ר' אבא ור' יוסי קמו בחצות הלילה ועסקו בתורה. כשישבו ראו צל אחד שהיה הולך ושב, הולך ושב בתוך הבית. אמר ר' אבא:

– יוסי בני, אספר לך מה שהיה לי עם בוצינא קדישא. פעם אחת היינו הולכים בבקעת אונו והיינו עוסקים בתורה כל אותו יום ומרוב חום השמש ישבנו בחור אחד שבתוך סלע. אמרתי לו: מה זאת, שבכל שעה שהחוטאים מתרבים ודינים שורים בעולם, הזכאים שבתוך החוטאים לוקים עליהם, שהרי הכי תנן: “בעון הדור קדושים וצדיקים נתפסים” – אמאי? האם משום אותם שאינם מוכיחים את בני העולם על מעשיהם? הרי כמה מהם מוכיחים אותם ובני דורם מקבלים מהם תוכחה! ואם משום שלא יהיה מי שיגן על העולם? ימותו הרשעים ויהיו נתפסים בעוֹנותיהם, שהרי חדוה לצדיקים באבוד רשעים! אמר לי: בעוֹן הדור בודאי שהצדיקים נתפסים. אבל כשהם נתפסים במחלות או ביסורים, מתכפרים כל עוֹנות העולם. מנלן? מכל אברי־הגוף: בשעה שכל אברי הגוף הם בצרה ומחלה גדולה שורה עליהם, צריך ללקות אבר אחד, בכדי שכל האברים יתרפאו. ומי האבר הזה? הזרוע, שמקיזים ממנה דם, ואז באה רפואה לכל אברי הגוף. אוף הכי בני העולם הם אברים ובשעה שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת רפואה לעולם, הוא מלקה צדיק אחד שביניהם ובזה הוא נותן רפואה לכלם, וצדיק זה זוכה לשלטון גדול בעולם הזה ובעולם הבא. אמרתי לו: אִלו לא היו צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, היו דבריך מובנים. אבל יש צדיק הכא ויש צדיק הכא. לזה יש מחלות ויסורים ולזה יש כל טוב העולם! אמר לי: באחד מהם, או בשנים סַגי, כי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה להלקות את כל הצדיקים, כמו שאין מן הצורך להקיז דם, אלא מזרוע אחת, בכדי לתת רפואה לכל אברי הגוף. אבל אם באה מחלה על כל אברי הגוף צריך להקיז דם משתי זרועות. אוף הכי, אם נתרבו עַוֹנות גדולים בעולם, כדין כל הזכאים לוקים, בכדי לתת רפואה לכל הדור. נתרפא העם, נתרפאו הצדיקים, ועִתים הם כל ימיהם במחלות בכדי להגן על הדור. מתו וכל הדור נתרפא. – הלכנו וחום השמש היה גדול עוד יותר וצִער אותנו. ראינו אילנות במדבר ומים תחתיהם. ישבנו תחת צל אילן אחד שבמדבר. שאלתי אותו: מה זאת, שכל עמי העולם אינם עושים נענועים, אלא ישראל בלבד, שבשעה שהם לומדים תורה, הם מתנועעים הכא והכא? אמר לי: הזכרתני דבר גדול ובני העולם אינם יודעים ואינם משגיחים בו. ישב שעה אחת ובכה. אמר: וי לבני אדם, שהם הולכים כבהמות השדה בלא בינה. בדבר זה בלבד נִכרות נשמותיהם הקדושות של ישראל בין הנשמות של העמים עובדי עבודה זרה. נשמותיהם של ישראל גזוּרוֹת¹ מן הנר העליון הדולק דכתיב “נר ה' נשמת אדם”², ואור הנר, כיון שמתחבר עם הפתילה אינו נח לעולם, אלא מתנועע לכאן ולכאן. כגַוְנא דא ישראל, שנשמותיהם הן מתוך אותו אור הנר, וכיון שהם אומרים דברי תורה, הרי הנר דולק והם אינם יכולים לנוח ומתנועעים לכאן ולכאן ולכל הצדדים. לא כך העמים עובדי עבודה זרה, שאין להם תורה ואין אור שורה בהם, שהם עומדים כעצים.

אמר ר' יוסי:

– זהו בֵרוּרוֹ של הדבר. זכאי חלקי, שזכיתי לשמוע זאת.

חזר אותו צל והלך בתוך הבית בדיוקנו של בר נש. נפל ר' אבא על פניו.

אמר ר' יוסי:

– זוכרני, שבמקום זה ראיתי פעם אחת את ר' פנחס בן יאיר עומד במקום זה, והיה אומר דברי תורה.

ור' יוסי אמר לר' אבא את דברי התורה שמע אז מפי ר' פנחס בן יאיר. ואחרי שגמר את דבריו נגש אותו צל אליו ונשק אותו.

שמעו קול אחד, שהיה אומר:

פנו מקום, פנו מקום לר' פנחס בן יאיר, שהוא אצלכם! –

דתנינן: כל מקום, שהצדיק מחדש בו דברי תורה בשעה שהוא בעולם הזה, הוא פוקד את המקום הזה ובא אליו. כל שכן שצדיקים אחרים שורים בתוכו ואומרים בו דברי תורה. כך היה בא ר' פנחס בן יאיר לפקוד את מקומו ומצא אותם הצדיקים מחדשים דברי תורה ואומרים דבר זה בשמו לפניו, שאז גדלה שמחתו מאד.

(זוהר פנחס ריז–ריט ורעיא מהימנא רב)