בפתח דברי אספר על חויה אישית קטנה, שהיא בחינת מפתח להבנת דרך מחשבותי אשר הוליכתני להתבוננות ועיון בחזיונות הקמאים.
בעת מלחמת העולם עשיתי מספר חדשים בשלהי הקיץ בכפר אשי מעל לספיאֶץ – בסביבה נהדרת. אחרי שנים רבות הייתי שוב בין הרים יחד עם ידידה אהובה עלי והרגשתי את עצמי מאושרת. מנותקות היינו מחברת-אנשים רגילה ודומה היה עלינו, שאנו חיות במחוז-אושר. בבוא הסתיו ובביתנו הקטן, שלא נתן להסקה, החל הקור לתת את אותותיו – עזבנו את הכפר ועברנו להתגורר בהילטרפינגן, מקום קטן ליד הטונרזי. “הנה הכנסיה שבאשי”, אמרה ידידתי בערב הראשון בצאתנו לשוח על שפת הים והראתה באצבעה על ההרים שממולנו. “הרי מכאן אין את יכולה לראות את כנסית אשי”, עניתי אני כמעט ברוגזה. היא בשלה, שכן הוא הדבר כאשר אמרה. אך שלילתי כ"כ חזקה היתה, שהביאתה במבוכה. למחרת נוכחתי לדעת, כי שם למעלה נראתה באמת כנסית אשי. נבהלתי-נבוכותי ועצבות עמוקה תקפתני. אשי – המקום בו הרגשתי את עצמי מנותקת ומורמת כמעט עד למרומי שמים – נשקף לכל האנשים כמות שהוא שוכן מעל לטונרזי, בבת-אחת סר קסמו.
לאחר שהסכנתי והשלמתי עם העובדה כהויתה לא יכולתי שלא לצחוק לי לעצמי, לעתים קרובות הייתי עולה מספיאץ לאשי בפחות משעה אחת. משך שבועות הייתי מביטה יום-יום אל הים הטונרי, איך יכולתי איפוא, לחשוב מחשבת-טעות שאני נמצאת בין הרים גבוהים?
ההרגשה, שאני מרוחקת מכל עמלם ויגיעם של אנשים, סנורה את עיני שלא לראות כל אשר מסביבי כהויתו הממשית, הייתי כחולמת או כמטורפת. כעבור זמן-מה הבחנתי לרגעים בשגיונותי ואז נתחור לי, כי אני שקועה ושרויה בעולם מיוחד שלי, שאני בראתיו אף יצרתיו לי. ואין אני רואה את העולם הכללי המשותף. אף אמרתי בלבי, שכל אדם ואדם חי פחות או יותר בעולם שהוא רק שלו. הרקליטוס צין, כי בהקיץ חיים אנו בעולם משותף ואלו בחלום פונה כל אחד ממנו, מעולם זה, אל עולמו שלו. רק עתה נתבררה לי משמעותם של דברים אלה.
מחשבות רבות ושונות נתקשרו בקרבי עם דבר זה. בתנאים הקרויים בפינו התנאים הנורמליים מבדיל כל איש בלי להרבות מחשבות והרהורים, בין העולם הכללי-משותף ובין עולמותיו הוא. בהקיצנו בבוקר משנתנו, או בעוררנו את נפשנו מהזיות ודמיונות-תעתועים, ברי לנו, כי החויה שכה חזקה עלינו השפעתה, לא היתה אלא חלום, ולא קשה לנו לחזור אל המציאות. יש אנשים שחלומותיהם נמשכים עוד שעה קלה עם בוא היום שיש להם לחלומותיהם משהו מכוחה וממראה של המציאות; אך בכל-זאת גלוי וידוע לבעלי-חלומות אלה, כי בחלום כרוכים ומעורבים דברים בטלים, שאין בהם ממש, בדברים שיש להם תוקף וממשות. לאומללים, המשוקעים בחלומותיהם עד כדי אי-יכולת להרגיש באי-ממשיותם, אנו קוראים משוגעים. הם נפרדו ופרשו מן העולם הכללי, תעו ואבדו בעולם הפרטי. לעתים אלה הם אנשים עקשניים, שואפי-שלטון, עומדים על דעתם ופועלים על-אף נגודו והתנגדותו של העולם הכללי: ולפרקים הם חלשים ואובדי-עצות המשליכים מנגד את כלי-זינם הדרוש למלחמת-החיים ומתכנסים ומסתתרים בחביון-חלומם. מי שאינו בקי, סבור, כי אפשר להוכיח בעליל לפורשים-מתבודדים כאלה את ערכו ושרירותו של העולם הכללי: סבור אתה, כי אין לך כסף ובהכרח יהא סופך לגווע ברעב? חושב אתה, שעליך לא לצאת את הבית כי בחוץ ירדפוך ויתעללו בך? לא ולא, יש לך כסף לרוב, אין איש אורב לך ואני מוכן ללוותך ולהיות לך למגן. נדמה, כי התגברו על הסתירה-הנגוד והכל שפיר: ברם, כעבור שעות מספר בלבד שוב התבצר השגעון במבצרו. שכן המתבודד-הפרוש אינו חפץ כלל להשתתף בעולם הכללי, או שאינו יכול עוד; בשבילו עולמו שלו הוא העולם הממשי, השריר, ואנשי העולם הכללי הם הם בעיניו התועים, שפרשו מן העולם האמתי, הממשי. הנגוד אל העולם הכללי יכול להפוך את חולה-הרוח לפושע, כשם שיש קרבה בין הפושע לבין חולה-הרוח. זכורני, שלפני שנים מספר רצח איש צעיר נושא-מכתבים, הנושא בתיקו גם כספים ובכסף הנשדד ערך הוא מסע לאיטליה יחד עם אחותו וכאשר נאסר וגם כאשר הורשע לא הרגיש כל חרטה; היה בעיניו כאומלל, אשר מארה רובצת עליו והיא שהביאתהו לנהוג כפי שנהג. מי שלא תנאים ונסבות חיצוניים, מצוקה או דוגמה רעה, דחפוהו ועשאוהו לפושע, כי-אם מפנימי-נפשו נדחף לזה, הוא, כנראה, רואה את עצמו במקומו הנכון בהיותו שרוי בעולמו שלו. אפשר שהשכלתו אינה מגעת לכדי כך, שיוכל להסביר לעצמו ולאחרים את ממשותו של עולמו, אבל לפי תחושתו כל אשר הוא עושה מותאם ליסודותיו ולתנאיו של עולמו.
סוג שלישי של בעלי-חלומות הם אלה שאנחנו רגילים לקרוא להם גאונים ומשהו משותף להם ולחולי-הרוח ולפושעים. מאז ומקדם הרגישו והבחינו, כי יש מעבר קל בין שגעוניות לבין גאוניות: הפרישות-ההבדלות מן העולם הכללי, ההשתקעות בחלומם – זהו הצד השוה שביניהם. אולם טיבם ומהותם של החולם ושל חלומו הם המפרידים-המבדילים בין אלה לאלה. שכן הגאוני עשוי לגבר כוחו ואונו הרוחניים ולחבר בכי-טוב את עולמו הוא עם העולם הכללי ואף לטבוע את החותם של עולמו העצמי-היחידי בעולם הכללי. לא כולם מצליחים בזה; לא גאון אחד נכשל במלחמתו ונופל שדוד, או-אז קרוב הוא לשגעון, או נחשב למשוגע, אם-כי, בתקופה מאוחרת יותר באים אחרים הקולטים את חלומותיו וכובשים בהם את העולם.
מתוך התבוננותי זאת צפה ועלתה לפני השאלה: אם כל אחד ואחד יש לו עולמו שלו, איך וכיצד מתהוה העולם הכללי? וכשהוא קיים, כיצד תובן העובדה, שהעולם הכללי אינו נהרס ונחרב מפעם לפעם ע"י בעלי-החלומות ועולמותיהם הנפרדים?
מאז ומשכבר הללו את מיסדי-הדתות, המחוקקים הגדולים, הכובשים, שאחדו שבטים ועמים, בני-אלים. מימי-קדומים מזהירים נגד עינינו שמות כמו משה, ליקורג, סולון, סירוס. בעלי שאר-רוח, אותם חולמים גאונים, הם הם שיצרו את עולם-התרבות הכללי שלנו – אישים גדולים, שצד שוה היה ביניהם ושיכלו לפעול במשותף על יסוד אחד ולהוסיף ולבנות עליו הרחב ובנה, אף-כי רבות בשנים ומאות בשנים הפרידו בין אחד למשנהו. העולם עומד על הסכם.
העולם מורכב מהרבה עולמות נפרדים, הצריך לרתכם ולחברם, למען יהיו ליחידה בת-קימה. היוצא מזה, שתמיד צפויה לעולם הסכנה של התפרקות והתפרדות ושל עלית כוחות הרסנים. התהליך של הדרדרות והתנונות מזה ושל התחדשות והתחברות מזה מתקים בדרך-כלל כמעט באורח בלתי-נכר; מחולליו הם מספר אנשים אמיצים, ישרי-לב, הנושאים ברמה את האידיאלים של עולם מאוחד לפרקים: ברם, לפעמים, כל הסכנה, שהטוב והמועיל יבטלו ויאבדו בים של חמס ורשע, מופיעים גדולי-הרוח שאנו יכולים לקרואלהם נביאים; אחים הם לקודמיהם בעלי שאר-הרוח והם המרימים את הקדושה המחוללת משפל מדרגתה ומחזירים את עטרתה ליושנה, מושכים אנשים אחריהם ומאחדים אותם מסביב לאלוהיהם.
לשם זה עליהם להיות הורסי עולם. ואם-כי עולם זה הוא עולם ללא אלוה, ואולי אף שטני, הרי בכל-זאת הוא רואה את המאחדים הגדולים כמחריבי משהו הקים ועומד ולכן הם גם נראים כחיבים בעיניו. בין באי-כוחו של העולם, הנחשב בעיני הנביאים למושחת, יכולים להיות אנשים חשובים, הסוברים כי עליהם לשמור על הקים ויתכן כי אלה ימשכו אחריהם כ"כ הרבה אנשים עד שהנביא יראה כפורש, כפולש פלילי, כמהפכן.
העולם עומד על הסכמה והתאמה ומכאן שהוא גם צפוי לתנודות ולתמורות. מה רבו הסטיות מהרעיונות היסודיים העיקריים אשר הביאו לידי התפתחותה של החברה האנושית וכמה עוד יהיו כאלה? כלום אין סטיות אלה עשויות להביא מהפכה שלימה בעולם כרוחם ובאות-נפשם של גדולי-רוח ההולכים איש בעקבות אחיו ואחת היא דעתם, אך הלוכם שונה, מחלומם של הנביאים מימים עברו ואותו הם מוציאים מן הכוח אל הפועל? היתכן שנוי כל הערכים?
לשאלה זו צריך היה לענות בחיוב, לו היה נכון מה שאמרתי קודם לכן, שהעולם הוא יצירתם של גדולי הרוח, אשר דעה אחת מוסכמת להם. ברם, הדבר הוא שגאונים אלה צריכים לבוא לידי הסכמה והתאמה לא רק בינם לבין עצמם, כי-אם גם בינם לבין רוח-הקודש, רוח-אלוהים. שכן הנביאים הראשונים לא באו אל האין והריק, נגלו להם חזיונות וגלויים, אשר השפיעו עליהם, ולאלה היו צרכים להסתגל, להתאים את עצמם, למען יוכלו ליצור ולבנות משהו המביא ברכה לכל, המקיף את הכל. חזיונות אלה הם חזיונות-בראשית שעליהם אמר גיתה, כי בהם מתגלה האלוהות, מאחוריהם היא שרויה ללא-אמצעי ובאמצעותם היא חודרת ובאה אל תודעתנו. החזיונות הקמאים, נקודות-אורה, שהראו לבוני עולם-הרוח שלנו את היסוד, הם הגבול – המחיצה בינינו לבין האור הגנוז, שאין לגשת עדיו, הם המסד. אפשר שיהרסו את בנין-העולם עד למסד, אך הוא יעמוד ויתקים ללא שנוי וללא תמורה – אלה הם הערכים שלא יחול בהם שנוי ולא תפול בהם תמורה.
אולי ימצא עוד מי שהוא, שירגיש בעצמו, בתוכו, את החפץ לבקש ולגלות את חזיונות-היסוד ולשאת את עיניו אליהם כאל מזלות וכוכבים שיאירו לנו, לספנים, בהיותנו בלב ים בסכנה גדולה ויראונו את הדרך להחלץ מן המצר. אולם אל יצפו לשלמות, כי אי-הסופיות של הדבר מצד אחד והמוגבלות של הכרתי וידיעותי מצד שני שוללים ממני את האפשרות לשאוף אליה. אדיר חפצי לדמות את חזיונות-היסוד בנפשי, לשערם כמוסיקאי ההוגה בנושא שהוצע לפניו. כך ולא אחרת צריך להתיחס אל מחשבותי והסתכלויותי שיובאו ויובעו להלן.
יש חזיונות-יסוד, המתגלים בטבע, ויש כאלה המתגלים ברוח, מן הראשונים אדבר בראשונה על המשפחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.