ר' אבא, כשבא מהתם¹, היה מכריז:

– מי הרוצה עֹשר ומי הרוצה ארך חיים בעולם הבא, יבא ויעסוק בתורה.

היו כל העולם מתאספים אליו. היה רַוָק² אחד בשכונתו³. ביום אחד בא אליו ואמר לו:

– רבי! אני רוצה לעסוק בתורה, כדי שיהיה לי עֹשר.

אמר לו ר' אבא:

– ודאי יהיה לך עֹשר; ומה שמך?

אמר לו:

– יוסי.

אמר ר' אבא לתלמידיו, שיקראו לו: “ר' יוסי בעל עֹשר וִיְקָר”. ישב אותו רַוָק ועסק בתורה. לימים עמד לפני ר' אבא ואמר לו:

– רבי! אן⁴ העֹשר?

אמר ר' אבא:

– שמע מִנה, שלא לשם שמים הוא עושה.

נכנס לחדרו ושמע קול אחד אומר:

– אל תענשהו, כי אדם גדול יהיה.

שב אליו ואמר לו:

– שֵב ואני אתן לך עֹשר.

אדהכי בא אדם אחד וכלי פז בידו. הוציא את הכלי ונפל אור בבית.

אמר אותו אדם לר' אבא:

– רבי! אני רוצה לזכות בתורה, כי יש לי עֹשר רב, שעזב לי אבי, אשר היה מסדר לי על שלחנו שלש עשרה כוסות של פז כאלה, ובתורה לא זכיתי, ואני רוצה, שיעסוק אדם בתורה בשבילי ואני אתן לו עֹשר.

אמר לו ר' אבא לרַוָק:

– עֲסוק בתורה ואדם זה יתן לך עֹשר

נתן האיש לרַוָק את כלי הפז הזה וזה ישב ועסק בתורה, והאיש היה נותן לו עֹשר.

לימים נכנס חשק התורה ללבו של הרוק. ביום אחד היה יושב ובוכה. מצא אותו רבו בוכה ואמר לו:

– על מה אתה בוכה?

אמר לו:

הנחתי חיי העולם הבא! איני רוצה לעסוק בתורה בשביל עֹשר.

אמר ר' אבא:

– השתא שמע מִנה, שֶלְשֵם שמים הוא לומד תורה.

קרא לאותו אדם ואמר לו:

– טול עשרך ותן אותו ליתומים, ואני אתן לך חלק גדול בתורה בכל מה שאנו עוסקים.

החזיר לו ר' יוסי את הכוס של פז, ומאז ועד היום נקרא הוא ובניו ובני בניו בשם “בן פזי”, והוא ר' יוסי בן פזי, שזכה הוא ובניו להיות גדולים בתורה ולדעת, שאין שום שכר טוב בעולם כשכרו של הלומד תורה ומקַיֵם אותה.

(לך לך מח).