יש ששעות רעות מתרגשות ובאות עלינו ונכנסת בנו רוח של כפירה ושימצה. מסתכלים אנו מתוך קוצר־רוח ורוגז־עצבים בדרכי הבריות ורואים שאין צדק ואין יושר. השקר משתולל בעולם כמגיפה, בני־אדם מפיחים כזבים ללא בושה וחרטה. מי שאינו שקרן במזיד וברצון אנוס לדבר שקר, משום שהוא שפת המדינה. ומי שאינו משקר גם כן איננו מדבר אמת, אלא מליץ שאזניו אינן שומעות מה שיוצא מפיו. הקיצור, עולם השקר. באים לידי יאוש ואומרים: מה כוחנו כי נייחל, היאך נשמור על הניצוץ משלהבתיה שבלבנו שלא ידעך. אולם סבורני שאפשר למצוא נחמה פורתא בתורת הניצוצות ובכוחה להתחזק ולשמור על הניצוץ.

*

הכל עומד לאחר שבירת הכלים על ניצוצות המשוטטים ותועים באווירו של עולם ובתוך הדברים והמראות. כל עצמם, כל רעיון, מחולק לבכוח ולבפועל. השקר בפועל יש בו ניצוץ של אמת, הבכוח שלו. שום שקר אינו יכול לעמוד בלי ניצוץ של אמת. הוא הדין – אי־אפשר להקנות שום אמת לבריות שאין בה קורטוב שקר, המהווה את הבכוח שלה. אם יגיד עני לאנשים: “אני רעב”, אפשר לא יעודד רחמים עליו, עד שלא יאמר אני מת מרעב או שלא יעמיד פני מתעלף. תבלין לאמת הוא השקר. בכל קדושה יש סיטרא־אחרא, ובסיטרא אחרא יש ניצוץ של קדושה. צביעות באה מכך, שאין בני־אדם יכולים למכור את האמת שלהם בלי הערמה. תערובת של שקר היא שוחד. אין האמת סחורה חריפה בלי שמינית או שמינית שבשמינית של שקר.

אמרו כך, יש לנו פתח תקווה ליישובו של עולם, שהאמת והשקר כל כך מעורבבים בו עד שאין אנו מוצאים את ידינו ורגלינו אפילו בשעות הטובות והיפות שדעתנו רחבה עלינו. אין שקרנים אלא טועים לעשות את התערובת לפי המתכונת הראויה. ואין עושי עוול או גונבים במשקל אלא טועים במיזוג הסממנים.

*

הכל שואפים בכוח לטוב ובפועל עושים רע ואינם יודעים, משום שהם סבורים שלא ערבבו את הרע אלא במידה הדרושה לקיים את הבכוח ולשמור על הניצוץ. אם ינהגו ביושר גמור, נחשבים בעיני הבריות כלא־יצלחים, כגברים אין איל, וירמסו אותם ברגלים. על כרחם הם מערבבים, אלא כשלומיאלים שגודשים את הסאה.

*

אפשר שאין הבדל בין השקרן לדובר אמת ובין ההולך בדרך הישר לסוטה מן הדרך, אלא הבדל של חוש המידה. איש אמת לאמיתה אין כלל בעולם, אבל גם דובר שקרים משוקרים לגמרי אין במציאות. אילו היה אדם מדבר רק אמת וכל האמת, לא היו האנשים יכולים להיכנס למחיצתו שהיה שורף בהבל פיו. הוא הדין – אין אדם ההולך בדרך הישר, בקו המתוח עד הסוף או עד לאין־סוף. הקו הישר לאין־סוף הוא עקום. הכל טועים ותועים, מגמגים בדיבורם ובמעשיהם, מתפתלים ומתחבלים.

*

כדי להפיג את רוגז העצבים, שאינו מבהיר כלום ואינו מתקן כלום, אלא מעכיר את רוחנו וגורם לנו, לפעמים, חולשת הדעת שאין לה תקנה, בואו ונאמר: ספק אם יש צדיקים גמורים שכל דבריהם אמת ומעשיהם צדק. מכל מקום מעטים הם מאד. אולם גם רשעים ושקרנים גמורים מעטים הם. רוב הבריות הם בינונים השואפים לאמת ונמצאים משקרים בעל כרחם, החותרים אל היושר, אבל בשביל להגשימו הם חסרים חוש המידה ואין בידם מאזניים מעוינות.

*

בכוח – זוהי ספירת הטוב והאמת, שהכל שואפים להם, כשם שהכל משתוקקים להיות יפים ורצויים לבריות. אבל בפועל משבש את הדעות ומקלקל את המידות. בלב־לבם הכל שומרים על הניצוץ שהוא צימוק הנפש, מלח החיים.

*

תאמר – אם כך, אנו נותנים הכל לשקרנים האוכלים, לא הזוללים, את העוגה בתאווה רבה ללמד זכות על עצמם, שכל מה שהם עושים הם מתכוונים לטוב ולאמת. אומר אני: גם זו לטובה שהם צבועים ומחפים על שורש הרע שבקרבם. אי־אפשר באמת לכסות. העברינים הגדולים קולם מלשין עליהם, כל תנועה משלהם מפרסמת אותם ששקרנים הם. ולפי שהכל יודעים וממילא לא מאמינים, שוב אינם מרמים אלא את אלו הרוצים להיות מרומים.

*

מכל מקום, אין זה עולם השקר, אם כי מצויים בו כל כך הרבה שקרנים בשוגג. תכלית רוב הבריות להגיע לנקודת האמת ותשוקתם היא להיות טובים ומיטיבים, אלא שהם נכשלים בהוצאת מחשבתם אל הפועל.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בראשית ברא אדם את האשה בחזונו, בטרם נבראה לו רעיתו, עזר כנגדו. וירא אדם את האשה ויאמר כי טוב. ויצר אלהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה. ולאשה קרא חוה, לאמר אם כל חי וכל נפש חיה בה. ויבט אדם אל הארץ אשר לפנים היתה תוהו ובוהו בעיניו והנה חוה ורוח אלהים המרחפת עליה. ואדם התרפק על חוה ולא חדל, כי טובת מראה היתה ויפת־חן, כל בה חיי־רוחו. והוא אהבה עד למאד.

ויוסף לקרוא לה בשמות לרוב, כי אמר לה: את לי לא אשה לבד, בלתי אם אם ואחות, כי אחת את לי ואחרת אין לי על פניך. כלתה נפשו אליה ויקראנה כלה, גם כלילה. לאמר, כלילת היופי והחן. ויען כי ערבו לו מאד נשיקות שפתיה כנופת צופים וכל טעם, קרא לה שיקוי החיים ועץ החיים ופרי על העץ, הנחמד למראה וטוב למאכל, כל פרי מגדים. ולא שככה סערת אהבתו לה אף באמרו לה, כי היא לו כארץ וכשמים אשר ברא האל. זאת לא זאת, כי כאל אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, כן הוא אדם בא אל המנוחה והשבתון רק אחרי אשר היא ניתנה לו לנחלה. לכן הוסיף לה על כל שמותיה גם את שם השבת, כי אמר את השבת אשר לי.

והיא אף היא, דבקה בו לאהבה עד לאין קץ ותכנהו אבי ואחי, כי אדיר חפצה לאהוב אותו ולהיות עמו לנפש אחת, אלופי ודודי, פארי והודי, מקור־חיי וששון־רוחי, מגיני ומחסי מפני כל החי למינהו. אף הפטירה בשחקת־נועם, כי הוא באמנה הנהו עץ החיים אשר לה, ואל העץ הזה תישען ממורא כל היצורים אשר על האדמה, החל מחמת זוחלי עפר, בקהלם ייחד הנחש, וכלה בחמת ממריאי־שחקים הטורפים, הנץ בינותם.

ויהי ברבות הימים, ככל אשר הוסיפו בינה במחזות הבריאה עד הליכות כל חי למינהו, כן הוסיפו להיגלות איש אל ראותו בתועפות המראות והדמויות לאין קצה. הוא יראנה לעתים כיונה תמימה וכרחלה נאלמה, אפס לא נכלמה, כצביה נמהרה, ולא פוחזה, כאילה רצה, אך לא שלוחה, ולעתים יחזנה פורחת כתמר, בדמות פרדס רימונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים, מעין גנים, באר מים חיים, יערת הדבש וטעם בה טעם יין הטוב ההולך למישרים ותבוא אל אפו כריח מור והאלות עם כל ראשי בשמים. ויש אשר דמיונו ישיאנו לאמר: אין זאת כי אם את סוסה אבירה, נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. ככה יאמר לרגע ומשנהו יקרא לה יונתי בחגוי הסלע, אשר קולה ערב ומראיה נאוה. יש אשר בסערת רגשותיו ידמנה למגדל השן ולמגדל הלבנון, הדורה בקומתה.

והיא אף היא, מה נאוו אמריה בדברה אליו לקרוא לו בשמות צבי ועופר האילים, הרועה אותי מעודי בשושנים, דודי אשר ריחו כריח הדודאים, חולת אהבה אני. לך.

ותמעט להם גם זאת, כי היא היתה בעיניו תבל וכל אשר בה והיא היתה נחשבה בעיניו עולם ומלואו. המה ליבם בם, יען לא מצאו מקום לשכן את אהבתם, הארץ לא תכלכלנה. אף נקלה היה בעיניהם להתהלך על פני ארץ רבה יחד עם כל היצורים השפלים למיניהם. ויבטח אדם בשכרון־רגשותיו לברוא להם שמיים חדשים וארץ חדשה. בשגם גם השמיים לא יכלכלו את אהבתם… או כי יפנו עורף לתבל ומלואה ויבנה ויכונן לנפשם אוהל מועד, קן אהבה. זה יהיה גן־עדנם, כל נפש חיה לא תהין לעבור על ספו.

דיבר וכן עשה. ויבן את הקן לא לבד חומר ולבנים כי אם עשהו, כמאמרו אליה בחמדת־לצון, כאשר אלהים ברא את חוה רעיתו מצלעו אשר לו, כן שיבץ הוא את הקן בכל נקודות החן ממשכיות החמדה אשר לחוה. קירותיו ותקרתו וגגו ציפה ביריעות עשויות משזר חכליל לחייה ותכלת עיניה, שחור שערותיה, מאור צחוקיה ומשי־קולה, כל ברקת אשר בתנועותיה. אף רצפתו היתה עשויה כל צבעי הקשת אשר בהלך־רוחה.

ויהי כאשר כילה אדם לבנות את הקן ויקרא לו בשם גן עדן ולבעבור יפיל מגורו על כל החיות ובהמות השדה לבל יקרבו אל הקן, השכין מזה תמונת הכרוב ומזה להט החרב המתהפכת. וחוה בהביטה אל הקן והוא מעשה חושב מרהיב עינים, קראה בצהלה:

– אין זה כי אם מכון למלאכים והננו כחולמים.

ואדם בשמעו את אמריה, היטב חרה לו בליבו, ומפיו התמלטו מלים כמפי נגיד ומצווה:

– לא חולם אני, כי בהקיץ אראה את כל היפעה הזאת, אשר היא בצלמך ובדמותך.

ויהי בהיכלות אדם לבנות את הקן, משכן אהבתם, כולו מוקטר מוגש ליפי־חוה והדר־חינה, נפוצו ריחות הבושם אשר לאהבתם ויתפשטו על פני כל הארץ. ויחש גם אדם כמו עולם ומלואו מעוטף בחלום. ויביטו שניהם אל העולם והנהו לא כתמול שלשום, כי חודשו פניו, כמו עלה מן הרחצה בטללי אור־יקרות. ויאמר אדם אל חוה: אורי ומאורי, אחרי אשר בנינו את בית־חמדתנו, הטוב כי נצא לשוט בעולם ולהתהלך אל כל אשר ישאונו עינינו למען יראונו כל חייתו תבל ועוף השדה באשרנו ובעת שמחתנו ויאמרו גם הם כי טוב. ויעשו כן. ובלכתם היו שפתותיהם לוחשות: אכן, היינו כחולמים. אין זה כי אם כל מקום אשר רגלינו דורכות עליו הוא בית אלהים או כי שער השמים. והם בלכתם ראו את היונה במעופה למרומים ויאמר אדם, כי היא מלאך השמים. ואת הצבי ועופר האיילים ראו במרוצתם ויהיו בעיניו כמלאכי האדמה. ויאמר אדם: גם את יונתי הינך מלאך. וחוה אף היא ענתה לעומתו: ואתה שרף, כי אהבתך לי ככבשן אש בו אישרף.

ויהי ברבות הימים והם הלכו הלוך ושוט בארץ ויביטו אחרי הצפרים העפות ואחרי הצביים והצביות הרצות וישימו אל לבם כי גם הימים והשנים יעופו ירוצו. ותאמר חוה כאיש אשר לפתע נקרע מעליו מעטה חלומו ושב לראות את הדברים כאשר הם בהקיץ: חמסי עליך, אדם, אל הצפרים ואל יתר הנבראים תביט ובי לא תשיט עין. והפטירה באנחת־תלונה: אין זאת כי ימי חיינו וחזון אהבתנו אך חלום הוא.

ואדם בשמעו את אמריה הנרגזים התעצב אל לבו ולא פצה את פיו להגיד לה דבר, כי אמר: הטוב כי אחריש באהבתי מלהשיב לה במו פי, כי ברוב דברים לא יחדל רוגז. ויוסיפו ללכת כברת־דרך בדומיה. ותאמר חוה אל אדם: הבאמנה עד ככה נקלותי בעיניך כי לא תשיבני כל מענה?

ואדם הוסיף להחריש כי לבו ניחש לו, אשר פטר מלים ראשית מדון וכי התאפקות מדברים היא ראשית חכמה. ויאמר אדם: הביטי אל כל חי למינהו ואל כל יפה־נוף על פני ארץ רבה, בכל אשר אפנה רק את דמותך אראה.

וחוה לא הפיקה רצון מן המענה הזה, כי חשבה אך מהתל הוא בה. אפס עננת־רוגז קלה שכנה על פניה ולא הוסיפה לדבר אליו. ואדם אף הוא לא היתה רוח הדיבר בו. וילכו שניהם בדומיה, ואך קול צעדיהם נשמע, כי זה משפט האנשים העצובים בליבם ומחרישים בפיהם, אשר צעדיהם יתנו קול, בהתהלכם בכבדות.

מן היום ההוא והלאה לא התהלכו עוד יחד בלב אחד ובנפש אחת. ימים תמימים כסדרם, כמו נבראה ביניהם חדשה ולא היו עוד תמיד צמודים יחד, כי אם לעתים איש לנפשו צעד, ולא התהלכו עוד לבדם, כי אם הוא והיא והרוח בינותם, אם הרוח הטובה ואם הרוח הרעה. והיה בשאול אדם את חוה: למה את מחרישה? תענהו לאמר: יען כי רוח עצב פקדני. והוא אף הוא בהישאלו ממנה, למה לא יגיד לה דבר, תען היא בטרם יענה לאמר: אין זאת כי דבר־עצב יצוק בך.

אפס לא לאורך ימים התהלכו יחדיו בהמיית רגשות, כי חוה הרתה ללדת ובעצב ילדה את קין, ואחרי קין ילדה את הבל. ויהיו שני הילדים בני טיפוחיה ורוב מעיניה בהם, ולא עת לה דאוג ושאול וחקור את אדם, למה ימעיט להשביע את עיניו ביפיה ואל חינה לא יביט. לאחרי זאת באה עליהם צרה גדולה, כי קם קין על הבל בשדה ורצחו נפש. המעט אשר רגזו וקצפו לא ניפנו לדבר איש אל רעותו מצרה ומיגון, בושו להביט איש לעיני רעותו, פן תתמלט מפיהם התלונה, על כי בן־בליעל כזה יצא ממעיהם. אף כי לאחרי זאת, כאשר רבו בביתם הצאצאים והצפיעות וכבדה עליהם הדאגה לחנכם ולגדלם וכמו כן רבו החרדות והבהלות לבל ימיטו חרפה נוספת על ראשם.

ויהי ברבות הימים ויפקחו עיני אדם וחוה לראות, כי נקרע כליל מעטה החלום מעל פני העולם ויראו את הארץ ואת השמים כאשר הם ולא כפי שנחזו להם בדמיונם. ויאמר אדם אל חוה: הנה כי כן, לא בראנו חדשה. זרענו את הגדולות וקצרנו אך את הקטנות, וכבר הגיעו לנו ימי זקנה ושיבה. מי יתן וקן קטן זה יעמוד במתכונתו לדורות אחרינו, יעמוד ולא ימוט, וכל בנינו אחרינו ישכנו בקן האהבה, למצער כמכסת השנים אשר בהן שפר חלקנו.

חוה החרישה, אפס בליבה חשבה: אדם זקן, אך חכמה לא קנה. לכן ידבר על הקן דברים אשר לא כן ולכל אי־חן אשר נפל לנו למנה יאמר חן־חן. הן מה היו חיינו בלכתנו שכם אחד ורגל ברגל? אך רוגז עצבים ומחרק שן־אל־שן. אשרי ההם אשר לא יהיו לאב ואם. אשרי גבר לא הורה ואשרי האשה אשר כל עוד רוחה בה תשב בבתוליה, אמן.

ניגודה של הגאוה הוא הענוה ולא ההכנעה. ההכנעה היא פעלתנית וכל פעילות במידות היא פסלנית. הרי שההכנעה היא ענוה פסולה. היא גאוה מגוהצת למשעי, גאוה מצד הביטנה. כל ענוה לראוה כמוה כגאוה. עניו לאמיתו אינו מעמיד פנים חסודות ונמוכות, אינו אומר מי אני ומה אני, אינו אומר ולא כלום, הוא אפילו אינו שותק על עצמו.

לא זו בלבד, שאינו יודע בעצמו שהוא עניו אלא אינו יודע אפילו שהאדם יכול להעלות על דעתו שהוא מחוייב בענוה. אם אני רואה את עצמי עניו, מכלל שעמדתי בשקלא וטריא עם עצמי ובאתי לידי החלטה, שאני עניו או שמידת הענוה הולמת את מעמדי. משל למה הדבר דומה, לאדם האומר החלטתי, שאני קטן־קומה. מה שייך הוא החליט? הרי כזה הוא מבריאתו. עניו לאמיתו הוא כזה מטבעו ומבריאתו. מושכל ראשון ותחושה ראשונית היא.

כלום תיתכן אחרת? אדם במה יתגאה? בצרור עצמותיו, במק־בשרו, במגבלות כוחותיו, בקוצר־מושגיו, בדלות־סגולותיו, בחלופיות שבו? כל בעל חיים חזק, יפה, נמרץ ומהיר־החלטה ממנו, חושיו חדים משלו ונתיב־חייו ישר וברור לפניו לאין ערוך מן האדם, אשר במרבית ימיו תועה הוא בדרכי החיים. העניוות מחוייבת הטבע האנושי ומצווה עלינו גם מטעמי השכל.

אין העניוות בצא והיראה. אולם ההכנעה שמוטה כל עיקרה כלפי חוץ. היא כולה מלבר. ובכן, לא די שתוכה אינו כברה, אף ברה סורו רע, שכן הוא מעשה כפיה, פריצה ושבירה. אמנם, הנכנע שוקד תמיד לשבור את יצר הגאוה. אולם כל שבירה היא עבירה. ואם בלא שבירה אי־אפשר כלל שום תיקון, ואף העניו האמיתי אנוס פעמים לעמוד בפרץ בינו לבין יצרי הרהב. אבל המערכה שלו נטושה בקרבו פנימה ואין אותותיה ניכרים בפניו. הנכנע נלחם עם עצמו בשער־בת־רבים וכל תנועותיו והעוויותיו מכריזות עליו שהוא הכניע בקרבו איתן הגאוה. העניו עובר פעמים עבירת השבירה בצנעה ונדירות ביותר, והנכנע הוא עברין מתמיד ובפרהסיה דווקא.

תדע לך שאפילו מידת חסידות, הפועלת תמיד לפנים משורת הדין, אינה מידה. אין נאה לאדם להיות עקשן נוקשה וצייקן, אבל אינו הולם את חוש היאות גם להיות ותרן ולהעביר בכל על מידותיו. דמו של הזולת אינו סומק טפי מדמו של הותרן. מי התיר לו להיות צדיק ועניו על חשבון רשעותם של אחרים. כל אחד חייב ליטור את כרמו, לשמור על צלם אלהים שבפניו ולהעמיד על זכויותיו. מה שמגיע לו הוא שלו בהחלט. כשם שאסור לגנוב, כך, אסור להגניב. האומר שלי שלך הוא בדאי.

הנכנע הוא בעל גאוה מאידך גיסא. כיוון שלא הצליח להתבלט בתקיפותו, הריהו משתבח בחולשתו, ברפיונו ובשברון־ליבו. טעות היא שאפשר להגיע למידה של שלימות על ידי כל שבירה שהיא. קומה דינה שתהא זקופה וחובה כפולה היא ליישרה בשעה שהיא משתחוה לפני מי שהוא. היה מי שאמר שכפופי־קומה ושבורי־לב, חלכאים ונדכאים לפי מראיהם, אין נותנים להם כלל כניסה לגן עדן. הבכיינים והאבלים מדעת מקומם לא יכירם לא רק במשתה כלולות, אף בחתונה שבשמים. הלויתן אינו אוהב להיאכל בפנים עצובים. בגן עדן כל הצורות מאירות ושמחות. וכלום העולם אינו משמש מכינה לגן העדן?

ההכנעה היא הקליפה הדקה של הגאוה. ואם תמצא לומר, היא הקליפה הגסה שלה, ואילו הגאוה הנגלית היא הקליפה הדקה של עצמה. מי שמתגאה בריש־גלי נמצא מחוייב לנהוג כבוד גם באחרים ולהניח גאוות־גומלין. אולם הנכנע פטור בדרך ההגיון, הבונה את עצמו, מלנהוג כבוד בבריות. הוא נכנע למראית עין, אבל יכול הוא רוחש בעומק־ליבו בוז לכל מי שאינו נראה שפל־רוח כמוהו. הענוה התמימה אינה תובעת גדולה לעצמה, אבל אינה שמה גם כן את נפשה לעפר.

האני אינו דבר של מה בכך. ולא ענין מגונה. הוא חפץ־ערך המסור בידינו לפקדון ואנו מצווים לשמרו כבבת העין. האני הוא באר מים חיים ואסור לירוק לתוך הבאר שאנו שותים מתוכו, קל וחומר להדליחו ללא שיעור.

כל הכנעה יש בה אחד מששים של צביעות, ויותר משמינית של גאוה.

השלג, סח אנאקסאגורס מחכמי יון, בדין שהוא כהה כמים, מהם הוא מתהווה. ומי שיודע זאת נראה לו לבן. ניתן לשער, שבדומה לשלג מצויים עוד כמה וכמה דברים, שמראיתם האמיתית אינה נגלית אלא ליודעים אותם על בוריים. מה שנראה שחור אינו באמת שחור ביסודו שלו והנחזה כאדום לעין בלתי מזוינת אינו בדיוק כזה למעמיקי־ראות. בטבע אין כלל קו ישר, ואף על פי כן בני אדם מציינים קו זה כישר וקו אחר כמפותל או מעוקל. שאלה היא, אם חובת הדיוק מצווה עלינו להיות זהירים בהגדרותינו ולומר משום כך, שהשלג נראה לבן, שקו זה נראה ישר, ענן זה מראהו כאילו תכול וכיוצא בכך, כדי לא להוליך שולל את עצמנו ואת זולתנו, או שאנו נוהגים לפי הכלל קול ההמון כקול שדי ומדברים בלשון בני אדם, שהשלג הוא לבן, הענן תכול והקו הזה ישר הוא? הרשאים אנו לשפוט לפי עינינו ולפי עדות חושינו או בכלל או, מכיוון שאין הם רואים וחשים כיאות ואין הם מכוונים לאמת לאמיתה, עלינו לחתור תחת מהימנותם ולתאם את הגדותינו לפי גישושי סברות עיוניות ולימודיות?

מסתבר שאנאקסאגורס גילה את הכהות שבלובן השלג לאחר הסתכלות ממושכת במראהו והתעמקות בטיב־צביונו. תדע לך, כל עצם, כיוון שהננו מצמידים אליו את מבטינו בהשתהות כל שהיא, הוא מגלה לנו אפילו בצורתו החיצונית גוון שלא ראינוהו מבתחילה. נסתכל באור והוא נראה לנו אפל. פעמים ההסתכלות וההתעמקות הממושכות משנות לגמרי את קלסר הפנים של העצם. אחת משתי אלה: או שמבט ראשון מטעה או שהשני מתעתע. קרוב לשער שהרושם הראשון הוא הנכון ושהמושכל הראשון הוא הצודק. כשמגלגלים הרבה בדבר והופכים אותו מצד אל צד מגלים בו, אמנם, לפעמים נפכים חדשים, אבל יש ועצם־מהותו, יסוד ושורש שבו, חומק ומתעלם מאתנו. כל עצם, כביכול, מסתרהב לנו כשנוברים ומחטטים בתוכו, מתכווץ או מתרחב מחוץ לשיעוריו כדי להוליכנו שולל, מסתיר את טבעו וצביונו ומתגלה אלינו מאידך גיסו שלו, כאילו להכעיסנו אומר איפכא מסתברא. כל הדברים משולים לשמש המכה אותנו בסנוורים כשמביטים בה. אין שום דבר ועצם ניאותים לפתוח לנו את שעריהם, אם אנו מתדפקים עליהם בחזקה. אין הטבע סובל כשתובעים אותו בפה. הדברים מתלהלהים כשצייקנים וסקרנים מבקשים לכפות עליהם את מרותם והם לובשים מסכות שונות ומשונות להסתיר את טבעם ופרצופם האמיתיים.

האין מכאן ראיה, שיש עמקנות המכשילה. בעיקר היא עשויה להכשיל אותנו בהכרת המציאות כפי שהיא נראית לרוב מניינם של הבריות. לא ניתנו החיים רק ליחידים העמקניים, כשם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אף השפה ניתנה ככלי שרת לשימוש בחיי יום יום. ואם הבריות קיימו וקיבלו, שהשלג הוא לבן, הרי גם יחידי סגולה חייבים לומר שהוא לבן. והוא באמת כך לפי הראיה השטחית. השטחנות אינה פחותה במעלה מן העמקנות. אם רק נחדור ונעמיק נהיה עיוורים לגבי השטח, כאותו עוף הלילה השוכן תמיד במעמקים, הרואה בחושך ואינו רואה באור היום. כיוצא בכך יש בני אדם שהם חכמים ליליים, המגששים כעיוורים בדברים הנהירים והברורים לרוב הבריות כאור היום.

יש יין מתוך שכשמשהים טיפה ממנו על הלשון ומתעמקים לתוכה מתברר שטעמו מר. אף על פי כן, שמו המוסכם יין מתוק. ולא עוד אלא בהעמקה שניה מרירותו שוב הולכת ומתמתקת וכשמוסיפים להעמיק בו מתיקותו שוב נמררת. וכך לאין שיעור. אולם החיים המציאותיים עומדים על המידות והשיעורים. כל אדם שאינו חולה הוא בחזקת בריא, עד שאינו חש בבריאותו. כיוון שהוא מדבר מחשבתו לשעה קלה בבריות־גופו הוא חש באיזה מיחוש. אף גופו של אדם אינו מרוצה כשמעמיקים לתוך מהותו, סדריו ומידותיו. מיד הוא מגלה את המאידך גיסא ואומר איפכא מסתברא. בכל העמקה כרוכה תקלה. כשמפליגים לתוך הנסתר סוגר הנגלה את שעריו, שכן הנגלה אינו אלא צד שני או ראשון של מטבע הנסתר. אין נגלה, אלא הכל נסתר. כיוונת את מפרשיך בכיוון הנסתר גלית מעל הנגלה.

כל העצמים והדברים עוטפים במסכות את ברם כשמעמיקים לתוכם.

אדם על כרחו נולד ועל כרחו הוליד את המלאך, בלהט־דמיונו חצבו מתוך כוחו היוצר. לולא המלאך יצירו היו חייו אפורים למדי ומגושמים ללא נשוא. המלאך הלך לפניו כגואל וכמבשר, דחפו מאחוריו לפעלי־חייו הגדולים, הצמיח לו כנפים להמריא אל מטרות רחוקות, שיווה לנגד עיניו ישויות נאצלות עוטי אור כשלמה. ברי־לב וזכי־דמות, שימש לו רמז וסמל למציאות אחרת, בה קיימים מיני ישים אחרים, גופים־לא־גופים, גופים רקומים זיו וזוהר, מעין דוגמה של מעלה לבשר ודם: כזה ראה והיה! באמת אמרו: בלי חזון המלאך אי־אפשר להיות אדם כהלכה. המלאך הוא ציר שלוח מן העולמות העליונים והוא המתווך בינינו דרי־מטה ובין הנאצל.

פליאה היא, שהאדם הגיע מדעתו ומדמיונו לידי בריאת המלאך, שהוא יש ולא נראה, המופיע לעתים לתחתונים והוא עצמו משכנו בעליונים. הרי במציאותנו האנושית לא נראתה לו אפילו בבואה דבבואה של ישות רוחנית כזאת, שאין לה גוף ולא דמות הגוף. אין ברירה אלא לומר כי היא הנותנת: דווקא לפי שלא ראה דמות המלאך עלי אדמות, מפני שהוא נעדר המציאות לגמרי, עמד האדם והמציא את הבריאה המשונה הזאת שבלי כל משיגי הגוף, ללא ידים ורגלים ועינים, הוא עף ועובר מרחקים, חוצה חלל מרומים, צופה ומביט מסוף עולם ועד סופו. כגון המלאך מיכאל עליו אמרו חכמינו הקדמונים, שבשליחותו הוא עובר את כל העולם בטיסה אחת.

דרך כלל בא האדם לידי הנחת יצורים נעלים־נאצלים מתוך ראיית קיומו הפגום של עצמו. הסתכל בעצמו וראה כמה דל ועלוב, פריך ונפסד, בית־חומרו, חסר ישע בכל אשר יפנה. בשרו עליו יכאב, הקור העז והשרב הלוהט יציקו לו, הסופה תטלטלהו, החיה הרעה תפחידהו עד כי ליבו ימוג, כל זר ועויין יהלך עליו מגור. כוחו אפסי. שוב צפה וראה, כי בין הבהמות והחיות יש חזקות ויש חלשות, טורפות ונטרפות, ואף בקרב בני האדם כל דאלים־גבר. לאט־לאט צמחה בו הדעת, כי יש מדריגות בברואים – קטנות וגדולות ובינוניות, נמוכות ועליונות. כי הללו צצים והללו נובלים, הללו נולדים והללו מתים באפס־יד. גבורי־כוח ומאריכי־קיום, חלשים ונפסדי־קיום.

את גיבורי הכוח כינה בשם אלים, היינו, רבי־איל. ככה נולד לו מושג האלהות. הואיל והאלים האלה רחוקים ובלתי נראים, מסתבר, שאף הם זקוקים לשליחים ומשרתים בלתי נראים כיוצא בהם. שכן למד גזירה שווה מעצמו, שכל החזק מחברו מכניע את החלש ממנו להיות משרתו ומשמשו. ובכן, האלים עושים להם רוחות כמוהם למשרתיהם. אותה שעה, שבשלה בו הכרה זו, עמד והמציא מדמיונו פמליות של מלאכים להיות משרתי האלים ומתווכים ביניהם לבין דרי־מטה. לימים נצנץ בו הרעיןו שאי־אפשר לסבול קיום של ריבוי אלים, הואיל וגם האלים נחלקים לדרגות ויש מהם חזקים, שעינם צרה בחלשים מהם וגוברים עליהם. משום שאי־אפשר לרבים להיות מושלים בכיפה אחת, נצטמצם מספר האלים והלך עד שנעמד על אחד, החזק מכל והגבוה מעל גבוה.

האל היחיד, הכל־יכול, נעשה השליט גם על כל קהל המשרתים והוא בורא אותם כל אימת שיעלה הרצון לפניו. גדול הוא, גיבור הוא ונורא על סביבותיו, מי יאמר לו מה תעשה? הוא המשליט סדר בכל. הוא סדר. איש על מחנהו ומלאך על שליחותו.

דווקא יחודו של אל כל־יכול חייב את האדם להתחזק בעיקרון הדירוג המונח ביסוד הכל. אף המלאכים נחלקים לכיתות, זו למעלה מזו, וזו קרובה מזו לכסא־כבודו של העליון בעליונים. מסתבר שהמלאך העומד בדרגה נמוכה של סולם המעלות, מיועד למלא שליחות לא כל כך חשובה. לא הרי מיכאל העושה את שליחותו בטיסה אחת, כהרי גבריאל העושה בשתי טיסות. אינו דומה מלאך לשרף. יש הבדל בין חיות הקודש לאופני הקודש. בהתאם לחשיבות מעלתם נמסרת להם שליחותם. זה שר של אש וזה שר של מים, זה שר של מטר וזה שר של שלג. וודאי הוא שאין להשוות חיית הקודש שהוטבעו בה פני־אדם, לזו שיש לה פנים של שור: כל שכן שיש הבדלי דרגה בין חיה שפני אריה לה ובין חיה שיש לה פני נשר. כפי המתואר בפרק א' של יחזקאל.

אדם מסכן: אי־אפשר לו שלא לחבל בעצמו במעשי־ידיו או בפרי־רוחו. גם כשהתרומם ליצירת המלאך, שהוא רוח ביסודו, לא יכול היה להגיע עד הרוחני הטהור, ואף על פי שהוא עשהו דוגמה של מעלה, ערבב לתוך לישתו יסודות נמוכים מטבע של מטה והיא ששימשה לו פיצוי ונחה בעד שפלותו ועליבותו על בית־חומרו הפריך והנובל. המלאך שנולד מלכתחילה כיצור־שעשועים של דמיון האדם נעשה לאחר כך אחיעזר ואחיסמך לו, מנחמו ומעודדו, מושיעו וגואלו בעת צרתו. להגר המתענית תחת יד גבירתה מבשר המלאך “הרבה ארבה את זרעך ולא ייספר מרוב”. ולאברהם הוא אומר: “שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך”. הואיל והמלאך מופיע אל האדם ובא אתו בשיח ושיג, דן בשר ודם, כי אף בתכונתו שלו טבועה סגולה או ניצוץ מתכונתו של המלאך, הוא עולה בדרגה בתודעתו של עצמו. הווי אומר: בריאת המלאך היתה לא רק פרי שרירות דמיונו אלא גם מחויב השכל וצורך החשבתו העצמית. לא היה זה לפי כבודו של האדם, נגזר הבריאה, להיות שרוי לבדו בעולם, מהאוכלס כולו בעלי־חיים נמוכים ממנו, פחותי־דרגה לגמרי. אף לא נוח היה לו להתהלך בעולם רק בחברת הנבראים בצלמו בלבד. בספר הספרים חוזר ונישנה אצל חנוך ואצל אברהם ואצל רבים אחרים, שהם התהלכו לפני אלהים או עם אלוהים. ואמנם, איזה קיום חסר־כבוד לאדם בעולם ריק, שמלבדו מתהלכים בעלי חיים מגושמים ומטומטמים כאלה. קיום המלאכים היה בו ממש משום פיקוח נפש לאדם.

הוא כבר השכיל להבין שאף הוא המרומים מחצבתו. על זאת היה לבו מר עליו. הנה הושלך ממרומים ארצה בשביל שיהיה נכון לכל מיני צרות ופורעניות, לצער ולמכאובי־אנוש בלי סומך ותומך. בא המלאך ונעשה גואל. אף שימש לו מורה־דרך ובן־לוויה בעת צרתו. והוא שגאלו מן הריקנות שבעולם של מטה ובעולם של מעלה. המרומים נעשו קרובים לו יותר משום שאין לך שעה שהמלאך אינו עשוי להופיע אי בזה. כשהם שהמלאך גאל את האדם מן השכול, כך גאל, כביכול, את אלהים במרומים מן הבדידות, בהקיפו אותו בפמליות של מלאכים העומדים ומשתחוים לפניו ומקלסים אותו בכל עת. “ארבע כיתות של מלאכי השרת מקלסים לפני הקדוש ברוך הוא. מחנה ראשונה של מיכאל מימינו, מחנה שניה של גבריאל משמאלו, מחנה שלישית של אוריאל מלפניו, מחנה רביעית של רפאל מלאחריו”. בורא העולם כביכול אינו גלמוד, אף אין הוא משתעמם, שכן “כל יום ויום נבראים מלאכי השרת ואומרים לפניו שירה”. ולפי שהם נבראים כל יום ויום, הרי השירה שבפיהם היא חדשה לגמרי.

אין שעה ואין רגע בלי חידוש בזבול השירה. אילו היה שר של שירה עומד ומצפה שתתחדש השירה מפי דרי־מטה בלבד, היה העולם שומם מן השירה האמיתית ברובי הזמנים, שכן אדם פייטן בחסד עליון נולד רק אחד בדור או בדורות. שוכני בתי־חומר פותחים את פיהם בשירה רק במקרים יוצאי־דופן, כשנבקע לפניהם רקיע השיר או שנבקע לפניהם ים הצער והיגון, כגון לבני ישראל בצאתם מגלות מצרים, כשנגלית להם באר במדבר או שמתרחש להם נס אחר. השירה כשלעצמה היא פלא־נס, שאין הבריות נזקקים לה אלא כשיתקדש להם חג. בימים כתיקנם הם שוקעים בעסקים ובטרדות אחרים. מה שאין כן המלאכים, שכל ימיהם שירה. יש מחנות של מלאכים, שעיקר התכלית בחייהם היא השירה ועל מנת כך נוצרו לקשור שירים ותשבחות, זמירות והודיות. להם, למלאכים, חייבים אנו תודה והלל, שאין עולמנו שרוי בלא שירה אף לשעה. כך שנו חכמינו הקדמונים: “בכל יום הקדוש ברוך הוא בורא כת של מלאכים חדשים והם אומרים שירה. ומהיכן נבראו? מנהר די נור. ומה טיבו של נהר די נור? כירדן זה שאינו פוסק לא ביום ולא בלילה… ומהיכן בא נהר די נור? מזיעתן של חיות הקודש, שהן מזיעות ממשא כסאו של הקדוש ברוך הוא”.

כך תמונת העולם הולכת ומתמלאית תוכן מעולה והרמוני, הולכת ומשתכללת. אין דבר הולך לאיבוד. כל פרט מקבל משמעות נעלה. ממשאן של חיות הקודש המזיעות נוצר נהר די נור, החומר הגלמי שממנו נעשית השירה. הווי אומר: גם מזיעתן של בני אדם, המזיעות תחת נטל חייהם ועמלם הקשה, נוצר נהר־די־נור, שממנו נוצר מין חומר זך הנעשה שירה.

אף בריאה שבדמיון הולכת ומתפתחת לפי קו הגיון משלה. לאחר שהאדם הגה בדמיונו את מציאות המלאך, נעשה הוא גופו הורו ובוראו, בהל פיו. מכל ברכה, מדיבור נאצל, מעשיית מצווה ומכל מעשה של אדם נברא מלאך. בעץ החיים הטובים של האדם צומחים וגדלים פירות הנעשים מלאכים. לכאורה היתה בהקניית אבהותנו למלאך משום פחיתות הכבוד לו וירידה. אולם ירידה זו היתה צורך עליה לאדם. הוא, יצור החומר, נתברך בסגולה לברוא את הנעלה מעצמו, יצור שכולו זיו וזוהר, אש־להבה, רוח עפה. הוא, ששבתו בתוך מצוקים מפיק מתוכו אראלים, מתוך גינזי נפשו הוא חוצבם. נמצא הוא עצמו המלאך. ולפי שהוא יוצרם בכל שעה ורגע, עם כל אמירת ברכה ועשיית מצווה, הוא נגאל על ידיהם על רק מן השעמום ומן החולין, כי אם גם מן הזקנה. אין האדם עוד זקן בשום זמן, כי המלאכים הנולדים מפיו חדשים תמיד וממשיכים עליו התחדשות בלתי פוסקת ונעורי התמיד. האדם נדון לפי פעלו, כל יצור מעיד על טיב יוצרו.

לבריאת המלאך יצאה השפעה של עילוי ואיצול על האדם. הוא נתעלה וחייו נתמלאו תוכן של קדושה ורוממות. עם מלאך עף למרומים. ממנו למד בחינת הזוך והצחצחות, הטוהר והבזק, הלהיטות והשרפיות. כל מושגי הנאצל וכל ערכי הנאמנות ומסירות הנפש, מן המלאך באו לו. כל מה שיש בלשון האדם מן הברק, היפעה, התפארת הוא הפיק מן המלאך. טול מן הלשון את המלאך על כל כינוייו ותאריו, סימניו, סמליו ורמזיו, ושפת האדם תהיה דלה, חיוורת ואפורה לאין שיעור. אתה נוטל ממנה יקר החן והיא כגוף ללא נשמה. היא שאר רוחו של האדם, המקור להמיית רחמיו וחסדיו. הוא אצל טעם ורוממות לחיינו ומילא את חלל עולמנו שירה וזמרה, הנביע את מעינות השירה אף בלבנו.

מלאכים אומרים תמיד שירה. המלאך נולד בשיר ויוצא מן העולם בשיר ובשבח. הוא אך שמח. לא מצאנו מלאכים בוכים, נאנחים וקוראים אוי ואבוי. יש מהם שהם נבראים מלכתחילה לומר פרק שירה אחד בלבד ובכך נגמרת שליחותם. הרבה לקח טוב יכול האדם, לכשירצה, לקבל מן המלאך. לא שמענו מלאכים קובלים על מר גורלם, על סבל או קיפוח. לא מצאנו אצלם חיי חולין, על אחת כמה וכמה איננו מוצאים אצלם שחוק וקלות ראש. אין הם מקלים ראש בחיים של התבוננות והסתכלות טהורה. אין אצלם בולמוס של טרדות ומהומת המעשים. עיקר שבעיקרים, אין המלאכים חולי־זמן ומנוגעי־שעמום. המאושרים אינם מרגישים בזמן. מכלל שהמלאכים מאושרים הם. אילולא נולד המלאך רק בשביל להודיע לאדם שיש אושר, דיינו ודיו.

המלאך כולו שליחות. עצם קיומו הוא שליחות. לפיכך אין מלאך שרוי בדאגות. אין מלאך דואג, לפי שעיקרן של הדאגות על מה אעשה והיאך אינצל מן הבטלה. אולם אין מלאך הולך בטל אפילו כשהוא נתון באפס מעשה. חייו הם המעשה. לפיכך אין פחד הפנאי עליו. אין הוא שואל מה אעשה בבקר ולאן הערב ומה צפוי לי למחרת. תכלית אחת לפניו: לטייל בפרדס עולמותיו של הקדוש ברוך הוא. כשאלהים שואל אותו “מאין הוא בא” הוא עונה פשוט וברור: משוט בארץ ומהתהלך בה. משוטט הוא. אין לך חיים נעימים ופוריים כחיי שוטטות. המשוטט הוא, לכאורה, בן־בלי־בית, אבל העולם הוא ביתו. הוא עצמו ביתו. המלאך בן־בית הוא בכל העולמות העליונים והתחתונים. השמים שמים לו והארץ נתונה לו. אין הוא מחוסר חברה שהרי הוא מצוין בתוך פמליות וכיתות. הוא מתחילתו נברא מחנות־מחנות, אבל אין דבר היותו מעורב עם מלאכים רבים פוגע ביחודו וגורע מאישיותו.

חייו מתחוללים באין־סוף והוא מתורגל באין סופיות, אין־סוף זיו וזוהר ואין סוף תענוג ונחת. ממילא אין הוא בעייפות ולא בתחרות. אין מלאך נוגע בשל חברו כמלוא נימה. אף דעת המחסור אין בו, לפי שאינו באכילה ולא בשתיה. הזיו והזוהר הם מאכלו ומשקהו. אין געגועים מציקים לו לאדם, שנפשו מתאווה לכל מקום שאיננו שם. כי המלאך מסוגל להיות בבת־אחת גם פה וגם שם, בניגוד לאדם האץ תמיד – אץ ללכת, אץ להתעשר, אץ להוציא את כל רוחו – ואינו יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. המלאך משלים כל מעגל ומעגל שלו עד תום. הוא המהיר כבזק, פועל דווקא במתינות ובישוב הדעת, מאחר שאינו עושה שום דבר כנגד תכונתו הטבועה בו ושליחותו המזומנה לו מששת ימי בראשית. הואיל והוא עשוי כולו ללא קרעים, הריהו מתנהל תמיד על קו השלום והאחדות. אמרו חכמינו הקדמונים: “אפילו מלאך אחד חציו אש וחציו שלג, הקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהם”.

אהה, גזירה נגזרה על כל מעשי ידי אנוש שלא יהיו מושלמים כל צרכם ואף בריאת המלאך לא יצאה מתוקנת ומזוקקת כראוי. ברבות הימים דבקו בה גם עיוותים וסיאובים. אין זאת אלא שבן העולם התחתון אינו מסוגל להתרומם מעל להשגותיו הארציות המגושמות, גם בעלותו על האבניים להתקין ברואים של מעלה. רוב חולשות ופגמים שנועדו ליצורי־כנף אלה, הן בבואותיו של אזל־ידנו האנושי. צפה האדם במינו וראה שהוא נתון להבדלים בכוח, בייחוס, במעלת הערך ובמעמד, והעמיד סולם המעמדות, הערכין והמעלות גם בקהל המלאכים. יצא ושנה, שסנדלפון, למשל, גבוה מחבריו חמש מאות שנה. מיכאל מהיר מגבריאל. המלאכים הם נחותי־דרגה לגבי השרפים. יש מלאכים העוברים ובטלים מן העולם לאלתר בגמר שליחותם, ויש מלאכים בני־אלמות. חלוקה כזו עשויה להטיל קנאה ותחרות אפילו בין מלאכי־עליון קדושים וטהורים. רעה חולה היא באדם שאינו מסוגל לשער לו אפילו בדמיונו, חיים שאין בהם קנאה ושנאה. אפלטון ציוה לגרש את חכמי השיר מן המדינה. אף שבשמים נוהגים, כנראה, אפליה לרעה במלאכי השירה והזמרה, ואין מניחים להם חיים אלא ליום או לשעה שהם ממלאים את תפקידם. כילו את מלאכתם החד־פעמית, מיד גוזרים עליהם גירוש מן העולם. כדרך שיש אנשי “אתה בחרתנו”, כך קיימים מלאכי “אתה בחרתנו”, שהם השועים והמיוחסים בין דרי־מעלה.

לא זו אף זו וקשה הרבה, לא אמר האדם די במלאכים הטובים והגואלים, שברא מדמיונו, עמד ונתן חיים גם למאכלי חבלה, לשדים ולמזיקים, שהמציא בשפע רב. אם המלאכים הטובים נועדו להיות אחיעזר ליחיד, לעמוד לו בעת צרה ולבשר לו ישועות ונחמות, ניתנה למלאכים הרעים שליטה על ארצות ועמים שלמים. תנופתם עצומה ואיומה לעיתים. הם הופכים ערים וארצות למאכולת־אש, מטביעים חיילות למכביר של האויב במצולות מים, מסכסכים גויים במלחמות, מביאים רעב ודבר על איים קרובים ורחוקים. המלאך נאבק עם יעקב התם, התנהגותו מבישה, פועל במחתרת וכשהניזק על ידו שואלו לשמו הוא אומר לו ששמו פלאי. המלאך הוא שטן המשטין, עויין, מסית לעבירה והוא עצמו הולך להלשין, ממיט צרות ופורענויות על איוב, ניצב מול האדם וחרבו שלופה בידו, חוסם את הדרך בפני האתון התמימה המושכת בעול. המלאך בעל הכנפים נתגלגל לצורר נושא חרב.

בהורדת המלאך לתבנית שטן ומזיק הוסיף האדם קלקול על קלקול, שכן בקרב המלאכים הטובים לא מצאנו מין נקבה כל עיקר, ואילו בחבלה ובהרס מלאכיים שיתף גם את האשה. בית היוצר של האדם המליט מתוכו לא רק את השד והמזיק בלבד, כי אם צירף להם גם את השדה, המזיקה הקליפה והלילית. ביצירת מלאכים בני־טובים התעלם מן האשה. כיוון שהגיע לבריאת ילדי התופת הרעים והאכזריים, שיתף את האשה ביד רחבה והעמיד ליד המכשף את המכשפה, ליד הקוסם את הקוסמת, הביא בסודם של בני השטן גם את בנותיו.

עדות נוספת לאנוכיותו הגסה ולצרות־אפקו של האדם היוצר. כל זמן שעסק ביצירת המלאכים הטובים, עשה אותם בצלמו ובדמותו של הגבר, מפני שהוא מאז ומקדם שימש דרשן ופרשן לכל רז וסתום, הוא היה רושם הרשומות ליסודות היש, מחבר האגדות ופותר חידות מני־קדם. ואילו כשהגיע לתיאור השטן וכת דיליה נתן מעמד מכובד, מכובד יותר מדי, לאשה. והרי מן הדין היה לנהוג בהיפך לכך. אין דרכה של אשה להחזיק חרב, לילך ולחבל, להפוך ערים לעיי חרבות, לשלוח אש בבתים שאננים. אומר פילון, שהמלאכים הם נשמות הפורחות באוויר. וכלום לאשה אין נשמה. אדרבה, יש נשים שהן כולן נשמה. אפילו המלך הממונה על ההריון, שהופיע לאמנו שרה העקרה, היה, לפי דעת חכמינו, גבר ולילה שמו.

אמנם, בדקתי ומצאתי בין חכמינו הקדמונים, שביקשו לתקן את המעוות הזה וייחדו גם לאשה מקום בקרב מלאכי־מעלה, שכך פירשו את הכתוב ה' אלהי צבאות: ה' עושה צביונו במלאכיו. רוצה הוא עושה אותם יושבים, רוצה הוא עושה אותם עומדים; פעמים הוא אותם בדמות אנשים ופעמים בדמות נשים. זו היא גם דעתו של הרמב"ם, המגדיר את המלאכים כעדת נפילים ובידם להט החרב המתהפכת, לפי שהם מתהפכים בתכונתם, עיתים הם נשים ועיתים אנשים, עיתים רוחות ועיתים מלאכים. בן מימון נתן כבוד־מלאך גם לאשה, לפי שהוא, איש שלטון השכל, לא היתה דעתו שלימה עם מציאות המלאכים וחשבם לשכלים או לסמלים, ומאחר שאינם בפרצוף־פנים שוב לא איכפת לו, שהם לובשים גם צורת אשה.

כללו של דבר, אדם השקיע ביצירת המלאך כל קלקוליו של בר־נש, חולשותיו ויומרותיו ועיוותיו. לבסוף לא נחה דעתו עד שעמד וכפר לגמרי ביצירתו ויצא להורות שהמלאך לא היה ולא נברא אלא משל היה.

הוסיף פשע על קלקול. אחרי שהיתה לנו נחמה פורתא בקיום המלאך, היאך נוסיף לחיות בלעדיו? עולם בלי מלאכים הוא עולם אפור, עצוב ומשעמם, עולם התוהו משמים וקודר. בחברת מי נבלה מעכשיו ולהבא את חיינו עלי אדמות? בחברת בעלי החיים המגושמים או בחברת המכונות המגושמות אף מן הבהמה והחיה, מחוסרי לב ונשמה כל עיקר?

רזי לי, יפה כוחו של הרב משל התלמיד, אבל גם יפה כוחו של התלמיד משל הרב. הרב מחדש רעיון מדעתו ומוציאו מן ההעלם אל הגילוי והתלמיד מוציא מן הגילוי המצומצם אל הפרהסיה; הרב עושה לו אזניים מספר והתלמיד עושה לו נפשות רבות; הרב ספק בטוח באמיתות רעיונו וספק מגמגם ומהסס בו בליבו, שכן אין הוא נשען אלא על הגיונו וחושו שלו. מה שאין כן התלמיד שהן זכותו שלו והן זכות רבו מסייעות בידו להחליט את הרעיון בלב כאמת גמורה. מאידך גיסא, אף הרבה נמצא נשכר על ידי שרעיונו מצא מסילות ללב התלמיד, שכן שום רעיון אינו מהימן כל צרכו על זה שהרה והגה אותו, אלא אם כן נתקבל גם על דעתו של אחד זולתו. נמצא, כי במידה ידועה ניתן לומר, שאף הרב הנהו תלמיד־תלמידו וכן התלמיד הינהו רבו של רבו.

משה לא נתן תורה, אלא קיבל תורה ומסרה ליהושע ויהושע נתנה לזקנים וזקנים לנביאים והנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והם לכל ישראל. בהקניית התורה לכל ישראל רבה מעלתם של אנשי כנסת הגדולה משל משה. צא וראה, שרוב מחדשי־שיטות ונותני־דתות לא העלו את דבריהם על הכתב, כי אם הטיפו אותם בעל־פה, עד שבאו תלמידיהם או תלמידי תלמידיהם וערכו אותם בספרים. רב אינו כותב ספר. הרב מדבר, והתלמיד כותב מפיו, כמעשה ברוך מפי ירמיהו. סוקרטס לא היה מחבר. אפלטון שימש לו קולמוס. הבעש"ט סבור היה, שכתיבת ספר היא מעשה שד. תלמידיו כתבו את רוב תורותיו. גם רבי נחמן נכדו כתב במסירת הקולמוס לידי תלמידו ר' נתן.

החרטומים הקדמונים לא עשו את תורתם ניגלה אולי לא רק על שום שהיו צרי־עין, אלא גם משום בינתם היתירה, שתורה ערוכה וכתובה קל יותר להפר אותה. מה שנעשה קניין הרבים, ניטלה ממנו יוקרת־סגולתו ועלול להיעשות חולין. תורת הח"ן מעלה חן יותר. הסוד כמלח, משמר הכל. לא כל רב עושה כברת דרך במחתרת. אולם תורה במחתרת אינה תורה לעם, אינה משמשת מורה דרך לרבים, לא כל שכן שאינה נעשית תורת־חיים, עד שחלקים רבים ממנה נעשים קנין הקהל הרחב ושוב צפויה לה סכנה שלא תהא בגדר קדושה ממש. דבר שהרבים יש להם חלק בו ניתן לרבים לראות בו מהרהורי־לבם. תורה שהיא כולה ניגלה, סכנה נשקפת לה כי תיחלק, ברבות הימים, לכמה תורות. לפיכך כל תורה דין הוא, שהניגלה והנסתר ישמשו בה בערבוביה ונמצא זה מגין על זה. אתה נמצא למד, כי טבע הדברים הוא, שיהיו שני כתרים לתורה ולחכמה: כתר הרב וכתר התלמיד. שני הכתרים, כל אחד נעלה ומהודר מחברו. ומקביל לכך יש שתי תורות: זו שבכתב וזו שבעל־פה. ועדיין אי־אתה יודע מעלתה של איזו מהן מרובה משל חברתה. צא ולמד מה שאמרו חכמינו הקדמונים, שדברים שבעל־פה חמורים משל בכתב ואף קודמים הם לה. משום שכל תורה מתחילתה היתה בעל־פה עד שבאו התלמידים ותלמידי־התלמידים וכתבו חלקים ממנה.

הרבה הזהירו חכמינו מפני תלמידים שלא שימשו כל צרכם ועשו דברי רבותיהם פלסתר. אף הקפידו על החכמים עצמם להיזהר בדבריהם, שמא “תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים רעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל”. במימרא זו נרמזו כל סבכי הדברים שבין הרב והתלמיד. מפני מה צריכים החכמים להיזהר בדבריהם ובמה הם צריכים להיזהר?

לעולם אין תורה מפי הרב עלולה לשמש סם המוות לחיים כמו מפי התלמידים. הרב שומר פיו, מפני שאינו נשען אלא על קול־ליבו – והלב לעולם מהסס ומגמגם – ולכן בשעת הדחק הוא יודע לשית סייג לדבריו ובשעת הצורך הוא מבין גם להמתיק את הדין ולעורר את מידת החסד. התלמידים המקבלים את דברי רבם כאילו ניתנו מפי הגבורה, עלולים לקיימם בכל חומר הדין ולעשות לפעמים את המישנה לסם מוות ממש ונמצא שם שמים מתחלל על ידיהם, שהכל תולים את הקלקול ברב. התקלה אורבת במיוחד בגולה, מקום שאין מכירים את הרב.

ועדיין הינך תוהה ושואל: מה טעם אמרנו שגם יפה כוחו של התלמיד משל הרב? האם בזה שהוא כלי שני ומוהל את יינו של הרב במים שאובים? אמנם, כך הוא. פעמים תלוש ומחובר תלוש יפה. יין נקי וחריף, שאינו נוח לשתיה מה מועיל בו? פעמים מיזוג היין במים, העושים אותו שווה לכל נפש, יש בו משום יצירה שאינה נופלת בחשיבותה מן המקור. יש בפעולת התלמיד המשטיח ומפשט את הדברים משום העמקה. היינו, העמקה שאינה נוקבת ויורדת כי אם נוקבת ועולה מן העומק אל השטח. עתים קשה יותר לקרב את הדברים אל השכל מאשר להעמיקם ולהרחיקם מן ההשגה הפשוטה.

כל תורה חדשה באה לעקור את הישנה ולשנות בהתאם לה את סדרי הדברים, פעמים עד כדי הפיכת קערת החיים על פיה. אולם הרב אינו מצליח אלא כדי לצור את צורתה אבל לא לעשותה כוח הפועל בחיים, משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. ולא עוד אלא שעל פי רוב, אין עולה בידו אפילו לצור את צורתם של הניצוצות שהעלה ברוב עמל מגנזי־מעמקים ולגבשם לתורה שלימה. הוא דולה ותלמידיו משקים. עיקר כוחו מתבזבז על החפירה ועל הצלילה. העליונים נותנים לתחתונים באיפת רזון זעומה. למחונן על ידיהם בכושר העמקה אינם אוצלים גם ברכת כושר להסברה והוא זקוק לאיש־הביניים להביא את דברו לפני הקהל.

כל עמקן הוא פרשן רע. וסימנך משה כבד־פה ואהרן לו לפה. מכאן גם סגולת העניוות שמתלווית, בטבע הדברים, אל הרב. וטעם כפול לעניוותו. ראשית, כל החופר ומעמיק ומוסיף דעת הוא מוסיף היסוס ופקפוק בדעתו. כל המוסיף דעת יוסיף דעת שאינו יודע, משום שהתורה היא מן הדברים שאין להם שיעור. שנית, מי שנתגלתה לו דעת־מה נחרד. כל התגלות גורמת חלחלה משגב החזיון והיא שמפעפעת בו תמיד. הוא בבחינת הנביא לאחר ההקדשה. נגעה רצפת האש בשפתיו ונעשה כבד־פה. לא ייאמן כי ידובר. מפחד הוא לדבר. “לא ידעתי דבר כי נער אנכי” – אומר ירמיהו. דומה עליו ששליחות זו ניתנה לו על מנת למסרה כתכנה וכצורתה, מבלי להוסיף ומבלי לגרוע, כגביע זה מלא יין של קידוש הנתון בידו לטלטלו ושלא לשפוך ממנו אפילו טיפה. בדומה לקטורת בידי הכוהן הגדול שאם החסיר אחת מסממניה הוא חייב מיתה.

כל רב מהוסס עד תוך־תוכו והוא מיראי ההוראה. ולא כן התלמיד שאינו חש כל מועקה בגלל הפקדון שבידו ועושה בו כבתוך שלו. ברצותו הוא מקצר, ברצותו הוא מאריך או מוסיף פעמים נופך משל עצמו, עתים הוא מגלה בה פנים חדשות עד שנעשית לכאורה שונה הרבה מכפי שיצאה מידי יוצרה. חבלי־לידתה של התורה לא הטביעו את רישומיה בו, החלחלה לא פקדתו, נטל האחריות הגדולה אינו רובץ עליו, מכל מקום יש לו על מי להישען: כתפיו של הרב רחבות למדי. מה שאין כן הרב שאין לו רב להישען עליו. מעלה יתירה לתלמיד שהוא לא רק מסביר את תורת רבו, כי אם מפרש אותה ובשעת הדחק או בשעת רצון יכול הוא להכניס לתוכה פירושים המשנים את תכנה ואף את צורתה מן הקצה אל הקצה. ונמצא היא מסתלפת בתוך־תוכה ויוצאת להיפוכה.

תורות רבות היו יין בתחילתן ונעשו חומץ. תורות־חיים נהפכו למעינות אכזב או גם לבארות באשים לשורש פורה רוש ולענה. אין חכמה ואין עצה. לא מצאנו נביא־אמת שהקדיח את תבשילו, אבל כהנים גדולים רבים יצאו לתרבות רעה. מחזה יגונים זה עובר כחוט השני דרך כל תולדות האמונות והדעות. אין רעיון נאצל, שאין לקרוא עליו: עוה עוה אשימנו. אילו היו ההמונים מסוגלים לשתות תורת חיים מכלי ראשון, ואילולא משה, או כל אחד בדורו שהוא יכול להיות כמשה, לא היו כבדי פה ומסוגלים להשפיע מרוחם על ההמונים במישרים, היה אולי מין האדם זוכה לקלוט כמה רעיונות בטהרם ולא היו ההמונים אנוסים לשתות כל ימיהם מים רעים, דלוחים ועכורים. אילולא היה כל רב נצרך למליץ ומתווך בינו ובין יתר הבריות, היו דברי תורה נמזגים בכלים הראויים לכך. אולם מחמת התלמידים המשבשים נמצאה כל תורה, אפילו היא מפוארת, נתונה בכלים מכוערים וסדוקים, שמתוכם נוזל היין הטוב. מה בצע שהרב חורש באת של זהב וזורע בדמעה ובחרדה אם התלמיד קוצר במגל של דמים?

כללו של דבר, מעשה ברב ובתלמיד הוא מעשה מעציב למדי ונושא בו סתירות לאין שיעור. אין כמדומה תקנה. אלה תולדות כל האמונות והדעות וזאת תורת כל התורות מימי קדם ועד היום. לעולם אין מוגש רעיון לציבור במישרים על ידי הוגו ומחוללו אלא מעמידים לו מליצים ומתווכים, המשווקים אותו, ואין התורה מתקבלת על דעת הרבים עד שהיא נעשית סחורה על ידי התלמידים ותלמידי־תלמידים. נמשלה בריאת כל תורה לבריאת העולם. מה עולם לא נברא, לפי הקבלה, על ידי השכל הנאצל, אלא בצמצום אחרי צמצום האור ולפיכך עולמנו שקוע בחושך והננו חיים למעצבה בעולם־לא־עולם, כך לא ניתנה שום תורה לקהל העמים אלא בצמצום אחרי צמצום מאורה ועיבוי העכורים שבה. כולנו בני כל הדורות הננו בני־בלי־תורה. כאילו לא ניתנה כל תורה. כל הדורות היו כאילו חיים וקיימים לפני מתן־תורה.

שכלי בוער משני קצותיו.

זה ימים רבים הנני משתוקק להביע רעיון, המנקר במוחי ללא שייר כל שהוא, להבהירו עד תומו, ואיני יכול. חוש לוחש לי, שאם אוציאו מהעלם אל הגילוי הגמור ואעשה לו את תיקונו, יתוקן דבר מה גם בי, ואם לאו יגיח הרעיון הזה ממסתריו ביום מן הימים ויחבל בי. עיתים אדמה כי הוא הגלגל המניע מאז ומשכבר את כל מחשבותי: הוא תמצית מהותי, העיקרון המנחה בי והרועה אותי ודי. אולם דווקא הוא נראה אלי בהסתרת פנים ומושג לי במטושטש. האמנם זה אני משחק עמי במחבואים? כשהנני נותן את דעת על כך, הנני מתחיל להטיל אימה על עצמי.

תמה אני: האם כבר חי פעם אדם בעולם, שהצליח להביע את כל עצמו, תמצית ועיקר שבו, ותחת להסתובב בפרוזדור נפשו נכנס לפני ולפנים שלה? היו קדמונים שהעידו על עצמם, כי היתה להם התגלות אלהית או גילוי השכינה – אולם, ההיה ביניהם מי שהיתה לו התגלות עצמו וראה באספקלריה בהירה את רעיונו?

נסתם ממני לדעת: היכן אמיתו של אדם? ברעיון הבהיר או להיפך בשאינו בהיר? אולי איננו מספיקים להבהירו, משום שחיינו קצרים מדאי, ואולי לא היינו יוצאים מן הטשטוש אפילו שנות־חיינו היו אלף, משום שלא ניתן לנו לעשות את שתי המלאכות בבת־אחת: לחיות את הדברים וגם להשכילם. כל זמן שהנשמה בקרבנו הננו מרפרפים ברשת החיים, היינו, ברשת הטעות. האם זאת אומרת, שהחיים והטעות חד הוא? המאמר “בעל כרחך אתה חי” משמעו גם כן על כרחך אתה אחוז ומפרפר ברשת הטעויות.

בשביל להגות את הרעיון הגדול, הכולל, הממצה ואולי גם הנורא, צריך היה לכוון את הרגע הגדול שבו הננו מתרוממים מעל לחיים, יוצאים מן הישות האישית, מתפשטים כביכול מן הגשמיות ומשתכנים בספירה שכולה רוח. אבל אם נתרוקן מן החיים האישיים, הלא נהיה לכלים ריקים. כשהננו יוצאים מן הכלים ואין לנו משיגי הגוף, שהם כלי שרת לרוח, הכיצד נבוא בסוד המושכלות? אם כך כיצד נפרנס ענין של עליית נשמה ושל גילוי שכינה, הצצה בלבנת הספיר, שחוזים רבים וכן שלמים סחו לנו עליהם? האמנם ראו מראות שוא ומדוחים? האמנם היו תועי רוח או מתעתעים מדעת? שוגים או מזידים היו? האם הבל הנחילו לנו אבותינו הגדולים?

חוש לוחש לנו ואף הדעת נותנת שעל אף שבתנו בחושך יש חרכים מהם אנו מציצים ורואים ברגעי־סגולה מפלאות היש. נפתחים חרכים לרגע כהרף עין. כן, יש שהם נפתחים… כן, הם נפתחים, וסימנך אש מתלקחת בעצמות. רואה אתה מראות לא נודעים, שומע קולות לא מוכרים וחדווה גדולה שוטפת את הנפש. ויש בחדווה הזאת כדי לפייס בעד שנות צרה ויגון. אולם חדווה בת חלוף זו יש בה מטעת סמי־שכרון ואין בה סם מרפא. היא מצמיאה ולא מרווה. כל שריפה בנפש אינה מעשירה אלא מרוששת אותה. לא באש וברכב־אש נעלה השמיימה, כי אם בקור הרוח, בחזיון השיש.

סייג ללהט הנפש השכל הקר. לא תבערו אש ביום השבת. בשבת הנפש אסור להבעיר אש. אש יסודה מאפר וסופה לאפר.

אף על פי כן ואף על פי כן, אילו זכינו ונקרע מעלינו בית־חומרנו לבצר לנו נקודה אי שם מעבר לחיים להשקיף מעליה על החיים. אילו יכולנו לקפוץ מעורנו ותחת היותנו מוקפים בגדרי־תיל של הגשם להיות רק שכלים טהורים ומצוחצחים, כי אז למלאכים ולשרפים דמינו. מה לנו אש ומה לנו אימה מפני האש? שתהא הבערה גדולה בנו ומסביבנו והר החיים כולו עשן ועל סיני חדש יעלה האדם ומסביבו קולות וברקים.

חסל סדר עולם הגופים. סדר עולם הנשמות ממשמש ובא. נסתלק הגשם, ונשגב לבדו הרוחני. נולד האדם החדש שהוא כולו חזון וחזיון ללא קורטוב הצטרכות. הגשמי שואף, הרוחני נושף. הגשמי מכשיר־בליעה, הרוחני כלי־ראות. הגשמי אומר קחת, הרוחני אך תת, הגשמי אומר זרום, הרוחני: עמוד.

אך קול לוחש לי: הנך שוגה בחזיון שוא. אדם הנך, מחומר יסודך, חומר בן־חול. לבך בוער כתנור: הב־הב. הזרם שוטף ועובר מעליך, וגם במאבקך עם הזרם הזורם, הנך מנענע את ראשך על כל גל וגל. אי אתה מסוגל להגות מחשבה צרופה ורעיון בהיר עד יעבור גל. גל רודף גל. הנך חי כל זמן שרוח החיים בך, בתוך החומר העכור ומתוכו הנך ניזון עד קצה חייך. לא, לא, אינך במעלת השרף אף לא בן־רשף כי אם בן־גל, המצפה להתגלות כשיעבור גל. אולם כשיעבור הגל, עמו תעבור ותיבטל גם אתה מן העולם ותהיה לערימת אפר. לא, לא, אינך שרף, אבל אתה נשרף. משתוקק אתה לרעיון הגדול והבהיר, אך תאוות החיים גדולה בך מן ההשתוקקות.

בכל אדם תוסס ומפעפע אושר גנוז מתוך הדעת שהוא אחד ואין בילתו. אמנם, אין הוא שרוי בכבודו של עולם. אף על פי כן, כבודו מלא עולם; ואף על פי שאין הוא יחיד־סגולה הוא יחיד במינו, טופס אין משלו, יחיד הוא לנפשו.

אמת היא, שאינו יפה תואר, לא איש הצורה ונשוא פנים, לא עתיר־נכסים ולא עתיר הרוח, לא רב פעלים, אבל הוא איש חי ובחיים, הנעלה בסגולות, יש גם לו חלק. אף רעיון־חמודות זה יהיה לו למושעות, שהכל, גם החכם והגאון באדם, הם בני־תמותה וכל סגולות היקר מזומנות לאיש רק למועד החיים הקצר. הנה־כי־כן, היופי, החכמה, העושר, כל המעלות והקנינים, הם רק כציץ נובל וכחלום יעוף. ובכן, מה מותר לאיש יתהלל בו? לכל היותר יזכה בטובה רק לקצבת שנים מעטה, לשבעים שנה, ואם בגבורות, שמונים שנה. לא יוקח מכל ההוד וההדר לקבר מאומה, ואשר לחיים מעבר לקבר, הרי איש לא בא עדיין בסודם. ואם יש תחיית המתים, לוחש לו קול טמיר ונעלם, לא יתכן כלל, כי בחיים המשניים יקופח חלקו והוא שנית יופיע באותה הדמות הדלה והניקלה. קרוב לשער שבחיים ההם ייגמל לו על סבלו בעולם הזה, בהוויה של זיו וזוהר וכבוד־עלומים.

כן, אדבר גלויות ומפורשות, אין אדם אשר איננו בטוח בעומק הנפש, שהוא ראוי לכבוד־עולמים וזכאי לכל הטובות, העינוגים והעידונים, שנפלו בחלקם של המאושרים בבריות. מגיע לי הכל – זהו הקול הדופק בכל לב. מגיע לי אושר, יופי וחכמה, מגיע לי כסא בגן עדן, מגיעים לי אהבה ותהילה, שמחה ונהורא מעליא. מגיע לי הכל. בכוח המגיע לי, כל אחד חי ונושם. אילולא זאת, היה מופרך ומתמיה ביותר, שהמוני אדם בדורי דורות יקבלו עליהם סבל ללוא נשוא זה, המכונה חיים, ודעתם לא תיטרף עליהם וסבלנותם לא תתפקע עד כדי לטרוף נפשם בכפם.

אם אין תהלוכה מתמדת של אנשים נוהרת להתאבדות מדעת, סימן הוא, שבתוך־תוכם הכל מאושרים. אם אינם רואים בטובה לאלתר, הם מטפחים במסתרי נפשם את הצפיה לאחרית טובה בקרוב בזמן הזה או בעתיד לבוא הצפון בחיק העתים. אם שואל אתה: מניין באה לאדם תודעת יחידיותו, שהיא מקור אשרו? תדע לך, כל היחידיות באה ממקור יחידו של עולם. חלילה לנו לראות את האדם בעיני הבשר הקטנות וקצרות הראות. אין האדם רואה את עצמו מעוט־דמות. כל אחד רואה עצמו באספקלריה רמת הרוח. כל אחד הוא באמת עולם מלא. עמו נברא העולם ועמו הוא חרב. באורו זורח ובצאת נשמתו ידעך. הוא העונק לראשו גלגל חמה והוא העומד על גבו את כדור הארץ. אין להתבייש בתחושה זו. אין היא משוגה או שגעון. עם כל אדם מתה לא רק החכמה, עמו מתים כל הנופים היפים, גוועת השמש ונובלים כל הפרחים. שוקע הנצח לנצח נצחים. כל אחד מניח אחריו עולם מלא יתומים, האומרים קדיש אחריו. מה תימה שגם כל זמן שהנשמה בקרוב, קדוש יאמר לעצמו? חדוש הוא, חכם הוא, מלא חן. יחיד הוא, כליל תפארת.

ואם הוא אינו מכלל הסגולות, אבל הוא הנהו הוא. לפניו לא קם כמוהו בצלמו ולאחריו לא יקום בדמותו לעולם עד. בן יחיד הוא ליחידו של עולם. ואם אין אמונה בלבו במציאותו של היחיד העליון והכולל, כל שכן שמחזיק הוא גדולה לעצמו. אם אין יחיד עליון, הוא העליון. אם אין בורא עולם, הוא הנברא, הנהו הבורא. הוא העולם. איש שהנהו עולם איכה לא יאושר. הכופרים הללו אושרם שאין עליהם מרותו של עליון ואין להם בפני מי לתת דין־וחשבון, אלא למצפונם בלבד. עם המצפון אפשר לבוא היאך שהוא לידי עמק השווה. מאושרים הכופרים, מאושרים המאמינים באמת ובתמים, מאושרים גם הבינונים והפוסחים על השעיפים. יודע כל אחד בסוד נפשו, שאפילו אינו ממרומי המעלה, לא רם־יופי ולא טוב־שכל, אפילו שפל הנהו, מכל מקום הוא חלק מהמימסד היקומי. בלעדיו היתה תמונת העולם בלתי שלימה, היה חסר המזג, היה העיקר חסר מן העולם. בכך דיינו. האושר לא בשמיים הוא.

בלילות נדודי־שינה לא אימת הארי על האדם, כי אם אימת המפגיע המפיל את חתיתו גם על הארי. לא הגדול־לאין־אין סוף מטיל חלחלה בלב, כי אם הקטן לאין־סוף.

*

הקלחות, בהן מתבשלים החיים הגדולים, אינן מעסיקות את מוחו הלאה ואת נפשו הרצוצה של המתהפך על משכבו. רב המבשלים שבשמים, אשר שפת אותן על אש התמיד, הוא המשגיח עליהן שלא יחסר המזג בהן. אבל הפכים הקטנים הללו, שהאדם מבשל בהם את מרירי היום ומרירי הלילה, הזוטות האנושיות הללו, איכה ישאו על שכמם הלאה בעירנות המוצצת את לשד עצמותיהם?

ההוא במרומים, המכלכל את כל החיים, לא ינום ולא יישן, יען כי עליו היו כולנה. אולם אנוש דל, חלכה, אשר רק צרור־עצמותיו לו, למה ימנע שינה מעיניו? השומר נחלות אלהים הוא?. אין הוא נוטר אפילו את כרמו שלו. אין הוא נוטר דבר ואינו נוטר לאיש, לא יכעס ולא יזעם על דבר, רק משאלה אחת לו קטנה: לעצום את עיניו, להירדם מעט־קט, להירדם כל עודו ומאודו, לא להיות ער, לא להיות. האם גדולות יבקש לנפשו? שינה מעט. והוא איש אין איל.

*

הוא מקבל על עצמו באלה ובשבועה, כי מעתה ולהבא לא יתהלך עוד בגדולות, לא ישאל לנתיבות־עולם, לא עוד יתייגע לבוא עד חקר אלוה, לא ישאל אם יש בורא־עולם או אין, אם האדם הוא מלאך או שד, לא עוד יהיה לו עסק במופלא ממנו. מעכשיו ולהבא רוחו תהיה נמוכה, לא ישאל ולא ינסה, לא יזעף, לא יריב, יהיה חרישי מן המים ונמוך מן הדשא. רק אחת ישאל אותה יבקש: להצטנף לצנפה, לפקעת יהיה, וירדם לו.

*

אפס, שומע כל תפילה לא ישמע לתחנוני הער בלילה בצמאונו הרב לשינה מעט. ויען כי הזיר את עצמו הלילה מהגות באלהים, מוחו נתרוקן מן השאלות הגדולות, יזדחלו לתוכו כל הזוטות, יקיצו בקרבו הרמשים שברוח אנוש. הנהו מאכל לתולעים הזוחלים. כל רחש בו ומסביבו יהיה לו לרוגז־עצבים ולמקור־בלהות. לא גשם־זלעפות ירד על ראשו. זהו ברז המטפטף טורד את מוחו עד שבני מעיו מתחתכים בקרבו. לוּ, למצער, הרעים הרעם והבריק הברק. אך לא, זה זבוב מזמזם, סובב הולך מעל לראשו, או צרצר מצרצר מעבר לחלון, עכבר חורק, עלבון של מה בכך מיום תמול צף ועולה בזכרונו, טורד את מחשבתו ואינו פוסק.

*

הוא מהרהר חרטה על בריחתו כיונה הנביא מאלהיו. טוב ליונה שבא על ענשו, כי תחת אלהים, אשר ממנו הציל את עצמו, הוא נבלע במעי הדג. לא נורא להיות שוכן בלב הים במעי הדג. אבל, אוי, מה רע לבורח מפני אלהים, הנכנס במעי הזבוב, התולע והעכבר.

*

וזו היא תפילתו בלב הלילה: אלהים, אם לא לרצון לך להשיבני אליך לחסות בצל כנפי הלילה, הממני נא, פצפצני, הרעם עלי ברעמך, הברק עלי בברקיך, הסגירני ביד האריה, הפילני ביד מי שתפילני, ואך אל תשלח בי את הזבוב, התולע, והעכבר והעלבון הקטנוני. מה חטאי ומה פשעי כי תשסה בי קטני־ארץ אלה, זוחלי־עפר. ועוד בקשה אחת לי, הבורא: שלח בי את היגון הגדול, המגיח מן התהומות ברוח ומן המצוקים בנפש, אך אל נא תחלחל לתוכי את התוגה הקטנה, המטפטפת כברז. שפוך עלי חמת הגדול לאין סוף, המדכא ואף מרומם, ואל תפגיע בי חמת הקטן לאין סוף, המחלחל לתוכי את אפסותי האנושית.

*

אך השומע לכל תפילה לא יאזין לתחנוני הרש המבקש לנפשו כנדבה אגלי־שינה מעטים. אין לו אלא לפנות בבקשה ובתחנונים אל נפשו: לב ער ובודד בלילה הזה, ליל שימורים לך, אל תירא עבדי, לב, אל תירא ואל תיחת.

*

דפוק, דפוק, התנהל לאט, לאט לרגל הטיף־טיף, אכול תולעים האוכלים אותך, התחבר אל הרמשים והזבובים הרוחשים בך וסביבך, התקטן, התנמך, התרמש, התרסס, היה קטן ביצורי הבורא. אולי יחוס, אולי ירחם עליך וינדב לך רסיסים מעטים ממעיינו הגדול לאין־סוף, לרפא את חלייך הלילי.

בשעיפים בלילה גוברת בנו זרימת המחשבה כאילו נוסף למקורנו האישי פותח לפנינו גם השכל העולמי את שערי השפע. עתים נראים לנו בלילה הדברים במערומיהם עד להחריד. משל לב העולם ערום לנגדנו. בבדידות הלילה אף הדוממים פותחים את פיהם ומדברים אלינו. לא נברא הלילה, אמרו קדמונים, אלא לגירסא, היינו, לחידושי תורה. גם לחידושי־עולם, נאמר אנחנו.

זכורני מתיקות ההוויה וחריפותה כשישבתי לילה אחד בצעירותי יחידי בבית המדרש ולמדתי. הייתי אפוף פחדים מפני המתים והמזיקים ולא נתבטלתי מן התורה. כל העיר היתה שקועה בחשכות; תפוקת המוח בקושיות ותירוצים היתה גדולה מן הרגיל, והלב שהמה ונתייחם עלה על גדותיו. חשתי שמינית שבשמינית גאווה המותרת לתלמיד חכם, כי הנה אני הקטן יושב ושונה הקדוש ברוך הוא יושב כנגדי ושונה כדברי על חז"ל. מתפלל הייתי שהלילה יארע לי הנס של ר' יוסף קרא, שהמשנה עצמה באה ללמד אותו. חשקה נפשי להשתדל הרבה בתורה ולגלות בה טמירין, מאחר שאין בשעה לילית זו זולתי המתעמק בסוגיות הגמרא. איני יודע אם כבר אז המשלתי עלי את משל המעין הנובע או שנצנץ לאחר שנים. נמשלתי בעיני למעיין שניטל ממנו הסכר וצריך להביא דליים רבים לשאוב בבת אחת.

גם בשעה לילית זו חש אני, משל רוח של אצילות פקדה אותי ולוחשת לי רזין. חוש אומר לי שילדי־רוחי הליליים לא דבר ריק הם. עתים מדמה אני שרק הרהורי־לב ליליים, הנכתבים על הגליון, יש להם סיכוי לטבוע רישומיהם בלבבות, כי הכותב בלילה על הגליון חורת גם על לוח הבריאה כמו יד נעלמה מושכת בקולמוסו.

משער אני, כי ספר התהלים נתחבר בלילות. “נפשי קומי רוני בלילה” – פסוק זה ראוי לשמש מפתח לספר כולו. הפחד בלילות מרחף על עמודיו. המזמורים נכתבו בידי איש שהתהפך על משכבו בלילות. “יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי”. המלים מיטה, ערש, משכב חוזרות ונישנות פעמים רבות בספר. דומה כי בעולם יש רק לילה. אין אור אלא חושך. “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה”. השמש כמו נשכחה מן הלב. והרי המזמורים נתחברו בארץ שטופה שמש וזרועה־אור, אולם הם סובבים דרך כלל על ציר החושך והצלמות. כל המחזות והמעשים עליהם מדובר בספר מהלכים עלינו בלהות. מגור המות מרחף על כל תמימי דרך. סביב רשעים יתהלכון. רשע מכתיר את הצדיק וישר־לב לצלע נכון. “זכרתיך על יצועי באשמורת אהגה בך, כי היית עזרתה לי ובצל כנפיך ארנן”. אף על פי שחשרת עלטה שורה בעולם, אין האדם בבחינת וימש חושך מתקיים לבודד בתהלים הכתוב בישעיהו ס‘: לא תהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך. והיה לך ה’ לאור עולם.

היפלא הדבר כי זה הספר, הרצוף קינוּת על ענות בן אנוש, נקרא ספר הזמירות? אין בודד בלילה האיש ששופך את שיחו באזני אלהים. מי שיש לו אוזן אלהים, השומעת את שיחו אינו ערירי, איננו בודד ועזוב, גם באמרו, “נפשי נבהלה מאד”. אמנם, הנפש הנבהלה רואה רק בלהות. רשעי־עולם טומנים פחים, לוטשים סכינים וחרבות, קולעים חיצים, מכים בלשון, חמת למו כחמת נחש, הפיות מפיחים קריה ורבים הם מושבי לצים. אולם אלהים מחסה ומגן לו. “אזכרה נגינתי בלילה”. דווקא בלילה הזרוע אימים נהפכת הקינה לנגינה.

הכי מלבי הוצאתי את הדברים על הסמוכין בין הלילה וספר התהלים? כבר דרשו חכמי האגדה על הכתוב “חצות לילה אקום להודות לך”: “כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד כנגד חלונו וכיוון שהגיעה חצות לילה היתה מנשבת רוח צפונית ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר”. בלילה ובליווי כינור מנגן נכתבו פרקי התהלים. זה כוחו של הלילה, שהאימים והנחמה מקופלים בו יחד. המנגינה מנצחת על הקינה. הבכי והפיוס משמשים צוות זה לזה. היגון אופף את הנפש, אבל זה יגון מנגן. האם לא יגון משורש ניגון? “ברוב שרעפי בקרבי תנחומי ישעשעו נפשי”. “רבו שונאי חנם משערות ראש”. מי הם שונאי חנם, אשר עצמו משערות הראש? גם שרעפינו בקרבנו הם שונאינו בלילות, אולם תנחומיך ישעשעו נפשי.

מעשה והקיצותי בלילה משינה טרופה. לבי הלם בחזקה מאימה ופחד. לפתע נחה עלי יד רכה של נפש אוהבת ולחשה לי בקול מתוק פלאי דברים ואהבים. צף ועלה מתוך זכרוני זמר שמליו נשתכחו ממני, אך הלחן שלו כריח ניחוח נשתמר בלבי, אותו חברתי אמש, בהתהפכי על משכבי במרירי־לילה.

אל נא תתירא מפני המרים עליך את קולו, כדי להפחידך, כי אם מפני המנמיך קולו כדי לפתותך. אריה שאג מי לא יירא? לא יירא זה שראה את האריה בשעת שבעו. לאחר שמילא את כרסו, שוב אינו להוט לטרוף. אבל הלחשן סורו רע יותר. לעולם איננו שבע. הנחש אורב תמיד לקרבן. כל שעה היא לו שעת כושר לנשוך.

אל תירא מפני הדגשנים, האומרים לא באלף רבתי, כי אם מפני המתקנים, האומרים לא באלף זוטא. הראשון, כיוון שיצא מכליו והגדיש את הסאה, עשוי להרהר חרטה על צורת־סירובו, אגב כך יבוא אולי לתהות גם על תכנו וישנה את החלטתו. האחרון, שהגיש את הלא שלו על מגש הנועם והנימוס, כבר יצא ידי חובתו כנגדך, אין כל תקוה שיחזור בו מתוך רגש־אשמה.

אל נא תהרהר אחרי האומרים נעשה ונשמע או נשמע ונעשה, אלא הווי זהיר באומרים נעשה ולא נשמע. הללו המוחזקים בעיני עצמם כחריפים ומהירי־תפיסה, שאינם זקוקים לכל הסבר, אפשר הם גם מהירי־שכחה והבטחתם לא תהא זכורה להם, או שמלכתחילה הם מבטלים את הנעשה והנשמע כאחד. כללו של דבר, כל שאינו במדרש השכל מחייב, שאינו גם במעשה.

אל נא תאמר נואש ממי שההן שלו לאו והלאו שלו הן. מכל מקום, המלה יש לה בפיו משמעות כל שהיא. מתוך המשמעות ההפוכה אפשר להטיל בה את המשמעות הנכונה ויקיים את מוצא פיו כהלכתו. אבל עליך לייאש לבך מן האיש שההן שלו והלאו שלו אינם לא הא ולא דא, אלא הבל־פה בלבד. מי שלבו הולך אחרי ההבל יש לו עוד תקנה: צפה לו, אפשר יתבייש מהבליו ויחזור למוטב. אולם מי שפיו מלא הבל, אין לו כל סיכוי לחזור בתשובה ולתקן את המעוות. כלום מוחזק הוא בעיניו חוטא ומעוול? הוא, כלום מה עשה? הוא רק הפיק הבל מפיו.

וביותר היזהר ממי שאינו מסתפק באמירת הן פעם אחת, אלא אומר הן, הן. יש דברים שבהם פעמיים הם פחות מפעם אחת וסימנך: האומר “שמע, שמע” בעברו לפני התיבה משתיקים אותו.

אל תירא ואל תיחת מפני האנשים המחולקים עמך לכתחילה בבחירת הדרך. אפשר יתנכרו לך רק בתחילת הדרך ועתידים אתם להיפגש אי־שם בשביל־הביניים ומשם והלאה תצעדו בצוותא. אבל לעולם יהא מוראם של האנשים האלה עליך אשר תיכף ומיד, ללא כל דיון ובירור או הסדר מוסכם כל שהוא, נצטוותו אליך. שמא לא נזדווגו אליך אלא על מנת שבהזדמנות הראשונה יטשוך ויתלוו לשיירה ההולכת בדרך הפוכה משלך ויסגירוך בידי עוינים האורבים בדרכים.

ויותר מכל תן פחדך בלבך מפני האנשים, שהם מטבעם בני־לויה. הללו חזקה עליהם שאינם מתקרבים אלא להנאתם ורצונם לעשות בך ובתוך שלך כבתוך שלהם.

ודע, פגע בך פלוני ומסר מודעה לך, שבשום פנים אינו משתף עצמו עם הזולת, לא בהליכה ולא בישיבה, לא להלכה ולא למעשה, לפי שהוא לו לעצמו וכל האחרים לחוד. כל איש הוא עולם בפני עצמו, חס לו לנגוע בשל אחרים אפילו כדי משהו שבמשהו. אף אתה ברח ממנו כמטחוי קשת. יש יסוד לחשוש, שעד שאתה עושה כה וכה הוא כבר נעשה שותף לך בכל אשר לך. ולא שותף בלבד כי אם משך וקנה ועשה חזקה בגופך ובנפשך וכל שלך הוא שלו ממילא וללא כל דין ודברים.

יש סוג מיוחד של איסתניסים, מהדרים מן המהדרים, אוכלי־חולין בטהרה, מדקדקים בנימוסים כחוט השערה, הזהירים ונזהרים בין אדם לחברו אפילו ממשהו חמץ – מהם שווה רגליך כאילה וברח. משוּל אתה בחברתם לאדם השרוי בחדר מוגף ליד מיטת חולה, השואף חמצן להקל עליו את הנשימה.

וקשה מכל חברת הצדיק השלם, החכם השלם ונקי הדעת הגמור, המחמיר עם עצמו שלא ידבק רבב כל שהוא בבגדו. במחיצתם של הללו כל שכן שקשה לעמוד. הן לעומת המושלם אתה נמצא תמיד נחות־דרגה. אתה לא תצדק ולא תחכם ונקה לא תנקה את נפשך מרבבים וכתמים. טוב לחכם, לצדיק, לנקי הדעת, אבל אוי לשכנם, שאינו מסוגל להחמיר על עצמו כמוהם. תמה אני: למה נקראו הצדיקים מצדיקי הרבים, הרי הם מרשיעי הרבים. ולמה נקראו החכמים מורים להשכיל? הרי הם מורים להסכיל.

אל תתירא מפני שום בינוני, אבל הווי מפחד מאד מפני כל מי שהוא מוחזק משכמו ומעלה מכל העם. סופך שבעל כרחך תנמיך עצמך בנוכחותו, כדי להגביהו עוד יותר.

פליאה היא: גאווה באדם מניין? אפילו הגאווה מותרת הייתה או גם מצווים היינו להיות בעלי גאווה, שאלה היא: היאך אפשר להתגאות ובמה יש להתגאות? אדם מהו כי יתגאה ואיש על זולתו היאך יכול הוא להתגאות? כולנו בתי־חומר, כלים שבורים, סדוקים, פרירים, מכשירי־בליעה ומכשירי־שפיכה, בשר ודם, חיים לפי שעה ומתים בכל שעה ורגע, מתים אט־אט אבל בהתמד. עיתים מתעטשים ועיתים משתעלים, כחים ומזילים רירים, עשויים נקבים־נקבים ומועדים לחלאים ולמיחושים. כבר הלשנו על עצמנו כל ההלשנות. אמרנו: אדם משול כחרס הנשבר וכל הבשר חציר, כצל חיינו עלי אדמות וכחלום יעוף, שקר החן והבל היופי, חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל ומה יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו. ואף על פי כן, אין מידה כל כך מצויה כגאווה. גאווה על שום מה?

אין גיבור שאין כנגדו גיבור גדול הימנו, הוא הדין חכם ועשיר, ומי שהוא הגיבור, החכם או העשיר באדם, הרי גם כן אינו אלא אדם. קרוץ מחומר, קצר ימים ושבע רוגז, אפוף תמיד פחדים ומוראים, מחזיק תמיד את נשמתו בכף. אש עלולה לשרפו, נחשול מים להטביעו, חץ לפלח את לבו, צרעה מסוגלת לעקצו, כדור תועה עשוי לקטלו, פעמים יתוש או חידק נושאים לו מות. יום סגריר סוחט את לשדו. עיתים פגיעה כל שהיא בכבודו גוזלת ממנו חשק החיים. נקב כי יסתם או ייפתח בגופו מעביר אותו מן העולם. כל מיחוש, אפילו בשן או בצפורן, מחשיך עליו את עולמו. יש ושיח בשדה יכול לעמוד יותר מן האדם בסבל ולבלי להישבר, והוא, השברירי, צועד לו בגאווה ובגאון ותובע גדולה לעצמו, כאילו הוא באמת עונק גלגל־חמה על ראשו והוא אדון כל הארץ.

לא רק רודנים, עריצים בעלי־שררה ובעלי־אגרופים משתחצים, מתחצפים ומתרברבים. אף חכמים ואנשי רוח יש צועדים ברגל גאווה ובראש נטוי כלפי מעלה ומשמיעים בפיהם את תהילת עצמם, ואפילו רבים מקטני־אדם אינם נמנעים מלגמור את ההלל על עצמם. אין אדם שאינו מחזיק גדולה לעצמו מאיזו בחינה ולו רק מבחינת שבתו בסתר המדרגה, מצד היותו מוכה חלאים בשפע רב או מפאת עניותו המופלת. פליאה היא גאווה זו, שאינה פוסחת על שום אדם ואף על הענוותנים ביותר, מה טיבה? ראיתי רבים מתרפסים כל ימיהם והם גאים על כך, כמו רז ההתרפסות גונב רק להם. ראיתי צועק בקולי קולות, שהגאווה מקשקשת מתוכו כזוג בעינבל: אין מכאוב כמכאובי. יש פושטי יד ומחזרי על הפתחים בגאווה.

דומה, גאוות מחוסרי־כל היא מעין לעג למתגאים על איזה יתרון הכשר שבהם. כל גאווה תוכה כזב, מדוע לא יתגאו גם על שווא? אין חכמה ואין עצה כנגד יצר הגאווה הכל־יכול. כבר חזו כל החכמים ומספרי האגדות את משאות השווא והמדוחים של הגאווה ואת הענשים הכרוכים בעקבה. שד השתלט על החכם מכל. יתוש הכריע את הגיבור הגדול והמהולל מחריב בית המקדש. קרזוס העשיר הגדול מת ברעב. אלכסנדר ממוקדון מת מצללי־מגור. הבשר מגדל רימה, אורח הגאווה מצמיח תולעים, האוכלים את האדם ומעבירים אותו מן העולם.

תדע לך שכל המתרברבים הגדולים מימות העולם נפלו על ידי גאוותם מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

כל אדם נופל בחרב גאוותו.

אשרי האיש השומע מליבו בת־קול המכרזת ואומרת: אדם, לא שלך הכסף ולא שלך הגבורה והחכמה וגם אתה אינך שלך. לפיכך, שקר הגאווה ותהילה כאיין. אולם כל זמן שאדם הומה ומהמה אינו ניפנה לשמוע בת־קול זו ומתחרש לכל קולות האזהרה, אשר להם גם ידים הרושמות על קירות לבו: מנא מנא תקל ופרסין.

בתולדות דברי ימי האדם ידועים לנו רק שני אנשים שהיו גיבורים וחכמים ולא השמיעו מפיהם דיבור של גאווה. ואלו הם: משה ודוד בישראל.. על משה מעיד גם הכתוב שהיה עניו מכל אדם. וספר התהילות לדוד כולו חותמו ענווה. יכול שסימנה המובהק של החכמה והגבורה הוא יראת הגאווה.

בספר התהילות מדובר על תאוות ענווים. אין זאת אלה, שהענווה כתאווה היא נחלתם של יחידי־סגולה בכל דור.

חכמי ישראל המשילו את הגאווה לעבודה זרה. כעובדי אלילים המשתחווים למעשה ידיהם של עצמם, כן בעל הגאווה המשתחווה לאליל שהוא עצמו. וסימנך: בעלי הגאווה מגדלים את שמם ושוקדים להעמיד אנדרטות להם בחייהם, כדי שהם עצמם יוכלו להשתחוות לעצמם.

אין חכמה ואין עצה כנגד יתוש הגאווה, הניזון גם מן הענווה ואפילו מלא־כלום.

התביעה לחופש הדיבור בפומבי, דין הוא להעמיד כנגדה תביעה לכושר הדיבור, כלומר, ליכולת להלביש את המחשבה במלים ההולמות אותה. שכן, תכלית הדיבור להגיד דבר־מה ולברר איזה רעיון, אבל גמגום אינו דיבור. אולם דיבור כהלכה הוא גזירה שאין רוב הדברנים יכולים לעמוד בה. ואילו אמני הלשון, היודעים לדבר היטב, אינם להוטים כלל ליטול לעצמם חופש זה. מי שמכיר את מכשיר הלשון על כל המועיל והמכשול שבו, מהסס ומרתת בדיבורו מתוך רגש האחריות. הוא יודע כמה נזק כרוך בכל פסוק מנוסח שלא כראוי והנכשל בפליטת־לשון כל שהיא. דוק ותמצא: האנשים המכריזים בקולי־קולות לחופש הדיבור הם, על פי רוב, מן המגמגמים, שאין להם מה להגיד. או שאינם יודעים היאך להגיד.

כל הסבור שנתקיים בזמן מן הזמנים חופש הדיבור לכל, אינו אלא טועה. לכל היותר היו תקופות קצרות בדברי ימי האדם, שנתקיים בהן חופש השתיקה. ברוב העיתים ניטל גם חופש זה מן הבריות, שהיו כופים אותם לדבר שקר. בין שכפתה אותם המלכות, בין שכפו אותם הנגיד המצווה, העשיר האוהב חונף, ובין שהיו אנוסי הנימוס. מכל מקום, רק מעטים מן המעטים יכלו להגיע באיזה זמן שהוא לדיבור חופשי ואמיתי.

שאלה היא: אם האדם מגיע היאך שהוא לדיבור חופשי בינו לבין עצמו? דרך כלל אין איש מסוגל להגיד את האמת אפילו לעצמו.

אילו ניתנה הרשות לשעה אחת לכל הבריות להגיד את האמת שבלבם, את כל האמת, ורק את האמת, היתה יורדת מבוכה גדולה לתוך העולם האנושי ונימוסי החברה היו חוזרים לתוהו ובוהו.

לאמיתו של דבר, אין הבריות רוצים כלל אפילו בחופש המחשבה, אינם ניפנים למחשבה עקבית. האדם בולמה גם בכוונה תחילה, כי אימתה עליו. רבים בורחים לכל מיני טרדות ועיסוקים, ממשיים ומדומים, שלא יצטרכו לחשוב.

מצחיקה אף מעציבה התביעה לחופש הדעה בפי אנשים, שאין להם כלל דעה משלהם ושאינם יודעים טעמם של חבלי־לידה לדעה.

גם בימינו אין כמעט דעות, אלא אמונות, אין רעיונות אלא הלכות פסוקות. אין הכרות ברורות, אלא סברות מטושטשות, אין אני אומר אלא אנחנו אומרים, אין דעת יחיד, אלא דעת קהל, אין שיפוט אישי, אלא קיימים משפטים קדומים, על פיהם כל אחד חי ובהתאם להם הוא אוכל, שותה ומתלבש.

כן, מחשבות רבות בלב איש, אבל הללו הן מחשבות על יסוד מחשבה אחת מוסכמת ומקובלת בסביבה החברתית הקרובה, בחוג המצומצם, בחברת הנוער בני גיל מסויים, או באופנה שמעבר לים, שמחקים אותה בהתלהבות.

אפילו את בלורית הראש ואת פאת הזקן, את העניבה הצבעונית, את האפודה הפרחונית ואת צורת המקטרת, אדם מתאים לפי הדפוס הנתון לו מבחוץ. אין לו טעם אישי אפילו לגבי מאכליו ומשקאותיו, אך הוא עומד ותובע לעצמו את הזכות לחופש הביטוי ללא גבול וסייג.

בצידקות המחזיקה גדולה לעצמה מכריזים רבים את תביעותיהם לחופש היחסים בימינו, שחותמם הוא חוסר על יחס־מישרים בין אדם לחברו מתוך העדר הזיקה הנפשית. קיימות רק זיקות עניניות או קניניות.

מצלצלים בכל הפעמונים: הבו חופש לביקורת. אולם, כלום אגלה סודות מן החדר, באמרי שביקורת חופשית, אישית, בלתי ניתנת לפניות וללחצים מן החוץ כמעט איננה במציאות. מבקר מתוך הכרתו וטעמו האישי נולד אחד בדורו או שניים־שלושה ביובל? בביקורת תנועתנו הלאומית היה לנו מבקר אחד עשוי ללא חת, הוא מורנו ורבנו אחד העם. בביקורת הטעם והנימוסים קם היחיד הבודד בחייו ובמותו דוד פרישמן. שניהם, חושם הנכון ומצפונם שימש להם לא רק נר, כי אם לפיד, במפעלם הטהור ללא דופי. הם היו מזכי הרבים, כי במקום גדולתם שם גם תמימותם: לא כיוונו את דבריהם לפי הרוחות המנשבות, לא החניפו ליחיד, לא לכת ולא לציבור, לא למפורסם בעם. הביעו את דעתם ולא את דעת הקהל או את דעת מומחים מחוץ לארץ כל שכן היו נקיים מפניות ושמרו על נקודת האמת שבלבם, לא החליפו ולא המירו את דיעותיהם מיומם הראשון לעלייתם על הבמה ועד ליומם האחרון לירידתם מעליה. הם היו אישי החופש וזכו להיעשות מורי־דרך לרבים בדורם.

עם כל רגש הכבוד והחיבה שהנני רוחש לכמה מסופרינו המצויינים, אין בינינו אף אחד, שתואר המבקר החופשי הולם אותו ושראוי הוא לכתר מורה־דרך. מי שאינו סולל לו דרך לעצמו אינו יכול להיות מורה־דרך לאחרים. מי שאינו חוצב את אמיתו ממקורו שלו, שאינו שואב את סמכותו מפנימיות נפשו, אלא ממראי־מקומות חיצוניים, והוא מחליף מפעם לפעם את דינרו ומשנה את טעמו איננו ראוי לשמש שליח־ציבור, אפילו לא שליח עצמו.

תנאי להוראת־דרך הוא רגש נכון, מישנה ברורה, ראיית הנולד, יציבות באופי, ישרות ויכולת ההבעה, נאמנות ללא גבול לדיין שבלב, הכשרה נפשית לעמוד בנסיון של נידוי, טעם אישי נקי מכל בחינה של מטעם, לא מטעם המלכות, לא מטעם מלך־קהל, ולא מטעם חברי־כיתתי, אף לא מטעם הלגימה המשותפת.

מורה־דרך ראוי לשמו חייב לעמוד מעל לכל פניות, בין פניות של הצגת למדנות לראווה ובין פניות למה יאמרו זקני הדור או צעירי הדור; מעל לכל הערמה, כרכורים וחנפנות, שבחנות צעקנית או גדפנות לקנטר ולהתפאר, מעל להתקשטות בנוצות זרות ושאינן זרות.

אולי גם שינוי התנאים גורם: אין בזמננו אוזן קשבת לדעה אישית את דעת הקהל ואומר מה שרצוי לשמוע, ונמצא הוא מכתיר תמיד את המוכתר ואין דורשים לה. הקהל הוא לחשן והמבקר העונה אחריו אמן, המנחש ועומד. לא הפרה מיניקה את העגל, כי אם העגל מיניק את הפרה. ממילא כל מבקר חוזר על דברי חברו והכל אומרים אותו הדבר בשפות שונות או אפילו במטבעות־לשון דומות. המבקרים, תחת ללמד את הבריות, הם, אגב שינון נדושות, שוכחים אף מה שלמדו. אבל אינם פוסקים מלהכריז על זכותם לחופש הביקורת.

אשר לחופש הדיבור שאינו פומבי בין אדם לחברו, אף הוא בצריך עיון גמור. אילו האדם היה משמיע בפיו כל מה שבליבו היה מוצא את עצמו במשך תקופה קצרה מבודד לגמרי. לא רק שהאנשים אינם אומרים זה לזה מה שחושבים, אלא אומרים בפירוש מה שאינם חושבים, אם מטעמי נימוס ואם מטעמי רחמנות או משום פניות אישיות. אפשר שאין לדון את השקרנים לצורך נדיבות. פיקוח־נפשות דוחה אמת. אבל אם מפני השלום מותר לשקר, הותרה הרצועה לכל מיני מפני. ואם מפני הנימוס וכל טובת־הנאה משקרים, למה צועקים ולמה מדברים לחופש הדיבור? האם משום כך שכל עיקרו אינו אלא אגדה? גם המבוגרים אוהבי אגדות.

השכל מחייב, שבמקום שמלכות הרשעה גוזרת על חופש הדיבור בפרהסיה, שם אולי מצוי, במידה מסויימת, חופש הדיבור בצנעה. מים גנובים ימתקו. עד כאן גילוי הלב מחמת להכעיס. אבל להכעיס אינו ראיה.

בזמננו כל תוצר הוא סיטונאי, אף תוצר המחשבה. אין לנו מוצא מן הגלגל הגדול החוזר. אם כך, הדבר מחייב אותנו לענווה יתירה. אל נא נעמיד פנים כבני־חורין הסוגדים לחירות. רודן המלך יש לו אוזניים זקופות ורודן הקהל אוזניו נמוכות. זה מוציא להורג את דובר האמת וזה ממיתו בשתיקה, סוחט את האוויר לנשימתו. רודן־יחיד קוצץ למבקר החופשי את ראשו ורודן־הציבור מקצץ את כנפיו.

אל תאמרו עבדים היינו, כי אם אמרו: עבדים הננו. עבדים בידי הטבע ובידי שמים, עבדים בידי אחרים ובידי עצמנו. החופש קצוץ הוא מטבעו ומברייתו. חופש כל אחד מוגבל על ידי זולתו. אין לאדם אפילו ד' אמות שהן כולן שלו. אין אנו חופשים אלא לצמצם או אפילו לבטל לגמרי את זכותנו לחופש.

אין החירות ציפור דרור, אלא ציפור בכלוב. אילו ניתנה הבחירה לאדם להיות מסור לרשותו בלבד, היה בוודאי מסרב לקבל מתנה זו. ואילו נגזרה עליו החירות הגמורה היה בורח ממנה מעבר להרי־חושך, כדרך שהוא בורח מן החמה הלוהטת.

חבורת אנשים שהסכימו ביניהם להתנהג בחופשיות גמורה ולדבר זה אל זה אמת, מיד הם משתתקים או מתחילים לגמגם במבוכה. ככל שבני־אדם קרובים וצמודים זה לזה, מתמעטים ביניהם החשק והיכולת לדבר ככל העולה על רוחם. תדע לך, שהשיחה בין קרובים, כל שכן בין אבות ובנים, נדירה ביותר. הואיל ואינם רוצים או אינם יכולים לשקר זה לזה, הם נחבאים זה מפני זה לתוך השתיקה. אשה ובעלה עשויים לדבר כאוות נפשם על כל זולתם. כיוון שהשיחה נזרמת בהתגלות הלב לתוך אפיקם האישי, חזקה שקטטה תיפול ביניהם.

מסתבר, שחופש הדיבור מצוי ביותר בין האסירים בכלא. כיוון שנשללו מהם כל החירויות האישיות הם מפצים את עצמם בחופש הדיבור. במה דברים אמורים, כשאין להם עוד מה לאבד ואינן עשויים להרוויח כלום מן השקר או להפסיד על ידי האמת.

הפותח בווידויים מפסיד גם קורטוב החופש שהיה מוחזק בו לפני כן. הטעם פשוט. איפה מצטברים כל השקרים והכזבים? הווי אומר: במרתף שבלב. כיוון שאדם פותח את שערי ליבו לרווחה, מיד הני כלבין דחציפין מגיחים משם ופותחים בנביחה.

כשיבוא המשיח יעבור וייבטל לגמרי חופש הדיבור, מפני שבני אדם לא יצטרכו לדבר, כי אם יבינו זה את זה ברמז או בתנועה. אבל עד שיבוא המשיח נהיה לפחות כנים עם עצמנו ואל נדבר גבוהה־גובהה על שאיפתנו הנאצלת לחופש הדיבור ועל אפשרות הגשמתו, ולו יהא בשיעורים קטנים.

מוזרה ביותר האזעקה הנשמעת תכופות בהגנה על חופש האמנות, כשטוענים כנגד ההצגות שאי־אפשר להגדירן אלא כביבין של שופכין לניבולי־פה וניבול־עין. האמנום כל מחזות־תועבה, שמתקינים אותם בכוונה תחילה כסחורה חריפה למשוך לקוחות, הם בכלל נכס אמנותי. למכור בשר לא טרי אסור ורגשות לא טריים מותר למכור? הכאיטליזים הן במות התיאטרון?

האמור על הבמה האמנותית, כביכול, חל גם על הבמה המדינית והחברתית. אין דברים שאין להם שיעור. אף חופש הדיבור טעון סייגים הרבה.

הראשון בסייגים, חייב אדם להעמיד לעצמו.

ימים יבואו וקול־צחוקו של השטן על מין האנוש ועל כל מערכות־חייו יגיע גם לאוזני החרשים או המתחרשים. או אז ייגלה גם לעיוורים באין דעת או גם מדעת, כי השטן זכה בגורל והוא המושל בכיפה, מאחר שנתמלאו כל משאלות־לבו והוא בא על מלוא סיפוקו.

מה היתה תמצית מאווייו של השטן מאז ומקדם? להיות העזר כביכול כנגד אלהים ולהידמות לעליון בכוחו הפועל. לדאבוננו נתקפח חלקו ביצירה. העולם כבר נברא לפניו, כל היצורים החיים כבר טובעו בצלם, איש כפי צלמו ודמותו. חוקות השמים והארץ כבר היו שרירים וקימים ולא ניתנו להשתנות. גם טבעיהם של בעלי החיים למיניהם כבר נחקקו בצלמם ובדמותם, לא להמר אותם ולא לשנות טעמם לעולמים. בדק ומצא כי רק האדם אין קיצבה לרוחו ולא רסן לטבעו ולמזגו. הוא לבדו נתון לתמורות לאין־קצה, הפכים רבים בו ומסוגל הוא לפשוט צורות וללבוש צורות לאין שיעור. הואיל וכך, שת את מעינייו בו לסגלו ככלי שרת לעצמו, בשביל להמרות את רוחו של יוצר העולם. למד גזירה שווה מעצמו: מה הוא עינו צרה בבורא העולם אף האדם אפשר שיתעורר בו החשק להידמות לקונו ולדמות צורה וליוצרה. עמד והכניס לליבו את רעיון הסמל.

כלום סמל מה טיבו? הסמל הוא הממלא־מקומו של העצם. מכאן נולד מושג האליל, הממלא מקומו של האל. לחש לו השטן לאדם: מה לך עובד לאלהים הבלתי־נראה? קום והשתחווה לממלא־מקומו הנראה. יכול היה האדם להשיב טענה ניצחת לשטן: אלהים גדול לאין סוף עד שהשמים והארץ לא יכלכלוהו, ואילו כל עצם קטן ממנו לאין שיעור. ענה ואמר השטן: שתי תשובות בדבר.

1.  טוב הקטן הנראה מהגדול הבלתי־נראה.

2.  הקטן אינו אלא סמל לגדול. כשאתה עובד לקטן הנך מכוון את ליבך לגדול.

נענה האדם לשטן ולא נשמע לו. היה משתחווה לכל יצור, לכל בריה קטנה שיש בה רוח חיים ולאשר אין בו רוח־חיים ואף למעשי ידיו, אבל לבו היה חוכך בדבר ושכלו פוסח על שתי הסעיפים.

מסתבר שלא בלב שלם עבד לאלילים. ידיים לדבר: הכוהנים והכמרים ונביאי השקר למיניהם שעמלו הרבה להלהיבו לעבודת אלילים. הם ערכו חינגות ותהלוכות פאר ובדברים חוצבים להבות אף התגודדו ועשו שרטות בבשרם לצקת שמן על מדורת ההתלהבות, עוררו בתופים ובחצוצרות. ניתן לשער, כי אילולא ההסתמכות על הסמלים לא היתה עבודת האלילים יכולה להתקיים כל עיקר. במיוחד היה בא קיצה בזמנים שנגה על האדם אור הדעת. מתן תורת הסמלים היה המצאת השטן. זה היה תפוח מעץ הדעת של השטן. זה היה אבן התועים שנהפך לאבן החוכמה. לאחר שתורת השטן על הסמלים נזרעה בלבבות, יכול היה השטן לוותר עליה. מעכשיו לא איכפת היה לו אם נהרס פולחן האלילות. הוא נעץ את מושג הסמל באלהים עצמו ותחת להילחם באלהים על ידי הסמל נלחם בו על ידי שהפך אותו גופו לסמל. ניטלה כל ממשות מבורא העולם, נשללה האישיות החיה ממנו, לא נותרה לו כל דמות הגוף. זו היתה נקמתו של השטן באלהים, שעשאו בלתי חי ומוחשי.

כסבור היה השטן שבכך הרג את אלהים והורידו מעל כסא כבודו. אלהים בלתי ממשי אינו ישות, שיש לירוא מפניה, וכדאי להילחם בה. אין הוא מסכן את מערכות השטן והפמליה שלו.

אולם, חמת השטן לא שככה עדיין. צרות העין ביוצר העולם עדיין מחלחלת בו כארס. לאחר שהוציא את האל מן העולם והוא איננו חי וקים, העביר השטן את חמת זעמו על העולם מעשה ידי האל. כל זמן שהעולם קיים כישות ממשית, כפרי עץ אלהים, שבעורקיו זורמים מיצי החיים, אין השטן שוקט במכונו. כירה הדולקת ממשות וחיות הרי היא מעידה על קיום חי וקיים. במיוחד גברה חמתו לאחר שעבודה האלילים מוגרה לגמרי. לפיכך גמר אומר להרוג גם את העולם, בריאת האל, השוקקת חיים. אבל כלום יכול השטן להמית כל יצור למינהו? כל הבריות מששת ימי בראשית בצביונו עומדים. ידע שור קונהו וחמור אבוד בעליו. שום יצור אינו חוטא ולא לו. כלום ניתן להסית איזו בריה לעבור על מידותיה ויצריה, על טבעה ומזגה. אין תחליפים בכל החי למינהו חוץ מן האדם. האדם לבדו מסוגל לפרוץ את גדרי עצמו ולהתרוקן מתכנו ומכל זיקותיו הטבעיות ולהסתפק בסמלים שאין בהם רוח חיים ולא כל לחלוחית לב ונשמה.

מעכשיו, ככל שהאדם עולה למעלה למשכיל הוא יורד מבחינה הממשיות החיה ואינו חי ופועל אלא בתחום הסמל. רוח־סמל. רוח הקודש בוודאי אינו אלא סמל. שבת סמל, אל סמל, אנושיות סמל; תפילה־טקס, מוסר ונימוס וכל הערכין הנפשיים סמל וטקס. אף כל העולם וחיי־עולם תלויים על בלימה של סמל וטקס.

השטן השלים את נקמתו בעולם האל. מה תימה שהוא צוחק?

סופו שהוא עצמו יתפוצץ מצחוקו.

רבים דיברו בבטחון על מידת הבטחון, אבל, דומה, שלא רבים פירשו אותה כהלכה. אנשי־דת הרותמים את עגלת־חייו של בשר ודם לסוסי־אש של אלהים הרוכב בערבות, ראו בבטחון את הריתמה הנאותה, המקשרת את העגלה אל הסוסים ומאמצת את היושב בה, לבל יפול עליו רוחו במסע רב התלאות עלי אדמות. בעל הבטחון לבו סמוך בבוראו, שיהא זן ומפרנס אותו ויספק לו את כל צרכיו – שיתן לו חיים, בנים ומזונות, לא ישליכהו גם לעת זקנה. כמה שנאמר: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

אשרי אשר באמונתם יחיו, צרור דאגותיהם ישימו בתוך עגלת האמונה ועל ה' ישליכו את יהבם. הללו לא רק בטוחים אלא גם מובטחים. ואם כי חכמי המוסר מזהירים, שלא יישען האדם על ה' בלבדו, אלא הוא חייב לעמול כדי שתהא הברכה שורה בעמלו, הרי המסקנה ההגיונית מן הבטחון, שלא להיות להוט כלל אחרי עסקי פרנסה ומזונות. ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני. וכשם שהאלהים ילחם למעננו עם כל שונאינו בחברה האנושית, כפי שסח המלך החסיד, כך הוא ילחם למעננו גם את מלחמת הקיום עם שונאינו במלכות הטבע. ה' ילחם לנו את מלחמת חיינו. האם לא ממידתם של בעלי הבטחון גם לומר: ה' יחיה לנו את חיינו?

כל כמה שטרחו חכמי היראים ליישב את הסתירה שבין אמונת האדם בזן ומפרנס, ובין ההכרה לכתת את רגלינו ופעמים גם להרחיק נדוד אחרי המזון, לא הצליחו ליישבה כראוי. ועדיין עומדת בעינה אותה קושיה, ששאל האמגושי עובד הכוכבים – לפי דברי רבנו בחיי – את הפרוש, שהלך לארץ רחוקה לבקש טרף לנפשו: את מי אתה עובד? וכשענה לו החסיד: את הבורא אני עובד, ענה לו האמגושי: פעלך סותר את דבריך, שהרי מאמין אתה שבוראך הוא המכלכל האחד אשר אין כמוהו. ואילו מה שאמרת אמת, היה מטריפך בעירך ולא היית טורח לבוא לארץ רחוקה כזאת.

הבטחון מידה נאה היא, כמובן, סם־חיים היא לגוף, בפרקה מעל האדם את עול הדאגות, אבל אין לנו בטחון בבטחון גופו, באיזו מידה ניתן הוא, ואף רשאי הוא להינתן, להישג האדם, אפילו לירא שמיים גדול.

הדת אינה נרתעת מפני הסתירות. כל אימת שבאים עליה ב“ורמינהו” מן החיים או שמטיחים טענה מצדיקים ועירין קדישין, שלא ישבו כלל בחיבוק ידים אלא, להיפך, פשטו את ידיהם בגדוד, עשקו ובזזו ומלאו אוצרותיהם הון, ידעה הדת באין ברירה לפרוש את צעיף המסתורין על המקומות הסתומים. אבל גם החילוניים העתיקו את אוצר הבטחון מן השמיים אל כוחו ואל עוצם ידו של האדם ואל כשרון הסתגלותו. קשה לשער מה בטחון יכול אדם להשיג בבטחונו על כוחו שלו. אין אדם מובטח לא כנגד מחלות, לא כנגד זיקנה, לא כנגד המוות ולא כנגד הניוון, לא כנגד אויביו הגלויים ולא כנגד אוהביו למראית עין, שהם שונאיו הנסתרים, ואף לא כנגד תהפוכות המקרים, הממיטים עליו שואה על לא עוול בכפו להורידו לדיוטה התחתונה על עוני וביזוי.

לאמיתו־של־דבר, אין שום אדם מסוגל להחזיק מעמד על כוחו שלו ועל כושרותיו האישיים. להיפך, ככל שכשרונו גדול וסגולות־נפשו נאות הן, כן מרובים מקנאיו ומשנאיו. אין אדם מרגיש את עצמו בטוח אף במעט, אלא אם כן הוא נתון בקשרי רעות וידידות. נאמר: קנה לך חבר. גדולה מזו: קנה לך חברים רבים. הירשם כחבר בכת, היה בן־מפלגה, כי רק עזרה־הדדית ויחסי־גומלין מסייעים בידי היחיד לעמוד כנגד המזיקים הרבים האורבים לו. ואם אין הצלה אלא בצוותא, למה הננו מתייהרים בבטחוננו בעצמנו ומה טעם והגיון לזרוע בפרט בטחון נפרז בכוחו שלו? זרוענו לא תושיענו בעת צרה. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. רבן הניתוחים אינו מסוגל לבצע ניתוח בעצמו. בעל מרה השחורה אינו יכול לגרש בכוחו שלו את הדיבוק מכוחו.

קשה להשיג את מידת הביטחון ואת מובנה. ועם כך, חוש לוחש לנו, שבלעדיה, גם במושגה המעורפל, אין קיום, כי היא מהווה אותו מעיין ממנו החיים שופעים. אילולא הבטחון ביש נקודה מוצקה, לא היתה שום בריה יכולה להתקיים. אילולא הבטחון אשר שהאדם לא היה יודע כלל שהוא חי ושהוא הושלם, אלא היה מסתכל בנשימותיו התכופות כבנקודות בודדות, מרוסקות, שאין בין אחת לחברתה כל קשר, אם כי יש ביניהן סמיכות, חוליות, שאינן מצטרפות לשרשרת. כיוון שהאדם בטוח שהנושם בזה הרגע הוא הנושם ברגע הקודם ובבא, חורז את כל הרגעים על וו החיבור אחד. אותה שעה הוא אומר אני. במלה אני צפון הבטחון. מתוך בטחון הננו נושמים את האוויר. מתוך בטחון הננו נשענים על השולחן, שוכבים במיטה ועולים בהר ואיננו מתייראים שמא ניפול. בזכות הבטחון הננו מפעילים את הזכרון ומסתמכים עליו.

כך דרכו של אדם, שהוא שוקד יותר על בינה בעתיד ועל זכירת העבר מאשר על הבנת ההווה. לפיכך הוא עשה את הבטחון תריס כלפי דאגת המחר וחישלו כמכשיר לחצוב בו את מזונותיו לעתיד לבוא, מבלי דעת שכוח־בטחונו וכושר־אמונתו דרושים לו בשביל לפרנס רגע אחד בהווה. הבטחון הוא המלט המאחז את כל העצמים והמדבר חלקי העצם זה לזה. בלי בטחון אין יום, שבוע, חודש, שנה, אלא יש רגעים עפים כניצוצות אין אנושיות, לא עדה, לא עם, לא שבט, לא משפחה, אין אדם שלם, אלא צרור של בשר ועצמות. בלי בטחון אין משפחות עצים, אין יערות, אין אילן, אלא יש עלים נירפים. אף פרצופים אינם קיימים כל עיקר, שכן אין פרצוף בלי שיעור־קומה ואין פנים בלי ארשת, וארשת היא הנוגה הנאצל של הדעת שבנפש. אבל באין בטחון מה דעת יש?

כמה מוזרים בני אדם, המרימים הכל לשמים או מורידים הכל לשאול תחתיות. הם מוסרים את השלטון על ספירת הנפש הנאצלת לידי כוחות גסים, המכונים גבורה, כושר הסתגלות, התאקלמות, וכיוצא בשמות אלה, שאף על פי שאינם נאצלים הם גם כן רוחות, מחוסרי־ממשות. פירושו בטחון כהתחטאותו של בן־אדם נצרך לפני אלהים כתינוק לפני אביו או התרברבותו של בעל האגרוף בכלי־מלאכתו הגסים למעשי־טרף. ועל ידי כך כיוונו את הבטחון לערוצים, שאין זרמתו עולה שם יפה כלל ועיקר. קוֹוי ה' יחליפו כוח, אבל מעטים שבמעטים מקווי ה', לא עשו שימוש בכוחם לשם צרכי פרנסה. בין עריצי כל הדורות ובעלי האגרופים לא היה אף אחד, שנשען על כוחו בלבד ושלא הסתיר מתחת לעור הארי את בשר הכבש החנפני והרפסני שלו להרבות לו ידידים ובני־ברית. האם לא נועד האדם העליון, יצור־דמיוני של בעל הבטחון טרוף החושים, להמחיש לנו בהופעתו, אילו הופיע, מה שפל־ברך ומוג־לב אותו רברבן? וכי במה היה עוסק אותו יצור עליון כל ימיו, אם לא בכינוס עבדים ומלחכי פינכא מסביבו, משמיעי תהילתו? מה בטחון לנצרך למשבחים ומהללים?

אין אדם שאינו זקוק לעידוד מחמת מיעוט הבטחון בעצמו. הבטחון לאמיתו הוא יקר המציאות. אנשי הדת, יראי־שמים באמת, נוהגים לומר: לעולם ילמד אדם תורת הבטחון. ויפה אמרו. הבטחון הוא החיים. וחיים שנאמרו פירושם חיים שאין בהם פיזור הנפש ולא טרדת הדעת. חיים שיש בהם “פנאי לבב” כביטויו של בעל “חובות הלבבות”. פנאי ללב לחיות. הוא הענין שהנהו יסוד ושורש לכל. לא כל החיים הם חיים לאמיתם. חיים מתוך בהלה, מתוך פחדים, חיים במהומה ובמרוצה, חיים הניגרים כנוזל מתוך כלי סדוק, חיים המשתכשכים ומדליחים ומרפישים, הספוגים חרדות, קיצורו של דבר חיים שאין בהם בטחון, אינם חיים.

הגיעו עצמכם: אדם יושב במקום זה, בבית זה, בעיר זו וכל אותה שעה מחשבה מנקרת במוחו שמא אין כאן, שמא ראוי לו ללבוש כלי־גולה ולצאת לעיר אחרת או, לפחות, להחליף את מעונו, מה טעם הוא מרגיש בחייו? כיוון שהוא חושב על חילופי מקום, הריהו כאילו נע ונד בכוח. מי שאין חן מקומו עליו, הריהו כמי שאין לו מקום. וכל שנאמר במקום הוא ענין גם לזמן. כמה מרובים בני אדם שאין שמנם אהוב עליהם, המדמים שאין דורם הולמם, שאילו נולדו בתקופה אחרת היו עושים חייל יותר. ובשם כך הם שונאים את זמנם. אדם שאין לו קשר נפשי למקומו ולזמנו – למה הוא מקושר ועל מה הוא עומד? וזה שעמידתו אינה עמידה, בטחון מניין לו?

באין בטחון יש פחד תמיד. פחד שמא מקום זה אינו מקום וזמן זה אינו זמן, שמא האור בחבל ארץ זה אינו אותו אור בהיר שבארצות החמות והבהירות, למשל. שמא הנוף של ארץ מולדתי אינו מצטיין ביופי זה, שנתברכו בו אדמות אחרות. שמא אבי ואמי, אחי ואחיותי, אשתי וילדי, מורי וחברי, אינם מחוננים באותן הסגולות הטובות והחסודות, שאתה מוצא אצל אבות ואמהות, אחים ואחיות, נשים וילדים, מורים וחברים אחרים. באין בטחון מטילה הקנאה את זוהמתה בכל. לכל הפינות שאדם פונה אינו בטוח שפנייתו היתה כהלכה. ילך לכאן, שמא צריך הוא ללכת שם. יקנה לו שביתה פה, אפשר טוב לו לשבת שם. אין מנוחה לאדם אלא אם כן הוא בטוח, שכל נוהגו הוא כשורה. שהוא מעורה בנקודת הבראשית. שאין הוא הולך שום הליכה ואינו אומר שום אמירה ואינו עושה שום עשייה לבטלה, אלא יוצר דבר־מה. מעשי בראשית ומעשי יצירה כרוכים זה בזה. כיוון שהלב תמיד נאכל על ידי הספיקות, אין לו פנאי וכושר לחיות אלא לפקפק ולספספק. כיצד יכול הלב הפקפקן לחיות והוא מלא פחדים, שמא חי הוא חיים שאינם שלו. שמא הוא אינו הוא. וזה הטעם שבעלי המוסר הזהירו את האדם על מחשבות זרות. המפקפק – זר לעצמו. ושוב אין הוא חי את עצמו. אין הוא חי כל עיקר.

צא וראה: ההילולות לעבר וזמירות התקווה לעתיד, אף שלכאורה הן מעשירות את חיינו וממשיכות מזמנים שהיו ושיהיו על ההווה, הרי בסיכומן מרוששות ועושות אותנו חדלי־בטחון, חסרי־ישע. אנו תמיד מרימים עצמנו לקראת מה שהיה או שיהיה. מכאן ואילך הרשות בידינו לפייס את הבטלה שלנו באמתלה, שאילו זכינו אנחנו לחיות באותו מעמד רם ונישא, לשמוע את הקולות ולראות את הברקים ולהקשיב לאותות ולמופתים, היינו גם אנחנו שותפים לגדולות. ושוב הננו פטורים מכל מאמץ, הואיל ולא עלה בגורלנו להיות נושאי כליו של אותו חכם גדול מקתדרה, של הגיבור הנודע והמפורסם מימי קדם. אין זה חוסר הבטחון בלבד. הרי זה אובדן הממשות.

כל כך הרבה טרחו חכמי היראה וחכמי הטבעים להסביר ולהגדיר את ענינו של הבטחון בכוח עליון או בכוח גס של מטה, וכל כך מעט העמיקו הסבר בענין הבטחון כמין חוש, הטעון פיתוח וטיפוח, להשגת הממשות, להרגיש ממשות, לחיות בממש.

הקיצותי באישון הלילה ונפל פסוק לתוך פי: כי טוב. טוב לחיות, טוב להסתופף בארצות החיים. אף קול ענה מלב־ליבי: כי טוב. נמלכתי בדעתו של מורי ורבי השכל ואף הוא חרץ את משפטו כי טוב. אבל חיש־מהר יצא מוסר כליותי להוכיחני: האם עד כדי כך נעשית קשוח־לב, ששוב אינך חש ומרגיש בענין הרע שתחת השמש? האם כבר נאטמו אזניך לשוועת־עניים ולזעקות־אביונים, לבכי אלמנות ויתומים, לקינים, הגה והי בפי חלכאים ונדכאים, הנגזלים והנרדפים על לא עוול, וכל נקי אובד? האמנם בשביל מעט הנחת הפרטית, שנפלה בחלקך, אזרת איזור השלווה למותניך והנך אומר שישו בני מעי ואך טוב? איכה תתענג על הטובה אשר הגיעה לך והארץ מלאה חמס? האם כבר נסיבות את ליבך ממראות העשוקים הממלאים את חלל עולמנו? זכור, אין בית, אשר אין בו ריב ואין עיר ומדינה, אשר אין בהן מדנים. אשר אינו שוכב על ערש דווי, שוכב על ערש אהבה נכזבה. אשר איננו רואה את העוני בשבט עברתו, רואה את העושר בממרורי כזביו ושכוליו. עושר מחוסר הוא לחם ואושר מחוסר ריע וידיד. אדם או שהוא מפחד מפני אויביו אשר סביב שתו עליו או שאין לו מנוס מפני ידידיו הבוגדניים לבלי ספור. רוגז־עצבים תמיד או תולעת הקנאה תאכלהו ללא הפוגה. כל איש חבור מכאובים. העולם כולו טובע בים של צער. אך אתה אומר כי טוב. טוב למי? שמא טוב לידוע־חולי, לאבי־משפחה אשר לבני ביתו אין לחם לאכול ובגד ללבו; ליתום, לאלמנה, לעיוור בשתי עינים, לקיטע המהלך על קביים, לבודד, לרווק ולרווקה, לאשה הבלה אשר לא עוד ינוח עליה מבטו החושק של הגבר, לילד המקיץ בלילה ובוכה תמרורים: אמא, אמאלה, אני מפחד, גשי ושכבי על ידי, אך אין אמו אשר נלקחה הלילה לבית החולים, שומעת לקול בכיו? שמא טוב לאשר גרושת־לב אלוף נעוריה, אשר בלילות דמעתה תיגר על לחיה ובשרה נמק עליה בערגונה? ליורדי מקלטים בלילות מפחד פגזי האויב?

עוד הנני תוהה ומשתאה על נקיפות־מצפוני, ניחת בי גם חץ הגיוני שדיבר אלי ברורות ומפורשות: התבונן נא לרוחך אם לא הוכתה בתעתועים ולי עצמי שכלך, אם לא נשתבשתי עליך. הגד נא מה דבר נפל פתאום בעולם שהשמחה ירדה למעונך והנך כחוגג ואך טוב לך? שמא נתחולל פלא נס ובאה הגאולה השלימה לנפש כל חי, הכבשים לא ייטרפו עוד בפי הזאבים, רשע לא יכתיר עוד את הצדיק ואביון לא יימכר עוד בעבור נעלים, זעקת שבר לא תישוע עוד בחוצות, נמוגו כל הפחדים וספו־תמו כל החרדות, דמעה בת־עין לא תיראה ולא תיזכר עוד?

אף אילו התחולל פלא־נס זה עדיין יש לשאול: לשמחה מה זו עושה? הכי הרוע והזדון אשר התרחשו מלפנים אינם חיים וקיימים גם בהווה? הכי יש מוחק שבכוחו להעביר מעל לוח התולדה את כל דרך היסורים אשר נחרתה עליו משנים קדמוניות ועד ימינו? האם יש גמול לאם כל חי בעד ילדיה המעונים והטבוחים מששת ימי בראשית ועד היום? ואהה, היש עימך סליחה על כל השכול והכשלון אשר הגיעו לעמך, לשבטך, לאחיך ולאמך, אשר נתאלמנה באביב ימיה ומאז לא היה לו יום של נחת בחייה? זכור נא את כל רעיך ועמיתיך, בני לווייתך מילדותך, אשר רבים מהם לא הגיעו אפילו למחצית הדרך בחייהם ונפלו בנופלים, מי מעוני, מי בבואו בשבי ומי בטירוף הדעת. זכור נא את האובדים והנידחים בדרכי־נוד, כל שיירות הפליטים והמגורשים בחמת המציק, אשר עינו בדרך כוחם ללא קורת־גג וללא מטה־לחם, כל אלה אשר יד הגורל מחצה ולא חמלה. ואתה, השריד מני אלפים, כחוני עגת עוגה מסביבך ובתוכה תשכון, בלילה מיטתך חסותך וביום השמש כחופה על ראשך ורגליך טובלות בפלגי דעה בינה והשכל. אכן, טוב לך, כי חייך ניתנו לך לפליטה. את כסאך היטלת בין חכמי התורה והדעת ליצוק מים על ידיהם ולהתחמם לאורם. שעה זו עצמה שאתה טובל בנהרי הדעת חוצים רבים שבעולם פלגי־דם. המוני אדם חורקים שן ממרי־צערם ואתה אומר כי טוב?

כאלה וכאלה השמיעני הגיוני דברים כדרבנות. אולם, אהה, מה אעשה וכל חושי בי ומוסדי רוחי נאטמו לקול מוסר לבי ולתוכחת הגיוני. מה אעשה וכל חיצי שכלי נגעו בי ולא ניחתו בקרבי?

כי טוב, כי טוב – קראו קרבי בי ולא חדלו. לו ידעתי בכי הייתי מוריד פלגי־דמע על לבי שנהפך לאבן, ולו ניבעו בי מעיינות צחוק הייתי צוחק ללא גבול ושיעור על מישבתי בשל רחמי אשר נהיו לאכזב. אולם דמעותי כבר חרבו וצחוקי יבש בי כליל. אפס כל מורשי־רוחי יחד יענו במקהלות כי טוב, אף ליבי ובשרי ירננו כי טוב.

מה אעשה ואני מאמין באמונה שלימה, כי הטוב הוא נשמת היש? גם כי אחצה עד צוואר במי הזדונים אקרא כי טוב. כל הררי הרוע והרשעות, החולי והאבדן, שנערמו מאז ומעולם על פני ארץ רבה לא יעבירוני על דעתי, העולם תוכו טוב. אפילו גילויי רע עד לאין־רפאות סיתרו טוב. אף אם ממזרח שמש ועד מבואו ומצפון ועד דרום תשתוללנה רוחות אויבות ורעות, בת־קול מליבי מכרזת ואינה פוסקת: תבל טובת־מראה ויפת־חן. מי יתנני ובפי חליל רב־מידות. כארכו של עולם, אזמר בו ולא אחדל כי טוב.

טוב לחיות. שמחה היות אדם. האדם אות־גאון הוא. לא על אפי ועל חמתי נבראתי, כי אם חשקי היה להיוולד. אמרתי: תנוני ואלבוש צורת אדם. אהיה אדם המעלה, אהיה דל חלכה בן דמות הנעווה, אהיה אשר אהיה, ובלבד שאופיע בתואר האדם ואעיף מבט על תבל ומלואה. אף אם רק שנים מעטות אסתופף תחת השמים ולחזות באור פני שמש, להתייסר בכל העינויים ולישא בסבל לא ישוער.

כזה היה דברי בטרם נבראתי ועכשיו שנבראתי, מי יגרשני להסתפח בנחלת החיים ומי יפתני לשית שמצה בחיים ולדבר בהם סרה? באמונה שלי, גם כאשר פי אומר לעיתים רע עלי המעשה אשר תחת השמש, אין זו אלא אמרה מן השפה ולחוץ. כי אקלל, ליבי בל עימי. כי אאנף וארגז ואצעק חמס, דמי בי הם זועקים, אך נפשי תריע בזמירות תודה והלל לזה שהפיח בי רוח חיים ועשאני בצלמי ובדמותי. הנני אומר כי טוב. טוב לי. טוב אני. אני כמות שהנני. ברוחי, בשכלי אשר בי. אוהב אני את העולם. אוהב אני כל נופיו ומראותיו. אוהב אני אותו על כל אשר בו. אוהב אני את האנשים, את הבהמות והחיות, את העצים ואת האבנים את הציפרים, את העננים ואת הצללים. אושרתי על אף כל התלאות אשר השתרגו עלי ועל כל הנבראים בצלמי. האם אהיה שלם יותר עם עצמי ועם מצפוני, אם אתכחש לאהבת־עולם אשר חוננתי בה? יהודים בכל הדורות רמוסים ומושפלים, בזויים ודוויים, הולכי גולה ורדופים על צוואר, שרו במקהלות: הנני אל ישועתי אבטח ולא אפחד, עוזי וזמרת יה.

הטירוף החרישי מקנן בכל לב. אפילו מי ששכלו ישר, הוא עקום גם כן. דרך כלל, כל מוח הוא קדירה דבי שותפי. אחד שפוי והשני לאו. לא אצל כל אחד השותפות מחולקת במידה שווה. יש מי שהצד השפוי הוא הבעל הבית והבלתי שפוי הוא אצלו בחזקת דייר־מישנה, ויש מי שהשותפות מחולקת לפי הזמן והוא עיתים פיקח ועיתים מטורף למחצה או לשליש. ויש שני שותפים שהם אחד, דהיינו, שהאדם הוא שפוי ובלתי שפוי בהעלם אחד.

מוצא אתה אנשים, שההנחות שלהם עשויות בדקדוקו של הגיון אלא שהמסקנות הבנויות על ידיהן נפתלות ומעוותות. יש אחרים שבונים מסקנות נכונות על יסוד הנחות של הבאי. אין לך אדם שאין לו שעה של טירוף. יש אדם שבשביל להגיע אל השכל הישר חייב הוא להקיא מתוכו כמה וכמה בוקי סריקי, כדרך שהצרוד קימעא מוכרח להשתעל מעט ולהיפטר ממלאי של ליחה, כדי שקולו יצטלל. שואלים, למשל, על פלוני שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו? אינם חשים ואינם מרגישים, שאדרבה, היא הנותנת. והואיל והוא פיקח אנוס היה להיתפס לשטות זו. כיוון ששילם מס לשטיאל, קיבל אשרה לעבור למחוז השכל הישר.

מסתבר שבכל אחד יש שתי רשויות, רשות השכל ורשות הטירוף. שתיהן מתנצחות זו עם זו, רבות ומדיינות ומגיעות, עיתים, לידי הסדר חוזי, כנהוג בין שתי מעצמות יריבות. ההסכם הוא, כמובן, על מנת להפר אותו, כדרך כל הסכם. כתריס כנגד הפרת ההסכם משיירים שני הצדדים שטח של הפקר וביניהם, מחשש פריצת הגבולות. אין תימה, שבמידה שהאדם הוא צד במלחמת הקיום, בין הוא נתון ביריבות עם אחרים ובין עם עצמו, הוא מצוי על פי רוב בשטח ההפקר לשמור על הגבולות, מתגונן או מתקיף, מתרגז או מרגיז.

תדע לך שאדם בשעת כעסו, כשהוא פורץ גדר של עצמו ויוצא לגבולין, היינו, לשטח ההפקר, הוא יוצא גם כן מגבולות השכל, מאבד את השליטה על שכלו הישר ויפיו ממלל כל מיני שטויות שבעולם. לפיכך, אף הפיקחים שבבריות יש שהם מאבדים את עולמם בשעה אחת של ליקוי מאורות השכל.

המלאך הגואל אותי מכל רע –

בראשית מ"ח

כל אדם מאמין בעומק־לבו, כיעקב אבינו, שיש לו מלאך הגואל המלווהו בכל דרכיו להצילו מכל אסון ולשמור עליו מכל פגע רע. שמות רבים למלאך: מזל כוכב, השגחה, קול הלב, חוש נבואי, פלא יועץ היושב בסתר. האמונה במלאכו ההולך לפניו נותנת בו כוח לשאת בסבל חייו ובתלאותיהם, להכניס את עצמו בסכנות ופעמים אף להשליך את נפשו מנגד, מתוך תקוה אשר תפעמהו, כי מכל המשברים והגלים אשר יעברו עליו, יצא בשלום ולא יאונה לו כל רע. לפעמי המלאך הגואל כרויות אוזנינו ביותר בעת צרה, כי כן נחשוב בליבנו כי עת צרה היא לנו וממנה ניוושע. משל הצרה גופה תהיה למקור הישועה. אף בכל עת מבוכה נפשית, בבואנו עד דכא, חידה כי תציק לנו, כאשר דעתנו תחלש עלינו רוחנו כי תיפול בקרבנו, בהתייגענו להיחלץ מרעיון המציק לנו או לבוא עד חיקרה של חידה סתומה – יש אשר ישמע שקשוק כנפיו של המלאך הגואל לפתע: הנה אני בא.

בדורות הקדמונים, לא היו הדברים נדרשים על דרך הסמל בלבד. הם ראו מלאכים ממש, לא רק בהלך־נפש כי אם גם למראה־עיניים. הגר, כשעונתה בידי גברתה שרי וברחה מפניה, מיד ניגלה אליה מלאך ה‘. ופעם השניה, כאשר שולחו הגר וילדה ישמעאל “ותלך ותתע במדבר באר שבע ותשא את קולה ותבך”. מיד הופיע אליה מלאך אלהים לנחמה ולבשר לה, כי לגוי גדול יהיה הילד. יעקב כשיצא מבאר שבע ויפגע במקום וילן שם, ראה מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם. אמנם, הוא ידע שהם פקדו אותו בחלום, אבל לקדמונים החלום לא היה חלום בלבד. הוא היה אצלם ממשי כבהקיץ. הם ראו את המלאך כאחד האדם. מלאכים ניגלו אל אברהם באלוני ממרא ואחרי שרחצו את רגליהם במעט מים ונשענו תחת העץ וסעדו את ליבם בפת לחם, בישרו לו, כי כעת חיה ולשרה בן וכי תבוא מהפכה בסדום ועמורה. הם, הראשונים,, היו מעורבים עם המלאכים בכל דרכיהם ומעלליהם, עימהם באו בשיח ושיג. יעקב נאבק עם מלאך. אפילו גדעון חובט החיטים ראה מלאך אלהים פנים אל פנים. למנוח ואשתו העקרה נראה מלאך ה’ ויאמר אליה: הנה את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן. האנשים שהתהלכו מקדם עלי אדמות עיניהם היו גדולות, פקוחות, לראות גם בארובות הבשר אשר אין לו גוף ודמות הגוף. אנו איננו מחוננים באספקלריות בהירות ואיננו רואים מלאך פנים־אל־פנים. אבל את קולו גם אנו שומעים באוזנינו ואת שקשוק כנפיו אנו מאזינים מקרבנו. מה שלקדמונים היה בגדר ישות חיה לנו הוא רק בחזקת בשורה.

מכאן שאף אנו בתוך התוך של נפשנו מאמינים במציאת ישויות אי־ממשיות. בשכל החיצוני הננו כופרים בקיומם, אבל בשכל הפנימי הננו מודים. יחשב אדם מה שיחשוב ברעיונו הגלוי על קוצר חייו ועל אוזל ידו. אולם ברעיונו הנסתר אין הוא סובר ומקבל, שאדם יסודו מעפר, צל עובר, המוקף רק אויבים. חוש לוחש לו, שמלאך הגואל רועה אותו מעודו ושמר עליו כידיד נאמן. מלבד אויבים הטבע זרוע גם ידידים, פודים ומצילים.

יעשה נא כל איש חשבון חייו ומאורעותיהם ויראה, מה רבו הצרות והסכנות שהוא נחלץ מהן ואף מבלי משים, כמה מרובים הפחים שנטמנו לרגליו והוא מהם נמלט, כמה עצות רעות עוצו עליו והן הופרו, כמה רפואות קדמו למכותיו וכמה מכות נעשו הן עצמן לרפואות. לא די שהוא עצמו, בבוא אליו הרעה, לא קם על נפשו להרחיקה ממנו, אלא שעשה כל מה שביכלתו להמיטה עליו או שעמד מול אסונו באפס־יד ואובד־עשתונות. אולם הישועה נעשתה כהרף עין וכמו מאליה. אין מאליה. יד המלאך הגואל היה בדבר. אף הדעת נותנת, שעזרה שלא כדרך הטבע ניתנת פעמים לאדם, דווקא בשעה שהוא עומד מפורק מכלי־זינו הטבעיים, כשהוא איננו נשען עוד על עצמו. ואילו כל זמן כשהוא מתיימר בכוחו שלו ואומר ידי היא תושיעני, עומד לו מלאך הגואל מרחוק, משל אומר: אם אמנם גיבור גדול אתה, מה לי לטרוח למענך, קום והושע לעצמך. אי אתה נצרך לי – והריני כאינני.

לשון אחר, כל זמן שאנו מאמינים רק בכוחנו החלקי: בידינו, באגרופינו, בצפורנינו השורטניות, ברגלינו הבעטניות, במרפקינו הדוחפניות בשינינו הנוגסות, במבטינו הדוקרים, במילינו הבוטות – כוחנו דל מאד. והינה באו מים עד נפש וכמעט אמרנו נואש, הופיע הוא, המלאך הגואל, ודוחפנו לגיוס האדם במלואו, את כל כוחות הנפש, את כושרותינו הנעלים המלאכיים. ועיתים מתרחש הנס ואנו עולים מבירא עמיקתא לאיגרה רמה.

הרבה צפיות יש – לאשה, לאושר, להצלחה, לתהילה –ולא פחותה מהן במעלתה הצפיה לידיד־נפש, המעולם לפי שעה והמרחף תמיד לפנינו בחזוננו ואנו רואים אותו כמו חי. אנו מצפים לו בכל יום ובכל שעה שיבוא, ואף על פי שהוא מתמהמה לבוא, אנו מחכים לו. הוא המשיח הפרטי של כל איש.

כן, אנו מחכים לו. כל אלמוני הדורך על סף ביתנו, כל צלצול פתאום בפעמון דלתנו, נוסך בליבנו תקווה, כי הינה הוא בא, משפריר חביונו הינה הוא בא. פעמים קול דופק בנו ולוחש: הנה זה האיש שקיווינו לו.

ימים עוברים ושנים חולפות והוא איננו בא, או בא במסווה־רמיה. התחפש לידיד ואך הנחיל לנו אכזבה קשה. אף על פי כן, איננו אומרים נואש ועדיין הננו מצפים לו. עוד משחר ילדותנו ייחלנו לבואו ועד זיקנה ושיבה לא נייאש את ליבנו ממנו.

מי הוא זה אשר ליבנו כה יכמה אליו? הוא, האני השני של כל אחד, הוא פלג־נשמתנו כשם שהאשה היא פלג־גוף לגבר: הוא עיני־רוחנו השקולות כנגד עיני הבשר שלנו: הוא הראי המסתובב, בו אנו רואים את הדברים לא רק בחצי הכדור שמלפנינו כי אם גם מאחורינו. הוא זה, אשר נדמהו, נכנהו וגם נדעהו הרבה יותר מן האנשים השרויים במחיצתנו. הוא, שהנהו לפי שעה רחוק מכל, הנהו קרובנו מכל.

מדי דברי בידיד־נפשי לשוני מתבטבטת בפי והמילים בקושי מתחברות למשפטים, כאילו מרבית המילים החיוניות והנאמנות נשמטו מזכרוני. חושבני שהנני נענש על שום שהנני ממשמש בנושא עדין ונאצל זה, שהשתיקה יפה לו והדיבור עליו עשוי לגלוש לחילול, והוא דומה כאומר: משכני וממך ארוצה. לא רק שאיני מסוגל לדבר על הידיד כדרך שמדברים על לחם־חוק אוויר ומים שהם צורך נשמתנו, ולומר בפשטות, שהידיד הוא גם כן לנו ענין שיש בו משום פיקוח־נפש. אלא כל פעם שהנני בא להגדיר את טיבו, מהותו, זיקתנו וכמיהתנו אליו, הנני מגשש באופל בתוך יער המילים ונמצא מאוכזב מכושרי לבנות משפט כהלכה.

פעמים הוא מצטייר בדמיוני כבן־דמות של האני, ככפיל שלו, כמישנה או כשווה לו מלבר ומלגו. ושוב אני מחטיא את המטרה או אף חוטא בלשוני. כל הגדרה אינה הולמת אותו. בן־דמות הוא המעטת הדמות. הכפיל אינו תופס בו כל עיקר. תואר זה חל על חבר לתפקיד וערך האדם איני נמדד בתפקיד שלו. אין לומר השווה והדומה לאני, כי אין שני שווים ואין שניים הדומים זה לזה. השוויות והדמיות אינן כלל תנאי לידידות. יכול שהתנאי לה הוא דווקא ניגוד כל שהוא, או אפילו ניגוד מרובה בין השניים. פעמים דווקא הבדלים באופי, במזג, בדרגת ההשכלה וברמת ההתפתחות, הם הבריח התיכון בידידות. הקצוות נושקים זה לזה, אבל צריך שיהיה איזה קו ראשי משותף. הידידות בנויה כל עיקרה על נקודת הלב המשותפת, היא ניזונה על משיכת־גומלין עלומה ושותה ממעיינות הנפש. אין הידידות תנור שמסיקים אותו בדיבורים ובמעשים, אלא בשתיקות ובשבת שבתון יחדיו. לא דברים שבין אדם לחברו הם סימניה, כי אם נטיות שבין אדם לחברו. וכשם שהכרח הוא לבודד את זן האהבה מכל סיג של תאוותנות, כדי לעמוד על טיבו הצרוף וחסר הפניות של האוהב, כך אתה מכיר את הידיד בטהרו רק כשאתה קולף מעליו כל זיקה של קנינות ונצרכיות.

יכול שאם נבוא למצות את כל חומר המושג ידיד, עלולים אנו להגיע לידי מסקנה, שכל ענין הידיד לא היה ולא נברא אלא משל היה. צריפיות כזו אינה בגדר ההישג האנושי. אבל אם תאמר, שאין מין הידיד בר־מציאות, על שום מה הלב עורג כל כך לו וכל ימות חיינו, משחר ילדותנו ועד עת זיקנה ושיבה, אנו מייחלים לבואו? מדוע כל פעם שאנו פוגשים, אפילו צל־בן־צל ממנו, הנפש מתייחמת למראיהו ונשמתנו צוהלת? כלום אפשר באופן כה מציאותי להתגעגע ותשתוקק למה שאין לו כל מציאות? מכלל שהמוני אנשים בדורות דרשו את אלוהים, בכו והתחננו לו, שפכו שיח באוזניו, סימן שהאל חי וקיים. אף הידיד לא לשוא משך אחריו המונים, לבבות סלסלוהו ורוממוהו ולכבודו נתחברו סיפורים ואגדות. אם הידידות והנאמנות משמשות נושא חוזר ונישנה באגדות, סימן שמציאותו אינה אגדה. אף אם לא נרצה להאמין בו, אין זו אגדה. על אחת כמה וכמה, אם נאמין בו ונשית בו כל מעייננו. הוא משיחו הפרטי של כל איש. כליון נפשנו – לו.

כל נברא טעון רחמים, משום שכאות קין טבוע תו המוות במצחו. כל החי הולך למות. האיש זוכר תמיד שהוא נולד על מנת להיות נדון למות. היוולד הוא הוצאת פיס המוות. כן, כל נברא שקוק לרחמים. האדם על אחת כמה וכמה. כל נברא אפילו הוא חש מותו, אפשר שאינו יודע אותו, אם כי פעמים מנחשו. אבל האדם חש ויודע ומנחש אותו, אף צופה אותו מראש. חוש הרחמנות באמת טבוע בלב כל איש, אם כי בלבבות הקשוחים הוא נותן את אותותיו לא תמיד במידה הדרושה. מכל מקום, הוא ישנו בכוח אפילו אצל האכזרים ביותר.

ובכן, נס גדול נעשה לנו, שאדם בא לעולם מצויד בכושר זה, שבלעדיו לא היה טעם וגם לא אפשרות לקיומנו בעולם. כיוון שאדם בא לעולם מקבלים אותו באהבה רבה ובחמלה רבה לבבות הומים לקראתו ועיניים מלבבות אותו. מרחמים עליו, לפי שחלוש הוא בתחילתו, ואולי הוא יוצא לעולם חלוש כדי שירחמו עליו. הוא גדל ומגיע לבריות גופא ככל שמרבים לעטפו בחיתולי האהבה והרחמים. מתאושש ברוחו ומתייצב על דעתו ככל שסומכים אותו באשישות האהדה והליבוב. הוא זקוק לקרני שמש האהבה, לא רק בשעה שהוא מגיח מרחם אמו, אלא כל ימיו ושנותיו. הוא לא רק רך־נולד אלא גם רך־קיים, עד זקנה ושיבה הוא זקוק לרחמי הבריות. מרחם אמו דבק בו הכוסף לרחמים. נס גדול הוא, שחוש הרחמים בוער כנר תמיד בלבבות.

אין אדם שאינו מגלגל על עצמו רגש הרחמים באיזה לב. אין דור שאין בו נפשות רחמניות. אין תקופה, ותהא החשוכה ביותר, שאין מדליקים בה לפידי הרחמים ושאין קיימים בה מוסדות של סעד וצדקה ועזרה לדל. יש אומרים, שהצדקה חטאת היא, שבסעד יש משום השפלה, שהרחמנות היא חרפה, שמעשי חסד הם העמדת־פנים של אנוכיות מעודנת, צביעות של בעלי חזקה על העולם, שוחד הגזלנים לנגזלים. הם אומרים: כשתיבער העניות מן העולם יקיץ הקץ גם אל החסד והחסדנות. כמה סטיות וחרשות הלב יש בהנחה זו, או בדעה זו, אם באמת סברה זו מאוששת אצלם בחינת דעה ולא אמירה בעלמא. השקפה אסימונית זו נובעת מתוך שמביטים על כל בעיותינו האנושיות באיצטגנינות המטבע. סבורים שהסך לכל יהיה התשבי שיתרץ לנו את כל הקושיות.

הדבר נכון בהיפך הגמור. לאחר שלא יהיה אדם בעולם מחוסר־לחם יתרגשו עליו דאגות ומצוקות קשות שבעתיים ויקיצו בו הרבה מטרדים רדומים שאינם מעיזים להכריז על עצמם בשעת רעבונו. כשלא יהיה האדם מחוסר לחם תיפקחנה עיניו לראות עד כמה הוא מחוסר אהבה ואהדה, מחוסר חן ושכל. מחסורים לאין שיעור יקפצו על שאינו מחוסר־לחם וישביעוהו ממרורים. או אז יבין על אחת שבע עד כמה נפשו צמאה לאהבה ועורגת לרחמים. האם אדם לאדם סועד רק בפרוטות של ממון? סועדים גם במילים מעודדות, במבטים מלטפים, בחיוכים מלבבים, באוזניים קשובות. אמרו על פלוני הצדיק שהוא מת בטרם עת, על שום שלא מצא לו אוזן קשבת ושלא היה לו איש שיחה כלבבו. חוני המעגל ביקש עליו את מותו על שום שלא נשרד איש מבני־דורו. יש מת משום שדורו נסע ממנו ויש מת משום שנשכח כמת גם מבני דורו.

אדם בגפו, חייו אינם חיים. כל אדם זקוק לאחיעזר ולאחיסמך. אין שום איש יונק סמכות לחייו רק ממקורו שלו, או חברותא או מיתותא. כל הבריות הם עדת עיוורים הנוהרים בסך, נשענים אחד על חברו. רגש הרחמנות הוא החוש המושחל מאיש לאיש ומחבר את כל הנפשות לנפש אחת. שוא יאמרו כי עתידה הצדקה להיבטל מן העולם. עולם בכל עת ועידן חסד יבנה והצדקה תמיד תרומם קרן האדם. ושני אלה הלא הרחמנות מקורם.

כל קיומו של מין האדם תלוי על חודו של חוש הרחמנות. נס הוא שחוננו בו. כולנו הננו נתיניה של מלכות הרחמנות. אילולי מוראה עלינו איש את רעהו חיים בלעו.

מבחינה זו ניתן לומר, שיש לגלגל רחמינו על האומרים באמת ובתמים, ולא רק מן השפה ולחוץ, שאין רחמים בליבם. אם אמנם אין חוש הרחמים טבוע בהם, ומפעמם, הרי בעלי־מום הם מלידה, משולים לעיוורים או חרשים גמורים. בואו וננוד להם.

אין אמת בפסק־דין החמור שעולמנו הוא עולם השקר. אין פסוק הממצה את כל האדם, קל וחומר עולם כולו. אף נמצא הוא בסתירה להגיון. שכן ממה נפשך, אם כל העולם שקר, הרי גם הדיין שפסק זאת, הביע שקר שאף הוא מן העולם. דבר זה מופרך גם מצד המציאות. אין העולם חסר אנשי־אמת לפי טבעם, שאינם רוצים לעשות שקר בנפשם ולא לסובב אחרים בכחש. אכן, הם משמיעים פעמים דבר־שקר, אלא מטעמי נימוס ורחמנות או במקום שיש משום פיקוח נפש לעצמם. רוב שקרנים אינם מדברים שקר אלא מן השפה ולחוץ וליבם בל עימם והלב הוא עיקרו של אדם. מצויים, כמובן, גם שקרנים, שכפיהם כן ליבם. אבל הללו שהשקר הוא מקצועם, שמם דרך כלל הולך לפניהם. הם מפורסמים כשקרנים ושוב אינם מסוגלים לרמות שום איש אלא את התם ביותר. בשביל מיעוט שקרנים מובהקים אין לתלות מום השקר בעולם כולו. מיעוט קטן זה אינו כל העולם. אבל כל שקרן סתם משקר רק בפה, אך הכרת פניו תען בו את תרמיתו. נמצא, לכל היותר, הוא רק שקרן למחצה או לשליש ולרביע. ואם יש כאלה, שאף ארשת פניהם וכל תנועה בהם מרוחים בחמאת השקר, הרי ודאי הוא שמוניטין שלהם מזהירים מפניהם את הבריות שלא ילכו שולל על ידיהם. השכל מחייב שהשקרנים הגדולים, המושלמים, שוב אינם בחזקת שקרנים, כי הכל יודעים בטיבם.

עוול הוא להכתיר את עולמנו בשם עולם השקר. אילו נכון דבר זה היתה החברה האנושית משכבר חוזרת לתוהו ובוהו. אולם אנשים נושאים ונותנים דרך כלל באמונה. רוב הבריות מפרנסים את עצמם ואת בני ביתם בעמלם הקשה. שואב המים נותן דליים מלאים; החנוני אינו גונב במשקל אלא מעט מן המעט; הרופא מרפא והמורים לדרדקאות מרוויחים את לחמם ביושר, מאחר שהשתלטות על הכיתה עולה להם בדמים ממש. האכרים, בעלי המלאכה והפועלים, שהם רוב המנין בעולם, אינם עושים עבודתם במירמה. משום מיעוט הנוכלים, הרמאים והגנבים, הנרדפים מטעם החוק ועיתים גם נענשים, אין להלעיז על כלל הבריות שהם שקרנים וכזבנים. העולם עומד על האמת ולא על השקר.

ניתנה האמת להיאמר – יש ביסוס שלכאורה לשם רע זה שהוציאו על העולם, האמת והיושר הם דרך הטבע האנושי והנוהג בעולם. כל מעשה שחיתות הוא יוצא־דופן, שמעורר התמרמרות בקול רם. כשאדם מדבר אמת, אין זו רבותה. כיוון שאחד שיקר, מיד הכל תמהים ונדהמים והקול על כך מתפשט והולך. דבר המשמש נושא לשיחת הבריות, כבודו או קלונו מלא עולם. אין יושבי קרנות ורוכלי רכיל מטפלים כלל במעשים הטובים, שהם מעשים בכל שעה. אבל מעשה בליעל הוא נושא שרבים ממשמשים בו ולועסים אותו. הטוב והאמת אינם הפתעה. אבל הרע והשקר מעורר הפלאה והשתוממות, לכן רישומם ניכר ביותר בחיים. האמת היא חרישית, צועדת עקב בצד אגודל. השקר קולני ומקים רעש, ולפי שהוא עובר מפה לפה וכל אחד, כנהוג, מוסיף עליו נופך משלו, ניפחו נראה למעלה משיעורו. יבוא איש ויגיד שהוא ממלא את העולם לא יהא, לכאורה, מן המתמיהים. אולם הוא מן המגזימים בוודאי וגם מן הבדאים. קרוב לשער, ראשון שהביע ברבים אותו פסק־דין חמור על עולמנו עשה זאת בעידנא דריתחה או דרגוזה, בהתעטף עליו נפשו מצער בגלל עוול אישי שנעשה לו. אין אדם נתפס על צערו. אחריו החרו החזיקו יחידים רבים שפועלי־אוון טמנו להם פח. נהר נהר ופושט.

אפילו נניח, שבעלי שררה ושלטון ותרוודי הקהל צולחים ורוכבים על דבר שקר, שרוב מנהיגים הם נוכלים, אין מכך ראיה שהשקר הוא המושל בכיפה. שררה וממשל תופסים רק מיעוט מהחיים האנושיים. הנהגה אינה זהה עם נוהג. רוב העולם אינם מזייפי מטבעות, אינם מחרחרי מלחמות, אינם נותנים שטרות שאין עליהם כיסוי, אינם עושים את נשותיהם עגונות, אינם מפקירים את ילדיהם ואינם משמשים בבולשת. להיפך: הם עושים כל עבודה קשה לפרנס את בני־ביתם, אינם בוגדים במולדתם, ההן שלהם הן והלאו לאו, חזקה עליהם שהם משלמים את שטרותיהם ואינם חשודים על מתן עדות שקר. מסתבר שרוב בני אדם ישרים ומהוגנים הם. ומניין בכל זאת קול זה שאינו פוסק על עולמנו שכולו שקר? הרבה יש בדבר מן הגוזמה והרבה מן ההתגנדרות ומן השיגרא. אף משום ששקר, ואפילו במנות קטנות, שנוא על הבריות ומסעיר את הרוחות. השנאה מקלקלת את השורה.

מתוך ריתחה באים לידי הגזמה, שהיא אחותו הקטנה של השקר, משקרים ואומרים, שהשקר הוא עמוד העולם. אבל אין זה כך. אין הוא מושל־יחיד, ואולי אין הוא מושל כלל אלא כשועל בשעתו. הואיל והוא מחייב את הכפופים לו סגידה, פרסומו גדול. מה שאין כן האמת המצניעה לכת בשלטונה וידה רכה, עד שאין מרגישים בה כלל. טעם נוסף: שאין מציאותה מורגשת על שום שהיא מצויה ביותר. ברוח מצויה אין מרגישים. על מזג אוויר נוח אין מדברים. אבל מרבים שיחה על מזג אוויר רע וקודר. מציאותו של הטוב הוא דרך הטבע, ואילו הרע מנקר את העיניים אפילו במיעוטו.

ראוי להשתאות ולהשתומם, עד כמה בני אדם גלויי־לב כל אימת שאין מורא עליהם לחבל בעצמם. אנשים המזדמנים יחד לפונדק אחד בקרון הרכבת, באניה, במטוס, בקייטנה ובבית־הבראה, יש שהם מספרים זה לזה עסקיהם או מחלותיהם, אף על פי שתמול־שלשום עדיין לא הכירו זה את זה. ואילו במכריהם הוותיקים אינם נוהגים גילוי־לב מופרז. אתה למד, שההתערטלות בפני הזולת הוא צורך־נפש לאדם והשחת אמת כמות שהיא, היא, במובן ידוע, סם מרפא. אולם אנו מצניעים את האמת בפני שכנינו ומכרינו, שמא הסרת הלוט כל־שהיא מעל פרט מחיינו או מעסקינו עלולה לשמש כלי זין בידי האנשים שאנו עומדים איתם ביחסי־שכנות ובמשא ובמתן יומיומי. בחברת הזר, כיוון שפג הפחד, הננו ששים ושמחים לפקח את כבשוני נפשנו. אנו נכספים בתוך־תוכנו לאמת, משום שהיא חירות. בכל שעת־רצון או מקום־רצון הננו מגוללים את אבני השקר, הכפויים עלינו בתוקף הנסיבות הרעות והחשודים ההדדיים, המחייבים הערמת־גומלין.

אין אנו נתינים בלב ונפש למלכות השקר, אלא כפויה היא עלינו. גונבנו מארץ האמת. סתם אדם כשהוא משקר, לבו מתכווץ בקרבו, פניו מסמיקים או מתכרכמים, עיניו משתפלות מבושה. יש כאלה שהם שרויים לאחר שעה ארוכה בחרפת־בושה מפני עצמם והחרטה מכרסמת אותם. בדין העיד הנביא על עצמו, שהאמת כאש היא בעצמותיו. אפילו שאינם נביאים ולא בני־נביאים הם קרובי־משפחה לכל אלה שהאמת היתה אש בוערת בליבם. דא עקא, אין הם יכולים לעשותה נר לרגליהם. אינם יכולים, לפי שאינם מסוגלים. דרושה גבורה לאמת. הם אינם גיבורים. לשקר יכול כל אחד אפילו אינו גיבור. השקר נאמר מעצמו, ואילו להגדת־האמת דרושה פעמים יגיעת־נפש ולעולם צפויה ממנה סכנה. אדם ששיקר יכול לכסות על שקר זה בשקר אחר, אבל כיוון שהגיד אמת הוא נעשה מציית ומשועבד לה. אין הוא יכול לשנותה, לא לכסותה, לא להימלט ממנה באיזה שהוא אופן. השקר גמיש אף לגבי עצמו. האמת אינה גמישה. היא לעולם היא, לא זולתה.

תדע לך שכל פעם שאדם מדבר בעדו, כגון שהוא כותב קורות חייו או שופך כביכול את שיחו באוזני ידיד על דרך הווידוי, הוא מוחק או גודש את הסאה, היינו מדבר אמת פחות מדאי או יותר מדאי – ואין בינה ובין פחות מדאי ולא כלום – שהרי כל יתר כניטל דומה. אבל אמן המתאר חיים זרים מערטל פעמים את לבו ללא שייר ומכניס את כל הטמירין שבו בעטיפה זרה. כל עיקרו של הסיפור האמנותי לשם כך בא, שאפשר יהיה בדרכי עקיפין להסיח ולהביע כל דברי הבאי, שגיונות ושגעונות מתוך גרונותיהם של אחרים.

האמנות היא ביסודה שלה גניבת הגבול של האני וגילוי־סודות מחדרי הלב על ידי הסוואת־תכנים ועיבור־צורה של אירועים אישיים הקרויים על שם נפשות מדומות. האמן תולה חיים נפשיים בלתי־מדומים במצבים ובאנשים מדומים. מכאן בולמוס הכתיבה בו נגועים אפילו אנשים שאינם יודעים קרוא כהלכה. גדולה מזו, אפילו הגנב והרוצח נדחף לגלות סודו למי שהוא. כל אדם מרגיש מועקה כשדבר־סתר שמור בליבו, בבחינת עצור במילים לא אוכל.

אמת היא, שהאמת משתלמת דרך כלל. אין זה אלא דברי הבאי לומר שעולם המסחר, למשל, עומד כולו על השקר. להיפך, ככל שנושאים ונותנים בפרקמטיה בשיעורים גדולים, כן מתבסס המסחר על אדני האמת. מסחר היהלומים עומד כולו על הן־צדק. אילו היו רוב הבריות פועלים בשקר, לא היו באים כלל לישובו של עולם. השקר הורס את העולם, אבל אין מסוגל לבנות אותו. ומכיוון שהעולם עומד דורי־דורות על תילו, מכלל שהוא בנוי על אדני האמת. האמת היא חירות והיא מנוחה. השקר מעייף. כיוון שבני אדם מתאווים למנוחה, מכלל שהם מתאווים לאמת. כל כוח חותמו אמת. לשקר אין כלל חותמת.

אכילתנו היא מיתתנו. לפי שאנו אוכלים, הננו נאכלים. מרבה בשר מרבה רימה, ולא רק לאחר המוות, אלא גם בזמן־חיינו. אחד האוכל בשר ואחד האוכל כל מזון אחר. עצם האכילה היא מידה רעה ומשמשת מקור לכל החולאים הרעים. מוצא אני גם פגם של נוי בדבר, שאדם נעשה מכונה להשמדת־מזון. אין זה לפי כבודו של נזר הבריאה לגדל כרס, לעשות פימה עלי כסל, להיות משופע בנתחי־שומן, לצעוד בעצלתים ובכבדות מפאת היותו כבד־בשר עד כדי כך, שמסוגל יהיה לומר על עצמו: כרסי כרי או כרסי הכסת שלי. ראוי היה לו לנברא בצלם, שיהיה קל כצבי, גמיש כחתול ומהיר־טיסה כציפור, וגמיש כאריה. אבל, דרך כלל, הוא מסורבל כדוב וזחלן בהליכתו כרמש על שתי רגלים. “שולחן ערוך”, בו נכתבו כל מצוות עשה ולאוין הקשורים בענין האכילה, נתחבר על ידי הטבע עצמו. אלא שהאדם, מרוב להיטות אחרי האכילה, התעלם מן הכתוב בו, לא השגיח אף במחלות, שהן אזהרות והתראות מפני העבירות באכילה ועונשים לאחריה, ובמרוצת הדורות נשתכחו ממנו האלף־בית של הספר.

קדמונים ראו שהאדם סילף כמה מידות באכילה.

א. הוא אוכל בשר מן החי.

ב. הוא שוחט בעלי חיים וניזון משפיכות דמים.

ג. הוא מתאכזר לשחוטיו ואינו סולד מלשלוח את סכינו באותו ובבנו.

ד. אינו מרחם אף על ההרה ושוחט אם וולדה בעודו מפרפר במעיה.

ה. אינו אוכל, אלא זולל, ואינו שותה, אלא סובא.

ו. עקב האכילה המרובה בני אדם מאבדים צורתם ונעשים דומים לעגלת מרבק ולפרות הבשן.

ז. בשל תאוות האכילה וההפרזה היתירה בשביעה בא האדם לעבור כל העבירות שבעולם, לגנוב ולגזול ולהרוג כדי למלא כרסו ואף כדי להאכיל לשובע את האלים שלו שהוא רואה אותם בדמותו ובצלמו – זוללנים ושואפי־דמים כמוהו – עד שהגיעו הדברים לידי כך, שאף את העוללים והיונקים שלו העביר למולך והגיש להם קרבנות־אדם.

עמדו והתקינו כללי איסור והיתר לרסן את בולמוס הזלילה. קבעו זמנים לאכילה, מכל מקום לאכילת הבשר את החגים והמועדים, ימים מסוימים; עשו סייגים לשחיטה ואמרו, שאין הכל שוחטין אלא המיומנים למעט ככל האפשר את יסוריהם של השחוטים. הורו שחרש שוטה וקטן פסולים לשחיטה. היו שאמרו שסכין מסוכן ביד שוטה, שכן כיוון שניתן החלף בידו שוב אינו מבחין בין צוואר אדם לצוואר בהמה; אסרו לאכול את השחוט על דמו; טרחו להעמיד לאכילת הבשר סייגי־סייגים; הטילו מסים על השחיטה ומכס על העברת בשר שחוט ממקום למקום; העמידו שוחטים ודיינים משגיחים על כל דיני הכשרות הכרוכים באכילת בשר, כגון מליחה, המפיגה את טעם הדם, ניקור החלב ואיסור אכילת בשר בחלב; קבעו ימי אבל לאומיים וכל ימי צרה ויגון להתנזרות מן הבשר.

חסידים ואנשי־מעשה, יראים ובעלי־מסתורין שקדו להפשיט מן האכילה את מהותה החייתית והבהמית ולשוות לה, כביכול, דמות נאצלה. יצאו והורו, שהשולחן הוא מזבח, שהאכילה היא משתה לזכר יום טוב, בבחינת סעודת מצווה, שאם מצא בהמה נאה ידחה את שחיטתה לכבוד יום השבת. באו יודעי־חן וגילו את תורת הניצוצות, שעל פיה האוכל אינו מתכוון לטובת כרסו, חס וחלילה, אלא צדקה הוא עושה עם הנאכל, שמוציא מתוכו את ניצוצות הקדושה ומעלה אותם לשורשם הגבוה.

מכאן אתה למד שהאדם חש מאז ומקדם, כי ענין האכילה אינו כשורה והוא טעון תיקון. כביכול, לא רק הגוף הבזוי זקוק לאוכל אלא שותפית לו במעשי השמד והרצח גם הנשמה היתירה. הוא אוכל מעדנים ומשמנים ומתוך כך הוא מקיים מצווה, מכבד את השבת, מהנה את השכינה ומתקן את נשמתו וגם את נשמת הנאכל. אולם תרופה זו כנגד בולמוס האכילה לא הועילה הרבה, לא הועילה כלום. ולא עוד אלא קילקלה. רעבתן זה לא די שממלא כרסו, אף מקיים מצווה. נוספה עילה חדשה ללהיטות אחרי אכילת בשר ודגים וכל המטעמים, והיא התאווה לקיים מצווה. כל המרבה לעשות מצוות הריהו משובח. הוא הדין כל המרבה באכילה. צדיק גדול בשבתות ובחגים, יצר האכילה שלו גובר חיילים. ולא מפני חשש הצביעות נאמרים הדברים, אלא כהוכחה יתירה לכך, שבמלכות האכילה יש איזה רקב, שכבר נתגלה לקדמונים, אלא כל מה שעשו לתיקונו שכרו יצא בהפסדו.

הכל מודים שענין האכילה גרם מתחילתו אי־נוחות, בושה וחרטה, וכך הוא עד היום. אדם אחרי האכילה מרגיש עצלות, שיכבוד, סירבול, קיהות החושים, ניטל ממנו כושרו לעבודה, הוא נוטה לנמנום, להשכיח בשינה את יסורי החרטה ואת צער הבושה. על הרוב הוא זקוק גם לריפוי בדמות סמים לשתיה. עצם הצמאון אחרי האוכל הוא מין חרטה ותשובה.

אף המחלות הן רובן חרטות על עבירות שבאכילה. כנגד העבירות הקלות שבאכילה קלה, מצויות עבירות חמורות שבאכילה גסה. עצם יחודה של הבטן האנושית כתנור לשריפת חומרי־מזון מביש. יש בפרשת הבליעה, העיכול וההפרשה משום גנות לאדם. אמנם, הטבע מחייב אבל לא כל צו שבטבע הוא בנותן טעם וכבוד לחיי־אדם. יעודנו לעוז על הטבע, לתקן את מה שיצא מתחת ידו בלתי מתוקן. מצווה לעשות בתוך הליכינו הגופניים כבתוך שלנו – להאצילם בגבולות יכלתנו ולא לגשש בתחומי ישותנו כסומא בארובה ולקיים כל הלקוי והפגום שבנו כגזירה עליונה. אם האדם יסור למשמעת הטבע – יצריו הרעים כלום אינם טבע? – להיכן הוא יגיע? אם לא יטפס בסולם המעלות לעילא ולעילא מעל טבע, ירד בסולם המורדות לתתא ולתתא מן הטבע.

כל הרע – אף הריחות הרעים שבנו בכלל זה – מן האוכל הוא בא. הכרח הוא לאדם להתנזר מאכילת בשר ומן האכילה המופרזת בכלל. אף תורת הבריאות כופה עלינו לקח זה. יכול אדם ללמוד ציווי הבריאות גם מן ההתבוננות בעצמו. אוי לו לבחיר היצורים, שהתרנגולת צריכה לכלכל אותו, שהוא נידון להיות סמוך על שולחנם של השור והעגל, שהוא עומד ומצפה לפרה שתאכילו מבשרה ומחלבה. לא לחם־חסד אל בשר־חסד הוא אוכל אצל כל הבהמות והחיות. אף בתולעים, בצפרדעים ובנחשים אינו מואס. בכל רמש למינהו הוא ממלא אל כרסו. האמנם אפשר להכניס לתוך גוויתנו כל שקץ ואין אנו משוקצים על ידו? אפילו מגע־ידיים בדבר המאוס מבחיל ומסליד, קל וחומר הכנסתו לקרב־ולב ועיכולו עד שנהפך לחלק מעצמנו ובשרנו, וגם רוחנו כמובן. הננו מה שאנו אוכלים. דמי־פיגולים מוכנסים לתוכנו ודמים בדמים נגעו.

היותו של אדם נצרך כל ימיו לקבל סל המזונות מידי יצורים אחרים היא מקור פגעיו ומבוע ליצריו הרעים. באוכלו בשר צאן ובקר הוא בונה את חייו על חורבן חיי זולתו, סומך את עצם קיומו לסיר הבשר ונעשה צייד, שאין לו בעולמו אלא הארב לטרפו. לא טוב מן הצייד הדייג, אף הוא תכלית־חייו לראות את שללו־מזונו מפרפר בחכתו. כשהפרפור הוא צורך אוכל נפש, הרי כל פרפור של נפש, נעשה לו צורך ומקור־עונג. בלי פרפור אין לו שום הנאה. אף ההצטרכות המתמדת לפרי האדמה ולפרי העץ עושה אותו אורב ונצרך, חטפן ובהול, להוט אחרי אוכלו לפיו. אוכל הבשר גוזל את כבשת הרש וחומד כל פרי טוב מגדל את יצר הבליעה והאכילה, מוליד גירוי מתמיד לקטוף את הפרי לחטוף ולאכול, לשמח את הלב בפרי הגפן עד שכרות, כדי להיגאל מן השעמום והעצבות. הן גם קין היה עובד־אדמה, ובא להנות גם בורא העולם מפרי עבודתו. קין נעשה עבד לתוצרתו.

האכילה המופרזת עושה את האדם עבד לקיבתו. רשאי האדם, ויש אומרים, אף מצווה עליו להתענג על כל חמדה טובה שברא הקוד־ברוך־הוא בעולמו. אולם אין זו מידה לתלות את כל טעם החיים בהנאה, להרגיש את עצמו עלוב ואומלל כשאין ידו משגת להנאות את אבריו. מכל ביכורי האדמה והעץ מיאוס הוא לראות גולת־הכותרת של החיים בבליעה, בלעיסה, בעיכול, בלקיקה מכל הממתקים. אין מלח החיים במאכלים מפולפלים, מתובלים, מרוקחים ומגרים. רבים האנשים החיים רק בשעה שהם אוכלים ובין־השמשות שבין אכילה לחברתה הם נתונים בצפיה משועממת עד כדי לעורר רחמים. האין מכאן ראיה, שענין האכילה נשתבש לאדם ויצא לשלא כדרכו. ושמא טוב היה לנו בלעדיה מבסילופה. האמנם הכרח לו לאדם שיאכל גלוסקאות, יונים צלויות ויסיע אל פיו פירות שנפשו חשקה בהם מעבר לימים ושימצא את מאכלי־התאווה שלו בזיעת אפו? שמא יכול הוא להיות ניזון בדרכים אחרות? יכול הוא לשאוב תענוגות ובריאות, שמחת הנפש ורוממות רוח מאווירו של עולם, מן הרוחות המנשבות. יכול הוא לסעוד את לבו בפרי־רוחו ולשכך את צמאונו במחשבות שוקקות, בצלילי נגינה, בזמירות הציפורים, להיות סמוך על שולחנו הגבוה של רוח האנוש?

כן, אכילתנו היא עילת מותנו. הגופים המתים שאנו מכניסים מדי יום ביומו לתוך קיבתנו, נערמים זה על גבי זה ומצטרפים לגוש מוות אחד, המבולל את הגוף החי לתוכו והופך גם לבר־מינן. כל זמן שהננו בולעים לתוכנו חומרי־אוכל זרים, תהיה למלאך המוות שליטה עלינו. כל החומרים מכילים בתוכם חומרי־שריפה הצורבים את גופנו אט־אט ובהתמדה עד שאנו נשרפים כליל. אין אדם מת, אלא נשרף עד שראוי לומר עליו, שיסודו מעפר וסופו לאפר.

האוכל עומד בד־קרב עם הנאכל. הקיבה היא כבשן, השולחן – מזבח. בקרב אנו מקריבים גופים וחומרים על המזבח, אולם השורפים נשרפים גם כן בהדרגה. מעין התגוששות כזו רואים בעליל בין השיכור והיין. השיכור גומע את היין, כד לרוות בו את צמאונו, והיין מצמיאו, ככל שהוא נשתה על ידו. השיכור מבקש להטביע ביין את יגונו וככל שהוא שותה הוא בא פחות על סיפוקו. אף האכילה היא תחרות בין האוכל והנאכל, מי יגבר על מי. וכשם שהשיכור מבקש לשובב את נפשו בטיפה המרה, כך הזולל להוט לסעוד את ליבו במשמנים, במטעמים ובממתקים, במר ובחמוץ, במלוח ובמפולפל.

ככל שהדברים הם אויבינו בנפש, כן הננו עוגבים עליהם לשובב בהם את הנפש. יש הוללים וזוללים המשתוללים בשעת סערת הקרב, שהדמים נשפכים לתוך פניהם, עיניהם נדלקות וחום גופם עולה וגובר עד שהזיעה ניגרת מעל מצחם.

בזירה הרומאית, הקרב בין האוכל והנאכל השתולל גלוי ונמרץ, שכן היו מסמיכים אל השולחן הערוך כלי־הקאה, כדרך שמכינים מראש בחזית רופאים וחובשים נושאי־אלונקות, והיו סומכים אכילה להקאה והקאה לבחילה וחוזר חלילה, כדי שלא לעשות הפסקה כל שהיא בין הוצאה להכנסה. לא סלדו יקירי־רומא לראות את עצמם בעלבונם, כשהם משמשים מכשירי לעיסה והקאה בבת־אחת. אדם אינו חש ואינו מרגיש כשהוא אוכל בעלי חיים, שהוא בעצם אוכל מתים.

האמנם האכילה, לא כל שכן הגסה, גזירה היא מן הטבע? – חושנו אומר לנו שאילולא ראשונים שקלקלו לא היינו באים לידי מנהגי־אכילה, שאין דוגמתם אפילו אצל הברואים השפלים והמרושעים שבבהמות ובחיות. יש חיות טורפות, אבל הן אינן פוגעות בבנות־מינן ואינן משמידות זולתן, אלא כשהן רעבות. האדם לבדו מסוגל להשמיד גם את הנברא בצלמו ואפילו כשאיננו רעב. אדם מוכן ומזומן תמיד ללעוס. כל בהמה וחיה תאבונה עולה בד בבד עם רעבונה. האדם לבדו יש לו תיאבון אפילו כשאיננו רעב. תאבונו מתמיד בקרבו, משום שהוא מרגיש תמיד שהוא חסר דבר־מה, שאין לו סיפוק משום־מה. סימן לו שהוא פגום ואין לו שעת־רצון כל שהיא שבה הוא בא על סיפוקו מתוכו, אלא זקוק הוא, בכל עת ובכל שעה, לסעד מבחוץ, לסעוד את ליבו, לשובב את נפשו במאכל, בטעימה כל שהיא, בלגימה, בלקיקה.

הוא פגום משום שפגם את מעשיו, את טבעו ואת הרגלו. לא קם על עצמו אלא תלה את עצמו, בגוף וברוח, באחרים. האכילה, כפי שהיא נעשית זה דורי־דורות, ממיטה קלון על האדם. בקרוא הנביא על השוללים: “אכל ושתה כי מחר נמות”, נתכוון מן הסתם גם לומר: אכל ושתה כדי שנמות מחר. האכילה היא גורם ראשון במעלה למיתה. היא סם המות.

אילולא אדם קדמון קלקל באכילה מעץ הדעת ומעץ החיים, אפשר היה חי לעולם. הרבה שלוחים למלאך המוות והם מטעמים ומשמנים וממתקים. עולים עליהם במנין ובבנין שליחי מלאך החיים: אווירו של עולם שטעמו כטעם גן עדן. גבישי־שמש, פניני הגיון־לב, צלילי־נגינה, ברקי־יופי, חן המבטים הנלבבים, מגד החיוכים – כולם נתונם לנו לאוכלם ולשתותם. איכלו רעים שתו דודים. כה לחי.

יכול שהעולם הזה יהיה כדוגמת העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה. האם חיים זיוותנים הם דמיון שווא? אבל אין חיים אלה שיניקתם מן הדמיון. אופן־חיים, שהוא הנוהג שבעולם, מדורי דורות אינו אלא גוויעה מתמדת, מוות ללא קץ ותיכלה. ויש אשר הדמיון משחק לפנינו לאמר: ימים באים וייתמו אלפי שנות טרף, זלילה וסביאה ויקום אדם חדש, אשר יאכל מן שמיים וישתה מבאר־החיים.

קסם רב הוצק בזימרת החליל. הוא נוסך בנו חלחלה מתוקה במנגינות בך והנדל, בשלישיות של היידן, בקונצרטו לחליל ונבל של מוצרט, בסרנאדה של ביטהובן ובמעדני־זמירותיו של צ’ימארוזה. כל יתר כלי הזמר רינתם בוקעת ועולה מתוכם, והם מבחוץ. החליל מנגן מתוכנו, כאילו נפשנו מדובבת אותו. הוא, כביכול, שובה את ליבנו על ידי שהוא שבוי על ידו. אם הכנור הוא מלך כלי הנגינה, ניתן לומר על החליל שהוא בן המלך שביניהם, הוא קדמון ואחרון, ילד־פלא ועתיק יומין, זקן שקנה חוכמה בנשימה אחת. לכאורה, כלי שיר שנחבא אל הכלים האחרים, אבל בבוא תורו להשמיע את קולו, ולו לרגע קטן, אנו עוצרים את נשימתנו להאזין לסוד־שיחו. את כל כלי הזמר אנו שומעים במו אוזנינו וחושינו. לחליל אנו מקשיבים מקרב ולב. החליל בטבע הדומם אח ברוחו הוא לזמיר בטבע החי. בסרנאדה של ביטהובן לחליל, כינור וויאולה, בסימפוניה הפסטוראלית בפרק “על שפת הנחל”, שר הזמיר מפי החליל והקוקיה נותנת את קולה מפי הקלרניט.

החליל הוא כלי־ניגון שעשה לו הרועה, בהקשיבו לשירת הזמיר. את סלסוליו שמע ותירגל את פיו לעשות כמתכונתם. אין פליאה שבמגילת שיר השירים, הסובבת על אהבת הרועה והשולמית, אין שומעים קול הכינורות, החצוצרות והתופים, כי אם קולו הרך והענוג, המשתפך בערגה ובעצבון, של החליל. לכאורה, מכל דף של מגילת שיר השירים נשמעת בת־קול של בכי כבוש ושל אנחת־יגונים. ותחת שיר השירים נאה לה יותר השם קינת הקינות. אולם זמיר אינו בוכה ואינו מקונן. הוא הדין בחליל. הזמיר והחליל ענווים הם מלתנות את כאבם. ענווים אינם עומסים את צערם על אחרים. שולמית היפה בנשים היא חולת אהבה. בחלקה נפלו לא רק אהבה בנעימים, כי אם גם משטימה בממרורים. בני אמה ניחרו בה, שמוה נוטרה על כרמים, מצאוה השומרים הסובבים בעיר, הכוה, פצעוה ונשאו את רדידה מעליה. ואף־על־פי־כן, על פסוקי המגילה פרוש רדיד של לחן חרישי – שקוי פיוס והשלמה עם הגורל, לא זעם ומרי, תלונה או זעקת חמס. הדברים מסופרים מפי אדם, השופך את שיחו, ולא את כעסו. בפצות החליל, הס כל רוגז, תם כל מרי נגד סדרי הטבע.

גדי או שה שנטרף מן העדר, קושר עליו הרועה קינה חרישית ואינו פותח פיו בחרפות וגידופים או בצעקת אוי ואבוי. הרועה העניו שוכן בחיק הטבע, מתהלך עם ילדי הטבע, הסכין לחוקי הבריאה ולמד להנמיך את קולו בתאניה על שברו. הוא מייבב, אך אינו בוכה תמרורים. רבים שתו ורבים ישתו. חוק עולם הוא. אין הוא מערער על מידותיה של הבריאה, אלא מהרהר עליה בניגון חרישי. הוא אינו בוכה, אלא ליבו בוכה בקרבו ובכי הלב אינו מגוון בקולותיו. הוא חדקולי ותמציתי. אמנם, במרוצת הדורות פיתחו חכמי הזמר את החליל, שכללוהו, הירבו בו את נקביו ונתרבו גם סוגי־צליליו עד שהגיעו לארבעים בערך. אבל מתחילתו, בשחריתו, בתבניתו הקמאית, הוא תמים ועניו ופיותיו מועטים. שאנן היה לגמרי. עדיין היה הוא אחד וניגונו אחיד, לא עשוי חלילים־חלילים נקבים־נקבים. קטן היה וכוח־נשיפתו מוגבל. אין פרץ ואין צווחה בו, כי אם יבבה דקה ויללה קלה. אבל את אשר היה עליו להגיד הגיד עד תומו. לא ברב קולות הדרת נסיך־חליל. את שלו אמר בעמעום ובגמגום חודרים כליות ולב, בנועם ובליבוב ובצידוק הדין, נוסח “אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”.

אין במגילת שיר השירים קריאת תגר, טענת “היתכן”, רוגז עצבים ותמהון־לבב. אבל רוח של פליאה והשתוממות שפוכה עליה וסימני שאלה מציצים מכל חרכיה. הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים? מה דודך מדוד היפה בנשים שככה השבעתנו? מי זאת עולה מן המדבר בתמרות עשן? מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה? אין לחליל קול־ענות אלא קול שאול. לא מקשן הוא, לא שואל. גם מגילת שיר השירים ניצבת לפנינו כסימן השאלה: תהיה בה, ולא טענה. חלחלה, ולא פלצות בה. תוגה חרישית, ולא צער נוקב ויורד, לא אנקת־שבר, רינה ולא רינון או קינון. גאוותנים מגידים, נבובי־לב מצהירים, ענוותנים שואלים. נקיי הדעת בהיסוס מגמגמים, תופים וכל כלי הקשת מקישים ומרעישים. אפילו הכינור המשמש בהרבה קולות, מן הבלחש ועד הבבות הגבוהות, עיקרו טיפוח על האוזניים. החליל כאילו רצונו לפסוח על האוזניים ושופע לתוך הנפש, משתפך לתוכה במישרים.

כשם שהחליל מעורר בקולו מעין פליאה והשתוממות על מפלאות היש, כך הוא עורר עליו מאז ומקדם רחשי פליאה והשתוממות, על כבשוני־מהותו וסוד קסמיו. המיית־נפש וענוות־נפש אצורות בו והוא אינו אלא קנה־סוף פשוט, הגדל על שפת נהרות ונחלים. קטון־עצם, חלק, ללא פיצולים וקשקשים, לא מסולסל, ואינו נוהג סלסול בעצמו, והוא משמיע סלסולי־זמרה, הממוגגים את הנפש בעינוגים. הרואה את הים הגדול רחב הידים בגעש־משבריו אומר: כמה גדולים מעשי אלהינו. והרואה קטנה־קנים הנותנים המיית־תפנוקים, על אחת כמה וכמה, שהוא קורא: מה גדלו מעשיך, הבורא, שנתת קול כה ערב וכה נוגה בקנה־סוף והוא ניב שפתים ללב־אדם ולאנקת נפשו. למרבה הפּליאה ככוחו לתנות בזמר כל יגון, כך כוחו לבטא כל נחמה והוא שעונה לקול החדווה החרישית, מיטיב לבטא סערות הרוח באנוש ולדובב מערכי־לב וכיסופיו.

חוק התמורות אינו פוסח גם על הכלי. במרוצת הדורות החליל שינה מראהו ומיבנהו, תכניו וצליליו. הוא, שתחילתו כלי־זמר לאהבה רך וענוג ומתחטא, התאים לתקופות של דממה, בהן האהבה חותמה הווידוי והשתפכות הנפש, ולא לתקופות קולניות, בהן נשמט דרך הטבע נציג הבלחש לקרן זווית. אולם אין זאת כי שפע חיוני רב צפון בחליל קטינא. כי אף בהמר העיתים, את רוחו לא המר ואת המערכה לא עזב. אמנם, נעשו בו תיקונים ושכלולים, אך שמר על ייחודו וייעודו ולקו־המלך שלו לא התכחש. הוא עמד בכל סופות העיתים בנאמנות לעצמיותו. הגדיל את ארכו ורחבו, הרבה נקביו, הגביר את קולו, אבל את נעימתו היסודית לא שינה, הלא היא ציקון־לחש, שפך־שיח, נועם־זמר, תחנון עניו, בכי מאופק, שלווה מוצנעה, שבת־קול של הללויה עולה מתוכה. היפלא שהוא עמד איתן בסופות התקופות? הקנה מחצבתו, והרי זה כוחו של הקנה לעמוד בסופות, העוקרות אלונים.

כל ארצות תבל היו מולדותיו של החליל וכל הגויים, פראי שבטים בתוכם, רגשו לשמע צליליו. בסין וביפן, בהודו ובטיבט, במזרח הקרוב והרחוק, ביוון וביהודה, התרפקו על צליליו הנוגים־העליזים, הזמרתיים והיבבים, הרוויים רסיסי־דמע, המספרים מפלאות היש וחליפות מועדי השנה, אהבת עולם תשוקת החיים ואימי המוות, משא־נפש וכליון־נפש, המיה וערגה. כל כלי־שיר פורט על נימי הלב, מכה גלים בים הרגשות. אך יתר על כולם הפליא החליל ועורר חלחלה בלבבות. יד אנוש תפרוט על מיתרי הכינור, תכה בתוף ובמצילתים, אולם החליל כמו מושך מעצמו ומאליו, רוח העולם, כביכול אומרת מתוכו שירה. פי האדם הנושף בו מצווה לרוח והיא באה ומנגנת. המחוננים מנצחים על כלי־הזמר. על הכליל כל רועה קטן מחולל בו פלאי נגינה. שמא משום היותו כלי זמר שווה לכל נפש הוא כל כך מזעזע את הנפש. כל שניתן שי לכל, חותמו אמת ונאמנות. לא רק חוכמת חרשים בו, כי אם חוכמת הלב. כה פשוט וכה נשגב. כל הפשוט יותר שרשיו מעורים בעומק יתר. הפשטות הבאה אחרי העומק היא בנין־על לאצילות.

החליל שימש ציר אגדות רבות של קדמונים ואחרונים. בשכל אי אפשר היה ליישב את התהוותו ופעולתו ורשמו בלבבות. הבניה בפשוט קשה תמיד מבמורכב. המופלא הריהו מופלא והוא כאילו מובן מאליו, אבל הפשוט־הפשוט מה פשר לו? לפני שבני־אדם התפעלו מעצמם התפעלו ממראה העץ והאבן. על כן עשו צלמי עץ ואבן ואף צלמי בעלי חיים לסגוד להם, יובלות רבים לפני שראו בצלמי האדם סמלי־אלהות. כל שהיה פשוט יותר ועל כן מופלא יותר, ייחדו לו סגולה על־טבעית.

לפי האגדה המיתולוגית נתן החליל את קולו לראשונה בפי רועה צעיר, שנחרד למשמע בכי הגמלה על הגמל בנה שטבע במימי הנהר הגועש. בכי הגמלה גבר על געש משברי המים וזעזע לבבות כל שוכני הערבה, של האנשים ושל הבהמות והחיות מסביב. אף חורשת־הקנים פרצה בבכי קורע־לב. עמד הרועה הצעיר, שליבו בכה עם כל הבוכים, וקטף קנה, אימצו אל ליבו ואצל לו נשיקות רבות. לפתע שמע התייפחות שוקקת, רוויה ערגה ותוחלת, עולה לאזניו מבטן הקנה. מבלי משים פתח לנשוף בו ושמרתו־יבבתו גברה חיילים. מיד עצרה הרוח את משבה והקשיבה לזמר, הפסיקו המים את זרימתם והעשבים השפילו את ראשיהם והקשיבו לזמר; אף הגמלה הבוכיה תמרורים נתנה דמי לבכיה והאזינה לזמר, המרעיף תנחומים ברוגע צליליו. הנה־כי־כן, החליל הורתו בנשיקה ולידתו באבל היקום; מוצאו השכול והאבדון, אך מחוז־כיסופיו התוחלת; האסון אביו והנחמה אימו.

באגדה היוונית רדף האל פאן אחרי סירינכס היפה בנימפות ושלח מאחוריה לשונות אש־אהבתו. אולם סירינכס, המעט שלא נתפתתה לאהבתו הסוערת ולמתק־דבריו, אף השיבה לו תחת אהבתו את לעגה על רגליו הדקות כרגלי התיש ואף זרקה את זר הפרחים מעל ראשה, אות לשאט־נפשה בו. התעצב האל פאן אל ליבו ונטרדה ממנו שנתו בלילות. מאז היה אורב ללא הרף לאהובתו ומתחקה על עקבותיה. יום אחד ראה אותה, ממקום־מחבואו שמאחורי גזע העץ, מקפצת על ההרים ומדלגת על הגבעות, עד שהגיעה במרוצתה לשפת־נחל. אץ אחריה כחץ מקשת, הדביקה כמעט ואך כפסיעה הפסיקה ביניהם. פרצה בזעקה מרה וקפצה הנחל והסירנות אחיותיה טלטלוה הרחק מן החוף. זנק האל פאן אחריה כדי לתפשה בזרועותיו, אולם זרועותיו חבקו מבלי משים לא אותה אלא קנה־סוף. זעקת־שבר פרצה מליבו ופילחה את לב הקנה, שענה לו כהד מתוכו בזמר ענוג־נוגה, שובר־לב ומשובב־נפש. בהתעטף נפש פאן ביגונו נשא בשפתיו תחנון: מי יתן וכל עוד רוחי בי יהיה זמר זה צרי מרפא לנפשי הדוויה. מאז משפט זה האל לפקוד מפעם לפעם את שפת הנחל ההוא ולקטוף קנה לשכך במנגינתו את מכאוביו. והיה בנגן פאן בחלילו, יקשיבו רב קשב לזמירותיו כל העצים והפרחים, החיות והציפרים. אף הרים ועמקים, גבעות וערבות, יצאו במחולות לצלילי זמרתו, השופעים נכאים לתנחומים.

באגדה הפינית היתה חמת החלילים בראשיתה קניינו של פיקר אל הרעם, אך בתרדימתו נגנבה ממנו על ידי שד רע־מעללים. מעשה זה עלול היה להמיט שואה על כל באי תבל, שכן בחמת החלילים שבפיו מזעיק האל פיקר את העננים להמטיר על הארץ. התהלכו עובדי האדמה אבלים ושוממים, אף כל יתר הבריות נאנחים ובוכים מפחד כי הארץ תהיה לשאיה ולשמה, כי באין גשם האדמה לא תתן את יבולה. אולם האל פיקר כלכל את מעשיו בחכמה ובתבונה, ירד לתוך השאול ונתערב בין הקרואים לחתונה של שדים. והיה כטוב לב בני השאול בסביאה ובזלילה פתחו לנגן בכל כלי שיר – בכינור ובמצילתיים ובחצוצרות, אף בחמת החלילים. אך ראה זה פלא, כל כלי הזמר למיניהם נענו לקולותיהם, אך לשווא היה כל עמלם לדובב את חמת החלילים. תשו נשיפותיהם מלהפיק מתוכה בן־צליל. השתער פיקר עליהם, חטף מידם את חמת החלילים ונשף בה. מיד יצאו מתוכה צלילים בהמון והרעים רעם גדול ונורא. בני השאול נהממו ופלצות אחזתם כבמהפיכת אלהים, התהפכו בציריהם ביגון ואנחה. ואחרי הרעם הופיעו ברקים וחזיזים וגשם־נדבות ניתך ממרומים והשקה את הארץ, ואף במדבר ירדו נחלים באפיקים.

רבו בקרב כל העמים והשבטים על מוצא חליל הקסמים. אחד הוא חוט השני העובר בכולן, כי טבעו הוא מופלא ומקורו רם ונאצל; מחצבתו – הפלא; רוחו תמרורים וכיסופיו השלווה והפיוס, אגלי דמע וטללי התקווה חוברו בו יחד; תוכו רצוף כליון נפש וחזקו למלט משא נפש. הוא נס שהתחולל למין האדם אי־אז בקדומים, נס של בקיעת ים הצער. יכול האדם לאמר על עצמו: בקנה־סוף זה עברתי את ירדן היגונים.

פשיטא שאין החליל אלא אחד מכלי השיר הרבים, הנותנים ניב־ניגון להגיון־לב האדם, המבטאים יגונותיו וששוניו, חרדותיו ותקוותיו, כל רוממות ברוחו ודכאון בו, כן חזיון־הוד ורגש־שגב שבנפשו, כל חמרמרת היין המרירי הנסוך בעצמותיו וכל שיקוי טוב המשומר בנשמתו. אשר לקול, לתוקף התהודה ולססגוניות הצלילים, החליל הוא בין כל כלי השיר הזעירא דמן הבריא. אבל הוא הבנימין, אשר באמתחתו נמצא גביע הכסף. ניפלה החליל ונעלה מכל כלי השיר בקורטוב סגולי, במגע אי־האמצעי בין כלי הניגון והמנגן, שום כוח מן החוץ, שבמיתרים ושבמנענעים, לא דבק בו. לא מן היתרון שבו הוא דולה את ניגונו, אלא מן החסרון שבו, מן הפחת והנשורת, מנקביו־פצעיו, מחלילי המחללים. כשיקוי נחמה הם לנו גם המרומז באגדה הפינית, שהשדים יודעי נגן בכל כלי הזמר, אבל בחליל אינם חכמי־חרשים לעשות כן. מוות בשיר ובכל כלי השיר ורק החליל, בפיו שירת־חיים. והיה במשוך האל פיקר בחלילו ירד גשם נדבות ויתמלאו כל הלבבות כנחלים באפיקים.

יש רמזי־אגדה השקולים כגופי הלכה. מגלים הם טמירין שבדרכי החיים ובאורחות האדם. לא ניתנו האמנויות היפות, הזמרה בכללן, למלאכי השרת, לטהורים וקדושים בלבד. אף להיכל הזמרה אינם באים רק כוהנים כשרים. אף בכוחה של הסיטרא אחרא נעשים המחוננים ביתרון הכשר בני־בית שם. חלקם של החיצוניים במסכתא יצירה העסיק הרבה הוגי־דעות וזעזע לבבות רבים בני־אור. לא שמענו שנאסרה על טמאי־נפש ולבבות קשוחים הגישה לעזרה. אדרבה, מרובים המשמשים בבתי מקדשות של השיר והזמר תועי־לבב וחולי־רוח, פגומי־נפש ואטומי־רגש. אף יש אומרים, שתנאי למיטב השיר כזבו וסגולה למיטב היצירה חוסר־מצפון, ועל הכל לב קר וריק מרחמים. בפירוש נאמר על ידי רבים מפוסקי הלכות במסכתא יצירה, שכל מי שלבו דואג בקרבו ורגשו נסער, אינו מסוגל להוציא פרק יצירה מתוקן מתחת ידו. לב שבור הנהו, כביכול, כלי שבור, שאין רוח העולם ניאות לדבר מתוך גרונו. אמן שאינו קר כשיש, לא יצלח לשום מלאכת השיר והזמר.

גדולים חוקרי האמנות ומסתרי לב מחוקקי־טעמיה וסידורי־נסכיה. דומה, נגזרה גלות על רוח הקודש מבית מדרשה של היצירה ונלקחה לשם אחרי כבוד רוח השטן. יצר הרע ממונה על כל ערכיה. אוי ואבוי לפרק־יצירה שלא דבקה טומאה בשוליו, שכמה סימני־טהרה נותנים בו את אותותיהם. זה הכלל, מים חיים הם רק הדלוחים והעכורים. כל שאינו מזוהם ונרפש – משחתו בו, וכל הכשר – ממזר הוא.

שמא תאמר עניינה של האמנות נשתבש ונסתלף רק בדורות האחרונים. תדע לך, שהרקב פשה בה מששת ימי בראשיתה. הרצח היה מאז ומקדם רוח החיים בה, והתחרות נשמת־נשמתה. קונצרט פירושו המקורי תחרות. היינו, תחרות בין כלי הנגינה ובין המנגנים לבין עצמם. בעולם העתיק נתחברו המחזות מלכתחילה על מנת לקבל פרס. עולם האמנות לא תום תוחלתו ולא מאמת הלב הוא יונק, כי אם מן הכשרון, לאמר, מחריצות הלשון, מעצמת הקול וממיומנות היד, מן הכלים, כלי השרת. היא עיקרה תבונת הכפיים, בינה במיזוג הסממנים ולא אשר־רוח, לא חסד ממרומים, לא מתנת אלהים. חוזים מחזות שדי שכל עצמותיהם תאמרנה שירה, אלא שאינם יכולים לקחת בכל עת מצוא, את לשונם או את קולם, אינם נחשבים על דעת בני השיר ובקהל האמנים לא ייחד כבודם. זו היא רעה חולה מאז ומשכבר. באו אנשי אין־לב בנחלתיך, אלהי השירה והזמר. אשר הוא בבחינת “אומר לך נפשי”, אינני ראוי לכתר המשורר. קל וחומר שמקומו לא יכירנו בקרב אנשי התושיה. לא המנגן מנגן, כי אם הכלי, הכושר, אומן היד ואומן הפה. “כלום סבור אתה שאני נותן את דעתי על כינורי בנוח עלי רוח היצירה?” כתב ביטהובן באיגרת לידידו, “אילולא אני חושש הייתי אומר, שאין אמנות לשמה מתקיימת במלוא עוזה ותפארתה, אלא מתוך שכחת העולם. אף הבריאה, כלי אלהים, מהווה מחיצה בהשראה. בתוך העולם הקטן מקנן כל העולם הגדול על תופעות מראותיו ומכלל עצמיו. בנפש האדם שורקות הרוחות ושרות הציפרים ורועשים העצים והומים נחשולי הימים ושואגים אריות ונוהמים זאבים ורעמים נותנים את קולם, זמרת כל הארץ בה. אמן המביע את עצמו אינו משמש פה לאיתני הטבע שמבחוץ אלא לגילוייהם בקרבו.”.

מכל כלי השיר, דומה, רק החליל עשוי לשמש פה לבריאה ההומה בקרב האדם. אדם ומלואו על מערותיו, רעמיו ורגשיו, חרדותיו וכיסופיו נכנס לתוך החליל הקטן. דומה, גדולה המכילתא של הכלי ביחס הפוך לתבניתו הקטנה.

כן, האמן הוא חליל של עצמו. אין הוא משמש פה לאיתנים מבחוץ כי אם למצוקים שבקרבו. ולא שהוא מתנכר אל עולם החוץ, אלא שכל החוץ הוא בפנימו. הוא שר ומספר, מצייר ומתאר, רק דברים שנהפכו מעצמותו. את נפש העולם הוא דולה מתוך עולם־נפשו. גם כשהוא מדבר בעדו, העולם מדבר מתוך גרונו.

אניני הדעת ויפי הנפש אינם משמשים נציגים לעולם ואינם מתיימרים לדבר בשמו. הענווים הם גרים תחת השמיים ולא באו לשפוט שפוט. אף אין הם באים לזכות את הרבים. ולוואי, אומרים הם, ויכולנו לזכות את נפשנו. ולא להם לדרוך ברגל גאווה או בקולמוס גאווה או במכחול יהיר ובכלי זמר שקולו קול ענות נצחון. כל שכן שאינם פונים בחוצפה כלפי מעלה או כלפי מטה. הגאווה רובצת לפתח כל חכם־חרשים. עשוי הוא לומר: בכוחי, בכוח חזוני, שהוא יתרון־הכשרי עשיתי את החיל וגידלתי את שמי וכבודי.. נעליתי על כל בני איש. הגאוותן, לא די שהוא עיוור לכל המראות וחרש לכל הקולות, מאחר שאינו רואה ושומע אלא את עצמו, סופו שהוא נעשה זר ומתנכר גם לעצמו. שוב אין הוא לעצמו, כהווייתו במציאות, אלא יצור מדומה, מגודל בראי־דמיונו, פסל ומסכה, שהותקן בשגיונו. כשהוא שר הוא מפיק מתוכו קולות מדומים. כשהוא מתאר רגשות הוא מציג לפנינו בוקי סריקי. כשהוא מוליד דמויות ובורא נפשות, הרי הם גופים ללא נשמות, שדין רוחות ולילין. רק הענווה נותנת מפתחות לעולם של אמת ונפשיות. גדולה ענווה שקורעת את הקליפות ומקרבת אל העצם. אין נכנסים להיכל היצירה אלא דרך היכל הטהרה.

על כוחו המטהר של החליל ועל ההשפעה היוצאת ממנו לתכונת הענווה אנו נמצאים למדים גם מן האגדה על חלילה של מינרווה. וזה ענינה. מינרווה אלת המלחמה היתה משמחת בזמרת־חלילה אלים ואנשים. הכל סיפרו בשבחה, להוציא פוסידון, שהיה מעווה את פניו לשמע מנגינותיה. לא יכלה מינרווה המהוללה לשאת את המעטת־דמותה בפי קופידון הנער השובב ובחרונה כי עז הפילה את חלילה לארץ. בנפילתו נתקל החליל באבן ונצטללו מתוכו פלאי־צלילים שלא שמעה אותן אוזן מעולם. אותה שעה עבר שם פלוני בשם מרסיאס, הרים את החליל, נשף בו וחיקה בזמרתו את פלאי הצלילים שהפיקה האבן מתוכו. זחה עליו דעתו ובגובה־ליבו הזמין את אפולו להתחרות עמו ביפי הנגינה. שמעה מינרווה את חצף־שיחו ופתחה לשדלו בדברים, לבל יהין להתגרות באלים. אך הוא, בשגיון גאוותו, לא נענה להפצרותיה והעיז פניו לנגן במעמד אפולו. נתן אפולו קולו בזמר וכל קהל הרועים והרועות שנתקבלו ובאו, הריעו בעוז לאפולו ובעוצם התפעלותם מקסמי־זמרתו כרעו לפניו ברך. עמד מרסיאס אבל וחפוי־ראש והכל צחקו ולעגו לו באומרם: הגם מרסיאס בזמרים? נטלו אפולו וקשרו לעץ ופשט מעליו את עורו. מעוצם המכאובים יצאה נפשו. עיני הרועים והרועות זלגו פלגי־דמע מהמיית רחמיהם. נתכנסו הדמעות ונעשו נהר, הנקרא עד היום בשם מרסיאס המעונה. אלה תולדות האיש, שהתיימר בגובה־ליבו להוליך אחריו בשבי לב אלים ואנשים בצליל־חלילו.

החליל ייעודו להביע ענוות הנפש, ונפש עניה סוערה ולא נוחמה היא גם ענווה. הקשת פורטת על מיתר הכינור, יד אמונה להקשה על כל צלצלי־שמע. החליל לבדו מושך במישרים ממעיינות הנפש, לכן אין כמוהו מסוגל להיות מורה להועיל למידת הענווה. תהום חפורה בין נגינת החליל לבין היוהרה. אין אדם מסיח עצמו מן הלב, אלא אם כן הוא מתקדש על שואפי השיאים, אלא על יורדי המעמקים. מי יעלה בהר היצירה? העני ממעש, הנקי מן הפניות, כדרך שפירש המגיד ממזריטש את הכתוב במלכים ב‘, ג’ “והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. לעולם מתברך המנגן בליבו שהוא יודע נגן, ולא כן הנגן, כלומר, הכלי. והיה כאשר מהנגן יהיה נקי מפניות, כנגן, תהיה עליו יד ה'.

היינה כתב על נגינתו של ליסט, שהיא התעלמה מן המוסיקה. החליל הוא מעולם מעיקרו. על פרידריך הגדול מלך אשכנז, שהיה מנגן בחליל בנשפי הנגינה שבארמונו, אמר פיליפ עמנואל בך דרך שנינה: אין המלך אוהב נגינה. הוא מחבב רק את החליל, ולא את החליל בכלל, אלא את חלילו.

מקורות החליל באגדות כל העמים נרמזו לנו גופי־הלכה במסכת יצירה. כשם שלא ניתן הזמר בטהרו למנצח רק על החליל, אלא למנצח על נפשו העוקר מתוכו כל פניה אישית, ואין יכולה זמרה לשמה, כך אין כל פרק־יצירה עולה יפה, אל אם כן נידלה ממצולות הנפש ואין האמן מגיע אל העצם אלא מתוך ביטול היש העצמי.

ומדי דברי בכלי יקיר לי החליל, זכור אזכרנו גם בתפקיד, שהועידו לו חכמינו הקדמונים בפרשת הביכורים המובאים לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. כך שנו חכמינו: “כשבני ישראל הביאו את הביכורים לירושלים היה השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים… ולאחר כך היה החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית… הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו עד שמגיע לעזרה”.

שמחה לי, שהחליל העניו ליווה את אבותי בדרכים לירושלים ולימדם תום וענווה, עד שאפילו המלך היה לקולו מכתף את משא הקודש על עצמו. שלא כמלך אשכנז בגויים, האזין מלך בישראל לקול הצליל בטהרתו והבין לייחוד־משמעו.

החליל הוא מורנו ורבנו בתורת הלשמה.

אניני הדעת אינם אומרים כי טוב וכי נאה, לא לקלסתר־פניו ולא לצורת גופו של נזר הבריאה. יש מן המסליד והדוחייני במיבנה־הגוף בפילוג־אבריו, בקומתו ובצביונו, בכלי העיכול, הבליעה וההפרשה שלו. כמה מבעלי החיים עולים על האדם בנוי הגיזרה וההילוך, בסבר הפנים המאיר, בעוצמת־החיים השופעת מהם, ביצורי־גיוום המוצקים והנאדרים בחן. אי אתה מוצא בהם ברואים מכוערים כל כך, המצויים בגזע האנושי. נאמר מותר האדם מן הבהמה אין, אבל דומה שמבחינה מסויימת יש פעמים מותר לבהמה מן האדם: לעולם אין הבהמה עשויה להסתאב, להתכער ולהתנוון כל כך, כדרך טיפוסי־אנשים מסויימים. סוס או כלב, זאב או אריה, אפילו כשהם מזדקנים אינם מגיעים לדרגת עוברים ובטלים החשובים כמתים. לבעלי חיים אין גם תוספת דעת זו, הגוררת אחריה תוספת מכאובים. אין הם יודעים שכעורים הם, ולפיכך באמת אינם מכוערים. אדם שבר־דעת הוא, תודעת כיעורו מנקרת בו ואינה פוסקת, והיא שמנוולתו במידה יתירה.

חכמי המוסר לא הודיעו כבוד וגדולה לגוף וקשרו לו כל שמות גנאי. אף דנו אותו לענויים וסיגופים. הנזירות מצויה היא אצל כל העמים ובכל הדורות. אדם הראשון, כיון שטעם מעץ הדעת, מיד תקפתו בושה למראה עצמו. לא באה אהבת היסורים הנפוצה אצל רבים אלא לעשות נקמות בגוף השנוא או המבוזה. בגדי הכהונה, תגות המלכים, אדרת הנביא – כל המדים והמחלצות והטליתות בהם מתעטפים מרומי העם וכל המשמשים בקודש, לא באו אלא לחפות על ערוות הגוף, על כל מום ודופי שבו. הקדושה והיופי נראים באיצטגנינותו של האדם כמאוחזים זו בזה. כוהן בעל מום פסול לעבודה. המום פוסל אף בקורבן. שליח ציבור היורד לפני התיבה, צריך שיהיה פרקו נאה וזקנו מגודל. אסרו לגלח את הזקן, כדי שלא ייגלה האדם בצורתו הנעווה מדאי. נאמר לא תתגודדו, משום שבני האדם בקדומים היו להוטים להתגודד, לעשות שרטות בבשרם וכתבות קעקע בגופם, על שום שלא מצא חן בעיניהם.

אין האדם בעומק לבו יאה בעיני עצמו. אין הגזע האנושי לפי צורתו ראוי לתואר מלך היופי. הוא מכיר את חסרונותיו ומרגיש בפגמיו ובמיוחד יודע וכואב אותם אותו פלג־אנושות המכונה המין היפה. לא בכדי הוא שוקד כל ימיו על יופיו המתמיד, ומשתדל להסתיר את מומיו ולקשט את דפיו, מתעטף בכל מיני לבושים שלא ייראה כמות שהוא בנוולותו.

אדם כמות שהוא אין לך כלי בלתי מתוקן וחסר־ישע כמותו. אילו היה רק כלב אחד או סוס אחד בלבד, יכול היה להתקיים היאך שהוא בעולם. אולם הנח אדם מבריאתו יחידי בעולם, מסור רק לעצמו, בלי מפקחים ומשמשים לידו, והוא נידון לכליה. מכאן שהאדם הוא לא רק בריה חסרת־נוי, כי אם גם בלתי מוצלחת ובלתי מותאמת לחיים. האדם הינהו לא יצלח, לפי שאינו נאה ומתוקן מצד גופו, ואילולא שכלו, לא היה מסוגל להתקיים בעולם, הנאה הוא המתוקן, ורק המתוקן הוא בר־קיום. כל בר־דעת התוהה על עצמו ועושה חשבון עולמו הקטן ברמ"ח אבריו בא לכלל תחושה, שיש איזה טעות הדפוס במיבנה־גיוו, בתוארו ובצביונו. אילו נשאל מראש קודם שנולד, באיזה דפוס הוא רוצה להיוולד לא היה בוחר לו תבנית ותכנית כאלה. ישעיהו חזה את האדם נחבא בנקרות הצורים בפני מורא הודו של האל. ויש לשער שאילו נגלה לו האל בתפארתו, היה האדם נחבא בנקרות הצורים ובמחילות־עפר גם מפני מורא־כיעורו של עצמו.

כל אחד נושא בחובו הרגשת נחיתותו כבעל גוף. שנאת האדם לנפשו היא, אולי, שנאה לגופו, חימת הסחי והזוהמה. קראנו וגם שמענו סיפורים על יראי שמיים שכל ימיהם נזהרו מלראות את עצמם במערומיהם. הם העטיפו את המיאוס באיצטלה של קדושה. אבל לא רק יראי שמים יראים להבט בגופם הערום. המיאוס והסלידה מפכים בלבבות רבים ואפילו באלו מהם המטיפים לפולחן הגוף, הנוהגים בו סלסול ופינוק. ההורים נוהגים סלסול ופינוק־יתר בילדיהם הלא־יצלחים והמקופחים מברייתם ביותר, דרך כלל, אדם נוטה לגלות בעצמו מומים נפשיים רבים ואף להשיחם לזולתו בהגזמה יתירה. אבל מערים הוא להסתיר ככל האפשר את המום הגופני הקל ביותר. ויש שמסתיר אותו אף בפני עצמו. עיוותים שבגוף מבליעים בשתיקה.

רק האדם, המסוגל לצור בחזון דמיונו צורות נאות, נושא בחובו את תודעת הסתירה שבין דמותו כפי שהיא, לבין הדמות הנכספת, בין זכותו לתפארת לבין חובתו להשלמה עם המציאות הכעורה, בין רוחו האראלי העולה למעלה למעלה, לבין גופו הנחות המושכו למטה־למטה. אין אדם שאינו מאוכזב ממראה עצמו, כשהוא משווהו לדיוק הנאה השמור בבית היוצר של דמיונו. עיתים הוא מלביש על עצמו את הדיוקן הנכסף לשהות־מה, אותה שעה דמיונו לרואה חלום מתוק בשנתו שהיקיצה המחזירה אותו על המציאות הנוגדת, גורמת לו דכדוך ועצבון. מועקה מעין זו רובצת על כל אנין הדעת בשעה שהוא מיסב עם חברו והם מגלגלים בשיחה על דברים שבאצילות, ואילו העינים גולשות וננעצות מבלי משים ביצורי הגיו מנוכח, הזוקקים את ההרהורים אל כל שהוא נאלח ומביש בגוויה מלגיו ומלבר. כל זוך ורוך שבקשרי הנפשות ובזיקות הגומלין של המוחות נדלח על ידי הכיח והריר השופעים מן הגופים. משתוקקים בני אדם לדביקות שברוח, אלא שהשאור שבשארה מעכב, אף הדבש הנוטף כריר מן השפתים הגופניות פוגם. הרי נאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. נוהה אדם אחרי ספירת הצחצחות ואינו יכול לבוא בסודה. האדם לא נעשה ישר, בשרו ורוחו לא נבראו בתורם. כאן נעוץ יסוד היגונים בקיומו. שניים, אפילו הם מסיחים בתורה ובחכמה, עיני־רוחם מטיילות בפרדס המושכלות, עיני־בשרם מפשפשות מדעת או שלא מדעת בחלקים המגושמים שבצלמיהם.

אין האדם זה הנראה. יש אדם פנימי היושב בסתר, שאין לו גוף ולא דמות הגוף. כל אחד הוא שניים, לפחות. אולם שניים אוחזין בטלית הנשמה וכל אחד אומר כולה שלי. ובכן, הוא קרוע או כפול: אחד בפה ואחד בלב או אחד בגוף ואחד בנשמה, אחד במראה ואחד בחזון. כל אחד בעל כורחו אינו הוא, לפי שבעל אורחו נולד בצלם־דמותו ובעל כורחו הוא צריך לשוות לו קלסתר פנים כחפצו, לעמיד פנים, להתייפות ולהתקשט. דורי־דורות גידלו צמות או זקנים, האריכו פיאות זקנם, לבשו פיאות נכריות, שמו נזמים באפם, עגילים באוזניים, ענדו גרגרות לצווארם וטבעות לאצבעותיהם. היו שעיקמו את רגליהם, כיסו את פניהם בצעיפים וברעלות, קישטיו את עצמם בעכסים, בשביסים ובשהרונים, ככל הכתוב בפרק ל' של ישעיהו עשו כל מיני מעשים משונים ובלבד לשנות מן המטבע שטבע בהם הטבע מבריאתם ולשוות לעצמם דמות ההולמת יותר, לפי השגתם, את נזר הבריאה. רבים המעיטו את דמותם, הכעירו אותה רב יתר, שיוו לעצמם צורה מפלצתית, ובלבד שלא להתקיים בתבנית הכפויה עליהם ללא נשא. האדם מרגיש עצמו מקופח ועלוב מעצם ברייתו.

יש אומרים שאין גנות בטבע. אבל מה לעשות וחושנו אומר לנו, שמצויים דברים מגונים בטבע ואף טבע של עצמנו? הרי מואס אדם בהרבה דברים שבתוך הטבע של עצמו אינם מאוסים עליו. והאמנם אין מראות נגעים בטבע? יש חלקות יפות־נוף וחלקות חולות, של ביצות וטרשים. עד כאן בטבע הדומם, קל וחומר בטבע החי. והאם סבור באמת הסוגד לטבע באשר הוא, שאין אנשים יפים וכעורים, שאין יקר באדם לעומת זולל בו, שאין מי שחוט של חן מתוח על פניו ועל כל הליכותיו ויש נעדרי־חן ורעי־דמות, שיש צורות מאירות ויש פנים חמוצות? אולם כל אחד זכאי להיות זיוותן וכל אחד אפילו נחשב יפה, קופה של כיעור תלויה לו מאחוריו ומלפניו. אדם הוא על כורחו למעלה מאדם והוא יותר מסתם חטיבת טבע. אין הוא רק עץ השדה או בהמה לו. הוא לדאבונו ולשברונו יודע חן, אוהב יופי ושונא המגונה. ועד כמה שיש בו גנות גופנית הוא שונא את עצמו. הואיל ואינו מסוגל לשנוא את עצמו יתר על המידה הוא שופך את חמת שנאתו על זולתו.

רוב אברים שבגופנו מאוסים על עצמנו וגוף־זולתנו מעוררים בנו גועל. יש איסתניסים שמוצאים את עצמם אנוסים לרחוץ את ידיהם לאחר מגעם בזולתם. ידיים שמשמשניות הן, לעולם הן בחזקת מלוכלכות לכל דבר שבקדושה. נטילת ידיים קודם התפילה היא חובה. שום בעל־חי אינו עשוי להתלכלך כאדם. לשום אדם אין צמר נקי לבשרו, כדוגמה שיש אצל חיות השופעות חן וחום־יקרות. פליאה היא שדווקא באדם שכלי־חומרו פגום ביותר נגה אור השכל.

מתוך שבעלבונו מצורתו הפגומה וממיבניהו הבלתי מתוקן חילחל באדם מיום שעמד על דעתו, נצנצו בו בינה יתירה להערים על עצמו ולהרים כל דופי ומום שבו לכלל חמדת יקרה. את המועקה הפך לצדקה. יצא והכריז שכל השפל יותר ביצורי הגיו הוא הנעלה יותר. ולא נחה עליו דעתו עד שעשה כל כוח גס ונאלח אלהות לעצמו. כמה דתות עשו את מרכזי הסחי למקומות קדושים ולמרכזי הפולחן. ככה נעשה האדם עובד גילולים. ככה נוצר מוסד הקדשות. כל עבודותיו הזרות נסמכו לאיזה דופי מפוגל. כל צורה מפלצתית נעשתה איקונין. אין צלם של גנות שאדם קדמון לא השתחוה לו ואין גנות שלא נערכה בשכנותה איזו גנוסיה. כל נחות־דרגה נעשה מולך וכל פחות ערך, כיעור שבכיעור, נעשה מלך היופי.

גדולים חיקרי האלילות. עמקו למאד מדוחיה גם בכך שענדה כתר הקדושה לכל בני שחץ ואנשי בליעל, לכל נעווי הדמות ומושחתי האופי. כל צורה נתעבה המשילה ליוצר הכל. ביקש האדם לעשות נקמה בבוראו ונקם לקח מעצמו. נתן עינו במשתית של גוויתו וממנה למד גזירה שווה על שיטות הבריאה. בסערת חשקו וקצפו קרא: עורו עורו עד היסוד.

עלבון האדם ממראה פניו ומגרמי גיוו מונח ביסוד כל מדוחיו ושחיתותיו. הוא זנה על אלילי כסף וזהב אשר יפעה וברק להם, ולו לא תואר ולא הדר. הסתכל בעצים הגבוהים, העומדים זקופים מתנשאים עד לשחקים, המאריכים את דליותיהם ושולחים את ענפיהם למרחוק ואף מאריכים חיים רבות בשנים, אחרי כל בליה שוב יחדשו כוחם ותהיה להם עדנה, הסתכל בעצמו והגורל החלוף הרובץ אף על חמודותיו ונתעוררו בו רגשי־קנאה ורחשי השתאות והשתוממות. לא נפלאת היא ששיווה להם דמות אלים, לאמר, יצורים עליונים על האדם, שכדאי וראוי להביע להם את הערצתו בטקסי פולחן מיוחדים. אף אלילי כסף וזהב עשה לעצמו, לאצול ברק ההוד וההדר על מראה פניו האפור. מוכן היה להידבר בכל צלם ובלבד לא להיות שרוי ומעורה תמיד בצלם עצמו.

דורי־דורות תבע האדם את עלבונו מאת קונו ועמד בדין ודברים שאינו פוסק עימו. צדקנו מזה שבראנו. ראויים אנחנו לצאת יפים ומתוקנים יותר מתחת ידי בוראנו. מגיע לנו להיות יפים ומתוקנים יותר. מגיע לאדם להיות כלי יקר, אוצר כל חמדה. ראוי היה האדם לקבל נחת מעצמו.

אפילו היה העולם נתון כגן עדן לפנינו ושבענו תענוגות לאין קץ, כיוון שאין לנו נחת מעצמנו, הננו תמיד רעבים וצמאים ומחוסרי־כל. עובדי אלילים לא מתו. אין דור שאינו מעמיד לו אלילים משלו. עילת כל העילות לעבודות זרות היא דאבון לב האדם על שאינו יכול, מפאת איכותו הגופנית הנחותה, לשמש אלילי לעצמו. אחרי שעבד כל העבודות הזרות, שבעץ ובאבן, שבאיתני הטבע ושבבני שחץ שביצורים, שבסף ובזהב, הגיע לעידן של סגידה למכונות, לכל שיקוץ משומם של כלי־משחית. כל אימה לא תבעתנו, אף לא אימת חורבן העולם והרס היקום, ואך להוכיח לעצמו או לזולתו, ואולי ליוצר הכל, שאם הוא יצורו אינו עשוי יפה, הרי גם הוא כל־יכול, ואם אינו מסוגל ליצור את עצמו גדול בתפארת, יכול הוא להיות גדול בהרס.

אין לנו לתהות אלא על פלא הפלאים, שאף על פי שהאדם הוא בחיצוניותו כלי מכוער, עדיין יש מקום בכלי הפגום הזה להכיל פנת אהבה. אף על פי כן, עדיין רואה האדם צורות מאירות עוברות ושבות לעיניו, חולפות כמו בחלום, למועד קצר או ארוך מעט. עוד יש למרבה הפליאה וההשתוממות נאהבים ונעימים בעולם, הנגלים זה לזה, לפי שעה למצער, כלילי חן ויופי, נשבעים אמונים זה לזה ונכנסים יחד לחופה וקידושין. זהו נס אחד. נס שני, שהמין האנושי לא קם עד היום לשעבד ולמגר את כל האספקלריות, לבלי להשאיר מהן שריד ופליט. מזל הוא שעוד עומד להם לבריות שגיונם להכתיר לאילו פרצפות נשיות, הנראות להן כיעלות־חן, תוארי מלכות היופי.

לא כן העברים הקדמונים, שהצהירו ברכי נפשי ה', אלוהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. רק הוא העליון הנאצל הדור־נאה. לא כגויי הארצות אשר נתנו כבוד אל לבעלי החיים הטורפים, יען כי גובה וייראה להם.

כל עצם עומד בעינו, אך היהלום רץ ושב בהתנוצצויות לאין קצה ובחילופי־גוונים ללא הפסק. הוא קשה מלבר, אך מלגו הוא כאילו דמוי־בדים. כל עצם נתון, אך היהלום הוא בהתהוות מתמדת. הוא, כביכול, מוליד עצמו על ידי התפשטות בלתי פוסקת מעצמותיו, אבל לא ממהותו. ההשתפכות היא יסודו שלו. לכן הוא זורע בנו רחשי־תוחלת וגם רגשי־עצבות, נושא עימו בשורת ההתחדשות ומעלה בנו זכר החילופיות, האורבת לכל יש. תוחלת ואכזב, תאומי האחים מכלון וכליון, חוברו בו יחד. קשיותו היא ניגוד קוטבי לרכרוכיותו של הפרח, שנבילתו תמיד קרובה. וכשם שניתן לומר עליו שהוא מתחיה בלי הרף, כך אפשר לומר עליו שהוא מתמותת והולך. קוטנו, גדל האיכות, עשוי לעורר בבעליו את תחושת הרהב ולהקנות גם לקטנות ההשגה שלו הרגשה של גדלות המוחין. פלאי פלאים, דווקא באבן הדוממת הטביעה הבריאה יקר סגולות החן ושלל משחק הצבעים.

היהלום אבן־חפץ הוא וכשמו הן הוא: מגרה את יצר החפציות, את תשוקת הקנינות והרכושנות. אוהב היהלום לא ישבע יהלום. הוא בכל, דבר והיפוכו: זקן ותינוק, מלך ואביון, פריך ותמידי, מחצב זורמני המשחק בגוני האש והמים, חייכני ובכייני.

כריבוי גווניה של אבן החן כן ריבוי שמותיה, כינוייה ותואריה. היא פנינה, שמעבדים אותה משלד בעל חי דמוי־צמח, שהמשילו אותה על החוכמה היקרה מפנינים. והיא נטיפה, שמראיה כנטפי מים. והיא לשם הלבן כחלב והנוצץ כאש. והיא אחלמה, דמותה כעין־עגל אשר העובד איתה רואה חלומות וכאחד עם זה היא מפיגה את השכרון, לפי אמונת ההמונים. היא ברקת הנוצצת כברק ופטדה שצבעה ירקרק.

היהלום הוא כל בו, לחזות הכל בו. אבן החן כולה מעשה מרכבה. ברכה בה, כי מרוצתה היא חיותה. ומראה בה, כי מתוך עושר כוחותיה אין בה שום כוח היוצא אל הפועל. היא הבטחה ללא התקיימות, רמיזה ללא ממשות, גירוי ללא סיפוק, ערך שנעשה נכס, כל כמה שמייקרים עליו את השער. חיי היהלום הם בין־השמשות ארוך. עד משבר לעולם יצור יקר־סגולה אין מושלו וכוח אין בה ללדת.

הפרח נותן ריח, הפרי טעמו ערב לחיך; השור גובה לו, הדר גרמי־גיו וקרניים לעמוד איתן בקרב. לצבי ולאיילה רגליים שלוחות. כל בריה, גיווה הוא כלי זינה שעליה. אף הגל, בהתנפצו על החוף, טובע בו את רישומו. היהלום אין בו אלא התנוצצותו. מיטב היהלום כוספו־כזבו. ככל שאנו נוקבים יורדים במבטינו לתוכו, הננו רואים בלימה נוצצת שכונה במעמקיו. אך הוא הציר עליו סובבים קרבות אדירים ותאוות איתנים משחקות בו.

כל העצמים הם סמלים ומשלים. ויהלום מאי קא משמע לן? הוא סח לנו על ישות נטולת־מציאות, על עידונים ותפנוקים חסרי־תענוגות, על חלומות ללא פתרונות ועל חיים שאין לחיותם. אף הוא לוחש לנו, שיש משל ללא נמשל, שקיימת חזות שהיא לזות, מירשמי היכולת שלא עלו כלל במחשבה להיבנות, מטעמים ומעדנים ללא שולחן ערוך, ושמצויים על פני ארץ רבה אפיקים למכביר לנחלי־אכזב, סלסלות ומלמלות ללא רוח חיה וממללא, חן ללא חיות, אור צחצחות ללא נהורא מעליא. גם בורא העולם ברא בדים, גם יוצר המאורות יצר סנוורים.

ליבי נוקפני בתיתי דופי ביהלום, שכל כך הרבה לבבות נפעמים למראיהו. אולי יצוק בו קסם הנעלה מהשגתי. אולי היהלום אח הוא לקונכיה, אשר האוזן הבוחנת תשמע מתוך נבכיה שאגת הים. אף אבן החן אוצרת בחובה שאגת היקום או אולי נשמע מנבכיה שאג כל האבנים אשר לא חן להן, כל אשר לא רוח חיים באפו, אשר בקיומו הקופא בוכה ליבו במסתרים. פה היא לכל החפצים אשר פה אין להם ובאילמותם יעמדו עידנים לאין קץ. ברקיה של אבן החן הם שאגותיה. לא בכדי תמשוך אבן החן אחריה לבבות מתפעלים בהמון. ככוח איתנים לשור הבר ולקרנף, כמשק כנפיים ומתק קול לציפרי־מרום, כשוועת האנוש בעוצמת מכאוביו, זועקת אבן החן במאליפות חיניה, על כל אשר היה תקווה ונהיה לאכזב, על כל גלי השמחה שנהפכו לנחשולי עצבות.

וראה פלא, יהלום זוטא זה, לא טעם לו ולא ריח, לא מאכל בו ולא שיקוי לנפש, לא חיים בו ולא כל דמות הגוף לו, נעשה יסוד מוסד לכל שגב ולכל תפארת באדם. ממקורו חוצבו כל ציצי החן ופיטורי הסגולות, אשר יהיו ליפי־אשה ולחוכמת־גבר. נמשל היופי לפנינה, לאודם פטדה וברקת. ועל פי חכם יהגה חוכמה, אומרים שהוא מפיק מפיו מרגליות חוכמה. אבן־חן זו, נעדרת־קומה ונטול־רוממות, לא קול ולא לשון לה, נעשתה אבן השואבת לכל יקר־סגולה ומחשבת לנעלים בתוארים. היא, התלושה מרגבי־עפרה, נעשתה סמל הדביקות, והיא, נטולת הרגש, מדובבת בנפש האדם שפוני־טמוני כיסופיו וגעגועיו. “למה נקרא שמה אחלמה?” שאלו חכמי החן והם שהשיבו: “על שום החלומות שהיא משליטה עלינו”.

היהלום העני והאביון נהיה למקור־אושר וממנו נלקחו מטבעות מהלכות, להגדיר ערכין ונכסים. המקונן העברי, בבקשו לתנות את שואת האומה בחורבן ירושלים, שבר בניה ובנותיה, קרן־תפארתה של יהודה הגאיוניה אשר הושפלה לעפר, כל השכול והאובדן, משווע במכאוביו לאמר: “איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות”. בהעלותו על ראש אבל ירושלים, זכר האבנים הטובות עורר בלבנו את רגשות היקר והאהבה השמורים בלבנו לאבנים ההן, המשובצות בחושן ואיפוד של הכוהן הגדול, בכתר המלכות ובכסא אלהים, שמראהו כמראה אבן ספיר, ככתוב בספר יחזקאל. כל אשר קדוש ייאמר לו כבודו מלפני ולפנים, והנה אבני קודש משתפכות בראש חוצות. היהלום כל קן החן הוא היכל הקודש. חן וקדוש חד הוא. אבן החן המשתפכת בחוצות היא חילול הקודש.

אהה, טבע האנושי להדליח כל זוך. היהלום, הנחפר ממטמונים מקורו קדוש, נעשה המטבע המהלכת למשא ולמתן בכל עסקי החול והחולין. מחביון הצנעה נסחב לפרהסיה השוקית. הוא, שבחינתו צחצחות, נעשה שמש וסרסור לתשוקות הבצע הנאלחות. אכן, בנגוהותיו משתקף שכולנו. אך רצי־ברקיו משמשים לנו גם צרי לנפשנו. מסתכלים אנו בהתברקויותיו ומהן הננו מקישים גם על נפשנו. אף אנו בני־ברקים. אף האדם הוא ברצוא ושוב. הוא נפש משום שהוא בכלות הנפש. תוכו ערגה והמיה, התגוונות והשתפכות. כרצי הנגוהות לאבן החן, כן הלך־הנפש באדם. אצים־רצים ומכים גלים. גלים מתנפצים וחוזרים ונולדים. הוייה וחדלון הוא משחק לאין־סוף. משחק של לידה והרס, החוזרים חלילה. צורות נוצצות וצורות נובלות.

היהלום בזהרוריו־כיסופיו, המפציעים ואינם פוסקים סמל הוא לנפש האדם, שירדה לטמיון בעולם הגלוי ועורגת תמיד למקורה הנאצל ואבלה תמיד על זיווה הקדום שהועם. תפארת קדומים וחן אחרית מרחפים לפנינו בדמיוננו, משום כן עלובים אנו בעינינו, כפי שאנו נחזים לנו בממשותנו. על כל תפארת לא נאמר דיינו. כל הדרת־פנים לא תשביענו מנעמים למדי. רעבים אנו, צמאים אנו לצורות מאירות, לא תשבע נפשנו זיו והדר. כל עוד הנשמה בקרבנו, לא נבוא על סיפוקנו. כיסופינו שאינם פוסקים הם זהרורינו ופצעינו. אכן, כל אלמוג מתהווה מפקע באדמה, מבקע, מפצע. חכמים, שדרשו אבני חן על שום שכל אחד מוצא חפצו בן, יפה דרשו. אנו חפצים בפצעינו, נכספים לחיליינו, אצים־רצים לקראת מחלותינו.

היהלום מכורתו אופל המעמקים ובקרבו משתפכים המרחבים והזהרים. מן המיצר יקרא למרחב ומן האופל לאור, יען כי גם מרחביו מיצרו ואורו אופלו. ליבו חלוק בקרבו, כלב אדם. לשמש ינהה ולצל תשוקתו, וכמוהו האדם. תיתן לו כמה שתיתן, לא יאמר די. מה שיש לו אין לו, ומה שאין לו יש לו, על כל פנים במחוז־חפצו־דמיונו. הייפלא כי הוא מתאווה אל מה שאין לו, בה במידה שהוא מתפלל לנמענות הישגו? כל שהוא קנינו, ההפסד והכליון אורבים לו. כל הנדון לאובדן, אבוד הינהו לאלתר. עצם רכישתו היא כליונו.

מדי דברי ביהלום המלא חידות כרימון, אהגה גם בפרשת הגעגועים ושאלה לי: הגעגועים מה דינם? הכיסופים הללו המוצצים את הנפש, הם ניצוצות הבאים ממקור הקדושה או שהם גידולי הסיטרא אחרא? האם נובעים הם ממוחין דגדלות או ממדור החוצפה שבלב? כן, שואל אני – מצוה הם או עבירה?

יש נכסף ללא־כאן מתוך שנאה לכאן. האדם הזה בעיניו לא נחשב; שאט נפשו לבשר ודם; מאוס עליו כל מראה עינים, אך יצורי־דמיונו מעלים חן לפניו וקוסמים לו. עולם האל הוא עמק הבכא, והוא מפונק לו. האיסטניסים על חשבון האל טעונים בדיקה, שמא הם שונאי־אדם. אומר אתה לו: מה נאה אילן זה, מה הדור יפה־נוף זה, מה נעמו הליכותיו של אדם זה, והוא – באחת: מעווה את חוטמו ורוטן: אהה, זה לא זה, לא אל חמדה זו התפללתי. שום דבר אינו כדאי לו. שום דבר אינו נותן לו סיפוק. ראוי הוא לעולם אחר, לאדם אחר שמא גם לבורא העולם ויוצר האדם אחר. הרי זו הוצאת לעז על עולם ומלואו, שאין לה כפרה. הכוסף לכל רם ונאצל הוא מידה, בתנאי שאינה באה מתוך הקלת ראש בעולם שנולדנו לחיות בו. היהלום הוא קישוט מלא־חן, אך גם חיים בלי קישוטים מלאים חן. שא נפשך ליפה ולנעלה יותר, אך הווי דבוק לאהבה גם ביש אשר הוא. העולם שופע יופי וחן נאצל.

אולם בגוזרנו על עצמנו לשית סייג לכיסופינו, כלום איננו אומרים פסוק ראשם ולא ימותו? כיסופינו לאין־סוף ודבר הלמד מאליו שאין סוף לכיסופינו. בכל הרף עין הנפש משתוקקת להשתפך, לצאת ממעגלה הצר, להתמזג עם הכולל, כשם שכל הנהרות הולכים אל הים והשמש, שבריר משמש אין־הסופית, נוהרת מראשית זריחתה אל שקיעתה, כדי לרדת לתום שפריר החביון של אור־בראשית, וכשם שהיהלום יורק את ניצוצות־זהרוריו החוצה, כדי להחזירם למקורם. כל היש שואף הולך למקורו לשוב למקור־חייו, המכונה מוות. כל החי הולך למות. החיים הם גסיסה מתמדת. ובכן, אתה טוען, שכיסופים וסייגים הם תרתי דסתרי. אכן, החיים לעצמם הם תרתי דסתרי. החיים מצווים על כל יצור לשקוט על שמריו. אולם איכה ישקוט הלב במכוניו ואיכה לא תצא הנפש לקראת כל המעוטף בצעיף הנעלם? כשראתה רבקה את יצחק מרחוק התפעם בה ליבה ונפשה התעטפה בששונים, ואולי גם ביגונים, ונפלה מעל הגמל. כיוון שהביטה בצעיף הבאות כיסתה אף את פניה בצעיף. ימינו צועדים בעצלתיים, משועממים כאורחות גמלים במדבר – ואיכה לא יתפעם ליבנו לקראת יצחק הנעלם הנשקף לקראתנו?

אין מנוס מכליון הנפש לנעלם העוטף בצל את הבעיין, המזומן, אם גם יש בו מכפיון הטובה לעולם היפה הזה שהתקין הקדוש ברוך הוא לפנינו וציוה עלינו לשבת בו. כפיון הטובה חטא הוא, אך החטא פלג ראשי, הזורם בחיים. כל נטף חיים מהול אגל חרטה ותשובה. החיים הם נקיפות לב, שהן מוסר הכליות. נפשנו משתפכת בכיסופין וגעגועים, כשם שהיהלום משתפך בנגוהותיו.

אולי בא היהלום ללמדנו, שיש משל ונמשל בגוף אחד, כשם שהיהלום גופו הוא נשמתו. פלאי נשמה נשקפים מן הגוף הזורח. עשוי דמיון האנוש להכניס לתוכו כל גני־עדנו, כל ערוגות־שושניו וכל פרדס תקוותיו ומשאלותיו. עולם יקר הוא היהלום כשאין ערכו בשוויו המוסכם, כשאין מסתכלים בו בשפופרת הקניינות. אולם נשמתו החיה פורחת מתוכו כשהוא נשקל במאזני כנען, כפרח העוטף את צבעיו בשקוע השמש.

אילו אוזניים קשובות לנו, היינו שומעים את סוד־שיחו של היהלום: הסתכל בי ואל תחשקני; ראני ואל תחמדני. אל נא תעשני ענין שבקנין. התשוקות הנאלחות מאליחות גם אותי.

אולם אין אוזן מקשיבה לקול תחנוניו ולסוד־שיח נשמתו. הוא שנחבא לו מראשית בריאתו בתוך העפרות הרבים והעצומים, כדי להתרחק מהמונו של עולם ושאונו, הוא שאוויר־נשמתו הוא הצנעה, נחפר ממטמוניו ונסחב לשער בית בת־רבים, לשווקים ואין מציל.

האוזן הבוחנת תקשיב גם לקינה חרישית זו בפי היהלום: חלצני אדם מטיט היוון של השוק ועימי תיחלץ גם אתה. הכי לא נשמתי היא נשמתך? שנינו משתפכים בנגוהות ושנינו מעפר יסודנו.

כל פעם שהנני סוקר לאחור את דברי־ימי, אני רואה ניסים שהתרחשו לי בחיי. העניות המרודה והיתמות היו בני־לוויתי משחר־ילדותי. תכופות לא היתה לי קורת־גג לראשי ואף חסרתי לחם. צרות רבות צררוני ומחלות פגעו בי. מבודד ומבודל הייתי לפי טבעי. פרעות פרצו מפעם לפעם בעירנו, ובישובים הקרובים. מלחמות זוטות ומלחמות עולמיות השתוללו בזו אחר זו. בשואה היהודית הגדולה ניספו רוב בני משפחתנו ורבים מרעי ועמיתי. החיים נהפכו לבני־דורי לגיהנום. נתנסיתי בייסורים של נדודים ונכר, של עקירת שרשים וחיבוטי התערות מחודשת, עמדתי במאבקים קשים עם יריבים תקיפים וקשרתי לא אחת קרבות על מערכות אבודות. טעמתי את ממרוריה של אהבה נכזבה וגופי נעשה ככברה מחצי השנאה שנשתלחו בי מעברים. ראיתי שהבגידה משתלמת ובזכות המעל זוכים לשם. ההתכחשות לערכי־מורשה וחילול כל ערך אנושי היו לאופנה. ואף על פי כן, לא נשברתי בגוף ובנפש ולא נטרפה עלי דעתי. יד מרצח לא היתה בי ולא נתתי למוט רוחי ואת קומתי לכפיפה. כשם שמחלות הילדות לא קטפוני, כך מרירי־ימי לא מררוני. מעל ציר אמונתי לא נושלתי ובנטיעותי לא קצצתי. לתקיפים לא סגדתי ובפת בג החנופה לא התגאלתי. בין קוראי “הידד” לאלילי האופנה לא שמתי חלקי. את דעותי לא החלפתי וכרמי זרים לא נטרתי. עם שונים ועם שוגים לא התערבתי ואל שום כת או סיעה לא התחברתי, על מנת לקחת חלק בביזת התהילה.

אכן, ניסים רבים התרחשו לי בחיי. לא די שלא מתי מחולאים רעים ולא גוועתי מרעב ולא נתנדיתי לחברי בהיותי מוקף שנאתם. נתבצר לי בקריית ספר של עמנו דוכן לעמוד עליו ולהגיד את דברי בקהל רב. חברי, אשר הוציאו עלי שם איש־רע וצר־עין, לא הוציאוני בכל זאת מבית המדרש ולא ננעל לפני השער להיכל ספרותנו. למרבה הפליאה, רכשתי לי סוף־סוף גם קורת־גג משלי ואף שולחן ומכונת־כתיבה, וזעיר־שם זעיר־שם יושבים עמלים ישרים ומסדרים לדפוס את אותיותי שבכתב. מה רב אושרי שלא כל חיבורי חובקים את האופל במגירתי, אלא יש מהם היוצאים לאור מפעם לפעם. לקולי יש מהלכים בחברתנו. אומנם, אין בת־קול לקולי, חברי שותקים עלי, משום שאיני מאנשי שלומם. עלי שותקים, אבל אותי לא השתיקו.

הינה־כי־כן, מאד שפר עלי חלקי, שאף על פי שלא התקנתי עירוב תבשילי עם הרבים, את שבתי לא חיללתי, ואף על פי שפי לא נטף נופת צופים לכל, בתוך עמי אני יושב כאן באין מכלים. לא נעשיתי איש ברית לרבים, אך בריתי עם נפשי לא הפרתי ולא שיניתי טעמי.

על זאת אני חייב תודה והלל למסבב הסיבות, מחולל הניסים, כי הסיבות הן הן הניסים, והנני אומר בפה מלא ובנפש חפצה ברכת הגומל.

מעל לריב היסודות בנו ומעבר לכל הפילוגים בקרבנו ומסביבנו פועמת בכל נפש בת־קול האחד. כולנו כאחד, כולנו אחד. כל האנשים תפורים זה לזה והכל נושמים יחד. הכוסף לאחדות הוא הבריח התיכון המבריח את כל הנשמות. חוק עזרת הגומלין שליט בכל הבריאה, אם כי למראה עיניים השופטים מכריזים ומודיעים, שכל נברא אין לו בעולמו אלא טובת עצמו וחשק ההרג לזולת. אף הקטטות והמלחמות סובבות על ציר הטמיר והנעלם של הכוסף לאחדות השליטה. שניים האוחזים בטלית וכל אחד אומר כולה שלי, אינם מתכוונים כלל לקרוע את הטלית, אלא, אדרבה, לקיימה בשלימותה. אולם כל אחד סבור, שהוא לבדו מסוגל לשמרה בצביונה. העקשות, האיוולת והפחדנות מחמיצות גם את היין הטוב. כולם רוצים באחרית טובה, אלא שהשאור שבעיסה, יצר הרהב והגאווה, מעכב. קין הרג את הבל כדי להציל את אחדות העולם תחת בעלותו השלימה. האחדות היא מרום משא־נפשנו. לא ממנה צפויה סכנה לקיום. קדמה האחדות לפילוג. אם אינה אומרת גזורו. כשהארץ היתה תוהו ובוהו כבר ריחפה רוח אלהים, המאחדת הכל, על פני המים. מים שלפני הבריאה היו מי־מנוחות. אולם מים שאחרי הבריאה הם מי־מריבה.

פתיל החיים אחד הוא והוא עובר כחוט השני דרך כל המצויים ומאחזם יחד. יהודים מוציאים את נשמתם בקריאת אחד. כל הנשמה תהלל יה באחד.

הקיום האנושי על פני כדור הארץ הוא הפלא הגדול. יצור ענוג, רופף ופריך זה, בסך הכל צרור בשר ועצמות, ללא שריון־קשקשים לעורו, ללא קרניים לנגח בראשו וללא טלפים בעטניות לרגליו, כיצד הצליח להתקיים יובלות לאין־שיעור על פני האדמה ולא הוכרע על ידי אויביו הרבים והעצומים ממנו לאין ערוך, אשר סביב שתו עליו? כיצד לא שבר ראש וקודקוד הטפסו עלי הרים וברדתו לגאיות, כיצד לא נטרף על יד פריצי חיות, לא נהמם ולא נשרף על ידי הברקים והרעמים וכיצד החזיק מעמד כנגד שטפונות, געש האדמה, מגיפות, חולאים רעים וכל יתר פגעי הטבע. על כל צעד ושעל אורבים לו אויבים, הזוממים להשמידו. כל רמש קטן זוחל, עפר אוייבו בנפש ושואף דמו, כל יצור מהלך על ארבע אשר גובה לו ויראה לו ואשר צועד מעדנות ומראהו חסוד ועניו, מתנכל לחייו. כל ברואי תבל ישטמוהו יחדיו. והנחש והדבורה והזבוב זוממים להרע לו, אף הדומם פגיעתו רעה בו. אבן כי תפול על ראשו תהלמהו, סכין כי תהיה בבשרו תשחטהו, כדור כי ייקלע בו יפצענו, זרם־מים כביר ישטפנו, האש כי תישלח בו תשרפנו, כל רעל כי יבוא אל קרבו יעשה בו כלה. יש כמה וכמה עשבים הנושאים בחובם את מותו והוא, קטון־יצור זה המכונה אדם, כל כלי מחבל וכל ענק יצור משחית לא הצליח לעשות בו כלה, אם כי רבים היו שביקשו להילחם בו עד חורמה.

יגדל הפלא שבעים ושבעה, כי גם האדם עצמו גם על מינו להכריתו ולהשמידו. במלחמות גדולות ועצמות הירבה את חלליו ואף במלחמות זוטות בין איש לחברו. הרי אדם לאדם שור נגח וזאב דורס ואיש אל רעהו מתנכל לבולעו חיים.

אך האדם לא שבק חיים ולא הניח את מקומו על אדמה הזאת. לא זו בלבד שמינו לא נספה, כי גם פרה ורבה ומילא את הארץ, בנה ממלכות עצומות, הקים תרבויות גדולות, הפך את העולם לביתו שלו, כפה את מרותו על איתני הטבע ועל כל ילדי הבריאה להיות סרים למשמעתו, עד כי גם רבים מאויביו מששת ימי בראשית השלימו איתו ונעשו למשרתיו עושי רצונו.

פליאה בתוך פליאה, כי יחד עם הגבר שגיא כוח ואדון העולם, ביצרה גם האשה רפת הכוח הענוגה והמעודנת את מעמדה על פני כדור־לכת עויין זה. האשה, אשר לה נכונו חיים כפליים לסבל, לא נשחקה לאבק בשנות דורות תחת ידו הקשה של הגבר אשר בגאונו, הוא זדונו, כי רב היה לה לרודה, באשר ידמה בנפשו כי לו הארץ ומלואה, לו הגבורה ולו הממלכה והאשה לא נוצרה אל למלא את משאלותיו.

אכן, פלא הוא ויהי לפלא. זאת לא זאת, מעשה נס. תולדותיו של המין האנושי הן תולדותיו של נס אחד ארוך, הנמשך מימ קדם ועד היום הזה. אך המילים פלא ונס אינן באות אלא לשבר את האוזן. אבל אין בהן עדיין כדי ליישב על הדעת ולשמש אף פתחון־פשר לסוד הכמוס שבקיום האדם על כדור לכת זה הזרוע מזיקים ומחבלים לאין שיעור וגבול. והרי גדול המזיקים לקיום האדם הוא האדם עצמו. כל האדם כוזב, והיאך שקר זה, שאין לו רגליים, יכול להתקיים יובלות לאין ספור? כל גוף קן תשוקות נאלחות וכל נפש משתלה של נבלים. המוני אדם שואגים כנמרים ומייללים כזאבים לטרף, לב רשעים כתנור בוער לבלע את הצדיק ולעוקרו מן השורש. ואף־על־פי־כן – וזהו הפלא, מרום כל הפלאים – לא פסו מן הארץ חסידים וישרים תמימי־לב ונקיי דעת, אשר אף להם ניתנה הרשות לחיות ולנשום אפילו בתקופות החשוכות והעקובות מדם בדברי ימי האדם.

היפלא הדבר כי עצם קיומו של מין האדם, התלוי מאז ומקדם בנס, נוטע בליבנו את התקווה כי גם בבאים, על אף כל האותות מבשרי הרע, יפלס לו האדם נתיב בארצות החיים בקרב כל המכשולים והסכנות האורבים לו, שרבים מהם הם פרי מעלליו ותעלוליו.

מעיין זה, שהעניק לו את הרוח לעמוד באיתן מול חיות הטרף, הנחשים והעקרבים, כוחות הטבע האימתניים וכל הייצרים הרעים וההרסניים שבנפשו – הוא שיתן לו עוז ואייל גם להתגבר על כל המציקים והמחבלים רבי־כנף אשר יצאו מבית היוצר של רוחו חסרת המרגוע, השוחרת דעת כל רז, לעשות להם כנף בחלל המרומים ולתור כוכבים לא־נודעים.

אנו מוצאים כמה גילויים ומניעים דומים במחשבה ובתפילה. מכאן יסוד להניח, שאף מקורן משותף. אף המחשבה מחייבת ריכוז הנפש ומסירות הנפש. אף היא כרוכה במאמץ גדול ובמעין איתערותא דלתתא כדי להשיג איתערותא דלעילא. אף היא דופקת על שערי הנסתר וכביכול מפללת ומתחננת ומצפה לבוא על שכרה. כמו כן יש משום קריאה לעזרה והשלכת היהב על השכל העליון, בחינת כל הבא להשכיל מסייעין בידו. אלא שכשם שמרובים הצדדים השווים, כך מרובים הקווים המפרידים ביניהן. במחשבה אדם משלשל חלק מעצמו, הכוח החושב, כדלי לתוך באר האין־סוף. בתפילה הוא משלשל את כל עצמו לתוך הבאר ומצעק לאל מתוך שערות ראשו ועד למתוך צפורני רגליו. במחשבה הוא בא כביכול על העליונים בדין ההגיון וחוקי התבונה. בתפילה אנו פושטים את הנפש לקבל נדבה. המתפלל עומד בתוך הציבור, פעמים הוא גם שליח הציבור, ועליו נאמר, שהמתפלל בעד חברו נענה תחילה. ואילו החושב עומד בודד ומופרש מכל יתר הבריות. אי־אפשר כלל להיות שליח ציבור בספירת המחשבה, אלא חייב הוגה הדעות להתעמק בעצמו ולמען עצמו. אין לו תפיסה בשום מחשבה צרופה על דעת הקהל. מחשבה היא נטילת אחריות אישית לגמרי, התפשטות מכלל המוחות. המתפלל נושא בטורחן של כלל הנשמות, החושב נושא רק את עצמו.

עולם התפילה חסד יבנה, עולם המחשבה דין. המחשבה היא עיון ודיון. התפילה עיקרה לב. החוקר בא לעולם לסחוט סודות הטבע. המתפלל חושף בווידוי את כל כבשוני נפשו. החוקר רוצה להשליט את רצונו וקובע שיעורים ומידות, ואילו המתפלל מבטל את רצונו ומעביר על מידותיו.

כשהננו מסתכלים בקורותיה של התפילה ומה שעלתה לה בדורות האחרונים, שבאו עד משבר ואין כוחם עוד ללדת תפילה הנאמרת מעומקא דליבא ובאמונה שלימה, משום שיבשו מעיינותיה בלבבות, מתעוררים בליבנו חששות שאולי סוף דומה צפוי גם לכוח החושב. אין, כנראה, בנפש האדם סגולות וכושרות, גופניות ורוחניות, שמזומן להן קיום מתמיד. הכל שוטף ועובר. הכל נתון לנו רק לעידן מסויים. אנשים ראשונים היו גיבורי־כוח, חסוני־גיו, שריריהם עשת ורצונם ברזל. הייפלא, איפוא, שהם האריכו ימים כמתושלח? כאלים התהלכו עלי אדמות וכל חולי לא דבק בהם. אפשר גם כושר התעופה לא נמנע מהם. לאחריהם באו הנפילים, חצאי אלים. אף הם חוללו מעללים גדולים, היו ידעונים וחרטומים רבי־מג. לאחריהם קמו חוזים ונביאים, יודעי דעת עליון, כל רגשיהם ומחשבותיהם סובבו במעגלי הנצח, ואם כי גם הם מתו, לא פגעה בהם דעת המוות ולא הניחו כלל מציאות למות. ולפי שלא ידעו מוות כפשוטו, לא היו־בני תמותה, ואף המציאו את החניטה כתרופה כנגד צרעת המוות שלא תידבק בגופם.

אולם הדורות פחתו והלכו. אם הראשונים היו אלים או חצאי־אלים, גיבורי־גוף ואדירי־רצון, נאבקים עם מלאכים וחוזים מחזות שדי, בני־אדם כענקים, אנו בכוחות גוף ורצון הננו גמדים לעומתם. וככל שהתקטנו התגמדנו, כן הלכו ונשרו מאתנו או נצטמצמו כוחות וכושרות. שכחנו חכמת החניטה, ניטלה הנבואה אף מן הגוי הקטן בעמים, שהיתה לפנים חבל־נחלתו. לא עוד נפילים אנו, כי אם יורדים בפועל, במעש ובחזון.

לאחרונה שכחנו גם תפילה זו, שהיא בחינת השתפכות הנפש, פרץ הר־געש שבלב, ואין בפינו אלא תפילת אנשים מלומדה. לאחר שאש דת קודש דעכה בלבבות, נעשו מעיינות התפילה אכזב. האם אין סכנה צפויה לנו, כי במהרה בקרוב יתייבשו גם מעיינות המחשבה? מדע או ידע ומחשבה אינם אותו הדבר. אין המדע עץ הדעת כולו אלא סנסן אחד בו או ערימת עלים נידפים בשלכת. אפשר לאחוז בסנסן אחד ולבנות עליו פיתום ורעמסס של המצאות ותגליות. אולם מחשבה היא במחובר לעץ הדעת עולו. מחשבה היא רצון עז; מחשבה היא אמונה בקווי־תחבורה הקיימים בין האדם ובין הכוחות העליונים; מחשבה היא היאחזות והתנחלות בספירת הנצח. והרי יכול שלעתיד לבוא תהיה הארץ מלאה ידע ומידע, כמיים לים מכסים, והאנשים יהיו נבערים מדעת ונשויי־מחשבה. המחשבה תהיה נעדרת, כשם שנעדרת הנבואה והתפילה.

האם האדם מובטח ועומד, שכל הכושרות והסגולות, הן הגופניים והן הנפשיים, יעמדו בצביונן תמיד? האם בכלל מבוטחים אנו לצמיתות כנגד הדלדול והניוון?

ולוואי אוכל להביע למצער בבואה דבבואה מהרהורי לבי בעניינה של הבטלה הקדושה.

אין היא היפוכה של עשיה. אין היא יציאה מן החולין ופריקה מעול הטרדות. אף אין בה מן המאמץ להיסח הדעת מן הדאגות ומן המאמץ לשכוח דברים. משום שאין היא בשום כוונה, אף לא כוונת חשבון־הנפש. היא שבת שבנפש, היא בחינת עולם שכולו שבת.

בעולם שהוא שבת נוטף מכל הדברים שבתון, אין האדם קורא לדרור אלא הוא כל כולו קיום של דרור. דרור מכל עול ואף מפריקת העול. כוס של קידוש ניצבת בחלל העולם ועליונים שותים עם התחתונים לחיים. לחיים הטהורים, לחיים לעצמם, לחיים ללא כחל המטרות וללא שרק התקוות. בחיי השבתון גם פת במלח טעמה טעם גן עדן, ואפילו אין היא מרוחה חמאת הייעודים הנעלים ללא יין הנסך של געגועים וכיסופים. טובים החיים לעצמם ואף ללא עיון־מחשבה, ללא תלמוד תורה וללא חידושי תורה, החיים לשמם.

דלה לשון אנוש זאת אף במעומעם ובמגומגם, חזיון־חלום הוא. פלג־דעת המפכפך חרישית כגנזי נפשנו, אם נמשול על כך את מאמר חכמינו בדבר הצדיקים בעולם הבא, היושבים עטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה, שילמנו מס לשיגרה ויצאנו ידי חובת משל, אבל לא הוספנו אפילו נופך להבהרת מושגו של השבתון אשר יפקדנו כחלום בהקיץ.

רמזים על הבטלה הקדושה גונבו אלינו בספר בראשית בתיאורי דיוקנאותיהם של האבות ומעללי חייהם. מה טובו אהליהם, ומה נעמו הליכותיהם. הם עושים את מה שעושים פה למטה עלי אדמות ואותה שעה נישאים על כנפי החזון. אברהם הולך מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ לא נודעת, הלוך ונסוע הנגבה, בלקחו עמו את אשתו שרי ואת כל הנפש אשר עשו בחרן, את צאנו ובקרו וחמוריו וגמליו, עושה מלחמות עם מלכים, בגלל לוט בן אחיו, מתעשק עם רועי אבימלך אודות באר המים, בא בשיח ושיג עם בני חת לקנות מהם אחוזת־קבר לשרי אשתו המתה. אך מעל לכל המעשים הארציים פרוש מעטה הזות, מרחף חזיון השבתון. כיוצא בו יצחק המתייסר גם כן בייסורי החול והחולין, על אחת כמה וכמה יעקוב התם שאמר על עצמו “עם לבן גרתי”, הקים י"ב שבטים משתי נשותיו ושתי פילגשיו, נושא ונותן עם עשיו אחיו, קונה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים ויוצא כנגדו בדורון בתפילה ובמלחמה. כולם מתהלכים כחולמים וחוזים מחזות שדי. אין זאת כי יש תושיה שטעמה כבטלה הקדושה.

הבטלה הקדושה אין לה זיקה לשום ביטול, לא לביטול־מלאכה ולא לביטול עיון־מחשבה, לא לביטול היש, יש האני ויש העולם, ואין צורך לומר שאין היא מכוונת לביטול הזמן או להיסח הדעת ממנו ולשיכחתו. בריחה מהזמן, מרי כנגדו, אין לך עבודת פרך קשה ממנה. בטלה שמקורה ביטול היש, אין בה כלום מן הנירונה. סבורים שעל ידי הנירונה זוכים לקדושה. לא קדושה היא, אלא חילול. עוברים אל בל תשחית הזמן. זמן הוא חיים, והחיים שלנו הם מתנת אלהינו. הבטלה הקדושה איננה כלל בשב ואל תעשה. יכול שהידיים עושות בכל מלאכה והשבתון הוא בנפש.

עיקר הבטלה הקדושה, שאינה גורסת את העבודה כשאור שבעיסה ואת העמל כמלח החיים. האדם עמל לפיו ולמלא קיבתו, אבל לא הפה והקיבה הם גולת הכותרת בנזר הבריאה. החיים עצמם הם מלח החיים ובני רשף שבנשמה, ילדי האצילות הם גולת הכותרת.

אילו זכינו לא היינו נאלצים לעמול לפינו, אלא הארץ היתה מגדלת גלוסקאות וכלי מילת. היינו כציפורים הללו שאינן חורשות ואינן זורעות אלא סועדות את ליבן ומרוות את צמאונן באוויר־עולם מן השמים ושרות הללויה. ואולי יש גם בני אדם המהלכים עלי אדמות כציפורים במרומים. יש. בוודאי יש. מעטים הם, אבל ישנם. ויהא שהם מעטים שבמעטים. ולו היה מיום שהעולם קיים רק בן עליה אחד שכזה, ראוי היה לשמש אב ומורה דרך לכל יצורי אנוש לדורותיהם.

פעמים, בשוטנו לרוח היום, אנו מוצאים הרחק משאון העיר והמונה, בסימטה נידחת כנראה ליד מעין או בצל אילן, יושב בהסיבה זקן ללא נוע, מראהו נסוך זיו ושלוות השקט כאילו דבר אין לו עם האדם, לפי שהוא עצמו כל האדם וכל העולם נתון בו. נתון בליבו כאילו כל־כולו בלב העולם. מבטו נעוץ באין־דבר. אין הוא תפוש מחשבה ואין בו כמדומה כל דעת דבר, אך פניו קורנות שוחקות. הוא כאילו מופשט מן האני. אין הוא עצמו אלא נציג העליונים. בצל שדי יחסה בצל הבטלה הקדושה.

בנוח רוח הבטלה הקדושה על האדם הוא נאפד הרגשת בטחון השלם, מרוגע עד תכלית. יצאוהו כל הפחדים והרגזים. אין אדווה על פני חלקת נפשו. נדמו התשוקות, אף הכיסופים נמוגו, אך לא נסתתמו מקורות הזכרון. אדרבה, הוא נעשה כמעיין הנובע וכל הנשכחות צפים ועולים מן הנשיה. אותה שעה הוא רואה חיים רבים, שואב מים החיים בדליי־דליים, בולע מנות־חיים כפולות ומכופלות. הוא מעין אדם־תועפות וכנהר בלתי פוסק. רבה בו הדגה, אולם בניגוד לחכה שביד הדייג, המעלה את הדגים ושופכת את המים, חכת הזכרון בבטלה הקדושה שופכת את דגי העובדות ואינה מניחה אלא את מיץ החיים המזוקקים. כל שהיה משל הלך. השארת הנפש רק לנמשל. תמצית.

הינה־כי־כן, החיים בבטלה הקדושה הם שארית ממה שנתמצה ונסתנן, ללא השמרים של המצוקות, ללא היסורים, היגונות והעצבונות. שבת היא מלהתעצב. שבת היא מלבכות. שבת היא מלהתרגש. אם כן, שבת שבתון היא גם מן השמחות והערגונות והרגשות. כי גם השמחה היא מין עצבות, ערגונות הם יגונות והרגשות הם זעזועים ונענועים. בשבת הנפש שבת כל אדם ויינפש מרומו ועד תהומו ויאמר כי טוב.

השוויונות, מה־לי־כך ומה־לי־כך, הוא יסוד מוסד בבטלה הקדושה. הנכנס תחת חופת הבטלה הקדושה חי לתומו. הוא חובק זרועות־עולם ומחובק בזרועותיו כתינוק הנתון בחיק אם וטוב לו. אף לא טוב לו. הטוב עשוי גם כן להיות רע נסתר כי שורשו רע. המתבטל הקדוש חי כצמח, כשיח וכעץ השדה, וכמוהו הוא דומם, ללא כל חשיקה לפתחון־פה. כפלג־מים הוא נוהר, כקרן אור הוא זוהר. בוטח הוא, קפול ומקופל בתוך הקצב הכולל של כדור הלכת שלנו, משוך על ידי הגלגל החוזר בבריאה. יסיעוהו לאן שיסיעוהו, הוא אל מקומו יגיע ואל חבל־נחלתו.

כדבר האמור כן על חיות יחזקאל– אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה… כי רוח החיה באופנים. כך בבטלה הקדושה, אדם נמצא צרור בצרור כללות החיים וכביכול אין הוא עוד נושא את עצמו אלא נשוא בזרמת הבריאה כולה.

באה הבטלה הקדושה, באה מנוחה לנפש. שטה דוגית החיים על מי־מנוחות. בבריאת העולם נפרדו המים העליונים מן התחתונים. ואולי משום זה מנסר בכי מתמיד בנפש, בכי הכיסופים מן התחתונים לעליונים ומן העליונים לתחתונים. אולם בבטלה הקדושה פסק הבכי ואין קול יגון ואנחה. הנפש החצובה מן המקור הנאצל, שבה רגע קט למקורה הקדום, הקמאי, של טרם־בכי.

אולי יש בה מעין תרדימת־אלהים היורדת על הנפש, כדוגמת התרדימה שנפלה על אברם. אך ללא אימת החשכה הגדולה, שעטפה את אברם.

הוא העלטה, אבל עלטה זו זרועה אור גדול. הלא יש עלטת האור כדרך שיש עלטת החושך, וכשם שיש אדם הנופל והוא גלוי־עינים. הבריאה נחזית מבעד לדוק ההזות. צעיף המרגוע פרוש על הכל. לא עוד השה נתון למאכל לאריה; הנץ את הציפור לא יטרוף; שפיפון עלי דרך לא יארוב; דג לא עוד יפרפר בחכה; סיטרא אחרא נסתלקה. כל העכור נשכח, שריר וקיים רק הזך. בטלו הדינים. עולם חסד יבנה.

לעו מילי. צדתי את הזבובים של הבטלה הקדושה, ולא העליתי בחכתי אף ציפור־דרור אחת. נבצר מעימי לתאר את סימניה, לא כל שכן להגדיר אף קורט מסממניה. ריח ניחוח היא והריח לא יתואר במשיגי הלשון. אך אם קצרו אוני להגדיר אותה בכל תואר חיובי. אגיד מקצת מעניינה על דרך השלילה. אין כל דמיון בינה ובין אפס־מעשה. שונה היא מן הבטלה, כשם ששונה החירות מן ההפקרות, השמחה מן ההוללות, ורוממות הרוח מרעות הרוח. יסודה אצילות ומקורה דביקות. התפשטות האני וההסתפחות על אנחנו הנצחי, הדבוק באור החיים.

הנכנס תחת חופת הבטלה הקדושה לא יראה אוון ולא ידע כל רע. לא החמיץ מימיו שום שעה ולא נתאחר לבוא עם הקרואים אל שום מישתה לישב אל השולחן. כל שעה היא לו השעה הגדולה וכל שולחן ערוך גם לפניו. אין הוא שמח בחלקו. השמח בחלקו יודע שאין לו אלא חלק. אין הוא מסתפק במיעוט. המסתפק במיעוט רק מיעוט לו. אף אין מידת ההשתוות בידו. הנוקט בשוויונות, משוה קטן לגדול. אולם בבטלה הקדושה אין חלק ואין מיעוט ובה לא ניכר הגדול מפני הקטן, הכל מפני החלק והרב מפני המעט. גם החלק הוא הכל וגם המעט הוא רב. הקטן והגדול חד הוא. בחביון אין־סוף אף הסופי כאין־סוף. נתערבבו כל הרשויות הבודדות לרשות כוללת אחת וכל התחומים יונקים זה מזה. הבטלן הקדוש שוכן בחיק העולם כיונק בחיק הבריאה אמו.

אף זה הוא אחד מסימניה של הבטלה הקדושה, שכל הבא בסודה אינו נגרע ממנו כלום, אינו חסר דבר, ולכן אינו נתבע לוותר על דבר. יש לו הכל ואף אין בו מן הדעת, שיש לו הכל, מאחר שהוא הכל. להכל אין דבר השייך לו, אלא הוא עצמו כל השייכות וההשתייכות. האני השרוי בחביון הכולל, אינו אומר אפילו אני הנני אני או אני שלי. מי כאן אני? ומי הוא שלי? הפרט קם לכלל, רשות היחיד היא עצמה רשות הרבים.

אין צורך לומר, שבבטלה הקדושה אין שום זיקה להתלהבות או להתפעלות. היא בולמת כל התפרצות ויציאה מן הכלים. התפעלות היא פגם בספירתה. ההתלהבות היא מיסוד איתערותא דלתתא. כל אש דעיכתה קרובה; ואפילו היא אש גבוהה, עלולה היא לצאת לאש הדיוט. ההתפעלות עצמה נעשית מחיצה בינה לבין הדבר שמתפעלים ממנו. בבטלה הקדושה אין רשפי־אש. היא בבחינת סנה הבוער. אין להבות נחצבות מן הסנה. אש פורצת ושורפת. אולם בבטלה הקדושה אין פרץ ואין צווחה, כשם שאין בה צער ולא סער, אף לא קול ענות חלושה, אלא קול דממה דקה. הסנה בוער ואינו אוּכל.

תמה אני אם כל רגש נותן בבטלה הקדושה את אותותיו. אין הנרגש קדוש. רק חוט־שערה דק מפריד בין הרוגש והרוגז. שבתה בו כל ריגשה ורוגזה. כולו בבחינת צחצחות. יום בהיר בשחקים. לא עננה קלה. אף בת־עב היא אם החרדות. זרו לה השנאה וגם האהבה גם יחד. אף בחיק האהבה נרדמים צפעונים. אשר נגאל מן האהבה אף אויביו ישלימו אתו וכל המצוקים יהיו לאראלים.

הבטלה הקדושה היא נהר־שבת הנפש, היוצא מעדן־שבת העולם. שבת מול שבת. מחזה מול מחזה. רק דרך מעגל השבתון נבוא במעגל היושר. אשרי האיש אשר בא במעגל הישרים, ולוּ רק למועד קטן, לרגע במעופו. אשרי אשר בא ביעף לכרם אלהים ללקק בקצה לשונו נטף מן היין המשומר. הנטף הזה יהי שמור בעצמותיו לאורך ימים. ליין אלהים ריח ניחוח, זכרו אין לשכוח.

האם זהו השער אשר אמנים יבואו בו? אפונה עד למאד. פרשת יצירה אינה ענין לכאן. כאן חקל תפוחין קדישין של יודעי־חן. יודעי־חן הם שומרי סוד, הדולים ואינם משקים. והיפוכם באמן, שאינו דולה אלא על מנת להשקות. אנשי הבטלה הקדושה מציצים בפרדס ורוחם מתבשמת לעצמה, אולם הדיבר אין בפיהם, נשמתם היא משורש אלם. אך האמנים הולכים אל הסתימא מכל סתימא דרך החושים ומפטפטים סודות. חולין הם מביאים לעזרה.

חכמי הבטלה הקדושה אינם שרים זמירות, אינם מחברים שירים וסיפור־מעשיות ואינם מציירים תמונות. חולין הוא להם לצור דיוקנאות כמתכונת צלמי־אלהים וקלות דעת היא בעיניהם היומרה, כי בכוחם של אשראה ולהטי־יצירה לשית תוספת חן ליצוריו של השכל הנאצל ולעשותם חמדה טובה. לא תמצאו אותם בקהל כותבי דברי הימים וקורות העמים. לאנשי השבתון אין קורות ואין תולדות העולם, כי גם לעולם אין תולדות. הוא הנולד בלי הרף. אין לימים דברים. אין קול ואין אומר להם. קיים רק סוד־שיח בין הנבראים. שם אל מסתתר. סוד ה' ליריאו? לא, כי הסוד צפון לשומריו יודעי־שתיקה.

בנוח רוח הבטלה הקדושה הס כל בשר ונדם ניב־שפתים. חכמי הבטלה הקדושה אינם חכמי־חרשים, כי אם חכמי האלם, הכובשים את רוחם למען ידומו סלה.

ואולי זו היא בחינת יששכר, שנאמר עליו ב“בראית” מ"ט, ז': וירא מנוחה כי נעמה ויט שכמו לסבול. יששכר השלים עם הסבל והתרומם מעל לכל ילדי־יום וראה בטרדות ובדאגות מנוחה כי נעמה.

המעיין ב“על חטא”, שקבלה היא בידינו מפי אבות אבותינו, רואה שבין רוב החטאים והפשעים שנמנו בו חוזר ונינה בניסוחים שונים חטא הנובע ממקור הלשון. כגון על חטא בביטוי שפתיים, על חטא בדעת ובמרמה ועל חטא בדיבור פה ובהונאת רע ובווידוי פה ובטומאת שפתים ובטפשות פה, בכחש ובכזב, בלצון, בשיח שפתותינו. לשון הרע ורכילות, לא כל שכן שענינם לשון. ולפי שרבים מעדיפים לקבל לקח מפי מספרים מחכימים, כדאי להטעים ענין זה גם בהמחשה מספרית, והיא שבתוך מ“ד סעיפי ה”על חטא" הארוך, שיהודים מרעישים עליו את העולם בתפילות ימים נוראים, נתיחדו ט"ו סעיפים לעבירות בלשון. היינו, למעלה משליש ממעשים־תעתועים, שאדם עלול לחוללם בימי חיי הבלו, הם בכוח הדיבור.

ניכרים הדברים, שמחבר ה“על חטא” היה חכם מבין בנפש האדם. הרבה יצרים רעים שולטים בנו, אך יצר הרע של הלשון גדול מכולם משום שתאבונו הוא ללא שיעור. יכול אדם, למשל, להכות את חברו ראובן ותוך כדי כך להרים יד על חברו שמעון, ואם בגבורות – יחבל בשעת מעשה גם בלוי. אבל כיוון שעוברת ממנו ריתחת הדמים ויצר ההכאה בא על סיפוקו הוא מפסיק מיד את חבלותיו ואף מתבייש במה שעשה ומתחרט מאד. אך בלשון אפשר להכות רבים בצוותא, אפשר להכות בלשון ציבור שלם, עם במלואו, את המין האנושי כולו, בלי למלא את כל משאלת הלב ומבלי להתעורר לתשובה וחרטה. המכה בידיים מתעייף; ואילו המכה בלשון, ככל שהוא מפליג בהשמצת הבריות כן הוא גובר חיילים ומוסיף חיות ורעננות, אף פיו נעשה כמעיין המתגבר.

מה תימה שהלשון היא סרסור ותיק וחרוץ לדברי עבירה שונים, שהיא במלכותו של העולם הקטן, המכונה אני, המשרד הפעיל ביותר? כל זמן שאדם ער לשונו ערה עמו. אפילו כל יתר כלי המלאכה של רמ"ח אבריו שובתים, המנגנון המילולי פועל בחרימות רבה. ומלל סתם דרכו לילך ולהזיק, דרכו להטיל דופי ולהרבות השמצה. לפתח הפה חטאת רובצת תמיד.

כל הבריות כך, אלה שהלשון אומנותם לא כל שכן שהם מועדים להזיק לרבים.

*

תמה אני שנואמים, מרצים, מטיפים, סופרים העומדים בשער וכל אלה שהלשון משמשת להם קרדום לחפור בו או שוט להצליף, לא חיברו לשימושם הפרטי “על חטא” מיוחד להתוודות על התקלות הנגרמות על ידי לשונם, בין בשגגה בין בזדון. פעם אחת בשנה לפחות ראוי היה להם להכות על לבם ודווקא בפומבי על חטא בלשון.

דווקא בפומבי, מאחר שכדרך שאדם חוטא כך דינו להיות לוקה. החוטאים בפרהסיה חייבים להתוודות בפרהסיה. אומני הלשון הרי עיקר מלאכתם בפרהסיה.

והחטאים בלשון רבים, הוי, מה מרובים, אצל בעלי הלשון במיוחד. לא די שבלשון מכימ את האנשים,היינו, את היחיד ואת הרבים,את הציבור ואת העם, את היריבים ואף את הקרובים בדעה, מכים בה אף אותה עצמה. החוטאים לחוקיה, מסלפים את מושגיה, מסרסים את מונחיה, מקלקלים את נקודות החן שלה, נוהגים ברוחה שלא כתיקנה, קיצורו של דבר, פורעים בה פרעות ועושים בה שמות.

שמא תאמרו, שרק הדיוטות ושאינם מומחים שוגים בלשון ופורים את גדריה, אינכם אלא טועים, הדיוטות שוגים, ואילו למדנים שוגים ומשגים; כל הבריות מקלקלים בלשון מתוך מיעוט ידיעה ובורות רחמנא ליצלן, שוגגים הם; ואילו הידענים, העושים בלשון כביכול כבתוך שלהם ומייצרים בכל יום חידושי־לשון ומחוללים בכל יום שינויים בשימוש להראות כוחם וגבורתם בלשון, ואינם נרתעים בגודל ליבם אף מיציקת מטבעות לשוניות חדשיות מבית היוצר הפרטי שלהם– משל הלשון אינה קנין קודשים ואוצר מורשה של כלל הדורות, אלא מכון פרטי ומוסד אישי לניסויים– כן, הידענים הללו הם לא שוגגים, כי אם מזידים, אם כך מן הדין ןמן היושר, שכל אומני הלשון ינהיגו יום־כפורים, יום־וידויים, יום הגדת “על חטא” שחטאנו בביטוי שפתים, על חטא שחטאנו בלשון הרע. אף על חטא שחטאנו בלשון טובה, יפה מצוחצחה.

*

עד שתתכנס סנהדרין של אמני־לשון לתבוע יום־כםורים לכל בעלי האומנות הזאת, אעשה אני יום־כפור קטן לי לעצמי להתוודות על קצת פשעים וחטאים, שנערמו על נשמתי החוטאת בגלל משלוח ידי, שסורו רע.

על חטא:

שבכל ימות השנה אני משים עצמי מורה ויועץ ללא נדרשתי וללא שאלוני.

ואני נושא את דברי, דבר אנוש חלכה, על גוי ועל אדם, על שר ופקיד, על שופט ושוטר.

ואני נוטל לעצמי עטרת מבקר פגמים ומגלה מומים, ואי חכם בעיני לזכות את הרבים ולהשכיל את ההמונים ולפקוח עיני עיוורים ולזקוף את הכפופים ולהדריך את התועים.

ואני איש ריב ומדון למדינה ואת שבט מוסרי לא אחסוך ממכובדים בעם ומתנדבים בעם.

וזו עזות הפנים של אחד לעמוד בשער בת רבים.

וזו היהירות לשוחח מתוך רחבות בזמנים כה צרים וצפופים.

וזו האיוולת– שהיא אולי רק חצי־איוולת, מאחר שכל תופשי־עט מחזיקים בה, וטפשות רבים היא לפחות חצי־נחמה – לא להסתפק בהרצאת הרעיון ובמתן העצה, היינו, בכתיבת הדברים על הגיליון ובמסירתם לדפוס על דפי העתון, כי אם גם לחתום מתחתיהם במפורש את השם, כלומר, לידע ולהודיע, שאני פלוני בן פלוני התתום מטה מגלה את העמוקות הללו, אני ולא אחר.

רצוני לומר:

לא די שאני כופה את דיברותי על אחרים בזכות לשון־למודים שבפי ומתיימר להיות יועץ ומדריך, הריני דורש פרס לעצמי וחותם את שמי על הדעות למען ידעו מי הוא המטיף ומוכיח ומה שמו.

ואולי גם דבר זה חטא לא יכופר הוא. שפלוני בן פלוני הורה דעה והוגה מחשבה, דהיינו, חושב ומחשיב את הרבים.

ובודאי רע, רע המעשה, שאדם רואה רק נגעים, רק צללים, ומכל מקום רק עליהם הוא מכריז ברבים, כאילו אין גם אור גדול במושבותינו ואין גם מעשים טובים כחול, כלומר, כחול אשר על שפת הקודש.

וכל עצם הענין של ראיית עצמו צופה, צופה, תמיד, בחינת החרש לא אוכל.

בחינת החרש לא אוכל זו היא אולי הגדולה במשוגות והקשה בחטאים. שאם אין חייבים עליה מלקות– אין אדון לרוחו ואין שליט על יצרו–מכל מקום חייבים עליה מכת מרדות,

הגעתי לסעיף ראש וראשון של “על חטא”, שראוי לקבעו בתוך פרשת הווידוים של בעלי לשון.

על חטא שאנו רבי החובלים של אוני שיט לשון לא למדנו את המלאכה הטובה והנקיה, שאין טובה ממנה לגוף ולנשמה, הלא היא מלאכת השתיקה, תבונת האלם.

לא די שאנו מלומדים בלשון, הננו למודי־לשון, מורגלים בה. עבר ושנה נעשה לו כהיתר, לא זו אף זו: נעשה לו צורר־נפש, ענין שיש בו משום פיקוח נפש, משום פיקוח נפשו של בעל הלשון.

רבות הן השעות הרעות המתרגשות לבוא על האדם, והקשה שבהן היא שעת־קיהות הפוקדת את הישות. אין תוכה של זו רצוף עצבות או חולשת הדעת, תהיה על העבר או חרדה לבאות, לא ספיקות ודאגות ופחדים כל שהם או מועקה סתומה, המוצצת את הנפש. לא, אין לה כל תוך, כשם שאין בה כל חפץ. אף רוגז אין. אין בה קרן־אור ואף חשכות ממשית אין בה. אלא מה יש בה? היש שלה הוא אינות מחרידה ומבישה, משל הנפש נתרוקנה מחיותה ונתמלאה הוויה של סרק.

מסתכל האדם לתוך האוטם. אינו חש דבר כי הוא זה. השמש כאילו אינה זורחת ורק אור קפאון נסוך מסביב. אין פנים שוחקות, אין דמות מוגדרת, נשתבשו הנופים והמראות. הכל נוהר באלכסון או במהופך, הולך למסעיו. אף העצים כאילו פורחים באוויר. המושכלות איבדו משמעותם ודבר אינו בנותן־טעם או בנות־ריח. אין האדם חש אפילו בסגריר שבבריאה או בנפשו. הס כל כעס. אין ענבים ואין באושים. אילו לפחות אהב או שנא דבר; אילו לפחות עברו חשק לשפוך את חמסו על איש, לנעוץ את שיניו ולו גם בבשר עצמו; אילו פצע בגופו זב דם; אילו חש בחילה לאין רפאות, גועל־נפש או שאט־נפש; אילו ניחתה בו מהלומה חזקה לזעזע את כל מוסדי רוחו; אילו התחולל דבר מה מפלצתי בו או מסביבו. אך היטב ידע כי דבר מה לא יתחולל, איש לא יאחזו בציצית ראשו לטלטלו בטלטלה חזקה ולקרוע מעליו את האדישות ודוק הקיהות אשר דבקו בו.

הוא מתקיים ואינו חי, יש לתחושות האין ואינו יש לתחושת כל ישנות. הנהו מתפלל כי בוא יבוא צורר גדול לגלגלו ולהביאו בחוזקה לשער חירוק השיניים יהממו ויפצפצנו, ישימו מרמס לרגליו. אף לא, לא לו רינת הכינור ושירת הציפורים; כי יבך או יצחק ילד חמד, אל לבו לא יגע. לץ רע היושב בסתר יעשה בלהטיו לשוות לנגד עיניו את יקירו גוועים לעיניו ונפשו בו לא תחרד ופלצות לא תאחזהו. שכח כאב, ענות ובכי. נפשו מטומטמה. ולוואי, קורא הוא מנהמת לבו, יבוא עליו שבר, מי־שהוא עז וחצוף ישית בי שמצה, ישמיע באוזני דיבור של ניבול וגידוף, יקרע מעלי את הכבוד האנושי בשצף־קצף, או אז אולי אולי יקיצו בו כוחות הזעם והמרי, אולי יתחלחל, אולי יקום בו לתחיה גאון האדם. “יהלמני צדיק חסד” אומר הפייטן בתהלים קמ"א, ה'. יש אשר ההלם הוא פועל צדק וגומל חסד. המכה היא הרפואה.

אכן, כשבא האדם עד דכא אין תרופה לו ואין להשיב לו את שלומו אלא בשברון הגמור. גדולה הסרת הטבעת אף בריפוי חוליו של היחיד. מי שעולמו חשך בעדו, יתעבה החשכות עד בלי די, ומי שבא במיצר יאטר אליו המיצר את פיו, ורק אחרי שירד לדיוטה התחתונה של דכדוכה של נפש, שיגיע אל עברי פי התהום ממש וימש חושך, אפשר יתנער ותתחדש בו רוחו כקדם. פעמים רק עלבון צורב עד היסוד משיב לאדם את צלמו האנושי ומרים את קרנו. את אשר לא יעשו לו רינת הכינורות, שירת הציפורים וצחוק חמודות של עוללים ויונקים, יעשו יללת־תנים, חריקות־שיניים של צוררים ויבבות סופות וזוועות. מה בצע לנפש מוכת־קיהות ונגועת־טמטום בלטיפות ובליבובים, בעידונים ובתפנוקים, בנשיקות ובזמירות? כשאין בנפש כל צער ורוגז, כל חפץ וכמיהה, הכמירות והעינוגים לא היו צרי לו. לב שאף קרוע ומורתח איננו, לב־בול־עץ, לב־טרשים, אין טוב לו בלתי אם לשיתו על הסדן ולהכותו בפטיש מכות נאמנות. לב חרש ועיוור, הבו לו רעמים, ברקים דוהרים דולקים, דפוק והך עליו, הטילו בו שיקוצים, נבלו את כבודו, אולי ישוב ורפא לו. זיקי אש מפיקים על ידי הכאה באבן על אבן. כך גם מציתים בלב בר־מינן את הזיק האנושי שדעך בקרבו. את היקר מוציאים על ידי הזולל.

העליתי דברים אלה על הכתב על אפי ועל חמתי. מעודי יביא בי חלחלה מראה האגרוף המונף. חמת־משטימתי למקל החובלים. אך מה אעשה ואלהים נוהג את עולמו במקל חובלים? בראשית הייתה הארץ תוהו ובוהו. נטל אלהים את מטה הזעם ונעצו כמין שרטון, עליו בנה את העולם.

רזילי, כל פיטורי הציצים של החן והתפארת, אף של החסד והנועם, הותקנו ונעשו ממקל החובלים.

וי לן מן ההלם המרפא.

דומה, שעל הרבה ממכות הגורל הניחתות בנו חייבים אנו ברכת הגומל.

שוב ושוב הנני חוזר אל הנושא, המעסיק את ליבי ואת מחשבתי יותר מכל הדברים הנותנים לי ענין לענות בו: האם יש ידיד נפש או אין? האם ידיד נאמן הוא דבר שבמציאות או לא היה ולא נברא אלא משל היה?

רבות מחשבות בלב איש, ולעיתים אינן נותנות לו מנוח. נזכיר את האחת הראשית שבהן: מציאות האל. היתוש האלוהי מנקר בנו תמיד ללא הפוגה. אבל הרעיון האלוהי אולי אינו גורם לנו מצוקה ללא נשוא. כל שכן שאינו עשוי להביאנו עד דכא, כמו בעיית קיומו של הידיד. אלוהים לא ניתן לתפישתנו. אשר לא ניתן, הרי לא ניתן. הננו לעיתים מסיחים את דעתנו מן העצם העליון, שוכחים אותו, מעלימים את השכל והלב ממנו. לא זו אף זו, לכאורה אפשר להניח את הדעת גם באלוהים בחינת משל. את הרעיון האלוהי הרה והגה חלקנו ממעל, אבל האנושי שבנו יכול אולי לבוא על סיפוקו לעידן ולעידנים באמונה על תנאי שיש אלוהים או בתיקו. הרעיון האלוהי הוא כל כך עצום עד שאפילו תיקו ממנו זורע בליבנו חג, והוא כל כך נשגב עד שעצם הרעיון בלי הכיסוי שלו הוא הוכחה לישנותו. שכן אילולא היה אל במציאות, מניין היה יכול לצמוח הרעיון על אודותיו במוח האנוש. מה שאין כן הריע הנאמן, ידיד־נפש שהוא אדם בצלמנו, לו אין די במשל. הוא, אם איננו במציאות הממשית אין טעם לחיינו ועיתים אין כמעט אפשרות לחיות.

שוב ושוב הנני חוזר אל נושא הידיד, מתוך אמונה שלימה שבלב, שהוא חי וקיים. כדאי הוא ואפילו צריך לחפור אותו ממטמונים ולערוך גלות בשביל למוצאו, לכתת את רגלינו עד קצווי תבל בשביל לתופשו בכנפי האדרת שלו. קול קורא אלי מעומקא דליבא: הוא ישנו גם אם המקרים עמדו בינו וביני והפריעו בינינו. יכול שאתמול צלצל בפעמון ביתי, ואני מפאת עצלותי או אדישותי לא פתחתי לפניו את דלתי. יכול שהיום עבר ליד חלוני ואני לא ראיתיו. אבל הוא ישנו. ישנו לא בחלום ולא בחזון אלא בעין, בבשר ובדם. אין להעלות על הדעת שאנו חיים בעולם בלי ידיד נפש, בלי ריע כאח, בלי אחד בצלמנו, שאף על פי שאין הוא עצמנו ובשרנו, הוא רוחנו ונפשנו. הוא, אשר כל שאיר־בשר לא ידמה ולא ישווה לו.

הוא טוב לנו מכל שאיר־בשר וקרוב משפחה. את האב והאם, את האח והאחות, לא אנו קנינו לנו. הידיד בלבד הוא הנפש אשר עשינו לנו. אב מרחם על בנו – כלום רבותה היא. זה הבשר מרחם על הבשר אשר ממעיו יצא. לב האם חומל על ילדיה – על עצמה היא חומלת. אח אוהב אח ונפש אחות דבוקה באחותה— גם זו לטובה. אולם פלא־פלאים הוא, כי איש אשר לא קרובנו הוא בבשר ליבו יהמה לנו, בצרתנו לו צר ובשמחתנו לו שמחה; בעשותנו חייל ליבו ירהב ובעת כשלוננו מעיו יתחתכו בקרבו; על כל הצלחותינו הוא ירכב ובמפלותינו ליבו יבך בקרבו. רק את הדמעה אשר תוכה רמיה ומזימה, למלט מעל עצמו משא־לב, לא ינדב לנו. ותהי להיפך, כי עיניו זוהרות לקראתנו בתקווה לאחרית הטובה, הוא הנושא עימנו בכל המצוקות שברוחנו ובענות מחשבתנו.

כן, הידיד ישנו ועינו צופיה עלינו לטובה, גם אם אין אנו רואים אותו בעין ורק בחזוננו נקדם את פניו. הרי לא יתכן שהוא איננו חי וקיים. אי־אפשר כלל להשלים עם הרעיון כי אדם מתהלך ערירי בעולם, ללא לב האוהב אותו וללא מוח המבין לרוחו. בורא העולם אינו עושה שום דבר בפרט אלא בזוג ובצמד. הוא עושה דבר וכשנגדו, המשקף אותו. ברא ימים ונחלים לשקף בהם את כל גרמי היבשת, עצים ואבנים, דשאים ורמשים וכל החי למינהו. כל יש ונוגה־נגדו. הידיד הוא נוגה־נגדי. הוא העין הרואה, הלב המבין והרוח השוחרת אותי. בלעדיו אני עזוב ומוזנח, אין דורש לי. ליבו ערום לנגדי וליבי – לנגדו. כשאני מטייל בגן עדן, גן השעשועים של המחשבות, הוא מטייל עמי. הרי אין טיול אלא בשניים, וכשאני יורד לגיהנום־הספיקות הוא מתלווה אלי, כי האחד היוצא לסייר את הגיהנום עלול ליפול לתוך שאול תחתיה. אין חיים בלי בן־לווייה.

אכן, בן־לווייה נאמן הוא תמצית חזוננו; מיטב כיסופינו לו. הריע הוא ראוי לנו, בתנאי שהוא ראי צח וזך, ללא כל רבב על פני חלקתו, נקי מכל מזימה ופניה. שני הידידים מאומה לא יבקשו איש מרעהו לנפשם ואם יתנו זה לזה דבר יעשו זאת בצנעה ובבושת־פנים. איש לא יסיג את גבול רעהו, אם כי נפרצו כל הגבולות ביניהם. איש לא יהרוס לרשות היחיד של חברו, אם כי העירוב נעוץ בשבת־נפשם מאז ומקדם.

הידיד אשר יאהב בלב ונפש ישרוף בהבל חום אהבתו את כל הסיגים שבנפש רעהו. לא יראה בו אוון, ואם יראה יסלח; לא יתבונן כלל בחולשותיו, ואם יתבונן יתן בהן את עינו הטובה עד כי הן עצמן יהיו לנקודות־חן, אף אם יהיו בו חטאים כשנים, כשלג ילבינו. הם לא יהיו בו כלל, כי בשמש הידידות הנפשות תפרחנה כתמר, יתרחצו וייזכו.

זאת תורת הידידות, כי היא כסם מרפא לרוב נגעים ופגעים. בבוראה תתקדשנה ותיטהרנה הנפשות, ובאומרם איש אל רעהו: “חזק ידידי, אל תרפה רוחך”, רוח גבורה תבוא אל קירבם ובמקום גבורה שם נהרה. הידיד אך יקרא לך, וכבר היתה עליך רוח אחרת, רוח חדווה ובטחון. ויען כי יאמר בפיו אליך או כי עיניו יהיו לו לפה אשר יאמר כי הינך טוב, תהיה באמת טוב.

כאייל תערוג על אפיקי מים, כן תערוג נפשי אליו. אדמהו אכנהו אם גם טרם ידעתיו. בצפייתי אצפה כי יופיע ויבטא את שמי בארשת תום ואהבה הנושאת אלי בשורה מהקדומים; זה רעי ואנווהו. הוא הקדמון אשר עימי ובי, המישנה למלך האני או אני הנני המישנה למלך שלו, בו אבטח ולא אפחד. אותו אביא בסודי גם כאשר לא אמתיק עמו כל סוד. לפניו אוציא את כל רוחי גם בשבת שנינו יחד, מבלי להוציא הגה מן הפה. דומם נשב יחדיו ונתעלס בדומיה. ריע כאח ולא אח הוא לי. הוא הקרוב לי מכל, יען כי מרחק הרוממות מפריד בינינו. הוא אני השני שלי ויותר מאשר אני, יען מודע הוא לי פחות מאשר אני וליבי אינו גס בו כאשר בי, הוא אינו קנייני כאשר אני לי. אם אין אני כזה לי מי לי.

הידיד האלמוני בוא נא והופע אלי, או לא, שובה, שובה אלי, באשר נגלית אלי מאז ומשכבר. איש חמודות כן חזיתיך בחזיון דמיוני: לא איש יום ביומו כי אם יקר־אדם. יד הזמן בך לא נשתלחה, כי אם שיבתך בחיק הזמן, הינה כירח תגיח מתחת לחביון ענני הימים ומעבר להם. מיודעי האלמוני, ימים ושנים אצפה לך, לך, החמוד, טוב־רואי. משחר ילדותי ועד צוהרי ימי ועד ערוב ימי חכיתי לבואך– ואתה לא באת. אך נואש לא אומר, אחת רק אתה הינך בחיר־ליבי ובך כל חיי־רוחי. על עוד אהיה בחיים ועד אחרון רגעי אצפה לך. אם לא הופעת אלי במיטב ימי, בהיות כוחי במותני ורוחי רעננה בקרבי, אולי יתחולל הפלא ותבוא ככלות כוחי בעת רוחי תעזבני ובידך הענוגה, הרכה, תעצום את עיני ותלווני אל קברי. כן, אתה תבוא לעת קץ. לא יתכן שלא תבוא לפוקדני ולו באחרון רגעי, הינך מעוזי ותקוותי. לא ייכונו חיי אדם בלי התקווה לריע כאח, בלי הצפיה לבן־לוויה. אם ללוותני לבית מועד לכל חי. ואף אם בוא לא תבוא גם באחרון יומי, הריני מעלה עלי כאילו הופעת ובאת אלי מאז ומשכבר.

לך כי לך אף לך ואך לך צפיתי כל ימי ומרחוק־מרחוק אצלתי לך האלמוני מנשיקות־פי. ריח הבושם ממך ספגתי אל קרבי. לי אתה היית תמיד ושלי. אנא, רחימאי, בוא, בוא ושובה אלי. גם לעת הזאת, כאשר כבר מתי לעולם. כי אני לך ואתה חי לי. כאשר תבוא אלי תהיה לי איש־בשורה, כי יש עדנה גם בבליה וכי כל זמן שהנשמה בקרבנו לא נבצר ממנו לחדש את נעורינו מקדם.

אנא, אורי ומאורי, בוא ושובה אלי. קראני נא בשמי ותחייני. ואם גם לא אוכל להמתיק עימך סוד כבימים מקדם, באשר לא עוד מתק בי, כי החיים המרו לי, אשבע למצער מאור־פניך אחרי שכל חיי היית ניסי ומנוס לי. הן מתקו לי חיי רק בצפייתי לך. מאתך באו ריחות גן העדן באפי. כרם יש לידידי הנעלם בקרן בן שמן וכרמו שלו הוא גם כרמי שלי, אותו נטרתי, מיין־ענביו שתיתי בחלומי ובהקיצי. שיכור הנני מעט קט, גם כעת בערוב ימי, מדי אהגה בך. אני אמות, אבל חלומי־חזיוני בך יהיה קיים. לא החיים הם חלום. החלומות הם החיים. לא אני בבשר ודם הוא אני עצמי, אלא אני המישנה, אשר הדמיון הוא מכורתו.

אמן אני אומר: אני לידידי וחלומותי הם שלו. אוי לאומר הידיד להד“ם. ואם כך, להד”ם הוא כל האדם, להד“ם הוא גם העולם, תיבת אלוהים. כי אל התיבה יבואו הכל בשניים. אין אחד לבד, ככתוב בשמות כ”ו כ"ד בעשיית המשכן: “ויהי תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו”.

התהפכתי על משכבי בלילה תפוש־רעיונות ואחוז־דמיונות וכל כך נחלשה עלי דעתי ששוב לא ידעתי אם ער אני או ישן. מן הסתם הייתי בגדר נים ולא נים. נתייסרתי עד שחשתי בצדעי־מצחי והתחלתי להקשיב לליבי הדופק. נפחדתי ועצמתי את עיני בחזקה. משל כשהעיניים מתעצמות אין האוזניים מסוגלות לשמוע דפיק־דפיק שבלב. סוף־סוף נרדמתי וחלמתי שאני מת ולא חי.

אף על פי כן ירדתי ממיטתי ויצאתי החוצה ושוטטתי זמן קצר למדי ברחובות אם כי ידעתי בליבי, שאני מתהלך זה זמן רב ונכנסתי לאולם גדול רחב־ידיים, שתקרתו גבוהה עד למאד. אולם ככל שהוספתי לצעוד בתוכו כן נצטמצם והלך ברחבותו והן בשיעור־קומתו ושמעתי קול קורא: נתפסת! וכעת אתה במלכודת. אך מכיוון שלא ראיתי לפני כל דמות, קמתי וברחתי כל עוד רוחי בי. ושוב ראיתי לפני חוץ. אבל המקום לא היה מוכר לי מתמול שלשום. כאילו מימי לא הייתי שם, השמיים היו אותם השמיים והם זרועים כוכבים לרוב ורק הירח נשתנתה צורתו לחכלילי. היו אילנות ודשאים לרוב ולא שום סימן של יישוב. הציפורים שרו כמו כינורות מנגנים.

הלכתי לקול השירות והזמירות עד שנכנסתי לבית ריק ובו חדרים לרוב, חדר לפנים מחדר, באחרון אדם ישן. נתתי עליו בקולי להקיצו משנתו ולא ניעור. כפפתי עצמי אליו להאזין לנשימתו ולא היה כל קול. הקשבתי לפעימות ליבו ולא דפק, הבינותי שאינו חי אלא מת. ראיתי שקווי פניו דומים לשלי. נצנץ בי רעיון, שאולי אני הוא השוכב כאן בלא רוח־חיים ומסתכל בפני עצמי. ולא קשה היה לי כלל. הרי זכור לי שהנני בר־מינן.

לא ידעתי אם רגעים או שעות לרוב ואולי גם ימים הרבה עברו עלי כאן – כלום המתים מרגישים בהילוך הזמן? – שמעתי צעדים המתקרבים ובאים וחיש מהר הופיע לעיני בר־נש מתגבה ומתנמך חליפות, רזה מאד, שהשמין לפתע.

שאלתי אותו: מי אתה בן אדם?

השיב: אני זה שהייתי מת ועתה קמתי מעם המתים.

נוראות נפלאתי ושאלתיו: כלום יש בר מינן שהוא חי?

ענה ואמר לי: כלום יש גבוה שהוא נמוך ורזה שהוא שמן? לאחר כך העמיד כנגדי פנים תמהות ועיניים חכליליות כמו הירח החכלילי ואמר בקול נלבב ונרגש: דע לך שאין כבר מתים, פסו כל המתים. אין אדם מת אלא אם רצונו בכך. אף אין מת לצמיתות אלא למועד קצר, כדרך שאדם מפליג לשעה קצרה לתוך שינה.

נהממתי לשמוע ואף נבהלתי מאד. הרהרתי בליבי: היתכן כדבר הזה, שאין מתים עוד לצמיתות. אין מתים? אבל חיים חיים, חיים עד בלי די? פתאום הרגשתי טעם חלשות ובחילה כזו, התוקפת אותי בשעה שצומח במוחי רעיון שיש בו משום טירוף. כמעט שהתעלפתי מהרגשת הגועל, הוא גועל האדם מעצמו, הקשה שבכל הגועלים.

שירת־ציפורים עליזה עלתה באוזני, לא שמעתי מימי דוגמתה לנועם ושבה אלי נפשי. כיוון שהתאוששה רוחי בי, שבתי וראיתי את האדם הרזה־שמן וגבוה־נמוך שנעלם תחילה לשהות קלה מעיני.

שאלתי אותו: אם אתה איש חי למה אי אתה מחייך?

השיב: רבים הם בקרב האנשים החיים שאין רואים בפניהם אף סימן של חיוך. אולם אני מחייך ואף צוחק הרבה. ובדברו געה בצחוק אדיר חמוץ וממולח, שזרע בי שוב אותו גועל, שערער את כל מוסדות ישותי.

שאלתיו: מה הצחוק הלזה?

ענה ואמר: צוחק אני על שאת צחוקי אתה שומע ואינך מקשיב לזימרת הציפורים הנעלסה שהקימה אותי מעם המתים.

שאלתי: כלום זימרת־ציפורים עשויה להחיות מתים?

אמר: הציפורים לשם מה הן שרות? לרגע שקע בעיון מחשבה ואמר: אבל דע לך שאין הציפורים משיבות לתחיה רק את המתים האלה, שלא מתו כל עיקר.

לא הבנתי לפשר־שיחו ומגודל התדהמה ניטל ממני הדיבור. פני איש־שיחי לבשו ארשת חמלה רבה, נתן בי עין רחימאית, פתח ואמר:

— רואה אני, שהינך אחר, משיירי הדורות הראשונים העוברים ובטלים. נגמלת מהאמונה הטפלה שהיתה תקועה בלבבות, כי סוף כל אדם למות וכי החיים והמוות צוררים זה לזה. אולם הינה חדשה התחוללה בעולם. שחט השוחט את מלאך המוות ואין האנשים מתים עוד על כורחם, אלא לרצונם, ואין איש מת לעולם ועד, אלא יוצא לו מן העולם הזה למועד קצר או ממושך כפי משאלתו. הברירה ביד כל אחד לחזור להיוולד פעמים אין ספורות ככל אשר יעלה הרצון לפניו ובכל זמן הנרצה לו. אף עשוי איש להיות חי ומת לסירוגין או חי ומת בבת־אחת. בנת?

סתומים וחתומים היו הדברים בעיני, לשמעם פלצות אחזתני, אמרתי כמעט ביבבה:

— איני מבין לשכל מליך. פליאה המה בעיני.

— וירח אדום כדם אינו דבר של פליאה? ענני ושוב פרץ בצחוק האדיר שעורר בי חלחלה עזה. תמה הייתי אם אין זה ליצן המשטה בי או אם אין זה אותו אלמוני שקרא, כפי שזכור לי, נתפסת. לפתע פניו האדימו והתעגלו כעין הירח האדום וקולו רעם בזעם:

— כך דרכם של קטני אמונה שחושדים באחרים. אומר אני לך, שאיני לץ ומוקיון וששמעת קול הקריאה שנתפסת. מפיך יצא הקול הזה, לפי ששונא אתה לעצמך והכל נראים בעיניך כמתים. ואני אומר לך — וקולו טרטר כשקשוק שיירה של עגלות הנוהרת על תילי חצץ– שאין מתים. אין מתים גמורים בעולם, אלא יש חלקיים. והמתים הולכים לעולמם לא על ידי כדור ורעל או מתוך כל חולי, אלא בכוח הרצון. אדם רוצה למות והוא מת. אדם אומר לחברו בקול גדול וחזק, דינך למות והוא מת. כך עשית לי שרצחת אותי בצו רצונך. אולם אני קמתי על ידי שירת הציפורים ולאחר כך תפסתי את הרוצח שלי. זוכר אתה כשנכנסת לאולם הרחב־הצר הזה.

לעיני נגלה האולם הרחב המיצר והולך, וקול לחש לי לתוך אוזני: רוצח! פתחתי בדברי תחנונים ואמרתי: לא רוצח אני. מימי לא תקעתי סכין בגב איש ולא קלעתי כדור, לא באתי בדמים ולא אני צבעתי את הירח בדם הנשפך.

הוא פרץ בצחוק שהתנפץ לכמה וכמה הדים ואמר בחיוך מלבב: אתה לא רצחת, הינהו הרוצח. והוא הורה באצבעו על איש קומה בלתי רגיל, שהגיח מירכתי האולם. הצצתי בו וראיתי שהוא אני־ולא־אני. דומה לי בארשת פניו במראה עיניו, אבל אינו דומה לי במיבנהו ובתוארו.

ענה ואמר: ואם לא אתה, אבל הוא אתה.

שאלתי: היתכן? כלום יש אני ולא אני בגוף אחד?

ענה בזעם עצור: בר־נש, שואל אתה יותר מדאי¹. לא לכל השאלות יש תשובות. ולמה אתה שואל אותי? שאל את עצמך. שאל את העצים המלבלבים לעיניך. שאל את הציפורים המנעימות זמירות באוזניך. שאל כל בר־מינן חי ויגדך שאין מתים. מתים רק אלה האומרים שיש מתים.

הוא נתארך בתבנית סכין ארוכה־ארוכה ובתבנית חנית זקופה כלפי מעלה ולבש אדרת אדומה מרובת־קפלים ודיבר בקול רב־חריצים כשיני המשור:

— בן אדם, שמע, אוזניים לך. דע, אין מלאך המוות, לא היה ולא נברא מלאך המוות. לא מלאך המוות ממית, אלא בני אדם ממיתים זה את זה בהבל פיהם או במשאלה שבלב. לפי שאיש מבקש את מותו של רעהו לכן מתים. דור קובר דור והבנים מובילים לקבורות את הוריהם, איש באשתו ואשה בבעלה שולחים את קרני המוות. כל אחד רוצח במחשבתו, נושא בחובו את רעיון המוות. לכן הם מתים ועד שלא יכלה המוות מקרב לב האדם לא יבולע המות לנצח.

הוא נשתתק ועמד מולי שעה קלה גבוה־נמוך, שמן־רזה אדמדם־בהיר, הזדקף כלפי מעלה ונעשה גבוה־גבוה עד שמבטי לא יכלו להשיג את ראשו. לאחר כך שמעתי טפיחות־כנפיים והוא נעלם מתחום ראייתי.

הקיצותי בצמרמורת, טבול בזיעה קרה. לקול שירת־ציפורים נעלסה, שבקעה מעבר לחלוני. במוחי המדומדם והמהומם שוטט רעיון שזה היה לי גילוי של מלאך המוות.

הלל ושמאי מי מהם עדיף? ומי מהם חביב עלי יותר? אילו אני נשאל הייתי תוהה ונבוך בתשובה. כאותו ילד שאינו יודע להשיב את מי הוא אוהב יותר, את אבא או את אמא. אף אני מחבב יותר ומעדיף יותר את שניהם.

שמאי קפדן ומחמיר, הלל סלחן ומיקל. שמאי מסמל את חומר הדין, הלל את מידת החסד הממתיקה את הדינים; שמאי את היסוד שבגבורה במלחמה ברע, והלל גורס כי בטוב האדם נידון. שמאי הוא בחינת אבא, הלל בחינת אמא. שניהם אנשי מידות, אוהבים, ברורי ומקובלים עלי.

הילד בגידולו זקוק לאהבת־אם ולמוסר־אב במידה שווה. הוא משגשג תחת קרני חומה של האם, אבל מתחזק ומתחשל על ידי דברי־כיבושין של האב, כמטבע זו שמכניסים אותה לאור ולצונן, בזה אחר זה, והיא מתקשית. אילו רק חמה של אם קופחת על ראשו, עלול אופיו לבוא לידי רכרוכית, תש כוחו ולא יוכל לעמוד בפגעי החיים ובמאבקיהם. אילו רק פניו החמורות של אבא מהלכות לפניו, נשקפת לו סכנת התאבנות והיטרשות. נמצא, אין אבא ואמא משמשים בחינוכו של הילד שני כתובים המכחישים זה את זה, אלא המסייעים זה לזה באוויר ממוזג, המתאים לגידול שתילים.

דברי הלל ושמאי, אלו ואלו דברי אלהים חיים. שמאי הקפדן והלל והוותרן, שניהם עטרת מחנכים ומורים לעם הולמתם. אין העולם יכול להתקיים על מידת הדין בלבד. האהבה כשנאה מקלקלת את השורה. עיתים צריך להתאכזר לאחרים ולעצמו. עיתים אף מצווה לשנוא את הרשע, להילחם עד חורמה בזד מעוול, לקנא קנאת האמת ולפעול בעוז ובמרץ כנגד הפוסעים על ראשי העם. אבל אם נעמיד הכל על מידת הדין מבלי לוותר על קוצו של יוד והפכים הקטנים והמשהויים יהיו שקולים בעינינו כדברים העומדים ברומו של העולם, נבוא לידי חורבן העולם. מאידך גיסא, אם רבים יהיו כהלל, תינתן הארץ ביד הרשעים, שכן צופה רשע לצדיק, מוחו מלא נכלים, לבו בוער יצרים רעים ואין לו בעולמו אלא התאווה להרשיע.

העולם נתון בכל שעה במשקולת וכשבא הלל ומכריע את כף המאזניים יתירה על המידה לצד החסד, הדינים משתבשים וניזוקים, עומד הדור כולו ומצפה לשמאי שיופיע ויביא שוב לידי עיון כפות המאזניים. אותה הצפיה שורה להלל בעולם, שמידת הדין מושלת בו בכיפה. מהלל ומשמאי כאחד תיבנה ותכונן מידת הצדק והיושר. אשרי הדור שהלל ושמאי שרויים בו, כל אחד מהם פועל בתחומו, כפי טבעו ומזגו, והסאה אינה מגודשת ואינה מחוקה.

עד כאן בימים כתיקונם, שהמידות מזוגות בשיעוריהן, ואף הרוחות והשכלים מעויינים ומאוזנים ואין נציגי שתי המידות מסיגים איש את גבול חברו. אולם יש תקופות של בלבול המידות והסגת הגבולות אף בתחומי המושכלות וההרגשות. יש דור שהלל עושה מעשי שמאי ושמאי פועל בתחומו של הלל ועושה בו כבתוך שלו. אותה שעה באה מהומה לעולם וכל המידות, הן הרכות והן הקשות, יוצאות לתרבות רעה.

אין שום מידה, בין של דין ובין של חסד, עלולה להיות הרסנית כל זמן שהיא מעורה במזג בעליה. שום כוח טבעי אינו חורג הרחק מן הגבול הגדור לו על פני עצם טבעו. אבל כוח שתול באדם, שמקור־היותו אינו נתון בו בדרך הטבע, היזקו ודאי. שמאי הפועל כשמאי והלל הפועל כהלל, חזקה שכל אחד מהם מחונן בחוש להעמיד גבולות למזגו, בבחינת עד כאן תבוא ולא תוסיף, שאם לאו עלול אתה להקדיח את תבשילך.

שמאי שיצא מחוץ לאיצטגנינותו ושתל בתוכו את מידת האהבה והוותרנות וקיבל על עצמו במחשבה תחילה לדון את כל אדם, אפילו הוא רשע גמור, לכף זכות, וכנגדו הלל, אשר קיבל על עצמו את תורת הקנאות ושתל בתוכו את כף החובה. כל מידה שתולה, בין רכה ובין קשה, סורה רע. שמאי רך והלל קשה במחשבה תחילה, כיוון שיצאו מעבר למידתם מאבדים את חוש המציאות, ששימש להם מנחה ובלם לכל אחד. דור שהלל ושמאי מתחלפים בתפקידיהם, הוא דור שכל מושכלותיו ורגשיו זרועים כלאיים. אין נחת ואין אמת, אין צדק ואין משפט, בדור עשוי שעטנז.

תופעה מעציבה זו התחוללה כשנשתלה דת האהבה בלבבות קשוחים ומגודלי־פרע. דורות התנהלו לא במידתם ופעלו שלא כדרכם. זו היתה בכיה לדורות.

רבים צווחו על התאוות והיצרים הרעים, המכלים את כוחו של האדם וטורדים את השטופים בהם מן העולם, ולא מצאנו כל סייג ואזהרה כנגד המטרות שאף הן פגומות בטעם החיים לפי תומם, וכל הלהוטים אחריהן נטרדים מעולמם הפנימי וגולים לעולם התוהו.

חיים בנויים על אדני המגמות דרוכים על עיקרם לקראת הישגים וכיבושים. יצא יום, יצאה שעה, ולא הוספת בהם נידבך כל שהוא אל חומת הביצורים האישיים שלך, הנך מוחזק בעיניך שהוצאת אותם לבטלה, וזהו זמן שכולו הפסד. חיינו נהפכו למשרד עסקים, שפעמים הוא מכניס ועתים אינו מכניס כלום. האחרונות הן עתים ריקות, דפים חלקים בלוח, מועדים עלובים ומביישים.

הרי זה כאילו באמת ניטל מבני אדם כושר החיים לפי תומם ואינם קיימים אלא לשם פועל יוצא, להשגת איזו תכלית. משל אתה אומר שאין רשות לנשום אלא על מנת להגיע לידי איזה מחוז־חפץ ולא משום חפץ החיים בלבד. החיים לא לעצמם הם עיקר, כי אם העשיה בהם, כך וכך מטרות המושגות בהם, כך וכך יוזמות המתגשמות בהם. נשמת החיים היא התכליתיות.

המגמות כבסיס לחיים וצידוקם העיקרי פסולות הן. כל המטרות ובכללן גם המטרות הנאצלות. החיים לשם ייחוד דברים מעמידים את הדברים ממעל להם. ואינו כן. הם עילה לעצמם ותכלית. הם המסד והם הטפחות והם הערך הנעלה והנאצל. אין למעלה מהם. לפיכך אף המטרות התרומיות מחווירות כנגדם. קל וחומר סתם מטרות מעשיות. ואילו רוב הבריות רואים אף במטרות פחותות גופי חיים ונימוק לקיומם.

צא וראה: סתם אדם כשהוא מקיץ משנתו בשחרית, מה הרהור ראשון מנצנץ בדעתו? אין הוא אומר לעצמו יומא טבא, אלא מיד הוא שואל לסדר יומו: מה מלאכה יעשה היום, כמה פגישות מזומנות לו, כמה יוזמות עומדות מצפות לו, בכמה קשרי שיחות למשא־ומתן יהיה נתון היום, כמה שעות שוחקות וכמה שעות אפורות תהיינה לו? יש לו סיכוי של זימון למסיבה נעימה או כל בילוי טוב, כגון, לראות הצגה בתיאטרון, סרט בקולנוע או לבלות במסיבה עליזה, הרי מובטח לו יום של חיים טובים, חיים הראויים לשמם ומעצם הבוקר יורדת עליו השכינה של קורת רוח. אבל אם יום ריק מחמודות צפוי לו, הוא כל היום מתהלך משמים ואבל ומרגיש את עצמו כאבר מדולדל.

עצם חלוקת הזמן לנעים ולבלתי נעים, למענין ולמשעמם, לזמן חי ורב פעלים או תענוגות ולזמן מת, ריק על שום שאין בו מעשים ובילויים, הוא חטא לערך החיים, סילוף עניינם והדלחת מימיהם הזכים. לחיים אין יעודים, לא תפקידים ולא מגמות, וממילא גם לא מטרות. מלכתחילה הם חיים בלבד, לשמם. בדיעבד, אשרי האיש שעלה בידו להוציא בחייו אילו דברים מן הכוח אל הפועל ושנפלו בחלקו כמה מעשים טובים. ומה גם מעשים שיש בהם מברכת היצירה. אבל שום מעשה לא בא כדי ליתן טעם לחיים. החיים טעמם בם ואינם זקוקים לטעם ולנימוק. להיפך, המעשים עולים יפים ומתוקנים רק בידי האדם שאינו תוהה על טעם חייו, אלא מרגיש הוא את טעמם ומתיקותם בעצמותיו, אוהב אותם בכל נפשו ואינו שואל עליהם כל שאלות.

אדם שהזמן הריק והמשעמם מורגש לו כחורים במסכת־חייו, שצריך לעבור עליו היאך שהוא, לשטות ולעבור, כדרך שפוסחים ועוברים על פלגי מים דלוחים, הוא נרדף תמיד. הוא חי בבריחות. הוא בורח מן השעות הריקות אל המלאות, אולם סופו שהפרות הרזות בולעות את השמנות. שום שעה אינה שמנה למדי, כדי להפיג את השעמום של זה הבורח מנפשו, משום שהוא משתעמם בעצמו. הזמן המשעמם שצריך לברוח מפניו, ידביקהו בכל מקום שיברח לשם. אין מנוס לאדם מפני עצמו. זמן־חייו הוא עצמו. הבורח מפני השעות המשעממות אין לו נחת בשום שעה, שכל שעה יכול שתהא משעממת על פי דרכה, אם אין האדם קשור בה גופה בלב ונפש.

גם השעות הטובות והנעימות, רבות התוכן ורבות התענוגים, עשויות להיהפך למיטרד, כשהן משתהות יותר מדאי. תענוג מתמהמה לצאת אינו תענוג, כשם שתענוג מתמהמה לבוא, שוב איננו אורח רצוי. נמצא, ההרגל ללכת בקרי עם הזמן נחות הדרגה, להצר את צעדו ולגרשו מעל עצמו כזבוב טורדן, לדחוק אותו — עשוי להביא את האדם להזעים את פניו גם לחגים למועדים ולדחוק אותם, לחיות את כל ימי חייו מתוך דחיקות ודחיות.

למעשה, כל זמני־חיינו נתונים לנו בדחיקות ובבריחות. נתקיים בנו הכתוב בתוכחה. בבוקר נאמר מי יתן ערב ובערב נאמר מי יתן בוקר, בחול נאמר מתי יגיד יום־שבתון ובשבת נחכה משעמום בכיליון־עיניים לששת ימי המעשה ולמהומת החולין, בה אנו לפחות איננו משתעממים במידה שהננו בהולים לרדוף אחרי המטרות ובמידה שאין לנו זמן פנוי. אין פחד לבן־זמננו כפחד מפני הפנאי ואין לו שמחה אלא בהרגשה שבילה כך וכך שעות, כלומר שהרג אותן. האושר הוא רק בשכחת הזמן, כאילו הזמן אויבנו בנפש הוא ולא עצם נפשנו. הפרחנו את הנשמה מזמן־חיינו ואין הליכות עולם שלנו אלא הליכות ללוויות. אנו מלווים את ימינו לבית מועד לכל חי, מגרשים אותן במקלות־חובלים ובכל מיני רעשים, אף בתופים ובכינורות, להחריש בקול־המונם את צרצר השעמום.

הרגשת השעמום היא חטא וגם עונש. על שום שאדם פיתח בתוכו פחד מפני השעמום השעמום מכה אותו. הוא הבא על הזמן להורגו, הזמן משכים וקם עליו להורגו. נמצא האדם ניצוד ברשת שטמן לעצמו. ולא עוד אלא שהוא נאחז בסבך של סתירות שאין ממנו מוצא. לא זו בלבד שהוא חי בשעמום, אלא גם בשקר, הנעוץ ביסוד הרגשת הזמן. מצד אחד הוא נאנח ובוכה על איבוד ימיו ומצד שני הוא להוט לאבד אותם בידיים ושמח על כל שעה ורגע שהוא נפטר מהם. יוצא כך שהוא חי מתוך איבוד לדעת. משול זמן החיים שהוא מוריד אותו לטמיון לעצם החיים. לא נוח לו מיומו ומבקש להחליפו באחר. מורגל בפיו: יהיה גרוע מזה, ובלבד שיהיה אחר.

כיוון שמסרנו את עצמנו בידי מולך המטרות, שוב אין אנו מעיזים, ואולי שוב אין אנו מסוגלים לחיות את השעה הזאת, את העכשיו, למען עצמם. הננו מתגלגלים ואיננו פוסקים במדרון המטרות והחיים המסתאבים והולכים עלינו. הננו משיבים את נפשנו בטיפות של חלשות, המכונות בילויים, ובכל מיני סמי־שכחה. ואפילו על כל מחזה אין האדם מסוגל להתענג ביחידות, אלא בהמון, בתוך הצפיפות, המשמשת לו מחזה בתוך מחזה. כדרך שסח הרמב"ם, שאילו ניתנה הרשות לאדם לעלות לרקיע ולחזות שם במחזות שדי לא היה רווה נחת מהם, אלא אם כן היה בטוח שתינתן לו היכולת לרדת לדרי־מטה ולספר להם על כל מה שראה בעיניו. זאת תורת הבחינה העסקית וההישגית, המשתרבבת לתוך כל חזות ההווייה. גם מן העליה לרקיע לא תשבע הנפש, אלא אם כן סיפוק של משא־ומתן בצידה.

המטרות הן השרשראות, הכובלות את חיי הנפש שלנו ואת גידולנו האישי. כל ימינו הם הכנות לקראת מטרות. הנעורים הם מטרת הילד. הבגרות היא מטרת הנעורים וגיל העמידה מטרת הבגרות. באופן כזה הזיקנה נמצאת נחותת־דרגה, שאין היא משמשת מכינה לכלום, להוציא המוות. כל אנו באים על עונשנו בכל גיל, שאין אנו יודעים לחיות יום ושעה מתוך תוכם ולעצמם. אנו שוהים כל יום בפרוזדור החיים ואיננו נכנסים לטרקלין. הננו, כביכול, כותבים רק את ההקדמה ללא עצם החיבור.

מטעם זה בני אדם רבים יוצאים מן החיים ללא רגש סיפוק, מדמים הם שהחמיצו איזה ענין חשוב, מתייסרים כל ימיהם בהרהורי־אשמה שלא מילאו את השליחות שכביכול הוטלה עליהם, כאילו יש לחיים איזו משימה אחרת לבד ממשימתם. זה רגש האשמה של העצלן, שאינו יכול להיחלץ מעצלותו, וכל יום ויום מייסרים אותו כליותיו על שלא הגשים את סדר יומו. אדם נמצא כל ימיו בעל חוב לעצמו ומת כפושט־רגל. הוא מבלה את רוב ימי חייו ללא חמדה ומת ללא כבוד לנפשו. לאמיתו של דבר, אין הוא יודע מה חובו ויפרענו. ברדיפה אחרי המטרות אין לו כל מטרה לפניו חוץ מעצם הרדיפה אחריהן.

כל כך נשתבשנו בנפתולי המטרות, שאיננו משערים לנו חיים בלעדיהן. אבל העדר השערה אינו ראיה. רבים אינם משערים את החיים בלי קלפים, בלי יין או סמים משכרים ומשחקי פיס ותחרויות למיניהן. רבים סבורים שאין טעם לחיים בלי אדנות, שאין הוד בלי גבורה בדו־קרבות ואין תפארת אלא במלחמות. יש מדמים ששאור החיים הוא בהשגת תוארי כבוד, פרסיים ועיטורים. כל כולם שאין מגיעים לשיא של חדות חיים אלא על ידי השגת שיאים בכיבושים.

גורו לכם מפני המטרות. הן שהפכו את האדם לזבוב, ולא בן־יומו אלא בן־מחרו, המפרפר בקורי העכביש של היעודים והתפקידים. המטרות אינן משמשות סומכות לחיים אלא מבשלות. לא רגליים אלא קרביים.

אבל בלי מטרות במה נחיה? על כך אני משיב: נחיה ונראה. אדרבה, ננסה להציג לנו מטרה של אי־מטרה. אולי יהיו חיינו רעננים, דשנים ונוחים יותר. נעשה את המאמץ להשליך את אלילי המטרות אחרי גיוונו. נחליט, שהחיים שלא על מנת אף הם מותרים הם. זכאי אדם לחיות גם בחינם לגמרי.

ואשר ליישובו של עולם, אין כל חשש, שמא מתוך פורקן עול המטרות יבוא לפרוק מעליו עול דרך ארץ ועול העבודה. האדם עובד חרוץ ושקדן מטבעו. הוא אוהב עבודה, כדרך שהוא אוהב חיים. אבל כשהננו כורכים יחד חיים ועבודה כצידוקם היחידי הוא בועט בחיים וגם העבודה נהפכת אצלו לקללה.

מסתבר שהאדם טבועה בו רתיעה מראיית עצמו בגודלו הטבעי ובמעלתו כמות שהיא. מששת ימי בריאתו נטה להשקיף על עצמו באספקלריה מוגדלת או מוקטנת מדאי. או בר־אלהן או שד משחת, או נזר הבריאה או תולעת ולא איש, או אדם העליון או חדל־אישים, או איש־תרומות או בן־בליעל, או אדם באלף רבתי כאותיות של קידוש לבנה או אדם באלף זוטא ככף של ולבכותה בפרשת חיי שרה.

כבר אדם הראשון אכל מפרי עץ הדעת בשביל להיות כאלהים יודע טוב ורע. כיוון שלא הצליח, חלשה עליו דעתו ושפלה עליו רוחו עד שהגיע בעיניו שפל השפול לאין ערוך ממדריגתו. מאז ואילך כל בניו ובני־בניו של אדם לדורותיהם נגועים לסירוגין במחלת הגדלות או הקטנות שהם נקלעים בין הגיאות והשפל ברוח. העקשנים ביניהם שומרים אמונים לסיטרא דא או לסיטרא הא. הללו משימים עצמם אלוהות ותובעים לעצמם כבוד אלים בפה או בלב, והללו נזירים חסידים הנחשבים בעיני עצמם כאסקופה הנדרסת, אפסים לגמרי.

הללו קוראים בעוז ובמצהלות: הה, אדם, שמך גאון מי כמוך? והללו לוחשים בענווה חסודה: אדם במה נחשב הוא? כמוהו כדומן. הללו מכריזים ומודיעים שהאדם מקורו רם, קדוש מחצבתו, פנינה בכתרו של בורא העולם, והללו סחים בקול כאוב: משול הוא כחרש הנשבר וככלי מלא סחי. בין המפליגים בשבחו ובין המפליגים בגנותו מסרבים במין עקשנות ראויה לתפקיד מועיל יותר לראות את האדם כמות שהוא, אלא נפעמים מקורת־רוח מיוחדת לשוות לנגד עיניהם את האדם המוגזם, אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה. נוח לו, משמע, לאדם לראות את עצמו מלאך או שטן, זיוותן או שיקוץ משומם, קדוש או מנוול גדול. נשאלת השאלה: מדוע הוא ממאן להיות אדם פשוט, אדם סתם, אדם ממוצע?

הסימנים מוכיחים שבכל הזמנים הוא נרתע מן המידה הבינונית, אם כי הוא עשוי ככה שחייו עולים יפה רק על הקו הבינוני. בכל התנהגותו, שיחו ושיגו, משאו ומתנו, הוא נוטה לצד ההפרזה. או שהוא מעביר את בניו למולך וגורם לעצמו כל מיני עינויים, או שהוא יוצא לתרבות הכפירה המוחלטת ופורק כל עול מוסר ודרך־ארץ. או שהוא זולל וסובא, מתמכר לחיי בשרים ומבלה את עולמו בחינגות ובטקסים בטלים, או שהוא משקיע את כל זמנו בעסקי בנין וקנין ובונה פיתום ורעמסס של רהב ושררה, גבורה כוזבת ונוחיות נפסדה. עיתים הוא לובש פיאה נוכרית ומגדל זקן, מתעטף בגלימות ארוכות, בתגות־פאר ובשמלות של שובל ארוך ולעיתים הוא מקצץ בבגדיו, ועושה קרחת לראשו ומעלה על נס את הערטול ועושה את המערומים נוי ופולחן. יש דורות העושים את לשונם במחלצות המליצה, אינם מוציאים מפיהם דיבור כפשוטו ומהדרים יתר על המידה בנימוסים ובתוארים, חבושים ומשולשלים בגינוני הכבוד עד שכל המשא־ומתן האנושי כאילו מקרטע ומצעד על קביים. וכנגדם – דורות שלשונם כולה חצץ, לא טיפה של לחלוחיות, חולי־חולין כולה סובין, מוכנית לגמרי, כאילו לא אנשים אלא מכשירי ברזל מסיחים ביניהם. דור המדבר בשלון בני אדם טבעית, נפשית בשעת הצורך ועיסקית כשהזמן גרמה, הפיוט והפרוזה ממוזגים בה במתכונת הדרושה ולפי חוש היאות, והעיקר כמדבר איש אל רעהו ולא כמדבר הגבוה בדרגה או במעמד, בכשרון או בתושיה, אל הנמוך ממנו, הוא נדיר ביותר.

דומה, מלכות האדם כמות שהוא, בשפתו כמות שהיא, בהלכותיו ובמושכלותיו הטבעיים כמות שהם, עדיין לא הגיעה שעתה. צביונו של האדם שהתהלך עד היום על פני ארץ רבה הוא של האדם המוגזם, המנופח או המכווץ, המעוקם לכאן או לכאן. כאילו האדם כמות שהוא אינו ראוי שהאדמה תישא אותו עליה. כשהוא משוגע גדלות הוא עונק גלגל חמה על ראשו, מדמה את עצמו לעליון. וכשהוא משוגע קטנות הוא מתגמד ומתעניו, חסיד ועניו, השם את נפשו לעפר נראה לעצמו חתיכת רפש ממש. ולא עוד, אלא שכל פעם שמופיע לעיני הבריות טיפוס האדם הפשוט, זה שאינו משים עצמו דגל, לא של הטוב העליון ולא של השחיתות הנתעבה, שאינו מפליג לשום קיצוניות אלא דורך לו לפי תומו בדרך המלך, אינו תובע גדולה לעצמו ואינו מתגנדר בעניוות יתירה, מביע מה שהוא חושב כפי שהוא חושב, ללא כחל וללא שרק אך ללא אבק ניוול וזוהמה, אינו מדבר גבוהה־גבוהה ואף אינו מנבל את פיו – הוא נראה בעיני האנשים כתם וכתמהוני, כשטיא, שלא ממין האדם הדין.

מה טעם בכל זאת מתעלם האדם מבשרו ודמו, מהוויתו שבעין, ממעלתו האמיתי ומשורש־נשמתו האנושית? מפני מה אין הוא מכבד את נפשו וחומד נצנצת הנוצות שאינן שלו או זר קוצים שלא כדין? האם העילה והדחיפה לכך היא התשוקה הנטועה בליבו לחשוף את הגדולה שבעצמו או התועבה המדאיבה, שכשם שחייו טפחות ניתנו, כן סגולות־רוחו האנושיות ניתנו לו במנה זעומה ואין לו כל סיכוי לעילוי ושבח על פני טבעו, אלא במאמץ על־אנושי, במעין קפיצה אי טבעית לעילא ולעילא?

מי יודע פשר? אפשר האדם מתרברב על שום שחש הוא באמת, שיש בו ממידות קונו, ואפשר הוא מתגדל ומתנפח ומגזים על כוחותיו משום שהוא מיואש מעצמו ומפצה תודעת אפסותו בחונף־שפתיים לעצמו. וכשהוא משפיל את עצמו ויורד בעיניו לכדי יצור נחות־דרגה, אינו אלא עושה נקמות בנפשו בשל אכזבתו מעצמו. אם אין בידינו ראיות מוחשיות, רמזים מכל מקום יש, שתחילתו של אדם היתה גדלות המוחין. כיוון שנגה עליו אור השכל והגיע לידי דעת עצמו תקפתו התפעלות מעצמו, עמד וקשר קילוסין לגודל מעלתו עד שהגיע לידי האלאה¹ עצמית. מאידך גיסא, כפוף לחוקי הגאות והשפל המשמשים גם בטבע הבלתי אנושי, בבת אחת או בזה אחר זה, עברוהו תכופות רחשי ענווה והתבטלות מפני איתני הטבע, שהיה ממליך על עצמו גם את העץ והאבן, הזבוב והנחש וכל בני שחץ, סוגד לכל חי ודומם למיניהם.

אבל יכול שלא התשוקה לגדלות, כי אם הפחד מפניה, הניע את הבשר ודם להגביה עוף מכאן ולהשפיל זחול מכאן. הן ההידמות לעליון והן ההתרפסות בפני היצורים הנמוכים ממנו נתנו לאדם שטר פיטורים מן המאמץ הקשה לאין ערוך להיות אדם כמות שהוא, המכיר בכוחותיו המוגבלים והסופיים ומכבד בכל זאת את נפשו בת האין־סוף. להיות אדם ממוצע, המכיר את מקומו ועם זאת משתוקק לטפס בדי עמל בסולם המעלות, הוא תפקיד קשה ומפרך. קל יותר להיות מלאך מלהיות אדם. נוח יותר להיות בר־אלהן מלהיות ילוד אשה. כל שכן שיאה יותר להיות אדם העליון מאדם מן השורה.

אדם מן השורה חייב לקבל עליו מרות הטבע, למשוך בעול העמל, לציית לחוקים, לשמור על יחסי שכנות ועל שבת־אחים. אדם העליון אין עליו עול תורה וחוקים, אף לא עול דרך ארץ. הוא ציפור דרור. אם אל הוא, בוודאי פטור הוא מתשלום כל מיסים שהם. אדרבה, הגז ובכורות הצאן צריך להקריב לו. האל והדומה לו בני חורין הם. הכל שרוי להם והכל מותר להם. כיוצא בכך האדם העובד לשטן והדומה לשטן הדימוני ובן הבליעל, אף לו הכל שרוי, הכל מותר ואין עליו כל מוסרה. תעודת הזיהות האנושית מטילה הרבה חובות ושומה עליה לרסן כמה וכמה יצרים. אבל כשמבערים את תעודת הזיהות האנושית ומחליפים אותה בתואר אחר, אם רם שברמים ואם שפל שבשפלים, האדם נושם לרווחה ונשברו כל חרצובותיו. אם אני גדול ותקיף, רד עם האלים, הבו גודל לי. ואם אני יצור חלוש ורופף, שפל ומאוס, חציר או זבל, הרי אני חי לי חופשי כזבוב, כרמש, כזחלן וטוב לי. אם כבן אדם ואם כעבד ובלבד שאני חי. ולא עוד אלא שמעלה יתירה לבחינת העובש, שאפשר להתלונן ולרטון, להתענו ולהשתפל ולהגיע על ידי זה למעלה של צדיק חסיד ועניו.

בדיעבד, רשאים אנו לומר, שאולי יד ההשגחה היתה בדבר. לא יכול היה כנראה האדם להגיע למעלת האנושיות הנכונה מבלי לעבור תחילה את דרך התעתועים של האלאה או השטנה עצמית. בלי הקפיצות הגדולות לאיגרא רמה ולבירא עמיקתא אין מגיעים להליכה כהלכתה. אולי, אילולא התרגילים בפסיעות גדולות, לא היינו יכולים לעשות אפילו פסיעות קטנות לתיקון עצמנו. אם לא נשווה נגד עינינו את המלאך, לא נהיה אפילו בגדר בן־אדם. בכל אופן, הגיעה העת להפסיק את תרגילי התעלולים וללמד את עצמנו להיות בני אדם ראויים לשמם. אנושות זבת דם וסחי, קומי צאי מתוך ההפכה, התנערי מעפרות הזהב של ממריאי שחקים ומעפרות הסחי והדומן והיי מה שהינך, מה שנועדת להיות: אדם כפשוטו וכיקרו. העלי את השער על האדם באשר הוא, פתחי את השער לפני האדם כמות שהוא הממשמש ובא.

החיים נתונים לנו כמסכת־חידות ללא פתרונים, כמערבל גלים לאין ספור, שאין יודע מאיין תחילתם וסופם לאיין, כסחרחורת של שערים נעולים שמפתחותיהם אבודים. נתון אדם בתוך המערבולת ואינו מבין כלום. חוש לוחש לו שאין כלום ללא פתרון ואין שער שאין לפתחו, והריהו טורח להתקין מפתחות־מישנה. עומד כחולם דורי־דורות ותוהה על עצמו ועל כל סביבותיו. מסתכל בנפשו ומוצאה שבויית הזות. מבין שאותו כוח מה, השופך בכל מראה עיניו קסמים מסביבו, יצוק גם בו ולעומת רב־מג אשר ברא את כל הפלאים האלה, יש גם קטון־מג – הוא עצמו – עליו שומה לחפש פשר ופתרונות. הואיל ונבצר מעימו להתקין מפתחות־מידות כיאות, גמר אומר לייצר מפתחות מישנה, פתרונות שלכאורה. ואלו הם מפתחות מעט מהרבה שהתקין: פסל ומסכה, תחת האל אשר אין לו גוף ולא דמות הגוף; ידעונות תחת דעת; מגיה וכשפים תחת מושכלות והכרות ברורות. אנשים האמינו בכשפים לא משום שיש בהם ממש, אלא משום שהם משמשים גישושים וניחושים המכוונים את הדרך אל הממש. בני האדם התמכרו לכשפים מאין ברירה, נתנו אימונם במגיה, כדי להיפדות, לפחות לפי שעה, מחוסר האונים המעליב והמדאיב. הם עבדו אלילים לפי שעה ופנו אל האובות והידעונים לאנסם. באין בידיהם מפתחות, הם דפקו על השערים הנעולים בטקסים מוזרים ובכל מיני לחשים והשבעות של רוחות וכוחות. עבודת אלילים ומעשי כשפים למיניהם לא היו אלא דפיקות על השערים, גישושים בכיוון המפתחות האבודים.

אנשים קדמונים, שהיו ישרי־לב ותמימי מזג, כמושכלם כן רגשם, שלמים עם עצמם, ביקשו באמת ובתמים לבוא עד חקר כל תעלומה. כל שביב אור שנגה על שכלם נטע בליבם את האמונה, שנתגלתה עליהם שכינת האמת ונקרע לפניהם הלוט מעל רזי־עולם. באמונתם זו החזיקו בכל לבבם, נפשם ומאודם ועשו אותה נר לנתיבתם. הם לא עסקו בפכים הקטנים של ההשכל, כי אם ניגשו במישרים אל המעיינות, דרשו אל ראשוני הראשונות, חקרו לכל תכלית ותרו להגיע אל עילת העילות, ביקשו לדעת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, שאלו ודרשו במעשי בראשית ובמעשי מרכבה. כל נצנוץ רעיון היה להם כגילוי האמת העליונה, לא ידעו גבולות ושיעורים, תפסו כביכול את השור שבמרומים בקרניו. כל הרהור שנצנץ במוחם היה להם חזון וכל זעזוע נפשי קל נדמה להם כרוח ה' שירדה עליהם וטלטלתם בציצית ראשם. כל דמיון היה להם לדמות וכל מיקסם כעלילה. ליבם כפיהם ועשייתם כאמונתם. האמינו בכשפים ונעשו מכשפים. כל המראות נראו להם כמופתים, קראו בשם אלים ונתכוונו לסמלים. כל סנה בוער היה רמז אלוהי וכל אלמוני מופלא הופיע כמלאך האל. המה ביקשו באמת ובתמים לחזות פני אל. שעשעו את נפשם בתקווה, כי אם ילבנו לבניהם ונשרפו לשריפה, יבנו להם עיר ומגדל וראשו בשמים. הדורות הראשונים היו שיכורים מחמדת אלוהים. הם זנחו כל הענינים שבעולם ועבדו לאלים נציגי אלוהים וסמליו במסירות נפש ואף את בניהם העבירו אליו וקרבנות מתים הגישו לו.

ולא כן הדורות האחרונים, כי לא עסק להם עם אלוהות. אחריו לא יתפשו ואליו לא ידרשו. את החלל יתיירו, אל תעלומות הטבע יתבוננו ואל צור חי עולמים לא ישעו, את דרכיו לא יחקרו, מגדלים יבנו, אך ראשם לא בשמיים, את יצר הדעת לאל שחטו ובאפס־חמדה יזכירו את שמו. ראשונים הפכו כל חזיון ומראה לסמל האל. אחרונים גלגלו את כל תוארי האל, כינוייו וסימניו לסמלים מופשטים. ללא דעת אחרית וללא חקר ראשית, יהמו ירוצו בדי עמל ויעשו תגליות והמצאות. מפתחות מייצרים חדשים בכל עת ובכל שעה, אולם המנעולים הלכו לאיבוד.

רצוני לדבר על הבטלה טובת התכונה, כדרך שמספרים בדברים שהם מכבשוני־חיינו. נוטל אני לי זכות לדיין בעניניה, משום ואף על פי, שלא זכיתי מעודי לחזות במנעמיה.

אני רק בדמיוני בה אשתעשע, אך אל ליבי לא אאמצנה. היא לי בהיכל הקסמים אשר לעיני ירחף ממרחקים, עד סופו להגיע נבצר ממני עד עולם. ואולי היא מין חמדה טובה אשר נתגלתה רק לקדמונים ונגנזה מאחרונים. אך היש עוד בימינו רבים, אשר ניתן להם לבוא בסוד הבטלה הטובה, להרימה ככוס של קידוש ולשתות את יין־מיתקה?

אכן, מצויים גם בימינו המוני הולכי בטל המבלים את רובי שעותיהם באפס־מעשה, מתהלכים כחולמים או שוגים בהזיות, הרודפים אחרי צללים ונוהים אחרי בדים. אולם הללו אין הבטלה פרושה כחופת־שבתון מעליהם. הם נחבאים לתוכה מפני אימת העשיה ומבקשים בה שכחה כבטיפה המרה, אך מוצאים בה דכדוכו של שעמום. בטלה זו פהקנית ורעשנית, מארה בה ולא ברכה. לא ניתנת הבטלה הטובה החרישית ליושבי־קרנות ולא לבאי בתי־קפה ומרזחים. קהל משתעממים אינו קהל שוחרי־בטלה, אלא רודפי־שעשועים ובורחי־עשיה. לרבים המרובים אין הבטלה אלא נפישה ארעית להחלפת כוח ולשאיבת דלק לעמל המצפה להם בכל עת ובכל שעה. אין המנוחה אצלם תכלית לעצמה, אלא חלק מהעבודה והכנה לה. אולם הבטלה האמיתית היא מנעמים לעצמם, לא מכינה לחיים – ואין חיים לפי הדעה המהלכת אלא בעבודה – כי אם החיים עצמם. כל טועמיה חיים זכו. ומי שלא זכה אף הוא ידמה, יכנה, אף אם לא ידעה.

בטלה שיש עימה מנוחה גמורה של הנפש תורה היא ולימוד היא צריכה. תוכה שבתון הנשמה, ומהותה כולה לשמה. סימנה: אין האדם חובק אותה, אלא היא אופפת אותו, פרושה עליו כחופת־הוד־ורוגע. אהה, מסוגל אני לדבר על אודותיה ועל תואריה רק על דרך השלילה, על מה שאינו בגידרה. מבשרי אחזה. אין היא בכוח־הישגי אפילו בגילוייה הרופפים והרפרופיים ביותר. כל שעה של ביטול־מלאכה מטילה עלי אימה של ביטול־חיים, כשעה אחת של שב ואל תעשה, הרגשה שחיי נפסקים. גדולה מזו, כל זר הנכנס למחיצתי, משרה עלי כביכול הרגשה שחיי באו אל קיצם. בעיני־קנאה מסתכל אני בכל חבר אנשים שנזדמנו יחד, אם לשיחה ואם ללגימה, אם לבידור ואם לדברים בטלים סתם, שעוסקים יחד בבטלה ואין לבם נוקפם כל עיקר. חושב אני שהם חיים להם בחינם. ואילו לפי השגתי בעד כל שעת־חיים חייבים לשלם בעמל כפיים או בעמל הרוח. רואה אני לתדהמתי פנים שוחקות ושמחות מעצם הצוותא. ואילו אני סבור — לא סבור, אלא מרגיש — שכל חבורה שנתכנסה לא לשם עיון־מחשבה או לא לשם בינה בנפש וחשבון הנפש — אינה אלא חברה לצים. לא מדרש ולא מעשה, ובכן מה?

אולם בבטלה שיש עימה מנוחת הנפש, אין שום דבר שהוא על שום מה. שמא תאמר: אדם יושב בטל כדי שתהא נפשו עליו נינוחה, אף המנוחה כטעם פוגמת בבטלה לשמה. שאין לה כל טעם והיא עצמה בנותן טעם ויש בה מנופת צוף וכל טעם. אולי ראוי לכנותה בשם חמדה, אבל הולם יותר התואר שלווה והשרוי בה שלוותן או מנוח, או דמיאל. חג הדמי, בו הנפש עומדת דום ותחושתה הדיות. ישיבה על מלאת, כל המשאלות נתמלאו. הנפש אומרת בסוד שיחה עם עצמה: איני חסרה דבר ואיני מבקשת מאומה. הכל בי, ואם גם אין לי דבר. אלומתי קמה וגם ניצבה. הס כל רעיון, הס גם כל רגש. תמו נדודים, תמו הליכות. אין הלך גם ברוח.

האם ניתן לבשר ודם להשיג מדריגה זו בהקיץ ולא רק בחלום־שנתו? אם נאמר שיש חולמי עצמם גם בהקיץ או הוזי נפשם לאור היום, שיש חכמי־חרשים, המשכילים לעיתים ולהשליך הס במערכי רוחם, אמרנו אולי משהו, אבל לא ברור לגמרי.

הבטלה אינה במשמע ביטול הישות, מחדל, הוויה של סבילות, השתקעות לתוך עצלות הנפש העדר־זיקה, אלא, אדרבה, היא עירנית יתר, דביקות מוגברת בכוליות, שמתוכה נובע מעיין היסח הדעת מן הנפרדים; היא דריכות החיוני מתוך העדר כל מגמה, הגשמה שאינה באה להגשים דבר אלא את עצמה, הפראת הנפש שלא על מנת לעשות כל פירות. האדם חי מאד, רואה חיים במנעמיהם, אבל שלא על מנת לקחת את חלקו. אף את רעיונותיו שהוא הורה והוגה, אין לו לגביהם זיקה של אבהות, הרי כל שלו הוא השכל הכולל וילדי רוחו הם של רוח העולם. הוא מופשט לגמרי מן האני.

ניפלה הדמיאלי מן האמן, המתיימר להיות שותף ליצירה. אין הוא שותף לשום דבר. הוא נמוג בתוך הדברים. אין הוא עושה כל תמונה או פסל. הכל כבר נעשה. אין הוא משחר נופים יפים. כל כזית יש — נפלא, וכל הנפלא יפה. אין הוא בא בטענה אל בורא העולם ואינו מציב ציונים למעשי־ידיו: זה נאה בעיני וזה לאו. כיוצא בכך אינו בא בדין הדברים עם ברואיו, לשמש להם משפיע ומדריך, מורה להועיל וחונן ונותן. בספירה של חירות שרוי הוא. בן־חורין אינו נותן ואינו מצווה, אינו מטיל מרות ואינו מטיל אהבה, אינו כופה את ישותו על הזולת. הוא לעצמו די, חי לפי תומו וקורן לא על מנת להקרין. דומה הוא אותה שעה שהוא יושב על מלאת, שכל משאלות לבו כביכול כבר ניתנו לו, אף ספיקותיו נהיו לו לסיפוקים. אין הוא שקוע כלל בעיון. הוא לעצמו מעיין. המעיין אין בו חשק להפיץ את מעיינותיו חוצה. כשם שפנים בו, כך החוץ לו. ולפי שאינו מתכוון לפועל־יוצא כל הכוח הפועל רדום בו.

דמיאלי ניפלה מן הצדיק והעניו, השם את נפשו לעפר ואינו נחשב בעיניו לכלום ומשום כך אינו לנפשו כלום. שימת נפשו לעפר היא עצמה עשיה ואף הוויתור על כלום הוא מעין קנין. ולא כן הדמיאלי, שאין הוא כלל במציאות עפר. אין העפר אלא עפרות זהב. אין העפר אלא רקיע של מטה. כל הבריאה היא חיק אחד וכל ילדיה שקולים יחד, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם יפים, כל אחד אבן חן בתמונה הכוללת. טול ממנה בריה אחת, יצור כל שהיא¹, רמש קטן, ופגמת בספירתה.

אף לא כקדוש הדמיאלי. הקדוש אחת ישאל לקדש את שם בוראו, להודיע את צביונו בעולם, לספר בשבחי אל קדוש, להודות ולהלל לבורא שחלק מכבודו לברואיו. הקדוש, אשר בקידוש כל חיי רוחו, נושא מבטיו תמיד למרומים, כי יראה שמיו מעשי אצבעותיו, שמש וירח וכוכבים וכל יתר מפעלות הבורא, הלא כל מעיניו שקועים בעשיה. לא כן דמיאלי האפוף הזות. פועלי האדם והפועלים למיניהם לא יהלכו עליו קסמים. הוא כביכול אף לפועלי האל לא יתבונן. הכל נמוג לעיניו בתוך הילת הזוהר, כמו העולם בצביונו טרם נוצר וה“יהי” של הבורא לא היה עדיין. הוא שרוי בספירת הבטרם. מוחו טהור מחבלי־הגיון ואף ליבו חף משלמי תודה.

הדמיאלי הוא איש־תרומות. מרום הוא מבני־אנוש, מרום גם מצער ההוויה נחלת יחידי־ סגולה. פרשת הבטלה היא פרשת תרומה. דמיאל מרום הינהו גם מן הפחד. המוות לא יבעתהו, כל חולי לא יחרידהו, שממת הימים לא תזעזעהו. כלום מהו שעמום? צפעוני המגיח ממאורת הפחד. פחד היום הזה מפני יום בא; פחד היש מפני ההעדר; פחד העדנה מפני הבליה והיופי, מפני הכיעור המנוון. אולם דמיאלי נגה עליו אור הדעת. מה לי כך ומה לי כך. הדמיאליות היא בחינת ההשתוות. כל דבר שווה למישנהו וכל יצור שווה את מישנהו. הכל עולה בקנה אחד: יופי וכיעור, הגבורה והחולשה, הגדול והקטן — היינו הך. בכוח היינוהכיות משיגים מדריגה בבטלה, אשר טועמיה חיים זכו.

הדמיאלי נחלץ גם מאימת הזמן. כשם שהוא שרוי בספירת ההתבטלות, כך איתן הזמן נמוג ומתבטל מפניו. שוב אין הזמן לו נחל איתן שאינו פוסק, אלא כל חלקיקי ממנו הוא כולו. כל רגע הוא כל הזמן בן יחיד. לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה כמוהו. כל יחיד סגולה הוא חד־פעמי ותוכו רצוף נצח. יצור שכל חייו הם רגע אינו יודע כלל שיש חדלון והוא בן אל־מוות.

גדולה בטלה שתוכה ולבושה ממנה ובה. אין אומן בלי כלים. אולם אומן הבטלה אינו זקוק לשום כלי. הוא יוצר בלי חומר. הנפש משמשת חומר ויוצר בהעלם אחד. היא אינה בתחרות ואינה מתרחשת אלא בחי' האחד. הבדידות היא הסדן שלה. אין הוא יוצא־חוץ ואינו דרוך לזולת, כשם שאינו שואל לדרך. כל הדרכים הם הדרך וכל הכיוונים פונים כלפי הכיוון האחד. לא לו ייעוד ומשימה. הוא חי בתכלית הפשטות, אינו אומר או עושה שלום. הוא גופו שלום, מכונס כולו לתוך השבת.

ציינו את הדמיאליות בחינת ההווייה של שלום ושלווה, אבל לאו דווקא של השלימות. השלימות היא שיא, השלב העליון בסולם, וברכת הבטלה ניתנה לא רק לבעלי השיאים. לא לפי ההישג כי אם לפי היגיעה יישקל ערכם של אישי סגולה. הבטלה, שמשמעה כוננות הנפש להיכנס להיכל אין־חפץ, משרה מהודה ומזיווה גם על האיש שלא הגיע עדיין לפנים ההיכל בכל נפשו ומאדו, אלא בתשוקה, בחפץ. אפילו מי שלא התפשט עדיין מכל עסקיות וחפציות, אלא ליבו ועיניו מופנים אל מעגל השבתון, אפילו מי שהוא רק בדרך אל המעגל, נתון בתוך המעגל. גדולה הבטלה שהיא רוח, כמו רוח החיה באופני החיות של יחזקאל, האנך של הנשמה. המזין רק עיני־רוחו בה, הנוהה אחריה בכיסופים, הוא יבוא במעגלותיה. האיש אשר פעם אחת טעם ממנה לא ישכחנה. כלשבתון, לה ריח ניחוח, זכרו אין לשכוח.

אין הבטלה בית כלא אטום. היא מגדל־שן, שכל חלונותיו פתוחים למרחבי הבריאה. עשוי אדם לעמוד בתוך מהומת העולם, לעסוק בשקידה במשא־ובמתן, לבוא בשיג ושיח עם כל מיני הבריות, לחטט ולנדד בתוך החולין ואותה שעה לקדש שבת בנפשו ולהיות שרוי בפנימיותו בתוך הבטלה. מוצא אתה בני אדם רעשניים מבחוץ ודומייתיים מבפנים. עם שהם מהלכים הם גם עומדים רום. קולם ירעים ובקרבם הושלך הס. הם בשוק וליבם בבית המקדש. רגליהם עומדות ברשות הרבים והם עמלים עם הציבור, אך בשום שעה ורגע לא ניתקו מהחוט המחבר אותם עם רשות היחיד. שפופרת השחרחוק נתונה תמיד באוזנם, המחברת אותם עם עולם של מעלה גם כשידיהם ומעייניהם ממשמשים בעסקים של מטה. כללו של דבר, לא ניתנה הבטלה האצילה לדמיאלים גמורים בלבד. יש דרגות בבטלה. אולם משעלית דרגות ממנה עתיד אתה להוסיף ולעלות, כי אין אושר כאושר הגנוז בה. אולי ראוי להגדיר: אנשי עסק מלבר, שהם אנשי בטלה מלגו, כדמיאלים לא נראים. כדרך שיש צדיקים נסתרים, כך יש בטלנים נסתרים, מעורבים עם הבריות כלפי חוץ ופרושים בליבם.

השתקנות היא מסימניה של הבטלה האצילה. שכן הדיבור מצד עצמו הוא כוח תוקפני הכופה עצמו על הזולת והוא משמש חייץ בין האדם לבין נפשו. הדברנות היא רכושנות וההגיון קרדום לחפור בו קניינים. המדבר בא להטיל מרות. הוא נרגש, נרגז, בא בטענה, כלומר, בא בריב. כל שיח־שפתיים מחרחר ריב. הדיבור מעביר אדם על דעתו ומוציאו מן העולם. המדבר שומע רק את עצמו, מתענג על קולו ונעשה חרש לקול מן הקמה, לקול העולם, לקול שדי. הדיבור מרחיק את הנפש מן הבטלה הרבה יותר מן העשיה. אפשר להיות שותף למעשים, בלי שיתוף הנפש. אבל בדיבור יוצא הבל מן הפה, והוא נפש. יכול אדם לחרוש אדמה, לעשות כלי, לתפור בגד, להתקין נעליים ולהיות אותה שעה שרוי בספירה מזוככה. אולם בשעה שהוא מדבר אינו מסוגל להיות מזוכך מכל חפציות עכורה. עצם הדיבור הוא יצר עכור. כל עיקרו תחרות עם השומע והחזקת־טובה לעצמי על שיפה דרשתי.

הינה־כי־כן, דמיאלי אפילו כשהוא נושא ונותן עם אחרים, אם בדברים שבחומר ואם בדברי רוח, איננו בעל דין ודברים. הוא שואל או משיב רק מפני הנימוס. כשם שאינו בעומק ליבו במעשה כל איננו במדרש. אינו דורש במופלא ואין הוא מסתכל במה למעלה ובמה למטה, אף לא במה שמנגד ומסביב ונוכח. אינו בשום עימות, לא עימות אני ועולם, לא עימות אני ואתה. הוא כולו במעלת הדביקות, דבוק בסתימא, בנקודה אלמונית, לו חזות הכל. בטלה היא שפיכות הנפש לתוך העולם.

אין הבטלה בחינת שלווה, קניינם של בני עליה בלבד. דומה שהיא מצוייה יותר אצל פשוטי־אדם והדיוטות גמורים. אנו מוצאים פעמים את קרינתה בפני האיכר השוכב שרוע על חלקת־שדהו או יושב בטל על גבי תיתורת־בקתתו, ללא דעת נפשו כביכול ומבטיו נעוצים באין־דבר. כל אימת שאדם יוצא־עצמו ונהפך לחלק מן הסתם, החי לא על דעת עצמו במעגלות האני אלא משובץ בתוך התהלוכה היקומית, הוא זוכה לבטלת השלווה. על שום שירד מעל שולחנו האישי והוא סמוך על שולחנה של הבריאה, הוא מוצא לפניו שולחן גבוה אליו לא יגיעו הסערות והמצוקות. יש לו רב הואיל ואינו מבקש כלום לעצמו. כיוון שיצאוהו השאלות והמשאלות ונסתלקו ממנו הצפיות והכיסופים, אין בו מרי ולא מורת־רוח, אין בו לא מתיחות ולא דריכות, לא פרץ ולא צווחה, שוב אינו מיטלטל באני־שייט הקטנה הנקלעת בסופה, משחק לגלים, אלא הוא מיסב לתומו בתוך האוניה, העושה את דרכה בים החיים הגדול, מחובר לקצביה. באין מעמסת האני הנבדל, ספו תמו הצער והמכאובים. התלוש כואב, המחובר רגוע.

אין כל סימוכין בין הדמיאלי ובין מידת הכהונה או הקדושה. דמיאלי אינו כוהן ואין הוא משמש בקודם. אין הוא משמש כלל. אין הוא ידוע־שם ואף נסתר איננו. אין הוא אוחז בקרנות שום מזבח, אף אין חלקו עם כת האביונים. אין הוא בכת ואין הוא בשבט. ואין הוא בכלי־קודש ואף אינו נחבא אל הכלים כמו כן אינו גורס בתורה. התורה ניתנה בקולות וברקים, והוא שורש־נשמתו הדממה. כשם שאיננו כוהן בבית מקדשו של האל כך איננו מאביוניו של הקדוש ברוך הוא.

לדמיאלי זר כל פולחן.

הרבה גשרים יש, גשר המחשבות החזר בכולם. הכל נוהר אל כליונו, אך נהר המחשבה הולך לים החיים.

בוזי השכל, בוזי החיים הם. שגיא שכל הוא גם שגיא־חיים. בדות היא שהתבונה מכבה את החשק. תן לאדם כל הכושרות והסגולות הטובות— כוח, יופי, גבורה, עוז יצרים, תאבון שור הבר ואומץ האריה— אם לא חונן בשכל טוב, כל מעלותיו תיהפכנה לרועץ לו ולזולתו. ההגיון נותן את התבלין בכל. הואיל וטעם החיים בא כל עיקרו ממקור השכל הטוב, נוהגים רבים ללגלג על התבונה ולהעמידה בדרגה נחותה בסולם הכוחות הפועלים בחיים. ההתכחשות למקור וכפיון הטובה — ובעצם שני הדברים הללו הם אחד— הוא נוהג שבעולם האנושי.

ברעיונות צפונה העדנה שברגשות בלי הבליה שבהם. רבות מחשבות בלב איש. פייטני התהלים הקדמונים כבר ידעו איזהו מקומן של המחשבות.

הבו גודל לפייטני ישראל, שמימיהם לא הביאו את דיבת המחשבה רעה ולא יצאו לכבד את הרגש בקלונו של השכל, אלא זיווגו את ההגיון בכינור. אילולא בן־רשף השכל, חלק אלוה ממעל, כל רגשינו לא יהיו עוד כוחות פועלים, בלתי אם דחפים נפעלים שאינם נתונים אלא למרות עיוורונם, כמונו כבהמות וכחיות ללא חושיהם המיוחדים המנחים אותם אל תכליתם. לא נודע לנו אם גם בעלי החיים לוקים בשגעון. אבל כל אדם עלול להיפגע בחולי הנפש. חיה משתוללת, אדם מרסנה. אדם שדעתו נטרפה עליו, מי יצילנו מחרונו ומשגעונו לחבל בעצמו, אם לא זולתו, ששביב השכל לא דעך בקרבו.

השכל הוא יסודו של אדם ועל הרוב גם ידידו ודורש־טובתו. אפילו הוא נכשל בטעות, כוונתו רצויה. ולא כן הרגש הפועל ככוח סמוי ויש שהיזקו קרוב. ילד הלהוט אחרי הממתקים, שיותר ממה שמזינים אותו מקפחים את תאבונו, מזיקים לכלי־עיכולו ומקלקלים את שיניו; השטוף בשכרות, כל זולל וסובא, המשועבדים לתאוותיהם והנרדפים על ידי חשקיהם ההוללים, כלום הם מגבירים את הכשרתם לחיים ולא מתישים אותה? הרגש עלול להיות שונאנו בדמים. לעולם הוא פונה בדריכות, שיש בה פעמים משום התאבדות, כלפי חוץ ואף מצמצם עצמו בנקודה מסויימת, הנתונה אולי בסתירה לכל מערך הצטרכויותיו ומשאלותיו — כגון השיכור הנותן עינו בכוס ואפילו ריקה, נקודה קטנה, ורואה בה את כל עולמו. ואילו השכל מקיף, קודם כל, את עצמו ואינו כובש עצמו אלא על מנת להיעשות נקודת זינוק לכיבושים נרחבים. וכי יש יצר כובש עצמו? השכל הכובש נוסך לתוכו חוסן רב. השכל, גם כשהוא לוקח אינו אלא נותן, והרגש הנותן מחסר.

השכל הוא נחל היוצא מעדן הלב. אולם העדן ללא משקה השכל עשוי להקשיח. תמה אני, אם בעל לב טוב, שאינו מזווג עם שכל טוב, מסוגל להעניק לזולתו איזו מתנה הראויה להתכבד. טעם הנתינה, שיש עימה הבחנה בטיב המקבל. רק השמש מפזרת את אורה וחומה לכל. אולם אדם המפזר ונותן ללא שום הבדלה עשוי לעורר שאט־נפש, קודם כל, אצל מקבליו. הנותן דבר לחברו הריהו כאומר אני אוהב אותך או מכבד אותך וזה החפץ יהיה לך מזכרת ממני. אולם החפץ עצמו, ללא תכלית המזכרת, אין בו אלא כדי לבייש. כל נותן עושה את חברו למקבל, אלא אם כן הוא מצרף אל מתנתו גם ממאור הנפש, רמז שהוא מעדיפו מבחינה מסויימת על האחרים. הייחוד מחייב הבדלה, ובאין דעה הבדלה מניין?

האדם הגיע למעלתו רק משום שחונן בדעת. לא שתי רגליו, לא כרסו, לא צחוקו ולא אגרופיו טובעים בו את צלמו האנושי, אלא המוח שבקודקודו. קטיגורי השכל אינם באים עליו באגרופיהם או ברגליהם הגסות, אלא בכוח הבחנות הגיוניות דקות מו הדקות. נמצא, הם לא רק מכחישים דעת, אלא גם גונבים דעת. אין להם כנגד השכל כל עצה וחוכמה, אלא אם כן נוטלים מאוצר כלי זינו נימוקים כנגדו. הם פוגעים בשכל בכוח הערמה, שהיא סיטרא אחרא שלו. לא יריבים גלויים הם של התבונה — סבורני שאין כאלה במציאות — אלא אנשי מחתרת.

השכל עשוי להיות עקלקל, הרגש לא כל שכן זרוע עקמומיות. אולם השכל מסוגל, לפחות, ליידע עצמו את הסתירות המלפפות אותו. עיקר עיסוקו ליישב סתירות ולתרץ קושיות. ואילו הרגש זרוע פיתולים ועקמומית ורצוף סתירות ואף אינו חש ומרגיש. שמעתם פעם רגש מקשן? הוא לכאורה תם. אף על פי כן, הוא דרך כלל מכיל בקרבו לא רק תרתי דסתרי, אלא כמה וכמה יסודות המכחישים זה את זה. הוא אוהב ושונא או אוהב ומקנא, להוט ומצונן, מושך ודוחה בבת אחת. עיקרו של רגש, שמאל דוחה וימין מקרבת, משחק במחבואים, בריחה ורדיפה, תאווה ובחילה בהעלם אחד. הרגש בעליותיו שוב אינו מרגיש ולא כלום. הזולל והסובא אינו חש טעם במאכלו ובמשקהו. ההגזמה בשכל משמשת לו לוויית־חן. אך ההגזמה ברגש זורעת בנפש קיהות ומטמטמת את הבשר. מחשבה מתמדת מצמיחה כנפיים, אך תענוג מתמיד מקהה את השניים. בערות היא לזקוף על חשבונו של השכל הישר את חטא הפלפול. אמת היא, ששכל ישר הוא יקר המציאות, אולם רגש ישר, לא מפולפל, נדיר ממנו.

הרגש מחבר את השניים ארעית, אך השכל מדבקם יחד. בכלל השכל גם הנימוס והטעם. הנאהבים היום אפשר לא יהיו נאהבים מחר, אך הנעימים זה לזה היום חזקה עליהם, שאף למחר לא תיפרד עוד חבילתם. רק הנאהבים שהם גם הנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. אין חייץ כבד בין אנשים שניים מהבדלי טעם ונימוס. הרגש שיכור לעולם. השכל, אם הוא צלול, אינו שיכור אלא מעט. הנותן רגש לחברו תורם לעצמו יותר מאשר לזולתו, אך רב המסביר סוגיה חמורה לתלמידו, לא זו בלבד שאינו מתכוון מלכתחילה אלא לטובת זולתו, אלא גם מצמצם את עצמו על כורחו ובכוונת מכוון כדי להתאים את הדברים לכוח־קליטתו של שומע־לקחו. הוא מחסר עצמו. אמנם, אף המסביר נמצא ניהנה ופעמים אף נמצא נשכר הרחבת הדעת של עצמו, אבל מלכתחילה הוא שואף להרחיב את גבולות ההשגה של התלמיד. השכל מסוגל לפעול הרבה לשמה. אולם, דומה, ננעלו שערי הלשמה בפני הרגש. אפילו המרחם על זולתו שוקד, קודם כל, להרחיק מעצמו את מראה הצער והיסורים. אך המשכיל את הרבים כל עיקרו מבקש לזכותם.

אין גשר איתן ונאמן בין הלבבות מן השכל הטוב. תלמידי חכמים מרבים שלום וריעות בעולם. תקופות של שלטון השכל הן גם תקופות של שלטון החברות והאהבה. דייקו נא בלשון קדמונינו: תלמיד חכם קרוי חבר, לא עם הארץ חסיד. איזהו חסיד המעביר על מידותיו ונוהג לפנים משורת הדין. אולם הרגש הוא קנא ונוקם. ככל שהרגש רך ומעודן יותר, כן מרדותו ואכזריותו גדולות יותר. אין אוהב גמור כאוטילו ואין אכזר גמור כמוהו. הורדוס לא היה רק מלך רשע, אלא גם אוהב, שאהבתו עזה כמוות וקנאתו קשה כרצח. רק התורה מתישה כוחה של קנאת הדם. לכן אין תורה אלא תורת־חסד ואין שכל אלא שכל טוב. דין כל חומדן בסייף.

אין הרגש מסוגל לפלס לו נתיב בין אדם לחברו אלא דרך הבשרים. הגיפוף, החיבוק והנישוק הם מכשיריו. הבשרים אינם אוצר בטוח. עיתים הם מסננת ועיתים משפך. אך השכל מתיז את ניצוצותיו לא באמצעות מכשירים גופניים. לכן כל מה שהתלמיד קולט מקרני חוכמתו של הרב, מונח אצלו בקופסה אורית, אוורירית, בלתי חומרית, כספת כזו. תלמיד שאינו מורד ברבו, כדי לגזול את נחלתו ולפרסם על חשבונו את ריבוניות עצמו, דרך הטבע שומר לו אהבה ואמונים כל זמן שהנשמה בקרבו. הרגש הוא גשר של בשר. השכל עשוי להיות גשר של שיש טהור. המגיש לחברו תקרובת של מחשבה מעניק לו מן המיטב שבישותו, מן המתמיד והקיים שבה. הוא מציידו בשטר לגובינא מקופת הנצח.

השכל בא ממקור הדביקות בנאצל ואין טוב ממנו לדבק הנפשות ולדיבוק הלבבות. וכי מה אין בו? הוא כל־בו: כינור רב־נימים, שפתיים לנשיקות ועיניים לדמעות. כל המיתרים האחרים בין לב ללב, קורי־עכביש לעומת חוטי המשי השכליים הדקים הקושרים נשמות. גשר המחשבות לבדו חזק הינהו לעבור בו נאהבים אל חיי־עולם.

כמה אכזר שר לשוננו, שהעמיד את ההבדל בין האהבה והאיבה על אות קלילה אחת. כלום אין אף פרט זה מופת חותך, ששני הרגשות האלו, הצוררים זה את זה, אינם כלל רחוקים זה מזה, אלא, אדרבה, סמוכים או אולי גם כרוכים ומבוללים יחד? מכאן גם ראיה נוספת, שאין האהבה יונקת מתוך הספירה הארצית, שבה קרעים אינם מתאחים ונפרדים אינם מתחברים, אלא נעוצה היא בתוך אוויר עליון, המכלכל בתוכו ניגודים שאינם מתפשרים בהוויות העולם הזה.

האהבה היא דת, עבודת הקודש, עבודת אלילים, כוח המושך זה אל זה. היא נוהרת אל היצור, שהוא בחינת אל. האל הוא יליל. אלי ציון האהבה. אללי.

הנאהב הוא אליל, כליל כל החן, יקום. אך מי יקום בהר קודשה של האהבה? לא תקום האהבה לאורך ימים, כי היא כליל וגם בליל יסודות. האוהב נוהר מעצמו והלאה, אל. כולו אווה, ענווה, תאווה ללא־הוא. לא עוד יאהב נפשו, לא עוד ידע נפשו, לא עוד ירצה בנפשו. באהבתו כליון־נפשו. אך אם לא נפשו לו, מי בו האוהב?

אין הגיון באהבה, כשם שאין הגיון בעבודת אלילים. אל מעשי ידיו ישתחווה עובד האליל. אף הנאהב יצור־רוחו של האיש, אשר כל חיי רוחו ימצא בו, בנאהב. בשכל לא נשיג זאת. עיקרה של האהבה כיסופי האוהב להשיג בבחינת הדביקות את נפש הנאהב. כל פועל לא יבין את פעולו. ואיככה ישיג האוהב את יצורו הנאהב, אשר חותם רוחו בו? שום איש אינו מבין את מהות עצמו, אך מסוגל הוא להבין לרוח זולתו. כיצד יבין לרוח הנאהב, ששוב אינו זולתו אלא הוא עצמו?

האהבה היא תקווה רצופה אכזבה, אליל שאין לו תקנה אלא שבירתו. האוהב נישא תמיד על משברי תהפוכות עזים. משול הוא לפרא, אשר רגע ישא כוס ישועות לכבוד אלילו הנערץ, יחבקהו וינשקהו, יגיש לו כל אוכל ומשקה, ומשניהו, בנוח עליו רוח רוגז וזעם או רוח עווית ושגעון, ימגרנו, מעל דוכנו וישברנו לרסיסים. ככה גם האוהב, בעבור עליו רוח קנאה ומשטימה יתן שימצה ברעיית לבו, אף בלי זאת יטמאנה בבאשיו.

מי יודע, מי מכיר, את טיב הרוח באנוש, אשר תדחפהו לאהבה אנושה? האם את נפשו ישנא ולמען עשות נקמות ידבק באהבת נפש זולתו. או כי כל אשר שורשו כליון הנפש ומגמתו דביקות בעליון הנאצל נושא בחובו גם את יצר ההרס העצמי? הכלה היא כלילת החן, ואחרי אשר כלו כל החנין חוץ ממנה תכלה נפש אליה עד לכליון. מוות בסיר האהבה. מוות בשיר. כל השירים הם שירי אהבה.

רזי לי, כל אשר הדביקות ללא תיכלה תשוקתו, נושא בחובו כוח הורס ומפריד. כאשר תיבדל האיבה מן האהבה באות קלילה בלבד, ככה רק אות העין תעמוד כחייץ בין המעפל והמפל. אך כפשע בין המרום למורד. כל שיא הוא פי התהום. אדם חלכה השפילה מכורתו, ובחפצו לירום מעליה, הלא יתן כחשו בה והיא על זאת תעשה בו נקמות להורידהו בעצם מעופו אל שפל המדריגה. אחרית כל גאון האהבה שבר האכזבה. הכי גזירה היא, שכל כליון נפש לנאהב ייהפך לשנאת נפשו? הנכון הוא שכליון הנפש באהבה הוא ביסודו שלו תאוות־הכלות. הכיסופים הם תחילת הסוף.

האהבה קצרת ימים לפי שמקורה אווה. אוי לה מיצרה ואוי לה מיוצרה. תבוא על סיפוקה, הלא דנה את עצמה לכליה, וכל יש משתוקק לקיים עצמו. לא תמלא את משאלתה, תישא את מצוקתה בחובה. האהבה קיומה צער. אך ההווייה רוצה להיגאל מן הצער. לכן האהבה לטורח על עצמה. האהבה שונאת עצמה. אני מניח ניסוח זה, שאינו מניח כלל את דעתי, על שום צורתו התמהונית, הנושאת בחובה את סתירתה. אולם יש אמיתות שאין לנסחן אלא על דרך המתמיה.

אמנון פניו דלו מיום ליום. כי חולה אהבה היה לתמר אחותו. אולם, לא לאחר כך שנאה כעדות הכתוב, אלא גם מתחילה בעצם אהבתו היתה מקופלת שנאתו. לכן גדולה היתה לאחר כך השנאה מאהבה אשר אהבה. אליל נבאש לא עוד יהי לגולם־אבן, כי אם לשיקוץ משומם להישלך מעל דוכנו בחמת זעם, עקב היותו לאכזב. בית ישרים אשר סר חינו יהיה לעתים למאורת פריצים.

המהלך בחשכה ולעיניו מנצנצים ממרחקים שביבים בודדים ורופפים ביותר, הכי לא יפנה את מבטיו אליהם ואת צעדיו יכונן לקראתם? אף אנו קרוצי־חומר מהלכים בעלטה האופפת אותנו ורק מבעד לחרכי גשמיותנו החשוכה חודרים אלינו, זעיר שם וזעיר שם, בני־רשף הנאצל, ניצוצות של הכרות ברורות והשגות מעודנות, רמזי־בשורה לחיי נשמות — האם לא שומה עלינו לדבק בהם את מעיינינו ולשימם נר לרגלינו? נלך, נלך אחריהם. המה לוחשים־רוחשים אלינו. המה מנצנצים אלינו ככוכבים בלילות. מה? אי אתם נותנים אימון בהם? אומרים אתם: שמא אינם שביבי־בדים, מקסמי־כזב. אבל כלום יש בידינו חפצי־ערך יציבים ואיתנים יותר משביבים פורחים אלה?

הכל שוטף, הכל רופף, אין דבר שאינו פריך ושביר. אין בטחון כל שהוא במה שהוא. כל הבשר חציר והכוח הוא אך עד ארגיעה בידינו מלקוח. אהבת בשרים כציץ נובל, הידידות כחלום יעוף ואף הכבוד והתהילה הם כשביב הקורץ. אין מוצק ואין ודאי. כל מטעם הוא אך מקסם. היקום אולי אינו אלא משחק־נוף של אין סוף. אם ככה, הלא גם חיי־נשמות הם נוף מרהיב־עינים, אין עדן ותפנוק מן הנאצל. ולמה נשקע כל כולנו בבית־חומרנו האפל ולא נשעה אל האורים הקורצים אלינו אי מזה, מארצות החיים הלא נודעות?

אמן אני אומר, אל נא תקלו ראש בשביבים הקורצים. לא רק אורות הם כי אם קולות, תרועות החצוצרה השמיימית המזעיקות את צאן הנשמות התועות בחשכה. כל בן־רשף הוא שרעף השכל הנעלם, רץ שליח אלינו משלהבתיה להזכירנו, כי ממקורה חוצבנו. האמונה בעולמות העליונים היא לא רק משאלת־ליבנו, כי אם צו־טבענו, היא לא רק תקוותנו, כי אם גם גמולנו, טעם־קיומנו וששון־הווייתנו.

הינה־כי־כן, ניתנה לנו הבחירה להיות זוחלי עפר או ממריאי שחקים, אסירי חומר הכבולים בשלשלאות היאוש או קלי־מעוף המפזזים על קרני התקווה, להתהלך על פני ארץ רבה כבגיא צלמוות או לתלות בגובהו של עולם הזה לפיד העולם הבא, להיות דגלי־אבל חיים, העונקים עננים לראשיהם, המקדירים עולם ומלואו, או להתעטף בטלית של אורה כבוראנו בשעת בריאת העולם, לטבול בכל שלולית הרפש או לרדת לטבילה בנהרי נחלי הבושם הזורמים בכל עת לרגלינו. איש מי לא יבחור בחיים זיו־ריחניים?

האמינו לרווחתכם ולישועתכם ללחישות רזין דרזין. הקשיבו נא לקול הרוח באנוש. אם יש נפש, מכלל שיש השארת הנפש. מה שנתון לרגע, נתון לתמיד. אין קיום של ארעי. או שקיום הוא קבע או שאין קיום כל עיקר. האמונה בהשארת הנפש היא כתונת־אור לעורנו, אולם הכפירה בה סופה להיעשות כתונת המשוגעים לבשרנו.

איוב, בהתעטף עליו נפשו מעוצר צרה ויגון, הביע במרי שיחו וכעסו: “אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף”. רצה לומר: אין כל דמיות בין האדם ובין ילדי האור. רק בני־רשף יגביהו עוף, אך לאדם אין בעולמו אלא עמל וזחילה. כל הקמת חייץ בין האדם לבין האור מקור מחצבתו, היא התנכלות והתאנות למקור־חייו. קריעת עטרתו מעל ראשו וכפישתה בעפר. יסודה רוגז העצבים ומרירות הנפש. שומה עלינו לישא עינינו אל האור הגנוז, על אחת כמה וכמה לשביבים הפורחים ומלבלבים לעינינו. בימים שהחשכה מתגברת לעינינו אנו מצווים לברך על האור וביתר שאת כשניצוצות־אורה מרצדים לפנינו. כך עשה גם כן אמוץ בחזונו באמרו: " ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנודה". וסמוך לכך קרא: “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות, אור נגה עליהם”, ישעיהו ח‘, ט’. יש אשר האור הגדול זורח מתוך האופל ביתר שאת, כשהוא נעשה לעלטה כבדה, לאפלה מנודה.

מיום שעמדתי על דעתי מקנן בי המגור, פן באחד יום יחשך לפתע מאור־שכלי ורוחי בי יתפרע, עד כי לא אוכל עוד לשפוט נכונה על כל דבר באשר הוא, אם בשיעור ובמידה אם במשקל ובמושכל. לכן זה משפטי לשנן במחשבתי מפעם לפעם את הכלל שאין עוררין עליו, כי פעמיים שתיים הן ארבע. כן, פעמיים שתיים הן ארבע, לא שלוש ולא חמש, כי אם ארבע. כך ובהחלט. שינון זה בא כדי להתקין לי מושכלת כל שהיא, שארית מוצלת מתבונת־אנוש יציבה מעטה, מעין מקדש מעט לשכן שם את אנושיותי על הצרה אשר תבואני. “פעמיים שתיים הן ארבע” ישמש לי עוגן להחזיק בו, כדי להיאבק עם גלים הסוערים, לבל איטבע כליל במצולות הטירוף.

אף נותן הנני סימנים לעצמי: ארבע רוחות לעולם; ארבע¹ קירות לבית; ארבע אמות לכל איש בחייו וארבע אמות לו במותו להיקבר בהן; ארבע אמהות לשבטי ישראל; הנהר היוצא מעדן נפרד לארבעה ראשים ככתוב בפרשת בראשית; ארבע כוסות בסדר של פסח; שרה אמנו נקברה בקריית ארבע; כל החיות והבהמות מהלכות על ארבע; ארבעה יסודות הם: עפר, אש מים ורוח; נגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול; ארבע כנפים לחיות שראה יחזקאל בחזיונו; ארבע אמות של הלכה; ארבע מידות וארבע דעות באדם ככתוב בפרקי אבות. לכל הפניות שאנו פונים מוצאים אנו ארבע. כן, זכור ושמור — אומר אני לעצמי בניגון בו הורני מלמד דרדקי שלי אלף בית — כן, זכור ושמור, ילדון, פתח אלף אַ. קמץ בית– בא. חזור עוד הפעם, זאטוט, פתח אלף אַ. קמץ בית בא. בניגון זה הנני משנן לעצמי, כי פעמיים שתיים הן ארבע. זכור ושמור, זאטוט!

עיתים איני אומר די בשינון סתם, אלא עומד ומסביר לי את הענין בשים שכל. הכי יש יודע את עיתו? הכי יש יודע מראש את מקריו? שכל זה, הבוחן כל המראות ושופט כל החזיונות, המדה טובה היא, יקר כל סגולה, מתת לא תסולא בפז, מעשה נס. צריך האדם להיות מוכן, שכל מה שניתן לו יוקח ממנו באחד הימים. אין דבר ניתן לצמיתות. אין בטחון, שמה שיש לך היום יהיה שלך גם מחר. מי יודע מה ילד יום? הלא כדגים הניצודים במצודה, כן הוא האדם. השכל הוא מכשיר כה רופף ופריך. הינה כפנס הוא מאיר והינה לוקים מאורותיו. פתאום לפתע חשכת מצרים, אין ברוח נכונה ובמוח בוקה ומבולקה. נשתכחו מאדם רוב דברים שהם יסוד מוסד בהגיון אנוש. אין הוא יודע אפילו, שפעמיים שתיים הן ארבע. פרעות ברוחו, פרעות בשכלו. יביט למרום ולא יראה שהשמים כחולים ובהביטו לארץ לא ישים אל לבו, שהדשא ירוק, לא יבין שהעננים המה אשר ימטירו גשם, שהעץ הוא הנותן פרי ושהאדמה היא המוציאה לחם. יש והוא לא ידע אפילו כמה הן שנות חייו, שמו לא יזכור ונשכחו ממנו שמות קרוביו. אך אם גורל זה צפון גם לי בחיק הימים הבאים, איזהר נא למצער לבל יימחה הדבר הזה מזכרוני כי פעמיים שתיים הן ארבע. לא שלוש ולא חמש. בלתי אם ארבע.

אכן, חייב אדם לשית כלל גדול זה למשמרת בזכרונו ואל נא יסיח דעתו הימנו אף לרגע שפעמיים שתיים הן ארבע. חייב כל איש לעשות כספת לעצמו ובה כתוב, שפעמיים שתיים הו ארבע. לא, לא, לא כספת, כי אם טוטפת בין עיניו. חייב אדם לעשות את הכלל הזה לטוטפת בין עיניו. חייב כל איש בטוטפת בין עיני־שכלו. חייב כל איש. מי יודע מה ילד יום. אין אפיטרופוס לשכל. אין בו בטחון. איש אינו מחוסן מפני כל פגע רע.

הינה כי כן, אשרי האיש אשר יכין לו פעמיים שתיים הן ארבע כצידה לדרך. כעוגן לעת צרה, כאשר הגלים הזדוניים של הטירוף יתנכלו לאוני־השייט שלו, ערפל יעטוף את הגיונו וגלי השגעון יהמו יחמרו מסביבו, הוא, כטובע הנאחז בקש, יישען על בן רשף יחיד במנורת שכלו אשר טרם דעכה כליל, שפעמיים שתיים הן ארבע, לא שלוש ולא חמש, כי אם ארבע. כל עוד ניצוץ זה בוער במחשבתו, עוד המצבת האנושית בו. ויכול שיתחולל הנס של מטה אהרן, אשר פרח ויציץ ציץ ויגמול שקדים ככתוב ב“במדבר” י“ז, כ”א, ככה מבן־רשף בודד זה של פעמיים שתיים הן ארבע יציץ ציץ השכל הטוב וישוב לפרוח ולשגשג ולכנס לתוכו את כל הצאן האובדות, כל המושכלות אשר ירדו לטמיון השגיון.

הינה כי כן, המגור לא יעזבני אך התקוה בכל זאת לא תרף לשעשעני, כי גם כאשר הערפל יעטוף את עשתונותי ישוב אורי ויזרח ויחודשו בי שורשי מתוך פעמיים שתיים הן ארבע. מגרעין קט זה שוב יצמח בי עץ הדעת ובין עפאיו ישכנו כל ציפורי המושכלות הראשונים והאחרונים. אחת לאחת יתקהלו בנות־הכנף ויעופו אל קרבי, ועיני־שכלי תיפקחנה לראות שיעורים ומידות, מראות ונופים, כאשר הן תיראנה את השמים התכולים כי גבהו מאד ואת מעטה הירק הפרוש על פני האדמה. והיה כאשר שכלי יתעטף בשנית בשלמת־אורה ובריתי עם מראות הארץ והשמים תחודש, כל עצמי הבריאה יתלקטו אלי לחוג עימי את חג חנוכת השכל. וחכמי כל דור ודור יבואו כאושפיזין שלי ללמדני בינה ודעת. או אז יצא אור גדול וחדש מתוך אופל השגעון, מזהיר שבעתיים מבראשונה. הלא ככל אשר יגבר האופל, כן יחזק האור אשר ייחצב ממנו.

לכן זה דברי: קום, בן־אדם, וקרא בכל עת: פעמיים שתיים הן ארבע, לא שלוש ולא חמש, בלתי אם ארבע. אשרי האיש אשר יכין לו צידה ליום רע, יום חושך ולא אור. לו, בן־רשף, אחד מאור הדעת והוא כי פעמיים שתיים הן ארבע. כן, כן, פעמיים שתיים הן ארבע. כלל זה זכור לי תמיד בשבתי בדד בין ארבעה קירות חדרי ובבואי בשערי בת־רבים, במושבי רעים, בכינוסי עם, בהקיצי בלילות משנתי ועת תת לא אוכל שנת לעפעפי, הנני משנן ואומר: מוסכם ומקובל הוא שפעמיים שתיים הן ארבע. ברור שכך הוא. לא תיתכן כלל אחרת. ההרים ימושו, הגבעות תמוטינה ופעמיים שתיים תהיינה לעולם ארבע, לא שלוש או חמש, כי אם ארבע. כן ובהחלט. כך זה יהיה לעולם ועד, אמן סלה.

יש אשר יבוא בי רפיון כתומו וכנחשול עז ישטפני כולי. או אז יעבט שכלי את אורחותיו, ימוג ליבי ורוחי גם הוא מוט ימוט. נבוך הנני ולא אדע מאיין יבוא עזרי ובמי אשית בטחוני.

אכן, השכל הוא כל ימי מגן ומחסה לי, בו אני שוקל ומונה ובכוחו הנני שופט על כל מראה עיניים ומישמע אוזניים. אך תם אני ולא אדע מי שוקל ומונה אותו, את השוקל ומונה, אף מי ישפוט את השופט? נאמר הלב הוא דיין אמת ובו הוטבעו מאזני צדק. אבל כלום לא גם את הלב תלין המשוגה? דומה, הלב הוא ראש וראשון בשוגים. אם רק אליו נישען עלולים אנו לאבד כל מגמה וכיוון ולתעות פעמים בתוהו לא דרך. לא בכדי נאמר: “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. העיניים יש אשר לא יראו וכן הלב אשר לא יחוש ולא ינחש. אסור להתפתות ללחישות הלב, כי הוא עצמו פתי הינהו. על אחת כמה וכמה שאין לסמוך על החושים בלבד. החושים המה ככלבים עוורים המרחרחים ונובחים. לא הם ישמשו לנו יועצי־פלא. ואי המצפן? מי הוא אשר יורנו דרך? והאם לא מודעת היא, שכל איש זקוק ברוב הזמנים ליועץ ורבים הם שאינם מוציאים שום ענין אל הפועל עד שנוטלים עצה מחבריהם. אולם גם החבר נמלך בחברו וגם רעהו ברעהו וכן עד אין שיעור. כל אחד מהוסס בתוך תוכו. ערבך ערב צריך.

לא אהיה מוציא לעז על הנברא בצלמי אם אומר, שאין אדם הבטוח באמת בצידקת־דעתו ובצלילות־דעתו. כל אחד אכול היסוסים וספיקות. רק כלפי אחרים הוא מעמיד פנים, שרוחו ושכלו עשויים ללא חת. אין איש המאמין בעצמו שהוא שפוי לגמרי.

רזי לי, האם לא כל אחד חושב בלבו כך: נניח שאני משוגע, אבל גם אחרים כך, כל העולם משוגע. וזהו־זה. צריך להמשיך ולשחק את המשחק.

האמת היא שאין לך אדם שאינו מטורף למחצה או לשליש ולרביע. כל אחד בשעת כעסו פולט מפיו דברים חסרי־שכל, מטורפים לגמרי, דברי הבאי סתם. אדם, שדעתו אינה מיושבת רק לשעה קלה, עושה העוויות משונות שאפילו מטורפים גמורים אינם שטופים בהן. כל איש עלול, לרגל איזו תאונה קלה, לפרוץ כל גדרי התבונה ולצאת מכליו, זאת אומרת, מכלי־שכלו. סימן הוא שאין הוא תושב בכלי השכל אלא גר בהם, שכן של ארעי. מכל מקום, יש פלג של טירוף הקולח בחשאי בסתר כל נפש. אם כך, מצווים אנו להקים לו סכר לבל ייהפך לנחל איתן, השוטף ועובר את כל הישות. השכל, הלב, החושים, אינם כלי־זין ראויים לתעודתם כנגד סכנת הטירוף האורב לכל אדם בכל עת. הבו לנו תרופות־מנע בעוד מועד תחת לקדש עליו קרבות אבודים לאחר מעשה.

ההולך לעולמו, לאן הוא הולך? הגוף שב אל העפר ממנו לוקח, אבל לאן הולכת כל היתירה על הבשר־ודם שבו? אם יש השארה לנפשו, היכן היא משתכנת? נפשו היא שם הכולל לרוח שפיעמה אותו, למחשבותיו שהילכו בקרבו, למאור־פניו, למבטו הקורן, לחיוכו המלבב, לנקודות החן שקסמו לרעיו ולמיודעיו, לתנועותיו והעוויותיו המיוחדות, לאישיותו בכללה, שקשרה את קרוביו ומקורביו אליו בעבותות אהבה ואהדה? הדיוקן, התדמית שלו, להיכן הלכו לאחר שהאיש הלך לעולמו?

אומרים שהאיש חי בצאצאיו, שצלם־דמותו חקוק בפניהם וקווי־אופיו טבועים בנפשם, וכן רוחו מהלכת בפעלי־חייו ובגנזי־מעשיו. אמת ויציב. אבל בכך לא נתיישבה עדיין התמיהה. אין אדם חי רק לעצמו ולשאירי־בשרו ואין הוא מת רק לעצמו ולהם. מעגלות־חייו רחבים לאין ערוך יותר מלכלכל רק את כל השאירה שלו. נוסף על שאירי־בשר יש לו שאירי־רוח ומלבד מגעיו עם הקרובים, עצמו ובשרו, הוא בא בשיח ושיג מעומקא דליבא עם חוגים רחוקים במעט או בהרבה. מלבד מה שהוא מהווה חוליה בשרשרת הדורות, אבות ובנים, הוא מהווה גם טבעת הקידושין בשרשרת הזיווגין עם נשמות רעיו ומיודעיו, אנשי־בריתו ואנשי־שלומו. יש פתחים בלב שאינם נפתחים לפני קרובי־בשר אלא לפני קרובי־רוח, אנשים כלבבו, אתם הוא מנעים שיחות. לכל אחד יש פינות נידחות בנשמתו, אליהן הוא מזמין כאושפיזין דווקא זרים עימהם הוא תמים־דעים או תמים־הרגשות, אך אינו נותן דריסת רגל מטעמים שונים לשארי־בשרו. כללו של דבר, האדם אינו רק אב, בן, אח ובעל, אלא גם ריע ועמית, ידיד נפש ורב או תלמיד. הוא כפול־דמות: אחת לאנשי ביתו ושניה לאנשי עולמו הנפשי, ואדיר חפצו למצוא לו חברים מקשיבים— ובכן, חוזרת התמיהה למקומה: ההולך לעולמו להיכן הולכת הדמות השניה? האמנם היא כלה כענן ומתנדפת כעשן?

ליבי אומר לי שאין דמות מתה לחלוטין, כשם שאין דבר אובד בטבע. אדם כל משך חייו, הוא נושא משך הזרע. הוא זורע אור, זורע צדקה, זורע מבטים, זורע שחוקים, זורע דמעות, זורע רננות, זורע אהבה וזורע ידידות ושלום. כל זרע למינו היא בחזקת הולדה. אמנם, עיתים הוא זורע אל קוצים, אבל רב יתר מובטח הזורע בפרי ישווה לו. בדרך כלל, יש גמול ושילם, נוצר תאנה יאכל פריה וזורע בדמעה יקצור ברינה. שום דיבור טוב אינו הולך לאיבוד ושום בת־צחוק לבבית אינה יורדת לטמיון. כל קול שנשמע פעם מוליד בת־קול, כל תנועה והעוויה היוצאות מן הלב, כל גילוי אנושי הטובע את רישומו בפרצוף אדם טובע את חותמו בעדשת העיניים הצופות ונקלט בלב למשמרת לימים רבים. קל וחומר שהדיוקן כולו אינו כלה ומתבטל מן המציאות, אלא מוצא לו שיכון בלב רבים שבאו עמו בשיח ושיג ושהתחממו באור מבטיו ובשחקת פניו והרנינו עצמם בנועם־דברו ובמתק־קולו.

אני היודע ועד. מת עלי חבר נעורים שחיבבתיו מאד. נעים־הליכות ונעים־שיחות, שבה את ליבי במיוחד בחיוכו המופלא שהיווה מעין קמט־אור מרצד המתפשט והולך ברחבי פניו. ואף על פי שבחוכא זו היה הרבה מרחבות הדעת ומקורת הרוח, הייתה יצוקה בה גם איזו עווית של אשמה. כביכול, אשם הוא על שטוב לו והוא מרוצה מעצמו. חשתי כאילו במותו נתפרשה החוכה מעל פני רעי המת, קפצה עלי ודבקה בי והריהי מרצדת כעיגול־אור על פני. אף ימים רבים לאחר כך לא יכולתי להיגמל ממנה, אם כי עוררה בי סלידה משום שהיא נראתה לי כזמורת זר שנזרעה בי. שבתי ונתתי אל לבי, שזהו פקדון יקר שנמסר לי מטעם רעי המת בצוואה לא־כתובה וחובת כבוד היא לי לשים בקרבי את השאריה הזאת, חלק מעזבונו הגדול, בקרבי למשמרת. רבות בשנים שמרתי אמונים לחלקיקה זו מאישיות רעי המת שנשתלה לתוכי.

אחד אנו מדגישים בדבר ואחד לאו, אדם לאדם שתיל ונפש לרעותה כספת. שאריות מידידנו הנפטרים— שאריות הפליטה שלהם – תוססים ומפעפעים בתוכנו, נושאים את משך זריעתם בקרבנו וממשיכים את פתיל חייהם בפנימיותנו. כל אחד מאתנו נושא בחובו בית־משכית של רעיו הנפטרים ומלבד מה שהוא של עצמו הוא שלהם, שומר על אישיותם שלא תעבור ותיבטל מן העולם הזה, שוקד על שמם וזכרם שלא יכוסו במשאון ועל נחלתם שלא תדעך.

במשים ובלי משים מהווים ידידינו המתים כוחות הפועלים בשיחנו ובשיגנו, אף בכל משא־ומתן בענינים מוחשיים חיוניים, בבואותיהם באות לידי גילוי בכל תנועותינו והעוויותינו, הלך־רוחנו ומערך־השקפותינו. גדולה מזו, עיתים מכוונים את הערכותינו על דברים ושיפוטינו על אישים דווקא אותם האנשים, שבחייהם היו יריבינו. המתים הם על הרוב ה“שיויתי” של החיים. אם תמצא לומר, אנו גם שואלים בפועל ממש עצה מפיהם, ובוודאי שאנו הולכים לפעמים בעקבותיהם, במיוחד בשעות הקשות. לא רק שלומי האמונה מצויים בבתי־העלמין למסור לשוכני עפר קרוביהם דין־וחשבון על המוצאות אותם ולבקשם לשמש להם סניגורים לפני הכוחות העליונים ולשאול לחוות דעתם בעניני שידוכין. גם אלו מבני אדם שאינם דוגלים באמונות מלומדות, אינם מסיחים את ליבם בשום שעה, טובה או רעה, ממתיהם האהובים והיקרים. הגופים נסתלקו, אבל רוחות המתים האהובים נוכחים תמיד. פירות האילן נשרו, אך הגזע לא נגדע. אין מתים אלא נפטרים המסתתרים מאחורי מסך, אבל מציצים מן החרכים.

במידה שמתארכים חיי האדם וגדל מספר קרוביו וידידיו השובקים חיים, הוא נעשה אוצר בלום של נשמות, כלי מלא וגדוש של פקדונות, גנזך של בבואות אנושיות, אוסף של שאריות שהופקדו בידו למשמרת. שוב איננו הוא לעצמו בשום שעה, אלא הוא משולשל עם חבר מרעין שלא מעלמא הדין. הוא חי ונושם איתם, חי אותם, חי גם בעדם, מחייה אותם, עומד איתם בשקלא וטריא. פעמים תופס את עצמו כשהוא מתפלמס עימהם בקול. בשעות המכריעות בחייו, כשהוא נתבע לחרוץ משפט, לכאן או לכאן, הוא נמלך בדעתם של בעלי הסמך שבהם ופועל לפי מה שהם היו מיעצים לו אילו היו בחיים. אפילו בשעה שאין דעתו נתונה עליהם אין הוא, חס וחלילה, מתנכר להם ומחזיק יתרון־ערך לעצמו, שהם מתים והוא חי. הרי הוא נושאם כחותם על ליבו וחותם על הלב עמוק הוא מן הרעיון המשוטט בתוך המוח.

יכול שאדם מאריך ימים הרבה לאחר דורו והוא חש עצמו בבחינת חוני המעגל. מרבית ידידו וקרוביו כבר הלכו לעולמם והמעטים שנותרו כשבולים בודדות אחרי הקציר, חולים או חרשים או נכים ברוח ושוב אין לו חבר בין החיים ורק עם המתים יארח לחברה. יש אשר בגזירת הנסיבות הוא מבלה רוב זמנו במסיבות מתים. אל תנודו לו. כל אדם נאה לו בחבורה. כל חברוּת מחייה נפשות. אף חברות מתים היא מרפא לנפש. או חברותא של חיים או חברותא של מיתותא, ובלבד שלא יהיה האדם בודד במועדיו. מה בכך שהד־שיח מתחולל עם המת? אתה שואלו והוא משיב מפיך. וכשהוא שואל אתה משיב בעדו. כל אדם זקן פחות או יותר מתלבט בכמה וכמה בעיות, שטיבן אינו מובן כלל לשאינם בני־דורו והוא לן¹ בכמה וכמה סוגיות שאינן נהירות בשום פנים לאלו שנולדו שתיים או שלוש שמיטות לפניו. זקן מופלג, שאין לו שוב שום בן זוג בין החיים, על כורחו מרחף בעולם אחר וחלילה לנו מלגלג עליו, כשרואים אותו מדבר אל עצמו. המדברים אל עצמם הם המאושרים והאומללים שבבריות. על כורחם הם נעשים לעיתים בעלי פלוגתא של עצמם.

עד כאן באותו מחוז־חיים שאנו מכנים אותו הקיץ. ואילו בחלומות מתרחשים הדברים קצת אחרת. אותם המתים החיים בקרבך, שאתה ממונה על כל תפקודיהם, באים אליך בחלום־שנתך מחופשים בקונדסיות מכוונת בצורה שאינה שלהם. כל המתים אוהבים מעשים קונדסיים וכל מיני תחפושות. הטוב שבידידיך יש והוא בא אליך במין דיוקן מטושטש. לכאורה אתה יודע שזה הוא, אבל כמו זר נשקף לך. כך הוא וגם לא־הוא. מה זה? האם חידה הוא חד לך? המשטה הוא בך? כן. לצון חמד לו ובא בהסתר־פנים כדי להפתיע ולשעשע אותך, להעסיק את מחשבתך בניחושים והשערות. לבסוף קרע את המסווה מעל פניו: הנני! אני ומלואי. אני כמות שהנני, כמות שהייתי בהתהלכנו יחדיו בארצות החיים. כעת הנך כמו חש את נשימתו החמה, מתענג על מראהו ההדור נאה, על קריצת עינו השובבה, על חיוכו השופע חן וחיות. אתם נופלים איש בזרועות חברו מחובקים ומנושקים. פעמים הנך קולט לחישה מפיו: קום, ידידי, קום ולך עמי למחיצתי. מה לך פה ומי לך פה? כל טובי אנשינו כבר הלכו מפה לשם.

עיתים הנך חולם ומיטתך מוקפת חבר אנשים, ספק חיים ספק מתים ומביניהם עולה המולה רבה. אחד, הראש שבחבורה, איש־מידות, המחזיק אלונקה בידו, מכריז ואומר, בקראו אותך בשמך ובשם אביך: באנו ללווייה שלך.

בהקיצך משנתך ליבך נוקף, צינה מחלחלת בכל אבריך ואתה נבוך ומבוהל משפשף עיניך העצומות וחוכך שהות־מה בשעתך: החי אני או מת?

כיצד נוצרת אגדה? כיצד נוצרו האגדות מאז ומקדם? האם הן נרקמו בחזיונות הבודד באוהלו, הנזיר בתאו, האיכר המהלך אחרי מחרשתו והרועה, ההוזה על הדשא, בשמרו על צאנו וחלילו בידו? שמא הרה והגה אותן הדמיון הקיבוצי במסיבות־רעים, בחתונות עליזות, בלוויות קודרות?

ואולי יצאו הן ממקורם הברוך של ילדים לפי תומם, שהואיל והכל מוכן לפניהם, לחמם ניתן, מימיהם נאמנים וכל העיסוקים המציאותיים מסורים בידי המבוגרים, לא נותר להם שדה־פעולה אלא בהמצאת עולם מופלא מאוכלס גמדים וענקים, קוסמים ומכשפים, עופות בצורת אדם ואנשים בצורת מלאך או שד, כל מיני פלאי־דברים, כגון כיפה אדומה ורגליים שהן כנפיים וזאבה המגדלת תינוק אנושי ומניקתו מחלבה.

מסתבר שגם אמהות המציאו מדמיונן כמה וכמה מעשיות־פלא, ליישן בהן את תינוקיהן ולשמש להן תמריצים בפיטום ילדיהן הסרבניים לאכילה. יכול שגם זקנים מצאו להם מקום באגדות להתגדר בהן בפני פרחי הדורות ולפרסם על ידיהן את טיבם של הזמנים הטובים ההם וכוח מעשיהם של הגיבורים ואנשי השם מלפנים, המביישים את הדור היתום של עכשיו.

השכל מחייב, שהאגדות נוצרו בכל האופנים הללו ובכמה אופנים אחרים. בעצם לא זו השאלה, מי המציא את האגדות השונות לסוגיהן, אלא כיצד הומצאו. האם מחברי האגדות עלו במחשבה תחילה על האבניים וזימנו עצמם לעשותן מן המסד ועד הטפחות קו לקו ותג לתג, כדרך שהסופר כותב סיפור והצייר צר תמונה, או שהן נוצרו מתוך אילתור, ללא תכנון ותוכנית? אלא שמכל מקום, אין לשלול מן האגדות את יסוד החישוב והיגיעה. ההשראה אינה עושה הכל. אפילו היא ברק המאיר את החלקה, אבל הברק אינו בונה. החלקה זקוקה לאמן מחוקק ואין מלאכת מחשבת נעשית בלי מוח חושב ומחשב. אם כך, אי אפשר כלל להניח שום אגדה כיצירה קיבוצית, שהרי אין מוח קיבוצי. אולם, בה במידה, אי אתה יכול לומר, שהאגדה היא רק יצירה אישית. אילו היא רק אישית, לא היתה מסוגלת להיעשות קנין העם כולו ולסגל לה מהלכים על פני כל הדורות. יצירה אישית לגמרי, אפשר שתיעשה נחלת יחידים רבים, אף רבים מאד, אבל לא נחלת קיבוצים, עמים ודורות. שירת דבורה, שירת הים ושירת הבאר נאמרים בפי כל הדורות, על שום שהן היוו מזיגה של היצירה האישית והקיבוצית כאחת. אז ישיר משה ובני ישראל. בני ישראל שרו יחד עם משה, וכך הם שרו עם דבורה ועם מרים. הכלל קונה לו רק את היצירות, שהוא שותף להן בפועל על ידי תוספת נפכים. האגדות הן יצירות אישיות וגם מקובצות.

לא נהא מן המתמיהים באמרנו, שהאגדות נוצרות על ידי עצמן, כדרך שהגשמים יורדים מעצמם ולא מעצמם, אלא האדים העולים מן הארץ ומתהווים לעננים מסייעים בידי הגשמים לירד מעצמם. החיים הארציים המגושמים המתאדים מצטברים לעננים, בין ענני טוהר בין ענני קדרות, ומתקבצים לגשם נדבות של יצירי־דמיון. העננים שונים הם. יש ענני־כבוד וענני־סגריר, יש קשת בענן ויש מהם מוארים בהילה שמימית. אין אגדה בלי איתערותא דלעילא, כדרך שאין שום תגלית שכלית בלי הארה עליונה. אולם האגדות יונקות הרבה גם מאיתערותא דלתתא. הואיל ומת פלוני קדוש ובסביבתו הקרובה נחפרה באר או נמצא מעיין, מייחדים את מציאות המיים, שהם צורך גשמי, לזכותה של הנשמה משורש אצילות והם נקראים על שמו. איש שכב במדבר וכמעט מת מעולף מרעב ומצמא. ראה סיעת עורבים עפה, מן הפיות נשרו פירורים, הלך בעקבותיהם ללקט את הפירורים ובין כך וכך הגיע למעיין מושך את מימיו. המציאות עצמה התוותה את קו האגדה על דבר העורבים, שכלכלו את הנביא ברעב ובצמא.

לא בא הסבר התהוותן של האגדות כדי לקעקע את הנס. אין אנו נכנסים לתחומו של הנס. הננו שרויים בבית היוצר של האגדה ואין נגרע אף משהו הילה ממנה כשמניחים, שאף המציאות של מטה תורמת כל שהוא להתהוותה. כלום המציאות של מטה היא מטאית ממש?

אין במציאות מעלה ומטה. הכל מעלה ומטה. ראו לפלוני בצלאל בן חור, למשל, או כל אומן־יד אחר, נבון־כפים, ההופך כל גוש גולמני לכלי־חמדה ונתבקשה מאליה האגדה בדבר מידיאס, שהפך במגע־ידו כל דבר לזהב. השינה, המיתה בזעיר אנפין, הכרוכה מדי לילה בלילה ביקיצה לבוקר, העלתה מבלי משים במחשבת האדם את חזון תחיית המתים. אוני־שייט קטן עושה נתיב בלב הים ומדוע לא יעבירנו מטה האמונה אל הים בחורבה.

אין שום אגדה, ששורשיה אינם נעוצים במעשה יומיומי. המעשים מתאדים ונהיים לאגדות. המעשים הם הפרי והאגדה ריח־ניחוחו. המציאות מלאה אגדות כרימון. כל עץ ויפה־נוף הם אגדה. כל ערוגת־שושנים ובית בנוי לתלפיות, הם פלא־סיפור. השמיים מספרים אגדות, הרקיע מגיד אותן, המעיינות הומים אותן, הכינורות והפסנתרין, החצוצרה והחלילים מנגנים אותן. החליל הקדמון על אחת כמה וכמה, שכן הוא סיפור־מעשה הנפוץ ביותר. בכל הארצות ובקרב כל הלאומים, ממזרח שמש ועד מבואו, מחללים בחליל, אם כי מצויים מן הסתם ישובים רבים בעולם, שאפילו שמע הכינור והפסנתרין לא הגיע אליהם. כל תינוק שנולד הוא אגדה חיה. ענני־מרום, הלובשים ופושטים צורות וברגע כמימרא מגלגלים ציפור בנמר, דג בצבי ופני אדם לגזע עץ כרות, כלום אינם מפיקים מתוכם חדשים לרגעים מראות יחזקאל ללמדנו סוד הגלגול? כך נוצרה האגדה על גלגל התמורות. עולם ומלואו הורים אגדות. כל תפוח, שזיף ואפרסק, מדברים אלינו בשפת האגדה. בת־צחוק רפרופית של ידיד, המגלמת בקרבה נחל איתן של המיה וערגונות וקירבת־נפש, כלום איננה חזיון־אגדה?

האגדות נוצרו מעצמן ומתוכן. אף־על־פי־כן כל סיפור אגדה הוא אגדה בתוך אגדה. מי יתנה תוקף הפלא, שאדם חלכה, בשר ודם ומוות, לבש עוז להביע בקול מפה לאוזן סיפור־מעשה שלא היה ולא נברא, להמציא מדמיונו עלילות גדולות, שמכל מקום אין מישלן במציאות? דמיון אנושי מששת ימי בראשית חבק בזרועותיו דברים נשגבים משכלו, חסרי־אמת מציאותית וחסרי שחר, ולא בוש ולא נכלם בפני עצמו ובפני קהל שומעיו. הוא לא גער בעצמו ואחרים לא גערו בו לאמר: שקרן, כזבן, רמאי ובדאי אתה. כל מי שבא וסיפר לבריות מעשה בפרה שפרחה על הגג או בזאבה שהניקה ילד־אדם, שראה במו עיניו רכב אש וסוסי־אש, נתקהלו סביבו אנשים והקשיבו לבבא־מעשיותיו בחדוות הנפש. שמעו אותו, משום שמליבם הוציא את הסיפורים. רעבי־חזון הקשיבו לכלל דבריו ולכל פרט ופרט לחוד וכל אחד הלך ממנו ומסר את סיפורו לאחרים ואף הוסיף נופך משלו.

שואלים אנו: כיצד נוצרו האגדות? והרי עלינו לומר: הן נוצרו כמו השריפות, המתהוות על ידי הציפורים, המתלקחות אישה מכנפה של חברתה וכולן יחד מפיצות זיקין די נור על כל סביבותיהן. המוני־אדם נושאים בכנפיהם כציפורים את האגדות. מה תימה, שאגדות עושות במהירות הבזק את דרכן מעם אל עם וממלכה אל רעותה ועד לאיים הרחוקים, לא דרכה בהם רגל תייר, הן מגיעות? מי חכם וידע אורחות הציפורים, למה הן נעות ונדות בשייריהן מארצות הצפון לארצות הדרום וחוזרות חלילה, עוברות אורחות־ימים, אם כי סיעות מרובות מהן נופלות חללים על קידוש המסע? כך אגדות רצות ושבות מקצה עולם ועד קציהו. אף יש מהן, שאינן טורחות כלל לעשות דרכים ארוכות ונפתלות, אלא נולדות בבת־אחת, גם פה וגם שם, במזרח ובמערב, בקרב עמים גדושי־חוכמה ובקרב שבטים, שטרם נגה עליהם אור התרבות. דרך כלל, אין לידה אחת לאגדה, אלא כמה וכמה לידות ואף זו היא בגדר אגדה. על כורחך אתה אומר, שיותר ממה שהאגדה היא מופלאה, פלאי הוא האדם הבודה אותה מלבו ושותלה בלבבות האחרים, דור לדור יורישנה.

האגדה עצמה היא פלא וניסוחה העולה ברוב המקרים בקנה אחד ובמתכונת אחת ואף בצירופי־מלים דומים אצל עמים רחוקים זה מזה רחוק מזרח ממערב, הוא פלא על פלא.

כולנו שטופים בכשפנות. כל מי שיש לו כוח הפועל מפעיל גם אחרים. כל המחונן ביתרון הכשר משתמש בו כבמכשיר לאצול מרוחו על זולתו. מי שחוט של חן מתוח על פניו – מתחנן על הבריות; ומי שקסם יצוק בשפתיו – נוסך את קסמיו בכל מי שבא עימו בשיח ושיג. הנלהב מלהיב והנפעם מפעים.

כלום מהו בעל השפעה? בעל מכשף. הוא עושה במיני כשפים להניע בני אדם לעשות את רצונו וללכת בעקבותיו. אביר הרצון מעתיק הררי מניעות מדרכו ומצליח, ממש לא כדרך הטבע, להטות את הנסיבות ואת האישים הפועלים בהן לחפצו. כל פייטן השובה לבבות הוא רב־מג. כל נואם המצליח להוליך אחריו המונים, הוא כשף. כל שדלן ושתדלן הוא קוסם. כל יודע נגן קסם הוצק בו. הכנר רב־התושיה פורט לא רק על מיתרי כינורו, כי אם גם על מיתרי הלבבות. הוא עושה בלהטים, מתגנב וחודר לתוך לב כל איש, פועל שם במחתרת, מזעזע ומחריד וקהל מאזיניו לפי תומם נוהרים אליו וניצודים ברשתו.

הכל הם מכשפים והכל הם ציידי נשמות. יש איש שהחיוך שלו הוא הכוח בידו ויש איש שדבש וחלב תחת לשונו והם משמשים לו תחת פתיון. יש חוצב להבות בלשונו לשרוף בהן נשמות ויש העושה מדיבוריו השקולים והמתונים תמריצים להפיק על ידיהם מזולתו את התועלת הדרושה.

התוהה על דיבוריו ומעשיו ישכיל להבין, שכל אחד מאמין בעומק־ליבו שיכול הוא לחולל פלאי מעשים ברוח פיו ושיפה כוח דיבורו לחולל שינויים במערכות־חיים. מקורן של התפילות, התחינות והברכות נעוץ באמונת־קדומים זו, שתוקפה עומד בכל הדורות. התפילות הן השבעות, התחינות הן לחישות והברכות הן שידולים המכוונים לפי הכוחות העליונים, להכריע את הכף בהתאם למשאלות הלב. אנו מברכים את ידידינו בבוקר טוב ובערב טוב ובשבוע טוב ולשנה טובה, כדי להשפיע על המזלות. אנו קוראים לקוצרים “האח” ו“הידד”, “יישר כוח” ו“כה לחי”, כדי להגדיל את היגיעה והחריצות של העוסקים במלאכה. אף שאינם מאמינים, לדבריהם, שיש עין צופיה, מפחדים מפני עין רעה. כל איש שמטיחים בו קללה הוא נבהל ונחרד. אפילו מי שנתן ביודעים גט־כריתות לאמונות טפלות מנחש על פי אילו אותות וסימנים, המסורים לליבו בלבד, אם יצליח בדרכו והוא נמנע מלהתחיל מלאכה בתאריכים מסויימים, שאין להם שם טוב לאתחלתות, כגון ביום שני בשבוע או בי"ג בחודש. יש סימניות מפחידות מקובלות מדורות, שגם רבים מן המתקדמים נתפסים לחששה מפניהם, כגון חתול שחור או דלי ריק העוברים בדרך. אף הנמלך בדעתו והשואל בעצת ליבו, הינהו מנחש ושואל בעננים. גם הכופרים, מעמידים להם אדמורים נמנעי־הטעות, שכל היוצא מפיהם מקודש, משום שאמונה קשורה בליבם שפלוני המנהיג מחונן בחוש שיפוט מיוחד ובראיית הנולדות. בזכות זו הוא נחשב בעיניהם בר־סמכא, שאין למעלה ממנו וכל המהרהר אחרי פסקיו אחד דינו להיעקר מן השורש, מורידים ולא מעלים אותו. אין יחיד וכלל יכול כנראה להתקיים בלי אמונה בחושים עילאיים ועל־טבעיים, המסייעים להם לחיות על פיהם ולעשותם סומכות להם בכל עיסוקיהם. הכוחות הטבעיים אינם מספיקים להניע בהם את כל גלגלי החיים ולשמש יועצים ומורי דרך בסבך המעשים. ומה רבים האנשים הבטוחים, משום־מה, שההשגחה או ההסטוריה העמיסה עליהם שליחות, בכוחה הם פועלים וניצבים בחזיתות, פורצים ימה וקדמה כשעיר נגח. וכלום מהי שליחות, אם לא אמונה בכשפים?

כולנו מכשפים, אלא שאיננו יודעים זאת או מתנכרים לכך מדעת.

מדוע כה מורט־עצבים טפטוף הברז בדמי הלילה, וכנגד זה ערב לאוזניים התקתוק החדגוני של השעון?

תקתוק השעון הוא שפתו הטבעית וטפטוף הברז הוא שפה עילגת ולגלגנית. תיק־תק הוא אחת מן הלשונות הרבות ללא שיעור, המתהלכות על פני ארץ רבה. מתוך גרונו של השעון מדבר היקום באחת מרבבות לשונותיו והיגוייו, כדרך שהוא סח מתוך הסופה, מתוך משק הגל, מציוץ הציפור, מיליל התן, מבכי העולל, מיבבת הרוח ומרנן הכינור. כל קול הוא זמר וכל היגוי הוא ניגון עוזי וזמרת יה. כל קול כתיקנו הוא בת־קול מלב העולם. הוא חבר ללהקה ובה במידה סולן.

אכן, התקתוק אינו מדבר הרבה ללב. אין הוא מגלה לנו נצורות. הרי אין אנו זקוקים בכל עת ובכל שעה לגילויים חדשים. די בנושנים, כדי להשביענו נעימות. החדשנות אינה כלל סגולה לחיים הטובים. עדיין הנושנות לא פג טעמם ולא נס ליחם. כן, אין חדש תחת השמש ואין חדש בפי השעון, מה הזמן, שמדידתו חוזרת ונשנית לאין שיעור וגבול. בעצם, האֵל־שיעוריות והאל־גבוליות הן תמצית שיחו של השעון הנושא אלינו את הבשורה, כי מה שהיה הוא שיהיה. הזמן הוא אל־סופי ואנו הננו רק ככלבים המלקקים מים אין־סוף: תיק־תק, תיק־תק וחסל. השעון מדבר בקולו שלו ועל קול אין לבוא בטענה, כשם שעל טעם וריח אין להתווכח. הכי רוחנו ידון בגדי הגועה ואינו שואג כאריה, ביונה ההומיה שאינה מקרקרת כעורב או מלחישה כנחש? כל נברא קולו היא שפת־האם שלו. גם השעון מדבר בשפת אימו העולמית, המנענעת עריסתו בזמר תיק־תק, שיר ערש שלו. תיק־תק היא לשון חוקית. לכן קול השעון חותמו אמת. ולפי שדברו יוצא מליבו הוא משרה על ליבנו עריבות ונעימות.

והיפוכו בטפטוף הברז, שאין זו לשון אמת הנובעת מעומק ליבו, אלא גמגום נלוז, עקמומי וטפטפני. חותמו הזיוף. אין הטפטוף יעודו אלא סטייתו. כל הסוטה מטבעו מרגיז ומשרה עלינו רוח דכאון. הטפטוף אינו כלל דיבור אלא פטפוט. אין בפיו שפת אם ואין לו אב. הוא ממזר. לא די שאינו שומר־חוק, אין הוא מקיים תואם בין טיף לטיף, הילוכו עקלקל ומהלך קיהות על הנשמה. שיקוץ משומם. בועט בכל החוקים, יוצא־דופן והרפתקן ניקלה. פכפוך מימי בדמי הלילה באין שנת, אין פגע רע גדול ממנו למירוט עצבים ולסחיטת טיפת הנחת מן העצמות. לו למצער פרץ נחל איתן עבור ושטוף, מרעיש את כל סביבתו בשיצפו ובקיצפו. אך לא. אין בטיף־טיף זה לא מגעש הזלעפות של כוח אדירים ולא מן הגבורה החרישית של כיבוש עצמו ללא שיור. דומה, שהגיעה שעה חצופה לעולם בו ניטלה כל מרות והכל נעשה משולח והפקר. אין עין צופיה והותרו כל הרצועות. זוועה לשכב בלילה מוטרד מן השינה בעולם מופקר.

הדברים סובבים ברמיזה גם על הנשמות הפטפטניות, הדלפניות והדולפניות, שאין בפיהן כל קורטוב בשורה ואין בידן אף קורט כוח להיאלם או לעצור למצער את הטפטוף.

שורש הקידושין של הגבר באשה משתלשל מחביון הקדומים ומתמשך עד קץ הימים. הוא אומר לה: “וארשתיך לי לעולם”, והמכוון הוא גם מעולם ועד עולם, מבראשית ועד אחרית. אדם ידע את חוה, ידע שהיא ראשונה ויחידה לו, לכן דבק בה. דעת זו מלפפת שלא מדעת כל איש המקדש את האישה, שהיא נועדה לו מששת ימי בראשית והוא קושר לה אהבת עולם להקים עימה בנין עדי־עד, כאמור בברכות הנשואין: “שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. מזכר גן עדן ומריחות בשמיו פרוח תפרח האהבה. חוה בעיני אדם היתה חוה כתומה, אין שניה לה; ואדם בעיני חוה היה כל האדם, אין שני לו. לא עמדה ביניהם כל דמות־ביניים או בבואה של דמות. כל דיוקן היה שלם ומושלם ללא כל גזירה שווה עם כיוצאים בו. הוא אחד והיא אחת, לא קם כמוהו ולא קמה כמוה. ורק כך רואה כל גבר וכל אשה בירח־הדבש של אהבתם; בדמות הייחוד, שאין אף צל־בן־צל מן הדומה לה. הוא הבחיר והיא הבחירה, אין מושלם עלי אדמות. הם רואים זה בזה כבמחזה־חן כל היש וגולת הכותרת של הדיוקן האנושי.

מה דודך מדוד? שואלות בנות ירושלים את השולמית. בתיאורי־קוויו היא מוציאה אותו מן השורה האנושית. אילו הוא כאחד האדם, מה רבותה בדבר? אפשר שכמותו מצויים גם אחרים. אין הוא בן יחיד בעולם אולם האהבה יונקת מן היחידיות דווקא. והרי היא מעלה את לפיד־דמיונה – האהבה העיוורת זקוקה למאורות גדולים וההדלקה היא מהותה – ומשיבה: דודי צח ואדום דגול מרבבה… עיניו כיונים… לחייו כערוגות הבושם… שפתותיו שושנים… שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים וכולו מחמדים. נקטה לשון גוזמה? אבל הגוזמה היא נשמת האהבה, כשם שהתמיד, בנין עדי עד, הוא רוח החיים וכח הקוסם בה. האהבה פורצת כל הגבולות, גבולות המושכל וגבולות הזמן וגבולות חוקי הגזירה־שווה. השולמית רואה את הרועה אהוב נפשה בבחינת אחד ומיוחד, לא קם כמוהו מאז היות אדם.

אף הוא, בחיר ליבה, מרומם ומנשא את השולמית לעילא מכל שבח ותואר, ממשיל עליה את ירושלים ליופי ואת עדר הרחלים ללובן השניים… יפה היא כלבנה, ברה כחמה… אף קורא הוא מפורש: “אחת היא יונתי תמתי”. כגוונא דאינון מתייחדין לעילא כך הם מתיחדים ומזדווגים לתתא ברזא דאחד ואחת. הוא קדמון והיא קדמונית, הכלה הכלולה, הנשיות הנצחית והכוללת.

סוד הזיווגין נעוץ לא רק במעשי מרכבה, כי אם גם במעשי בראשית. הנכנסים לחופה וקידושין נשבעים לאהבה ולאמונת־נצחים. לא תיתכן כלל אחרת. לו אין אח ונמשל ולה אין אחות ונמשלה. שובי שובי השולמית ונחזה בך. מה נחזה בשולמית? חזות הכל נחזה בה. אף נראית היא באיצטגנינותו של האוהב יוצאת־דופן מן המין הנשיי. “כמגדל דוד צוארה, נופת תטופנה שפתיה וריח שלמותיה כריח לבנון”. הכי רק בשר ודם היא? לא כי דמות לא מעלמא הדין. כל בושם בה. אף שמלותיה שעליה נתבשמו ממנה. כמוה כמוהו. אף הוא כביכול צורתו שונה משל כל אדם. דומה הוא לצבי ולעופר והאילים… בחור כארזים.

אין אדם מסוגל כנראה לשגות באהבת אדם בצלמו ובדמותו. שניים הניצבים פנים־אל־פנים ולפיד האהבה בידם, אף דמיונם נדלק והם צרים איש את קלסתר רעהו בפלאי־צבעים דוהרים־דולקים. “הוא צח ואדום, לחייו כערוגות הבושם ושפתותיו שושנים”, והיא "אשת לפידות, יפה כלבנה וברה כחמה, שררה אגן הסתר ובטנה ערימת חוטים, צוארה כמגדל השן ואפה כמגדל הלבנון. כל מקום שנשמעת נשימתה הרותחת של האהבה, שם ההפלגה היא שפתה הטבעית. האהבה ניזונה מאשר לא ייאמן כי יסופר. הכי נבוא בטרוניה עם הנאהבים המגלגלים איש אל רעותו את כדור הנצח? בנישואין יש ירח הדבש, אבל באהבה קיים רק הנצח. האוהבים חיים יום האהבה ארוך כיומו של אלהים. וכשם שהם כל הימים, כך הם כל הדברים וכל המראות. מה תחזו בשולמית ומה לא תחזו בה? היא כל בה והוא כל יש, עינו בכל, מציץ מן החלונות ומשגיח מן החרכים.

האהבה לא תמיר רוחה ולא תשנה את טעמה. אם מתחוללים שינוי ותמורה, מקורם בתמורת העיתים ובשינוי הזמנים. האהבה נאמנה לעצמה כל עוד היא קיימת. היא נשבעה אמונת־נצח, וכלום לא קיימה? באהבה כל רגע שקול כנצח ותכולתו חיי־עד. הכי יחטא האיש בהישבעו נאמנות־עולמים לדיוקן החמוד, כל עוד נגה עליו אור שבעת הימים ונתנסך עליו חן ששת ימי בראשית; כיון שדעך אור קדומים בדיוקן, הוא נשתנה לאחר, ולא הלב האוהב. עבר החג כבה הלפיד. מה שהיה הוא לא קם כמוהו, היא ואין בילתה, עבר ובטל מן העולם. הלבבות האמינו לתומם, כי הדיוקן יזהיר באור־יקרות כל ימות החיים ויהיה פרוש כחופה גם על ימי הקטנות. אהה, על הרוב אין זה כך. באהבה אין מרמים, אבל יש רק מרומים. ואולי באמת שלפי נגוהות מן האור ההוא מרטיטים ומפרכסים ופעמים אף מפכים גם בין קפלי המעיל האפור של היומיומיות. אבל כלום אשמים בני אדם שהם קצרי־ראות ואינם מבחינים באור הגנוז?

יש אשר האיש והאישה בתום מועד ממושך של שבת יחד ישפשפו עיניהם בתמהון למראה האופל האופף אותם ומי מהם, או שניהם יחד, יעוררו קינים הגה והי על המפעל והתמורה. אך הרואה ללבב שופט נכוחה: אין מעל באהבה, אלא יש שברון, אסון הבא כחתף. נצח הדיבורים על האכזבה אין בהם ממש. ואך לשווא תולים שני בעלי הדברים את הקולר איש בזולתו. אין אשם באהבה. קוצר ההשגה היא בעוכרנו. את האיכות הנצחית נתנו ענין לנצח בכמות נצחית. לא השכלנו לנחש שהאהבה היא בעיקרה מעשה נס. נס אפילו לחיי שעה הוא בבחינת חיי־עולם. הדמעות והטענות ומענות הכרוכים בגוויעת האהבה אינם אלא שווא. כוס הזהב ניתנה לבני־תמותה רק לגמיעות מעטות ולא ללגימה של סביאה. לא חלה כל קריעה. שמלת האהבה, כיוון שנתפרה פעם אינה נקרעת עולמית. אור שזרח פעם שוב אינו דועך. אי שם ביקום הוא מפכפך ומרעיד, רישומו קיים ועומד. עבותות אינן ניתקות. שרשראות הזהב באהבה יש שנהפכות במרוצת השנים לשלשלאות של ברזל. אולם הברזל אינו נופל מן הזהב לנוי ולחן ולעוז־נאמנות. המאורות נתונים תמיד במרומים, אפילו כשהשמים עושים עננים. מפי הגבר האומר “הרי את” סח הקדמון.

בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ. בראשית יברא האדם בחזונו את בן־זוגו ובת־זוגו בארץ ובשמיים. האיש יקח את האישה למען תהיה לו ארץ ושמים, אם ואחות, רעיה ונאהבה, עימו לבשר אחד ולנפש אחת. אף היא תאמר לו מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי. הלא זה משפט האהבה, כי היא תברא את הריע והרעיה, כברוא ארץ חדשה ושמיים חדשים, חומה בצורה לעדי־עד. אכן, נס? אכן, חלום? אך הנס לא ינוס והחלום לא יעוף. מה שהיה פעם הוא שיהיה תמיד. נמשלה האהבה ליין הטוב ההולך למישרים, לאוצר בלום מלא וגדוש כל פרי מגדים, חדשים גם ישנים, חלב ודבש תחת לשונה. דבש מצאת אכול דייך ואמור תודה והלל לזה שאכלנו משלו.

הריני מודה ומתוודה: איני מסוגל להיות שמח בחלקי. אולם סבור אני, שאופיי המקולקל הוא הגורם לכך. אבל, בדרך כלל, עשוי כל אחד שתהא שכינת השמחה שורה עליו תמיד. ואולי צירוף המילים שמח בחלקו משובש מעיקרו. השמח אינו זקוק כלל לחלק, כי השמחה עצמה היא החלק. שמחים על היש ולא דווקא על היש לי, על הנתון לבעלותי. שמחה על הבעלות אינה בת־תוקף. אין טיבעה יציב, שאין שום בעלות נתונה ומובטחת לאורך ימים, אלא ההפסד אורב לו בכל רגע. רק הדבר שאינו בגדר שלי הוא הקיים ועומד ונותן שמחה של אמת בלב. זיקה של קניינות לחמודות היש, תוכח רצוף חרדות ובהלות והיא משביתה כל עונג, אין בה אף נטף גיל שאינו מהול ברעדת האובדן. כאור הזורח מתוך האופל, כך עולה השמחה מתוך תהום האין.

יכול אנו אומרים שעדיין הננו בורים גמורים בתורת השמחה. ראייה לדבר: הננו מחפשים אותה במוצאות אותנו ולא במה שיש בנו, בייקר המציאות, ולא במציאות עצמה, הננו משחדים אותה בתענוגות תחת לחפרה ממטמוני נפשנו. כל המצהלות צפונות בחדרי־ליבנו ואיננו צריכים לחזר אחריהן בשוקי ההזדמנויות. התולה את קב הנחת שלו על החינגות המקריות, על החגים והמועדים, על משתאות, תולה את אושרו על קרן הצבי. הסומך את סוכת שמחתו אל הקנינים, נשען אל קנה רצוץ. לא לנו השמחה, אם היא לא בנו.

השמחה תורה היא וצריכה לימוד. כל כושר הטבוע באדם מלידה אינו יוצא מגולמיותו עד ששוקדים על פיתוחו, ליטושו ושכלולו. ואנחנו לא די שאיננו מטפחים בנו את הכשר החדווה, הננו מטפחים בנו את חוש העצבון. כביכול יסדנו בתי־ספר לקדרות ולמרה שחורה, ייחדנו ימים ואפילו שבועות וירחים לאבלות, לצומות ולסיגופים. קבענו עיתים שבהם הצער היא מצוות עשה; הרימונו על נס את החי הנותן את ליבו והמשווה תמיד לנגד עיניו סוף כל אדם. דרשנו שמחה והוללות לגזירה שווה והכתמנו את קלי החיים כפוחזים וריקים. אף אמרנו איזהו חכם? זה שרוחו עכורה והגותו כבדה. הודענו גדולה יתירה לעצובים, מכיוון שכל קשה־רוח ומר־נפש, סימן לו שהוא שואל לנתיבות עולם וחוקר לכל תכלית.

אמנם, רבים בדורות ביקשו ללמדנו פרק בתורת השמחה. הללו יצאו והורו שמח בחור בבחורותיך, חטוף ואכול, חטוף ושתה כבר קוהלת, כל אשר שאלו עיניך לא תאצול מהן ולא תמנע את לבך מכל שמחה, דומה העולם לבי חילולא, טוב מלוא כף נחת ממלוא חופניים עמל. הללו יצאו ואמרו: אין כלי מחזיק ברכת השמחה משלוות הנפש ואין השלווה נקנית אלא בחירות מן התאוות, מכל התשוקות ומכל משאלות הלב. והיו שאמרו: אף ממשאלות הרוח. היה בהמה לך וייטב לך כל ימי חייך.

אולם אלו ואלו היו מורים לא להועיל. הראשונים קשרו ביתר שאת השמחה ברתוקות התענוגות, שככל שהננו רודפים אחריהם הם בורחים מאתנו וככל שהננו משיגים אותם כן גדול המישקע הקודר והעכור שהם מניחים אחריהם. האחרונים ביקשו להצמיד את שמחתנו אל פרפר השלווה החמקמק ונמצאו מחריפים בנו את תחושת האכזב ואת אוזל ידנו לשמוח בחיינו. מה שמחה עשויה לפעם את האדם, אשר עקר מליבו כל תשוקה? מי שנעשה בהמה לו, העולם יופיע לעיניו כגולם, שאינו מעורר בו כל רגש. חיי אין־רגש ואין־חפץ כלום אינם עצובים? הריהם כאומרים: היה עצוב ומשמים, או אז יהיו לך חלק ונחלה בשמחת התמיד. בעולם שהוא נושא לבוזנו, אין מקום אף לזיק של שמחה. אולם אין להעמיד את השמחה על חודה של שלוות הנפש. שמח גם הנרגש, המתרגש והמשתוקק. השמחה צפונה גם בסערה. כשם שאין השמחה נקנית על ידי רדיפה אחרי תענוגות, כך אין היא קמה למיקנה על ידי ההתנזרות מהם. השמחה אינה בפינוקים ובעידונים, ואין היא גם בעינויים ובמחסורים. משכנה בה בלבדה. השמחה לאמיתה מפעמת אותנו על אף הצרות והפורענות ועל אף הטובות והחמודות שנופלות בחלקנו. רק חדוות על אף הכל היא שמחה לאמיתה, שמחה לשמה.

נודעות לנו שמחות לרוב. שמחה על היין, שמחה על הבשר, שמחה על שבת אחים גם יחד, שמחת החגים והמועדים, שמחות על הניסים ועל הנפלאות, משוש חתן וכלה, שמחה על הישועות ועל הבשורות הטובות. אבל השמחה האמיתית היא על השמחה עצמה, שמחת האדם על נפשו, על עצם קיומו בעולם האהוב עליו בלב ונפש. לא נאה ולא יאה לאדם לעשות את היין מקור־שמחתו. פחיתות הכבוד לעשות את השכרות מקור־עונג לנפש. השמחה על הקורבן או על הנצחון, שהוא מפלה לאויב, היא ניקלה ביותר. בושה לשמוח על יגון הזולת. חרפה היא לחפש שמחה בטיפה המרה.

מכיוון שכל החגים והמועדים לשמחה צמחו ממקור הגאולה מן הצרה והתגברות על האויב, נשתבשה מהותה של השמחה וכל עיקרה נעמדה על ההצלחה, הן בנצחון האישי במלחמת הקיום בין האדם לחברו והן בנצחון הציבורי על אוייבים הקמים עליו מבחוץ, משל כאילו השמחה לאחד והצער לזולת ירדו כרוכים זה בזה, כשם שהנצחון של האחד מותנה במפלתו של האחר. מתוך שכנותה המורגלת של השמחה עם ימים טובים ניתנה ענין לימים טובים בלבד, כאילו מקומה לא יכירנה מטבע ברייתה ביום של חול. בכך מושגה נעשה פלסתר, נידלדל מעיינה ושוב לא הייתה מסוגלת כביכול להשקות את החיים היומיומיים נעדרי המאורעות המרעישים והצבעוניים. כל כוח שאין עושים בו שימוש נכון מסתלף ומתנוון. אדם מן הישוב לא יתפרץ במצהלות ביום של חול, כן רבים וכן נכבדים ישאלו בתמהון: מה יום מיומים? לשמחה מה זו עושה? לא שבת, ולא חודש היום. ובכן, מהי הגדולה?

אוצר השמחה הגנוז בכל נפש חיה, המעורר כל בעל חיים בנוח עליו הרוח לכרכר ולפזז ככל אוות נפשו, נמצא מוזנח אצל האדם. קשה מזה, כיון שכוּנס לאפיקים מוגבלים, נעשה ממושמע ומסוייג, מרותק בעבותות של ימים ונסיבות מסויימים, הוצא מתחום ההיפעלות האישית ונמסר לשימושה של הרשות הציבורית. הוכרז כביכול משטר של צנע, שבו בודקים למזונות של מותרות המותרים רק בימים המיוחדים לכך בשבוע. יש עונה לשמחות, שבוע בשנה, שבו מקיימים את הקרנבלים המסורתיים, צוהלים בהכשר הרשות ועל דעת כל הקהל. התוכנית נעשתה חותמה של השמחה ורק זו שניתנה עליה גושפנקת הכלל הותר לה לבוא בקהל. בני אדם למדו להתבייש בשמחה הפרטית והורידוה למחתרת. הגיעו הדברים לידי כך, שפנים קורנות מאושר נחשבים כהתערטלות בפרהסיה ויש בהם מעין חילול השם. מי שפניו שוחקות מחוייב, כנראה, לשית עליהם מסווה, לכסותם בצעיף, כדרך שנגזר על האשה במזרח להיות רעולה.

השמחה הדחוקה והחנוקה נותנת את אותותיה בעולמו הנפשי של בן הזמנים החדשים. אין הוא נותן פורקן לאוצר הגנוז שבליבו, אף אינו מסוגל שוב לעשות זאת, מאחר שאין לו שליטה על אוצרו, כי כל שיבוש במושג מקצר את ידו של המשיג. אולם ביחד עם זה, הוא חש כמעט תמיד מועקה נפשית וחי בתודעה של נחיתות. הוא מתבייש בבושה שלו, המקפיאה בו את שמחתו. מהרהר הוא בגעגועים על ימים מקדם, עת נער האדם והוא מכרכר ומפזז כעגל, לא לומד וממושמע לשמחות, כי אם כמוהו ככל יצור טבעי שומע לקול ליבו, הטובע עצמו מחוללו כאיילות במעגלי השמחה. כשהוא מסתכל באורות חייו בהשוואה לעליזותם של האנשים הקדמונים, ילדי הטבע העליזים, מתמעטת דמות עצמו בעיניו. אם לא ליבו הרי שכלו אומר לו שתור הזהב של השמחה כבר עבר ובטל ועם שקיעת האלים באשור, בבבל וביוון, דעכו גם מאורותיה.

קשים חיי עצבות וקשים שבעתיים כשמצטרפת אליהם האשליה שלא ניתנה השמחה רק לראשונים, לקדמונים התמימים כילדים והעליזים כבעלי חיים, עובדי האלילים, שכל ימיהם היו חגים, ואילו עלינו נגזר העצבון לעד. אחרים רואים בפולחן הדתי ובייראת שמיים מקור של שמחה והם מדברים בקנאה על החרדים השמחים באלוהיהם, ואילו אלה שאינם שלומי האמונה אינם מניחים אף שביב של שמחה אמיתית. דעה זו אינה מתקבלת על הדעת ואף הנפש סולדת ממנה. בית המקדש של השמחה לא נחרב אלא שכוסה במשאון בערפל הדורות. לאמיתו של דבר, גם בתקופות הקדומות נשתבשו לעיתים מושגי השמחה על הבריות והם חצבו לה בארות נשברים תחת לחפשה בבאר מים חיים. היו שהדליקו אותה בגופות־אדם, היו שהשיאו את משואותיה בחורבות ערים וממלכות, והיו שחגגוה בקורבנות ובמעשי תעתועים. אף דורות ראשונים חיפשוה ונתנו עינם במיץ ענבים להפיק מתוכו את זן השמחה. נח נטע כרם אף על פי שהיה איש צדיק תמים בדורותיו, מאמין באלהיו. לוט השתכר, אף שיכורי אפרים לא התנזרו מן הטיפה המרה אף על פי שעגבו על העשתורת ועל הבעלים. בדוק ומנוסה: אין השמחה מצויה דווקא במקדשות, לא בכרמים, לא בייראת שמיים ולא בעבודת אלילים להבדיל. משכנה בנפש האדם. לא יין ישמח לב כי אם הלב בלבדו משמח לב. אין השמחה נקנית בהיסח הדעת מעצמנו; אין היא פרי השכחה, כי אם פרי הדעת והזכרון. לא יוסיף דעת יוסיף מכאוב וצער, כי אם יוסיף דעת יוסיף שמחה ומרפא.

צא וראה כמה דרשו כמין חומר את צער ההוויה ולא נגעו אפילו בקצה המזלג באוצר הגנוז בליבנו ושמו שמחת ההוויה. לא גילו לפנינו בדברים ברורים ומאירים כספירים, כי טוב לחיות, טוב לנשום, כי טובה הצצה אחת במאור העולם מנופת צופים וכל טעם, כי קרן שמש לטפנית לא תסולא בכל החינגות וההילולות וכי בת־צחוקו של תינוק וברק רעיון העולה במפתיע במוח, ערכם הסגולי יותר מהצלחות בצעיות וכל זכיה בתחרות.

הו, כל צמא לשמחה לכו אל מקור עצמכם. שמחת בית השואבה האמיתית, כשתדרשו לשכנכם ותשחרו דעת גנזי־נפשכם. יאמר כל אחד: טוב לי שאני לי. שמח אני משום שאני לעצמי. נחת לי מפני שהנני אדם בעולם, ומפני שאני חוליה בשרשרת הדורות שהיו לפני ושיהיו אחרי. ליבי מלא שמחה, יען כי שמח אני. ליבי אומר שירת השמחה ואף שכלי אומר כי טוב גם אילמלא היתה אדמתו זרועה עצים ופרחים וקמות בשדות, אלא כולה טרשים. העולם טוב אפילו לא היה משופע במעינות, נהרות ונחלים ואפילו לא התנוסס לעינינו הים הגדול בהדרו. אילו הושלכנו לתוך מדבר שממה היינו גם כן שטופים אהבת עולם. על אחת כמה וכמה חביב ומקובל עלינו העולם הזה, שכולו יפה נוף; יבשת וים בו, הרים ועמקים, שמש וצל, ציפורים ועופות, חיות טובות ובהמות טהורות למיניהן. אפילו יחידי אני בעולם טוב לי, על אחת כמה וכמה שנפשות רבות הנבראות בצלמי מהלכות בו.

אכן, החי יתן אל ליבו מה טוב לחיות ומה שמח לשמוח. מה טוב להיות תושב בעולם הזה, שדורי דורות לפני עמלו לעשותו נאה ומתוקן לחיות בו, לדרוך על אדמתו ולהסתופף תחת שמיו המשומשים והמיורחים והמכוכבים. ומה רבה הפליאה שלא נמצאו במהלך הדורות מורים רבים לפקוח עינים על יפי העולם ועל מתק החיים, להנעים לנו את העולם ולאמץ אל ליבנו את החיים, ללמדנו חוכמת השמחה, בריצוי ובליבוב. תחת זה נמצאו חכמים ופייטנים למכביר, אשר עלו על האובניים לחבר פרקי אבלות, נוסחאות שונות למקוננים וסדרי לוויות המתים ואומנות הבכי וההספד. דומה, הכל טרחו ללמדנו קינות ולא זמירות, ליתן את עולם הצער בליבנו ולא את עולם השמחות, לספר על הצרות והיגונות, כדי להמאיס עלינו את החיים ואך מעטים שבמעטים עמלו לחפור את בארות השמחה. גדולה מזו, רבים מדאי עשו כפלשתים הקדמונים וסתמו את הבארות. חוקרים בכל הזמנים אינם אומרים די בידיעות הטבע של קודמיהם – בייבוש ביצות, בריפוי מחלות, במיזוג האקלים, בוויסות הגשמים והרוחות, כך אין די בידיעות האדם על קודמינו על כל חולייו הנפשיים. גם רוח עכורה היא ביצה ממארת־בנפש, שיש לחפש לה תרופות חדשות ברוח הזמנים החדשים. אף אקלים הנפש וגשמי הזעף שבה טעונים לימוד. גם העצבות והדכאון הם מחלה מידבקת הטעונה חיקור וסיקור. אולם לא קמו לחולאי הנפש מורים להועיל ומרפאים פועלי־צדק. רופאי אליל מרובים בכל הזמנים.

רבים חללי מחלות הלב. אבל כלום אין גם רבים חלליה של מחלת הנפש המתעטפת בעצבונה? רבים מתים ומומתים מדכאון, מיאוש, ממיעוט השמחה. העצבות היא מחלת שחפת בנשמה. הלקוי במרה שחורה הוא עלה נדף מעץ החיים. למרבה התמהון, העצבות נחשבת כקישוט ואת הדכאון עונדים כאבן חן. רבים רואים בעצבות סימן לעמקות. והרי אין זה נכון לגמרי. העגמומיות היא הירוקה על פני החלקה. השמחה גנוזה במעמקים. רבים שהשמחה שורה בליבם ממשיכים על עצבות מרה שחורה, כדי שלא ירד השער על מעלת חשיבותם.

האדם רואה לעיניים. לפיכך מדמה הוא בטעות, שהעצבות הוא יסודו של עולם. בודק הוא ומוצא, שימי סגריר מרובים מימות החמה ברוב הארצות והעננים מצויים כמעט בכל ימות השנה. אולם, העצבות אינה אלא המצאה אנושית. בטבע אין עצבות. האם הגשם הוא נוגה יותר מן השרב? האם בסתיו פוסקת שירת הציפורים והחורף אינו שיקוי חדווה? האם העננים בשלל צבעיהם אינם מרהיבים את העין ואינם מעליזים את הלב? אגלי־טל אינם דמעות, הוא הדין נטפי־גשם. אלו ואלו הם גבישי־חיים נושאי ברכה, רסיסי שמחה. הרוח אינה מיללת באפעים, כי אם שרה את הזמר שלה. השם בכאים אינו הולם את ערבי הנחל. לאוזן בוחנת אין יליל התנים אלא פרק שירה, משום שהם אינם מייללים כלל, אלא ששים ושמחים בחייהם והם מבטאים את שובע־רצונם בצלילים הנשמעים לאוזן האנושית הבלתי מיוזנת כנכאים.

אין האדם רואה אלא מהרהורי ליבו ואין הוא שומע אלא את הצלילים שהם בגדר קליטתו. כטוב ליבו הוא רואה בערמת השלכת קופת זהב, ונטפי הגשמים הדופקים על חלונו ערבים לאוזניו כמזמור שיר. אף סופות וזוועות לא ימסכו כל תוגה בליבו. ואם רוחו עכורה וצילו מר, הוא רואה הכל סר ונעכר. איש מצוק ומר־נפש מתהלך כאבל אף בשמחת חתן וכלה ומי שהשמחה במעונו רואה את הבריאה כולה כמעון מקדם לכלולות ולמשתאים עליזים. פנים שוחקות נשקפות לו מכל עבר כי שחקת נחת פרושה על נפשו, אותות השמיים לא יטילו עליו מגור, אף אם ירעמו רעמים מוסדי רוחו ישליו.

אין עצבות בטבע. דומה, דרך עוצב לא נודעה גם בבעלי החיים. אין להם פה לדבר אבל גם פה לשקר אין להם וטרם למדו להעמיד פנים ולא רוחם. אם לפי ארשת־פניהם נשפוט, אין הם מתעצבים אל ליבם בשום נסיבה. הם רעבים גם צמאים, יודעי מחסור ושכול, צוחקים וזועפים לעיתים, קיפוחים ופגיעות גורמים להם צער ודאבון־לב, אבל אין הם נתפסים לעצבות ולמרה שחורה. חרדה ללא סיבה ויגון על לא דבר אין בטבעם. סתם רוח נכאים היא סגולתו המיוחדת וסימן־היכרו של נזר הבריאה בלבדו.

כנגד העצבות על לא דבר, בואו ונחצוב ממטמונינו את באר חמדת החיים ובאר השמחה על לא דבר. שמורה לנו מיכרה הנחת בתוכנו ובמעמקי־רוחנו יש לנו שמורה של קורת הרוח. אין צורך לחפשה בנופים היפים, בערוגות הפרחים ובשדרות האילנות. בית המרקחת לחוליי־נפשנו אינו מתנוסס בחיק הטבע דווקא, אלא הוא נתון בחיק עצמנו. המחזר על העצים והאבנים, אפילו על אבני החן ועל כל שכיות החמדה, למצוא בהם מרגוע וריפאות לנפשו, משול לעני המחזר על הפתחים. אף הבריחה מעצמנו לחיק הטבע היא בחזרת פשיטת יד לנדבה. אין גואל לנו אם רוחנו לא תושיענו. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. אף ברכת הטבע שורה עלינו רק אם עינינו אינן נשואות אליה שתחלצנו מכל צרה ומצוקה. האומר להשכיח בקרב ילדי הטבע את דכאונו משול למבקש להשיח ביין את רישו. הרי המרבה לשתות יין ועד לסבאה, מגדיל את רישו, כך הבא להסיח דעתו מעצמו, שוב אינו בר דעת ואינו עוד בבחינת עצמו. הוא עובר ובטל ואם אין אני לו מי לו פה ומה לו פה? מי כאן המנחם ומי המנוחם? מה מועיל שהוא שוכח את צערו לאחר ששכח את עצמו?

הסוגד לטבע הגלמי ללא הרוח המחיה את כל מראותיו, אף הוא עובד אלילים. אפילו עובד עצמו, חוטא בעבודה זרה. כל מפריד הינהו סוטה, בין מפריד העולם מעצמו בין עצמו מן העולם. רק היקום הנחזה והנחיה באיצטגנות האני הוא חטיבה שלימה, שהפרטיות והכוללות מתמזגות בה לבחינת אחד. ובכן חייב כל אחד, בין הוא הולך אל הטבע הגולמי, בין הוא הולך אל החברה האנושית, ואפילו הוא הולך אל זה שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לכל מקום שהוא הולך חייב להביא גם את עצמו. לא מתוך שיכחת עצמו, כי אם מתוך זכירה נבוא בסודם של החיים והשמחה. כל תורה המטיפה את ברכת השיכחה היא תורת השקר. היא עושה את עצמה פלסתר, שאם טובה השיכחה, טוב לשכוח גם אותה.

אמנם, יש בנוף שאנן כוח השראה והשפעה ויש שצירופי מראות רומזים איזו בשורה ונוסכים שמחה בלב. אבל כנגד כל הארה מבחוץ דרושה הארה מקבילה מתוך התוך של הנפש. באין איתערותא דלתתא, אין התערותא דלעילא. אין לאדם אלא מה שהוא נותן לעצמו. כל כוחות החוץ אומרים לנו: ולקחתם לכם משלכם, הבא לטהר את ליבו מן הצער והעצבות אנו נסייע בידו. קול חתן וקול כלה הנשמעים בחוצות אינם מדליקים אף שביב שמחה בליבנו, אם אין קול חתן וקול כלה עולים אלינו מפנימיות הנפש. ברגע של הארה, כשלהקת שרים ונוגנים פורצת ועולה ממעמקי ליבנו ומלווה את נשמתנו בהילוכה לחופת היקום, מרגישים אנו בחוש, שהשמיים פרושים עלינו כחופה וכל באי העולם הם כלי־זמר. אולם אין הולכים אל הכלולות בלי הכשרת הנפש ובלי הכנות לחתונה.

בשביל להכין את עצמנו לחתונה השמיימית, בואו ונרד למטמונינו, לחפור משם את אוצר השמחה. הכי לא מבשרת כל פעימת לב קול הדוד הדופק לנו, הוא קול השמחה?

כשנצנצה לראשונה המחשבה במוחו של אדם הוא נבהל ונחרד: קול מדבר אליו והוא אינו יודע, מהיכן הוא בא. אמנם, קול דממה דקה, אך הוא קול. ומי הוא המדבר אליו? מי זה חדר לתוכו ונושא אליו את דברו? אין זה כי אם פי הנעלם מדבר אליו, בו או בתוכו, אבל הוא שומע אותו. הנעלם מצווה עליו דבר־מה או בא אליו בטענה, אולי מזהיר מפני איזו סכנה, אפשר שהוא רוצה לקחת אותו אליו ולהעלימו מפני עצמו. נבוך היה ולא ידע את נפשו. הלא כך מסופר על אדם הראשון בספר הספרים: “וישמע את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן”. לידתה של המחשבה כרוכה בפחדים ובחרדות. אין היא דיבור, אבל אין היא גם שתיקה. ובכן, מה היא ומה טיבה? היה האדם תוהה ובוהה עד שנסתייע בה במחשבה גופה להגדיר את מהותה ולכנותה בשם. יצא ואמר, שהיא קול דממה דקה. היא קול הנעלם.

רעיון זה, שהמחשבה אין מקורה באדם אלא מחוצה לו, יהא מלפף את האדם דורי־דורות. כשם שהוא רואה מחזות שדי, כך הוא שומע קולות האל. הכל הם נושאי דברו של האל. השמיים מספרים כבוד האל; קולות יתנו מים רבים אדירים; ירעם הים ומלואו; ירננו עצי היער; קול ה' על המים, קול ה' בכוח, קול ה' חוצב להבות אש; קול ה' יחולל אילות, קול ה' שובר ארזים; קול ה' נשמע אף מן הדומם. אבן מקיר תזעק. ואיכה לא יקשיב האדם את קול ה' מן הרעיון העולה במחשבתו? אפילו יום ליום יביע אומר. באין אומר ודברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קולו, כל שכן מעמקי לבו של האדם. ואם רבות מחשבות בלב איש, הרי בוודאי מאת ה' היתה זאת.

עד כאן בתקופת ראשיתו של האדם שהמחשבה היתה בעיניו כולה פליאה וחידוש והלם. קול בו ולא משלו. כיוון שנתרווחה עליו דעתו והמחשבה נעשתה לו דבר יומיומי, עדיין חש יראת הרוממות בפני הרעיונות הגורליים, שיש בהם מן ההכרעה והמחייבים כוח החלטה. כשאברהם נתבע למפנה הרה־גורל בחייו והוא שוקל בדעתו אם לעזוב את ארץ־מולדתו, הוא שומע קול מליבו כדבר אלהים “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. כל מקום שהוא נתבע לעקירת־שורשים אין המחשבה השכיחה מספיקה. דרושה לו השראה עליונה. מאלהים מצעדי־גבר כוננו. הוא הדין כשאברהם נפרד מלוט, הוא שוב זקוק לקול מבשר האומר לו: “שא נא עיניך וראה… מן המקום אשר אתה עומד שם צפונה ונגבה וקדמה וימה”.

קדמה לכל עקירה הבטחה עליונה. אפילו כשהמחשבה נעשית לו שיגרה, הוא לומד להבדיל בין הרהורי־לב ומערכי־רוח שכיחים שהם בגדר חולין למחשבות שחותם של רוח הקודש בן. רבות מחשבות בלב איש ורק אחת מהן שהיא עצת ה' היא תקום.

עד כאן בדברים שהם צורך אישי, שאין להטריח את העליונים אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כיוון שהאדם יוצא מפרטיותו והוא נעשה נציגו של השבט או העם, הוא יוצא גם מתחת רשותן של הנסיבות הזמניות. ממילא כל רגע הוא אצלו גורלי, כל שעה היא שעת מיפנה וכל מעשה שלו הוא החלטי. שוב אין הוא לעצמו, אלא הכלל שהוא בא־כוחו. שוב אין לו מחשבות, אלא חזיונות ואין לו כלל דיבור משלו, אלא הדיבור בא אליו. יעקב החולם ורואה מראות שומע תמיד קולות. אלהים מדבר אליו ומתוכו. הוא עוד נאבק עם המלאך היושב בחובו ואומר לו שלחני. הוא שרה עם אלהים לפי שהוא מבקש להיאחז גם במציאות הקטנה הממשית ומעביר את הפכים הקטנים לצד השני של מעבר יבוק. אולם אף על פי שיצא מעוטר בנצחון כדבר המלאך יצא מכל מקום צולע. עדיין יעקב צולע ומרחף בין שני סוגי מציאות: הנגלית והנסתרת. מיעקב ואילך פוסקים חיי המסתורין ומתחילים החיים השבטיים. חוגגת הממשות בשמעון ולוי. אפילו יוסף החולם בונה מסכנות לפרעה. אולם קול הנעלם לא נדם. הוא מדבר מתוך גרונם של הנביאים והחוזים ומילתו על לשונם. משה שוב שומע את קול אלהים מדבר אליו מתוך הסנה. אף הוא, תחילה האל ניגלה אליו מתוך המראה בסנה הבוער באש ולאחר כך בא אליו הדיבור. על יד משה חללה של היהדות מתמלא קולות וברקים. “ויהי קול השופר הולך וחזק משה ידבר ואלהים יעננו בקול”. “לא קם עוד בישראל נביא כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים”. שכן כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריה בהירה. וכשם שמשה ראה בהירות כך הוא שומע בבהירות. לקולות נתווספו גם ברקים. משה לא שמע רק קול דממה דקה והיא קול ענות חלושה, אלא קול ענות חזקה. מחשבותיו של משה לא היו חלושות, היינו, אנושיות שכיחות, אלא חזקות, על־אנושיות. מכאן מסתברים לנו דבריו של משה לאחר שירד מן ההר ושני לוחות העדות בידו ויהושע הודיע לו את דבר העגל: “ויאמר לו קול מלחמה במחנה” השיב לו מיד משה, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, “קול ענות אנכי שומע”. דהיינו, לא קולות וברקים ואף לא קול דממה דקה כי אם “קול ענות אנכי שומע”, סתם דברים בטלים, שאין בהם אף ניצוץ של מחשבה רוחנית.

משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו. גדול מדאי היה האור שזרח על משה “וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו”. הוא משה אשר לא קם כמותו ואחריו לא יקום. עם הסתלקותו נסתתם מקור הנבואה. דורות רבים לאחריו יראו לגשת אל הנבואה, כשם שבני ישראל יראו מלגשת אליו. הפסקה אריכתא של הסתלקות הנבואה עד שבא שמואל ופתח שוב את מעיינה מתוך אימה ופחד. גם על עלי הזקן מורו ורבו היתה אימתה עליו. כעין סמל לדבר: גם המראות נעלמו מעיני עלי, שכן “עיניו החלו כהות לא יוכל לראות”. לפיכך לא נתן אימון בקול שדיבר אל שמואל. מי אתה שמואל? סח לו בוודאי עלי הזקן וקטן־אמנה. הגם אתה, הנער, מתייסר להיות חוזה מחזה שדי כמשה? כך שאלו דרך לעג גם את שאול: הגם שאול בנביאים? מאחרי משה ואילך היו מגלגלים לעג על כל מי שנטל לעצמו כתר הנביא. לכן החזון בימים ההם לא היה נפרץ, כפי שמקדים הכתוב לפרשת שמואל: “ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ”. שמואל מפעם לפעם רץ אל עלי נפעם ונרגש מן הקול הדובר בו ואליו. מוכן ומזומן הוא לאמר: הנני. אך הזקן המפוכח והזהיר מייעץ לו כל פעם: “לך שכב”. הוא הורה לו על יישוב הדעת. הנבואה היא התפרצות־לבה, שככל שהיא מתלקחת בחוזקה כך שקיעתה אתנחתא ממושכת. יש זיקוקין בודדים ומחולשים כגון נתן הנביא, שהוא פורץ בחוזקה כן הוא ממהר להסתתם ולאורך ימים. משמואל ועד אליהו אתנחתא ממושכת. יש זיקוקין בודדים ומחושלים כגון נתן הנביא, שהוא יותר מטיף ומוכיח מנביא וחוזה. אליהו שוב חופר באר הנביא שנסתתמה. הוא בא בקולות וברקים, באש ובגשם, להוכיח כי ה' עימו. ואילו על נביאי הבעל נאמר “אין קול ואין עונה”. אולם רק פעם אחת, כשביקש לקדש את השם, הטריח את הכוחות העליונים. מכאן ואילך הוא מצטנע והולך. הכתוב מעיד: “ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים… לא ברוח ה‘… לא ברעש ה’… ולא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה”.

מאליהו ואילך הנבואה שבה למקור הבראשית שלה, לקול הדממה הדקה. קול ענות חזקה בו דיבר האל לבחירו משה היה חזיון חד־פעמי. אחריו לא קם כמוהו במסורת היהודית. מעכשיו הנביאים מתנבאים, אמנם, בסגנונות שונים, אבל כולם אומרים דבר אחד. ישעיהו רואה בחזונו את אדני יושב על כסא רם ונישא ושומע קולות השרפים הקוראים זה אל זה קדוש קדוש קדוש. לאחר כך הוא שומע את קול אדני מדבר אליו ומתוכו. ישעיהו פתח שוב באר הנבואה. מלאחריו ואילך הענין נעשה כדבר מובן מאליו. ירמיהו אומר, בלי כל הכנות של מראות “ויהי דבר ה' אלי”. מפעם לפעם מזכיר במפורש את מקור הנבואה “והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי”. יחזקאל קורא אותה בשם “יד ה'” אשר היתה עליו או רוח אשר תבוא בו. ואילו יתר הנביאים מספרים בלי אמשלות ובלי כל סמוכין של חזיונות “כה אמר ה'” או “כה הראני אדני”. וביתר ענווה והצנעה כפי דברו של חבקוק “המשא אשר חזה חבקוק הנביא”.

כללו של דבר, הנבואה באה למלט משא מעל הלב, היא שליחות הקול הפנימי, קול דממה דקה של מחשבות לב אנוש. הנבואה היא משא. שמה הסופי מעיד על תחילתה. אנו קוראים את להבות מליצותיה, בהן מעולפים ספירי־רגשות של אנוש המשתאה ומשתומם על קול אלהים הקורא אליו: אדם אייכה? והוא, נפעם משגב החזיון, נחבא לו בתוך עצי הגן.

הרבה סחי וחלאה יש בעולם; נקודות החן מעטות הן. חושך הבערות יכסה ארץ במרבית העיתים, אך כשרף הנוטף מעצי הקטף כן ניגרים אט־אט שביבי חוכמה מעץ הדעת להאיר לעולם ומלואו. אף על פי כן נאמר: אשרינו, מה טוב חלקנו. חן המעט הזוהר והטוהר ממתיק עלינו את מרירותם של גושי הכיעור והמיאוס.

הכי לא תיקר בעינינו החלקה האוצרת בחובה עפרות־זהב, אם כי רבים בה לאין ערוך הרגבים השחורים על רסיסי הזהב? אכן, הסיג הוא הרב והמעט הוא הצרוף. אף הגחליליות הנוצצות מעבי היער מעטות הכמות, אך יש אשר בלכתנו ביער לא נפן אל האילנות הגבוהים והנישאים ועל מוצא הגחלילית נשיש כעל שלל רב, אף אומרים אנו שהיער כולו מתנוצץ. אם גם נדירות יאיר אלינו הברק אנו יודעים, כי בעולם יש ברקים, והדעת הזאת היא לשמחה לנו. ככה אנו אומרים “העולם הוא זהב”, על שום שיש בו רסיסי זהב. אנו חיים בעולם נוצץ. שערי האשפה מזדקרים לעיניים, ויש שאנו חובקים אשפתות, אך אנו מכוונים את עצמנו כלפי שער הכבוד ועינינו לו. גם כשאנו חוצים עד צוואר בבוץ, הננו נרתעים וסולדים ממנו, לבל יבואנו עד הנפש. הריחות הרעים חודרים על כרחנו לתוך נחירינו, אולם ריח הבשמים הטובים הוא ראש תשוקותינו. את הרע הננו דוחים מעל פנינו בשאט, אך הטוב הוא יקר־כיסופינו. כיוון שנגעה כף רגלינו בשטיח הפילוסין, מיד הרגשת נועם אופפת אותנו ומתפשטת בכל אברינו, אין עורק בנו שאינו אץ לקראתה, ליהנות מטובה וחסדה ולהתחמם לאורה. זה כוחם של הטוב והיפה, שאפילו המעט בהם שקול כרב ואף מה שנשתייר מהם בזכרון בלבד כמוהו כיש בעין. חוט אחד של חן, המתוח על פני חלקה טוב הוא גם כן טוב. ולא כן הרע, הצועד ברגל גאווה, שאדיר חפצו להרעיש ולהפתיע ולהכריז על עצמו. אם אינו תופס שטחים נרחבים ואינו בהתבלטות, אינו ולא כלום. האמת חיה וקיימת גם אם היא בבחינת ניצוץ, אבל השווא אינו בא על סיפוקו ועל מימושו עד שהוא נקשר לעבותות. כיוצא בכך אומרים צרות־צרורות, ים של צער, תהום של יסורים, אבל אין מפסגים שמחה כדי גובהו של הר ואין שטים בים של נחת. האשפה מצטברת לתלי־תלים, מתנפחת לגובה ולרוחב. היא זקוקה לנפח, ככל זולל. היקר די לו בנופך.

אין השארת הנפש לכיעור ולמנוון. שם רשעים ירקב. אולם הצדקה תעמוד לעד ודור לדור ישבח את המעשה הטוב, אף הוד האגדה ישית עליו חן־נוספות, כאילו הזמן גופו מפרה ומרבה אותו לגדל פירות ופרי־פירות. נרגן מפריד אלוף. כל רשע ישכון לבדד. אך חסידים וענווים יאה להם החבורה. הטוב הוא דבק טוב, והרע מנתק קשרים. איש רע אף בקרב נפשו הנהו מפוזר ומפורד. הטובים והישרים מתלכדים לקהל חסידים, לעדת צדיקים, לפמליה של גיבורים, לסוד חכמים ונבונים. אנו אומרים בנשימה אחת אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, ישעיהו וירמיהו, הרמב“ם והר”ן, אבל כל זיווג של שני רשעים צורם את האוזן. הצוררים צוררים גם זה לזה ואין זה יכול לעמוד במחיצתו של זה. דומה, בתולדות עמנו יש רק צמד אחד שכורכים אותם יחד, והם דתן ואבירם. הרעים הם חבר מרעים ולא חברה אנושית.

יש שם ושארית לכל בני האור שהיו בעולם מאז ומקדם. אנו זוכרים לטובה את אבותינו הצדיקים ואת אמהותינו הצדקניות, את כל האנשים היפים אפילו לא היו ולא נבראו אלא בדמיון האמן. חיות לפנינו יעל ודבורה דז’וקונדה והילינה מטרויה אשר בחן אשר הוצק בפניה קסמה גם את לב הזקנים, שולמית משיר השירים ויהודית יפת התואר והטוהר; תמר של מאפו, נזירות הצחצחות של רודנבך ויעלות החן הברות כלבנה וכמוה מזהירות בנהירא עילאה של מסתורין, אותן הרה והגה הדמיון היוצר של רודנבך, כל הצורות הנאות שהאצילו מהודן ומחינן על הכל ועשו את החיים העולם זה כדאיים לבני דורן וגם לדורות רבים לאחריהן. היופי אפילו לא היה, כאילו היה, ואילו הכיעור – אפילו מנקר את עינינו, הריהו כאילו איננו. הוא בטל ומבוטל מעיקרו. הוא בדיה וסיוט. אין בו רוח חיים. רק הטוב והיפה חיים והם יש לאמיתו. ואם ניתן את דעתנו על כך, שהטובים והיפים אינם מתים, הרי אנו החיים כיום שרויים בחברה גדולה של בני טובים וזיוותנים מכל הדורות. אם כך, הבה ונהיה מפויסים ומנוחמים.

אין גלמוד גמור ואין מוזנח מכל. אלהים יבקש את הנרדף ויאסוף את העזוב ככתוב: אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. אדם שהכל מקשיחים את רחמיהם אליו, יש ומתרחש לו הנס של אליהו, שהיה נרדף על ידי המלך והעם ולא היה לו עוזר וגואל ואלהים שלח את העורבים לכלכלו. לא אחד מבעלי החיים הטהורים והרחמנים עמדו לפני אליהו לשמשו, כי אם דווקא העורב הלא טהור והנודע כאכזר. יש נסיבות, שבהן מגלגלין זכות לא על ידי זכאי כי אם על ידי חייב דווקא.

יש שהאדם שרוי במצוקה גדולה ונוראה והוא מגיע ממש לבחינת כלו כל הקצין, לא זו שאינו יכול לחלץ את עצמו מן הצרה מפאת אזל־ידו ואפס־כוחו, הוא כבר נידרדר עד אפס־חשק לצאת מן המיצר. חדל־רצון המגיע לידי אפס כל חמדה. אבל הנה הכיר במזדמן בריה אנושית עלובה וירודה ממנו, שרחמיו נכמרו עליה ועם התעוררות הרחמים מתעוררת בו גם היכולת לעזור. כיוון שבצבץ בו כוח לעזור לזולת, הוא נמצא עוזר גם לעצמו. אף דבר זה אנו למדים מפרשת אליהו. הוא שהיה בימי נדודיו המרובים, בעת בריחתו מרודפיו והסתתרותו בנחל כרית, מדוכדך ומיוגע עד ללא כל יכולת לנקוף אצבע לרווחתו של עצמו, כיוון שבא, ובעצם לא בא אלא נשלח, על ידי אלהים לצרפת אשר לצידון וראה בפתח העיר אשה אלמנה מקוששת עצים וביקש ממנה פרוסת לחם להשקיט את רעבונו והיא אמרה לו שבביתה אין כלום, ולא עוד אלא שבן לה ואף הוא כמוה צפוי למות מרעב, מיד לבש אליהו עוז ותעצומות לעשות למען האשה ובנה מה שנבצר ממנו לעשות למען עצמו. הוא הטריח את הנס והתפלל לאלהים כי כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.

במקום שאתה מוצא רגש הרחמים פועל להציל ולגונן, שם מתרחש נס. עצם מציאותו של רגש הרחמים המקרב נפש לנפש הוא נס. העולם האנושי עומד על הרחמנות. אילולא סגולת ההשתתפות בצער הזולת הטבועה בליבנו, לא היתה שום חברה, אפילו של בעלי חיים, יכולה להתקיים.

אולם דומה שמלבד הרחמים שבלב קיים גם כוח חומל ומרחם עליון, המרחף מעל לעולם ומלואו ושומר על גחלת החיים. יש מזל של רחמים או שר הרחמים, כדוגמת שר האש ושר המים. אין שר הרחמים נחלץ למעשהו, אלא לאחר שנתחוור לו שאין עוזר ומושיע, שכלו כל הקיצין. אין הוא, מלאך הרחמים, רוצה להסיג גבולו של שר התקווה. כל זמן שאדם מצפה לישועה, מקווה לה ומאמין בה, הוא עומד מרחוק לו. אין הוא מופיע אלא לאחר יאוש האחרון. אנו שומעים זאת גם מן התפילה “מכניסי רחמים” שבסליחות ליום ראשון, בה מבקשים ממכניסי רחמים שיכניסו רחמינו לפני בעלי הרחמים. תפילה זו חלה על שעת חירום זו, שבה האדם גופו קצר־אונים לעורר רחמים על עצמו מאחר שכבר התיאש מהם. אותה שעה ההשגחה העליונה משטה בו, על שאפילו דעת הרחמים נכרתה ממחשבתו, והיא שולחת אליו את אות הרחמים בידי האכזריות שבבריותיה. דבר זה עלה גם בדמיונם או בניחושם של כמה מבעלי האגדות. הרי, למשל רומולוס שהיניקה אותו הזאבה והוא שבנה את העיר רומא. יוסף שנמכר על ידי אחיו לא נפגע על ידי נחשים ועקרבים שהיו בבור. כיוצא בכך דניאל. ברצות ההשגחה בהצלת האיש, אף הטורפים שבחיות משלימים איתו, ולא עוד אלא שנעשים שליחים להצלתו. דוד המלך ראשית מעשהו היה במערכה עם האריה והוא ברח לאחרונה מפני אבשלום בנו.

כיוון שרגש הרחמנות הוא מעוזנו ואין לנו קיום בלעדיה, חייבים אנו לנצור אותו מכל משמר, לבל יבולע לו. משול הוא לשלהביה קטנה המהבהבת, שכל רוח שאינה מצויה ואפילו מצויה עלולה לכבותו, או לפלג זך וצר, ששרב עלולה לייבשו. תדע לך, שכל פעם שחימה של חרון־אף מתלקחת בעולם ומלחמה או מגפה משתוללת בעולם ונופלים חללים למכביר, מיד מסתתמים מעיינות הרחמים. ניצוץ הרחמנות דועך, ואם פלג הוא, הריהו מתייבש. שר הרחמים הוא צנוע וביישן. אין הוא יכול לתפוס מרובה, כל כמות גדולה של נצרכים מביאה אותו במבוכה. אף אין הוא מסוגל להיות שרוי בכפיפה אחת עם שר הנצחונות. הוא פורש ונחבא לו בכל פעם שהיצרים מתרתחים וקטטות פורצות, ואפילו בשל דברים של מה בכך. בשל קמצא ובר קמצא ועל שקא דריספק חרבה ביתר; על פילגש בגבעה ובשל שיבולת נכרת שבט מישראל. בשל קנאה קטנה בין קין והבל על הכורת על מחציתו של המין האנושי. בשל פלוגתא בגלל קוצו של יוד בשולחן ערוך הדתי או החברתי והמדיני, קם נחשול גדול של אכזריות בעולם והלבבות מקשיחים ונס הרחמנות אינו מתנוסס עוד.

קיום העולם האנושי לעולם תלוי בנס.

ניסים ונפלאות מתרחשים לנו כל שעה ורגע: כל כך הרבה שונאים ועוינים אורבים לנו על כל צעד ושעל להשמידנו, ואנחנו בכל זאת חיים וקיימים. האין כל קיומנו פלא־נס? אכן, פלא הוא ויהי לפלא, שקטון־אדם ניצל, למצער לתקופת חיים קצרה, מכל המזיקים הקמים עליו לכלותו. לא רק יצורים אשר גובה להם, גרמי־גיוום כבדים ושריריהם ברזל, מתנכלים לנו להמיתנו, כי אם גם כל רמש קטן מתנכל לנו להמיתנו. הצרעה והזבוב והחיידק נושאים בחובם את גזר־מותנו. לא זו אף זו, אף היצורים הטובים, הזנים ומפרנסים אותנו, תורמים פעמים רבות לנו הרס ואבדון. הדבורה אשר תעניק לנו מדבשה, תשלח בנו את עוקצה; פטריה קטנה זו, אשר טעמה ערב לחיכנו, אוצרת בחובה, לעיתים, רעל הממית. הבשר אשר יבוא אל פינו יהיה בבשרנו לרקב. כל פרי־הילולים עשוי להמיט עלינו מחלות שונות ומשונות. אף לחם תם וישר זה, שאנו אוכלים, עלול להביא מארה אל קרבנו. כל הממתקים והמעדנים יש שהם לנו לרזון ולא לשובע. אוויר זה שאנו נושמים ומים אלו שאנו שותים, יש שהם שליחיו של מלאך המוות. רוח קטב מרירי בכל רוח הנושבת. השרב צורבנו, החמה מכה על ראשינו והצל מחלחל צינה לתוכנו.

אין מפלט מאיתני הטבע, המכתירים אותנו כרשעים המכתירים את הצדיק. וקשה לנו מחמת זוחלי עפר ומזעם הטורפים שבחיות, קנאת איש ברעהו ושנאה המחלחלת בלבבות. שונאים אותנו הרחוקים הזרים וכפליים גדולה שנאת מיודעינו וקרובינו. כל הקרוב יותר אלינו צופה יותר למכשלתנו. אויבי־איש – אנשי־ביתו. אכזרית מכל אהבה עזה כמוות שנתגלגלה לקנאה קשה כשאול. סברה היא, שאין כחמת השיטנה שהאלים צרי העין רוחשים לאלה שזכו למתנת־אושרם. קללת האלים ניתכה לראש לכל על ראשי בחיריהם. כל פעם שחי וקיים אדם אחד מאושר בעולם, נודדת שנתם של שוכני השחקים והעולם חשך בעדם, לא ינוחו ולא ישקוטו עד אשר ישסו בו את ילדי השטן, כלאיוב בשעתו, והוא עצמו יקלל את יום היולדו. לא די שבני אדם איש את רעהו חיים יבלעו אם אין דבר עומד לשטן לו, קנאת האלים מרעילה את בארות־החיים.

וראה פלא, בני אדם בכל זאת חיים וקיימים, ולא עוד אלא שיש מהם הרואים לעיתים חיים בנעימים. האם אין זה פלא? אכן, כל שעת־חיים היא פלא־נס, ועל כן אנחנו חייבים להודות ולהלל תמיד לנותן החיים ולהודות לו כי טוב, כי לעולם חסדו. תעיין בדבר קורא הטורים האלה ותבין, כי בדין אומרים אנו, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בחסד.

מה נחמד ונעים מן האשה, מה מתוק מן הזמר, מה ערב מן היין ומה מעניג מן האושר? אך האם אין יש, שאף בדברים ההם צפון גזר־מותנו? הם מגש־הכסף עליו מקריבים לנו את שכולנו. כל נושאי־אושרנו הם דוורי מותנו. אך יותר מכל מגדל כל איש בלבבו את מלאך מותו.

זה הכלל, כל שהוא בחזקת מלאך הוא גם בגדר שרף לשלוח אש בעצמותינו, וכל שתפקידו לשמש כרוב הסוכך עלינו, שומה עליו לשלשל לתוכנו עקיצת נחש. המיטב שבאדם, מוסר כליותיו, והוא מכה ללא חמלה, מוחץ לאין מרפא. כל שן חולה בפה היא שונאה לאדם בנפש ורודפת אותו עד חורמה. עינו של אדם צרה באושרו המעט של עצמו. אין האדם מת אלא מתוך צרות עין בעצמו. לכן השובק חיים, עיניו נעצמות קודם כל.

ואף על פי שמדי יום ביומו, לעת לילה, עינינו מתעצמות והולכות לשינה מתוך כוסף לה על שום שהיא מוות בזעיר אנפין, הננו בכל זאת כל בוקר מתחזקים שוב ושוב להכניס את ראשנו ורובנו לתוך הכתונת הצרה והמעיקה, כתונת המשוגעים של החיים – ובכן האין זה פלא נס? אכן, פלא הוא ויהי לפלא, נס הוא להתנוסס. אף על פי שאין שונא ומזיק לאדם מאשר הוא לנפשו. הוא מברך ומהלל לקונו בכל יום ויום על שהוא מחזיר נשמות לפגרים מתים, על שהוא מעביר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו ועל שהוא נותן ליעף כוח. וגדולה ברכה אחרונה זו מכל יתר האחרות, כי באמנה דרוש כוח רב לעייפי חיים להתגבר בכל יום ויום כארי ולהתעורר משנתו ולעטוף את הגוף בבגדי עבודה שלו – אין החיים אלא עבודה, אף עבודת פרך – ולקבל עליו שוב ושוב עול כל המעשים הרבים, שאין אנו יודעים פישרם ואין להבין תכליתם.

החיים ללא תכלית הם־הם הפלא הגדול מכל פלא.

ונאמר גם אנחנו: ברוך אתה ה' מלך העולם, המכין כל יום ויום מצעדי גבר להתייגע ולמשוך בעול, אם כי ישועות בל נעשו בארץ וניסים אינם מתרחשים.

שפינוזה זכה למוניטין שלא הגיע להם כל אחר מהוגי הדעות שקמו לה לאנושות בזמן מן הזמנים. הוא מקובל ונערץ אף כחכם עתיק, שעלה והתרומם להוד ההר של ההשגה האנושית, אף קדוש יאמרו לו. הוא נחשב שלם במעלות השכל ומישנתו שלימה וכל המתדבק בו ובמישנתו, הוא קונה לו שלימות הנפש ונעשה זך ומצוחצח. אבל מודה אני, לצערי ולבושתי, שהודאה כללית זו נראית מותמהה בעיני ואין שכלי יכול להולמה. נניח שהוא שלם ומישנתו שלימה, אין בה אפילו מיקרעת כל שהיא, אבל כלום אין השלימות פגם לעצמו?

שלימות אתה מוצא רק בכל שאין בו רוח חיים. שום חי אינו שלם. החי נושא את עצמו, לכן הוא נע ונד, עולה ויורד, עיתים מבהיק ועיתים שוקע, אף מתקרע או מתפרע. הטבע זרוע מעלות ומורדות, בורות ומהמורות, הרים ובקעות, שטחים בעלי גוונים שונים, שערים, גשרים ומעברים, העומדים בסתירה אלו לאלו. כל המעברים הם קרעים. אדם לא כל שכן שהוא עשוי קרעים ברוחו, כשם שגופו מלא נקבים־נקבים. יצרים רבים מתנצחים בקרבו ורשויות שונות בו. עיתים רוחו עולה למעלה ועיתים היא יורדת למטה למטה. פשיטא שאילו היה שלם יותר, היו חייו נוחים יותר, כשם שהמישור קל יותר להליכה. אבל כלום כל העולם הוא מישור? ומי אמר שהאדם נוצר לחיים נוחים דווקא? כל הסימנים מעידים על כך, שהיות אדם אין כלל מלאכה קלה ונוחה. נאמר שטוב לקנות שלימות עד כדי להיות מושלם גמור, היינו, להיות נוח, נוח לאחרים ונוח לעצמו, נוח לבריות ונוח למקום. זו היא באמת תכליתו בחיים, כפי דעת שלומי האמונה, אך האם זו היא גם דעתם של מביני מדע? יכול האדם לשעשע את עצמו בהכרה, שהוא מאמין שלם, מאמין בכל נפשו ומאודו, שאף ליבו שלם באמונתו. אבל כלום יכול האדם להתיימר גם כן שהוא יודע שלם, מאמין באמונה שלימה שהוא יודע? האם עצם צירוף המילים מאמין שהוא יודע אינן שני הפכים בנושא אחד?

יש ומתעורר היסוס בלב, אם באמונה היה חכם גדול זה חוקר לכל תכלית. הסברה נותנת שהוא היה חוקר בעל תכלית, שאדיר חפצו היה להביא את האדם אל התכלית הנירצה, שהם חיים נוחים שחופה של שלוות־השקט פרושה מעליהם. חיים נוחים הם חיים שאין בהם בושה וכלימה, אבל גם אין בהם סערת רגש, שאין בהם כעס ורוגז אבל אין בהם גם השתאות והשתוממות, לא התלהבות והתפעלות, לא עצבות וצער וגם לא שמחה וששון – שאף השמחה היא יציאה מן הכלים – לא כל חרדה, אף לא חרדת־גיל. ביקש שפינוזה למחות כל דמעה וממילא גם דמעות של שמחה. לאמיתו־של דבר, לשמחה מה זו עושה בעולם הנפשי של אדם, שהוא כולו ערוך ומתוקן כעולמו של הקדוש ברוך הוא למשפטיו ולחוקותיו, אין הוא נוקף את אצבעו ברצונו שלו, אלא אנוס הוא על ידי חוקים בל ימוטו מששת ימי בראשית. הכל צפוי מראש ואנו משולים לאותו גרגיר חול, שאינו זז ממקומו אלא בכורח התזוזה הכללית של כל המצויים בבריאה.

אכן, הוא בעל המישנה, שהשליטה על הכל את ההכרח, הוציא את כל המסקנות הנובעות ממנה והורה, שאין לצחוק ולא לבכות אלא להבין. מכיוון שההכרח לא יגונה, הוא גם לא יהולל. מי שאינו בצער אינו גם בשמחה. יכול שהחוקר הנעלה חקר ונאה־קיים. אבל, האם היו רבים האנשים בדורו ובדורות הבאים שנהגו בחיים על פי שפינוזה. הוא השפיע, הלכה למעשה, רק על מעטים, על מעטים מן המעטים, על מיעוט קטן שבקטנים. ונשאלת השאלה: מניין לו פירסומו המרובה? הוגה דעות זה, שהשפעתו היתה כל כך מצומצמת, מניין הרחב כזה של דיבור עליו? שום הוגה דעות אחר לא נודע כמוהו בקרב קהל ההדיוטות. האם אין מכך ראיה, שפרסומו הרב בא לו דווקא מצד הסכמתם המעטה של הבריות וההבנה הפחותה עוד מן ההסכמה, למושכלות שלו? עיתים האנשים נותנים את הדעת דווקא לדברים או לאישים שהם מתקבלים פחות על דעתם. התמהוניות מושכת. כלום מה יודעים בני האדם, למשל, על דיוגנס חוץ ממה, שלפי האגדה, מצאו אלכסנדר מונח בחבית והפליט מימרא זו, שהוא כל עיקרה אגדה שבאגדה: אילמלא אני אלכסנדר הייתי בוחר להיות דיוגנס. דרך כלל רבים תורמים מס שפתים בהלל ובשבח לחכם שאינו מחייב לשום דבר ויוצאים ידי חובה בהרמת על נס כל מי שהוא יוצא דופן.

בהשקפת־עולמו וגם בהרצאת־שיטתו של שפינוזה יש לוויית־טעם של נעימה מעשית. גם אלהים יוצא מתחת ידו בדמות מנהל־משק נבון ומסודר. אין הוא סערה ולא אש מתלקחת, לא מלך ולא אב, לא קנא ונוקם ולא חנון ורחום, לא גוזר ולא מבטל משפט. הוא עצמו בבחינת לא פועל, כי אם נפעל, כביכול, על ידי חוקיו פרי־רוחו. פשיטא שאין הוא יוצר אמן היושב על האובניים ומחדש תמיד מעשי בראשית. הוא דבר ויהי ולאחר שהעולם נברא הריהו יש וקיים, ושוב אין ברירה לפניו אלא להיות יש. נשתבשו הקדמונים שאמרו כי אלהים בונה עולמות ומחריבם. עולם בנוי, גם אלהים אינו יכול להחריבו. הוא, כביכול, אסיר עצמו או שבוי עולמו שלו. אנו לומדים מאלהים על יוצרו. מה הוא, יוצר החוק, כפוף לו, האדם לא כל שכן, ומה עולם הגדול כבר תם ונשלם אין בו פגימה, יותרת או מחסורת כל שהיא, לא כל שכן האדם הקטן, שטבעו וצביונו בו קיימים ועומדים. באיזה אופן משונה משתמע מכלל מישנתו של שפינוזה ההיפך מן המפורש בה, והוא, שאין כל סיכוי לאדם לשנות מן המטבע שלו, להשביח ולקשט את אופיו. הוא גמור מברייתו ואין אפשרות כלל להוסיף שלימות.

פשיטא ששפינוזה נקי הדעת היה, ששאיפתו לאמת. אבל, דא עקא, הוא לא רק חיפש אחרי האמת, כי אם גם מצא אותה. האמת נאה לה הדרישה ולא המציאה. גדולה מזו, דרך שמצאה הולמת בקווים ובנקודות, עשה בה שימוש גם בחקר נפשות חיות ויצרים תוססים. זו היתה קפיצה נועזת יותר מדאי לדמות נקודות וקווים לברואים חיים. אין זו מן המידה להקיש מצורות גיאומטריות על צורות נפשיות. עיגולים גיאומטריים שאין בהם דעת האושר, מכלל שלא נוצרו לו, והאדם יודע אושר, סימן שנוצר על מנת להיות מאושר או לפחות על מנת לחתור אל האושר או למצער להשתדל בהבנתו ובהשגתו, לייחל לו, להתפלש במכאוביו בשל היעדרו. אלהיו של שפינוזה של ברזל הוא, הנוהג את עולמו על פי חוקי ברזל דרקוניים, האם לא ראה שפינוזה גם בחזיונו אדם של ברזל?

הוא הטיף גם לאהבת האל. להיות קשור אליו בעבותות אהבה, אבל גם עבותות אלו של ברזל הן. יתכן שגם האושר שעלה לפניו בחזונו של ברזל הוא. אולם ליבנו הומה, מוחה ומצעק בנו: אלהי ברזל לא תעשה לך. מה דמות לאהבה זו שהאדם מרותק אליה בעבותות ברזל? אי אתה אוהב על כורחך ואי אתה יכול להיות מאושר על אפך ועל חמתך.

כן, הוא כולו חד וחלק, נוצץ ומבריק. אין בו לכאורה כל פרץ, משום שאין בו צווחה. לכאורה הוא כולו שכל, אולם מן החרכים של השכל הזה מציץ האי־שכל, ויהא שזהו טירוף אלהי, השגעון הקדוש, אבל בכל זאת טירוף. כלום מהו שגעון? הוא שכל בתוספת קורטוב־מה אי־שכלי. צריך רק להניח נקודה אי־שכלית ולאחר כך אפשר לבנות עליה גורד־שחקים, שכל הקומות שלו מתאימות למציאות. מהנחה מוטעית אחת נובעות גם כן מסקנות הנכונות ביותר. די לומר, למשל, שאלהים שלח את בנו עלי אדמות, כדי לכפר ברציחתו על איזה חטא קדמון. מכאן ואילך אפשר להעמיד על הנחה הבלותית זו בנין רם ונישא, כולו על טהרת ההגיון, המסוגל לפרנס דורי דורות של מוחות חריפים שבחריפים. רק באגדה מרגישה בת המלך בגרעין של חיטה המונח תחת כסתות למכביר. במציאות אמונה ודעות נעשות מוצקות ומתוודאות לבריות דווקא בהתאם לגודל גרעין הטעות המוטל בתשתית שלהן.

הבריות בכל הדורות מודיעים גדולה יתירה ונותנים כבוד ויקר לטעות המפרה. אמת הנותנת חיים אינה חביבה ומקובלת ביותר, אבל טעות הנותנת חיים, עוז והדר לה. אולי לפי שהבריות חשות בלי דעת, שבמקום שיש טעות ביסוד שם פירצה למלכות החירות. אמת מטילה פחד משום שהיא תבענית, גוררת שעבוד. עול מלכות אלהים מחייב הכנעה, רצינות ודביקות. מה שאין כן מעול מלכות בן־אלהים נודף ריח של מהתלה. ודווקא משום כך נוח יותר לסור למשמעתה, מתוך הרגשה שהיא בת־חלוף ואין מלכותה מלכות עולמים. אפשר להיות דבוק באמת הזמנית לעידן ועידנים ותמיד רק לפי שעה. מה שאין כן ברית עם אלהים החי לעולם, היא דבר שברצינות, ואין רוב הבריות מסוגלים לעמוד בה.

ההבלותה, המשמשת שאור באמונות בבחינת אני מאמין משום שהוא מופרך מצד השכל והמחבבת על הבריות גם רוב דעות, היא שעמדה גם למישנתו של שפינוזה שתתייקר על המוחות, ועוד יותר על הלבבות, ושתמצא לה פמליה של חסידים נלהבים ואף מפיצים קרי הגיון. היה בהינף המחשבתי העצום הזה, לעשות בנשימה אחת ועל אבן־בוחן אחת, חשבון־עולמו של הקדוש ברוך הוא כאחד עם חשבון עולמו של האדם, משום העזה כלפי מעלה והשחדה לאדם. הצורה כביכול נכנסה לתוך המסתורין של היוצר והתיימרה לגלות את צפונותיה ואף לשרטט את תוארו ומידותיו, לצור את צורתו – כלום יש לך מפעל נועז מזה והרפתקה רוחנית גדולה מזו? בדין היה שהעולם יוציא אותו לנידוי ושישקהו רעל כדרך שנהג באישיות שכלתנית כמוהו ודימונית לאין שיעור ממנו. אולם שיחק המזל והעולם נהג כבוד בתמהוני הלזה.

אולי דווקא היותו מזרע העם השנוא הצילו מגורלו של סוקרטס. על שום שעם־עולם, השנוא על כל גויי העולם, נזדרז ונידה את בנו, שביקש להקדיח את כל תבשיליה של היהדות, עמדו הם, קצת לתיאבון והרבה להכעיס, וקשרו לו עיטורי החכם אשר לא קם כמוהו. בוודאי קסם לו לעולם הגויי גם מעשה זה, שהוא במפנים יצא למוטט את עמודי היהדות והוא עשה את מלאת ההרס שלו בזהירות ובתבונה. לא התכחש למקור־מחצבתו, אלא התנכר לו. מומר לא נעשה אבל היה בן־ממר קר וצונן. לא היה בו אפילו ניצוץ מישעיהו וירמיהו. הוא לא קונן ולא קילל, לא שנא משום שלא אהב. הוא היה בדיוק היהודי המתנכר למופת, שממנו אפשר היה לגבות עדות על גחלת ישראל שדעכה ועל סוכת דוד הנופלת. הוא דיבר על ישראל הקדום ואף על יהדות־זמנו, כעל מימצאים מאובנים מתקופה גיאולוגית רחוקה. לא היה כינור ולא תנים, לא לאלהי ישראל ולא לעם ישראל.

נסיבות רבות ושונות חוברו יחד לעשות בן־מרי יהודי זה ילד השעשועים של חכמי הגויים. הגויים זקוקים בכל זמן ליהודי אחד מחובב, כדי שיוכלו לשנוא בזכותו את כל יתר היהודים. במידה מסויימת, עשה להם אותו שירות, שזממו להטילו על אותו איש בשעתו, היינו לשמש קברנו של ישראל. לכאורה, כפי דעתם ואמונתם, כבר נעשתה המלאכה הזאת על ידי אותו איש, אבל דרוש היה להם יהודי נוסף. כיוון שהראשון שימש קברן לעם ולמקדשו והשני צריך היה לשים את המסמר בארון.

כל הגויים נוסדו עלי יחד – קונן בעל התהילות. אבל הוא גם שר: עוצו עצה והיא תופר, דברו דבר ולא יקום. לא על ידי בן־אלהים ולא על ידי הצייר והפרשן של אלהים, לא נעקרה האמת. אינו מסוגל לבוא עד חקר אלוה. אי אפשר להסביר בשכל את הלמעלה מן השכל. לא יבוא ילוד־אשה בסוד אלוה. אפילו ההבלותה הגדולה, המונחת ביסוד שיטתו, לא תגן עליה לעת חשבון צדק ואמת.

מופתיו החותכים של שפינוזה אף הם אינם אלא סגולות של קוסם או קמיעות של מנחש. אין בין ידעוני לבין אדם שיצא עליו הקול שהוא יודע דעת עליון, ולא כלום. אלהים הוא אמת ואמת חזקה מברזל. את אלהים ועולמו אין להסביר בשכל, אבל פחות מכך אפשר להסבירם באי־שכל. השכל הוא האשרה היחידה הנותנת לנו מטעם בוראינו זכות הכניסה להיכל החקירה וכל קורטוב אי־שכל שולל ממנו את זכות הכניסה לפרדסו. השכל מצווה עלינו צניעות וענווה בהשגת דרכי הבורא. אך זה האיש שפינוזה סח בעניני בריאה ואצילות, כאילו הוא מספר בדברים הנעשים בכרם בית אבא שלו. הייפלא שיצא שם כאחד מעירין קדישין וכמעט שנעשה איקונין.

לכשנבדוק נמצא חבוי תחת האיצטלה של חוקר זה מין סיני המעלה עשן, ורק כפשע בינו ובין מייסד הכנסיה. הוא כולו ודאי. אין אצלו אף נשובת קלה של ספק. מי שלא בא בסוד הספק אף לודאי שלו אין חזקת מהימנות. לא לחינם יצא לו שם של שליט המוחות. דבר השלטון בפיו. הדורות האחרונים כבר למדונו לקח, שכל שלטון סורו רע, אף שלטון השכל במשמע. גדול ביותר היזקו של השכל, כשהוא מתימר להיות לא רק מאיר נתיב אלא גם פודה ומציל. שפינוזה מושיט לנו בקנה כל כך הרבה דברים טובים וחיים טובים, שלווה נפשית ואהבת האל. האהבה לבדה בכוחה לשרוף את העולם, קל וחומר כשמתלווים לה חיים טובים ושלווה נפשית וממעל להם כחופה פרושה הכרח הברזל של החוק האילם והאכזרי.

יש משהו מן המשיחיות במישנת שפינוזה, ריח של נצרות נודף הימנה. האם לא טיפח בקרבו חזון הגואל? דומה, בטוח היה שקץ הימין כבר בא. עמד ושחט את יצר הרע. בהסבירו מעשי בראשית, הוא ניצב לפנינו כחוזה האחריות. מראהו כמי שיש בידו תרופת פלאים. לכן הוא נראה לנו לעיתים לא כחכם החוקר, כי אם כרופא־בית.

המהלך בדרך ואומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו, כלומר – לא הגיע עדיין לבחינת ונפשי קשורה בנפשו של האילן או של הניר. כל זמן שהוא מעמת עצמו עם ילדי הטבע ומחווה את דעתו עליהם ועדיין לא דבק בהם עד כדי שיכחת עצמו, לא הגיע למעלת הדביקות ביקום. הסתכלות טהורה אינה עוסקת באומדנות ובהערכות. תאמר שהמביט באילן, כדי לאמוד את שיעור ההכנסה מפירותיו שעליו, הוא מסתכל ללא כל פניה? כיוצא בזה המסתכל כדי להעריך את יופיו ולהתפעל ממנו. כל יחס של קניינות לדברים, אף יחס של התפעלות, פוגם בדביקות. ללמדך שערך היופי לעצמו אינו עדיין ערך נאצל. אף היופי הוא נכס. יש עליו שער והוא בגדר מיקח וממכר. אף הקונה לעצמו חפץ יפה לא נעשה על ידי זה ליפה־רוח. הוא קנה סחורה חריפה. כל לעצמו הוא ממוסחר. המסתכל באמת אינו לוקח לעצמו כלום. הסתכלות היא מתן עצמו. ההערכה היא גם כן שומה. מסכת ערכין ומסכת נכסים הם על הרוב בלולים יחד.

הסתכלות היא התבטלות, התפשטות מהגשמיות היא הקניניות, התגלגלות לתוך צינור דרכו נוזל השפע. צינור אינו נוטל את השפע לעצמו אלא משמש רק מוליך ומביא מאין אל אי־לאן. כל טובת־הנאה עצמית פוסלת בהסתכלות. כלל גדול: מה שאינו לשמה הוא שלא לשמה. ההולך אל הנמלה כדי ללמוד מדרכיה כיצד להיחלץ מן העצלות, המתחקה על ילדי הטבע כדי להתמחות ולהתבקא בהליכותיהם ובדרכי גידולם, אינו אלא דורש טובת עצמו ואפילו מדמה שעל ידי כך הוא מתקשר אליהם באהבה הוא שוגה באהבת עצמו. אין התבוננות ראויה לשמה אלא זו שהיא לשמה, לשם ייחוד אני ואתה אני והעולם. כל זמן שאדם זוכר פרטיותו, אינו נכנס לתחום הכוללות. וכל זמן שהוא קיומי לעצמו, אין שכינת היקום שורה עליו. המקדש אשה יפה לעצמו, לא הוכיח עדיין שהוא דבוק ביופי כבדבר שבקדושה. יכול שהוא הוכיח אך ההיפך מכך. יופי הוא בבל־תגע בי. רק התפעלות זו, שאין בה משום נגיעה, היא כשרה. הנפעם אינו נוגע. הוא יעמוד מרחוק. הנפעם מציפור־פלאים לא יעלה כלל בדעתו לצודה.

ארבע מידות הן באדם: רודף־ציד, מושך ולוקח במזדמן, לקוח הקונה ומוכר ואדם לומד. אולם גם הלימוד עשוי להיות לקיחה או קניה ומכירה. למעלה מן הלומד הוא הנפעם. ההתפעמות היא דרגה למסירות־נפש. המתפעם עומד אחוז־חלחלה מרחוק. אין הוא כמעט בבחינת אדם אלא כלי לספוג, צינור להולכה, בבחינת מה שנאמר, שבשעת מתן תורה בהתגלות השכינה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. הנפעם יוצא מהדיבור ומן הראייה. אין הוא מבחין כלל בפרטים, לא רואה נוף ולא ניר אלא יש פרצוף הכולל, סתם נשגב ונהדר, אחד. מסתבר שכל זמן שאדם אומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה, הוא עודנו שרוי בעולם הנפרדים ולא נשתפך עדיין בנפשו לתוך היש הגדול.

כל זמן שאדם צופה בבריאה באיצטגנינות של היבוליות, של התפוקה, של התושיה, צייד או לקוח הוא. המכר הוא בסיסו. מוכרני הוא עשוי להיות גם מצייר תמונה, עושה במלאכה אפילו עיסוקו הוא מלאכת מחשבת. מאזני כנען בידו ומגמתו ביצעית, אפילו הוא יושב על האובניים למעשי יצירה. העשיה בתחום הנשמה היתירה אינה מונעת את האדם מלהיות בוצע בצע. השואף לכתר אמן פועל גם בו כצייד.

ובכן, המתבונן לאמיתו מהו? הוא אינו פועל אלא נפעל; אינו מביט וצופה, אלא הוזה וחוזה; אינו חוקר ומנתח ואינו בא על הדברים בשום כלי־זין, אלא, אדרבה, עומד מפורק מכל כלי־זינו, מפושט מאני ושפוך לתוך אנחנו. אין השכל משמש לו אלא נפה, נר תמיד להאיר את דרכו באופל הכוכים, אבל לא איזמל לנעוץ אותו.

האומר מה נאה אילן זה, לא די שהוא פטפטן, הוא לא בא כלל לקלס את האילן, אלא את עצמו. הוא אומר מה נאה אני רואה את האילן הזה. כיוצא בכך, האומר מה נאה ניר זה או מה שקויית־חן אשה זו. אני ואני. כשם שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, אך אין ההתבוננות שבהתפעלות אמיתית נעשית אלא בהמתת האני. ההתבוננות היא הזדהות.

… והיה כאשר יהמה יגרש בך היין הטוב מכרם אלהים וישתפך כנחל איתן בכל קרביך והמנצח על המנגינות יככך בשרביטו הך והך וירוממך וינשאך בטלטלה עזה על נחשולי הגיאות והגאון ועיני רוחך תיפקחנה לראות פלאי־מחזות ונוע תנוע כשיכור עד כי ליבך יפחד וירחב פן מעוצמת החלחלה תאחזך פלצות ומוסדי־גיווך פור יתפוררו או כי שכלך יבעט ארחותיו – או אז יש אשר רוחך בעצם דהרתה ודליקתה תפרוש כפיה בתחנונים אל בית־חומרך לאמר: אנא, שים רסן לי, אוסרני באזיקים, לבל אעבור על גדותי. הביאני נא בפלילים לפני אחד שופט לעונשני כחוק על הפרץ והצווחה בי, ככל אשר ייעשה לאסיר הבורח מכלאו בטרם בא מועד שחרורו. הלא נפלאת היא, כי לעיתים יש גם כאשר יעברוך נחשולי הגיאות ויישאוך אל שיאי הנאצל יבואוך גם אימה ופחד וכטובע אשר כבר באו המים עד נפשו והוא חותר להיאחז בכל מה שהוא, ככה תנהה נפשך בך אחרי כל גס ומגושם להיעגן בו. אחרי חמדת בשרים נתעבה, אחרי כל שמפאת כבודו הוא נמשך למטה־למטה ופגיעתו רעה ברוח העולה אשר אדיר חפצה לעלות למעלה למעלה.

מי שיכור ולא מיין־ענבים, לא ישמע מליבו לעיתים קול ענות חרדות: מי יתנני ומלאך או שטן יוציאני מן המסבאה האלהית! הה, יינו המתוק־המר, אל נא ייגר אל קרבי. אבחר כי אילקח אחר קלון מאשר אילקח אחרי הכבוד אשר ניטלו קשה מנשוא. הה, אראלים אל נא תכו בי, כי אתם המצוקים. הה, משוטי המנגינות הרפו ממני, חוסו נא, רחמו עלי. אך אין רחמים לפני המנצח על הזמירות. הוא הך והך על ראשנו, על ליבנו, על כל עורק ועורק בנו ומושכנו בציצית רוחנו אל על, אל על, אל פסגות הנאצל המשכרות. הה, שטנים, הומה הלב ומשווע, גם אתם כרוחות הנאצלות עוטו עלי והורידוני בחוזקה אל התחתיות, הכפישוני באשפתות. חשקה נפשי להתגאל בכל הבאשים.

אך השטנים שטנים הם להם. הם – כאשר יתבקשו לא ידרשו וכאשר ייקראו, לא ייענו. לא הם ימלטו את האיש מן הצרה. הה, אל רחום, אתה העונה לקוראיו, פלטני נא מעצמי, מכל רהב ושכרון אשר יעברני. תנני נא לבל יגבה ליבי בי, לבל אתהלך אף בשעת רצון סוער בגדולות. תן בי בינה ודעת, אשר לא ימושו ממחשבתי אף לרגע. כי אך בשר ודם אני, יסודי מעפר והשפלה מחצבתי, הלחם מאכלי והמים שיקויי, החמדה אמי, החטא אבי ולנאלח תשוקתי.

מי האיש החפץ חיים יתרחק מן המרומים הרוקדים מול התהומות.

יש אשר האדם בלילה על משכבו, בחשכה האופפת אותו, יראה כבראי מלוטש את צלמו במלוא נקלותו ושפלותו. אל דיוקנו יביט והנה רע המראה וחמוץ, קוויו נעווים, לחייו נפולות, עיניו קטנות ומפוחדות, רוחו נמוכה ונבוכה. אין בכל תוארו אף נקודת־חן אחת. שכלו דל, מחשבותיו זרות ומשונות, כנפי־דמיונו קצוצות, הליכותיו אין בהן אף קורטוב נוי, יצריו רעים, רצונו רופף, אופיו מרוכך אף קולו רופס ובעת דברו הוא מרעיד, אין בו קו או תג שתפארת לו ממנו, אף שקומתו הנמוכה נותנת בו את אותותיה שהוא מקטני־ארץ, בן־אדם חלכה. ואף דרך חייו שעבר בה היא קלוקלת ונלוזה. ככל שהוא מפליג בהרהוריו ובעשיית חשבון נפשו, גופו ורוחו, כן הוא נעשה מוקצה מחמת מיאוס בעיניו, אדם הקלוקל, עני בחומר וברוח, כלי מלא בושה וכלימה. כעת, בשוכבו בדמי הלילה, תמה הוא על עצמו, כיצד כל ימיו היה מעז להיראות בין הבריות, להתהלך בתוכם, הוא בפרצופו המכוער, ברוחו המשוממת, במראהו הנעווה, פחות־מראה ופחות־ערך שכמוהו?

אולם מקץ שעה, לאחר שיפוטו הממושך על עצמו בכל חומר הדין, יש ולפתע פתאום נכמרים רחמיו עליו והקטיגור שבו נהפך לאט לאט לסניגור. לאחר שהשפיל את נפשו לשאול תחתיה, עולה ומתעלה משם. על כורחה עולה, מאחר שלרדת למטה מזו אי־אפשר עוד ואין עמידה על מקום אחד.

הוא ישנה לפתע את טעמו ורוחו ישיאהו לחונן את נפשו בשבתו בשנית כסא למשפט עליה. ירים את העניה הסוערה והלא נוחמה מאשפתות וידבר אליה קצת פיוסים וניחומים. לא כצעקתו. אין הוא כל כך שפל ונבזה כפי שדיבר סרה בעצמו. יש בו זעיר־שם זעיר־שם ניצוץ של חן. לא, הוא הגדיש את הסאה בשיפוטו. עיתים נוצצת זהורית בפניו ופיו מפיק דיבור של חוכמה. לא אחת הכיר ארשת של פליאה והשתוממות בפני שומעיו לשמע שיחו השופע שכל טוב. ובכלל אין אדם משים עצמו רשע. הוא הדין אין הוא משים עצמו טיפש או חסר־חן ומושחת־המראה. מן הדין שיהא כל אדם חינו על עצמו. אין אדם הקלוקל. אין חלכה, אין פרצוף פנים שאין לו חן היחוד ואין קול שאין עולה מתוכו ניגון היחוד משלו. הס קטיגור! כולם בנים למקום ורוח שדי מחיתם.

כזהו האדם וזה שיחו. כיוון שהוא שם שימצה בנפשו ומשפילה, היא יורדת עד לשאול תחתיה וכשהוא חוזר למעלה אותה יש שהוא מגביהה עד לכוכבים. כל שלב בסולם המעלות הוא גורם לעליה בשלב נוסף. דרך כלל, אין שביל הזהב בחשבונו של אדם עם עצמו. אין אמצע. רוצה האדם להיות צדיק, ואם לאו מוטב לו להיות רשע מלהיות בינוני. הוא לעולם חותר עד תכלית. או תכלית הרוממות או השפלות בתכלית. אם כבנים ואם כעבדים. מכיוון שהוא עולה בעיני עצמו לכלל בן, לא עוד רחוק המהלך מכאן עד בן יחיד. עני ואביון זה החובק אשפתות נתגלגל עד למרומים. מי שהיה בן בלי שם בדרך פלא נעשה אחד מאנשי השם, ולא עוד – מהגדולים אשר בארץ. מה כוחה של המציאות לטפח על פניו? אך במקרה אין הוא נודע בשערים, אבל בעולם החזון שמו מהלך לפניו. הוא יחיד ומיוחד כבעל טיב סגולי, לא קם כמוהו ואחריו לא יקום כמוהו. על אחד הוא חד־פעמי. והוא שהרעיון הזה נצנץ במוחו על אחת כמה וכמה. ובאמנה הוא אדם ביקר, אדם המעלה, אשר ישת ימצה לעיתים את קובעת השפלות וההכנעה. הסגולה לרדת לעיתים לתהום השפלות היא יקר־סגולתו ודעת חולשתו לעומקה היא כוחו.

כירידתו המדרונית הן עלייתו התלולה עד לסחרחורת. שוב אין הוא סתם אדם המעלה, אלא מוכתר בכל המעלות ומוקטר מוגש לשמו. הוא גדול הדור, הגדול בדורות. תשאלו כיצד? והיתכן? איפה ההגיון ומניין הכוח לקפיצה כזאת מן הקצה אל הקצה? אל תשאלו. אין הגיון בדברים שבין האדם לנפשו ואין גבול ורסן לרגשי הרהב. הרי אדם לא אחד דימה את עצמו לעליון ודמיונו השיאהו להתכתר בכתר בורא העולם. על אדם, שבכל הדורות הוא נותן גדולה לעצמו ומחייב אחרים ליתן כבוד לו, כלאלהים, אין מקשין. כל מעשיו ודרכיו, הליכותיו ותהפוכותיו ניתנים להסבר מבחינת מה. אדם שתוי מוטל בבוץ והוא מכריז ומודיע על עצמו, שהוא ראש העיר או מנהיג הבירה ואינו רואה סתירה בין המסכנוּת והחלכיות של מצבו בעין לבין הכרזותיו. הלך הנפש אינו טעון אישור ואימות של מראה עינים.

אף אדם השוכב בחשכת הלילה חולל פלאים בהלך רוחו. הוא טיפס בסולם עד שהגיע לשלביו העליונים ועד לשלבו העליון. הוא רב־מג, הוא משיח הגואל, הוא בר אלהין, נפשו חוצבה מתחת כסא הכבוד.

הכל טוב ויפה ומחיה נפש. ואלא מה מעכב בדרך אל שיא האושר; שאור שבעיסה מעכב, מעכב השכל הקטן, החרד וחושש ומזהיר אותו מפני השגעון. אוי לנו מהשכל הקטן. כל פעם שמתלקחת בנפשנו אש גדולה שלהבתיה בא הוא ודן אותנו בצוננים. צינור גדול הוא אוחז ומתיז מתוכו קילוחים צוננים. פחדן זה צר העין, עינו צרה בעצמו, מפחד הוא שמא יגיע חלילה האיש לשגעון הגדלות. כלום אף זה שגעון הוא? הרי הוא יונק ממקורות הנפש הנאמנים, ממקור ברוך, ממי התהום שבנפש הוא צף ועולה. כי זו נפשנו בנו, כארץ ומלואה, כתבל ויושבי בה, על ימי שגעון יסדה ועל נהרות המים המאררים יכוננה.

ככה יהגה בלבו האיש השוכב על משכבו בחשכת הלילה ובדברי נעים זמירות ישראל יפזם לו זמר בלילה: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? אני הוא מלך הכבוד.

הכאב האמיתי אינו ניתן לתיאור כל צרכו. כל זמן שהוא בתוקפו אין האדם מסוגל לתארו משום שהוא חסר כושר הגופני, צלילות הדעת וחוסר הפניה, שהם תנאי לכל מלאכת מחשבת, וכשנתמעט חוזקו כבר פקעה מעליו ממשותו וניטל עוקצו. לא נשתיירה ממנו רק בבואה דבבואה, תדמית שבזכרון. אולם תדמית אינה דמות כשם שטעם אינו כעיקר. שלפי־כאב אינם כאב בצלמו ובדמותו.

תאמר: יכול אמן במאמץ רצוני לפעול בעידנא דריתחא של היסורים ולתארם מתוך הסתכלות קרה וטהורה. אולם זו תהא פרישות מן הכאב, התעלות עליו, התגברות, הדומה לעקירתו משורשו וביטולו ממציאותו. גדולה מזו, עצם כושר ההבלגה על הכאב לשם שרטוט טבעו ומהותו גורם נחת רוח לבעליו ונהפך לתענוג המשמש תשובת המשקל לכאב, הנוטל מכל מקום חריפותו, ואין מכאב מרוכך זה ללמוד גזירה שווה לכאב הגולמי והבלתי מעובד, כשם שאין גן, שאילנותיו נטועים בידי אדם, הנצבים זקופים ומתואמים זה לזה בצמרותיהם הגזוזות, עשוי לתת לנו מושג נכון מיער עבות שלא חלו בו ידי אדם ליישר את מעקלותיו ופיתולי־סבכיו. כל שאנו יודעים על דבר הכאב שאוב מכלי שני ושלישי והוא כאב גזוז, משופר, עשוי למשעי. אפילו קודרים קוויו ככל שיהיו, מבצבצים בין הטיפין הקודרות זעיר שם רסיסי־תענוג משמחת היצירה. שוב אין זה כאב שחור, חשוך קרן־אור ונואש.

אנו קוראים ב“תופת” של דנטה תיאורי־עינוייהם של החוטאים ואיננו חשים כל בלהה וזוועה משום שחין־סגולתו של התיאור משרה עלינו רוממות רוח, העומדת כחייץ בינינו ובין היסורים המתוארים. כיוצא בכך, כשאנו קוראים תיאור חולי המעיים של רבי יהודה הנשיא, “כשהיה האורוותן של רבי מטיל מספוא לבהמות היה קולן הולך שלוש מלין והיה מתכווץ להטיל לפניהן את המספוא בשעה שנכנס רבי לבית הכסא, ואף על פי כן עבר קולו את קולן עד שנשמע ליורדי הים”. יותר ממה שאנו קוראים תיאור יסוריו התהומיים של התנא שזכרו חקוק בלב כל יודעי־שמו להערצת מפעלו הכביר לדורות, הננו קולטים, בעיקר, את סיפור המעשה המופלא, מתפעלים ונפעמים מאופן תיאורה של ההתרחשות, מאשר מההתרחשות עצמה. התמונה בציוריותה המלוטשת של המעשים, בולעת את המעשים; הצל כביכול חיוני יותר מן הגוף.

האשראה קוטלת את היש והחזון מטשטש את המציאות. זו היא חטאה הקדמון של האמנות, שלעולם אינה חופפת את המציאות, אלא מעניקה לה עילוי ושיפור, עוטרת אותה בהילה, מדביקה לה איזו יותרת הממתקת או ממררת אותה, את גולמיותה. ואם כך, המציאות שוב אינה היא, אלא אחרת. אמנם, פעמים היא מוסיפה לחומר הגלמי טעם לשבח, אבל כל תוספת, אפילו היא לשבח, הינה בה במידה טעם לפגם. הסרח הוא לא רק עודף לעצמו אלא עושה את כל הגוף מעודף.

צער ההויה לא בא עדיין על ביטויו הגמור והמשוכלל, ואולי לא יבוא לעולם, במעשה־אמנות. כל העולה על אובניים לעסוק בפרק־יצירה, הוא בעל שמחה ובכך כבר פקע כושרו לתאר את הצער כמות שהוא, קודר עד תכלית, ללא קורטוב המתקה. אין האמן, בשעה ששכינת היצירה שורה עליו, זכאי לשמש נציגו החוקי של ציבור הכואבים, אף לא נציג עצמו לאותה שעה שהיה נתון בה בצרה ובמצוקה. הזכרון אינו דוור מהימן. הוא קשטן והדרן, ואילו הכאב הוא חטיבה של גולמיות בלתי מהוקצעת אף כל שהוא. הכאב הוא חסר־שחר ותפקידה של האמנות היא מתן טעם ומשמעות. הכאב הוא חולין והאמנות חג. כל הפיוטים והקינות מתנים רק את הנתארות של הצער ולא את הצער עצמו. האמנות היא אגירת ניצוצות והכאב כולו אפל. האמנות היא חייכנות והכאב לעולם אינו מחייך. הוא עוגמה וקדרות.

תמצא לומר, יסוד הכאב כלול בכל מסכת יצירה, שכן אין לידה בלי חבלי־לידה. אולם הללו הם יסורים מוארים ומזוהרים כקשת בענן, ניתן לומר, שהם יסורים מלכותיים, מהולים בתפנוקים. אולם פשוטי כאבים הם הדיוטיים, שחורים משחור ועם זה גם אפרורים עד תכלית.

לכאורה יכול המקשן לטעון: אדרבה, הכאב מחריף את כוח התיאור. ראיה לדבר: פעמים נפשות אילמות, מכיוון שנתנסו ביסורים גדולים נפתח להם פה ונברא להם ניב שפתיים להסיח עצמם. אבל האמת היא, שאינם מצליחים יותר מבהסחת עצמם. מדמים הם שהם ממלטים משא מעל נפשם כשהם מתנים את צרותיהם באזני אחרים. ואמנם, כל בעלי יסורים הם בעלי דברים. אבל דברים הם כמו צעקות. הצועקים סבורים, שמכיוון שרווח להם, מכלל שביצעו מפעל כל שהוא, אך המדבר על כאבו או הצועק אותו עדיין לא נפח בו רוח חיים ולא ביטאו כמות שהוא. כל כואב מסוגל לצעוק, אבל רק המזמר אותו והמתארו, היה מסוגל לתת אותו עצמו. אולם בשביל לתארו כמות שהוא צריך להיות שרוי ומכונס כל־כולו בתוכו, אך האמן הוא שמוט חלקו מחוץ לכאב. אין הוא שרוי בתוכו אלא בתוך ההשראה.

נמצא, הכאב הנותן פה לאילמים, משמש רסן ובלם למחונני הביטוי. הרודף אחרי התמונה או אחרי הניגון הוא ממילא עריק הכאב.

ימים באים ובני אדם לא יפנו עוד אל אלילי היין והשיכר וכל יתר הסמים המשכרים, להשכיח בהם את רישם ואת עמל יומם המפרך, ובלילות לא יטילו עוד על משכביהם גופים שבורים ורצוצים מהמולות־שוא ומתשואות אין־חן לתת הפוגה מעט לרוגזם ולעצבם.

ימים באים ולא יעלו עוד בראש כל מושב רעים ושבת אחים גם יחד את מקטרת הלהג אשר בפיות לכסות בפיח־פיח ועשן־איוולתם את הנביבות שבנשמות, אף לא יהיה עוד לזות שפתיים ורכל המרכלים הדבק היחיד שבכל התקהלות־חברים וכל תפל־בדיחה מגרה געשי־צחוק לא יהיה עוד דרבן הראש לשמחות על לב רע.

חדשה תהיה בקרב משפחת האדם. איש איש ישאב ששון ושמחה מן המעיין אשר בליבו, מקור־לא־אכזב בכל עת. ומלא כל האדם שמחה כמים לים מכסים והשעמום מחה יימחה מכל לב ולא עוד יישמע קול קינים הגה והי והלהג לא ייזכר ולא ייפקד עוד, כי כל פה יהגה חוכמה וכל לב יהיה כמעיין להקר תבונות והכסילות כעשן תיכלה, העמל יהיה לעונג בלי מצרים, מרענן גיו ורוח, ותחת המיספד יבוא מחול תמיד. מחול הנולדים, מחול על החיים וקיימים וגם האיש אשר ישוב לעפרו יצאו על סף קברו במחולות, כשם שילווהו למנוחתו במרומים בחצוצרות ובכינורות ולא עוד יקראו אוי ואבוי על ההולך, וי לנו, כי ליתומים היינו. כל האנשים יהיו למשפחה אחת וכולם יהיו אבות לכולם.

רזי לי, לא רק יקום דבר הנביא כי תימחה דמעה מעל כל פנים, גם תמוג התנומה מעפעפי כל עיין, והשינה, הפרוזדור לטרקלין המוות, בית הספר לגוויעה, תעבור ותיבטל מן העולם עוד בטרם תקום הבשורה השניה אשר לנביא, כי יבולע המוות לנצח. והאנשים או אז ישאלו בימים ההם איש את רעהו בתמהון ובפליאה: האומנם היה כדבר הזה לפנים, אשר האנשים בערוב היום ולעת לילה השתרעו על משכבותיהם ועצמו את עיניהם לשכב שעות ארוכות ללא רוח־חיים. הם על אודות זאת ישתאו וישתוממו, כי השינה מעיניהם תהיה למיתה קטנה והמה הלא יהיו אנשים חיים וערים עד בלי די, נפעמים בכל עת עקב מרבית הענינים השוטפים ועוברים אותם על גדותיהם ועקב תאבונם העז לחזות בנופים היפים ובעלילות הגדולות המתחדשים ללא הרף על פני ארץ רבה.

אפס אף בימים ההם יפילו האנשים לעיתים חבלי תנומה על עפעפיהם, ולא למען יחרישו את דכי החיים המפכה בקרבם בלי הרף כהולם פעם וכמעיין המתגבר, בלתי אם למען יצמיחו בקרבם מנעמי חלומות בשנתם, כדרך שמגדלים ערוגות שושנים נותני ריח ניחוח. או אז תהיה השינה גן השעשועים לחלומות.

גרים אנו תחת השמים, כי אין ליבנו סמוך ובטוח אשר מושבנו איתן בחיק אמנו האדמה. ויש אשר נדמה, כי אדמתנו עצמה גולה סורה, אורחת־פורחת באשר הייתה לפנים כנף שמש שנקרעה אי־אז בקדומים מעל אמה הורתה ואין אורחת זו יכולה להכניס אותנו כאורחים לעידנים ארוכים. בכל עת ובכל שעה מפעם בנו הפחד, פן לא תואיל עוד לישא אותנו לאורך ימים, כי אם תקיא אותנו מתוכה או אנו נגלה את עצמנו מעליה.

לשעבר העניקה לנו האדמה את יבולי־תבואותיה זנה ופרנסה אותנו, אבל אין לנו הבטחון כי גם לזמנים ארוכים תוסיף לכלכלנו, שמא נבול תיבול האדמה אמנו ליחה ינוס. קרוב לשער שמכבר הימים, ואולי עוד מקדמות הימים, היה מנקר חשש בלב האדם שיום יבוא והוא לא יוכל עוד להיות סמוך על שולחנה של הבריאה ההולכת עמו בקרי ויש אשר תמנע ממנו את ברכת גשמיה או משלחת מארה במעשי ידיו ומשחיתה את פרי עמלו, ככל הכתוב בפרשת התוכחה בספר הספרים. בצורת, מגפות דבר, רעידות אדמה, פרץ לבה מבטן האדמה, ליקוי חמה, שטפונות, מבולים גדולים וקטנים, שאינם כלל אגדות, אלא חזיונות שכיחים, כל אלה פרנסו את תחושת גירותו של האדם והגבירו בו את חששו שהטבע הוא כוח עויין לו. אפשר שהבריאה אינה אלא מקלט זמני ולא בית לעדי עד, והאדמה עוד תפצה את פיה לבלוע אותנו. במעמקי לבו חיבל האדם תחבולות ועדיין הוא מחבל, ובעידן החלל לא כל שכן, לרדת מעל שולחנו של הטבע ולמצוא לו מקומות־שיכון ומקורות־מחיה שאינם תלויים בה.

בעיקרו של דבר, האדם הקדמון רחש עוד פחות מאדם אחרון אימון באדמה ולא שם מבטחו בה. לכן הוא נשא עיניו לשמים, הושיב בהם את אלהים והינווה בתוכם את גן עדן ואת המלאכים. כל היפה והנאצל ייחד להם מושב בעולם העליון. את האראלים לקח אחר כבוד למרומים ולמצוקים קרא ילדי האדמה.

דורי דורות חי האדם על האדמה, התהלך בה ועבד אותה מתוך הרגשת “מי יודע מה ילד יום, אפשר יתחייב גלות ממנה”. הנושא בחובו הרהורי גלות מוחזק כאילו כבר גלה. אולי משום הרגשת נכריותו נהג באדמה משק גזל, ניצל את לשדה ומלא אותה תועבות לרוב, סחי וחלאה. דייר זמני בדירה שאינה שלו אינו חס מללכלכה, ומכל מקום אינו מקפיד על הידור־נקיון. לא ייפלא שעל כל צרה הבאה על אדם הוא תולה את סרחונו באדמה. כשאדם הראשון קלקל בעץ הדעת קילל אלהים את האדמה להצמיח קוץ ודרדר. כאשר רבה רעת האדם בעיני ה' הביא את המבול. כשחושי הארכי בא אל דוד ובשורה הרעה בפיו, כי קשר עליו אבשלום בנו, הייתה כותנתו קרועה ואדמה על ראשו. כשבאו רעי איוב לנוד לו ולנחמו נאמר “כי נשאו את קולם ויבכו ויקרעו איש מעלו ויזרקו עפר מעל ראשיהם השמימה”.

כל מקום שבני האדם מזכירים את האדמה בקול רם שם הקללה. וכל סימן הכנעה בארץ: משתחווים אפיים ארץ. וכדבר האמור בישעיהו ח', כ"ב, “ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדח”. האדמה היא מעון לחיות רעות ולכל מיני מזיקים בה, לשאול, לתופת וכל האשמנים.

אף האדם שלח את מארתו באדמה ומתוך כפיון־טובה שילם לה רעות תחת כל הטובות שגמלה לו. בירא את יערותיה, סחט במחרשה את לשדה, השחית את יפי־נופיה, סתם באבנים מפולמות את עורקי נשימתה, סיאב את אווירה הצח בפיח העשן מארובות־מכונותיו, חשף בה כל פינת סתר, הפר את דממותיה, הביא כלה על החיות הנועדות לגודל ולתפארת, החריש את זמרת צפריה ואף גזר בעקיפין כרת על כל עם בני־כנף, הרס את כל שכיות החמדה אשר בה, השחית את דרכו על הארץ, ופרע בה כל חוק ומוסר.

מפני חטאינו נתרחקנו מעל אדמתנו והננו מוסיפים להתרחק ממנה מדור לדור. מתרופף והולך בנו הבטחון שהאדמה היא שלנו ואנו שלה, בניה החוקיים ולא החורגים. לפיכך גם היא מתנכרת אלינו ותחת אם רחמניה נהפכה לאם חורגת לנו.

אין פלא שרבים בדורות הפכו עורף לאדמה והדירו עצמם הנאה מכל חמודותיה, ועל הכל מאסו ביין־ענביה, בו יחוג האדם מאז ומעולם את כלולותיו עם האדמה ובו יקדש את חוה, בת האדמה ואם כל חי.

ואולי, באמנה מעטה השמחה בליבנו והנחת בחיינו, על שום מיעוט הבטחון באדמת־מגורינו. לא לגולים שמחה ולא לגרים נחת.

כל פעם שתוקפני יצרי (הטוב או הרע?) להביע בפומבי דעה שלילית על נוהג שבעולם, לבקר מנהג מגונה שנתפשט במדינה, לחלוק על איזו תופעה תרבותית, הוא הדין להשיא עצה של תיקון בתחום החיים החברתיים, פוגע בי פלוני עסקן בדברים ונועץ לתוכי קושיה חמורה: וכי סבור אתה שכל העולם משוגע ואתה השפוי היחידי? שכל החברה תועת־דרך ואתה לבדך תפסת את האמת בציצית ראשה? שהתיקון המוצע על ידך לא צמח כבר במוחותיהם של אחרים, חכמים כמוך, שקמו לפניך, אלא שלאחר בחינה מדוקדקת נתחוור להם, שהתיקון אינו תיקון על עיקר? מוזר גם הבטחון הנפרז שבך… הרי אתה מתייצב לפעמים כנגד העולם… כאילו מבטל את דעת הקהל, חולק על החברה כולה, שולל את מנהגותיה ונימוסיה. יחיד ורבים הלכה כרבים.

הקושיות חמורות. לא אהיה הולך רכיל מ“חדרי” כשאגלה, שהן מנקרות גם במוחי. מסתבר שהן והדומות להן מטרידות כל מי שמביע דעתו, בעל־פה או בכתב, באזני הרבים. הרי דעה שמשמיעים אותה בפומבי היא דיון, כלומר, תביעה לדין, היינו, שפיטה ובקורת, עצה או הוראה והדרכה. בעל הדעה מסתמא נתפתה להאמין, שיש בפיו דבר להגיד לעולם, שאינו ידוע לזולתו. אם לאו, כלום הוא בא להכניס תבן לעפריים? כל חוות־דעת היא יומרה. בלי קצת חוצפה כלפי הבריות אי אפשר כלל להסיח עצמו בעל פה, קל וחומר בכתב. אלא, שהחוצפה אינה מיישבת עיקרה של הפליאה. הואיל ואין שניים מיישבים באופן אחד קושיא אחת. אענה את חלקי גם אני.

חושבני שאין בקריאת תגר על נוהג שבעולם משום התייצבות כנגד העולם, אלא, אדרבה, משום כניסה לתוכו. ופשיטא שאין הבקורת סימן לביטול. המבטל אינו מבקר, כבר נתייאש מתועלתה של הבקורת. החולק על כמה מנימוסיה של החברה אינו מוציא עצמו מכלל החברה, כל שכן שאינו עוין אותה. התוכחות המגולות נובעות לפעמים מן האהבות המסותרות.

כבודם של העולם, החברה ודעת הקהל, במקומם מונח, אבל גם הם לא תפסו את האמת בציצית ראשה. אילו הם אפיטרופסים לאמת, לצדק וליושר, היו פני העולם אחרים לגמרי בכל הדורות מששת ימי בראשית. אילו נימוסי החברה צודקים וישרים וכל דרכיה דרכי־נועם, מניין המטען הרב של עוול ושוד וגזל וכסל ורשע, שנצטבר בבתי־נכותיה ובבתי־משכיותיה? אילו קול הקהל כקול שדי, מי הפיץ את האמונות הטפלות, המשפטים המסולפים והאגדות הנקלות והמיתוסים המרושעים, שעברו אלינו בצנורות המורשה, והמיתוסים החדשים הנוצרים לעינינו? אם העולם הוא סמל השכל הטוב, באיזה עולם פעלו עובדי האלילים והוקם המולך? המלחמות העולמיות אינן מתחוללות בעולם הזה, הזה ממש? האינקויזיציות, העבדות, חטיפת תינוקות לשמד, עלילות הדם, מחנות ההסגר, רצח עמים, שוד עניים ואנקת אביונים אינם תוצרת של העולם הטוב שבעולמות? על כרחנו לומר, שהעולם הוא בתקופות מרובות במחילה משוגע. אם לא משוגע, אלא פועל את כל מעשי הזדון – שאלפי אלפים גמלים לא יוכלו לשאתם בדם קר, הרי אוי ואבוי שבעתיים. משוגע מסוגל אולי להשתפות. רוצח קר, שוב אין לו תקנה. רק מיתתו היא תקנתו. זו היא נחמה פורתא כשאומרים, שהעולם יצא מדעתו. יצא מדעתו, מכלל שיש לו דעה. המאבד עצמו לדעת עבר ובטל. אבל המאבד דעתו זמנית, דעה אין לו, אבל יש עוד עצמו, שאפשר לעורר בו את השכל הרדום, להחזיר לו את אבידתו ולחלצו מתרדמתו. קריאת תגר על נוהג נפסד שבעולם היא מעין הכאה באצבע צרידה לעורר בה את הישן.

מי שלא נתנסה בחלום־בלהות שאבן כבדה מונחת על לבו ואינו יכול להזיזה, לפי שידו משותקת. הוא נאנק וגונח ובוכה תמרורים ואינו מסוגל לחלץ עצמו מן המצוקה האיומה. יודע הוא, שהסיוטים הלוחצים עליו, הם פרי האבן המונחת על לבו. אף יודע הוא, שאין הוא צריך אלא להוריד אותה וירווח לו. פעמים ידוע לו גם דבר זה, שהאבן המדומה אינה אלא ידו שלו, מקור־צרתו. אבל מה מועיל בידיעה? יכולת אין לו. ידו האחת נהפכה לאבן והשניה משותקת. אין בכוח חבוש זה להתיר עצמו מבית האסורים. כיוון שניגש אליו איש ער והזיז את האבן מעל לבו, מיד נגאל מן המועקה הנוראה.

הישן המתנסה ביסורי הסיוט אינו משוגע, אלא משותק זמנית. כל שיתוק החוש הוא מעין טירוף. מי שמתח חשד על מבקר הנוהג שבעולם, שהוא מייחס שגעון לעולם, לא דק. הוא חולק על שיבוש שבעולם. שיבוש לשיבוש מצטרף לטירוף זמני. מרובות התקופות בהן שרוי העולם בסיוטים קשים בשל אבן נגף ממשית או מדומה המונחת על לבו. אין צורך להיות חכם בעיניו להתריע על סיוט שנעשה מכת מדינה או מכת העולם. העולם יודע, שהוא במיצר, אלא שאין בידיו להושיע לו, הוא מפרפר ברשת של עצמו.

אין העולם האנושי חטיבה ממשית, שאפשר לממשה בידיים או לתפסה בכל חוש אחר. האנושות היא דבר שבמופשט. ואין אנושות אחת אלא אנושיות רבות. יש עולם ועולמות קטנים בו לאין שיעור. כל יחיד הוא עולם קטן. העולמות הקטנים הם הדברים שבממשות. החולק על הנוהג שבעולם אינו בר־פלוגתא של האנושות. האנושיות מרובות הן. הנהוג באנושיות זו אינו אולי באנושיות אחרת.

החולק על נוהג שבעולם אינו איש ריב ומדון לכל הארץ, אלא לחבל מסויים שבארץ. ממילא אינו בגדר עבריין מבריאתו. החולק, למשל, על המשחק בקלפים, שכל שכניו ושכני־שכניו שטופים בו, או על הבזבוז, השכרות, הבידור הקלוקל, על כפתורים נוצצים, ריקודים נאלחים ואפני־דיבור נלעגים, המוחזקים בסביבתו הקרובה כתעודת־זהות לתרבות מעולה, איננו נתון בקשרי־קרב עם העולם כולו. יכול הוא להביא אסמכתות לדעתו מכמה סביבות אחרות, שהקלפנות והשכרות והכפתורים הנוצצים והבזבוז הראוותני והרהב אינם שם במעלה העליונה. ואם הנוהג המגונה הזה נפוץ בהווה בכל המקומות שבעולם ללא יוצא מן הכלל – מה שאינו מתקבל על הדעת – אפשר בדיעבד להצטרף לאנשים בעבר, שלא נתפסו לנוהג מגונה זה. ממה נפשך אם יש עולם אחד, יש גם זמן אחד, ורשאי אדם לבחור לו דור ותקופה כחפצו להיות “נכתב” בהם, כשם שרשאי הוא לשנות את מקום־מגוריו מחבל־עולם זה לחבל־עולם אחר.

אין העולם משוגע, אבל גם החולק על נוהג או מידה מהלכת שבעולם אינו חסר־דעה. אדרבה, הוא בעל דעה משלו. מותר לו, ולא עוד מצוה עליו, להביעה ברבים. יתכן שהעולם נרדם זמנית – מאה או אלף שנה בעולם הם ענין זמני – ומן הראוי להכות באצבע צרידה כדי לחלצו מן הסיוט. תאמר: אין בכוחו של היחיד ואף לא בכוחם של יחידים רבים לעורר משותק משום שינה או ישן משום שיתוק. אם לא יועיל לא יזיק. אם לא יועיל לאחרים, יועיל לעצמו לכל הפחות. כלום על שום מה צועק היחיד על עוולות? קודם כל על שום שהוא רוצה בצעקתו להציל את עצמו, שלא יפול ברשת הרע. כל מכת הציבור היא מחלה מידבקת, מבקרי הנגעים ומוקיעי המומים אינם כלל בטוחים בעצמם, שהם אינם מנוגעים ומוממים כאחרים, שאינם עתידים להיגרף בזרם הדלוח. ואף על פי כך הם צועקים. המהלך בעיר בלילה מצעק לפעמים, כדי להיגאל בקולו שלו מן האלם והאימה האופפים אותו. יש שהמבקר רואה את העולם כיער חשוך. לכאורה הוא מדבר רק אל עצמו. אבל גם זהו ענין. אם אין בו משום נחמה פורתא יש בו משום גאולה עצמית פורתא.

העולם כחטיבה ממשית אינו קיים כלל, אבל יכול הרוצה לטעון, שאין הגדרה זו חלה על החברה, שהרי זו מסוייגת בסביבה מסויימת ונתונה כביכול למימוש. היינו, אותה שכבה, עיר זו, מדינה פלונית, באה היא לידי גילוי בראשיה ובמנהיגיה, ב“פני” העדה ובמייצרי דעת הקהל, שהם אישים חיים, מורים ומדריכים, המטביעים את חותמם במנהגות ובנמוסים, בהתנהגות ובמעשים. אם כך שוב חוזרת הקושיה למקומה: הכיצד מעיז היחיד לערער על העיקרים המקובלים בחברה, לפסול דעות המתהלכות בה ולהביע סברות הנוגדות לטעמה?

דברים שאמרנו על העולם האנושי, שבכללותו אין לו ממשות, ורק הפכים הקטנים, הנפרדים, נותנים בו נשמה, הם בנותן עניין גם לחברה, לקהל ולדעת הקהל. עניין אחד החברה בכללותה ועניין אחר היחידים המהווים אותה. לא הרי קהל בחינת מושג, כהרי קהל המורכב מפרטיו. בחיים על פי רוב אין צד השווה בין דעת הקהל האמתית, לבין דעת הקהל המקובלת. דרך משל, מנהיג עשוי לומר בלחישה: אמנם, דעתי היא כך, אבל בפומבי איני יכול להכריז עליה. מנהיגים אפשר שיביעו בצנעה דעה הסותרת את דעת הקהל, אלא שאינם מוכנים כלל לגלות זאת ברבים. נדמה לנו, שיש דעת־קהל אחת, פסוקה וגמורה. ואין זה כך. מצויות שתי דעות הקהל. אחת דעת היחיד במעמד הקהל ושניה דעת היחיד במעמד עצמו או בצוותא קטנה של חברים נאמנים. יש שתי דעות הקהל, שני קהלים, שתי חברות, על הרוב גם יותר מכך.

חוששני לומר, ובכל זאת אומר, אפילו הדעה היחידית אינה אחת, לכל אחד דעה מודעת ודעה לסתור בלתי מודעת, רדומה, שלבו אינה מגלה לפיו. השניה היא אולי דעה לעת מצוא, או דעה על מנת שלא יהא צורך בה, שמותרים להגותה ולא להשתמש בה. דעת הקהל אינה יציבה. היא פורחת באויר: מקובלת, אבל לא מוסכמת. היא מהלכת. כן, מהלכת, לפי שאינה מסוגלת לעמוד. אינה נובעת מתוך אופן־מחשבה. כל עיקרה אפנה. אינה נעוצה במקום, אלא בזמן, מה שקוראים רוח הזמן. כרוח היא נושבת וכמוה בוגדנית. עצלות ונמנום בה. כל שהוא בנמנום צפוי לסיוטים.

יחיד ורבים הלכה כרבים. במה דברים? כשהחכמים יושבים בחבורה ומדיינים בהלכה או בסברה, זה מבסס את דעתו באופן זה וזה מוכיח באותות ובמופתים את ההיפך ומצטברות הוכחות כנגד הוכחות. כיוון שנמנו ונמצאו לדעה אחת רק יחיד ולדעת שניה רבים, השכל מחייב, שהדין עם הרבים, שכן הוכחותיהם מרובות יותר או הכוח המכריע גדול יותר בתוקף רצונותיהם המרובים יותר – אף הרצון הוא הוכחה, כוח משכנע. ואילו בדעות, במנהגות ובנימוסים, המתהלכים בקהל, אין על פי רוב משום נמנו וגמרו, לא התדיינו בהם ככל הצורך. הרבים מחזיקים בדברים רבים משום ההרגל ומתוך העצלות ומחמת האדישות ואף בלי שום ומתוך ומחמת, אלא סתם כך. הנהר נמשך. הנהר זורם. הנהר לעתים מזומנות בועט ומשתולל, משתגע, זורם וגורם שטפונות. ובכן, שהשטפון ישטוף, שישתולל, שיצא מכליו? ואנחנו מה? אנחנו יד לפה. נהיה צנועים וענוותנים ונחבאים אל הכלים, אם נקים סכר לו, יאמרו עלינו שהננו מחוצפים.

אילו ניתן פה לנהר היה הוא עצמו מתחנן להקים סכר בפניו, שאם יתפשט על פני כל היבשת הקרובה יצא מכלל נהר וייהפך לשלוליות מאוחזות זו בזו.

אילו מסוגלים אנחנו להאזין לקולו הפנימי של הקהל, לסוד שיחה של החברה שבצנעה, ולא של זו שבפרהסיה, לעמוד על דעתו של עולם בחינת סך הכל של יחידים בלתי תלויים, היינו שומעים את התחן היוצא מהם: אתם היחידים, המחשבים את דרכי הציבור לאמתו והחרדים לגורלו, הכו באצבע צרידה, הכו, אַל תתביישו מפני המלעיגים והכו, כדי לעוררנו ולחלצנו מפעם לפעם מן הסיוטים הטורפים את דעתנו ומשבשים את הליכותינו. אם ככה תעשו, תצילונו מן התעתועים והמדוחים, הגורמים בחילה, וכוח אין לנו להיחלץ מהם.

מעשה בחנווני לבדים ולאריגים, שכשהיה מוכר בד או אריג לחליפה היה גונב רבע או חצי אמה מן הלקוח. הוא לא יכול לנהוג אחרת. אין הוא יכול לשנות במידת הבגד מן המידות של אבותיו ואבות־אבותיו. כיוון שהיה צריך למדוד חליפה לעצמו או לאחד מבני־ביתו, היה מבקש מקרוב־משפחה לעשות זאת במקומו. אני, היה קובל מרה, אינני מסוגל לתת מידה כשרה אפילו לעצמי.

העולם, החברה, דעת הקהל, רבים עומדים ומצפים בכל עת ליחידים, שיבואו למדוד את מארג הנימוסים ומסכת הדעות באמת־מידה כשרה. הם עצמם אינם מסוגלים לכך הן מחמת הרגל והן מתוך עצלות הנפש, הן מקוצר־רוח והן מעבודה קשה.

יש צועקים מרה: למה ניתנה הארץ ביד רשע? יכול שהם מגדישים את הסאה במרי־צעקתם. לא תמיד ולא בכל נתונה הארץ בידי הרשעים הגמורים. אילו כך היו החיים האנושיים מוחזרים משכבר לתוהו ובוהו.

אמת היא, שבתקופות מסויימות, ולא ארוכות, יד הרשעים על העליונה ברשויות ההנהגה והשלטון ובכל מיני שררות, ואולי גם בשוק המשא והמתן. אולם מחוזות ההנהגה, השלטון והמיקח וממכר הם רק שטח מועט מתחום החיים, הכולל כל יחסי־אנוש בין אדם לחברו ובין איש לביתו, בין אבות לבנים, בין איש לאשה, ביחסי רעים וידידי־נפש, בין אדם לעצמו ובין אדם לקונו.

אילו רק מידת הדין שולטת בעולם לא היה עולם כלל. אך מידת הרחמים מצטרפת גם כאן לדינים הקשים וממתיקה אותם, ולא עוד אלא שעל הרוב גוברת עליהם. “ורחמיו על כל מעשיו”. הרחמים מכריעים בכל מעשינו. בלי מידת הרחמים לא היו אנשים מטים את שכמם לסבול צער גידול בנים; לא היו המורים מחזיקים מעמד על דוכניהם להקנות לילדים הסוררים והמתחצפים ראשית דעת; הרופאים לא היו מקיימים בשקידה ובזריזות כזו את שליחותם להעלות ארוכה לחולים ולא היו עומדים לגיונות של אחיות רחמניות בעולם יומם ולילה לשרת את השוכבים על ערשי הדוי; לא היו אמהות צעירות מחסרות שנים שינה מעיניהן לפקח על עולליהן ולא היו בני־אדם מחרפים נפשם להציל טבועים ולפקח את הגל מעל קרבנות המפולת; לא היו מתארגנות בכל אתר ואתר חברות ואגודות לביקור חולים ולהכנסת כלה, לעזרת יתומים ולניחום אבלים, למתן תמיכה לתלמידי חכמים נצרכים ולכלכלת תלמידים עניים, שמהם תצא תורה.

אמנם אין העולם חסר קשוחי־לב ואכזרים גמורים. אבל גם המקשים לב לזה נוטה חסד לזה והמתאכזר לבני־אדם מודיע פעמים חיבה לבעלי חיים. כשם שאין שום בריה חסרה רגש האהבה, כך אין היא חסרה חוש הרחמנות. נחשולי רחמים זורמים בעולם ואין שעה שמעיינותיהם מסתתמים לגמרי.

הרשעות יש לה קול ופרסום רב מדאי והצדקה צועדת בענווה ופועלת בצנעה. נתפסה מאורת פריצים בידי שוטרים, מיד השמועה עושה לה כנפיים ורעש קם במדינה, שהדיו נשמעים גם במרחקי־ארצות. אך מוסדות־חסד קיימים בכל עיר ונותנים חסותם לאלפים ולרבבות ואין מסיחים בהם כלל. הם קיימים – ודי. מציאותם היא דרך הטבע, טבעית לגמרי. מכאן שהטוב הוא דבר המובן מאליו. מובנים מאליהם גם השמש, המים, האויר, השמחה, הנדיבות, האהבה, שפע המזון, הפירות הטובים, החיוכים המתוקים, לא מובנים ואף מופרכים לגמרי המחסור, העוני, הצער, הדכאון, הרוגז והשנאה. מה טעם ברוגז? מה בצע בשנאה? ומה חן בפנים כעוסות, בפסיעה גסה, בעקיצה, בבעיטה? כל מורת־רוח, כל צער ועלבון והשפלה מוזרים בעינינו, פליאה שאין ליישבה. על הפלייאות מרעישים את העולם, על הכאבים צועקים, אך מן הנחת מתמוגגים בחשאי.

כל המסוגל להתרומם לשעה קטנה מעל לפניות ולרגזים האישיים, כדי להסתכל באספקלריה טהורה ולעשות חשבון צדק על פי נסיונו בהווה ומתוך העיון בקורותיו בעבר, ימצא אל נכון, כי רוב האנשים שנזדמנו לו בדרך־חייו, לא היו רשעים. אדרבה, הם היו דרך כלל אנשים טובים, כלומר, בינוניים במידותיהם. הם רצו לחיות וגם נתנו לחיות, השתוקקו לחברות, צמאו לידידות, בתוך־תוכם כיבדו את היושר וכל גילוי של אמת עורר בהם שמחה נאמנה. וכי נגזים אם נאמר, כי רוב מנין האנשים, הרוב המכריע, ויותר מהרוב המכריע, צ"ה חלקים מן המין האנושי, שואפים לטוב, שוחרים חסד וצמאים לצדקה, מכל מקום נפשותיהם מלבלבות במחיצת המעשים הטובים? תשאלו: אם כל כך טוב, למה כל כך רע? הרע בא מתוך אזל היד להגשמת השאיפות הנעלות. שאור שבעיסה מעכב. כוחות־חוץ מקובצים לוחצים על כל יחיד וחוסמים בפניו את הדרך אל החיים הישרים. יש מיעוט קטן, אבל אלים, רב־מרץ וכביר היזמה, השוכן תמיד מאחורי מסך של ברזל או מסך של משי ומותרות, מסך של רהב וסמים משכרים, מסך של שאיפת בצע וניצול, הוא שמפעיל את הלחץ על הרבים המרובים, שהם ביסודם תמימי־דרך וישרי־לב, להטותם אל הדרכים הנלוזות.

הרבה פנים, כלומר, הרבה מסכות ומסכים, להשתלטות המיעוט התקיף והשחצן, על רוב הבינונים לפי טבעם: פנים של תאוות השררה, של רדיפת בצע, של אפנה, של להיטות אחרי הכבוד והכיבודים, התארים והדרגות. כן, זה מיעוט, אבל מאורגן, המושך בחוטים והסורג רשתות, המעלה עשן של דעת הקהל ומסלף על ידי שופרותיו, המכונים יחסי־צבור, את כל יחסי הבריות.

הבריות רואים פחים טמונים לרגליהם, אך על הרוב אינם יודעים מה שהם רואים ואינם מגיעים לכתובת הנכונה של מכשיליהם. דרך כלל תולים את הקללות בכמה גורמים שבעין, שאפשר למששם בידים. אנו שופכים את כל חמתנו על נציגי השלטון, על הפקידים, מחוייבי המגע בחיי היום־יום. מצויים פקידים קשיחים, אבל כלום כל הפקידים הם עדה רעה וחטאה? אף בשטח זה מגזימים הרבה. הרוב בינוניים. רעי־תכונה מעטים. אך השיגרה מצווחת: תפסו את הפקיד! מלכות של חסד אינה יקרת המציאות בשום זמן, אבל גם במשטר המתוקן במידה מסויימת עומדת צווחה, שבעלי הזרוע מושלים בכיפה. אמנם, הם מושלים, המעטים הרעים והאכזריים צפים ועולים על פני השטח – המלפפונים הכבושים, הרקובים צפים למעלה – והאיסתרות בלגינות קיש־קיש קוראות. הקשקשנים רועשים, והריקנים נדחקים לראש התור של החדשות בעתונות. אין זו רבותא כלל, שרבים מן הרשעים עולים לגדולה, הם קופצים לגדולה, קצת נחמה בדבר: אינם עולים אליה, מכל מקום אינם זוכים לגדולה האמתית, זו הזורחת כשמש והמתגברת דרך הטבע כמעיין לאותו עצם, המשמש כביכול נושא הפולחן, אלא עובדים והבריות נושמים אותה באהבה וברצון כאויר.

הארץ אינה נתונה ביד הרשע, אך הרשע שולח אליה את ידו, דורך עליה ברגל גאוה ומודיע לה נחת זרועו. אך נחת הרבה אין לרשעים על פני ארץ רבה. שמחת הנפש אין להם, שלוה בוודאי לא. טעם השלום אינו ידוע להם כלל. הם אכולים אימה, קנאה וחשדות, חיים כל ימיהם תחת השוט, אם לא שוט המצפון, הרי שוט הדעת, כי על דאטפת אטפוך וסוף רודן עריץ לירידה שאין אחריה עוד עליה.

הרשע שולט, אך אינו חי, כי הוא חי מן היד אל הפה, מן האגרוף אל הפה. אין נחת לרשעים.

המימרה “הארץ ניתנה ביד רשע” היא גוזמה, המותרת רק לנביאים, למוכיחים ולפייטנים גדולים. הנביאים על כרחם רואים חזות קשה. לכך נוצרו. זה יעודם. אף המוכיחים מותרים בראיית שחורות, כדי להשחיר את הצבעים ולזעזע לבבות. נביאים ומוכיחים מותרים בהדגשת הסאה ואף נתבעים לה. בתנאי שיודעים לנגן לעתים גם על מיתרי העידוד והנחמה. הפייטנים משלמים כופר בבתי־שיר משמחי־לב.

גוזמה אחת אפשר להתיר ליחידי־סגולה המדברים בשער; שתי גוזמות – לאו. אפילו נאמר, שהארץ נתונה בידי רשעים, אסור לומר, שהרשעים רואים עולמם בחייהם וניהנים מטובה הרבה או ניהנים בכלל. אין זה נכון. לבם בוער תמיד כתנור ואף בלילות לא ישכב, אינם יודעים טעם חיים לאמתם? אל ייחשב לו הדבר לחטאה, ומכל מקום לא להגזמה, כשאומר, שההיפך נכון: רק ענוים ירשו ארץ ורק הצדיק באמונתו יחיה, יחיה ממש, יחיה בטוב ובשמחה, ובלבד שהוא שמח בחלקו. הארץ ניתנה בידי רשעים? אבל נתונה היא דווקא לידי הבינונים, ולידי האישים הדגולים, אוהבי העולם ואוהבי הבריות, על אחת כמה וכמה.

המימרה המתהלכת מקדמונים והמנוסחת דרך קושיא וצווחה – צדיק ורע לו רשע וטוב לו – טעונה הסתייגות מרובה. אין רשע וטוב לו. למראה עינים התקיף שרוי בכבודו של עולם, אוכל מעדנים ומתפטם במשמנים, טובל בשמן החנופה רגליו, ואם הוא מנהיג, הריהו רוכב על הבריות ודורך על ראשי עמים. אך אם זו טובה, ולפי דעת רבים באה עליה הסכמת הקהל כולו, סימן הוא, שרבים כבר שכחו טעמה של טובה אמתית מהי. טובה אמתית אינה בפיטום הכרס ולא בפיטום הקטורת של חנופה. כמה עלוב כבוד זה שנותנים לגבר אלים, מתוך שהוא כופה את הבריות להעניקו לו. כלום אפשר לכפות אהבה? כך אי אפשר לכפות הערצה. בעד כל הון העולם אי אפשר לקנות כזית אהבה, לא כזית ידידות וחברות נאמנה, ולא כזית של שום רגש טהור ונכון.

פולחן האישיות היא לא רק עבודה זרה, הוא פשוט שקר. אף לא שקר, אלא שוא. ולכשתרצו אף בגדר שוא איננו. עבודה זרה, פירושה, שאין עובדים כלל ללא־לו, לזר, לזולתו. הוא אינו אלא תחליף, במקום־דבר. כשם שהבריות מימיהם לא עבדו לעץ ולאבן, אלא העמידו פנים, שסוגדים להם, ולאמתו של דבר לא נתכוונו אליהם, אלא לאיזה כוח נעלם, שכינוהו משום מה עץ או אבן, זבוב או נחש וכל מפלצת אחרת, כך כל השטופים בעבר הרחוק ובימינו הקרובים בפולחן האישיות, לא הודיעו לו בעומקא דלבא שום חיבה, כל שכן לא הערצה. אדרבה, הם בזו לו. אלא שיותר מכך בזו לעצמם ומעטו את דמותו של הנברא בצלם. בפולחנם לאותה אישיות מפלצתית הכריזו על ההתיאשות מכל מידה אנושית.

זו מהתלה מרה לקרוא לאותה מפלצת אישיות. כדי להגיע למעלת האישיות צריך להיות קודם כל איש, לא כן? וכלום היה בגדר איש זובח המוני־אדם בארצו ובארצות אחרות, שמנינם הגיע למיליוני נפשות? אותה “אישיות” היתה חדל־אישים, לא־איש, יוצא דופן ממין האדם, שיה שחורה, לא כי זאבה שחורה, נידחה, מחוץ לכל שהוא בגדר המושכל האנושי. אם כך כלום אפשר לומר, שהוא היה אדון העולם, או שהיה לו לפחות חלק כל שהוא בחיי העולם ובהנאות העולם הזה?

רשע ואין איש לא זו בלבד שאין הארץ נתונה בידו, אין לו כל חלק בחיי העולם הזה. הוא אינו הוא – זר הוא גם לעצמו ופחד צלו עליו – ושום דבר אינו שלו. שליט מבודד זה גלמוד, מחוסר כל, כי הכל שונאיו. הפחד מפני הרודן הוא אופן של שנאה לו. שום דבר אינו שלו. אף כרסו אינה שלו, כי חייו אינם שלו. אין הוא חי את החיים, אלא את המוות. ברצח, בהרס, בנכלים, בחבלה כל מעיניו. אימה ופחד יש לו מפני כל צמיחה ולבלוב, מפני ניר נאה ומפני חיוכו של תינוק, המזכיר לו את עומק שחיתותו. כשהוא נוגע בלחי תינוק ללטפו הריהו מטיל בו זוהמה. כל מגע שלו מטמא והטומאה היא בור־שחת.

לא בידי הרשע ניתנה הארץ, לא בידי הרשע הכל־כולל רבן השלטון, ואף לא בידי הרשע הבינוני והקטן, שאינו די לו בשלו, ואינו עושה כלל בתוך שלו, אלא תמיד מבטיו לטושים לשל אחרים ולבו נאכל מקנאה ומשנאה. זוכים לחיי העולם הזה, מי ברב ומי במעט, ישרי־לב ותמימי־דרך – והמה רוב מנין הבריות – האוכלים משלהם ומתפרנסים מעמלם, השמחים בחלקם ומכל מקום אינם נאנחים ומתמרמרים תמיד על חסרונם, אלא מודים ומברכים על כל קו־אור וזיק־חדוה. שמחים בחלקם – זאת אומרת: שמחים בחייהם. החיים עצמם הם בעיניהם מתנה נאה, חמדה טובה, פתוחה ורחבה. הם אומרים: טוב לחיות, או כפי שגרסו הקדמונים: גם זו לטובה. טוב לחיות לא על שום בעד ולא על שום מנת. לא על מנת שאהיה עשיר, שאהיה מכובד, שאהיה קצין גבוה, אדון גדול או רשכב"ג, פרנס וגבאי, חבר בועדה מייעצת זו או פלונית, יושב־ראש, מנהל או ראש ועד המנהלים, כי אם לחיות, פשוט מאד, לדרוך על האדמה מלמטה ולהסתכל בשמים מלמעלה, לראות אילן ופני ילד, לשחות בנהר ולקרוא ספר, להשתתף בצעדה או לצעוד אילך ואילך בין ארבעת הקירות של חדרי, לבדי ועם עצמי, ללא כל צפיה לקבל אות הצטיינות בעד כך וכך פרסאות, שאני עושה כל יום במצעד בצל קורתי. זה פירוש לחיות – כך פשוט. ללא קוים ותגים, ללא עיטורים וללא כרכורים, חיים בעולם ועם העולם, עם האור והשמש, עם הגובה ועם העומק, עם למטה ועם למעלה, במיצר וגם במרחביה.

החי בעולם ועם העולם כל העולם שלו. שלו האילנות והדשאים, שלו המים והיבשת, שלו כל הזאטוטים המגלגלים כדורים בגנים וכל הצפרים. הכל שלו, כי הוא של הכל. ר' ישראל בעל שם טוב עמד והתפלל בשדה, ולא על עצמו ועל צרכי־גופו התפלל – כל תפילה שאין עמה דאגה לשלום הציבור כולו אינה תפילה – כי אם על תיקון הנפש והנפשות, על תיקון הבריאה כולה. אף הכבשים בשדה נצטרפו לתפילתו בזקיפת כפות רגליהם לפניו ביראה ובאהבה. גם עדרי צאן ממש, לא רק עדרי צאן קדשים, נהו אחרי אותו צדיק, שכל העולם היה נתון בלבו. האדם הטוב כל הברואים חבריו. כשניגן אורפיאוס נמשכו אליו בחבלי קסם הבהמות והחיות וכל עצי השדה.

רק מי שהעולם נתון בלבו מתוך הרגשת אהבה ורחמים וכיסופים גדולים, העולם נתון בידיו.

העולם אינו הפקר. לא כל הרוצה בשרירות־לבו הרע בא ועושה עליו אפותיקי. אין קונים את העולם אלא באהבה, בענוה, בשמחת הנפש ובדיבוק לבבות. יצר הרע אינו מלך, ןבוודאי שאינו אדון כל הארץ. גייסותיו מרובים, שופרותיו חזקים ונועזים, פעמוניו אדירים, רעשו מחריש אזנים. אבל זו היא רק מחצית הצרה. עיקר הקלקול בכך, שהרשעות המתחצפת לא רק מחרישה בהמולת הזוועה שלה את האזנים, אלא גם מכה בסנורים את עיני השכל, מטמטמת את הלבבות ונוטלת את חוש ההבחנה אפילו של הפקחים שבבריות, להבדיל בין אור לחושך, בין גאון אנושי לרהב בהמיי, בין כבוד טהור לכיבודים מזוהמים, בין חיי חן וחסד לחיי מהומה מטורפת, בין ראיה נכונה של מערכות החיים על אורם וצלליהם, להשמצת הודם והדרם של חיינו עלי אדמות על ידי גניחות בטלות והתמרמרות־סרק. רק בן־חורין מרהב משנאה וממרירות, מסוגל להיות בן חיים טובים.

למען חיינו, למען אדמתנו, למען עולמנו, שהוא בכל עת ובכל שעה עולם טוב, משכן השמחות והזמירות, קן לכל כנפי־רננה ומבצר־עוז לנשמות הטובלות באצילות, למעננו ולמען בנינו, למען דורנו והדורות הבאים, בואו ונקרא יחדיו ברננה:

– מה טובו אהליך, עולם, משכנותיך, היקום.

קומו ונקומה למען יקום לנו היקום הזה, האמונה בטוב היא סגולה להרמת קרן האדם ולעמדת חיינו בקרן־אורה.

רק המחפש אלוהים כדי למצוא על ידו את האדם הנעלה יותר, מחפש באמת את האלוהים. הוא דבק באלוהים, אבל לא על מנת לפרוש מן העולם.

מתוך אהבות רבות אפשר להגיע לשנאת האדם: אהבת הבורא, אהבת הבריאה, אהבת הנופים והגופים היפים, אהבת האמת והצדק, אהבת האומה או החברה, אהבה למשיח. כל יחיד בפני עצמו אינו מסוגל להיכנס למחיצתה של אחת מן האהבות הללו, ובוודאי שאינו ראוי לה מפאת סגולותיו האישיות. שאינו אהוב ממילא שנוא. הטבע ממלא כל חלל ריק. מצד היפה בלבדו נגזר דינם של רוב הבריות לסלידה מהם, שאין יפים הרבה בעולם. הוא הדין אין פועלי צדקות הרבה. ומהי נפש אחת לעומת עם וחברה, או לעומת הגאולה הכללית הצפויה לנו מן המשיח? אם באַמת המידה של האהבות הגדולות נמדוד עולם קטן אחד, יהיה שקול בעינינו כקליפת השום. אולם כל האהבות, שנעוצה בהן שנאת הפרט, או שיוצאת מהן בעקיפין השפעה על זלזול בכבוד היחיד, סורן רע ותוכן שנאה כבושה. כל המטיף בהטעמה יתירה לאהבת אלוהים או לאהבת עם, טעון בדיקה שמא בא הוא למעט את דמות האדם ולזלזל בכבוד האנושי. גדולה מזו, אפילו מורים לצדקה, המטילים דגש חזק באהבת האדם, ראויים למתוח עליהם חשד, שמא אין כוונתם לשמה. לשם מה דרשנות זו על אהבת האדם? עניין זה הוא מושכל ראשון, שאינו טעון כל הדגשה. כל המוסיף גורע. כלום צריך לעורר אצל הרעב את תאוות האכילה וכלום יש טעם לשבח את המשובח? הנפש צמאה לאהבה, אלא שנשתבשו הדרכים אליה וגבהו בינה לבין זו מחיצות מלאכותיות. אהבה אינה זקוקה להטפה, אבל עומדת ומצפה, שיעקרו את המחיצות המלאכותיות בין הנפשות. אין הקול יפה לאהבה ואין התעמולה נושאת לה ברכה אלא נזק. כבודה הסתר עצמה וכוחה נכון עמה במידה שאינה מבוטאת ואינה מודעת. כיוון שנכנסה לתוך עולם הידע, כל שכן שנעשתה סיסמה, ניתנה לסיטרא אחרא שליטה עליה, ואולי סימן הוא, כי מקורה עכור מלכתחילה. מנת האהבה העכורה אינה פחותה כלל בעולם. ומנה כפולה ומכופלת לאהבה האכזרית, אהבה כפוייה ואהבה חולה נכפית. לא לשכוח את הדמים המרובים, שנשפכו בעולם על טהרת דת האהבה והסליחה. האהבה בונה את העולם. דעת האהבה נושאת עמה חורבן לעולם.

…צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה – פסוק זה. החוזר ונשנה בספרים רבים ובשיחות יראים וחסידים, איני יכול להולמו. הכיצד יושבים ונהנים? והיכי תמצא שזיו השכינה נתון לצדיק במוחלט? אין הנתון חל על זיו השכינה המוסיף והולך לאין סוף. בזיו השכינה אין יושבים; אליו הולכים הולכים וניגשים, מתקרבים ובאים בלי הרף, ותוך כדי שמתקרבים נמצאים מרוחקים.

אפשר ללכת אל אלוהים רק מתוך צמאון אין סוף ובכליון נפש לעד בלי די. לא די. ולא די. אף הרב הוא רק עד בלי די. די אינו כלל במציאות. בהילוך זה לאין סוף הנשימה נעצרת, הנפש נחרדת, הרוח מתחלחלת. מה משמע הנאה מזיו השכינה?

בחפשנו את האלוהים הננו מחפשים את האדם הנברא בצלמו. בלי אלוהים חיינו ריקים. אך בלי האדם רענו הוויתנו אפסית. רק העצם העליון נותן מושכל לחיי האדם. אך באין אדם מי ישכיל את המושכל? בלי אלוהים אין אנו יכולים כלל להגיע אל האדם אשר רוח חיים באפו ונשמת שדי תחייהו. אין מגיעים למחוז־חפץ אלא אם כן נקודת היציאה יש בה איזה צד השווה למטרה הסופית. אם אנו יוצאים מן החומר, הכיצד נבוא אל היפוכו? לכן רק אלוהים מורה דרכנו אל האדם ורק האדם בצלם אלוהים עשוי לשמש נקודת־יציאה בדרך אל האלוהים. באמת אין יוצאים לחפש, אלא מה שכבר נמצא. האדם בצלם־אלוהים הוא מעין מפרעה למציאות הבורא. ההליכה אל אלוהים היא רק בתוכו עצמו.

אם יש העולם הזה בלבד, הרי זה כאילו אף העולם הזה איננו. אין אחד שאין אחריו שניים. מה תענוג הוא לגור בעולם אחד, שאין יציאה ממנו לשכמותו? הרי זה בית כלא. לא כי: לול. קשה מזה: כלוב. אין זה דירה נאה, שיש בה חדר אחד בלבד. וכלום לא מגיעה לנו דירה נאה? עולם הזה בלבד הוא דבר חסר־שחר. אך הנה השחר פרוש על ההרים, עולה וזורח. כל זריחה לעיניים מרנינה את הנפש בבשורת החיים שלאחר החיים.

עתים אנו תמהים: הכיצד אפשר לאהוב אלוהים שאין לו תואר ודמות? אבל אלוהים אהבה ואנו אוהבים אהבה. כלום מהי אהבה? כמיהה לאין סוף, ואלוהים הוא אין סוף. מצאה לך נפשי, כמה אליך בשרי. אין פליאה בכמיהה ואין מקשין על צמאון.

מה בין ניגלה לנסתר? האם הניגלה הוא יש והנסתר הוא אין? ולא היא. שניהם הם יש, אלא שהניגלה הוא גלוי ועומד והנסתר נתון לנו כדי לגלותו. הוא עומד ומצפה שנפעילו ונוציאו מגנזיו. קולו של אדם, דרך משל, הוא יש גמור. היינו, יש רדום שצריך להקיצו מתרדימתו. האדם אינו בורא, אלא מסוגל לחיות רק יוצר. ואין יצירת יש מאין, אלא יש שלם מיש למחצה, יש ער מיש רדום. אין היא אפילו מתן צורה לחומר הגולמי, הואיל וכל הצורות מצויות בטבע, אלא שאין סמויות מאתנו בתוך הנבכים, כשם שמי תהום קיימים אלא שהם רחוקים מהישג־ידינו.

כבר נאמר שמלאכת הפסל היא לקצץ אותן יותרות שבאבן ותבנית הפסל נחשפת מאליה. בלשון עצמה, בכללותה ובחוקיה ובצירוף־מיליה, מקופלת כל המחשבה האנושית. הוגה הדעות מוציא אל הפועל מה שיש בלשון בחינת עובר. הלשון נמצאת מעוברת רעיונות והחושב אינו מגלה נצורות אלא מגלה עמוקות. הוא מעמיק, כביכול, לתוך התהום שבנפשו ודולה משם את הרעיון או את ביטויה – רעיון וביטויו הם בעצם היינו הך, לפי שמחשבה סתומה חסרת צורה אינה קיימת כל עיקר. הוא יורד לתוך הנבכים כאמודאי זה הצולל למעמקים ומעלה פנינים המצויים שם בעין. כיוצא בכך גנוזות בגופו של אדם כל צורות המחול. הרקדן מפיק מתוך התנועות את צורות המחול השונות. ניתן לומר, שכשם שהוגה הדעות מעמיק לתוך התהום שבנפשו, כך הוגה הריקודים מעמיק לתוך התהומות שבגופו, כדי לחולל כל אחד מן הריקודים הרדומים והגנוזים בהם.

הכל בא מן הנבכים והכל נובע מתהומות שבאדם. כל יצירה נעשית על ידי הרגזת איזה תהום. קדם לכל יצירה זעזוע תהומי, כשם שקודמים לכל לידה חבלי־לידה, שאם כי כרוכים בכאבים הם בכל זאת חבלים בנעימים. אמר לך אדם, שהגה איזה רעיון או צר איזו צורה שלא עלו לו בצער, כלומר, בזעזוע קשה, דע לך שהוא הוליד נפל, רוחות ולילין. רוחות אינם עמלים. הם קלי־תנועה וקלי־פעולה. הם חד־זניים, עשויים רובד אחד. אין הם נבכים. ואין בהם בבות הרבה. הם שורקים בקול ענות חלושה או חזקה – וחסל. הקול אינו גנוז בחובם, אלא גופם הוא קולם. אבל בשר ודם עשוי רבדים ושכבות זה על גבי זה. כוח הפועל וכוח המוליד שלו אצורים וגנוזים בשכבותיו העמוקות ביותר ואין הוא בא לידי גילויים אלא על ידי התנערות והזדעזעות עד למעמקיו.

מכאן יתפרש לנו סוד ההשפעה, שיש לכל יצירה הראויה לשם זה על הלבבות ועל המוחות. כשם שהאל יסד ארץ ומלואה על ימים ועל נהרות יכוננה, שתהומות להם, כך ברא את כל הנפשות על תהומות. נפש אנושית ותהום יסוריה וזעזועיה. כל הנפשות יש בהן כוח הזדעזעות, שהיא מקור היצירה וכל צורות המחשבה והציור והמחול גנוזות בהן בכוח, אלא שהן אילמות לביטוי, חרשות לקולות ועיוורות למראות. עד שכוח היוצר מפיק אותן בפועל בצורות בולטות ומושלמות שאינן נעשות אלא בהזדעזעות תהומית. הפועלן מעוצמת ההזדעזעות מכוון את תהומו מול התהום האילמת של יתר הבריות. מכיוון שכך, תהום אל תהום קורא והלבבות או המוחות מתכשרים לקליטת הקולות או המראות. יתירה על זו. כיוון שנפתחים התהומות שבנפש ונופלות המחיצות בין המשפיע והמקבל, יש שנופלות גם מחיצות שבין החושים השונים הקולטים. בשעת רצון של התלהבות גדולה יכול שרואים גם את הקולות ושומעים גם את הדממה.

מכאן אנו למדים, שכל אדם שבא לידי הזדעזעות והתפעלות, נפתח לפניו שער היצירה בכוח, בהשגה, בקבלת השפע. “כשאני כותב פואימה – סח פול ולרי – הנני עושה רק את מחצית המלאכה, את המחצית השניה עושה הקורא”. המדובר כמובן בקורא שהוא בן־לוויה נאמן לפייטנו, בן בריתו בכוח לנבכים, בן־גילו ובן־צערו בתהומות. הוא, הקורא או הצופה, אם מתפעם ומזדעזע משלים כל פרק יצירה.

הדברים מתחדשים ככל שהם מתישנים. אמנם, מתוך התישנות פוקעת מהם החדשוּת אבל כנגד זה קופצת עליהם החידושיות. הם נעשים מיום ליום מופלאים יותר והפליאה וההשתוממות עליהם גוברת והולכת. אדם השב אל נווהו מדרך רחוקה ומוצא את מערכתו ואת כל כלי ביתו כתיקונם, דבר לא נעדר, ולא נתווסף או נשתנה בהם, מסתכל מסביבו מתוך קורת־רוח מלווה פליאה והשתוממות. כל הדברים נראים חדשים בעיניו, אם כי, או לפי, שהם עומדים בצביונם, משל הריחוק מהם היקנה להם פנים חדשות ושיווה להם לוויית־חן מיוחדת. האם הזמן עצמו טבע בהם את חותמו או הגעגועים עליהם נתנו בהם את אותותיהם? אם כה ואם כה הבית על מערכת כליו ספגו בינתיים זהורית נעלה חדשה או אולי איזו עוגמה נלבבה.

כל הדברים, גם הדוממים, אינם ניצבים אלא זזים ומתנועעים במקום ובתוך הזמן. אפילו אבן, שהננו שבים אליה למועד קצר, שוב מוצאים אנו אותה בשינוי מקום ובשינוי צביון והשינויים שהתחוללו בה מעלים עליה קרום דק מן הדק ושופכים עליה אור חדש, נצנצה שלא היתה. כל הדברים חיים במקום ובזמן וחיים אותם. לא רק משנה מקום משנה מזל, אף משנה זמן משנה מזל. הזיזה בזמן היא התלבשות חדשה. וכשם שהזמן מלביש, כך הוא מפשיט. אין הזיקנה קופצת על הדברים, כביטוי השגור, אלא הדברים קופצים על הזיקנה או זזים לתוכה מנקודה לנקודה. מכאן החידוש והפליאה האופפים כל התישנות. אין קפאון, אלא תהליך, הילוך מספירה לספירה. גדולה הפליאה במיוחד לגבי חפץ הקרוב והמצוי בתחום הסתכלותנו ואנו, כביכול, עדי־ראיה לכל תהליכיו וזיזותיו שאינם פוסקים. אנו חשים בפועל ממש כיצד הוא, ההולך ומשתנה, הינהו אף על פי כן הוא, ולפעמים אפילו יותר מבלשעבר. כביכול נתווספה לו רעננות חדשה.

יכול אנו אומרים, שאין הזיקנה אלא סוג של רעננות. הזקן ניפלה ממש שהיה בגיל הצעיר והוא בכל זאת הוא. זהו הפלא. הניפלה שבזה הגוף עצמו בתזוזתו במקום או בזמן הוא המופלא.

הדברים משתנים בהתאם לזווית הראיה, שבה אנו מסתכלים בהם. הזוויות הן לאין שיעור ולכן יש אין־סוף בחינות. והכיצד אפשר להם להתישן? אין שיגרה, מאחר שאין קפאון. כל הרואה שגור ונדוש אינו אלא מעיד על עצמו שאינו מיומן כל צרכו לגוון את בחינותיו ולחדש את זווית־ראייתו. הקובל על החדגווניות צריך לתלות מום זה בעצמו.

ההתענינות בעתיקות, המגיעה פעמים לידי התפעלות וכליון־נפש, מה טעמה, אם לא התרפקות על החידוש שבישן? העתיקות הם חדשות במידה שהם נושנות. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. הצעירות והזיקנה, הישן והחדש, אינם כלל רשויות נפרדות אלא משמשות תמיד בערבוביה. הם פשוט זווית־ראיה. ההר מקבל פנים שונות בהתאם לנקודה שמעליה צופים בו.

על הכל חופף הוד אם חדש ואם עתיק. גם לטחב יש ברק, ואף העזובה עשויה להיות רעננה. הכל תלוי מאיזו בחינה משקיפים על הדברים. אין הפנים החדשות מתהוות על ידי עיבור־צורה אלא, אדרבה, על ידי ותק־קיומה. אין הזמן מיישן את העצמים אלא מחדישם. אילו היום שונה לגמרי מתמול שלשום לא היה כלל חדש, אלא דבר שונה לגמרי. אולם לפי שכל הימים דומים זה לזה יוצא, שכל יום חדש הוא. הישנות היא הבוראה את החדשות.

אין תימה שחפצים מתייקרים עלינו ככל שהם מתישנים עלינו. כל שעה נכנסת בהם נשמה חדשה וניצוצות הנשמות הישנות שנאגרו בהם אינם מסתלקים מהם. ככל שהדברים באים בימים כן הם מתעשרים בשיירי נשמות, כן מצטברים בתוכם רסיסי חיות. דבר זה אמור גם על טקסים דתיים, על מסורות ומנהגים, על חגים ומועדים, על קשרי־ידידות אישיים. המקום והזמן מכניסים לתוך החפצים חום נשמתי ואף אנו הנתונים עמהם בקשרי חברות נופחים בהם רסיסי חיות משלנו.

עשו אזניכם כאפרכסת והקשיבו להמיה העולה מכלי־ביתכם. לא רק השעון משמיע קול ומחוגיו מורים על הזמן, כי אם גם כל כלי וכלי מדבר אלינו וקול דפקו נשמע ומתמזג עם דופק־לבנו. לפיכך כה קשה עלינו פרידתנו מרהיטינו הישנים. וכלום ישנים הם? הרי הם כל יום נראים אלינו בפליאה ובהשתוממות וכל יום חדש שוזר חוט חדש בטווי זיקתנו הנפשית אליהם.

החורבות שוקקות מישנה חיים, וכל הנכנס לתוכן שומע בת־קולם של החיים שאינם מתים ואין הכליה שולטת בהם לעולם.

קדוש וחדש עניינם אחד. הקדוש מופרש ומובדל מן העולם, הואיל וכך העולם הוא תמיד חדש בעיניו. כל מקום שאנו מוצאים קדושה כרוכה היא בהבדלה. אין חטא גדול יותר מהתישנות עולמו של הקדוש ברוך הוא על האדם. עשיית הבריאה חול וחולין היא חילולה.

כשאדם משתעמם העולם מתמאס עליו וכל הימים והשעות נראים לו דומים זה לזה. הרי זו הרגשה של חדגוניות ומיאוס. הוא קורא לזה יומיומיות. והאמת אינה כך. אין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לרעותה. המביט בעיניים אדישות רואה כל הבריאה כחלקה מאודשת, חטיבה של שעמום. כביכול אינו נהנה משום דבר ואין לו כל חפץ. והוא בינתיים חי לו, שואף אוויר, שותה מים ואינו מתנזר אולי גם מן היין, אוכל פרי. נמצא, לא די שהוא נהנה מן העולם בלא ברכה אלא גם מקלל, מגדף ומחלל, עושה אותו חול וחולין. הוא חוטא לנפשו וכפוי טובה לזה שבראו ושפת לו את הטובה הרבה. הוא פוסל את העולם המשעמם במום שבנפשו, שהיא הרי משעממת.

השעמום היא עבירה אחת, שכלולות בה כמה וכמה עבירות. המשתעמם תולה סרחונו לא בעצמו אלא בבריאה ונמצא עושה הוא שקר בנפשו ועובר על לאו של לא תשקרו. הוא נוטר טינא לכל מראה עיניו והריהו עובד על לא תיטור. פניו החמוצות מכריזות על סורה הרע של הבריאה והוא הולך רכיל. המשתעמם בא לידי שנאת הבריות ושנאת החיים. הרי שהוא נותן תיפלה באלהים, מחרף ומגדף כלפי מעלה. ונאמר: את אלהיך לא תאור. אי אפשר למנות ולילך כרוכל את כל התועבות הנובעות מן השעמום. עיקר הכל, שהמשתעמם פוסק חשקו וניטל ממנו מרצו לעבודה. אולם אלהים ברא את הארץ לעובדה ולשומרה, כדברי חכמינו הקדמונים: אנן פועלי דיומא.

הקדושה היא ציר ראשי בתורת ישראל עם קדושים. רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ונתן להם תורה ומצוות. אין לך מצווה ביהדות, שאינה מכוונת לחדש ולייקר את העולם על האדם. לחדש, היינו, לקדש, ולקדש, היינו, לחדש. כדי שלא יבוא האדם לומר שאין הזמן אלא יום ארוך, יומיומי משעמם, נקבעה השבת כיום קדוש, יום מכובד מכל הימים. כבוד וקדוש וחדש כולם ענינם אחד הוא. לא ניתנה ההתקדשות אלא למען ההתחדשות על ידי ההבדלה. היום האחד הקדוש בא ללמד על כלל הימים, כשם שעם קדוש בא להכריז על קדושת כל הנברא בצלם אלהים.

אולם מושג הקדושה הוא אליה וקוץ בה. אשר קדוש ייאמר לו עלול לנהוג סלסול בעצמו ולעשות בקדושה שימוש לא כשר ולא הוגן. כלומר, קרדום לחפור בו חשיבות וזכויות יתירות לעצמו. כל הנבדל עשוי לראות עצמו נבחר לגדולה ולשררה. כנגד פירוש מסולף זה של המושג קדושה נרמזה לנו דו־משמעיותה של המלה קדושה, העשויה לצאת על נקלה לתרבות רעה, לקדשה בלי ואו. רק קוצו של ואו מפריד בין הקדושה לקדשה.

גדולה מזו, עצם הקדושה עלולה ליישן עצמה וליישן כל הדבק ומתאבק בעפרה. אם כך, היא פועלת במגמה הפוכה מזו שהונחה ביסודה. כיוצא בכך, גם החדש לעצמו יכול שיהא מסתלף על ידי הטלת דגש חזק בפשוטו. אדם יאמר אבנה לי בית חדש, אתפור לי בגד חדש, אגור מדי פעם בפעם בעיר או בארץ חדשה, אארוש לי אשה חדשה ויתחדש עלי העולם. ושוב, האדם מגיע לחטא זה עצמו מצד אחד לגמרי, שכן תחת לחדש את העולם, הוא מחדש פרטים נפרדים, ועוד הוא מוסיף חטא על פשע, שכל מה שמחוץ לאותם פרטים מחודשים, כלומר, העולם כולו, מתיישן עליו עוד יותר. כנגד הקדושה המסולפת הזאת מוצאים אנו בתורת ישראל הרבה אזהרות וסייגים. כלל גדול בתורת ישראל: כל חדש הוא טבל עד שמפרישים ממנו תרומה. בכך מקדשים את החדש. תרומת ומעשרות מן התבואות, כל בכור מן הבקר והצאן קדושים הם. בית חדש טעון חנוכת הבית וכל עץ מאכל שלוש שנים הוא ערלה, כלומר, אינו נעשה חדש אלא כן הוא מתיישן תחילה.

גדולה החנוכה, הן חנוכת הבית והן חנוכת הכרם וחנוכת האשה, שהיא דוחה אפילו מלחמת מצווה. "והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודבר אל העם: כי ה' אלהיכם ההולך עמכם… ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך לביתו… ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו… ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך לביתו…

המקדש את האשה מחדש אותה לעצמו בכל עת ובכל שעה, ולפי שהקידושין אוסרים אותה על כל האחרים, הריהו קונה אותה בכל יום מחדש.

אף פרשת נידה נקבעה בפרשת קדושים. היא קידושים היא חידושים. לפנים בישראל היה ראש חודש ראש החגים והמועדים, ללמדך, שהזמן הוא כמעין המתגבר, המתחדש ממקורו תמיד.

נר אלהים נשמת אדם. כוח החיים של האדם עולה בד בבד עם תוקף הלבה של נר־נשמתו. מן האור הזרוע בנפשו מתהווה אותו עיגול האור המקיפו מבחוץ. רואה הוא שעיגול האור מצטמצם והולך, סימן לו, שאף חייו מתקצרים והולכים. אילו ניתנה לנו הסגולה לראות תמיד את עיגול האור המקיפנו, היינו יודעים בקירוב אימתי תגיע שעת מותנו. אולם זה שיצר את אורנו הוא אשר ברא את חשכנו האופף אותנו, כדי שלא נראה נכוחה את מידת ימינו. יתכן שיש רגע ונקרעות עינינו לראות את קיצנו ממשמש ובא.

צדקה נעשה לאדם שדרך כלל אינו יודע שעתו. אילו היה יודע אותה, היה מת לאלתר. לכאורה ידוע לו שכל חייו הוא הולך למות, אבל ידיעה זו שרויה בהעלם. אין זו ידיעה אלא תת־ידיעה. אבל בהרגשה חש הוא תמיד, שהוא הולך לחיות, ועד בלי די. אפילו הוא הולך על סף קברו, עדיין בטוח הוא, שהנהו הולך לחיות. כנגד זה קרוביו ומיודעיו המסתכלים בו מכירים, על פי אילו סימנים לא מבוררים להם כל עיקר, שקיצו קרוב. עיתים אף הוא קורא במבטיהם או בארשת פניהם, כי בעיניהם הוא נחשב כבר לגברא קטילא. וכך סוד שאינו ידוע לנו על עצמנו ניגלה לנו על ידי אחרים. הננו דולים אותו מתוך מבטיהם וארשת פניהם או קולותיהם. על פי הד־בן־הד מקול הרופא עשוי החולה להבין באיזו מידה מחלתו אנושה או נואשה.

נאמר: דע את עצמך. ראוי אולי לומר גם כן: שמע את עצמך. אדם המתקרב בצעדים חפוזים למוות, מותו מהדהד בקולו שבפיו ובקול צעדיו. אילו היה חוש שמיעתנו דק היינו יכולים להכיר על פי קולנו מה מראים מחוגי השעון של חיינו. ואילו היו עינינו פקוחות יותר היינו רואים את מלאך המוות המהלך תמיד בעקבותינו ואורב לנו לכל חולשה ומידחה, שעלולים להיכשל בהם. אין הוא תופסנו בגרגרתנו, עד שאנו נעשים מזומנים לפורענות. רב הטבחים אינו עושה בנו את מלאכתנו, עד שאנו מודיעים לו ברמיזה, שהננו מוכנים ליפול בזרועותיו. למה לו לבשל אותנו בסיר המוות? נוח לו שאנו נעשים בשלים מאלינו. חולשה שירדה לתוכנו, חולשת הדעת, חולשה שהיא, כגון רפיון ידים, רפיון אמונה בכוחותינו, אכזבה המקצצת את כנפינו, מיד הוא כעיט היורד על הפגר. מבחינה ידועה אפשר לומר, שכל מיתה היא התאבדות מדעת.

אשרי שילמד את האדם להסתכל בלבת אורו ולבחון את עצמו לאור נר־נשמתו. מי האיש החפץ חיים, המשתוקק לקו חיים ארוך, ישמור נא על טהרת האור הזרוע בנפשו, יעלה נא בכיסופים עזים את לבת־נרו. בהתמעט אורו, מתמעטת דמותו כולה. משום־מה אומרים על אדם שבא עד דכא, כי סר צלו. נכון יותר לומר עליו, כי סר אורו, הוקטן או נתעמעם, ונפגמה זכותו.

מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך – סח איוב במרי־רוחו. איוב בבואו עד דכדוכה של נפש, זועק מרה על הצטמצמות אורו. אף מי שאינו אומלל כאיוב כיוון שצרה באה עליו, עיקר צעקתו צריכה להיות על ליקוי־מאורו. אין צרה באה על יחיד או ציבור, אלא מתוך ליקוי מאורותיו, שכשם שהוא משמש תוצאה ממנה, הוא מהווה עילה לה. רגעים של חשכות מצויים גם בימי הטובה, ביום בהיר פעמים מתקדרים השמים. אולם כל עוד הילת הנר על הראש ועיגול האור המקיף את הגוף בוהק, אין סכנה ממשית צפויה לו. יש ברק של חושך, כשם שיש ברק של אור. אין השני מגביר לאורך רגעים את האור. כיוצא בזה, אין הראשון מעבה את החשכה. אולם עיגול האור שנסדק או נתמעט, מבשר שבר. איוב נשבר משום שאורו נשבר. לכן בקללו מזעם את יומו הוא מבקש על נפשו חשכה כבדה יותר. היום הזה, אומר הוא, יהי חושך ואל תופע עליו נהרה.

בשחר נעורי שמעתי נשים יראות שמים מסיחות בקרובי משפחה או אפילו אחים הנבדלים זה מזה בגורלותיהם, שזה עני וזה עשיר, זה נתון תמיד בצרות וזה בכל אשר יפנה יצליח. היו הנשים הצדקניות מנמקות, שזה יש לו עששית במרומים שאורה כהה וזה שעששיתו דולקת במובהק. אבל יכול שההצלחה או חסרונה תלויים לא רק בעששית שבמרומים, כי אם גם בעששית שבלב, ממנה נמשך עיגול האור המקיף את הישות כולה. הוא צר מסביב לראש זר־שושנים או זר־קוצים.

הלוחץ על הכפתור החשמלי במבוא הבית מאיר לעצמו שטח כדי עליה לדיוטה מסוימת בלבד, ולא כדי הטיפוס בכל מעלה הקומות. כך מצוייד כל אחד בסוללה חשמלית להאיר לפניו עד כדי שטח מסויים בשלבי־התפתחותו. בראשית דרכו בחיים רבים מסייעים בידו ללחוץ על כפתור המאורות שבנפשו: הוריו, מוריו, קרובי־משפחתו, רעיו מנוער. רבים מגבירים את עיגול אורו גם על ידי שמאירים אליו את פניהם באהבה. אולם ככל שהוא מרבה שנים, כן מתמעטות הידיים הלוחצות. יבוא הזמן שבו אין עליו להישען אלא על האור המתברך ממקורו. ככל שכוחו מתמעט בלחיצת הכפתור, כן מביטים עליו הבריות בהשתאות ושואלים: לאן פנה הודו ולהיכן הלך זיוו? הם מתרחקים ממנו והולכים. הכל שואפים אל האור וצמאים לזיו ומי שאינו עוד זיוותן מתבדלים ממנו. שאינו מאיר מנדים אותו. אומרים: ארור שאינו מאיר.

רעיון השגעון טורדני הרבה. חושב אני על כך, אם יש אדם שהוא מחוסן בהחלט כנגד השגעון ואם יש אדם שאינם צומחים לפעמים במוחו הרהורי־טירוף. מעסיקני במיוחד הדבר: על שום מה סובבים הרהורי לעיתים כל כך תכופות על ציר השגעון? עיתים נדמה לי שכבר נתקעתי לתוכו ולמעשה שוב איני שפוי, אלא שמצליח אני באיזו תחבולה להעלים זאת מאחרים, ויתכן גם מעצמי. משער אני, שמצויים רבים כמותי המפקפקים בצלילות־דעתם. והרי יש יסוד לפקפוק זה. אדם בא לעולם חסר־דעה ועל הרוב הוא יוצא מן העולם כשדעתו מטושטשת עליו. אלא שבאמצע הוא מדמה עצמו בר־דעת גמור. אבל זו מניין לו? הרי כל זקן הוא עובר ובטל, ובוודאי אינו עובר ובטל בבת אחת כי אם קימעא־קימעא. ובכן שאלה היא: אימתי מתחילה בטילותו? אפשר שרוב ימינו הננו עוברים בטלים, וכדרך שכל ימינו הננו הולכים למות, כך כל ימינו הננו הולכים להשתגע.

על יצר המיתה כבר דיברו רבים, אבל שמא קיים גם יצר השגעון. אין צורך כלל לגלותו, מאחר שהוא גלוי ועומד. ראיה לכך, הקריאה המתפרצת על הרוב מפי אנשים ואפילו מפי ילדים: אנחנו רוצים להשתגע, אנחנו רוצים לשמוח עד שגעון. כל פעם שבאים להפליג במעלתה של אהבה נסערת אומרים עליה, שהיא אהבה שגעונית. לאיש הרוח הגדולה קראו משוגע. המשוגע נחשב בתקופות מסויימות אצל עמים רבים כאיש קדוש. יש רואים שגעון כבן־לוויה הכרחי לגאון. סקרנות לוהטת זו, שבה מלווים הבריות כל מי שאינו בקו הבריאות הנפשי, מוכיחה עד כמה המשוגע נוגע ללב כל אחד. מצד אחד נוהגים בו סלידה ורתיעה למראהו מתוך הרגשה של אי־נוחיות ומצד אחר משתפך בפני הצופים איזה חיוך של ליבוב וריצוי ואף קורת־רוח שיש בה נ“ט בר נ”ט של קנאה.

אף השכל מחייב חופשא פורתא מעצמו, שכן כל הכוחות הנפשיים מתעייפים מפעילות מתמדת ותובעים הפוגה. העיניים מתעייפות להביט, האוזניים לשמוע; הידיים אינן מסוגלות לעבוד בהתמדה, הרגליים זקוקות לנופש מן ההליכה. אף השכל משתוקק לפרוץ ממעגלו הצר לרגעים, לנתק את כבלי חוקיו, להשתחרר זמנית מעצמו. השכל הוא עבד המציאות וההגיון. כנגד זה הטירוף הוא מלכות החירות. למעשה, אין לך אדם שאינו עושה לפעמים קפיצות כאלה מצלילות הדעת לתוך עכירות הדעת. כל טעות, כל פליטת פה, היא קפיצה כזאת. אפשר שאין הכועס עובד עבודה זרה, אבל הוא נתפס למחשבה זרה. המשבר כלים בחמתו בוודאי שאינו אחראי למעשיו וגם למחשבותיו. וכלום אין חלומותנו חלק מעצמותנו? אין חלום בלא דברים בטלים וחסרי־שחר. אין השכל אלא כלי זין במלחמת הקיום בינינו לבין זולתנו, אבל בינינו לבין עצמנו אין אנו משתמשים הרבה בכלי־זין זה, אלא אם כן אנו מחבלים תחבולות, מטכסים עצות לשם משא ומתן. אדם לבין עצמו אוהב לעשות לו שעות דפגרי ממרות השכל. אפילו איש שלטון השכל, כשהוא יושב בקייטנה, שוכב על שפת הים, משתזף בשמש, פורק מעליו את עולו של ההגיון ונמנע ככל האפשר מללון בסוגיות קשות ויש שהוא שולח את דמיונו החופשי כציפור דרור ומסיר מעליו כל פיקוח.

השכל הוא עול, שעבוד; חוסר שכל הוא פורקן, חירות. אפילו השכל מתקשה לעבוד שעות נוספות. די לו שהוא עמל ומתייגע בכל הדברים שיש בהם משום פיקוח נפש. אין ספק בדבר שרבים, רבים מדאי, היו פורקים מעליהם בשעות מרובות את עולו של ההגיון החמור, אילולא פיקוח זולתם עליהם מרתיעם מכך. הם מתביישים לצאת בפרהסיה לתרבות טובה של חירות, כשם שבושת המערומים עליהם בקהל־עם. ואילו כשהם מתייחדים עם עצמם, אינם נרתעים כל עיקר מן המחשופים השכליים. אדם בפני עצמו מעלה במחשבתו כל מיני דברי הבאי ומחשבות סרק ואינו חושש. אדרבה, הוא משהה את דעתו על כל מיני בוקי סריקי לתאבונו ולהנאתו. יכול שמשום כך חולקים הבריות כבוד ומודיעים חיבה יתירה לפייטנים, אפילו אלו מהם שאין להם כל הבנה ושום צורך נפשי בדברי שירה. מתוך פזילה חובבנית זו כלפי המשוררים נשקפת הקנאה הכשרה בחירות שניתנה לפייטנות מן המציאות השכלתנית.

יכול שלא רק כותב הטורים האלה, אלא שכל הבריות בלי יוצא מן הכלל יודעים, כי אהבה חשאית נרקמת בינם ובין השגעון, אלא שאינם מספרים עליה עם זולתם. דרך כלל נוהגים רבים לספר עם ידידיהם ומכריהם על מחלותיהם הגופניות, אבל כל אחד מעלים מחברו את חוליו הנפשי. כל חולה אינו פסול במשפחה, להוציא המשוגע, שבו כל המשפחה מתביישת. דומה הוא לתלוי שאין מסיחין עליו ברבים. ההתאבדות לדעת היא מחלה מידבקת. הוא הדין השגעון. ולכן משתמטים מלעשותם נושא לשיחה. כל אחד חושש לשלום נפשו. ומה פלא? המוח האנושי הוא מכשיר רך, רופף ופריך, הניתן להיפגע מכל מגע בלתי זהיר. אמנם, תפקידו לחדור ולנקוב הכל, אבל הוא גופו חדיר, עשוי נקבים־נקבים, כל רוח מצויה עלולה לחבל בו.

איזה פלא הוא המוח שבקודקודנו, שהוא כקונכיה הומיה תמיד. קטנה לאין שיעור הקונכיה והיא מכלכלת בתוכה דעת לאין סוף. היא עצמה עולם. והיא עשויה בתבנית עולם, ארץ ושמים, הרים וגבעות, תהומות וימים, רוחות מנשבות בה וגם סערות פוקדות אותה, על ימים יסדה עושיה ועל נהרות יכונניה, ימים של שאלות ונהרות של ספיקות ולבטים. מלחמה לה עם איתנים שמבחוץ ועם געשים שבתחומיה, כל עצמי היש נחותים בה והיא מטרה לחציה־ברקיה של עצמה. מלחמות נטושות לעיתים בין גידוליה ומחשבה תקום על רעותה לרצחה נפש.

הה, קונכיה, קונכיה, מי יתנה את גודל ענותך ועוצם שברך ומי יתן ניב־שפתיים לשכולך ולבדידותך. אין כמוך גלמודה ביצורי־גיוונו. יד מחבקת יד ורגל צועדת בתואם לזולתה, אולם כל מוח אנושי בודד במועדיו, אין שומע לו ואין מבין לרוחו. לקונכיה הקטנה אין ידיד וגואל. היא ממתיקה סוד רק עם נפשה. אין לה מגיד, אף אין משמיע עצה. לעולם אין מחשבותיה מחשבות זולתה ואין לבטיה־פצעיה מוצאים כיוצא בהם. הכי כוח לה לבטא את מסתרי הגותה ולתאר את רזי חזותה? התוכל לתאר כמו אפס קצהו של הלך מחשבותיה וסדר השתלשלותן וסיבוכי סיבוכיהן? התוכל להביע אף מעט מזעיר, כיצד היא רואה את הדברים, את הפרצופים, את צבע האור והחושך, את המישור והעקוב, אי מקום תזרח לה השמחה, אי הרוח הצוררת עימה את היגון ומהיכן נשקפת אליה קדרות ובלהה?

הה, קונכיה, קונכיה, אין מחשבה כמחשבתך ואין מכאוב כמכאובך. כל הנגועים באחד מחלאי הגוף מרגישים בערך אותו הכאב והמומחים לרפואה מסוגלים לתאר בפני החולים את תכונת מכאוביהם, חוזקם וסדר השתלשלותם, אף דרך ריפויים היא כמעט אחת ללא הבדל בין איש לאיש. אולם מיחושייך, קונכיה, שונים אצל כל אחד ואחד. סתומים הם לרופאים ונעלמים מהחולה עצמו. יכול אדם לומר, אני חש בשיני, אני חש בידי וברגלי, בכל אבר שבגוף ולהורות באצבעו ממש על מקום הכאב. הוא אף יכול לפרט את הכאב לבבותיו ולשלביו. ולא כן כשפגע בך, קונכיה, איזה מיחוש, אין כל דמות לו ואף לא מושג עליו. אין מקום שהוא מקומך. את בכל ואת הכל. את משנה במיחושך את כל המערכות באדם ועל כל סביבותיו. את, קונכיה קטנה, הנך גוף ורוח, ראש ולב, ארץ ושמיים, אור וחושך, הר ועמק. הכל את מכלכלת אך שמיים וארץ לא יכלכלוך. הינך חלק ממעל, לכן תעיקי בחולייך על הנפש כמו ירדו עליה כל המצוקים מגבהים שאין למעלה מהם.

הה, קונכיה, קונכיה, הינך פלא, לא כי פלא על כל פלא. פלא שאת מחזיקה מעמד לאורך שנים, על אף כל הלחצים של עולם ומלואו. פלא שאין את נשברת ואין את מתפוצצת, על אף כל העומס הרב שאת טעונה על גבך. פלא, פלא, שאנשים אינם משתגעים או שהם משתגעים רק מעטים.

הה, קונכיה, קונכיה, את נקודה זוטא של ישוב הצפה על גבי תהום של תוהו ובוהו. הינך גלמודה מאד. אמנם, המיית כל היקום בך. אבל איש והמייתו. איש לנפשו הומה. זר לא יבין פשר המייתו וזר לא יקשיב לסוד שיחו. כל קונכיה מדברת בשפת עם לועז. איש לנפשו עם. איש לנפשו יקום. מה עצוב להיות יקום לעצמו. היקום לעצמו קום לא יקום.

אכן, פלא על כל פלא, שאת בכל זאת קמה וגם ניצבה.

פליאה־חידה בעיני: מפני מה אין איש סח לחברו על כאבייך, הה, קונכיה? מפני מה אין איש אומר לחברו: חוסה נא עלי, כי אך כפשע ביני ובין הטירוף? שמא משום שאין יודעים כיצד לבטא זאת, ושמא משום שמי שיבוא לספר עם חברו על כל כגון זה, יתחוור לו, שבעצם אין מה לספר. ואין שפה משותפת להסיח עצמו על כך. כל הטירוף הוא אישי פרטי לגמרי, שופע מאיזו נקודה טמירה, נמנעת התפיסה וההישג. זו היא באמת מהותו של השגעון, שבמידה שהאדם נגוע בו, הוא נעשה מובדל ומבודד מכל האחרים. כל טירוף נובע מאיזה אוטם שבנפש.

קונכיה, קונכיה, הבדידות היא עצם מהותך והתלישות היא מעיינך. כלום אפשר לחבר את התלוש? צאי וראי, רוב משוגעים משוטטים בשווקים ורצים ברחובות, שהרבים מצויים שם. וכל כך למה? לפי שהם חשים בתלישותם ומבקשים להתחבר. כל מטורף עמוס חומרי־בנין על גביו, כדי להיבנות בתוך המוני האנשים. רבים מהם מחזיקים בתרמילם, בתוך יתר הגרוטאות, חוט ומחט. אין זאת אלא שמתכוונים הם לתפור את עצמם אל יתר הבריות. ולפי שאינם יכולים, הם יוצאים קרועים ובלויים, טלאי על גבי טלאי. רמז לכך שאם אינם מסוגלים להיתפר אל האנשים יהיו נא לכל הפחות מטולאים אליהם. כל מטורף שואף להיות מעורב עם הבריות.

כל רשות, שבאצילות או שבעשיה, יונקת כביכול מרשות של מעלה, המכוונת כנגדה. בפי הקדמונים מכונה זו בשם היכל במרום: היכל החכמה, היכל הניגון, היכל היראה, היכל האהבה היכל התורה, היכל דרך־ארץ, היכל הצדקה וכל היכלות לאין שיעור. כיוון שהגיעה שעתה של נשמה לרדת לעולם הזה והיא חצובה ממקורו של אחד ההיכלות, מיד פותחים לפניה שער לבוא בכל שעת־רצון לפניה לתוך היכלה, בחינת דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים, וכמו שנאמר גם בפסוק אחר משיר השירים: יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.

אילו זכינו וצינורות השפע מושכים ישרות וכל העולם האנושי נתון במזל מישרים, אין שבירה ועקמומיות, לא סילוף וזיוף, היה כל אחד צמוד בטבורו לשרשו שבהיכל, מקבל את מנת־שפעו, דולה ומשקה. הוא מתברך ואת הרבים הוא מזכה. בהווייה של מאזני־צדק הברכה שרויה בכל המעשים, כל אחד עודר את חלקתו ומביא את תנובתו לציבור כולו, מוציא אל הפועל את התיקון בישוב העולם שנמסר לשליחותו. כיוון שלא זכינו ושבירת הכלים, אף פריצת הגדרים, מתחוללת, כנראה, אי־שם גם במרומים, ואין פתיחת השערים מכוונת כלפי ההיכלות המתאימים, ולכל נפש לפי שיעורו שלו, אף אנו כאן בעולם התחתון, כל יחיד לעצמו וכלל הבריות עמו, חיים על הרוב במציאות מעורבבת. יש מכנים את עולמנו בשם עולם השקר, ואין זה נכון. זה פשוט עולם המבוכה והבלבול. כל הדורות הם מעין בבואה של דור הפלגה, שבו נשתבש המשא ומתן בין הבריות. זה אומר: תן לי לבנה! וזה מביא לו חול, אבן, פטיש. אין איש מבין שפת חברו. הטוען בחטים עונים לו בשעורים.

זהו הענין הרע תחת השמש, שגם שם מעל לשמש במרום נתערבבו הדברים ונתקלקלו הסדרים. מי שמקורו בהיכל היראה נפתח לפניו שער להיכל אהבה. שורש נשמתו של פלוני בהיכל המושכלות ונפתח לפניו השער להיכל הניגון. כל פעם שאין שער מכוון כלפי היכלו באה ערבוביה לעולם. כל הקלקולים הם מתוך פגם שבזיווגים.

הנכנס לתוך היכל שאינו שלו, לא די שאינו מתקן את עצמו, הוא מקלקל גם אחרים, שהרי הוא תופס מקום שאינו שלו. מפני טעם זה מסתמא מרובים כל כך האנשים, שאינם נתונים במקומם. אדם נכון במקום הנכון הוא בכל זמן יקר המציאות. מקום וזמן כרוכים יחד. שאינו מגיע למקומו משתבש גם בזמנו: הוא מקדים או מאחר להיוולד. מי שאינו פועל במקומו נראה לפעמים, כאילו הוא חרש לקול הזמן, כמין חוני המעגל.

אילו אני נותן ממש במשאלים, שנעשו אפנה, הייתי מציע לברר על ידי משאל כמות האנשים, שיש להם סיפוק מעיסוקם, האוהבים בלב שלם את אומנותם. חושבני, שרבים, רבים מאד, סבורים בדין או בטעות שאין הם רוכבים על סוס־חפצם. כל אחד נכווה ממקצוע שלו ורואה את עצמו כקרבנו. עורך־דין מתקנא ברופא והרופא נוטה לפריטה על הכנור, בן הסנדלר לומד חייטות ובן החייט מחבב דווקא את המסגרות, אומנות העוברת בירושה שלושה דורות בזה אחר זה היא מעשה נדיר. רק בישראל היו משפחות, שהוציאו מתוכן עשרים דורות רבנים, אנשי־באך ובני־סטרדיבריוס וכמה משפחות של מדינאים אנגלים הם יוצאי־דופן. דרך כלל בני־אדם אינם מרוצים מעצמם ולא מעיסוקם. פושקין ציין פעם את פלוני, שהוא מרוצה מעצמו, מארוחתו ומזוגתו. מכלל שמרוצים כאלה אינם שכיחים.

אין הרבה מרוצים ולא הרבה מאושרים. ראיתי בני־עליה, חכמים היושבים בקתדרה, מורים לרבים ודוברים בשערים, ואף ביניהם מעטים שאינם רואים עצמם מקופחים, אם משום שאחרים מהפכים בחררה שלהם ואם משום שנשמטה מידיהם בתגרת הזמן או באשמת בני המקום צלחת הרקיע. דוד בהימלטו אל מערת עדולם טרח הרבה עד שנתקבצו אליו ארבע מאות איש ומרי־נפש. כל הרוצה בזמננו לקבץ סביבו אלפי אנשים מרי־נפש אינו צריך לטרוח כלל וכלל. כל אחד הוא קצת מר וממורמר וקצת זועם, בין הוא מביט לאחוריו ובין קדימה, מכל מקום הוא זועם. המרירות והזעם תופסים באדם קודם כל על שום שאין לו נחת מעצמו. הארי נוהם לטרוף והאדם נוהם מתוך טירוף הדעת ובעיקר מתוך שנטרפה לו השעה ונשתבש לו מקומו.

לא רק על פתח לחם יפשע גבר. אף על מעט השפעה. כל אחד רוצה להשפיע. כל הגדול מחברו יצרו להשפיע גדול יותר. יש מי שכשנוטלים ממנו אפשרות להשפעה, דומה עליו, שנסתם מקור־חייו. או שיש בידו להרצות, ואין זו אוזן קשבת, אומלל ממש. במאה התשע־עשרה תיארו סופרים רבים את יסוריהם של האנשים המיותרים. בדורנו ראוי היה לתנות את מצוקותיהם של עמים הנראים בעיני אחרים, ומתוך כך גם בעיני עצמם כמיותרים. ואולי בדורות הבאים תצמח צרה חדשה, מזוועת לאין שיעור, שאוכלוסיות מרובות על פני כדור הארץ תהיינה מיותרות.

האדם המיותר – וכל מי שאינו במקומו נראה מיותר – הוא מוקד הצער של דורנו, ובוודאי גם של כל הדורות. כל מי שלא נכנס דרך השער הנכון להיכלו מתייסר כל ימיו בצער ההויה הלא נכונה. יהודים בתפילת נעילה של יום הכיפורים הרעישו בצעקותיהם “פתח לנו שער” בשם כל הציבור. צעקה זו, אם כי באלם – הצעקות האלמות טעונות חמרי־נפץ עזים ביותר – מנסרת בפי רוב מנין של אנשים החיים בעולם. מעטים מאד האנשים בעולם, שכל אחד יכול לומר על עצמו שהוא נטוע איתן במקומו, על מחנהו ועל דגלו.

אין נחת באנשים. קל וחומר אין נחת באנשי־תרבות. על אחת כמה וכמה אין נחת באנשי הרוח היוצרת.

אם נבוא לציין מניין כל שהוא של חוקרים ומלומדים, סופרים ואמנים, שנכנסו בטעות להיכל שאינו שלהם, אין אנו מספיקים. על רבים מאנשי שאר־רוח נאמר שפטישם לא מצא את סדנו, קולם היה קורא במדבר, לא הגיעו להשפעה, שהיו ראויים לה, שאחרו או הקדימו להיוולד. הכתוב חכמת המסכן בזויה מכוון מסתמא לאותו חכם מסכן, שמצא את מקומו בהיכל תפוס על ידי מי שהקדים בשגגה לבוא לפניו. כן, חכם מסכן, מה בצע שמילא את כרסו תורה וחכמה ואין אזנים שומעות לו?

פליאה היא: מפני־מה מרובים כל כך השיבושים והטעויות ואי ההתאמות בין השערים וההיכלות שם בעולם העליון?

עוד אני תוהה על סוגיה חמורה זו. מצאתי כתוב בספר ישן, כי ההשתבשות באה כל עיקרה מהיכל הראש. הוא ההיכל החולש על כל ההיכלות, המכוון כל רשות של מטה כלפי כל רשות של מעלה. אין שום היכל במרום נבדל לעצמו, אלא השפעת־גומלין שרויה ביניהם. הם מקבלים דין מן דין, כגון שהיכל הדעת מושך חיוּת מהיכל הניגון והיכל האהבה מושפע מהיכל היראה וכיוצא בזה. נאמנו עלי הדברים האמורים בספר הישן. הם מתאמתים בהחלט על־ידי מציאות של מטה. חוק השפעת־גומלין פעל בכל שטחי המחשבה והמעשה. האמנויות היפות ניזונות מן המדעים; השכל בונה את הרגש; ספירת החן נותנת במזומנים ובהקפה לכל שדה־תרומות, כוחות וסגולות מסייעים אלו לאלו; החומר והרוח שלובים זה בזה. כשם שהרשויות מתאחדות למטה, בנפש האדם, כך מתחברים ההיכלות למעלה בתוך ההיכל הכולל. וגם ההיכל הכולל הוא בעל דו־פרצופים: חושך כנגד אור, קור כנגד חום, רע כנגד טוב. היינו, היכל הבהיר או היכל התיקון מכאן והיכל התועים או היכל התוהו מכאן.

לא לפי גדלן, חזקן ועמקן נמדדות נשמות, אלא לפי אורן. יש גדולי־דעה, היונקים מהיכל הבהיר, מעולם התיקון. וכנגדם שאורם מועט וניצוצם אפל, שרשם עולם התוהו. בני התוהו מעלתם, אמנם, פעמים גבוהה משל אנשי התיקון. אף על פי כן הם פגומים ומשוועים לתיקון. סימנם, שהם קנאים יתרים לתיקון, אף קנאים ונוקמים. יש שהם מוכנים להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו, ובלבד שייעשה התיקון. נשמת רבי שמעון בר יוחאי היתה, כפי שנרמז בספרים, מעולם התוהו. לכן ביקש לשרוף בהבל פיו את הזורעים, החורשים ואת העוסקים במשא ומתן.

נשמה של תוהו היא אורחת־פורחת בעולם. זר לה גם בית־חמרה. גבוהה היא מלהאיר לעולמנו האפל. הואיל ואינה מעורבת עם הבריות, אף הבריות בדלים ממנה ומבודדים אותה. מי שאינו עמל עם הציבור, כלום רשאי הוא לשמש שליח־ציבור? המגיע לבחינת לעילא שוב אינו שרוי בלתתא. חכם מסכן קובל על שאין מקבלים השפעה ממנו. אבל כלום אין הוא בכל גילוייו והעוויותיו חוסם בעדו את הדרך להשפעה? בתוך־תוכו מתנזר מכל מגע עם הבריות ובפיו מתמרמר שאין דורש לו.

היכל התועים בילבל רבים, שבאו לתקן ונמצאו מקלקלים. לא זו אף זו, היו בעלי נשמות התוהו שיצאו והוציאו רבים אחריהם לתרבות רעה. מצויים חכמים להרע, חוזים לשוא, חוקרים לריק ונביאי שקר.

אף על פי שאנו נותנים סימן בנשמות הבהירות שכוחן להשפיע, אין מכאן ראיה, שכל כושר ההשפעה הוא סימן לבהירות ולגדלות. כנגד ההשפעה ממקור הבהירות יש השפעה, עתים חזקה מן הראשונה, ממקור העכור. פעמים דווקא השכל הקטן כוחו רב להשפיע על המונים על שום שהוא בלבלן וגמגמן.

יש סבורים שאי היכולת להבהיר רעיון סימן הוא לעומק ההשגה. אולם לא כל עמקות היא גמגמנית, כשם שלא כל פשטות מעידה על ישרות.

כל שאינו מושך במישרים לתוך רשותו מן ההיכל שכנגדה, מערבב מין בשאינו מינו וזורע כלאים… יש נכנסים להיכל השירה לא דרך שער השיר, אלא דרך השער להיכל המדע או ההנהגה המדינית. במידת רחבן של הרשויות הארציות, מקבלות השפע מן ההיכלות, גוברת התייחדות של כל רשות בתוך עצמה בלי להסיג את גבול חברתה… באוכלוסיה קטנה תובע המלך לעצמו גם כתר הכהונה הגדולה, החוקר מחבר שירים, המשורר פושט את ידו בגדוד המאורעות המדיניים. כל אחד בוחש בתוך קלחת זרה, פורץ גדר בהיכל שאינו מכוון כלפי רשותו… בתוך אוכלוסיה גדולה נוח יותר לקיים חלוקת התפקידים בשמירה על השערים וההיכלות, השיעורים והמידות.

רוב מדינות, שחרבו בעולם העתיק ובזמן החדש, קדמו לחורבנן ערבוב הרשויות ובלבול השערים והשיעורים. התנצחות המלכות בכהונה גרמה לחורבן ירושלים. תמוטת יוון באה בגלל התפשטותה של רשות החן לתוך ספירת המוסר. היכל התועים התפשט ברומא על ידי המלכים, שנכנסו לתחומה של האלהות.

אין אומה נופלת, אלא אם כן נשתבשה לה התחבורה בין היכלותיה והשערים ננעלים ונפתחים חליפות בשרירות לב, ללא חשבון ויושר.

הדיברה לא תחמוד חלה גם על המחשבה, לפי שיש מחשבות אצל כל אחד, שהן זרות לתכונתו. כשם שאין פרצופים של בני אדם דומים זה לזה, כך אין דרכי חשיבתם דומות זו לזו. כל טיפוס־אנושי ומעגל־מחשבותיו, בתוכו הוא מסתופף ואינו מסוגל כלל לקלוט את שאינו כיוצא בשלו, כל שכן לעכל אותו. מכאן השערה מאוששת למדי, שהפתגם הנודע: הנני אדם וכל דבר אנושי אינו זר לי, איננו בלתי נתון לערעור. אין אנו יודעים מהו האנושי המוסכם והמקובל, מאחר שאין כלל אנושיות אחת אלא כמה וכמה אנושיות, ודבר שהוא בגדר מושכל ראשון ומטעם ראשון לאנושות זו הוא מותמה ומופרך בעיני האחרת ואף מאוס ומובחל בעיניה. יש מין אדם המפגל בשר החזיר, הכלב והצפרדע, שהוא ערב מאד לחיכו של מין אדם אחר. וכן יש מי שנפשו מואסת בבשר מן החי בכלל. כך יש מושכלות שאינם נתפסים לתוך מוחות מסויימים ורגשות שאינם חודרים ללבבות המשורינים כנגדם. השכל הישר והלב הנבון מנחשים או חשים את גבולותיהם, בחינת עד כאן תבואו ולא תוסיפו. בין כל סוגי הגבולות, שהאדם מצווה על הסגתם, חמור ביותר גבול עצמו, גבול כושרותיו וסגולותיו. אולם לא כל אחד ולא תדיר עומד לו חושו של האדם להכיר את מקומו, לבלי לצאת מחוץ לתחומו. יש שעה של ליקוי־מאורות וסתימת מעיינות הבינה היתירה, בה הוא יוצא מגדרו אשר גבל לו טבעו והוא נעשה תועה ומבולבל בדעתו, נעקר ממקור יניקתו ונעשה משוטט בשדות זרים, מקצץ בנטיעותיו ועוגב על זמורת זר. זו היא בחינה של מומרות. אין הוא נוטר את כרמו ואינו חורש את שדהו, אלא עיניו, ליבו ומוחו משוטטים על פני החלקות של השכן. נתינת עין בכל מה שהוא זר לרוחו ואינו תואם את תכונתו הוא פסול.

המחשבה הזרה אינה נובעת ממקור הנפש, אלא מובאה מן החוץ, שתולה בתוכנו בכוח האופנה, מטעם יצר החיקוי. אסור לחקות לא רק את הזולת, כי אם גם את רוח הזמן. כל חיקוי הוא זנות. אפילו מגיעים בדרך העמקה לידי מחשבות זרות, הן בכל זאת ממזריות, שלא נולדו בקדושה, כלומר בטבעיות, כי אם שלא כדרכן. הן לא פרי הרוח באנוש, כי אם פרי היצר בלב. פעמים המחשבות הזרות הן מצויינות בבריות גוף ובסומק־לחיים יותר מן הטבעיות. אף על פי כן, אין חותמן אמת ואינן כשרות. הדברים אמורים על אחת כמה וכמה במחשבות שנולדו מלכתחילה על ידי כפיה ואלימות, כגון על ידי השימוש בסמים משכרים. כל שאינו נולד חוקי הוא מעשה חיקוי ואונס.

יש אומרים: מה לנו חוק ומה לנו טבעי? העיקר שהנפש מתלהבת. אולם התלהבות מאש זרה אינה מסוגלת להוציא פירות משובחים. גדולה מזו, התלהבות לעצמה מולידה רק נפלים או רוחות ושדים ולילין. כל זמן שהאדם נתון בהתפעלות נחלש בו כוח הפועל. אמנם המטבע נכנסת תחילה בתוך האור, אבל היא מתקשית ומגיעה לגמר צורתה רק בצונן. השכל הוא האדריכל המנצח על כל מלאכת מחשבת, כי רק הוא יודע את גבולותיו וגבולות כל כוחות הנפש ורק הוא מוכשר לשפוט אם הוא עומד במקום חיותו או סטה ממכורתו לשדות זרים. ורק הוא מוכשר לבדוק את היושב על האבניים לעשות במלאכת מחשבת, אם לא הסיג את גבול עצמו. תמה אני על הדעה המתהלכת, שהשכל הוא בריה שכלתנית בלבד וכי אומנותו ההפשטה, אינו מבין כלום בעיסוקים חיוניים. אין זה נכון כלל. אף השכל הוא בעל־גוף ובעל־רגשות. הוא שוקק חיים ותוססים בו יצרים, אלא שהוא יודע גבולות. הוא כל עיקרו שומר על הגבולין ותפקידו להרחיק את האדם מן החמדה המיוחמת על ידי גורמים וכוחות זרים, שלא צמחו ממקור האישי.

המחשבות הזרות הן לא רק עקרות, אלא גם עלולות לפגוע בשיווי המשקל הנפשי. על ידי כך האדם יורד ממסלולו והוא נעשה כחומה פרוצה לכל מיני הרוחות הטובות והרעות המנשבות. וקשה פגיעתן של הטובות כשל הרעות. תדע לך, שאף מוח פתוח לגמרי אינה מידה. כשם שמוח שאינו שוכח כלום אינו מחזיק טובה רבה, שאין זכירה פוריה בלי פינת־שיכחה המתלווה אליה, כך צריך המוח להיות בררן מלכתחילה ולבלי לקלוט דברים שאינם נחוצים לפרנסתו. חייב אדם להניח רעיונות מסויימים מחוץ לגדר השגתו. המבין הכל, יתכן, שאינו מבין כלום כדבעי. אם יש נשמה ולה שורש, הרי שמצויים דברים הרבה שאינם בני־שורשה. המוחות מחולקים למשפחות ומושגים להם רק רעיונות, שהם לה קרובי־משפחה. מכל השאר דין הוא להתנזר.

דרושה מידה של נזירות וסגפנות גם במחשבה. אסור להתיר את כל הרצועות. אף עולם המחשבה אינו הפקר. אמנם המוח הוא האדריכל, אבל גם הוא איננו כל האדם. לא נאמר בכך שיש לגרש כל מחשבה זרה במקל חובלים. אולם חובה לעמוד על המשמר גם מפני השכל הפועל, שלא יהיה פעיל יותר מדאי. יש מחשבה זרה, הנושאת בחובה רעל קטלני לאישיות כולה, וחובה לנהוג בה על דרך שנאמר: הבא להרגך, השכם להרגו.

האמת היא סם החיים. אין היא בת־תוקף מוסרי בלבד אלא גם בת־תוקף קיומי. אם אין אמת, אין חיים, אין שום ממשות. אין אנו קיימים אלא במידה שקיומנו מוּדע לנו ומתוודא על ידינו – והוודאי שמו אמת. אין אנו באים בסוד ההוויה לאמיתה על ידי שכלנו השופט וחושינו הבוחנים, אלא על ידי ליבנו המרגיש. מראה־עינינו ומשמע־אזנינו אינם מקנים לנו תחושת ההזדהות עם העולם, בלעדי הלך הנפש המתלווה אליהם. אילמלא העולם הנתון בליבנו, לא היינו חשים את עצמנו חלק מן העולם, לא היינו מרגישים עולם. הרגש עושה את ההוויה – והרגש שמו אמונה. הווי אומר: האמת והאמונה תואמות הן. באמרנו כי הדעה הזאת מקובלת עלינו כאמיתית, הרינו כאומרים, שאנו מרגישים או מאמינים כי הדעה הזאת היא אמת. הוא הדין כשהננו מגדירים את השחור כשחור ואת הלבן כלבן, פירוש הדבר שבעומק נפשנו אנו מאמינים שכך הוא. תוקף דעה ענינו חוסן־אמונה. אין אמת אלא זו המובלעה בעצמות ואין אמונה אלא זו, שכל עצמותינו תאמרנה אותה. וזו היא משמעה גם של ממשות, שאנו חשים אותה בלב ובנפש ובכל אבר מאברינו.

אין האמת אלא שלימה ואין חש אותה אלא אדם השלם בגופו ובנפשו. שירים על לב רע ניטל מהם טעמם, הואיל והלב אינו שלם עימהם. קול חתן וקול כלה לא די שאינם ערבים לאזני האבל, הם מרגיזים אותו. לשמחה מה זו עושה לאיש הנתון בצרה? בעל מרה שחורה אומר: שקר החן והבל היופי. אף הפרחים לא יתנו ריח ניחוח באפו. איש השרוי בדאגות אין כל אימרי־שפר נכנסים לאזניו, כל שכן לליבו. אין הדברים קיימים אלא במידה שהננו מאירים אליהם את פנינו ומיישרים את כוחם, אומרים להם הן־הן וחן־חן, כלומר מוודאים אותם ומאמתים את מציאותם. בלי אמונה, מבוע כל אמת, אין גם טוב ורע, אפילו לא אור וחושך. ברזילי סח אל דוד: “בן שמונים שנה אנכי היום. האדע בין טוב לרע, אם יטעם עבדך את אשר יאכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות” – שמואל ב', י"ט. העולם הוא יש רק במידה שיש לנו נגיעה אי־אמצעית בישנותו, במידה שהננו אוכלים אותו ושותים אותו, במידה שמציאותו מהימנית עלינו, שמרגישים את טעמיו וריחותיו. הטעם הוא עיקר. מה שאינו נוגע לליבנו, רואים אנו אותו כאילו אינו. מר־נפש, גם האור לא יאיר לו, העולם חשך בעדו. הוא כאילו כופר במציאות השמש, אינו רואה במו עיניו כרים עטפו בר ואינו שומע במו אזניו שירת הציפורים. כל המציאות עוברת ובטלה. האדם הוא הנופח רוח חיים ביקום, ואם ליבו טוב עליו, הוא נותן נשמה גם בדומם.

החושים מקנים לנו רק ידיעות מקוטעות, חלקיות ומפוקפקות ביותר על המציאות. השכל יודע את המציאות בידיעה השאובה דרך צינורות החושים, היינו, ידיעה מכלי שני. רק הנפש יודעת ממקור ראשון והיא נותנת גושפנקה של אמת וממשות לדברים. הנפש היא באר האמונה, השכל הוא הדלי, הרוח הנרגשה והמרגישה מד האמת. השכל מביא לנו ידיעות גם על הנעשה במדינות הרחוקות ועל אורחות תושביהן, אבל האם באמת אנו יודעים את הקורות מרחוק, כל זמן שלא נפנינו אליהם מתוך מגע אישי? בשכל הננו יודעים גם את העבר והעתיד, אבל ידיעה חיונית הננו יודעים רק את ההווה. הוא לבדו מאומת עלינו ובו בלבדו אנו מרגישים טעם ממשות. בלא אמונה שהקרקע לא תישמט מתחת רגלינו, אין לנו שליטה אפילו על ד' אמותינו. אילולא היה העולם מאומת וממומש על ידינו, היינו מרעידים כל רגע ופחדים בלתי פוסקים היו מהלכים עלינו. אכן, האמת היא יסוד הקיום. נאמר על הקדוש ברוך הוא, שחותמו אמת, וכך הבריאה כולה, אם אתה נוטל מתוכה את האמת חותמה, אינה חיה וקיימה. מי שאינו אומר לבריאה וארשתיך לי באמונה, אינו מסוגל לחבקה ביסודה שלה ואינו חש ברוח החיה המפעמת הכל. דופק היש נשמע רק לאיש, שהאמונה היא איזור למותניו.

מהי אמונה? אמת, שהננו מאמצים אותה אל ליבנו. ומהי אמת? אמונה, המובלעת בכל עצמותינו. תאמר: ומה דינן של אמונות טפלות? אבל יתכן, שכל האמונות הן טפלות, כשם שיתכן שכל האמיתות עשויות להתבדות. אבל אין לאדם אלא מה שליבו מרגיש. גם אמת לשעה ואמונה העתידה לחלוף, אם כל מעייני הלב בהן, כשרות לנו. כל לפי שעה נתון תחת חסותו האדיבה של הנצח, ובלבד שהלב שלם עימו.

לידע ולהודיע: אין האמת והאמונה פירות הגדלים בעץ הדעת. השכל עלול לטעות ולתעות בתוהו לא דרך ולעשות תחת ענבים באושים. אולם כל גרעין של אמת, אפילו היא מוטעית, הנזרע בנפש מגדלת פרי־הדר. אמת כל שהיא היא לעולם סם חיים. אמת זו שאמרנו פירושה: השאיפה, ההתכוונות הנפשית וההשתוקקות אליה, ולא הבטחון שיש למי שהוא, כביכול, חזקה עליה.

נבדלה הידיעה מן האמונה כהיבדל המושג מן המוצג, ההיכרות מן הדביקות, על יד מן הבתוך, הקרוב לוודאי מן הוודאי ממש. לשום ידיעה אין חזקת וודאי, או נאמר, שום ידיעה אינה ודאית מבחינה אישית. הכל יודעים שהשמש תזרח גם מחר, אבל זו היא ידיעה כללית, שאינה מחייבת אותי אישית. הפרט, שבמנגנון האישי שלו נתקלקל איזה וו החיבור המרתק אותו כחוליה אל השרשרת של ההגיון הכללי, יכול שנתערערה אצלו הביטחה בזריחתה של השמש למחרת, אבל גם לאחר שמיטשטש ההגיון, נקודת האמונה אינה נעקרת מן הלב. אפילו מטורפים,שנתרופפו אצלם קשרי סיבה ומסובב, נמנעים לשלוח את ידם באש שלא להיכוות, ונזהרים מלהשליך את עצמם למערבולת נהר איתן שלא לטבוע. הם מצייתים, אומרים, לחוש הקיום.

אבל כלום מהו חוש הקיום? אמונה בקיום. היא אמונה, היא בטחון, והיא ודאות. אין אנו מתוודעים במוחש אל הדברים ואין הם מתוודאים לנו, עד שהם נעשים חלק מעצמותנו. רק מתוך התמזגות באה ההזדהות. לפיכך הביטחה בקיומנו האישי קודמת לביטחה בקיום הכללי. במציאות האני אנו מרגישים, ואת מציאות הזולת הננו רק יודעים. אין כור היתוך למיזוג אני והזולת – כל הבריאה היא לגבינו זולת – אלא בכבשן האמונה. הידיעה מלחימה את הדברים, אולם האמונה מרתכת ומדבקת אותם בייחוד השלם.

כיסופי האדם לאחדות, לשלימות, לזיווג הגמור עם עולם ומלואו. כל מלאי הדווי שבלב אנוש בא לו מחוסר השלימות; כל הצווחה שבנפש מקורה בפרץ. כל געגועינו על הוודאי שניטל מאתנו, עליו אנו מתדפקים עד כלות הנפש. עד שאדם אכל מעץ הדעת היה בתמימותו מקופל בתוך הבריאה כעובר במעי אימו והעולם היה כגן עדן לפניו. הוא היה הוא וכל הזולת, לא ידע את נפשו. לאחר שאכל, נעשה מודע לעצמו כחי נושא את עצמו. הוא מצא את עצמו, אבל אבד לו כל העולם. כלומר, רכש לו את הידיעה ונשמט ממנו הבטחון. מן הידיעה באו לו הפירוד והתלישות. מה שפגם בידיעה עליו לתקן באמונה, המחברת והמשלימה.

אין תימה שכיוון שאכל מעץ הדעת ונודעה לו נפרדותו כאני לעצמי, בשומעו קול אלהים המתהלך בתוך הגן קורא אליו, הוא נחבא לו. הנפרד יכול להיחבא. התלוש אינו שומע כלל את הזולת. לפנים, כשהיה מחובר, לא היה עולה כלל על דעתו להיחבא. מפני מי? ובתוך מה? הרי הוא הכל ובכל, כשם שהוא הנהו הוא בוודאי ובהחלט. מה שאין כן אדם היודע, הרי יודע הוא שכל היתר הוא זולת ולא הוא. דווקא בגלל הידיעה נשמטה ממנו הידיעה הברורה והוודאית. כל ישותו נעשתה ככברה זרועה ספיקות. אדם יצא מגן עדן התום והילדות, נתבגר והבשיל לצער ההוויה. הוא נעשה חוליה שניתקה מן השלשלת.

מאז ואילך הוא חותר לחדש עם הבריאה את ברית האמונה, להשתלב בתוכה ולהתמזג עמה, להישתל בקירבה. אין צער ההוויה אלא חבלי הלידה של עצמו. אין מכאוב אלא כאב הספק. כיוון שאין לו בטחון קיום, חייו תלואים לו מנגד וחיי כל הבריאה תלויים לו מנגד. ראשו עליו סחרחר, הוא כל רגע על סף התמוטה, ספק חי ספק מת, ספק קיים ספק לאו. הוא פוסח תמיד על שתי הסעיפים וכיעקב לאחר שנאבק עם המלאך הוא יוצא צולע.

כשהספק קולע את חיציו בנפש, הוא פוגע בעיקר בתחום הזמני שבה. כל אברי גופנו מעורים במקום, נוגעים בו וצמודים אליו. אין המקום פוגע בנו אלא אנו פוגעים במקום. מכל מקום, האדם מכיר תמיד את מקומו, חש אותו. הזמן הוא נקודת התורפה. השתבשות שכלו גוררת אחריה לאלתר תעיה בדרכי הזמן. הזמן אין לו שום ממשות. באין אמונה הוא כולו נמוג. קדמה אמונת עתיד לכל חוסן ישועות חוכמה ודעת.

רצונכם לדעת כמה הרבה אנו טועים בדרכי החיים, צאו וראו אילו מלאכות אנו לומדים לעשותן כהלכה ואילו לאו.

אנו לומדים נגרות, סנדלרות, חייטות, חרישה, זריעה, נטיעה, רפואה וכיוצא בהן מן האומנויות המפרנסות את בעליהן, או שאינן מפרנסות אלא מכבדות אותם וקרויות משום כך יפות, כגון שירה, זמרה, ריקוד, ציור וכל מלאכת מחשבת, שעל ידה זוכה האדם לתואר חכם, רב ואמן. וכנגד זה אין אנו לומדים את הדברים שהם גופי חיינו או חיי גופנו. אף על פי שאינם בגדר מקצוע מכניס רווחים ואף לא בחזקת קרדום לחפור בו תארים ודרגות, הרי הם עיקר ויסוד בקיום האנושי, ממש הלחם של כל הצטרכויותינו, שבלי ידיעה ברורה ומאומנת בהם כל חיינו יוצאים לקלקול.

קץ לרמזים. אדבר מפורשות. הדיבור המפורש הוא הרמז השקוף והמשכנע ביותר. אין אדם לומד בעצמו ואין מעמידים לו מורים ומחנכים ללמדו לא הלכות הדיבור וההילוך, לא חכמת השינה והצחוק, לא דרכי אכילה ושתיה, אף לא – וזהו פלא על כל פלא – חוקי הנשימה.

ומכאן מוצא החייכן מקום לקצת ליצנות: הגם דברים אלו הם בגדר תורה שיש ללמדה בקתדרה? ומה דינם של בעלי־חיים, שאין להם חכמים יושבים בקתדראות ללמדם אכילה והליכה, שינה ונשימה ושאר מעשים טובים. כלום חס ושלום הם מחסרים את בטנם ואינם בשינה נעימה או שאינם מקפצים ומדלגים ורצים וצוהלים ונוערים ונוהמים ונובחים ושואגים ומצעקים ומוציאים כל מיני קולות, שהם אצלם בגדר דיבור? ולא עוד אלא שכל חי למינהו יודע־נגן לפי דרכו. משום שהם ילדי הטבע ועושים הכל בדרך הטבע.

אכן, כך היא המידה בבעלי־חיים. ולא היא באדם. ניתן לומר על האדם: ותחסרהו מעט מן הבהמה והחיה. הרבה דברים שבעלי־חיים משיגים אותם ללא לימוד וללא שכר־לימוד, לגמרי בחנם ומעצמם, בתכלית הקלות, אדם צריך להתייגע עליהם ולשלם עבורם טבין ותקילין. מה שלאחרים חיים הוא לאדם תורה. מה שלאחרים הרגל הוא לאדם תרגיל ממושך.

דרך משל, הדיבור, כל שהחיה יודעת בעסקי־לשון נופל בחלקה מיד סמוך ללידתה. כל סודות האלף־בית שלה נגלים לה ברוח הקודש וכביכול ומסתמא אף כל המליצות הנשגבות שבשפה החיתית שגורות על פיה מיום היוולדה ממש. וזו שהיא בניגון הריהי משתפכת בחמדת זמירותיה בעודה בחיתוליה. זהו. בעלי־חיים מקבלים מתנות הטבע בחנם. אדם חייב לשלם. אדם חייב ללמוד. אדם חיה תורנית.

אל תמהרו. עיינו קצת. כתר נתנו לאדם: הוא המדבר. אבל כלום באמת אנו יודעים לדבר, רצה לומר, לדבר כהלכה? שאם לא כהלכה הרי לא די שאין זה דיבור, אלא הוא גם שלילה של דיבור, היינו, בלבול וקשקוש, סיבוך גמור ולא בירור. ובכן. כלום באמת מסוגלים רוב הבריות לדבר, היינו, לברר רעיון כל שהוא, לבטאו כתיקונו, כלומר, להגיד עליו את המלים הדרושות, אותן בלבד ולא אחרות, לא את חליפתן ותחליפתן, אותן הפשוטות ביותר וההולמות ממש את הנושא? דרך כלל אין מדברים אלא מגמגמים, אין מבררים אלא מסבכים, אין ניגשים אל העיקר אלא מושכים את הטפל עד ששוכחים את העיקר. וכמעט שאין שכיח אדם המדבר בעדו. מדרך האדם לדבר כנגד עצמו מחמת אי־ידיעה במלאכת הדיבור.

כקלקולו בדיבור כך קלקולו בהילוך. יש יודעים לרקוד, אבל כמעט שאין יודעים ללכת. זה כפוף בהילוכו וזה זקוף יתר מדאי כאילו מתגדל הוא ברום קומתו להגיע עד לעננים. זה מיטלטל בהילוכו כשבשבת או כמטוטלת של שעון אילך ואילך זה נוהר קדימה כמין קטר. משל הוא חלוץ של איזה מחנה הצועד בסך; זה מבליט כרסו וזה מפשק את זרועותיו כאילו הוא שוחה בים הגדול; זה יש לו טפיפה של בר־אוז, זה מנפח לו כעין דבשת בדומה לגמל וזה אץ ורוצץ ומפלס לו דרך במרפקיו כמין שור הבר. הרבה העויות משונות יש לבני־אדם בהילוכם, שהוא על הרוב לא הילוך אלא מרוצה. בריחה או רדיפה. כל אחד בהילוכו דומה למין חיה ופחות מכל דומה הוא לבן־אדם. הואיל והאדם לא למד עדיין ללכת על פי דרכו. תלכו בעקבי צאן אדם ותראו או פסיעה גסה או פסיעה דקה מדי, או הפגנת עצמו בכל צעד או מין בושת־פנים בשל דריסת־רגל, או עסקיות יתירה של חפזון או פעמי חתול מתגנב, או צעידת־עצלתים מתמיהה או ריצה דוחפנית מרגיזה, או עזות־פנים קנטרנית או נמיכות־רוח כושלנית, או זריקת אבק בפני הזולת, היינו אבק ממש, או זריקת אבק על דרך ההשאלה. אין מידה טפופה בהליכה אלא מידה גדושה או מחוקה. אין מידה משום שלא נתפתח חוש המידה. אנשים מהלכים רק ברגלים ולא בשכל, לא בטוב־טעם, משל הגוף נעמס על גבם כמין אי־הבנה, כיותרת כבדה, שאינה מפועמת מן הרוח החיה.

ציינו את צד הגמגום המכריע בכל דיבור, שמחמת אי־שליטה בחכמת הדיבור בני־אדם מערבבים לרוב ענין בשאינו ענין, מבליעים את העיקר ופולטים את הטפל, אינם שומרים על מוקדם ומאוחר ואינם מקפידים לדייק ביחסי הגומלין שבין נושא לנשוא ונמצא שעל הרוב אינם אומרים מה שרוצים או שאומרים את ההיפוך ממה שהם רוצים ולבסוף נזכרים בכשלונם, מתחרטים ומתביישים ואין תקנה. ברם, תקלה זו לא היתה מגיעה לכלל צרה אילו בני־אדם שאינם שליטים בדיבורם היו מסוגלים לפחות לתת את הנעימה הדרושה לקולם. יש דיבור קשה שהנעימה מרככתו והניגון מפייסו. אבל גם הקול וגם בת הקול מוזנחים ומשולחים או מגודלים פרע. אין נהוג להקפיד על טיפוחם אלא אצל מי שהם שחקנים ועיקר עיסוקם על הבמה כאילו חיים חשובים פחות מן הבמה וענינים שבין אדם לחברו הם שניים במעלה לגבי ענינים שבין השחקן לקהל. השחקן נתבע להבעה נכונה, להתאמה נאותה של הדיבור והתנועה של הלך הרוח וסבר הפנים, של מצב הנפש והמצב על הקרשים, של פנים וחוץ. ואילו האדם במשאו ובמתנו בשוק, במשרד, בדו־שיח ובדו־עסק פטור מלהציג את עצמו בתפאורה הנאותה לענין זה ולשעה זו וכן פטור הוא מלייצג את הגיונו ורגשו באורם הנכון. יש מדבר פיוסים וקולו רוגז; יש אומר שיר השירים בניגון של איכה; יש מלבב בשיחו וארשת פניו חמורה ותוקפנית; יש משיב, אבל בת קולו כאילו הוא שואל. מליו מקרבות ומבטיו דוחים. אי התאמה, שהיא פרי חוסר הכשרה בטעם ובנעימה, משמשת גורם לרוב סכסוכים ואי־הבנות.

הגיעו עצמכם, אילו שקדוּ להכניס לתוך כל סל המזון הרוחני, שמציידים בו את הנער והנערה בצאתם לדרך החיים, גם “פרפראות” שכאלה, שבאמת הם צרכי אוכל נפש ממש, כגון נימוסים שבהילוך, שבדיבור, שבסבר פנים, שבטעם, שבתרבות הנפש, שבחוש המידה ושבחוש היאות, שבשכל טוב באומנות הגדת העיקר ומניעת הפטפוט ושבחכמת ההקשבה ושבסגולת הטעם והתואם, הנועם והנעימה בכל שיח ושיג, כלום לא היינו עוקרים על ידי כך משרשם הרבה סלעי־מחלוקת וכלום לא היינו שופכים על ידי כך לאבדון הרבה מי־מריבה?

פורענויות לרוב נתונות מידי הטבע. ומלבדן אנו ממשיכים על עצמנו פורענות בידינו ממש, זה מרים את קולו שלא כיאות ונמצא פלוני נפגע עד שורש הנפש; זה שופך את כעסו בהגזמה יתירה והוא מחבל מדעת או שלא מדעת בכל מקורביו. זה מכה בלשונו סתם מתוך שיגרא דלישנא וזה מבקש ממך כוס מים במין נעימה מסתורית שבקול או שבארשת פנים כאילו הוא מציע לפניך עסק של מחתרת או שמשות נבזה. או שהוא פשוט צועק על פלוני שלא במתכוון אלא משום שאין הוא מכוון את קולו, אלא קולו מכוון אותו. אומר לו פלוני: ועל שום מה אתה צועק עלי? כיוון שאין הוא יודע כלל בעצמו שהוא צועק הריהו משיב בקפידה; כלום אני צועק? הרי אתה מרעיד בקולך. עונה לו בן־שיחתו או בן־צעקתו ב“ירגזון”: לא אני אלא אתה מרעיש עלי את העולם. והרי נושא ראוי לקטטה או מכל מקום לפטר־מדון. הרבה קטטות שרשן באי הבנות. ואולי גם מלחמות גדולות נגרמות על ידי הרמת הקול שלא בעתה ודפיקת היד על השולחן שלא היתה צריכה לגופה.

עיקר מרירותה ומרייה של מחלוקת, ששני הצדדים צודקים או ששני הצדדים טועים. מחלוקת שהכל צודקים והכל טועים סופה להתקיים. וכלום מהי טעות? חוסר גמישות. קלקול בהילוך ובהליכות; נשימה שאינה כתיקונה. מחלוקת נעוצה כל עיקרה בחוסר תרבות, תרבות הנפש והגוף כאחד. שנים אוחזין בטלית, ששניהם יכולים להתכסות בה, או שניים אוחזין בספסל, שיש עליו שני מקומות־ישיבה, אלא שכל אחד מושך הכל לעצמו או תופס הכל לעצמו, ועל הרוב לא במזיד אלא בשוגג דווקא. אנו נחבלים על ידי השוגים הרבה יותר מאשר על ידי המזידים, והשגגה היא ענין של בורות, מיעוט לימוד, תירגול בלתי מספיק. כיוון שאין אנו לומדים כראוי את הדברים העיקריים, שהם יסוד ושורש להתנהגותנו, הן בין אדם לחברו והן בין אדם לעצמו, הרינו נוחלים רוב כשלונות.

אולי כדאי להטעים, שאנו חוטאים לכל מה שהוא עיקר ויסוד בחיי אדם הרבה יותר מן הדורות הראשונים. באשפרטה שביון עשו את אורח החיים של האדם לתורה שלימה והיו מחנכים עליה את הנוער, שולחן הערוך בישראל לא כל שכן שיש בו סעיפים וסעיפי־סעיפים להלכות דרך ארץ, הכוללות את האדם ומלואו בגוף ובנפש, באכלו, בשנתו, בדיבורו, בהילוכו, במשאו ומתנו, בקבלת אורחים, בהכנסת כלה, בהלוית המת, בכיבוד אב ואם ובכבוד לזקנים וכיוצא בזה. אין פרט בחיי אדם, שלא נאמר עליו איזה כלל. ואף על פי שהטעם והנימוק היו מוסר וחובות הלבבות, הרי הכוונה הצפונה שלום האדם וכבודו, אף תיקון החברה. ואילו אנו מזלזלים בכל. מילא, מוסר – זהו ענין של שוטים, לפי השגת רבים, אבל בריאות הגוף ושלום הנפש, של היחיד בעם ושל כלל העם, כלום אף הם דבר של מה בכך? ובכל זאת אנו מזלזלים באכילה ובשתיה, בצחוק ובשינה, בדיבור ובהילוך. אין סבורים שצריך לחבר עליהם תורה בספרים, אלא בחיים ממש. פלוני אינו אוכל אלא טוחן, אינו מהלך, אלא מטופף או מקפץ, אינו מדבר אלא לוחש או מצהיר, אינו מנעים בצחוקו, אלא שופך אותו עלינו כמן שצף קצף – מה בכך? דברים אלה הם זוטות בעינינו.

כיון שאין אנו לומדים ולא מלמדים דברים שהם בגדר עבודה, קל וחומר שאין לומדים ולא מלמדים ענינה של המנוחה, של הבטלה הפוריה, של שמירת שבת לכלל או של עשיית הפרט שבת לעצמו, כלום מהי שבת? נשימה מתוקנה, נופש, הפוגה, כמה שנאמר שבת וינפש. השבת היא המוסך, שכל כלי הרכב של ימות החול והחולין נוהרים לשם לתיקון ולשיפוץ. המנוחה היא הסדנה של המלאכה, המעבדה של העבודה. אלא שפחות מכל אנו לומדים את תורת המנוחה, היינו, תורת הנשימה הנכונה, בדומה להעמדת הקול, נראית לנו עסק של שחקנים וזמרים או גם של נואמים, היינו, של בעלי מקצוע, מומחים לדבר אחד. אבל כלום גם הדיוטות חייבים בנשימה כתיקונה?

צרה היא שבן־זמננו אינו יודע אפילו צורת אלף בתורת המנוחה. הוא משקיע רוב מרץ בעבודה, ולא קורטוב התענינות במנוחה. הרוצה לנוח הולך לבית־שעשועים, כלומר, מוסר עצמו בידי אחרים שהם יעסיקוהו וישפיעו עליו חויות. כשהוא עובד הריהו פועל וכשהוא נח רצונו להיות נפעל. אין הוא בעצם נח אלא מונח או נינוח. אנו פשוט לא למדנו את אומנות המנוחה, שתהא שופעת מתוך מקורנו ממש. וי לבן זמננו שבאה עליו שעה של מנוחה ואין לו בשכנותו זמר או קריין, רקדן או מומוס, אין שאין לו בכיסו ממון במידה מספיקה לקנות לו כרטיס הגורל, המזכה אותו להיות אחד המאזינים והצופים לחכמים מומחים המארגנים את מנוחתו. אומלל הוא, יש לו שעת־נופש, שבת קטנה, ואינו יודע מה לעשות בה. מכאן אתם לומדים שאף המנוחה היא ענין של עשיה, או דבר של שכחה. במנוחתו רוצה האדם לשכוח את עצמו, איזה הויה עלובה שרוצים לשכוח אותה.

אולם ההוויה אינה עלובה כלל. היא מתנה יקרה, חמדה גנוזה, היא חג הנשימות ושמחת הנשמה. אלא שלא למדנו להבינה כהלכתה ולהשגיחה כתיקונה, באמת צער הויה, שאין אדם יודע להיות הווה. לא למד מלאכה זו.

דיברנו על הנשימה דרך משל, ולמעשה המשל עשוי להיות נמשל גם כן. פשוט אין יודעים נשימה כהלכה משום שאין לימוד זה נחשב כל עיקר. השחקן, הזמר, הנואם עושים כל יום תרגילי־נשימה משום שמקצועם מחייבם לכך. אבל כלום כדאי לעשות תרגילי־נשימה לשם חיים סתם? החיים אינם מקצוע ואינם מחייבים, משמע, לשום דבר.

הסתכלו בהזנחה זו שנוהגים ביסוד היסוד של חיי־אדם – בנשימה – ותלמדו ממנה גזירה שווה על רוב הזנחות אחרות, הטובעות את חותם הקלקול בהילוכנו, בדיבורנו, בצחוקנו ובכל שיחנו ושיגנו.

לא שמעתי צלצול־הפעמון בביתי ולא רשרוש צעדים הקרב והולך אלי. אך לפתע פתאום הבחנתי דמות־אדם הניצבת ליד מיטתי, שאני מוטל עליה מדומדם, ואולי שרוי בנים ולא נים. פקחתי בעצלתיים את עיני המלופלפות והצצתי בפני האיש כמבעד הערפל. מראהו נראה לי במטושטש, ספק בן־שנות העמידה, ספק קשיש יותר. זקנו, כמדומה, גזוז כיאות, אך שערות־ראשו מגודלות־פרע. גבוה לכאורה, אך קומתו נשקפת לי ממוצעת.

– באתי – אמר בקול רם, שנשמע כמלוחש. – לא הבהלתיך?

– לא – עניתי מתוך נקיפת־לב של אימה סתומה, המתעוררת בי בשל כל הופעה של זר בקרבתי, לא כן שכן שהגיח אלי בפתאומיות כזו כמו אין־צעדים לו. אבל… אמור, מי אתה?

– אני קטניהו, הנער הסרבן – ענה בחיוך שובבני ובסבר־פנים היתלולי של אחד הקרוב אצל כל אדם ובכל שעה.

– נער אתה? הרי… – מילמלתי בהשתאות.

– מתכוון אתה לומר שאיני עוד נער? – דיבר ברהיטות, כאילו חושש היה שמא אפסיקנו – כן. אינני עוד בגיל הנעורים, אבל גם זקן אינני עדיין ולא אהיה לעולם, אם כי פני, כפי שאתה רואה, חרושים קמטים. אולם אין אלה קמטי הזיקנה, אלא קמטי הצעירות דווקא.

– חידה פליאה לי דבריך. מה משמע קמטי הצעירות ומה זאת אומרת נער סרבן? אינני מבין מה אתה סח.

הזר נעץ בי מבט סוקר ובוחן, לבוא, משמע, עד חקר תכונתי, ואמר בקולו המהיר:

– אני אגיד לך… אסביר לך… אבל מקודם עליך להזמינני לשבת. אינך צריך להטריח את עצמך. שכב לך, שכב. הנה כסא, אקריב אותו אל המיטה ואתה תשכב לך והיטב תשמעני. מדבר אני אליך ברורות. הנה אני יושב. כשאני יושב, מוחי נעשה צלול יותר, והנני מסוגל לכלכל את דברי בשכל טוב.

ובכן, דע לך, כי אני, כפי שאתה רואה אותי, עודני נער. כלומר. לא זקן כלל. לא באתי בשנים, והשנים לא באו בי. בנת? הקמטים נתהוו בפני גם כשעדיין הייתי נער. אתה מבין?

– אינני מבין כלום. ככל שהנך מסביר, דבריך נעשים לי סתומים יותר.

– משום שאתה מפסיקני ואינך נותן לי להסיח עצמי. – בקולו ביצבצה נימה של קפידה – אמור אמרתי לך, שהקמטים שבפני לא נחרשו על ידי השנים. אותם הצמיחו בי החרדות.

– כלומר? הפסקתיו מבלי משים מתוך קוצר־רוח.

– יש חרדות, שהן, כמו שנים, עושות קמטים.

– החרדות הללו מה טיבן?

– מכיוון שהנך שואל לפי תומך ומבקש באמת לדעת פשר־הדבר, הנני להסביר לך. הקמטים – סח בחיוך מוזר, אולם נלבב – נחרתו בי מפחד הגידול. מיום שהנני זוכר עצמי, פחדתי לגדול, סירבתי לגדול.

– ולכן הנך מכנה את עצמך בשם הנער הסרבן?

– רואה אני שאתה מבין דבר מתוך דבר, אלא שלהוט הנך להיכנס לתוך דברי. וזה לא טוב. כשמפסיקים אותי, הנני מתבלבל ואינני מסוגל עוד לדבר בשטף. טוב תעשה אם נאה תקשיב לי. כך היה המעשה.

כשהייתי ילד, ראיתי פעם כוס על השולחן. נתחשק לי לדעת מה יהיה עליה אם אקחנה ואזרקנה למטה. זוכר אני את המעשה כאילו היה אתמול. טיפסתי על כסא והושטתי ידי לשולחן. נטלתי את הכוס, זרקתיה למטה, נתפוצצה לרסיסים. אותו רגע נכנס אבא לבית, ראה מה שעשיתי, סטרני על הלחי והיה גוער והולך בי: “התבייש לך. אינך עוד תינוק ואפילו לא עוד ילד. לימים אתה נער ועושה מעשי ילדות. התבייש לך”. געיתי בבכי־תמרורים, וכפי שזכור לי היטב לא פרצתי בבכי בשל סטירת הלחי – דומה, היא לא הכאיבה לי כלל, ולא עוד אלא שהנאתה אותי בכך שנעשה בי מעשה וביד אבי שלי – אלא משום שאמר, ששוב אינני תינוק ואף לא ילד, ולא יעברו ימים מרובים ואהיה לנער.

מה פתאום? וכל כך מהר? התייפח הלב בקרבי ולא יכולתי לעצור את בכיי. “לא, קראתי ביבבה. אני, אבא, עודני תינוק, אפילו לא ילד, ואיני רוצה להיות נער תיכף ומיד. איני רוצה, איני רוצה לגדול מהר”. אבא ואמא פרצו בצחוק לשמע זאת, ואני הוספתי לבכות גם על צחוקם עד שנרדמתי. מאז החלחלה ההיא, זוכר אני, חרדת הגידול לא פסקה מלבי. כעבור שנה או שנתיים ואולי שלוש, אינו זכור לי בדיוק, שוב היה מעשה ואירעה תקלה על ידי. שברתי צלחת במחשבה תחילה. ילד סורר הייתי ופגע רע. חבּלן לתיאבון ולהכעיס, להוט לילך ולהזיק. שיחק לי מזלי ומאז ששברתי את הכוס לא נתפסתי עוד על ידי אבא במקום הפשע. ואילו אמי הסלחנית והרחמנית לא הסגירתני אף פעם לידיו. אולם לרוע המזל אבא נכנס הביתה מיד לאחר המעשה, עוד רסיסי הצלחת השבורה מונחים על הרצפה. הפעם אבא לא פטרני בסטירת לחי דרך מריחה כלאחר יד כבפעם ההיא, אלא עשה בי דין כדבעי. הפשיל את מכנסי, מתחני על השולחן, נטל את הרצועה והרביץ בי אחת ושתיים ושלוש. ידו מנפנפת ברצועה ודיבוריו משמשים לה ליווי: “התבייש לך. שוב אינך ילד ואף לא נער, ולאלתר אתה בחור מגודל ועושה מעשה ילדות”. אף הפעם נכויתי לא כל כך מהמלקות, כי אם מגערת המוסר שבפיו, שעומד אני להיות בקרוב בחור מגודל. הטחתי כנגדו ביבבה: אינני רוצה להיות לאלתר בחור מגודל. איני רוצה לגדול… איני רוצה… – “שתוק טיפש שכמותך, הבלים אתה מדבר” – צועק אבי בשצף־קצף ומוסיף להפליא בי את מכותיו – “עליך לגדול… לגדול”. ואני מטיח כנגדו ביליל: “לא, איני רוצה לגדול. רוצה אני להיות נער תמיד”.

מזלם של הילדים הבוכים, המוכים בידי אבא שלהם, שהם נרדמים סוף־סוף ובא הקץ לכאבים ולבכיים גם יחד. טובה שינה שהיא משכיחה כל צרה ויגון. ואילו אני בשנתי ניתן לי תוספת גמול ושלם חלף צערי הרב, שכן חלום חלמתי ובחלומי הופיעה דמות. שנים מרובות עברו מאז ועדיין הדמות ניצבה חיה לנגד עיני… זכור לי מראה־דיוקן כמו זה שלך, כפי שהנני רואה אותך כעת מקרוב. מרחוק ראיתי אותך פעמים רבות, הזכרת לי את האיש שראיתי בחלום. מאז… לא אסתיר ממך. יקר הנך לי, מאד יקר. אתה בחלום דיברת אלי בקול חנון ורחום: אל תירא, בני, אל תירא. אני מבטיח לך שלא תגדל, לא תהיה זקן, לעולם לא. אתה תהיה נער תמיד. אתה אימצתני אל לבך, חיבקת אותי. כל כך הייתי אסיר־תודה לך. פניך היו כל כך טובות, שוחקות, כמו עכשיו.

למחרת הייתי שמח כל היום… איני יודע איך לומר זאת, הייתי מאושר. טוב היה לי לדעת שאיש אינו יודע מה בחובי. קבלתי עלי בנדר ובשבועה שלא אספר זאת להבא לאיש. אין צריך לומר לאבי, אפילו לא לאמי. זה יהיה מעכשיו סודי הכמוס. וכך היה. כן. כך היה. מימי לא גליתי סודי זה לאיש. דבר זה מפלא אותך? בבקשה. אל תפסיקני. הייתי איש ככל האנשים. גדלתי. הנער נעשה לבחור. הבחור גדל לאברך. אחרי כך גדלתי עוד עד שנעשיתי כאילו קשיש. אך זה רק למראה עינים. לגבי אחרים. אני לי, ידעתי היטב, הנני חי לי ללא שנים. השנים זרמו להן לחוד ואני לי לחוד. אל תוכי פנימה לא נכנסו. אתה מבין אותי? בבקשה, לא להפסיקני. רואה אני פליאה בעיניך, ואני יודע… אולם אני אגיד לך… אני אסביר. תמה אתה על שהנני מספר לך את הדבר שהוא סודי הכמוס. אבל… בבקשה… גם סוד כמוס צריך לגלותו למי שהוא. אני אותך בחרתי להיות איש סוד שלי. אותך משום שאתה… באת אלי בחלומי ובישרת לי שמשאלתי תינתן לי ואהיה נער התמיד. אילו ספרתי זאת לאחר, שאני חי לי לחוד והשנים שלי לחוד, היו אומרים עלי מי יודע מה. לא כן אתה שיש לך עינים כאלה המביטות לא אל השנים, כי אם אל האדם פנימה. וכזה ראיתיך גם בחלומי אז. ודע לך שהאדם מבפנים אין לו כלל שנים. הוא גדל והנער גדל עמו והוא תמיד נער. בנת? ומה שאמרת שפני זקן לי…

– סליחה. לא אמרתי זאת.

– שוב אתה מפסיקני – קרא בפרץ־זעם ובפרץ־צחוק כאחד – נכון, לא אמרת לי זאת. אבל חשבת זאת. הלא תודה שכך הוא. בסתר־לב חשבת זאת. שכן פני נחרשו קמטים. האין זה כך? ובכן, הרי הודעתי לך מראש – הטיח כנגדי בקול תוקפני שבצבצה בו נימה של איום – שהחרדות חרטו בי את הקמטים… הפחד מפני הגידול… לכן לא הייתי כלל בטוח שהסירוב גדול… יעמוד לי להשיג את מבוקשי. בנת? כדי שלא אהיה טורדן הנני להיפרד ממך. ובכן, אני הולך – קרא פתאום בקול חוגג איש־בשורה – זכרני נא לטובה. אני קטניהו, הנער הסרבן, שלא רצה לגדול. שמי קטניהו, לא גדליהו. מה שמך? את פניך ראיתי רבות. אך בשמך לא נודעת לי…

לא הספקתי לבטא את שמי והוא חמק ממני ויצא כלעומת שבא, חרש חרש, אף ללא רשרוש צעד. כאילו אין צעדים לאיש, כשם שאין לו פנים.

שעה לא מעטה לאחר כך הייתי משפשף את עיני המלופלפות ותוהה, אם הנער הסרבן הופיע אלי בעליל או היה זה אלא חלום או הזיה, אף לא ידעתי אם הייתי אותה שעה תפוש־תנומה או תפוש־הגות.

הנחת הנכס והשגת הקנין הן דבר מופלא. אין נכס וקנין בלי שלי. אבל כלום יכול אדם לומר בתוקף גמור שלי?

השלי חל על הקבע ואין הבית, השדה, כל רכוש מיטלטל, בחזקת קניין קבוע בכל התנאים. לעולם הם עשויים לעבור מרשות לרשות, אם בדרך ההסכם ואם בכוח הכפיה. אין אדם יכול לומר אפילו אני שלי, שכן הוא שייך במידה מרובה או מועטה גם לכמה שותפים שבו; להוריו, ליוצאי־חלציו, לשארי־בשרו, לחברה ולמדינה. אף מה שמכונה בפינו בשם נכסי דלא ניידי הבעלות עליו היא ניידה. המלך רשאי לפרוץ בו גדר, החוק עלול להפקיעו מידי בעליו, שטר־מכירה מסיעו מגבול לגבול. כל שכן הבעלות על בעלי־חיים ועל מיטלטלים, שעניינה רופף לגמרי. בעלי־חיים צפויים למיתה, חפצים להישבר וממון להיאבד, כל שאינו מוחלט קיומו מפוקפק. דבר המוטל בספק שוב אין הכמות מכריעה בו. דין מנה המוטלת בספק כדין פרוטה, שאינה בוודאות. מבחינה זו אף העשיר עני הוא. ולא עוד אלא עניו גדול משל העני. העני חרד על פרוטתו והעשיר על מנהו. ובכן, חרדתו של מי גדולה יותר?

אף על פי כן ראה פלא, הנכס נתון והקניין הוא מושכל שהדעת סובלתו. אדם אומר ביתי, שדי, כרמי, ממוני, אשתי ואני לי. אנו תופסים גם את הארעי מבחינת המוחלט ובתוך הארעי הזה, שהוא אויר־נשימתנו, הננו חיים ופועלים כאילו הננו משתרעים על מצע ללא קץ וגבול. אנו וכל אשר לנו סופיים, ואילו איצטגנינותנו היא אין־סופית. דבר זה הוא אחד מגדולי הפלאים שבהשגה האנושית. בן־תמותה נושא ונותן, הוגה ומדבר, פעול ומדיין, כאילו הוא בן־אל־מות, כאילו זה אינו משל ודמיון, אלא יסוד קיומנו ועצם מהותנו. והרי זה כאילו אנו אומרים, שאין כלל כאילו, אלא כך באמת הם פני הדברים. אין האדם צל עובר, אלא אזרח רענן בנצח, לצל אין בית, אין שדה וכרם, אין אשה, אין לו שום נכס וקניין. מכל מקום ממוחלט אין בידינו, ומה שהוא פחות ממוחלט הריהו במעלה לא מרובה מן האפס מבחינת הקנינות. ואם אף על פי כן אנו גורסים נכסיות וקניינות לגבי פרטים, אפשר לתתן עניין גם לגבי היש הכולל ולומר, למשל, עירי, מולדתי, ארצי, עמי ועולמי. כל יחיד זכאי לומר בשבילי נברא העולם ושלי העולם.

מי שהעולם כולו הוא קניינו, כלום הוא עני? אין עניים, אלא יש כאילו־עניים; אין מחוסרי־כל אלא במובן זמני, בארעי. כל הנכתבים לחיים הם עתירי־נכסים, שכן בעלותם, המוטבעת בהם מעצם קיומם, תופסת כל ארבע רוחות העולם, ים ויבשת, שדה ויער. כל האנשים יש להם חלק בעולם הזה. כל הנופים הם שלהם; כל הצפרים מנעימות זמירות לכבודם; כל הרוחות מנשבות עליהם בלטף; כל קרני השמש שלוחות אליהם; כל הכוכבים קורצים לכל אחד מהם במיוחד.

העיניים בוודאי רשאיות לומר על כל מראה, שהוא שלהן. הוא הדין באזנים, הקונות הכל בשמיעה. קל וחומר הלך־נפש, המשייך לעצמו כל מה שהלב מתאווה לו ואי כוח בעולם, המסוגל להציב גבולות לדמיון? הדמיון מושל העולם הן במשמע של מקום והן מבחינה של זמן. הדמיון כאן ורואה חלום באספמיה או בכל מדינה שהיא. הדמיון שרוי בעתה ומפליג לאחור עד ששת ימי בראשית ולפנים עד אחרית הימים.

אמנם, לא כל החפצים ניתנים לנו למימוש בידים ולא בכל המקומות יש לנו דריסת־רגל. אבל הידים והרגלים אינן כל האדם. העיניים, האזנים, חזיוני הרוח, הלך־הנפש והדמיון הם עיקרו של אדם. מצד העיקר על כל פנים דלי־עולם, הנקיים מכל נכס והמופקעים מכל קניין. רבים עלובי החברה, אבל אין עלובי־עולם. העולם הוא נכס של כל אחד וקניינו של כל מי שעיניים לו לראות, אזנים לשמוע, לב לחמוד ודמיון להפליג.

החלוקה לעשירים גמורים מכאן ולדלי־דלים מכאן היא תפיסה שכלתנית מוגבלת, המאוששת על אמונה נבובה, שאין קניין אלא בכוח חזקה, היינו, על ידי אחיזה ביד חזקה או על ידי דריסת רגל גסה. הזן את עיניו מראות, את אזניו בצלצלי־שמע, המפרנס את רוחו בחזיונות ואת שכלו במושכלות, אפילו אין לו מזון סעודה אחת, הוא, אמנם, רעב, אבל אביון איננו. אין הוא אביון אפילו נצרך למתנת בשר ודם. מה שנותנים לו משלו נותנים. כל אחד, כיוון שנולד, נעשה מיניה וביה חבר בחברת המניות העולמית. אין מקבל נדבות. לכל איש מגיע תלוש מן המניה שלו אף לפני שחרש וזרע והרוויח לו את לחמו בעמלו. מה שקרוי עוני אינו אלא גזל הכלל מן הפרט. הואיל ואין כלל עוני – זה מושג כוזב ומסולף – פשיטא שאיננו חרפה. אבל ברור, שהבושה בעוני היא חרפה.

המהלך בכפר ובסביבתו רואה עצים בלבלובם, שדה בקמותיה, עצים טעוני פרי, עדרי צאן ובקר שבים מן המרעה. חן תמים הוצק בקלסתריהם וארשת הנדיבות במראיהם, סבר של מסירות־נפש בהילוכם, מוכנים להניק את חלבם ולתרום את בשרם לכל דכפין – כלום אין ההלך שותף בטביעות־עין למצער לרכוש הרב הזה? השדות, העצים, העדרים – המעלים, אגם, תמרות־אבק בפניו – הם גם שלו. ריח השדות והפרי הטוב, הנודף אל אפו, הוא בוודאי שלו. בעלי החיים, העוברים לפניו בסך ומפריחים אליו מבטים מלבבים, המעוררים בו המיית־לב, הם גם כן שלו. וכי משום שאין לו בעלות עליהם לתקוע בהם סכין ולשחטם אינם שלו? אדרבה, הם שלו באופן החלטי יותר משל הקצב, שיובילם לטבח. זיקתו של ההוא איטליזית מלכתחילה. אין הבהמה נראית לו כלל כבעל־חיים, אלא כקופה של בשר, שמשקלה כך ושוויה כך וכך. ואילו ההלך מתעלס עמה באהבת־חיים.

בדין ציינו את עתיר הנכסים, בין בנכסי דלא ניידי ובין בעדרי בקר וצאן, בשם בעל־גוף. באמת אין לו בעלות אלא על הגופים. אין הנכסים בעיני בעליהם אלא מקביל או תחליף לממון במזומן שאפשר לקבל תמורתם. הם בעיניו מחסורי־נשמה. אף בעלי־חיים נידונים על ידו כמחוסרי־חיים. רק ההלך הוא בעל־נשמה. אין העדר נראה לו כדבר העומד לשחיטה, אין השדה עומד לקצירה ואין בית־חומה עומד למכירה. שום דבר אינו נשקל בתמורתו. אלא הוא חי ונושא את עצמו, קיים בזכות עצמו למען עצמו. רק מי שאינו רואה את הדברים באספקלריה של נכס וקניין נותן בהם נשמה.

ובכן, איזהו עשיר? מי שיש לו הרבה או מי שיש לו מעט? רשאים אנו לומר, ודווקא מתוך שיקול הדעת, ולאו דווקא לתיאבון או בכוח האף על פי כן: עשיר יותר מי שיש לו פחות. מרבה נכסים מרבה דאגה וממעט ישות. הבעלות לעצמה מטילה פחת, ממעטת את החיות, מגבירה את החרדה, מצמצמת את הנשמה ומעלה את הגופיות. בעל־גוף הוא עשיר עני. ובעל נשמה יכול שהוא עני עשיר.

אף בכרכים, שישיבתם קשה, יש עוד מרחב־מחיה לעניים שבפרהסיה להיות עשירים בצנעה. הגנים, פינות־נוי, ספריות, רוב בתי־משכית, שעריהם פתוחים לכל. הדברים הרבים, המשעשעים את הלב ומרחיבים את הדעת, מצפים לשוחריהם. הם של הכל ואף לא של אחד. אין האדם חסר אלא לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל החמודות הגדולות באמת ניתנות לכל בחינם. האוויר, המים, הנופים היפים, שמי התכלת, ההרים הנישאים, שכל הרוצה רשאי לטפס בהם, ערוגות הפרחים, התמונות היפות, פרצופי האנשים היפים, הנוהרים ברחובות והעיניים מסתכלות בהם ואין ממחה – כלום יש מקורות־תענוגים נאמנים מהם? רק המותרות, שיש בהם על פי רוב הרבה מן הניוון והזוהמה, אינם בגדר הישגו של רוב הבריות. אבל אין זו כלל צרה, אלא ברכה, שאין מקורות התפנוקים, שהם מקורות הניוון, נפוצים ביותר.

אילו לא היתה לפנינו יבשת גדולה אלא שפת הים בלבד דיינו. הים במראותיו, בקולותיו, בשלל־צבעיו, בשצפותיו ובדממותיו, בחן־חלקתו, בתעצומות־מצולותיו, בתצורתו הנמרצה בחי ובצומח, באצותיו ובצדפיו, בפיו המפיק מרגליות ממש, בבמה האדירה, במת ישחק, המציגה לפנינו מחזות למאליפות , בססגוניותו המסחררת, יש בו כדי להשביענו חיים ולפרנסנו בראוות ובשעשועים לאין קץ. אבל צא וראה כמה מרובים תושבי הכרכים על שפת הים, המתהלכים משועממים וחמוצי־פנים, עיניהם משוטטות למרחקים, שהאניות באות משם מתוך שהם רואים עצמם עניים ברשמים, דלים בנכסים, אביונים בקניינים ומקופחים בחוויות מרעישות.

שומע אני חוויות. הכל צורמים את האזנים בחוויות, תובעים חוויות, מצלצלים בפעמונים חוויות. באמונה שלי, כבר שכחתי פירושה של מלה זו, ואף מקורה נעלם ממני. מכל מקום איני יודע למה מתכוונים הרבים בהיגויה. לאחרונה עמדו וצירפו למילה שוטה זו בת־זוג והיא: מרשימה. חוויה מרשימה. דהיינו, למשל, אם פלוני ליצן על הבמה ובהעוויות משונות חיקה את פלוני הידוע בציבור, הרי גרם לנו חוויה מרשימה. הוא הדין כוכב פלוני, ששיחק בפעם המאה אלף “להיות או לחדול” העשיר אותנו בחוויה מרשימה. אילולא אותו כוכב ואותה כוכבת היינו חס ושלום עניים וריקים מחוויות. באו הם והחזירו לנו את אבידתנו. מכאן שהים אינו חוויה, השדה, השמים, קול תינוקות של בית רבן וקול הצאן, יפה־נוף ויפה־אדם ויפה־עץ ושיחה חברית ולטף יד של ילד וסתם שעה של שקט נפשי, או להיפך של סערת הנפש וגעגועים או כיסופים, אינם חוויה. חוויה אפשר לקנות רק בכרטיס, העולה ביוקר.

חושבני, שאין ברירה אלא להפוך את הקערה על פיה ולהחליף את היוצרות, שהעשירים הם במחילה עניים ועניים עשויים להיות עשירים בתודעה. אנו גורסים כך: איזהו עשיר? זה שיש לו תודעה של עשיר, המכיר ומבין ואף מרגיש, מסכים ומקבל, שהעולם הוא שלו, בזיקה נפשית אליו, בהסתכלות טהורה בו, שלו באספקלריה של דעה רחבה ולב נדיב. הרי משום כך הנדיב מפזר הרבה משלו, כי מפאת עינו היפה בשל אחרים, אף של אחרים הוא שלו, לכך הוא נותן משלו לאחרים.

הדברים אינם כרוכים כלל בטיבו של המשטר. כל משטר, בין רכושני ובין הוא דוגל בעקרון השיתופי, מניח מקום לחלוקה בין עשירים ועניים. מתוך שהמדינה קובעת את בעלותה על הקרקעות, הנכסים ומכשירי הייצור, לא עקרה עדיין מן השורש את העשירות והעניות. התודעה היא הקובעת. תודעה היינו, תחושה, תחושה פירושה בכל השכל, בכל נפש ועד ללשד העצמות, שהעולם הוא שלי, שמעצם טבעי ומברייתי חלקי בעולם מזומן לפני, מזומן לעיני ולאזני, שרוי הוא בחינת קניין בכל אברי, כל עצמותי תאמרנה זאת. מי שיש לו תודעה הוא עשיר כקרח וכקרזוס, כאלכסנדר וכדיוגונס, ככלבא שבוע וכאחד של זמננו, שמו אינו זכור לי אך מוצאו היווני ידוע לי. אומרים עליו שאניות השעשועים שלו מהלכות על פני כל הימים.

הרבה דברים ראויים להישמע, נאמר לי מפי מנדו החוקר, הפעם בענין תקציב השטן.

דע לך שבכל תקופה נתבעים הבריות לכלכל את השטן לפי צרכיו. והכל חייבים להשתתף בתשלום המס הזה: היחיד והציבור, כל עם לחוד וחבר העמים בכללו, קטני־אדם ומנהיגי הדור, רודפי התענוגות ואף החסידים והצדיקים, המתנזרים כביכול מתאוות העולם הזה. אין פטור. השטן אינו יודע חכמות. את תקציבו יש למלא בשלימות בכל עת.

שואל אתה מה משמע תקציב השטן. שמעני. קודם כל חייבים אנו להכריז ולהודיע שהשטן, הוא הסמך־מם, הוא יצר הרע, חי וקיים. לא הוא בלבדו, כי אם גם כל הפמליה שלו אינם משל, אלא הם יצורים חיים וקיימים. והדגשה זו למה? הואיל ויש כופרים בעצם מציאותו של השטן. אומר אני לך: לא מחוכמה הם כופרים בו. הכפירה דרך כלל שטות היא. כל דבר שעלה פעם במחשבתנו הוא בחזקת יש. דרקון בעל־כנפים, שור הבר מנעים זמירות, קנטבר חציו אדם וחציו סוס, ציפורי גן־עדן, בהמות, אדם העליון – כל יצורי הדמיון האנושי הם מצויים בהחלט. איני רואה כל יסוד שלא להניח, שאף השטן, אשר חותם דרכיו ומפעליו טבוע בכל, הנהו חי וקיים.

כיון שנתנו חיים לשטן הוא נצרך למזונות. ולא עוד אלא תובע הוא מאתנו לפרנסו בכבוד. לא שהוא פועל־בטל ואוכל לחם־חסד, אלא עובד חרוץ הוא לטובת הכלל. הואיל וכך חייבים לשלם לו שכר־טירחה ובעיין־יפה. ראית דור הכופר במציאות השטן או מסיח דעת הימנו ואינו טורח למלא את מחסוריו –סופו שהשטן וכת דיליה יהיו נפרעים ממנו בכפל מכופל. משל לקמצן החוסך מפיו ומבזבז לרופאים.

לא די לו לשטן בהסכמת מציאותו. עיקר תביעתו להודות שהוא חי וקיים בקרבנו, בכל אחד מאתנו, בחינת חלק מעצמותנו. אנו הכתרנוהו בשם סיטרא אחרא. אך עלינו לדעת כי סיטרא אחרא זו נתונה בפנימיותנו. אכן, חכם היה סרתוסטרא, שלא הניח בפרט זה מקום לשום גניבת־דעת ואונאה עצמית שהורה במפורש לבר־נש: שני גויים בבטנך, הורמוז ואחרימון.

ובכן, זכור ושמור: יש שטן. הוא לא רק עומד מבחוץ ומקטרג, אלא לוחש לנו את לחישותיו גם מבפנים. כבודו מלא עולם, מלא אדם. זכירת השטן היא כלל גדול בחיים. כיון שאדם זוכר אותו ממילא הוא דרוך בלי הרף לערוך עליו מלחמה. אולם אין עורכים מלחמה אלא אם כן מקדימים לה פיוסים ורצויים, ובנוסח הקדמונים תפילה ודורון. מי שאמר שאסור להושיט אצבע לשטן, שמא יחזיק במלוא היד, טבע פתגם נאה, אבל כל פתגם טעון בדיקה לאור המצבים השונים. ברוב המקרים אי אפשר להימנע מהושטת אצבע לשטן ומכל משא ומתן עמו. אדרבה, על ידי שהננו באים במגע עם הצורר אנו למדים להכיר את דרכיו ולעמוד על התכסיסים הדרושים במלחמה עמו. כנגד זה אין לך קלות־דעת גדולה מן הסברה, שאפשר להיפטר מן השטן ברמאות קטנה. רבים טעו ורבים הטעו בענין זה. כסבורים היו שאפשר לרמות את השטן או לבלבלו על ידי תקיעה בשופר ואמירת פסוקי־לחש, שמות קדושים. קול השופר פעמים מעורר לגאולה או מבשר אותה, אך לעולם איננו עצם הגאולה. אף הפסוקים והשמות, סיסמאות בלשון זמננו, וכן הדגלים המנפנפים אינם משמשים נשק כל־יכול במלחמה עם האשמדאי. הגע בעצמך, אדם מבטא סיסמה יפה אפשר שהוא אומרה בחצי־פה או בחצי־לב, היינו, בחצי המואר שבלבו, הנתון למרותו של הורמוז הטוב. אף דגל המוחזק ביד אין בטחון שהוא מוחזק גם בלב. אימתי עושה אדם מה שהוא עושה בכל נפשו ומאדו? הוי אומר: כשדעתו צלולה עליו והוא מכוון במחשבתו את הסכנה הצפויה לו. אילולא הייתי חושש מפני הלגלגנים שבבני הדור, שסולדים מכל פסוק עברי שריח תורה ומסורת נודף הימנו ומחקים כקופים כל מליצה לועזית, הייתי פשוט בפשיטות: השטן כהן גדול הנהו ואנו חייבים להפריש לו תרומות ומעשרות. ואם לאו עתיד הוא לשלוח מארה בשרותינו. וכיון שהשתמשתי במונחים מסורתיים של ישראל נזכרתי מדרש מפורש, המביע בדיוק אותו רעיון שעלה במחשבתי בענין תקציב השטן. נאמר במדרש: כתוב באיוב והעלה עולות מספר כולם. עולה לגבוה. ולא היה בה חלק לסיטרא אחרא. לכך שלט עליו השטן, ואילולא היו קרבנותיו עולות והיה נותן חלק גם לשטן לא היה יכול לשלוט עליו. בלשון זו ממש כתוב שם. ואף על פי שרעיוני שלי נראה לי נכון וצודק מעיקרו, שמח אני בכל זאת על המדרש המאשר אותו כעל שלל רב. אמת שיש לה אסמכתה גם במדרש טובה על אחת כמה.

צא וראה, דורות ראשונים פקחים היו, לפיכך הביאו תמיד בחשבון את השטן. חכמים שבהם ידעו, שכשם שיש כוסו של אליהו וכסא של אליהו כך חייבים להתקין גם כוסו של שטן וכסא של שטן. וכן עמדו ודרשו: כל נהר תובע לעת אביב קרבנות מספר לעצמו. בשעת חופה משברים צנצנת. חכמי הדת, שהסתכלו לתוך כבשוני הנפש האנושית, שיתפו תמיד את השטן בהנהגת העולם או שעשוהו לכל הפחות שליח מטעם הכוח המנהיג. מכל מקום הם יחדו לשטן מציאות ממש, חיים ממש, כוח הפועל ממש. או כלום סבור גם אתה שחכמה גדולה היא לומר: אין שטן! השדים לא היו ולא נבראו! אמרנו וחסלנו שטן באומר פינו. איזו איוולת! אין שטן! ומי הוא השטן המשטין, המסכסך תמיד בין הבריות, ומקומם ציבורים זה על זה להחריב ולהשמיד? שדים אין – והמחבלים מניין? אין שוחט. ומי הוא שופך הדמים? אומר אני לך: איוולת! איוולת נוראה. כוח איום ונורא רודה בנו ואנו בטפשותנו מבטלים אותו בהבל פינו.

סח אני עמך ביני לבין עצמך. לא הייתי מעיז לדבר זאת במעמד רבים אחרים מבני הדור החכם והיבש במחילה כלולב היבש. הם אינם מאמינים, לא, אינם מאמינים בשום דבר, שאין למששו בידים. עץ יש. אבן יש. רגב יש. בשר ודם יש. וכל מה שאינו מושג בחושים אפס ואין הוא לדעתם. ואני הכרתי חכם אחד, היה באמת רב־כשרון ולא האמין אפילו בבשר ודם אלא למחצה. הוא גרס מין זכר ולא מין נקבה. הוא אמר שאין אשה. והביא ראיה לדעתו זו מן המכונה, השולטת על הכל. שאם אתה מפרק אותה ומחפש בתוכה בחפש מחופש לא תמצא שם את האשה. סימן שאין אשה. לורנס היה שמו של האיש שהיה, אמנם, חכם, שכן חיבר ספר בשם “שבעת עמודי החכמה”. לורנס האמין במכונה ולא האמין במציאות האשה, אופנוע היה ידידו אהובו, עזר כנגדו. באופנוע היו כל מעיניו. וסופו שמצא את מותו על האופנוע הזה שריסק את עצמותיו. אכן, כל אחד מת בעטיו של דבר המשמש ציר אמונתו היתירה או כפירתו התפלה.

אומר אני לך: קדמונים נהגו ביתר חכמה מאתנו. הם האמינו בשטן חי וקיים, שטן שהוא בעל־גוף כהלכה, שד עם כל התגין. כיון שכך, השכילו להבין שחייב אדם לגייס כנגדו את כל כוחות הנפש, להערים בכל התחבולות על גלית זה. וכשם שהם ערכו שולחן לאל חי, שהאמינו בו בעוז ובבטחון, כך הקימו מזבח גלוי ויציב לשטן להבדיל להעלות עליו קרבנות מחים. מה הסלידה הזאת מפני המזבח? משל כבר נתבטלה לחלוטין פרשת הקרבנות בימינו.

הלא קרבנות מחים מקריבים הדורות האחרונים בשיעורים עצומים, שלא נראו לראשונים בשום חלום־בלהות שלהם. ואם קרבנות יהיה לכל הפחות מזבח, אשר נדע כי זה הוא. ואלא מה? מיליוני נפשות נשמדים ללא מזבח, ללא אל, ואף ללא שטן — היתכן? אין מולך! ומי הוא המוליך אותנו לאבדון?

אין פורענות חמורה ממחבל אל־שם. צריך שיהיה לרע נושא מוחשי, בעל כתובת משלו. באמרנו שטן הננו טובעים צורה מסויימת לכל מעשי התועבה המתחוללים במערכות היחיד והצבור, בין אדם לחברו ובין ממלכה לרעותה. תועבה שיש לה שם וצורה נעשית אישיות חיה וקל יותר לתפסה ביד. אמנם, תועבות מרובות יש: אבל דין שנייחד מעל לכולן את התועבה האחת בהא הידיעה; שועלים קטנים יש, זבובים מבאישים, אבל מוצאם של אלה מן השועל הגדול, מן הזבוב העליון, מן הנחש הקדמון, יש טומאה וקדם לה אבי אבות הטומאה. רק כך. אחרת אי אפשר. ומעלה לדבר, שכיון שאתה מקפל את כל הקליפות לתוך דיוקן אחד של קליפה עליונה אתה מכוון במלחמתך את כל בליסתראותיך כלפי הדיוקן האחד הזה, הכה את השר ויפוצו כל שליחיו ומשרתיו. נוחה יותר המלחמה כשיש חצר המטרה. הוא הדין ראוי לנו לדעת במפלותינו ממי קבלנו את הבעיטות הקשות. אומר אני לך, יש לקנא באבותינו. הם כיון שלקו ידעו לפחות מהיכן ומידי מי הם לוקים. השכילו להפנות עצמם כלפי מקור הרע. אנו עומדים חפויי־ראש, מדוכאים ועלובים ביותר מול האסונות, הן שבידי שמים והן שבידי אדם, מבלי לדעת מה שם היצור אשר המיטם על ראשינו.

לכן, חביבי, שמור וזכור: יש שטן. והלה נצרך למזונות. לא זו אף זו: הוא גם מבקש כתר־גדולה לעצמו. לא על הלחם לבדו יחיה. תן לו גם הערצה. כבוד, חונף, תהילה, קטורת – הנה מבוקשיו של האשמדאי. תאמר לו שהוא בחור טוב, עושה טוב, דן דין־צדק, מחלק לחם לכל, מרים שפלים וזוקף כפופים – לא די לו בכך. הוא מבקש להיות אלוהות ממש. הוא מבקש זאת בימינו כשם שביקשו זאת כל העריצים בדורות הקודמים. כזהו חוק ההתפתחות השטני: מי שיש לו מעט כוח מוסיף כוח: כיון שהרבה את כוחו הוא מגדיל ומאדיר את כוחו על לבלי שיעור. העולם ביסודו אינו משתנה; העולם האנושי את טבעו אינו ממיר. כוחות תמול וכוחות מחר לעולם כוחות הם, המבקשים השתלטות והתפשטות ללא גבול ותובעים את כל הכתר לעצמם. צרה היא שמאז ומעולם גמרו בני אדם אומר, שיש רק כתר אחד ולפיכך דין הוא שיהיה רק ראש אחד. אם כך הגיעה השעה להבין שיש רק שטן אחד, והוא לעולם הנהו הוא, מראשית הזמנים ועד אחרית הימים. יחליף דתו, אבל לא ימיר תכנו ומהותו. דע זאת, והעניק גם לאחרים את הדעת הזאת. ברכה רבה צפונה בה. נדע לפחות מי הוא השר והגדול הרוכב עלינו ואשר לו אנו מצווים להביא תשורות ודורונות למלא את התקציב שלו. והוא הנהו זה אשר לפניו ירוצו ויקראו אברך. כי גדול ורב הוא קהל החסידים שלו. מוצא אתה בקהל הזה מן החכמים שבדור. נוער־חמד, אנשי־יושר ואנשי־תום, פרנסים מכובדים ומנהיגים נערצים. הכל אוהבים לכרוע ולהשתחוות לפני אלוהות. פתגם ישן נושן: שועל בזמנו השתחווה לו. הו, הפתגמים הישנים והנושנים, הכל הם באים להסביר וליישב. ואני אומר: מה לי פתגמים? אני יודע רק זאת: יש ארכי שטן. בכל דור קם לפנינו השטן בדמות בשר ודם חי ואנו חייבים לכלכלו. את השטן אסור להרעיב. את תקציבו יש למלא בשלימות.

התשוקה לזיווגין רצופה כמה תשוקות: התשוקה להיות בורא ולהיות הורס, לכלות הנפש ולעשיית נפש, התשוקה לרביה ולרווייה בצמאון לאין סוף, התשוקה להתכלות ולהתכללות. למיעוט דמות עצמו לשם יצירת הדמות, התשוקה לחיי עולם ולטעימת טעם מיתה לאלתר. זו היא אהבת הכלולות הכלולה כמה וכמה אהבות, בה כל־בה. אל תגידו בגת: היא כד השוברת את החלוף היצוק בה על מבוע הנצח. אהה, תגידו בגת, היא בגד בוגדים, שמעניקה כל מה שיש לה כדי להבטיח כל מה שאין לה. עוד אהבת עולמים בחזיתה ועמה כוסף הדביקות להישפך במלוא אונה, תשט הגווייה להיות זונה, ועד שהמלך היצר הטוב במסבו נרד היצר הרע נותן ריחו. נבראה אהבת נשים בצלם האהבה לעצם הנאצל. וכשם שדורות עובדי עבודה זרה לא היו כי אם תועים בדרכם ומעמקי שחיתותיהם ופזוריהם בין האלילים הרבים נכספה אף כלתה נפשם והגיונם נהה אחרי המצוי העליון, אשר אין יחיד כיחודו, ככה ינהה לב גבר אחרי הדביקות בבחירה האחת להיות עמה לאחדים לעד ולעולמי עולמים ולהציל נפשו מן השעות הרעות, בהן יהמו יחמרו מאווייו הדלוחים. אך אין מציל. לכן בכה תבכה האשה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה וכל אשר אמרה עליו צרור המור דודי הלא תאמר כעת דוב שכול הכופר בי דודי לי. אין מנחם לאשה, כי אין מציל לאיש. מה בצע בכלות הנפש לשלום אמת לעולמים עם הרעיה האחת, כאשר מריבות ישכנו תמיד בין יצורי גיוו? נורא הוד צמאון הרוח לאין סוף, הוא זר ואכזר. לכן אולי השחית את דרכו על הארץ כל בשר. תאוות גבעות עולם רובצות על הגווייה, אשר נפשה בה שרה שיר הללויה לאדון העולם.

יש צהריים הטבועים בתו של דום, של משך ללא תיכלה. בכל השלך הס והכל כמו נתון על מכונו, אין פרץ דק או צווחה מעטה, אין אומר ואין דברים ואף נפש אנוש תאמר האח שלוותי. כל העולם שיר. בן אדם, אם פקדה בך שעה כזאת השמר לנפשך כי מוות בשיר הזה. מבשרי חזיתי זאת. אהבתי תמיד כי אשמע את קול השיר הזה והוא קול דממה דקה, המנסר רק מני דק עד לא נבדק, כציוץ הציפור, כגעית הכבשה, כרשרוש הגבעול, כפכפוך המעין, כלחש הרוח החרישית בין העפאים, כשריטת מצעדי הנמלה בין חגווי שטיח הפלוסין, תמה כל הגווייה לגווע ורק נפש כל חי תהלל יה באלם־ניב. אך רק עד ארגיעה רגעה בי רוחי, כמו דממתי גם אני מהגיוני בחובי ועד לנבכי רגשי. עוד אחת מעט תבואני החלחלה וצמרמורת עזה תעברני לטלטלני בטלטלת גבר, מגור יגיח מקרבי לאמור לא דממת כי אם נדמית, הה, נגזרת לך. זו הדממה אשר לפני הסער וזה רגש המבטחים, אשר לאחריו מוט ימוט כל מוסדי הרוח, ההגיון יבולע והנפש תתפורר. הה, נפל הפור, הפר האל ברית־שלומך עם בריאתו. פחד יקראך ורעדה, רוח על פניך יחלוף, תסמר שערת בשרך, יעמוד נכחך בן־שחץ ולא תכיר מראהו, מן הדממה קול תשמע: גר אתה בעולם הזה אשר יער הנהו לפריצי חיות ומשכן לכל עוף הטורף, נכרי הנך לכל באי העולם, מי לך פה ומה לך פה, אך מאכל תאווה לכל היצורים המהלכים על ארבע ועל שתיים. החושקים את בשרך וצמאים לדמך בחייך ולרימה ולתולעת במיתך. שא עיניך וראה את פני הבריאה בעת הזאת. העוטים מעטה שאנן למען כחש לך. שבתו ההרים והגבעות, לבשו כרים ענות־דום והעמקים התעטפו בשלוות השקט. השמים והארץ וכל צבאם ישאו אליך שלום רב. אך אין שלום. כתר נא זעיר, רגע קטן פור יתפורר הזר, מתרדימתו יקיץ השאר, עז כנמר, העולם אינו ישן, כי אם ער, רק למראה עיניים חיפף עליו ההוד והפאר. לא תושב זה תחת השמים האלה בלתי אם גר. בן אדם, היזהר. זה השקט הוא אך חזיון שרב, למעטה החן אל תאמר אמן. כי מתחת לו ינווּ התנין, הנחש, הערפד והעקרב. הה, הנך תמיד נתץ בכף. הכל בך ומסביבך אכזב.

לכן בצהריים השקויים דים ושלווה אקרא לא אחת. מי יתנני בוקר, ערב, בין הערבים, ליל אפל כשד משחת, יהיו עננים קודרים בשמים. יצטייר ממרום באותיות העבים שור פר מקרין קרניים. המשלח בי פחדיו, יבוא הרעם ורעדיו. ינועו, יזועו מוסדי העולם ועמודיו, ישתוללו רוחות עזים, ישתוללו, יצאו כל הברואים יחד במחול מחניים ויתבוללו, ישרקו דלתות ביתי שריקת גדולה ויתקרקר כל קיר, יהיו מטרות עוז, יביא סגריר, ואך אל יעמדו נכחי כאותות הבלהות השמים הטהורים והשלוים האלה ואל יכני בסנוורים היום הבהיר בשחקים, הנסוך תקוות נכות, הבטחות רמיה, אהבות נכזבות ועצם צלמם בם תרמית העולמים, חזיון נצח אשר ישקר נצח. שמחת עולם על דברים לא היו מעולם.

אמן אני אומר, אין הצהריים אלא חזית בינתיים, אשר כערפד תשת את לשד הלב, תכה בשממון את הנפש, כחלודה תאכל את הגו. הצהריים האלה אך צוהר הם לא לגן־עדן אשר לא אבד ממנו, יען כי לא היה לנו מעודנו, אך מזכרת לעג הם להגיוננו, אשר יש כי גם אדון עולמנו תתעטף נפשו בי בחיק בריאתו. או אז יגלה אלינו בחזיון העלפון. אות היא למגינתנו, כי אף הנצח ברום כבודו יעשה לעתים את מהלכו בין פסי החלוף, למען נראה בעליל, כי דבר לא יעמוד על מכונו, מוט תימוט הארץ והשמים כבגד יתקרעו וגם אלוהים חיים מות ימות. יקיץ הקץ על הכל. קץ. קוץ. הדי. מוח אנוש הזרוע קוצים. קצץ ונתקע בבשרי בחזיון הצהריים.

הזמן הוא דמות הרזים. הניצבת לפנינו על אם כל הארחות ובפיה הצו לפתור את חידתה: הוא כלב אלוהים. החורג משרשרת הנצח לנבוח עלינו בקול־חרדות: הב, הב. הב הגיון לזרם השעות והרגעים חסר השחר.

אוי לנו מתיק־תק שעונו וממראה־אימים אשר למחוגיו. ורק בזוכרנו כי יש עליון במרומים, מורה השעות, אשר ממקווה־עתיו הקדום יזרמו הרגעים, נעצור כוח להאזין ללא קפאון הדם ופלצות הלב להלך ימינו עדי אבדן בקרב הליכות עולם. אשר יעמוד לנצחים.

וי לאזניים אשר לא תקשבנה לקול ממעמקי־הימים והשעות בצלצלי־שמע אשר לנצח. שוכחי הנצח הלא שוכחי־אלוה המה.

זמן נטוש. משולח פרע. מפלצתי בו, איכה נוכל להתהלך בחצרות הזמן הריקות מקול שדי, ואיכה נעמוד ברעש גלגליו, כאשר סוב יסובו באפס דבר כריחיים הריקים אשר לא יטחנו מאומה? רק כאשר ידבר אלינו הזמן במאליפות הקולות אשר לאל במרומים, קול ה׳ בכוח. קול ה׳ בהדר, קול הדממה הדקה אשר לסוד־שיח וקול המצהלות אשר לפרץ הסער, נעמוד בלב הימים ללא חת ובאין רעד. אפס הזמן בגפו אך ארי טורף הנהו.

הבו לנו גחלי־רתמים מעל המזבח, אש תמיד הבו לנו מאש הקודש, לחמם את לבבותינו הקופאים כקרחוני הימים. לפידים דולקים הבו לנו, להאיר בהם את ימינו הנמקים בחושך.

כנשורת מעץ החיים הם רגעינו מתחת למשור הכליון המנסר בנו בלי הרף. הנה היא הנשורת בערימה. הנה היא. ואיה האש הגדולה לעשותה למאכולת? ואם יש אשר יתלקח בנו בן־רשף ויהי לתבערת הכיסופים לנעלם, הלא חיש־מהר נעמיק לשאול: ואיה שה תום־אמונה לעולה לחלץ בו את נפשותינו מטיט היוון של חולין הימים להתרומם במעלות טהורים לחזות במחזות שדי? הזמן ללא עין האל הצופיה עליו היא כאילה שלוחה, המדלגת בהרים ומקפצת על הבקעות –ואיככה נעמוד בקרב רגעיו? ויש אשר יהיה לעינינו כשור פר מקרין מפריס והשור בין קרניו ישאנו, ידהירנו. יטלטלנו טלטלת גבר אין איל, עד אשר יפילנו למדחפות, לא נוכל קום.

עמוק עמוק הזמן עד לא נוכל לדלות ממצולותיו בלתי אם רגע אחד, כל רגע רק רגע, רגע ללא רוגע. או כי גלגל החוזר הנהו במירוץ גליו־רגעיו, כל גל בגפו יבוא ללא משנהו מלווהו. הלא לא ישכון איש על גל או אגל דק אחד. ככה לא יכילונו הרגעים הנבדלים איש מרעהו ללא המיץ האלוהי המחברם יחד בדבק אין־סוף.

אשרי המאמין אוהב האל, כי הוא ידבק לאהבה בזמן פועל־רוחו.

מכל מפעלי הבריאה שבעתיים יפליאנו הזמן. כי לא ככל הברואים המתנוססים נבחנו, יקנן הוא בחובנו פנימה, וכיין המשומר מבראשית ירוצו דמיו בעורקינו. לכן תענגנו חמדת הימים רב יתר מכל חמודות תבל. הלא מבעד לצוהר הימים והשעות נשקף אלינו זוהר הקדומים ממקורו חוצבנו.

ברוך המקום ברוך הוא אשר נטע בלבנו הגיון חיי־עולם. ולבעבור יקל מעלינו את משא הנצח, אשר נבצר ממוחנו הכושל להכילו, פירט את מתנתו הגדולה לאשכרים קטנים, אשכר ליום, לשעה ולרגע, אשר גם כל אחד מהם, כמשל הנטף מן הים, יהיה לנו בבואה מים הנצחים.

כאשר לא תתיצב כף רגל על גרגיר־עפר אחד ככה לא יוכל המושכל באנוש להתאחז על דק אחד, נטף קט מים השעות.

כל פריט ופריט מן הזמן צר הוא לעמוד עליו. אך מה טוב ומה נעים להתהלך בזמן, אשר הוא חצרות בית אלוהים.

במקדש האל כל באי־עולם עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.

כאשר נתהלך לפני האלוהים לא נהדוף איש את רעהו בצד ובכתף ולא נדהר במרוצה כחיות־טרף, צאן־מרעיתו של האל רובצת בשובה ובנחת ואין מחריד. “תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב”. ואף הזמן במירוץ רגעיו לא ידהירנו לשגעון. רק הניצבים לפני האל יעמדו באיתן, לא ינועו, לא יזועו ולא יצעדו בבהלה.

“ויצא קין מלפני ה׳ וישב בארץ־נוד”. רק יצא קין מלפני ה׳ וכבר נעשה נע ונד.

וי למפחדים מפני דרקון הזמן, המחפשים להם מחבוא בחיק השעשועים. הכי לא בזעזועים השעשועים? כבורח מן הפח אל הפחת משפט האיש הבורח

מן הפחד של הלבד אל אימת היחד. יען כי הזמן הוא להם תן, אחד מבוקשם להשכיח את יבבותיו במנגינות הזמן. את שעמום הימים ידמו להשכיח בטרדותיהם. ככה יהיו להם כל פעליהם סמי־שכחה וכל שיחם ושיגם אילה שלוחה להימלט עליה מפני אויבם, הוא שממונם, הרודף אחריהם. את ימיהם לא יאהבו, אף לא את עבודתם, מקלטם משממונם, כי לא יאהב אדם את מקלטו הסוגר עליו את העולם ומקיפו כבית־כלא. אך על אפם ועל חמתם ישאו בעול עמלם, וינודו יראי הזמן מיגיעת־בשרם בעבודתם לעמל־רוחם בשעשועיהם. תחת ללכת מחיל אל חיל בחמדת־עולם – והזמן הוא העולם – ילכו מדחי אל דחי בשנאת הימים. אך השונא זמן, כלום יאהב חיים?

כל גני השעשועים לא יפיגו את אימת הימים וכל כינורות תבל לא יעצרו כוח להחריש את צרצר השממון המנסר בלב.

לך הבחירה כי לך. הזמן הוא בידך כחומר ביד היוצר. ברצותך הוא עזר כנגדך וברצותך הוא אויבך הקדום. רצה והוא ינעים לך זמירות ככנפי־רננים, רצה ויופיע אליך בתבנית הנחש, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. אך מה כוחך, אדם, לעמוד בקרב העז והנואש הזה! אם לא תכרות ברית שלום עם ימי־חייך הם יכלו בך את כל חמתם, חמת זוחלי־עפר בבני־רשף.

מהי דביקות? כי תיצמד הנפש לניצוץ – והוא שלהבת; לנקודה – ובה חזות הכל. לא נוכל לחבק בזרועותינו עולם ומלואו, אך הנקודה האחת קניננו היא לעולמים. הרי נקודת־זמן כהרי נקודת־מקום. אין לאדם אלא רגע־חיים אחד. יידבק בו – ויהיה גם הנצח מנת־חלקו.

אשרי משכיל אל הרגע לעמוד על חודו ברגל נכונה ובלב בוטח. להיכנס אל תוכו פנימה כלהיכל התמיד. הכי לא כל רגע בן התמיד? עמוד עליו, עמוד, עמוד ובל תימוט. באי־עולם רצים ושבים. הנה הם באים, והנה הם הולכים, אין מנוח לכף רגלם על האדמה הזאת ועל הזמן הזה. אך באי־אלוהים יהיו כמלאכי השרת. אשר אינם מן המהלכים, כי אם מן העומדים.

מה לך אדם חלכה, להיות הלך תמיד? התיצב בכל רגע כמו נועדת לעמוד לגורלך.

קווי האל יחליפו כוח, כי לפניו הם ניצבים.

להבין פירושו לסלוח.

כן. אבל עד היכן מותרת מידת הסליחה להגיע?

שמא מותר לסלוח גם לגנב מועד, שאינו גונב עבור פת־לחם, אלא עבור ארמונות־פאר, גם לגזלן, לרוצח, למלבין וחוזר ומלבין פני חבריו ברבים, לעריצים הדורכים על ראשי עמים ומחריבים ארצות?

לא, יש גבול לסליחה. סולחים לשוגג, לנאנס, לרמאי מרומה, לגונב דעת אחרים, שאף דעתו נגנבת מעמו אגב כך, למי שנכשל ונתפתה או נפל בשבי תאווה עזה, קטלנית, שנתפס לדבר עבירה. אבל הכיצד אפשר לסלוח לאדם נגח לפי טבעו והרפתקן מועד. שודד מתמיד, היושב במסתרים ואורב לנפשות נקיות בלי הרף, המאחז עיניים במחשבה תחילה, שאינו נתפס כלל לזדונותיו, אלא מניח את הרישעות והזדון במרכז תפיסת־עולמו?

לא. אין לסלוח הכל.

אבל משום־מה? הרי אפשר להבין הכל, ונמצא שצריך לסלוח הכל.

כן, אפשר להבין גם זד רשע וחדל־אישים. השכל מחייב, שכל אחד פועל לפי טבעו ועושה כפי יכלתו. האש שורפת, המים מכבים, הרעם רועם, הארי טורף ואיש רע מגשים את עצמו ברוע מעלליו. יכול שאין כלל פועלים ועושים, אלא נפעלים ונעשים. ואין אולי אפילו רצונות אלא כוחות, ואם תמצא לומר מלאכים, טובים או רעים, המפקדים על הבריות. מלאך טוב המלפף את זה מכה על ראשו ואומר לו: היה טוב, חונן ונותן, אוהב ומרחם. וכנגדו מלאך רע, שנטפל לפלוני, דוחפו לגלגל במעשי תעתועים, להרשיע ולחבל, לשבר ולמגר.

אם כך נמצא עולם קטן הפקר גמור. אין בו דין ואין עליו דיין. כל אחד הוא רק שליח. שליח לדבר עבירה או לדבר מצוה. אין הוא מחוייב כלל לתת דין וחשבון בפני מי שהוא. לא כל שכן שאינו בר־עונשין. אין הוא נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מצווים עליו הכוחות העילאיים או התתאים.

זאת תורת ההבנה המביאה עמה סליחה וזה פריה. עולם המוסר נחזר על ידה לתוהו ובוהו, כל הדברים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ואף בין אדם לעצמו מתפרעים ומידרדרים לתהום של טמטום ושחיתות. מתוך רוב הבנה באים לידי חוסר־דעה גמור ומאבדים צלם האדם.

היוצא מכאן, שאנו צריכים לבוא לידי אחת משתי ההנחות הללו:

א. אין זה נכון שהבנה מחייבת סליחה. אפשר להבין את האש, אבל כשהיא יוצאת ללהב ולגרום היזקות, פוסקים להבינה ועומדים עליה לכבותה.

ב. אמנם, ההבנה מחייבת סליחה, אבל כשם שיש גבול לסליחה, כך דין שיהיה גבול להבנה. אסור להבין הכל. המבין הכל סופו שאינו מבין ולא כלום.

בינה כל־כוללת אינה מידה אנושית. היא עצמה מרד בחוקי הבריאה. מכלל שהיא בחזקת חטא.

אדם נולד במוגבל. הוא גן־עדן וזקוק לגדר מסביבו. תמצא לומר הוא גיהנום, כל שכן שצריך הוא להיות מסוייג. דין אדם להיות מוגבל, כשם שהוא חייב להיות מוגדר. היוצא מגבולותיו הוא יוצא־דופן. הפורץ גדרו של עולמו הקטן, פורץ גדרו של עולם. האמן ניכר בצמצומו. אף האדם ניכר בצמצומו. מי שאינו מכונס לתוך מסגרתו שמברייתו אין שיעור לכוח־תפיסתו ולאופק־השגותיו הוא סכנה לעולם וסכנה לנפשו.

הוצבו חולות לים וחולות לאדם: עד כאן! טפחות ניתנו ימינו ושנותינו קצובות. וכך יש קצבה לרוחב דעתנו. אין אנו בני אין־סוף ואסור לנו לעבור את הסף שמחוץ לעולמנו הפנימי. וברוך החונן לאדם דעת, אולם אף תשוקתנו לדעת טעונה ריסון והגבלה. חובת הצנע חלה גם על השכל. בינה יתירה מותרת, אבל רק במידה, ולא במידה יתירה.

הכשרון להגביל עצמו, לבלי להבין דברים שיסודם רעל ומגמתם הרס, הוא תפארתו של אדם, כבודו וגאונו. לא רק גדלות המוחין היא נכס יקר, אף קטנות המוחין היא ערך טוב.

חכם לכשירצה, שאינו מסוגל להיות שוטה. לכשירצה, אינו חכם כלל.

שמעתם מאמר החכם: תכלית הידיעה שלא נדע. חושבני שביסוד המאמר הזה הונחה ההרגשה הנכונה, שאנו שוחרי הדעת, חייבים לעשות סייג לסייג לתאבון הדעת שבנו. לא רק הגוף משביח לעתים ומרפא את תכלית הידיעה שלא נדע עד אין תכלית ואין שיעור וגבול. מוטב אהיה תחלואיו על ידי הצום. אף השכל הפועל חייב לקבוע עתים ומצבים לתענית. שוטה כל ימי ואל אהיה מבין לרשע אף לשעה אחת.

מן ההבנה היתירה מתחיל הדרדור למטה. אוי לרשע, אוי למי שיורד לסוף דעתו ולרוע תשוקותיו. ומי זה אמר שאני מחוייב להבין הכל? איני רוצה, איני רוצה להבין. אני מפחד מפני ההצצה לתהום השחיתות. השכל מציץ, מציץ בגניבה, בחשאי, בגישוש, עד שנעשה גנב.

ההבנה היא תחילת ההזדהות.

פעמים הננו חייבים להסתייג ולהתגונן מפני ההבנה עד כדי מסירות הנפש.

איזהו משכיל ובן־תרבות? היודע להשכיל אל ניגודו ולהרבות דעת גם בשאינו כיוצא בו. עיקרה של תרבות יחסי־שכנות טובים, כשם שעיקרה של חברה יחסי־ציבור הוגנים. עיקרון השכנות חל על אנשים ועל רשויות, היינו גם על רשויות הדעת והיצירה, וכן על התקופות. כשם שאין אדם יכול לומר אני ואפסי עוד, כך אין שום תקופה יכולה להשתבח בעליונותה על כל הקודמות לה ואף לא לומר, שהיא נושאת את עצמה וסמוכה אל שולחן עצמה בלבד. אין חוליה שהיא שרשרת או שכוחה יפה כשרשרת. דורות לווים זה מזה וכולם יניקתם מן הקדמון. תרבות ענינה אחדות הריבויים ושיתוף השונים ואף הנוגדים זה לזה.

איש האשכולות, ששבילי כל החכמות נהירים לו, אולי לא היה ולא נברא כלל, אבל אנשים צמאי־דעת, המצויים בענפי־מדע שונים אם כמורים ותלמידים ואם כחברים מקשיבים, היו בכל הזמנים. הסקרנות, אם כל לימוד, ככל שמרובה מידתה, גדולה ברכתה. בעל המלאכה האחת, שרבים כל כך הרימוהו על נס, באמת אין בידו אלא המלאכה, העשייה הפשוטה, ולו גם המתוקנת, הפועלת לפי המתכונת המוכנה בידי אחרים. טובה רבה צפונה במלאכה לעולם, אולם ניצוצות של יצירה והמצאה מתלקחים רק מתוך זיווג ההפכים ומיזוג השונים. לומדים מגזירה שווה ומקל וחומר. כשמסמיכים שתי פרשיות הסותרות זו את זו מגלים איזה דבר חדש. שני כתובים המכחישים זה את זה בא הכתוב השלישי ומכריע.

קשה להשלים עם הרעיון, ששדה הרוח זרוע רשויות נפרדות לגמרי ועץ הדעת מוציא מתוכו ענפים נבדלים, שאין ביניהם כל יחסי־גומלין. לעולם יש מי שגוער בפלוני החכם המומחה לנגעים, כשהוא בא לדרוש גם באהלות. רבים קובעים הלכה כמספר נטוע, שכל אחד חייב להתייחד במקצועו, לא לצאת מד' האמות של אומנותו והתמחותו. “הסנדלר, הוי צמוד לשרפרפך!” בעל שלטון השכל, מה לו ולדברים שברגש? אם צייר אתה מצוה עליך להיות בור בספרות ובנגינה, ואם לאו הריך מלכתחילה מוחשד שתערבב מין כשאינו מינו ויצירתך תהא זרועה כלאיים. הפחד מפני הכלאיים, מפני סטיה כל שהיא מן התא המקורי, מן ההתעסקות המצומצמת, הביא רבים לידי כך, שנשתכנו במסכתא שלהם כאותו תולע בחזרת. ההיצמדות גורמת להיצמתות. יש משתבח שהוא שותה בכוס קטנה והיא שלו. אבל הוא שוכח, שגם הקטנה עשויה להיות שאולה. לא כל קוטן הוא מעלה. הים גדול ורחב ידיים, ואף הוא בר־ערך. הוא הדין לא כל צמצום סגולה לריכוז. יש מפוזר בתוך שלולית קטנה.

כל התחומים יונקים זה מזה, כשם שכל אדם מסוגל להשפיע על חברו ולהיות מושפע ממנו. תורת המונדות הסגורות היא צרת־עין, קצצנית וצייקנית. העולם מלא חלונות. אין שום מקצוע סוגר על עצמו. כלום ראיתם ענף של אילן, שאינו כפוף לחברו, שאינו מתחבק ומתנשק עמו? רוח מצויה, קל וחומר שאינה מצויה, והענף משתחווה לכאן ולכאן. כל פרט נכסף לזולתו. אמנם, החברות אינה מלאכה קלה ותקלות רבות מזומנות לה, אפשר לקיימה רק במסירות־נפש. אבל אם היא לפעמים, ואולי על הרוב, נכשלת, אין אנו פטורים מן השאיפה אליה. הכיסופים לחברות הם הגרעין שלה. התשוקה לאהבה היא גם כן אהבה. אף הכיסופים לאדם השלם, כלומר, לאדם המשתוקק להשלמת הנפש בשטחי־דעת מרובים ככל האפשר, הם עצמם דרגה של שלימות.

כל האנשים חברים, אף כל רשויות החכמה חוברות אשה אל אחותה. הוא הדין כוחות וסגולות שונים מסייעים זה לזה. השותפות היא רוח החיה ככלל. השכל והרגש, המוסר והיופי, תורת הנוי ותורת הכלכלה, השירה והמדע, אף המדע השימושי, כולם גילוייה של הרוח האחת, השוקדת על בנין העולם, על תקנתה של החברה ועל השלמתה של האישיות.

יש מדע בפיוט וגם המדע אומר שירה. רק בר־דעת הוא בעל־רגש. שאינו שפוי בדעתו, אף רגשותיו מסתלפים ומתגוונים. תכלית המוסר להרבות יופי: השחיתות כולה כיעור, אפילו ממשיכים עליה דוק של חן־שוא. כל ההשבחות החמריות, המכוונות להגביר את הנוחות, נתונות בשירות הרוחני. הנוחות גורמת קורת־רוח. מהירות התחבורה גרמה למולד של קצב חדש. תכלית הקצב קשרי־גומלין ודרכי־תואם וזיווגין חדשים. כבלים צפונים גם בהרמוניה. בוודאי כל אחד כפוף לחוקי־הרמוניה משלו. אבל חלילה להסתגר בתוכם. מחנות־הסגר הם ממידת הרשעים. כל רשע מוקצה מחמת מיאוס וניוון. אין אדם יכול להיות כל־יכול, כל־שומע, כל־יודע, אבל גזירת הצמצום מדעת היא כרת מרצון. אין חוש נבנה מחורבנו של חברו, אלא, אדרבה, עזרה הדדית בין חוש לחברו מגבירה את שניהם, וככל שהכושרות והסגולות מתפתחים בהיקף כן הם מתעשרים בעומק.

אין בונים מן ההרס, אלא מן הבנין. אף עיי המפולת, שמשקיעים לתוך הבנין, הם בגדר מבנים. האבנים הן חלקי־יש ולא חלקי־הרס. אף החולות בנויים גרגיר לגרגיר וכל גרגיר הוא מצבר של חלקים וחלקיקים. לא ניתנו מחיצות, אלא על מנת להפילן ולא באו הגבולין, אלא כדי לעבור אותם. הדעת משמעה חדירה מבעד למסכים, הסרת מחיצות, כניסה לפני ולפנים. נמצא, כל חקירה אפילו בשטח מצומצם ביותר הוא חתירה אל מעבר לו. כל לימוד הוא יציאה מחוץ לתחום. והכיצד נקבע גבולות למדעים ולהשגות בכלל ואף נקים סייגים לשכל לחוד ולרגש לחוד, למדע הרוח מכאן ולמדע השימושי מכאן?

אין כל חדש. אף שיטת ההתמחות אינה מחודשת. יוהרה של בעלי־מקצוע כבר היתה לעולמים. אבל רבים, שלא נענד לראשם כתר המומחה, זכו בכל הזמנים לחידושי תורה ולחידושי־המצאות. אל תהא חקירת הדיוט קלה בעיניך. אין ההדיוט נכנס דרך שער הכבוד ואין חזהו מוכתר באותות כבוד ובתארים, אבל יש מציאות נכבדות שמזדמנות לאנשים, הנכנסים להיכל בשבילים צדדיים.

המומחה לעתים כבול בהגדרות ומסתבך בקליפות, ויש שמרוב הבהירות, שנקנתה לו בענין, הוא נעשה מוכה סנורים וכוח החידוש מתקהה עליו. הוא כביכול אינו מסוגל לחדש אלא בתחום הישן. החידוש נובע ממקומות האופל לכן פעמים ההדיוט, השרוי באופל, זוכה לאיזה גילוי. מכל מקום זלזול המומחים בהדיוטות או בחובבים הוא עתיק־יומין ובוודאי יוסיף לנסר גם להבא, מכיוון שבאמת שתי פנים לדבר. רק בעל המקצוע יודע את ענינו על בוריו, לכן הוא רואה את עצמו לבדו זכאי להורות ולדון בו. אולם כנגד זה המקצוע מחניט את הנושא ומקהה את החוש. ענין זה היה בצריך עיון בכל זמן. לא יוכרע גם להבא.

הסתעפות המדעים, שגברה בזמננו, אין בה כדי להכריע את הכף. המדעים היו מסועפים אף בימי ליאונרדו דה וינצי, ואפילו בימי־קדם. לעולם אין מכלל הדעת בגדר תפיסתו של איש אחד. אולם גם האדם בטבעו שלו מסועף ויש מקום בראשו להניח כמה וכמה תפלין. בלבו בוער חשק לדעת רחבה ומקיפה. אם אין שום אדם בגדר ארז הלבנון, כלום מצווה הוא להשפיל עצמו עד כדי איזוב? לא ענק, אבל גם לא גמד. ואם לא אדם השלם, כלום אין אנו חייבים לעשות את השלימות מחוז־חפץ ומגדלור לעצמנו?

אין רעיון נואל מהפרדת השכל מן הרגש ואת החקירה מן השירה. כלום מהי מלאכתו של חוקר? להסתכל במראות הבריאה ולהאזין לתהליכי החיים. אך הבריאה, כשם שהיא עשויה בתבונה, כך היא הומה רגשות וכל החיים אומרים שירה. אדם חסר־רגש, הכיצד יהא חוקר עצמים ומעשים תוכם רצוף סערת רגש? וכלום יש פרקי פיוט, שאינם כפופים לחוקי התבונה, שאינם פרי השכל הבונה וההגיון הצורף והמצרף, השוקל והמתכנן, הבורר והמנפה. כל האומר על פלוני הפייטן או האמן, שהוא שכלתני, מסופקני אם יודע הוא מהו סח. אני על כל פנים איני יודע מהו סח. בלי פעירת השכל אין שום הויה, כל שכן שאין יצירה. האמנות היא מלאכת מחשבת. אמנם, בית היוצר הוא בית אפל, אבל בלי אור השכל אין לרדת לשם כלל וכל המנסים להישען על אי־שכל מגיעים באותו בית אפל למקום, ששמו תוהו. התוהו הוא עקר, אם כי קצת תוהו, כסגולה כנגד השיגרה וכרפואה ליוהרה, אינה מזיקה מסתמא. במידה מרובה של תוהו אנו יוצאים מתחום הרוח ונכנסים לתוך ספירת ההבאי. מסתבר שגם ההבאי מפרנס את מי שהוא מפרנס, אבל יותר מכך הוא מרוקן ומדלדל את הנשמות. מן ההבאי אי אפשר ליצור צורות קיימות. אולם תרבות היא צורה. כל שאינו יונק מן השכל הוא חסר־צורה וממילא גם חסר־חן.

הגולם אינו זקוק לשכל. הגולם של זמננו מחולל נפלאות אפילו במושכלות וללא שכל. אבל חסר־שכל זה הוא חסר־רגש. הכיסופים לאדם השלם, שהוא רחב־דעה וגדל־נפש, גדול במוחין ובמידות, בשכל טוב וברגש נכון, הלכו תמיד שלובי־רצון עם הכיסופים ליצירת הגולם, הבמקום־אדם ממלא המקום של נזר הבריאה. מתוך ההיסוסים בכשרנו לשלימות, ניזונים הכיסופים ליצירת הגולם האיתן, המיועד להשיג אותה רחבות הדעת וגבורת התושיה, שהן למעלה מכוחו של האדם. הכפירה באנושי משמשת זבל לגידול הגולם ולטיפול המרובה בשכלולו. אדם זעירא יצטמצם בד׳ אמות, אך הגולם הגדול יהיה החכם הכולל, הקורא בשמות והשופע הגדרות, המחשב חשבונות מסובכים והפותר את כל התשבצים. אמלאה החרבה. ככל שמגבירים את כוח־שליטתו והיקף־שירותו של הגולם, כן מצטמצם מרחב המחיה לסגולות האדם, לכושריו ולכשרונותיו. הגולם יאכילנו, הוא יפרנסנו, הוא יחכימנו והוא ילחם לנו. הוא יהיה החלוץ והאדם המאסף. הוא יאהב, הוא ישנא, הוא ישיר והוא יבכה בעדנו. האדם יהיה הולך בטל או פועל בטל. לכל היותר יעבד את החלקה הקטנה שלו. יתקין פכים קטנים, יתעסק בפריטים. גם את הבגד יתפור הגולם והאדם ידביק אליו את הכפתור.

אחת משתי אלה: או שנטפח ונגביר בנו את הכיסופים לאדם השלם. כלומר, לבעל המלאכות הרבות והידיעות המעונפות, או שניהפך כולנו לחייטי כפתורים ולציידי חרקים. איש וערוגות הנגיפים שלו.

ההתמחות, הבנויה על ההפרדה, מביאה לא רק לידי פירוד בין רשויות הדעת, אלא גם בין נושאי התפקידים והשירותים. בעבר נבדלנו לשבטים, לגזעים, לעמים ולעדות, אולם קשה מכל תהיה ההבדלה בין בעלי המקצועות, מניין המלאכות והשירותים יהיה מניין העמים והארגונים בתוך המדינה. הפירוד סופו להתחלחל לתוך האדם גופו. כל איש בגפו יהיה מחולק לכמה תאים או ביתנים. שוב לא יהיה אדם השלם אפילו מבחינת ראיית העולם כדבר השלם וראיית האדם כבן למשפחת האדם וכחבר לכלל החברה, ששום עניין אנושי אינו זר לו. אף לא יהיה עוד האדם בגדר עולם קטן, אלא יהיה פלג אדם או בדל־אדם, פירור או חבור־פירורים. לא עוד אדם באלף רבתי, אלא באלף זוטא, כמו הכף בלבכותה של אברהם על שרה. לא אדם בגד הכבוד, שכתר מלכות בראשו, אלא אדם־כפתור. אדם־כפתור יהיה טוב לכפתר בו כל ענין שהוא, כל מכון או מוסד, אבל ללא כוח יצירה בחיי הרוח. לא עוד אישיות, אף לא עוד איש, בחינת קומה שלימה. כי אם צל־איש, צל מיומן ומתוכנן בתוך העוגה הקטנה שעגו לו מעבידיו – אדם חלקי או חלקיקי דרך כלל שוב אינו יוזם ופועל, אלא מודרך ונפעל – ואף על פי כן רק צל ולא למעלה ממנו.

“נרגן מפריד אלוף”. כל הפרדה הוא ריגון. עולם הרוח, שחלקיו מוקפים גדרי־תיל, הוא עולם הפירוד, עולם התוהו, בו שולט חוק ה“גזורו” של האם החורגת. עולם עשוי גדרים זקוק לפמליה של מפקחים ומשגיחים כנגד מבריחי הגבולות. מרבה מפקחים ושומרים מרבה מבריחים. ריבוי המבריחים מחייב רשת של ריגול. ככל שמרבים פירודים והפרדות, כן משגשגת והולכת אומנות הריגול. כל המצמיח כנף, המועילה להברחה, יתחייב קיצוצה אף אנשי־מדע יהיו כבלי השכל. מומחה גדול במקצועו עלול להיות בור בכל חכמה, אף במוסר ובדרך ארץ. הוא ידע להתפלל רק “בסידור” שלו. תרבות קצוצה זו תגדל אנשים קצוצים, קצוצי־דעה וקצוצי־מעוף. לא רק טיפוס המושלם, אף טיפוס המשכיל ותלמיד חכם עלול לעבור ולהיבטל מן העולם. שוטים היו, משמע, ראשונים, שהעמידו במרכז הכבוד את האדם השלם, את החכם שלבו רחב כאולם ושכל העולם נתון בלבו. מעכשיו ולהבא בואו ונפנה דרך לאדם־תא, לאדם בנרתיק, לאדם נער־שליח, החי ופועל לפי טיוטה.

אדם הטיוטה, אתה מטיל בי צמרצורת.

אין חדש אלא הישן. שאינו מיושן כל שהוא אין התואר חדש הולמו כל עיקר. תינוק הנולד, צלמו ישן נושן הוא. כולו בתבנית כל בשר ודם. אילו הופיע פתאום לפתע אדם הולך על ארבע או בן־כנפיים, היה זה אדם חדש לגמרי. הרך הנולד אינו עדיין בגדר בן־אדם גמור, אלא לאחר שחי כמה שנים וגדל ומתפתח באברי־גופו ובסגולות־נפשו ולובש צורה משלו ועומד על צביונו. הוא מתכשר להיקרא אדם חדש.

כל בית שניבנה הוא ביסודו שלו ישן. תבניתו: ארבעה קירות, תקרה, רצפה, גג, חלונות ודלתות. קצת עיטורים ופיטורי־ציצים, שאין כמותם בבתים אחרים, אינם משנים הרבה מן התבנית הכללית. שייך הוא לבעליו רק מבחינה חוקית, בהבדל מבתים אחרים שאינם קנויים לו. ואילו שלו ממש אינו נעשה אלא רק לאחר שהוא מנווה אותו ברוחו, עושה בו ריהוט לפי טעמו, טובע בו את חותם הליכותיו ואת הלך רוחו, נותן בו נשמה. לאחר שהוא מאמץ את הבית אל ליבו וחי בו ועליו ועימו, הוא נעשה ביתו שלו בחנוכת הבית הוא מקדשו ומחדשו לו. מבחינה מסויימת, בית שהגיע לאדם בירושה הוא יותר שלו מביתו שקנה זה עכשיו בכספו, כשם שהרגלי־מסורת שרירים לאין ערוך ממנהג זה מקרוב בא. רק נחלת אבות היא נחלה לאמיתה משום שחיי האבות ואבות־האבות מושקעים בה וכל פינה מכריזה שדורות הסתופפו בה והניחו בה את רישומיהם.

על שום מה אנשים להוטים כל כך אחרי עתיקות? מפני שהם נראים להם חיותיים ומנושמים, כלומר –יציבים וחדשים יותר, כאילו בחביון הזמן פועלת מעבדה, המחדשת את הדברים. אפשר אם כן לומר, שמבחינה מסויימת כל העתיק יותר חדש יותר.

אדם העוזב את מולדתו ובא לגור לארץ אחרת, כלום רשאי הוא לומר שיש לו מולדת חדשה? אפילו כבר קיבל בה תעודת התאזרחות, איננו עדיין בן המקום אלא לאחר שהוא יושב בה שנים ולמד את לשונם של אנשי המקום ואת נימוסיהם. ולא רק למד אלא סיגלם לעצמו ונעשו חלק ממנו. לאחר שהלשון נעשתה רהוטה בפיו והוא בקי במכמניה, רשאי הוא לומר, שקנה לו לשון חדשה.

הקורא בספר בפעם הראשונה, שהיא גם אחרונה לו, כדרך שיש קוראים ברכבת, שכל דף נתלש תיכף לקריאתו ובסיומו נזרקת גם המעטפת, כלום יכול הוא לומר שהספר הזה בא בחשבון הספרים החדשים שרכש לו? אין זה עדיין בגדר חדש, לפי שאינו עומד כלל להתיישן עליו. לספירת החדש נכנס רק מה שהוא עתיד להיות ישן. אולם אדם המושיט, מפעם לפעם, את ידו לארון הספרים ומוציא משם ספר ישן וקורא בו והדברים נראים חדשים ומאירים כבקריאה ראשונה, על ספר כזה שייך לומר שהוא חדש. חדש הוא רק מה שהינהו תמיד חדש, מה שיש בו סגולה להתחדש תמיד. ספר תהלים, שיש קוראים בו כל החיים לשובב נפשם, הוא ספר חדש. ספר התנ"ך בכללו יש בו סגולה של התחדשות בלתי פוסקת. ספרי הומירוס או שקספיר, אפלטון וסניקה, אדם מוצא בהם עם כל קריאה חידושים. סידורי תפילות ליראים הם מעיינות המתחדשים תמיד.

אין חדש אלא מה שמחיה אותנו ומשובב את נפשנו. אולם כדי שהדברים יחיונו וישובבונו, עלינו לשקע בתוכם חיות משלנו, להזדהות עימם, לעשותם חלק מישותנו. היושב שנים רצופות במלון, אין לו זיקה נפשית אליו, אף על פי שהוא מלא חידושים. יש גר בביקתה והיא נראית בעיניו כעולם מלא. החדש היא פעילות נפשית וזיקת גומלין שבין האדם והחפץ. דברים אינם ניקנים בכסף בלבד ולא בחזקה בלבד, אלא בלב ונפש, בהסתגלות הדדית שבין האיש וקניינו.

חדש פירושו חג והחג הוא חדש. הרי זה יום ככל הימים ובכל זאת חג הוא ומכובד מכל הימים. על שום מה? על שום שהאדם מתחדש ומתקין עצמו לקראתו. אנו מברכים את החג, מקדשים ומחדשים אותו. לא באו החגים אלא ללמדנו יחס חדש אל כל הימים. האדם עושה את החג ולא החג עושה את האדם. לאחר שאדם עשה את החג שוב החג שופע אור וחוזר על האדם. שום חפץ אינו נותן לאדם אלא ממה שהוא נותן לו.

האומר אצא לשוטט בעולם, אסע ברכבת מהירה או במטוס, אראה בערים ובארצות פלאי חידושים, ואם אעבור מקצה תבל ועד קציה יהיה כל העולם נתון בי, לא רק שלא אמר כלום, אלא שלאחר כל נדודיו המרובים יהיה בידו פחות מכלום. לא רק שלא ירכוש דבר חדש, אלא שיאבד גם מה שהיה לו תחילה או יטשטש אותו. המעיף מבט על האלפים, על המונבלן, על האברסט ועל הניאגרה, לא ראה אותם עדיין כל עיקר, כשם שהעושה כמה צעדים בספריה רבת־כרכים לא קרא עדיין מה שכתוב בהם, והמציץ בפני חכם גדול לא עמד עדיין על טיבו ועל פלאי־ידיעותיו והיקף־שכלו.

כדי לתאר כהלכה גפרור אחד, סח פלובר, צריך להסתכל בו הרבה לאין שיעור, לראותו מצידי־צדדיו, בשעות היום ובשעות הלילה. בשביל לכתוב פסוק משיר אחד, אמר רילקה, צריך להתייסר עליו בייסורים רבים, לקפל בתוכו לילות נדודים רבים, להשקיע בו הרבה שעות עמל, ליתן את הנפש לכמה וכמה לבטים ומיבחנים. קזאלס בן התשעים ותשע העיד על עצמו שהוא כבר שמונים שנה רצופות מנגן את הסוויטות לצ׳לו של באך מדי יום ביומו ועדיין לא הגיע לנבכיהן.

רבים השתיינים אין להם כל הבחנה בטיב טעמו של היין, שאותו הם שותים כל ימיהם, כל שכן שאינם מסוגלים להבדיל בין סוגי היינות השונים, העולים על שולחנם, ואינם יכולים להגיד מי מהם חמוץ או חמצמץ, מתוק אי מתקתק, מי מהם גרוע ומי טוב, מי מהם משובח ומי משובח יותר. יודעי פרק בהלכות יין ומטיבי טעם, הם יחידי סגולה. ואף המבינים אינם מוכשרים לעמוד על הטיב, האיכות והגיל אלא לאחר טעימה מדוקדקת ומתוכננת יפה־יפה מתוך עיון־מחשבה ועיון הרגשה וכוונה עצומה, בשמירה על כללים מסויימים מאד חמורים. כגון, לא לטעום ממנו בשעת הבחינה מלוא הלוגמה אלא קמעה־קמעה, ולא על לב ריקן, אף לא על לב מדושן כל צרכו. להקפיד על הנסיבות הדרושות ועל הכוס המתאימה, לא באור מבהיק מדאי ולא באפלולית יתירה. טיב הזכוכית של הכוס או הכוסית, שקופה או אטומה, אף הוא משמש גורם מועיל או מפריע. הוא הדין מצב הרוח. כמו כן הרבה תלוי בכך, אם חוש הריח וחוש הטעם פועלים כתיקונם באותה שעה. אין היין חושף את צפונותיו לכל דורשיו. רק אניני הטעם, המתבקאים והמתמחים בו, זוכים לטייל בפרדסו ולבוא בסודו. יש לכל יין טעם ובן־טעם וכמה לוויות־טעם. והשותה צריך לשלשל עצמו לתוך רבדיו הרבים כלבאר עמוקה. יש בקיאים בו, שאינם חריפים, וחריפים שאינם בקיאים. יש זריזים ונשברים בו ושוב אינם מבינים כלום בטיבו ובטעמו ויש שאינם משתכרים וגם כן נפסדים מפני שחיכם שוטה הוא ואינו מבחין. קיצורו של דבר, שתיית היין תורה היא ושום תורה אינה נקנית בלי מסירת הנפש עליה, בלי הגות בה יומם ולילה, בלי שקידה לימודית עליה לכל פרטיה ודקדוקיה. לא די לתת את העין בכוס. צריך לתת בה את כל ההגות, ללון בסוגיותיה, לאמצה אל השכל והרגש.

דברים שנאמרו על בינה ביין חלים, יתר על כן, על בינה ועל בטיב־טעמן של כל חמודות הבריאה וחמודות החיים. אי אתה לומד על טעם מולדת, על אחוזת־נחלה, על ארבעה קירות מעונך, על יקר תכונתו של ידיד נפשך, על יפיים של נחל, אילן וגינת ירק, הנשקפים בחלונך, אלא אם אתה מסתכל בהם ימים ושנים, לומדם על בוריים, בחליפות כל העיתים ובתמורות מצבי הרוח השונים, אלא אם כן הינך רואה כיצד בזמנים שונים העצמים והנופים הרבים משתקפים בהם או לאורם. דעת דבר, משמעו לשימו לטוטפת בין עיניך ולהכירו מלפני ומלפנים. ואתה צא וראה, כמה מהבילים האנשים המדמים ללמוד דברים מתוך שוטטות בארצות תבל, תחת להתהלך בחלקה הקטנה לאורכה ולרוחבה, כפי שציווה אלהים לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. מובן מאליו גם לעומקה ולרומה.

אדם קונה כרטיס ועובר ביעף כך וכך ארצות והינה משך ולקח לו את כל העולם ושם בקופסתו. איזו תרמית גדולה. כדי להכיר חלקת אדמה קטנה כל צרכה צריך לראותה ימים ושנים, בימות החמה ובימות הגשמים, בשעת זריחת השמש ובשקיעתה, ביום בהיר בשחקים ובימי סגריר, בחברותא וביחידות. צריך להיתחד עימה, להתכנס לתוכה, לכנסה לתוך הלב והנפש, לגדול עימה, לשמוח בה ולהתעצב עליה, להתיישב בה, לגדל בנים ולייחד לו קבר בין רגביה, ועל הכל – לאהוב אותה, לשמור אמונים לה. בלי אהבה ואמונים אין כל קנין. גדולה מזו, צריך להיות מופעם מהרצון להנחילה לבנים ולבני־בנים. רק לאחר זאת היא מגלה את טובה וצביונה, את חמודותיה ומכמניה. נווד אינו קונה שום דבר ואין לו דעת אמיתית בשום דבר. כל העצמים אוהבים להיות נחבאים אל כליהם ואינם מגלים סודות מחדריהם אלא לדורשיהם באמת ובאמונה. רק לאחר שמקדשים אותם, הם מחדשים את עצמם ומחדשים אותנו.

לא רק האשה נקנית בחופה וקידושין. כל הדברים מצפים לטבעת הקידושין עד שהם מקבלים את בעלותנו עליהם ומגלים לנו את צפונותיהם. כך מסופר בפרשת ״לך לך״, שאלהים אמר לאברהם: “שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את הארץ אשר אתה רואה לך אתננה”. שמא תאמר כי, בראיה בלבד אדם קונה ארץ? בא הכתוב ומוסיף מיד: לך אתננה ולזרעך עד עולם. יתר על כן, הוא מוסיף לאלתר: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. תנאי יש בדבר: צריכה להיות הליכה לאורכה ולרוחבה קודמת לנתינה. ושם בפרק ט״ו, במעשה העלטה, נישנה דבר אלהים אל אברם במחזה, ושוב הוא אומר אל אברהם, שיתן לו את הארץ הזאת לרישתה לו ולזרעו. בלי ירושה והורשה אין שום קנין. אין נחלה חדשה שאין בה שותפות של שלושה דורות. אחד מקבל, ומוריש לשני, ושני לשלישי. הראשון מכל מקום צריך להיות אוהב, המארש לו את החפץ באמונה. וכך מעיד הכתוב על אברם: והאמין בה ויחשבה לו צדקה. הוא קנה לו את הארץ בצדק. היא שלו. במקום אהבה ואמונה, יש גם בחירה. לפיכך נקראת ארץ הבחירה. אין חפץ נעשה של האדם, אלא אם כן הוא בוחר בו באהבה, באמת ובאמונה, ואם קדמו לבחירתו שלושת התנאים האמורים, היא חדשה בעיניו תמיד.

כאן יש מקום למקשן לטעון: אם אינך נותן חלק בשום נחלה, אלא אם כן אדם משקיע בה ימים ושנים, בינה בעולם מניין לנו? הרי לדעת העולם לא יספיקו אלפי שנים. אבל סדן העולם חד הוא. המכיר חלקה אחת קטנה, את תוך התוך שבה, מכיר הכל. הסתכלו נא בפני הישיש, שישב כל ימיו תחת הגפן האחת או התאנה האחת וחינה הם מפיקים חוכמת־עולמים, כאילו נאגר בפרצוף שלו כל הנסיון של דורות רבים. והוא כך. מי שמחזיק בלב ובנפש בחלקתו, אפילו הוא מכווץ בפינה צרה ביותר, היא נעשית לו צינור המשקה אותו עם כל היקום. הוא שואב מחלקת אדמתו חוכמת־דורות וכל העולם נמשך ובא אליו. גדול כוחו של ריכוז בנקודה אחת שהוא כספוג הקולט הרבה. והיפוכו בפיזור הדעת. הנע ונד הרבה, סופג רשמים בלי הרף, האחרונים משבחים את הראשונים. כסבור הוא שהוא צד מפעם לפעם חדשות. אולם כל צייד עושק הוא ואין הגזילה מתקיימת בידו. הוא חי במטושטש. אין נחת מבהילות. לא מנחלה מבוהלת, לא מרשמים מבוהלים. אין החיים סובלים את זה המעלה על עצמו: באתי ראיתי ונצחתי. צריך ללון הרבה בכל סוגיה, קלה כחמורה. צריך על כל הישג להיאבק כיעקב עם המלאך, עם איש או עם שד. אפילו נוף אינו ניתן לראיה ממשית, אלא אם כן רואים אותו ראיות חוזרות ונישנות לאין שיעור, במוצאי בוקר ובמבואי ערב, על ההר ובעמק, בהיסח הדעת ובכוונה עצומה. אין חוטפים כלום. אדם לעמל יולד. כלום מי שטבל פעם אחת בים הגדול עם יורדי הים חלקו? צריך לעמוד בסערות רבות, לעלות הרים ולרדת בקעות בין הגלים. אף ידיד חדש אינו אלא זה שעמד במבחן שנים לרוב.

כללו של דבר, החדש הוא פרי הצומח על עץ הזמן. כל דבר יש לו תקופה של עורלה עד שמגיע לדרגת חדש. החדש טעון חנוכה. נוטעים אותו ככרם ובונים אותו כבית. וכך אנו קוראים בספר דברים כ׳: כי תצא למלחמה… מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו… ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו… ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה… ילך וישוב לביתו. לעולם דרוש לעשות חניכה. הזמן עושה את החנוכה.

מי האיש אשר נמנע ממנו בנסיבות חייו מלהיות משוטט בערים ובארצות, כי אם לישב על חלקתו הקטנה ולהסתופף בפינתו הצרה, אל נא יאמר אוי ואבוי לי, אך קרתני עלוב ומסכן אני. ולא היא. הוא אזרח כל העולם. ואל נא יצטער האיש אל ליבו, שכל ימיו שתה רק מבארו. חיים שלמים לא יספיקו לדעת כמה עמוקה הבאר. מי שכל העולם לנגד עיניו, אין לו אפילו ד׳ אמות. שלמה המלך אלף נשים היו לו, ואף באחת מהן לא ראה חזות הכל. יעקב ששתי נשים ושתי פילגשות היו לו, לא היתה לו אלא רחל האחת. ויען כי היו לו שתים נשים חוקיות, מתה עליו האחת, היחידה לו, בדמי ימיה, וכול האחרות היו זרות לו, ככתוב במשלי.

המשוטט בכל התחומים, הנע ונד ומתפזר בין הרבים, תבל כולה זרה לו.

קלו ימינו מני ארג, לכן כל נדבת־אהבה נאמנה לא נתרום בנאמנות. אף את ימי חיינו לא נאהב נדבה.

היום הזה, השעה הזאת, הרגעים האלה, יהיו לצנינים בעינינו. רק למחר נישא את עינינו ולשעה אשר במוצאי השעה הזאת תכל נפשנו. בוקר נאמר מי יתן ערב ולערב נאמר אך טוב בבוקר. איככה נראה חיים טובים, אחרי דופק גלגל הזמן יכה את לבנו בשממון ובתמהון גם יחד.

מאסנו בילדי היום ואך בילדי המחר נשפיק. לכן כל איש ואיש ימות בטרם יבוא יומו.

במחתרת האשמנים נשב כעטלפים לצפות לאושר, אשר פשרו סתום וחתום מאתנו. להוות לא נשעה, אך אל הבאות עינינו נשואות. אשר לא היה ולא נברא הוא מחוז־תשוקתנו. כדבר באופל יהלך, בכה נחיה תמיד במאפליה בזדון־אמונתנו, כי האושר בערפל חתולתו וכי הטוב לאמיתו הוא אור הגנוז מאתנו.

כל אשר נראהו בעליל כמו זר נחשב לנו, לכן זרים הננו איש לרעהו וגם איש לנפשו. אסירי־תקווה הננו תמיד. אך נקו לאשר איננו ולא יהיה לעולמים. כילדים ננהה אחרי כל תקיעה ותרועה, הנותנות קול מבשר: הנה. הנה הוא בא. הנה נראו על ההרים רגלי המבשר. הנה יבקע שחר החן, שחר האמת, שחר הצדק. רק שחר נשחר תמיד.

בעינינו הגדולות, הפקוחות לרוחה והמוכות תמהון, נארוב לפעמי אליהו הנביא, למען דעת, כי קרוב קץ משיחנו, משיח אשרנו.

בראשי כל הומיות ובקרב לבבותינו יצלצלו פעמוני המשיח. מכל רעה, מכל צרה ויגון.

כל טוב וחסד עולמים יבואו אלינו מיד המשיח: השמחה והאושר, הפדות מן היצרים הרעים, חמדת רעים ואהבת עולם, כל טוב סלה בא המשיח. צעד אחרי צעד ילך המשיח אלינו, הלוך ילך ולא יחדל. ואנחנו אך עמוד נעמוד באפס אונים ונצפה לבואו. לא נפלאת היא, כי נייחל תמיד ליום המחרת, אשר בכנפיו תבוא אלינו הישועה ועמו תשכון השמחה במעוננו.

בעקבות המשיח, הלך התמיד, אף אנו נהיה במהלכים תמיד ובכל נחזה רק הליכות עולם. אין איש אשר לא ירטה לו הדרך אי לאן, אף מלאכים יחפזון הכוכבים נעים במסילותיהם והשמש ייגלה בעינינו כגיבור לרוץ אורח, במראות יחזקאל החיות תהיינה ברצוא ושוב, מנשרים קלונו ומאריות גברנו לעבוד את בוראנו או לרוץ אחרי טרפנו. לא נפלאת היא כי גם ימינו ושנות חיינו לא יעמדו על עמדם, כי אם ינועו ויחפזו.

חזק חשקנו להיגאל. חזק פחדנו להיגאל. גיל ורעדה יאחזונו בזכרנו משיח צדקנו, פן באמנה יעלה ויבוא, ידרוך על סף ביתנו ואף ישכון בקרבנו. חזק חשקנו לאהבה. חזק פחדנו מאהבה. לכן כל ימינו ציפיה הם, תוחלת ממושכה ומחלת־לב.

לא במסילה ישרה נעלה בהר חיינו, כי אם בדרכי עקלתון הזרועים שושני המטרות, התקוות והציפיות. אך הכי לא כל השושנים סוגות בחוחים? לכן בעקב המטרות יבואו ההחטאות, משורש התקוות יצאו צפעוני האכזב והציפיות תעלינה בד בבד עם החרדות. תחת ללכת מחיל אל חיל בשלבי העתים נתפתל בסבכי עתותי הביניים, פעלינו יהיו לנו לדברי־ביניים וכל מקרינו במחולות המחניים בין תור הזהב אשר היה לבין האחרית הטובה, אשר תהיה, בין אשר לא עוד יש הנהו לבין אשר עדיין איננו יש… בשרנו ודמנו יהיו לנו לאני שיט על פני נחשולי תשוקותינו; ימינו לטלטלה; עשתונותינו לרוחות פרצים; רגשינו לצפרים עפות; חזיונותינו לצללים חולפים.

יען כי נשחר תמיד את מחרנו יהיה לנו יומנו דבר חסר־שחר. בשפכנו את כל המית אהבתנו לחיק הבאות, לא נאהב אף במעט את העת הזאת. ננהה אחרי הנהיות ונשכיח מלבנו את ההוות. לזאת לא יהיו לנו ימי־חיינו נווה שאנן, בלתי אם אוהל צוען ומערת פריצים. כל רגע טלה רך והנצח זאב טורף. וכאשר לא יגור הזאב עם הכבש, ככה לא ישרור שלום אמת בין הזמן הזה לאיתן הנצח. ויהי ערב ויהי בוקר, ולב אנוש לא ישלו.

אוי לנו ממרוצנו אחרי כל מקסם רם. קטנו ימינו בעינינו כחגבים ומן הפה נברח אל השם. לא נאהב בלתי את הטרם, את העד ואת העוד, עמנו תלין המשוגה הזאת, כי במו ידינו נעשה בנו את השוד. הנצח יהיה לנו לשוט ולהכות בו את היום הזה על קדקוד. לזאת חיינו טעמם בם לא יעמוד.

פלגות בכל לב, אף כי בין לבבות שניים, המשתוקקים להיות ללב אחד. לא טובים השניים מן האחד. השניים לא יהיו לנפש אחת גם בהידבקם לרגע קטן להיות לבשר אחד. בהיפרדם תציקם רוחם, נכספה אף כלתה נפשם לשוב ולהתפרק איש על רעהו, אך עד עולם לא יתלכדו עד תום. כאשר תתיחמנה הגוויות להיקרב אשה אל רעותה תיסלדנה הנפשות ככבשות הנחרדות בעת תבערה, כמו נר ה׳ נשמת אדם יחשוב לדעוך מבושת ומקיקלון, וכאשר יתלקחו ביצורי־אדם שניים, בני רשף, חלק אלוה ממעל, להתחבר יחד בקנה־הצופים אשר לאהבה הזכה, הלא פעלי הבשרים יהיו לתועבה.

לא טובים השניים מן האחד, כי השניים שניים המה תמיד, בשגם האחד לנפשו כמוהו כשניים, כי ריב האיתנים לא ישבות בלב בכל עת.

לא יאבו האראלים, לא יאותו המצוקים, כי יצורי־אדם שניים יכרתו ביניהם ברית שלום, שלום אמת בל ימוט, וישפתו יחדיו אהבה, אשר לא תמיר רוחה ולא תשנה טעמה. רק אין זאת, כי חוק עולם הוא, אשר גוויה תצרור גוויה ונשמה תתנכר במרבית העתים לרעותה. צר בית־חמרנו להכיל את רוחנו הנסערה – ואיככה יוכל לכלכל רוחות שתיים? לא ידע האדם שלום בנפשו – ואיככה ישא שלום אל נפש רעותו?

לא לשמחות, בלתי אם ליגונים, יתחברו השניים, כי האחד לבדו לא יעצור כוח לסחוב על שכמו את נטל־חייו, לכן יחפש לו עזר כנגדו לחלק עמו את המעמסה. איש ואשה יחביאו בסתר רוחם כל שבריר־שמחה ובדלי עליצות, למען יהיה לכל אחד גחלת לחמם בה. בשגם רק תענוג־סתרים, כמים הגנובים, ימתק לנפש. אך כל דאגה ויגון, אשר ישיגוהו ישיח חיש מהר באזני קרוביו, אף כי באזני אשת־בריתו, למלט משא־צערו מעל נפשו.

לא טוב לשניים, כי העצבות תשכון תמיד ביניהם גם כאשר לא יעשו להם מריבה. דרך גבר באשה דרך עוצב הוא; אף כי דרך החיים הארוכה בהיותם צמודים יחד.

כל יצורי־גוונו יכאבו עלינו תמיד, יען כי אי־אז בקדומים נפלגנו, נגזרנו לנתחים שניים, נפצענו. כל יצור־אדם חבור־פצעים הנהו וכל פצע זב דם. הדם הזה יש אשר מראהו אדום כעין האהבה, ויש אשר כתום הנהו במשטמה. האדום והכתום בלולים בקרבנו. אין נטף־אהבה, אשר איננו מהול רסיס־משטמה.

גזורים אנו, קרועים ופצועים, אין בנו מתום. כברזל אשר יחד בברזל, ככה ישתחזו השניים זה בזה. למען הישחז הדק הדק, יתקרבו יצור אל משנהו היטב היטב. יכתבו פתשגן האהבה איש על לב רעהו בציפורן שמיר, בציפורניים שורטות. בשפתיים נושקות נושכות. שחז זה נכנה בשפת פחז אהבה.

לא טובים השניים בצמד, כי אך אחת תשוקתם לשלוח איש בבשר רעהו את שן הנשיקות.

משא לעיפה הוא תרמיל־חיינו על שכמנו ורב יתר יכבד כאשר יושת בקרבנו צמד־חיים. האושר לא יוכפל בצמד, בלתי אם יחולק למנות שתיים. הכי שני ערגונות, שני כליונות, יחוברו לנחת אחת?

כוס הישועות קטנה היא ומענג מעט יעברנה על גדותיה. אך כוס היגונים היא ללא מצרים. צערים לאין קצה ניגרים אל קרבה והיא לא תימלא.

ראה, פלא, יש אשר השניים ישאו יחדיו לאורך ימים בסבל רב, ישתו את כוס התרעלה, ימצוה, ולא יפרו מעוצר צרה ומצוקה את ברית אמוניהם. אך כאשר תזרח עליהם באחד הימים שמש הצדקה ואושר גדול יבוא עליהם כחתף, לא יוכלו עוד לשבת יחדיו באהבה ובריעות. השואה חיברתם והישועה הפרידתם. אח לצרה יימצא תמיד, אך אח לאושר בלפידים נחפשהו. הקרובים בסבל, מה רחוקים יהיו בעת שמחה! לא טוב לשניים בעת אשרם הוא להם שומר הסף. הכי לא יהיה כל חיק לאכזב?

אף אשה לא תפדה את הגבר מלרדת שחת. אח לא פדה יפדה איש. אך הכי אמנו־הורתנו תהיה לנו לכרוב סוכך בהתקדר רוחנו מענני השגעון?

אח לא פדה יפדה איש. אך הכי דור יבוא יפדה את אראל, מר הנפש ונעים הזמירות, מן המצוקים והממרורים, אשר זרעו בנפשו בני־דורו ערלי הלב? אשר תבל יה נהייתה לו לבור אפל בחייו, הכי יפדה מתוכו בחיי נצחים?

אח לא פדה יפדה איש, כי אין אח לצרה, אף כי אח לסערת־אושר, אח לכליון הנפש לכל נאצל.

אח לא פדה יפדה איש, אף זו, אשר אליה יאמר אחותי כלה, לא תביא לו פדות.

האין זאת כי האבדון אבינו והמדוחה בת השכול אמנו?

אח לא פדה יפדה איש מכל מצוקה, אף כי מצוקת החידות, אשר תחוד לו רוחו המעמיקה חקר.

אח לא פדה יפדה איש, אף לא מן הרעיון המציק לא יתן דמי לו, כי אח לא פדה יפדה איש.

ידי כותבת את הדברים האלה ורוחי בי ירעד, בידעי היטב, כי באמרי שקר הפדות אחטא בלזות.

״אשר הנחני בדרך אמת״ –

בראשית, כ״ד, מ״ח

נבדלה האמת מכל יתר המידות הטובות, שהן כל עיקרן הגשמה, מהותן ברורה ותכליתן המעשה הטוב, ואילו האמת אינה מחייבת על הרוב שום פעולה, אין היא בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה. היינו, אל תשקר, אל תפיח כזבים, אל תהיה אחד בפה ואחד בלב. האמת מסורה ללב ותחולתה גם בין האדם לעצמו.

במזמור ט״ו שבתהלים, הנודע לכל, אמנם, בידיעה מעומעמת, מכוסה בשכבה עבה של שכחה, נאמר הולך תמים ופועל צדק… לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו… כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח… יש כאן הליכה, פעולה, עשיה, נתינה, לקיחה. אולם על האמת נאמר “ודבר אמת בלבבו”. כיוון שנכנסים למחיצתה של האמת, מיד נדרשים הסמוכין ללב. אפשר ליתן צדקה, לעשות מישפט, לנהוג בצדק, לפעול בחסד, ולאו דווקא בשיתוף הלב. המעשה הטוב נושא את עצמו. הוא הדין כל המצוות האחרות אינן צריכות כוונה. ולא כן האמת, שעיקרה כוונה.

מפני־מה האמת צריכה כוונה? משום שבניגוד לכל יתר המידות הטובות אין טיבה ברור כל צרכו ואף אופן שימושה אינו נהיר דרך כלל. הפורס מלחמו לזולתו, תהיה מה שתהיה כוונתו, נהג מכל מקום כשורה, עמד לחברו בשעת דחקו ואת עצמו חיסר פרוסה. הפורס מאמתו לזולתו, יכול שלא הועיל ולא כלום, ולא עוד אלא יתכן, שהזיק לו. לחם, אגורה, כל חפץ שמעבירים מיד ליד, אין התועלת שבה נתונה לערעור. אמת שמשמיעים אותה טעונה כמה וכמה בדיקות. א. אם נכונה היא. ב. אם זו היא שעת הכושר להביעה. ג. אם הנאה ממנה לעולם. ד. אם אין מעורב בה קורטוב של פניה. ה. אם יש איזן קשבת לה, שכן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ו. אם לא נאמרה בעת לחשות. ז. וזה העיקר: אם האמת הזאת היא באמת בגדר אש בוערת בעצמות ובחזקת לא אוכל החרש?

כל כך הרבה סייגים ניתנו להבעת האמת ולא בכדי. אין האמת אחת מן הסגולות, אלא גולת הסגולות. היא החותמת. כל חותמת טעונה שמירה מעולה מחשש זיופה. “חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת” אמר רבי חנינא. כל הבא ואומר בידי החותמת, מדקדקים עמו הרבה יותר מבכל מי שמחזיק בידו כל מידה אחרת מן המשק המוסרי הגדול. אמת היא חרב חדה, סכין מסוכן. לא כל הרוצה נוטל לו בעלות עליה.

כשיתרו השיא עצה למשה לשתף בשיפוט העם אנשי אמת אמר לו בלשון זו: “ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע”. הקיף לאנשי אמת מלפניהם באנשי חיל יראי אלהים ואחריהם בשונאי בצע… מידת האמת – וממילא גם הזכות להביע אותה –אינה נרכשת על נקלה. צריך להיות בן־חיל, ירא־חטא ושונא בצע, כדי להגיע למדרגת איש האמת. גבורת הנפש וכלל המידות הטובות הן הבסיס. האמת היא מידת המידות – לכן היא מסורה ללב, שהוא אבר האברים, המשביר לכולם.

הבקיאות בכבשוני הנפש אינה חכמה, שהמציאוה האחרונים. אף חכמים בדורות ראשונים היו בוחני לבבות. חושם הנכון אמר להם, שאין האמת ענין חד וחלק כל עיקר. היא רצופה שכבה על גבי שכבה ובנויה חדר לפנים מחדר. הואיל והיא מכפלה הריהי מנוסחת גם על דרך הכפל, כגון במשלי כ״ב, כ״א, שנאמר שם: “להודיעך קושט אמרי אמת”. קושט ואמת משולבים יחד. מכלל שיש אמת שאינה בגדר קושט וקושט שאינו מאומת. וכן הדגישו חכמים אמת לאמתה. הוי אומר: לא כל אמת היא לאמתה. לאמת כמה חליפים. כגון שאומרים אמת ויציב, נכון וקיים. מכאן שיש אולי אמת שאינה נכונה ונכון שאינו מאימה. אחרי שדיבר אלהים אל איוב מן הסערה אמר אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אלהים לא הוכיח את רעי איוב על שלא דיברו אמת, אלא שלא דיברו נכונה. מלמד שיש אמת שאינה נכונה. רעי איוב לא שיקרו מסתמא, אבל הם הביעו איזו אמת שאינה נכונה. כלומר, הם הקנו תוקף של נכונות לאמת פרטית משלהם.

האמת היא אליה וקוצים רבים בה. אין היא עשויה מקשה אחת. כולה מחוררת, דרך כלל מפוקפקת וממוקשת. כל המחזיק בקרנותיה חייב ליתן לעצמו דין וחשבון ולפשפש היטב בהגיונו ובמצפונו שמא הוא טועה ומטעה או שמא אין כוונתו רצויה. אמת היא מצה שמורה, אפילו משהו חמץ, סירכה כל שהיא, פוסלים בה. מן הדין שכל אחד יאמר על משקל אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני אמרתי אמת אדבר והיא רחוקה ממני. צדק, למשל, שיש בו רק חלקים של צדק – אין צדק שלם – לא נעשה פלסתר. אולם אמת חלקית היא פעמים, כידוע, גרועה משקר. אין אמת לשיעורין. ולאמתו של דבר אין אמת אלא לשיעורין. אמת מוחלטת אינה כלל בגדר הישגו של בשר ודם. ואם תמצא לומר אין אמת, אלא יש רק שאיפה אליה. האמת היא הדרך אליה.

אין לנו הפעם עסק עם מופיעים, מבשרים ושליחים, הנושאים את האמת על חודה של חרב. זו היא פרשה עקובת־דמים, המושכת אחריה לא נחל אלא ים של דם מקדמות העתים ועד זמננו. הכתוב מדבר בתעודת הזהות של האמת, שיש לה מהלכים בחיים היומיומיים, דומה שאין לזו כל תעודת־זהות ולא שום הורמנא מקויימת מטעם סמכות עליונה. האמת הנצחית היא מאתנו והלאה. כל המדבר מטעם האמת העליונה מחלל את הקודש, אלא אם כן הוא עלה על המוקד למענה ונעשה קדוש. ואילו הנותרים אחריו בחיים, תלמידיו ונושאי־דגלו, מקבלים לידיהם את שליחותו, ושוב אינם שליחי האמת, אלא שליחי השליח.

כל מקום שהשליחות נותנת את קולה נשמטת מאתנו קרקע המציאות – המציאות במובן האמת – ואנו נמצאים פורחים באויר של דמיונות מטילי־אימה. נעזוב את האימה ונשוב אל האמת הפשוטה, היומיומית, האנושית ביותר, הנותנת חיים ואינה נושאת הרס וחורבנות, השופטת ביושר, אבל אינה גורסת יקוב הדין את ההר. אמת שחיים בה, מן המידה שתהא מרוסנת ומבולמת ואף מגוונת ומפולגת הרבה. ובכן, יש אמת לשעה זו ולא לאחרת, אמת לזה, שאינה אמת לזה, אמת לפרט, שאינה בנותן ענין לכלל, ולהיפך, אמת שחובה לאמרה ושאסור לאמרה, אמת שמותר לגלותה לבריא ולא לחולה, שמגלים אותה לאדם הגון ולא לגזלן, למשל, בשעת רדיפתו אחרי טרפו והוא שואל למקום־בריחתו של הנרדף. אמת של שעת הכושר ואמת של שעת חירום. אמת שהיא בגדר עמוד העולם ואמת של הלכה ואין מורין כן. מן הראוי להעז ולומר, שיש אמת, שאין מודיעים אותה אלא לצנועים וליודעי־חן. דורות מאמינים ויראי־חטא נמנו וגמרו, שיש דברים שאין דורשים בשלושה ודברים שאין דורשים בהם בשניים. אף נאמר בפרק שני מ“חגיגה”, שדברים שהם מכבשונו של עולם “אין מוסרים אפילו בראשי פרקים אלא לאב בית הדין ולכל מי שלבו דואג בקרבו”.

שוב נמסרו הדברים לעיונו של הלב. לכל הפינות שאנו פונים במסכתא אמת הננו נתבעים למרות הלב. מקור האמת בלב ואין אפיטרופוס לה אלא הלב. רק הדיין הפנימי יורה לאדם, אם כבר הגיע לידי הכרה לא יגונה לו להביע אמתו ויהי־מה, אם יש בו ניצוץ של ירמיהו, שהגדת האמת היא לו פיקוח נפש. עיקר הכל: אם הוא מאמין באמת ובלב שלם באמתו ולא רק מדמה עצמו מאמין. כל אמת טעונה שיקול הדעת וחשבון הנפש ואיזון חלקי הסותר והבונה, עד שבאים לבטאה, קל וחומר אמת הטעונה חומר נפץ.

אין אנו רשאים לשפוט לא למראה עינים ולא למשמע אזנים דין אמת ושקר. נפש הזולת מחשכים. לכן האמת היא אישית לעולם. עד שאדם מביע אמת בפיו עליו להיות דובר אמת בלבבו ועד שהוא בא בכוח האמת להטיף לאחרים ולקשט את חברו, חייב הוא להטיף מוסר לגופו ולקשט את עצמו. כל שכן כשהוא מתייצב להיות דובר בשער. פליאה היא הדעה המתהלכת, שאין לבדוק בציציותיו האישיות של המוכיח לרבים וכי העסקנות הדיבורית והחיים הפרטיים הם שתי רשויות נפרדות לגמרי. הכיצד? האמת, שעיקר יניקתה מן האישי, אינה עשויה כלל להיבחן על ידי החיים הפרטיים? דבר זה בא ללמדנו, הלאו לא תשקרו, למשל, חל על־הכלל, על החברה, על המדינה, ואינה חובה על היחיד. אחרים כנגד זה מורים היפוכה של דעה זו, שציוויי המוסר אינם חלים כלל על עסקי המדינה. אדרבה, כל מדינאי המוסיף לשקר ולסכסך ולהערים, הריהו משובח. הפרדה זו בין הרשויות אין בה ממש בתחום המוסר בכללו, קל וחומר בפרשת האמת, שאין לה שורש אלא באישי ואין אבן־בוחן לטיבה ולזכות־הבעתה, אלא ההגינות האישית. לכן התביעה לאמת כוחה יפה רק כשעוקצה מכוון כלפי התובע עצמו.

האמת היא בת מלכה ואין נאה לה לצאת מחדריה לבדה, אלא בלווית שושבינים נאמנים. בכתבי חכמים קדמונים היא יוצאת על הרוב ושומר־ראשה עמה. נאמר, למשל, “באמת ובתמים” או “באמת ובכל הלב”, “באמת ובלב שלם”, “חסד ואמת” “את האמת והשלום אהבו”. אמת לבדה בלי בן־לויה עשויה לבוא לידי בזיון, אף עלולה היא לצאת חלילה לתרבות רעה. בני־לויה רבים כשרים לה. להוציא הקנאות, שכנגדה שומרים על האמת השלום והחסד, האהבה והרחמים. לא די להטיף מוסר, צריך להטיף גם סמי־רפואה. לא די להגיד הו גוי חוטא עם כבד עוון, צריך גם לעשות פרסום לצדיקים המעטים, השתולים בכל דור והם נחבאים אל הכלים, מי שאינו מסוגל לחבש אסור לו לפצוע. ושוב אמרו חכמים: על שלושה עמודים קיים העולם, על הדין, על האמת, ועל השלום. אין אמת בגפה.

אמת תקיפה, כולה דין, כל תשמישיה במקל חובלים, עלולה להיהפך למטרד חורק ולאם חורגת, נזפנית ונרגנית, שאינה מחפשת את דרך אלא נעשית מטרה לעצמה. אמת בת ריב ומדון חשודה לעולם, שמא אינה מתכוונת לתיקון.

אמנם, יש מקום למקשן לשאול: אם כך אתה נותן לאמת אשרה להיכנס רק לפרוזדור החיים ולא לתוך ההיכל. לא כן? נמצא אתה מטיף לאמת פחדנית, פשרנית, סתגלנית, וחוסם בפניה את הדרך אל הנצחון בשום זמן, שכן כל פעם שבא אחד ומבקש להעמיד את האמת על תלה נמצא כי נפסד מכך והריהו מתייצב כנגדה במקלו שלו. בינתיים מתחרחר ריב בין הצדדים, ופטר ריב מחלוקת עזה. האומנם אתה מעמיד ליד האמת את השלום כחייל מזוין לשמור על כל צעדיה? או שמא מוכן אתה להקריב למען שלום־בית את כל מידות היושר והצדק, ומידת האמת היא בראש התור להיגרש ככוח הפועל בחיים.

קושיות קשות כברזל. אבל כלום כוח בר־נש הוא ברזל לתרץ את כל הקושיות, כולן עד אחת? אין פגע רע כמחלוקת למען האמת, הפוגעת בתא־החברה ובריקמת החיים כולה ועוקרת את האמת גופה מן השורש. לבסוף שני היריבים לא זו שאינם מעמידים את האמת על תלה, אלא הורסים כל תל, שאפשר להשתית עליו קורטוב אמת. במרוצת המחלוקת על האמת משתכחת על הרוב סיבת המחלוקת ומתרחקים הרבה יותר מן המטרה מאשר לפני כן.

אמר אדם, שהוא שואף לנצחון האמת ושאינו טורח אלא למען נצחונה, ברור וגלוי, שהנצחון ניסוג תוך כדי כך כמה וכמה אמות לאחור. נצחון סורו רע. כל כשלון שרשו בנצחונות. אסור לנצח.

ושוב טענה: אם כך אין שום סיכוי לאמת, אלא גזירה עליה לישב עד שתלבין ראשה ותהיה מאוסה מחמת כיעור וזיקנה או מוקצה מחמת מיאוס. תשב ותמתין עד שיבוא המשיח. אבל תמה אני, אם הזיקנה עלולה לפגוע באמת. אין אמת זקנה. היא רעננה לעולם. רעננותה מחוייבת המציאות, מאחר שמקורה בלב, הצעיר לעולם.

האמת היא אישית לגמרי. אין אמת כלל, אין אמת של נוהג שבעולם ואין אמת של דרך המלך, אלא כל אחד מצווה להיות מלך על אמתו, לחצבה מלבו, שוב ושוב מבראשית. אין אמת זקנה, אבל יש אמת חלודה, קפואה, מעובשה. צריך לרכשה בכל שעה ובכל רגע. אין היא ניתנת בחנם. אין כופין אותה על אחרים בגערה, בנזיפה, בתביעה, בזעם וברעש. כשם שאסור לדחוק את קץ הגאולה, כך אסור לדפוק על האמת, להסיעה בקולות וברקים. אמת מארץ תצמח. כמו כל גידולי האדמה, היא צומחת קמעא קמעא. אין להשליטה כלל בבת אחת ולעולם ועד. היא דורשת חלוציות מתמדת, מסירות ללא גבול, תום ומופת אישי. כשעושים את הדרך אל האמת בסופה מתרוממות תמרות־אבק, המכסות אותה, עד שאין היא נראית עוד. רואים רק אבירים אצים־רצים וחרבותיהם שלופות בידיהם.

אין האמת צריכה לנצח. היא צריכה להאיר, לגלות את האור הגנוז בלב טוב ורחמן.

אל מי אדמך ואל מי אערוך לך, ידיד? אולי לספסל נטול־מסעד, הניצב בשדירת העצים, עוטה־דשא ומעוטרת־פרחים, כולה יפה אף נעימה להמתיק שיחה עם איש כלבבך לשעה מעטה, אך אין מקום להישען עליו לראש ולגב. לא אמרתי זאת לגנותך, הה, ידיד. כך הוא, הקנה הרצוץ עליו יישען האדם זה הוא בלבדו.

אם ידך לא הושיעך, ידידי ורעי, אין אחר למושעות לך. כל טעות בידי עצמו עדיפה מתיקותה בידי זולתו.

רבות מחשבות טובות בפי ידיד, אך עצתו לא תקום ואל עזרתו אל תפן. יש אשר עזרת הידיד וחבלת היריב עולות בד בבד. אף לא תגלה לו כל צפונה מלבך, פן היא תהיה מעתה המליצה ביניכם ולא הידידות עצמה, שהיא כמו האהבה, לא נאה לה היות תלויה בדבר.

מהי ידידות? מקל בידי חסר־אונים? לא. אבוקה ביד עיוור. כולנו מגששים בחושך. הידיד הוא נר דולק המאיר לפנינו את הדרך לבל ניכשל. לזאת המשפט ידיד ידידי הוא גם ידידי צפון בה שכל רב, שכן בלי הידיד, הנר לידידי, גם נר ידידי לא יאיר לי. מכל מקום טובים שני הנרות מן האחד. מה טוב ומה נעים שבת ידידים יחד, אך מה נואלה שבועת הנאמנות לעד בידידות, אף רב יתר מאשר באהבה. אין לעד. ואין לאורך־ימים. אין אנו יצורי־עד כי אם ברואי אט־אט. אפילו נצח זה הפולח את מחשבתנו לרגע אינו אלא כברת־דרך. עם הטוב שבידידינו הננו עושים בצוותא רק טיול קצר.

לא רבים ידידים נאמנים לאיש. באצבעות יד אחת יספרם. אפונה אם חי אי־פעם בעולם איש, שהיה נאלץ להטריח גם את היד והשניה בשביל להביאם במספר. דברי ימי העולם אינם נהירים לי, אך עד כמה שבקיאותי מגעת בדברי ימי עמנו ידועה לי רק ידידות אחת טובה ונאמנה אין משלה שעמדה במבחן כל המקרים הרעים וכל הגלים והמשברים של חמת קנאות ושנאות שעברו עליה וגעשו מסביבה לא מוטטוה, הלא היא אהבת דוד ויהונתן. מבעד כל הדורות עולה באפינו ממנה ריח ניחוח, את זכרה אין לשכוח. היא גנוזה בצנצנת המן של זכרוננו הקיבוצי ותוססת בנפשנו כיין המשומר.

מי שגורלו אכף עליו אורך־חיים ימות קטוע־אצבעות, כי הוא זה האורב לנו כזאב מאופל היער פורץ מפעם לפעם לתוך העדר זוטא של ידידים וטורף אותם זה אחר זה. סופו שהוא יוצא מן העולם בגפו.

ערירי כפי שבא.

מה יעשה אדם וירכוש לו ידידים? אל יעשה כלום. אין ידידים נעשים ואינם נרכשים, אף אינם נקנים. הידיד הוא מעשה נס. הוא נופל אלינו ככוכב, פולח אותנו כברק, מבהיק כבשורה. הוא כולו חן וחכם. הוא המשיח הפרטי של כל אחד, שאינו בא אלא בהיסח הדעת. אם תחזר אחריו יחמוק ממך, אם תדרשהו לא תמצאהו. אך אם תצפה לו חרישית בוא יביא. אל נכון יבוא. הוא הרי חי וקיים, אלא שיש ופעמי מרכבותיו אחרו לבוא.

אל מי אדמך ואל מי אערוך לך, היריב? אינך האוהב, אבל אינך גם השונא. אילולא אני חושש שמא איכשל בלשוני או יגלו בדברי פנים שלא כהלכה, הייתי אומר שאתה המורה. או שאתה תמים דעים נסתר שלי, המתחפש כמתנגדי. כל עיקרך מתכוון לטובתי. משום שראית אותי פזיז מדאי וקל־הכרעה ביותר, רץ אורח וקולע על פי רוב מן המטרה והלאה, ובכל זאת מחזיק ודאות לעצמי, הווי אומר: שטחי מאוד, אתה תמיד חולק עלי ונוהג בי ביטול גמור. עתים בדין. רבותה היא לרוץ? מי שאין לו מטען רב ותחת ריחים על צווארו, יש לו בראש ריחים שטוחנים ואינם פוסקים, כלומר, שהוא קל־דעת, הוא גם קל־רגלים. רבותא לרוץ באין מעצורים כל שהם? היריב בא לתקן אותי במה שפגמתי. הוא שם לי מעצורים. הוא המעצור. והריהו אומר: בבקשה, הראה את כוחך ורוץ, אבל דע לפני מי אתה רץ ועיניו הבוחנות של מי עליך. אל תהיה פזיז, כלומר, שטחי כל כך. התעמק, עיין היטב במחשבתך. האמנם אומר אתה מה שהנך חושב? האמנם מאמין אתה במה שהנך אומר? אדרבה לך נא ונוכחה. היריב לא די שמעוררני לוויכוח עמו ועם כל זולתו, הוא מחייבני גם לוויכוח עם עצמי, לברר וללבן היטב אם דיבורי חופף את מחשבתי ואם מחשבתי הולמת את רגשי. היריב הוא לי מה שהמבקר הוא לגבי המדינה.

האם אני אוהב את יריבי? אעשה שקר בנפשי אם אומר כן. דעתי היא: השולל את דעתי שולל את כול־כולי. אבל גם חלילה לי מלשנוא אותו. הרי הוא מורי ורבי המלמדני דעת עצמי והעמקה לתוכי. כפיון טובה אינה מידה. אמנם, יודעני שאין השניים באים ביריבות בשל חילוקי־דעות בלבד.

יש גם פלוגתות בשל הבדלי־נטיות ושוני בטעם, במזג וברגשות, אולם קודם כל ומעל לכל בר־דעת. חוסר התיאום בדעות חופר ממילא תהום בין המזגים, הטעמים והרגשות. טעמים ורגשות אינם יציבים. השנים מכניסות בהן הגהות ושינויים. לפיכך יש שבתמורת העתים ידידים נעשים צהובים זה לזה והיריבים לשעבר עושים שלום ביניהם.

כשם שלא מן החכמה היא להישבע באהבה אמונים לעולם כך חסרת־שחר היא להישבע בשנאה אמונים לנצח. ידיד פעם לא ידיד תמיד ויריב פעם לא יריב הוא בכל התנאים. היריבות משמשת דבק טוב בין השניים לא פחות ואולי יותר מן הידידות. הזוכה ליריב כראוי לו, הוא צמוד אליו וכל הלך־מחשבותיו, פעמים גם אורח־חייו נתונים בקשרי־זיקה אליו. עתים יותר ממה שהאדם שוקד למצוא חן בעיני ידידיו הוא טורח הן בהליכותיו והן במעשיו לשנות את דעת יריביו עליו. הכרתי יריבים שניים שהיו כל ימיהם חולקים זה על זה, לא רק מתנצחים בהלכה, כי אם גם לא חסכו חרפות וגידופים זה מזה, כדרך תלמידי חכמים הנוקמים ונוטרים, עד שעל שניהם קפצה הזיקנה. אולם כשאחד מהם נפטר מן העולם, היתה פתאום רוח אחרת על הנותר בחיים. פנה הודו, פגה חריפותו וכאילו נסתלקה שכינת החכמה והשנינות ממנו. דומה ניטל ממנו טעם החיים. מאחר שדורו וגם יריבו בדור נסע ממנו וכשלא היה לו עוד איש ויכוחו הגיעו לו באמת ימי אין חפץ. ללמדך שיריב אמיתי אדם אומר לו חפצי בך גם אם מעמיד פנים כסולד ממנו.

אמרתי לעיל, שאין לומר עשה לך ידיד משום שידידות אינה נעשית, אבל, דומה שאפשר לומר עשה לך יריב, שכן רב הוא, שנינו בפרקי אבות: עשה לך רב.

מכל מקום חייב כל אחד לומר לעצמו: יתכן שכבר עמדתי כל צרכי על טיבם של יריבי ומתנגדי ועל קשרי הזיקה בינם לביני. ולואי שאוכל לעמוד במידה כזו על טיבם של אלה האומרים לי הן הן וחן חן, המביעים על הרוב הסכמה לדברי למחצה, לשליש ולרביע. יודע אני מה ביני ובין מתנגדי, כדי להיזהר מפניהם על כל פנים. אבל לעולם אין אני יודע היאך מצב הדברים ביני ובין ידידי וכיצד להיזהר מפניהם?

כללו של דבר, ידידינו הם ידינו ויריבינו כנפינו. בחיי־אנוש הידים הן מכשירים מועילים יותר מהכנפיים. חס וחלילה לי, מלפגוע בכבודה של הידידות ולמעט את דמותה. אדרבה, אומר אני: תחי הידידות! הבו גודל לידיד, כי הוא משא־נפשי. אולם אומר אני גם כן כה לחי יריב, כי אתה מחוז חפצי.

השכל שביב דק ורופף, אפוף גושי־גושים של אופל השגעון, זורע אור על שטחי התוהו, ממשטר את העצמים ודורש סמוכין בין הקורות, מצרף את המושכלות ומזקק את המידות. מנהל חמרי ורוחני ומפקח על המשק הנפשי עושה מלאכים משרתיו ואת השדים מזיקיו, נותן נשמה בעולם־גולם, זוכר נפשות ובוחן ובודק עשתונות־לב. והוא, יחיד לו, בודד ורפה־אונים, כל האדם. בתוכו מקופלים כל מחזות היקום, עבר, עתיד, והווה בו נשקו. כלום אין הוא הגדולה שבמפלאות? שביב קטן זה, המרצד על פני תהום השגעון, בונה עולמות ומחריבם, יוצר נפשות רבות והורסן. אף על פי שזיקקון זה חי ומאיר ופועל מקדמות הימים, לא יצא כלל מגדר נס ומקרה מוצלח. מקרה מוצלח אינו מן הנמנע שלא יהא צולח ועובר. ארעי בן אלפי שנים עשוי להיות בכל זאת רק דבר שבארעי… פליאה יתירה, שאין בעל הנס מרגיש כלל בנסו, ולא עוד אלא שהוא נוהג זלזול לא יכופר בפקדון זה שנמסר לידו. יש שהוא מטיח בו חרפות וגידופים וזוקף על חשבונו את כל כשלונותיו, אף מאשים את מדריכו הנאמן בדרכי החיים, זה יועץ פלא, שבעטיו תש כוח החיים ושלולא הוא היה דוהר ורץ אורח על במות העולם כאחד שגיא כוח פרא, היה מנהם כזאב ומשאג כארי ושותה לשכרה חמודות החיים. רק אין זאת, כי תולה ארץ על בלימה, תלה גם את נזר ברואיו כמעט על בלימה, על השביב הדק והרופף, והוא מגודל לבו ומקוטן מושגו חי לו בגן עדן של טפשים, צועד קוממיות ובגאוה וגאון נושא את דעו על נסתרות שמבראשית ועל תעלומות־אחרות ושופט את כל המקרים והמעשים. יש שהוא מבקש מהאל: הטריפני לחם חוקי, אך לעולם אין הוא מתפלל לשלום שכל־חוקו שלא ייטרף.

מי איש לא חש על שפתיו פעם בחייו את נשיקתו הצורבת של מלאך המות, המפתה אותו במתק לשונו ואומר; בוא עמי, רחימאי, אל מעוני־עדן שם ירוח לך מעצבך ומרוגזך, שם תנוח יגיע כוח ולא תשמע עוד קול נוגש? מי איש לא הגיע פעם בחייו לתמרור האחרון בו ניצב לקראתו סימן השאלה: להיות או לחדול? בו אין הוא עוד שואל שאלות כי אם הנפש שואלת עצמה למות? יש קו הגבולין שבו חש אתה נשימת החדלון, כשם שהנך נושם את החיים. אדם מרגיש בעליל בחינת עד דכא, מרופש עד כדי כך ששיב אין לך תקנה אלא הטבילה בנחל האבדון. או שממש וממש הנהו אפס־כוח, בלית הנפש בפועל, נתון בין שני מגנטים, המושכים אותך לכאן ולכאן, חמדת החיים ותשוקת המות עולות בד בבד. עיני הנפש כמו נעצמות. חשק השינה מלפף אותן, אך בחוט משי דק מן הדק עודו מאוחז בחיים, הרגשת עילפון מחלחלת בכל הישות. אילו בא מי שהוא להקיצך מן העילפון, לקראך בשמך: עורה, עורה! אילו נתרחש הנס! ואכן, הנס מתרחש. כמעט תמיד הוא מתרחש. קול מופיע אי משם, קול מבשר ואומר: עורה, עורה. עדיין אינך בן מות. פעמים זה קול אדם שהופיע פתע לפתאום בקרבתך, פעמים קול פעמון בדלתך או ציוץ צפור. כל קול הוא שליח מבשר מטעם אלהי החיים. דלת החורקת על צירה או תינוק בוכה במעון השכן, אף הם צירים שלוחים. הקול, כל קול אומר: חזק! הקול. כל קול הוא בת־קול, הנושאת בשורת החיים.

אל יהיו צלילי הקול קלים בעיניכם. כוחם יפה להחיות נפש, להחזיר את העריק לארצות החיים. על אחת כמה וכמה יפה כוחו של דיבור טוב ורחום לפחת רוח חיים. מי יודע חקרי־לב? יש אשר במחיצתך מיסב איש, שפניו מאירות ולבו שותת דם, אותה שעה שהוא ממתיק עמך שיחה, תוקפי העילפון מתוך חשק ההתאפסות, עם שהחוּכה מרצדת בקצה פיו מטיילת בלבו צינת היאוש. והוא כולו מפרפר כתלוי על גבי חוט החיים הדק מן הדק. יתכן, שכל מלה המתמלטת מעל שפתך יש לה תוקף של חיבור לקו החיים או ניתוק ממנו. יש דיבור הדן דיני נפשות. פעמים פליטת פה מקפדת פתיל החיים, כשם שמלה עשויה לשמש צרי לנפש. כל האמור על בן־שיחה חל גם על שכנך המקרי לישיבה על ספסל בגן או על כסא סמוך בחבורה. בן אדם, אי אתה יודע אימתי אתה ממית ומחיה בדיבור או במבט, בסבר פנים מאירות או קודרות. בכל עת ובכל שעה ניתן לך להיות שושבין לחופת החיים או מדריך מלוה לבית הקברות. כל דיבור, פעמים אף דיבור קיקיוני, יש והוא מקיים נפש שהיא עולם מלא. הרי גם את יונה שביקשה נפשו למות הציל הקיקיון.

חלילה לנו מלזלזל בדיבור של עידוד ונחמה. השפה היא הנעלה שבמתנות בוראנו. זכור, אדם: קול דודך דופק לך מפיך. קול אומר חזק. מכל דיבור נוצר מלאך, מלאך החיים או מלאך מחבל וממית. נשמור על פינו שיהא יוצר חיים.