מאז היות בני-אדם עלי אדמות קימת משפחה. שני אנשים האוהבים זא"ז באים בברית-נשואין ונקשרים באדם שלישי, שהוא תולדות התחברותם. אהבתם של ההורים ליוצאי-חלציהם ושל הילדים להוריהם מאחדת את שלשתם גם כאשר הרגש, שקירב איש ואשה אהדדי, כבר חלף ועבר. ואפילו לא היה מעולם בין האיש ובין אשתו רגש, שאפשר לכנותו בשם אהבה, הרי גם בלאו-הכי החבה והחובה המשותפות הנודעות מהם לפרי-בטנם, יהוו קשר בל-ינתק בינם לבינם; השתיכותם זה לזו נשארת בתקפה גם באין עוד הקשר החיצוני.

חברת-אנשים ראשונה זו, שנוצרה ע"י הטבע, נחשבה מאז ומתמיד כתא גרעין ראשון לחבורות גדולות יותר ולכל סדר בכלל. עמי התרבות העתיקים ביותר, השוּמרים והמצרים החשיבו את המשפחה ואף חוקקו חוקים מיוחדים להגנתה.

המשפחה היא מולדתה ובית-טפוחיה של האהבה, אף עם זה – ואולי דוקא בגלל זה – רב חלקה גם ברע שבטבע האדם וקרוב לומר שיש לה למשפחה אופי דימוני.

ראשית תולדותיו של המין האנושי עומדת בסימן הרצח של הבל ע"י קין. בני יעקב נסו להמית את יוסף אחיהם, אשר יעקב אהבו מכולם. עלילות-זועה נתרחשו ונעשו במשפחת טנטלוס, אף התפשטו ועברו בירושה: אגממנון מקריב את בתו ומעורר בזה את איבתה של אמה ואשתו קליטמנסטרה. זו רוצחת אותו בעזרת אגיסטוס שממשפחת טנטלוס, המנצל את ההזדמנות כדי לנקום נקמה משכבר הימים. אורסט ממית את אמו כתגמול לרציחת אביו. מידיאה גם היא הורגת את יוצאי-חלציה, הואיל ובעלה עזבה והחליפה באחרת.

אך ליד אלה שהתאוה מעורת את עיניהם קימים האוהבים והנאמנים. אודיסיאוס, פנלופה ותלמך, יוסף הגומל לאחיו בנדיבות-לב תחת שנאתם, דוד שאינו מתנחם על בנו המתמרד, אנטיגונה המוסרת את נפשה למען הבא את אחיה לקבורה! באיזו גאוה מדברים גבוריו של הומירוס על אבותיהם ואלה שוב על בניהם! ילדים נחשבו כברכת ד', ערירות – מארת-אלוהים. כמצות כבוד האלים כן גם מצות כבוד אב ואם נמנתה על החוקים הבלתי-כתובים, שנתקדשו אצל היונים כשם שגם בעשרת-הדברות ראשונות הן מצוות אלה. המלה הוראתה גם חסידות, כלומר אהבת-אלוה, וגם אהבה השוררת בקרב המשפחה ושיש גם בה משום חסידות. רציחת שארי-בשר היתה אצל הגרמנים דבר שלא נשמע כמותו ושיכלו להבין רק במכת-עורון שהונחתה ע"י האלים, ובכל-זאת היה היו מקרי-רצח כאלה, וגם בזמן החדש מתרחשים סבוכים טרגיים ומתועבים: רצח מחמת קנאה, רציחת הבעל או האשה למען סכל התקשרות חדשה, רצח בילדים שנולדו שלא כדת וכדין ורציחת הורים בידי בנים תאבי-בצע. וכן יש ויש – ולא פחות גרוע – סבל מוצנע של נשים וילדים מחמת בעלים שכורים וגסים; התנונות אטית של בנות השבויות בביתן ברשותם של הורי צרי-לב. טפת הרעל, שהיא תולדה של החיים בכפיפה צרה אחת (הנובעת מחיי צוותא צפופים של המשפחה) – אין להתעלם ממנה ואין לבטלה, אך ככוחו המזיק של הרעל כן גם כוחו המרפא.

ראוי לצין, שלא הרי ההשפעה המזיקה של הזיקה והתלות ההדדיות ההדוקות כהרי הסכון והנזק של התרופפות המשפחה. בעת הקדומה היה בדרך כלל כל איש שורר בביתו כרודן. לראש-אב ברומא העתיקה נתונה היתה השליטה מוחלטת על אשתו, בניו ועבדיו, הרשות היתה בידו לענוש את בני-ביתו ואפילו להרגם. יכול שרודנות כזאת בתחום צר עוררה התנגדות או גררה תוצאות רעות אחרות, ברם אדרבא ולהפך – חיי המשפחה הרומיים היו בריאים, מאוששים וגדולה היתה הדבקות ההדדית של בני-המשפחה. חכמת הטבע (נ. א. השכל הפועל בטבע) דואג לבריות ומשוה אותן זל"ז בהעניקן להן את מתנותיה. באשר החכמה הזאת שולטת – שם נתנו על-ידיה חוק וגבול שאין לעברם בהרבה. אם לא האהבה מנעה מהגבר לנצל את זכויותיו שלא כראוי – או אז קם והיה הדבר מתוך רגש החובה או מיראת-שמים או מהתחשבות בדעת השכנים. גם לילדים הגדולים היתה זאת חובה נעימה ומובנת מאליה לשמוע בקול האב. כבוד האם לא נפגם בעקב היותה משועבדת לאביהם. למרות תלותה של האשה באבי-המשפחה – הרי בכל-זאת היו ברומי העתיקה מטרוניתות מכובדות ומשכילות, עלמות גאות ובנות-חיל, בחורים וגברים, שהיו פקידים וחילים זריזים ובעלי הכרה עצמית, אם-כי היו כפופים למשמעתו של האב כל ימי חייו.

באנגליה של המאה ה-17 היו בני משפחות פוריטניות רואים את הוריהם כנציגי אל, וע“כ היו ערב-ערב כורעים ברך לפניהם כדי לקבל את ברכתם. בזמן שלפני הנוצרי ובימיו של הנוצרי היה האב או היו ההורים בוחרים את בן-הזוג או בת-הזוג לבניהם ולבנותיהם ולהם עצמם לא נתן לבחור כאשר עם לבבם בלי הסכמת ההורים. ועם זה היו הבנים מרוצים בדרך-כלל אף כי במקרים רבים לא נענו ההורים למשאלותיהם. אמנם כן, רבו הנשים שהתנוונו או שהתפתחו באורח חד צדדי תחת אפטרופסותו המתמדת של גבר – האב, הבעל או הבן. אך למרות הכל יכלו נשים לנחול כבוד רב מאוד תודות לטוב-לב, ליופי, לחכמה, לעוז-רצון ולכוח-המעשה – ועל זה יעידו-יגידו השירה וסיפור-קורותיהם של כל העידנים וכל העמים. נזכיר כאן את ארטה Arete מלכת הפיאקים, שנודעה ביתרון סגולותיה עד כדי-כך, שטעוני עזרה פנו בראש וראשונה אליה, ולא אל המלך, כי כך היו בטוחים בחסותה. בעם ישראל יכלו נשים להיות שופטות, ז”א לעמוד בראש העם; כהניות היו נערצות מאד אצל היונים, הרומאים והגרמנים. וולדה ואלרונה זכו אצל הגרמנים להערצה אלוהית בגלל סגולותיהן הנבואיות. גם בקיאות בצמחים והשתדלויות לרפא חולים הרימו את קרנן של נשים. היו מקרים, שנשים הגיעו לעמדה חפשית ומכובדת דוקא בארצות ובתקופות בהן שרויות היו מבחינה חוקית בשפל המדרגה.

ברם, גם אם נביא בחשבון את כל הקשיים שמשפט-המשפחה הקפדני עלול לגרום לאשה, הרי גם אז עלינו לשאול, מה יכול היה להיות מעמדה של האשה מחוץ למשפחה. מן התכיפות והדחיפות, בהן החובה להתחשב באלמנות וביתומים הוחדרה למצפונם של עמים יש ללמוד, באיזו מדה היתה המשפחה לאשה למגן ולמחסה.

התרופפות הסמכות הזיקה למשפחה יותר מכפיה ולחץ. צביונם הישן המחמיר של חיי המשפחה דרשה מההורים, וביחוד מן האב, הכרת-אחריות, שרק לעתים רחוקות תתקים כמותה בחוג אחד לזמן ממושך. אך גם התנאים החיצוניים גוררים התערערות היחסים, וביתר יחוד את יקיצת הקץ על העבודה המשותפת. משפחת-אכרים ברומי העתיקה וגם במקומות אחרים הותה שותפות-עבודה. איש ואשתו, בניהם ובנותיהם, עבדיהם ושפחותיהם, כולם עמדו לרשות הבית, החצר והשדה. איש-איש ועבודה המיועדת לו. בגלל פעולותיה נשתותה האשה לבעלה, אם-כי לא זכתה בשויון מבחינה משפטית. העבודה המשותפת שמסוג אחד מביאה לידי שויון הדדי בנדון חשוב: אם אמנם גדול היה ההבדל הטבעי, החברתי והמשפטי, הרי בכל-זאת היו כולם שותפים לאותן משימות לאותו עניין ואף השכלתם אחת היתה. כיוצא בזה היה המצב במשפחות של בעלי-מלאכה בכפרים או בעירות, הואיל והאומנות קשורה היתה שם בעבודה חקלאית. לעומת זה נשתנו פני הדברים במשפחה האזרחית, ביחוד כתוצאה מזה שהגבר עובד עבודתו מחוץ לבית שלא בהשתתפותה של האשה, הצאצאים והעבדים. לאשה אין עוד עסוק מכניס; הבנים, אם בעלי-מקצוע הם, נעשית מלאכתם מחוץ לביתם. אמנם יכולה האשה למלא תפקיד נאה ויאה בחנוך הילדים ובעצוב דמותם וכן גם ביצירת תרבות ביתית וחברתית, אך בכל-זאת חסר לה היסוד של עבודה מפרנסת ומועילה בדרך בלתי-אמצעית. עם התפרקות שותפות-העבודה מתפרקת המשפחה במדה מסוימת. ובדרך-כלל מביאה ההתרחקות מהכפר לידי התרחקות מדרכי-הטבע. השפור שבחיי העיר גורר צרכים יותר גדולים והתרופפות המדות והנמוסים. היחס בין האשה לבין הבעל ובין הילדים וההורים נעשה חפשי יותר. בחירת בן-זוג או בת-זוג נתנת בידי הבנים והבנות, הגירושין נעשים קלים יותר. הבנים מצפים בכליון-נפש לשעה בה יוכלו להשתחרר לגמרי מלחץ-המשפחה, שאיננו עוד אלא מתון בעוד שלפנים השלימו ברצון עם הלחץ החזק ביותר. בזמנים כאלה נדמה, שאפשר לותר לחלוטין על המשפחה, לחסלה לגמרי. התפרקות המשפחה אות היא לאתחלתא של הימון החיים (הימון מלשון המון), שכן במשפחה נבדל היחיד מן ההמון ונודעת לו הערכה כפרט. ההמון והרוצה למשול בהמון שונאים את המשפחה ויראים ממנה כבית-היוצר של האינדיבידואליזם וכמבצרו. כאשר התחילה הפרוליטריזציה של המוני העם כתוצאה של התיסדות בתי-חרושת ותרבותם – או-אז ראה פסטלוצי את ההצלה בבתי האב, בשלטונה של אם-המשפחה. דעתו היתה, שהטוב נובע ובא מן היחיד, ושהיחיד יכול לבוא על טפוחו ותקונו רק במשפחה. במשפחה יש שימת-לב ליחודו של כל ילד וילד ובמקום שאין הדבר כן, שהרי במשפחות מטופלות בהרבה ילדים לא נתן להקדיש כ"כ הרבה תשומת-לב – שם נותן אופי המשפחה את אותותיו מאליו. הבית הוא מבצרה של המשפחה, הרשות שלמדינה אין שליטה בה. באירופה עוד מעידים פה ופה מגדלי-בתים מימי-הבינים על אפים הגאה והבטוח בכוחם העצמי של בוניהם. ויש שחצר בודדת-נדחת של אכר, החוסה בצל עץ כמי שמבקש מחסה בצל כנפי השכינה מעידה על הסתפקותו ושמחתו בחלקו של בעליה. בימים קדומים-רחוקים היה ביתו של אדם בן-חורין מקום-מקלט לפליטים, הואיל והכירה שמשה גם כמזבח.

אכן בחומת-מגן זו של האינדיבידואליזם נגלים גם צדדי-הצל שלו – סכנת ההתבדלות מכלל-העם. ככל שחזק יותר קשר האהבה ההדדית של בני המשפחה, כן גם גדולה יותר נטיתם להתרחק מאחרים ולהתנשא עליהם. כשם שבאי-אלו משפחות נוצר טופס מסוים של הדמות החיצונית, כך גם נוצרים תפיסת-חיים מיוחדת ודרך-חיים מיוחד, שפה עצמית, אופן מיוחד של דבורי-צחוק, בדיחות ורמזים. גאות המשפחה מוצאת ספוקה באפיה המיוחד של עצמה והוא הופך לקנה-המדה, שלפיו מבדילים בין דברים של מה בכך ובין דברים המתקבלים על הדעת. לשם התחתנות נתנת עדיפות לקרובי-משפחה ועל-ידי-זה עוד מתגבר ומתבלט יותר האופי המשפחתי המיוחד עד שילך ויסתאב, ברם, גם כאן נגלית שוב השגחת הטבע. היצר החברותי עומד בפני ההתבדלות מתוך יוהרא. ולא עוד אלא שדוקא במשפחות מיוחסות ומכובדות מתעורר הצורך בדם זר שיש בו כדי להשלים ולהרחיב. ואפילו המשפחה מיצרת ומספקת לעצמה את רוב התצרוכת, הרי בכל-זאת זקוק האדם האחד לעזרתם של אחרים, עליו להתמודד עמהם והם גם עולים עליו מבחינה זו או אחרת. לא אחת יקרה שלב חם או הגיון רב יפרוץ את גבולות המשפחה כפי שזה מתואר כ"כ יפה ברומן “כסף ורוח” של ירמיאס גוטהלף: לאחר שהגבורה גדלה וטפחה את יוצא-חלציה ודאגה לספוק צרכיהם חורגת היא מחוג המשפחה ומתה ממחלה שנדבקה בה בטפולה בילדים זרים. וכך התרחבה המשפחה והיתה לחבורה, לעדה, לכפר, למחוז והתחומים הלכו והתרחבו יותר ויותר. ראשונה היא המשפחה בין הקבוצות ההופכות את ההמון נעדר-הצורה לעם מסודר לחלקיו – לשכבותיו. אמנם, יש בה במשפחה משום בדול, אך עם זה היא הנה תא, שאליו מצטרפים תאים נוספים במספר הולך ורב ובהקף גדול והולך. היא מחנכת פרטים, יחידים, אך היחידים נמצאים בכל-זאת בחוגם של אחדים שבינם לבינם קימים – ולא מעט – נגודים וסתירות, ומתוך זה היא מחנכת את עצמה להסגלות, לקבלת מרות ולהתחשבות, להגנה על גוף גדול יותר.

יש להניח, כי בתנאים בלתי-נוחים תתפרק המשפחה מתוכנה או ששלטון רודני יבטלה למען אידיאלים של המון או של הלאמה (מידון) Vermassung oder Verstatlichung. אך כבר הוכח, שבמקום שחושבים כי אבד הכלח על המשפחה – שם צפה היא מבלי משים ועולה שוב, אם לשם חסכון ואם מתוך זיקה טבעית. הוצרות תא כזה הכרחית היא ונכרת אפילו במקום שקים רבוי-נשים הנוגד בהחלט חיי-משפחה. גם אם לפרקים מסתתר הכוכב הקדמון, אשר השם משפחה קורא לו, הרי הוכח יוכיח את נצחיותו בהופיעו שוב להעניק את אורו וחומו.

בראשיתו של הזמן הקדום לא שוערו חיי איש ואשה מחוץ לנשואין. לפי חקירות חדשות יש להניח, שבמות גבר כרוק נתנה לו אשה אחרי מותו ונגזר עליה ללכת אחריו בדרך כל הארץ. בעבר לא רחוק עוד נהוג היה בקרב עמים סלוויים, שבהלויתם של אנשים צעירים שהלכו לעולמם בהיותם רוקים נמצא עלם או עלמה נמצאה, שהיו כאלו בן-זוג או בת-זוג של המת ביום מותו. ויש לשער, שמנהג זה שריד הוא ממה שנהוג היה לשיא כל אדם שמת ברווקותו. כיוצא בזה נחשב כזכר למנהג עתיק ביותר מה שנהגו ביון העתיקה להעמיד כד-מים מסוג מסוים על קברם של בחור או בתולה, כפי שהיו משתמשים בכדים לרחיצה לפני החתונה. כדים אלה נחשבים כסמל לפעולה שהיו קימים ושנעלם ממנו פשר הדבר.

יפלא איפוא בעינינו, שאם-כי לנשואין נודעה הערכה כללית חיובית ביותר בכ"ז בא אחד מן האישים בעלי הרוח הגדולים ביותר, השליח פאולוס, ומשבח ומפאר את הרוקות. אמנם, הוא היה צודק ורחב-לב כדי להביא בחשבון את כשרו ונטיתו של כל אחד ואחד ולהכיר בערכם ובמעלתם של הנשואין, אך עם זה הוא עצמו היה שרוי בלא אשה ורגיל היה להביע את נטיתו המיוחדת לרוקות, טעמו ונמוקו היו בנסותו להוכיח, כי הנשואים משרתים את העולם ואלו הבלתי-נשואים עובדים את אלוהים. אין להתעלם מנכונותה של דעה זו, המתאמתת שוב ושוב בכל עת ועידן. בגלל החובה והחפץ לדאוג לאשה ולילדים נעשה הנשוי תלוי במדינה, בקבלן, בקהל ובמעבידים למיניהם. הרוק איננו תלוי באחרים ויכול להקדיש את כל כוחו לדבר הישר והכשר בעיניו. בהסתמך על דברי פאולוס יצרה הכנסיה מעמד, שקבל על עצמו עול של צנעות ועניות, למען יוכלו להתמסר אך ורק לעבודת-האלוהים. אמנם כן, הסגוליות הפנימית היא היא הקובעת והמכרעת, ותמיד גם בין אנשי-רוח חילוניים וגם בין כוהני-דת יש כאלה המעדיפים את נוחותם על המאבק, בעוד שבין נשואים חילוניים ישנם עובדי-אלוהים, כלומר כאלה הממלאים אחרי צוויי מצפונם, אך בכל-זאת יש להצדיק את הרוקות של כוהני-הדת הקאתוליים ולהכיר, שיש בה טעם ושחר. מכל מקום בעת הצורך תעמיד הכנסיה הפרוטסטנטית מתוכה לוחמים ומוסרי-נפשם לא פחות מן הכנסיה הקאתולית. גם אין לשכוח, כי הנשאר רוק, כדי להתמסר כולו לעבודת-אלוהים, יצא הוא עצמו ממשפחה, ואפשרי שנחל את הלך-רוחו מאמו או מאביו. בהמשך למשפט, שהרוק יכול לעבוד את עבודת הבורא נתן לומר שאם לא יעשה כן, כי אז ישמש את השטן. האהבה שבין איש לאשתו ולכל לראש האהבה ליוצאי-חלציו היא הגואלת את האדם באורח טבעי מידי השטן של אהבה עצמית. הבלתי-נשוי, אף בהשתיכו לגוף דתי, אנוס ליצור לו את החוג, בו יוכל להביא לידי גלוי את צורך האהבה השוכן קרבו ואם יעלה הדבר בידו – או אז ישפעו מתוכו שפעי-ברכה.

בהיות המשפחה תולדתה של אהבה והורתה של אהבה גם-יחד, על-כן, בכוח קשר-השלימות של האהבה ועקב היותה בית-טפוחיה של האישיות, היא גם מעוזה של הדת. בימי-קדם היתה המשפחה שותפות של פולחן. כאשר המדינה לא היתה עדין קימת ועבודת-אלוהים פומבית מקוימת מטעם המדינה טרם תהיה – אז היה האיש בן-החורין הכוהן שעבד את אלוהיו בביתו. האח, מרכז הבית, שמש גם מזבח, האש הבוערת באח היתה האלוהות ואש-הקרבן גם יחד. בימי ההיסטוריה שרדו רק אגדות וכל מיני מנהגים כזכר לפולחן-האש, ברם, עד היום הזה קים עוד בארצות מסוימות פולחן האבות הקדמונים, הערצתם-אלוהם של דורות עברו.

“האם האב לא אל הוא תמיד?” אומר גתה. אבא ואמא בעיני הילדים יצורים דמויי-אל הם, בהם תלויים, הם מאחלים ומעניקים להם כל טוב, אבל הם גם שופטים ועונשים אותם. הם היו מעולם ויהיו עד עולם. הקטן גדול הוא בעיני הילד ובאשר יאהב רואה הוא את הלקוי בשלם. כוחה המקרין-המאציל של האהבה מעלה את ההורים והופכם ליצורים שלא מעלמא-הדין – ומאידך גיסא באהבתם לצאצאיהם חשים ההורים את החויה – הספוק של רחמים מלאים ללא כל אנוכיות של מחילה וסליחה על הכל, של נכונות עילאית למסירות-נפש. אבא ואמא שבחייהם היו שליטי הבית והמשפחה ושומריהם – אחרי מותם, ממרחק אין סוף, הם נעשים מגינים רבי-יכולת. געגועי הבנים ואמונם עומדים בהתאם לחפצם של ההורים להיות תמיד לעזר ולהועיל לבניהם. פולחן האבות נפוץ היה לא רק בקרב עמי הזמן העתיק, כי-אם גם בקרב העמים הטבעיים, ואצל אלה האחרונים נוהג הוא במדה מסוימת עד היום גם אם עברו לנצרות. יש מהם שאחרי מות אחד מאבותיהם מעמידים הם תמונות מחוטבות שלו או תמונות של תנינים – בתור כאלה, לפי דעתם, ממשיכים ההורים לחיות – ומשאלתם היא, שנשמות האבות ייכנסו לתוך התמונות. אם יקרה הדבר, כי-אז ישמרו את התמונות בסוכתם. גם הרומאים העתיקים נהגו כך, העמידו את תמונות אבותיהם באחד מחדרי ביתם והעריצון כאלים. משפטן רומאי כתב ספר על אלים, שמוצאם מנשמות בני-אדם. הערצת האבות הוא הרגש הדתי היחיד בעל אופי אישי. כאשר עשו הישועים את נסיונותיהם הראשונים בעשית נפשות לנצרות מצאו, כי פולחן-האבות מושרש עד כדי כך שאין להם להלחם בו. הפרסים קראו לאבותיהם המתים בשם הרוחות הקדושים ויחסו להם עוז והדר, המשפיעים על זרימת המעינות, פריחת הפרחים, גמילת הפרי ועל מהלך השמש, הירח והכוכבים במסילתם. הם הקריבו להם קרבנות כמו לאלים. חובת הבנים לקבור את הוריהם המתים כמצוה ולהקריב להם את הקרבנות המקובלים – ברומי העתיקה היה זה הקשר האמיץ שלכד את המשפחה, קשר דור לדור, רתקה לכברת-האדמה, שבה שכנו אבותיהם, ובתוקף זכות מקודשת גם הפריד בינה לבין המדינה.

כל העמים והלשונות מכנים את אלם בשם אב ויש גם שקוראים לו אב זקן. ברם אין מזה ראיה לדבר, שאבהות הביאה לרעיון-האלוהות ואהבת-הילד לאהבת-אלוהים. אך בכ"ז יש בזה משום אות וסימן לקרבה שבין האהבה המתפתחת במשפחה לבין הדת.