(רשימה)
א. 🔗
אליהו בן בנימין־זאב הלוי ספיר נולד בערב ר“ח תמוז תרכ”ט. בירושלם.
ספיר נולד בירושלם, ואל נא יהא הדבר הזה קל בעיניכם. את ירושלם ואת המונה היושבים בתוכה יש רגילים לראות כמפְלצת, ואך מעטים בקרבנו יודעים להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין החול ובין הקדשים. כי רק לעמת קדש הקדשים של העיר הנהדרה והנאדרה הזאת, כל דבר חול מקבל צורה של חולי־חולין, של דבר בלתי־טהור. האורות הגדולים מְעַבִים תמיד את הצללים סביבם לעשותם כעין הערפל. ספיר נולד בירושלם ובעיר הזאת קבל את חנוכו ולמד את כל ידיעותיו, ואם בעיניכם, המודיעים את ירושלם כל היום תועבותיה, יפלא הדבר איזה הדרך יצמח שמה מתחתיו מצח–אלהים כזה, – בעיני אני לא יפלא.
כי אדמת ירושלם מכשרת לגדל כשרונות טובים. אם אמת בפי הפתגם התלמודי “אוירא דארץ ישראל מחכים”, הנה אז עלינו להודות, כי שבע הידות בזה הכשרון לירושלם עיר הקדש. אל העיר הזאת נקבצו כל התנאים, המכשירים את האדם להתפתחות רוחנית, וביחוד צעירי בני ישראל כמו הקדשו שמה מרחם ללמודים עיוניים, לתורה ולעבודת צבור. אין אנשי ירושלם בני איזו קהלה אובדת של איזה עשרות אלפים יהודים בארץ אסיא או בדומה לזה, הרחק ממרכזי התרבות. לא. ירושלם מלאה אנשים מישראל בני התרבות מפותחת עד מאד. ארץ ישראל בכלל וירושלם בפרט חיים תמיד את חייהם, ברבם הגדול, על חשבון הגולה, המכלכלת אותם. מצב כזה יכריחם להיות לבבם תמיד עֵר ואזנם נטויה אל כל הנעשה בתוך הגולה, אל כל תנועה ותנועה בתפוצותיה, אל התנאים השונים שבני הגולה נתונים בתוכם. הדבר הזה לבדו כבר מחיב את בני ארץ ישראל וירושלם לדעת ידיעה רחבה על אודות חיי הגולה, להיות להם הבנה עמוקה והכרה בהירה במצבה. – וגם המצב הכלכלי בירושלם גורם, שיש חשבון לצעיר מישראל להניח כל אומנות ולעסוק בתורה, בלמודים עיוניים. המסחר הפעוט והחרושת הקטנה, שאינם נותנים גם המה שמה לעובדיהם לחם לשבע וכל עשר רחוק מהם, – אין בכחם למשוך אחריהם את לבות הצעירים ולבטלם מתלמודם, אחרי אשר סוף סוף גם העוסקים בתורה לשמה בירושלם אינם נעזבים, לחמם – אמנם באיפה זעומה – נִתַן ומימיהם נאמנים. ובגלל הדבר הזה, כל צעיר, שחננו אלהים כשרונות טובים, איננו ממהר לנטוש את תורתו, ומאליהם הולכים ומפתחים הכשרונות הטובים בשביל למודים עיוניים.
עוד דבר אחד. בארצות הגולה, במקומות ובתקופות שהיו גוזרים על ה“השכלה”, היו מקפידים גם על ידיעת לשונות נכריות, שידיעתן נכנסת תמיד בגדר ההשכלה האסורה. לא כן הדבר בירושלם. חזון ידיעת שפות־חוץ נפרץ מאד בכלל בארצות המזרח, במקומות שהתושבים יונקים הרבה מן האורחים הבאים ממדינות שונות; וגם בירושלם אינה נחשבת ידיעת שפות זרות לעון גם לצעירים שתורתם אומנתם. ולא רק מבין החכמים הספרדים לבד, אך גם מקרב האשכנזים אפשר למצוא אנשים שצורבי מרבנן הם, ובכל זאת המה שומעים, אם מעט או הרבה, שפות אירופאיות אחדות, ולא יאשמו בגלל זה על פני אחיהם החרדים.
ואליהו ספיר נולד ונתגדל בסביבה ירולשמית כזו, סביבה של תורה שיש עמה גם ידיעת העולם, אמרתי: נולד, יען כי אבי אביו היה הנוסע־החוקר המפרסם, רבי יעקב ספיר הלוי (נולד באשמינא, פלך ווילנא, תקפ“ה, מת בירושלם תרמ”ו). רבי יעקב ספיר היה מתושבי ירושלם, ובתור שליח עיר הקדש הלך במשך כחמש שנים למסעיו בארץ מצרים, גליל הים־סוף, חדר אל תימן ויעבור את מזרח הודו כלו ויגיע גם עד אוסטרליא. הוא הדפיס חלק מרשימות מסעותיו בשני ספרים, אשר קרא להם “אבן ספיר”, וחברת “מקיצי נרדמים” הוציאה את הספר לאור, וחכמי הזמן ההוא, כשלמה מונק ושניאור זקש, הגידו תהלת הספר הזה ויהללו את ערך חקירותיו, וגם החוקר הנוצרי אֶרנסת רֶנַן בא בכתובים עם השד"ר הירושלמי הזה. כי מלבד אשר היה רבי יעקב ספיר הלוי חכם ורב גדול בתורה, ידע גם לקרוא שפת ערבית והבין גם שפות אירופיות, ומרבות היו ידיעותיו בכל מקצועי היהדות, התורנית והחולית. ועד כמה שאפשר לשפוט על תכונת אישׁ מפי כתביו, הנה אפשר למצוא בתכונות האב הזקן אלה הכשרונות, שראינו בעינינו אצל בן־בנו בכל עבודתו הספרותית והצבורית. גם אצל הזקן אנו מוצאים תמיד ידיעה עמוקה באותו הענין שהוא דן עליו, מרץ ותקיפות לדבר כאשר עם לבבו גם על גדולים וגבוהים ממנו, ושכם נוטה לסבול עמל ותלאה גופנית ומשא וריב עם הסביבה בגלל דעותיו ורעיוני רוחו.
הוא אשר אמרתי: אליהו ספיר נולד ונתגדל בסביבה של תורה ודעת, ואביו הזקן בלי כל ספק הנחילהו גם את הכשׁרונות הטובים הבלתי רגילים, גם את האהבה לדעת ולעבודה.
ב. 🔗
ספיר הצעיר עבר את כל המדורות שׁל החנוך התוֹרָני בירושלם, הָחל מן החדרים וכלֵה בישיבת “עץ חיים”. מן הישיבה ההיא בא הבחור הצעיר בהחבא אל הסופר־המורה רבי דוד יֶלִין, שגם הוא כזית הודו על הררי ציון, ויבקש ממנו תורה בשפה הערבית. מר ילין נתן לו רשות לבקר את שעוריו בשפה הערבית בביה“ס של “כל ישראל חברים” בירושלים שהיה אז תחת הנהלתו של מר נסים בֵכֵר. בהחבא היה יוצא מחומת העיר, ושמה מחוץ לחומה היה מחליף את בגדיו בחנות אחת והיה הולך לביה”ס. בבית־הספר ההוא למד גם את ראשית דעת השפה הצרפתית.
ואולם בירושלם כבר היתה אז מלבד תסיסת “ההשכלה”, עוד תסיסה אחרת, יותר חזקה ויותר כבירה. כי עוד טרם עלו שָבֵי גולה מרוסיא, עוד טרם נראו בארץ ישראל נסים ופליטים מחמת מציקים ומתגרת “פוגרמים”, וכבר צמחו על פני חוצות ירושלם נצני התחיה, – לשוב לחיים חדשים־ישׁנים. מבין צעירי ירושלם יצאה, עוד בסוף שנות השלשים למספרנו, תנועה לשוב אל האדמה אם־כל־חי, לחרשה ולזרעה, לעבדה ולשמרה ולהוציא ממנה, ורק ממנה, את לחמם. רבים מצעירי ירושלים קצו בחייהם מפני הלחם הקלוקל של ה“החלוקה”, מפני החיים המשעממים של החומות הצרים. המה שמו בראשונה את פניהם אל בקעת ירֵחו למצוא להם חלקות אדמה בגליל ים־המלח, ואחדים מבני ירושלם הלכו ויקנו להם את אדמת “פתח־תקוה” עד היום הזה. בימים האלה היו חזיונות האנשים ברורים לפניהם וחלומותיהם לא דברו שוא: פיהם ולבבם היו שוים, וכאשר חשבו כן אמרו לעשות. מקרב היהודים הצעירים היושבים בירושלם נמצאו אנשים, לא במספר רב כמובן, אשר החליטו לשוב אל חיי אבותיהם הקדמונים ואל משלח כפם בשדות ובכרמים, למחות במחי־כף אחת את פני חייהם העירוניים עד היום, ולצאת מקירות ירושלם החוצה, – אל השדה, אל בין הזרועות הרחבות של הטבע…היתה בזה שִירה מְלֵאֲתִי הוד, היו סערות מלחמה עם כל התנאים הסובבים אותם בתוך בתיהם פנימה, היה בזה קול ענות של מרד וקשר אמיץ נגד כל הנמצא, נגד כל הרגיל…
ואליהו ספיר היה בתוך המהפכה הזאת. הכחות הרעננים של צעיר רודם, הדם הבריא של בן שמונה עשרה שנה, הצעיר אשר ידע כבר מפי ספרים גם את העולם הגדול גם את דברי ימי עמו הגדול־ כל אלה האם יכולים להשלים עם חיים ירושלמים מלאים בושה וכלמה, “חלוקה וצדקה” מסחר קטנטן, שׁעמום עולמים ושפלות גוף ונפש?! וגם הצעיר ספיר שאף בעמקי לבבו אל היום, אשר יֵצא גם הוא מעבדות החומות הירושלמיות לחֵרות המרחב של שדות השפלה וכרמי השרון, ובהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את בתו של רבי בן־ציון שַטיל, אחד מן החלוצים הראשונים של “חובבי ציון” ומן המתישבים הראשונים של פתח־תקוה. זאת היתה משפחה תורנית, שעלתה מן הגולה הליטאית לארץ־ישראל בשנת תרמ“ב, ועלתה לארץ ישראל בכונה תחלה להתעסק בעבודת האדמה. רבי בן־ציון שטיל קנה לו חלק בפתח־תקוה עוד בשבתו ברוסיא, ע”י רבי יחיאל מיכל פינס ז“ל. ובימים הראשונים ההם לא ידעו עוד דבר מן ה”העסקים החקלאים", מן הפרדסים ויתר סוגי המשק הכפרי, שיש בהם אך מעט מעבודת האדמה במובנה הרגיל, והעקר בהם מן החרושת הכלכלית הכפרית ושהאלימנטים המסחריים רבים בהם על עבודת אדמה פשוטה. האנשים התמימים של הימים הטובים האלה “חכמות” לא ידעו, ואם שבו לארץ ישראל שבו גם אל העבודה הפשוטה ואל החיים הפשוטים. משפּחת חותנו של ספיר עבדה את חלקת אדמתה בידי כל בני המשפחה, הגברים והנשים והטף, בידיהם ממש. וגם ספיר הירושלמי ירד על פני החיים החדשים האלה, ויתמכר אליהם בכל חם נפשו, בכל כחותיו הגופניים והרוחניים. המשפחה ישבה ביהודיה, הקרובה לפתח־תקוה, וספיר הצעיר רעה גם את צאנו אשר קנה לו, הלך אחרי עדר הכבשים ובידו מקל רועים וחליל, וינהג את צאנו יום יום עד נחל ירקון, והיה מרחץ את העדר במימיו – הכל כמנהג הרועים הערבים, או כמנהג חתן לבן הארמי וחתן הכהן במדין… צַחֲקו, צַחֲקו למקרא הדברים האלה, וגם על פתחי פי עוברת בת־צחוק בכתבי את השורות האלה. אבל כמה נאדר ומלא חן הוא התם של בן כרך, ספיר־צעיר, גדול בתורה ויודע שפות אחדות, ההולך אחר צאנו במדבר יהודה, כמה גדול כח הלב של האיש, האומר ועושה הנסיון להשליך מעל שכמו פעם אחת סבל של אלפי שנה!..
עד כמה הצליח הנסיון הזה – זאת היא שאלה אחרת. הן הגלות היא אסון של אלפי שנה, וגיהנום בוער כזה לא פעם אחת יכָבה, אף אם נעביר עליו ירדן, לא ביום אחד יהיה מוסר, אף אם יהיה היום ההוא גדול כיום יזרעאל. עון דורות רבים לא יכֻפר בימי דור אחד. עוד דורות יעבורו, עד אשר תִמָחה מעל מצח עמנו הגלות עם כל כתמיה הרבים, ועוד לא קרוב היום אשר יוכל עמנו לשוב בתשובה שלמה אל האדמה אשר נטשוה בתגרת המקרים הנוראים. אבל נסיונות כמו של ספיר מנבאים האותיות מראש, מגידים את הבָאות. המה מבשרים, כי הדורות האלה יגיעו, יבאו; כי אל אדמת נחלתנו נשובה, והיא תשוב אלינו. הנסיון לספיר הצעיר עצמו לא הצליח: מטל השמים וממשמני הארץ לא ירדה הברכה על עבודת בן־הכרך, ןגם הדֶבֶר היה במקנהו, וספיר לא ראה ברכה בעמלו הוא. אבל הנסיונות לא אבדו בתהו גם לעצמו, גם לעבודתו הצבורית בעתיד. הנסיונות הועילו לספיר בחייו ויתוו דרך לביתו אחריו; המה גם נתנו לספיר את אותן הידיעות, אשר בהן השתמש בעבודתו לטובת הישוב בשָנָיו הבאות.
ג. 🔗
ספיר נשאר בלי פרנסה. הוא וביתו יושבים ביהודיה, בבית חותנו שמה, מבלי כל עבודה. עבודת האדמה הכניסה אך הפסד, ומעדר הכבשים נשארו רק עשרות אחדות, אשׁר מכר אותן מפחד הדֶבר. זה היה שנתים אחר חתונתו. ואולם בכל הסביבה ידעו את הצעיר ספיר, שהיה היהודי היחידי אשר ידע לקרוא ולכתוב ערבית. ידעו זאת גם הערבים מן הכפרים מסביב, והמה היו פונים על ספיר בדבר עניניהם לקרוא את התעודות ולערוך את כתביהם.
בית־הספר בפתח־תקוה היה אז מתפרנס ככל מוסדות הצבור, מקֻפת הפקידות של הברון רוטשילד, וספיר הציע את עצמו בתור מורה השפה הערבית בביה“ס. ההנהלה נתנה לו לתת שעורים למבחן. חודש או שנים עבד ספיר חנם, ואח”כ קצבו לו שׁכר ובראשונה ארבעים פר' לחודש, וכאשר התאונן הוסיפו לו עוד עשרה פר‘, תלמוד הלשון הערבית היה קשה מאד על התלמידים ובפרט על התלמידות, ואולם המורה ספיר דרש בכל תקף את הידיעות של מקצועו, וההורים היו מתאוננים על פעולות המורה לפני הפקידות. לא ארכו הימים, וספיר הפקד להורות גם את הלמודים העברים בבית הספר ההוא, אחרי אשר המורה של הלמודים האלה, רב ברוך חומה, הלך להמושבה עקרון. בעד העבודה הנוספה הזאת הוסיפה לו הפקידות עוד 20 פר’ לחודש, ותהי משכרתו יחד שבעים פר' לחדש.
אל עבודתו בתור מורה, ביחוד מורה הלשון העברית, הִתְמַכֵּר ספיר הצעיר בכל חום לבבו. פה מצא את עצמו. סוף־סוף הן לא התחנך להיות אכר עובד־אדמה; סוף סוף הלא היו הלמודים העיוניים, ובפרט ידיעת השפה העברית, האטמוספרה הטבעית שלו, ובתוכה נמצאו שרשיו היותר חזקים והיותר פוריים. בעבודתו זאת, עבודת ההוראה בשפה העברית, מצא כר נרחב להפיץ את כל הידיעות, אשר אסף עוד בהיותו בחוגי הסופרים העברים בירושלם, בעודנו צעיר מתאבק בעפר הרי“מ פינס, בן־יהודה, ילין, הד”ר מזיא ויתר הממחים ידיעת לשוננו, ואשר עלתה בידו לחַדֵש משלו.
אבל כמה קשה היתה העבודה הזאת, איזו עבודת־פרך עבד אז. כמעט כל ספרי למוד לא היו אז, הדבור העברי היה עוד חדש מאד, אך בחתוליו, אך נחלת אנשים יחידים. על המורה היה להכין בשביל התלמידים מחברות שתשמשנה לספרי למוד, על המורה היה להכריח את התלמידים ואת התלמידות לדבר בביה“ס רק עברית, להתרגל אל השפה שהוא אומר להחיותה. בתוך כתלי בית־הספר בפתח תקוה היה מלמד ספיר את השפות הערבית והעברית, לא פחות ולא יותר, מתשע שעות בכל יום, מלבד השעות שהיה עובד בבית להכנת ספרי הלמוד ולבקרת המחברות של התלמידים. אחת עשרה שנה היה מורה בפתח־תקוה, וחמש השנים הראשונות מאלה ישב הוא וביתו ביהודיה הרחוקה, והיה רוכב על החמור ערב ובקר בכל יום הלוך ושׁוב. הוא היה יושב על חמורו הקטן קורא בספר שקוע כלו בקריאתו, עד אשר היתה הבהמה מביאתו לביה”ס וחזרה ליהודיה. ומלחמה היתה לו תמיד עם אבות התלמידים, יען כי המורה ספיר לא וִתֵר מעולם על התרשלותם של תלמידיו בלמודיהם, והיה קפדן לדרושׁ מאת הצעירים לבלי להשׁתמט מחובות בית הספר, כמו שלא עשה גם הוא מעולם את מלאכתו רמיה. ועוד מלחמה היתה לו בעבודתו, מלחמה מפנים ומאחור. המושבה פתח־תקוה היא גם עתה משגב יראים וחרדים, ואנשי ירושלם מיסדיה הטביעו את חותמם עליה. חסידים מירושׁלם ואנשי מעשה מפרנקפורט מוצאים לפניהם גם היום מקום להשכין מתוך המושבה הזאת את שכינתם ואת הקדושה הדתית כפי רוח מבינתם. אז, בימים אשׁר היה ספיר למורה, היתה המושבה פתח־תקוה מלאה חדרים ומלמדים בתוכם, מלמדים ללא הועיל וחדרים חסרי־אור וסדרים, ואלה נלחמו עם בית־הספר עד כלות כחם. זה היה מצד האחד. ומצד הפקידות הצרפתית, אשר לא היתה לה כל חלק ונחלה ביריעת הלמודים העברים וברגשות הלאמיים, היתה תמיד התנגדות והתמרמרות ויחס־בוז אל כל הלמודים העבריים, אל כל “ההבלים” האלה, אשר המורה הצעיר דורש בחזקה מאת התלמידים.
ככה עברו עליו חמש שנים ביהודיה, ואחר כן, כאשר הוטבו התנאים שׁל פתח־תקוה והישוב ביהודיה נתבטל והאכרים התישבו כלם בפתח־תקוה, עבר גם ספיר וביתו אל המושבה ההיא. ארבע מאות הדונמים שהיו לחותנו ולו בפ“ת כבר נמכרו, ונשאר לו אך כרם קטן, אשר אותו כלכל וטפח ועבד המורה וביתו. שכרו עלה לאט לאט, עד אשר הגיע למאה ועשׁרים פר' לחודש. אולם המצב של המורה העברי בביה”ס, היחס של הפקידות הצרפתית אל המורה העברית לא הוטב אף במעט. המנהלת את ביה“ס השלטת לבדה על המכון החנוכי, היתה אחת מן הנשים המבישות, אשר אותן הושיב אליהו שייד, מורשה הברון, בראשי בתי הספר במושבות, והבנות השובבות האלו, הבטוחות ביחוסיהן אל איש חסדן, הרשו לעצמן להתהולל בהלמודים העברים ובמוריהם. מפניהן עזב בשעתו גם החכם זאב יעב”ץ את משרתו בביה"ס בזכרון־יעקב, וגם את אליהו ספיר הביא פארב, בעל המנהלת, עד דכא, עד אשר החל להריק דם מגרונו. אז נתן אל לבו לעזוב את משרתו, משרת ההוראה, ויבקש לו מקור אחר למחית ביתו.
בתור מורה היה מן המצינים. אך עבר מיהודיה לפתח־תקוה יסד שמה שׁעורי־ערב לערבית ולעברית בשביל הגדולים, ונוספו על עבודתו יומם גם עבודת הערב, ואת העבודה הנוספה ההיא עבד חנם. הוא היה מן המורים הראשונים, אשר הגשימו את השטה “עברית בעברית” בבתי הספר, וכל הלילות עבד להמציא ולחדשׁ מלים לכל המושגים, בהשתמשו בעיקר בידיעתו הגדולה בשפה הערבית. אליהו ספיר היה מן המורים הראשונים, אשׁר הסתדרו לאגודה, שהיתה תחת נשיאתו של המנוח מר מרדכי ליובמן– תפול נא דמעתי זכרון על קברך, ידיד שחרותי – יחד עם המורים־הסופרים יהודה גרזובסקי דוד יודילוביץ וישראל בלקינד, יבדלו לחיים. עוד אז נוסדה האגדה ההיא, אשר ברבות הימים, בעת אספת ההסתדרות הכללית בזכרון־יעקב, עלה ונתיסד ממנה המרכז לכל המורים העברים בארץ ישראל.
ד. 🔗
עוד טרם עברה כל עבודת הישוב הארצישראלי מיסודה של הברון רוטשילד לידי חברת יק“א, כבר היה ניר קטן להחברה ההיא בארץ ישראל. עושי רצונה של יק”א היו אז מנהל ביה"ס “מקוה ישראל” מר ניגו ומר דוד חיים ומקום המרד שלהם היה במקוה־ישראל.
יודעיו ומכיריו של ספיר ידעו את המוצאות אותו בפתח־תקוה, את אשר הוא סובל שמה מאת הפקיד בעל המנהלת. המה ידעו את ערכו של ספיר ואת כחו בשפה הערבית ואת כל התועלת שיכול איש כזה להביא לכל עניני הישוב. כי עוד בהיות ספיר מורה בביה“ס בפתח תקוה לא הסתתר בד' אמותיו של מקצעות למודיו ובתוך כתלי בית־ספרו. ספיר נשׁא עליו ברצונו הטוב את כל העבודה היורידית של המושבות, היה עורך את הרשימות של הנולדים והמתים, היה מנהל את עניני המסים להממשלה, כמו מסי העשור והגלגולת לצבא, היה כותב את הרפורטים ע”ד מצב הבריאות, וביחוד השתתף בכל עניני הנחלאות. היסוד לכל עבודת התחיה היה, הוה ויהיה הלא תמיד הישוב הקרקעי, גאולת הארץ, וספיר היה מעולם מסור כלו, על חפציו ורגשותיו וכחותיו לענין הגאולה של הארץ, של אדמת אבות, בכל האפנים שבעולם, בכל האמצעים שאפשר אך להשיג. ולבני פ"ת היו כל הימים ההם סכסוכים, דינים ומשפטים עם הערבים שכניהם, שהיו עוררים תמיד על הגבולין, ומריבות ומלחמות ופרוצסים לא חדלו מקרב פתח־תקוה. וספיר לקח חלק בכל אותן הרפתקאות שעברו על המושבה. בצע כסף לא לקח בעד העבודה הזאת, אשר אכלה את שעות המנוחה ואת חדשי החופש שלו. פעם אחת הכירה הפקידות את עבודתו היורידית ותקצב לו מחירה עשרים וחמשה פרנק לחודש, אבל בהוכחה כי לא אל המשכורת נושא ספיר עיניו, שלמה לו אך פעם ושתים, ותחדל. ומפני אשר ספיר ידע ערבית, גם מעט תורקית, לכן הנקל היה לו ללמוד גם את תורת החקים והדינים השיכים לרכישׁת נחלאות, ולאט לאט נעשה המורה הזה ממחה ובר־סמכא לכל הלכות נחלאות בארץ־ישראל.
אז דברו על לב ניגו וחיים, פקידי יק“א, לקחת את ספיר לעזרתם. יק”א קנתה אז את אדמת סג’רה ליסד שמה את החוה. הקניה נעשתה, אבל התעודות לא היו מסדרות, ושוכני הכפרים הסמוכים עוררו תמיד משפטים ויעכבו את בנין החוה. ספיר לקח את הענין בידו, והרבה עמל חרף נפש הקדיש עד אשר עלתה בידו לגמור את הדבר ולהציב את גבולי הנחלה בל ימוטו. הרבה לילות עמל נמנו לספיר בס’גרה, במקום אשר ישב לבדו הרחק ממשפחתו, שבועות וירחים התגולל באורות יחד עם הבקר והסוסים, והיו לו הימים לעבודה והלילות לזועה ולפחדים מפני השכנים הרעים ומפני הבידואים, ולא חסרו גם מכות ומהלומות עם הערבים מסיגי הגבול.
בין כה וחדשה נעשתה בארץ ישראל. הברון רוטשילד נלאה לשאת את כל הטרח הגדול של הישוב, וימסור את כל העבודה הרבה הזאת לידי חברת יק“א, ופקידי החברה ההיא השתדלו להביא בעניני הישוב סדרים חדשים, לגמרי אחרים מסדרי הפקידות של הנדיב. אז הֵקִיץ הַקֵץ על המחולות של עגלי הזהב, על כל העזובה הרבה, על כל התועבות אשר הרבו הפקידים, על רוח הטמאה אשר הכינו כהני־און אלה בכל המושבות, בכל דבר התחיה. היה נחוץ אז לְהָתֵם ולטהר במטאטא השמד את כל הרעה של השטה הקודמת; ותבקש לה חברת יק”א אנשים חדשים, אנשים כלבבה. שטת הפקידות של הברון דרשה להרבות תמיכה בידי כל עצל ונרפה ולעצום עין מפני של פועל וחרוץ ושוקד על עבודתו; ויתלקטו אל הפקידות ההיא כל ההולך בטל ואוכל לחם עצלות ואוהב כסף־חנם. והנה בא מר מאירסון, פקיד־נגיד של החברה יק"א, ובלבבו מחשבה גדולה להניס מעל הישוב את כל העופות הטמאים והדורסים, גם מבין הפקידים גם מבין האכרים, להשכיח מלבות בני המושבות את הלחם הקלוקל של התמיכה בלתי־פוסקת, להפוך את יושבי המושבות לאכרים מתפרנסים מעמל כפיהם ומעבודתם בשדות ובכרמים. זאת צריכה היתה להיות מהפכה, זה היה צריך להשכיח את בני המושבות את משלוח הבנים והבנות לפאריז, – ולזה דרושים היו פקידים חדשים.
ואז היה אליהו ספיר במקומו. את עבודתו בסג’רה ובגליל התחתון גמר באפן נעלה, והחוה עם נחלותיה קמה ליהודים. אז העבירו את ספיר אל הלשכה המרכזית ביפו להיות מזכירה וראש מנהל החשבונות. אמנם במה נחשב היה המורה העברי הזה בעיני הפקידים הצרפתים, כאין היה זה הירושלמי אשר לא יצא מגבול הארץ ורגליו לא דרכו מעולם על פני השדרות הפריזאות. אבל מה לעשות, והאיש הזה אין כמוהו יודע את החקים הערבים ואת דרכי הארץ ושפתה, וגם צרפתית הוא כותב ומדבר יפה וסגנונו ספרותי, ורואה חשבונות ומנהל פנקסאות מצֻין הוא, ואת תנאי הישוב ואת בני־המושבות כלם הוא יודע באין דומה לו; ונושא בעול העבודה הפקיד החדש הזה באופן שאין כמוהו. והוא תפס לו מקום חשוב ונכבד בלשכת יק“א. ספיר יצר שיטה מיֻחדת בהנהלת החשבונות של יק”א עם כל המושבות, ברר ולבן את המצב האמתי של הישוב לפרטיו, ואז נגלו כשמלה כל עניני הפקידות הברונית, ותקונים נעשו בכל הענפים, ונבנה היסוד ליחוסים טבעים ובריאים בין המושבות ובין יק"א.
ה. 🔗
הפקידות של הברון והיורשת את מקומה חברת יק"א התעסקו רק בתמיכתן ובשכלולן של המושבות. הראשונה וגם השניה הרגישו עליהן אחריות המושבות הַקַיָמוֹת, אבל מעולם לא הרבו לדאוג ואינן דואגות גם עתה לברוא בכלל תנאים המקילים את הישוב היהודי בארץ ישראל. כל ענין הישוב קבל אצל הפקידות אפי של תמיכה בידי יהודים, אנשים מבני ישראל, הדורשים תמיכה או הלואה במקומות מושבותיהם החדשים שבפלך פאלעסטינא במדינת טורקיא, באין כל רוח לאמית מרחפת על פני כל העבודה הגדולה הזאת. והנה באה הציונות, התעוררה ברב־כח התנועה הכבירה, תנועת התחיה, ובהכירה את כחותיה המעטים ליסד מושׁבות חדשות ליחידים ובהטילה גם ספק בתועלת מפעלים כמו אלה בידי ההסתדרות, נתנה אל לבה להכשיר את התנאים, בתוך העם ובקרב ארץ ישראל, להגדלת הישוב הארץ ישראלי לכל ענפיו ומקצעותיו לא בעזרת צדקה ותמיכת נדיבים, ורק בכחו ובאמצעיו של העם. אין הציוניות, בתור הסתדרות, באה לחלק צדקה וליסד מושבות, ורק יוצרת תנאים טובים ונוחים להרחבת הישוב העברי, ומקילה את חיי היחיד והצבור בתוך הארץ.
וזה היה גם הרעיון היסודי של החברה “אנגלא־פלשתינא”, של הבנק העברי אשר יסדו הציונים בארץ ישראל.
מעיני יוצרי הבנק לא נעלם דבר הישׁוב וכל תחלואיו. שׁיטת הפקידות של הבארון היתה מַתַּת תמיכה, פשוט: נדבות ומתנות להאכרים; יק“א חדלה מִתֵת תמיכה ורק נתנה הלואות על מנת להחזיר… לכשירצו האנשים. והנה בא הבנק, והעמיד את הדבר על בסיס מסחרי פשוט, על הלואות על מנת להחזיר אף אם לא ירצו, ודוקא במועדן ובזמנן ודוקא ברבית, כאורח כל בנקים ובתי מלוה. זאת היתה שׁטה חדשׁה, – חדשה, כמובן, בארץ ישראל – ודרושה היתה האֶנרגיה של איש המאמין בצדקת מעשיו, לקבוע את השיטה הזאת, שהיתה מוזרה כל כך לבני הישוב הישן והחדש גם יחד, כמסמרות נטועים. ובאליהו ספיר מצא מר ז. ד. ליבונתין, המנהל הראשי של האפ”ק את האיש המכשר לעזור לו להגשים את השטה החדשה בעיני הישוב. ספיר ידע את כל דברי ימי הישוב, הכיר את כל החֻלשה של רב האכרים לבל מיני תמיכה בצורות שׁונות, את אהבתם המעטה לעבודת הגוף ואת אהבתם הגדולה לחיי מותרות. לכן הקריב מר ליבונטין את ספיר לעבודת הבנק, בראשונה בירושלם ואח"כ ביפו, בלשכה המרכזית של המוסד הזה, ויהי יד ימינו של המנהל הראשי.
וכאשר שמר את חובותיו בתור מורה ובלשכת יק“א, כם גם בתור פקיד האפ”ק היה ספיר שומר חובתו מאד; תמיד היה מן המקדימים לבוא ומן המאחרים לצאת. כי היה ספיר ישר ונאמן רוח וממלא את אשר קבל עליו בדיוק. ואולם הבנק היה לספיר מקדש־מעט, עֶמדת־ישוב נכבדה, ובגלל זאת שמר על הבנק כאשר ישמרו על צור מעוז ומקום מקדש. הוא הכיר בכל התועלת הגדולה אשׁר יוכל להביא קרדיט נוח וזול להישׁוב המסחרי והחקלאי, אבל פחד מאד מפני מחלת התמיכות, אשר אכלה את הישׁוב בכל פה. ובגלל זאת הביט בעינים חשודות אחרי כל הבא לבקש הלואה מאת הבנק, ויבדוק תמיד בשבע בדיקות אחרי הלקוחות. ולפי שידע את כל האנשים, הפונים אל הבנק, ידע את מגרעותיהם ואת כל עניניהם, לכן לא נעלם ממנו כל סתום, וכל מרמה לא הצליחה לנגדו. לנגד עיני רוחו של ספיר רחפו תמיד צללי האכרים, לוקחי התמיכה ומקבלי הלואות שלא על מנת להחזיר, אלא הפגעים הרעים אשר השחיתו את הישוב, ולא חשך את נפשו מֵרִיב לשונות ומדִבַּת רבים, וישמור את משמרת הבנק מכל לוקח ואינו משלם ומכל יד לא טהורה. הלקוחות מררוהו ויריבו עמדו, חרקו עליו שנים רבים מבאי הבנק, אבל הוא היה חזק מצור ויכבֵד את לבו לעֻמת כל הלוטשים עין על כספי המוסד הלאומי הזה. כי ספיר היה תמיד, בכל דרכיו ובכל מעשיו, איש שֶלוֹ שטה מוצקה ואשר רצונו חזק להגשים את שטתו.
והמלחמה עם הלקוחות, בגלל כסף הבנק אשׁר שׁמר, היתה עוד יותר כְבֵדָה בלבו פנימה. כי ספיר היה מטבעו איש אציל ועדין, איש טוב לב מאד, ומעולם לא השיב ריקם פני בקשת איש והרבה לעשות טוב וחסד, והרבה לעבוד עבודת חנם את פני כל הפונים אליו. ודרכיו בהבנק, לרגלי מסירותו ואמונתו לשטתו, עלו לו, בלי כל ספק, במעוט הלב והדם, וְקִצְרוֹן את ימיו, והיביאוהו במיטב שנותיו אלי קבר. בפנים נזעמים, בלי כל רוך היה משיב ספיר ריקם פני איש המבקש הלואה מאת הבנק; ואולם אך נסה האיש ההוא לבקש מאתו עצה בדבר איזה מקנה וקנין, לבקר את התעודות הערביות שבידו, לערוך בשבילו איזו כתבים נחוצים, או איזו ידיעות הדורשות חפוש ועיון והשתדלות, – והנה קם לפני האיש ההוא ספיר אחר, ספיר בעל פנים יפות, טוב המזג, נכון לעזרה בכל לב, ואשר אוצר ידיעותיו הרבות פתוח, ושתדלן ועורך־דין ויועץ־חכם חנם אין כסף. הגדלת הישוב, התגברותו ועליתו, היה משושו כל היום, ואם עלתה בידו להיות להועיל לגאול איזו חלקה, אז לא היה חס על כל עמל ויגיעה. לא היתה דרושה לאליהו ספיר כל תהלה וכל מנחה ומשאת, יען וביען לא היה לו שכר יותר גדול בעמלו מגאולת הארץ, מגאולת חלקת אדמה מידי נכרים. לבו הלם תמיד למשמע קניה חדשה בהלמות לב אוהב לקראת חמדת נפשו. תכלית שנאה שנא את הסרסרים היהודים, העושים סחורה בגאולת הארץ ומעלים את השער בקנית אדמה מאת הערבים, פן ואולי מעכבים האנשים האלה את גאולת הארץ, את היקר והקדוש לו בחייו, את שאיפתו הגדולה, את הנצחונות בשלום, אשר אליהם שאף ספיר תמיד, תמיד…
ו. 🔗
בקובץ הקטן הזה יֵרֶא הקהל את אליהו ספיר הסופר לא בכל גדלו ומלוא קומתו ואך את צל התמונה הנאדרה תראנה עינינו הפעם. ולמה נכחד, – וגם הצל הזה חלש הוא ומעט ערפל סביבו. כי מלבד אשר מסבות הזמן לא נתנו לאליהו ספיר לפַתֵח דַיָם את כשרונותיו הספרותיים, וספיר הסופר במה נחשב הוא לעמת ספיר העסקן, – הנה עוד גם לא יכול “ועד הזכרון”, מפני סבות צדדיות, להביא אל הקבץ הזה את רבים מן הדברים שכתב ספיר, עד כי אין אנו רואים בקבץ הזה את ספיר הסופר בכל שעור קומתו. די להזכיר, כי לא נכנס אל הקובץ הספר “הארץ”. לא את כלו אנו רואים איפוא, אך את מקצתו. ואולם גם על פי הצללים האלה, היורדים אלינו מעל פני הקבץ הזה, יכולה כבר הבקרת לשפוט על אודות כחו ואונו של הכשרון הספרותי הזה, שלדאבוננו בא לידי גלוי אך ביצירות ספרותיות במספר לא רב.
כי מפני העסקנות הצבורית הגדולה, אשר היתה על שכם אליהו ספיר, נשאר בַצֵל נשכח כמעט כלו ספיר המלומד, ספיר הסופר, בעת אשר באמת לא שחוק היה הכשרון הספרותי הזה, בפרט בארץ עניה כארץ ישראל בימי שפלותה. הן לאליהו ספיר הלא היו כל התנאים, המכשירים את האדם לעבודה ספרותית פוריה עד מאד. את הכל נתן האלוהים בלבו: ידיעת היהדות מן המקורות הראשונים; ידיעת ארץ ישראל בלתי־אמצעית; אהבה רבה למקצועות עיוניים; יחוסים נפשיים, פנימיים אל מראות הטבע וקרבת בשר ורוח אל החי ואל הצומח ואל הדומם; הגיון בריא, שאינו נוטה מן המסלה, וכח־לב להסיר באפס יד כל אבני נגף; ידיעה רחבה של שפות המזרח והמערב, כח זכרון שלא פסק: אהבת העבודה ושנאת הבטלה. ואם תתנו על כל זה מֵהוֹד ארץ הקדם ומִתְכֵלת שמי ארץ־ישראל ונפש לכם להבין את סוד אלוה של ההרים הנפלאים, הסובבים את עיר מולדתו של ספיר, את ירושׁלם שאין־דומה־לה, – אז תדעו לערוך את הכשרון הספרותי אשר נאבד לספרותנו, אז תבינו כמה יכול היה האיש הזה לברוא על שדה הספרות העברית, לו הקדיש רק לה לבדה את כחותיו הגדולים ואת אמצעיו המרבים והעשירים.
אליהו ספיר היה בעקר סופר מדעי. הוא למד עד תכלית את כתיבת ארץ־ישראל והיה במקצוע זה ממחה ובר־סמכא. ספרו “הארץ” מכיל רשימה מפורטת מכל המקומות ערים וכפרים וכן כל המקומות הגיאוגרפיים הטבעים, כמו הרים בקעות, עמקים ונחלים, הנזכרים בכתבי־הקדש, התלמוד והמדרשׁים, ספרי החשמונאים ויוספוס. ספיר ברר את כל הידיעות הגיאוגרפיות והשוה את השמות הישנים לאלה של זמננו עפ“י החלטות החוקרים והמסקנות האחרונות של החכמים הממחים במקצוע הגיאוגרפיה הארצי־ישראלית. ביצירותיו הספרותית של ספיר אנו מוצאים תמיד את הסמנים המבהקים של אנשי המדע: ידיעה מקפת ומלאה שׁל המקצוע, שׁהוא כותב עליו, ויחד עם זה ענוה צנועה וכל התרחקות מיוהרא וריקלמא כל שהיא. ספר “הארץ” היא בפי ספיר רק “רשימה”, תכן הענינים של המפה הגיאוגרפית, הנדפסת בעברית, בעת אשר באמת זאת היא עבודה מדעית כבירה, אשר לקחה גם מאת פועל שקדן כספיר יותר משתי שנים של עבודה. כי מלבד אשר השתמש בעבודה זו בכל הספרות העתיקה, הקלסית כמו בה”ק, האפקרופא, ספרי יוסיפוס, הברית החדשה וספרי התלמודים והמדרשים, הנה לא הניח גם ספר בעברית, בערבית ובכל הלשונות החדשות הראשיות, שלא הוציא מהם את כל הנחוץ למפעלו. כן הועיל הרבה בחקירתו ע"ד צמחית הארץ וחית הארץ, אם כי לדאבוננו, לא הספיק לגמור את עבודתו המדעית הזו; לא זכה לראות גם את מפעלו הכביר– מפת ארץ־ישראל בעברית אשר רק זה עתה הוציאו בברלין.
ועוד סמן מבהק היה למדעיותו של ספיר– אופן הרצאתו: נח וקל, מושך את הלב. אין אנו יכולים, כמובן, לראות זאת ברשימות מדעיות; אבל במאמריו הגיאוגרפיים, האטנוגרפיים וגם הנוגעים בשאלות החיים ועל דבר היחוסים בין היהודים ובין הערבים, עסק לנו עם מַרְצֶה פופלרי, היודע עד תכלית את הענין אשר לפניו ויודע את הדרך לעַנין גם את קוראיו. פה אנו רואים לפנינו אדם, שבלה רב ימיו בהוראה. מאמריו “הגליל” וכדומה, בכל דיקנותם המדעית, נקראים בעונג. מעולם אין ריח זעה נודפת מעבודתו הספרותית של ספיר.
והוא היה חולק מחכמתו ומידיעותיו הרבות לכל שואל, לכל הפונה אליו, ועשה זאת בשמחה ובעין יפה. הוא היה שש לעזור לכל המורים והסופרים מאוצר ידיעותיו, ובכלל היו לו המורים והסופרים תמיד אחיו ברוח, חברים לעבודת העם, עבודת התחיה, שהיתה אצלו כלה עבודת הקדש, עבודת אלהיו. לכן לא נהנה אפילו באצבע קטנה מכל עבודתו הספרותית, ויתן חנם את ספריו גם לחברת “קהלת”, גם להוצאת “לעם” גם להעתון “החנוך”. ביחוד דאג ספיר לטובת החנוך העברי, חנוך הילדים הקטנים, משוש נפשו היו “גני הילדים”, וינדב את מגרשו הפרטי, מגרש גדול ורב המחיר בשכונת “תל־אביב” ביפו, לבנות עליו גן־ילדים למופת.
־־־־־־־־־־
בשמיני לחודש אלול תרע"א מת פתאום רבי אליהו ספיר. בליל השיך ליום ההוא שמח בשמחת־תורה, שמחת המשתה אשר הכינו חברי אגדת המורים העברים בארץ־ישראל להחכם האגרונום אהרנסון, שקרא לפניהם שורת שעורים בתורת הצמחים. עד אור הבקר שמח יחד עם חבריו המורים, ובבקר בשעה הקבועה הלך לעבודתו ללשכת הבנק. אך בדרך בסורו אל אחת החניות, נפל מת, ואת גויתו הובילו לפתח־תקוה מקום עבודתו הישובית והחנוכית ומקום נחלתו, ויקברוה שמה.
והיה הקבץ הקטן הזה לזכרון לאליהו ספיר, זכרון העבודה אשר עבד את עמו, את ארצו ואת ספרותו, – זכרון לברכה בקרבנו.
אדר־ב' תרע"ג – יפו מרדכי בן הלל הכהן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.