון, עד־מהרה והעמידוה בין נשי הפאר בשורה הראשונה, והנשים המיֻחסות ביותר של ארץ צרפת השכימו לפִתחהּ.

בכל שני־בשבת היה עומד טור של מרכבות עם גושפנקאות לאֹרך המדרכה אשר ברחוב הגנרל־פואַ, ומשרתי־הבית היו מתבלבלים, מעָרבים דֻכּסות במַרקיזות, גרַפינות בּבַּרונות, בהכריזם את השמות הגדולים המצלצלים בפתח הטרקלין.

היא היתה כשִׁכּוֹרה מכל זה. השבחים והתהלות, ההזמנות, הכבוד, הרגש כי היא אחת מן הנבחרות, אחת מן הדגולות, שפַּריז מרוממת, מפארת, מעריצה כל זמן שהן מושכות את הלב, השִּׂמחה על אשר הכֹּל רוצים בה, מהללים אותה, מושכים אותה, חוזרים אחריה. – כל אלה עוררו בקרב נפשה משבר עז של יהירות.

משפחת האמנים, בני־ביתה, נִסו להִלָּחם; והרֵבולוציה הזאת הביאה לידי התאחדות בין ידידיה הישנים. אפילו פריסניל נתקבל לחָבֵר, נמנה על גדוד הלוחמים של האֻגדה, ואת מַריול העמידו בראש, כי הכֹּל ידעו את השפעתו עליה ואת דבר הידידות שהיא הוגה לו.

אך הוא התבונן וראה אותה פורחת ממנו לעולם הפרסום המושך אותה, כאשר יתבונן הילד אל כדורו האדֹם הפורח ומתעלם, לאחר שנשמט החוט מידו.

נדמה לו, כי היא פרחה לעולם נאה, מְגֻוָּן, עליז, הרחק, הרחק מאד מן האֹשֶר הכּבּיר והטמיר שֶׁצִּפּה לו כל־כך, ולבו נמלא קנאה לכל העולם, לאנשים, לנשים ולכל דבר. הוא מאס בכל החיים שהיתה שרויה בהם, בכל האנשים שראתה אותם, בכל מקומות החגיגות שהלכה שמה: משתאות, תיאטראות, מוסיקה, כי כל אלה נטלו ממנה חלקים חלקים, ספגו את ימיה ואת לילותיה; ורק לעתים רחוקות מאד היתה פנויה להתיחד עמו. מתוך יסורי הרגשות האלה קרוב היה להֵחלות, ופניו דלו מאד, עד כי פעם אחת שָׁאלה אותו:

– מה זה היה לך? למה נפלו פניך בימים האלה?

– על כי אני אוהב אותך יותר מדי – ענה.

היא נתנה בו עיניה מלאות תודה ואמרה:

– אין אדם אוהב יותר מדי, ידידי.

– האַתּ היא הדוברת זאת?

– ודאי אני.

–וכי אינך מבינה, כי הולך אני למות מתוך ששוא אהבתי לך?

– ראשית, אין אהבתך לשוא. ושנית אין אדם מת על־ידי זה, ולאחרונה, הן כל ידידינו מקנים אותך, סִמן הוא מתהלכת אני ­­­עמך לא באיבה.

הוא אחז בידה.

– אין אַתּ מבינה לי!

– כן, אני מבינה יפה מאד.

– אַתּ שומעת את קול יאושי, שאני קורא בלי־הרף אל לבך?

– כן, אני שומעת.

– ו?…

– ו… הדבר גורם לי צער רב, כי אוהבת אני אותך אהבה רבה.

– ובכן?

– ובכן אתה קורא אלי: “הֱיִי דומה לי, במחשבותיך, ברגשותיך, בדבריך הֱיִי כמוני”. אך איני יכולה, ידידי. אני הריני אני. עליך לקבלנו כמו שבראני אלהים, כי־על־כן נפשי זו נתתי לך, ואיני מתחרטת על מה שעשיתי, אין בי רצון ללכת מעמך, כי אתה האיש היקר לי מכל האנשים שידעתי.

– אין אַתּ אוהבת אותי.

– אני אוהבת אותך בכל כֹּח האהבה שיש בלבי. אם אהבתי לא שונה ולא כבירה יותר, האם בי האשם?

– אלו ידעתי, כי כן הדבר, אולי היה לבי נח.

– מה כַוָּנת דבריך?

– כונתי, כי לפי אמונתי את מסֻגָּלה לאהוב באֹפן אחר, כבּיר, אך אנכי איני מסֻגל לעורר בך את האהבה האמתית הזאת.

– לא, ידידי, טועה אתה. קרוב לי יותר מכֹּל, כאשר לא היה איש וכאשר לא יהיה איש לעולם, כך, לפחות, אני מאמינה באמונה שלֵמה. לבי שלֵם עמך, עד כי אין רצוני לשַׁקֵּר, להעמיד פנים כפי חפצך, בעוד שנשים אחרות במקומי היו עושות כן. הכר לי טובה בגלל זה, אל תעצב, אל תרגז, יהי לבך סמוך ובטוח באהבתי, הנאמנה לך וכֻלה לך היא.

הוא חש, עד כמה רחוקות מחשבותיה ממחשבותיו, לחש ואמר:

– הוי, מה מוזר הוא להבין את האהבה ולדבר עליה באֹפן זה! אכן אנכי לך איש, שלבך רוצה לראותני יושב על כסא לימינך. ואולם אַתּ לי עולם ומלואו, איני יודע דבר מלבדך, איני חש דבר זולתך, אין לי צֹרֶך בדבר מבלעדיך.

בת־צחוק של נחת־רוח חלפה על פניה, והיא השיבה:

– יודעת אני, כי כן, לבי אומר לי זאת, אני מבינה את הדבר. נפשי מלאה תענוג ואני אומרת לך: אהבֵני כך כל הימים, אם אפשר הדבר, כי זה הוא אָשרי האמתי, אך אל־נא תאלצני לשַׂחֵק לפניך קומֶדיה, שגורמת לי צער, שאינה לפי כבודך. זה זמן־מה חשתי את המשבר הזה הולך ובא; נורא הוא לי מאד, כי דבקה נפשי בך באמת, אך אין בידי לקפל את נשמתי, עד כדי לעשותה דומה לנשמתך. קבלני כמו שהנני.

פתאם עמד ושאל:

– העלה על לבך רעיון, הבאה לך מחשבה, לוּ רק יום אחד, שעה אחת, קֹדם שיחתנו או לאחר שיחתנו, יכול יכֹלתּ לאהוב אותי באֹפן אחר?

היא באה במבוכה טרם שהשיבה והרהרה רגעים אחדים.

הוא חכה מתוך צער, פתח ואמר:

– הרואה אַתּ, גם אַתּ חלמת על אהבה אחרת.

היא לחשה אט:

– יכלתי רגע אחד לבוא לידי טעות בעצמי.

הוא קרא:

– פסיכולוגיה דקה יש בתשובה זו! אין אדם מתפלסף כך על־אודות רגשות הלב.

היא הרהרה עוד, כי את לבה העסיקה המחשבה הזאת, החקירה הזאת, התשובה אל נפשה, והיא הוסיפה:

– קֹדם שאהבתיך כמו שאני אוהבת אותך היום, האמנתי רגע אחד, אמנם האמנתי, כי יש בלבי יותר… יותר… יותר מאֵש הרגש… אך ודאי שאחרי־כן היה לבי פוחת בתמימותו, בחֵרותו… ואולי גם באֵמונו.

– מדוע היה פוחת באֵמונו אחרי־כן?

– מפני שאתה שׂם את האהבה במסגרת זו: “הכֹּל או לא־כלום”, והדברים האלה פֵּרושם, לפי דעתי: “הכֹּל בתחִלה, אחרי־כן בא לא־כלום”. ומשעה שמתחיל “לא־כלום” זה, באה האשה לשקר.

הוא ענה מתוך זעזוע־עצבים:

– אך הלא תביני את כאב לבי ויסורי נפשי מפני הרעיון, כי יכול יכֹלתְּ לאהוב אותי באפן אחר: הן אַתּ חשתְּ זאת, אות הוא, כי יש איש אחר שתאהביהו ככה.

היא ענתה בלי פקפוק:

– איני מאמינה במציאות דבר זה.

– מדוע לא יהיה כדבר הזה? כן, מדוע? אם רק היה בלבך חלום אהבה זו, אם רק עלה בלבך הֵד של התקוה שאין להגשימה לעַרֵב את חייך, את נפשך ואת בּשָׂרֵך עם אלה של איש אחר, להעָלֵם בקרבו ולקלטו אל קרבך, אם רק ידעת את מציאותו של הרגש הזה, שאין להביעו במלים, אזי תכּנעי היום או מחר לפני האהבה הזאת.

– לא. דמיוני הוא שהטעה אותי. אנכי נתתי לך כל מה שיש בידי לתת. הרבה הרהרתי למן היום שאני אהובתך. ראה־נא, כי איני מפחדת מאומה, אף לא מפני המלים. אכן מנֻצחה אני נצחון גמור, עד כי אין בידי לאהוב יותר מכפי שאני אוהבת ברגע זה. רואה אתה, כי מדברת אני עמך כמו עם נפשי. אני עושה זאת, יען כי נבון אתה מאד, כי הָבֵן תבין הכֹּל, כי תחדור לכל דבר, כי לבלי הסתיר ממך דבר – היא התחבולה היותר טובה, היחידה, לקשר את נפשותינו קשר אמיץ לאֹרך־ימים, הנה זאת תקותי, ידידי.

הוא הקשיב את דבריה כאדם השותה בשעה שהוא מת מצמא, והוא נפל על ברכיו, שָׂם מצחו על שמלתה. הוא הגיש שתי ידיו אל פיה, קרא וחזר: “חן־חן, חן־חן!”. – וכאשר הרים ראשו להסתכל בפניה, ראה שתי דמעות נוצצות בעיניה. אחרי־כן חבקה בזרועותיה את צואר אנדרֵי, משכה אותו אט, גחנה ונשקה לו על עפעפיו.

– שב־נא – קראה אליו – אין זה מן הזהירות לכרוע לפני במקום הזה.

הוא ישב, ואחרי שתיקה של רגעים אחדים, בזמן שהתבוננו זה אל זה, שאלה אותו, אם יש עם לבו ללכת עמה באחד הימים אל התערוכה של הפַּסָּל פרידוֹלי, שמספרים עליו בהתלהבות. בחדר הַקִּשוט שלה יש לה פֶּסל אַמּוֹר עשוי ברוֹנזה, מעשי ידי האמן הזה, פֶּסל נחמד היוצק מים לתוך האמבטי, והיא משתוקקת לראות את כל מעשי־היצירה של האמן המצֻין הזה, שנאספו באולם וַרין, שזה שמונה ימים שבני פריז מדברים עליהם בהתפעלות.

הם קבעו את היום, אחרי־כן קם מריול ללכת.

– התואיל לבוא מהר לאוֹטֵי? – אמרה אליו בלחש.

– בכל לבי.

והוא יצא את הבית הֲלום־אֹשֶר, ולבו מלא תקות " אולי" – זו שאינה גֹוַעַת לעולם בלבבות אחוזי אהבה. –


VI    🔗

מרכבתה של הגברת די־בּורן, רתומה לשני סוסים, סבבה במהירות על המרצפת ברחוב גרֵינֵיל. הברד עם הקֹר האחרון – כי הימים ימי ניסן הראשונים – הִכּה על זגוגיות המרכבה והצליף על־פני אדמת הרחוב הזרועה גרגירי־חול לבָנים. העוברים והשבים על הסוככים הפרוּשׂים על ראשיהם נחפזו ללכת, כשצוארוני מעיליהם מורמים להגן על ערפם. אחרי שני שבועות של ימי־שמש, שב הקֹר השׂנוא של סוף הקיץ להרעיד ולסַמֵּר את העוֹר.

האשה הצעירה ישבה ורגליה על בקבוק מים רותחים, גופה עטוף באדרת־שער, שרַכּוּתה הנעימה הביאה חֹם דרך בגדיה וגרמה עֵדן לעורה החש במגע, והרהור־עצב בא אל לבה, כי כעבור שעה לכל־היותר עליה לשכּוֹר עגלה ולנסוע לאוֹטֵי אל מריול.

תקף עליה חשק עז לשלוח לו טלגרמה, אך זה יותר משני חדשים שגמרה בלבה לעשות לו כן רק בשעת הדֹחק, כי היא התאמצה בכל כֹּחה לאהוב אותו כדרך שהוא אוהב אותה.

בראותה עד כמה הוא סובל, נכמרו רחמיה עליו, ואחרי שיחתם, בזמן שנשקה לו על עיניו מתוך פרץ רגשות אהבה, היה לבה אליו באמת במשך זמן־מה מלא אהבה חַמה יותר וסוערת יותר.

היא שאלה את נפשה, בהשתוממה על קרירות לבה שלא־מרצונה, מדוע לא תאהב אותו כאשר תאהבנה שאר הנשים את מאהביהן, והן היא כרוכה אחריו בכל נפשה, הן הוא טוב בעיניה מכל האנשים.

רשלנות זו באהבתה לא באה אלא מחמת עצלות שבלב, שאולי יש יכֹלֶת להתגבר עליה, כמו על שאר מיני עצלות.

היא עשתה נסיון. היא נסתה בימים של ראיון להלהיב את לבה בהרהורים על־אודותיו. לפעמים היה אמנם הדבר עולה בידה, כשם שאדם מַשרה על עצמו פחד בלילות מתוך הרהורים על גנבים ועל שֵׁדים.

היא הכריחה את עצמה, עוררה את נפשה להיות מתרפקת יותר, כרוכה יותר. הדבר עלה יפה בידה בימים הראשונים והיא נסכה עליו רוח־שִׁכָּרוֹן.

והיא החלה האמין, כי גם בלבה עולה אש־קדחת של אהבה דומה לזו הבוערת בלבו. ושנית נולד בלבה חלום־האהבה, זה שנראה לה בערב ההוא, שבו החליטה להיות לו, בזמן שישבה באֵד החִוֵּר של הלילה לפני המפרץ על הר “מיכאל־הקדוש”. החלום הזה אינו עתה מלא קסם, אינו עטוף ענני פיוט ואידיאל, אך קבוע הוא יותר, אנושי יותר, חסר דמיון־מתעה אחרי הנסיון של קשר־האהבה.

אז החלה לבקש, ישבה וארבה לאותם הרגשות הכבִּירים של הנפש העורגת כֻּלה אל הנפש השנית, הרגשות העולים בלב, כפי שאומרים, בזמן שהגופות נמשכים ומאֻחדים. אך הרגשות האלה לא עלו בלבה.

ובכל־זאת התאמצה להעלות בדמיונה את רגשות־האהבה, להרבות בראיונות עמו, לדבר אליו: “אני מרגישה, כי אהבתי אליך הולכת ומתגברת”. אך לֵאוּת תקפה עליה, מבלי יכֹלֶת עוד לרַמּוֹת את עצמה ולרַמּוֹת אותו יותר. היא הכירה לתמהונה, כי נשיקותיו התכופות מטילות עליה שעמום, אף כי היא עורגת אליהן. היא הכירה בדבר הזה על־פי הַלֵּאוּת התוקפת אותה בכל בֹּקר של אותם הימים, שעליה ללכת אליו. מדוע זה לא תחוש בשעות אלו, כמו שאר הנשים, כי כָמַהּ בשרה מתוך צִפִּיָּה ותשוקה אל חבוקיו? היא היתה נכנעת להם, מקבלת אותם באהבה, אחרי־כן היה נוחל עליה נצחון, כובש אותה בכֹח, ונפשה מלאה רטט שלא־ברצונה, אך לא תשוקה אליו. האמנם היה בשרה העָנֹג כל־כך, העדין כל־כך, הדק כל־כך בהרגשתו, מלא חוש של צניעות, של צניעות בעל־חי עליון ונערץ, ונפשה השרויה בעולם החדש לא ידעה זאת?

מַריול הבין מעט־מעט. הוא ראה, כי ההתלהבות הזאת המעֻשה פוחתת והולכת. לבו אמר לו, כי הדבר היה רק נסיון של נפש מסורה לו; ויגון קשה, שאין לו תנחומין, התגנב ובא אל לבו.

עתה ידעה גם היא כמוהו, כי הנסיון לא הצליח, וכל תקותו לשוא. הנה היום הזה היא יושבת עטופה באדרתה החמה, רגליה על הבקבוקים החמים, גופה שרוי ברֹך, בהביטה אל הברד המצליף על זגוגיות מרכבתה, ובה אין רוח עוד לצאת מתוך החֹם הזה ולעלות אל עגלה קרה, כדי לנסוע ולהיות עם האיש העלוב הזה.

אמנם אף רגע אחד לא עלה בלבה הרעיון להתרחק ממנו, להִפָּרד מעליו, להשתמט מחבוקיו. היא ידעה יפה, כי כדי לכבֹּש לבו של גבר אוהב ולהחזיק בו לבדה, במקום שיש נשים צָרוֹת, היא צריכה למסור עצמה לו, היא צריכה למשכו בחבל זה, המקשר גוף אל גוף. היא ידעה זאת, כי כך מנהגו של עולם ואין להרהר אחריו. וכך צריך להיות; והיא אמרה להוסיף ולהחזיק באמונתה אליו, אֵמון של אשה אוהבת. היא תמסור אפוא עצמה לו, וכן תעשה כל הימים, אך למה עליה לבוא אליו לעתים קרובות כל־כך? האם לא יגדל כֹּח קסמם של הראיונות בשבילו, כֹּח המושך מפני החִדוּש, אך יבוא רֶוַח גדול ביניהם? האם לא טוב, כי יהיו הראיונות יקרים, מתנה טובה ממנה, שאין לבזבזה?

בכל יום בואה לאוֹטֵי היה לה הרגש, כי מגישה היא לו מִנחָה יקרה מאד, דורון שאין ערוֹך לו. בזמן שאדם מנדב ככה, הרי שמחת הנתינה מעֹרבה בלבו עם הרגש, כי הוא מביא קרבן. אין זה השכרון של כִּבּוּש, זה הוא הגאון של לב נדיב, זו היא הנחת לגרום אֹשֶר לאדם.

היא חשבה ומצאה גם זאת, כי אהבתו של אנדרי אליה עתידה להאריך ימים יותר, אם תסרב קצת לו, כי הרעב יגדל על־ידי התענית, וחשק החושים גם הוא אינו אלא תֵאָבוֹן. ואך באה לידי החלטה זו, גמרה בלבה ללכת היום לאוֹטֵי, אך להתחַלות. ונסיעה זו, שלפני רגע אחד היתה בעיניה קשה כל־כך מחמת הקֹר והברד, נראתה לה עתה קלה; והיא הבינה, מתוך לגלוג קל על עצמה ועל השנוי שבא בקרבה, מפני מה קשה היה לה לשאת את הדבר השכיח. לפני רגע אחד לא רצתה בו, עתה היא רוצה. לפני רגע לא רצתה, כי כל הפרטים הקטנים של הראיון עברו לנגד עיני רוחה והרגיזו את נפשה! היא היתה דוקרת אצבעותיה במחטים ובפריפות, שלא היתה רגילה בשמושן; היא לא היתה מוצאה דבר מכל אשר זרקה על־פני החדר, בפשטה בגדיה בחפזון, בהיותה טרודה בעבודה הקשה לה ללבּשׁ בגדיה בעצמה.

היא עמדה על המחשבה הזאת, חטטה בה, חדרה אליה בפעם הראשונה. האין הדבר הזה המונִי קצת, מגֻנה קצת על־כל־פנים, אהבה זו בשעה קבועה, הנועדה מאתמול או משלשום, כמו ראיון של בעלי־עסק או בִקּוּר של רופא. אחרי יִחוּד ארֹך שלא צִפּוּ לו, יִחוּד חפשי ומשַׁכֵּר את החושים, מדרך־הטבע הוא, שהנשיקה פורצת מתוך השפתים ומאחדת את שתי הנפשות שנקשרו זו בזו, שערגו זו אל זו, שקסמו זו לזו בדברים רכים וחמים. אך מה שונה זו מן הנשיקה בלי זעזוע הנפש, מזו שנקבעה מראש, שעליה לקבּלהּ פעם בשבוע והשעון בידה. אמת הדבר, כי לפעמים, באותם הימים שאין עליה לראות את אנדרי, מתעורר בקרבה חשק להיות אצלו, בעוד אשר החשק הזה אין בלבה בזמן שהיא הולכת אליו בערמומיות של גנב בא במחתרת, דרך משעולים ושבילים, בעגלות מזֹהָמות, ונפשה רחוקה ממנו על־ידי כמה וכמה פִזּוּרים.

הה, השעה של אוֹטֵי! היא היתה מביטה על־פני כל השעונים בכל בתי ידידותיה לראות את בואה; היא היתה רואה שעה זו ממשמשת ובאה, רגע אחרי רגע, בביתה של הגברת פרֵימין, בביתה של המרקיזה בּרַטיַן, בביתה של אשה היפה מרת לֵי־פריוֹר, כי את הזמן אחרי־הצהרים היתה מבלה מתוך הַמְתּנה בבתים אחרים, כדי שלא לשבת בביתה, ששם יכול בִּקּוּר בלתי־צפוי או עִכּוּב אחר איזה־שהוא לעצוֹר בעדה.

פתאם אמרה לעצמה: “היום, יומא דפגרא, אקדים לבוא אליו, כדי שלא לזעזע את נפשו יותר מדי”. והיא פתחה בקיר המרכבה מין ארון קטן, גנוז תחת המשי השחור, שהמרכבה מרֻפּדה בו, כעין חדר־קִשוט לאשה הצעירה. אך נפתחו שתי הדלתות הקטנות של המחבֹא הזה, והנה הופיע ראי סובב על צירו, והאשה הרימה אותו עד לנֹכח פניה. מאחרי הראי הזה, בתוך כוכים רפודים משי, היו מסֻדרים כלים קטנים עשוים כסף: תֵּבה מלאה פוּך, עפרון לכַחל בו את השפתים, שתי צלוחיות מי־בֶשׂם, קסת, יָד ועט, מספרַים, אולָר קטן לחתוך בו דפי־ספר, את הרומַן החדש, שנוהגים לקראו בדרך. שעון מהֻדר, עגֹל וגדול כמו אגוז של זהב, היה קבוע באריג המרכבה: השעון הראה, כי הגיעה השעה הרביעית.

הגברת די־בּורן הרהרה: “עוד יש לי שעה, לכל־הפחות”, והיא נגעה בכפתור, שעורר את העבד היושב ליד הרַכָּב לקחת את השפופרת העשויה להשמיע על־ידה את הפקֻדות.

והיא הקריבה אל שפתיה את הקצה השני של כלי־השמיעה, העשוי אבן גביש, וקראה:

– אל בית המַּלְאֲכות האוסטרית.

אחרי־כן הסתכלה בראי. היא הסתכלה בבבואה שלה, כמו תמיד, מתוך נחת־רוח זו של אדם הפוגש את חברו החביב עליו ביותר, אחרי־כן פתחה את האדרת שלה להתבונן עוד הפעם אל גִזרת שמלתה. זו היתה שמלה דקה של סוף־הקיץ. הצוארון היה מקֻשט בחוט של נוצות רכות מאד ולבָנות, שהבהיקו מחמת לבנוניתן. הן ירדו קצת על כתפיה ובקציהן היה מראיהן אפור כעין הכנף. גם מָתנהּ היה מקֻשט בנוצות רכות, עד כי היתה דומה לעוף יקר ופרא. על מגבעתה, מין כובע בעל־קִפּוּלים, עמדו נוצות אחרות מפֹארות ולהן גוָנים מבהיקים יותר, וכל גופה הַנָּאֶה נראה כמקֻשט ונכון לעוּף עם הברוָזים ברקיע השמים האפורים תחת הברד.

וכאשר קרבה המרכבה פתאֹם אל שער בית־הַמַּלאכות, הסתכלה האשה עוד הפעם בפניה. אז חזרה והתעטפה באדרתה, הורידה את הראי, סגרה את דלתות הארון הקטן, ואשר עמדה המרכבה, אמרה אל רַכּבהּ.

– שוב הביתה; אין לי עוד צֹרֶך בך.

אחרי־כן שאלה את שומר־הפתח, אשר בא לקראתה במבוא המעלות:

– היש הנסיכה בביתה?

– כן, גברתי.

היא נכנסה, עלתה במעלות ובאה אל הטרקלין של הנסיכה, אשר ישבה וכתבה מכתב.

בראותה את ידידתה, קמה אשת הציר ופניה הביעו שמחה רבה, עיניה הזהירו, והנשים חבקו זו את זו פעמַיִם ונשקו זו לזו על לחייהן בזָוִית של השפתים.

אחרי־כן ישבו זו בצד זו על שני כסאות קטנים לפני האָח. הן אהבו מאד זו את זו, מצאו חן רב אשה בעיני רעותה, היו בדעה אחת לגבי כל דבר, כי היו כמעט דומות בטבען, בנות גזע־נשים אחד, גדֵלות באויר אחד, מחוֹננות ברגשות אחדים, אף כי הגברת די־מַלטין היתה אשה שוֵידית נשואה לאיש אוסטרי. בכֹח־מושך טמיר ומוזר היתה כל אחת מהן מושכת את חברתה, והוא שהוליד בהן רגש של תענוג ושל נחת־רוח בהיותן יושבות יחדו. שיחתן היתה נמשכת בלי־הפסק שעות רבות, שיחה בדברים של־מה־בכך ומלאה ענין לשתיהן, מתוך שדומות היו בטעמן וברוחן.

– הרואָה אַתּ, מה אהבתיך! – קראה הגברת די־בּורן. – בערב הזה הן תסעדי בביתי, ובכל־זאת לא יכֹלתי להתאפק לבלי סור אליך לראות פניך. זו היא תאות נפשי, חביבתי.

– גם אני כמוך – ענתה השוֵידית בבת־צחוק.

ומתוֹך הֶרגֵּל דִבּרו זו לזו חלקות, התגנדרו זו בפני זו, כמו בפני גבר, אף כי באֹפן אחר, כי התנצחו זו עם זו באין לנגד עיניהן מתחָרֶה.

בשעת שיחתם היתה הגברת די־בּורן מתבוננה לרגעים אל־שעון הקיר. הגיעה השעה החמשית. הוא יושב וממתין זה שעה. “רב לי” – הרהרה האשה בקומה ממושבה.

– התאמרי ללכת? – קראה הנסיכה.

חברתה ענתה בעֹז:

– כן, נחפזת אני. מחכים לי. בוחרת הייתי לשבת עמך.

ושוב חבקו זו את זו, ולאחר שבקשה מרת די־בּורן להביא לה כרכרה, יצאה את הבית.

הסוס היה צולע ומשך בעמל רב את העגלה הבלה; ואותה העיֵפות של הבהמה הצולעת חשה גם האשה הצעירה בנפשה. כמו הסוס המתנהל לאִטו, כן גם היא נדמה לה, כי הדרך ארֻכּה וקשה. אחרי־כן מצאה תנחומים בהרהורה, כי עוד מעט ותראה את פני אנדרֵי; ולבה נמלא עצב מן הדבר שאמרה לעשות.

היא מצאה אותו ליד השער רועד מקֹר. המטר הקר הצליף על העצים. הברד התדפק על־פני הסוכך הפרוש עליהם בשעת הליכתם אל הבית הקטן, רגליהם שקעו בבֹּץ.

מראה הגן היה עגום, עצוב, נובל, מגֹאָל. פני אנדרי היו חִורים. הוא סבל הרבה.

כאשר נכנסו, קראה האשה:

– אלי! מה קר!

אש גדולה בערה בשני החדרים. ואולם משום שהבעירו את האש רק בצהרים, לא יכלה עוד ליַבֵּש את הקירות הספוגים טחב. והקֹר חדר אל הבשר.

היא הוסיפה ואמרה:

– יש בי חשק לבלי הסר מעלי בשעה זו את הפַּרוָה.

היא רק פתחה אותה, ומתחתיה הופיע גופה הלבוש בגד מקֻשט בנוצות, והיא דומה לצפרים הנודדות, שאינן שוכנות כל ימיהן במקום אחד.

הוא ישב על־ידה.

היא פתחה ואמרה:

– הערב הזה סעֻדה נאה בביתי, שאני חשה בתענוג שתגרום לי.

– מי ומי הקרואים?

– ודאי… אתה הראשון, אחרי־כן פרֵידולֵי שאני רוצה מאד־מאד להתוַדע אליו.

– אַתּ הזמנת את פרידוֹלי?

– כן. לַמַרתּ יביאהו אל ביתי.

– אך לא זה האיש, פרידולי זה, הנוח לך! הפַּסָּלִים בכלל אין דרכם למצֹא חן בעיני נשים יפות, והאיש הזה פחות מכֻּלם.

– הה, חביבי, אי־אפשר הדבר. הן אני מעריצה כל־כך אותו!

זה שני שבועות, עֵקֶב התערוכה באולם וַרין, כבש הפַּסָּל פרידולי והכניע את פריז. אמנם כִּבּדו אותו קֹדם, הוקירו אותו, אמרו עליו: “פסליו מצֻינים הם”. אך כאשר בא קהל האמנים והמבינים לשפוט על כל מעשי יצירתו, שנאספו באולמים של התערוכה, אז פרץ הלהב של התפעלות.

נדמה, כי נגלה במקום הזה קסם, שעין לא ראתה עד כה, כשרון מיֻחד להראות את הנוי ואת החן שבעולם, עד כי האמינו הרואים בגִלוי צורות של אמנות חדשה לוקחת־לב.

מֻמחה היה האמן הזה לעשות אַנדַּרטות, תבניות אנשים לבושים מעט, מעט מאד, שבהן הביא את הנוי המעֻלף בשלֵמות שאין לתארה במלים. ביחוד הראו תבניות המחוללות, שעשה מספר רב מהן, בתנועותיהן, במעמד גופן, בהרמוניה של מראה פניהן את כל היֹפי הגמיש והיקר הגנוז בגוף האשה.

זה חֹדש ימים התאמצה הגברת די־בּורן למשוך אותו אל ביתה. אך האמן היה פרא־אדם, דומה קצת לדֹב – שכמו שאמרו עליו. וסוף־סוף עלה הדבר בידה, בסיועו של לַמַּרתּ, שפִּרסם ברבים את כשרונו של הפַּסָּל הזה, והוא הכיר לו טובה.

מַריול שאל:

– מי עוד בין הקרואים?

– הנסיכה די־מַלטין.

הוא התעצב. האשה הזאת לא ישרה בעיניו.

– ומי עוד?

– מַסיבל, בֶּרנהויז וגיאורג די־מַלטרי. אלה הם כל בחירַי. האתה יודע את פרידולי?

– כן, אני יודעהו קצת.

– מה הוא בעיניך?

– מצֻין הוא. זהו אדם האוהב את אמנותו אהבה רבה, כאשר לא ראיתי כמוהו, ומלֵא־ענין הוא מאין כמוהו בשעה שמדבר על־אודותיה.

לבה נמלא גיל והיא אמרה:

– תענוג יהי לי לראותו.

הוא אחז בידה תחת האדרת. הוא חבק את היד, אחרי־כן נשק לה. פתאם עלה על לבה, כי שכחה להגיד לו, כי חולה היא, ובבקשהּ ברגע זה נמוק אחר, לחשה:

– אֵלי! מה קר!

– האמנם?

– הקֹר מרעיד את כל עצמותי.

הוא קם לראות את מעלות החם על הטֶרמומֶטר, ואמנם היו נמוּכות.

אז ישב שוב על־ידה.

אך זה אמרה: “אלי, מה קר!” והוא הבין לרֵעהּ. זה שלשה שבועות הוא מכיר עם כל פגישה ופגישה עמה, כי נסיונה להיות אוהבת חדר ואין להשיבו. הוא הכיר בה, כי נלאתה נשׂא את ההתחפּשׂות ואין בידה להמשיכה, והוא עצמו היה מלא צער על אי־יכלתה זאת, לבו דאב למראה האשה הזאת המתענה בעמל־שוא, עד כי אמר אל נפשו בשעות אֵלו של בדידות מתוך יאוש: “טוב לי להִפָּרד מעליה, מאשר להמשיך חיים אֵלה”.

והוא שאל אותה, באמרו לחדור לתוך לבה:

– האמנם לא תסירי היום את אדרתך מעליך?

– לא – ענתה האשה – אני משתעֶלת קצת מאז הבֹּקר. מזג־האויר הרע מרגיז את גרוני. חוששת אני מפני הַצִּנה.

ואחרי שתיקה קלה הוסיפה:

– לולא חשקי העז לראות פניך, לא הייתי באה היום.

ומתוך שלא ענה מאומה, בהיות לבו אכוּל־צער ושׂבַע־רֹגֶז, פתחה שוב ואמרה:

– אחרי הימים הבהירים בשני השבועות האחרונים, הנה שוּב הקֹר מסֻכּן מאד.

היא הביטה אל הגן, אשר עציו היו ירֻקים כמעט תחת אבק השלג שנמס, שהיה מפֻזר בין הענפים.

והוא הסתכל בה והרהר: “הנה אפוא האהבה שיש בלבה אלַי!” בפעם הראשונה התעורר בקרבו מין איבה אליה, איבת גבר שהכזיבו תקוָתו, אל הפנים האלה, אל הנפש הזאת שאין לתפשה, אל גוף זה של האשה הבורחת ממנו והוא רודף אחריה.

" היא אומרת, כי קר לה – הרהר האיש. – קר לה, יען כי אנכי פה. אִלו עמדה לה שעה של תענוג, של אחד מאלה השׁגעונות הבאים לעולמן של הבריות הרֵיקות האלה, היתה מתגברת על הכֹּל, היתה שָׂמה נפשה בכפה. האם אין היא יוצאת במרכבתה הפתוחה בימי קֹר עז, כדי להראות את תפארת שמלותיה? הה, כן הן כֻּלן בזמן הזה.

הוא התבונן אל פניה השקֵטים, בשבתה על־ידו. והוא ידע, כי בראש הזה, בראש הקטן והחביב, יש חשק, החשק שלא להמשיך את הַיִּחוּד עמו, הגורם לה עִנוי רב.

האמנם היו בעולם, היש בעולם כעת, נשים בעלות־נפש שהרגש מניע את עולמן, נשים סובלות, בוכות, מוסרות גופן באהבה, דבקות ונקשרות בכל נפשן, נשים אוהבות גם בבשרן גם בנפשן, בדבור פיהן ובמבט עינן, ברטט לבן ובמגע ידן, נשים המתגברות על הכֹּל מתוך אהבתן, וביום או בלילה, בשעה שאורבים להן ומאַימים עליהן, הן הולכות לקראת האיש שאוחז אותן בזרועותיו, ולבּן משֻׁגע מאֹשֶר ומתענוגות האהבה.

הה! האהבה הנוראה הזאת, שנפשו נלכדה בה עתה! אהבה אין ראשית ואין אחרית לה, באין גיל ובאין אֹשֶׁר, אהבה מרגיזה את הלב, מביאה לידי יאוש וגורמת כאב; אהבה בלי נעימות ובלי שכרון, המביאה רק רגש של חרטה, יסורים ודמעות והמשכינה בלב רק צער קשה מנשֹׂא על אשר לא יכלו הנשיקות לעורר את השפתים הקרות והיבֵשות, כמו העצים שנבלו.

הוא התבונן אליה, אל מלבושיה שלכדו אותה, אל שמלתה המקֻשטה נוצות. האין הם, הבגדים האלה, אויביו הגדולים, שעליו לנצחם, אלה הבגדים החוצצים בינו ובין אהובתו?

– שמלתך נחמדה – קרא האיש, כי לא יכל לדבּר על הענין שעִנה את נפשו.

היא השיבה בבת־צחוק:

– ראֹה תראה את זו שאלבש הערב.

אחרי־כן השתעלה פעמים אחדות ואמרה:

– עוד מעט ותאחזני נזלת. תן לי ללכת, ידידי. מהרה ישוב השמש וגם אני כמוהו.

הוא לא עצר בעדה, כי רוח לא היה בו, והוא הבין, כי אין כֹּח אשר ינצח את האדישות של הנפש הזאת אין מעוּף לה, כי בא הקץ, הקץ לתקוותיו, לצִפּיותיו שצִפּה לשמוע דברי אהבה יוצאים מן הפה השקט הזה, לראות ברק בתוך העינים המביעות מנוחה. ופתאם חש, כי עלתה בלבו החלטה עצומה להמלט מן השעבוד הקשֶׁה הזה. היא חבּרה אותו במסמרים אל הצלב. כל בשרו שותת דם, והיא רואה ביסוריו מבלי הבן אותם, ולבה טוב עליה כי כן עשתה. אך הוא יֵחָלֵץ מעַמּוּד־המות הזה, אף כי יקרע קרעים מבשרו ויעזוב שם את כל לבו הנתוח לנתחים. הוא יִמָּלֵט כחיה שהַצַּיָּדים פצעוה פצעי מות, הוא ילך ויִסָּתֵר בתוך בדידותו ושם אולי יעלה קרום על פצעיו, עד לבלי הרגיש עוד רק את הכאב העמום, שהפצועים חשים בו עד יום מותם

– שלום, אפוא – קרא אליה.

היא הרגישה בעצבותו של קולו ואמרה:

– עד הערב, ידידי.

הוא חזר:

– עד הערב, שלום.

אחרי־כן לִוָּה אותה עד פתח הגן, נכנס וישב בדד לפני האָח.

בדד! אכן קר הוא! וכמה רב העצב! בא הקץ! הוי, מה איֹם הרעיון הזה! בא הקץ לתקותו, לצִפִּיָּתו, לחלומו על־אודותיה מתוך האש הבוערת בלב, זו האש המאירה לרגעים את חיינו על־פני האדמה העכורה, כאותם האורות העליזים הדולקים בלילות־אֹפֶל. תמו לילות העֵרוּת של נפשו, שבהם היה עד אור־הבֹּקר מתהלך בחדרו ולבו מלא הרהורים על־אודותיה; תמו יקיצותיו, בשעה שהיה אומר אל נפשו אך נפקחו עיניו: “היום אראה את פניה בביתנו הקטן”.

מה רבה אהבתו אליה! מה רבה אהבתו אליה! מה יארכו הימים הקשים עד אשר ירָפֵא ממנה! היא יצאה את הבית, על כי קר היה שם! הוא רואה אותה, כאלו היא יושבת עתה לפניו ומתבוננת אליו ונוסכת עליו קסם, את קסמה הרב, עד כדי לקרוע את לבו. הוי, כמה קרעה את לבו מעט־מעט ועתה בבת־אחת קרע אחרון. הוא חש את הפצע: פצע ישן נושן, שנפצע לבו ונרפא על־ידה, ועתה לא ירָפֵא עוד, אחרי אשר נעצה בו כמו חרב את אדישותה המביאה מָוֶת. הוא חש כאלו מתוך פצע לבו שותת דבר אל קרבו וממלא את גופו ועולה אל גרונו עד להחניקו. והוא שָׂם שתי ידיו על עיניו, כאִלו להִסָּתֵר מפני חֻלשתו זאת, ופרץ בבכי. היא יצאה ממנו על כי קר היה! והוא היה הולך ערֹם ויחף על־פני השלג להגיע אליה בכל מקום שהוא. הוא היה קופץ מעל הגג, ובלבד שיפּול לרגליה. על לבו עלה זכרון אגדה עתיקה, מעשה בשני האוהבים שעלו להר. מעשה בנערה אחת, שאביה האכזר אסר עליה להִנָּשֵׂא לאהוב־לבה, אם לא תוכל לשאתו ולהעלותו על ראש הר תלול, והיא שמעה בקול אביה ותשא את אהובה, ותזחל על ידיה ורגליה, ובהגיעה אל ראש ההר, מתה. האהבה אפוא אינה אלא אגדה, עשויה להשתמש בה בשירים או בספורי מעשיות לרַמות את הלבבות.

אהובתו עצמה אמרה אליו פעם אחת באחד מימי פגישותיהם הראשונות, ואת דברה זה לא ישכח לעולם: “הגברים בזמן הזה אינם אוהבים את הנשים בימינו עד כדי להיות חולי אהבה. האמינה לי, יודעת אני את אלה ואת אלה”. היא טעתה בנוגע אליו, אך בנוגע אליה דברה אמת, כי הוסיפה ואמרה: “בכל אֹפן, אני מזהירה אותך, כי אנכי איני מסֻגלה להתאהב באמת באיש, יהי מי שיהי…”

יהי מי שיהי? הברי הדבר? בו לא חשקה נפשה. הדבר הזה ברור לו עתה, אך באיש אחר?

אך בו?… אין היא יכולה לאהבו! מדוע?

ורגש בא אל לבו, כי הכֹּל פגום בחייו, זה ימים רבים תקף עליו הרגש הזה ועתה ירד עליו והכריעו. הוא לא עשה מאומה, לא הצליח במאומה, לא השיג מאומה, לא כבש מאומה. האמנות משכה את לבו, אך הוא לא מצא בקרבו רוח להתמכר אליה בכל מאֹדו, אף לא את השקידה העצומה, הצריכה לאמן כדי לנחול נצחון. שום הצלחה לא שעשעה אותו, שום שאיפה אל היֹפי לא הרחיבה את לבו. והנה התאמצותו האחת לכבּשׁ לב אשה גם היא עלתה בתֹהו, כמו השאר. בעצם הדבר אין הוא אלא “לא־יִצלח”.

הוא הוסיף לבכות וידיו נתונות על־גבי עיניו. הדמעות שירדו על לחָייו הרטיבו את שפמו ושפתיו טעמו טעם מלח.

הדמעות המרות הרבו את צערו והגדילו את יאושו.

כאשר הרים ראשו, ראה והנה ירד הלילה. לא נשאר לו פנאי בלתי־אם לסור לביתו ולהתלבש, כדי ללכת אל הסעֻדה בביתה.


VII    🔗

אנדרי מַריול נכנס ראשון לביתה של הגברת מיכל די־בּורן. הוא ישב והתבונן מסביב לו אל הקירות, אל הכלים, אל הרפידות, אל הצעצועים, אל הרהיטים שהיה מחבב בגללה, אל כל החדר הזה הקרוב ללבו, אשר בו הכירהּ, מצא וחזר ומצא אותה, אשר בו ידע לאהבה אותה, אשר בו גִלה בנפשה את תשוקתה אליו וחש, כי מיום ליום היא הולכת וגדֵלה, עד בוא השעה של הנצחון אין־מועיל־בו. מֶה ערגה נפשו אליה לפעמים, בשקתו במקום ההדור הזה הנוצר לה, מסגרת מפֹארה לנפש דגולה! ומה הכיר וידע את ריח הטרקלין הזה ורפידותיו, ריח נעים של אִירִיס, ריח אצילי ופשוט! במקום הזה היה לבו רועד מצִפִּיָּה, מתקוה, ונפשו ידעה את כל הרגשות ולאחרונה את רגשות היאוש. הוא לחץ את ידות הכֻּרסה, כמו שלוחצים ידי ידיד שנפרדים מעליו, אשר עליה ישב כמה פעמים בשעת שיחותיו ועמה והביט אל פניה השוחקים ושמע את דבּוּרה. מה טוב היה לו, אִלו לא באה בשעה זו, אלו לא בא שום איש, כי אז היה יושב פה לבדו כל הלילה והוזה על אהבתו, כאשר יֵשב איש ליד מת קרוב. אחרי־כן, עם עלות השחר, היה יוצא את הבית לאֹרך־ימים ואולי גם לעולם.

דלת החדר נפתחה. היא הופיעה, נגשה אליו והושיטה לו את ידה. הוא התגבר על עצמו, לבל יכירו בפניו דבר. זו לא היתה אשה, רק צרור־פרחים חי, צרור־פרחים שאין לתארו בדמיון.

אֵזור של פרחי נכֹאת היה אָזור במָתניה וירד על סביבה עד רגליה בדמות סלוֹנות. מסביב לזרועותיה החשופות וכתפיה היה נתון זֵר מעֹרב של זִכְריוֹת ושל זיוָניוֹת, ושלש אוֹרכִידֵאוֹת מהֻדרות נראו כיוצאות מחיקה ומלטפות את בשר חָזהּ הצחור בצבעם הוָרֹד והאדֹם של הפרחים הנהדרים האלה. שערותיה הצהבהבות היו זרוּעות סִגְלִיּוֹת או התנוצצו באבני־יַהֲלֹם קטנות. ועוד יַהֲלֹמים, נתונים על מכבנות של זהב, הזהירו כטִפּות מים על חגורתה.

– הדבר יגרום לי צַלחָה – קראה האשה – אך אין בכך כלום. הלבוש הזה הולם אותי יפה.

ריח נעים היה נודף ממנה, כמו מִגַּן באביב. היא היתה רעננה יותר מפרחיה. אנדרי התבונן אליה בעינים פקוחות, והרהור בא בלבו, כי מעשה פרא גס היה לחבק בשעה זו את האשה הזאת, כמו לרמוס ברגלים ערוגת פרחים שהתפתחו. אבריה אינם אלא גרָם לנוי, גוף עשוי לקִשוט ולא לאהבה. דומים הם לפרחים, דומים הם לצפרים, דומים הם לכמה וכמה דברים, אך לא לנשים. אמותיהן של בנות דורנו, כל אלה הנשים מן הדורות שעברו, היו משתמשות באמנות הקִּשוט להגדיל את יפין, אך קֹדם־כֹּל בקשׁו למצֹא חן על־ידי קסם גופן, על־ידי הכֹּח הטבעי של יָפיָן, על־ידי הכֹּח המושך והאדיר, שיש לצורת גוף האשה על לבות הגברים. בזמן הזה הַקִּשוט הוא העִקר, הנוי העשוי נעשה אמצעי וגם תכלית, כי הנשים משתמשות בו יותר להקניט את צרותיהן ולהרגיז את רוח הקנאה בקרבן, מאשר לכבֹּש את לב הגברים.

למי אפוא נועד הקשוט הזה, לו, למאהבהּ, או להרעים את הנסיכה די־מַלטין?

הדלת נפתחה: שומר־הפתח קרא בשם הנסיכה.

הגברת די־בּורן מִהרה לקראתה, ובהשגיחה על האורכידֵיאות חִבּקה את רעותה ונשקה לה ברחבה ורֹך. זו היתה נשיקה נאה, רצויה, ששני פיות נותנים זה לזה בלב שלם.

לב מריול הזדעזע מרֹגֶז. אף פעם אחת לא מִהרה לקראתו מתוך חפזון זה של אֹשֶר; מימיה לא חבקה אותו ככה. ומתוך כעס אמר לעצמו: “הנשים האלה לא נבראו בשבילנו”.

הופיע מַסיבַל, ואחריו מר פרַדון, הגרף בֶּרנהויז, אחרי־כן בא גיאוֹרג די־מַלטרִי, לבוש הדר בטעם האנגלים.

הקרואים חכו לבואם של לַמַרתּ ופרֵידולֵי. הם עסקו בשיחה על־אודות הפַּסָּל, והכֹּל ספרו בשבחו.

“הוא שעורר לתחיה את היֹפי. הוא שחזר ומצא את מסֹרת האמנות של ימי הרֵיניסַנס והוסיף עליה את הרֵיאַליות של ימינו. הוא הוא – לפי דברי גיאורג די־מַלטרי – שֶׁגִּלה את סוד הגמישות של גוף האדם”. מאמרים אֵלו עלו זה שני חדשים בכל הטרקלינים, יצאו מפי הכֹּל ונשמעו באזני הכל.

סוף־סוף בא האיש. הכֹּל השתאו. זה היה איש בריא־בשר, שקשה להכיר בן־כמה הוא, בעל כתפַים של כפרי, ראשו גדול ומחֻטב יפה, שֵׂיבה זרקה בשׂער־ראשו וזקָנו, חטמו עצום, שפתיו עבות, ופניו מביעים ענָוָה ומבוכה. ידיו היו תלויות לו מרֻחקות קצת מגופו, כאדם שאינו מהיר בתנועותיו, וכפות־ידיו הגדולות יצאו משרווּלי בגדו. הידים היו רחבות, עבות, עם אצבעות שׂעירות ושריריות, ידי הֶרקוּלֶס או ידי קַצב; והן נראו כִבְדי־תנועה, אִטיות, שרויות במבוכה במקום הזה, שאי־אפשר להסתירן.

אך הפנים האלה האירו באור שתי עינים בהירות, אפוּרות וחודרות, מלאות רוח־חיים. הן לבדן נראו זריזות אצל האיש כבד־התנועה הזה. הן התבוננו, בחנו, בדקו, זרקו בכל מקום את ברק מבטן החד והמהיר, והכֹּל הרגישו, כי תבונה רבה שוכנת בתוך העינים הנפלאות האלה.

הגברת די־בּורן, שתוחלתה נכזבה קצת, הראתה לו מתוך אדיבות על אחד הכסאות והאמן ישב עליו. נראה היה, כי האיש שרוי במבוכה, על אשר בא אל הבית הזה.

ולַמַרתּ, זה מורה־הדרך המֻּבהק, אמר לשים קץ למבוכה זו, ולכן קרב אל ידידו ואמר:

– יקירי, הנה זה אַראה לך את המקום שבאת שמה. את בעלת־הבית הנפלאה ראו עיניך; עתה הבט־נא אל כל אשר בביתה.

הוא הצביע על הַקָּמין, על פסל נאמן של האמן הוּדוֹן, אחרי־כן על השלחן, על פסל שתי נשים חבוקות ומחוללות, מעשה ידי הפַּסָּל קלוֹדיוֹן, ולאחרונה על הכוננית, על ארבע אַנדַרטאות קטנות של טַנַּגרא, הנבחרות מבין יצירותיו השלֵמות.

פני פרֵידולֵי נהרו פתאם, כאלו מצא האיש במדבר את ילדיו. הוא קם ממושבו, הלך ובא אל ארבע הצורות הקטנות והעתיקות העשויות חֵמָר; וכאשר אחז האיש שתים מהן בבת־אחת בידיו הגסות, שנראו כאלו נבראו להרוג שור, דאגה הגברת די־בּורן לגורל האנדרטאות. אך משנגע בהן האיש, נדמה לעין, כי הוא מלטף אותן, עד כה משמש בהן בחריצות ובגמישות נפלאה, בהעבירו אותן דרך אצבעותיו הגסות, שנעשו מהירות כאצבעותיו של מוּקיוֹן. מי שראה אותו בהתבוננו ככה אל הפסלים ובמששו אותם, הכיר והרגיש, כי בנפשו ובידיו של האיש הבריא הזה יש אהבה מיֻחדה, נפלאה ורכה אל כל הדברים הקטנים והנאים האלה.

– הנאים הם? – שאל לַמַּרתּ.

והפַּסָּל התחיל מספר בשבחם, כאלו אמר לחבבם על רואיהם, והוא סח דברים מֻפלאים על־אודותם, דברים מעטים, בקול מעֻלף קצת, אך שוקט ובוטח, כקולו של אדם בעל מחשבה ברורה, היודע יפה את ערך מִליו.

אחרי־כן הלך בלִוית הסופר וסִיֵּר את שאר יצירות־האמנות היקרות, שהגברת די־בּורן אספה אותן על־פי עצתם של ידידיה. הוא התבונן אליהן בהשתוממות ובחֶדוָה, כי גִלה אותן במקום הזה, ובכל פעם אחז אותן בידיו וסבב אותן בקלות מכל הצדדים, כאִלו לבוא עמהן במגע של חִבָּה. בפנה חשכה וחבויה עמדה אנדרטה של בּרוֹנזה, כבֵדה ככלי־תותח; הוא הרים אותה בידו האחת, הביאה סמוך למנורה, הביט אליה ארֻכּות, ואחר החזירה למקומה בלי שום עמל.

לַמַרתּ אמר:

– אדם זה נברא להתנצח עם הַשַּׁיִש ועם האבן.

הכֹּל הביטו אליו מתוך חִבָּה.

אחד המשרתים הכריז:

– השלחן ערוך.

בעלת־הבית אחזה בזרועו של הפַּסָּל ללכת עמו אל חדר־האֹכֶל, וכאשר הושיבה אותו לימינה, שאלה אותו מתוך נִמוס, כדרך שהיתה שואלת את בעלי היחוס הגדול על מוצאה הנכון של משפחתם:

– אמנותך, אתה, אדוני, היא הבּכירה בכל מיני האמנות, לא כך?

הוא ענה בקולו השקט:

– אֵל אלהים, גברתי! הרועים אשר בכתבי־הקֹדש היו תוקעים בחליל; המוּסיקה אפוא קדמה לה, אף כי לפי דעתנו הנגינה האמתית לא רבת בשנים היא. אך הסקוּלפטורה האמתית עתיקה היא מאד.

היא חזרה ושאלה:

– האוהב אתה את המוסיקה?

הוא ענה מתוך הכרה עמֻקה:

– אוהב אני כל מיני אמנות.

והיא הוסיפה ושאלה:

– היודעים, מי היה אבי האמנות שלך?

הוא הרהר מעט, ובקול נעים, כאלו פתח לספר ספור־אהבה, אמר:

– לפי מסֹרֶת יוָנית היה הפַּסָּל הראשון בן־אתונה ושמו דֵידַל. אך אגדה נאה מזו מיַחֶסֶת תּגלית זו לקַדָּר מעין סיסיון ושמו דִבּוּטַדֵס. בתו של קדר זה, קוֹרה שמה, חרתה בחֶרֶט את קלסתר פני חתנה, בא אביה ומִלֵּא את החָרות חֵמָר וצר צורה. אלה תולדות האמנות שלי.

לַמַּרתּ לחש: “נפלא!” ואחרי שתיקה קצרה פתח ואמר:

– אה! לוּ הואלת לדבר, פרידולי!

ובפנותו אל הגברת די־בּורן, אמר:

– אי־אפשר לך לתאר, גברתי, כמה מלא־ענין האיש הזה, בזמן שהוא מדבר על האמנות החביבה עליו, כמה יודע הוא להביעה, להראותה ולחַבּבה על הכֹּל.

אך הפַּסָּל לא היה, כנראה, נוטה בשעה זו לעמוד ולנאום נאום. הוא תחב בצוארונו את קצה הַמַּפִּית שלו, כדי שלא ילכלך את חָזִיָּתו, והוא אכל את המרק במין כַּוָּנה, מתוך כֹּבֶד־ראש כזה של בני־כפר בשעת סעֻדתם.

אחרי־כן שתה כוס יין והתעודד, חש רוָחָה, כי הסכין מעט עם המקום.

מזמן לזמן נסה להחזיר ראשו, כי ראה בראי בבואה של צורות מחֻטבות שעמדו מאחוריו על־גבי הקמין. הוא לא ידע אתן ובקש להכיר, מי אביהן.

לאחרונה לא התאפק ושאל:

– אלה הן מעשה ידי פַלגויֵר, לא כך?

הגברת די־בּורן פרצה בשחוק:

– כן, אלה הן של פלגויֵר. כיצד הכרת את זאת בתוך ראי?

אף הוא חִיֵּך וענה:

– הה, גברתי, אני מכיר, איני יודע כיצד, כהרף־עין, את הסקוּלפּטוּרה של האנשים העוסקים גם בציור ואת הציורים של האנשים העוסקים גם בסקולפטורה. יצירות אֵלו אינן דומות כלל ליצירתו של אדם העוסק רק באמנות אחת בלבד.

ולַמַּרתּ, אשר אמר להלהיב את רוח ידידו, שאל ממנו לבאר לו את הדברים, ופרידולי עשה את שאלתו.

הוא סִפֵּר, באר ופרש את אמנות־הציור של הפַּסָּלִים ואת אמנות־הפִּסּוּל של הַצַּיָּרים בדרך ברורה, מקורית וחדשה כל־כך, בדברים מתונים וקולעים, עד כי הכֹּל הקשיבו לו גם באזניהם גם בעיניהם. בעברו על־פני תולדות האמנות להביא משם הוכחות לדבריו, באספו בכל תקופה ותקופה דוגמאות, הגיע עד האמנים האיטלקים הראשונים, שהיו צַיָּרים ופַסָּלים יחד, הלא היו ניקוֹלַס ויואַן דֵי־פִּיזה, דונַטֶלּוֹ, לוֹרֶנצוֹ גִ’בֶּרטִי. הוא הביא את דעותיו היקרות של דידרוֹ בענין זה, ולבסוף הביא ראיה מן השערים של בית־הכניסה על שם יואַן הקדוש בפלוֹרֶנץ, מעשי האמן גִ’בֶּרטי, שהתמונות הבולטות הן חיות ודרמטיות כל־כך, עד שדומות הן יותר לציורים על הבד.

בידיו הכבֵדות, שהניע בהן, כאלו היו מלאות חֹמר לצַיֵּר צורות, שנעשו קלות וזריזות כל־כך בתנועותיהן להרהיב כל עין, היה מסַיע בכשרון רב לדבריו, עד כי השומעים התבוננו מתוך סקרנות אל אצבעותיו, שהעלו מעל הכוסות והקערות את הציורים שתֵּאֵר אותם בפיו.

אחרי־כן, כשהגישו לפניו תבשיל חביב עליו, פסק דבורו ופתח לאכול.

עד סוף הסעֻדה לא הִרבה האמן לדבּר והאזין אך מעט אל השיחה שהתגלגלה מעין התיאטרון לשמועה פּוֹליטית, מענין משתה לענין נשואים, ממאמר ב“השקפה על שני העולמוֹת” לענין הַמֵּרוּץ של סוסי התחרות, שנפתח זה לא כבר. הוא אכל לתֵאָבון ושתה יין לא־מזוג, שלא נסך עליו שכרון, כי היה האיש בעל דעה צלולה, בריאה, קשה לבלבול, וכוס יין לא גרמה לו רעה.

כאשר שבו המסֻבּים אל הטרקלין, משך למרתּ, שלא הוציא עדַין מפי האמן את כל אשר צִפּה לשמוע, את ידידו זה אל ארון־זכוכית להראות לו כל יקר־המציאות, קֶסֶת של כסף מצֻיָּנָה, מסֻמָּנה, הסטוֹרית, מעשה ידי בֶּנְוֶנוּטוֹ סֶליני.

מין שכרון תקף את הפַּסָּל. הוא הסתכל בדבר, כמו שמתבוננים אל פני אהובה, וכאשר גברה עליו יד האהבה אל האמנות, פתח לדבּר על יצירתו של סֵילִינִי והביע רעיונות נאים ודקים כמו אמנותו של אותו פַּסָּל נערץ. אחרי־כן, כשראה כי מקשיבים לדבריו, התעורר כֻּלו, ובשבתו על כֻּרסה גדולה ובהסתכלו בלי־הרף בכלי זה שאחז בידו, סִפֵּר על רשמיו ממעשי־היצירה הנפלאים שראו עיניו, הראה עד כמה מרגיש הוא ביָפיָם, והכֹּל ראו את השכרון הַמֻּפלא שיְפי הצורות נוסך דרך עיני האיש הזה על נפשו. עשר שנים עבר בכל העולם ולא ראה אלא שַׁיִש, אבן, בּרוֹנזה ועץ, שידי אמנים גאונים חטבו בהם, או זהב, כסף, שֵׁן, נחשֶׁת, שכֻּלם נהפכו באצבעותיהם הקוסמות של הפַּסָּלים למעשי־יצירה.

והוא עצמו בדבּרו היה מפַסֵּל, צר צורות בולטות נפלאות, ודבריו המחֻטָּבים יצרו תבנית נפלאה לרעיונותיו.

האנשים שעמדו מסביב לו הקשיבו אל דבריו רב־קֶשב, ורק שתי הנשים שישבו ליד האָח נראה כמשתעממות קצת וסִפּרו זו עם זו בלחש מזמן לזמן, ולא שׂבעו נחת לראות, כמה משקיעים עצמם האנשים בתַבניות פשוטות של דברים.

כאשר גמר פרידולי דבריו, עמד לַמַּרתּ, שלבו היה מלא התפעלות, ולחץ את ידו, ובקול ידיד, שנמלא רֹך על־ידי אהבה משֻׁתֶּפת, פתח ואמר:

– אכן, יש בי חשק לחַבּקך ולנשקך. אתה הוא האמן האחד המסור בכל נפשו לאמנות, יחיד בדורנו אתה בגדלך, האיש האחד האוהב באמת את מעשי ידיו, הרואה בהם את כל עולמו, אשר לא תקוץ בה נפשך כל ימיך. אתה חי עם האמנות הנצחית בצורתה הטהורה ביותר, הפשוטה ביותר, העליונה ביותר, הקדושה ביותר. בדמות קשת של הקו אתה מוצא את היֹפי ודבר אין לך עם שאר ההבלים. אני שותה כוס יין־שרף לחייך.

אחרי־כן היתה השיחה כללית, אך כבֵדה, כי העיק עליה משא הרעיונות, שנשמעו זה עתה בטרקלין הנאה והמפֹאר בכלים יקרים.

פרידולי הקדים לצאת, באמרו כי בַּבֹּקר עם עלות־השחר הוא רגיל לשבת אל עבודתו.

לאחר שיצא, שאל לַמַּרתּ, שהיה שרוי בהתפעלות, את הגברת די־בּורן:

– ובכן, מה הוא בעיניך?

היא השיבה מתוך פקפוק ופניה הביעו אי־רצון וחֹסֶר־התפעלות:

– איש מלא־ענין אך מרבה־שיחה.

המסַפֵּר חִיֵּך חיוך קל והרהר: “מה הפלא, הן הוא לא קִלֵּס את לבושך ההדור, ואתּ היא האחת בין כל היְקָר פה, שלא התבונן אליך כמעט”. ואחרי דַבּרו דברי־ידידות אחדים, הלך וישב על־יד הנסיכה דֵי־מַלטין לשׂוחח עמה. הגרף בֶּרנהויז נגש אל בעלת־הבית, הקריב ספסל נמוך וישב עליו, ונראה כאלו רבץ לרגליה. מַריול, מַסיבַל, מלטרי ומר פרַדון הוסיפו לדבּר על־אודות הפַּסָּל, שעשה עליהם רֹשם חזק. מר מלטרי המשיל אותו לאמנים הגדולים בימי קדם, שכל חייהם היו יפים ומלאים אורה על־ידי האהבה הרבה והעצומה אל גִּלוי היֹפי; וכך דן האיש בענין זה בדברים נאים, נכונים ומַלְאים.

מַסיבַל, שנלאה לשמוע דברים על־אודות אמנות שאינה שלו, קרב אל הגברת די־מַלטין וישב ליד לַמַּרתּ, אשר פִּנָּה לו מהרה את מקומו ונגש אל הגברים.

– הנלך? – שאל את מריול.

– כן – הלֹך אלך.

המסַפֵּר אהב לעסוק בשיחה בלילה, בהלכו על־פני המפסעה ללַוות את מי־שהוא. קולו המקֻטע, העז, החד, נראה כנאחז ומטפס על כתלי הבתים. בזמן הַיִּחוּדים האלה בלילות ראה האיש את עצמו מליץ וחוזה, בעל־רוח ובעל־רעיון, והיה מדבר יותר אל עצמו מאשר אל איש־שיחו. ודבריו גרמו לו לעצמו נחת־רוח של כבוד ומצא בהם סִפּוּק, ועל־ידי העמל הקל של רֵאתו ושל רגליו התקין לעצמו שֵׁנָה מתוקה.

ומַריול היה תשוש־אונים. כל צערו, כל כאבו, כל יסורי נפשו, כל פצעי לבו שאין מַרפֵּא להם, התעוררו בשעה שעבר את מפתן הבית. אין בו כֹח עוד, אין בו רוח עוד. הלֹך ילך מזה ולא ישוב.

כאשר נפרד מעם הגברת די־בּורן, אמרה לו שלום בפנים מביעים פזור־הנפש.

שני הגברים עמדו לבדם ברחוב. הרוח השתנה, הקֹר, שֶׁשָׂרר ביום, חדל. רוח חם ונעים נשב, כאשר יהיה האויר שתי שעות אחרי הגשם בימי הקיץ. השמים, הזרועים כוכבים, רטטו, כאלו רוח הקיץ עורר במרחב הרקיע את זֹהַר הכוכבים.

פני הַמִּפסָעה חרבו, בעוד אשר על המרצפת התנוצצו שלוליות מים לאור הַגַּז.

ולַמַּרתּ אמר:

– כמה מאֻשר אותו האיש, פרידולֵי זה!… אין הוא אוהב אלא דבר אחד – את אמנותו, אין הוא הגה אלא בה, אינו חי אלא בשבילה, והיא ממלאה את כל הֲוָיָתו, מנחמת ומשעשעת את נפשו, מביאה לו את האֹשֶר. אכן זה הוא אמן גדול מן הגזע העתיק. אַה, אדם זה לא נטרד כלל על־ידי הנשים, על־ידי נשי דורנו עם קשוטיהן, סלסוליהן ותכשיטיהן. הראית, כי לא שָׂם לב כמעט אל שתי הנשים היפות, והן הלא היו קוסמות מאד ביפין? אך האיש הזה מבקש יֹפי אמתי ולא מלאכותי. אמת הוא, כי בעיני בעלת־הבית שלנו המהֻדרה היה האיש שוטה קשה־מנשֹׂא. אך פֶסֶל מעשה ידי הוּדוֹן, אנדרטאות של טַנִּגרא או קסת של בֶּנְוֶנוּטוֹ הרי הם בשבילה רק קשוטים קלים של הַמִּסְגֶרֶת המהֻדרה לתמונה העולה על כל התמונות: היא ושמלתה, כי שמלתה היא חלק ממנה. בכל יום ויום היא מוצאה הִדור חדש להגדיל יפיה. הוי, מה דלה ומה קלה היא בריה זו, האשה!

הוא עמד רגע, טפח במקלו על המפסעה, ורגע אחד נשמע באויר הרחוב הֵד יבֵש. אחרי־כן הוסיף לדבּר:

– הן יודעות ומבינות ומוקירות את הדברים המגדילים את ערכן: את השמלות ואת התכשיטים, שמחליפים צורתם פעם לעשר שנים, אך אין הן יודעות את הדברים הנבחרים והיקרים שיש להם ערך קַיָּם, דברים אֵלו הדורשים עֵין־אָמָן, נפש גדולה ועדינה, עבודה לשמה, לשם הנוי והעִדוּן של רגשותיהן. ואולם הרגשות אשר להן גולמֵי־רגשות הם, רגשות של נקבה, שאינם מֻכשרים להשתלמות, שאינם מסֻגלים לקבל דבר שאינו נוגע ישר אל הערצתן, שהיא הבולעת הכֹּל אצלן. דקות־ההרגשה שיש להם הרי היא של פרא, של הֹדִּי, של בעל־מלחמה, של טומן־רשת. אין בידן אפילו לֵהנות מתענוגות חמריים אלה, הדורשים חנוך גופני והשתלמות החוש, כמו חוש־הטעם, למשל. אם יש אשר במקרים יוצאים מן הכלל עולה בידן להכין מאכלים יפים הנה עד־עולם לא תָבֵנָּה בטעם היין הטוב המדַבֵּר רק לחֵך הגברים, כי היין מדַבֵּר הוא.

הוא טפח שוב במקלו על־גבי המפסעה, כמו בכונה להטעים את דבורו האחרון ולהדגישו.

אחרי־כן פתח שוב.

– אין אמנם לתבּוע מהן הרבה. ואולם חֹסֶר־הטעם וחֹסר־ההבנה, שמתגלה ברוחן בזמן שהדבר נוגע לעולם עליון, מסַמֵּא אותן הרבה יותר, כשהדבר נוגע אלינו הגברים. כדי לקחת את לִבּן אַל לך להיות בעל־רוח, בעל־לב, בעל־בינה, בעל מעלות ומדות תרומיות, כמו לפנים, בזמן שהנשים היו נותנות עיניהן באיש בגלל רב־ערכו ושאָר־רוחו. בנות דורנו אינן אלא משַׂחקוֹת, משחקות באהבה, חוזרות על המחזה שהן משחקות רק לפי המסֹרת, באין אמונה בו. והן מבקשות משַׂחקים באהבה, שיסַיעו להן ויכזבו כמוהן במלאם תפקידם. בשם “משחקים” אני קורא את אלה ההפכפכנים שבעולמנו והדומים להם.

הם הלכו רגעים אחדים דוּמם זה בצד זה. מַריול הקשיב אל דבריו בשים־לב ובדמיונו חזר על דבריו, הסכים להם מתוך כל הצער שבלבו. ואולם הוא ידע, כי מין פוחז איטלקי בא לעיר להתחברות בנפתּוּלים, ומכֻנה בשם נסיך אֶפִּילַטי, תפארת המתאבקים, והכֹּל משׂיחים בו ומספרים בשבח, כי הָדור הוא, נָאֶה הוא, אדיר הוא, והנשים האצילות והעוגבות נוטות אחרי האיש הזה, הלבוש בגדי משי שחור הדוּקים על בשרו, וגם לב הבּרונית פרֵימין הגנדרנית הלך שבי אחריו בשעה זו.

וכאשר הוסיף לַמַּרתּ לשתּוק, פנה אליו מַריול:

– אבל אנו אשֵׁמים; אנו בחרנו שלא כהוגן; יש נשים אחרות שונות מאלה!

המספר השיב:

– הנשים היחידות בימינו, המסֻגָּלות עוד לאהבה, הן המשרתות בבתי־מסחר או הנשים הרגשניות בנות הבּוּרגָּנים הפעוטים, כשהן עלובות ונשואות לאנשים שאינם הוגנים להן. כמה וכמה פעמים בא לידי לנַחֵם נפשות עלובות אֵלו. הן שטופות רגש, אך הרגש שלהן המוני הוא כל־כך, עד כי בתִתֵּנו תמורתו את הרגש שלנו, הרי אנו נותנים נדבה. היוצא מדברינו, כי בתוך החברה העשירה שבימינו, ששם הנשים אינן חסרות כלום ושאין להן תשוקה אחרת אלא להשתעשע קצת בדברים שאין בהם סכנה, ששם סִדרוּ הגברים את תענוגם כמו עבודתם, בתוך חברה זו, אני אומר, גז ונעלם כֹּח־המושך הטבעי הקדמון, הכביר והאדיר, שהיה לפנים מושך את שני המינים זה לזה.

מַריול לחש ואמר:

– אמת הדבר.

החשק לברוח גבר בקרבו, לברוח הרחק מן הנשים האלה, מאותן הבֻּבּות המקֻשטות, שמתוך בטלה הן באות לחקות רגשי אהבה, אהבה יפה ועדינה שהיתה לפנים, ואין בהן עוד החוש לֵהָנות מתענוגיה שאבדו.

– שלום! – קרא אל חברו – אני הולך לביתי לשכב.

הוא נכנס לביתו, ישב אל שלחנו וכתב:

"שלום, גברתי. התזכרי את מכתבי הראשון? גם אז אמרתי לך: שלום; אך לא הלכתי מעִמך. מה נואלתי! בשעה שתקבלי את מכתבי זה, אהיה מחוץ לפריז. היש לי צֹרך לבאר לך מדוע? גברים כמוני אינם צריכים לפגֹש נשים כמוך. אִלו הייתי אמָן, ולוּ היה בידי להביע את רגשותי על־ידי האמנות, כי אז אולי היה מתגלה על־ידך כשרוני. אך אין אני אלא אדם עלוב, שהאהבה אליך הביאה אל לבי צער נורא עד לבלי נשֹׂא. בשעה שפגשתיך לא עלה על לבי, כי מסֻגל אני לחוש ולסבול ככה. אשה אחרת במקומך היתה נופחת בלבי רוח־חיים וששון־חיים. אך אתּ לא יכֹלתּ בלתי־אם להציק ללבי. שלא ברצונך היה הדבר, אני יודע זאת, אין לי טענה כנגדך, אין בלבי טינה עליך. אין לי אפילו הזכות לכתוב אליך את הטורים האלה. סלחי לי. כך הוא טבע בּרִיָּתֵך, כי לא כרגשותי רגשותיך, כי גם אי־אפשר לך לשער מה שנעשה בקרבי בשעה שאני בא לביתך, בשעה שאני שומע קולך ובשעה שאני רואה פניך. כן, אתּ נשמעתּ לי, אתּ בחרת בי, אתּ אמרת לתת לי אֹשֶר שאנן, אֹשֶר מיֻשב, ועלי היה לכרוע לפניך ולהודות על חסדך זה כל ימי חיי. אך אין רצוני באֹשֶר זה. הוי, מה נוראה ומה ומציקה אהבה זו, שמבקשת בלי־הרף נדבה, נדבת מלה חמה או נדבת נשיקה ברגש, מבקשת ואינה מקבלת! לבי רֵיק כמו בטנו של קבצן, שימים רבים חזר אחריך ביד פשוטה, ואתּ הושטתּ לו דברים נאים, אך לא לחם. לחם שאלתי ממך – אהבה בִקשה נפשי. ואני הולך מעמך דל ועני, חסַר אהבתך, שרק פרורים אחדים ממנה היו מצילים את חיי. עתה אין לי כלום בעולם, מלבד זכרון נורא, שדבק בי ושעלי לעקרו מלבי. ואת זה אני אומר לנסות ולעשות.

"שלום, גברתי. סלחי, חן־חן, סלחי… הערב הזה עודני אוהב אותך בכל נפשי. שלום, גברתי.

“אנדרי מַריול”.


 

חלק שלישי    🔗

I    🔗

קַרני אור־בֹּקֶר האירו על העיר. מַריול עלה וישב במרכבה, אשר חִכּתה לו ליד שער ביתו, עם הַמִּזוָדה ושני סלים על מכסה העגלה. עוד באותו הלילה פקד על משרת־ביתו להכין לו כלי־לבן ודברים נחוצים לדרך רחוקה. והוא נסע מן העיר והשאיר כתֹבֶת ארעית: “פונטֵינְבְּלוֹ, יהא מֻנח עד שיִדָּרֵש”. הוא לא לקח עמו איש מאנשי־ביתו, לבל יראה פני איש שיזכיר לו את פריז, לבל ישמע קול איש, אשר שמע אותו בזמן שהגה את הרעיונות ההם.

הוא קרא אל הרכּב: “בית־הנתיבות הַלִּיאוֹני!” העגלה זזה ממקומה. ואז עלו על לבו זֵכר יציאתו אל הר “מיכאל הקדוש” בימי האביב העבר לפני תשעה חדשים. אחרי־כן, כדי להסיח דעתו מן הזכרון הזה, התבונן אל הרחוב.

המרכבה סרה אל דרך שדות־אלישע, שהיתה שטופה כֻלהּ שמש־אביב. העלים הירֻקים, שיצאו מכִּלאם עם ימי החֹם הראשונים ונעצרו מעט על־ידי שׁני הימים האחרונים של קֹר ושל ברד, מהרו להפָּתח בבֹקר זה של זֹהַר והפיצו ריח של יֶרֶק רענן ושל נִצָּנים רכים בין הענפים העתידים המשתחררים.

זה היה בֹּקֶר של שׂגשׂוג, שבני־אדם חשים, כי בפרדסי העיר ובשדרות האילנות אשר ברחובות עמדו עצי־הערמונים העגֻלים ופרחו יום אחד בכל העיר, כאִלו הָדלקו מנורות לכבוד חג. הארץ התעוררה לקראת הקיץ הממשמש ובא, וגם הרחוב ליד המפסעות רטט דֹם, כי שרשי צמחים בקעו ועלו.

ובשבתו בעגלה המתנודדת הרהר האיש: “לאחרונה, אני הולך לטעום מעט מנוחה. עתיד אני להתבונן אל צמיחת האביב ביער בודד”.

הנסיעה היתה בעיניו ארֻכּה. הוא היה עיף ויגע אחרי אותן השעות של לא־שֵׁנָה ובכִי, כאלו ישב עשרה לילות על־יד מטת שכיב־מרע. בבואו אל העיר פונטֵינֶבּלו, הלך אל נוֹטריון לחקור, אם אין מי שישכיר לו בית־קיץ בקצה היער. הנוטריון הראה לו צורות בתים אחדים, ואותו האֹהל, שלקח את לבו ביותר, נעזב זה עתה מיושביו, זוב צעיר, איש ואשה, שֶׁדָּרו כל ימות־החֹרף בכפר מוֹנטיני על נהר לוּאַן. הנוטריון, אדם רציני, חִיֵּך, כי ראה בדמיונו כאן ענין של אהבה, והוא שאל:

– הלבדך אתה, אדוני?

– לבדי.

– גם בלי משרתי־בית?

– גם בלי משרתי־בית. את משרתי השארתי בביתי בפריז, ופה יש בדעתי לשכור משרת מאנשי המקום. באתי הלום לעשות עבודה בתוך המנוחה השלֵמה.

– הה, את זו תמצא בעוֹנָה זו של השנה.

כעבור שעה קלה נשאה עגלה את מַריול ואל סליו אל מוֹנטיני.

היער הֵקיץ. לרגלי אילנות גבוהים, שראשיהם היו עטופים צל קל של עפאים, היו השיחים מדֻשאים יותר. עצי־הַלִּבְנֶה הבכִירים עם ענפיהם־כסף רק הם לבדם נראו כלבושים בגדי־קיץ, בעוד אשר האלונים הרחבים הראו רק בקצה ענפיהם כתמים ירקים קלים רוטטים. עצי־האָשוּר מהרו לפַתֵּח את עלי־הסמדר המחֻדָּדים והשירו את העלים הנובלים האחרונים משל אשתקד.

לאֹרך הדרך היה העשב, שראשי העצים לא האפילו עליו בצִלם, רענן, נוצץ, כאִלו הוא משוח בלֵח חדש; ואותו הריח של הנצנים, שמַריול חש בו בדרך אל שדות־אלישע, הקיף אותו עתה, הציף אותו כמו במים חיים, בחיי הצומח העולה מן הארץ תחת קרני־השמש הראשונות. הוא שאף את האויר אל קרבו במלֹא רֵאָתו, כאדם שיצא מבית־הכלא, ומתוך רגש של אדם, שזה עתה הוסרו הכבלים מעליו, פשט ברֹך את שתי זרועותיו לשני צדי המרכבה ואת ידיו שׂם מחוץ העגלה.

מה נעים היה לשאף את האויר הרענן והצח הזה; אך כמה ימים עליו עוד לנשום ולחזור ולנשום אותו, את האויר הזה, עד אשר יספוג אותו לתוכו וירָפֵא מעט ממכאובו, עד אשר יחוש את הרוח הרענן עובר דרך רֵאָתו ומביא מָזור לפצע לבו ויִרוַח לו!

העגלה עברה דרך מַרלוֹט, והרַכָּב הראה לו את בית־המלון קורוֹ, שנפתח זה לא כבר ושהכֹּל מספרים בשבחו. אחרי־כן עברו בדרך בין היער משמאל ולימין ככר רחבה עם אילנות פה ושם ורכָסים על־פני האֹפק. אחרי־כן באו אל רחוב ארֹך בכפר, רחוב לבן, מעַוֵּר בלבנינותו, בין שתי שורות אין־קץ של בתים קטנים מכֻסים רעָפים. פה ושם עלו ופרחו שיחי הלילָך מעל אחת החומות.

מן הרחוב הזה באו אל עמק קטן היורד עד נחל מים. כאשר ראה מַריול את הנחל, תקפה אותו חֶדוָה. זה היה נהר קטן, מָהיר, רוגש ומתפּתּל, אשר מעבר מזה שטף לרגלי הבתים וחומות הגנים, ומעבר לשפתו השנית השתרעו שדות, שאילנות קטנים הוציאו עפאיהם הדלים, שרק זה החלו לפַתּח עליהם.

מַריול מצא עד־מהרה את הבית שהורו לו והוא מצא חן בעיניו מאד. זה היה בית ישן, שתֻּקן על־ידי צַיָּר אחד, אשר ישב בו חמש שנים, אחרי־כן יצא ממנו והשכירוֹ לאחרים. הוא עמד על שפת הנחל, וביניהם הפריד רק גן נָאֶה, אשר בקצהו התרוממה מִרפֶּסֶת נטועה עצי־תִרזָה. מימי הנהר לוּאַן, שעלה מעל הַשֶּׂכֶר בגבה רגל או שתים וירד בשאון, שטפו לאֹרך המרפסת הזאת במַעַרְבָּלוֹת גדולות. בעד החלונות של פני הבית נראה הככרים מעבר מזה.

– פה ארָפא – הרהר מריול.

עם הנוֹטריון בא לידי הסכם גמור, אם רק ימצא הבית חן בעיניו, ואת החלטתו שלח על־ידי הרַכָּב. עתה היה עליו לעסוק בעריכת דירתו, והדבר נעשה מהרה, כי המזכיר של פקידות־הכפר המציא לו שתי משרתות, אחת מבשלת והשנית, שתטַפּל בסדור הבית וכביסת כלי־הלבן.

בתחתונה נמצא הטרקלין, אולַם־האֹכֶל, חדר־המבשלות ושני חדרים קטנים; בקומה הראשונה נמצא חדר יפה ומין לִשׁכָּה גדולה, שהאָמָן, בעל־הבית, היה משתמש בה לחדר־מלאכתו. כל אלה היו ערוכים באהבה, כמו שרגיל אדם לערוך את ביתו בשעה שאוהב הוא את מקומו ואת דירתו. עכשיו התיַשן הבית קצת, לא היה מסֻדר כל־צרכו, ומראהו שומם ועזוב, כבית שיצאו ממנו בעליו.

ובכל־זאת היה מֻרגש, כי בבית הקטן הזה ישבו אנשים זה לא כבר. ריח נעים של וֶרְבֵּנָה היה נודף עדַין. ומַריול הרהר: “הנה זה וֶרְבֵּנָה, הבֶּשֶׂם הפשוט. האשה, שֶׁדָּרה פה לפנַי, לא היתה מלאה סתירות… אשרי הגבר שזכה לה!”

הערב בא, היום עבר בכל אותם הדברים. הוא ישב ליד חלון פתוח ושאף אל קרבו את האויר הצח והנעים של הדשאים הרטֻבּים והתבונן אל השמש השוקע, הפּורשׂ צללים ארֻכּים על־פני הכּכּר.

שתי המשרתות סחו זו לזו בשעת הכנת הסעֻדה, וקולותיהן, קולות בנות־כפר, עלו אליו דרך המעלות, ודרך החלון הגיעו אליו געִיות הפרה, נביחות הכלב, קריאות בני־אדם מוליכים את בהמתם או משׂיחים עם חבריהם מעבר לנהר.

כל זה היה באמת מעון השקט והמנוחה.

מַריול שאל את נפשו בפעם האלף מאז הבֹּקר: “מה הגתה בקבּלהּ את מכתבי?… מה עתידה היא לעשות?”

אחרי־כן אמר אל נפשו: “ומה היא עושה בשעה זו?”

הוא הביט אל שעונו: – שש שעות וחצי. – “היא שבה לביתה, היא מקבלת אורחים”.

ובדמיונו חזה את הטרקלין ואת האשה הצעירה המספרת עם הנסיכה דֵי־מַלטין, עם הגברת דֵי־פרֵימין, עם מַסיבַל ועם הגרף בֶּרנהויז.

נפשו רעדה פתאם מחמת מין כעס. הוא השתוקק להיום שם. זו השעה, שהיה רגיל בכל יום לבוא לביתה. והוא חש בקרבו צער, לא שהתחרט על מה שעשה, כי רצונו היה חזק, אך מין מכאוב גופני, דומה לזה שחש החולה, אשר מנעו ממנו את זריקת המוֹרפיוֹן, שהיה רגיל בה.

הוא חדל לראות את כּכּר־הדשא, את השמש המתעלם מאחורי הגבעות של האֹפק. הוא לא ראה כי־אם אותה בין ידידיה, אותה, את האשה הזאת השקועה בהבלי העולם, שגזלוה ממנו. “אל נהרהר בדבר זה!” – אמר אל נפשו.

הוא קם ממושבו, ירד אל הגן, הלך עד המרפסת. הרוח הקריר של המים המבֻלבָּלים על־ידי הַשֶּׂכֶר עלה והיה לאֵד על־פני הנהר; והקרירות הזאת הקפּיאה את לבו, שהיה שרוי בעצב, הכריחה אותו לשוב על עקבו. בחדר־האֹכֶל היה השלחן ערוך. הוא סעד בחטיפה; אחרי־כן, כְּשֶׁלא היה לו מה לעשות, ובהרגישו כי בגופו ובנפשו הולך וגדל הצער שתקף עליו זה לא כבר, עלה על מטתו, עָצם את עיניו ואמר להֵרָדם: אך לשוא. לבו היה עֵר, לבו גרם לו יסורים, לבו לא עזב את האשה הזאת.

למי תהיה עתה האשה הזאת? לַגרף דֵי־בֶּרנהויז, בלי־ספק! אכן זה הוא האיש הַיָּאֶה לה, לבריה זו הרודפת אחרי התפארת, בן־עולם־הזה הוא, מנֻמס והכּל חוזרים אחריו. הוא מוצא חן בעיניה, כי רק כדי לכבֹּשׁ אותו השתמשה בכל כלי־זֵינהּ, אף כי גופה נתון לאחר.

תחת משׂא הרעיונות המכרסמים האלה עיפה נפשו, ובמצב של נים־ולא־נים הופיעו לפניו האיש הזה עם האשה הזאת. אך התנומה לא באה; וכל הלילה חזה אותם מתהלכים סביבותיו, מספרים זה עם זה כמו בכדי להרגיזו, נעלמים כאִלו לתת לו סוף־סוף יכֹלֶת להרדם, ולאחר שנפלה עליו תרדמה חזרו ובאו ועוררו אותו מתוך רגש של קנאה, שחלף בלבו.

עם עלות־השחר עזב את משכבו ויצא אל היער, מקל בידו, מקל־טַיָּלִים חזק, שעזבוהו בביתו החדש הדַּיָּרים הקודמים.

השמש שעלה זרח על־פני הצמרות אין־עָלים של האלונים, על־פני הקרקע, שפֹּה ושם היה שטוח עליו מרבד של ירַק־דשא, הלאה מעט – מרבד של עלים נובלים, ומשם והלאה – שׂיח־סנֶה, שפניו הצהיבו מחמת החֹרף; ופרפרים כתֻמים התעופפו לאֹרך הדרך, כמו אורות קטנים יוצאים במחול.

מימין הדרך נראתה גבעה, כמעט הר, ועליה עצי־אֹרֶן וסלעים תכֻלים. מַריול טִפּס ועלה עליו לאט, וכאשר הגיע לראשו, ישב על אבן גדולה, כי היה עיף עד כי כבדה נשימתו. רגליו כשלו מרפיון, לבו הלם, וכל גופו נראה רצוץ ומדֻכּא מחמת לֵאות רבה.

הדכדוך הזה בא לו לא מתוך עיפות, הוא ידע זאת. הוא בא על־ידה, מתוך זו האהבה המעיקה עליו כמו משא כבד. והוא לחש לעצמו: “מה רבה הצרה! מדוע היא מושכת את לבי כל־כך? ואני הן כל יָמי בקשתי אהבה שאינה גורמת יסורים?”

ומתוך שהתעורר לבו מחמת פחד, פן יכבד עליו להתגבר על יסורי נפשו, בא האיש להתבונן אל עצמו ולחטט בנפשו, ירד לתוך־תוכו של לבו, חקר ודרש להכירו יפה, להבינו יפה, לגלות לפני עיניו את ה“מדוע” של הַמַּשבֵּר שאין באור לו.

הוא אמר אל נפשו: "מימי לא הייתי משֻׁעבּד לתאוה סועֵרה. אין אני אדם מתלהב, אין אני בעל־תשוקות; אני בעל־בינה יותר מבעל־רגש, לבי הולך יותר אחרי החִדוש מאשר אחרי הכֹּסֶף, הדמיון מושל בי יותר מאשר יִשוב־הדעת. בעצם הדבר איני אלא אדם רודף תענוג עָדין, בעל טעם שקשה לסַפּקו. אהבתי כמה דברים בחיים, אך מימי לא דבקה נפשי בהם, כאדם מֻמחה שבוחן את הדבר ואינו מתלהב, כאדם שמבין הרבה עד כדי שלא להתפעל. הכֹּל אני מביא בחשבון, ורגיל אני לבדוק יפה־יפה את הדברים הישרים בעיני, עד שאיני יכול להכָּנע לפניהם בלי־דעת. הרי זה הַלִּקוי הגדול שבנפשי, וזו היא הסבּה היחידה של חֻלשתי. והנה זה באה האשה הזאת ומושלת בנפשי, על אפי ועל חמתי, למרות פחדי ממנה וידיעתי אותה; והיא הַשַּׁליטה עלי, כאִלו נטלה ממני אחד־אחד את כל רגשותי השונים שהיו בקרבי. ואולי זה הוא דבַר אסוני. בּזבּזתי את רגשותי לכמה וכמה דברים שאין בהם רוח־חיים, שאפתי אל הטבע, שהיה משובב נפשי, אל המוסיקה, שהגיתי לה חבּה אידיאלית, אל המחשבה, שהיא פרפראות לרוח־האדם, ואל כל אותם הדברים הנעימים והנאים אשר על־פני האדמה.

"אחרי־כן פגשתי בריה, שאספה אליה את כל שאיפותי הרפויות קצת והמשתּנות מזמן לזמן ובראה מהן אהבה. בהיותה עדינה ונאה, מצאה חן בעיני; בבינתה, שִׂכלה ופקוחותה לקחה את נפשי; והיא מצאה מסלות ללבי על־ידי תענוג טמיר שיש במגעהּ־ובמשׂאהּ, על־ידי אור גנוז ועצום היוצא מנפשה, אשר כבש אותי ונָסך עלי שכרון כריח של פרחים ידועים.

“היא מִלאה את כל נפשי, כי מלבדה איני שואף עוד לשום דבר, איני זקוק לשום דבר, איני רוצה בשום דבר”.

“לפָנים, מה היה רועד לבי מגיל בתוך יער זה השב לתחיה! והיום אין אני רואה אותו, אין אני מרגיש בו, הרי אני כאלו אינני פה. תמיד אני שרוי על־יד האשה הזאת, שאיני רוצה לאהבהּ עוד”.

“הבה! עלי להשכיח מלבי את הרהורי על־ידי עיפות רבה, אם לא כן – לא ארָפא”.

הוא קם וירד מעל גבעת הסלעים, פָּסע והלך פסיעות גסות. אך הזכרונות לא הרפו ממנו ודכּאו את נפשו, כאִלו נשא אותם בבשרו ודמו.

הוא החיש צעדיו, ולמראה השמש השולח אורו דרך עפאי העצים או לריח הנעים של הכֹּפֶר הנודף מעצי האַשּׁוּחַ חש האיש לפעמים, כי הוקל ללבו מעט, כאִלו בשׂורת־תנחומים באה לו מרחוק.

פתאם עמד. “הן אינני מטַיֵּל – אמר אל נפשו – אני בורח”. ואמנם בורח היה האיש מפני נפשו ולא ידע אנה. הוא ברח מפני יסורי־האהבה שפסקה, אשר רדפה אחריו.

אחרי־כן שב ללכת אט יותר. היער שִׁנה את מראהו, האילנות פרשׂו ענפיהם והרחיבו צלליהם, כי בא אל חלק היער החם יותר, אל המקום הנפלא של עצי־האָשור. לא נשאר עוד זֵכר לחֹרף. זה היה אביב מֻפלא, כאלו נולד בלילה הזה, כל־כך היה רענן וצעיר.

מַריול חדר אל עבִי־היער, אשר שם התרוממו העצים הענקים יותר ויותר, והוא הלך לפניו זמן רב, שעה, שעתַיִם, דרך הענפים, דרך שפע רב של עפאים מזהירים, כמשוחים בלֵחַ אביב. הכִּפָּה הרחבה של צמרות העצים האפילה על פני השמים, והיא נתונה על גזעים ארֻכּים, ישרים או כפופים, פעמים מלבינים ופעמים משחירים באֵזוב השחור הצמוד אל קלִפּת־העץ. האילנות התנשאו למרום זה אחרי זה מעל ראשי השיחים והעצים הרכים, שצמחו לרגליהם, וסוככו עליהם בעב גדולה, אשר קרני השמש בקעו וירדו בעדה. מטר־אורה ירד ונזל דרך עולם־העפאים, שלא היה לו עוד מראֵה יער, אלא מראֵה עולם של ירק מוּאר בקרני זהב.

מַריול עמד, כי לבו התעורר מרגש שאין להביעו בדברים. איה הוא? האם ביער או בתוך ים, ים של עלים ושל אורה, ים גדול מוּפז באורה ודשא?

לבו נרגע, צערו נשכח מעט, והוא ראה את עצמו חבוי, שוקט, והוא שכב על הארץ על המרבד הצהֹב של העלים הנובלים, אשר העצים האלה השירום בשעה שעטפו מעטפה חדשה.

ובהתענגו על המגע הרענן של האדמה ועל נֹעַם האויר הצח, תקף עליו חשק, בתחלה לא ברור ואחרי־כן ברור יותר ויותר, לבלתי היות לבדו במקום הנהדר הזה, והוא אמר אל נפשו: “הה, לוּ היתה היא פה עמי!”

ופתאם ראה בדמיונו את הר “מיכאל הקדוש”, והוא זָכַר, כמה היתה האשה שונה שם ממה שהיתה בפַריז, אז בשעה שהתעורר בלבה רגש האהבה לרוח הים, בפני החולות הצהבהבים. והוא הרהר, כי רק ביום ההוא אָהבה אותו מעט, במשך שעות אחדות. אכן, בדרך ההיא, בזמן שגלי הים נרתּעו, במנזר ההוא, במקום שהוציאה מפיה את שמו בלבד: “אנדרי”, נראה היה כאִלו אמרה: “שלך אני”; ושם בנתיב ה“משֻׁגעים”, במקום שנשא אותה כמעט בחלל האויר, הגה לבה אליו מין אהבה עזה, אשר לא שבה אליה עוד אך דרכו רגליה הגנדרניות על מרצפת פַּריז.

אך פה, עִמו, בתוך נהר־הדשא, בתוך ים זה של הצומח, האם לא היה בא אל לבה אותו הרגש הפורח והנעים, שהתעורר בקרבה שם בנוֹרמַנדיה?

הוא שכב אפרקדן, שקוע בהרהוריו העצובים, עיניו תועות בגלי השמש על צמרות העצים; ומעט־מעט עצם את עיניו, כי תקף עליו השקט הגדול של האילנות. לאחרונה נרדם, וכאשר הקיץ, ראה והנה עברה השעה השנית אחרי הצהרים.

וכאשר עמד על רגליו, מָעטה עצבותו, פָחת צערו, והוא קם והלך לדרכו. הוא יצא מתוך עבי־היער ובא אל פרשת־דרכים, אשר שם הגיעו עד קצן, כמו קרני כתר, שש שׂדרות גבוהות מאד, אשר הלכו והתעלמו במרחק־העפאים השקוף, בתוך האֹפק הכחלחל. על־גבי לוח היה רשום שֵׁם המקום הזה: “צרור־הפרחים של המלך”. ואמנם היה המקום הזה הבּירה של מלכות עצי־האָשור.

עגלה חלפה והיא רֵיקה ופנויה. מַריול שָׂכר אותה וצוה לנסוע למַרלוֹט, אשר משם אמר ללכת ברגל למוֹנטיני, אחרי אכלו בפֻנדק שם, כי היה רָעֵב.

על לבו עלה, כי אתמול ראה שם את הבית שנפתח זה לא כבר: בית־המלון “קוֹרוֹ”, פֻּנדק מיֻחד לאמנים, מפֹאר בטעם ימי־הבינים, בתבנית בתי־היין מעֵין “החתול השחור” אשר בפַריז. העגלה הגיעה שמה, והוא בא דרך דלת פתוחה אל אולם רֵיק, אשר שם עמדו שלחנות ממין ישן וספסלים לא־נוחים לישיבה, והם כאִלו מצפּים לבואם של סועדים מבני הדורות שעברו. בקצה החדר הזה עמדה אשה, בלי־ספק מלצרית צעירה, על־גבי השלב העליון של סֻלם קטן כפול ושָׂמה קערות ישנות על יתדות תקועות במקום גבוה בשבילה. פעם התרוממה על ראשי אצבעות רגליה, פעם הרימה רגל אחת, התמודדה, פשטה יד אחת אל הקיר ובשנית אחזה קערה, ותנועותיה היו חרוצות ונאות, כי תֹאר־גופה היה יָפֶה, והקו הרוטט העובר מכף־ידה עד כף־רגלה היה מלא חן מתחלף עם כל ניד גופה. ובהיות פניה אל הקיר, לא ראתה כשנכנס מַריול ועמד להתבונן אליה. זכרונו של הפַּסָּל פרֵידולֵי עלה לפניו: “ראו, הנה יפת־תֹּאר! – אמר אל נפשו – הנה גמישה היא מאד, הנערה הזאת”.

הוא הוציא שִׁעוּל. הנערה כמעט שנפלה מתוך הפתעה, אך בו ברגע שמצאה את שווי־המשקל, קפצה על הקרקע מעל הסֻלם מתוך קלות של מרַקֶּדת על החבל, אחרי־כן נגשה מתוך חיוך אל האיש הבא ושאלה:

– מה יבקש האדון?

– ארוחת־הבֹּקר תואילי לתת לי, העַלמה.

היא הרהיבה להשיב:

– יותר נכון, ארוחת־הצהרים, כי הנה

זה הגיעה השׁעה הרביעית.

הוא ענה:

– לוּ יהי כדבריך, אם אַתּ רוצה בכך. תעֹה תעיתי ביער.

ואז קראה בשם את המאכלים שהוכנו לאורחים. הוא בחר את שלו וישב אל השלחן.

היא הלכה אל המטבח להזמין את הארוחה, אחרי־כן שבה לערוך את השלחן.

עיניו שוֹטטו אחריה, כי מצא אותה נאה, זריזה ונקיה. היא היתה לבוּשה לשֵׁם עבודה, שמלתה משֻׁלשלה, שרווּליה מָפְשלים, צוארה חשׂוּף, ופניה היו מזֹרָזים ונחמדים למראה. והקוֹרסֶט שלה הבליט יָפֶה את חָזָהּ, אשר התגאתה בו מאד.

פניה היו אדֻמים קצת, שזופים מרוח היום, ונראו כנפוחים יותר מדי, אך מראיהם רענן כפרח המתפַּתּח. עיניה היפות והשחורות הזהירו והבריקו, פיה הפתוח היה מלא שִׁנַּיִם יפות וצחורות, ושפע שערותיה הערמוניות העיד על האנרגיה הרַבּה של הגוף הצעיר והחסֹן הזה.

היא הביאה צנון וחמאה, והוא ישב אכול וחדל להביט אליה. הוא אמר להשכיח את נפשו, ולכן צוה להביא לו בקבוק של יין־שמפניה ושתה אותו כֻלו, אחרי־כן שתה שתי כוסות של קִימל בסוף הסעֻדה; וּבהיות כמעט לבו רֵיקן, כי לא אכל קֹדם יציאתו בלתי־אם מעט בשר קר ופת־לחם, חש עתה, כי תקף עליו רגש של קהִיָּה וללבו הוקל על־ידי רגש תמהון עצום, אשר היה בעיניו כרגש של שכחה.

רעיונותיו, צערו, יסורי־נפשו היו כאִלו נמוגו, צללו בתוך היין הבהיר, אשר הפך בשעה קלה את לבו המעֻנה ללב שאנן כמעט.

הוא שב למוֹנטיני בפסיעות קטנות, נכנס לביתו, ובהיותו עיף מאד, נוטה מאד לתנומה, עלה על מטתו כאשר רק בא הלילה, ועד־מהרה נרדם.

אך הוא הקיץ בלילה סר־רוח, כאלו חלום־בלהות, שגֹרַש לשעות אחדות, שׁב ובא בגנֵבה לעוררו משנָתו. הנה היא פה, הגברת די־בּורן, שבה ומתהלכת מסביב לו בלִוית מר די־ברנהויז. “הנה! – אמר אל נפשו – מקַנֵּא אני לה. מדוע זה?”

מדוע עברה עליו רוח־קנאה? הוא הבין זאת עד־מהרה. למרות פחדיו וחשדיו, הנה כל זמן שהיה מאַהבהּ, ידע, כי נאמנה היא לו, נאמנה, אף כי אינה מלאה רגש ואהבה, אך לבה היה נאמן לו. ועתה, כאשר נפסק הקשר ביניהם, שִׁחרֵר אותה – וחסל. התִשָּׁאֵר עתה בלי קשר־אהבה? כן, במשך זמן מועט, בלי־ספק… ואחרי־כן?… הן אותה הַנֶּאֱמָנוּת, ששמרה לו עד היום, והוא לא הטיל ספק בכך, באה מתוך אותו הרגש העמום שהיה בלבה, כי אם תעזוב אותו, את מַריול, אשר הֶלאה אותה, אז יבוא יום, אם יקדים או יאחֵר, מקץ זמן־מנוחה כל־שהוא, והיא תביא אחר במקומו, לא מתוך אהבה, אלא מתוך עֲמַל הבדידות, אשר זנחה אותו מתוך עמל אהבתו אליה. האם אין נשים, אשר תחזקנה כל ימיהן במאהביהן בהכנעה לגורלן מתוך פחד מפני זה שיבוא אחריהם? ומלבד זאת, הנה בעיני אשה כמוה תועבה היא להמיר את מאהביה. אמנם בינה יתֵרה לה לבלתי הִכָּנַע מפני דעות קדומות על החטא ועל הבושה, אך היא מחוֹננה ברגש־צניעות עָדין, אשר ימנע אותה מן הזוהמה. היא אשה בת־דורהּ ולא בעלת־בית צנועה, ולכן לא נרתּעה מפני קשר־אהבה בסתר, אך בשׂרהּ האדיש היה נעשׂה חַדודים מפני הרעיון הנתעב לעבור מזרועות מאַהב אחד אל השני ואל השלישי.

הוא שחרר אותה… ועתה?… עתה קרוב לודאי, כי תתן עינה באחר! וזה יהיה הגרף די־ברנהויז. ברי לו הדבר, ולפיכך הוא סובל בשעה זו באֹפן שאין לשער.

מדוע נתּק את הקשר? בשעה שעזב אותה, היתה נאמנה לו, חבבה אותה חבּה רבה. מדוע זנח אותה? יען כי הוא אדם גס, בעל־תאוה, שאינו מבין את האהבה בלי התמכּרות הגוף כֻּלו?

הֲכן הוא הדבר? כן… אך יש עוד דבר בגו. קֹדם־כּל היה מפחד מפני היסורים. הוא ברח מפני הצער על שלא היה אהוב במדה זו שאהב, מפני הפֵּרוד הנורא ברגשות אהבתם, שלא היו דומים אלה לאלה, מפני הכאב אין־מרפא לו, שתקף את הלבו עד לבלי הרָפֵא, אולי, כל ימי חייו. הוא פָחד פחד מפני היסורים, מפני הצער שעתיד לקנן בלבו שנים שלֵמות, זה הצער, שחש את בואו במשך חדשים אחדים ושהיה שרוי בו שבועות אחדים. בהיותו חלש, כמו תמיד, נרתּע מפני היסורים, כמו שהיה כל ימיו נרתע מפני עמל רב.

אין הוא מסֻגל אפוא לעשות דבר עד תכליתו, למסור את כל נפשו לאהבה, כמו שצריך היה למסור עצמו למדע או לאמנות. ואולי אי־אפשר כלל לקנות אהבה רבה בלי יסורים רבים.

עד אור־הבֹּקר עלו וחזרו בלבו הרעיונות האלה, אשר נשכו אותו ככלבים. אחרי־כן קם ממשכבו וירד אל שפת הנהר.

סמוך לשֶׂכֶר־המים פרש דַּיָּג מכמֹרת. המים הסתובבו לאור השמש, וכאשר מָשה האיש את רשתו הגדולה לשימה אל קרקע סירתו, התחבּטו הדגים הקטנים בתוך עניבות הרשת ומראיהם ככסף־חי.

לב מַריול נרגע בתוך הרעננות של אויר־הבֹּקר, בתוך הקצף של אֶשד־המים, ששם פִּזזו קשָׁתות קלות. והמים, אשר שטפו לרגליו, נדמו לו כנושאים הלאה מעט מיגונו עם מרוצתם המהירה שאינה פוסקת.

הוא אמר אל נפשו: “אכן טוב עשיתי. אם לא כן, הייתי אֻמלל מאד!”

הוא שב לביתו לקחת שם עַרְסָלָה שראה בפרוזדור, נטלהּ וקשרהּ בין שתי תְרָזוֹת, ובשכבו נסה להסיח דעתו מכל דבר ולהתבונן אל הגלים העולים ויורדים.

עד זמן סעֻדת־הבֹּקר היה שרוי בתוך קפאון נעים, בתוך שַׁלות הגוף שהתפשטה עד נפשו, ושעה רבה ישב אל השלחן בזמן סעֻדתו, כדי לבלות את היום. אך הצפִּיָּה הרגיזה את רוחו: הוא צִפּה לבא הפּוֹסטה. הוא טִלגרף לפַּריז וכתב לפונטֵינְבְּלוֹ, כי ישלחו אליו את מכתביו. הוא לא קבל מאומה, והרגש של בדידות רבה החל להציק לו. מדוע? הן אין לו לצפּות לשום דבר נעים, מנחם־נפש, מאיר רוחו, אשר יבוא אליו מתוך הילקוט השחור, התלוי על צדו של נושא־האגרות, מלבד מכתבי־הזמנה שאין בהם ממש והודעות על דברים של מה־בכך. ובכן מדוע זה הוא עורג אל הגליונות החבוים האלה, כאִלו יש בהם להביא גאֻלה ללבו?

האם לא הסתתרה בעמקי לבו תקו־הבל, כי היא תכתוב אליו?

הוא שאל את אחת הנשים הזקנות:

– בכמה שעות יבוא נושא־האגרות?

– בחצות היום, אדוני.

היתה שעת־הצהרים. הוא הקשיב קשב רב אל כל אִושָׁה הבאה מן החוץ ורֹגז לבו הלך וגדל. קול דפיקה בדלת עורר אותו. נושא־האגרות הביא לו עתונים ושלשה מכתבים שאין בהם ממש. מַריול קרא וחזר וקרא את גליונות העתונים, שעמום הוטל עליו, והוא יצא החוצה.

מה יש לו לעשות? הוא שב אל הערסלה ושכב בה שוב; ואולם מקץ חצי־שעה תקף עליו רצון אדיר לשַׁנות מקומו. אל היער? כן, היער מקום נחמד הוא, אך הבדידות שם נראתה לו איֻמה יותר מאשר בביתו, מאשר בתוך הכפר, ששם חולפים לפעמים קולות של החיים. והבדידות הדוממת הזאת של העצים ושל העלים מביאה אל קרבו את העצבוּת ואת הגעגועים, עד כי שוקע הוא ביגונו. הוא עבר בדמיונו את כל הדרך הארֻכּה שהלך אתמול, וכאשר עלה לפניו זֵכר המלצרית הצעירה והזריזה אשר בפֻנדק קוֹרוֹ, אמר אל נפשו: “הנה! הלוך אלך עד המקום ההוא ושם אסעד!” הרעיון הזה הניח את דעתו; זה הוא ענין, זו היא תחבּולה לבלות שעות אחדות; והוא עמד ויצא לדרך מִיָּד.

הרחוב הארֹך של הכפר נמשך בשורה ישרה בתוך העמק בין שני טורים של בתים לבָנים, נמוכים, מכֻסים גגי־רעָפים, כמה מהם עמדו לנֹכח הדרך וכמה מהם עמדו בתוך חצר קטנה, ששם פָּרח עץ־הלילָך, תרנגולות חטטו באשפה, וסֻלמות עם מסעדי־עץ עמדו ליד הכתלים בפתח. אכרים עסקו אט לפני בתיהם במלאכות של הַמֶּשֶׁק. אשה זקנה כפופה, בעלת שער אפור וצהֹב שלא לפי שנותיה – כי בנות־הכפר אין שערן מַלבּין – עברה על פניו, לבושה מעיל בָּלֶה, ורגליה הרזות והצנומות נבלטו תחת מין שמלה של צמר. היא התבוננה לפניה בעינים חסרות־דעה, בעינים שלא ראו מימיהן בלתי־אם דברים פשוטים אחדים, הדרושים לצרכי חייה הדלים.

אשה אחרת, צעירה ממנה, עמדה ופרשׂה בלי־לבן לפני פתח ביתה. תנועות ידה, בהרימה את שמלתה, גלו מעל גרבַּיִם כחֻלות, קרסֻלים גסים ועצמות בלי בשר, וחָזָהּ היה שטוח ורחב כחזֵה־גבר, וכל גופה היה חסר־תֹאר, מכֹער למראה.

מַריול הרהר: “נשים! גם אלה נשים! נשים הן!” ודמותה של הגברת די־בּורן עמדה לנגד עניו. הוא ראה אותה בצורתה הנאה והיפה, תפארת גוף האדם, מעֻדנה ומהֻדרה לקחת עיני רואיה; והוא רעד מתוך צער על האבדה שאינה חוזרת.

הוא החיש צעדיו, כדי לגרש הרהוריו ולהרגיע את לבו.

כשנכנס אל הפֻּנדק במַרלוֹט, הכירה אותו המלצרית הצעירה תֵּכף ופנתה אליו כמודעה כמעט ואמרה:

– צפרא טבא, אדוני.

– צפרא־טבא, עלמה.

– היואיל כבודו לשתות דבר?

– כן, לשֵׁם פתיחה, אחרי־כן אסעד פה.

הם באו בדברים על־אודות המשקה שֶׁיִּשתּה, על המאכל שיאכל אחרי־כן. הוא שאל על כל דבר, כדי לדובבהּ, כי נאים היו דבּוּריה, בנעימה פַּריזית, ובטויהּ היה קל ונוח, כמו שהיו תנועותיה קלות ונוחות.

ובהאזינו לדבריה הרהר בלבו: “נערה זו נעימה עד־מאד. יש בה משהו מאשת־אָהבים”.

הוא שאל אותה:

– בת פַּריז אתּ?

– כן, אדוני.

– זה ימים רבים אתּ פה?

– שני שבועות, אדוני.

– המצא המקום חן בעיניך?

– לעת־עתה לא, אך עדין קשה לחרוץ. ומלבד זאת הֶלאה אותי אוירה של פַּריז, ואויר השדות משובב את נפשי. והדבר הזה הוא שהביאני הלום. ובכן, האלך להביא לאדוני יין־וֶרְמוט?

– כן, עלמה, ואמרי־נא לבעל־הפֻּנדק או למבשלת, כי יכינו לי סעֻדתי יפה.

– אל ידאג אדוני.

היא יצאה והוא נשאר לבדו.

הוא בא אל הגן של הפֻּנדק וישב תחת גג סֻכָּה, אשר שם הגישו לו את יינו. הוא נשאר לשבת שם עד סוף היום, הקשיב אל צפצוף הכּיכלי בכלוב והביט לפעמים בעבור על פּניו המלצרית הצעירה, אשר התגנדרה והתהדרה לעיני האדון, בהבינה כי מצאה חן בעיניו.

הוא הלך משם כמו ביום אתמול, לאחר שהגיח אל קרבו בקבוק יין־שמפניה; אך צללי הערב והרוח הצח של הלילה הפיגו עד־מהרה את שכרונו הקל, ועצבות עצומה באה שוב אל נפשו. הוא הרהר: “מה לי לעשות? האֶשָּׁאֵר פה? האם נגזר עלי לשאת ימים רבים את החיים השוממים האלה?” והוא נרדם בשעה מאֻחרה מאד.

ממחרת היום שב להתנודד בתוך הערסלה; ומראה האיש הפורשׂ מכמֹרֶת תמיד הביא רעיון אל לבו לעסוק בצֵיּד־דגים. חנוני אחד, שמכר לו חַכָּה, לִמֵּד אותו את המלאכה וגם התנדב להורותו את הנסיונות הראשונים. הוא קבלה את ההצעה, ומתשע שעות בַּבֹּקר עד חצות היום עלה בידי מַריול בעמל רב, לאחר התאמצות מרֻבּה, לצוד שלשה דגים קטנים.

אחרי סעֻדתו הלך שוב למַרלוֹט. לשֵׁם מה? כדי לבלות את הזמן.

המלצרית הצעירה אשר בפֻּנדק פתחה בחיוך, כאשר ראתה את פניו.

אף הוא חִיֵּך והתענג על ההתוַדעות הזאת, ונִסה לבוא עמה בדברים.

היא היתה מקֹרבה יותר מיום אתמול והרבתה שיחה. שמהּ אלישבע לֶדרוּ.

אִמהּ, תופרת בביתה, מתה עליה בשנה שעברה; ואביה, פקיד שותה־שִׁכּור כל ימיו, שלא מצא מקום והיה מתפרנס מעבודת אשתו ובתו, נעלם אחרי־מות אשתו, כי הנערה, שישבה כל היום לבדה בעלִיָּתה ועסקה בתפירה, לא יכלה לפרנס שתי נפשות. והיא, שֶׁנִּלאתה נשֹׂא את בדידותיה, באה להיות מלצרית בבית־מזון ושם ישבה כשנה, ויען כי היתה עיֵפה ויגֵעה, קבלה את הזמנת בעל־הפֻּנדק “קוֹרוֹ” במרלוֹט, אשר הכיר אותה כשֶׁשֵּׁרתה לפניו, לבוא אל הכפר לימות־הקיץ עם עוד שתי עלמות, העתידות לבוא בעוד זמן־מה. בעל־הפֻּנדק הזה ידע למשֹׁך את לב אורחיו.

הספור הזה מצא חן בעיני מַריול, אשר הוסיף לדובב את העלמה הצעירה ושאל אותה בתבונה ודבּר עמה בנעימות על־אודות פרטי חייה הדלים והחשכים, שנהרסו בידי אביה השִׁכּור. והיא, נפש עלובה, תועה, באין משען, ועליזה בכל־זאת על כי צעירה היא, בהרגישה, כי האיש הזר הזה מתענין באמת בגורלה ולבו טוב אליה, דִבּרה עמו באֵמון־רוח, בנפש פּתוחה, אשר לא יכלה לעצור בעדה כמו בעד זריזות אבריה.

וכאשר כלתה לדבּר, שאל אותה:

– ואַתּ… תהיי מלצרית כל ימי חייך?

– איני יודעת, אדוני. כלום אפשר לי לדעת, מה יהא עלי מחר?

– ובכל־זאת צריך כל אדם לדאוג לעתידו.

היא לבשה צורה של שקועה במחשבה, אך עד־מהרה התעודדה וענתה:

– קבּל אקבּל מה שיביא לי גורלי. אחת היא!

הם נפרדו זה מעל זה כידידים טובים.

כעבור ימים אחדים בא שוב, אחרי־כן בא עוד פעם. אחרי־כן היה בא לעתים קרובות, כי משכה אותו בלי־דעת השיחה התמימה עם הנערה הגלמודה, אשר פטפוטיה הקלים הפיגו קצת את יגונו.

אך כשהיה שב בערב ברגל למוֹנטיני ובהעלותו את זֵכר מרת די־בּורן, היה תוקף את לבו משבר נורא של יאוש. עם אור־הבֹּקר היה לבו מתעלס קצת. ועם רדת הלילה ירד עליו רגש־הגעגועים הקורע לב ורוח הקנאה הקשה כשאול. הוא לא שמע שום דבר. הוא לא כתב לאיש ואיש לא כתב אליו. הוא לא ידע מאומה. וכשהיה מהלך יחידי בדרך בחשֵׁכה, תֵאר בדמיונו את קשר האהבה ההולך וחזק, כאשר חזה מראש, בין אהובתו לפנים ובין הגרף די־ברנהויז. הרעיון הזה, שנקבע בלבו, הלך וחדר לתוכו יותר ויותר מיום ליום. האישׁ הזה – הרהר בלבו – יתן לה את אשר תשאל נפשה: אוהב דגול, תדירי, בלי תביעות יתרות, שדעתו נחה ולבו מתיהר, כי האשה המצֻיָּנה והנאה הזאת בחרה בו מכל הגברים.

הוא הציג את האיש הזה לעֻמת עצמו. האיש הזה ודאי לא יהיה מזֻעזע־עצבים, קצר־רוח להלאות את אהובתו, לא ידרשׁ כמוהו להשיב לו אהבה כאהבתו, זו הדרישה שהרסה את ברית־אהבתם. הוא יהיה מסתּפּק במועט, כאדם בן־דורנו הנוח מאד לבריות, המיֻשב והעוצר ברוחו, כי גם הוא, כנראה, אינו מן הגזע של בעלי התשוקה העז.

באחד הימים, כשבא אנדרי מַריול למַרלוֹט, ראה והנה באחת הסֻכּות של הפֻּנדק “קוֹרוֹ” יושבים שני אנשים צעירים, מגֻדלי זקן וחבושים כובעי־צמר, ומעַשנים מקטרות.

בעל־הפֻּנדק, אדם בריא־בשר, בעל פנים פורחים, קִדֵּם אותו בברכה, כי הגה בלבו אל האורח התדיר הזה חִבָּה, אחרי־כן אמר:

– יש לי היום שני סועדים חדשים, שני צַיָּרים, שבאו אתמול.

– הם האנשים היושבים שם?

– כן, הם מפֻרסמים, הצעיר שבהם קבל בשנה שעברה מֵדַליה של כסף.

ולאחר שסִפֵּר את כל אשר ידע על־אודות האמנים האלה העולים לגדֻלה, שאל:

– מה יקח כבודו היום, מר מַריול?

– שלח לי יין־וֶרמוט, כדרכי.

בעל־הפֻּנדק הלך לו.

אלישבע באה והיא נושאת קערה, כוס ובקבוק. ובו ברגע קרא אחד הַצַּיָּרים:

– ובכן, נערה, עדין אתּ כועסת?

היא לא ענתה, וכאשר קרבה אל מַריול, ראה והנה עיניה אדֻמות.

– האם בכית? – שאל.

היא ענתה בפשטות:

– כן, קצת.

– מה אֵרע?

– שני האנשים היושבים שם פגעו בכבודי.

– מה עשו לך?

– הייתי בעיניהם כאחת הנשים של הפקר.

– האם התאוננת על זה באזני הפֻנדקאי?

היא משכה בכתפיה מתוך יאוש:

– הוי, אדוני… האדון בעל־הפֻּנדק… הפטרון… עתה ידעתיו… הפונדקאי הזה!…

מַריול התרגז, כי הדבר נגע עד לבו, ואמר לה:

– התספּרי לי את כל הדבר?

היא ספּרה לו את דבר הפגיעה שפגעו בה בגסות שני הַצַּיָּרים שבאו אתמול. אחרי־כן החלה לבכות ושאל אל נפשה, מה יש לה לעשות והיא נכריה במקום הזה, באין מגן, באין משען, באין כסף, באין סעד.

פתאם הציע לפניה מַריול:

– אולי תואילי לבוא לשרת בביתי? בביתי יתהלכו עמך בנֹעם; וכאשר אשוב פַּריזה, תהי בת־חורין לעשות כטוב בעיניך.

היא הסתּכּלה בפניו מתוך עינים שואלות.

אחרי־כן ענתה פתאם:

– טוב, אדוני.

– מה משכֻּרתֵּך פה?

– ששים פרנק לחֹדש.

ומתוך דאגה הוסיפה:

ועוד יש לי פה הכנסה קטנה ממתנות הסועדים. ביחד עולה הכֹּל לשבעים פרנק בערך.

– אנכי נכון לתת לך מאה.

מתוך תמהון שאלה:

– מאה פרנק לחֹדש?

– כן, היָשר הדבר בעיניך?

– ודאי ישר וישר!

– עליך יהי רק לשרת אותי, להשגיח על כלי, על בגדי, ולכַבּד ולרַבּץ את חדרי.

– מובן הדבר, אדוני.

– מתי תבואי אל ביתי?

– מחר, אם רצונך בכך. אחרי כל מה שעבר עלי פה אין לי אלא להודיע את הדבר לפקידות־הכפר ואני פטורה.

מַריול הוציא מכיסו שני לוּאי־זהב ונתן לה:

– הרי לך דמי־קדימה.

שִׂמחה רַבּה האירה את פניה והיא קראה בהחלט:

– מחר לפני חצות היום אהיה בביתך, אדוני.


II    🔗

אלישבע באה ממחרת היום למונטיני ואחריה אכר נושא את חפציה בעגלת־יד, מַריול פָּטַר את אחת מן הזקֵנות ושִׁלֵּם לה דמי־פצוי ביד נדיבה, והמשרתת החדשה תפסה חדר קטן בדיוטה השנית, ליד חדר־הַמִּטבָּח.

כאשר עמדה לפני אדונה, היו פניה בעיניו שונים קצת ממה שהיו במרלוֹט. היא היתה פזיזה פחות, מתונה יותר, בהיותה עתה משרתת בבית אדון, שהיתה כמעט ידידתו בסֻכּת הפֻנדק ההוא.

במלים אחדות הורה לה את אשר עליה לעשות. היא שמעה לו בהקשבה רבה, סִדרה את הכֹּל וקבלה את מִשׂרָתה…

שבוע ימים עבר ובנפש מַריול לא בא כל שנוי. הוא הכיר רק את זאת, כי המעיט לעזוב את ביתו, על אשר פסק הַנִּמוק לטיוליו למַרלוֹט, וביתו לא נראה בעיניו שומם כל־כך כמו בימים הראשונים. הסער הגדול של יגונו שקט מעט, כאשר ישקט כל סער; אך במקום הסערה הזאת עלתה בלבו עצבוּת אין־סוף, אחד מרגשות־הַמֵּילנכוליה העמֻקים, הדומים למחלה כרוֹנית ואִטית, שלפעמים סופה מיתה. חלף וגז כל כשרונו לפעֻלות; על שאיפת רוחו לחָדש, כל תשוקתו לדברים, שהיו מעסיקים את נפשו עד כה ושעשעו אותו, כָּלו בקרבו, ועל מקומם באו רגש הגֹעַל לכל דבר ורגש הרשלנות שאין לנצחו, אשר נטל ממנו את הכֹּח לקום ולצאת החוצה. הוא לא היה עוזב עוד את ביתו, והיה הולך מן הטרקלין אל הערסלה ומן הערסלה אל הטרקלין. שעשועיו הכי־גדולים היו להתבונן אל שטף הנהר לוּאַן ואל הַדַּיָּג הפורש רשתו.

אחרי הימים הראשונים של זהירות ומתינות נעשה לבה של אלישבע גס יותר, ובהכירה בחוש המיֻחד לאשה, כי אדונה שרוי תמיד ביגון, היתה פונה אליו, בשעה שהמשרתת השנית לא היתה בבית, ושואלת:

– אדוני שרוי בשעמום רב?

הוא היה עונה מתוך דכדוך:

– כן. רב.

– אדוני צריך היה לטַיֵּל.

– אין הטיול מביא לי עוד תענוג.

היא הגתה אליו חִבָּה בסתר. בּבֹּקר בּבֹּקר, כשהיה נכנס לתוך טרקלינו, היה מוצא אותו מלא פרחים נותני ריח כמו בגן־פרחים. אלישבע ודאי היתה שולחת בשכר את נערי הכפר אל היער להביא משם את פרחי־הבַּכּוּרוֹת, את הסִגלִיּוֹת, את קדקדי־הזהב, גם היתה מבקרת את גני־הפרחים הקטנים אשר בכפר, ששם היו נשי האכרים משקות בערב את ערוגותיהן. והוא, השרוי בתוך בדידותו, בתוך עצבותו, בתוך קפאונו, לבו היה מלא תודה, תודה רכה, על חִבָּתה העמֻקה ועל דאגתה לו, שהיה מכיר תמיד בה, כי מתאמצת היא לגרום לו נחת־רוח בכל הדברים הקטנים האלה.

נדמה לו גם זה, כי היא יפה יותר, הדוּרה יותר, כי פניה התעדנו יותר והאֹדֶם סר מעליהם קצת. ובאחד הימים, כשהגישה לו את הַטֵּה, ראה והנה ידיה אינן עוד ידי משרתת, כי־אם ידי גברת עם צפרנים עשויות וטפוחות. ויום אחד ראה, כי נעולה היא נעלים נאות. ופעם אחת, אחרי הצהרים, כשעלתה אל חדרה, ירדה משם לבושה שמלה נאה, אפורה ופשוטה, עשויה בטוּב־טעם. ובראותו אותה עוברת קרא:

– הנה מה מקֻשטה אתְּ, אלישבע!

היא התאדמה עד עיניה וגמגמה:

– אנכי? לא, אדוני. לובשת אני בגד יפה יותר, כי משׂתּכֶּרת אני יותר.

– איה קנית את השמלה הזאת?

– אני בעצמי תפרתיה, אדוני.

– אתּ תפרתְּ? מתי? הלא רואה אני אותך כל היום עבודת בבית.

– אך בערב, אדוני.

– ואיפה לקחת את האריג? ומי עשה את גִזרַת הבגד?

היא ספּרה לו, כי התַּגָּר במוֹנטיני הביא לה דוגמאות מפוֹנטֵינְבְּלוֹ. היא בחרה ושִׁלמה בעד האריג בשני לוּאי־הזהב, שנתן לה האדון דמי־קדימה. ובנוגע לגִזרַת הבגד ותבניתו אין הדבר קשה לה, כי ארבע שנים עסקה עם אִמה בתפירת בגדים.

הוא לא יכל להתאפק ואמר:

– השמלה הזאת הולמת אותך יפה. נאה אתְּ מאד.

ושוב התאדמה עד שרשי שערותיה.

כאשר הלכה מעמו, שאל את נפשו: “אולי נתנה בי הנערה את עיניה?” הוא הרהר בדבר, פקפק, הטיל ספק, ואחרי־כן בא לידי הוכחה, כי סוף־סוף אפשר הדבר. לבו טוב אליה, משתתף בצערה, הוא מֵגֵן עליה, ידידה הוא כמעט. מה הפֶּלא, אם דבקה נפש הנערה הזאת באדונה, אחרי כל אשר עשה למענה. הרעיון הזה לא נראה לו אי־נעים. הנערה היא יפה באמת ואין בה כלום ממראה שפחה. יהירותו של גבר, שנפגעה כל־כך, שדֻכּאה כל־כך, שחֻבּלה כל־כך על ידי אשה אחרת, התעודדה עתה, הונח לה, נרפאה כמעט. שִׁלּוּמִים הם, שִׁלּוּמים קלים מאד, בלתי־נראים, אך סוף־סוף שלוּמִים הם. כי אם אדם מעורר אהבה בלב מי־שהוא – אין זאת כי האיש הזה ראוי לאהבה. האֶגוֹאיזמוס שלו מצא בזה נחת. הדבר הזה עתיד להעסיק את רוחו ולגרום לו הנאה קצת, בראותו את לב הנערה עורג אליו. ולא עלה כלל על דעתו להרחיק את הילדה הזאת, להגן עליה מפני הסכנה, שהוא עצמו סבל על־יד כל־כך, לחמול עליה יותר מאשר חמלו עליו – כי מעולם לא בא רגש החמלה להתערב עם רגשות הנצחון.

הוא התבונן אפוא אליה ונוכח לראות, כי לא טעה. כל יום ויום, בכל דבר ודבר, גִלה את הרגש יותר ויותר. באחד הימים, בשעה שנגעה בו אגב־שֵׁרות ליד השלחן, חש ריח נודף מבגדיה, ריח בשמים פשוטים, שמכר לה בלי־ספק אותו התגר או הבַּשָּׂם. והוא נתן לה במתנה בקבוק של מי־בֶשׂם, שהוא משתמש בהם זה כבר ושיש לו תמיד מן המוכן. וגם סַבּוֹן משלו נתן לה, גם מֵי־שִׁנַּיִם, גם פוך. ובחשאי סִיַּע האיש בידה ללבֹּש צורה חדשה, שבכל יום היתה נִכֶּרת יותר, בכל יום היתה משתַּלֶמת יותר, והוא התבונן אליה מתוך סקרנות ונחת־רוח.

ובהיותה משרתת נאמנה לו וענותָנית, הלך עם זה והתעורר בה לב אשה, אשה אוהבת, שכּל רגשותיה הגנדרניים התפתחו בה בתמימות.

אף הוא דבקה נפשו בה לאט־לאט. הוא היה מתענג למראֶהָ, מכיר לה טובה. הוא השתעשע ברגש־אהבה זה שעלה בלב, כדרך שאדם משתעשע בשעה של עצבות בכל דבר שיש בו כדי לפזר את הנפש. הוא לא הגה אליה בלתי־אם זה הרגש העמום, שדוחף כל גבר אל כל אשה, אם שפחה נאה או כפרית יפה. הוא נמשך אליה מתוך שמצא בה את נֹעַם האשה. הוא חש צֹרֶך בזה, צֹרֶך לא־ברור ושאין לנצחו, הבא אליו מאת אשה אחרת, מזו שאהב, צֹרֶך שהתעורר בלבו על־ידי נֹעַם טמיר של האשה שאין לעמוד בפניו, על־ידי קרבתה, על־ידי מגעה של האשה, על־ידי הרוח הדק, האידיאלי או הריאלי, שכּל נפש אשה, בת־העם או בת־אצילים, בת־המזרח עם העינים הגדולות והשחורות או בת־הצפון עם עיניה תכלת ולבה הערֹם, מאצילה על הגברים, אשר לבם עוד עֵר לקראת כח המושך של נפש האשה.

החִבָּה הרַבּה הזאת, חבה שאינה פוסקת, חבה מלטפת וטמירה, שמרגישים בה יותר משרואים אותה בעין, היתה כמין תַּחבּשֶׁת על פצעו, ומכאוביו מעטו בשעה ששבו אליו עִנויי־נפשו. אך הענויים לא פסקו, כי עפו ובאו כזבובים מסביב למכה טרִיָּה. די לו לאחד מהם לנגוע בפצע, והוא גורם יסורים. באשר כי לא הודיע את אדריסתו, נמנעו ידידיו לגלות מחבואו, והוא התענה מחֹסֶר חדשות ושמועות. מזמן לזמן היה קורא בעתון את שמו של לַמַּרתּ או את זה של מַסיבַל בתוך רשימת האנשים שהשתתפו בסעֻדה כבודה זו או שישבו במשתֶּה נהדר זה. פעם אחת מצא את שֵׁם הגברת די־בּורן, בתור אחת מן הנאות ביותר והמקֻשטות ביותר בין הנשים שהיו על המשתה של הצִּיר האוסטרי. רטט חלף מכּף־רגלו ועד קדקדו. שמו של הגרף די־בֶּרנהויז בא שורות אחדות למטה. ועד הערב קרע רגש הקנאה את לבו של מַריול. קשר־אהבה זה, שהיה לו השערה, נעשה עתה בעיניו לדבר שאינו מוטל בספק! זו היתה אחת מן ההוכחות שבדמיון, המטרידות את הלב יותר מכמה דברים שבמציאות, כי אי־אפשר להגאל מהן ולהֵרָפא מהן עד עולם.

וכאשר נלאה נשֹׂא את משא ספקותיו וחשדיו, גמר בלבו לכתֹּב אל לַמַּרתּ, זה האיש שידע אותו עד כדי להבין את ענויי־נפשו ואפשר שיענה על השערותיו גם אם לא ישאל בפֵרוש.

ובאחד הערבים, לאור המנורה, ישב וערך את מכתבו, מכתב ארֹך, כתוב בחריצות, מתוך עצבות עמומדה, מלא שאלות־רְמִיָּה והשתפכות־הנפש על יפי־האביב והדר־השדה.

מקץ ארבעה ימים, בקבלו את הפּוֹסטה, הכיר כהרף־עין את הכתב הישר והתַּקיף של המסַפֵּר.

לַמַּרתּ שלח לו אלף ידיעות עגומות, שיש בהן הרבה כדי לחזק את יגונו. הוא סִפֵּר על צִבּוּר של אנשים בנוסח אחד, אך אם לא סח פרטים על־אודות הגברת די־בּורן ועל בּרנהויז במדה מרֻבּה מעל השאר, נראה היה, כי הִפלה אותם על־ידי נפלאות סגנונו המיֻחד לו, שבו עלה בידו להסב את לב קוראו אל הנקֻדה הרצויה לו, מבלי שאפשר היה לגַלות כַּונתו.

היוצא מכל דברי המכתב היה, כי כל חשדיו של מריול יש להם יסוד. את אשר יגֹר יבוא מחר, אם לא בא עוד אתמול.

חייה של אהובתו בעבר הם כמו שהיו: מלאים שאון, זֹהַר ותענוגות העולם. על־דבר התעלמותו סִפּרוּ בחברה קצת, כמו שמספרים מתוך סקרנות אדישה על כל אדם שנתעלם. אמרו עליו, שנלאה נשֹׂא את חיי פריז ויושב הוא הרחק מאד מעיר.

אחרי קבלו את המכתב שכב עד הערב בתוך הערסלה. אחרי־כן לא יכל לסעֹד; אחרי־כן לא יכל לנום; וכל הלילה היה אֲחוּז־קדחת. ממחרת היום היה עיף ויגע כל־כך, מחֻסר־אוֹן כל־כך, ונפשו קצה בכל אותם הימים בלי־חליפות, ביער האפֵל והדוּמם הזה, המשחיר כעת מירק הדשא, עם הנחל הקטן וההומה, השוטף נֹכח חלונותיו, עד כי לא עזב את מטתו.

כאשר נכנסה אלישבע, לקול צלצולו הראשון, וראתה אותו שוכב עדַין במטתו, תמהה מאד ועמדה בפתח ופניה חָוְרו פתאם, והיא שאלה:

– החולה אדוני?

– כן, קצת.

– האשלח לקרֹא לרופא?

– לא, רגיל אני בחֹלי זה.

– מה עלי לעשות אפוא לאדוני?

הוא צוה להתקין לו את המרחץ כדרכו יום־יום, להגיש לו ביצים לפת־שחרית ולהכין לו טֵה לכל היום. אך בשעה הראשונה אחרי־הצהרים תקף אותו שממון רב כל־כך, עד כי חָשק לקום ממטתו. אלישבע, שהיה קורא לה בלי־הרף, כדרך שגעונם של חולים מדֻמים, ושהיתה באה בחרדה, בעצבות ומלאה חשק להיות לו להועיל ולעזר, להביא לו ישע ומרפא, בראותה כי מזֻעזע הוא ועצבָני, פנתה אליו בהצעה, ופניה אדמו מחמת עֹז־רוחה, להקריא באזניו ספר.

הוא שאל אותה:

– היודעת אתְּ לקרֹא יפה?

– כן, אדוני; בבית־הספר של העיר הייתי מקבלת את כל הפרסים בעד הקריאה, גם הייתי קוראת באזני אמי כמה וכמה רומַנים, שרק שמותיהם בלבד קשה לי למנות.

רוח סקרנות עברה עליו, והוא שלח אותה אל חדר־העבודה לבקש שם בין הספרים שנשלחו לו את זה החביב לו מכֹּל: את “מַנּוֹן לֶסקוֹ”.

אחרי־כן סִיְּעה בידו לשבת על המטה, תמכה ראשו בשני כרים, לקחה כסא, ישבה ופתחה. היא קראה באמת יפה, יפה מאד, כי חוֹננה בכשרון מיֻחד להדגיש כראוי ולבַטֵּא כהלכה כל דבּוּר. היא עצמה מצאה ענין בספר זה מראשיתו והלכה קראה בו בהתעוררות רבה, עד אשר היה לפעמים מפסיק אותה, כדי לבוא עמּהּ בדברים קצת.

בעד החלון הפתוח באו עם הרוח הקרירה ריחות הדשאים והעפאים ועלו הַזִּמרות, הַסִּלסוּלים והַגִּלגולים של קול הזמיר, השר את שירתו לרעיתו בין עצי המקום בתוֹר זה של האהבה המתעוררת.

אנדרי התבונן אל הנערה העֵרה אף היא, אשר תרה בעיניה הנוצצות אחרי המאורעות שהתגוללו לפניה מעמוּד לעמוּד בספר הזה.

על השאלות ששאל אותה השיבה בהבנה ובדעת רגשות האהבה והתאוה, בתבונה רבה, שהיתה עמומה קצת מחֹסֶר השכלה. והוא הרהר: “אִלו רכשה לה ריבה זו השכלה ואלו למדה יותר!”

הקסם של אשה, שהרגיש בנערה זו, גרם לו רֹב נחת בשעה חמה ושקטה זו של אחר־הצהרים, והקסם הזה התמזג ברוחו באֹפן זה עם הקסם הטמיר והכביר של מַנון זו, המעוררת בלבנו רגש נפלא יותר מכל פרצופי האשה, שיצרה האמנות של האדם.

קול הנערה נסך עליו רֹך, והספור הידוע לו כל־כך והחדש תמיד לקח את לבו, והוא חזה בדמיונו אשה אהובה, קלת־דעת ולוקחת־לב, כזו של גבור הספור גְּרִיאֶה, אשת לא־אֵמון ונאמנה באהבתה, המדיחה גם במגרעות נפשה, שנוצרה להוציא מן הגבר כל מה שיש בו מן הרֹך ומן החֵמָה, מן האהבה ומן האיבה, מן הקנאה ומן החמדה.

הוי, לוּ מצא באשה זו, שעזב אותה, את הנטִיָּה לבגֹד באהבה וברגש, כאותה אשת־אהָבים שחליפות ברוחה, כי אז אולי לא היה הולך מעמה! מַנון בוגדת, אך היא אוהבת; היא כוזבת, אך היא מתמכּרת!

אחרי יום־בטלה זה שקע מַריול, כאשר בא הערב, במין תרדמה וראה בחלומו ערב־רב של נשים. ויען כי מיום אתמול לא עשה כל עבודה וכל תנועה, לכן היתה שנתו קלה, ואִושָה שאינה מצויה, שנשמעה בבית, העירה אותו.

פעם או פעמַיִם בלילה נדמה לו, כי שומע הוא קול צעדים ותנועות חשאיות בחדרים התחתונים לא באותם שתחת חדריו, כי־אם בחדרים הקטנים הסמוכים למטבּח: חדר־הכביסה ובית־המרחץ. הוא לא שׂם לב לזה.

אך בערב ההוא, בהיותו עיף מרֹב שכיבה ומבלתי־יכֹלת לנום שעה רבה, הטה אזנו ושמע רשרוש שאין להבין טיבו ומין המֻּלָּה.

ובכן גמר בלבו לרדת ולראות. הדליק את הנר, התבונן אל השעון: קרוב לעשר שעות. הוא לבש בגדיו, שם אקדח בכיסו וירד בפסיעות חשאיות בזהירות יתרה.

כשנכנס אל המטבח, הכיר לתמהונו, כי אש בוערת בכירַיִם. לא נשמע עוד מאומה; אחרי־כן נדמה לו, כי שמע קול תנועה בחדר־הרחצה, בחדר הקטן המסֻיָּד בסיד, שבו עמדה רק האמבטי.

הוא קרב, סבב את המפתח בלי שום רעש, ובהדפו פתאם את הדלת ראו עיניו בתוך המים זרועות שלוחות ושָׁדַים עולים על־פני המים – גוף יפה של אשה, אשר כמוהו לא ראה מימיו.

היא הוציאה קול, כי נבהלה ולא היה לה מקום לברוח.

הוא כרע על ברכיו לפני האמבטי, עיניו הבוערות אוכלות אותה ופיו שלוח לקראתה.

היא הבינה, ובהרימה את שתי זרועותיה הנוטפות מים חבקה אלישבע בהן את ראשו של אדונה.


III    🔗

ממחרת היום, כאשר באה לפניו עם הַטֵּה בידה, ועיניהם נפגשו, רָעד גופה כל־כך, עד כי הַסֵּפֶל וקֻפסת־הסֻכָּר התנגחו כמה פעמים.

מַריול קם לקראתה, נטל בידו את הטס, שָׂם אותו על השלחן, וכאשר השפילה עיניה, אמר אליה:

– הביטי אלי, חביבה.

היא נתנה בו עיניה המלאות דמעות.

והוא חזר ואמר:

– אל־נא תבכי.

כאשר לחץ אותה אל לבו, חש, כי רועדת היא מכף־רגלה ועד ראשה, ושפתיה לחשו: “הה, אֵלִי!” הוא הבין, כי לא מתוך צער, לא מתוך חרטה, לא מתוך נֹחַם הוציאה מלבה את שתי המלים האלה, כי־אם מתוך אֹשֶר, מתוך אֹשֶר אמִתּי. והוא חש בקרבו נחת־רוח משֻׁנה, תענוג אֶגוֹאִיסטי, גופני יותר מרוחני, בלחצו אל לבו את הנערה החביבה הזאת, האוהבת אותו בכל מאֹדהּ. הוא הכיר לה טובה, כאשר יכיר טובה איש פצוע על אֵם־הדרך, שאשה עוברת הביאה לו ישע; הוא הכיר לה טובה בכל לבו הרצוץ והנעלב בשאיפותיו שנכזבו, בלבו העורג אל האהבה, שהאשה ההיא מנעה ממנו. והוא חמל עליה קצת בעמקי נפשו. ובהתבוננו אל פניה החִוְרים והבוכים, אל עיניה הבוערות באשׁ־אהבה, אמר אל נפשו: “הן יפת־מראה היא! מה קל לה לאשה ללבֹּש צורה חדשה, להתהפך ולהיות לאחרת, הכֹּל לפי תשוקת נפשה או לפי צרכי חייה!”

– שבי־נא – אמר אליה.

היא ישבה. הוא לקח את ידיה, ידי פועלת עלובה שנעשו צחורות, שנעשו ענֻגות למענו, ובלשון רכה, בדברים ישרים, דִבּר עמה על מנהגיהם בעתיד זה עם זה. היא לא תהיה עוד משרתת בביתו, אך רק למראית־עין קצת, כדי שלא להוציא אל הכפר דִּבּוֹת. היא תשב עמו כמו סוכֶנֶת, תקריא לפניו מזמן לזמן, והדבר הזה יהיה לה כסות־עינים במצבהּ החדש. וכעבור זמן־מה, כאשר תתחזק במִשׂרתה החדשה, תבוא לסעוד עמו יחדו אל שלחנו.

כאשר כִּלה לדבּר, ענתה לו בפשטות:

– לא, אדוני: הרי אני ועתידה אני להיות אמתך. איני רוצה להוציא לעז ושידעו הבריות מה שעבר בינינו.

היא עמדה על דעתה, אף כי הֶעתּיר עליה דבריו; ולאחר ששתה את הַטֵּה, נטלה את הטס ויצאה והוא הביט אחריה בעינים מביעות רֹך.

וכאשר יצאה, הרהר האיש: “אשה היא זו. כל הנשים שוות, בשעה שמצאו חן בעינינו. הנה היתה משרתת־ביתי לאהובתי. אשה נאה היא, ואולי עתידה היא להיות הדוּרה! בכל אֹפן היא צעירה יותר ורעננה יותר מכמה נשי ה”עולם" והנשים העוגבות. וסוף־סוף, מה לי וליחוסה?! כמה מן האקטריסות המפֹאָרות כלום לא היו בנות שוערים? ובכל־זאת מקדמים את פּניהן כבנות אצילים, משתחוים לפניהן כמו לפני גִבּוֹרות של רומַן, ונסיכים מתהלכים עמהן כעִם בנות מלכים. האם כל זה הוא בגלל כשרונן, שלפעמים הוא מוטל בספק, או בגלל יָפיָן, שלפעמים יש להרהר אחריו? לא. אך האשה, בעצם הדבר, תופסת תמיד את המקום שכבשה על־ידי הרֹשֶם שידעה לעורר בלבבות".

ביום ההוא יצא וטִיֵּל ארֻכּות, ואף כי בעמקי לבו חש תמיד את הכאב, ואף כי רגליו היו כבֵדות, כאלו הִתּיש הצער את כֹּחן וזריזותן, אך מה־שהוא צפצף בקרבו כעין רִננַת צפּור. הוא לא היה בודד כל־כך, גלמוד ועזוב. היער לא נראה בעיניו שומם כל־כך, דומם ורֵיק. והוא שב לביתו מתוך תשוקה לראות את אלישבע באה לקראתו וחיוך על שפתיה ועיניה מלאות אהבה.

במשך חֹדש ימים נמשכה אידיליה זו על שפת הנחל הקטן. מריול זכה לאהבה, שאולי ידע כמוה אחד מאלף, לאהבה בכל הנפש ובכל הלב, כאהבת אם לילדהּ, כאהבת כלב לַצַּיָּד.

היא מצאה בו הכֹּל, את השמים ואת העולם, את התענוג ואת האֹשֶר. הוא מִלֵּא את כל צִפִּיותיה הנלהבות והתמימות, צִפִּיות לב אשה, ובנשיקה אחת נתן לה את כל אשר חלמה נפשה על האֹשֶר. בתוך עיניה, בתוך נפשה, בתוך לבה ובשרה לא היה לה דבר מלבדו, כי היתה שׁכּורת־אהבתו כדרך נער השותה יין בפעם הראשונה. הוא נרדם בין זרועותיה, הוא הקיץ תחת לטיפותיה ונפשה דבקה בו עד תֻּמָּהּ. הוא חש את הדבר, תָּמַהּ עליו ושמח על המנחה הזאת, שהֻגשה לו בלב שלם, ורגש היה לו, כי שותה הוא את האהבה ממקורה, משפתי הטבע עצמו.

ובכל־זאת היה שרוי תמיד בעצבות. לבו היה עגום ומיֻאש כל הימים ובכל העֹמֶק. אהובתו החביבה יָשרה בעיניו; אך חסר היה אהבתה של האחרת. ובשעה שהיה מטַיֵּל בכרים על שפת הנהר לוּאַן והיה שואל את נפשו: “מדוע זה לא יסוּף זִכרהּ מלב?” – היה לבו מזדעזע כל־כך, בהעלותו זכרון פַּריז, עד שהיה שב לביתו, לבלתי היות לבדו.

הוא היה מתנדנד בתוך הערסלה ואלישבע יושבת על כסא מקֻפּל וקוראה לפניו. ובהקשיבו לה ובהתבוננו אליה, היה זוכר את השיחות בתוך הטרקלין של ידידתו, כשהיה מבלה את הערבים יחידי על־ידה. ואז היה תוקף אותו חשק תהומי לבכות ועיניו רטבו מדמעה; געגועים בוערים אכלו את לבו כל־כך, עד כי חש בלי־הרף את הצֹרֶך שאין לשאתו לצאת תכף־ומיד ולשוב לפַריז או ללכת מזה עד־עולם.

ובראותה את פניו קודרים ועגומים, היתה אלישבע שואלת אותו:

– היש לך יסורים? אני מרגישה דמעות בעיניך.

הוא ענה:

– חבקיני, חביבה; אַתּ לא תביני זאת.

היא חבקה אותו, ולבה חרד, כי הרגישה בדרַמה שיש כאן ולא ידעה מה היא. אך הוא, שהיה שוכח יגונו רגע תחת נשיקותיה, הרהר בלבו: "הה! מי יתן לי אשה אשר לה נפש שתיהן, אהבתה של האחת וקִסמהּ של השנית! מדוע זה אין אדם מוצא לעולם את זה שחלם עליו, ואין הוא פוגש בחיים את אידיאלו אלא “בקֵרוּב”?

הוא היה הוזה לקולה המוֹנוֹטוֹני של הקוראה, שלא האזין לו, וחולם על כל זה שלקח את לבו, שכבשוֹ, שנצחוֹ בתוך נפשהּ של אהובתו שעזב. וכאשר תקפו עליו הזכרונות, והיא עמדה לנגד עיני רוחו ולכדה אותו כחזון־הדמיון את החוזה, שאל את נפשו: “האמנם נגזר עלי, לבל אחָלֵץ עוד ממנה?”

הוא החל לטַיֵּל ארֻכּות, לתעות בעבִי־היער, מתוך תקוה עמומה לעזוב את צערו ביער, באחת הבקעות, מאחורי אחד הסלעים, בין השיחים הסבוכים, כאדם האומר להחלץ מכלב נאמן, שאינו רוצה להמיתו ומנסה להתעותו בדרכים רחוקות.

באחד הימים, בסוף זמן טיולו, בא עד מקום עצי־האָשוּר. עתה היה המקום יער שחור כמעט עם עפאים שאין לַחדֹר אליהם. הוא הלך תחת הכִּפָּה הרחבה, הרטֻבּה והעמֻקה, והתבונן אל הגג הַיָּרֹק, המזהיר בקרני השמש על העלים הקלים, שאך זה התפתחו. וכאשר עבר באחד המשעולים הצרים, עמד על מקומו אחוז־השתוממות לפני שני אילנות שהתלכדו.

שום דמות אהבתו לא יכלה להַכּות את עיניו ואת נפשו ביתר עֹז וביתר אוֹן מן הדמות הזאת: עץ־אָשוּר חסֹן מחַבּק אֵלָה גבוהה.

כאוהב שרוי ביאוש, בעל גוף אדיר ומדֻכּא, פרשׂ האָשור שני ענפים איֻמים כשתי זרועות וחבק את גזע האֵלָה. וזו החבוקה בזרועות אֵלו נשאה ראשה למרום מעל ראש כובשהּ, תָּארהּ ישר, מצֻחצח והָדור, שנראה יהיר. אך למרות מנוסה זו בחלל האויר, מנוסה גאה זו של בריה שנעלבה, נשאה בצלעה שני חריצים עמֻקים, שזה ימים רבים העלו קרום, חריצים שחרצו הענפים החזקים של האָשור בתוך קלִפָּתה. מצֻמדים לעולם על־ידי הפצעים האלה שהעלו קרום, צמחו וגדלו יחד שני העצים ועסיסם התמזג, ובעורקיו של האילן הכבוש נזל ועלה עד צמרתו הדם של האילן הכובש.

מַריול ישב להתבונן אל המראֶה. בנפשו החולה נראו כעין סמלים איֻמים וגֵאים שני הדוממים הלוחמים האלה, המספרים לכל עובר את הספור הנצחי של אהבתו.

אחרי־כן עמד והלך הלאה, לבו עגום יותר, ופתאם, בדרך הליכתו, כשעיניו מֻשׁפָּלות לארץ, ראה בתוך העשב מתגולל גליון־של־טלגרמה, מלֻכלָך בַּבֹּץ ורטֹב מגשמים, שהָשלך או נאבד בידי אחד הַטַּיָּלים. מה יש מן הנעים או מן הצער ללב מי־שהוא בגליון הכחֹל הזה מתגולל תחת רגלו?

הוא לא יכֹל להתאפק מבלי הרימו, ומתוך רגש של סקרנות ובחילה גלל אותו. אפשר היה לקרא רק: “בֹא… אני… ארבע שעות”. השמות נמחקו על־ידי מֵי־הגשמים.

בלבו צפו ועלו הזכרונות, הנוראים והנעימים, אֵלה הזכרונות על־אודות כל הטלגרמות שהיה מקבל ממנה, פעם לקבוע את השעה של הראָיון, פעם להודיעו, כי לא תבוא היום. מימיו לא ידע רוחו התעוררות רבה יותר, לא רעדה נפשו רעידה חזקה יותר, לא הלם לבו העלוב ביתר זאת מאשר למראה הטלגרמות האלה, המבשרות אֹשֶר או המביאות לידי יאוש.

הוא עמד נדהם מחמת יאושׁ, בהעלותו על לבו, כי עד־עולם לא יפתח עוד טלגרמות כאלה.

ושוב שאל את נפשו, מה עבר בקרב לבה מן היום שעזב אותה. האם סבלה, הצר היה לה על ידידה שגֹרַש על־ידי אדישותה, או כי נוח היה לה שיצאה לחֵרוּת ורק נפשה הנוטה לגאות־הבל נפגעה קצת?

ותשוקתו לדעת את זאת גברה בלבו כל־כך, תקפה עליו כל־כך, עד כי עלה בקרבו רעיון עז ומשֻׁנה, שעדַין פקפק בו. הוא פנה והלך בדרך לפונטינְבְּלוֹ. כשנכנס לעיר, הלך אל בית־הטלגרף, נפשו מזֻעזָעה מתוך פקפוק ורועדת מקֹצר־רוח. אך נדמה, כי כֹח דוחף אותו, כֹּח שעלה מלבו ואין לעמוד בפניו.

הוא נטל אפוא ביד רועדת טופס של טלגרמה מעל השלחן, אחרי־כן כתב את שמָה ואת כתָבתּהּ של הגברת מיכל די־בּורן והוסיף:

"רוצה אני לדעת מחשבותיך עלי! אני אין בכֹחי לשכֹּח דבר.

"אנדרי מריול.

“מוֹנטיני”.

אחרי־כן יצא, שָׂכר מרכבה ונסוע למונטיני, ולבו חרד ומדֻכּא על המעשה שעשה, שכבר התחרט עליו.

הוא חשב ומצא, כי אם תואיל לענות לו, יקבל את מכתבה כעבור שני ימים; אך הוא לא עזב את ביתו מיום המחרת מתוך פחד ותקוה, אולי יקבל טלגרמה ממנה.

הוא התנדנד תחת עצי־התִּרזה על המרפסת בשלש שעות אחרי־הצהרים, והנה באה אלישבע להודיעו, כי אשה מבקשת לדבּר עמו.

הוא נבהל כל־כך, עד כי קָצרה נשימתו רגע אחד, והוא הלך אל ביתו בברכים כושלות ובלב דופק. ובכל־זאת לא קִוה, כי האשה היא היא זו.

כאשר פתח את דלת הטרקלין, קמה הגברת די־בּורן, שישבה על דרגש, ומתוך חיוך, חיוך כבוש קצת, מתוך אֹנס קל בפניה ובהליכותיה, הושיטה לו ידה ואמרה:

– באתי לשמוע חדשות מפיך, הטלגרף אינו עושה זאת בשלֵמות.

פניו הלבינו כל־כך למראֶהָ, עד כי עיניה הזהירו מגיל; והתעוררות נפשו העיקה עליו כל־כך, עד כי לא יכֹל לדבר, ורק פיו דבק אל ידה שהושיטה לו.

– אֵלִי! מה טובה אַתְּ – הוציא מפיו לבסוף.

– לא, אך את ידידַי איני שוכחת ודואגת אני להם.

היא הסתכלה יפה בפניו, התעמקה, הביטה במבט של אשה המבינה הכֹּל, החודרת אל המחשבות עד שרשן ומגַלָּה את כל הצפונות. דעתה היתה נוחה בלי־ספק, כי פניה הבהיקו מתוך בת־צחוק.

היא פתחה ואמרה:

– נחמד הוא מאד משכן בדידותך. המצאת פה אֹשֶר?

– לא, גברתי.

– האפשר הדבר? במקום נאה כזה, ביער יפה זה, על־יד נחל נחמד זה? אך את המנוחה השלֵמה ואת הנחת מצאת פה!

– לא, גברתי.

– מדוע זה?

– יען כי אין אדם שוכח.

– וכדי להיות מאֻשר אתה צריך דוקא לשכֹּח דבר מה?

– כן, גברתי.

– היש רשות לשאל, מה הדבר הזה?

– אַתְּ יודעת זאת.

– ובכן?…

– ובכן, עלוב אני מאד.

היא השיבה מתוך השתַּתּפות:

– לבי אמר לי זאת, בקבלי את הטלגרמה ממך, ולפיכך באתי ובלבי גמרתי לשוב תֵּכף, אם אראה כי טעיתי.

ואחרי שתיקה קצָרה הוסיפה:

– ואחרי אשר איני שבה תכף, אולי אפשר לסַיֵּר את אחֻזתך. הנה שׂדֵרה יפה של תרזות שם, המרהיבה עיני. שם ירוַח לנו יותר מאשר בתוך הטרקלין.

הם יצאו. היא היתה לבושה בגדים מעין החבצלת, שהתאימו יפה כל־כך לירק־האילנות ולתכלת־השמים, עד כי נראתה בעיניו נפלאה כחזון נהדר ולוקח לב בחדושו ובפִתאֹמיותו. קומתה הגבוהה והישרה, פניה הצחים והרעננים, הלהב הקטן והצהבהב של שערותיה תחת מגבעת גדולה מעין החבצלת גם היא, שנוֹצה ארֻכּה של בת־יענה הקיפה אותו בהדר, זרועותיה העדינות ושתי ידיה האוחזות את הסוכֵך הסגור, והליכתה הישרה, הנכוחה והַגֵּאָה – כל אלה הביאו אל הגן הקטן הכפר הזה דבר שלא לפי טבעו, שלא נראָה כמוהו, שבא מארץ רחוקה, גבּוֹרה דגולה ונעלה, לקוחה מספור־אגדה, מחזון־משורר, מציור עשוי בידי וַטוֹ, שהמשורר או הַצַּיָּר שלח אותה אל הכפר להראות מה יפה היא.

מריול, בהתבוננו אליה ברעדה רבה מתוך כל אהבתו ששבה אליו, זכר את שתי הנשים, שראה בדרך למונטיני.

והיא אמרה לו:

– מי היא הנערה, אשר פתחה לי את הדלת?

– משרתת־ביתי.

– פניה אינם כפני.. אָמָה.

– לא. אכן נאה היא מאד.

– איפה מצאת אותה?

– במקום קרוב, בפֻנדק של אמנים, שהאנשים הבאים שם פגעו בכבודה.

– ואתה הצלת אותה מידם?

הוא התאדם וענה:

– ואנכי הצלתיה.

– אולי לטובתך?

– ודאי לטובתי, כי בוחר אני לראות במחיצתי פנים יפים מאשר פנים מכֹערים.

– וזהו הכֹּל שעוררה בלבך נערה זו?

– אפשר שעוררה בלבי עוד את החשק העצום לראות את פניך, כי כל אשה המושכת את עיני, לוּ אך רגע אחד, מוליכה את מחשבתי אליך.

– בחריצות רבה דבַּרת את דבריך! והיא, הֲתֶאהב את מצילהּ?

הוא התאדם יותר. במהירות הברק בא לו הרעיון, כי הקנאה תחבולה היא לקנות את לב האשה, ולכן גמר לשַׁקר רק למחצה.

הוא ענה אפוא בפקפוק:

– איני יודע כלום. אפשר הדבר. היא דואגת הרבה לי וכרוכה אחרי מאד.

מֹרַת־רוח קלה מאד שָׂמה בפי הגברת די־בּורן:

– ואתה?

הוא נעץ בה את עיניו שבערו באש־אהבה ואמר:

– אין דבר אשר יסיח דעתי מִמֵּך.

גם הדבור הזה יצא בחריצות, אך היא לא שָׂמה לב לו, עד כה נראה לה הדבור הזה כקול האמת שאין להרהר אחריה. אשה כמוה היש לה לפקפק בכך? ואמנם לא פקפקה, ודעתה נחה ולא הוסיפה עוד להגות באלישבע.

הם ישבו על שני כסאות־בד תחת צללי התּרזות, ליד הנחל השוטף למטה.

והוא פתח ושאל:

– מה היתה מחשבתך עלי?

– כי אֻמלל היית מאד.

– באשמתי או באשמתך?

– באשמת שנינו.

– ואחרי־כן?

– ואחרי־כן, כשהרגשתי בך, כי מזֻעזע אתה מאד, משֻׁלהב מאד, הרהרתי, כי אין טוב מאשר לעזבך קֹדם־כֹּל להרגיע רוחך. ואנכי חכיתי.

– לְמָה חכית?

– חכיתי לדבורך. קבלתיו והִנֵּני. ועתה נספר־נא כאנשים מיֻשבים. הנה כי־כן עודך אוהב אותי?… איני שואלת זאת מתוך גנדרנות… אני שואלת מתוך ידידות.

– אני אוהב אותך תמיד.

– ומה הן תביעותיך.

– האם יודע אני? בידך אני.

– הה! אני יש לי מחשבות טובות מאד עליך, אך לא אגלה אותן בטרם אשמע את מחשבותיך אתה. ספר לי אפוא על עצמך, את כל אשר עבר בלבך וברוחך למן היום אשר נמלטת.

– אנכי הרהרתי בך, זולת זה לא עשיתי כמעט דבר.

– כן, אך מה היו הרהוריך? מה טיבם? מה המסקנות שבאת אליהן?

הוא ספר לה על החלטתו להֵרָפא ממנה, על בריחתו, על בואו אל היער הגדול הזה, שלא מצא בו בלתי־אם אותה, על הימים שעברו עליו בזכרונות, על הלילות שהתענה מִקִּנאה; הוא ספר לה הכֹּל באֵמון־רוח גמור, מלבד דבר אהבת אלישבע, שלא הוציא עוד שמָהּ מפיו.

היא הקשיבה לו והאמינה, כי לא ישקר. ברי היה לה הדבר מתוך הרגשה, כי מושלת היא על נפשו, ולא רק על־ידי קול דבריו הנאמנים. והיא שָׂמחה מאד על נצחונה, על כִּבּושה השני, כי אָהבה אותה האשה מאד אחרי כל אלה.

אחרי־כן חש דאבון־לב בכל הדברים שאין להם סוף, ובדַבּרו מתוך התלהבות על כל יסורי־הנפש, שבאו לו בגללהּ, הוכיח אותה שוב בדברים מלאים השתפכות הלב, אך בלי חֵמה, בלי מרירות, – כי מרד בגורלו ונֻצח, – על חֹסֶר־כֹּחהּ להיות אוהבת.

והוא חזר ואמר:

– יש נשים, שאין בהן הכשרון למצֹא חן: אַתּ אין לך הכשרון לאהֹב…

היא הפסיקה דבריו, כי לבה היה מלא בנמוקים והוכחות:

– אבל יש לי, לפחות, הכשרון להיות נאמנה. האם היית אֻמלל פחות, אלו באתי, אחרי אהבתי אליך במשך עשרה חדשים, להתאהב היום באיש אחר?

הוא קרא:

– ובכן אפוא אי־אפשר כלל לאשה לאהֹב אך איש אחד?

אך היא השיבה בזריזות:

– אי־אפשר לאהֹב תמיד; אפשר רק להיות נאמנה. האם יעלה על דעתך, כי התעוררות החושים תִּמָּשך שנים רבות? לא, לא. בנוגע לרֹב הנשים בעלות־התאוה, בעלות התשוקות הסוערות, הארֻכּות או קצרות, הרי הן עושות פּשוט את חייהן רומַנים. גבּורים שונים עולים ובאים, מאורעות ומעשים מתחלפים ומשנים, וסוף־דבר בא בנוסחאות שונים. הדבר הזה שעשועים ותענוג להם, אני מודה בזה, כי הרשמים בראשית ובאמצע ובסוף הולכים ומתחדשים בכל פעם. אך בשעה שבא הקץ, בא הקץ… לו. התבין לרעי?

– כן, יש בזה מן האמת. אך איני מבין את היוצא מכל דבריך.

– היוצא מזה: אין אהבה קימת לארך ימים, כַּונתי אל אהבה בועֵרה, אוכֵלה, כזו שנפשך מתענה על־ידה. אני יודעת ואני מרגישה, כי מַשבֵּר של עִנוי, של ענוי קשה, גרמתי לך על־ידי… החֹרֶב של אהבתי והַשִּׁתּוּק של רגשותי. אך המשבר הזה יחלוף, אי־אפשר לו שֶׁיִּמָּשך לעולם.

היא שתקה. ומתוך צער שאל:

– ובכן?

– ובכן סוברת אני, כי אשה מיֻשבה ושוקטה כמוני תמצא בך מאַהֵב נעים מאד, מפני שבעל־נִמוס אתה במדה מרֻבּה. מה שאין כן, אלו היית בעל, נורא אתה. ואולם אין כלל, אי־אפשר שיהיו בעולם בעלים טובים.

הוא שאל בתמהון, נפגע קצת:

– למה לה לאשה להחזיק במאהב, שאינה אוהבת אותו או שחדלה לאהבו?

היא השיבה בזריזות:

– אני אוהבת על־פי דרכי, ידידי. אני אוהבת בישוב־הדעת – אך אוהבת אני.

והוא ענה נואש:

– זקוקה אַתּ לאדם, שיאהב אותך ושתכירי באהבתו.

היא השיבה:

– נכון הדבר. זאת אהַבתּי. אך לבי זקוק גם לחָבֵר קרוב. התענוג של הבל לשמוע תהלותי בקהל לא ימנע ממני את היכֹלֶת להיות מסורה ונאמנה ולהאמין, כי יש בידי לתת לאיש אחד משהו מגנזי נפשי, שמנעתי מאחרים: את חִבָּתי הנאמנה, את דבקות לבי, את אֵמון־רוחי, ובשכר זה אני מקבלת3 ממנו יחד עם כל אהבתו הרַבּה גם את הרגש היקר כל־כך והנעים כל־כך, כי לא בודדה אני. אמנם אין זו אותה האהבה, שאתה הוגה בה; אך גם זו יש לה ערך כל־שהוא!

הוא גחן עליה רועד מהתרגשות וגמגם:

– האם רצונך, כי אנכי אהיה האיש הזה?

– כן, כעבור זמן־מה, לאחר שיפוג מעט כאבך. ועד העת ההיא הִכָּנע וסבֹל מעט למעני מזמן לזמן. זה יחלוף. ובאשר כי סובל אתה בכל מקום, הרי טוב כי תהיה קרוב אלי ולא רחוק, האף אין זאת?

בחיוכה נדמָה כאומרת לו: “האמינה בי קצת”. וכאשר ראתה אותו רוטט מאהבה, הרגישה בכל נפשה מין נחת, מין סִפּוּק, אשר גרם לה אֹשֶׁר על־פי דרכה, כאשר יהיה מאֻשר הַנֵּץ בטוסו וברדתו על טרפו.

– מתי תשוב? – שאלה האשה.

הוא ענה:

– לוּ יהי… מחר.

– יָפֶה. מחר תסעד אפוא בביתי?

– כן, גברתי.

– ואני צריכה תֵכף לנסוע מזה – קראה האשה בהביטה אל השעון הקטן החבוי בגֻלת הסוכך.

– הה, למה זה תמהרי ככה?

– יען כי אומרת אני לנסוע במסע בחמש שעות. מֻזמנים אצלי לסעֻדה הרבה אנשים, הנסיכה דֵי־מַלטין, בּרנהויז, לַמַּרתּ, מַסיבַל, מַלטרי ועוד אורח חדש, מר די־שַׁרְלֵין, התַּיָּר ששב מהרי קַמבּוֹדג' אחרי מסע נפלא. בעיר אין משׂיחים אלא בו.

מריול חש רגע מועקה בלבו. כל השמות האלה זה אחרי זה גרמו לו כאב, כעין עקיצות הַגַּז. מלאות ארס היו.

– ובכן, – קרא, – אומרת אַתּ לצאת תֵּכף. התואילי לנסוע עמי יחדו דרך היער עד התחנה?

– בכל לבי, תן לי קֹדם ספל טה ומעט גלוסקאות.

בשעה שצריך היה להגיש טֵה בקשו את אלישבע ולא מצאוה.

– היא הלכה – אמרה המבשלת.

הגברת די־בּורן לא השתוממה על הדבר. באמת, מה הפחד שיכלה כעת המשרתת הזאת לעורר בלבה?

אחרי־כן עלו אל המרכבה, שעמדה לפני השער, ומריול צוה על הרַכּב לנסוע סחור־סחור בדרך העובר סמוך לעבִי־היער.

כאשר עברו תחת עֳפָאֵי האילנות הרמים, אשר פרשו צִלָּם השקט והפיצו את רעננותם ואת שירת הזמיר, תקף על האשה זה הרגש שאין להביעו, שהיֹפי הכּבּיר והטמיר של העולם מביאו דרך העינים אל הלב, והיא קראה:

– אֵלִי! מַה נָּאֶה! מַה טּוב, מַה יָּפֶה, מָה רַבּה המנוחה!

היא נָשמה מתוך אֹשֶר ורגש של חוטא המתוַדֶּה על עונותיו, כי נפשה היתה מלאה רֹך ועדן, והיא שׂמה ידה בתוך ידו של אנדרי.

אך הוא הרהר: “כן! הטבע כֹּחו גדול כמו בהר מיכאל הקדוש”; כי לנגד עיניו בחזון עברה הדרך, ההולכת לפריז. הוא נסע עמה עד בית־הנתיבות.

ובהִפָּרדה ממנו קראה:

– עד מחר, בשמונה שעות.

– מחר, בשמונה שעות, גברתי.

היא עזבה אותו ופניה קָרנו. והוא שב לביתו במרכבה מתוך נחת־רוח, מְלֵא־אֹשֶׁר, אך לבו דָאב עוד, כי הקץ לא בא עוד.

אך למה זה יוסיף להִלָּחם? אין בו כֹח עוד. היא לכדה את לבו בקסם לא נודע לו, בכֹח עולה על הכֹּל. הוא לא יִנָּצֵל ממנה גם כי יברח, לא יִפָּרד מעליה גם מרחוק ורק את פניה לא יראה, והדבר קשה לו מנשֹׂא. לא כן אם יעלה בידו להִכָּנַע קצת, כי אז יקבל ממנה, לפחות, את אשר הבטיחה לו, כי שַׁקר לא תשקר.

הסוסים עברו תחת האילנות, והרהור בא אל לבו, כי במשך זמן כל הפגישה הזאת לא עלה על דעתה כלל, לא היה בה הרצון להגיש לו פעם אחת את שפתיה. היא היא תמיד כמו שהיתה. עד־עולם לא יבוא שנוי בקרבה, וכל ימיו, אולי, יסבול על־ידה בדרך זו. זכרון השעות הקשות שעברו עליו, השעות של צִפִּיָּה, עם הרגש המר, כי עד־עולם לא יעורר בה את האהבה, לחץ שוב את לבו והביא אותו לָחוש ולפחד מפני המלחמות העתידוֹת לבוא ומפני היסורים שיבואו עליו מחר. ובכל־זאת קבל על עצמו את כל יסוריו ורק שלא תּאבד ממנו עוד הפעם, כי נכנעה נפשו לפני התשוקה הנצחית, שנהפכה והיתה בעורקיו למין תֵּאָבון נורא שאין להשׂביעו לעולם, שאכל את בשרו.

העִנויים האלה, שידע אותם בכל שעה שהיה שב לבדו מאוֹטֵי, באו עתה אליו והרעידו את גופו בשבתו במרכבה, שעברה תחת האילנות הגדולים והרעננים, ופתאם עלה בלבו הרעיון על־דבר אלישבע המצַפּה לו, זו הנערה היפה והרעננה, אשר לבה מלא אהבה ופיה נשיקות, ונפשו נרגעה. עוד מעט ויחבקנה בזרועותיו, ובעָצמו עיניו, לרַמות את עצמו כמו שמרמים אחרים, יערבּב מתוך שכרון החִבּוקים את זו שהוא אוהב עם זו שאוהבת אותו, ועל־ידי־כך תהיינה שתיהן לו. ברגע זה אמנם הגה לבו חִבָּה אליה, כי רגש של תודה על אהבתה ורגש של תענוג שגרמה לו חָדרו אל נפשו. האם לא תהיה לו הנערה הנחמדה הזאת בשביל אהבתו החרֵבה והיבֵשה למַעיָן קטן, למקור מים חיים, אשר ימצא העובר בַּמִּדבּר לעת ערב להשיב נפשו ולחזק כֹּחו?

אך כאשר נכנס לביתו, לא נראתה שם הנערה, ולבו חרד ופחד, והוא שאל את המשרתת השנית:

– הברי לך, כי היא יצאה?

– כן, אדוני.

ובכן יצא אף הוא, כי קִוה לפגשׁה.

כאשר פסע פסיעות אחדות, קֹדם שפנה אל הרחוב העובר לאֹרך העמק הקט, ראו עיניו לפניו בית־תפלה עתיק, גדול ונמוך, עומד על גבעה, ועל גבו מגדל־פעמון, והוא מסוכך על בתי הכפר הקטן כתרנגֹלת על אפרוֹחיה.

חשד קל, הרגשה טמירה הוליכה אותו. מי חקר שבילי לב אשה? מה היו הרהוריה, מה היו מחשבותיה? ואם חלף לנגד עיניה צִלהּ של האמת, אנה תבקש מפלט אם לא במקום הזה?

ההיכל היה שרוי בחשֵׁכה, כי ירד הערב, ורק נר־התמיד התלוי בקצה החוט האיר בארון־הקֹדש את תארו של המנחם האלֹהי. מַריול עבר בפסיעות קלות לאֹרך הספסלים. כאשר הגיע עד מקום־המשוררים, ראו עיניו אשה כורעת על ברכיה ופניה לוּטים בכַפות־ידיה. הוא קרב אליה, הכירהּ, נגע בכתפה. הם היו לבדם.

היא נבהלה מאד והחזירה ראשה.

היא בכתה.

והוא אמר:

– מה לך?

היא לחשה:

– בַּנתּי. אדוני יושב, יען כי היא גרמה לו צער. היא באה לקחת מזה את אדוני.

הוא גמגם, לבו התעורר על שהוא גרם צער לנערה זו.

– טועה אַתּ, חביבה. אמנם אני אומר לשוב פַּריזה, אך אנכי אקחך עמי.

היא השיבה באי־אמון:

– לא־אמת הדבר, לא־אמת!

– נשבעתי לך.

– מתי ישוב אדוני?

– מחר.

ובפרצהּ שוב בבכי, קראה ויִללה: “אֵלִי! אֵלִי!”

הוא שׂם ידו על מָתנה, הקימהּ, משך אותה, הוליכהּ אחריו מעל הגבעה בתוך צללי־הלילה; וכאשר באו עד שפת הנהר, ישב על העשב והושיבה על־ידו. הוא שמע דפיקות לבה, את נשימותיה הקצרות, ומתוך רגשות נֹחַם לחָצהּ אל לבו, דִבֶּר באזניה דברים נעימים, אשר לא דבּר אליה עד היום. ובהיות לבו רך מרחמים ובוער מאש־החשק, לא שקר לה ולא רִמה אותה; והוא שאל את נפשו, בהשתוממו על דבריו ועל הרגשותיו, איככה זה יכֹל לרעוד ככה מחמדה ומרגש בנחמו את הנערה מיגון אהבתה, והוא הן זה עתה רטט במעמדה של האשה האחרת, אשר לה יהיה עבד־עולם.

הוא הבטיח לה לאהבהּ מאד – הוא לא אמר “לאהוב” בקצור – לתת לה, סמוך לביתו, דירה נאה עם רהיטים נאים ועם משרתת לשרת לפניה.

היא נרגעה בהקשיבה לדבריו, ולבה האמין מעט־מעט, כי לא יכלה להעלות על דעתה, כי משקר הוא, בהבינה ובהכירה על־פי קולו, כי דבריו יוצאים מן הלב. ואחרי אשר נוכחה בקיום החזון המעַוֵּר, כי היֹה תהיה גם היא גברת, כי בא חלומהּ של נערה בת־עניים זו, משרתת בפֻנדק, אש היתה פתאם ידידה לאיש עשיר וטוב כזה – תקף עליה שכרון־החמדה, הכרת־הטובה והגאוה, אלה הרגשות שהתערבו יחד באהבתה אל אנדרי.

ובחבקה את צוארו בזרועותיה ובהעתירה נשיקותיה על־פניו לחשה:

– אהבתיך כל כך! אין לי בעולמי אלא אתה!

והוא מלמל ברֹך, בהשיבו לה נשיקות:

– חביבה, נערה חביבה!

היא שכחה כמעט לגמרי את בוא האשה הנכריה, אשר הביאה לה זה עתה צער רב כל־כך. ובכל־זאת עוד רחף בקרבה ספק קל, והיא שאלה בקולה המפֻנָּק:

– האמנם תאהבני כמו פה?

הוא ענה בלב בטוח:

– אֹהבֵך כמו פה!



  1. במקור נדפס “היוצר”, צ“ל: ”היוצא“. הערת פב”י.  ↩

  2. במקור נדפס “אח”, צ“ל: ”את“. הערת פב”י.  ↩

  3. במקור נדפס “מקבל”, צ“ל: ”מקבלת“. הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!