רקע
שלמה צמח
דברי־פתיחה

הספר שלפנינו כשמו כן הוא; כמעט כולוֹ נכתב בימי זיקנה. אף השם הגודר סוּגוֹ – מסוֹת – נאה לו ומעיד עדוּת נאמנה על תוֹכנוֹ: ויש סמיכוּת־הפרשיות בין רוב־שנים לבין כתיבה אֶסאֶיִיסטית. פותח חיבּורי במסה – “ספרות ונכר” – שעניינה לא חוות דעת, הערכה או ניתוח של ביקוֹרת לחיבּור מסוים או למחבּר מסוים ודרכי־כתיבתו; אלא עניינה עתידותיה של הספרות העברית בארץ, כלומר רוח האוּמה ותרבותה בכללן. אבל אף עמודים מועטים הללו, הקרוּיים “קול־דממה” שלכאורה ביקורת הם, אף הם מסה הם לפי סוּגם; הגם שעסקם בדברי־ביקוֹרת שנכתבו על ידי מבקרים. והרי שוּרתה הראשונה של רשימה זו: “לא לביקוֹרת כוונתי” ואני מוסיף ומסביר: “אין דברי אלא הרהורי קריאה, רצוני ללמוד דבר מדבר ולדון דבר מדבר. ולימוד ודין הללו כולם רשות”. וזה המביאני לעמוֹד בשער חיבּורי על אַפיוֹ של סוּג־כתיבה זה, לכאוֹרה תחומיו פרוצים לכל הרוחות וכאילו כרם לפנינו שהוא נטוּע בערבוּביה.

והנה לתכלית זו, בשביל שתהא המסה, טיבה ודרכיה, נהירה לנו, על כוֹרחי שאבחין מה בין שלושה דברים הללו – נוֹשא, תוֹכן, צוּרה – האמוּרים בכל מעשה־ספרות, לכל מיניו וסוּגיו. אלא שההפרש בין נוֹשא לצוּרה ברור ומסויג כהלכה ואין צורך לפרטוֹ. לא כן משמעם של נוֹשא ותוֹכן. כאן ערפל תחת רגלינו. בביקוֹרת העברית נראות לנו שתי המלים האלה כנרדפות; ובאמת המבקרים אינם מבחינים בין זו לזו ומשתמשים בהן באקראי ולסירוגין למשמע אחד, וטעות בידם. שכן חיץ מבדיל בין נוֹשא לתוֹכן, וכל אחד רשוּת לעצמו. ואי־אפשר להבחין בעצמותה של מסה, עד שלא נתבררה לנו כל צוֹרכה משמעותו של תוכן במעשה־אמנות וספרות במשמע. לא אאריך בפרשה זו. בחיבורי “שתי וערב”, במאמרי “שאלות ותשובות” הרחבתי את הדיבּור בה. כאן אסתפק בהגדרות בלבד.

משמעו של “תוכן” הסביר לנו יפה אחד מחכמי־הנוי שבזמננו וזה לשונו: “תוכן (content) בניגוד לנושא (subject-matter) אפשר לאַמרו בלשונו של פירס – דברים שהמעשה מורה אותם אבל אינו מציגם לראווה. התוכן עמידה עיקרית הוא של כל האומה, או של תקופה, או של מעמד במעמדות־החברה, או ריצוי דתי, או פילוסופי – וכל אלה ערוכים שלא־ביודעין על ידי אישיוּת אחת ומצומצמים בתוך מעשה אחד. ודאי מחשׂוֹף לא־רצוני זה, שחתום ומעומעם הוא במידה מסוימת, אם בתוך יסוד הצורה או בתוך יסוד הרעיון – מחשוף לא־רצוני זה מוּטעם הוא או כבוּש הוא בדעת ובכוונה תחילה. מכוֹנת־אריגה ודאי גילוּי רב־רוֹשם היא של רעיון־המשׂימה, של תשמיש בכלים; וציור־”מופשט" ודאי הבעה רבּת־רושם הוא של צורה צרופה, אלא שבשניהם התוֹכן מועט מאד".

הווה אומר, אין נושא ותוֹכן שמות נרדפים. הנושא אינו כבוּש ביסוד הצוּרה ואין בו הכרע כלפי טיבה של היצירה ואַפייה. ב“אגדת שלושה וארבעה” של ביאליק ז“ל נוֹשאה הוא “דרך גבר בעלמה”. וברוב הסיפורים של כל הסופרים העבריים, שבאו לאחר ביאליק, הנושא הוא אותה דרך; ואף־על־פי־כן כל זמן שכנסת־ישראל קיימת תהא אגדתו של ביאליק אחת מן המרגליות היקרות שבאבני־החן של הספרות היהודית. ואולם שאר הסיפורים שבאו אחרי אגדה זו, ואפילו המשובּחים והמפורסמים שבהם, לא ישווּ לה. והתוֹכן אשר בה, לפי ההגדרה שהגדרנו, הוא שהכריע. והרי דוגמה אחרת. לפני כמה וכמה שנים חגג העולם הספרותי של כל הארצות את “מאדאם בּוֹבאַרי” של פלוֹבּר (אולי היה זה בשנת 1959 שמלאו אז מאה שנים לרוֹמאן זה, שיצא בפעם הראשונה בשנת 1859). ואף אנו בישראל עשינו כך; ובעתונות נתרבּו מאמרי־הערכה לפלוֹבּר. אלא שהביקוֹרת העברית תמהה והשתוֹממה – מה ראו להרעיש את העולם? סוף־סוף אין מרת בּוֹבאַרי אלא אשה קרתנית וקלת־דעת, שבוֹגדת בבן־זוּגה המטוּמטם שאינו חש באָהבי־אשתו ונאפופיה. כלומר התמיהה היתה – כיצד נושא נקלה ונדוֹש כזה, שכל הידיים כבר מישמשו בו, כובש את העולם כולו בשעה זו, כש”המוֹדרן", העוסק בפרוֹידיסם וביוּנגיסם, וברגש האשמה של דוֹסטוֹייבסקי ובאבּסוּרד של קאַמי, בעצם תוֹקפוֹ?

אלא שמבקרינו לא בדקו תחילה מהו התוכן שכבש פלוֹבּר בתוך צורתו של הרוֹמאן, ולא השגיחו את התמורות־בלשון שהעלה תוֹכנו של פלוֹבּר ברוֹמאן הזה. הם תמהו על הנושא השגור שבּוֹ, ולא ידעו שדווקא המוֹדרן־שבמוֹדרן נתלה ברוֹמאן זה ורואה את מחבּרו פלוֹבּר כאביהם הרוחני. ומכאן השבחים המרוּבּים לחידושיו של פלוֹבּר, המבשׂרים את העידן הספרותי החדש; ובין המשבּחים אנו מוצאים את שמו של פרוּסט ושל מרת סאַרוֹת ואפילו של רוֹבּ־גרייאָ!

הווה אומר התוכן הוא ניגודו של הנושא. ודאי אי־אפשר לספרות בלא נושא. יתד הוא, אשר בה נתלית צורה בת־תוֹכן. כלומר, נוֹצר מעשה־האמנות (תמונה, פסל, ניגון, שיר וסיפור וכו'), דבר שלא זו בלבד, שאין בפרט שלו אלא מה שיש בכללו, אלא מלכתחילה אין בכללו אלא מה שיש בפרטו. דוֹמה עמידתו לכמה ברכות ומצוות, שהיחיד האוֹמרן והעוֹשׂן לעצמו, מוציא באמירתו ובעשׂייתו את הרבּים. אף כאן הסופר היחיד, בייחוּדו, מוציא את כלל האומה, או את רוחה של תקופה, או את הווייתו של מעמד בחברה. ונמצא דאגת היחיד וחרדת נפשוֹ ממילא דאגת הרבּים וחרדת נפשם. והנה אחדוּת עליונה זו (בשירה או בפרוֹזה) אשר בין יחיד לרבּים – היא היא סוֹדה של כל יצירה של אמת; ואשר כלפי חוץ היא מתגלה בתמורותיהם של סדרי־לשון, ושאנו מכנים אותה בשם “תוכן” כבוש ומוּטעם בתוך הצורה. יש זמנים שהספרות איננה משגיחה בתוכן והיא משקיעה עצמה בנוֹשׂאים בלבד ובצורתם. אז חסרה היא אותה אחדות בין יחיד לרבים שהתוכן מביאה עמו. ועל כורחה שהיא משבּשת לשונה, הואיל וספרות שתוֹכנה ניטל ממנה אף כוח־הדיבּור אין בפיה, חסרת־טעם היא ופטפטנית. שכּן אין דאגה בליבּה ואין שאלה בפיה ואין נפשה חרדה.

והנה המסה היא סוּג של ספרות שאין לנוֹשאה שום חשיבוּת. אדרבּה, דרכה להיטפל לדברים של מה־בכך, לאבק זה הפורח סביב הוויתו של אנוש. אלא מכיוון שכל מעיינות־רוחה של המסה שקועים בעולמו של התוֹכן, הכל יוצא מתחת ידיה כבד־משקל וערך ורב־מחשבות; ועל כוֹרחה היא שואלת שאלות ועל כוֹרחה היא משיבה תשובות. ומתוך עילוּי זה שהיא מעַלה לשוֹנה היא גופה מתעלה. הראשון שנתן שם “מסה” (Essai) לכתיבה שההכרע בתוֹכנה היה הצרפתי (שמצד אמו מקורו יהודי) מוֹנטין (Montaigne). ובשנת 1580 הוציא לאור את קטעי הרהוריו ודאגותיו וענייניו הקטנים והגדולים וקרא להם בשם־כולל – “מסות”. ומאז היום קנתה לה כל אומה נבונה את התחבולות האלה, והמסה מצויה בכל ספרות של כל האומות והלשונות. ועד היום הזה נשתיירו בה אבני־המוסדות אשר חצב אותן מוֹנטין' ותיקן אותן במידה משוֹערת והניחן ביסוד בניינו. ולפיכך אף בימינו עדיין המסה אישית היא, אינטימית היא ונטפלת לכל נושא ונושא ומשמיעה דברים נכבדים ומלאים חיוּת ואמת על דברים של מה־בכך. כי לעולם דיבּורה מתוך נסיון מרובּה ובידיעות העניין שלפניה. ומידות הללו משמשות כוח־שופט מיוּשב וטעם טוב המדברים נכונה והמקפידים בלשונם ושטופים הם הוּמוֹר־של־אמת הטעוּן רגש סלחן לחוּלשות אנוש ובדידוּתו ואָזלת־ידו בעולם הזה. הווה אומר, אין המסה בוררת נושאיה, ואפילו רגילה היא להציץ בכל רשויות־החיים ונהנית מהרגלה זה. שהרי התוֹכן כל חיוּתה; וכל חפצה לשאוֹל שאלות ולהשיב תשוּבות כדרכו של תוכן לעשות, ועל כוֹרכה היא מביאה עמה צירופי־לשון משלה.

בספרי זה אספתי כמניין של מסות שלא נכתבו בצוֹהרי־שמש כי אם בבוֹאה. טרחתי שכתיבתי תהא לפי סוּגה: לא הקפידה בנושאים, וכל צביונה שתהא אינטימית ושלא יהא זיוּף בקולה ושהתרבות היהודית תתגלה בה בשיעור־קומתה, ושלא תאדיר את הנבוב ואת הבדוּי שאין קרקע מתחתיו.

האם שׂמתי כל ההרים האלה לדרך? אין תשובה בפי לשאלה זו. אין אדם דיינוֹ של עצמו.

שלמה צמח


ירושלים, בית הורים, בקעה, כ“ו באדר, תשל”א


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!