תנו רבנן:
כשחלה ר' אליעזר הגדול, אותו יום ערב שבת היה, והושיב לימינו את הורקנוס בנו, והיה מגלה לו עמֻקות ונסתרות. ובנו לא היה מקבל בדעתו את דבריו, כי חשב, שהוא מטוֹרף1 בדעתו. כיון שראה אחר כך שדעתו של אביו מיושבת עליו, קבל ממנו מאה ושמונים ותשעה רזים עליונים. כשהגיע לאבני שיש2 שהן מתערבות במים עליונים, בכה ר' אליעזר ופסק לדבר דבריו, אמר:
– עמוד שם, בני!
אמר לו הורקנוס:
– אבא, למה?
אמר לו:
– ראיתי שבמהרה תחלוף מן העולם.
עוד אמר לו:
– לך ואֱמור לאמך, שתניח את התפִלין שלי במקום גבוה ואחרי שאסתלק מן העולם ואבוא כאן לראותם, לא תבכה.
עודם יושבים נכנסו חכמי הדור לבקרו. קלל אותם על שלא באו לשמשו, דתנינן: “גדולה שִׁמושה יותר מלִמודה”3. כשבא ר' עקיבא אמר לו:
– עקיבא, עקיבא! למה לא באת לשמשני?
אמר לו:
– רבי, לא היה לי פנָאי4.
קצף. אמר:
– תמה אני עליך, אם תמות מיתת עצמך5.
קִלל אותו, שמיתתו תהיה קשה ממיתת כֻלם.
בכה ר' עקיבא ואמר לו:
– רבי, לַמדני תורה!
פתח ר' אליעזר פיו במעשה מרכבה6. באה אש והקיפה את שניהם. ואמרו החכמים:
– שמע מינה: אין אנו ראוים וכדאים לכך.
יצאו לחוץ וישבו שם. היה שם מה שהיה והאֵש הלכה לה. ור' אליעזר לִמד אותו ב“בהרת עזה” 7שלש מאות הלכות פסוקות ושתי מאות ושבעה עשר טעמים של פסוקי “שיר השירים”, והיו עיניו של ר' עקיבא יורדות מים, וחזרה האש לקדמותה. כשהגיע לאותו פסוק: “סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני”8, לא היה ר' עקיבא יכֹל לסבֹל, והרים קולו בבכי וגעה, ולא היה מדבר מאימת השכינה שהיתה שם. הורהו כל העמֻקות והרזים העליונים הנמצאים ב“שיר השירים” והשביעהו, שלא ישתמש בשום פסוק ממנו9, בכדי שלא יחריב הקדוש ברוך הוא את העולם בגללו, כי אין רצונו, שתשתמשנה בו הבריות מרב הקדֻשה שיש בו.
יצא ר' עקיבא וגעה ועיניו נזלו מים, והיה אומר:
– וַי, רבי, וי, רבי! העולם נשאר יתום ממך.
נכנסו כל שאר חכמים אליו ושאלו אותו, והוא השיב להם.
היתה השעה דֹחקת10 לר' אליעזר. הוציא שתי זרועותיו ושם אותן על לבו, פתח ואמר:
– הוי עולם, עולם עליון! חזרת להעלות ולגנוז כל אור וכל מאור! וי לכן, שתי זרועות, שתי תורות11, שתשתכחנה היום מן העולם! (דאמר ר' יצחק: כל ימיו של ר' אליעזר היתה ההלכה מאירה מפיו כביוֹם שנתנה בהר סיני).
אמר:
– תורה למדתי וחכמה הבינותי ותלמידי חכמים שִׁמשתי, ואִלו יהיו כל בני אדם סופרים, לא יוכלו לכתוב כל אשר למדתי והבינותי, ולא חסרו תלמידי מחכמתי, אלא ככחל והבינותי, ולא חסרו תלמידי מחכמתי, אלא ככחָל12 בעין, ואני לא קבלתי מרבותי, אלא כמי ששותה מהים הגדול. –
את דבריו האחרונים לא אמר אלא לתת כבוד לרבותיו.
והיו החכמים שואלים אותו הלכה בדבר הסנדל של היבם13, עד שיצאה נשמתו ואמר: “טהור”.
ולא היה שם ר' עקיבא. כשיצאה השבת מצא אותו ר' עקיבא מת. קרע את בגדיו ושרט את כל בשרו ודמו ירד ונזל על זקנו. היה צָוַח ובכה. יצא לחוץ ואמר:
– שמים, שמים! אִמרו לשמש וללבנה, שהאור אשר האיר יותר מהן, חָשך.
(וירא, מדרש הנעלם צח, צט).
-
מטוֹרף – מבולבל. ↩
-
אבני שיש – רמז לקרקע גן העדן של מעלה. ↩
-
גדולה שמושה וכו' – שמוש התורה (תלמידי חכמים) חשובה מלמוד התורה. ↩
-
פנאָי – זמן פנוי מן העבודה. ↩
-
תמה אני וכו' – אני מפקפק, מסופק בדבר, אם תמות מאליך ולא בידי אדם. ↩
-
במעשה מרְכבה – במרכבה שראה הנביא יחזקאל. ↩
-
“בהרת עזה” – מין צרעת הנזכר בסדר “תזריע”. ↩
-
שיר השירים ב, ה. ↩
-
שלא ישתמש בשום פסוק ממנו – שלא יעשה דבר בשום פסוק מספר “שיר השירים”, המכיל רזים גדולים, שהיודע אותם יכֹל לעשות בהם נפלאות. ↩
-
השעה דֹחקת – שעת מותו מהרה לבא. ↩
-
שתי זרועות, שתי תורות – שני עמודי עולם, שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ↩
-
כחל – אבק דק העשוי לריסי העינים ליפותם. ↩
-
הסנדל של היבם – הנעל של היבם, הנותן חליצה ליבמתו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.