הקדמה    🔗

שירים מספרים קורות המלך שלמה, מעת נגרש ממלכותו על ידי אשמדאי ראש השדים,אשר התחפש בתמונתו למות תחתיו, עד אשר שב לירשלים למות על כסאו, ונקבר שם.

השירים האלה נוסדו על דברי חז“ל במדרשים ואגדות ותרגומים ונקבצו יחד מעורבים עם ספורי עמי קדם ע”י המליץ Dr. L.A.Frankl בספרו Tragische Könige ונעתקו ללשוננו הקדושה ועליהם נספחו עוד העתקות השירים “Rahel” מהמליץ המרומם Nach der Zerstörung" etc“, הנ”ל להגדיל כבוד לשוננו הקדושה ולהאדירה, ולהלהיב אהבתה בלב נערי עמנו.

מאת

שמעון בכרך

בודאפעסט תרמ"א

אל תעזבני אדוני לפ"ק

 

העתק מכתבי אל השר סיר משה מונטיפיורי נ"י    🔗

בע“ה מש”ק לפרשת מקץ, שמיני לימי חנוכה צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא לפ"ק.

מכנף הארץ זמירות אשמיע, אל השר הנכבד והמרומם אשר בינינו יופיע כשמש בגבורתו אשר קויו ישלח, לכל קצוי תבל ועיני ראיו ישמח. ה“ה השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי בר”ע. – ד' יחיהו וישמרהו, ארך ימים ישביעהו, לעלות לארץ הקדושה בפעם שמינית יזכהו, ועד מאה ועשרים שנה, שובנו לציון יחזה ברננה.

אדוני השר הרם והנכבד!

היום ביום האחרון לחג החשמונאים, בעת יאירו הנרות אור יקרות ונעים, לזכרון הנדיבים והעקורים, אמיצי לב בגבורים, אשר חרפו נפשם וחיתם, להושיע עמנו בעת צרתם. יצאתי גם אנוכי ממחבואי עשתנותי, לבוא לפניך השר במכתב אצבעותי, כי אתה אדוני הנדיב כאחד החשמונאים בזמננו; – פעמים רבות הושעתנו בצרותינו. הצלתנו במצוקותינו, בעמדך נגד אויבינו, ועוד ידך נטויה בחסדך לגוננו, וכנביא אלקים אתה בתוכנינו.

לא אכביר אמרים, ולא אכפיל הדברים, אשר כבר פעמים ושלש לפני אדוני השר ערכתי, בעת בשם החברות והכרת הש“ס מכתבי תהלה ותודה לך ערכתי. – וגם בהיותך בעיר הקדש במכתב עתי החבצלת הפרחתי, שירי “עלות מרחוק” אשר לכבודך נדפסה, בעת נפשך בפעם השביעית לעלות לציון כלתה, ולעזרת אחיך הנדכאים לחרבותיה רגלך עלתה. – הדפסתי שיר זה מחדש בספרי “מצל מאש”, בעזרת צורי וגואלי אשר מתשועתו לא אתיאש. ואשלחהו עתה לאדוני למנחה לימי חנוכה. ולקחת אותו ברצון אתחנן בתחן חקה. גם עקסעמפלאר אחד מספרי הנשארים. אשלח להיות למשמרת בבית מטפחת הספרים, אשר הכין אדוני השר בעד לומדי התורה, אשר באהל “משה ויהודית” יומם ולילה יהגו בחבורה, שם יקחו מצדקתו לחם לאכול ובגד ללבוש מטה וכסא ושלחן ומנורה. אוסיף גם ספר אחד על האגדות אשר חבר בני הרב מוה' בנימין זאב נ”י, מורה בבית מדרש הרבנים, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת אבות הבנים.

עוד שאלה אחת אנוכי שואל משפעת חסדו הרווה, כי כגדלתו כן ענותו לכן תהללהו כל נשמה. הנה אוציא עתה לאור ספרי מלך אביון וספורי שלמה אשר חלק ממנו נדפס ג"כ בהחבצלת אולם שלא במקומו, המשכים רבים נאבדו, וגם בדפוס נהיו הרבה שבושים; לכן שמעתי לקול ידידי אשר במכתבם מבקשים, להדפיס שירים אלה קבוצים יחד בספר. וכעצתם כן עשיתי בעזרת הנותן לנפת לי אמרי שפר. לוטים אצל מכתבי זה לדוגמא איזה גליונים, ואחלי יעזרני האל הנותן כח לאין אונים. ובקשתי פרושה אליך השר המרומם על כל ברכה ותהלה, להרשני תת

בראש הספר שם כבודך הנעלה, ואם תקח Dedication זאת מידי אין בלשוני די מלה לתת לך התודה הראויה והנכונה, קטרת שמך תהי לספרי כעל מנחת עני הלבונה. נא אמצא חן בעיניך כי בע"ה בן חמשים ושמנה אנוכי. ומימי נעורי ועד עתה ללשוננו הקדושה הקדשתי כחי, ועיני ולבי נכספים ורעיוני תמיד שבים, אל עיר הקדש שם ישב כבוד אל בין הכרובים. ספרי יהויכין ונתן החכם כתבתי כאסור בנחשתים, אחוז בחבלי הזמן אך עשתנותי בירשלים. כי שם מקום המחזה בספרים אלה ומחזה ציון חזיתי, עתה גם גם בספרי “מלך אביון” שם מצפוני לבי גליתי.

הבליגתני מליצתי, ותהי לנחמתי, אם יגעתי באנחתי. ומנוחה לא מצאתי. – אצוה גם ברכתי, לבן משק ביתך אליעזר האפרתי, ולא אשכח הלוי כל ימי חיתי. הספר “מכתב גלוי” בא לידי, ואתן לו בעבורו עתה שנית תודתי. על שלחני הוא תמיד וכעטרה על ראש שמחתי. נוגשי הזמן אצים לאמור כלה דבריך, לכן אמהר לחתום בעתרת קידה וכריעה חמש מאות, בידים כהות ועינים מדאבון מלאות. המשתחוה מול הדרתו ארצה, כעבד עברי באהדתו לאדונו נרצע. אחלי דברי בטוב תרצה.

ש“ב י”כ

 

העתק תשובת השר הנ"ל    🔗

בע“ה פה ראמסגט יום ו' כ”א טבת התרמ“א לברי”ע.

יצו ה' את הברכה על ראש המליץ…….

מוה' שמעון בכרך כ“י בק”ק בודאפעסט יע"א.

יקבל רצונו תוך מכתבי זה….. לירא סטערלינג אשר הרימותי לו למנחה על דבר אשר שלח לי את חבוריו הנחמדים……. .

ויהי נא חסדו להודיעני קבלת שורותי אלה להיות לי לעדה כי בא הכסף הנ"ל בטח לידו. – אין לאל ידי למלאות בקשתו להשים את שמי בראש ספרו אשר יוציא לאור. הלא כבר נודע שם המחבר בין דורשי ספר וחכמה ויקבלו ברצון את כל דבריו אשר יערוך לפניהם……

אלה דברי המעתיר בעד טוב עמו.

משה מונטיפיורי

Moses Montifiori m.p.

 

I. הַמְּרִידָה בַּמַּלְכוּת    🔗

חֶשְּׁכַּת לַיִל, מַאֲפַל עָבִים,

עַל צִיּוֹן הַבְּנוּיָה: – –

עִיר הַקֹּדֶשׁ, חוֹמוֹתֶיהָ

כַּגָּדֵר הַדְּחוּיָה; – –

בַּהֲדַר עָנְיָהּ הִיא כְּבַת מֶלֶךְ

בִּמְעִיל זָהָב עֲטוּיָה,

וְעַל הַקְּבָרִים שׁוֹמְמָה תֵּשֵׁב,

תֶּחֳרַשׁ – תַּחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת.

הֵיכַל קֹדֶשׁ, הוֹדוֹ פָנָה,

לֹא יָצִיץ לְמֶרְחַקִּים;

מֵאָז לֹא יוֹפִיעַ אוֹרוֹ;

אֹפֶל בּוֹ מַחֲשַׁכִּים; –

רַק כָּרָגַע, מֵחַלּוֹנָיו,

קַוֵּי זֹהַר מְפַכִּים;

רָצִים שָׁבִים, – חִישׁ כַּחֲזִיזִים –

בְּיוֹם זַעַם, מִבֵּין עָבוֹת.

רוּח יַרְעִישׁ רָאשֵׁי תְמָרִים,

עַנְפֵיהֶם יַרְעִימוּ, – –

צַעֲדוֹת אֲנָשִׁים בֵּין הָעֳפָאִים –

בְּאַשְׁמֹרֶת הִשְׁכִּימוּ;

בִּלְאַט יֵלְכוּ, חֵרְשִׁים, אִלְּמִים,

עֵינֵיהֶם יָרִימוּ, – –

שָׁם מֵהֵיכָל כַּחִזָּיוֹן

חֶרְדַּת קֹדֶשׁ בִּלְבָבוֹת. –

שֶֹקֶט סָבִיב, אַךְ מֶעֶבְרֵי

נַחַל קִדְרוֹן שָׁאוֹן,

מִגַּבְנוּנֵי הַר הַזֵּיתִים

נִשְׁמַע קוֹל תִּמָּהוֹן; –

יִתְאַסֵּף הָעָם בַּהֲמֻלָּה,

כְּשֶׁלֶג בְּיוֹם קִפָּאוֹן, –

יַטּוּ אָזְנָם, לְאֶחָד מְדַבֵּר

דְּבָרָיו חִצִּים לֶהָבוֹת.

"אֵי הַיָּמִים בָּם יָשַׁבְנוּ

"בְּאָהֳלֵי הַמִּבְטָחִים!

"מִדָּן עַד בְּאֵר שֶׁבַע שְׁלֵוִים,

"וְשָׁלוֹם עַל הַפְּתָחִים,

"אִישׁ מוּל גַּפְנוֹ וּתְאֵנָתוֹ

"בְּצֵל זֵיתִים וּפְרָחִים, –

"אֵי הַיָּמִים, טוֹב רָאִינוּ,

“וְעַתָּה רַק אִבְחַת חֲרָבוֹת!”

"רְאוּ הַמֶּלֶךְ, שְׂעָרוֹ לָבָן,

"כָּהֲתָה עֵין חָכְמָתוֹ;

"רָפְתָה יָדוֹ, אַיֵּה גְּמַלָּיו,

"נוֹשְׂאֵי הוֹן שִׁפְעָתוֹ,? –

"אֵי הָאֲנִיּוֹת? אֵי זְהַב אוֹפִיר?

"עֲנִיּוֹת בִּמְדִינָתוֹ: – –

"תַּחַת שֶׁפַע – אֶפֶס, אֶפַע,

“תַּחַת שֶׁנְהַב – סְחָבוֹת. –”

"חֻבְּאוּ יַחַד, שׁוֹעִים, נְדִיבִים,

"גֹּרְשׁוּ מֵאַרְצוֹתָיו;

"אֵין אִישׁ חָפְשִׁי, עֲבָדִים כֻּלְּכֶם

"נוֹשְׂאֵי עוֹל סִבְלוֹתָיו,

"רֹאשׁ יָרִימוּ, אַנְשֵׁי רֶשַׁע,

אֵין מִשְׁפָּט בְּאַרְמְנוֹתָיו;

"עַל מַעֲלוֹת כִּסְאוֹ הָאֲרָיוֹת

“גַּם הֵם זְאֵבֵי עֲרָבוֹת. –”

אַחֲרָיו שֵׁנִי – "אֵי הַמֶּלֶךְ?

"שַׁאֲלוּ אַלְפֵי נָשָׁיו;

"הֵן תַּגֵּדְנָה, מַה מַּעֲשֵׂהוּ; –

"אַיֵּה חֵיל פָּרָשָׁיו?

"נוֹשְׂאֵי שְׁלָטִים וְכֹבְעֵי זָהָב, –

"רוּחַ אוֹתָם נָשָׁב: –

"גְּדוּדֵי חָמָס פּוֹשְׁטִים יָדָם,

"וְעוֹד יַכְבִּיד עוֹל בְּמַקָּבוֹת. –

"כָּל הָעָם רַק נוֹשְׂאֵי סֻבֳּלוֹ,

"רֹדָיו שׁוֹטְרָיו רַבִּים,

"כְּאוֹפַנֵּי עֲגָלָה שָׂרֵי מִסִּים

"בְּבָתֵּינוּ מֻסַּבִּים; –

"הוּא בַּשּׁוֹטִים וּבְנוֹ אַחֲרָיו

"יְיַסְּרֵנוּ בְּעַקְרַבִּים;

"הוּא לֹא יָחוּס, וּבְנוֹ יֹאמַר:

“”מָתְנַי מִמָּתְנָיו עָבוֹת.“” –

עַם הַנִּקְבָּץ יַחְגּוֹר חֵמוֹת,

לְקוֹל אֵלֶּה הַדְּבָרִים,

שַׁעֲטַת שְׁאוֹנָם כְּגַלִּים שׁוֹטְפִים

מִמּוֹרַד הֶהָרִים, – –

חֲרָבוֹת שְׁלוּפוֹת, חֲנִיתִים שְׁלוּחוֹת

“קוּמוּ לְכוּ הַגְּבָרִים!”

קוֹלָם רַעַם, עֵינָם לַהַט,

בְּרָקִים נוֹצְצִים מֵרְבָבוֹת. –

לְקוֹל הָהֲמֻלָּה יִפְתַּח פִּיהוּ

זָקֵן: – “הֶחֳשׁוּ, דֹּמּוּ!” –

"בִּמְשִׁיחַ אֵל יָד אַל תִּגְּעוּ,

"הֶמְיַת שָׁוְא תֵּהוֹמוּ: –

"הוּא הֶחָכָם, הוּא כֹּל יָכוֹל,

"וְאֵיךְ נֶגְדּוֹ תִּתְקוֹמְמוּ?

"מִכָּל מַלְכֵי מִזְרָח, מַעֲרָב,

“מִנְחוֹת שַׁי לוֹ מָקְרָבוֹת”. –

"נָא הִשָּׁמְרוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם,

"שִׁמְעוּ נָא הַחוֹרִים!

"אַל תִּתְגָּרוּ בּוֹ, פֶּן תִּשְׁפְּכוּ

"דַּם לִבְּכֶם כַּיְּאוֹרִים,

"סָבִיב לְמִטָּתוֹ הֲלֹא עוֹמְדִים

"שִׁשִּׁים הַגִּבּוֹרִים; – –

"שׁוֹמְרָיו מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת,

“חַרְבוֹתָם אֲרוּכוֹת, רְחָבוֹת”. –

"הוּא הַשַּׁלִּיט עַל קְצוֹת אָרֶץ,

"כִּי בְּיָדוֹ טַבָּעַת;

"אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ הַכֹּל תַּחְתָּיו

"מֵאֲרִי עַד תּוֹלָעַת,

"גַּם כָּל רוּחוֹת מַטָּה, מַעֲלָה,

"אָזְנָן לוֹ נִרְצָעַת,

"לְקֶסֶם טַבַּעְתּוֹ תִּשְׁמַעְנָה,

“לְקוֹלו רָצוֹת, שָׁבוֹת”. –

“סִקְלוּ! תִּפְשׂוּ!” תְּלוּהוּ!" יִצְעַק

הֲמוֹן עַם הַנֶּאֱסָפִים,

"כִּי הוּא שׁוֹאֵל אוֹב, יִדְעוֹנִי,

"וּמַעֲשֵׂהוּ כְּשָׁפִים; –

"חַפְּשׂוּ נָא בִּבְגָדָיו, תִּמְצְאוּ

“נֶחְבָּאִים הַתְּרָפִים!”

אַחֲרָיו יַעֲנֶה אִישׁ גְּבַהּ שֶׁכֶם,

פִּיו כְּאוֹפַן מֶרְכָּבוֹת.

כֹּהֵן חָגוּר בְּאֵפוֹד כְּבוֹדוֹ,

וְעַל רֹאשׁוֹ מִגְבָּעַת: –

"שַׁדַּי יִקְצוֹף, כִּי הַמֶּלֶךְ

"יַכְעִיסוֹ רוֹב כָּעַס: –

"מִמִּזְבַּח אֵל יַרְחִיק צְעָדָיו,

"יַקְטִיר לַמִּרְשָׁעַת;

"אֲשֵׁרוֹתֶיהָ עַל הַבָּמוֹת,

"בְּתַבְנִית הֵיכָל מְחֻטָּבוֹת. –

"יַטּוּ לְבָבוֹ, הֲמוֹן פִּלַּגְשָׁיו,

"מֵעַם הַצִדּוֹנִים;

"עִמָּן יַקְטִיר לֵאלֹהֵיהֶן,

"וּלְשִׁקּוּץ עַמּוֹנִים,

"לְמֹלֶךְ, מִלְכּוֹם, כְּמוֹש וְעַשְׁתּוֹרֶת,

"יִזְבַּח הֲמוֹנִים, הֲמוֹנִים: –

"אוּלָם בְּהֵיכַל אֵל לֹא יַקְרִיב

"לֹא נְדָרִים וְגַם לֹא נְדָבוֹת. –

"דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֱלֹהִים לָנוּ:

"עַמִּי לְכוּ בְּתוֹרָתִי;

"אִם תַּזְכִּירוּ שֵׁם אֵל אַחֵר,

"אָעִיר עֲלֵיכֶם חֲמָתִי;

"לְמָשָׁל תִּהְיוּ בֵּין הָעַמִּים,

“תְּגוֹרְשׁוּ מֵאַדְמָתִי!”

“אוֹי! וַאֲבוֹי! מֶה אַחֲרִיתֵנוּ”,

מֵעֵינָיו דְּמָעוֹת זָבוֹת. –

כְּשׁוֹפֵךְ זֶפֶת לִמְדוֹרַת אָח,

דְּבָרָיו בְּלֵב הָאֲנָשִׁים;

"קוּמוּ! נַעֲלֶה בְּחִצִּים וּקֶשֶׁת,

"הִתְאַזְּרוּ הַחֲלָשִׁים!

"וּבְכַשִׁילִים וּבְקַרְדֻמּוֹת,

"נְגַדַּע כִּסְאוֹ חָשִׁים;

"בְּשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נָעֹז נִדְגּוֹל

“קוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת!” – –

מֵהַר זֵיתִים יֵרְדוּ לוֹחֲמִים,

מִקִּדְרוֹן צִיּוֹנָה;

הֵד הַצְּעָקוֹת: “רֵד מִכִּסְאֲךָ!”

עוֹלֶה הָאַרְמוֹנָה;

קֵץ לִכְבוֹד הַמֶּלֶךְ, יָנוּס, –

נָע וָנָד בְּאַחֲרוֹנָה, – –

נִגְרָשׁ שְׁלֹמֹה מִמַּלְכוּתוֹ,

בַּפְּתָחִים שׁוֹאֵל נְדָבוֹת. –

 

II שֻׁלַּמִּית    🔗

בְּבֵית יַעַר הַלְבָנוֹן לֵיל גִּיל וַעֲדָנִים.

שָׁם אַלְפֵי לַפִּידִים יָפִיצוּ נְהָרָה

שָׁם נֹעַם וְתַעֲנוּגֵי אַהֲבָה מְאֻשָּׁרָה,

לָחֹג חַג עַשְׁתּוֹרֶת, אֱלֹהֵי צִדּוֹנִים. –

בְּאוּלַם הָאַרְמוֹן מֵי בַּיִר לִמְקֵרָה,

מֵעֲרוּגוֹת פְּרָחִים יִזְּלוּ בְּשָׂמִים שׁוֹנִים;

מוֹר וּצְרִי עוֹבֵר – תַּפּוּחֵי רִמּוֹנִים,

וְעַמּוּדֵי אֲרָזִים יִשְׁתָּרְגוּ לַאֲשֵׁרָה. –

וּמִמְּרוֹם הָאוּלָם בֵּין הָעַמּוּדִים,

צֶלֶם הָעַשְׁתּוֹרֶת – בְּיָפְיָהּ נוֹצֶצֶת;

עַל מִצְחָהּ כּוֹכָב – בְּעֵינֶיהָ קוֹרֶצֶת

וְכָל בֶּרֶךְ לָהּ תִּכְרַע – הַלְּבָבוֹת לְכוּדִים.

קוֹל חֲצוֹצְרוֹת כֶּסֶף, בִּלְבוּשׁ שֵׁש וּתְכֵלֶת

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ, הוֹד עֶדְיוֹ טַבָּעַת;

כְּהֵילֵל בֶּן שַׁחַר אוֹר סְבִיבָהּ מוֹפָעַת,

וּבֵין מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ, שׁוֹשָׁן וַחֲבַצֶּלֶת. –

וְאִשָּׁה הַיָּפָה מִנְּשֵׁי הַמִּצְרִיּוֹת

תַּעֲמוֹד עַל הַמִּפְתָּן, לִקְרָאתוֹ עָפָה,

תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרִים עַל רֹאשָׁהּ כְּמַעֲטָפָה,

רִשְׁפֵי אִישׁוֹנֶיהָ – כְּחֶרֶב פִּיפִּיוֹת. –

תִּתְרַפֵּק עַל זְרוֹעָיו, וְהוּא אָסוּר בְּזִיקוֹת,

נוֹצְצוֹת מֵעֵינֶיהָ כַּחֲזִיזֵי שָׁמַיִם;

וְנַעֲרוֹת כּוּשִׁיּוֹת, לְבוּשׁוֹת רִקְמָתַיִם,

בִּזְמִירוֹת עֲדָנִים גִּיל חִשְׁקוֹ מַמְתִּיקוֹת.

בֵּין הָעַמּוּדִים, לִכְבוֹד הָעַשְׁתּוֹרֶת

בְּמַחְתּוֹת כֶּסֶף בּוֹעֲרִים וְלוֹחֲשִׁים גֶּחָלִים,

וּלְקוֹל לַחֲשֵׁי קְסָמִים – לְבוֹנָה וַאֲהָלִים,

יְדֵי הַכַּהֲנִיּוֹת מְפַזְּרוֹת עַל הַקְּטוֹרֶת.

מֵעֲרוּגוֹת הָאַהֲבָה יִקְטְפוּ מַחְמַדִּים

הַמֶּלֶךְ וְיָפָתוֹ; מְגָדִים וְדוּדָאִים, – –

אוֹרְגוֹת שְׂפָתֶיהָ יְרִיעוֹת מַעֲשֵׂי חֲלָאִים,

מִדְבָּרָהּ מֶשִׁי, – מִלֶּיהָ מַרְבַדִּים.

"חַמּוּקֵי יְרֵכַיְךְ סוּגִים בְּשׁוֹשַׁנִּים,

"חֵן וְנֹעַם מָלֵאת, כַּתָּמָר עֲלֵי מַיִם; –

"כְּתוֹרֵי הַזָּהָב נָאווּ הַלְּחָיַיִם

"וְרֵיחַ שְׂפָתַיִךְ כְּתַפּוּחֵי מַעֲדַנִּים. –

וְהִיא תְצַפְצֵף בְּקוֹלָהּ: "אָנוֹכִי שְׁחַרְחוֹרֶת

"מִכָּל בְּנוֹת אַרְצִי הַשְּׁחוֹרָה וְהַנָּאוָה

"נִרְדִי נָתַן רֵיחוֹ, דְּגוּלָה מֵרְבָבָה,

“לְכָה, נִרְוֶה דּוֹדִים, עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרֶת!”

“”כְּפֶלַח הָרִמּוֹן אֲדַמְדַמּוֹת שְׂפָתַיִךְ,

“”לוֹהֵט עַפְעַפֵּךְ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה לְעֻמָּתִי;

“”שְׂעָרֵךְ רֶשֶׁת מֶשִׁי, לְצוֹדֵד אַהֲבָתִי,

“”מִכָּל הָעֲלָמוֹת – אֶרְעֶה גְּדִיּוֹתַיִךְ. –“”

"יָדְךָ כְּגֶחָלִים בְּמַחְתּוֹת הָעַשְׁתּוֹרֶת,

"עַזָּה מִמָּוֶת אַהֲבָתִי בִּלְבָבִי,

"וְלוּ בְּאֹמֶץ תַּאֲוָתְךָ תְּשַׁסְּעֵנִי כְּלָבִיא

“וְאֵשׁ זְרוֹעוֹתֶיךָ תֹּאכְלֵנִי כַּנְּעוֹרֶת. –”

“”כְּמַעְיַן חַיִים בְּשָׁרָב גַּפְנֵךְ תְּרַוֵּנִי,

“”אֶשְׂחַט אֶל כַּפַּי אֶשְׁכּוֹלֵי הָעֲנָבִים;

“”אֶשְׁתֶּה מִכּוֹסֵךְ, אֶשְׁתַּכֵּר בָּאֳהָבִים,

“”וְלוּ גְּבִיעֵךְ קִבְרִי, וְנִטְפֵי מָוֶת יֵינִי.“”

רֹאשָׁהּ עַל שְׂמֹאלוֹ יִרְדֶּה אֶל כַּפָּיו,

יַעֲרַת הָעֲדָנִים, עַד תִּכְבֶּה גַּחַלְתּוֹ;

יִשְׁכַּח שַׁרְבִיטוֹ, מַלְכוּתוֹ, מֶמְשֵׁלְתּוֹ

יִישָׁן – וְתַרְדֵמָה נוֹפְלָה עַל עַפְעַפָּיו.

מִגִּנַּת הַבִּיתָן צִלְצוּל כִּנּוֹרִים,

זְמִיר נְעָרִים וְנַעֲרוֹת וְקוֹל מְשׁוֹרְרִים בְּמַקְהֵלָה;

תִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתָהּ מִצְרִית הָעֲצֵלָה,

לְקוֹל הַכּוּשִׁיּוֹת וּמְנַגְּנֵי מִזְמוֹרִים. –

בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ תֹּאמַר: "אֲנַסֶּה הַפָּעַם

“עוֹז מֶלֶךְ הַגִּבּוֹר מִכָּל אַנְשֵׁי צְבָאוֹ,” –

תִּשְׁלוֹף הַטַּבַּעַת מֵעַל אֶצְבָּעוֹ: – – –

פִּתְאוֹם תִּתְקוֹמֵם סַעֲרַת חֵמָה וְזָעַם. –

חֵיל צְבָא הָרוּחוֹת לְטַבַּעַת נִכְבָּשִׁים,

פּוֹרְצִים מִכָּל עֵבֶר, נֻתְּקוּ אֲסִירֵיהֶם, –

יִתְפָּעֵם הַמֶּלֶךְ לְקוֹל הֲמֻלּוֹתֵיהֶם,

וְיִשְׁאַל בַּהֲקִיצוֹ: “הֲאִם לוֹחֲמִים נִגָּשִׁים?”

וְהִיא תַעֲנֶה: "קוֹל זֶה שַׁעֲטַת הַגִּבּוֹרִים,

"נוֹשְׂאֵי שִׁלְטֵי זָהָב, סָבִיב מִטָּתְךָ;

"מֵאוֹרְבִים בַּאֲפֵלָה יִשְׁמְרוּ מְנוּחָתְךָ,

"יָנוּסוּ, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבוֹרִים. –

“”שׁוּבִי שֻׁלַּמִּית! אַל נִירָא מִמְּהוּמָה,

“”מִי זֶה בָּא לְהַחֲרִיד תַּעֲנוּגֵי הָעֲדָנִים?“”

נִצּוּצִים בְּאִישׁוֹנוֹ, וְלַבּוֹת שִׁנְאַנִּים, – –

שֵׁנִית עַל שְׂמֹאלוֹ תְּיַשְּׁנֵהוּ בְּתַרְדֵּמָה. –

 

III הַמְּנוּסָה    🔗

עַל גְּדוֹת הַיַּרְדֵן, לְיַם עֲרָבָה תּוֹצְאוֹתָיו,

אִישׁ זָקֵן יְמַהֵר בְּחִפָּזוֹן צַעֲדוֹתָיו,

כְּנָס מִפְּנֵי רוֹדֵף, יִתְחַפֵּשׂ בְּשִׂמְלוֹתָיו,

שָׁרָב יַכֶּה רֹאשׁוֹ – וְעַל מָתְנָיו עוֹר שָׁחַל.

תֵּימָנָה, לְיַם הַמֶּלַח, יְכוֹנֵן פְּעָמָיו,

כְּפוּפָה קוֹמָתוֹ, כְּאִישׁ הִתְפָּרְדוּ עֲצָמָיו,

אַךְ עֵינָיו תָּהֵלְנָה, מֵרוֹמְמוֹת זְמָמָיו,

נִכְחוֹ יֵלֵךְ, לִשְׁתּוֹת בַּדֶּרֶךְ מִנָּחַל. –

מֵהַרְרֵי מוֹאָב לִגְדוֹת יַם הָעֲרָבָה

נֶשֶׁר יִפְרוֹשׂ כְּנָפָיו, יָעוּף לִרְחָבָה,

יִתְרוֹמֵם שָׁמַיְמָה – אַךְ כְּפִשְׁתָּה כָּבָה

מֵת יִפּוֹל – בְּמֵי הַיָּם אֶבְרוֹתָיו יְקוֹנֵנוּ. –

נִשְׁעָן עַל שׁבְטוֹ, הָאִישׁ יִפְנֶה פָּנָיו; –

"פֹּה תִּשְׁכַּב בְּמַעֲצֵבָה – נִתְפָּשׂ כַּגַּנָּב; –

"אַחֲרֶיךָ הַנֶשֶׁר! אֵין נוֹדֵד כָּנָף,

“כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, גּוֹרָל אֶחָד לִשְׁנֵינוּ”. –

"מִלְּפָנִים הֵאִיצוּ בְּחַצְרוֹת אַרְמוֹנִי,

"חֵיל שָׂרִים וּמְלָכִים לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי,

“כְּשֵׁדִים כְּמַלְאָכִים, לִי אָמְרוּ,” בִּי אֲדוֹנִי!"

“עֲטָרוֹת נָשָׂא רֹאשִׁי – וְאֵי אָנָּה אֲנִיחֶנּוּ. –”

"עוֹד לֹא לָמַדְתִּי, פְּשׁוֹט יָדִי בְּבַקָּשָׁה,

"בְּעַד מָלוֹן וּפִתּוּתֵי לֶחֶם יָבֵשׁ קָשֶׁה,

"אֲשֶׁר נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים, בְּשָׂבְעָם נָטָשָׁה; –

“וְאָנוֹכִי לְרַעֲבוֹנִי בְּתוֹדַת לֵב אֶבְלְעֶנּוּ. –”

"לֹא נִשְׁאֲרָה לִי בְּעָנְיִי רַק הַמִּשְׁעֶנֶת,

"אֲשֶׁר בְּצִדֵּי הָאָרוֹן הָיְתָה נִצְפֶּנֶת,

"חֹטֶר לָקַח עִמּוֹ כְּצִנָּה מְגוֹנֶנֶת,

“אָדָם נִגְרָשׁ מֵעֵדֶן – מֵעֵץ הַחַיִּים.”

"בְּמַטֶּה זֶה משֶׁה יָם גָּזַר לִגְזָרִים,

"מִצוּר הוֹצִיא מַיִם, בְּבַטְּאוֹ בִּדְבָרִים;

"גָּמַל צִיץ וּשְׁקֵדִים, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים,

“מַטֶּה זֶה מִשְׁעַנְתִּי, בְּנוּסִי מִירֻשָׁלַיִם.”

"יְמֵי פְלָאִים עָבְרוּ, לֹא יָצִיץ עוֹד פְּרָחִים,

"עָלָיו אֶשָּׁעֵן, בְּעֵת אֶדְרוֹשׁ עַל פְּתָחִים,

"וְעַד אָמְצָא מְקוֹם קֶבֶר בֵּין שִׂיחִים וְחוֹחִים,

“יְלַוֵּנִי – בָּא לַיְלָה – אֵי מָקוֹם לָנוּחַ?!”

עָיֵף יִפּוֹל אַרְצָה, מִשְׁכָּבוֹ צֶאֱלִים,

אֲבָנִים מְרַאשׁוֹתָיו, אַךְ לֹא יוֹרְדִים עוֹלִים,

מַלְאָכִים בַּחֲלוֹמוֹ, כְּעַל יוֹשֵׁב אהָלִים,

בְּנוּסוֹ מִפַּדָּן – נָס מִשְּׁלֹמֹה הָרוּחַ.

 

IV הֶחָרָשׁ    🔗

שָׁם יִפְעֲלוּ בְּגַרְזֶן וּבְאִתִּים, חָרָשִׁים,

יִשְׂאוּ עַל שִׁכְמָם, הַקּוֹרוֹת וְהַקְּרָשִׁים,

בְּזֵעַת אַפֵּיהֶם יַעַמְלוּ הָאֲנָשִׁים,

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב, בְּקַרְדֻמִּים בְּמַקָּבוֹת. –

בְּיָדוֹ הַמְחוּגָה, יְמוֹדֵד רֹאשׁ הַבּוֹנִים,

לְתִקְרוֹת וְאוּלָמִים, עֲצֵי בְּרוֹשִׁים וְאַלּוֹנִים. –

לְבֵיתוֹ יִקְרַב זָקֵן, בְּמָתְנָיו אֵין אוֹנִים: – –

“סְפָחֵנִי לִמְלַאכְתְּךָ, אוֹכַל לֶחֶם נְדָבוֹת! –”

“”שֵּׁב עִמִּי כַּשָּׂכִיר, לָשֵׂאת מַעֲמָסוֹת,

“”עֲצֵי יַעַר מְחֻטָּבִים, לְסִפִּים וְלִדְלָתוֹת,

“”תִּמְשׁוֹךְ עַל עֲגָלוֹת, עַמּוּדֵי הַשָּׂתוֹת! – “”

הַכֹּל יַעֲשֶׂה הַזָּקֵן, מַהֵר בְּלִי תְּלוּנָה.

לוֹ תֵקַל הַמְּלָאכָה, בְּזָכְרוֹ הַיָּמִים,

כָּרְתוּ מִלְּבָנוֹן, צִדּוֹנִים הַחֲכָמִים,

שִׁקְמִים וַאֲרָזִים, לְבִנְיָנִים הָרָמִים, – –

הַמִּקְדָשׁ וְהָאַרְמוֹן, בְּהַשְׂכֵּל וּבִתְבוּנָה. –

לוֹ תֵקַל כִּפְלַיִם, בְּזָכְרוֹ בְּדִמְיוֹנוֹ,

הַלַּיְלָה בּוֹ בָנוּ חִישׁ עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ,

לַהֲמוֹן הַבָּאִים, לִרְאוֹת הַדְרַת גְּאוֹנוֹ;

בְּתַדְמֹר הָאַרְמוֹנִים, לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת. –

מִנֶּשֶׁף עַד נֶשֶׁף יַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת,

לְתָאֵר בְּמַגַּרְתּוֹ זָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת,

בְּפִרְחֵי פַּקּוּעִים, לְתַבְנִית הֵיכָל שׁווֹת:

פְּטוּרֵי צִצִּים וְרִמּוֹנִים יְתַקֵּן בַּזֶּרֶת. –

לְאוֹר הַבּוֹקֶר יָבוֹא, רֹאשׁ הַבַּנָּאִים,

וְיָשׁוּב לְהִתְפַּלָּא, עַל שַׁרְשְׁרוֹת הַחֲלָאִים,

עֲצֵי חֲרשֶׁת כָּאֵלֶּה, מִפָּז מְסֻלָּאִים, – –

יִשְׁאַל “מִי הָאָמָן אֲשֶׁר עָשָׂה הַדְּבָרִים?”

וַיְּסַפֵּר אַחַד הַשּׁוֹמְרִים בְּחַלְחָלָה:

"דְּבָרִים נִפְלָאִים רָאִיתִי הַלַּיְלָה,

"כִּי שָׂכִיר הַזָּקֵן, בְּהֶמְיָה וְרוֹב הֲמֻלָּה,

עָשָׂה עַד אוֹר בּוֹקֶר הַחֲפָצִים הַיְּקָרִים".

"חֲרָדָה חָרַדְתִּי, סְבִיבִי לֵיל דֻּמִּיָה,

"וְהוּא זְמִירוֹת זָרוֹת שָׁר בְּלָשׁוֹן נָכְרִיָה,

"עֵינוֹ, כְּעֵין אַשָּׁף וּמְנַחֵשׁ צֹפִיָּה,

“עֵת תִּכֵן בַּמְּחוּגָה בַּשֶּׂרֶד מַעֲשֵׂהוּ.” –

הָאָמָן יִשְׁתּוֹמֵם, בְּשָׁמְעוֹ הַדְּבָרִים,

כִּי יִרְאֶה הַזָּקֵן כְּאֶחָד הַשְּׂכִירִים,

בְּכָל יוֹם וָיוֹם יַעֲמוֹל כְּאֶחָד הַנְּעָרִים,

וְגַם מַשָּׂא הַכָּבֵד יַעֲמוֹס עַל שִׁכְמֵהוּ. –

"מִי אַתָּה הַזָּקֵן? דַּבֵּר בְּלִי פָּחַד!

"לָמָּה בְּמַלְבּוּשֵׁי הַשְּׂכִירִים תִּכָּחַד?

"מַעֲשֶׂיךָ זָרִים וְנִפְלָאִים גַּם יָחַד,

“כִּי תַּעֲשֵׂם בְּעֵת יָאִיר יָרֵחַ אוֹרֵהוּ?”

"אַל תִּשְׁאֲלֵנִי אֲדוֹנִי! נָא אֵשֵׁב אִתְּךָ,

"אֶשָּׂא מַעֲמָסוֹת, כְּשָׂכִיר אוֹכַל פִּתְּךָ,

"לֹא בְּיָדַי עָשִׂיתִי, הַדְּבָרִים, בִּטְחָה!

הֲלֹא שֵּׁדִים הַשּׁוֹכְנִים בְּמַעֲרוֹת הַצִּיָּה." –

“”אִם בְּאָמְנָה הַשֵּׁדִים לְמִשְׁמַעְתְּךָ שְׁלוּחִים,

“”שְׁבָה אִתִּי בְּבֵיתִי, תְּתָאֵר לִי בְּפִתּוּחִים,

“”תַּבְנִית הֵיכָל לְאֵלִי, מַעֲשֵׂה אֶקְדָחִים,

“”בְּרוֹב הָדָר אֶבְנֶהוּ, כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָה.“” –

“לְאֵל זָר אֶעֱבוֹד, וְלֹא לְאַחַד הָאֳלִילִים!” –

"תִּשָּׁבֵר זְרוֹעִי, אִם תַּעֲזוֹר לַפְּסִילִים, –

שַׁדַּי, מֶלֶךְ עוֹלָם, יְבָעֵר הַגְּלִילִים,

עָלָיו אָשִׂים תִּקְוָתִי, וְלֹא אֵדַע פָּחַד.

כִּמְעַט דְּבָרָיו כִּלָּה, וְסוּפָה תִּתְרוֹמֵם,

חֲזִיזִים וְקוֹל רְעָמִים, הָאָמָן יִשְׁתּוֹמֵם,

מַעֲשֵׂי הַחֲרשֶׁת, רוּחַ בָּא וַיְּהֻמֵּם,

פִּתְאוֹם חָלְפוּ, וְאֵינָם, עִם הַזָּקֵן יָחַד. –

 

V הַצּוֹרֵף    🔗

יִפַּח הַמַּפּוּחַ, יְלַהֲטוּ הַגֶּחָלִים,

בְּכוּר יִקְדְחוּ הָהֲמָסִים, הַסִּגִּים נִבְדָלִים,

מֵאֲרֻבַּת הַמַּצְרֵף יִתְמַלְּטוּ כִּדּוֹדִים, –

וְשָׁם יֵשֵׁב הַזָּקֵן, עֵינָיו לַפִּידִים. – – –

לֹא יִלְאֶה הַזָּקֵן, יַעֲמוֹל בְּלִי עֲצַלְתַּיִם,

לְזַקֵּק וּלְטַהֵר, הַזָּהָב שִׁבְעָתַיִם;

זְקָנוֹ וְשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ, יוֹרְדוֹת עַל מִדּוֹתָיו,

לְבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג, וְעֹז וְחַיִל בְּעַצְמוֹתָיו. –

מַרְאֵהוּ כְּאִישׁ שֵׂיבָה, וִימִינוֹ בְּמַהֲלֻמּוֹת,

יְפוֹצֵץ הַמַּתֶּכֶת, בְּרֹב כֹּחַ וְתַעֲצֻמוֹת

בְּפַטִּישִׁים וּפְצִירוֹת, יַחֲלִיק כְּלֵי הַזְּהָבִים,

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב וְגַם לְאוֹר כּוֹכָבִים. –

וְאִם יִפְתַּח פִּיו לְדַבֵּר, אוֹ אִם יָשִׁיר שִׁירִים,

יִשְׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ, רַק אִמְרֵי מִסְתָּרִים,

וּבְחִדּוֹת פְּתַיּוּתוֹ פְּנִינֵי חָכְמָה צְפוּנִים,

כַּכֶּסֶף וְזָהָב בְּצִפּוּי חֶרֶשׂ טְמוּנִים. –

נִשְׁעָן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ בָּא כְּשׁוֹאֵל עַל פְּתָחִים,

לְבֵית הַצּוֹרֵף, עָיֵף כְּאַחַד הַנִּדָּחִים,

בָּא לִפְנוֹת עֶרֶב, בִּקֵּשׁ מָקוֹם לָנוּחַ,

רָעֵב, כְּאִישׁ קָטַף עֲלֵי שִׂיחִים, מַלּוּחַ. –

בְּבֵית הַמַּצְרֵף נָתְנוּ מָקוֹם לָאוֹרֵחַ,

לְאוֹר בֹּקֶר רָאוּהוּ בְּמַפּוּחַ נוֹפֵחַ; –

"אֶצְעָדָה זֹאת עָשִׂיתִי, מִיָּדִי שְׁלוּחָה,

"לָכֶם, תַּחַת תִּתְּכֶם לִי מָלוֹן וַאֲרוּחָה. – "

הָאָמָן יִשְׁתּוֹמֵם, יִתְפַּלָּא כִּפְלָיִם,

עַל מַעֲשֵׂי הַחֲלָאִים וְעַל יִפְעַת הָעֲדָיִים;

“שְׁכוֹן בְּבֵיתִי אוֹרֵחַ! אִם תִּרְצֶה שְׁכוֹן תָּמִיד”.

“”אֶרְצֶה, וּבִרְצוֹת אֵל, אֶעֱשֶׂה נֶזֶם וְצָמִיד“”. –

מֵאָז חָלְפוּ יָמִים, וְגַם חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת, –

וִידֵי הַזָּקֵן תָּמִיד לִמְלַאכְתּוֹ נְשׂוּאוֹת,

לִלְטוֹשׁ וְלַהֲלוֹם בְּפַטִּישִׁים, יוֹמָם וָלָיְלָה,

יִגְדַּל עשֶׁר הַצּוֹרֵף, לְמַעֲלָה, לְמַעֲלָה. –

וְגַם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה יִשָּׁמְעוּ לִפְעָמִים

קוֹלוֹת, כְּאִלּוּ יִלְטְשׁוּ מֵאָה הוֹלְמֵי פְעָמִים;

צְלָלִים זָרִים מְרַקְּדִים, וְדוֹלְגִים עַל הַקִּירוֹת,

וְעֵינֵי הַזָּקֵן יִפְעַת אוֹר מַזְהִירוֹת. –

וְאָז זְמִירוֹת נִסְתָּרוֹת שִׂפְתוֹתָיו תַּבַּעְנָה,

אֲשֶׁר לְאָזְנֵי בְנֵי תְמוּתָה עוֹד לֹא תִשָּׁמַעְנָה

קוֹל רוּחוֹת, הֵד סוֹעֵר, מִמַּטָּה וּמַעֲלָה

לִזְמִירוֹת הַזָּקֵן, תַּעֲנֶה מַקְהֵלָה. –

וְאַחֲרֵי כֵן לְאוֹר בֹּקֶר, בְּבֵית הַצּוֹרֵף עֲרוּכִים

כָּל עֶדְיֵי הַיָּקָר, צִצֵּי זָהָב וּפְרָחִים;

עֲגִילִים, צְמִידִים, נְזָמִים, מְמֻלָּאִים בְּסַפִּירִים;

עֶרְכָּם לֹא יְסֻלֶּא, וְאוֹר יְקָרוֹת מַצְהִירִים. –

וְגַם אָז בְּעֵת יֵשֵׁב לָנוּחַ מֵעֲבוֹדָתוֹ,

כְּאוֹב מֶאֶרֶץ קוֹלוֹ, לַחַשׁ תְּלַחֵשׁ שְׂפָתוֹ,

אַנְשֵׁי הַבַּיִת יִירְאוּ לְשָׁאֲלֵהוּ דְבָרִים,

כִּי יְסוֹבְבוּ צְעָדָיו, חִדּוֹת וּמִסְתָּרִים. –

פְּעָמִים יוֹשֵׁב בְּזָוִיתוֹ, וְאֶל לְבָבוֹ יְדַבֵּר,

וְאָז לְשׁוֹנוֹ כַּגַּלְגַּל, כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

וּבֲמִכְתָּב זָר יִתְוֶה עַל סֵפֶר מַחְשְׁבוֹתָיו,

כִּמְגִלּוֹת קְסָמִים תַּצְהֵרְנָה שׁוּרוֹתָיו. –

כָּל אַנְשֵׁי הַבַּיִת יָגוּרוּ מִמֶנּוּ,

אַךְ אָמָן הֶחָכָם כְּאִישׁוֹנוֹ יִנְצְרֶנּוּ;

כִּי מֵעֵת בֹּאוֹ בְּיָדוֹ הַכֹּל הִצְלִיחַ,

וְהוֹן עָתָק בְּכִיסָיו הָרֵיקִים, הִנִּיחַ. –

וְגַם גָּדוֹל כְּבוֹד בֵּיתוֹ, נוֹדָע שֵׁם יִקְרָתוֹ,

כְּחָרָשׁ חָכָם מְפוֹאָר, לְמֶרְחַקִּים תְּהִלָּתוֹ,

נְסִיכֵי אֲרָצוֹת יָבוֹאוּ, לִקְנוֹת הָעֲדָיִים,

וְחֶפְצֵי הַיְּקָר, עֲשׂוּיִים מִזָּהַב פַּרְוָיִים, –

בָּאָה דֶרֶךְ הַמִּדְבָּר, עַל גְּמַלִּים קַלִּים,

אֹרְחָה מִמִּצְרַיִם, קְוֻצּוֹתָם תַּלְתַּלִּים;

מִצְנְפוֹתֵיהֶם לְבָנוֹת, מַלְבּוּשֵׁיהֶם חוֹרִים;

אַךְ פְּנֵיהֶם מִשָּׁרָב הַשֶּׁמֶשׁ שְׁחוֹרִים. –

"מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִיְּאוֹר שִׁיחוֹר בָּאנוּ,

"אַבְנֵי יְקָר, הֲמוֹן זָהָב, הֵבֵאנוּ עִמָּנוּ

"נָסַעְנוּ מִמֶּרְחָק, בְּחוֹל צִיָּה וְרֹב תְּלָאָה, –

“כִּי לְאָזְנֵי מַלְכֵּנוּ, תְּהִלָּתְךָ בָאָה”. –

“שְׁלָחָנוּ אֵלֶיךָ, כִּי תַעֲשֶׂה לוֹ עֲטָרָה”

"תִּתְנוֹסֵס עַל רֹאשׁוֹ, כַּשֶּׁמֶשׁ בְּתִפְאָרָה;

"וְאָז בְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסְאוֹ, וְהַנֶּזֶר עֲלֵי מֶצַח,

בְּקוֹל יְשַׁלְּשׁוּ רֹאָיו“: יְחִי הַמֶּלֶךְ לַנֶּצַח!”

כִּשְׁמוֹעַ הַזָּקֵן דִּבְרֵי רֹאשׁ הָאֹרְחָה

רוּחוֹ חִצֵּי חָרוֹן כְּקֶשֶׁת נְחוּשָׁה דּוֹרְכָה;

עֵינָיו הוֹרוּ זִיקִים, בְּסוּפַת חֵמָה וְזָעַם,

וְהִשְׁלִיךְ מִיָּדוֹ, הַמַּקָּב וְהַפָּעַם. –

אָרוּר הָאִישׁ, עָשָׂה עֲטָרָה הָרִאשׁוֹנָה

וְלֹא לָטַשׁ מִזְּהָבָהּ עָגִיל וְכוּמָז לְזוֹנָה;

אֵין שָׁלוֹם בֵּין עַמִּים, רַק רֶצַח וָחֶסֶר

מֵעֵת יִמְלְכוּ מְלָכִים, וְעַל רֹאשָׁם כֶּתֶר". –

תִּפּוֹל כְּתֵפִי מִשְּׁכְמִי, וְגַם תִּיבַשׁ זְרוֹעִי,

טֶרֶם אֲמַלֵא רְצוֹנְךָ, טוֹב אָנוּד כְּאִישׁ תֹּעִי

הָעָם יִבְחַר מֶלֶךְ, צַוָּארוֹ בְּעוֹל כְּלִימָה

דִּבֵּר הָרוֹאֶה בְּאָמְרָם: “מֶלֶךְ נָשִׂימָה!”.

דִּבְרֵי זָקֵן הַחַלָּשׁ כְּפַטִּישׁ הָלָמוּ

שׁוֹמְעָיו רָאוּ הִבִּיטוּ, וְיַחַד שָׁמָמוּ;

קוֹמָתוֹ הַכְּפוּפָה גָּבְהָה מַעֲלָה, מַעֲלָה,

וּמִכּוּר הַמַּצְרֵף תִּמְרַת אֵשׁ עָלָה. –

בְּיָדוֹ מִשְׁעַנְתּוֹ, וּכְמַסְמֵרוֹת שַׂעֲרוֹתָיו

מִמִּפְתַּן הַבַּיִת הַקּוֹל עַל שִׂפְתוֹתָיו:

“הֲלֹא בְּשָׁלוֹם חֲיוּ כֻּלְּכֶם, עַד בּוֹאֲכֶם לַקְּבָרִים”

וְחָלַף לְעֵינֵיהֶם, כְּצֵל עַל רָאשֵׁי הָרִים. –

 

VI הַגַּן    🔗

עָבְרוּ סְתָיו וָגֶשֶׁם, נִרְאוּ רָאשֵׁי דְשָׂאִים,

בְּחֹם צַח יַעֲטֶה אָבִיב, בִּקְעָה הַר וָגֶבַע;

נִצָּנִּים, וּפְרָחִים, יִצְהֲרוּ בְּרִקְמַת צֶבַע,

וְצִפְצוּף סִיס וּדְרוֹר יָרֹן עַל הַמַּטָּעִים. –

תָּצִיץ תְּאֵנָה וְשָׁקֵד, תַּעֲלֶה נִצָּה גֶּפֶן,

גַּם גִּדְרוֹת הַנְּתִיבוֹת בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגוֹת;

בְּגַנִּים רַיחַ נָעִים, תַּעֲלֶינָה הָעֲרוּגוֹת,

שָׁם יַעֲבוֹר אִישׁ סְחָבוֹת, זָקֵן וְרֹאשׁוֹ יֶפֶן. –

מַעְדֵר וְקַרְדֹם בְּיָדוֹ, תֵּקַל לוֹ הַמְּלָאכָה,

יִכְרֶה, יַחְפּוֹר, יַעֲדוֹר, יִטַּע וְיִזְרַע בְּגַנָּה;

נִשְׂכָּר כִּשְׂכִיר שָׂכִיר, יַעֲמוֹל בְּנֶפֶשׁ עֲדִינָה;

כִּי יִזְכּוֹר הַיָּמִים, עָלַץ לַעֲשׂוֹת כָּכָה. –

טֶבַע צֶמַח וְצֶמַח, וּלְשׁוֹנוֹתָם יַכִּיר,

יֵדַע סוֹד כָּל פֶּרַח, מִשּׁרֶשׁ עַד עָלֶה;

יוֹצִיא אַבְקַת רוֹכֵל, וְסַמֵּי רִפְאוּת תְּעָלָה,

מֵאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, עַד חוֹחַ וְאֵזוֹב קִיר. –

שָׁם יִרְאֶה וְיִשְׁתּוֹמֵם, מֵחוֹמַת הַגִִּנָּה,

פִּתְאוֹם יָצָא חֹטֶר, מִבַּעַד הָאֲבָנִים;

צָמַח וְהָיָה מַהֵר, לְעֵץ עָלָיו רַעֲנָנִים,

וּמִמְּקוֹמָן עָקַר, כָּל אַבְנֵי הַפִּנָּה. –

יִרְאֶה זֹאת הַזָּקֵן, וְלִבּוֹ תְּבַעֵת חֻרָדָה,

בְּגָבְהוֹ עֵץ הָעֲבֻתָּה, מוּל פָּנָיו הִתְרוֹמֵם,

לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ, וְכִפְלַיִם יִשְׁתּוֹמֵם,

אֵיךְ הַחֹטֶר בַּדָּיו, בְּעַד הַחוֹמָה הָדָה. –

אָזְנוֹ יַטֶּה וְיִשְׁמַע, קוֹל בָּעֲנָפִים מְדַבֵּר: –

“הֲתֵדַע מִי אָנוֹכִי? – שְׁמִי – חוֹמוֹת בּוֹקֵעַ”

"בְּעֵת אוֹחַז בִּיסוֹדוֹת, סַלְעֵיהֶם אֲגַּדֵּעַ,

“ַּם אַרְמוֹן הַגָּדוֹל לְאַבְנֵי נֶפֶץ אֲשַׁבֵּר”. –

"אֲקַרְקֵר לְאַט הַקִּירוֹת, לְתֵל אַהֲפוֹךְ הֶעָרִים,

"יִשָׁכְּחוּ גַּם שְׁמוֹתָן, לְאַל וְאַיִן תִּפְאַרְתָּן;

"עַל חָרְבוֹת טִירוֹתָן, דָּלְיוֹתַי בְּצַמַּרְתָּן,

“וּמִבֵּין הָעֲפָאִים קוֹל יִתְּנוּ צִפָּרִים”. –

חָלַל לֵב הַזָּקֵן, וְעַל פָּנָיו בִּתְפִלָּה

יִפּוֹל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, יִזְכּוֹר הֵיכַל צִיּוֹן

"אַדִּיר אָיוֹם נוֹרָא! נָא הַרְחֵק כִּלָּיוֹן,

“מִבַּיִת בָּנִיתִי, לִכְבוֹדְךָ לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה!”. –

 

VII עֹשֵׂה הַסַּלִּים    🔗

שָׁם בְּיַרְכְּתֵי הַר נְבוֹ, לִפְנֵי פֶתַח הַמְּעָרָה,

בּוֹדֵד יֵשֵׁב הַזָּקֵן, רוּחוֹ נִסְעָרָה;

מִנֶּשֶׁף עַד נֶשֶׁף, שָׁם יֵשֵׁב מְלֵא דְאָגָה,

רַק אֵימוֹת יְסוֹבְבוּהוּ, לְרַגְלָיו פְּחָדִים וְחָגָא. –

יוֹמָם יִסָּתֵר בְּיַעַר תְּמָרִים, בַּשָּׁפֶל,

וּבְעֶרֶב יִתְלוֹנֵן, בְּצֵל יְשִׁימוֹן בָּעֲרָפֶל;

בְּעֵת רוּחוֹ יִתְמַרְמֵר, בְּקוֹל יְזַמֵּר מִזְמוֹרִים,

וְיַאֲרוֹג סַלֵּי חוֹרִים, מִדָּלִיּוֹת תְּמָרִים. – –

סַלָּיו מְפוֹאָרִים, כְּמַעֲשֵׂי חָרַשׁ חָרָשִׁים,

מִמֶּרְחָק יָבוֹאוּ לִקְנוֹתָם הָאֲנָשִׁים;

כָּל שׁוֹכְנֵי הָעֵמֶק, בִּסְבִיבוֹת הַמְּעָרָה,

בַּעֲבוּרָם לוֹ יִתְּנוּ יְקָר, שֶׁבַח וְתִפְאָרָה. –

יָבִיאוּ מְחִיר סַלָיו, דֵּי צָרְכּוֹ בָּאֲהָבִים,

חֶמְאַת חָלָב וּדְבַשׁ, מַמְתַּקֵּי הָעֲנָבִים,

עוֹרוֹת גְּדָיֵּי עִזִּים וּכְבָשִׂים לִלְבוּשׁוֹ

כֵּן הָיָה הַזָּקֵן, סַלָּיו הוֹנוֹ, רְכוּשׁוֹ. –

הַפַּעַם, לְעֵת עֶרֶב בְּעֵת נָסוּ הַצְּלָלִים,

וְהַזָּקֵן יָגֵעַ, כְּאַחַד הַסַבָּלִים, –

בָּא לְפֶתַח הַמְּעָרָה, אִישׁ שֵׂיבָה, וַיְּדַבֵּר:

“סְלַח אֲדוֹנִי לַאֲמָרַי! וּבִי אַל תִּתְעַבֵּר”!

"אֶשְׁאָלְךָ, וַעֲנֵנִי! – לָמָּה תֵּשֵׁב בּוֹדֵד,

"פֹּה בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה, בְּמַחְשַׁכִּים כַּשּׁוֹדֵד?

"כַּר נִרְחָב לְפָנֶיךָ, קוּם וּבְנֶה לָךְ בַּיִת,

“עֲצֵי בְּרוֹשִׁים רָהִיטָיו, וְלִפְנֵי פִתְחוֹ זַיִת”. –

“”רָצִיתִי בְּנוֹת בַּיִת, הָאֲבָנִים חָצַבְתִּי,

“”אַךְ בְּאָזְנַי, קוֹל אַבְנֵי הַשָּׂדֶה הִקְשַׁבְתִּי;

“”הֲלֹא חֲרָדָה תְּבַעֲתֶךָּ, אִם תֵּשֵׁב בְּבֵית אֲבָנִים

“”לְמַצֵּבוֹת עַל קְבָרִים, כְּבַר עָמְדוּ מִלְּפָנִים!“”

הָלְאָה הָלַכְתִּי, לִכְרוֹת עֵצִים בַּיָּעַר,

"וַיִּרְעֲשׁוּ לִי עֲנָפָיו: "הֲלֹא כְּסִיל אַתָּה, בָּעַר,

"רְאֶה יִינְקוּ שָׁרְשֵׁינוּ, מִמּוֹחַ הָעֲצָמוֹת,

“דַּם אָדָם הַנִּשְׁפָּךְ, הוּא שִׁקּוּי לַאֲדָמוֹת”.

“”לִבְנוֹת לִי בֵּית לְבֵנִים, חָפַרְתִּי בָּאֲדָמָה,

"וָאֶשְׁמַע הַקּוֹל: "חָכְמָה מִמְּךָ נֶעֱלָמָה – –

"כָּל חַלְלֵי שְׂדֵי קָטֶל לְעָפָר שָׁבוּ יָחַד,

“חַי תִּשְׁכּוֹן בֵּין מֵתִים, בֵּית לְבֵנִים בֵּית פָּחַד”.

"אֵין אֶבֶן לֹא הָיָה לְמַצֵּבָה עַל קָבֶר;

"אֵין עֵץ לֹא הִשְׁקָהוּ, מוֹחַ עַצְמוֹת גָּבֶר;

"אֵין רֶגֶב לֹא שָׁתָה דַּם אָדָם, לָרְוָיָה,

“וְכָל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה, מִלְּפָנִים כְּבַר הָיָה”. –

"הָאֲדָמָה בָּהּ נִחְיֶה, רַק מְעוֹנַת הַמָּוֶת,

"וְגַם נֶגְדּוֹ כֻּלָּנוּ, רַק כְּעָלֶה נוֹשָׁבֶת;

"כַּגַּלִים בַּנָּהָר, חִישׁ הָלְאָה נַחְלוֹפָה,

“כְּצֵל אָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַגַּלְגַּל בַּסּוּפָה”.

"כַּאֲשֶׁר זֹאת חָזִיתִי, וּבְאָזְנַי שָׁמַעֲתִּי,

"מִשְׁכְּנוֹת אָדָם מָאַסְתִּי, וְהָלְאָה נָסַעְתִּי;

"לֹא בַּיִת וְלֹא אֹהֶל, מִשְׁכָּנִי – רַק מְעָרָה,

"הִיא מְעוֹנַת מִבְטָחִים, תְּגוֹנְנֵנִי בַּסְּעָרָה. –

 

VIII אַשְׁמָדַי    🔗

לֵיל חֲרָדָה וּבְעָתָה לְיוֹשְׁבֵי יְרֻשָׁלַיִם,

הַלַּיְלָה בּוֹ עָלוּ הַמּוֹרְדִים צִיּוֹנָה;

מְאָז רַק קוֹל צְעָקָה בְּקִרְיָה הַנֶּאֱמָנָה,

אֵין מִשְׁפָּט בָּאָרֶץ, רַק שׁוֹדְדִים בְּצָהֲרָיִם,

יִסְתַּבֵּל הָעָם תַּחַת עוֹל רִבּוֹתָיִם. –

הֲזֹאת כִּסֵּא בֶּן דָּוִד? הֲאִם אֵלֶּה עֲלִילוֹתָיו?

בְּעוֹדוֹ נַעַר קָטָן, אָז לָאֵל שִׁוֵּעַ:

“תֵּת לוֹ חָכְמָה וָדַעַת, וְלֵב לִשְׁפּוֹט יוֹדֵעַ” –

וְעַתָּה כִּכְסִיל מְשֻׁגָּע מַעֲקַשִּׁים שִׂפְתוֹתָיו,

מוֹצָא פִיהוּ עָוֶל, לְהָרֵעַ מְזִמּוֹתָיו?

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל יִרְאֶה בְּחִיל וְחַלְחָלָה,

כִּי אֵין עוֹד בַַּמִּקְדָשׁ כְּבוֹד אֵל עַל הַכְּרוּבִים;

לֹא יַעֲלֶה עוֹד עָנָן מִמִּזְבְּחוֹת הָעֲזוּבִים,

לֹא תֵרֵד אֵשׁ לֶאֱכוֹל הַזֶּבַח וְהָעוֹלָה,

אֵין סַמִּים וְאֵין קְטֹרֶת, כָּל יִפְעָה הָשְׁפָּלָה.

עַל כִּסֵּא שְֹׁלמֹה, בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ יְסוֹדָתוֹ,

יִמְשׁוֹל רֹאשׁ הַשֵּׁדִים, לְדֵרָאוֹן בְּלִי דָעַת,

מִשֻּׁלַּמִּית גָּנַב, בְּתַרְמִית הַטַּבָּעַת; – – –

כַּאֲשֶׁר נִרְדָּם שֹׁלמֹה, נִמְשָׁל מִתַּאֲוָתוֹ,

סָר נִזְרוֹ מֵרֹאשׁוֹ, שֵׁד לָקַח עֲטָרָתוֹ.

הִתְחַפֵּשׂ אַשְׁמָדַי, לְהִדַּמּוֹת בִּרְמִיָּה,

בְּכָל עִנְיָן לִשְֹׁלמֹה, בְּמַרְאֵהוּ, בְּקוֹמָתוֹ;

יִתְלַחֲשׁוּ בְּאָזְנֵיהֶם: “שֵׁד יִמְלוֹךְ תְּמוּרָתוֹ!”

כִּי תָּהֵל בְּאִישׁוֹנוֹ, אֵשׁ זָרָה נָכְרִיָּה,

וּכְרִפְאֵי שְׁאוֹל תָּפְתֶּה, עֵינוֹ צפִיָּה. –

הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים חֲקָרוּהוּ בְּמִסְתָּרִים,

אַךְ לֹא יָכְלוּ רֶדֶת עַד צָפְנַת תַּרְמִיתוֹ;

"הֲאִם בְּאָמְנָה זֶה שְֹׁלמֹה? "שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי בְּרִיתוֹ,

שָׁאֲלוּ נָשָׁיו, פִּלַּגְשָׁיו, בְּדֶרֶךְ הָאֲתָרִים –

הֲאִם יִשַּׁק כַּגֶּבֶר, וְדֹדָיו לֹא נַעֲתָּרִים. –

הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּים, הִתְקַהֲלוּ בְּמִשְׁמְרוֹתָם

וְעִמָּהֶם הַמְּשׁוֹרְרִים, וְהַמְּנַצְּחִים בִּנְגִינוֹת;

הִרְבּוּ זְמִירוֹת, שִׁירוֹת, בַּקָּשׁוֹת וּתְחִנּוֹת

יָדָם נָשְׁאוּ, לְמוֹשִׁיב מְלָכִים עַל כִּסְאוֹתָם

וְהֶעֱלוּ צְקוֹן לַחְשָׁם, לְהוֹשִׁיעָם מִצָּרוֹתָם.

בְּחָזְקָה הִכּוּ לִבָּם, בְּאֶגְרוֹפָם, כִּמְתוֹפֵף;

נָעוּ אָנָּה וְאָנָּה, כְּשִׁבָּלִים בְּיוֹם סוּפָה;

מִלִּשְׁכָּה אֶל לִשְׁכָּה, הֵנִיפוּ רֹב תְּנוּפָה

וְהִתְפַּלְּלוּ לְאֵל שַׁדַּי, בַּבַּיִת זֶה חוֹפֵף

וְעַל בַּדֵּי הָאָרוֹן בֶּעָנָן יִסְתּוֹפֵף. –

יַעֲלוּ תְרוּעוֹתֵיהֶם, לַהֲדוֹם שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת;

יִתְקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת, “וְאָמֵן סֶלָּה” יַנְעִימוּ;

לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף עֶלְיוֹן בַּחֲצוֹצְרוֹת יָהִימוּ, –

תְּהִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי, בְּקוֹל חוֹצֵב לֶהָבוֹת,

יְזַמְּרוּ וְיָשִׁירוּ, בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ הָרְבָבוֹת.

קוֹלוֹת אֵלֶה הִכְאִיבוּ, וְיָרְדוּ כְּמַסְמֵּרוֹת

לְאָזְנֵי רֹאשׁ הַשֵּׁדִים, פַּלָּצוּת תֹּאחֲזֶנּוּ;

יָנוּס מֵהַבַּיִת, כְּאִלּוּ יַם יִשְׁטְפֶנּוּ,

יִבְרַח עַל הַגַּגּוֹת, מִגַּגּוֹת לַחֲצֵרוֹת

כִּי יִשְׂרְטוּ בִּבְשָׂרוֹ, הַזְּמִירוֹת כְּמַזְמֵרוֹת.

כָּל מְצוּקוֹת שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וְחִתּוֹתֶיהָ יָחַד,

רַק כְּאַחַד מֵרִבְבוֹת, עִנּוּיֵי אַשְׁמָדַי,

בְּשָׁמְעוֹ קוֹל הַמַּקְהֵלּוֹת: “הוֹשִׁיעֵנוּ שַׁדַּי!”

תַּחְתָּיו יִרְגַּז, וְיָקוּם מִכִּסְאוֹ בְּרֹב פָּחַד,

תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָרוֹת כְּחֵץ שָׁנוּן בּוֹ תֵחַד.

לֹא יוּכַל עוֹד שְׁמוֹעַ הַתְּפִלּוֹת וְהַזְּמִירוֹת,

יִפְרֹשׂ כַּנְפֵי עֻזּוֹ, וְיִתְרוֹמֵם בְּרֹב הֲמֻלָּה,

יִבְחַר לוֹ תְהוֹם רַבָּה, וְשִׁבֹּלֶת הַמְּצֻלָּה

מִשְּׁמוֹעַ קוֹל הֶמְיַת הַמַּבִּיעִים שִׁירוֹת,

לוֹ תְהִלּוֹת בֶּן יִשַׁי, כְּסַכִּנִּים, כִּפְצִירוֹת. –

לְכַבּוֹת אֵשׁ עֶבְרָתוֹ, כַּסּוּפָה אֶבְרוֹתָיו;

יַפִּיל עַצְמוֹ מִמָּרוֹם, אֶל יַם כִּנֶּרֶת,

נִבְהָל, שְׁתֻם הָעַיִן, כְּמוֹ מָשׁוּךְ בְּשַׁרְשֶׁרֶת, –

אַךְ בְּנָפְלוֹ שָׁמָּה, גַּם נָפְלָה מֵאֶצְבְּעוֹתָיו,

טַבַּעַת הַקְּסָמִים, – וּבְחוֹל יָם גְּבוּרוֹתָיו. –

 

IX קֹהֶלֶת    🔗

הַיּוֹם פָּנָה לַעֲרוֹב אַחֲרֵי הֶהָרִים

וְעַל יַם כִּנֶּרֶת רוּחַ חֲרִישִׁית דְּמָמָה;

אֵין עוֹד דַּיָּגִים, שִׁירָתָם נֶאֱלָמָה,

רַק סִירַת דּוּגָה אַחַת, כְּמוֹ בְּמִסְתָּרִים,

תַּשְׁלִיךְ הַמִּכְמוֹרֶת לְתוֹךְ הַמִּשְׁבָּרִים. –

שָׁם יִפְרֹשׂ נֵס תָּרְנוֹ הַדַּיָּג בְּיָדוֹ,

וְלַהֲפוֹךְ הַמָּשׁוֹט, כִּמְעַט יִתְמַהֲמֵהּ;

אָדוֹם הַיָּם מִשֶּׁמֶשׁ הַשׁוֹקֵע,

עַפְעַפֵּי נֶשֶׁף יַצְהִיבוּ קָדְקֳדוֹ,

וְעַל יַם הַכִּנֶּרֶת אֵין אִישׁ בִּלְעָדוֹ. –

הַיּוֹשֵׁב בְּסִיר דּוּגָה עֶבֶד לְדַיָּגִים,

אוּלָם בְּמַלְכֻּדְתּוֹ הַיּוֹם לֹא הִצְלִיחַ;

שָׁוְא פָּרַשׂ רִשְׁתּוֹ, מוּל סֶלַע וּצְחִיחַ: –

מֵהֲמוֹן דָּגִים רַבִּים, בַּמַּיִם דּוֹלְגִים

רַק דָּג קָטֹן אָסַף לְשָׁלָל מִפְּלָגִים. –

עַל גְּדוֹת יַם כִּנֶּרֶת אֹפֶל וַעֲלָטָה,

חֶשְׁכַּת לַיִל גַּם עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים;

רַק דָּג הַקָּטֹן יָפִיץ אוֹר מִסְתָּרִים;

כַּבָּזָק מִשְּׁחָקִים, כְּבָרֶקֶת מְרוּטָה – –

קַשְׁקַשְׁתּוֹ בָּרֶשֶׁת, כְּאֵשׁ גָּפְרִית לֹהֲטָה. –

כִּי בִמְעֵי הַדָּג טְמוּנָה הַטַּבָּעַת,

טַבַּעַת הַפְּלָאִים הַנּוֹתְנָה מֶמְשָׁלָה,

לְנוֹשְׂאֶיהָ, עַל רוּחוֹת מַטָּה וּמַעֲלָה,

שָׁם בְּקַרְקַע הַיָּם, מֵהַדָּג נִבְלָעַת,

עַתָּה הוֹצִיא בִּלְעוֹ, וְאוֹרָה מוֹפָעַת. –

לֹא הִצְלִיחַ עוֹד דַּיָּג, בְּמַלְכֹּדֶת כְּזֹאת

לֹא לְפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת, בַּנְּהָרִים, בַּיַּמִים;

בְּכָל פִּנּוֹת הָאָרֶץ, וּבֵין כָּל הָעַמִּים; – –

יֹאחַז הַטַּבַּעַת, וּמַה עֵינָיו רֹאוֹת?!

זִיו נִפְלָא וְרָאשֵׁי הַפִּסְגּוֹת בִּנְגֹהוֹת. –

סְעָרָה תִּתְרוֹמֵם, מִמַּעֲלָה, מִמַּטָּה,

קוֹל קוֹרֵא מִסָּבִיב: “הִנְּנוּ הִנֵּנוּ!”

"מִיַּרְכְּתֵי הָאָרֶץ נָבוֹא אִם תִּקְרְאֵנוּ,

"כִּי תַּחַת רַגְלֶיךָ אוֹתָנוּ שַׁתָּ; –

“מוּכָנִים לְשָׁרֶתְךָ, אֲדוֹנֵנוּ אַתָּה”.! –

יִתְפָּעֵם הַדַּיָּג, בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת

יִשְׁמַע קוֹל הָרוּחוֹת, יַרְגִּישׁ קִרְבָתָם,

יָדָיו כַּאֲסוּרוֹת, לַהֲבַל פִי קְרִיאָתָם,

יִזְכּוֹר יָמִים עָבְרוּ, עֶשְׁתְּנוֹתָיו עוֹרְרוֹת; –

בְּלִבּוֹ יִמְאַם תֵּבֵל, וְעַל שְׁפָתָיו מְרֹרוֹת.

"הֲבֵל הֲבָלִים, שָׁוְא נִדָּף הֲלֹא הַכֹּל הֶבֶל!

"מַה יִתְרוֹן לְאָדָם, בְּכָל עֲמָלוֹ: רַק דְּאָגָה;

"חַיֵּי מַכְאוֹבִים, כְּעָסִים, חֲרָדָה, חָגָא,

"דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר יָבוֹא, חֲלִיפוֹת יוֹשְׁבֵי תֵבֵל,

“לְעוֹלָמִים הָאָרֶץ, לָנֶצַח הָאֵבֶל. –”

"כָּל סְגֻלּוֹת מְלָכִים, וְתַעֲנוּגִים לִי הָיוּ,

"רֹב כֶּסֶף וְזָהָב, וְכָל חֶמְדוֹת הַיְּקָרוֹת,

"נָשִׁים וּפִלַּגְשִׁים, הֲמוֹן שָׁרִים וְשָׁרוֹת;

"הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ – –

“כֹּל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, אָמַרְתִּי:” אֵתָיוּ!"

"יָדַי נָטְעוּ כְּרָמִים, תַּאֲוָה לָעֵינָיִם,

"חָפַרְתִּי בְּרֵכוֹת, לְהַשְׁקוֹת עֵץ צוֹמֵחַ;

"אֶרֶץ מְלֵחָה נִהְיְתָה, לְכַרְמֶל פּוֹרֵחַ,

"הִגְדַּלְתִּי הַדְרַת עִירִי יְרוּשָׁלַיִם,

“מִכָּל הֶעָרִים תַּחַת הַשָּׁמַיִם”. –

"נוֹדָע שֵׁם תְּהִלָּתִי בְּכָל אַפְסֵי תֵבֵל,

"רוּחוֹת מִזְרָח, מַעֲרָב, מַעֲלָה וּמַטָּה

"לִי נִכְנְעוּ, עַל כֻּלָּם יָדִי שָׁלָטָה,

"לְקוֹלִי עָמְדוּ יָחַד, בְּלִי עָמָל וְסֵבֶל,

“מַעֲשֵׂי יָדַי כֻּלָּם, הֲבֵל הֲבָלִים הֶבֶל!”.

"הֶבֶל רְעוּת רוּחַ, כִּי מִבֵּית הָאֲסוּרִים

"זֶה יָצָא לִמְלוֹךְ, עַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים;

"וְהַנּוֹלָד בְּאַרְגָּמָן, כְּרָשׁ דּוֹרֵשׁ פְּתָחִים,

"יֹאכַל לֶחֶם עֹנִי, יִשְׁתֶּה תַּמְרוּרִים,

“לְבוּז יִהְיֶה לְעַמּוֹ, יִלְעֲגוּ עָלָיו נְעָרִים”. –

"בְּעֵת זֹאת חָזִיתִי, הַתֵּבֵל מָאַסְתִּי,

"וּמַעֲשֵׂי יָדַי, לִי כְּשַׁחַק מֹֹאזְנַיִם,

"סְגֻלּוֹת הַמְּלָכִים, כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מַיִם;

"הֶבֶל רַעֲיוֹן רוּחַ, כָּל אֲשֶׁר כָּנַסְתִּי;

“שָׁוְא וּמַהֲתַלּוֹת עַל שִׁכְמִי הֶעֱמַסְתִּי”. –

"נָתַתִּי לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלַחֲקוֹר הַנְּכוֹחָה,

"וּמַרְאוֹת שָׁוְא וְכָזָב מִנֶּגֶד גֵּרַשְׁתִּי;

"שִׂמְחָה מַה עֹשָׂה! הַחָכְמָה בִּקַּשְׁתִּי,

"בִּשְׂחוֹק לֹא יִתְחַתֵּן, נָדוֹךְ בִּמְדוֹכָה,

“קְצַר יָמִים, שְׂבַע רֹגֶז, אִישׁ רוּחוֹ נְבוֹכָה.”

"בִּמְבוּכַת רוּחִי, וְצוֹק נַפְשִׁי הוֹאַלְתִּי,

"לַחֲקוֹר סוֹד הַבְּרוּאִים, וְטֶבַע הַדְּבָרִים;

"כָּל חַי וְצוֹמֵחַ, כָּל אֶבֶן בֶּהָרִים,

"בָּחַנְתִּי, צֵרַפְתִּי, חִנָּם עָמַלְתִּי,

“מִמְּרוֹמֵי תִּקְוָתִי, לְתֹהוּ נָפַלְתִּי”! – –

"כְּחָכָם, אֲשֶׁר פֵּשֶׁר כָּל נִמְצָא יוֹדֵעַ,

"וְכִכְסִיל, חוֹבֵק יָדָיו, וְהוֹלֵךְ בְּמַחֲשַׁכִּים,

"גּוֹרָל אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, בְּהוֹלֵלוּת נְמַקִּים;

"יֵשׁ גְּבוּל לַחֲקִירָה, בֶּן תְּמוּתָה מְתַעְתֵּעַ,

“בְּאֵין מַעֲנֶה לְשַׁאֲלוֹתָיו, בְּסוֹף יִשְׁתַּגֵּעַ”.

"לְמִי אָנוֹכִי עָמֵל? בִּשְׂפָתַי פַּצְתִּי,

"אִם כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל, יִקְרֵנִי גַּם אוֹתִי;

"אָשׁוּב לֶעָפָר גַּם אָנוֹכִי בְּמוֹתִי; – – –

"וְחָכְמוֹת הָעֲמוּקוֹת, בְּלִבִּי קִבַּצְתִּי

“יֹאבְדוּ – וְאָנוֹכִי כְּכַד חֶרֶס נֻפַּצְתִּי”. –

"מִקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה לְאָדָם וְלַבְּהֵמָה,

"בְּעוֹד חַיִּים בְּאַפָּם, רוּחָם עוֹלָה לְמַעֲלָה;

"וּבְמוֹתָם גַּם שְׁנֵיהֶם יֵרְדוּ לִשְׁאוֹלָה;

"בַּמֶּה יִבָּדְלוּ – צְּרוֹר אֶבֶן – מַרְגֵּמָה –

“זֹאת נֵדַע, נָכוֹן, יַחַד הֶבֶל הֵמָּה”. –

"גַּם כָּל אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

"שִׁיר מֵלִיץ, דְּבַר חָכָם, וְאִישׁ בִּגְבוּרָתוֹ,

"חִין שִׂפְתֵי מוֹכִיחִים, וְאוֹהֵב לְרַעֲיָתוֹ,

"כֻּלָם יַחֲלוֹפוּ – כְּצֵל שֶׁמֶשׁ בְּצָהֳרָיִם, –

“מַה שֶׁיִּהְיֶה הָיָה, בְּלִי עֲמוֹד יוֹמָיִם”. –

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל, לָקַחְתִּי הַמּוּסָר: – –

"מִכָּל מַתְּנוֹת אֵל, הַטּוֹב לִבְנֵי אָדָם,

"רַק לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׂמַח בְּמַעֲשֵׂי יָדָם,

"לָתֵת שְׁאֵר לְאִשְׁתּוֹ, וּכְסוּתָה אַל יֶחְסָר,

“וְהַיּוֹתֵר רַק לַהַג, וִיגִיעַת בָּשָׂר”. –

"לְפָנִים הָיִיתִי מֶלֶךְ יְרֻשָׁלַיִם,

"וְעַתָּה שְׂכִיר דַּיָּגִים, בְּנֶפֶשׁ נִבְהֶלֶת; –

"לֹא תִתְאַוֶּה נַפְשִׁי, לִשְׁנוֹת בְּאִוֶּלֶת,

"לֹא אַחְפּוֹץ הֱיוֹת מֶלֶךְ, עֲטָרָה נְחֻשְׁתָּיִם, –

“שׁוּבִי טַבָּעַת, לִמְצֻלַּת הַמָּיִם”! –

הִשְׁלִיךְ מִיָּדוֹ טַבַּעַת הַקְּסָמִים,

כַּאֲשֶׁר יַשְׁלִיךְ אִישׁ, בְּכַף הַקָּלַע אֲבָנִים;

עַל רֹאשׁוֹ נִרְאֲתָה יַד שְׁלוּחָה מֵעֲנָנִים,

אָחֲזָה הַטַּבַּעַת, וְחָלְפָה לִמְרוֹמִים:

וְעַל פְּנֵי הַיָּם חשֶׁךְ עֲלָטָה, כְּמוֹ לְפָנִים. –

 

X מְשָׁלִים    🔗

הֲמַעֲרִיב עֲרָבִים עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ,

שָׁלַח מְנוּחַת הַשְׁקֵט, גַּם לְשׁוֹכְנֵי עֲרָבָה; –

עַל סַלְעֵי הַחוֹל הַנֶּשֶׁף הוֹפִיעַ,

אַחֲרָיו כְּסִיל וְכִימָה, וְעִם כּוֹכְבֵי מֶרְכָּבָה

מִשְׁפַּחַת הָעֲרָבִי, לְאֹהָלָהּ שָׁבָה.

מוּל פֶּתַח הָאֹהֶל בּוֹעֲרָה הַמְּדוֹרָה,

תַּחַת הַקַּלַחַת, אֵשׁ וְגַחֲלֵי רְתָמִים;

מְצַפִּים הַיְּלָדִים, לְבִשּׁוּלֵי הַיּוֹרָה,

אִמָּם תָּכִין, לְמַאֲכַל עֶרֶב מַטְעַמִּים;

וְרַעֲבוֹנָם – הַטּוֹב מִכָּל מִינֵי בְשָׂמִים.

חָלַף הַנֶּשֶׁף, אַחֲרָיו אֹפֶל, דְּמָמָה,

קָרַב מִפְּנֵי חשֶׁךְ, אוֹר הַכּוֹכָבִים;

יָהֵלּוּ, יַבְרִיקוּ, כְּיַהֲלוֹם וְאַחְלָמָה,

עַיִשׁ יַנְחֶה בָנָיו, אַחֲרָיו כִּכְשָׂבִים, – –

מֵחַדְרֵי תֵימָן רוּחוֹת בָּאִים, שָׁבִים. –

יְבַקְּשׁוּ מִשְׁכָּבָם, לָנוּחַ מֵעֲמָלָם,

הָעֲרָבִי וּבָנָיו, הָרְתָמִים נִדְעָכוּ;

תָּאוֹרְנָה הַמְּדוּרוֹת, סְבִִיבוֹת אֹהָלָם,

לְהַבְעִית חַיְתוֹ יָעַר – יוֹמָם יְסֻבָּכוּ,

וְעַתָּה לְמוֹ אָרֶב, סָבִיב יִתְהַלָּכוּ.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן – עוֹד יָבוֹא אוֹרֵחַ,

נִשְׁעָן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, מֵאֶרֶז עֲשׂוּיָה;

“לְשָׁלוֹם יְהִי בּוֹאֲךָ!” הָעֲרָבִי יְשׂוֹחֵחַ –

"נָא, אַל תְּהִי לָךְ יְרִיעַת אָהֳלֵינוּ בְזוּיָה,

“לִינָה עִמָּנוּ, וְעַל רֹאשְׁךָ תְּהִי נְטוּיָה!”

חִישׁ יָרוּץ וְיִקַּח מֵהַבָּא מַטֵּהוּ,

יַנְחֵהוּ הָעַיְנָה, לִרְחוֹץ בְּמֵי קָרִים; – –

לְצִמְאוֹנוֹ, חֲלֵב בִכְרֵי גְמַלִּים יַשְׁקֵהוּ; –

יַעֲרוֹךְ לוֹ לֶאֱכוֹל, מִמֵּיטַב הָעֲדָרִים,

וּלְמַצַּע מִשְׁכָּבוֹ, עוֹרוֹת הַנְּמֵרִים.

בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר, עֵת נָסוּ הַצְּלָלִים,

וְהָאֹרֵחַ לְמַסָּעָיו נָשָׂא הַפְּעָמִים;

נִקְבְּצוּ מִסָּבִיב, יוֹשְׁבֵי הָאֹהָלִים;

הִתְיָעֲצוּ, הִתְלַחֲשׁוּ, בְּפָנִים נִזְעָמִים,

וְהִתְנַגְּדוּ יַחַד לְלֶכְתּוֹ, כְּאוֹיְבִים וְקָמִים – –

הַזָּקֵן יִתְפַּלַָּא, וְיִשְׁאַל לָעֲרָבִי:

"לָמָּה זֶה בְּבוֹאִי, שָׁלוֹם לִי קָרָאתָ,

“וּלְאוֹיְבִי נֶהְפַּכְתָּ, לֹא יֵדַע לְבָבִי;”

וַיַּעַן הָעֲרָבִי; "כָּבוֹד לְךָ יָאָתָה,

“כִּי תַחַת צֵל אָהֳלִי, לָנוּחַ בָּאתָ”.

"אַךְ חֹק לְאוֹרֵחַ, שֶׁבֶת שְׁלשֶׁת יָמִים

"וּשְׁלשֶׁת לֵילוֹת, וְאָז יֵלֵךְ לְמַסָּעָיו;

"לֹא יִשְׁאַל עֲרָבִי, אָנָּה יָשִׂים פְּעָמִים,

"מְלַאכְתּוֹ וְשֵׁם עַמּוֹ לָדַעַת לֹא יִתְאָו,

“אַךְ אַתָּה, הֲלֹא בָּאתָ, וְגַם תַּחֲלוֹף כָּעָב.”

“”יְהִי כֵן! אֵשְׁבָה עִמָּךְ – הַזָּקֵן עָנָה –

“”אַךְ לִמְלֶאכֶת עֲבוֹדָה יָדַי כְּבַר כֵּהוֹת;

“”כָּבְדוּ מִזֹּקֶן; – שַׂעֲרַת רֹאשִׁי לְבָנָה,

“”לֶחֶם חִנָּם לֹא אוֹכַל, אַךְ אִם תֵּאוֹת,

“”כְּמוֹרֵה יְלָדֶיךָ, אַשְׁקֶה נְפָשׁוֹת צְמֵאוֹת“”.

יִסַּע הַזָּקֵן עִם אָהֳלֵי הָעֲרָבִים,

מִמִּרְעֶה אֶל מִרְעֶה, סָבִיב בָּאֲרָצוֹת;

מִקְּצֵה מִדְבַּר אֱדוֹם, מְקוֹם סָלְעָם, וַחֲגָבִים,

עַד תּוֹצְאוֹת הַיַּרְדֵּן, הַצֹּאן בּוֹ רוֹחֲצוֹת,

וְעַד יָם הַמֶּלַח, יַם עָרֵי הַפְּרָצוֹת. –

הַנְּעָרִים וְהַנְּעָרוֹת סְבִיבוֹ יִתְאַסָּפוּ,

בְּעֵת יַחֲנוּ בַּצֵּל, בֵּין מִכְלְאוֹת הָעֲדָרִים;

לִשְׁמוֹעַ אִמְרֵי מְשָׁלָיו לֹא יִיעָפוּ;

“אֱהֹב טוֹב וּשְׂנֹאת רָע”, יְלַמְּדֵם בְּמוּסָרִים,

“עֹז שַׁדַּי, חַי, דּוֹמֵם, זִיז שָׂדַי, וְעוֹף הָרִים”. –

 

XI. סִפּוּרִים    🔗

יָהֵלּוּ כּוֹכָבִים בְּמִדְבַּר מַחֲשַׁכִּים,

מְנוּחַת הַשְׁקֵט, דְּמָמָה, בְּמַחֲנֵה הָאֳהָלִים

רַק יִלְלַת שׁוּעָלִים, נִשְׁמְעָה בְּמֶרְחַקִּים,

הָעַרְבִים מוּל לַבּוֹת הַמְּדוּרוֹת נִקְהָלִים:

אַחֲרֵי מַאֲכַל הָעֶרֶב, מֵעֲמָלָם לָנוּחַ. –

יֵשְׁבוּ בְּמַעֲגָלָה, נְטוֹת אֹזֶן שׁוֹמָעַת,

לְסִפּוּרֵי הַזָּקֵן, בָּא כְּאִישׁ נוֹסֵעַ;

דְּבָרָיו מְלֵאִים חָכְמָה, מוּסָר וָדָעַת,

מְקוֹר שֶׂכֶל וּתְבוּנָה, מִפִּיו נוֹבֵעַ:

כָּל מִסְתְּרֵי הַתֵּבֵל, לוֹ כְּסֵּפֶר פָּתוּחַ. –

וְלָכֵן יִקְרְאוּהוּ! “יוֹדֵעַ הָרָזִים”,

יִשְׁתּוֹמְמוּ לְסִפּוּרָיו, מֵחֲדַר הַמְּלָכִים,

מֵאַלְפֵי מֶרְכָּבוֹת, מֵהֵיכְלֵי אֲרָזִים, – –

זָהֳרֵי כּוֹכָבִים עַל מִצְחוֹ נִמְסָכִים,

בְּעֵת דַּבְּרוֹ אוֹר נִפְלָא, עַל שִׂפְתוֹתָיו זָרוּחַ. –

גַם הִרְבָּה סִפּוּרִים מִשֵּׁדִים וְרוּחִים,

אֲשֶׁר לְעִמְקֵי תְהוֹם רַבָּה בְּיָדָיו הִשְׁקִיעַ;

תַּחַת סְלָעִים וְכֵפִים, עוֹד עַתָּה כְּרוּכִים: –

"כָּל מַמְרֶה נֶגְדִּי תַּחַת הָרָקִיעַ

“יִסַּרְתִּיהוּ כַּמֶּלֶךְ, בְּעֹז קְסָמִים מָשׁוּחַ”. –

רָאשֵׁיהֶם יָנִיעוּ, וְיִתְרָאוּ יָחַד,

הָעַרְבִי וְאִשְׁתּוֹ, לְשֶׁמַע דְּבָרִים אֵלֶּה;

הֲיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו? לִבָּם מְלֵא פָּחַד,

מִנְהָגוֹ כִּמְשֻׁגָּע, כְּנָס מִבֵּית כֶּלֶא, –

וְאִישׁוֹנָיו יָהֵלּוּ, כְּעֵינֵי חֹזֶה וְאִישׁ רוּחַ. –

גַּם רָאוּ בַּלֵּילוֹת יִפְעָה אֲדַמְדֶּמֶת,

עַל רֹאשׁוֹ, וְאָז בָּאוּ מֵחַגְוֵי סְלָעִים –

נְמֵרִים, שׁוּעָלִים, כּוֹס, יַנְשׁוּף וְתִנְשֶׁמֶת;

וּלְפָנָיו עָמְדוּ, כַּעֲבָדִים נִכְנָעִים,

וְאַרְיֵה מֶלֶךְ הַחַיּוֹת, כַּכֶּלֶב סָרוּחַ. –

בְּלַיִל אַחֵר שָׁמְעוּ קוֹלוֹת זְמִירוֹתָיו,

כְּצִלְצְלֵי כִּנּוֹרִים, הַשַּׁחַר יָעִירוּ;

רוּחַ מִמָּרוֹם עַל שׁוֹמְעֵי נְעִימוֹתָיו,

כִּזְמִירוֹת קֹדֶשׁ, בְּהַר צִיוֹן יָשִׁירוּ,

הִטּוּ רָאשֵׁי עַנְפֵיהֶם, גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ.

וְיֵשׁ יָמִים, בָּם כָּתַב, בְּחֹם הַצָהֳרָיִם,

בַּחֲנוֹת הָעֲדָרִים בְּצֵל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים, –

בִּמְגִלַּת סֵפֶר, שׁוּרָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם,

וְיַסְתִּירָהּ בְּשִׂמְלָתוֹ, מֵעֵין הָרוֹאִים, – –

בְּהִקָּבֵץ סְבִיבוֹ, נַעֲרֵי הָעַרְבִים, לָשׂוּחַ. –

וְאָז יֶאֱהַב לְדַבֵּר עִם נְעָרִים הַקְּטַנִּים,

יִשְׁתַּעְשַׁע עִמָּם, בִּנְשִׁיקוֹת, בָּאֲמָרִים;

שְׂפָתָיו תִּטּוֹפְנָה מַמְתַּקִּים, מַעֲדַנִּים; –

מִשְׁלֵי צְחוֹק וְחָכְמָה, וְחִידוֹת וּמוּסָרִים,

חֲרוּתִים בְּלִבּוֹת הַנְּעָרִים, כְּמִכְתָּב עֲלֵי לוּחַ.

וְגַם מֵעֵת לֶכְתּוֹ עִם עֶדְרֵי הָעַרְבִים,

בְּמַעֲשֵׂי יָדָם בְּרָכָה, אֶלֶף אַלְפַּיִם;

מִרְעֶה שָׁמֵן יַרְאֵם, בְּמִדְבַּר עַקְרַבִּים

יֵדַע לַחְפּוֹר בְּחוֹל צִיָה מַעְיְנֵי מַיִם:

כִּי בֹּרְכוּ בִּגְלָלוֹ, יֵדְעוּ נָכוֹן בָּטוּחַ. –

 

XII. הַמָּוֶת    🔗

וַיְהִי הַלַּיְלָה, מִשְּׁנָתָם הֵקִיצוּ

יוֹשְׁבֵי הָאֹהֶל, קוֹל הֲמֻלָּה בַּשְּׁחָקִים,

מֵרוּחַ סְעָרָה הַרְרֵי עַד הִתְפּוֹצְצוּ,

מֵרֹאשׁ פִּסְגַּת מוֹאָב רְעָמִים וּבְרָקִים,

שִׁנְאַנֵּי מַעֲלָה וּמַטָה בְּמִלְחָמָה. –

יָקוּם הָעֲרָבִי, תֹּאחֲזֵהוּ חַלְחָלָה,

יֵצֵא הַחוּצָה, מִסָּבִיב קוֹל חֲרָדוֹת,

נִפְעָם יַטֶּה אָזְנוֹ, נַפְשׁוֹ נִבְהָלָה,

נִבְעַת מֵרְעָמִים וּבְרַק אֵשׁ הַפְּלָדוֹת –

וְקוֹל נֶהִי וּתְפִלָּה בָּא מֵהַשְּׁמָמָה.

"מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם, וּלְנֶצַח נְצָחִים,

"מַלְכוּתְךָ שַׁדַּי! וֶאֱנוֹשׁ חָצִיר יָמָיו;

"לְךָ אַלְפֵי שָׁנָה, כְּיוֹם אֶתְמוֹל נֶעֱרָכִים,

"תֵּדַע תַּעֲלֻמּוֹת וְלֵב אָדָם בִּזְמָמָיו,

“בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, מְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה!”.

"אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, הֲלֹא הוּכַן לְמַטְבֵּחַ,

"תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא, וְשִֹבּוֹלֶת תִּשְׁטְפֵהוּ;

"כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מַיִם, כְּאָבָק פּוֹרֵחַ,

"כַּחֲלוֹם יָעוּף, רֹאָיו, יֹאמְרוּ אַיֵּהוּ?

“מַה נִשְׁאָר מִכְּבוֹדוֹ? מְלֹא אֶגְרוֹף אֲדָמָה”.

הַיְּלָלָה לִלְבַב הָעֲרָבִי יָרָדָה,

פִּתְאוֹם דּוּמִיָּה – הָלְאָה יְמַהֵר פְּעָמָיו,

יִתְפַּלָּא יִשְׁתּוֹמֵם, תְּבַעֲתֵהוּ חֲרָדָה,

שָׁם נָפַל הַזָּקֵן – וְשָׁבָץ בַּעֲצָמָיו –

עַל יַרְדֵן – מוּל תָּמָר – וּשְׂפָתוֹ נֶאֱלָמָה.

עַל רֹאשׁ הָעֵץ נֶשֶׁר, וּכְנָפָיו שְׁחוֹרוֹת,

יָטוּשׁ אֱלֵי אָכְלוֹ, עֵינָיו כְּגֶחָלִים;

שָׁם יֶאֱרוֹב הַמָּוֶת, “קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת”, – –

כַּנְּעָרִים, כַּזְּקֵנִים, חֲכָמִים וּסְכָלִים,

בְּחֶרְמִשׁוֹ יִקְצוֹר, מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה.

מִנְּבִיאִים וּקְדוֹשִׁים, מֵאַנְשֵׁי רוּחַ,

לֹא יוּכַל קַחַת הַנֶּפֶשׁ בְּחַלְחָלָה;

בְּלִי אֵימָה וּבְעָתָה, כְּקוֹטֵף מַלּוּחַ,

הַנְּשָׁמָה מִגּוּף בְּדֵי רָגַע נֶאֱצָלָה, –

בִּנְשִׁיקָה עֲלֵי שָׂפָה – וְאַחֲרֵי כֵן דְּמָמָה. –

יֵדַע הַמֶּלֶךְ כִּי קָרוֹב יוֹם מוֹתוֹ,

יִפְעַת עֵינָיו סָרָה, עוֹרְקָיו נִקְפָּאו;

יַאֲמִין, מֶלֶךְ עוֹלָם יַאַסְפֵהוּ לְבֵית נְכֹאתוֹ,

וְעוֹד אַחַת בִּתְפִלָּה עֵינָיו הָגְבָּהוּ:

“נָא! אַל תַּעֲזוֹב עַבְדְךָ, שַׁדַּי בָּרָמָה!”.

וְעַתָּה עוֹד כָּרָגַע – מֵרֹאשׁ הַתֹּמֶר

לְעָבִים יִפְרוֹשׂ נֶשֶׁר כְּנָפָיו הַשְּׁחוֹרוֹת,

יִשָּׂא לְאֵל עוֹלָמִים, עָלֶיהָ גּוֹמֵר,

נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ, לְהֵאָצֵר בְּטַל אוֹרוֹת,

שָׁם תִּמְצָא גַּם הִיא פֶשֶׁר כָּל תַּעֲלֻמָּה.

וְעַל גְּדוֹת הַיַּרְדֵן קוֹל נִשְׁמַע בָּרָמָה,

כְּאֵם מְבַכָּה עַל מוּת בְּנָהּ, בְּמִסְפַּד תַּמְרוּרִים,

“הֲלֹא מָצְאָה עוֹד מְנוּחָה, אֵם לֹא רֻחָמָה?”

אַרְיֵה בָא מִיַּעַר, יִרְבַּץ מוּל הַתְּמָרִים,

רֹאשׁוֹ לְרַגְלֵי הַגְּוִיָּה – וְאַחֲרֵי כֵן דְּמָמָה. –

 

XIII. הַבְּשׂוֹרָה    🔗

בֹּקֶר לֹא עָבוֹת פָּרוֹשׂ עַל הֶהָרִים,

עַל נְבוֹ וְעַל יַרְדֵּן, אַחֲרֵי לֵיל הַסְּעָרָה,

רוֹחֲצִים בְּטַל שַׁחַר עַנְפֵיהֶם הַתְּמָרִים;

גִּוְיַת הַמֶּלֶךְ מֵאֲרִי עוֹד נִשְׁמָרָה,

וְשָׁם תָּצִיץ חֲבַצֶּלֶת וְשׁוֹשַׁנַּת עֲמָקִים.

הִבִּיט הָעֲרָבִי, מְלֵא חֲרָדָה וּפָחַד,

עֵת בָּא הָאֲרִי, לִרְבוֹץ אֵצֶל הַגְּוִיָּה,

כִּפְלַיִם יִשְׁתּוֹמֵם, נִבְהָל גַּם יָחַד;

אֵיךְ שָׁם עֵין הָאַרְיֵה כְּיַנְשׁוּף צוֹפִיָּה,

פַּעַם לַגְּוִיָּה, וּפַעַם לַשְּׁחָקִים. –

מִפְּנֵי הַמֵּת נוֹצְצוֹת קַרְנֵי תִפְאֶרֶת,

תַּחַת רֹאשׁוֹ מַצַּע פְּרָחִים שָׁטוּחַ;

עַל שְׂפָתוֹ חֵן וְנֹעַם, כְּאִלּוּ מְדַבֶּרֶת;

וְגַם שָׁם בֵּין זְרוֹעוֹתָיו סֵפֶר יָנוּחַ,

יִקְרָא הָעֲרָבִי, וּזְמָמָיו נֶעֱתָּקִּים: – –

"לְפָנִים הָיִיתִי מֶלֶךְ יְרֻשָׁלַיִם,

"כִּסְאִי נָכוֹן, נִשָּׂא, עַל הַמַּמְלָכוֹת,

"עַמִּי מָרַד, וְנַסְתִּי בֵּין חוֹמוֹתַיִם;

"וּמֵאָז בָּאֲרָצוֹת רַגְלַי נִדָּחוֹת,

“עוֹבֵד כַּשָּׂכִיר, בִּרְחוֹבוֹת וּשְׁוָקִים”. –

"בְּעָנְיִי וַעֲמָלִי דְּבַר חֵפֶץ בִּקַּשְׁתִּי,

"וְעַל סֵפֶר כָּתַבְתִּי רַעֲיוֹנֵי לְבָבִי,

"סֵפֶר זֶה כְקֹהֶלֶת לְעַמִּי הוֹרַשְׁתִּי;

"אֵדַע אַלְפֵי שָׁנִים יִהְיֶה מִכְתָּבִי,

“נָטוּעַ בִּלְבָבָם, כְּמַסְמֵרוֹת חֲזָקִים”. –

בְּלֵב נִפְעָם יִקְרָא הָעֲרָבִי הַדְּבָרִים,

עַתָּה יֵדַע, מִי הָיָה הָאוֹרֵחַ;

וְלָמָה בִּגְלָלוֹ הֶאֱלִיפוּ הָעֲדָרִים,

חִישׁ יְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וּכְצִפּוֹר פּוֹרֵחַ,

יָרוּץ יְרֻשָׁלַיְמָה, כְּחֵץ קֶשֶׁת, כַּבְּרָקִים. –

יָבוֹא בְּמִסְתָּרִים לְהֵיכַל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,

וּלְכֹהֵן גָּדוֹל יוֹדִיעַ הַבְּשׂוֹרָה,

מֵחֲרָדָה גַּם שִׂפְתֵי הַכֹּהֵן נָעוֹת,

וְלָעֲרָבִי יְצַוֶּה, מָלֵא רְתֵת וּמוֹרָא,

כִּי יָשִׂים לְפִיו מַחְסוֹם, סָגוּר כְּמוּצָקִים. –

 

XIV. הַקְּבוּרָה    🔗

לֵיל הַשְׁקֵט, דְּמָמָה – שָׁמַיִם כַּתְּכֵלֶת –

מִשְּׁחָקִים יוֹפִיעַ אוֹר הַיָּרֵחַ;

עַנְפֵי הַתְּמָרִים, כְּאִישׁ כַּפָּיו שׁוֹטֵחַ,

שִׁקְמִים, צַמַּרְתָּם כְּאִשָּׁה מִתְאַבֶּלֶת,

וְהַזַּיִת, רְסִיסִים כַּדְּמָעוֹת מַזֶּלֶת. –

עַל הָרֵי יְהוּדָה, רוּחַ חֲרִישִׁית נוֹשָׁבֶת,

נוֹסְעִים שָׁם שְׁלשָׁה, וְעַל שְׂפָתָם דּוּמִיָּה,

הָאֶחָד רוֹכֵב עַל פִּרְדָּה יְפֵה – פִיָה,

צְחוֹרָה כַּשֶּׁלֶג, מַבָּטָהּ כְּשַׁלְהָבֶת,

בְּפַרְסוֹת רַגְלֶיהָ הַסְּלָעִים חוֹצֶבֶת. –

גִּוְיַת הַמֶּלֶךְ עַל פִּרְדָּה הַצְּחוֹרָה,

כְּרוֹכֵב, אֲשֶׁר מַעְיְנֵי חַיֵּיהוּ נִזְעָכוּ;

עֵינָיו בְּחוֹרֵיהֶן כְּבַר כָּבוּ, חָשָׁכוּ,

וּמִשְׁנֵהוּ, אָסָף, בְּלֵב מָלֵא מוֹרָא,

יְנַהֵג הַפִּרְדָּה, בְּמֶתֶג, רֶסֶן וּזְמוֹרָה. –

יִצְעַד אַחֲרֵיהֶם, עַל הָרֵי הַסְּלָעִים

כֹּהֵן נוֹשֵׂא אֵפוֹד – תְּכֵלֶת כֻּתָּנְתּוֹ;

בְּיָדוֹ מַטֵּה אֶרֶז, אַךְ לֹא לְמִשְׁעַנְתּוֹ,

וְגַם מְגִלַּת סֶפֶר – כְּמוֹ בְּאֶרֶץ הָרְפָאִים,

כִּמְרַגְּלֵי חֶרֶשׁ, לְאַט הַשְׁלשָׁה נָעִים. –

כְּנֵזֶר וַעֲטָרָה, – אוֹתוֹת הַמֶּמְשָׁלָה,

בְּיָדוֹ יִשָּׂא הַכֹּהֵן, שְׁנֵי הַדְּבָרִים, – –

מַטֶּה וּמְגִלָּה – כִּכְלֵי קֹדֶשׁ יְקָרִים. – –

כֵּן יִצְעֲדוּ הַשְּׁלשָׁה, לְאַט עַל הַמְּסִלָּה

וְאַחֲרֵיהֶם נֵץ וְעֹרֵב יְרַחֲפוּ בַּהֲמֻלָּה. –

לָמָּה זֶה פֹּה תְּרַצְּדוּן אוֹכְלֵי הַחֲלָלִים,

וְאַחֲרֵי הַשְּׁלשָׁה אֶבְרַתְכֶם תָּרִימוּ?

לָמָּה זֶה אַחֲרֵיהֶם פְּנֵיכֶם תָּשִׂימוּ? – –

בִּמְסִלָּה הָעוֹלָה לְעִיר הַמִּגְדָּלִים,

לְעִיר יְרֻשָׁלַיִם, אַחֲרֵיהֶם נִקְהָלִים.

פִּרְדָּה הַצְּחוֹרָה מֵרָחוֹק הֵרִיחוּ,

יֵדְעוּ כִּי הָרוֹכֵב עַל גַּבָּהּ – גְּוִיָּה –

יָנִיעוּ עַנְפֵיהֶם בְּכָאִים בְּתַאֲנִיָּה,

עֵץ אֶל עֵץ קוֹרֵא, הַיְּעָרוֹת יַצְרִיחוּ:

“מֵת מֵבִין לְשׁוֹנֵנוּ”! לַשִּׂיחִים יָשִׂיחוּ. –

יִסְּעוּ הַשְּׁלשָׁה, וְקוֹל בּוֹכִים אַחֲרֵיהֶם,

מִגְּדוֹת הַיַּרְדֵּן, לְהַרְרֵי יְרֻשָׁלַיִם, –

מִגְדָּלִים וְחוֹמוֹת, בְּרִיחִים וּדְלָתַיִם,

בְּהוֹדָם וְתִפְאַרְתָּם יִתְרוֹמְמוּ לְעֵינֵיהֶם,

ןְעַל מַעֲלוֹת הַר צִיּוֹן עוֹמְדוֹת רַגְלֵיהֶם.

לְהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, בּוֹ נֵר אֱלֹהִים כָּבָה,

שָׁב שֵׁנִית כְּבוֹד שַׁדַּי, וְנִרְאָה בֶּעָנָן. –

בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן, עַל כְּרוּבִים תִּתְלוֹנָן,

וְתוֹפַע נְהָרָה, מִזְרָחָה – מַעֲרָבָה – –

שָׁם תָּצִיץ מֵחֲרַכִּים, הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר שָׂבָה.

טֶרֶם עֲלוֹת בֹּקֶר עַל הַר הַמּוֹרִיָּה,

לְצִיּוֹן יָבוֹאוּ, הַנּוֹסְעִים נֶחְפָּזִים; –

לִפְנֵי בֵּית הַמֶּלֶךְ, בָּנוּי מֵאֲרָזִים,

מֵעַל הַפִּרְדָּה יוֹרִידוּ הַגְּוִיָּה,

וְעַל הַכִּסֵּא, יוֹשִׁיבוּהָ בְּדֻמִיָּה.

יוֹשְׁבֵי עִיר הָעַלִּיזָה עוֹד עַל עַרְשׂוֹתָם,

בְּהַבְלֵי תַרְדֵּמָה, בְּשׁוּב מַלְכָּם לְאַרְמוֹנוֹ;

הַשֶּׁמֶשׁ בָּרָקִיעַ בָּקַע חַלּוֹנוֹ,

מוֹרְדֵי הָאוֹר כְּבָר שָׁבוּ לִמְעוֹנוֹתָם,

וְרִמּוֹן וּתְאֵנָה יַבְשִׁילוּ מִגְדְנוֹתָם. –

וְעֲתָּה קוֹל שׁוֹפָר בָּרְחוֹבוֹת וּרְנָנָה,

מִִּדְרוֹן עַד גִּיחוֹן – חֲצוֹצְרוֹת יָרִיעוּ;

מִדָּן עַד בְּאֵר שָׁבַע – לָעָם יוֹדִיעוּ

מִזְרָחָה מַעֲרָבָה, צָפוֹנָה תֵּימָנָה: – –

“שָׁב שְׁלֹמה, לְקִרְיַת דָּוִד אָבִיו חָנָה”. –

שַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן מְלֹא רָחְבָּם נִפְתָּחוּ,

מִתְּשׁוּאַת הָעָם הַחוּצוֹת הוֹמִיּוֹת,

יִרְאוּ הַמֶּלֶךְ, עַל כִּסֵּא הָאֲרָיוֹת;

שׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ סְבִיבוֹ יִתְאַבָּכוּ;

וְעַל רֹאשׁוֹ הָעֲטָרָה – הָעָם יִשְׁתָּחוּ. –

יִנְהֲרוּ מִסָּבִיב בְּהַשְׁמִיעַ שׁוֹפָרוֹ ה:

כִּי יֵשֵׁב עַל כִּסְאוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמה,

וְגַם יִשְׁפּוֹט בְּחָכְמָתוֹ לְכָל בָּא, יוֹם בְּיוֹמוֹ,

יִשְׁמַע דְּבַר הַמִּשְׁפָּט בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת,

שַׂעֲרוֹתָיו לְבָנוֹת, עַל מָתְנָיו מְפֻזָּרוֹת. –

זְקָנוֹ עַל טַבּוּרוֹ, בְּיָדוֹ מַטֵּהוּ,

עַל כִּסֵּא הַמִּשְׁפָּט, כְּמוֹ לְפָנִים יוֹשֵׁב;

עֵינָיו לְנוֹכַח יַבִּיטוּ, כְּאִלּוּ חוֹשֵׁב,

אֵיךְ יַחֲרוֹץ הַמִּשְׂפָּט, כָּל אִישׁ יִרְאֵהוּ,

אֵיךְ רֹאשׁוֹ יָנִיעַ, וְיִקְרוֹץ בְּעֵינֵיהוּ. –

עַל מַעֲלוֹת הַכִּסֵּא בִּרְכָּיו כּוֹרֵעַ

אָסָף הַמִּשְׁנֶה, וּבְאֹזֶן קַשָּׁבֶת,

כְּאִישׁ שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי שָׂפָה דּוֹבָבֶת,

עַל פִּיו יָשִׂים יָדוֹ, רֹאשׁוֹ יִתְנוֹעֵעַ,

כְּמוֹ לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ, כִּי דְּבָרָיו שׁוֹמֵעַ. –

וְכִמְעַט מִפִּי מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט יָצָא,

הָעוֹמְדִים סְבִיבוֹ בִּשְּׂרוּהוּ לְנִקְבָּצִים;

דְּבָרָיו בְּעֵינֵיהֶם כְּסַפִּירִים מְשֻׁבָּצִים,

שָׂמְחוּ עַל חָכְמָתוֹ, כְּאִישׁ שָׁלָל מָצָא,

בְּחָשְׁבָם כִּי לְשׁוֹנוֹ הַמִּשְׁפָּט חָרָצָה. –

יִגְּבַּהּ לֵב הָעָם, עֹז נַפְשָׁם דּוֹרָכָה,

תִּמְרַת שַׁלְמֵי שִׁמְחָה הַשָּׁמַיְמָה עוֹלָה;

מַלְכָּם אֲשֶׁר דִּכְּאוּ, בְּמָרְדָם בּוֹ עַד כָּלָה,

שֵׁנִית יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא הַמַּמְלָכָה,

וּמִצִּיוֹן יִשְׁלַח יָדוֹ הַמְּבוֹרָכָה. –

לֹא יַעֲלֶה הָעָם עוֹד לְמַעֲלוֹת הַבָּמוֹת,

לְהַקְטִיר גִּלּוּלִים לְשִׁקּוּץ הַמּוֹאָבִים;

בְּאוּלְמֵי הֵיכַל קֹדֶשׁ יַעַמְדוּ נִצָּבִים,

שָׁם נַפְשָׁם תִּתְעַנֵּג עֶדְנֵי הַנְּשָׁמוֹת

מִמַּחְזֵה כְּבוֹד שַׁדַּי, מְנַהֵג עוֹלָמוֹת. –

כְּחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם יִגְדַּל מִסְפַּר הָעָם,

כֻּלָּם יֹאכְלוּ וְיִשְׂבְּעוּ בְּשַׁלְוָה, בָּאֳהָבִים,

מִבִּרְכַת הָאָרֶץ, מֵעֲסִס הָעֲנָבִים,

וְיִתְפַּלְּלוּ בְּעַד מַלְכָּם, עַל כִּסְאוֹ הָרָם,

מִמַּעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן עַד יַרְכְּתֵי הַיָּם. –

אַךְ שָׁם בְּבֵית הַמֶּלֶךְ פַּחַד וְאֵימָתָה,

שָׁם תַּאֲרוֹג הַשְּׂמָמִית רֶשֶׁת הַפְּרוּשָׂה

תַּחַת קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, רַק קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה

בּוֹדְדָה וַעֲזוּבָה הַבִּירָה נִהְיָתָה, –

וְאֵין אִישׁ אֲשֶׁר עֵינוֹ הַמֶּלֶךְ רָאָתָה. –

בְּחַצְרוֹת הָאַרְמוֹן אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה,

אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד לֵילוֹת;

אַךְ אֵין בָּא וְאֵין יוֹצֵא, הַדְּלָתוֹת אֲבֵלוֹת,

בַּגַּנִּים יִשָּׁמַע קוֹל יַנְשׁוּף וְרָחָמָה,

וְצַעֲדוֹת שׁוּעָלִים הַמְּהַלְּכִים בִּשְׁמָמָה. –

הַכֹּהֵן וְהַמִּשְׁנֶה דִּינִים יָדִינוּ,

בְּבוֹא הָעָם לְהַעֲרִיךְ מִשְׁפָּטָם צִיּוֹנָה,

וְאֵין אֶחָד יוֹדֵעַ, כִּי שָׁוְא הַתְּמוּנָה,

אֲשֶׁר קוֹלָהּ מִכִּסֵּא הָרָם הֶאֱזִינוּ

וְאוֹפַן הַמְּלוּכָה הַכֹּהֲנִים יָכִינוּ. –

הֶאֱרִיכוּ הַיָּמִים – בְּעָקְבָה וּרְמִיָּה,

אַךְ מִבְּלִי מֵבִין, בָּא שָׁם גַּם אוֹרֵחַ;

וְהִתְחַבֵּא בְּסֵתֶר, כְּגַנָּב יַד שׁוֹלֵחַ,

בַּעֲנַף הָאֶרֶז, מִשְׁעֶנֶת הַגְּוִיָּה,

עָלָיו תִּשָּׁעֵן, כְּמוֹ עַל אֶבֶן שְׁתִיָּה. –

נִשְׁמַע קוֹל תְּנוּעָה כְּקוֹל נוֹקֵב בְּמַקָבָה,

קוֹל גּוֹרֵר, קוֹל פּוֹרֵר, בְּכָל שָׁעָה וְרָגַע,

רֶקֶב וּמְסוֹס נוֹסֵס פָּשׁוּ כַּנָּגַע. –

מָוֶת מְרֻבָּבָה, לַעֲנַף אֶרֶז שָׁבָה,

בָּאָה תּוֹלַעַת, לְהַשְׁכִּיבוֹ לְמַעֲצֵבָה. –

עָשׁ וְסָס שָׂמוּ קִנָּם בּוֹ כְּחֹפְרֵי קְבָרִים. –

יִכְרוּ וִיפוֹרְרוּ – וְהָאַרְזָה נִשְׁבָּרָה. –

אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה בְּתָקְפָהּ רוּחַ הַסְעָרָה,

וְלֹא לֶהָבָה לוֹהֲטָה, בָּעֲמָקִים בֶּהָרִים,

עָשְׁתָה תּוֹלַעַת – גִּבּוֹר הַגִּבּוֹרִים. –

וַיְהִי הַלַּיְלָה הֵקִיצוּ מִשְּׁנָתָם; – – –

תּוֹלַעַת עָשׁ וְסָס אָז כִּלּוּ עֲבוֹדָתָם;

“מֵת שְׁלֹמֹה!” גְּוִיָּתוֹ בֶּעָפָר תָּנוּחַ,

תִּפְאַרְתּוֹ לְאַיִן, הֲדַר כִּסְאוֹ לָרוּחַ. –

וְעַל צִיּוֹן הַשַּׁחַר – וּכְבוֹד אֵל זָרוּחַ. –

 

ספורי שלמה (תר"מ)    🔗

 

I. הקדמה    🔗

שלמה מלך ירושלים.. אשר לפניו כרעו בִּרְכַּים.. כל יצירי מטה וּמַעֲלָה.. בעבור חכמתו הַנַּעֲלָה… ואחריו היו כְּרוּכוֹת.. השדים והשדות והָרוּחוֹת.. ככלב אחרי אדוֹנוֹ.. לַעֲשׂוֹת הכל כִּרְצוֹנוֹ.. ספר אלה הַדְּבָרִים.. לשוכני ציה וּמִדְבָּרִים.. עת נסע עמם יחד בָּאֲרוּחָה.. וידם בחנית ובקשת שְלוּחָה.. באימתה ופחד מבקר עד עָרֶב.. מגדודים שודדים וחיתו טָרֶף. .. וגם אז בעת נָחוּ.. על מעיני אָחו.. הגמלים הָבְרָכוּ.. והחמורים על ידיהם למרעה שֻלָּחוּ.. הספורים האלה שפתו מְסַפֵּרָה.. בפנות היום והלילה בא מְהֵרָה.. הירח יָקַר והולך מחדרו חדר הַמְּקֵרָה.. לפני האהלים מדורת אש בוֹעֵרָה.. לגרש האריות והנמרים הבאים לשתות הַבְּאֵרָה .. במדבר ציה וארץ גְזֵרָה… כשמוע הערבים הַפְּרָאִים.. הספורים הַנִּפְלָאִים… ואמרים הקשורים בשרשרות מעשי חֲלָאִים.. לא שאלוהו מאיפוא הספורים האלה לו בָּאִים… כי הוא בּעָנְיוֹ מָצָא.. עת נפשו בחייו קָצָה.. בספורים האלה נֶחָמָה.. בהתגוללו בכדור עלי אֲדָמָה.. נע ונד כצפור בוֹרֵד.. אז רוחו בו הִתְעֹדֵד.. כי זכר הימים אשר עָבָרוּ.. עת שנאני רום ומטה תחת רגליו לעמק השֵדים חֻבָּרוּ.. וכל מחמדי עין לפני כסאו צָבָרוּ… זָכר ימי תִפְאַרְתּוֹ.. בעת שדדה מנו אַדַּרְתּוֹ.. ונגרש מעיר מַלְכוּתוֹ.. לאפסי ארץ הלך בְּמַר גָּלוּתוֹ … שמחה האירה פניו בלמדו לפראים האלה דֵּעָה… ובעת הִשְקָם מבאר חכמתו הַמְּלֵאָה.. הוקם גם רוחו הַנְּכֵאָה… לכן אלה הַסִּפּוּרִים .. יָהֵלוּ כְּסַפִּירִים.. משבצים בְּמִלְּאוֹתָם.. וכל הקורא אוֹתָם .. יפתח פיו ושפתיו בִּמְזִמָּתוֹ.. לפאר ולרומם חכמת שלמה ותְהִלָּתוֹ … ועד עמוד הכהן לתמים וְאורִים.. חכמת שלמה יגידו אלה הַסִּפּוּרִים .. קשורים בהדרם מעשה ליות כְּרַפְסוֹדוֹת.. בם חוֹתַם תכנית צפנת חכמות וְרַב סוֹדוֹת. –

 

II. כסא שלמה (תרכ"א)    🔗

שלמה עשה לו כסא נפלא בִּמְלָאכָה.. לא נראה כמוהו בכל מדינה וּמַמְלָכָה.. ראיו השתוממו וקראו אשרי שלו כָכָה… לא היה עוד מלך לא לאחריו ולא לְפָנָיו.. אשר חשב לעשות כמתכנתו מאוצריו וּמַכְמַנָּיו… תבניתו מעשה אמן פלא הַפְּלָאִים.. מעשה מקשה כלו נהדר וְנָעִים.. שנהב וזהב אופיר באבני יקר מְסֻלָּאִים נופך ספיר ויהלום נוצצים מכל עֲבָרים.. כשמש בגברתו לעפעפי עין מזהירים.. ועיני ראיהם הכו בסְנַוְרֵים… מלאכים בכנפֵיהֶם.. ונשרים באברותֵיהֶם.. סוככוהו יחד בְצִלָּם.. למען תוכל עין תמותה לשאת זהרם בְּהִלָּם.

* * *

אך כל שְכיות החמדה יחד על רפידת מושבו נֶאסָפוֹת…. . אריות ונשרים נשאוהו בְּתוֹעֵפות.. לעלות לרום הכסא שש מעלות נְטויוֹת .. מזהב סגור זהב אופיר עֲשויוֹת…. על מעלה הראשונה הקרין הפריס שור מְרִיא.. ולמולו כרע רבץ לשסעהו אֲרִי…. על מעלה השנית ארב זאב שוֹדֵד.. ולמולו בחרדה ורעדה שה בוֹדֵד…. על מעלה השלישות נמר יְזַנֵּק בַּחֲמָתוֹ.. ועל ברכיו בטח הבריך גמל לְעֻמָּתוֹ… על מעלה הרביעית נש פרש אֶבְרוֹתָיו.. ולמולו הַתֻּכִּי מתהדר ביפי נוֹצוֹתָיו.. . על מעלה החמישית שכוי עמד על מְקוֹמוֹ. והביט בפני חתול בלי פחד מִזַעֲמוֹ…. על מעלה הששית נץ יטוש לְבַלֵּעַ.. והיונה למולו בשלות תֻּמָּתה תִּשְתַּעֲשֵעַ…. אך על מרומי הכסא ממעל ראש שלמֹה.. נץ גדול אחוז בין צפרני גוזל בן יוֹמוֹ.. ואין אחד מכל אלה זז מִמְּקוֹמוֹ. . כי כלם תחת יד המלך נִכְבְּשו.. מאכפו ושאתו הָחְלָשו.. והחיות אשר על פני תבל במלחמת עוֹלָמִים.. נאחדו שם יחד בשלום ומישור ותָמים.

אצל הכסא והחיות עמדה מְנוֹרָה.. מזהב סגור נוצצת כִמְדוּרָה… כפתורי שוֹשנים.. ופרחים שוֹנִים גביעים משוקדים בתמונת רִמוֹנים… קני צנתרותיה מזהב מוצָקים.. שמן זית זך למאור מְרִיקִים. . מלקחותיה ומחתותיה מצהירות כְזִיקִים… ולאחורֵי הכסא מזהב חרוץ גְּפַנִּים.. עשרת אלפים מלאות נִצָּנִים.. לתת למלך צללי רַעֲנָנִים. .. לפני הכסא סדורים שנים עשר אלף מזבחות בשורוֹת.. ועליהם קדושי ארץ בעינים תמיד שְמורות… על שנים עשר אלף כסאות אלגֻמִּים.. יושבים במועצות חכמי הַחֲכָמִים… סביבם במעגלה בני הַנְּבִיאִים.. על שתים עשר אלף יריעות ומַצָעִים… יושבים ומתפללים שתולים כַנְּטִיעִים.. ובשפתותיהם תהלת המלך מַבִּיעִים. –

ועל הכסא מלמעלה כדמות רָקִיע.. במראה תכלת מבין העננים הוֹפִיעַ…. שם נוצצו כברָקִים.. חשמלים החֲזָקִים.. ועופות אין מספר כתנינים גְדוֹלִים.. פני שמש מקדירים.. יורדים וגם עוֹלִים… כי שלמה בן דוד משל בִּתְבונוֹת.. על אלף לאמים ושבעים אֲמוּנוֹת… על כל השוכנים בים וביבֶּשֶת… הולכי רגלים ובעלי סנפיר וקַשְקֶשֶת.. על פורשי כְּנָפַיִם.. תחת השמים.. הבורחים מֵרֶשֶת.. ונסים מִקֶּשֶת. כלם תחתיו נכנעו בעבדות מְשֻלֶּשֶת. – –

בעת הרים המלך פְעָמָיו.. לעלות לכסא מְרוֹמָיו.. כל החיות התאחדו לַהֲדוֹמָיו… ממעלה אל מעלה אותו הִגְבִּיהוּ.. באימה וביראה נשאוהו וְרוֹמְמוהוּ.. ובחרדה וברתת אל מקום כבודו הוֹשִיבוהו.. . הנשרים רעשו לקראתו ברוב תִפְאָרָה.. הגדול מכלם נתן על ראשו הָעֲטָרָה .. ויונת זהב מרחפת בִכְנָפֶיה.. וספר התורה אשר בין צִפָּרְנֶיה.. אל יד המלך נָתָנָה.. למען יקרא בו בנפש נֶאמָנָה… בכל יום רוחו ישקה מבאר החכמה והָאמונָה.. ועל שכלו הטהור בל תשכון עֲנָנָה. –

בעת החל המלך לדבר משפט בִמְזִמָה.. ולהוציא לאור בלפיד חכמתו כל תַעֲלומה… אין פוצה פה ומצפצף ורק שקט שָמָה.. הסער נהפך לִדְמָמָה.. הנהרות לא שלחו גליהם הַיָמָה.. השמש עמד בתקופתו ושלח קויו כַּצִּירִים.. להביט באור פניו המזהירים כְסַפִּירים. –

הדבר יצא מפיו והמשפט מִשְפָתו.. עפו מלאכים קלים להשמיע במרחקים דָתו.. בקצה תבל מִלָּתו.. כי אין נסתר מֵחָכְמָתוֹ;… וטרם השמיעו דבר המשפט אחזה רעדה הַחֲנֵפִים.. פחדו החטאים והתחבאו כָעֲטַלֵפִים.. בנקיקי המערות ובחורי עפר וְכֵפִים;… ובבוא לפני כסא עד שְקָרִים.. אשר חשב בתרמיתו להצפין כזביו בְמִסְתָּרִים.. בכל כחם נהמו האריות וְהַנְמֵרִים.. ראשיהם הרימו בשאון וצעקה הַנְּשָרִים.. כאלו ירצו לבתר ולגזור אוֹתוֹ לִגְזָרִים… הזאב פתח פיו וחרק שניו בַּחֲמָתוֹ.. הַתֻּכִּי נחר בגרונו והרים נצות אברותיו לְעֻמָתוֹ.. קול צעקה ושאָגָה.. המית חרדה וחָגָּא.. רעש כנפַים.. חריקת שִנַיִם.. רפיסת רַגְלַים.. תצלינה הָאָזְנַיִם… החיות התמלטו מפיהן ועיניהן כדודים בַחֲמָתָן.. ועל פניהם נפלו העדים מלוא ארכם לְעֻמָתָן הרימו ידיהם ודברו מפחד חַיָתם.. בלשונם ושְפָתָם.. "אנא אל יחר אפך עָלֵינו .. חוסה על חַיֵנו.. ורק "אמת אז יהגה חִכֵּנו.. את אשר נדע ואשר ראו עֵינֵינו… "אל יפול שערת אדם ארצה בעבורינו.. ונקי וצדיק אל "נהרוג בעֵדוּתֵינו.. כי עתה נדע כי פה יֵחָקֵר.. מה "אמת ומה שָקֶר… מוסדי ארץ יִמּוֹטו.. אם "השופטים שקר יִשְפוֹטו… על אמת עומד העוֹלָם.. “והאלהים ישפוט על כל נֶעלָם.” –

ככלות המלך משפט עמו דבר יום בְיוֹמוֹ.. כהרף עַיִן כרגע הכל שב לִמְקוֹמוֹ. – הגה יצא מפיו ובמלה הַנְכוֹנָה.. נעה הכל כמתכנתו וסדר הבריאה כָרִאשׁוֹנָה. – הסערות לארבע פאות העולם עָפו.. וסובב סובב הרוחות חָלָפו.. גלי הים רעשו כְבַתְחִלָּה.. והשמש בתקופתו מלא הארץ תְהִלָּה.. ואחרי כן גם החיות מסביב מַרְעִישׁוֹת.. ראשיהן יחד מַגִּישוֹת… ובכנפיהן מַקִּישוֹת.. ולשאת הכסא כתיעפות¹ ראמים חָשוֹת.. בעלי הַכְנָפַיִם.. בצבע רקמתַים.. נוצתם ואברתם הניפו לְמולָם.. לתת למלך צל וענג בתנופת צִלְצולָם.. חופפו וסוככו הכסא מלמעלה ולמַטָה.. לא תשורנו עין כי סביבו עֲלָטָה. –

* * *

 

III. המלחמה עם השדים והשטן    🔗

המלך שלמה בתקפו היה מושל אַדִּירִירוֹן.. צבאות מעלה ומטה מלאכים ורוחות בְחִבָּרוֹן.. כלם תחתיו נכנעו ידו קבצם בְקִשָׁרוֹן .. ומתג ורסן בידו לבלום צואר נטויי גָרוֹן… הרוחות והחַיות. הדאות והדַיות. כגמַלִים.. כחשמַלִים.. כחלָשִים.. כגבורי האנָשִים.. כלם

במשרתיו נִגָּשִים… לימינו ולשמֹאלוֹ.. לשמוע בקוֹלוֹ… אך בכל זאת כעסתו רוח עצבון וחָרוֹן.. כתות שונות מהשדים דבריו מרו בְעִוָרוֹן. . והתפרצו בהתיצבם נגדו כתועים בְּשִכָּרוֹן… נגדו התרוממו ומרו דבריו בראשוֹנָה.. השדים אשר הררי יָרֵחַ להם לִמְעוֹנָה.. ורוחם למרידה תמיד פוֹנָה… חרה אפם וחמָתָם.. על אלה מבני חֶברָתָם.. אשר הטו שכמם כִסְכָלִים.. לשאת כסא שלמה כְּסַבָּלִים.. תחת שִכְנָם כְשָרִים וחוֹרים.. על מרומי ההָרִים.. בירכתי הירח בבטָחוֹן.. ולא על הארץ כזוחלי גָחוֹן… לכן שלחו מלאכים מלאכים ממרומָם.. לשוכני שאול תפתה לדרוש בשלוֹמָם.. ויתקשרו עמם יָחַד.. למרוד במלך שלמה בלי פָחַד… ויבוֹא גם השטן בקשר מרידָתָם.. וכל אוזרי חמה וקודחי נקמה התאחדו באגדָתָם.. ראשי השנאנים הידועִים.. בין שוכני התוֹפֶת.. כנשיאי הרפָאִים.. ואנשי מוֹפֵת… נשיאי משך המושכים בני תמותה לרשתּוֹתם.. לעזוב דרכי יושר ולעקש אָרְחוֹתָם… שם שטן המסית לשתות מים גנובים במסתָּרִים.. לבוא לחקור ממסך ולאכול מאכלים אסורִים… שם שטן המתחפש כאיש תככים ברמִיָה.. להעיד שקר ולארוב על אחיו בצדִיָה.. שם שטן המדיח בני האדם מאמונָה.. אשר הורישו להם אבותיהם ולבחר חדשה בלי תְבונָה… שם שטן המשוטט צפונה תימָנָה.. ההופך ומבלבל דעות המתפללים בכוָנָה.. ושם שטן המלמד בני אשם תחבוּלוֹת.. להחליף ולהמיר המדות והמשקֹלות.. שטן המסית לזנות ולנאופים נצֶחַ.. בעל עקרון העוקר עולם בהרג ורֶצַח… שטן המדיח לב המלכים למלחָמָה.. להחריב הערים ולעשותן שמָמָה.. הלוקח תוף בידו ויקשה לב צבאוֹתָם.. לנפץ עוללים עלי סלע מבין זרועות אִמּוֹתָם… לדם יהפוך הנהרוֹת השוטפים בארָצוֹת.. למדבר ציה העמקים והבתים לפרָצוֹת… שם שטן האוֹרב בחדרי לב כזבובִים. . המסית לרמיה לנגבה לכזָבִים.. ולמעשי תעתועים בספר לא נכתָבים… שטן המלמד תרמית לחנֵפים.. בלבבם לענה ועל שפתם צוּפים.. דמעה באישוני עינם ובלבבם סטים וסְעֵפִים.. ושם שטן המגרה ספק בלב בני האדם להתְעוֹתָם .. במלאת ספקם יצרו להם צעדי ארחותָם.. אור שכלם ידעך ימאסו בחיָתָם.. אין אלהים לנגד עינם אין תקוה לעמָתָם.. והם לדמם יארובו יצפנו לנפשוֹתָם .. מחנק נפשם יבחרו מות מעצמוֹתָם.. בחשך שמם יכסה בכף קלע נשמָתָם.

*

כל אלה חברו יחד אל עמק השֵדִים.. ולמרוד במלך שלמה פניהם מוּעָדִים… ממצלות הַיַמִּים.. מעמקי התּהוֹמוֹת.. מבין סוף האגַמִּים.. מנקיקי האדָמוֹת. התאספו נקבָצוּ.. התגעשוּ פָרָצו..

ברוב המלה והמיה אָצו.. התחפשו וכלי זעמם על מתניהם חָלָצו. – אלה כגמַלּים.. עם כנפי חשמַלִים… כעכברים באף פִּילִים.. וקלשונים כנפִילִים… וכבעלי כנָפַיִם.. רעש הרים וחשרת מַיִם… ענני ברד וסופָה.. ממרחק הביאו בתנופה ותעופָה… עם עצום איום ונורא.. המפיץ סביבו אבדון ומאֵרָה. –

אז גם המלך שְלמֹה.. אסף מסביבותיו שומעי נאמוֹ… אין מספר לצבאוֹתָיו.. כי מאפסי שמים וארץ באו מערכוֹתָיו… ויכתוב על רקועי פַחִים.. עשויים מזהב בצַחְצַחים.. אמרות חֲרָמִים.. על השדים הנלחָמִים.. וקללות מַפְחִידוֹת.. על המתפרצים בִמְרידוֹת… ורקועי פחים אֵלֶּה.. הנחרתים בחרט פֵלֶא.. קבע על כסאו במסמרוֹת יַהֲלוֹמִים .. אשר במראה להטם לחזיזי ברק דוֹמִים.. ונוצצים לכל עֲבָרִים.. אור יקרות כמנהרוֹת הֶהָרִים… ואחרי כן צוה למלאכים פורשי כְנָפַיִם.. לדאות סביב ולהתיצב כשומרים על כל דְרָכַים ועל שבילי הרקיע בירכתי השָמַיִם;… נקל היה לעוז ידו השדים לְהַכְנִיעַ.. אך כבד הדבר תחת הָרָקִיעַ.. לתפוש השטן בתחבֻלוֹתָיו.. וללכדו ברשתי מְזִמוֹתָיו… ויקרא שלמה בתקף חוֹתָמוֹ.. נחש הבריח מִמְקוֹמוֹ.. אשר השליט שדי בעוז ותַעצוּמוֹת.. מימי קדם על כל העוֹלָמות.. ויבוא גם הוא להיות למוֹשִיעַ.. ללכוד השטן וללחום נגד המתקוממים תחת הָרָקִיעַ… כי ללויתָן… נחש העקַלתוֹן.. שבעים רבוא כנָפַיִים.. עשויים מאבני יקר וזהב פרוַיִם.. אם יפרוש נחש הבריח כנפיו כדלתַים.. כל העולמות יחד סגורים בנחשתַים… ועל ראש כל נוצה מאברות נוֹצָתוֹ.. מלאך אשׁ עומד ובידו חלוצָתוֹ.. חרב להטת בימִינוֹ.. ותהלת שדי על לשוֹנוֹ… ברן ככבי בקר יתן גם הוא קולו בנעימִים.. “האדרת והאמונה לחי העולָמִים”.. בעד חלון התבל יַשְגִיחַ.. לויתן נחש הַבָרִיח.. ואחת לשבעים רבוא שנה יפתח רסני שפתוֹתָיו.. ויקרא “אין קדוש כד' ואין קצה לְנִפלְאוֹתָיו.. אין אדיר כמוהו מושל התבל בגבורוֹתיו”… גם בעת יפתח פיו נחש הבָּרִיח .. ותהלת שדי בעוז ותעצומות יָשִיח.. אז לכל אפסי תֵבֵל.. שנת חרות דרור ויובֵל… בעת יוציא מנחיריו רוח נְשִימָתוֹ.. שבעת מוקדי גיהנם ילהט לעמָתוֹ.. והרג ורצח ודם חצי אַשְפָתּוֹ… וגם בעת ישאף רוח אל גרונו באהָבִים.. המשטר והסדרים לקצות התּבל שָבִים.. הענג והעדן על מקומם נצָבִים.. כי בקשקשי עורו תלויים הכֹכָבִים… לכן אם סנפּירי זנבו וחדודיו יִנּועו. אימה גדולה וחשיכה רק תהו ובֹהוּ.. וגם הגבוהים על הגבוהים למראיתו יָזועוּ… סובב וכולל הכל כמצודה ובְרִיחַ.. בדי רגע המצולה כסיר ירתִּיחַ.. והנצח והאין סוף לפניו ולאחריו יַבְרִיחַ … לכן בהתחברו עם גבורי שלמה הצלִיחַ.. והשטן ועזריו לאין ואפס הִדִּיחַ.. בעת מרחם משחר בחתֹלת ערפל הִגִיחַ… הגה יצא מפיו ולכל האפסַיִם.. נסו מפחדו רוחוֹת השמָיִם.. למען הנצל ממאסר וזיקי הנחשתַּיִם… אך גם הרבה אשר לא הבהילו מהר תעופת מנוסָתָן.. נאסרו במאסר משוטרי הַלִוְיָתָן… אלה הושמו לנאדי יַיִן.. לא תשורם שם עַיִן… ואלה סֻגרו בקַנְקַנִים.. ובמעבה כדים ישָנִים… הרבה מהם נאסָרִים.. בבטן דודים וסִירִים.. ומשם לא מֻשולָחִים.. לדור דור ולנצח נצָחִים.. כי המלך שלמה.. חתם מגופתם בחותָמוֹ… אולם אלה הזֵדוֹנים.. אשר צעקו בשאוֹנים.. “לנו אין אדונִים”.. השלכו במסגר בנקיקי הָאַלוֹנִים.. מועקים ומעֻנִּים.. בברקנים וסלּוֹנִים.. שם ישאגו בקול ושן חורקים בַחֲרוֹנִים… גם יש מאלה נתנו בין שני סלעי אֲבנִים.. ומבלי תוחֶלֶתּ.. לשונם רִיר זֹחֶלֶת.. כי בברזל ועופֶרֶת .. נקרת הצור מסֻגֶרֶת.. ושם ישבו בכלמָה.. בבית כלא בְּלִי נְשִימָה.

* * *

אולם השטן בתחבוּלוֹתָיו.. עמד נגד כל צבאוֹתָיו.. הסתתר כה וכה בערמָתוֹ.. ונמלט במנוסָתוֹ… לאפס ולאין.. נדמה בהרף עַיִן.. הפעם למראה אש וחיש לחשרת מַיִם.. עתה כהבל ורוח ורגע אחריו כעשן כִירַיִם… במסכות התהפך וברוֹב תחבלות על אָפְנָיו.. ומי יאסף רוח בחָפְנָיו.. אין צורר בשמלתו מַיִם.. ואין תופש אש בלי מֶלקָחַיִם … רודפיו חנם בִקשוהו. בארצות החיים לא מְצָאוהו.. ולמען ישכב בטח ואין מחריד מְנוחָתוֹ.. בתחתית כסא שלמה בחר לו מְנוחָתו. –

פתאום כל החיות אחזה רעדה ופָחַד.. צעקו ושאגו בקול המו ונהמו יָחַד.. רעש כנפַיִם.. רתת מָתְנַיִם.. ופיק ברכַיִם.. לבעלי רַגְלַים… רק הנחש ההולך על גָחוֹן.. בבוא השטן נשאר באמץ לב ובִטָחוֹן… גם בהתחפשו מהר הִכִּירוֹ.. ולמען התנקם כי בעבורוֹ.. נגרש מגן עדן מְגורוֹ.. קרא לרעו הַתֻּכִּי חכם החרשים.. אשר היה גם הוא מן הנגרשים. משערי גן עדן המבֹרָכת.. עם האדם ואשתו בחרב המתהפָכֶת. . וילחש התכי לאזני שלמה במסתָרִים.. חרם החרמים וזמיר הזמִירִים.. אשר נגדו לא יתיצב גם השטן ברוב עָרְמָתוֹ.. ולרגלי שלמה נכנע בעת הביע אִמְרָתוֹ:

"מַלְאָכֶיךָ אוֹר עָטִיתָּ, / תֵּבֵל כֻּלּוֹ צְבִי תִפְאָרָה,

"שׁדַּי אֵין אֵל בִּלְעָדֶךָ, / דִּבְרֵי פִיךָ צְבִי תִפְאָרָה,

"לַיּוֹם שֶּׁמֶשׁ, גַּם לַלַּיְלָה,/ הַכּוֹכָבִים צְבִי תִפְאָרָה,

"גַּם לֶב אָדָם, חֻקִּים יִשְׁמוֹר,/ רַחֲמִים מָלֵא, צְבִי תִפְאָרָה,

"שַׁעֲרֵי שַׁחַק, פִּתְחֵי תָּפְתֶּה, / לָהֶם מִשְׁפָּט צְבִי תִפְאָרָה,

“תְּשוּבָה תְּפִלָּה צְדָקָה יַעֲשֶׂה,/ וְיִהְיֶה גַּם הוּא צְבִי תִפְאָרָה.”

כשמוע השטן קול דברי הַזמִירָה.. אשר ירדה אל לבו כסכין פְּצִירָה..

אחזוהו חיל ורעָדָה.. כאבן דומם עמד משמים וידו ורגלו לא הָדָה… ויצו שלמה לעבְדָיו לאסור רגליו ויָדָיו.. לא בנחשתים וכְבָלִים.. כי בעיניו הכל בחוטי נעלים בָלִים… אולם שֵעָר אחד מאֵזוֹרוֹ.. אשר נשא תמיד על שמלת עוֹרוֹ. הנשאר מתלתלי שערות אדם הראשוֹן.. וטבול במי נהרות עדן גיחון ופישׁוֹן.. נאסר השטן בְמַאֲסָרים… כאחד הַנְעָרִים. –

 

IV. השטן במאסרים    🔗

ארץ כנען הברוכָה.. פתאום בקערה הֲפוּכָה.. שוממה ובודדה ומכל טוב זנוחָה… אין אניות הבאות לחוף הים לְמרכלֶת.. אין קונה ואין מוכר ואין שוקל בְמִשְקוֹלֶת.. אין מודד שמן ולא קמח ולא סֹלֶת .. ריקים השוָקים אבלות הדְרָכִים.. אין סוחרים נוסעים על גמלים ורַמָּכִים.. ובכל ערי הארץ היושבים דלים ומָכִים…. גם כסא מלך שְלמֹה.. כצור נעתק ממקוֹמוֹ שנאני מעלה ורוחות מטה לא יעופפו עוד לַהֲדוֹמוֹ. לכרוע ברך ולהשתחוֹת לו מדי יום בְיוֹמוֹ.. נעזב ישב המלך ויחשוב בִמְזִימוֹתָיו.. מדוע גדל ההפכה בכל פנות אַרְמְנותָיו.. ככושי הפך עורו וכנמר חֲברברוֹתָיו.. תחת שפע אפע, ועני וחסר באוצרותָיו.

*

ויקרא לשלוחיו התכיים בעלי הכנָפַיִם.. לשאול אצל המלכים מהודו וכוש עד מִצְרַיִם.. ולחכמים ולנביאים מסנים עד סְפַרוָים… מה זה ועל מה זה כסאו נעזב והיכָלוֹ.. שאיה ושממה חונות אחרי כותָלוֹ.. וארצו הוכתה חרם וגם יחסר שלָלוֹ… ויביאו לו מענה בעלי הכנָפַיִם.. מכל המלכים מהודו וכוש ומצְרַיִם.. ומהחכמים והנביאים מסנים עד ספַרוַים .. כי יכרעו ברך רק לבורא ארץ שמַיִם.. כי לו לבדו אין עוֹד.. ואתה נצח התפארת וההוֹד. –

וכאשר דברו כן עָשו.. ולארמון מלך שלמה ולכסאו לבם לא שָתוּ.. וישאר המלך בודד ואין איש עִמּוֹ.. רק נפשו אשר בקרבו מבטן אִמּוֹ… נסתמו מעיני חכמתו צרו צעדי אוֹנוֹ.. כד חכמתו נשבר על המבוע מפני רעבוֹנוֹ.. בכל הארץ חוסר ורזון גם לרוזניו בארמוֹנוֹ… גם הסלים אשר עשה ביד חרוצה מעשה פלָאִים.. חנם שלח סביב למכור כי אין קונים נמצָאִים… גם הנאמן מעבדיו אשר לבדו נשאר אצלו בלב תָמִים.. שב ריקם מהשוק ויספר בפנים נזְעָמִים… כי האניות עומדות ריקות ואין מוכר ואין קוֹנֶה.. כי לב סוחרי הארץ שמימה רק פוֹנֶה.. לחזות מחזות שדי ולשבוע בהקיץ ובחלום מתמונָתו.. אין כנעני עוד בארץ ואין עובד עוד עבודָתו… ויספר גם כן המענה אשר ענה לו יהודי אחד מהנוכלים הגדוֹלִים.. הידוע בעבור תרמיתו בין הערלים והנמוֹלִים.. ואת אשר השיב לו בחרי אף בבואו לחניתוֹ.. לשאלהו הירצה לקנות בזול גדול ובחצי שויה סחורָתוֹ.. “לך לך לא אקנה למה אותי תפרִיעַ.. בהתרומם עשתנותי למרחקי הרקיע.. אל כסא כבוד שדי אשר רוחו לי יַבִּיע”. –

כשמוע המלך שלמה דברי נוכל הנְּכָלִים.. אשר לפנים בבצע מעשקית גם בעד שרוך נְעָלִים.. מכר אלף אביונים ויתומים ואלמָנוֹת.. ועתּה בסתר מחקרי עליון עשתנותיו לָנוֹת. – לבו הגה אימה רעדה אחזַתּו.. וסער בנפשו כמו לילה סופה גנבַתּוּ… אין איש בא למשפט כי אין ריבות בשְעָרִים.. לא מקרוב ולא מרחוק לא ממדבר ולא מהָרִים… אין דן דין למו זר אין אמר ואין דבָרִים.. ובבתים כַּמָות אין איש ידו יָרִים.. מעת נאסר השטן בחבלים ובמאסָרִים.. שקט בארצות נשמעו צעדות העכבָרים.. . בין המלכים שלום אין קנאה ואין כְעָסִים.. שלוה בין העמים כי אין איש עושה חמָסִים..רעב עני וחסר בבית האומנים והחרָשִים. מעשי תפארתם נתנו בעד פתותי לחם ונזיד עדָשִים… אין עשה חנית וקשת אין לוטש כּידוֹנִים .. אין חרשות בתבל מאסו נפשם כעבדים כאדוֹנִים… יום ליום לא הבּיע לא תבונה ולא דָעַת.. ולא לילה לילה לא טובה ולא מִגְרָעַת. –

וכאשר ימים אחדים עָבְרו.. והחסר והרעבוֹן גָבְרו.. וגם בנפש המלך רָזוֹן.. כי בביתו אין מָזוֹן.. הלך מארמוֹנוֹ.. למען ישכח רעבוֹנוֹ.. וישת מעליו עדיו ויאזור מָתְנָיִם.. להתהלך בהתחפש סובב בחוצות ירושלַיִם.. ובלכתו ברחובות ותבואנה לקראתו אִמָהוֹת בחיקן עולליהן ומרחוב אל רחוב נָעוֹת.. ותפולנה לפניו בשוָעתן: “תן לנו כַלְכָלָה.. תן ליונקי שדים מרעב הַצָלָה.. רק פתותי לחם ומעט חלב שואלים מֵאִמוֹתָם.. אנא חוסה המלך מהרה להציל נַפְשוֹתם.” –

כשמוע המלך דברי האמלָלוֹת.. נהפך לבו בקרבו מצקון הַיְלָלוֹת.. רוחו בו התמרמר מגדל הַשְבָרִים.. וישם אל מדבר פניו לעצי הַתְּמָרִים… ויצו לרוחות הבאים מארצות הצִיָה.. להניע בחזקה ענפי כל עץ פוֹרִיָה.. ולהביא משם תמרים למכביר רבוא רִבּוֹתים.. למען הניק מדבשם גדולים וקטנים וגם עתּיקי שָדַיִם… הדבר יצא מפי המלך והרוחות שָמְעוּ.. פני שחקים התקדרו והנשיאים נָסָעוּ… קול רעש ותנוּפָה.. כנו: עצים בְּסוּפָה… גשם נדבות העננים הֵנִיפוּ.. ומארצות התימן שפעת תמרים הִרְעִיפוּ… ותבואנה האמהות ותמלאינּה חֲריטֵיהֶן.. ותשאינה התמרים חמרים חמרים לְּבָתֵּיהֶן… ותאכלנה די שבען ושדיהן חיש נָזָלו.. חלב לילדיהן ומבכי חָדֵלּוּ… משפע הַבְּרָכָה.. חמת הרעב שָכָכָה. –

וגם המלך לקח עמו במסתָּרִים.. בעת איש לא ראוהו מלא קב הַתְּמָרִים… מתקו לחכו ברעבוֹנוֹ.. וישאם בגפו לארמוֹנוֹ.. תחת אדרתו בחצנו וְצִקְלוֹנוֹ… וכאשר ארכו הימים והשבועות חָלָפוּ.. ובכל ארצות המזרח התמרים סָפוּ.. הרוח נשא אותם והענפים נֶחְשָפוּ.. יושבי ירושלם שנית מרעב כָפָפו… על כל פנים חָנָא.. ולב שלמה מלא דאָגָה. –

ויהי בשבתו בְּעִצְבוֹנוֹ.. סגור בחדרי אַרְמוֹנוֹ.. לעינו נגלה חִזְרוֹן ² אשר במצפון הֲלִיכָתוֹ. . ומכל חכמי קדם הגדול בְחָכְמָתוֹ… הוא חזרון אשר מצא בתחתית הררי מַחְשַכִּים.. מקור חיים הנוזל בזהר יְרַקְרַקִּים… הוא היושב תמיד לשמור פי השוֹקֶת.. אשר לתוכה מְפַכִּים מי המקור כְּבָרֶקֶת.. וגם לכן לא יזקן וישאר בִנְעורָיו.. כי במעון החיים ירחץ פעמיו וַאֲשורָיו.. ואחת לאלף שנה מנו ישתה לִרְוָיָה.. וגם לכן ידע תמיד מה שיהיה ומה שהָיָה.. אחרי כל ירוק ידרוש בידו זְמוֹרת גָפֶן.. וירוק יהיה הכל. בכל המקום אשר יֶפֶן.. בעת יחלוף הסתיו ומעטה לבנת השֶלֶג.. העמקים יעטוף פרחים והקרח יהפוך לְפֶלֶג.. האחו והבקעה וגדות אגמי הַבִּצָה ילביש ברקמת צבעים כל עלה יהיה לְנִצָּה.. כפור וקרח ימסה דכים ישאו הַנְהָרוֹת .. ותהלות ד' יְתַנוּ ברַעשם עצי הַיְעָרוֹת… לבושי חזרוֹן יְרָקִים .. צמחי תפארתוֹ בָעֲמָקִים.. ירוק מעטה תְהִלָתוֹ.. וכותרת גבורתוֹ. . לכן גדלה שמחת שְלמֹה.. בבוא להיכלו חזרון בְנָעֲמו.. קדם אותו בברכת שְלוֹמים.. יען ידע כי מימות עוֹלָמִים.. חזרון חוזר בְעוֹלָם.. לחקור המֶחְקָרִים.. לגלות כל נעלָם.. ולדרוש כל מִסְתָּרִים… ידע כי גם בימים הַקַדְמוֹנים.. לנביא הנביאים גלה סודות ופתרוֹנִים.. וגם טרם הוציא עמו מסבלוֹת מִצְרַיִם.. להטי החרטמים הראה לו בְיָדַיִם.

*

“בואך לשלום חזרון גם ברוכה הַשָעָה.. בה באת אל ממלכתי המועקה ממַתְלָאָה.. שמחה תחדה פָנַי.. בדרכך על מִפְתָּנַי!”… ויען חזרון: "אשתחוה למולך צפנת פַענֵחַ.. כי בלחמך עם השטן היית אתה הַמְנַצֵּחַ.. אך במסבות נצחונך שב ממלכתך עד דַכָּא.. ארצך שחת כדג הֹעלה בְּחַכָּה.. וגם בעזך לא תשמח מלך ולא תגל בּנִצחוֹנְךָ.. בעת השטן לימינך משלת על הֲמוֹנְךָ.. אך בלעדו עממיך כאבני שדה דוממים.. הוזים שוכבים כלם בתהו ובהו שוֹממים.. בלי מחשבות און גם טובה לא זוֹמְמִים. – – – שטן המגרה יצרם היה הַמַפוח.. בלעדו כל איש חובק ידיו וְיָנוחַ.. עצל בחדרי משכנו על ערשו סָרוּחַ.. אוכל את בשרו או קוטף עלי־שיחים ומלוח… לכן מעת אסרת השטן בכבלים.. ערי ממלכתך מרבץ לנרפים ועצֵלִים.. ערי מִסְכֵּנוּת כלם אין חורש ואין קוצֵר.. ופי־תָם לא יביא לחם לביתו בְּמֵצַר.. כעיסה בלי שאור כן הלב בלי יֵצֶר… השטן לבני אדם כפחם לגֶחָלִים. ירתיח דם עורקיהם הוא אופן הַגַלְגַלִים… לכן אל תגער בשטן לכלותו במערָצָה.. כי מאת פני ה' גם הוא לתבל יָצָא.. גם הוא עם בני אלהים שלוח אַרְצָה.. עבד סורר השטן ממרה בַּאֲדוֹנוֹ.. אולם הטוב יעשה גם נגד רְצוֹנו. –

שטן המסית המגרה וְהַמַדִּיח.. ולבות בני האדם יפתה וְיַרְתִּיחַ.. הוא גם עזר כנגדם לעלות להר הַמּוֹר.. יקוב לחייהם לנהגם אחריו כַחֲמוֹר.. ובמתנו ירוצון עלי סלעים למסלה העולה לראות אוֹר.“” – –

ויען המלך: “בזאת אדע כי ברוחך פי שְנַיִם.. לדעת כל אשר נעשה בארץ ובַשָמִַים.. אך עד מתי הנביא! תהיה מלחמת האור והחשך? זה יְקַלֵל.. וזה יְהַלֵּל.. זה נוֹשֵק וזה נוֹשֵך.. זה סוֹתר וזה בוֹנֶה.. כלם ישאלו ואין עוֹנֶה… מתי יהיה לתבל יום גאולה וישועָה. . יום כפורים שלום נצח מתי תכלה הָרָעָה? אם תדע זאת הנביא אנא הוֹדִיעֵנִי! למען תברכך נפשי כי באור האמת תאיר עֵינִי”

ויען חזרון ויאמר גאולה תהיה לעוֹלָמִים.. אם ישוב גם השטן להתפלל בלב תָמִים.. חרוזים החרותים על מעלות הַכִּסֵּא.. עליו ישב לשפוט שדי רם וּמִתְנַשֵא: – –

"אֵין כָּאֵל עֶלְיוֹן, טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל,

"בּוֹרֵא קְצוֹת תֵּבֵל, חַי הָעוֹלָמִים!

"יָבוֹא יוֹם מִשְׁפָּט, יוֹם שִׁלּוּמִים לַכֹּל,

"וְדַם עֲבָדָיו יִקֹּם, חַי הָעוֹלָמִים!

"אֵין כָּאֵל הַנּוֹתֵן, לְהֶמְיַת יַם גְּבוּל חוֹל,

"כְּאַב אוֹהֵב בָּנָיו, חַי הָעוֹלָמִים!

"לְנִחָם עַל דָעָתוֹ, שׁוֹפֵט עֶלְיוֹן יִמְחוֹל,

"יַד יִתֵּן לְפוֹשְׁעִים, חַי הָעוֹלָמִים!

"אֵין כְּחַנּוּן הַנּוֹתֵן, מֵרָקִיעַ קוֹל:

“שׁוּבוּ הַסּוֹרְרִים לְחַי הָעוֹלָמִים!”

"גַּם רִפְאֵי הַתֹּפֶת, אֵל יַצִּיל מִשְּׁאוֹל,

“יַעֲלֵם מִמְּדוּרָה, חַי הָעוֹלָמִים,”

כשמוע המלך דברי הנביא ונִחומָיו.. שב רוחו בקרבו ושלום בַעֲצָמָיו.. רוח חדשה הֹערה עליו חכמתו שבה לִזמָמָיו.. וירם עיניו שמימה ויקרא בלב תָּמִים… " – האדרת והאמונה לחי הָעוֹלָמִים –".. וימהר לגזור מאסרי השטן בְמִסְפָרַיִם. והוא מהר להתרומם כענני סופה לְשָמַיִם. לב יושבי הארץ חרד לִקְראָתוֹ. כי לכוכב אדמדם נדמה בִּתְעופָתוֹ.. ידו נטויה ארצה כחרב לְטושָה.. ושערי השאול אשר דלתותם נחושָה.. בקוֹל רעם נפתחוּ.. שמים כעשן נִמְלָחוּ. מלאכי שלוֹם מַר בָכוּ. ורפאי תפתה שָמָחו. ותרעינה הַשֵדים וְהַשֵדוֹת בָּאָחוּ. –

*

 

V. שלש רוחות    🔗

בארמונו יָשַב. ומחשבות חָשַב. המלך שלמֹה כמו יום ביוֹמוֹ.. חכמה על פניו ביתר שאת ויתר עָז. ורוח הנבואה עטרה ראשו בכתם פָז.. עשתנותיו הציקוהו כיין חדש הַנֵבֶל.. כי יגע מצוא נתיב לתהלוכות התֶּבֶל. ועל צפנת סודותיה השקיע לשונו בחֵבֶל.. עָיְפה רוחו כאיל צדוהו צוֹדִים. ומאישוני עיניו התמלטו כידוֹדִים.. והנה פתאום לפניו שלש תמונות גבוֹהוֹת. בין העמודים התרוממו כתמרות עשן בנגוֹהוֹת.. בבואן למולו הָשפלו בְקָטנן ככף אִיש. ולתמונת אנשים התהפכו חִיש.

ויקרב הראשון וישאלהו הַמֶּלֶך.. “מי אתה ההֵלֶך” ותען התמונה מאצל הַקִּיר. וקול דבובה נשמע כזמירת שיר. “ילוד רפה אנוכי חנינה יקראונִי. ועשתנותי מאז יעצוני ויאיצוּנִי. לבוא אליך המֶלֶך. להשתחות למוּלָךְ. למען תספחני בין משרתי היכָלָךְ”.. ויען המֶלֶך. “טובה את וטוב פָעלֵךְ. אך רחקי ממני ומארמוני נוּדִי. כי אם בו תסתופפי הלא ימעט כבוֹדִי. עמודי כִסאי הלא מהר תְרוֹפֵפִי. לכי לאהלי עמי ובלבם חוֹפֵפִי”. –

ותבוא התמונה השנית צועה בגדל הֲדָרָה… ועוטיה בגאונה כנושאת עטָרה. וישאל המלך “מי את שככה תְּבוֹאִינִי. מה זה תרצי מני דברי וענִינִי”. ותען התמונה מאצל הקִיר. וקול דבובה נשמע כזמירת שִיר. “אנוכי השכל תבונה יקראונִי. ובהיכלי המלכים זעיר שם ימצאוני. לכן עשתנותי יעצונִי. ויאיצונִי. לבוא אליך המֶלֶך. להשתחות למוּלָך. למען תספחני בין משרתי היכָלָך.. נא בי אל תתעַבֵּר. כי ארצה להתחַבֵּר. עמך המושל על מלכים רַבִּים. לך שכל וגם תבונה עשרת אלפים קַבִּים”.. ויען המלך: “בכל לבי אודֶךָ. מאד יקרת בעיני ארוממך אכבדֶּךָ. אך בי אל תתעַבֵּר. אם לא ארצה להתחַבֵּר. עמך תָמִיד. כפתיל צָמיד. כי עת לכל חפץ תחת השָמַיִם, וגם להוללות וסכלות בלי תבונות כַפַיִם.. ואם תהיי לימיני תמיד בהֵיכָלי. הלא לעולם לא אשמח בחיי עמָלִי.. ואם אעמוד בקרב שמחה אשמע קולך המהתֶּלֶת. שמחה מה זו עשה צהלה ורנה אִוֶלֶת.. והשכל לאזני יקרא פתיות כל גִּיל קלקול בן מָחול קול סירים שיר כְּסִיל. . ארוממך אכבדך אך לא כיושב בבֵיתִי. פן תפריעני בשמחתי כי אעשה מעשה פֶתִי.. תוכל לבקר בהיכלי כארח נטה לָלִין. התחבר עם עבדי בשבתם לשפוט דִין.. גם שרי המשנה למד דבר קצרות בארוּכה. אם ישבו להתיעץ על עניני המלוכה”.. ותשתחוה התמונָה. ולדרכה הלכה התבונָה. – –

והתמונה השלישית באה באחרוֹנָה, צעדיה כאילה עיניה כיוֹנָה. שפתיה כפרחים העומדים במצולה, ותאמר למלך: “אנוכי התפִלָּה. וגם תחנה ובקשה אלה יִקְראוּנִי. לכן עשתנותי יעצוני ויאיצוּנִי. לבוא אליך המֶלֶךְ, להשתחות למוּלָךָ. למען תספחני בין משרתי היכָלָךְ”.. ויען המלך “לבואך תשמח נַפשי. היי תמיד עמי מני אל תמוּשִי. את חמדה היקרה לבני אדם יָחַד. איש ידע להתפלל לא ידע פָחַד. בכל המקום אשר ילך תלוהו התפִלָּה. זאת היא הסלם, שמימה עוֹלָה. ולשערי שמים תכונן לו הַמְסִלָּה. אם ילך בּקרב צרה תשמרהו הַתְּחִנּה. אם אויבים יסובבוהו בכל עבר ופִנָּה … על שחל ופתן ידרוך ישבור חרב הלטוּשָה. אם בלבו ועל שפתיו ישא תפלה ובקָשָה.. שכון באהלי עמי ושכון גם בארמוֹנִי. ועד מפח נפשי עמי התלוֹנְני. התפלה על לשוֹנִי. מָגִנִּי קלשוֹנִי”.

 

VI. רוח הקדים    🔗

ממפלאות המלך שלמה גם דרך נְסִיעָתוֹ. פתאום עזב משרתיו המלוים הלְיכָתוֹ. ועל כנפי רוח הקדים לרום שמים שם נתִיבָתו… בודד הלך שם לבדו מימים יָמִימָה. והשקיף בעד חלון הרקיע לאשנבי התבל פְנִימָה … סובב סובב הלך עם האופנים והגַלְגַלים. לקץ מרחבי האין סוף, אולי לו מגַלִּים. מצפוני הבריאה והדר תפארת הערָבות. בשכונת כדורי השמש והככבים לרבָבות. – רוח הקדים סוסו ועב קל מרכָבו. לשאת אותו לכל המקומות אשר יצונו שם לָבוֹא. אך זאת לא ידע למה פרסות סוסו הפָעַם. כחץ קל למרומים עפו ופעם לעמק בזָעַם. עת הגביה למרומים רוח הקדים תעופָתוֹ. משם אין להורידו שוא כל יגיעָתוֹ. שוא מתג ורסן שוא קול קריאָתוֹ. שוא העיר עליו כל צעקות חמָתוֹ. ועת הכין פעמיו לשפלים לעמָקִים. שוא חרה אפו להחזירו לשחָקִים. ובעת חשב מה לעשות כל מזמוֹתיו נִתָּקִים. –

וישלח סביב להתיעץ עם שרי העוֹפות. ויבוא גם החול עתיק ימים בתעוּפוֹת. וישאלהו המלך “מה זה ועל מה זֶה. רוח הקדים פיו ימרה ומוצא שפתיו יִבְזֶה. הפעם פרסותיו רק למרומים מרחֵפוֹת. והפעם כמשגעות לשפלים שוֹאֵפוֹת”. ויען בחכמתו החול עתיק יָמִים. אשר לפניו נגלו כל סתומים ונעלָמִים.. עבור שבתו בצל שדי רם על כל רָמִים. גם בטרם ברוא אדם וכל החכמים המחֻכָּמים.. “כפלים לתושיה איעצך המֶלֶךְ. שית לבך למסלת עשתנותיך אם על כנפי הרוח תֵלֵך.. אם יעלו על רוחך מחשבות רמות גבוֹהוֹת. רוח הקדים ישאך לערבות שחק לנגוֹהוֹת.. ממעל הארץ ברום הככבים במסלוֹתָם. נפשך אור תראה ועמם תרון במקהלוֹתָם.. אך אם מחשבות לא טהורות; נפשך יַעפִילוּ. ממטרת חפצך הלאה ארצה איתך יַשְפִילוּ.. שוא מתג ורסן שוא קול קריאָתְךָ. שוא על רוח הקדים תעיר צעקות חמָתְךָ. יאטם אזנו לא ישמע אמרות חכמָתְךָ.. ממרומי שחקים חיש יורידך אַרְצָה. לחורי עפר וכפים ישכיבך במערָצָה”… ככלותו הדבָרִים. כשחר פרוש עלי הָרִים. החול שב למקוֹמוֹ. ולהיכלו המלךָ שלֹמה. –

 

VI. ריב החיות    🔗

כשבת המלך שלמה על כסא הַמְּלוּכָה. אשר הנחילו דוד אביו ומכל אויביו לו מְנוחָה. בהקריבו אלף עולות על הבמה הַגְּדוֹלָה. אשר בגבעון נראה אליו ה' בחלון הַלַיְלָה. – –.. “מה אתן לך שלמה?”. שאלוהו בחלוֹמו… לא עשר וכבוד לא ימים רבים לו בִקֵּש.. ולא נפש אויביו בפּח רשתו לְהִוָּקֵש. רק חכמה לו שאל ולב נבון שוֹמֵעַ. אשר בין טוב לרע לשפוט יודֵעַ… לשפוט משפט עמו. וכל דבר רִיב בָאָרֶץ. מנו לא יתעלם, לבל יפרץ פָרֶץ. לא בקרניו הרְאֵם ולא בביציו הַשָרֶץ… שאל לו חכמה לדעת איך יִסַּבּוּ.. כל אופני הטבע אשר מסתריו רַבּוּ… גם לא יתעלם מעמקי בִינָתוֹ. גוף האדם ואבריו סוד חליו ורְפוּאָתו.. גם רוח הבהמה מעת בבטן נוֹצָר. עד אשר יגוע בעפר מנו לא יבָצֵר.. גם בקש מחסדי אל עת שאלוהו בַחלוֹמו: “מה זה אתן לך מיקרות התבל שלמה?”.. אזן שומַעת כל רגש וכל תְנועָה… משמש המנסר ברקיע בכל שָעָה. עד קול הנמלה בלאט מְרַחֶשֶת. לאזני הפיל וסודות לו מְלַחֶשֶת.. גם בקש לו היכולת לצוות לרוחות שְחָקִים. לכת במלאכותו לכל מקום חיש כחזיזי בְרָקִים. ולהביא לו מענה כמרגלי חֶרֶש. מעמקי שאול מטה וממרומי החֶרֶם.. גם עין רואה לו בקש מאל שַדַי. מנה לא תסתר גם צפנת זיז שָדַי. וגם אישון ליל באפלה בחושֶך. יכיר הזבוב אשר עלי צור פרעוש אחד נושך.. ויקיצו מִשְנָתוֹ. לנום לעֻמָתוֹ.. אל נענה לתפלָתוֹ. ונתן לוֹ בַקָשתוֹ.. לשון כל נברא הֵבִין. לשפוט להם משפט דִין.. והחיות והבהמות והעופות והרמָשִים. לפני כסאו באו דברי ריבם לפניו להָשִים.. בברכיהם לו מוֹדוֹת. וגלוּ לו כל הסוֹדוֹת.. דבר משפטם הציעו ולדבריו יחֵלו. כמוצא פיהו עשו ולפעול עול חָדֵלּו. יען ידעו כי לשלמה לב מבין לָדַעַת. עין רואה הכל ואזן הכל שוֹמָעַת. –

 

VII הנותן זמירות בלילה    🔗

כשבת המלך שלמה על כסאו הַנַעלָה. באה לפניו למשפט בבכי גדול וילָלָה. צפור הרים הנותנת זמירות בלּילָה. ותגש משפטה ותחנן בְקוֹלָה. ותספר למלך איך מָרטו כָלָה. נוצתה ואברתה דוכיפת ואנָפָה. והציגוה כיום הולדה ערומה וחשופה.. ועוזריהן היו שני עטלֵפִים. האורבים בגדרות בחורי עפר וכֵפִים.. ולמה ומדוע מה גדל הַחַטָאָה. על אמרן כי זמירת הצפור לְמַתְלָאָה. לכל בהמות יער ולעוף הֶהָרִים. וכמו שער בנפשן אם הצפור קולה תָרִים.. ויבואו גם העורב וְהָאַוָז כעֵדִים. להעיד כי הצפור מגדולי הזֵדִים. כי כל מעשיה רק פתיות ואִוֶלֶת. ולא תעשה מעשה אשר תהיה לתוֹעֶלֶת.. רק תמיד תנוע על שדה ואָחוּ ועל כל המקומות שם נצנים יפרָחוּ.. ומה תעשה שמה: תצפצף באַשְמַנִים. שירי אהבה ועגבים לפרחי שוֹשַנִּים. ומנשף עד נשף מגדרות ושִיחִים. קולות הצפור כל עובר מַטְרִיחִים. ויאמרו טוב עשו הדוכיפת והאנָפָה. כי מרטו נוצתה וגזו נזרה לַחֲשָפָה. גם לכן העטלפים הציגוה עֲרוּמָה. למען תהיה ביער דומיה ודמָמָה. – –

הצפור שמעה במגנת לֵב. דברי העדים ותתחלחל בִכְאֵב.. ותראה למלך שברי כְנָפֶיהָ. קרחות נוצתה ודם הנוזל מִפְצָעֶיהָ. ותזעק ותחנן בקול שועה ובְכִיָה. “בחכמתך המלך תצִילני הַנְקִיָה.. תשלם לרשעים כמעשה רשְעָתָם. וישומו יחד בעקב בשתם וחרפָתָם.. אך טרם תעשה משפט והאמת ממך יחָקֵר. אוכיחה לעיניך כי העדים עדי שָקֶר. מחוברים יחד העדים כתזריע. ומצורָע. והם בעיני כל על כנף כרשת מזורָה.. הלא בשלח נח העורב בעד חלון תֵּבָתו. למה לא שב עוד להביא תְשובָתוֹ. יען מצא במים נבלה מסרָחַת. ובאכלוֹ די שבעו תבת נֹח מנו נִשְכָחַת.. נבל נבלה יאכל ובנכלי פַחזוּתוֹ. איך יעוז עתה פנים לפתוח פיו בעֵדוּתוֹ? –. והאוז חסרת מוח מה המריצה ענות סָרָה. האם שכחה בפתיותה כי בּאחרונה תהיה מָרָה. – – –³.. בצאת ממעי הדגה יונה ליבָשָה. ולשמועת פלא זה כל הארץ רעָשָה. כל אשר לו כרעים וכנפים באו להשתחוות ליוֹנה. אשר ישב באהלו בצל קיקיון רענָנָה. מה עשתה האוז זוללה הנמאָסָה. אכלה משרש הקיקיון וחיש נעשה לבָתָה.. עד אשר שאל נפשו למות הנביא יוֹנה. וליסר אותה לבשתה הוסרה מנה לשוֹנה. ועתה באתה לגמגם ועדותה כאִלֶמת עוֹנָה.” –..

כשמוע המלך דברי צפור המרוטָה. אשר בלשונה החדה כחרב מְעוּטָה. עדים הקמים נגדה למעצבה הִשְכִּיבָה. ונגד אנשי ריבה מִדְברה הֵטיבָה, שמח שמחה גדולה והמשפט מפיו יָצָאָ. כי העורב והאוז רק דוברי נאָצָה. לעדות ולשבועה פסולים. ולצפור הנותנה זמירות הרבה הִלּוּלִים. כי תדע להנעים קולה בַיָעַר. וגם לדבר בעז נפש מול אויביה בשָעַר.. מאד נכמרו רחמיו על צפור העֲנייה. המשמיעה שירתה בליל אפל ונשִיָה. ולאור הירח ונגה הַכוכָבִים. תשמח לבות העוברים והַשָבים.. בעיני המלך הצפור כחבֶרתו נֶחשָבָה. כבת ברית המליצים חושבי מחשָבָה.. ובעת הצפור לפניו משפטה הִגִישה. זכר כי כתב גם הוא שירים אלף וחמִשָה.. לכן פתח שפתיו ודבר באזני חיות הנקבָצוֹת. “השמרו מלדבר עוד מול הענייה נאָצוֹת”.. ואל הצפור אמר “קולותיך יַשעשונִי. גם מהיום ולהלאה זמירותיך השמִיעִינִי. לכי לנוע גם להלאה עלי שדה ואָחוּ. ועל כל המקומות שם נצנים יפרָחוּ… נודי להריך צפור, שוא אויביך יצָוחו. מנשף עד נשף צפצפי בקול רִנָנים. שירי אהבתך לשושנים הרענָנִים,.. מרודפים ומשטינים אל תחת ואל תִירָא,. אומנתך השיר ומלאכתך הזמִירָה”..

חיות הנקבצות עם בוערים בלי תְבונה, שמעו דברי המלך בתמהון לב ותלונָה, דברו איש אל רעהו “אין משפט גם פֹּה, איש להריו ויעריו למצוא טרף ומספוֹא,.. משל קדמוני “הנץ עין רעהו לא יְנַקֵר”, ואם ישב לשפוט מליץ, חטא המשורר לא יבַקֵר,.. מלך כותב שיר השירים איך בחיתי יער יִדָּבֵק, ואיך ירשיע עגבי צפור איש אלף נשים יְחַבֵּק”.. מאולם היכל יצאו כלם מבוהלים ודְחופִים צפצוף הצפור עד היום ימתק כנופת צופים, מנשף עד נשף לאור ירח וככָבִים, ביערים ובהרים לעוברים ושָבִים, ואויביה הבוערים עוד נובחים כַכְלָבִים.

 

VIII. הנמלה    🔗

בעצם היום הזה אשר המלך משפטו חָרַץ. באו לפניו גדודי חיות כנהר גדותיו פָרַץ. ובהמלה רבה כיאור אשר צפרדעים שָרַץ.. אלה בתעופתם. ואלה במרוצָתָם. אלה בשאוֹנָם. ואלה זוחלים על גחוֹנָם. וכלם כרעו והשתחוו לו כעבדים מול אדוֹנָם. והביאו לו כל מיני מַתָּנוֹת. איש איש כמסת ידו חפצי יקר ומִגְדָנוֹת.. ותבוא ביניהם גם הנמָלָה. מירכתי ביתה ביער מרחקים לְאִטָה הִתְנַהֲלָה.. ויפן אליה המלך ברוב הוֹדוֹ. ויט אליה חסד יקחה על יָדוֹ.. וירא והנה בפיה בכל כחה החזִיקָה. חתיכת עלה נצה כשערה דַקָה.. ותרם קולה ותדבר בַענְוָתָה. בשפה רכה ונמוכָה. . “אנוכי מלכת הנמלים ומאז הגעתי לִמלוכָה.. אלף אלפי רבוא מספר יושבי אַרְצִי. כפלי כפלים מעבדיך בן דוד הַפַרְצִי. כלם תחתי נכנעו לעשות כפקודתי. ובעמל ועבודה קשה יטו שכמם לעצָתִי.. רצוני רצונָם. ואנוכי אדוֹנָם. כוחנו רפה וחלש לעמי אין אוֹנִים. אך את אשר לא יבצע האחד יעשו באחוה ההמוֹנִים. איש יעזר לאחיהו ואז תקל המלָאכה. במשטר וסדרים תקפנו ובעמלינו נראה ברכה.. ואתה המלך לאמרי פיך ישמעו יצורי האדָמָה. גם האנשים גם הרוחית כל אשר באפו נשָמָה.. אתה נביא העוֹלָם. ואין דבר ממך נעלָם.. אין אוצרות ומכמַנִים. אשר לעיניך צפונים ונטמָנִים.. נא אל תבזה המַתָנָה. אשר נביא לך עתה ברוח נאמָנָה. לפניך נתחנן היה מגן וצִנָּה גם למלכותנו ובבריתך ובשמך נרַנֵּנָה”. –

וייטבו בעיני המלך מאד דברי הנמָלָה. ויקח ברוב תודה מפיה חתיכת העָלֶה.. והחיות אשר על כסאו כאריות כנשָרִים. נענעו ראשם גם להם מאד ישרו הדבָרִים.. ותשתחוה הנמלה ותכרע בִרְכָּה. ותנהל לאטה ותלך לְדַרְכָּה. –

 

IX. מלך הנחשים.    🔗

השמש פנה לערוב ממרומי הֲדָרָיו.. ולכסא שלמה א⁴ כמרגל חרש בְמִסְתָּרָיו.. בלִוְית חלוצים וחמושים. גם מלך הנחָשִים… מקום רבצו קעָרָה. ספיר גזרָתָהּ. ועל ראשו עטָרה. נפלאה בתּמונָתָהּ.. מרום שבתו מרכָבָה. יהלום אוֹפַנֶּיהָ . מלשם מחֻטָבָה. השתוממו כל רֹאֶיהָ.. ושרף עקלָתוֹן. בגדלו כנפִילִים בעָצמו כחָסוֹן. עיניו כֶגחָלִים. כשמלה מגלָלָה. משך אחריו הָעֲגָלָה.

*

לבוש מלך הנחָשִים. שריון עור קשקַשִים.. כפולה ומכפֶלֶת. מחרוץ ירוק ותכֶלֶת.. השתומם גם שלמה כי ברוב חכמת זמָמיו. לא ראה כדמותו וכזהרו כל יָמָיו.. גם חיות הזהב על כסאו בבהָלָה. רעדו והתלחלחלו בראותם למולם העגָלָה.. במחתה וזועה הרימו הנשרים אברוֹתֵיהֶם . והתֻּכִים התחבאו בנוצת זַנְבוֹתֵיהֶם. ומשם הורו בְּרָקִים. מֻצְהָבִים וירקים.. געה געו הכשָבִים. כאלו מזאב נסחבים.. גם הארי בחרָדָה. הרים ראשו וזקנו הָדָה.. מפחד שערוֹתָיו. כמסמֵרות ופרסוֹתָיו . במטילי ברזל הרים ורקע בשאגוֹתָיו. –

הזאב קשקש זנבו בקצפו וחרוֹנוֹ. והחתול ביליל ישימון שרק בלשוֹנוֹ.. הנמר הרים רגליו לזַנֵק ממרומו והתרנגול צּעק כאלו כבר בא יוֹמוֹ.. ושור וגמל יָחַד. געו והמו ונפלו על ברכיהם מפָחַד.. כשמוע מלך הנחשׁים אלה הקוֹלוֹת. אשר חיות הכסא לו הביאו “לשלום בואך” במקהֵלות .. הרים ראשו והביט כשליט אדיר למוּלו. בעיניו רמז כאִלֵּם כי בעדן נֻטַּל קוֹלוֹ.. הסתבל על גחונו. הראה שניו וגרוֹנוֹ. ולכל הנקבצים גמגם לקריאת שלום לשוֹנוֹ.. שלום ענה המלך שלמה והטה ראשו לקרָאתוֹ. וכל העומדים סביב כסאו בקידה כרעו לעמָתו. השרים והנשִיאִים. והחכמים והנבִיאִים.. לתת כבוד לארח זה כבוד אומר כֻּלּוֹ. ועיר המלוכה ירשלים פִנָּה לו להֵיכָלוֹ. לו ולכל עמָמָיו. הנמשכים אחרי פְעָמָיו.. התחלחלו יושבי הָעִיר. בראותם אצל כל קִיר. ועל כל הרחובות והשוָקִים. חיל צפעונים ומַזִּיקִים.. חיל שרפים מעוֹפְפִים. אשר על מלך הנחשים חופְפִים. שפעת נחשים ועכָסים. זוחלים סביב והדרכים מכַסִים.. צבא אפעה ופתָנִים. גם לאחור גם לפָנִים. בהמלה מראש הר הזיתים. חמרים חמרים נְחִיתִים. אין קצה לגדודֵיהֶם. ואין מאסף אחרֵיהֶם. חַגְוֵי קדרון לחָגָא. עמק יהושפט מלא דְאָגָה. – –

יושבי עיר הקדש בתמָהון. ראו צבאות הבאים ברוב שָאוֹן.. כל הגבולות פָרָצוּ. ובמלא רחב הארץ שָרָצו.. על כל פנים רְתֵת. ובבתיהם התחבאו חשופי שֵת. אך פתאום בגודל המצוקָה. מראש ההיכל כאור אֲבוקָה.. פתאום הרוחה והַצָלָה. הנחשים ינוסו בהמֻלָה.. ממרומי הר ציון כהנים ולויים יצעָדוּ. וצבאות מלך הנחשים מפחד ירעדו.. ממראה הכהן הגדול נושא החשן והאֵפוֹד שבו למקומם הצפעונים הקאת והקפוֹד. ולקול הלויים המזמרים במקהלות על משמרוֹתָם. כעשן מארובה התפזרו השרפים לרִבְבוֹתָם. והפתנים כענן כלה חֻבאו לחורי מַערוֹתָם.. ויצאו מבתיהם יושבי עיר הקדש בְבַטָחוֹן. ויבואו להתיצב ולהביט מפלאות הזוחלים על גָחוֹן.. ויט מלך הנחשים להם שפעת חֲסָדיו. ויצי לשרפים המעופפים עושי רצונו כעבָדָיו. לעצום גבות עיניהם כמנעולים סְגורִים. למען לא יהיו היושבים מִזִיקֵיהֶם מְדֻקָּרִים. כי במרחק שבעה מילין גם אדם גם בדֵמָה⁵. כמו מחצי קשת ימותו בפגעם בהֵמָה. ויצו לאפעה להביט ארצה ולא לרקִיעַ. למען במבטו עוף השמים לא יַפְגִיעַ. ולא יפלו חמרים חֲמָרִים. מענני שחק על ההָרִים. והארץ ומלוֹאָה. בל תהיה לשׁואה ומשואָה.. ואחרי כן ירד מלך הנחשים מרפידת המֶרְכָּבָה. ויריעו תרועה גדולה החלוץ והמאסף וכל הצָבָא.. ובבוא למולו הכהן הגדול לבוּש בבגדים הַקְדושים. הסתכל בעפר כחגב מלך הנחָשִים.. זחל אחריו ככדור כרוך להר הבית מַעלָה. ולפני שער ההיכל רבץ דומם בתפִלָה.. וככלותו להתפלל נמלט כצניפה למקוֹמוֹ. וחיל חלוציו וחמושיו שרץ אחריו בשלוֹמוֹ. והמלך שלמה. שב לכסאוֹ והדוֹמוֹ. – –

 

X. הילק    🔗

ויהי היום ויצו המלך את העורב והדוכִיפַת להביא לפני כסאו ילק דק הַמְּחֻסְפָּס.. כי בעלי כנף השוכנים על עצי האגמים והָאָחוּ. במשפט יריבו עמו ויצעקו נגדו וְיִצְוָחוּ. כי בעזוֹת פנים ורהב מֶצַח. יום ולילה לא ישבות ויצפצף נֶצַח.. ואין שקט ומנוחָה. מקולו הטורד כלם ברוב צְוָחה. להשקט ודומיה ישאפו חִנָם לא יוכלו לַעֲלוז בְּקִנָּם. וירגזו גם על משכבוֹתָם. בימותם ולילוֹתָם. מפני קול הילק אשר תמיד לעמתם. – –

ויניעו כנפיהם ואברותיהם העורב והדוכִיפת יַחַד. כי אחזתם חרדה חיל בהלה ופַחַד. וייראו להגיד המענה. אשר הילק להם ענה.. עד אשר צוה המלך שנית “פתחו פיכם ודַבֵּרוּ”. אז הרימו קול יחד וכשליחי בית דין סִפֵּרוּ.. “כאשר הֵבֵיאני אדוננו המלך! דבר מצותך לבית היֶלק.. ענה בעזות גאותו אין לי נחלה וחֵלֶק. בחצר מלכות שלמה ולא בכסאו והיכָלוֹ. מה לי ולשׁלמה ולכל בית נכאתוֹ כֻּלּוֹ. לא אבקש מאומה מכל חסָדָיו. צוה וציה לחיל עבָדָיו אוּלם אנוכי אֶכָּבֵד ואשב בבֵיתי. ולא אשים לדרךְ פעמי כַּפֶּתִי. אם יש לשלמה דבר עִמָדִי. בוא יבואו הוא אלי ויתיצב נֶגְדִי”.

כשמוע מענה המלך חיל חיות הנקבָצִים. לבם נפל בקרבם כנוע ברוח סער עלי העֵצִים.. יראו פן חמת המלך תצּת כזפת בוֹעֵרָה. ואימתי כנהם כפיר תתעבר גם עליהם במהֵרָה.. אולם המלך כחכם חרשים רגז ושחק כְאַחַת. והראה לעין כל כי במענה הילק מצא רוב נחַת.. “ידוֹע ידעתי כי מבני יָקְטָן. בעזותו יתהדר ילק הַקָטן.. אם נקלותי בעיניו לבוא להיכָלִי. לא אֶבְזֶנּו אנוכי ואשליך עליו נַעֲלִי.. לכו לדרככם מתי סודִי.. הלוך אלך בעצמי וכבוֹדִי. אל בית הילק בימים הַבָּאִים. ושם אשפוט עמו כי המשפט לאלהִים”. – –

וירכב המלך על רוח הקדים סוּסוֹ. ויעף לתדמור המדברה שם מזגו לו כוֹסוֹ. כל הלילה אלף נשיו באמנה שככו חֲמָתוֹ. הבוקר אור והנה העמק מקום מושב הילק השתרע לעֻמָתוֹ.. לא קצף ולא חרה אפו אולם הפליא פְלִיאָה. על אמיץ לב כזה אשר בגאותו קרא קרִיאָה. כאלו היה הגדול והחזק מכל יצירי הבְּרִיאָה.. והילק בראותו כי יקרב המלך למעוֹנָתוֹ –פשט רגליו חיש וימהר לנהר לִקְרָאתוֹ. כגלגל ריחים התהפכו לשונו ושפָתוֹ.. ויאמר "מי כמוך מלך אדיר! חכם החכָמִים.. וכחכמתך כן גדלך תשפוט על כל רָמִים. ממעלות כסאך תרד ולעמק זה תשלח רַגְלֶיךָ. למען אחליף צפצוף עליצתי לקול תאניה ואֵיכָה.. הלא ידעת המלך כי במרי עניי נֶחָמָתִי. אם מעמקי לבבי ארים קול זמירתי. ואתה תרצה להשבית ולגזול מני שִמְחָתִי.. הלא ידעת המלך כי רק אלה מזמוֹתַי. לשיר תהלת בוראי בכל כחי כל יְמוֹתַי.. ואף בלילה שירה עמי מעפר תשח זְמִירָתִי. כעוף מארץ קולי תת לאל חיי תוֹרָתִי . ואולי תיקר לו מאד הידד קול השִירים מחלב האילים ויקר הכָּרִים. וכל סמי קטוֹרֶת. מיושבי הקריה והקָרֶת.. ירק דשא לחמי ולא תבואת בר וחִטָּה כי בגן עדן ממנה לבדה לב אדם ואשתו הֻטָה. לשמוע לעצת הנחש אשר אותם פִתָּה. למרוֹת פי עליון מצותיו נָשוּ. ובבשתם וחרפתם עד עולם משם נִגְרָשוּ. – "

“גם מים לא אשתה יען לי יָדוּעַ. כי במבול מים כל היקום טָבוּעַ.. בעניי וענותי עלי אחו אחיה כְדַל מזוני ומכלת ביתי רסיסי הַטַּל.. בכל חכמתך המלך בעבורה כבוד לך נאוה. לא תדע כי היקרה מכל המדוֹת הענָוָה.. היא תרומם השפל אשר חובק אשפַתּוֹת. והקטן יהי לאלוף מנחלי הבַּתּוֹת. העניו ימצא לעולם שכרו בעמָלוֹ. אם בעיני הנאה נבזה נמאס כל מפעָלוֹ”. –

“מני אז זאת שמעתי בעת הרים הָטְבָּעוּ. בעזוז עינות תהום ומצורים מים הָבקָעוּ. נשאו ראשם הגבעות ופסגות ההרים גָאוּ. בהביטם לשפלות הבקעה עמק בעמק שם נָגָעוּ.. רק הר אחד מכל ההרים השפיל ראשו הר הארָרָט. כעניו ושח עינים תחתיו התצמצם לסתר המדרגה חָרַד. והרכין ראשו לאשדות הערבה אליה מים מוגרים במורד.. ומה היה שכרו עת נבקעו כל המעינוֹת. ארבות השמים נפתחו ונמחו ונשטפו בנים ובָנוֹת.. כל היקום כל בשר גוע יחד וגם ההרים הגבוהים. ממי המבול כֻּסּו כלם כי המטיר מלמעלה ד” אלהִים.. רק הר אחר חמד אלהים שגיב בכחו עבור עַנְוָתו. ובחר אוֹתו למכון שבתו נח הצדיק הנמלט בתיבָתוֹ.. מלאכי אל הגביהו אותו שנאני שחק יחד רוממוּהו. עניו היה הר האררט לכן לראש כל ההרים שַגְבוהו.. שחו תחתם הרים גבנונים והר זה פליטי המבול הִלְלוהוּ.. נח ובניו ונשי בניו שמֵחים . בנו עליו מזבחות והקריבו מֵחִים. מכל הבהמה הטהורָה. להודות לאל נוֹרָא .. וגם מעוף הַטָהוֹר. כי באורו ראו אוֹר". – –

"אבחר שבתי תחת הַשִיחִים. וגם במקום עצי עבדתה צוֹמְחִים . לא בבתי אבנים וסלָעִים. כי ריח העצים נחמד וְנעים.. כל העצים מים אוֹהבים. דליותיהם דולים ושוֹאבים. חשרת מים מֵהָעָבִים. אשר מצמרתם לענפיהם שָבִים.. תמיד עלי מים שרשם פָתוּחַ. לכן הברכה אצלם תָנוּחַ. . אך האבנים חזקי מֶצַח. לא “יבואו שם מים נֶצַח.. סלעי אבנים למים שוֹחְקִים. ומאצליהם אותם דוֹחְקִים.. לכן המים ינקמו נָקם. אבן נופלה לתוכם רֵיקָם.. ירד יטבע עד המצלּה. אך עץ נופל יעלה מַעלָה.. ספינת עץ ישאו על גַּבָּם. וצרור אבן יצלול אל מִשְאַבָּם.. כי כן חוק הטבע מעולָם. אם לעין בשר גמול ונקם נֶעלָם. אל ישלם לכל יצירי יָדָיו. כפעלותיו ומעבָדָיו.. כל טוב כל רע עינו רוֹאָה. גם השפלה גם הגבוֹהה. . קטון וגדול ברתוק חָזָק. נקשר מתולע ער הבָּזָק. כפי חקי הבריאה כֻלָּם . עולים יחד על הַסֻּלָם.. שלביו יגיעו לאל עליוֹנִים.. פֹה הראשוֹנִים שם האחרוֹנִים.. ובמאזנים יחד עולים.. הכבדים פה כאבק קל שם עוֹלים.. לכן מלך אדיר שמע שועתי. אל אקטן בעיניך בדברי עֲצָתִּי. נא אל תפריע שירי זְמִירָתִי. הנח לי תמיד צפצוף עֲלִיצָתִי”. – –

כשמוע המלך שלמה דברי היֶלֶק. נחתו אל קרבו כמים נוזלים מִפֶלֶג.. תורת הענוה התוה העמק אל לבּוֹ. ושם לו חק ומשפט להיות שפל רוח בִמְסִבּוֹ.. וגם לילק נתן תשועת יָדָיו.. והרשה לו ברוב חסָדָיו. לשיר זמירוֹתָיו. בימותיו ולֵילוֹתָיו.. גם לכעס בעלי הכנף ויושבי הֶאָחו.. אשר במשפט ומריבה נגדו צָוָחוּ.. ועד היום אין מפריע ומַבְרִיחַ. צפצוף ילק הקטן תחת כל עץ ושִיחַ. – –

 

XI. מַלְכַּת שְבָא⁶    🔗

מֵחַיוֹת העומדות לשרת על כסא שְלמה. איש איש כפקודתו מדי יום ביוֹמוֹ. ברח תרנגול היער וַיִפָקֵד מְקוֹמוֹ. כמשלש ירחים אין מגיד מקום תַחנוּתוֹ. ויקצוֹף עליו המלך ותבער בו חֲמָתוֹ. והנה זה עף פתאום התרנגול לְעמָתוֹ.. וירם אברותיו וינע כְנָפָיו. כעץ בכאים עת ירגזון בסערה עֲנָפָיו.. ויאמר "סלחה אדוני הַמֶּלֶךְ. הלא תדע לכל מקום אשר תשלחני אֵלֵךְ,. אך בי אל תרגז ואל תוכיחני עַתָּה. אולם רפא שברי נפשי הכפופה והַמָּטָה.. לחם צר אכלתי מי לחץ שָתִיתי. כי ימים רבים עד קצוי הארץ רָאִיתִי. לראש הררי תבל הרימתני תַאוָתִי. ועד מֵעֵבֶר לגבולות גבעות עולם בָאתִי.. נדתי ונעותי ומצאתי בְאַחְרוֹנָה. ארץ אשר עוד תחת ממשלתך לא נְתוּנָה. ארץ רחוקה. רחוקה. מיל ירכתי צָפוֹנָה.. עיף ויגע עדי מות שם בָאתִי. אולם לשוא לא היתה יגיעָתי. שם לאזני באה המית יַמִּים זָרִים. רעש יערים נפלאים ונהרים נִסְתָּרִים.. קול לשונות מאד שונות. משפתות ארצות אֵלֶה. ארץ אשר בה נפלא הכל הפלא וּפֵלֶא.. ארץ גדולה ורחבה אין חקר לִגְבולָהּ. ביפיה היא כגן עדן ומכלל החמדות לְמולָהּ.. על כל הדרכִים כסף וזהב צְבורִים. כמו בארצנו העפר ואבני הֶהָרִים.. מי המעינות הבורות וְהַשִיחִים. ימתקו כמו חלב וכבשמים מֵרִיחִים.. עת ישאו דכים הנחלים בַיְעָרִים. ינעם קולם לשומע כמו צלצול כִּנוֹרִים.. אברות העופות ונוצותם יתנוססו בִנְהָרָה. כיפעת שהם וישפה וכל אבן יְקָרָה.. רוח צחצחים יַשֵב תמיד רוח הָאָבִיב. רוח בשמים מערגות הפורחות סָבִיב.. רוח שקט ונעם תמיד רוח חֲרישָה. ועל ארצות חמדה אלה תמשול רק אִשָה.. תחת ידיה חבורִים. צבאותיה הפזוּרִים. אין קצה להמונם ובמספר לא סְפורִים .. אולם כל ראש תפארתם כי ידיהם לא רָמָה. להריק חרב וחנית וחץ קשת בְמִלְחָמָה.. לא להרבות חָלָל. ולא לחלק שָלָל.. שקט ושלום עוֹלָמִים . ישור בין הָעמָמִים.. לרוחות היושבים בכוכבים יכוננו תְּפִלָּתָם. כי גם המה בתפלה יקיפו השמש בִמְסִלָּתָם. ועל ציר קוטב זה תסוב כל אמונָתָם: .. “כל אשר נוצר ונברא תחת הַשָמַיִם. יעשו וירקמו בסתר נותני הַחַיִים. . והם הרוחות היושבים במרום הַכוכָבִים. ואם יכלו ויחלפו שנית שמה רצים שָבִים.. הרוחות ברום הכוכבים יחזיקו בְיָדָם נפש כל חי רק לא נפש הָאָדָם.. היא תחיה לעולָמים. עד קץ כל היָמִים.. ולמען תוסיף להיות יקרה ונהדָרָה. מכוכב אל כוכב עד אין סוף נמסָרָה”. – –

“לחמד יפי המלכה ולנעם הַדְרָתָהּ. אין ערך ודמות רק השמש בתקופָתָהּ.. כל שכיות הרעיונות והרהורי המחשָבוֹת. תלאינה לתאר תמונת מצוּדֶדֶת הלבָבוֹת.. שערותיה לא כשערות נשים האחֵרוֹת. אשר קוצותיהן תלתלות וכעורב שְחוֹרוֹת.. אולם בארכן עד עקביה יעטיפוה בשפעת זהר. כמטוה חוטי זהב וכאור שמש על אפיקי נָהָר.. וכל המרים עיניו ועפעפיו לעמָתָה. לא יאריך להביט בזיו קוי יפָעתָה.. כי תבריק קַרְנַיִם. כשמש בצהרַים.. לבנת הוד מצחה תתנוסס עלי פָנִים. כקערת כסף מצחצחה כערוגת שושנים לְבָנִים.. מקשתות עיניה הכפופות ככפות מאזנַיִם. חִצֵי זקים תורה לכל הָאַפְסַיִם. וזר הקרב יומת טרם יגע בה בְיָדַיִם.. אישוניה גחלים להטים כפֶחָמִים. מצודדים ראיהם כדגים במשטח חרָמִים.. מנוחת נפשם מהם שודדים בדי רגע כְגַזְלָנִים. נפעמו ולא ידברו הוסר שפה מִנֶּאמָנִים .. כלבנת החבצלת בבקר לא עָבוֹת. לחיי פניה מפנינים מחטָבוֹת.. כמו פלחי הרמון רסיסי נופת צופִים.. וצנת שלג בשרב לפי אוכליהם מַטִּיפִים. . כן גם שפתותיה נהרי נחלי עדָנִים. מעיני חיים לרויה בהן מוכָנִים.. אסור בנחשתים כנלכד בבית כֵלֶא. כל הנוגע רק כרגע בשפתיה אֵלֶה. ואם תפתח פיה לדבר נעימוֹת נצח בְּקוֹלָה. הדומה לשיר אלפי נותני זמירות בלַילָה. צוארה כמגדל עומד לתפְאָרָה. על גבעה נשאה ומשם תופע נְהָרָה. לערבה לשפלה ולכל הארץ סביב. לבנת מראיתו כמים נוזלים ממורד באָביב. לשהם וישפה דוֹמִים. שדיה התוֹאמִים.. כשני חלקי חרוזִים. מסתרי חמדה שם גנוזִים. . וצפנת כל סוֹד. כאגן הסהר עד למאד. משם תכנית כל הוֹד. יורד עד היסוֹד .. עת תרים פעמֶיהָ. ותצעד ממרומֶיהָ.. כאיל על הררי בתר ידלג גם הפסֵחַ. כי כלהט החנית באור הַיָרֵחַ. בהודה ויפעתה כל כמוס תפענֵחַ.. רדידיה כלבנת שֶלֶג. טוויים וארוגים מחוטי יֶלֶק.. מכסים טפח וּטְפָחַיִם. גלויים ונראים כגדות נַהְרַיִם.. בדי עורה הַדַקִים. יציצו בעד רקמת המחרַכִּים.. לא תשבע העין לראות ולא לשמוע האַזְנַיִם. אך אספר לך אשר קראתני בעת הרימותי כְנָפַיִם. לדאות אחרי המלכה בלאט ובמסתָרִים. עת הלכה לרחוץ באחד היאוֹרִים.. התחפשתי להדמות כאחד התֻּכִּיים.. שוכני שפת היאור ומבין העפָאִים.. הבטתי המלכה ערומה עד המִתְנַים.. כהו עיני מזהרה עת טבלה בַמַיִם.. בסנורים הֻכֵּיתִי. אך על זאת התפלֵאתִי.. כי נעלי רגלֶיהָ. לא פשטה מעלֶיהָ.. רק בעת כסו אותה מי היאור כמעטָפָה. השתוממתי על זאת ושאלתי בשפה רָפָה.. למה זאת? לעוף אחר המסתתר בסבך עץ בשכונָתִי.. ויען לי בצחוק ולעגי מעוג על שאלָתִי.. שוא יעמול השכוי לנקר העֵינַיִם.. שוא יתהדר בנוצתו בצבעי הקשת בשמַיִם.. שוא יפרוש אברות זנבו סביבו כאופן העגָלָה. לא ירמה העינים כבודו מנו גלה.. שדדה מנו תפאַרתוֹ בגבהותו עיניו סגוּרוֹת. יראה רק זהר נוצותיו ולא רגליו הַכְּעורוֹת.. כן על פני המלכה ותמונתה כל חמדות היפי מזהירות. אך נעליה לא תפשוט כי רגליה שעירות.” –

כשמוע המלך שלמה ספור תרנגוֹל הַיַעַר. קדחה בלבו לבת התשוקה כנעורת באש תבְעַר. חמדה ותאוה בו התחוללו נגרשה נפשו בסופה וסַעַר .. לראות בעיניו הדרת הנשים אין כמוה בכל הָאֲרָצות.. בחזקה התגעשו תחבלותיו ובהמיתן מחשבותיו נועצוֹת.. איך יוכל ללכוד ברשת אהבתו האשה הזאת בחמדותיה הזרוֹת. נבדלה ביפיה מכל הנשים ואף גם זאת כי רגליה שְעירוֹת.. ועוד בעבור זאת התאוה לה תַאֲוָה יען לסגלת הנשים מעם זר גם נָאוָה.. לגרש מלבבה אמונת עבודת הכוֹכָבִים. ולהביאה תחת כנפי אל אחר בַאהָבִים. –

ויואל המלך אחרי התיעצו מזמוֹתָיו. לקרוא לאחד מסופריו הכותבים אגרותָיו.. ויחדד עטו במספָרַיִם שחוזוֹת. ויכתוב בצבע ששר אגרת כזֹאת.. “ממני שלמה המלך ברכה שלום וחַיִים. למלכת כל יופי נהדרה בעדי עדָיִים. עם יועציה היושבים בשבת תחכמונית על המִשְפָתַיִם.. אלהים אלהי צבאות שמו מבורך בפי כל נשָמָה.. נתן לי עז ותעצמות והמליכני על כל עמי האדָמָה.. על גוי ועל אדם יחד על כל חיה ובהֵמָה. וגם על רוחות מעלה ומטה בימים ובנהרות ובשמָמָה.. גם רפאי השאול והתפתה תחת ידו הושָתו. חשך לא יחשיך ממני והסוררים לעברני נִצְמָתו.. תחתי נכנעו ממלכות אֶלף. והמורדים בי ובוגדים ישדדם סֶלֶף.. לכן מהרי ובואי גם את להכנע תחת מַלְכוּתִי.. בואי מהר ואם תחדלי אעיר עליך חמתי. אפגעך גם ממרחקים במשלחת מלאכי הָרָעִים. רבבות עופות כרגע על הרי ארצך דָאִים.. כל חלקה טובה ישחיתו ומתחתית האדמה בָּאִים. החמט והצב והחולדה ואלפי רבוא רפָאִים .. לשום הכל לשממה וארץ חמדה לעמק עָכור. בכל פה יאכלוכם צבאותי מפנים ואָחוֹר.. אין מנוס ומפלט מהם לא תִשָאר. גם פרסה וחוט נעל הכל יהיה לבָעֵר.. יהי לבער כל קן כאשר יבערו עד תמו הגָלָל והיה מלא רחב ארצך רק פגרים ותבוסת חָלָל”. –

ככלות סופר המלך לכתוב האגרת ביפי אוֹתִיוֹתָיו. בא תרנגול היער ויקח אותה קשורה תחת אֶבְרוֹתָיו.. וַיֶדֶא חיש לעיר קיטור בירת החכמה והַיְפִיָה. ועמו עופות אין מספר אשר עשו הארץ למַאֲפֵלְיָהּ.. כסו השמש בתעופָתָם. ועת אוו למקום מנוחָתָם.. גגי העיר ורחובותֶיהָ. חרדו ופחדו כל יושבֶיהָ.. ותתחלחל גם המלכה ואימה נפלה עָלֶיהָ.. עת קראה האגרת ותשלח ותשאל ליועצֶיה.. מה לעשות ומה לענות אל המלאָכִים. אשר מהמלך שלמה אליה משֻלָחִים.. ויקהל: ויועדו ויתיעצו השָרִים. אלה בכה ואלה בכה האריכו להִתְוַכַּח בָאמָרִים.. לסול להם מסלה במבוכת עשתנותֵיהֶם. נגזר מוחם לגזרים בהעמיקם מועצוֹתיהם.. ואחרי שקלם הכל במאזני השכל והבחִינָה. נמנו וגמרו תת למלכה רק העצה הנכונה.. כי תשמר להשפיל כבודה וגם לא תחלל נזרה אַרְצָה. אולם בחכמה ועַנְוַת גאוה תשיב על אגרת הנמרָצָה.. ויכתבו עלי לוח. בצבע ששר מָשוחַ .. תשובה על האגֶרֶת. אשר כזאת מְדַבֶּרֶת.. “אנוכי המלכה בלגה אשר בחותם ידי פה חתומה. המושלת על ממלכת שבא הברוכה והעצומה.. אשיב מענה שלום למלך הנאדר בכל תפְאָרָה. לנביא וחכם השליט האדיר המושל בעז רוחו ובגבורָה. על אדם ובהמה על עוף ורמש ועל כל נוצר אשר על האדמה נברָא.. כן בא אל אזני שמע הודך וקול קריאָתְךָ. אכיר מלכותך גם אנוכי וגם אבוא להראות לְעֻמָתְךָ.. אולם בידים ריקות לא אוכל לבוא לפנֶיךָ.. אאסוף יחד כל מיני חמדה ואובילם לשי לפני כסא כּבוֹדֶךָ. אולם עתה רק אשתחוה ואכרע לפניך מרחוק בֶרֶך. כתר לי זעיר רק שבע שנים כי כן יאריך מֶרחַק הדרֶך. מבירתי לעיר מלכותך ואז אמהר לבוא עם סך הַמְלַוִים. שרי ועבדי אשר כמוני לראות הדרת גאונך מִתְאַוִים.. לכן סלחה נא המלך כתר לי רק זעיר והוחִילָה. עד בוא העת אליך נבוא ומנחותינו לך נוֹבִילָה. גם אנוכי וגם עבדי נדע כי לך רק ואתה תהִלָּה.. מכלל הגדולה והתפארת אַתָּה. וכל חמדות התבל תחת רגליך שַתָּ”. –

בעת ישבו שרי המלכה עמה בסוד מועצָתָם. נתנה למלאכי שלמה די שבעם מלאו זפקם עד נוצָתָם. תרנגול היער וסך העופות אשר אין מספר לרִבְבותָם. אכלו ומדקו⁷ ורפסו ברגליהם מעדנים לא אכלו כל יְמותָם. ואחרי כְלוֹת. בזֵעַת בֶּהָלוֹת. תשובָה. הכתובָה . בצבע שָשַר. על לוח יָשָר. קשרה אותה המלכה בחוטי משי אדומִים.. ובחותמה הזהב חתוּמִים.. תחת כנפי תרנגול היער במסתָרִים. וידא חיש הלאה על עמקים והָרִים.. ואחריו חיל העופות המלוים אוֹתוֹ. אל היכל המלך שלמה ואל בית נכֹאתוֹ. –

אך שמחת המלכה בצאת המלאכים הָלְאָה. לא ארכה כטל בקר ותאותה לא מָלְאָה.. בערמתה חשבה עם שריה החכָמִים. כי תוכל להפקד בתקופת היָמים.. פקידת כל האדם גם על המלך שְלמֹה.. ועד מלאת שבע שנים יוכל לבוא גם יוֹמוֹ.. אולם המלך שלמה בשוב אליו מלאָכָיו.. עם מענה המלכה כרגע לבו לא שָכָב.. קנאת האמונה לאל אחד במרוֹמִים אחזתהו אכלתהו כמוקד אש כפחָמִים.. וברגע אשר פתח סגור האגרת החתומָה. בחותם יד המלכה וזהורית משי אדוּמָה.. צוה למלאכיו בקול גדול מַהֵר – שובו אל המלכה חושו כסוס דוֹהֵר.. וכה תדברו "אין חפץ למלך בכל סְגֻלָה. ושפעת המחמדים אשר לו תוֹבִילָה.. כי כל יקרות התבל יחד לו לאחֻזָה. ואם תבואי ביד ריקה לא תהיי לבִזָה.. גם בלא מנחת שַי. בוא אליו להראות וזאת דַי.. ולמען המעיט תלאותיך ואורך דרך שבע שָנִים. ישלח המלך עֹשֵי רצונו תוכלי לנסוע עם שנאניו הָאֵיתָנִים.. עֹז להם ומהירות על כל המרכבות פי שְנַיִם. ארוכי אבר יעופפו בהקף שבעים אלף כְנָפַיִם.. הם יביאוך בשבתך על כסאך בלי יגיעה ולאות רגלַיִם. עם סך מלויך יועציך ושריך כהרף עין לעיר ירושלָיִם.. שם “תלמדי לעבוד אלהי עולם שדי אשר ברא ארץ ושמַיִם. תלמדי תורתו אשר נתן לעמו תורת חסד מאוצר החַיִים. תורת אמת תורת אהבה משיבת נפש מאירת עינַיִם”.. כן דבר המלך לתרנגול הַיַער. לאזני העם הבאים לשפוט משפטם בשַעַר.. אך במצפון לבבו להט אותו החֵשֶק. להביא המלכה היפה חיש אל בית הנֵשֶק.. הבהיל אותו יצרו בתאוה בלי אפסַיִם. לשתות מכוס המלכה שעירת הרַגְלַיִם.. ובעת דאו אל המלכה מלאכיו הקַלִּים. כבר חשב לתת כבוצר הענבים אל הסַלִּים.. ולמען ידע בלי עמל רק בערמה וצדִיָה. צפנת כל מחמדיה וסודות היפֵיִפָיה.. צוה לאמרכליו לבנות למושָבוֹ. היכל זכוכית מחדריו יראה כל איש טרם יָבוֹא.. וכל הרואה חומותיו ירמוהו העינַיִם. לחשוב כי ההיכל עומד בברכת מַיִם.. ויצו לכן לעשות שקופים אטומים קִירוֹתָיו. וכשמשות כדכוד רהיטיו ותקרוֹתָיו.. אשר זהרם יפיקו לכל העבָרִים. וַיחשוב בלבבו שם אצפה במסתָרִים.. ונחבא בחדרי אציץ בעד המחרַכִּים. בבוא המלכה ומלויה מארץ מרחקים.. שם אראה פניהם לכבודם וגם לכבודי. ותפארת ההיכל תעיד על גדל תקפי והוֹדי. –

בבוא לקרית קיטור חיל צבא השנאַנִים. שליחי המלך שלמה עם מרכבותיהם והאוֹפַנִים.. לפני המלכה ויועציה בחדרי המלוכה פְנִימָה. דברי שולחם הציעו בשפה ברורה ונעִימָה.. ואחרי כן הרימו אברותיהם בַהֲמֻלָּה. עד אשר חשך השמש ובלב ראיהם בֶהָלָה.. וקול געש ורעש כסופת סערה מִנִקרַת צורים. הפחיד יושבי הארץ כיליל ישימוֹן במדבָרִים. .

ותאמר המלכה ליועציה “עתה נראה בְעֵינֵינו כי המלך נביא הנביאים בגדלו יבזה מתנותינו.. בעיניו כל חמדותינו ויקרותינו הֶבֶל. כי אדיר הוא תקיף הוא מושל בכל אפסי תֵבֵל. ולא רק הארצות ומלכיהן תחתיו נכנעו ונכבָשו. אך גם הרוחות והשנאנים לפניו אימה יִלבָשוּ.. יחרדו ויפחדו בהבִּיטוֹ. וירגזו בהגיעו ראש שרבִיטוֹ.. לכן גם אנוֹכִי. שוא איגע ככל כחי.. לעמוד נגדו ולמרות דבָרָיו. נלכה מהר טרם אפו אותנו יִטְרָף.. וטרם עירנו וארצנו עד כלה תֶחרָב.. כמו לנגיד ומצוה לפניו נִקְרָב.. למען יחָנֵני. נחלה פניו וירצֵנו”.. וכאשר דברה ליועצֶיהָ. כן גם מהרה לבצע מעשֶיהָ.. ותאסוף ותקבץ לאניות וספינוֹת. שפעת אבני יקר וכל מיני מגדָנוֹת.. עצי אלמוגים ובשמים הצומחים ביָערִים ורוב חפצים שונים ומחמרים זָרִים. בערכם לא נחקָרים. לא נמדדים ולא נספָרִים.. ואחרי כן שלחה וקראה לחייטים אומנים. ותצום לעשות בגדי תכלת ושָנִים.. ושמלות ארגמן לבחורים ששה אלָפִים. הדגולים מרבבוֹת בְיָפְיָם ומכל ארצותיה נאספים. וגם מעילי בוץ בעד ששה אלפים נְעָרוֹת. פני חמה מקדִירוֹת עת ביָפיָן מַזְהירוֹת.. וכלם יחד שוים במראיהם וקוֹמָתָם. בתאר פניהם ובקצוץ פֵאָתָם. כי שנה אחת שנת לידָתָם.. כלם ביום אחד מבטן אם בָאוּ. וברגע אחד אור השמש רָאוּ.. ותצו גם להלבישם במעטפים שָוִים. מעקבם עד קדקדם בעדי זהב מצהָבִים והנזמים והאצעדות והטבָּעוֹת. שוות במראיהן כי מתבנית ותמונה אחת בָּאות.. עשתה כן למען נסות חכמת נביא הנבִיאִים.. אשר לפניו יכרעו ברך המלכים והנשִיאִים. ושנאני מעלה ומטה גבורתו ותקפו מבִּיעִים.. אם יוכל במבטו להכיר בין איש לרֵעֵהוּ. ואחרי דברו עם אחד ואמר עליו שנית כי זה הוּא.. או אם תשבע עינו נחת ממראה הבתוּלוֹת.. בין אשה לרעותה ידע לעשות מִגְבָּלוֹת. כי ביפין ובנעמן כלן יחד מַקְבִּילוֹת. –

ואחרי הכינה הכל כאשר יָזמה ברעיוֹנֶיהָ. ישבה על כסאה הזהב ואצלה שריה ויועצֶיהָ. וכל המלוים אותה כָרֶיה ורָצֶיהָ. ושנאני תקף השלוחים. מהמלך שלמה כמלאכים. חיש פרשו כנפיהם ואברותיהם הארוכים.. וירימ כרגע הגבֵיה למעלָה. המלכה וצבאותיה בקול שאון והמֻלָה.. קול נשמע בשחָקִים. תצלנה האזנַיִם. כקול רעם וברקים שֹׁעטת פורשי כְנָפַיִם.. וירימו ויעופו ויאיצו ויגבָהו. כאבק דק כנוצה קלה כסא הזהב נָשָאוּ.. ולפני ההיכל אשר עשו אומני שלמה על פי דבָרוֹ. המכהה עין רואיו ביפעתו ודב זָהרוֹ.. שם הורידו כרגע בלאט ובנַחַת. המלכה ומלויה כעוטים שלמה ומטְפַחַת. – –

המלך ישב בהיכלו אשר זכוכית קִירותָיו. ויצפה לבוא המלכה משתוקק במַשְכִּיוֹתָיו.. והמלכה למען הראות גדל עשרה ויְקרוֹתֶיהָ. לבשה בגדי ארגמן ורקמות זהב שַלְמוֹתֶיהָ.. באבני יקר משבצות שפעת ישפה ויהלומים. אשר בנוצצם והתנוססם לאש פלדות דוֹמִים. ועל מרבדי מעיליה פנינים תלוים בַחרוּזִים. זרים במראיהם גדולים כאגוזים.. ועל שולי רדידיה אשר אחריה טְפוחִים. אבני שהם הגדולים כרמונים ותפוחִים. אך למאום נחשב הכל מול אור היקרוֹת. אשר הבריקו פניה כאור יפעת המַזָרוֹת.. הדר יפיה החשיכם כמו בקסם ולְחָשִים. צודדה האישונים אשר לראותה נִגָּשִים.. ולא נמצא כמוה יפה בכל בתי הנָשִים.. בכל ארמוני המלכים במערב ובמִזְרָח. כי יפעת כבוד עליון עליה כחפה תזְרָח.

ויהי כבוא המלכה להיכל המְרַמֶה העינַיִם. כאלו הקיפוהו מסביב ברכות ואפיקי מַיִם.. ותחשוב בלבבה ובחכמתה מְהֵרָה.. כי בחר המלך ארמון זה להיכל הַמְקֵרָה.. וברכת המים רק עשויָה. להגין משרב וחם הצִיָה.. ולכן הרחיבה צעדיה. ותגביה בידֶיהָ. שולי בגדֶיהָ.. וסדינים החמודִים. והמעילים והרדִידִים.. ותרומם עד הברכַיִם. למען לא יטנפום המַיִם.. ותגל גם השוֹק והמלך בעד אשנַבָּיו. וקירות הזכוכית ראה מחדריו בְמִשְאַבָּיו. את אשר לא קוה לראות נחשפו מצפונֶיהָ. ורק לזות שפתים כי שְעִירוֹת רַגְלֶיהָ.. חלקות כעשת שן גזרתן סַפירִים. נוצצות כשלג על ראשי הֶהָרִים. וספור תרנגול היער רק דבת עד שְקָרִים.. וימלא לבו אהבה ותאוָה. למראה עיני היפה והנָאוָה. ויט מהר למולה בחסד וחנִינָה.. ראשו המשוּח ויאמר “שלום בואך עדִינָה”.. והמלכה רק ענתה בּשפה רכָּה.. במרך לב ופחד כארנבת נצודה בחַכָּה.. “אדוני המלך מאז שמעתי מהללים ומשבחים גבורותֶיךָ. אדיר חכם נפלא אתה בין כל המלכים אין ערוך אֵלֶיךָ.. אך לא הוגד לי גם החצי אף לא אחד מני רבָבָה. אשר ראיתי ואשר חזיתי מעת נעשה כסאי לי למרכָּבָה.. בטרם ידעתי כהרף עין נשאו אותי שִׁנְאַנֶּיךָ. דאו עפו והושיבוני לפני היכלך פה בבְּרֵכָה.. תוכל הכל זמן ומרחק לא יגבילו מחשבות אוֹנְךָ. אכוף ראשי מול גבורתך אגיד לכל הדרת גאוֹנְךָ.. אך גם סלחה אדוני הַמֶּלֶך. חכמת הנשים רק בפֶלֶךְ.. דעתן קלה לכן תרצינה שמוע תמיד נצורוֹת חדשוֹת. זוממות למשול בתחבלותיהן על גבורים וחכמים החלשוֹת. . חמדת נשים דעת עתידוֹת. לקסם קסם ולחדות חדּוֹת.. לכן מלא משאלוֹתַי. נא המלך פתור חִדּוֹתַי”… ויען המלך ויקרוץ בעֵינַיִם. “דבר ואשמעה אטה לך אזנַיִם”.. ותאמר המלכה. “חכמתך נהדֶרֶת. אולם גם זאת תהי לה לתִפְאֶרֶת. אם על שאלתי המענה מְמַהֶרֶת”: –

"הַגִּיד לִי אִם תֵּדַע אֵיפוֹא הֵם הַמַּיִם,

אֲשֶׁר לֹא יִפְּלוּ וְלא יִזְּלוּ מֵרוּם שָׁמַיִם,

וְגַם לֹא מִסְּלָעִים וְנִקְרוֹת צוּרִים; –?

פַּעַם יִמְתְּקוּ מִדְּבַשׁ וּפַעַם כְּלַעֲנָה מָרִים

אִם גַּם מִמָּקוֹר אֶחָד מְפַכִּים וְנִגָּרִים?" –

ויען המלך ככלותה שְאֵלָתָהּ. בלי התמהמה וישחק לעמָתָהּ:

"הַדִּמְעָה לֹא תִזַּל מִמְּרוֹמֵי שָּׁמַיִם,

וְגַם לֹא מִצּוּר סֶלַע. תִּמְתַּק לָעֵינַיִם,

בָּעֵת יִשְׂמַח לַב אָדָם, עַל הַלְּחָיַיִם,

וּבְמַכְאוֹב וְעֵת תּוּגָה תֵּמַר שִׁבְעָתַיִם." –

ותוסף המלכה ותפתח שפתָהּ. ותשאל שנית פתרון חִדָּתָהּ:

"אִמִּי אֲשֶׁר אֲהָבַתְנִי, נָתְנָה לִי לְמַתָּנוֹת

שְׁתֵּי חֶמְדּוֹת אֲשֶׁר בְּאַרְגָז אֵחָד הָיוּ טְמוּנוֹת:

חוֹר נָקוּב בְּתוֹךְ אַחַת, וְזֹאת בְּחָכְמָה נִשְׂגָבָה

וְהַשֵּׁנִית חוֹר תַּעֲשֶׁה בְּכָל דָּבָר כְּמַקָּבָה,

הָאַחַת בְּלֵב יַמִּים נוֹלְדָה וּבְמִשְׁבָּרִים

וְהַשְׁנִית מַחְצַבְתָּהּ. בְּתוֹךְ קַצְוֵי הֶהָרִים" –

וידום המלך שלמה כאלו לא יְדָעוֹ. אולם נענע בטבעתו אשר על אֶצְבָּעוֹ.. והנה חש בתעופתו נשר גדול ארך כנפַים. ברגליו חרוזי פנינים תלויים ביקרם נוצצים קרנים. ובפיו נשא אבן יהלום זהרו כשמש יִזְרַח.. בערכו וגדלו לא ימצא בכל הארצות במערב ובמזרח.. “קחי נא המלכה פתרון חדתך” קרא המלך ושחוק על שפָתָיו. בתתו העדי על צואר המלכה אחת דבר ועוד לֹא יָסָף.. אולם בלבו לחמדות היפה מכל הנשים שבעתים נִכְסָף.. בגיל נפש הרימה המלכה אישונֶיהָ. ותודה למלך שלמה במצהלות פָּנֶיהָ.. ותוסף לדבר “אנסך המלך אם תוכל לפתור עתה חִדָּתִי. מלאה הארץ תהלת חכמתך הואל נא ועוד אוסיף לפארך בשפָתִי:”

"יְלִיד שְׁחוֹרִים הִנֵּהוּ. אִמּוֹ עֲפַר הָאָרֶץ,

בְּחֵיקָהּ יִפְרֶה וְיִרְבֶּה. אַךְ יִפְרָץ בָּהּ פֶּרֶץ,

כִּי כְמַיִם יִשְׁתַּפֵּךְ עֵת מִבִּטְנָּהּ עוֹלֶה,

וְלַחֲכָמִים כְּלִפְתָאִים עֶבֶד הוּא בַּלַּיְלָה." –

וימהר המלך לענותך “הכרעתיני בשאלָתֵך. בנפתלים לך נפתיתי אלם “נֹפֶת” שם חִדָּתֵךְ. כמים נוזלים יעלה מאדמה וְלַבָּתוֹ. כלפיד בער ויאיר במחשכים לְעֻמָתּוֹ”.

ותאמר המלכה "עתּה אדע כי אין נסתר מִלְּפָנֶיךָ. אין מצפון ואין נעלם אשר לא תביט בעינֶיךָ.. חשיכה תאיר לך כבֹּקֶר. בחכמתך הכל כרגע חוֹקֵר.. אולם בחסדך עוד אחת ענה לי ואדע הפָעַם. כי אתה “החכם מכל האדם וגם משבעה משיבי טָעַם”: –

"אוֹי עוֹד טֶרֶם מוֹתִי בְּחֵיק אֲדָמָה יִטְמְנוּנִי,

לא סָר מֶנִּי רוּחִי וּבְּכָל זֹאת יִקְבְּרוּנִי;

וְאַחֲרֵי עוֹרַי נִרְקְבוּ עוֹד בִּי רוּחַ חַיִים,

“וְקוֹבְרַי יִמְצְאוּ שָׂכָר רִבּוֹא רִבּוֹתַיִם.” –

כשמוע המלך דבריה מאומה לא עָנָה. אך רמז לחיל הרוחות אשר סביביו חָנָה.. וחיש נראו ראשי דשאים כאשר מתלמים צומחים ועוֹלים.. ואחרי כן דממה דקה נעימה כרעש כרמל מראשי שבָּלִים.. ריח שדה מבקעה מבורכה גדיש קמה ושפעת אלֻמּוֹת. עד גג הארמון שגבו צמחו הגבה על ראשם שדה התרוּמוֹת.. כהמית קול כנור נשמע עת ראשיהם שבלי הזהב יחד כָּפָפוּ. והמלך והמלכה כמו בסבך יער נעלמו מעין כל בחפה נעֶטָפוּ.. וירם המלך ידיו ויבקש לחבק המלכה ברוב אהבתוֹ. והיא מתאמצת ותשם במדחפות רסן וגבול לאמץ תאָותוֹ.. ותאמר “תפתור לי עוד חדה אחת נעלם פתרונה גם מִמֶּנִּי ואם תעשה זאת תהיה המנצח וכיונה פותה אביאך אל קִנִּי.. בחדתי זאת סוד גדול צפון ותעלומה עמוקה כפולה ומָכְפֶלֶת. כהני השמש כאשר שמעתי לכן יסתירוה מנוחלי אוֶלֶת.. וגם זאת שמעתי כי עדנה נִצַחַת. לכל מוצאי פתרון החדה צומַחַת. וישע עולמים. באמת ובתָמִים.. כי בו קשורים כפלַיִם. ארץ ושמַיִם”. –

"צַח בָּהִיר כְּאוֹר יְקָרוֹת יֵרֵד מִשָּׁמַיִם,

וְיִתְקַדֵּר לְמַעֲבֵה טִיט – לְרֶפֶש עַל דְּרָכַיִם

אַךְ יָשׁוּב בְּבוֹא עִתּוֹ – לְמוֹלַדְתּוֹ לָעֲנָנִים

לְאוֹר יְקָרוֹת יהִי שֵׁנִית – צַח בָּהִיר כְּמוֹ לְפָנִים."

וימהר המלך ויען בלי התמַהמֵהַּ. בקולו הערב והנעים לחדרי הלב יִשְׂתַּקֵּעַ.

"יָבוֹא מִשָׁמַיִם – צַח בָּהִיר הַשֶּׁלֶגֶ⁸,

לְנִטְפֵי מַיִם יִהְיֶה – כְּאֵד יָשׁוּב לָעֲנָנִים

שְׁכוֹן שֵׁנִית צַח בָּהִיר בָּעֲרָבוֹת כְּמוֹ לְפָנִים;

כֵּן נֶפֶשׁ הָאָדָם – מִנִּשְׁמַת אֵל חֵלֶק,

מִשָּׁם תֵּרֵד אַרְצָה – לְהִתְקַדֵּר בְּגוּף אָפֵל,

בְּבוֹא עִתָּהּ צַּח בָּהִיר – לְאֵל תָּשׁוּב מִשָּׂפֶל." –

המלכה בחכמתה ביפעת יפיה והוֹדָהּ. תורת נפש האדם לא שמעה מעוֹדָהּ.. לא ידעה כי הנשמה נאצלה מאלהים מִמָּעַל. אשר ברא שמים וארץ וימדדם בְשָעַל –. ואחרי עזבה בית החמר גוף האדם בבוא יוֹמוֹ. שנית תשוב למקור מחצבתה בסתר עליון ולצל הֲדוֹמוֹ.. למודים אלה מַהּ זָרִים. לעובדי כוכבים ומַזָּרִים.. אשר ביניהם המלכה גדלה מנעורֶיהָ. לכן נפלו הקשקשים מגבות עֵינֶיהָ.. ונדמתה כיוצא ממאפל בית כֶלֶא. בשמעה הלקח מדברי שלמה אֵלֶּה.. נפתחו מעיני שכלה ותבט ממחשֵכִּים. אור בהיר הבא בעד המחרַכִּים.. למדה כי האדם הוא מכל יצירי תבל הגבוֹה. והנבחר יען באפיו חלק מנשמת אלוה.. ותט ראשה ברוב ענוה לפני המלך בחכמָתוֹ. נחשב עתה בעיניה כנביא נהדר בקדושָתוֹ.. ותפול על ברכה ותרם שמימה עינֶיהָ. ותתפלל מעמקי לבה צללו שפתֶיהָ.. מה אדיר מה שגיב הרם על כל רָמִים. אם אתה אליו תכין רעיוניך הַמְּחֻכָּמִים.. אם אתה לעבודתו רוחך ונפשך תַכְנִיעַ. למה לא גם אנוכי תהלת עזו אַבִּיעַ.. הואל נא אהיה שפחתו וגם שפחתך יָחַד. אעבדכם גם שניכם באהבה מורא גיל ופָחַד."

ככלותה דבריה המלך בהצלָחָתוֹ. משך אליה חוּטי חסדו ועור חזקו פתילי אהבָתוֹ.. הרימה מאדמה ויחבקה בזרועוֹתָיו. ועל מצחה הלבן חתם נשיקוֹתָיו.. נכרתה ברית אהבתם ועד ארגיעָה. לו כהילל בן שחר בבית הנשים הופִיעָה.. במתק אהבתה לרויה אותו השבִיָעה.. יתר מאד מכל היפוֹת . אשר שם לו נאסָפות.

 

XII. הַנַּחֲלָה    🔗

איש אחד היה בארץ קדמוֹנִי. מה לכם ולשמו פלוני אלמוֹנִי .. ולו אשה יפה בת גדולים וחכָמִים. גם גן תענוגים בו כל צמחי בשָמִים. . וגם ספר יקר לו מכל גנזי ברוֹמִים. כי קבוצים בתוכו מסתרים נעלָמִים.. ויהי שלו שאנן אין חרצבות לִימוֹתָיו.. ויקרא בספר ויתענג מצפנת אמרותָיו . עדר וסקל גנוֹ ויתעדן ממטעמוֹתָיו.. ובחיק אשתו היפה מצא חיים נעִימִים . וישגה באהבתה לילות וגם יָמִים. –

ויקרבו ימיו למות הגיע קץ שנוֹתָיו. ויאמר אל גנו הפורח במלא נִצּוֹתָיו.. “מה לי מכל כבודך בכל כחי עבדתִּיךָ. שמרתיך השקתִיךָ . ומה ממך ארוִיחָה.. במה תשלם גמולי אם אשכב במנוחָתִי. התעטה אבל אם תשוב לעפר גוִיָתִי”.. וירעשו ויהימו ראשי העצים והצמָחִים. ויניעו גבעוליהם הנצנים והפרָחִים. ובאזניו קול נשמע כקול בכאים נאנָחִים.. ״אחריך יבוא אחר הוא יהיה נוטרֵנוּ. כמוך גם הוא יעדרנו וְיַשְקֵנוּ.. שרשי גזעינו יסתבכו עמוק עמוק באדָמָה. לך לך למנוחתך לא נוכל ללותך שָמָּה".

וילך האיש בראש כפוף ולב אָבֵל. לחדר אשתו אשר אהב מכל יקרות התֵּבֵל.. ויאמר אליה: “ראי כחַי יעזבוני. חלש אנוכי מחר לעפר מות יִשְפְּתוּנִי.. מה תעשי אהובתי ביום בוא יום הפרִידָה. אוי לי כי תשארי עזובה וגלמודָה”!.. ותען האשה ותאמר: "לך כל מפח חַוָתִי. לך אנוכי לך אעבוד אתה ראש שמחָתִי.. ועת יבוא יום המר וישאו אותך למקום קָבֶר. “איליל וגם אצעק אשמיע זעקות שָבֶר.. אלַוךָ בלבוש אבל ואם תשכב באדָמָה . שוא אמרוט שערותי לא ארד אחריך שָמָה.. אבכה דמעות שליש עד מלאת ימי אלמנוּתי. ואם יחלפו כמו לך לא אשקר גם לאחר באמונָתִי.”

וילך האיש בראש כפוף ולב אבל לחדר משכָבוֹ. ויקח הספר אל ידו ויבט אל צפנת מכתָּבוֹ.. ויאמר אליו בקול נמוך ומעמקי לבו המיתו בָאָה. “רע נאמן לי היית בכל עת ובכל שָעָה.. לא עזבתני בשבתי בדד תמיד אתה לעֻמָתִי. נחמתני ביום צָרָתִי. וביום טובה בך שִמְחָתִי.. לכן יתר לבי ונפשי בי חֲרֵדָה. הגיע העת ממך אֶפְרֵדָה.. אאסף לאבותי כי כלנו פה גֵרִים. התבגוד בי גם אתה כמו אהובי האחֵרים?”.. וישמע קול רחש בין עלי הספר הפתוּחַ. כנוע עצי היער בנשוב עליהם הָרוּחַ.. “שוב למנוחתך ידידי היה נכון בָטוח.. גם אחרי מותך אהיה עמך בקבורָה. כאשר פה בין החיים בי השתעשעת בחבורָה.. עד אשמרת בך אהגה כאשר בי הגִיתָ. ולימינך אהיה כאשר לימיני הָיִיתָ.. בשכבך אשמור עליך ובבקר אֲקִיצְךָ. אל תירא ואל תחת אם גם קרב קִצְּךָ.. אם שם ביום הדין למשפט יועידוּךָ. סנגורך אהיה בזכותי יַצְדִיקוּךָ.. אח בצרה לך אהיה באמת ובתָמִים. ומליץ ישר לפני כסא מלך עולָמִים”. –

 

XIII. הַדָּג    🔗

על משתה שמנים ישבו המלך ואהובָתוֹ. בלגה מלכת שבא ואסף משנהו לעמָתוֹ.. נאספו על שלחנם כל מיני מעדנים ומחמַדִּים. וישיחו בסעודתם בדברי שחוק וחִדודִים.. בעלית ההיכל בה ישבו נזלו שִדּוֹת מים קָרִים. לצנן חם היום בעד צנתרות הצנוֹרִים.. והמשרתים הניעו על ראשיהם ענפי תמָרִים. בעת מתקו לחכם השמנים והשמְרִים.. אשר מאפסי תבל למכלת המלך הובָאוּ. והקערוֹת והכוסות מכל מיני תפנוקים מָלָאו.. ויובא על השלחן דג מוזר במראֵהוּ. ריח מטעמים עלה בעד סכת עוֹרֵהו. כריח עולה מעדן אל נחירי אוֹכְלֵהוּ.. ותפתח המלכה פיה ותצחק בשחוֹק.. כי אין לשאט נפשה רסן וחֹק.. ותאמר למלך “שכלך במחוּגה הכל חָג. התוכל גם להחיות בחכמתך זה הַדָּג?.. קסם על שפתך המלך כעב המחיה רצונְךָ. נסה כחך נא הפעם הראני מחשבות אוֹנְךָ.” –

ויאמר אסף המשנה בקידה ובכרִיעָה.. "הואל נא וגם אנוֹכי מחשבותי לך אַבִּיעָה.. ואולי יצלח גם בידי להפליא זאת הַפְּלִיאָה.. האמת חותם העולם היא "מפתח הבְריאָה.. האמת תחיה גם המתים תשיב לאפם הָרוּח. ולשמע האמת ישוב לחיות גם דג זה המָלוחַ.. אנסה נא זאת הפעם ואולי במעשי אַצְלִיחְה⁹ אם דבר אמת קים ונכון על שלחן הדג לגַד אַעֲרִיכָה. תחת משטרי הכל נתון בכל מדינות ארצוֹתֶיךָ. לקולי ישמעון לי יטו אזנם כמו למוצא שפתותֶיךָ.. לי העז והממשלה כמשנה המלך גדול כחי. אולם אגיד האמת על נכון ואודה ולא אבוש כי אנוכי.. אבחר היות מלך מהיות משנה ובכל לבבי לזאת אתאַוֶה. קומה הדג עמוד על סנפיריך כי אמת קים ונכון חכי יְחַוֶה. –

וַיִתְעוֹרֵר הַדָּג וַיְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ

אַךְ רוּחַ חַיִים לֹא שָׁב לוֹ וְלֹא בָא בוֹ. –

ותאמר המלכה חכלילת עֵינַיִם.. ממשתה היין בצחוק על שפתָיִם.. “אין אשה מאשרת. כמוני ונהדֶרֶת. בין כל המלכות הנושאות על ראשן עטֶרֶת.. אישי המלך אדיר חכם מכל החכָמִים. כל המלכים יחד יצוד במשטח חרָמִים.. בחכמתו וערמתו. נמשל הוא לשֶמֶש.. ומלכים האחרים לרגליו רוחשים כרֶמֶש.. לי חצי מלכותו עזוז כבודו והדרָתוֹ. אינק ואשבע תמיד משפעת חסדו ואהבָתוֹ.. לי הכל אשר יוכל להתאוה לב אָדָם. הדבר מפי יצא ורבבות יעשוהו בְיָדָם.. אך אודה ולא אבוש לא אכחיד האמת תחת לשוֹני. ואל יחר אף המלך אשר לו אשתחוה כאל אדוֹני.. אם אראה צעיר ימים איש בחור אדמוֹנִי.. יפי עינים קוצותיו תלתלים ושחוֹרִים. בלבי אחשוב לו יהיה המלך כמוהו בכח נְעורִים. ובחיקי עול יָמִים כגחל לפחָמִים”.

וַיִתְעוֹרֵר הַדָּג וַיְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבו וּסְנַפִּירוֹ

אַךְ רוחַ חַיִים לֹא שָׁב עוֹד אֶל בְּשָׂרוֹ. –

על דברי המלכה המלך לא הִתְעַבֵּר. אך פתח את פיהו בשחוק וידבּר.. “הלא ידעתם כי אנוכי מושל שליט אדירירוֹן. שנאני מעלה ומטה לקולי ישמעון כפי רוֹן.. על יושבי תבל כלם מצפון ועד דָרוֹם. אמשול ובעז ידי שרביטי עליהם אָרוֹם.. כל מכמני הארץ לי נחשבו כְאַיִן.. כי כלם לא נבראו רק לשמח לי אזן ועַיִן.. אופני מרכבותי הרוח משברי היום מסלָתִי. הקשת בעננים בנוי כגשר לנתיבָתִי.. כי אלך בעז מלאכוּת אלהים חַיִים. אשר נתן תחת ידי שוכני הארץ והשָמַיִם.. אך אודה ולא אבוש ותחת לשוני לא אַכְחִידָה. ומצָפנַת לבי אמת נכון וקים אַגִּידָה.. אם ביום המשפט יבואו לפני שני אנָשִים.. ודברי ריבם לפני כסאי מַגִּישִים.. אם ביד האחד מתנה רק כְחֹמֶט הַלְּטָאָה. ויד השני ריקה ומאום לא הֵבִיאָה.. כקו משקלת הנוטה מצפון תֵימָנָה. נפתח לבי תמיד לדין מביא הַמַּתָּנָה”

וַיִתְעוֹרֵר הַדָּג שָׁב בוֹ רוּחַ חַיִים,

וַיִתְהַפֵּךְ בַּקְּעָרָה וּכְאִלּוּ הָיוּ לוֹ רַגְלַיִם,

קָפַץ מֵהַשֻּׁלְחָן אֶל תּוֹךְ בְּרֵיכַת הַמַּיִם. –

 

XIV. מַלְאַךְ הַמָּוֶת    🔗

ויהי כי זקן שלמה.. ובלבו ידע כי קרב יוֹמו.. הרים ידיו ויתפלל לאל המגביה לְשָבֶת. להראות לו עור בחייו פני מלאך הַמָוֶת. . לא כמשחית ומחבל ומניף חרבו בחמָתוֹ. אולם כמלאך רצון וחן וחסד קִרְבָתו .. כמעט כלה דבריו ויעמוד. מתחת רגליו התרוֹמֵם. בא המות חיש וילפת המלך וישתוֹמֵם.. פניו קבצו פארור אחזוהו שבץ ובֶהָלָה. ואחרי שבה נפשו בקרבו צללו שפתיו השְאֵלָה.. “הבאת לבקרני ולשקוד בארמוני כאוֹרֵחַ. או לקחת את נפשי מאימתך תִתְיַפֵּחַ?”.. ויען מלאך המות “אל תחת ואל תִּירָא. עוד לא בא העת לא יצאה עוד הצְפִירָה. לשחר פניך באתי כי חכמתך אַכִּירָה” .. ומעצם היום הזה בא המות יוֹם ביוֹמוֹ. וישב מבקר עד ערב בארמון המלך שלמה.. דבר עמו כארח הבא לשחר פָנִים. גלה לו כל מסתריו וארחותיו הנצפָנִים.. אזן וחקר עמו סודות הבריאה ותהלכוֹתֶיהָ. ושמע לקח ותנחומים מפיו על תהפכוֹתֶיהָ.. וסוף דבריו תמיד נשמע “הבל הבלים הֵבֶל. הכל הבל ורעות רוח. בוז אבוז לתֵבֵל”.. כפעם בפעם גם האריך לספר לו ממלאכותוֹ. והדרכים והאופנים בהם יעשה שליחוּתוֹ.. הגיד איך עליו להחיש מעשֵהוּ.. מהר מקצות העולם עד קצהו.. ולהניף חרמשו כהרף עין בפחָדִים.. במקומות שונות וברגעים אחָדִים.. ספר לו גם כן מהעדנים והנעִימוֹת אשר נפשות הצדיקים במעון הישרים טוֹעמוֹת.. ומטובות הצפונוֹת. אשר להם שם מוכָנוֹת .. הגיד כי עליו לפתוח להם שערי השָמַיִם.. ולהוליכם שמה בלבושי עדי עדָיִם.. בבגדי משי לבן טבולים באפרסמון ומוֹר.. למען לא יריחון ריח רקב ובאור החיים יראו אוֹר.. אולם רשעי התבל אנשי בליעל ונבָלוֹת. ילביש בגדים מטונפים וסחבי שמלות. הקרועות וסרוחות ומסחי וצואה בָלוֹת.. אחריהם יצרַח בְקוֹל. וידחפם לירכתי שְאוֹל.. ספר לו גם כן בצפנת אִמְרָתוֹ. מהפנקס בו כתוב תעודת כל איש ופקֻֻדָתוֹ.. הספר הגדול הזה עשוי מאבן יקרה אחת. קצהו האחד בשמים והשני בארץ מִתַּחַת.. ואין חקר וגבול לארך ורחב הַלּוּחַ. כי ממוֹצאי שמי קדם עד אחרית ים שָטוּחַ.. לימין כסא עליון מלאך פניו יאחזֵהוּ. אשר יכתוב בעט נפלא אשר אור יקרות אורֵהוּ.. כעצת עליון תעודת כל איש ומעשֵהוּ.. אם לחיים אם למות אם לרעה או להצלחָה.. טרם תתחולל ותבוא על הלוח הזה מְפֻתָּחָה.. וגם בחרט סֶתֶר. מבן אדם לא יפתר.. חקוק לכל איש עלי מֶצַח. בכתב לא ימחה לנֶצַח .. תעודתו וגורָלוֹ. חלקו ומנת חבלוֹ.. וכל מקרה אשר אותו ימצָא. כאשר מפי עליון יָצָא.. כל ימי חייו עד בוא עתו לגווֹעַ. עליו אין להוסיף וגם לא לגרוע. –

ויהי היום אחרי האריך מלאך המות שיחוֹתָיו. עם המלך שלמה באחת מעליוֹתָיו. ברדתו לשער הארון ללכת בהליכוֹתָיו.. והנה לקראתו אחד מיועצי המלך ונאמָנָיו.. ויתיצב נגדו ויבט בעין גלוי אל פָנָיו.. ויחרד האיש ויתחלחל פחד פתאום הבהילָהוּ. שבץ ורתת בעורו ובשרוֹ אישון המות כמעט הרגָהו.. וירץ וימהר יועץ המלך בחרדָתוֹ.. ויפול לפני כסא שלמה ארצה מלוא קומָתוֹ.. וירם קולו ויתחנן בקולו בעתה ובהָלָה. “אנא המלך שלחני מהר לארץ רחוקה בבֵלָה.. נתן עיניו בי המות באחד ממבטיו הבהיל נשמָתִי. אנא הושיעה מהר חושה הציל נא מידו חַיָתִי.. תן לי למרכבה רוח הקדים אמלטה עליו כעל סוס דוֹהר.. טרם ישוב המות לארמונך אנוס מפניו אסתר מַהֵר”.. ויואל המלך ברוב חֶמְלָתו.. להטות ליועצו חסד ולמלא בקשָתוֹ. . הרכיבו על עב קל בפחד ובהָלָה. וימהר האיש וינס בבֵלָה.. אך שם נאחז כדג במצולָה..

אחרי ימים אחדים בבוא המות ביום זָעַם. לבקר המלך שלמה כפעם בפעם. וישאלהו המלך “אחלי אמור לי הטַעַם.. למה אז אל פני יועצי הבטת באישוֹנְךָ. כמעט יצאה נפשו האם חרה עליו חרונְךָ?” ויען המות. “לא חרה עליו אַפִי.. אולם השתוממתי ונהפך בי סַרְעַפִּי.. בראותי האיש הזה בארמונך הולך לְאִטּוֹ. ומפי עליון שמעתי כי כבר בא עתּוֹ. וכן צֻויתי להפילו כעלה נָבֵל. בארץ מרחקים על רחובות בָּבֵל.. לכן מהרתי צעדי למען אפגעהו שָמָה. כי אין ביכלתי לשחת ולהמית איש עלי אדָמָה.. רק במקום הנכון ובשעה המיוחדה.. כאשר נגזר עליו על לוח הַתְּעודָה.. מהרתי דרכי אך שבתי להתפַלָא. איך האיש הזה בא לפני בואי בָבֵלָה.. דבר עליון מִלֵּאתִי.. וכאשר צֻוֵיתִי. לקחתי את נפשו לי לשָלָל. וברחוב עיר בבל שם נפל חָלָל.” –

התפלא המלך ולמד מאלה הדבָרִים. כי גם לרפאי שאול ותפתה חק משטר וסדָרִים.. ומהם לא ימושו גם כחוט השעָרָה.. יעשו כאשר מאל עליון נִגְזָרָה.. גם למד לקח כי לא יוכל להמָּלֵט. מיד המות גם שב גם יָלֶד.. לא תועיל כל תפלה וכל צעקת שָוא. לא צדקת הנביא ולא קסם האַשָּׁף.. אולם הנחם על רעתו וְהַשָּׁב. אחרי מותו בין החוטאים לא יתחַשָׁב.. אין מנוס ממות אין מפלט ומנוּסָה לא יחליף ולא ימיר ולא ישנה בן תמותָה.. בבוא עתו המיועָדָה. על לוח התעודָה.. את אשר נגזר עליו ממרומים מעוֹדוֹ.. ולא ימחה כל הכתוב שם בידו.. שוא ערמת האדם בתחבלות מתעַקֶשֶׁת. שוא יתרפס להמלט ברגליו ירוץ אל הרֶשֶת.. למד לקח המלך וגם ידע בלְבָבוֹ. כי גם הוא לא ימלט וגם יומו יָבוֹא. –

 

XV. אַרְמוֹן הַיַּהֲלוֹמִים    🔗

ממפלאות המלך שלמה גם דרך מַסָּעָיו. לראות חדשות ונצורות לבו תמיד תָּאָב.. וממעיני החכמה מלא דליו שָאָב. לכן החול עתיק ימים אשר מעדן מוצָאָיו.. היה תמיד בלויָתוֹ. והקיפו כגלגל בתעופָתוֹ.

החול עתיק יָמִים. אשר משנות עוֹלָמִים.. ירים אֵבֶר. לכל עֵבֶר.. ומקצה תבל עד קְצֵהו. הכל יראה בְעֵינֵיהו.. גם ממרום העָבִים. עמו רצים שָבִים.. חזה דברים הנצורִים.. מכל היצורִים.. הוא ידע הכל אשר בארץ נעשָה. ואין דבר נסתר ממנו ומכֻסָּה.. לכן בחרו המלך ללותו על נְסִיעוֹתָיו. כי ידע לשמח נפשו בספורי הֲגָדוֹתיו.. וגם נאוה מדברו בשפה ברורה וקצָרָה. כאחר המליצים דבריו נחתו אל המַטָרָה.

ויהי היום ויספר בין ספורי הפֵלֶא. לשלמה המלך כדברים האֵלֶּה.. “יש בערבות שחקים הר גבוה ונִשָׂא. לא שזפתו עין נעלם הוא ומכֻסָּה.. ועליו ארמון תלפיות זהב סגור יסודתוֹ. שהם וישפה חומותיו ואבני יהלום תִּקְרָתוֹ.. ואבני יהלום האלה משבצוֹת בטבָעוֹת. אשר שבעים אלף שלמה נשאו על האצבָּעוֹת.. שבעים אלפי שלמה אשר מימות עולָמִים. טרם ברוא אדם היו כמוך חכמים מחכָּמִים.. אחרי כבשם בארץ כל הממלכות והעטרוֹת . גבה רוחם השיאם למשול גם על המַזָרוֹת.. בגאותם רצו תחתם להכנִיעַ. כמו ישבי חלד גם שוכני הרָקִיעַ… אולם בבואם לפני הר הַתַּלְפִיוֹת. נשבר נאוֹן עזם ונגדעו זרועותיהם הנטויות.. לפני שער הארמון התיצב נגדם בגבורָה. בפנים נזעמים המות וחרבו על מתניו חגורָה.. טבעות היהלום והקסמים אשר על אצבעותיהם קשורים. לקח מידם ושם נפלו שם שכבו קבוּרִים.. מיהלומי הטבעוֹת נעשתה זאת הַתִּקְרָה. שֵם כל אחד ואחד באר היטב עליה נִקְרָא.. ועל אבני שיש הטהוֹר אשר על קבריהם הֻצָבוּ. מפתחים שמות האנשים אשר תחתיהן ישכָּבו.. ושם כל שליט ושליט אשר נשא הטַבָּעַת. עם תהלתו תפלתו וחכמתו הַנּוֹדָעַת.. אולם עוֹד חור אחד נראה במרום הַמְּקֵרָה. להשלים עגול התקרה עוד טבעת אחת חסֵרָה.. הטבעת הזאת תהיה פנה וגם יָתֵד. נושאת תקרת הארמון ועליה הכל יִוָסֵד.. הטבעת הזאת אתה על אצבעך תּשָׂא. האלף לך שלמה ועל כפיך אור כִּסָּה.. בשבעים אלף ארונות מאבני שיש טהוֹרוֹת. נפשות שבעים אלף שליטים כמוך צרוּרוֹת.. תקיפים ואדירים כמוך ובחכמתם לך דוֹמים. כמוך נשאו על אצבעותם טבעות היהלומים.. עוד רק ארון אחד בזהב סגור מצֻפֶה.. לבואך יחכה על נכון ובצפיתו יצַפֶּה”.. ברוח נמוכה ולב אֵמון כחכם הגדול מכל החכָמים. שמע המלך שלמה ספור החול עתיק יָמִים.. לא חל ולא זע מאומה אולם ידע בִלִבָבוֹ. כי הוכן כבר ארונו ויומו קרוב לָבוֹא. –

מעמקי רוחי חפרתי השיר הזה כמטמונים. והשלמתיו בעזרת אל ח' ביום מ“ה למ”ט מונים. בעיר מושבי בודאפעסט במגרש העיר בשדה יער. כי יתחמץ לבבי כליותי אשתוננו ואני בער. –

בשנת שמש ומגן ד' צבאות לא ימנע טוב להולכים בתמים לפ"ק.

 

כסא שלמה¹⁰    🔗

אָנָה הָלַךְ כִּסְאָךְ שְֹׁלמֹה

וְהַדְרַת עֻזָּךָ? – שָׁם לָרוּחַ. –

אָנָה הָלַךְ פִרָחָךְ שׁוֹשָׂן

עֵת בָּא יוֹמוֹ? שָׁם לָרוּחַ. –

לָמָה תַטִּיף אִמְרֵי חָכְמָה

עִמְקֵי נַפְשָׁךְ רַק לָרוּחַ?

אִם גַּם חָכמַת מֶלֶךְ שְׁלמֹה

רַק לָהֶבֶל לִרְעוּת רוּחַ. –

אֵיך תִּתְהַדַּר, מֶלֶך אַדִּיר;

בְּאֹמֶץ לֵבָב בָּךְ יָנוּחַ,

אִם הַגִּבּוֹר בַּגִּבּוֹרִים

מֶלָך שְׁלמֹה. רַק לָרוּחַ.

עַל נְאוֹת כַּרְמֵי אֲבִיב הַחַיִים

מַעֲטֵה פְּרָחִים וְצִיץ שָׁטוּח;

מִבְּלִי פְּנוֹת לְאַלְפֵי הָאֲלָפִים,

אֲשֶׁר כְּבַר חָלְפוּ רַק לָרוּחַ.

תֵּן אֶל כּוֹסִי נַעַר אַדְמוֹנִי,

רְסִיסֵי עֲנָבִים – פִּי פָּתוּחַ;

רְאֵה לְמַלְקוֹחִי דָּבְקָה לְשוֹנִי,

עָפָר אֶהְיֶה מַהֵר, רוּחַ.

נֹעַר חֶלְדִּי חָלַף הָלַך

מָלֵא חֶלְאָה כְּסִיר נָפוּחַ

כַּחֲלוֹם לַיִל. כְּצִלְלֵי עָנָן

נָס חִישׁ הָלְאָה. רַק לָרוּחַ.

עֵץ תִּקְוָתִי גָּז כְּמוֹץ עוֹבֵר,

עָף מַאֲוָיִי כְּחֵץ שָׁלוּחַ,

שְׂכַר אַהֲבָתִי לִי לֹא שֻׁלַּם

אַנְחַת לִבִּי רַק לָרוּחַ. –

דְּבַר הַחֲנֵפִים, זְדוֹן הַלֵּצִים

אָבַד כָּלָה גַּם שָׁכוּחַ,

גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם

הֲלֹא כֻּלָּמוֹ – רַק לָרוּחַ. –

אֶבְכֶּה לִי עוֹד דִּמְעָה אַחַת

עְל¹¹ קְשֵׁה יוֹמִי בְּזֶה הַלּוּחַ,

כְּעֶצֶם יָבֵשׁ עֵץ חַיָּתִי

נָם כָּל לֵחוֹ – שָׁם לָרוּחַ. –

אוֹר הַנְּעוּרִים, נֹגַהּ יָפְיוֹ

כִּמְעַט שִׁמְשׁוֹ לִי זָרוּחַ,

טֶרֶם שִׂמְּחוּ קַוָּיו לִבִּי,

הוֹי חִישׁ כָּבָה שָׁם בָּרוּחַ. –

עֲדִי הַתֵּבֵל זִיו הַחַיִים

בְּטֶרֶם רָגַע כְּצִיץ תַּפּוּחַ,

כְּאָבָק כָּלָה חָלְפוּ יָחַד

כְּכִסֵּא שְׁלמֹה – רַק לָרוּחַ.

הֶמְיַת לִבִּי זִכְרוֹן שִירַי

כְּמַפַּח נֶפֶשׁ שׁוֹר טָבוּחַ,

הֲלֹא יִשָּׁכַח? הֲעוֹד יִשָּׁאֵר?

אִם גְּוִיָּתִי שָׁם בָּרוּחַ. – –

 

רחל (תר"ד)    🔗

מליצת שיר מעלפת ספורים מספרי הקדש

בחמש מחלקות

נעתק משירי המליץ ד“ר ל. א. פראנקל נ”י

_________________

השיר הזה אשר כתבתי בימי נעורי בשנת ה“ת”ר לפ“ק (טרם יצאו לאור העתקות המליצים המפוארים ידידי נ“ע מו”ה מענדל בר"י שטערן ומאיר הלוי לעטערים ז"ל) נדפס כבר במכתב העתי החבצלת לשנת תרל”ג ותרל״ר; אולם לסירוגין ושלא כסדרן וכמעט אבד כלו לכן תקנתי עמודיו והוצאתיו עתה בקבוץ אחד נספח לספר זה

לזכרון נשמת אמי מורתי

מרת צערל ע"ה

אשר הלכה לעולמה בעיר מולדתי

ק“ק ליפטאָ מיקלאָש יצ”ו

ביום כ’ו לחדש מנחם אב תר“ם לפ”ק.

אבי גם אמי עזבוני ואלהים אליהם יאספני

לפ"ק

ת“נ”צ“ב”ה"

 

I. קְבוּרַת רָחֵל    🔗

"ויצב יעקב מצבה על קברתה "היא מצבת קבורת רחל עד היום

(בראשית ל“ה כ”)

מִפַּדָּן עִם בֵּיתוֹ/ אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתָ

יַעֲקֹב נוֹסֵעַ/ יִתְנַהֵל לְאִטּוֹ;

שֵׁנִית בָּא לוּזָה/ לִמְקוֹם חֶזְיוֹנוֹתָיו

וְיִבְנֶה מִזְבֵּחַ/ לְאֵל הָיָה אִתּוֹ. –

יַצִּיב שָׁם מַצֵּבָה/ מַזְּכֶּרֶת תּוֹדָה,

לָאֵל אֲשֶׁר אוֹתוֹ/ בְּיוֹם צָרָה עָנָה,

מֵעֵשָׂו הִצִּילוֹ/ מִלָּבָן פָּדָה,

נְסָכִים לוֹ יַסִּיךְ/ וְגַם יַקְטִיר לְבוֹנָה.

“אֵל שַׁדַּי אָנוֹכִי! /אֵל יַעַזְרֶךָּ!”

בְּמַרְאֵה הַלַּיִל /אֱלֹהִים לוֹ קָרָא,

“קְהַל גּוֹיִם וּמְלָכִים/ יִהְיוּ מִמֶּךָּ”

שִׁמְךָ יִשְׂרָאֵל /לָכֵן אַל תִּירָא: –

מֵחֲלוֹמוֹ בַּהֲקִיצוֹ/ בְּעוּרוֹ מִשְּׁנָתוֹ

מִמַּחְזֵה הָעֶלְיוֹן/ נַפְשׁוֹ חֲרֵדָה,

אַךְ לֵב הַתָּמִים/ יֶהְגֶּה בֶּאֱמוּנָתוֹ:

“שַׁדַּי עִמָּדִי/ פַּחַד בַּל אֵדַע! –”

וּבְרוּחַ בִּטָּחוֹן/ אֲשֶּׁר נַפְשׁוֹ תְּמַלֵּא,

יִשָּׂא עִם בֵּיתוֹ/ לַדֶּרֶךְ פְּעָמָיו,

"חִזְקָה אִישׁ תָּמִים!/ אֱלֹהִים חֲסָדָיו יְַגּלֶּה,

“אַךְ גַּם בְּיָגוֹן יְנַסֶּה/ נַפְשׁוֹת תְּמִימָיו. –”

לָבוֹא אֶפְרָתָה/ בְּעוֹד רַק כִּבְרַת אָרֶץ,

בְּיָדָיו יַחְצוֹב יַעֲקב/ קִבְרַת אֲדָמָה,

כְּאָבֵל בְּתַאֲנִיָה/ כִּי נִפְרָץ בּוֹ פָּרֶץ,

אֶת אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה/ יוֹרִיד שָׁמָּה. –

רָחֵל עָלָיו מֵתָה/ נַפְשָׁהּ נַפָחָה,

בְּהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ/ נֶהְפְּכוּ צִירֶיהָ,

מִפֶּתַח הַתִּקְוָה/ לְעֵמֶק הַָּכָא;

בֶּן אוֹנִי יָלְדָה /הָיָה בְּעוֹכְרֶיהָ. –

וּבְנַחֲלֵי דְמָעוֹת/ אֲשֶׁר יַמְסוּ אֶת פָנָיו,

יָשִׂים עַל קִבְרָהּ/ עֵדוּת מַזְכֶּרֶת;

יַצִּיב צִיּוּן קֶבֶר/ תַּגֵּידְנָה אֲבָנָיו,

כִּי הַדְרַת הַנָּשִׁים/ שָׁם נִקְבֶּרֶת. –

מֵתָה רָחֵל/ וְכָל מָשׂוֹשׂ מֶנּוּ גָּלָה,

קוֹדֵר שָׁחוֹחַ/ לְרַגְלָיו הָעֲדָרִים –

יִסָּע עִם בֵּיתוֹ/ מֵאֶפְרָת וּלְהָלְאָה,

לִשְׁכּוֹן בַּחֲרֵרִים/ לָלוּן בְּמִדְבָּרִים. –

עוֹד זֶה הַיּוֹם/ עוֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁמָּה

רוּחַ מִמָּרוֹם/ יֵעָרֶה עֲלֵיהֶם,

עַל קְבוּרַת רָחֵל/ בֵּין אֶפְרָת וְהָרָמָה

יִפְּלוּ אַפַּיִם/ יִכְרְעוּ בִּרְכֵּיהֶם. –

רָחֵל נֶאְלָמָה/ מִנְּשִׁיקַת הַמָּוֶת,

אוּלָם מִשַּׁדַּי/ זֹאת לָהּ הָיָתָה,

לְהוֹשִׁיעַ בָּנֶיהָ/ כְּחוֹמָה נִצָּבֶת

תַּעֲלֶה מִקִּבְרָהּ/ לָהֶם לְעֶזְרָתָה. –

תִּצְּרֵם וְגַם תִּשׁמְרֵם/ מֵרוּם הָרָקִיעַ,

צָרָתָם לָהּ צַר/ שְׁלוֹמָם לָהּ שָׁלוֹם,

תֵּרָאֶה כָּאוֹר/ נְתִיב אָרְחָם לְהַגִּיהַּ,

וְתַחְלוֹף לִפְנֵיהֶם/ בְּהָקִיץ וּבְחָלוֹם: –

עַל אֶבְרוֹת אַהֲבָתָהּ/ רוּחָהּ מְרַחָפֶת,

כְּיוֹנָה עַל קִנָּהּ/ סָבִיב רָאשֵׁיהֶם;

לַעֲזוֹר לְבָנֶיהָ/ מִקִּבְרָהּ שׁוֹאָפֶת,

תִּיעָצֵם, תְּנַחֲמֵם/ תְּפַלְּטֵם, תּוֹשִׁיעֵם. –

כִּי אַהֲבַת הָאֵם/ אַהֲבַת אֵם הַבָּנִים,

הִיא מִכְלָל כָּל גִּיל/ מַעְיַן כָּל בְּרָכוֹת,

הִיא מַתְּנַת אֵל שַׁדַּי/ וְרֹאשׁ כָּל הָעֲדָנִים,

וְגַם תְּחַדֶּה נַפְשֵׁנוּ/ בְּשׂבַע שְׂמָחוֹת. –

אַהֲבַת אֵם לִבְנָהּ/ לְעוֹלָם בַּל תִּשָּׁחַת,

גַּם שְׁאוֹל תְּבַלֶּה/ עַזָּה הִיא מִמָּוֶת;

אֵם תִּשְׁכַּב בָּעָפָר/ וְשָׁם תִּמְצָא נָחַת

אַךְ בָּנֶיהָ בְּאֵרֶץ/ בַּל עֹזָבֶת. –

חֶבְלֵי אַהֲבָתָהּ/ לְעוֹלָם בַּל יְפֻתָּחוּ,

וְלֹא יִנָּתְּקוּ לְנֶצַח/ מוֹשְׁכוֹתֶיהָ;

קַוֵּי יִפְעָתָהּ/ מֵעֵדֶן יְשֻׁלָּחוּ,

לֶאֱחוֹז אֶת לִבָּהּ/ אֶל לֵב בָּנֶיהָ. –

לָכֵן עֵת בְּחֵיק אִמּוֹ/ יוֹנֵק יָנוּחַ,

אוֹ אִישׁ אֶל לֵב אֵם/ יִשְׁפּוֹךְ אֶת שִׁיחוֹ,

יַחַד עָלָיו נַפְשׁו/ נָכוֹן בָּטוּחַ,

כִּי תָקֵל מֵעָלָיו/ תְּנַחֲמוֹ, תְנִיחוֹ. –

מֵאֵהֲבַת הָרֵעַ /אַהֲבַת הַנָּשִׁים

אַהֲבַת הָאֵם/ בְּתַעֲצֻמּוֹת נִפְלָאָה,

מוֹרָא וְכָבוֹד/ שָׁם יַחַד נִפְגָּשִׁים,

כְּעֵץ בַּל יִשָּׁרֵשׁ/ אֶל לֵב נִטָּעָה. –

חֶבְיוֹן דְּמוּתָהּ/ אַהֲבַת שַׁדַּי בִּמְרוֹמִים

מֵהוֹד יִפְעָתָהּ/ תְּשַׁלַּח קַרְנַיִם;

מְקוֹרָהּ מֵעֵדֶן/ מִמֵּי נַחֲלֵי קְדוֹמִים,

וִחֵקֶר גְּבוּלָהּ/ עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם. –

אַהֲבַת אֵם הוֹי! /עוֹד לְאִמְרֵי נִחוּמָיִךְ

קְרָבַי יֶהֱמָיוּן/ כַּיָּם נִסְעָרִים;

עוֹד נַפְשִׁי תִּתְעַנֵּג/ מִקּוֹל נְעִימָיִךְ

בִּי כָל מַעֲיָנַי/ כַּחוֹלְלִים שָׁרִים

 

II. יוֹסֵף בַּמִּדְבָּר    🔗

"שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף, “לאסור שריו בנפשו וזקניו יחכם”!

(תהלים ק"ה יז' כ’ב)

בֵּין עֲרֵמוֹת חוֹל מִדְבָּר/ וְסַלְעֵי הַצִּיָּה,

בְּאֶרֶץ מְלֵחָה/ מְקוֹם סִרְפָּד וּצְאֵלִים

בְּרַגְלַיִם בְּצֵקוֹת/ מִשָּׁרָב וְחֹם שׁאִיָּה,

נוֹסְעָה מִצְרַיְמָה/ אֲרוּחַת יִשְׁמְעֵאלִים. –

פְּנֵיהֶם שְׁחַרְחֹרֶת/ קְוֻצּוֹתָם תַּלְתַּלִּים

צְנִיפֵיהֶם לְבָנִים/ כְּתֹנֶת בַּד לְבוּשָׁם;

שָׁרוֹר וְנַגֵּן הוֹלְכִים/ אַחֲרֵי הַגְּמַלִּים,

נוֹשְׂאִים צְרִי וָלֹט/ וּנְכֹאוֹת רְכוּשָׁם. –

שׁוּעָלִים ואוֹחִים/ עִם תַּנִּים בְּתַאֲנִיָּה,

לְקוֹל פַּעֲמֵיהֶם/ מֵרִבְצָם יַחְרוֹדוּ; –

אַחֲרֵיהֶם הַיְּעֵנִים/ שׁוֹכְנֵי הַצִּיָה,

הַגְּחַלִּים יִזְוָעוּ/ וְחִישׁ יַעֲמוֹדוּ. –

הָרוֹכְבִים יַבִּיטוּ/ עַד אֲשֶׁר עָבָרוּ,

פַּרְסוֹתָם כְּגַלְגַּל/ חָלְפוּ כָּרָגַע;

וְרַק עְַנְנֵי אָבָק/ עַל דַּרְכָּם נִשְׁאָרוּ

מֵעֲרֵמוֹת הַחוֹל/ בּוֹ חֵילָם נָגַע. –

"נַעַר הָאַדְמוֹנִי/ עַל גַּב הַגָּמָל

לָמָּה תֶאֱנֹק/ וְתֵאָנַח בְּדוּמִיָה? –

יְפִי מַרְאֵה פָּנֶיךָ/ כְּשּׁוֹשָׁן אֲשֶׁר קָמָל

הֲתַאֲוַת לִבְּךָ/ הָלְאָה מֵהַצִּיָּה?"

"שָׁם אֹהֶל אָבִי/ עַל יְרַקְרַק הַכָּרִים,

אַךְ לֹא בַּחֲרֵרִים/ וּשְׁדַפוֹת יְשִׁימוֹן;

בֵּין אַשְׁדּוֹת הַנְּחָלִים/ יִרְעוּ הָעֲדָרִים

וְצִלְצוּל פַּעֲמוֹנָם/ בֵּין אַלּוֹן וְרִמּוֹן."

"שְׁרִיקַת הָעֲדָרִים/ לָמָּה זֶה נָטַשְׁתָּ,

מִי יְכַלְכֵּל עַתָּה/ שֵׂיבַת אָבִיךָ? –

הֲרָגְזוּ אַחֶיךָ/ כִּי כַּחֵשׁ כִּחַשְׁתָּ

וְדִבַּת רָעָתָם/ הוֹצֵאתָ בְּפִיךָ.?" –

"מֵאֵרֶץ הָעִבְרִים/ גֻּנּוֹב גֻּנַּבְתִּי,

חֶבֶל עַל זְרֹעִי/ עַל גֵּוִי שָׁבֶט,

לְזֹאת קִנְּאוּ בִי אַחַי/ יַעַן נֶאֱהַבְתִּי,

וּלְאַנְשֵׁי נֵכָר/ מְכָרוּנִי לְעָבֶד. –"

"וְאֵיפוֹא הָיְתָה אִמְּךָ/ נַעַר אַדְמוֹנִי,

הֲאִם לֹא שָׁמְרוּ/ אוֹתְךָ בָּבוֹת עֵינֶיהָ?

אַהֲבַת אֵם תָּעֹז/ גַּם עַל חֲמַת צִפְעוֹנִי

וְלִבָּהּ גַּם בְּשֵׁנָה/ עָר עַל בָּנֶיהָ. –

“אִמִּי הָאֲהוּבָה/ הוֹי אוֹתִי עָזָבָה! –”

עֵינֵי הַנַּעַר/ מִבְּכִי חֲמַרְמָרוּ;

"בְּעוֹדֶנִּי עֶלֶם/ הָרַכָּה שָׁכָבָה

וְתַחַת הַגִּבְעָה אוֹתָהּ קָבָרוּ. –,"

"הוֹי אִמִּי אַיֵּךְ?/ לָמָּה עֲזַבְתִּינִי?

מִמֶּנִּי הָלַכְתּ/ְ יָתוֹם נִשְׁאַרְתִּי!

נֹחַם פָּנַיִךְ/ נָא מַהֵר הַרְאִינִי,

הַצִּילִי יְחִידֵךְ!/ לְעֶבֶד נִמְכַּרְתִּי." –

כְּמוֹ רוּחַ נוֹשֵׁב/ עַל קַוֵּי הַכִּנּוֹר

קוֹל נֹעַם יְרַחֵף/ חֲרִישִׁית וּדְמָמָה;

רוּחַ צַח וְטָהוֹר/ קוֹל כְּשֶׁטֶף הַצִּנּוֹר

מִסֶּתֶר מַדְרֵגָה/ תְּעוֹפֵף שָׁמָּה. –

הֲזֹאת אֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת,/ עִם שָׁרְשֵׁי רְתָמִים,

אוֹ נְאוֹת כַּרְמֶל/ מִמֶּגֶד מְבוֹרָכִים? –

כְּמוֹ בְּעֶמֶק הַשָּׁרוֹן/ יִזְּלוּ הַבְּשָׂמִים,

וְרֵיחַ נִחוֹחַ/ כַּעֲרוּגוֹת פְּרָחִים.

כְּמוֹ כַנְפֵי הַיּוֹנָה/ בְּצַלְמוֹן יַשְׁלִיגוּ

חִישׁ תַּחְלוֹף רוּחַ/ לְעֵינֵי הַנַּעַר;

מַרְפֵּא בִכְנָפֶיהָ/ פָּנָיו יַבְלִיגוּ,

לִבּוֹ גִיל מָלֵא/ שָׁכַח כָּל צַעַר. –

הַשְׁקֵט וּבִטָּחוֹן/ לְקִרְבּוֹ נִמְסָכוּ,

עֲצָמָיו תִּפְרַחְנָה/ עֹנֶג יְמַלְּאֵהוּ;

נַהֲרֵי נַחֲלֵי/ שָׂשׂוֹן לְנַפְשׁוֹ שֻׁלָּחוּ,

רוּחוֹ תִּתְרוֹמֵם/ תִּקְוָה תְּאַמְּצֵהוּ. –

הֲאַתְּ זֹאת אֵם אֹהֶבֶת?/ הֲעָלִית מִקֶּבֶר,

לְהוֹשִׁיעַ לִיחִידֵךְ/ וְאוֹתוֹ לְנַחֵם?

הֲאִם עַל רָעָתוֹ/ הֶחְזִיקֵךְ חִיל וְשֶׁבֶר

הֲלֹא תוּכְלִי הִתְאַפֵּק/ עָלָיו לְרַחֵם. –

אַשְׁרֶיךָ! בֶּן אָהוּב/ אַשְּׁרֶיךָ יוֹסֵף!

יַקִיר לְאִמְּךָ/ עוֹד הַיּוֹם הִנֶךָּ?

מֵאַנְשֵׁי הַנֵּכָר/ לִירָא אַל תֹּסֵף,

אִמְּךָ תְלַוֶּךָּ/ רוּחָהּ תִּצְּרֶךָּ. –

הִיא תַעֲמוֹד לִימִינוֹ/ תִהְיֶה לוֹ לְעֶזֶר

לִוְיַת חִנָּהּ/ בְּמִצְרַיִם תְּגוֹנְנֵהוּ

עַל דרֹאשׁ עֶבֶד/ נִקְלֶה תִּתֵּן הַנֵּזֶר,

רוּחָהּ הַנְּדִיבָה/ בְּכָל עֵת תִּסְמְכֵהוּ.

אֶח אֵשֶׁת הַזִּמָּה/ אֹזֶן לֹא נָטָה,

אִמּוֹ שְׁמָרַתְהוּ/ בְּנִקָּיוֹן וְטֹהַר;

רַגְלָיו לֹא מָעֲדוּ/ לֵאלֹהָיו לֹא חָטָא,

וְאִמּוֹ תְלַוֶּנּוּ/ אֶל בֵּית הַסֹּהַר. –

רוּהָהּ הַגָּבִיעַ/ בּוֹ נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ

לְגַלּוֹת סְתוּמוֹת/ בְּאַהֲבָתָהּ תּוֹרֶנּוּ;

הִיא פִתְרוֹן הַחֲלוֹמוֹת/ אֶל אָזְנוֹ תְּלַחֵשׁ,

וְכֵן עַל כִּסֵּא מְלָכִים/ תּוֹשִׁיבֶנּוּ. –

לֹא יָכוֹל הִתְאַפֵּק/ אֶל אֶחָיו וּבָכָה

עַל צַוְּארֵי בִּנְיָמִין/ בְּעָמְדוֹ לְפָנָיו;

כִּי רוּחַ אִמּוֹ רָחֵל/ עַל פָּנָיו נָחָה,

שָׂחְקָה הֵצִיצָה/ מֵחֲרַכֵּי עֵינָיו. –

יְמֵי חֶלְדוֹ בָּאָרֶץ/ כַּאֲשֶׁר הִקִיפוּ

וּמִדַּת חַיָּתוֹ/ לְקִצָּהּ הִגִּיעָה;

מַלְאֲכֵי הַמָּוֶת/ הַחֶרְמֵשׁ הֵנִיפוּ,

לָקַחַת אֶת נַפְשׁוֹ/ בְּדֵי אַרְגִּיעָה. –

בָּנָיו אֶחָיו וְאִשְׁתּוֹ/ בְּמַעֲגָלָה סָבִיב

לְמִטָּתוֹ עָמְדוּ/ דְּמָעוֹת עֲלֵי לֶחִי;

פִּתְאוֹם רוּחַ טָהוֹר/ כְּרוּחַ הָאָבִיב

לִבָּם יַרְגִּיעַ/ חָדְלוּ מִבֶּכִי. –

כְּמוֹ כַנְפֵי הַיּוֹנָה/ בְּצַלְמוֹן יַשְׁלִיגוּ,

כְּמוֹ רוּחַ נשֵׁב/ עַל קַוֵּי הַכִּנּוֹר,

צָלְלוּ שִׂפְתוֹתָם/ פְּנֵיהֶם יַבְלִיגוּ

מֵעֵדֶן בָּא נֹחַם/ לְקִרְבָּם כְּצִנּוֹר. –

הֲתָשׁוּבִי עַתָּה/ אֵם אֹהֶבֶת לְקֶבֶר

לָתוּר שָׁם מְנוּחָה/ אֶל בֶּן יַקִּירֵךְ?

הֲמָצָאת כְּבַר מַרְגּוֹעַ?/ הוֹי יָגוֹן וְשֶׁבֶר

צָרַת בְּנֵךְ שֵׁנִית/= תּעוֹרְרֵךְ וּתְעִירֵךְ. –

 

III הַמְלָכַת שָׁאוּל    🔗

“ויאמר ד' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם”

(ש"א ה' ז')

אֶרֶץ הַכַּרְמֶל/ שָׁם תְּאֵנִים יִפְרָחוּ,

אַחִים יַפְרִיאוּ/ כָּרִים יִרְעָשׁוּ;

שְׁרִיקַת אַלְפֵי עֲדָרִים/ תְּמַלֵּא הֶאָחוּ,

וּמַעֲטֵה גִיל/ הַגְּבָעוֹת יִלְבָּשׁוּ. –

אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן/ רָאשֵׁיהֶם יָרִימוּ,

נְשָׁרִים יַאֲבִירוּ/ מִבֵּין עַנְפֵיהֶם;

עַל שִׁנֵּי סְלָעִים/ קִנֵּיהֶם יָשִׂימוּ,

וּלְגָבְהֵי עֲנָנִים/ יִפְרְשׁוּ כַּנְפֵיהֶם. –

מֵאֹהֶל חֻפָּתוֹ/ יָצָא הַשֶּׁמֶשׁ,

שִׁלַּח קַרְנוֹתָיו/ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ;

קַוָּיו יַרְנִינוּ/ גַּם נָמֵר גַּם רֶמֶשׁ,

קַרְנֵי הָרְאֵמִים/ וּבֵיצֵי שָׁרֶץ, –

וְעַל דֶּרֶךְ אֶפְרָת/ הַיּוֹרֵד בֵּית לֶחֶם,

יִצְעַד גֶּבֶר/ בֵּין שִׁבְּלֵי הַקָּמָה;

אִישׁ גְּבוֹהַּ קוֹמָה/ כַּעֲנָק גְּבוֹהַּ שֶׁכֶם

בָּא מֵהָרֹאֶה/ בֵּיתוֹ בְּהָרָמָה. –

"הֲלֹא אַלְפִי הדַּל/ בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל,

וְאָנוֹכִי הַצָּעִיר/ בְּכָל בֵּית אָבִי!

הֲאֶקְצוֹף אוֹ אֶשְׁחַק הֲאִם בִּי רַק הִתְעוֹלֵל,

בְּמָשְׁחוֹ לַמֶּלֶךְ/ אוֹתִי הַנָּבִיא? –"

"פַּךְ שֶׁמֶן מִשְׁחָתוֹ/ יָצַק עַל רֹאשִׁי,

עַל מִצְחִי שָׂם יָדוֹ/ וְאוֹתִי נָשַׁק; –

הַזֹאת אַאֲמִין כִּי אֱלֹהִים/ בָּחַר רַק אוֹתִי,

וְרַק בִּי מִכָּל אַלְפֵי/ יְשֻׁרוּן חָשַׁק? –

"אֲתוֹנוֹת אָבִי הָאוֹבְדוֹת/ לְבַקֵּשׁ יָצָאתִי,

שַׁטְתִּי בָּאֶרֶץ/ מִפֶּלֶךְ אֶל פֶּלֶךְ;

הָאֲתוֹנוֹת עוֹד אוֹבְדוֹת/ וְנֶזֶר מָצָאתִי,

הָרֹאֶה בְּרָמָה/ מְשָׁחַנִּי לְמֶלֶךְ, –"

"הֲאִם רַק חָלַמְתִּי/ הֲיַתְעֵנִי דִמְיוֹנִי? –

הֶאָנוֹכִי אֶתְמוֹךְ/ שֵׁבֶט בְּיַעֲקֹב?

אִישׁ נִבְזֶה וְנִקְלֶה/ חֲדַל אִישִׁים כָּמוֹנִי?

הֵתֵל הַנָּבִיא/ וְעָקַב בִּי עָקוֹב. –"

"רַק חָלוֹם חָלַמְתִּי/ דִּמְיוֹנַי הִתְעוּנִי,

אַךְ גַּם אוֹתוֹת/ לִי נָתַן הָרֹאֶה;

עַל גְּבוּל בִּנְיָמִין/ שְׁנֵי אֲנָשִׁים יִמְצְאוּנִי,

וְיֹאמְרוּ: “בֶּן קִישׁ/ אֵיפוֹא אַתָּה תֹעֶה?^”^

"אֵלֶּה הָאֲתוֹנוֹת/ אֲשֶׁר יָצָאתָ לְבַקֵּשׁ,

זֶה תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם/ כְּבַר נִמְצְאוּ לְאָבִיךָ,

נָטַשׁ דִּבְרֵי הָאֲתוֹנוֹת/ אָבִיךָ קִישׁ,

“וּמָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי”!/ יִדְאַג עָלֶיךְ. –

“הֲיָבוֹאוּ הָאוֹתוֹת?/ הֲיִקְרוּנִי דְּבָרָיו? –”

מִתִּקְוָה וּמָגוֹר/ קְרָבָיו נִסְעָרִים;

אַךְ בְּאָמְנָה עֵת לִגְבוּל/ בִּנְיָמִין קָרָב,

וְהִנֶּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים/ יִקְרְאוּ הַדְּבָרִים:

"אֵלֶּה הָאֲתוֹנוֹת/ אֲשֶׁר יָצָאתָ לְבַקֵּשׁ,

זֶה תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם/ כְּבַר נִמְצְאוּ לְאָבִיךָ,

נָטַשׁ דִּבְרֵי הָאֲתוֹנוֹת/ אָבִיךָ קִישׁ,

וּמָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי?/ יִדְאַג עָלֶיךָ – “”

נָפָג לֵב שָׁאוּל/ וּבְרוּחוֹ יִשְׁתּוֹמֵם,

אֲשׁוּרָיו יְמַהֵר כַּנָּם/ לִּפְנֵי רוֹדֵף;

אֵין מַעֲנֶה לִשְׂפָתָיו/ חִישׁ יָרוּץ דֹּמֵם,

וְיֶחֲרַד בְּרוּצוֹ/ מִקּוֹל עָלֶה נִדָּף.

כְּאִלּוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה/ פִּלְּחָה כִּלְיוֹתָיו,

נִחְתוּ אֶל קִרְבּוֹ/ חִצֵּי אִמְרֵיהֶם;

"הֲיִקְרוּנִי דְּבָרָיו/ כְּבוֹא אֵלֶּה אוֹתוֹתָיו,

אוֹ מַשְׂאוֹת/ שָׁוְא יָבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם?"

מִצֶּלְצַח וּלְהָלְאָה/ חִישׁ יַחֲלוֹף וְיַעֲבוֹר,

נִבְכֵי רוּחוֹ/ כַּמְּצוּלָה נִגְרָשִׁים,

אַךְ כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת/ מֵאֵילוֹן תָּבוֹר,

לִקְרָאתוֹ יָבוֹאוּ/ שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. –

בְּרֶגֶשׁ אֶל הָאֱלֹהִים/ מוּל בֵּית אֵל עוֹלִים,

גְּדָיִים לֶחֶם וְיַיִן/ נוֹשְׁאִים עַל שָׁכֶם,

חִישׁ אֵלָיו נִגָּשִׁים/ לִשְׁלוֹמוֹ שׁוֹאֲלִים,

וְיִתְּנוּ אֶל יָדוֹ שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לָחֶם. –

"הֲאִם אַאֲמִין אֶל/ אָזְנַי וְאֶל מַרְאֵה עֵינִי?

לִבִּי יְפַעֲמֵנִי/ יִסְעֲרוּן רַעֲיוֹנַי;

כֵּן נִבָּא הָרֹאֶה/ זֶה אוֹת הַשֵּׁנִי,

לוּ אֶהְיֶה בְּבֵיתִי/ עִם עֶדְרֵי צֹאנַי!"

"הוֹי לָמָּה זֶה אֶעֱזוֹב/ מִשְׁכְּנוֹת הַמְּנוּחָה,

לִלְחוֹם מִלְחָמוֹת/ וְלָצֵאת בַּצָּבָא?

מַה לְאִישׁ כָּמוֹנִי/ כִּסֵּא וְשֵׁבֶט מְלוּכָה?

טוֹב לִי כִּי אָנוּס/ אֶבְרַח וְאֶחָבֵא. –"

אַךְ מַה זֶה הַקּוֹל/ פִּתְאוֹם יִשְׁתָּרֵעַ? –

לַהֲקַת אֲנָשִׁים/ בַּסָּךְ יָבוֹאוּ;

קוֹל נְעִים זְמִירָתָם/ כְּקוֹל מַעֲיָן נוֹבֵעַ,

בְּרֶגֶשׁ יִתְהַלְּכוּ/ בִּלְאָט יִנּוֹעוּ. –

חֶבֶל נְבִיאִים/ חֲגוּרִים אֵפוֹד וּמְעִילִים,

בָּאִים מֵהַבָּמָה/ מְנַגְּנִים וְשָׁרִים;

לִפְנֵיהֶם נֶבֶל/ תּוֹף וְכִנּוֹר וַחֲלִילִים,

וְעִזּוּזֵי שַׁדַּי/ מְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים. –

יִתְנַהֲלוּ לְאִטָּם/ מֵאַחֲרֵי הַבָּמָה,

וְיָשִׁירוּ לָאֵל/ בְּתוֹךְ הַמַּקְהֵלָה;

הוֹלְכִים לְתַנּוֹת/ עַל קְבוּרַת רָחֵל בְּרָמָה,

עַל דֶּרֶךְ אֶפְרָת/ תַּחַת הָאֵלָה.

לְבֶן קִישׁ מַה הָיָה?/ כִּי יֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם,

וְגַם יִתְנַבֵּא?/ “הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?”

תִּנְשֶׁמֶת וְעָזְנִיָּה/ הֲיִתְחַבְּרוּ שְׁנֵיהֶם?

וְשָׁפָן וְעַכְבָּר/ עִם אֲרָיוֹת וּלְבִיאִים!

רְאוּ מַה זֶה לְבֶן קִישׁ/ פִּתְאוֹם נֶהְפַּךְ לְבָבוֹ,

רוּחַ בָּא עָלָיו/ הָיָה לְאִישׁ אַחֵר;

רְאוּ שָׁם עוֹלָה לְמוּלוֹ/ וְלִקְרָאתוֹ תָבוֹא,

תַּחֲלוֹף עַל פָּנָיו/ נִשְׁקְפָה כְּמוֹ שַׁחַר: –

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת/ מִבֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים,

כְּלִבְנַת יָרֵחַ/ הוֹלֵךְ בִּיקָרוֹ;

כְּנֹגַהּ בְּרַק הַחֲזִיזִים/ רָצִים וְגַם שָׁבִים,

כְּצֵל צַח עֲלֵי/ אוֹרוֹת יָצִיץ בַּהֲדָרוֹ. –

מִקְּבוּרַת רָחֵל/ תְּמוּנָה מִתְאַבֶּכֶת,

כְּתִמְרָה מְקֻטֶּרֶת/ צְרִי מוֹר וּלְבוֹנָה;

תָּרִים עַל רֹאשׁ שָׁאוּל/ יַד הַמְּבָרֶכֶת

כַּאֲשֶׁר יַשְׁלִיגוּ/ כַּנְפֵי הַיּוֹנָה. –

רָחַב לֵב שָׁאוּל/ הָחְלְצוּ כָּל עַצְמוֹתָיו,

אֹמֶץ יְאַלְּצֵהוּ/ גְּבוּרָה תַּלְבִּישׁוֹ;

שֶׁמֶן מוֹר עוֹבֵר/ נוֹטֵף מִקְּוֻצּוֹתָיו,

כִּי מִשְׁחַת קֹדֶשׁ/ הוּצְקָה עַל רֹאשׁוֹ. –

נַפְשׁוֹ עֹזֹ תִּדְרוֹךְ/ נָס מֹרֶךְ מִמֶּנּוּ,

עוֹרְקָיו וַעֲצָמָיו/ גְּבוּרוֹת מֻלָּאוּ;

לִלְחוֹם עִם רְבָבוֹת/ רוּחַ אֵל תְּפַעֲמֶנּוּ,

לְהוֹשִׁיעַ עַמּוֹ/ קְרָבָיו יִכְמָהוּ. –

"רָחֵל אֵם אֹהֶבֶת/ הֲנָטַשְׁתְּ צֵל מְנוּחָה,

לָשִׁית עַל נֶצֶר/ בֶּן אוֹנֵךְ עֲטֶרֶת?

הֲאִם עָלִית מִקֶּבֶר/ לְמָשְׁחוֹ לַמְּלוּכָה,

וְלִתְמוֹךְ יָדָיו/ בִּזְרוֹעַ עוֹזֶרֶת? –"

עִם חֶבֶל הַנְּבִיאִים/ יֵלֵךְ בִּרְנָנָה,

אֶל קְבוּרַת רָחֵל/ תַּחַת הָאֵלָה;

עַל רֹאשׁ רֹעֶה נִקְלֶה/ עֲטֶרֶת נִתָּנָה,

וְאֲהֲבַת אֵם יְתַנּוּ/ בְּתוֹךְ הַמַּקְהֵלָה. –

כִּי עַל שְׁלוֹם בָּנֶיהָ/ תָּעִיר עוֹד עַתָּה,

וּבְעֵין שׁוֹמֶרֶת/ צַעֲדוֹתָם תְּלַוֶּה;

שַׁחַר יוֹם בָּהִיר/ מִיַּרְכְּתֵי שְׁאוֹל מַטָּה,

לְשִׁבְטֵי בָנֶיהָ/ בְּאַהֲבָתָהּ תְּחַוֶּה. –

אֵם אֹהֶבֶת שׁוּבִי /עַתָּה לַקֶּבֶר,

כִּי מָצָא מְנוּחָה/ גַּם בֶּן יַקִּירֵךְ;

הֲלֹא תִמְצְאִי מַרְגּוֹעַ?/ הוֹי יָגוֹן וְשֵׁבֶר

צָרַת בְּנֵי אוֹנֵךְ, תְּעוֹרְרֵךְ וּתְעִירֵךְ. –

 

IV הַהוֹלְכִים בַּגּוֹלָה    🔗

“קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם” (ירמיה ל“א ט”ו)

בִּקְעוֹת הָרֵי יְהוּדָה/ גַּלְמוּד תַּעֲמוֹדְנָה,

עַל פִּסְגוֹתָן עֲלָטָה/ תְּכַסֵּן עֲרָפֶל;

חֶשְׁכַּת עָבֵי עֲנָנִים/ לְמַעֲטֶה תַּאֲפוֹדְנָה,

נֶאֱלָם קוֹל הֵד/ בָּהָר וּבַשָּׁפֶל. –

בָּתֵּי הַקֹדֶשׁ/ נָשַׁמּוּ שֹֻדָּדוּ

לְעָפָר הִגִּיעוּ/ בָּאֵשׁ הֻצָּתוּ;

עֲזוּבוֹת הֶעָרִים/ יוֹשְׁבֵיהֶן נָדָדוּ,

שַׁעֲרֵיהֶן שׂמְמִים/ לְאֶרֶץ הֻכָּתוּ. –

הוֹי שׁוֹאָה וְאֵימָה/ עַל פְּנֵי כָּל הַכִּכָּר,

צוֹמְחוֹת עַל/ הַמְּסִלּוֹת שָׁמִיר וְשַׁיִת;

חָדְלוּ הָאֳרָחוֹת/ אֵין יוֹגֵב וְאֵין אִכָּר,

נֶהְפַּךְ לְתֵל חֲרָבוֹת/ מִפְתַּן כָּל בַּיִת.

הוֹי כִּכַּר הַיַּרְדֵּן/ נָשַׁמּוּ נְאוֹתיו,

עֵמֶק הַשָּׁרוֹן/ תֹּהוּ וּשְׁמָמָה;

תַּנִּים יֵילִילוּ/ עַל תַּלְמֵי שַׂדְמוֹתָיו,

וְנַאֲקַת חֲלָלִים/ עַל שְׂדוֹת הַמִּלְחָמָה.

נִכְנַע עַם הַיְּהוּדִים/ תַּחַת אוֹיְבֵיהֶם,

יִשְׂאוּ עַל שִׁכְמָם/ עוֹל מֶלֶךְ בָּבֵל;

לַשְּׁבִי יֵלְכוּ לְגוֹלָה/ לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם,

אֲסוּרִים כַּעֲבָדִים/ וְעַל צַוָּאר כָּבֶל. –

שָׁם יַחֲנוּ בְּבִקְעה/ שׁוֹאֲפִים לַמְּנוּחָה;

רַגְלָם בְּצֵקָה/ מֵעָמָל וְתִמָּהוֹן;

יַקִּיפוּם הַשּׁוֹמְרִים/ בְּחֵץ וְקֶשֶׁת דְּרוּכָה,

וּלְשׁוֹנָם תִּדְבַּק/ לְחִכָּם בְּצִמָּאוֹן. –

עֲיֵפִים יְגֵעִים/ שׁוֹכְבִים סָבִיב בְּמַעֲגָלָה,

נִכְבּוּ בַּמַּחֲנֶה/ גַּחֲלֵי הַמְּדוּרוֹת;

בְּלִבָּם הַיָּגוֹן/ עַל כָּבוֹד כִּי גָּלָה,

עַפְעַפֵּי עֵינָם/ קִדְּמוּ אַשְׁמוּרוֹת. –

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים/ בְּחֵיקָן עוֹלְלִים וִילָדִים

יִישְׁנוּ בְּתַרְדֵּמָה/ יְגוֹנָם שָׁכָחוּ;

פִּתְאוֹם עַל רֹאשָׁם/ יִישָּׁמַע קוֹל צְעָדִים,

כְּיוֹנָה מְרַחֶפֶת/ עַל יְרַקְרַק אָחוּ. –

רוּחַ צֵל צַח וְטָהוֹר/ יַבְלִיג הַלְּבָבוֹת,

יִנּוֹעוּ הַזֵּיתִים/ כְּעָלֵי בְּכָאִים;

פִּתְאוֹם יֵעוֹרוּ/ מִשְּׁנָתָן הָרְבָבוֹת

רָחַף עֲלֵיהֶן/ חֶזְיוֹן לַיְלָה נָעִים. –

נָסוּ הָעֲנָנִים/ מֵרוּם הָרָקִיעַ,

כְּעֵדֶר מֵהַדָּבְרָם/ אֵין עוֹד עֲלָטָה;

מַרְאֵה אוֹר יְקָרוֹת/ זִיו קַוָּיו הוֹפִיעַ

וְעַל רָאשֵׁי/ הַיְּשָׁנִים שׁוּלָיו נָטָה. –

וְקוֹל בְּכִיָּה יִשָּׁמַע /פִּתְאוֹם מִמְּרוֹמִים,

רָאשֵׁי הֶהָרִים/ יִרְעֲשׁוּ בְּחַלְחָלָה

כָּל עַנְפֵי הָעֵצִים/ בְּתַאֲנִיָּה הוֹמִים,

קוֹל נְהִי וְתַמְרוּרִים/ צְעָקָה וִילָלָה. –

קוֹל אֵם אֹהֶבֶת/ מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ,

קוֹל רָחֵל/ נִשְׁמַע מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם;

כְּטַל חֶרְמוֹן תִּזַּלְנָה/ דִּמְעוֹת עֵינֶיהָ,

כִּגְלוֹת בָּנֶיהָ/ דֶּרֶךְ בֵּית לָחֶם. –

לַשְּׁבִי לִפְנֵי אוֹיֵב/ יַלְכוּ וְאֵינֶנּוּ,

אֵין עוֹזֵר /מְפַלֵּט מַצִּיל מוֹשִׁיעַ;

כְּאֵין אוֹן בֶּן אוֹנָהּ/ מָנוֹס אָבַד מֶנּוּ,

נָפַל לְיַד אוֹיֵב/ עָלָיו יָרִיעַ. –

שָׁם פִּתְאוֹם קוֹל אַחֵר/ יִשָּׁמַע בְּרָמָה,

נוֹשֵׁב כְּקוֹל מְבַשֵּׂר/ מִנְּקִיקֵי הָרִים;

כְּקוֹל שַׁדַּי מְדַבֵּר/ קוֹל דַּקָּה וּדְמָמָה,

הַיְּשָׁנִים בְּעוּרָם/ יִשְׁמְעוּ הַדְּבָרִים. –

"מִנְעִי אֵם אֹהֶבֶת/ קוֹלֵךְ מִבֶּכִי,

נִטְפֵי דִמְעָתֵךְ/ אַל עוֹד יָזוּבוּ;

יֵשׁ תִּקְוָה/ לְאַחֲרִיתֵךְ קֵץ יֵשׁ לַדֶּחִי

בְּנֵי בֶן אוֹנֵךְ/ לִגְבוּלָם יָשׁוּבוּ. –"

"מֵאֶרֶץ אוֹיְבָם/ יָשׁוּבוּ בְּיוֹם מָחָר,

שְׂחוֹק יִמַלֵּא פִּיהֶם/ תְּרוּעָה שִׂפְתוֹתָם,

בִּטְחִי אֵם אֹהֶבֶת/ לַעֲמָלֵךְ שָׂכָר,

יִשְׁאוּ בָנַיִךְ/ בְּרִינָה אֲלֻמּוֹתָם."

חדְלוּ הַקּוֹלוֹת/ וְעַל עֵינֵי הַגּוֹלִים

חִישׁ רוּחַ חֲרִישִׁית/ תַּפִּיל תַּרְדֵמָה;

אֶל מִפְלְשֵׁי הַשְׁחָקִים/ הָעֲנָנִים עוֹלִים

וּדְמָמָה תָּשׁוּר /עַל פְּנֵי הַשְּׂדֵמָה. –

עַנְפֵי הַזֵּיתִים/ עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכָאִים

יָשׁוּבוּ לָנוּעַ/ בְּרַחֲשַׁת דְּמָמָה;

וּבְרֶדֶת הַטַּל/ עַל רָאשֵׁי הַדְּשָׂאִים

רוּחַ מֵעֵדֶן/תְּחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. –

נִצָּה יַעֲלוּ הַפְּרָחִים/ בְּבִקְעַת רָמָה,

וְהֶהָרִים סָבִיב/ בְּזִיוָם יַצְהִירוּ;

יַטִּיפוּ טַל חַיִּים/ וּצְרִי נֶחָמָה

אֶל לֵב הַגּוֹלִים/ אֶבְלָם יָסִירוּ. –

יַעֲמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם/ שְׂמֵחֵי לֵב יָחַד,

עָקוֹת נַפְשָׁם/ כַּדּוֹנָג נָמַסּוּ;

יִשְׁכְּחוּ מְרִי יְגוֹנָם/ וְכָל דְּאָגָה וּפָחַד,

מִקּוֹל נִחוּמִים/ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ נָסוּ. –

בָּא אֶל לֵב כֻּלָּם/ נֹחַם אֵל מִמְּרוֹמִים,

אַהֲבַת אֵם תִּפְרוֹשׂ/ עֲלֵיהֶם כְּנָפֶיהָ;

תָּסֵךְ בְּאֶבְרָתָהּ/ בָּנֶיהָ הַיְתוֹמִים,

תַּרְעִיף צְרִי תִקְוָה/ בְּטַל דִּמְעוֹתֶיהָ. –

כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ/ כָּל עָמָל יִשְׁכָּחוּ,

וּלְגוֹלָה יֵלְכוּ/ בְּאֹמֶץ וְתוֹחֶלֶת,

“עוֹד יָשׁוּבוּ לְאַרְצָם” עַל זֹאת יִבְטָחוּ;

כִּי לֹא תְשַׁקֵּר/ אִמְרַת אֵם חוֹמֶלֶת.

 

V. קוֹל נֶחָמָה    🔗

"בנקיקי הצורים קן תמלא היונה,

השועל מערתו בסעיפי ההרים;

כל אדם ימלא בית למעונה,

וליהודה מוכנים עלי תבל – קברים –."

(משירי המליץ האנגלי Byron)

אֶת הַכֹּל יוּכַל/ הָאָדָם לִשְׁכוֹחַ,

כָּל אֲהוּבָיו יַחַד/ כָּל בָּתֵּי נִכְאוֹתָיו;

אַךְ גּוֹלֶה מֵעַמּוֹ/ לֹא יִמְצָא מָנוֹחַ

אַךְ נוֹדֵד מֵאַרְצוֹ/ מֶאֶרֶץ אֲבוֹתָיו: –

נִגְרָשׁ מֵאֵלֶּה/ לֹא יִמְצָא מַרְגּוֹעַ,

גַּם לֹא יִמְצָא לְעוֹלָם/ לִנַפְשׁוֹ הַרְוָחָה;

רַק דֹּמֵם וְשׁוֹמֵם/ בַּתֵּבֵל יִנּוֹעַ,

גֵּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה/ תָּמִיד נַפְשׁוֹ שָׁחָה. –

הוֹי אָרֶץ כְּנַעַן!/ אֲבוֹת אֲבוֹתַי בָּךְ גָּרוּ,

שָׁם נְבִיאֵי הַקֹּדֶשׁ/ חַכְמֵי הָרָזִים,

נַהֲרֵי נַחֲלֵי עֵדֶן/ סְבִיב נָהָרוּ,

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים/ שָׂגְאוּ הָאֲרָזִים. –

אֶרֶץ הַזְּמִירוֹת!/ עַל כִּנוֹר וְנֶבֶל

בָּךְ תְּהִלּוֹת שַׁדַּי/ הִנְעִימוּ הַשָּׁרִים

עַמֵּךְ הוֹי נִגְרָשׁ/ לְכָל קַצְוֵי הַתֵּבֵל,

וְלֹא יֵשֵב עוֹד שַׁאֲנָן/ תַּחַת צֵל תְּמָרִים.

סֹעֲרוּ לְפִנּוֹת תֵבֵל/ כְּעָלִים בְּשַׁלָּכֶת,

לְכָל מִדְבָּר וְצִיָּה/ עַד קַצְוֵי הָאָרֶץ;

עַל גְּדוֹת כָּל הַיַּמִּים/ רַגְלָם דּוֹרָכֶת

כְּפוּפֵי רֹאשׁ כְּגֵרִים/ מִמַּכּוֹת הַפָּרֶץ. –

יָנוּד וְיָנוּעַ/ תַּחַת הָרָקִיע

יְהוּדָה כְּבֶן אוֹנִי/ בֶּאֱמוּנַת נַפְשֵׁהוּ,

כִּי יָבוֹא גּוֹאֵל/ מָשִׁיחַ מוֹשִׁיעַ

אֲשֶׁר לְאֶרֶץ אֲבוֹתָיו/ מִסָּבִיב יְקַבְּצֵהוּ.

גַּם עַצְמוֹת הַמֵּתִים/ שׁוֹכְנִים בַּקְּבָרִים

בִּמְחִלּוֹת הָאֲדָמָה/ אָז יִתְגַּלְגָּלוּ,

תָּחַת קַרְקַע הַיָּם/ וְשָׁרְשֵׁי הֶהָרִים

אָז מִכָּל הָאֲרָצוֹת/ שָׁם יִקָּהֵלוּ. –

וּבְעֵת אֶל/ אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ יַגִּיעוּ

בְּרִיחֵי הַקְּבָרִים/ יִגָּדְעוּ מִתַּחַת,

רְנָנוֹת וּזְמִירוֹת/ הַנְּשָׁמוֹת יַשְׁמִיעוּ

וְהַגְּוִיּוֹת תֵּעוֹרְנָה/ תָּקוּמְנָה כְאַחַת. –

כֵּן תָּמִיד נְקַוֶּה/ בְּתוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה,

כְּבַר חָלְפוּ הַשָּׁנִים/ לְמֵאוֹת לַאֲלָפִים,

וְאִם הָטְבְּעוּ רַגְלֵינוּ/ בִּמְצֻלַּת הַבָּכָא,

עוֹד נוֹחִיל /ונְקַוֶּה מֻכִּים מֻרְדָפִים. –

עַמִּי! עַמִּי!/ הֶאֱרִיכָה הַשַּׁרְשֶׁרֶת,

אֲשֶׁר בְּעַד חַלּוֹנֶיךָ/ כְּתִקְוָה הוֹרַדְתָּ,

עוֹל הָעַמִּים יָעִיק/ שִׁכְמְךָ כְּעֹפֶרֶת

בְּקַלָּסָה יְבַזּוּךָ/ כִּמְעַט נִשְׁמַדְתָּ. –

עַמִּי! עַמִי!/ הֲלֹא אָמַרְתִּי נִגְזַרְתָּ,

כְּמוֹ בִימֵי עֲלוֹתְךָ/ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

לְךָ אֱלֹהִים חֲדָשִׁים/ בְּלִי הָבִין בָּחַרְתָּ,

סָבִיב לְעֵגֶל זָהָב/ תְּרַקֵּד בְּמַחְנָיִם. –

גַּם בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ/ הַפֶּסַח בְּכָל שָׁנָה,

בְּעֵת יֵשְׁבוּ עַל שֻׁלְחָן/ אָבוֹת עִם בָּנִים,

לְבוֹא גֹּאֲלָם יְקַוּו/ וּבְנֶפֶשׁ נֶאֱמָנָה

בְּכָל בַּיִת יָכִינוּ לוֹ/ כּוֹס יֵין עֲדָנִים. –

בְּכָל בַּיִת לוֹ יִפְתְּחוּ/ דְּלָתוֹת וּשְׁעָרִים,

וּזְמִירוֹת אֵמוּן/ תַּבַּעֲנָה שִׂפְתוֹתָם;

שָׁם יִשְׁתּוּ בִּרְנָנָה/ זְקֵנִים וּנְעָרִים

יְצַפּוּ כִּי יִשְׁתֶּה /הַגּוֹאֵל מִכּוֹסָם. –

“מִי יִגְאַל מִי יָשִׁיב/ אֶת עַמִּי לְאַרְצִי”

בְּכָל בַּיִת יָשִׁירוּ/ חֲגוּרֵי מָתְנַיִם,

יָבוֹא בְּיָמֵינוּ/ בֶּן דָּוִד הַפַּרְצִי

לְשָׁנָה הַבָּאָה/ שָׁם בִּירֻשָׁלָיִם! –"

כֵּן יַחַד יָשִׁירוּ/ וְרַק בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם,

כִּי לִבָּם רָחַק/ מִדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְאִם גַּם יִפָּתְחוּ/ דַּלְתוֹת מִסְגְּרוֹתֵיהֶם

עוֹד יִבְחֲרוּ שֶׁבֶת/ בְּבֵית סֹהַר וָכֶלֶא.

וְאִם גַּם יִפָּתְחוּ/ כָּל שַׁעֲרֵי הָאֲרָצוֹת

וְכָל חוֹפֵי הַיַּמִּים/ יְגַדְּעוּ בְּרִיחֵיהֶם,

על מְקוֹמָם יֵשְׁבוּ/ בֵּין חָרְבוֹת הַפְּרָצוֹת,

וְלֹא יְנַתְּקוּ הַחֲבָלִים/ מֵעַל רַגְלֵיהֶם. –

כְּאָסוּר בְּבֵית כֶּלֶא/ תָּמִיד מִימֵי נְעוּרָיו,

לָמוּד לְמַחְשַׁכִּים/ כְּעֵין יַנְשׁוּף וְתִנְשָׁמֶת,

עֵת חָפְשִׁי יְשַׁלְּחוּהוּ/ מִסֹהַר אֲסוּרָיו,

גַּבּוֹת עֵינָיו יַעֲצִים/ מֵאוֹר הַשָּׁמֶשׁ. –

רָחֵל אֵם אֹהֶבֶת!/ עֲלִי נָא מִקֶּבֶר,

עִזְבִי תַּחֲנוּתֵךְ/ בְּשׁוֹשַׁנִּים סוּגָה;

תְּנִי אֶל לֵב בָּנַיִךְ/ נֹחַם וָשֶׂבֶר,

כָּבַר כָּבְדָה עֵינָם/ מִזֹּקֶן הַתּוּגָה. –

יִכְסְפוּן אֶל בֹּאֵךְ/ בְּתוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה,

קָרַבְתְּ לָהֶם תָּמִיד/ בְּבוֹא עֲלֵיהֶם צָרָה,

הִרְעַפְתְּ לָהֶם יֶשַׁע/ כְּעָנָן מְלֵא בְרָכָה,

ובְחֶשְׁכַּת מְצוּקָה/ הֵבֵאת לָמוֹ נְהָרָה. –

הֵבֵאת לָהֶם עֶזְרָה/ בְּעֵת נֶגְדָּם נִצָּבוּ,

מְלָכִים עָרִיצִים/ תּוֹרָתָם לְהַפְרִיעַ,

לִמְרוֹד וְלִפְשׁוֹעַ/ בֵּאלֹהִים לֹא אָבוּ,

עֹז נַפְשָׁם חִזַּקְתְּ/ בְּעֵת אוֹיֵב הִרְשִׁיעַ.

בּוּז לֵעַג וְחֶרְפָּה/ עַל נַפְשָׁם הֶעֱמִיסוּ,

אַךְ שָׁמְרוּ בְרִית קָדְשָׁם/ בָּהּ לֹא בָּגָדוּ,

וְאִם בָּזְזוּ חֵילָם/ וּבָתֵּיהֶם הִצִּיתוּ

עָזְבוּ הָאָרֶץ/ וְהָלְאָה מִשָּׁם נָדוּ. –

הִשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיהֶם/ כָּל כֶּסֶף וְזָהָב,

אַךְ לְאֵל נֵכָר/ לֹא אָבוּ לִכְרוֹעַ;

וְאִם גַּם דֻּכְּאָה נַפְשָׁם/ מֵחֹסֶר וְרָעָב

בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתָם/ לֹא אָבוּ לִפְשׁוֹעַ. –

חוֹמוֹת בֵּית הַמִּקְדָשׁ/ בָּאֵשׁ הֻצָּתוּ,

אַךְ חוֹנְנוּ אֶת עַפְרוֹ/ וַאֲבָנָיו רָצוּ,

לֹא עָזְבוּ תוֹרָתָם/ אִם גַּם הוּמָתוּ,

וְאֶל מְדוּרוֹת הָעֵצִים/ בִּזְמִירוֹת רָצוּ. –

רוּחַ אֵם אֹהֶבֶת/ נָעֲמָהּ הֶאֱצִילָה

עַל בַּת אֲבִי חַיִל/ עַל נַעֲרָה הַיָּפָה,

בַּת אִישׁ הַיְּמִינִי/ אֶת עַמָּהּ הִצִּילָה

הַדְרַת חֶמְדָתֵךְ/ מֵעֵינָהּ נִשְׁקָפָה. –

רוּחַ אֵם אֹהֶבֶת/ תֵּיטִיב הַנֵּרוֹת,

אִם יִדְרְשׁוּ חָכְמָה/ מִסְּפָרִים הַבָּנִים;

עוֹד תַּעֲמוֹד עִם צֹאנָהּ/ שָׁם עַל הַבְּאֵרוֹת

וּמִמְּקוֹר תֻשִּׁיָּה/ תְּגַלְגֵּל הָאֲבָנִים.

רוּחָהּ תִּתְנוֹסֵס שָׁם בְּלַבַּת הַמְּנוֹרָה,

אִם אִישׁ מִבָּנֶיהָ יַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבֶת,

אָז תַּעֲמוֹד לִימִינוֹ תְּהִי חֲשֵׁכָה לְאוֹרָה,

וְעִם שִׂפְתֵי הַחֲכָמִים שְׂפָתָהּ דּוֹבָבֶת.

אֵם אֹהֶבֶת בֹּאִי/ קַבְּצִי הָאֲחָדִים,

כָּל הַנֵּרוֹת יַחַד/ יִהְיוּ כַּמְּדוֹרָה,

לְהָחֵם הַלְּבָבוֹת/ בָּנַיִךְ נִצְמָדִים,

לְאוֹר אֲמוּנָתָם יֵלְכוּ/ כַּשֶּׁמֶשׁ טְהוֹרָה.

הוֹרִי לְבָנַיִךְ/ מְקוֹם אֶרֶץ מוֹלְדוֹתָם,

שָׁם יַעֲלוּ לִכְנַעַן/ בְּרוּמֵי שָׁמַיִם,

כְּעַמוּד אֵשׁ לִפְנֵיהֶם/ הַנְחִי צַעֲדוֹתָם

כְּמוֹ בִימֵי עֲלוֹתָם/ מֵאֶרֶץ מִצְרָיֵם. –

כְּעַם כֹּהֲנִים יִהְיוּ/ בֵּין עַמֵּי הָאָרֶץ,

וְגַם יֵדְעוּ בִּלְבָבָם/ לָמָה שֻׁלָּחוּ;

מֵחשֶׁן מִשְׁפָּטָם/ כָּל מִשְׁפָּט יֵחָרֵץ,

בְּאוּרֵיהֶם רַק יִשְׁאֲלוּ/ וְכָל רִיב יִזְנָחוּ. –

כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל/ יְהִי כַתּוֹלָעַת,

אֲשֶׁר יָאִיר בִּכְנָפָיו/ חֶשְׁכַּת הַלָּיִל,

כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל/ יָפִיץ אוֹר הַדָּעַת

וְאָז יִרְדוּ לַבֹּקֶר/ וְגַם יַעֲשׂוּ חָיִל.

יַגִּידוּ הָעַמִּים/ יְסַפְּרוּ שִׂיחָתָם,

מִיהוּדִי תֹּעֶה/ עַל הָרִים וְעַל יַמִּים;

עַד קֵץ הָעוֹלָמִים/ יְנוֹדֵד לְעֻמָּתָם

וְלֹא יִמְצָא מְנוּחָה/ בְּכָל אַרְצוֹת הָעַמִּים.

לְכוּ נָא בְּאוֹר אֶשְׁכֶם!/ לְכוּ הָלְאָה לְעוֹלָמִים,

וְאִם יִבְזוּ וְאִם יִלְעֲגוּ/ שְׂאוּ עוֹל הַסֵּבֶל,

וְאָז חָזוֹן אֶמֱת/ דִּבְּרָה לְשׁוֹן הָעַמִּים,

“תִּהְיוּ אַחֲרוֹן עַל עָפָר אַחֲרוֹן עֲלֵי תֵבֵל.”

 

תהלת רחל (תריט)    🔗

בחדש אדר תר“יע לפ”ק שלחתי העתק השיר רחל להאשה המהללה כמופת לרבים מרת רחל מארפורגא ע"ה לעיר עריעסע. קורות חייה ימלא הקורא בספר המפואר Die Jüdischen Frauem von Dr. M. Kayserling (Leipzig Brockhaus 1879) וכתבתי לה הטורים האלה.

דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן עֵבֶר מִנְּעוּרַי אָנֹכִי,

בַּסְּפָרִים בִּינוֹתִי בְּכָל אוֹנִי וְכֹחִי;

יְשָׁנִים וְגַם חֲדָשִׁים קִבַּצְתִּי אֶל תּוֹכִי:

אַךְ אִשָּׁה בְּכָל אֵלֶּה עוֹד לֹא מָצָאתִי.

לֹא מָצָאתִי עוֹד אִשָּׁה אֲשֶׁר תָּשִׁיר הַפַּעַם,

שִׁירֵי שְׂפַת עֵבֶר כְּמוֹ אַתְּ בְּטוּב טַעַם,

יַד תִּשְׁלְחִי לַיָּתֵד, כְּחוֹלֵם בְּפַעַם: –

לְסַפֵּר מַהֲלָלֵךְ לֹא תִשְׂפּוֹק מִלָּתִי. –

הֲמִּבְּלִי אֵין גְּבָרִים תִּשְׁכַּב בְּמַעֲצֵבָה,

שְׂפַת פְּלֵיטַת יְהוּדָה שְׁמָמָה וַחֲרֵבָה?

כִּי תִלְבַּשׁ לְבוּשׁ גֶּבֶר עַתָּה הַנְּקֵבָה,

כִּי תְרוֹמֵם אֶת קַרְנָהּ בַּת אִישׁ אֶפְרָתִי?

וְגַם אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ תִּתֵּן עֶדְנָתָהּ,

רֵיחַ דּוּדָאֶיהָ תָּפִיץ לְעֻמָּתָהּ,

וְגַם צֶדֶק וְגַם עֲנָוָה בְּשׁוּלֵי תֻּמָּתָהּ,

רָחֵל הַקְּטַנָּה בַּנָּשִׂים שָׁרָתִי. –

שָׁם בֵּין הַכּוֹכָבִים¹² זִיו אוֹרָהּ תּוֹפִיַע,

שָׁם מַעְיְנֵי חָכְמָתָהּ כַּגֶּבֶר תַּבִּיעַ,

בְּרָן כּוֹכְבֵי הַמְּנַחֵם זִמְרָתָהּ תַּשְׁמִיַע:

אַשְׁרֵי לִי כִּי שָׁם גַּם שִׁירֵי נְגִינָתִי! –

כִּמְעַט עַל יְרִיעָה אַחַת הֻחָקוּ

חֲרוּזֵי פְּנִינֶיהָ כְּצוּף דְּבַשׁ יִמְתָּקוּ,

עִם שִׁירֵי שְׂפָתַי אֲשֶׁר נָעֳמָהּ יָנָקוּ;

אֹמַר לַדֶּבֶק טוֹב לֹא תְאַחֵר מְלֵאָתִי.

רָחֵל! מֵאָז אָמַרְתִּי לְכַבְּדֵךְ בְּמַקְהֵלָה,

אַךְ לְסַפֵּר כְּבוֹד הוֹדֵךְ, שְׁפָתִי זוֹלֵלָה,

שִׁירִי יֵיקַל בְּעֵינַיִךְ כְּפֶלַח הַדְּבֵלָה;

וְאֵיךְ אַקְרִיב לְבַת מֶלֶךְ צִקְלוֹן מִנְחָתִי.

וּבְנִבְכֵי רוּחִי יַד שַׂמְתִּי לְאַמְתַּחְתִּי,

שָׁם מְגִילָּה מָצָאתִי מֵאָז כְּבַר שָׁכַחְתִּי,

שָׁם תְּהִלַּת רָחֵל עַל כִּנּוֹר פָּתַחְתִּי

וּכְמוֹצֵא שָׁלָל רַב גָּדְלָה שִׂמְחָתִי. –

תְּהִלַּת רָחֵל הִשְׁמִיַע בְּשִׁירָה נֶהְדֶּרֶת,

אִישׁ הַגָּדוֹל בַּמְּלִיצִים בְּשָׂפָה אֲחֶרֶת,

אִישׁ חָפְשִׁי¹³ בְּיִשְׁרָאֵל וְעַל רֹאשׁוֹ הָעֲטֶרֶת

לְרַפֵּא שִׁבְרֵי עַמּוֹ כְּאִישׁ הָרָמָתִי. –

וְאַחֲרָיו הֵאִיר נָתִיב כּוֹכָב הַצֶּדֶק,

אֲשֶׁר מִשְּׂרֵי שְׂפַת עֵבֶר יָסִיר כָּל חֶדֶק,

וְגַם בְּנֹגַהּ יִפְעָתוֹ יְחַזֵּק כָּל בֶּדֶק;

תְּהִלַּת רָחֵל הִשְׁמִיעוּ בָּאֲנָשִׁים בְּעֵת בָּאתִי.

תְּהִלַּת רָחֵל הִשְׁמִיעוּ בְּרָמָה מְיַלֶּלֶת,

מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ בַּעֲדָם מִתְפַּלֶּלֶת,

וְגַם תְּחַזֵּק אֶת רוּחָם תָּמִיד בְתוֹחֶלֶת;

רָחֵל אֵם אוֹהֶבֶת בַּת הַנַּעֲמָתִי. –

אַךְ מַה זֹאת, מַה הָיָה? חָטְאוּ בְּלִי דַעַת,

בְּשִׁירָה הָרוֹמֵמָה שָׁמוּ מִגרַעַת,

בָּחֲרוּ נַעֲרָה אַחַת בְּשֵׁם רָחֵל נִקְרָאַת

וְרָחֵל אֵם יִשְׁרָאֵל לְבַת הַמְּחוֹלָתִי. –

עַל רֹאשׁ הַשִּׁיר שָׂמוּ שֵׁם נַעֲרָה מְרַקֶּדֶת

אֲשֶׁר בְּאַחַת מֵעֵינֶיהָ נְפָשׁוֹת מְצוֹדֶדֶת,

וְשֵׁם עַמָּה וּמוֹלַדְתָּהּ רָחֵל אֵין מַגֶּדֶת¹⁴

וְעַל קְבוּרַת רָחֵל זֹאת בַּת הָעַשְׁתְּרָתִי.

מַהֵר שְׁמָהּ יִשָׁכַח כִּצְרוֹר בְּמַרְגֵמָה,

כִּי חֵן וְגַם יֹפִי יַחַד הֶבֶל הֵמָּה,

וְהָה! עִמָּהּ תִּשָּׁכַח הַשִּׁירָה הָרוֹמֵמָה,

אֲשֶׁר שָׁרוּ שָׁם יַחַד שָׂרֵי גַּאֲוָתִי: –

לָכֵן עַל נְדִיבוֹת יָעַצְתִּי וְגַם חַשְׁתִּי,

שִׁיר תְּהִלַּת רָחֵל בְּמַחֲלָצוֹת הִלְבַּשְׁתִי,

וְלִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ בָּעֵת נִגַּשְׁתִּי

שְׁמֵךְ רָחֵל! עַל שְׁפָתַי בְּאַהֲבָה נָשָׂאתִי.

כִּי כְּרָחֵל אִמֵּנוּ תַּשְׂמִיעִי בְּרָמָה,

בְּהַר הַזְּמִירוֹת קוֹלֵךְ לְהַרְגִּיעַ כָּל נְשָׁמָה,

וְאֶל לֵב הַנּוֹאָשִׁים תִּתְּנִי הַנֶּחָמָה,

כִּי מֵעָפָר תִּתְרוֹמָם בַּת הַמְּדוּשָׁתִי.

רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב אֶל צֵל קוֹרָתֵךְ,

אָבוֹא וְאֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם לְעֻמָּתֵךְ,

וְגַם אִשְׁתִּי דְבוֹרָה תִּקּוֹד כְּשִׁפְחָתֵךָ,

כַּנֶּשֶׁר תִּתְחַדְּשִׁי זֹאת תְּפִלַּת שְׂפָתִי.

כַּנָּהָר יִטֶּה שְׁלוֹמֵךְ עַד זִקְנָה וְעַד שֵׂבָה,

עֶרְכֵּךְ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁקֶל לֹא¹⁵ עֲשָׁרָה כַּנְּקֵבָה

אַךְ תִּיקַר מִכָּל הוֹן לִי תְּשׁוּבָתֵךְ הָעֲרֵבָה,

שַׁמְּחִי נֶפֶשׁ עַבְדֵךְ וּקְחִי אֶת מִנְחָתִי. –

 

רצפה בת איה (תרכא)    🔗

שָׁם עַל שֵׁן הַסֶּלַע תָּלוּל וְגָבוֹהַ,

בֵּין הָרֵי יְהוּדָה, תְּמוּנָה אַחַת תִּנּוֹעַ,

תְּמוּנַת אִשָּׁה זְקֵנָה כְּפוּפָה בְּשֵׂיבָתָהּ,

אֲשֶׁר לַמֶּרְחָק תַּשְׁמִיעַ צַעֲקוֹת יִלְלָתָהּ. –

מִשְּׁחוֹר חָשַׁךְ תָּאֳרָהּ וְרַק שַׂעֲרָהּ לָבָן,

בְּעֵת תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה יְבַקְּשׁוּ מִשׁכָּבָן

עוֹד תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ שָׁם מִבְּלִי מַרְגּוֹעַ,

וְגַם בַּחֲצוֹת הַלַּיִל תָּמִיד שָׁם תִּנּוֹעַ. –

סְבִיבָהּ יִשְׁאֲגוּ כְּפִירִים נְמֵרִים וּלְבִיּוֹת,

וְגַם יַחְרְקוּ מַלְתְּעוֹתָם לִבְלוֹעַ הַגְּוִיוֹת,

אֲשֶׁר מוּקָעִים שָׁמָּה עַל הַצּוּר לְעֵינֶיהָ,

זֹאת רִצְפָּה בַּת אַיָּה וְהַגְּוִיּוֹת בָּנֶיהָ. –

"סוּרוּ עוֹרְבִים וּנְשָׁרִים הַרְפּוּ נָא הֶרֶף,

מִשָּׁם אַל תָּכִינוּ לִבְנֵיכֶם הַטֶּרֶף!

נָא חֲמוֹלוּ וְגַם חוּסוּ עַל אֵם הַמְּיַלֶּלֶת.

אֲשֶׁר גְּוִיּוֹת בָּנֶיהָ עוֹד תִּשְׁמוֹר בְּתוֹחֶלֶת."

עוֹדֶנָּהּ בְּתוֹחַלְתָּהּ כִּי אֵלֶּה הָהֲרוּגִים

מִשֵּׁינָתָם יָקִיצוּ לְחַיֵּי תַעֲנוּגִים:

בְּנֵי מֶלֶךְ הֵמָּה שָׁם גֻּדְּלוּ בְּאַרְמוֹנִים,

וְאֵיךְ נָפְלוּ כַּחֲלָלִים מִיְּדֵי הַגִּבְעוֹנִים.

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ אֵין עָוֶל בְּמַעֲשֵׂהוּ, ¹⁶

וְאֵיךְ רֶשַׁע כְּזֶה עַתָּה יַבִּיט בְּעֵינֵיהוּ?

פִּקּוּדָיו מֵישָׁרִים כָּל מַעֲשָׂיו נֶאֱמָנִים,

וְלָמָּה עַל חֵטְא אֲבִיהֶם יוּמָתוּ הַבָּנִים?"

"אִישִׁי שָׁאוּל מֵת שָׁם נִדְקָר בְּמִלְחָמָה,

וְעוֹד לֹא יָנוּחוּ עַצְמוֹתָיו בָּאֲדָמָה!

הָה עַתָּה גַּם בָּנָיו לְעֵין שֶׁמֶשׁ הוֹקִיעוּ

וְעוֹד גְּוִיּוֹתֵיהֶם לְעָפָר לֹא הִגִּיעוּ!" –

"אֵין מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי לוּ תַחְתָּם נִדְקַרְתִּי!

לָמָּה רַק אָנוֹכִי מִבֵּית שָׁאוּל נִשְׁאַרְתִּי;

לָמָּה שַׂבְתִּי זָקַנְתִּי לְהַבִּיט זֶה הֶעָמָל,

צַר הַמִּתְנַקֵּם לָמָּה רַק עָלַי חָמָל? –"

יְהִי עֶרֶב יְהִי בֹּקֶר תִּתְחַדֵּשׁ הַלְּבָנָה,

וְעַל הַסֶּלַע שָׁם תַּשֵׁב כַּחֲצִי הַשָּׁנָה,

מִשָּׁם קוֹל תַּאֲנִיָּתָהּ תַּשְׁמִיעַ לָעֲמָקִים,

לֹא תִירָא הַשָּׁרָב, לֹא רְעָמִים וּבְרָקִים.

הַקּוֹצְרִים בָּעֲמָקִים אֲלֻמּוֹתֵיהֶם בְּרִינָה

אָזְנֵיהֶם תְּצִלֶּינָה מִזְּמִירוֹת הַקִּינָה;

לַחֲגוֹר תַּלְבִּישׁ שַׂקִּים, עַל לִבָּה מְתוֹפָפֶת,

פִּיחַ תִּתֵּן עַל עֵינָהּ כְּמוֹ פוּךְ הַנּוֹאָפֶת.

"שַׂר הַצָּבָא אַבְנֵר אִם פִּיךָ פִּי בֹשֶׁת,

לָמָּה נִתְּלוּ גַּם בָנַי אַרְמֹנִי וּמְפִיבֹּשֶׁת,

לָמָּה בְחֵלֶק שְׂפָתְךָ אוֹתִי הָה, הִטַּתָּ?

מִשְׁכְּבֵי מַלְכְּךָ עָלִיתָ טְהָר נִזְרוֹ הִשְׁבַּתָּ".

"אֲדֹנָי הַצַּדִּיק, מִשְׁפָּטוֹ אֶשָּׂא בְחֵיקִי,

הָה צְרוּרִים עַל שִׁכְמִי שְׂאוֹר פִּשְׁעִי וּבְצֵקִי"

בָּבַת עֵינָה תִּדּוֹם רַק תַּכֶּה עַל לְבָבָהּ,

עֵת עַפְרָה תִּשְׁתּוֹחָח שָׁם בְּשֶׁפֶל מַצָּבָהּ.

יִתְּכוּ מִטְרוֹת הַחֹרֶף אַרְצָה בִּסְעָרָה,

לְפִתֵּי כְּפוֹר תִּהְיֶינָה דִמְעוֹתֶיהָ בַּקָּרָה,

לְאַבְנֵי קֶרַח נִקְפְּאוּ גַם עוֹרְקֵי שְׂפָתֶיהָ,

לֹא תַכֶּה עַל לִבָּהּ לֹא תְפָרֵשׂ עוֹד כַּפֶּיהָ.

יְהִי עֶרֶב יְהִי בֹקֶר, תִּתְחַדֵּשׁ הַלְּבָנָה,

וְגַם לְעֵינָהּ שֵׁינַת מָוֶת נִתְּנָה לַמָּנָה,

לְקֵץ שִׁבְעָה חֲדָשִׁים הִתְיַפְּחָה נִשְׁמָתָהּ,

אֵצֶל עַצְמוֹת בָּנֶיהָ הַמּוּקָעִים לְעֻמָּתָהּ.

הַקּוֹצְרִים בָּעֵמֶק בִּימֵי קְצִיר הַחִטִּים,

בְּחֶרְדַּת דּוּמִיָּה לְשֶׁן הַסֶּלַע מַבִּיטִים,

לֹא יִשְׁמְעוּ עוֹד צְעָקָה הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת,

וְאֵצֶל הַמּוּקָעִים יִרְאוּ עוֹד גְּוִיָּה אַחַת.

יָעוּפוּ הָעוֹרְבִים יִתְקַבְּצוּ הַנְּשָּׁרִים,

אַךְ אֵין נוֹדֵד כָּנָף לִשְׁמֹנַת הַפְּגָרִים,

אַהֲבַת הָאֵם תְּגוֹנֵן גַּם בְּעֶת סֻגְּרוּ עֵינֶיהָ,

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גְּוִיּוֹת בָּנֶיהָ. –

וְכִשְׁמוֹעַ הַמֶּלֶךְ דָּוִיד אֵיךְ נֶאֶחְדוּ בַחֲבוּרַה,

הָאֵם עִם בָּנֶיהָ בְּכָבוֹד עָשָׂה לָהֶם קְבוּרָה;

"שׁוּבִי לִמְנוּחָיְכִי, בַּת אַיָּה הַבְּרוּכָה,

"עִם עַצְמוֹת בָּנָיְכִי, גַּם אַתְּ תִּמְצְאִי מְנוּחָה.

 

רָחֵל אֵם הַמְבַכָּה (תר"כ)    🔗

עֵינֵי הַנָּשִׁים מְצֻדּוֹת וַחֲרָמִים

בְּעֵת מִשְׂחָק וָגִיל יַצְהִיר אִישׁוֹנָן;

נֶעְתָּם לִבֵּנוּ מַהֵר כְּפֶחָמִים

ולְכָל אֲשֶׁר תִּרְצֶינָה תְּפַתֵּנוּ לְשׁוֹנָן.

אוּלָם עֵינֵי נָשִׁים מְלֵאוֹת דְּמָעוֹת,

לֹא יִתְקוֹמְמוּ נֶגְדָּן גַּם אֵילֵי שְׁחָקִים,

לְקוֹל אִשָּׁה מְבַכָּה כָּל הַנְּפָשׁוֹת נָעוֹת,

תְּכַפֵּרְנָה דִּמְעוֹתֵיהֶן כְּדַם הַמִּזְרָקִים;

וְדִמְעוֹת אֵם מְבַכָּה עַל שֶׁבֶר בָּנֶיהָ,

לַמָּרוֹם יַעֲלוּ רֵיקָם לֹא תָשׁוֹבְנָה;

תּוּשַָמְנָה לְנֹאד עֶלְיוֹן יַחַד דִמְעוֹתֶיהָ

וּלְנַחַל עֶדֶן כְּטַל חֶרְמוֹן תָּזוֹבְנָה. –

עַמִּי! עַם יְהוּדָה תֵּן לְלִבְּךָ נֶחָמָה,

כִּי שָׁם תִּבְכֶּה אִמְּךָ בִּדְמָעוֹת עֲלֵי לֶחִי,

“יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵּךְ” קוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה

“מִנְעִי עֵינֵךְ מִדִּמְעָה וְקוֹלֵךְ מִבֶּכִי”

 

מזמור לקוראנדא (תר"כ)    🔗

ה“ה גבר חכם בעז דבובו, היושב בראשונה בין יועצי הארץ, ראש העדה בקרית המלוכה ווינא יע”א ונודע בשם תפארתו,

Reichsrathsabgeordnete

Dr. IGNATZ KURANDA

ביום הצילו את אחיו היהודים, לפני כסא המשפט בשער בת רבים, מעלילות המלשינים ושטנת אויביהם, אשר על ראשם הכומר זעבאסטיאן ברוננער, ביום עשירי לחדש מאי ת“ר”כ לפ"ק. –

שיר זה הנכתב בשנת כתר כבוד לקוראנדא יוצא עתה לאור לכבוד הגביר הנעלה והמרומם הזה, אשר חגג יום מלאת לו שבעים שנה ביום שמיני לחדש מאי ש"ז

למנחת שי ממוקירו ומכבדו

המחבר.

שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ/ בְּמִזְמוֹר תּוֹדָה בְּמַקְהֵלוֹת,

בְּבָתֵּי יִשְׂרָאֵל/ תְּהִלָּתְךָ יַבִּיעוּ;

בְּכָל מַחֲנֵה הָעִבְרִים/ יְרַנְּנוּ וְיָרִיעוּ;

הִכִּיתָ הַפְּלִשְׁתִּי/ עַל צוּר הַמַּכְשֵׁלוֹת.

בְּעַד עַמְּךָ נִלְחַמְתָּ/ לֹא בְּחֶרֶב וּבְקֶשֶׁת

לֹא בְּכִידוֹן וַחֲנִית/ לֹא בְּרֹמַח וְכַף קָלַע;

בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים/ נִפַּצְתָּ עֲלֵי סָלַע,

פְּלִשְׁתִּי הַמְּחָרֵף/ בְּעֹז דִּבּוּבְךָ, בַּאֲרֶשֶׁת.

שָׁם בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָט/ בְּעַד עַמְּךָ שָׂרִית,

כָּרַתָּ בִּלְשׁוֹנְךָ/ כַּחֶרֶב לְטוּשָׁה

רֹאשׁ אוֹיֵב יִשְׂרָאֵל/ אֲשֶׁר מִצְחוֹ נְחוּשָׁה;

מֵעֲלִילוֹת הָרָשָׁע/ אֶת עַמְּךָ פָּצִיתָ. –

מֵעֵת שְׂרִידֵי יַעֲקֹב/ בַּתֵּבֵל נִפְזָרוּ,

לְנֵס עַמִּים רַבִּים/ בֵּין גּוֹיֵי הָאָרֶץ;

מַשְׂטִינֵי אֱמוּנָתָם/ פָּרְצוּ בָּם פָּרֶץ,

אַךְ גַּם מוֹשִׁיעִים לָהֶם בְּכָל דּוֹר נִשְׁאָרוּ.

זֵד יָהִיר שְׁמוֹ בְּרוּננער/ מִגֶּזַע עֲמָלֵקִים

בְּדִבְרֵי בּוּז וְלַעַג/ הִבְאִישׁ אֶת רֵיחֵנוּ,

מְגִלּוֹת שִׂטְנָה כָתַב/ לְיוֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ:

“לְכוּ נַפְּצוּ הַיְּהוּדִים/ כְּכַדֵּי חֶרֶס רֵקִים.”

"הַכְרִיתוּם עַד חָרְמָה/ לִקְלָלָה הֵם לָכֶם;

יַשְׁחִיתוּ הָאֲרָצוֹת/ אֲשֶׁר בָּהֵן יוֹשְׁבִים,

לְהוֹנוֹת וּלְרַמּוֹת/ בִּמְזִמָּתָם חוֹשְׁבִים,

וְעַל דַּם יוֹנְקִים יֹאכְלוּ בְּלֵיל פִּסְחָם הַלָּחֶם."

"אַל תִּתְּנוּ בְנוֹתֵיכֶם/ לַיְּהוּדִים לַשְּׁפָחוֹת,

וְאַל יִהְיוּ בְּנֵיכֶם/ לָהֶם שְׂכִירֵי שָׁנָה,

כִּי מְאֵרַת עוֹלָם תִּהְיֶה/ לָכֶם לְמָנָה

אִם שְׁלוֹמָם וְטוּבָם תִּדְרְשׁוּ כָּל יְמֵי חַיֵּיכֶם."

כֵּן כָּתַב זֵד יָהִיר/ שָׁם בְּקִרְיַת הַמְּלוּכָה,

בְּשֵׁם אֵל הָאַהֲבָה/ לְכָל פֶּלֶךְ וּמְדִינָה,

"אַל תִּתְּנוּ לַיְּהוּדִים/ רַחֲמִים וַחֲנִינָה,

כִּי גֹרְשׁוּ עַד עוֹלָם/ מִנַּחֲלָה וּמְנוּחָה."

בְּכָל מַחֲנֵה הָעִבְרִים/ נִשְׁמְעוּ הַגִּדּוּפִים,

כִּי חָרַץ אֶת לְשׁוֹנוֹ/ כְּכֶלֶב עַז נָפֶשׁ,

אֲשֶׁר יִסְחוֹב עֲצָמוֹת/ בְּטִיט חוּצוֹת בָּרָפֶשׁ

אַךְ אֵין נוֹדֵד כָּנָף/ מִבַּעֲלֵי הָאֲסוּפִים.

מִיּוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין/ אֵין אִישׁ פִּיו פּוֹתֵחַ,

רַבָּנֵי הַקְּהִלּוֹת/ יַד אֶל פֶּה שָׂמוּ;

אֵלֶּה מוּל אֵלֶּה/ יָרִיבוּ יִּלְחָמוּ¹⁷

אַךְ אֵין אֶחָד קוֹרֵא הַס!/ לְכֶלֶב נוֹבֵחַ. –

כָּאֳנִיָּה סֹעָרָה/ בֵּין מִשְׁבְּרֵי הָאֲרָצוֹת

כֵּן גַּם בַּת יְהוּדָה/ אִם חָשְׁבָה לְהִשָּׁבֵר,

לְרֶוַח וַהֲצָלָה/ תָּמִיד יְשֻׁלַּח גִּבֶר

אֲשֶׁר יָרִים הַתֹּרֶן/ וְגַם יַעֲמוֹד בַּפְּרָצוֹת.

בְּעֵת כֻּלָּם הֶחֱרִישׁוּ/ אֲזַּי פִּיךָ פָּעַרְתָּ,

וְנִצַּבְתָּ לָרִיב/ בְּלִי פַחַד וְאֵימָתָה,

“עִבְרִי אָנוֹכִי”!/ בְּעֹז נֶפֶשׁ קָרָאתָ

אֲשֶׁר בְּזָוִית הָאֳנִיָּה/ מֵעוֹדְךָ נִסְתַּרְתָּ.

כְּאִישׁ חֶרְמִי שְׁלָחוּךָ מֵאַרְצֵנוּ לְפָנִים –

בְּנֵי עַמְּךָ בָּךְ נִחֲרוּ/ נַפְשְׁךָ בְּךָ עֲטוּפָה,

וְנִקְמָתְךָ הָיְתָה/ כִּי עָלִים לִתְרוּפָה,

מֵהַגְּבוּל כְּמַלְאָכִים שָׁלַחְתָּ לְנֶאֱמָנִים.¹⁸

הַסַּעַר שָׁב לִדְמָמָה וְגַם אַתָּה מְנוּחָה

בְּאַרְצְךָ מָצָאתָ לְעֵת יְבוֹשֶׁת הַמַּיִם;

וְאָז בְּמַבּוּל הַחֵרֻת¹⁹ כְּאִישׁ הַבֵּינַיִם

בְּפִיךָ עָלִים טְרוּפִים שָׁם בְּקִרְיַת הַמְּלוּכָה.

וְכִמְבַשֵּׂר מִמִּזְרָח²⁰/ חִזַּקְתָּ הַשָּׁתוֹת,

וּבְאֵמוּן לִבְּךָ/ רַק שֵׁם זֶה בָּחַרְתָּ;

כִּי מְקוֹרְךָ מִמִּזְרָח/ לַכֹּל בִּשָּׂרְתָּ,

עֵת בְּכָל יוֹם/ לְאוֹר אֱמֶת פָּתַחְתָּ הַדְּלָתוֹת.

וְעֵת אֵיתָן מוֹשָׁבְךָ/ בֵּין שָׂרִים וּסְגָנִים,

וְיוֹעֲצֵי הָאָרֶץ/ עַל כִּסְאוֹת אַרגָמָן,

הִכַּרְתָּ מַהֵר/ הַיּוֹקְשִׁים אֲשֶׁר טָמָן

בֶּן הַמְּדָתָא בְּרוּנער/ לְרַגְלֵי הַשַּׁאֲנָנִים.

וַתֵּצֵא לְאַחֶיךָ/ בִּרְאוֹתְךָ סִבְלוֹתָם,

וְאוֹיֵב הַמִּתְעַבֵּר/ אֲשֶׁר בְּאַפּוֹ טוֹרְפָם;

כְּאֵשׁ עוֹרְרָה חֲמָתְךָ/ עַל לַעֲגֵי בוּז חוֹרְפָם

וַתֹּאמַר,/ אַצִּילֵם אֲמַלְּטֵם מִשְּׁחִיתוֹתָם.

וַתַּחְלוֹץ חֲלָצֶיךָ כְּאִישׁ/ בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים,

וַתִּטְבּוֹל עֵטְךָ/ לְתוֹךָ קֶסֶת הַסּוֹפֵר,

וְגֵו אִישׁ הַזָּדוֹן/ לְאַחֶיךָ בּוֹר חוֹפֵר

בְּשׁוֹט לְשׁוֹנְךָ יִסַּרְתָּ/ בִּנְשִׁיכוֹת עַקְרַבִּים.

וְכַשּׁוּעָל בַּכְּרָמִים/ בְּעֵת יִצְעַק הַשּׁוֹמֵר

חֵישׁ יָנוּס וּזְנָבוֹ/ יִסְתַּתֵּר בַּחֲוָחִים,

כֵּן רָץ גַּם בְּרוּנער/ לִמְעָרַת מִבְטָחִים,

אֵין מַעֲנֶה עַל שְׂפָתָיו אֵין דְּבָרִים וְאֵין אֹמֶר.

כְּהֹמִיָּה וְסֹרֶרֶת/ עֲלֵי שְׁוָקִים נֹדֶדֶת;

עֵת שׁוֹמְרֵי הַלַּיְלָה/ הִכּוּהָ בְּחוּצוֹת

בִּצְעָקוֹת תָּנוּס/ בִּילֵל אִמְרֵי נְאָצוֹת

הַבַּיְתָה, וַתָּרָץ/ וְאֶל אִמָּה מַגֶּדֶת.

כֵּן גַּם הַפָּתִי בְּרוּננער/ חִישׁ רָץ הַשַּׁעֲרָה,

פָּרַשׂ מוּל הַשּׁוֹפְטִים/ שִׂמְלַת חֶרְפָּתוֹ;

"יַסְּרוּ נָא הַיּהוּדִי/ לְמָוֶת יְהִי דָתוֹ,

“כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע וְחֵרֵף/ בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה.”

"רְאוּ אֵלֶּה הַיּהוּדִים/ עַם נִבְזִים וְאֻמְלָלִים,

לֹא יִתְּנוּ אֶת גֵּוָם/ עוֹד אֶל מַכֵּיהֶם,

לֹא יִתְּנוּ לְחָיִיהֶם/ עוֹד אֶל מוֹרְטֵיהֶם

בְּגַאֲוָה יָרִימוּ/ רָאשֵׁיהֶם מִשְּׁפָלִים. –"

"הַגֵּרִים הָאֻמְלָלִים/ יִצְעֲקוּ לְאָזְנֵינוּ:

תְּנוּ גַם לָנוּ לַאֲחֻזָּה/ שָׂדֶה וְכֶרֶם;

אִם נֵאוֹת לָהֶם/ הֲלֹא נִמְעוֹל בַּחֶרֶם,

“מֵאֱלֹהִים קֻלָּלוּ/ וְאֵיךְ יֵאָחְזוּ בְּתוֹכֵינוּ.”

"הֵם שׁוֹחֲטֵי יְלָדֵינוּ/ לֶאֱכוֹל דַּם פִּסְחֵיהֶם,

וְעַל אֵלֶּה תְּרַחֲמוּ?/ הֲלֹא שִׁבְעִים וּשְׁמֹנֶה,

יְלָדִים כְּבַר שָׁחֲטוּ/ כְּצֹאן עַל יְדֵי מוֹנֶה,

שִׁבְעָתַיִם יֻקָּמוּ/ דָּמָם בְּרָאשֵׁיהֶם. –

הַשּׁוֹפְטִים הֲלֹא שָׁמְעוּ/ שִׁגְעוֹן אִישׁ הָרוּחַ,

אַךְ הִטּוּ גַּם אָזְנָם/ לְמַעֲנוֹת שְׂפָתֶיךָ,

אֲשֶׁר כְּשׁוֹטִים וְעַקְרַבִּים/ נָפְלוּ לְתוֹכֵחָה,

עַל גֵּו אִישׁ הַזָּדוֹן/ בְּאֵפוֹדוֹ בָּטוּחַ.

וְעֵת שַׂלְמַת כְּהֻנָּתוֹ/ מִמֶּנוּ קָרַעֲתָּ

נִרְאֲתָה חֶמְדַת בִּצְעוֹ/ אֲשֶׁר תַּחְתָּה צְפוּנָה;

וְרַק בַּעֲבוּר שַׁלְמוֹנִים/ כַּף יָדוֹ חֲפוּנָה,

כֵּן גָּלוּי לַכֹּל בְּרַעַם/ לְשׁוֹנְךָ הוֹדַעֲתָּ. –

"מַשְׂטִינֵי יְהוּדָה בְּרוּ לָכֶם נֵר הַדַּעַת,

וְתֵדְעוּ כִּי מִבְּרוּננער/ תְּדַבֵּר מַדְהֵבָה,

אַל תִּשְׁתּוּ מִמֵּימָיו/ מֵי בְאֵר הָאֵיבָה,

דְּלוּ לָכֶם מִנַּחַל/ חָכְמָה הַנּוֹבַעַת. –"

"לֹא נִדְחֵי וּמְקֻלְּלֵי/ אֵל שַׁדַּי תִּקְרְאוּנוּ,

כִּי לְזֶרַע בְּרָכָה/ בָּאֲרָצוֹת נִפְזַרְנוּ,

לִהְיוֹת לַנֵּס/ מֵאֵל עוֹלָם נִשְׁאַרְנוּ –

קִלְלַתְכֶם רַק נִהְיֶה אִם בְּשִׂנְאָה תִּרְדְּפוּנוּ."

כֵּן לִפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים בְּקוֹל שׁוֹפָר קָרָאתָ,

הִטָּה אֵל עֶלְיוֹן/ לְטוֹב מוֹעֲצוֹתֵיהֶם;

כָּל אֹהֲבֵי הַצֶּדֶק/ תָּקְעוּ כַּפֵּיהֶם

וּבְחֶרְפָּתָהּ קָפְצָה/ פִּיהָ הָעַוְלָתָה. –

עַל עֵץ בָּשְׁתּוֹ נִתְּלָה כְּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא,

הַמַּלְשִׁין בְּרוּננער/ הַקָּלוֹן כְּסִיל מֵרִים;

לְמַעַן לֹא יִשְׁגּוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד אֲחֵרִים

לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ/ אֲשֶׁר מֵרוֹעַ לֵב עָשָׂה.

אַשְׂרֵי הָאָרֶץ!/ בָּהּ רַק לְצֶדֶק יִשְׁפּוֹטוּ,

לְצֶדֶק יִמְלוֹךְ מֶלֶךְ/ בְּמִישׁוֹר בֶּאֱמוּנָה;

לוֹ יִשְׁווּן הַדָּתוֹת/ כְּפִי חֻקֵּי הַתְּבוּנָה;

וְגַם עַמּוּדֵי כִסְאוֹ/ לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹטוּ. –

בּוֹא יָבוֹא גַּם הַיּוֹם/ בּוֹ יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים,

לִשְׁפּוֹט עַם צִיּוֹן/ בְּכָל אַפְסֵי הַתֵּבֵל;

אִם לְצֶדֶק/ יִשְׁפּוֹטוּ תְּהִי לָנוּ לְחֶבֶל,

מַלְכוּת אֱלֹהֵי עוֹלָם/ כְּפִי חֶזְיוֹן הַנְּבִיאִים.

לָכֵן גַּם אַשְׁרֶיךָ!/ קוּראַנְדאַ אַשְׁרֶיךָ!

כְּבוֹד חֲכַמִים תִּנְחַל כִּי אֵל הָיָה עִמְּךָ;

בֵין מוֹשִׁיעֵי צִיּוֹן יַזְכִּירוּ שִׁמְּךָ,

אֲסַפְּרָה עֻזְּךָ ןלְאֶחָי וְגַם הִנְּנִי עַבְדֶךָ. –

 

שיר ברכה ומזמור תהלה (תר”ם)    🔗

להמליץ המפואר והמרומם

Dr. Ludwig August Frankl

Ritter von Hochwart

ביום מלאת שבעים שנה לימי הלדתו כ“א שבט תר”מ לפ"ק ).3 Februar 1880) ובשלחי לו עלי החבצלת אשר בהם נדפס שירי מלך אביון. –

“ולמליצים ינעם ועליהם תבוא ברכת טובים”

שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה יַפְרִידוּ בֵּינֵינוּ,

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אָשֵׁר²¹ גֵּם אֲנִי נוֹלַדְתִּי,

עַל חוֹף יַם הַמְלִיצָה לָכֵן נִשְׁכּוֹן שְׁנֵינוּ,

מִיּוֹם דַּעֲתִּי אוֹתְךָ לְלִבְּךָ נִצְמַדְתִּי. –

גַּם מֵאַהֲבָה אַחַת קְרָבֵינוּ חַמִּים,

הָאַהֲבָה לִכְנַעַן אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ,

וְהַשִּׁירִים כָּתַבְתָּ בִּלְשׁוֹן הָעַמִּים,

בֶַּעֲבוּר זֶה הֶעֱתַּקְתִּי לִשְׂפַת קָדְשֵׁינוּ. –

גַּם עֲבוֹדָה אַחַת נִּשָּׂא עַל שִׁכְמֵינוּ,

עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְיַת מְלוּכָה גְּדוֹלָה;

יוֹמָם נַעֲמוֹל בֶּאֱמוּנָה בְּעַד עֲדָתֵנוּ,

וּבְלַיְלָה הַמְּלִיצָה בְּלִבֵּנוּ עוֹלָה. –

לִכְתּוֹב לָךְ מַחֲשָׁבוֹת אֵלֶּה הִתְעוֹרַרְתִּי,

בְּיוֹם שָׁמְעִי כִּי תָחוֹג חַג שִׁבְעִים שָׁנָה;

בְּבֵיתִי מִשַּׁשְׁתִּי וּבְלִבִּי חָקַרְתִּי,

מַה זֶה אֲשֶׁר אֶשְׁלַח לְיוֹם זֶה לָךְ לְמַתָּנָה.

וְהִנֵּה זֶה בָּא לְיָדִי אֲגֻדַּת חֲבַצֶּלֶת,

אֲשֶׁר תָּצִיץ בֵּין חָרְבוֹת צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה;

מַרְאֶיהָ כְּעָלֶה מֵאֵלָה נוֹבֶלֶת,

תִּיקַר נָא בְּעֵינֶיךָ כְּאֶבֶן הָרֹאשָׁה. –

הַשִּׁיר "מֶלֶךְ אֶבְיוֹן" יַצְהִיר בֶּין שׁוּרוֹתָיו,

כַּחֲצִי הַשָּׁנָה, בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ;

כָּל יוֹדְעֵי שְׂפַת עֵבֶר יֶעְנְגוּ מִמְּלִיצוֹתָיו,

וּמִמַּחַץ שְׁלֹמֹה גַּם לִבָּם קָרוּעַ. –

הַשִּׁיר הַזֶה בִּנְךָ, הַכֵּר כֻּתָּנְתּוֹ!

הוּא בָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ וְעֶצֶם מֵעֲצָמְךָ,

וְאִם מֵינֵקֶת עִבְרִית הָיְתָה אוֹמַנְתּוֹ,

בְּלִבּוֹ וּבְעוֹרְקָיו יִזַּל דַּם מִדָּמְךָ. –

שָׂאֵהוּ אֶל חֵיקְךָ, יְהִי לָךְ בֶּן זְקוּנִים,

אַהֲבָתוֹ יַמְסֶה על רֹאשְׁךָ הַשֶּׁלֶג;

כְּמוֹ בָּנַי הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר בְּבֵיתְךָ אֱמוּנִים,

עִמָּם יִנְחַל נַחֲלָה חֵלֶק כְּחֵלֶק. –

מִשְׁפַּחַת אֲבוֹתֶיךָ חָפְשִׁית נִקְרָאָה,

וְאַתָּה הֲסִבּוֹתָ לָנוּ חוֹפֶשׁ וּדְרוֹר;

וְשֵׁם מִצְפָּה, עוֹמְדָה עַל גִּבְעָה נִשָּׂאָה

הוֹסִיף חֶסֶד מַלְכֵּנוּ, לְשִׂמְךָ דּוֹר דּוֹר.

כִּי לְמִצְפֶּה נְתָנְךָ גַּם מֶלֶךְ עוֹלָמִים,

כְּצוֹפֶה לְעַמֵּנוּ, עַד בּוֹא יוֹם יִגָּאֵל;

כִּי מְלִיצִים וּמְשׁוֹרְרִים בְּלֵב וְנֶפֶשׁ תָּמִים,

מֵעֵת נִסְתַּם חָזוֹן צוֹפֵי יִשְׂרָאֵל. –

וּמַאֲוָיַי בְּיוֹם מְלֹאת לָךְ שִׁבְעִים שָׁנָה,

תִּחְיֶה תַּאֲרִיךְ יָמִים, נְשִׁיא אֵל בְּתוֹכֵנוּ;

וְעֵת יָבוֹא יוֹם נַעֲלֶה לְצִיוֹן בִּרְנָנָה,

מִגְּאוּלֵי ה' יִזְּכֵר גַּם שְׁמֵנוּ. –

 

הַיְּהוּדִי וְהַשְּׁחוֹרִים    🔗

נעתק משיר האשכנזי, “יודען אונד ציגייגער” של המליץ המפואר והמרומם ד“ר לודוויג אויגוסט פראנקל נ”י, הנדפס בוויען בלוח לשנה תרי"ז. – ברוך מחליף ומשנה העתים והזמנים, אשר לב המלכים והשרים בידו. כי בארצנו ארץ עסטערייך־אונגארן כבר נתנה לנו החרות להאחז ולקנות בתים ושדות כמו שאר יושבי הארץ. אולם יש עוד ארצות ומדינות הרבה אשר לא נתנה עוד לאחינו בני עמנו המשפט והזכות, לקנות בית בכל מקום שירצו, כמו בארץ שכנינו הרעים אנשי רומעניא וגו ועל ארצות כאלה???²² המליץ חצי עשתנותיו, השנונים בגחלי אהבתו לבני עמו. וההופך לבקר??? ²³ צלמות יהפוך גם לב העמים האלה עלינו לטובה ובישועתו נגיל תמיד.

בְּצֵל סִבְכֵי הַיַּעַר,/ תַּחַת הָאַלּוֹנִים.

עֲיֵפִים מִמַּסָּעָם,/ הַשְּׁחוֹרִים חוֹנִים, –

שָׁם תָּלוּ כְּלֵי זִמְרָם,/ סָבִיב עַל הָעֲנָפִים

הַמִּינִים וְהָעוּגָב,/ וְגַם צִלְצְלֵי הַכְּשָׁפִים.

הַנְּעָרִים יְחֵפִים,/ וּבְלִי מַלְבּוּשׁ וַחֲגוֹרָה,

רְעֵבִים, בְּגִיל יַבִּיטוּן,/ לְרִתּוּחַ הַיּוֹרָה.

עֵץ תּוֹסִיף לַמְּדוּרָה, אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת,

וְתַחְתּוֹךְ בָּשָׁר ושׁוּמִים,/ אֶל תּוֹךְ הַקַּלַּחַת.

וְהָאֲנָשִׁים בְּמַעֲגָלָה/ יַחְנוּ עַל הַשִּׂיחִים,

קְנֵי הַקִּיטוֹר²⁴ בְּפִיהֶם,/ מִשָּׁם עָשָׁן מְפִיחִים.

לִמְקוֹם רִבְצָם יִקְרַב אִישׁ אֶחָד בְּדֻמִּיָה,

קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, – הֲלִיכָתוֹ – נָכְרִיָּה.

עֵינָיו נָעוֹת סָבִיב אֵשׁ תּוּקַד בְּאִישׁוֹנוֹ,

מִמִּזְרָח גַּם הוּא בָּא, גֵּר נִגְרָשׁ מִמְּעוֹנוֹ.

מִלַּהֲקַת הַשְּׁחוֹרִים, הֲלֹא יֶאֱהַב לִבְרוֹחַ,

אַךְ עָיֵף וְיָגֵעַ, בְּצֵל יְבַקֵּשׁ מָנוֹחַ.

עֵינָיו פְּקוּחוֹת לִשְׁמוֹר אַמְתַּחַת סְחוֹרָתוֹ,

יִירָא מִרְמַת הַגְּדוּד, אֲשֶׁר יַחֲנֶה לְעֻמָּתוֹ.

"בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ יְהוּדִי! לְשָׁעָה טוֹבָה בְּרוּכָה,

הֲלֹא תִּתְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לְמַטְעַמֵּי הָאֲרֻחָה?

תְּבַשֵּׁלְנָה הַנָּשִׁים, תִּצְלֶינָה כָּאַחַת,

שׁוֹק הַסּוּס, חֲזֵה הַחֲזִיר, יִרְוֶה חִכְּךָ נַחַת.

וְלָמָּה יִרְמְזוּן עֵינֶיךָ? יְהוּדִי אִישׁ בְרִיתִי!

בְּאָמְנָה לְהַדְאִיבְךָ, חֵי נַפְשִׁי! לֹא אִוִּיתִי.

הֲלֹא תוּכַל עוֹד שְׁכוֹחַ בִּמְלֹא עֶשְׁתְּנוֹתֶיךָ,

הָאָרֶץ, בָּה יָשְׁבוּ, מִלְּפָנִים אֲבוֹתֶיךָ?

רְאֵה הַבִּיט סָבִיב, זִיו הַשָּׂדֶה וְהָאָחוּ,

תַּחַת פִּרְיָם עַתָּה הָעֵצִים יִשָּׁחוּ.

הָאָרֶץ אִמֵּנוּ, עַל הַכֹּל מְרַחֵמָה,

תִּתֵּן לֶחֶם לָאָדָם, וְחָצִיר לַבְּהֵמָה.

וְגַם תַּצְמִיחַ סָבִיב הֲדַר צִיצִים וּפְרָחִים,

אֲשֶׁר עַל קְוֻצּוֹת נְשֵׁינוּ הַשְּׁחוֹרוֹת נִשְׁטָחִים.

גִּיל יַחְגְּרוּן הָרִים, וְלָמָּה יִפְּלוּן פָּנֶיךָ,

הֲלֹא יִרְחַב לִבְּךָ מֵהָנֹעַם סְבִיבֶךָ"?

מְאֹד שָׁפְרָה הַנַּחֲלָה, לְךָ נָפְלָה לַחֶבֶל,

אֲשֶׁר לְלִבְּךָ גִּיל יִתֵּן, יְמַלֵּא נַפְשִׁי אֵבֶל.

אִם תָּהֵל עֵינְךָ, מִמַּרְאֵה שְׂדֵי הַתְּרוּמוֹת,

לִבִּי יִדְקְרוּן כַּחֲרָבוֹת שִׁבֳּלֵי הָאֲלֻמּוֹת.

כִּי לָמָּה לֹא אוּכַל לִקְנוֹת לִי חֶלְקָתִי,

לַחֲרוֹשׁ וְלִקְצוֹר שָׂדִי, וְלֶאֱסוֹף אֲלֻמָּתִי?

לָמָּה גַּפְנֵי כַּרְמִי לֹא אֶטַּע בָּידַיִם?

הֲלֹא יִמְתַּק הַיַּיִן לְאִישׁ יִדְרְכוֹ בְּכִפְלַיִם.

לֹא אוּכַל בְּנוֹת כָּמוֹךָ בַּיִת לָשֶׁבֶת,

עַל מְדוּרַת בֵּיתִי לֹא תִּבְעַר הַשַּׁלְהֶבֶת?

וְאַחֲרֵי כְלוֹתִי בְעָמָל תַּלְאוּבַת חַיָּתִי,

עוֹד יִמְנְעוּ בְּשִׂנְאָתָם מְקוֹם קֶבֶר לְגִוְיָתִי."

"הֲעַל זֹאת תִּסְפּוֹד סָפוֹד? יְהוּדִי הָאֻמְלָלִי!

הֲלֹא אֶשְׂחַק לִיְגוֹנְךָ, וְגַם מַה הוּא מוּל עֲמָלִי.

מִמֶּרְחֲבֵי הַבִּקְעוֹת לְמִשְׁכָּנוֹת יֶהְדְּפוּנִי,

אֶל בָּתִּים, בֵּין קִירוֹת, יְצִיקוּנִי, יְעִיקוּנִי. –

קְצֵה תֵבֵל מְוֹלַדְתִּי אֵם הַדֶּרֶךְ אִמִּי. –

כְּלֵי זִמְרִי, אֶצְבְּעוֹתַי, סָבִיב אֶשָּׂא עִמִּי. –

תְּקֻלָּל חֶלְקַת הַשּׁוֹכְנִים בֵּין חוֹמוֹתַיִם,

לָמָּה אֶלְחַם שָׁם לַחְמִי, בְּזֵעַת אַפַּיִם?

אִם יִיגְעוּ בְּעַד חַיֵּיהֶם וְיַעַמְלוּ הָאֲחֵרִים,

אֶשְׂבַּע בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא, פֹּה אֵשֵׁב בַּחֲרֵרִים.

וְאִם לֹא יִתְּנוּ לִי עִמָּם מְקוֹם קֶבֶר בְּמוֹתִי,

יְדִידַי עוֹרְבֵי הַנָּחַל – הֵם יִקְבּרוּ אוֹתִי." –

כֵּן דִּבֵּר רֹאשׁ הַגְּדוּד, וְתַחַת צֵל הָאֵלָה,

מִמֵּיתְרֵי כִּנּוֹרוֹ זְמִירָתוֹ מְצַלְצֵלָה.

מִדְּרוֹר וּמֵחֹפֶשׁ עוּגָבָיו יְזַמֵּרוּ,

אֲשֶׁר עַתָּה בָאָרֶץ בְּנֵי אָדָם יָפֵרוּ.

קוֹל קִנָּה וַאֲבוֹי, קוֹל מִסְפֵּד בְּכִי וָאֵבֶל,

אֶצְבְּעוֹתָיו תּוֹצֵאנָה מֵחֲלִילֵי הַנֵּבֶל.

גַּם קוֹלוֹת יְאוֹר שִׁיחוֹר, יְאוֹר אֶרֶץ מוֹלְדָתוֹ,

בְּאַף יְסְעֲרוּן וְיֶחְמָיוּן מִנְּגִינוֹת זְמִירָתוֹ.

יַטֶּה אָזְנוֹ הַיְּהוּדִי, לְקוֹלוֹת יִרְעָשׁוּן,

כְּמוֹ מִנַּהֲרוֹת בָּבֶל כִּנּוֹרָיו יִלְחָשׁוּן.

לְקוֹל בִּכְיוֹת הַכִּנּוֹר, יִזְכּוֹר יְרֻשְׁלַיִם

גֵּר נִרְדָּף כָּמוֹהוּ, אָחִיו מִמִּצְרַיִם.

מֵחֶזְיוֹן עֶשְׁתְּנוֹתָיו יְעִירוּהוּ הַשְּׁחוֹרוֹת,

אֲשֶֶֶׁר יִצְעֲקוּ לְבַעֲלֵיהֶן – “בֻּשָּׁל בְּשַׂר הַיּוֹרוֹת”.

בְּלֵב סוֹעֵר חִישׁ יָקוּם הַיְּהוּדִי מִתַּחְתּוֹ,

וְיִשָׂא עַל כִּתְפוֹתָיו סחוֹרָתוֹ בְּאַמְתַּחְתּוֹ. –

לֹא יוּכַל לְהַבִּיט אֶל מַאֲכַל הַפִּגּוּלִים,

וְיוֹרִיד דְּמָעוֹת בְּלֶכְתּוֹ עַל בְּגָדָיו הַשְּׁאוּלִים.

לְדַרְכּוֹ יֵלֵךְ וְעַל שִׁכְמוֹ סֵבֶל מִסְחָרָיו,

“גְּאוֹן אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ יִשָׁא וּבְנַפְשׁוֹ סוֹד דְּבָרָיו.”

 

אַחֲרֵי הַחָרְבָּן²⁵ (תרכ”א)    🔗

משירי המליץ ד“ר ל. א. פראנקל נ”י

שָׁם סָבִיב לְחוֹמוֹת קִרְיָה הַנְּצוּרָה

יַצִּיב הָאוֹיֵב סוֹלְלוֹת וּבְרֵכוֹת,

עַל כָּל הָרְחוֹבוֹת שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה,

גַּם דַּם הַלּוֹחֲמִים עַל הַמִּזְבֵּחוֹת;

בַּת יְרוּשָׁלַיִם גּוֹלָה וְגַם סוּרָה,

לָקְחָה כִפְלַיִם נְאָצוֹת וְתוֹכֵחוֹת –

הָה, גַּם בֵּית קָדְשָׁהּ הָיָה לַמְּדוּרָה,

כָּהֳתָה כָל עַיִן, נָסוּ כָל לֵחוֹת.

חִצֵּי חֲמַת עֶלְיוֹן נִחֲתוּ עַד כָּלָה

בְּגִוְיַת הַיּוֹנָה, מְעוֹנָתָהּ שֻׁדָּדָה,

הֵרִיק אַשְׁפָּתוֹ בַדָּם מְגוֹלָלָה,

לְשַׁלֵּחַ סָבִיב בְּעָתָה וַחֲרָרָה;

תְּיַבֵּב הַקִּרְיָה כְאִשָּׁה מְשֻׁכָּלָּה,

הָיתָה לַבָּתָה, מֵאוֹיֵב נִלְכָּדָה,

אֵין מִי יְנַחֵם בִּמְצוּקַת בֶּהָלָה,

אֵין מֵשִׁיב נֶפֶשׁ, יַעֲמוֹד מַעֲמָדָה. –

לִפְנֵי הַחוֹמוֹת שַׂר צְבָא הָרוֹמִים

טִיטוּס הַקֵּיסַר יְנָאֵץ בַּנְּאָצוֹת:

"מִזְבְּחוֹת הֵיכָלָם אֶרְמוֹס כַּהֲדוֹמִים

גַּם בֵּית תִּפְאַרְתָּם אֶעֱשֶׂה לַפְּרָצוֹת;

לְעַם קְשֵׁה הָעוֹרֶף לֹא אֶתֵּן שְׁלוֹמִים,

קַשׁ נִדָּף יִהְיוּ סָבִיב בָּאֲרָצוֹת,

אַשְׁבִּית עֵץ זִכְרָם בְּכַשִּׁיל וְקַרְדּוּמִים,

“לְדוֹר דּוֹרִים יִהְיוּ כְתוֹעֵבוֹת מְשֻׁקָּצוֹת.”

גַּם עַל הַחוֹמוֹת רִיבוֹת יָלִינוּ,

בֵּין אַנְשֵׁי הַלּוֹחֲמִים, פְּרִיצִים וּפְרוּשִׁים;

חֶרְפוֹת הָאוֹיֵב כֻּלָּם יַאֲזִינוּ,

אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הָעִיר כָּאַרְבֶּה נְטוּשׁים;

לְשָׁלוֹם יִיעָצוּ הַפְּרוּשִׁים הִזְקִינוּ,

וּבְאֵזוֹר מִלְחָמָה הַפְּרִיצִים לְבוּשִׁים,

אֵלֶּה יַשְׂמִאלוּ וְאֵלֶּה יֵימינוּ,

וְאֵלֶּה בָּאֵלֶּה יִתְגָּעֲשׁוּ חֲמוּשִׁים.

"נֵלְכָה לָרוֹמִים, אוּלַי יָחוֹסוּ

נָשֵׂינוּ וְטַפֵּינוּ" – אֵלֶּה יִיעָצוּ;

"הַסּוּ מִלְּדַבֵּר! בְּרִית אַל תִּכְרוֹתוּ,

נִלְחֲמָה עֲדֵי מָוֶת" – אֵלֶּה יִנָּצוּ;

"כִּזְאֵבֵי עֶרֶב גֶּרֶם יִפְרוֹסוּ,

לַעֲנִיֵּי הַצֹּאן בְּעֵדֶר נִקְבָּצוּ,

כֵּן אֵלֶּה הָרוֹמִים קָדְקֹד יִרְמוֹסוּ,

לְכָל עַמֵּי תֵבֵל, בְּשָׁלוֹם יִרְבָּצוּ."

בִּכְאֵב לֵב יִשְׁמַע הֶמְיַת הַדְּבָרִים

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵרָחֶם;

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא, סֻגְּרוּ הַשְּׁעָרִים,

יִדְקְרוּ לְכָל יוֹצֵא אַנְשֵׁי הַלָּחֶם.

וַיְּצָו לְתַלְמִידָיו: "כֵּן תַּעֲשׂוּ נְעָרִים,

צָפוּן בָּאָרוֹן שְׂאוּנִי עַל שֶׁכֶם,

אֶל מִחוּץ לָעִיר, לְאַחַר הַקְּבָרִים,

תֹּאמְרוּ כִּי מַתִּי מֵרַעֲבוֹן לָחֶם."

"שְׂאוּני לְשַׂר רוֹמִים, שָׁלוֹם לוֹ אֲדַבּר,

אִם גַּם יִיעָצוּ אֵלֶּה לְמִלְחָמָה;

הָה! שָׂוְא יַעְפִּילוּ חַיִל הִתְגַּבֵּר,

חִנָּם יִשְׁפּוֹכוּ דָּמָם לָאֲדָמָה;

צֻוָּה מֵאֵת יְיָ גְּאוֹן עֻזָּם לשַׁבֵּר,

שַׁעֲטַת הָעֲלִיזִים לַהֲפוֹךְ לַדְּמָמָה,

אֲחַנֵּן לְמַעַן יָחוֹס אוֹיֵב מִתְעַבֵּר,

נִשְׁבַּע בָּחֳרִי אַף, לְהַכְרִית כָּל נְשָׁמָה."

שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת, נוֹשְׁאֵי הָרְמָחִי

יִרְאוּ בְּתִמָּהוֹן סָךְ הַתַּלְמִידִים,

עֲטוּפִים כַּאֲבֵלִים, בַּבְּכִי נֶאֱנָחִים,

סָבִיב לָאָרוֹן נוֹשְׂאִים לַפִּידִים,

"עִמְדוּ, גַּם עֲמוֹדוּ, נַחְפְּשָׂה בַּשְּׂלָחִים

מַצְפּוֹן הָאָרוֹן, כִּדְבַר הַפְּקִידִים!"

“הֲתִדְקְרוּ מוֹרֵינוּ? לָבוּשׁ תַּכְרִיכִים?”

הַשּׁוֹמְרִים יִפְנוּ, יַעַמְדוּ מַרְעִידִים.

לְמַחֲנֵה הָרוֹמִים כַּאֲשֶׁר יִגָּשׁוּ

יוֹרִידוּ הָאָרוֹן מֵעַל שִׁכְמֵיהֶם,

לִשְׁלוֹם הַקֵּיסַר טִיטוּס יִדְרָשׁוּ,

וּבֶן זַכַּאי מוֹרָם, בְּרֹאשָׁם לִפְנֵיהֶם,

“אוֹיְבֶיךָ בֹּשֶת וּכְלִימָה יִלְבָּשׁוּ!”.

אַפַּיִם יִקְּדוּ וְיִכְרְעוּ בִרְכֵּיהֶם;

"מִבְצְרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֻׁבְּרוּ רֻטָּשׁוּ,

רַחֵם בְּחַסְדֶּךָ עַל בְּנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם".

"לֹא אֶשְׁאַל חֶמְלָה בְּעַד לוֹחֲמִים הַחֲלוּצִים,

נִשְׁבְּעוּ לְהִלָּחֵם בְּעַד אֱלהֵיהֶם;

יִלְחֲמוּ לְבַל יִהְיֶה הֵיכָלָם לְשִקּוּצִים,

לְמַעַן לֹא יְטַמְּאוּ הָאוֹיְבִים קָדְשֵׁיהֶם;

וְגַם לֹא יִצְמְחוּ עַל מִזְבְּחוֹתָם נַעֲצוּצִים,

אֵלֶּה כְּבַר חֵרְפוּ לְחֶרֶב חַיֵּהֶם:

אַךְ בְּנֵיהֶם הַנְּקִיִּים, כִּגְדָיִים נְפוּצִים,

רַחֲמֵם בְּחַסְדֶךָ עִם אִמּוֹתֵיהֶם"!

“יָדִי לַדּוֹרְשִׁים, בְּחֶסֶד תָּמִיד פְּתוּחָה”

עָנָה הַקֵּיסַר בְּרוּחוֹ הָרָמָה,

"טוֹב עָשׂוּ כִּי לְמַלְאַךְ הַשָּׁלוֹם בְּחָרוּךָ,

הָרוֹמִי לֹא יַהֲרוֹג הַטָּף בְּמִלְחָמָה;

בְּעֵת שְׁלוֹם יָעַצְתָּ, וְהֵמָּה סְקָלוּךָ;

אָמְנָם נִשְׁבַּעְתִּי לְהַכְרִית כָּל נְשָׁמָה;

אַתָּה הַזָּקֵן לֵךְ, תִּהְיֶה בִּמְנוּחָה,

בְּחַר לָךָ מְקוֹם שִׁבְתֵּךְ בְּאֶרֶץ הַשְּׁמָמָה."

“הַרְבֶּה לֹא אֶשְׁאַל מֵחַסְדְּךָ אֲדוֹנִי!”

עָנָה בֶן זַכַּאי, וַיִּקּוֹד בִּרְכָּיִם;

"אִם תַּעֲשֶׂה לִי חֶסֶד, עֲשֵׁה נָא רְצוֹנִי,

אֵשֵׁב בְּעִיר יַבְנֶה, מְקוֹם נַחֲלֵי מָיִם;

אֲלַמֵּד שָׁם הַנְּעָרִים, בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי,

שָׁם יִרְבְּצוּן עִמָּדִי, כְּצֹאן בֵּין מִשְׂפְּתָיִם;

"בְּאֶרֶץ הַשְּׁמָמָה, מְלֵא עָמָל וְעוֹנִי;

“בְּבָתֵּי מִדְרָשׁי, לִי יַטּוּ אָזְנָיִם”.

וּכְלוֹעֵג לְפֶתִי עַל מַעֲשֵׂה שִׁגְעוֹנוֹ

עָנָה הַקֵּיסַר: “יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ;”

וְכֵן דִּבֵּר לְבֶן זַכַּאי בְּלַעֲגֵי הֶגְיוֹנוֹ:

“לַמֵּד שָׁם הַנְּעָרִים בְּאִמְרֵי לְשׁוֹנְךָ”;

אוֹיִבְךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע בִּגְאוֹנוֹ,

כִּי חִזֵּק בְּפִי לַעֲגוֹ מוֹסְדוֹת מְכוֹנְךָ;

בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִידְךָ וְלֹא יָדַע בִּזְדוֹנוֹ,

כִּי מִיַּבְנֶה תִּתְחַדֵּש פְּלֵטַת הֲמוֹנְךָ.

מִבָּתֵּי מדְרְשֵׁי עִיר יַבְנֶה הַצְּעִירָה

נִבְנֶה מֵחָדָשׁ, בֵּית יְהוּדָה לְדוֹר דּוֹרִים;

זָרַח אוֹר עוֹלָם, יָצְאָה הַצְּפִירָה

עַל פְּלֵיטַת יִשְׂרָאֵל, מִפִּי הַמּוֹרִים.

הָרוֹמִים וְקֵיסְרֵיהֶם הֻסְּרוּ מִגְּבִירָה,

לְנֶצַח תַּם זִכְרָם, כְּנִטְפֵי צנּוֹרִים,

וּלְכָל עַמֵּי תֵבֵל עוֹד הַיּוֹם מְאִירָה

תּוֹרַת הַיְּהוּדִים, מֻרְדָּפִים מִמְּרוֹרִים.

אֹמֶר יַבִּיעוּ הַמּוֹרִים לְתַלְמִידִים,

וּלְדִבְרֵי הַזְּקֵנִים הַנְּעָרִים יוֹסִיפוּ,

תַּלְמִידֵי בֶן זַכַּאי עוֹד הַיוֹם כְּלַפִּידִים,

כְּאַלְּפַּיִם שָׁנָה, אוֹר שַׁמְנָם יַרְעִיפוּ.

וְאַם גַּם נִרְדָּפוּ וּלְכִדּוֹר עֲתִידִים,

לֹא הֵמִירוּ תּוֹרָתָם וְלֹא הֶחֱלִיפוּ;

דָּבְקוּ בֵאלֹהֵיהֶם, פְּתִילִים כַּצְּמִידִים,

אִם גַּם רוֹדְפֵיהֶם חַרְבּוֹתָם הֵנִיפוּ.

הָסִירִי בִּגְדֵי אַלְמְנוּתֵךְ יְרוּשָׁלָיִם,

לֹא תֵשְׁבִי בְתֵל עוֹלָם, שְׁבוּיָה שׁוֹמֵמָה,

מוֹרֵי תוֹרָתֵךְ, בְּלִי עֲצַלְתַּיִם,

בְּכָל יוֹם יַלְבִּישׁוּךְ עֶדְיֵי מַרְגֵּמָה;

בָּנַיִךְ הַנְּפוּצִים בְּכָל יַרְכָּתַיִם

לֹא יִישְׁנוּ שְׁנַת מָוֶת, רַק תְּנוּמַת תַּרְדֵּמָה,

גַּם משֶׁה אֲשֶׁר הוֹצִיא עַמְּךָ מִמִּצְרַיִם,

לֹא יָדַע אִישׁ קְבוּרָתוֹ הָרוֹמֵמָה.

יוֹנָה תִמְצָא קִנָּהּ, וְשׁוּעָל מְעָרָתוֹ,

כָּל אָדָם בֵּיתוֹ, וִיהוּדָה רַק קָבֶר"

כֵּן שָׁר מֵלִיץ אֶחָד בִּנְעִים זְמִירָתוֹ; ²⁶

לֹא נֶעֱרָה רוּחַ אֵל עַל זֶה הַגֶּבֶר,

כִּי עוֹד יְהוּדָה חַי, רַק יִישַׁן אֶת שְׁנָתוֹ,

גַּם יִחְיֶה לְעוֹלָמִים, כְּנֶּשֶׁר יַעַל אֵבֶר;

כַּסְּנֶה בּוֹעֵר וְלֹא אֻכָּל, יָאִיר לְעֻמָּתוֹ,

וְלֹא יֹאבְדוּ תִּקְוָה, תוֹחֶלֶת וָסֶבֶר.

בַּת יְהוּדָה! הָעַמִּים לְנָפְלֵךְ יִשְׂמָחוּ,

וּבְכָל זֹאת יְזַמְּרוּ נְגִינוֹת שִׁירַיִךְ,

וְאִם בְּבָתֵּי תְפִלָּתָם כַּפָּם יִשְׁטָחוּ,

זְמִירוֹת דָּוִד יַבִּיעוּ, אִמְרֵי נְבִיאַיִךְ;

אִם חָכְמוֹתֵיהֶם יַחַד נִסְרָחוּ,

יִלְמְדוּ בִינָה מִסִּפְרֵי קָדְשַׁיִך,

בְּעֵת כָּל גּוֹיֵי תֵבֵל לְשׁוֹנָם יִשְׁכָּחוּ,

יְלַמְּדוּ אֶת בְּנֵיהֶם שְׁפַת שְׂרִידַיִךְ.

תְּנוּ פוּגָה לַדֶּמַע יוֹשְׁבִים בַּכֶּלֶא!

וּמִלִּבְּכֶם הַתִּקְוָה לְעוֹלָם אַל תָּסִירוּ;

“עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה”

כֵּן גַּם מְלִיצֵי כָל הָעַמִּים יָשִׁירוּ,

יָחִישׁ גְּאֻלַּתְכֶם, אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא,

וְאָז כּוֹכְבֵי נִשְׁפֵּיכֶם כְּשֶׁמֶשׁ יַצְהִירוּ,

אֹמֶץ לֵב הָעַמִּים וְתוֹחַלְתָּם תֵּלֶא,

וְאַתֶּם שְׂדֵי הַחֵרוּת בְּדִמְכֶם תָּגִירוּ. –

עַל מְדוּרוֹת הָעֵצִים עָלוּ בִּזְמִירוֹת,

בְּעִתִּים עָבָרוּ, אֲבוֹתֵינוּ הַנִּדְכָּאִים,

יִמָּצֶה עוֹד הַיּוֹם דָּמֵנוּ עַל הַקִּירוֹת,

תַּחַת עוֹל הָעַמִּים עוֹד נֶהְגֶה נְכָאִים;

בְּעֵת יַחֲנוּ בָנֵינוּ מוּל פִּי הַחִירוֹת

קוֹל רִנָּה יִשָׁמַע, בְּאָהֳלֵי הַבְּכָאִים,

יְהִי מִסְפַּח חֲרוּלִים עַל מִפְתְּנֵי הַטִּירוֹת,

וְתוֹדָה וְגַם זִמְרָה בְּבָתֵּי הַכְּלָאִים. –

"גֹּאֲלֵנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב! נְפוּצִים עֲלֵי אֲדָמוֹת,

בְּכָל יוֹם נִתְפַּלֵּל:" זְכוֹר בְּרִיתְךָ עִמָּנוּ;

לִפְנֵי גוֹזְזֵינוּ כַּשֵּׂיוֹת נֶאֱלָמוֹת,

רוֹעֵינוּ בַשָּׁמַיִם אַל תַּעֲזוֹב אוֹתָנוּ!.

בִּמְצוּקַת הָעִתִּים לָנוּ לְנֶחָמוֹת,

דִּבְרֵי נְבִיאֶיךָ, לְעוֹלָם נֶאֱמָנוּ:

יָבוֹא יוֹם קָצִיר, אֲלֻמּוֹתֵינוּ קָמוֹת

וְכָל חָרְבוֹתֵינוּ עַל תִּלָּן יִבָּנוּ."

 

הקורא הנכבד    🔗

הקורא הנכבד! בהעתיקי היום הטורים האלה, אשר כתבתי לפני עשרים שנה לתתם לבית הדפוס, יתר לבי בקרבי ותחתי ארגז, בזכרי ימי הצרה ועתות המצוקה, אשר יעברו עתה על אחינו הנדכאים, בארץ רוסיא וכל ארצות הכנענים (סלאווין) כאשר יספרו לנו העלים המגידים חדשות. – לקול שמועות החרדה אין לנו רק להתפלל: יגואלנו קדוש יעקב זכור בריתך עמנו, רוענו בשמים אל תעזוב אותנו." – ולאחינו הנתונים בצרה באמנה רק לנחמה דברי נביאינו הקדושים: יבוא יום קציר אלמותינו קמות, וכל חרבותינו על תלן" יבנו. – וגם מי לא יאמין בלב תמים, כי רוענו בשמים לא יעזוב שייו אשר בחר לעם קדשו, הנפולים עלי אדמות, בשמעו הבשורה הטובה כי ממלכות ספרד אשר משם נגרשו אבותינו לפני ארבע מאות שנה, יעבירו עתה קול בארצם “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.” –

לכן כל איש המשכיל בעין בוחנת על מרוצת העתים ומסבותיהם יתענג בשמעו כי גלות החיל אשר נתגרשה ע“י הכנענים (סלאווין, כדברי המפרשים) יקבלו בזרועות פתוחות ובלב אהבה עתה הספרדים, כנבואת החוזה עובדיה (פסוק כ') ויאמין בלב בטחון כי יתקיימו ג”כ שאר דברי הנביא הזה: “ועלו מושיעים וגו' והיתה לד' המלוכה” (שם) ובפרט בשמעו כי מלך ספרד אלפ̄אָנס יר“ה שלח אחד משריו הגדולים להגיד תורתו וקריאת יישר כחך, לדברן דורנו הדרשן המפואר דר' יעללינעק נ”י, על דרשתו אשר דרש לעדתו בענין זה בקרית המלוכה ווינא, והחלו כבר להתקיים דברי הנביא ישעיה (מ“ט כ”ג) והביאו בניך בחצן, והיו מלכים אומניך וגו'. –

אשרי המחכה! יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, תרבה הדעת והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. –

בודאפעסט במגרש העיר בשדה יער י', תמוז תרמ“א לפ”ק.

אל תעזבני אדוני! לפ"ק. המחבר

“כל הקרבנות בטלים והתודה אינה בטלה”

לכן בהשלימי ספרי זה אודה לאל עליון גומר עלי, אשר אמץ את ידי לגמור הדפסת עלי. ואגיש ג"כ תודת לבבי להשר הצדיק הטפסר המרומם, המפורסם בכל קצוי ארץ.,

SIR MOSES MONTEFIORE BART.

בעיר ראמסגאטע בארץ אנגילה,

אשר תמכני בימין צדקו להוציא ספרי לאור. לו דמיה תהלה, כגדלתו כן ענותו, ולכן מאן כי אשים שם כבודו בראש ספרי, ומכתבי אשר ערכתי לו בענין זה, נדפס במקום אחר ואתן ג"כ

 

ברכת תודה (תרמ"א)    🔗

להגביר הנעלה והמרומם Wilhelm Ritter v. Guttmann

אחד המיוחד בין ראשי העדה בעיר המלוכה ווינאי ע"א

איש טוב שמך, וכשמך כן אתה,

תתן במלוא יד לכל מבקש עזרתך,

גם לי מטובך השפעת עתה,

להדפסת ספרי תמכני נדבתך. –

קח נא תודתי, היית תלמידי,

בעיר מולדתך לפני ארבעים שנה;

אחת בקשתי היה נא ידידי,

כאשר אהבתיך בלב ונפש נאמנה. –

אתה ואחיך, בני אשה אלמנה,

ביראה אל גדלתם, לבכם לב תמים;

מכור העוני יצאתם לרננה,

כמופת התנוססו לדורכם כל הימים. –

אחלי יעשו כמוכם קציני עמנו,

ולא ישב המליץ עוד שומם ונרדם;

על עקב בשתם ישומו אויבינו,

ומטעי שפת קדש יתנו את נרדם. –