ר' אלעזר היה הולך לראות פני ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא חמיו ור' אבא היה עמו. והיה טיעָא¹ אחד מחַמֵר² אחריהם. אמר ר' אבא:

– נפתח פתחי התורה, שהרי השעה והזמן מוכשרים לנו לתקן עצמנו בדרך.

פתח ר' אבא ודרש על קדושת יום השבת. אותו טַיְעָא שאל שאלות שונות על דבריו והוא השיב לו. לבסוף הכיר ר' אליעזר בטיעא, שיש אִתו דברים חדשים וצִוה, שהוא בעצמו ישיב על אחת מן השאלות שלו. אז פתח אותו טיעא וגלה להם רזי תורה, אשר עד אז היו נעלמים מהם. ירדו ר' אלעזר ור' אבא מחמוריהם ונשקוהו. אמרו:

– כל החכמה הזאת יש אִתך ואתה מחמר אחרינו!

אמרו לו:

– מי אתה?

אמר להם:

– לא תשאלו, מי אני, אלא אני ואתם נלך ונעסוק בתורה, וכל אחד ואחד מאתנו יאמר דברי חכמה להאיר לנו את הדרך.

אמרו לו:

– מי נתן לך לילך כאן ולהיות מחַמר?

אמר להם:

– אות יוד עשתה קרב עם שתי האותיות כף וסמך להתחבר אתי יחדו³. כף לא רצתה לבֹא ולהתקשר מאחרי שלא יכלה להיות רגע אחד, מחוץ למקומה⁴. סמך לא רצתה לבֹא, בכדי שתסמוך נופלים, שהרי בלי סמך (סומך) אין הנופלים יכולים להתקַיֵם⁵. באה אלי יוד. נשקה לי וגִפפה⁶ אותי. בכתה עמי ואמרה לי: “בני, מה אעשה לך? אבל הרי אני עולָה ואתמלא כמה טוב ואותיות טמירות, עליונות ויקרות. אחר כך אבֹא אליך ואסמוך אותך ואתן לך ירושה של שתי אותיות, שהן עליונות מכֻלן, והן “יש”, יוד עליונה ושין עליונה, ויהיו לך אֹצרות מלאים כל, ובגין כך, בני, לך והיֵה מחַמר”⁷. ועל כן אני הולך בכך.

שמחו ר' אלעזר ור' אבא ובכו ואמרו:

– לך, רכב אתה ואנו נחַמֵר אחריך.

אמר להם:

– ולא אמרתי לכם, שפקֻדת המלך היא, שאהיה מחַמֵר, עד שיבֹא אותו שיחַמֵר אחרי חמורי?

אמרו לו:

– הרי את שמך לא הגדת לנו, ומקום מושבך מהו?

אמר להם:

– מקום מושבי טוב הוא ונחמד לי. הוא מגדל אחד גדול ויקר, הפורֵח באויר, והדרים במגדל זה הם קודשא בריך הוא ועני אחד⁸, זהו מקום מושבי וגליתי ממנו ואני מחַמֵר.

נסתכלו בו ר' אלעזר ור' אבא והוא הטעים⁹ להם את דבריו שהיו מתֻקים כמָן ודבש.

אמרו לו:

– שם אביך אם תאמר ננַשק עפר רגליך.

אמר להם:

– אמאי? אין דרכי בכך להתגאות בתורה. אבל אבי דירתו היתה בים הגדול, והוא היה דג אחד, שהיה סובב בים הגדול מצד זה לצד זה והיה גדול ויקר ועתיק יומין, עד שהיה בולע כל שאר דגי הים, ואחר כך הוציא אותם מקרבו חיים וקַיָמים ומלאים כל טוב העולם, ושט בתקפו בכל הים ברגע אחד, ואותי הוציא משם מהר כחץ ביד איש גבור והצפין אותי במקום, אשר אמרתי לכם והוא שב למקומו ונסתתר באותו ים.

התבונן ר' אלעזר בדבריו ואמר לו:

– אתה הוא בנו של בוצינא קדישא. אתה הוא בנו של ר' המנונא סבא¹⁰, בנו של מאור התורה ואתה מחַמֵר אחרינו!

בכו יחדו ונשקוהו והלכו.

אמרו לו:

– האם ניחא לך לגלות לנו את שמך?

אבל האיש, תחת הגידו להם את שמו, אמר להם רמזים על אביו וגִלה סודות הפסוק “ובניהו בן־יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל”¹¹ וכו‘. נפלו ר’ אלעזר ור' אבא לפניו על פניהם. אדהכי ואדהכי¹² לא ראו אותו. נסתכלו לכל עבר ולא ראוהו. ישבו ובכו ולא יכלו לדבר זה לזה. לאחרי שעברה שעה אחת אמר ר' אבא:

ודאי זהו מה ששנינו, שבכל הדרך שהצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, באים אליהם הצדיקים מן העולם הבא. ודאי זהו ר' המנונא סבא, שבא אלינו מן העולם הבא לגלות לנו את הדברים האלה, ועד שלא הכרנוהו הלך לו ונעלם מאתנו.

קמו והיו רוצים לחַמֵר את החמורים, ולא הלכו. רצו עוד הפעם לחַמֵר והחמורים לא הלכו. נתחלחלו ועזבו שם את החמורים, ומאותו היום ואילך קראו למקום ההוא “מקום מכת החמורים”.

פתח ר' אלעזר ודרש בשבחם וגדֻלתם של הצדיקים לעולם הבא. פתח ר' אבא ואמר:

– “ואמר מנוח אל אשתו: מות נמות, כי אלֹהים ראינו”¹³ – אף על גב שמנוח לא ידע מה מעשהו של המלאך שבא אליו, אמר: הואיל דכתיב “כי לא יראני האדם וחי”¹⁴, ודאי אנו ראינו ובגין כך מות נמות, ואנו ראינו וזכינו לאור זה, שהיה הולך עמנו ונתקַיֵם בעולם, שהרי קודשא בריך הוא שלחהו אלינו להודיע לנו רזי החכמה שגלה. זכאי חלקנו!

הלכו. באו להר אחד והשמש היתה נוטה לערוב. התחילו ענפי האילנות של ההר לקשקש זה בזה ואמרו שירה.

עודם מהלכים שמעו קול עצום אחד, שהיה אֹמֵר:

– בני אלהים קדושים, המפוזרים בין החיים בעולם הזה, בוצינין בני מתיבתא¹⁵ ! הקבצו למקומותיכם להשתעשע עם אדוניכם באורַיְתא.

נתחלחלו ר' אלעזר ור' אבא ונצבו על מקומותיהם וישבו. בנתים יצא קול כבראשונה ואמר:

– סלעים חזקים, פטישים עצֻמים¹⁶ ! הרי בעל הגַוָנים, הרוקם ציורים, עומד על כסא כבודו! הקבצו והכנסו!

באותה שעה שמעו קול חזק ועצום של ענפי האילנות, שהיו אומרים:

– “קול ה' שֹׁבר ארזים”¹⁷.

נפלו ר' אלעזר ור' אבא על פניהם ואימה גדולה נפלה עליהם. קמו בבהלה והלכו ולא שמעו כלום. ירדו מן ההר והלכו. כשבאו אל ר' יוסי בן שמעון בן לקוניא, ראו שם את ר' שמעון בן יוחאי. שמח ר' שמעון אמר להם:

– ודאי דרך של נסים ואותות גדולים עברתם, כי אני נרדמתי עכשו וראיתי אתכם ואת בניהו בן יהוידע, ששלח לכם שתי עטרות על ידי סבא אחד לעַטר אתכם בהן. תו, שראיתי פניכם משתנים.

אמר ר' יוסי:

– יפה אמרו, שחכם עדיף¹⁸ מנביא.

בא ר' אלעזר ושם ראשו בין ברכי אביו וסח לו את המאֹרע.

נתחלחל ר' שמעון ובכה. אמר:

– “ה' שמעתי שמעך יראתי”¹⁹ – פסוק זה חבקוק אמר אותו בשעה שראה את מיתתו ואלישע החיה אותו. חבקוק היה בנה של האשה השונמית, אשר מת ואלישע הנביא החיהו, והוא נקרא בשם חבקוק משום שני החבוקים²⁰ של אמו בשעה שנולד ושל אלישע בשעה שהחיה אותו. אמר חבקוק: “שמעתי שמעך יראתי – שמעתי מה שהיה לי, שטעמתי מאותו העולם ויראתי”. התחיל לבקש רחמים על עצמו ויאמר: “ה', פעלך בקרב שנים, חייהו”²¹ – פעלך, שפעלתי לי “בקרב שנים” יהיו “חייהו” – החיים שלו, של פעלך, שהשבתני לתחיה.

בכה ר' שמעו ואמר:

– גם אני ממה ששמעתי יראתי מפני קודשא בריך הוא.

הרים את ידיו ממעל לראשו ואמר:

– את ר' המנונא סבא, מאור התורה, זכיתם לראות פנים אל פנים, ואני לא זכיתי לראותו!

נפל על פניו וראה את ר' המנונא עוקר הרים ומדליק נרות בהיכלו של המלך המשיח. אמר לו ר' המנונא:

– רבי, בעולם הבא תהיו כל גדולי התורה שכנים לפני הקדוש ברוך הוא.

מאותו היום ןאילך היה ר' שמעון קורא לר' אלעזר ולר' אבא “פניאל”, כמה שנאמר: “ויקרא שם המקום פניאל”, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי"²².

(הקדמת ספר הזוהר, ה – ז).