בנדודיו במרחקים מצא מגלה־האוצרות על חוף הים קופסת ספּיר ובה מטמון של פנינים יקרות, גדולות וקטנות.
“אין זאת כי אם פליטת ספינה שנטרפה בים”, אמר הנודד אל לבו. “בנות עמי עונדות חרוזי זכוכית לצואריהן – ולמה זה אצפין אוצר יקר זה ברשותי? מוטב כי אשלחנו אל ארצי ואל מולדתי, לשמח לבּוֹת עמיתי היקרים לי מעודי”.
הלך אל הנמל, והנה לפניו אניה שעמדה לחזור לארץ מולדתו, והאניה נושאת צאן לשחיטה בשביל העשירים, חטים ללחם בשביל הרעבים, נוצות לערשׂות בנות־נדיבים וקופים אחדים לגן־החיות של השליט, שהיה אוהב קופים. ניגש הנודד אל רב־החובל ואמר לו: “קח־נא עמך אוצר זה והביאהו לארצנו. לא רב המטען, אבל יקר הוא”.
הסכים רב־החובל לעשות כבקשת הנודד.
בהיות האניה בלב ים והנה פּרצה סערה, ורב־החובל בקש להטיל הימה חלק מן המטען. נמלך בדעתו: “האשליך את הצאן? חלילה לי! העשירים יקצפו עלי. – האשליך את החטים? אי־אפשר! העם רעב ללחם. – האשליך את הנוצות? וכי במה נחשב כל משקלן? – האשליך את הקופים? אוי לי! השליט יתיז את ראשי. השליט אוהב קופים”.
אותה שעה נתקל מבטו בקופסת הפנינים. – “חפץ זה מכל מקום אפשר להשליך; איש לא יכעס עלי בגלל זה ואיש לא ירגיש בחסרונו” – נצנצה מחשבה בלבו של רב־החובל, מתוך רוגז שלא־מדעת על שנבצר ממנו למצוא פתרון של הגיון כיצד להפחית מן המטען.
והקופסה עם הפנינים הועפה התהומה ושקעה לעולמים.
לעולמים. אל־נא תשלו את עצמכם בשָׁוא, מגלי־אוצרות! המטמון שלא הגיע אל עמיתיכם בזמן שנתגלה, שוב לא יגיע אליהם לעולם.
תשי"א (1951)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.