התביעה לחופש הדיבור בפומבי, דין הוא להעמיד כנגדה תביעה לכושר הדיבור, כלומר, ליכולת להלביש את המחשבה במלים ההולמות אותה. שכן, תכלית הדיבור להגיד דבר־מה ולברר איזה רעיון, אבל גמגום אינו דיבור. אולם דיבור כהלכה הוא גזירה שאין רוב הדברנים יכולים לעמוד בה. ואילו אמני הלשון, היודעים לדבר היטב, אינם להוטים כלל ליטול לעצמם חופש זה. מי שמכיר את מכשיר הלשון על כל המועיל והמכשול שבו, מהסס ומרתת בדיבורו מתוך רגש האחריות. הוא יודע כמה נזק כרוך בכל פסוק מנוסח שלא כראוי והנכשל בפליטת־לשון כל שהיא. דוק ותמצא: האנשים המכריזים בקולי־קולות לחופש הדיבור הם, על פי רוב, מן המגמגמים, שאין להם מה להגיד. או שאינם יודעים היאך להגיד.
כל הסבור שנתקיים בזמן מן הזמנים חופש הדיבור לכל, אינו אלא טועה. לכל היותר היו תקופות קצרות בדברי ימי האדם, שנתקיים בהן חופש השתיקה. ברוב העיתים ניטל גם חופש זה מן הבריות, שהיו כופים אותם לדבר שקר. בין שכפתה אותם המלכות, בין שכפו אותם הנגיד המצווה, העשיר האוהב חונף, ובין שהיו אנוסי הנימוס. מכל מקום, רק מעטים מן המעטים יכלו להגיע באיזה זמן שהוא לדיבור חופשי ואמיתי.
שאלה היא: אם האדם מגיע היאך שהוא לדיבור חופשי בינו לבין עצמו? דרך כלל אין איש מסוגל להגיד את האמת אפילו לעצמו.
אילו ניתנה הרשות לשעה אחת לכל הבריות להגיד את האמת שבלבם, את כל האמת, ורק את האמת, היתה יורדת מבוכה גדולה לתוך העולם האנושי ונימוסי החברה היו חוזרים לתוהו ובוהו.
לאמיתו של דבר, אין הבריות רוצים כלל אפילו בחופש המחשבה, אינם ניפנים למחשבה עקבית. האדם בולמה גם בכוונה תחילה, כי אימתה עליו. רבים בורחים לכל מיני טרדות ועיסוקים, ממשיים ומדומים, שלא יצטרכו לחשוב.
מצחיקה אף מעציבה התביעה לחופש הדעה בפי אנשים, שאין להם כלל דעה משלהם ושאינם יודעים טעמם של חבלי־לידה לדעה.
גם בימינו אין כמעט דעות, אלא אמונות, אין רעיונות אלא הלכות פסוקות. אין הכרות ברורות, אלא סברות מטושטשות, אין אני אומר אלא אנחנו אומרים, אין דעת יחיד, אלא דעת קהל, אין שיפוט אישי, אלא קיימים משפטים קדומים, על פיהם כל אחד חי ובהתאם להם הוא אוכל, שותה ומתלבש.
כן, מחשבות רבות בלב איש, אבל הללו הן מחשבות על יסוד מחשבה אחת מוסכמת ומקובלת בסביבה החברתית הקרובה, בחוג המצומצם, בחברת הנוער בני גיל מסויים, או באופנה שמעבר לים, שמחקים אותה בהתלהבות.
אפילו את בלורית הראש ואת פאת הזקן, את העניבה הצבעונית, את האפודה הפרחונית ואת צורת המקטרת, אדם מתאים לפי הדפוס הנתון לו מבחוץ. אין לו טעם אישי אפילו לגבי מאכליו ומשקאותיו, אך הוא עומד ותובע לעצמו את הזכות לחופש הביטוי ללא גבול וסייג.
בצידקות המחזיקה גדולה לעצמה מכריזים רבים את תביעותיהם לחופש היחסים בימינו, שחותמם הוא חוסר על יחס־מישרים בין אדם לחברו מתוך העדר הזיקה הנפשית. קיימות רק זיקות עניניות או קניניות.
מצלצלים בכל הפעמונים: הבו חופש לביקורת. אולם, כלום אגלה סודות מן החדר, באמרי שביקורת חופשית, אישית, בלתי ניתנת לפניות וללחצים מן החוץ כמעט איננה במציאות. מבקר מתוך הכרתו וטעמו האישי נולד אחד בדורו או שניים־שלושה ביובל? בביקורת תנועתנו הלאומית היה לנו מבקר אחד עשוי ללא חת, הוא מורנו ורבנו אחד העם. בביקורת הטעם והנימוסים קם היחיד הבודד בחייו ובמותו דוד פרישמן. שניהם, חושם הנכון ומצפונם שימש להם לא רק נר, כי אם לפיד, במפעלם הטהור ללא דופי. הם היו מזכי הרבים, כי במקום גדולתם שם גם תמימותם: לא כיוונו את דברים לפי הרוחות המנשבות, לא החניפו ליחיד, לא לכת ולא לציבור, לו למפורסם בעם. הביעו את דעתם ולא את דעת הקהל או את דעת מומחים מחוץ לארץ כל שכן היו נקיים מפניות ושמרו על נקודת האמת שבלבם, לא החליפו ולא המירו את דיעותיהם מיומם הראשון לעלייתם על הבמה ועד ליומם האחרון לירידתם מעליה. הם היו אישי החופש וזכו להיעשות מורי־דרך לרבים בדורם.
עם כל רגש הכבוד והחיבה שהנני רוחש לכמה מסופרינו המצויינים, אין בינינו אף אחד, שתואר המבקר החופשי הולם אותו ושראוי הוא לכתר מורה־דרך. מי שאינו סולל לו דרך לעצמו אינו יכול להיות מורה־דרך לאחרים. מי שאינו חוצב את אמיתו ממקורו שלו, שאינו שואב את סמכותו מפנימיות נפשו, אלא ממראי־מקומות חיצוניים, והוא מחליף מפעם לפעם את דינרו ומשנה את טעמו איננו ראוי לשמש שליח־ציבור, אפילו לא שליח עצמו.
תנאי להוראת־דרך הוא רגש נכון, מישנה ברורה, ראיית הנולד, יציבות באופי, ישרות ויכולת ההבעה, נאמנות ללא גבול לדיין שבלב, הכשרה נפשית לעמוד בנסיון של נידוי, טעם אישי נקי מכל בחינה של מטעם, לא מטעם המלכות, לא מטעם מלך־קהל, ולא מטעם חברי־כיתתי, אף לא מטעם הלגימה המשותפת.
מורה־דרך ראוי לשמו חייב לעמוד מעל לכל פניות, בין פניות של הצגת למדנות לראווה ובין פניות למה יאמרו זקני הדור או צעירי הדור; מעל לכל הערמה, כרכורים וחנפנות, שבחנות צעקנית או גדפנות לקנטר ולהתפאר, מעל להתקשטות בנוצות זרות ושאינן זרות.
אולי גם שינוי התנאים גורם: אין בזמננו אוזן קשבת לדעה אישית את דעת הקהל ואומר מה שרצוי לשמוע, ונמצא הוא מכתיר תמיד את המוכתר ואין דורשים לה. הקהל הוא לחשן והמבקר העונה אחריו אמן, המנחש ועומד. לא הפרה מיניקה את העגל, כי אם העגל מיניק את הפרה. ממילא כל מבקר חוזר על דברי חברו והכל אומרים אותו הדבר בשפות שונות או אפילו במטבעות־לשון דומות. המבקרים, תחת ללמד את הבריות, הם, אגב שינון נדושות, שוכחים אף מה שלמדו. אבל אינם פוסקים מלהכריז על זכותם לחופש הביקורת.
אשר לחופש הדיבור שאינו פומבי בין אדם לחברו, אף הוא בצריך עיון גמור. אילו האדם היה משמיע בפיו כל מה שבליבו היה מוצא את עצמו במשך תקופה קצרה מבודד לגמרי. לא רק שהאנשים אינם אומרים זה לזה מה שחושבים, אלא אומרים בפירוש מה שאינם חושבים, אם מטעמי נימוס ואם מטעמי רחמנות או משום פניות אישיות. אפשר שאין לדון את השקרנים לצורך נדיבות. פיקוח־נפשות דוחה אמת. אבל אם מפני השלום מותר לשקר, הותרה הרצועה לכל מיני מפני. ואם מפני הנימוס וכל טובת־הנאה משקרים, למה צועקים ולמה מדברים לחופש הדיבור? האם משום כך שכל עיקרו אינו אלא אגדה? גם המבוגרים אוהבי אגדות.
השכל מחייב, שבמקום שמלכות הרשעה גוזרת על חופש הדיבור בפרהסיה, שם אולי מצוי, במידה מסויימת, חופש הדיבור בצנעה. מים גנובים ימתקו. עד כאן גילוי הלב מחמת להכעיס. אבל להכעיס אינו ראיה.
בזמננו כל תוצר הוא סיטונאי, אף תוצר המחשבה. אין לנו מוצא מן הגלגל הגדול החוזר. אם כך, הדבר מחייב אותנו לענווה יתירה. אל נא נעמיד פנים כבני־חורין הסוגדים לחירות. רודן המלך יש לו אוזניים זקופות ורודן הקהל אוזניו נמוכות. זה מוציא להורג את דובר האמת וזה ממיתו בשתיקה, סוחט את האוויר לנשימתו. רודן־יחיד קוצץ למבקר החופשי את ראשו ורודן־הציבור מקצץ את כנפיו.
אל תאמרו עבדים היינו, כי אם אמרו: עבדים הננו. עבדים בידי הטבע ובידי שמים, עבדים בידי אחרים ובידי עצמנו. החופש קצוץ הוא מטבעו ומברייתו. חופש כל אחד מוגבל על ידי זולתו. אין לאדם אפילו ד' אמות שהן כולן שלו. אין אנו חופשים אלא לצמצם או אפילו לבטל לגמרי את זכותנו לחופש.
אין החירות ציפור דרור, אלא ציפור בכלוב. אילו ניתנה הבחירה לאדם להיות מסור לרשותו בלבד, היה בוודאי מסרב לקבל מתנה זו. ואילו נגזרה עליו החירות הגמורה היה בורח ממנה מעבר להרי־חושך, כדרך שהוא בורח מן החמה הלוהטת.
חבורת אנשים שהסכימו ביניהם להתנהג בחופשיות גמורה ולדבר זה אל זה אמת, מיד הם משתתקים או מתחילים לגמגם במבוכה. ככל שבני־אדם קרובים וצמודים זה לזה, מתמעטים ביניהם החשק והיכולת לדבר ככל העולה על רוחם. תדע לך, שהשיחה בין קרובים, כל שכן בין אבות ובנים, נדירה ביותר. הואיל ואינם רוצים או אינם יכולים לשקר זה לזה, הם נחבאים זה מפני זה לתוך השתיקה. אשה ובעלה עשויים לדבר כאוות נפשם על כל זולתם. כיוון שהשיחה נזרמת בהתגלות הלב לתוך אפיקם האישי, חזקה שקטטה תיפול ביניהם.
מסתבר, שחופש הדיבור מצוי ביותר בין האסירים בכלא. כיוון שנשללו מהם כל החירויות האישיות הם מפצים את עצמם בחופש הדיבור. במה דברים אמורים, כשאין להם עוד מה לאבד ואינן עשויים להרוויח כלום מן השקר או להפסיד על ידי האמת.
הפותח בווידויים מפסיד גם קורטוב החופש שהיה מוחזק בו לפני כן. הטעם פשוט. איפה מצטברים כל השקרים והכזבים? הווי אומר: במרתף שבלב. כיוון שאדם פותח את שערי ליבו לרווחה, מיד הני כלבין דחציפין מגיחים משם ופותחים בנביחה.
כשיבוא המשיח יעבור וייבטל לגמרי חופש הדיבור, מפני שבני אדם לא יצטרכו לדבר, כי אם יבינו זה את זה ברמז או בתנועה. אבל עד שיבוא המשיח נהיה לפחות כנים עם עצמנו ואל נדבר גבוהה־גובהה על שאיפתנו הנאצלת לחופש הדיבור ועל אפשרות הגשמתו, ולו יהא בשיעורים קטנים.
מוזרה ביותר האזעקה הנשמעת תכופות בהגנה על חופש האמנות, כשטוענים כנגד ההצגות שאי־אפשר להגדירן אלא כביבין של שופכין לניבולי־פה וניבול־עין. האמנום כל מחזות־תועבה, שמתקינים אותם בכוונה תחילה כסחורה חריפה למשוך לקוחות, הם בכלל נכס אמנותי. למכור בשר לא טרי אסור ורגשות לא טריים מותר למכור? הכאיטליזים הן במות התיאטרון?
האמור על הבמה האמנותית, כביכול, חל גם על הבמה המדינית והחברתית. אין דברים שאין להם שיעור. אף חופש הדיבור טעון סייגים הרבה.
הראשון בסייגים, חייב אדם להעמיד לעצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.