מחרוזת ראשונה: מניעים
מאתישורון קשת
במקום הקדמה (מחרוזות: פרקי הגות)
מאתישורון קשת
… יש הרגשת חובה כלפי עצמו, אֵם כל חֵקר וכל הָגוּת: זו חובת האדם אשר בּזיקָתו הכפולה לַטבע ולַתַּרבוּת הוא רוצה לבחון את נפשו לאור הכָּרתו ואת הכָּרתו לאוֹר נפשו – ולבקש את המשותף שביניהן, אף על פי שמן־הנמנע להשלים ביניהן.
ישורון קשת
המטמון
מאתישורון קשת
בנדודיו במרחקים מצא מגלה־האוצרות על חוף הים קופסת ספּיר ובה מטמון של פנינים יקרות, גדולות וקטנות.
“אין זאת כי אם פליטת ספינה שנטרפה בים”, אמר הנודד אל לבו. “בנות עמי עונדות חרוזי זכוכית לצואריהן – ולמה זה אצפין אוצר יקר זה ברשותי? מוטב כי אשלחנו אל ארצי ואל מולדתי, לשמח לבּוֹת עמיתי היקרים לי מעודי”.
הלך אל הנמל, והנה לפניו אניה שעמדה לחזור לארץ מולדתו, והאניה נושאת צאן לשחיטה בשביל העשירים, חטים ללחם בשביל הרעבים, נוצות לערשׂות בנות־נדיבים וקופים אחדים לגן־החיות של השליט, שהיה אוהב קופים. ניגש הנודד אל רב־החובל ואמר לו: “קח־נא עמך אוצר זה והביאהו לארצנו. לא רב המטען, אבל יקר הוא”.
הסכים רב־החובל לעשות כבקשת הנודד.
בהיות האניה בלב ים והנה פּרצה סערה, ורב־החובל בקש להטיל הימה חלק מן המטען. נמלך בדעתו: “האשליך את הצאן? חלילה לי! העשירים יקצפו עלי. – האשליך את החטים? אי־אפשר! העם רעב ללחם. – האשליך את הנוצות? וכי במה נחשב כל משקלן? – האשליך את הקופים? אוי לי! השליט יתיז את ראשי. השליט אוהב קופים”.
אותה שעה נתקל מבטו בקופסת הפנינים. – “חפץ זה מכל מקום אפשר להשליך; איש לא יכעס עלי בגלל זה ואיש לא ירגיש בחסרונו” – נצנצה מחשבה בלבו של רב־החובל, מתוך רוגז שלא־מדעת על שנבצר ממנו למצוא פתרון של הגיון כיצד להפחית מן המטען.
והקופסה עם הפנינים הועפה התהומה ושקעה לעולמים.
לעולמים. אל־נא תשלו את עצמכם בשָׁוא, מגלי־אוצרות! המטמון שלא הגיע אל עמיתיכם בזמן שנתגלה, שוב לא יגיע אליהם לעולם.
תשי"א (1951)
מה שרה הציפור?
מאתישורון קשת
בלב חלל־היום הגמל, המרוּוה זוהר חם וריח עצי־אורן, נשמע שיר ציפור. שנים־שלושה טעמי־צליל פשוטים וקצרים. מי יודע מה שרה הציפור?
אני יודע מה שרה הציפור. תוכן מסויים ומובן מסויים לו לשיר פשוט זה, שהרעיד את לבי. הלא הוא התוכן והוא המובן שהתינוק קולט ושומע מתוך אותם צלילי האהבה והחדוה, הרועפים עליו מפי אמו, הגוחנת עליו. המפּיה של אלוהות מניקה זו באה השירה הפשוטה־עמוקה, המרהיבה את נפש התינוק ואוצלת לו גילוי אחר גילוי – או מעיניה, או מבשׂרהּ? אין הילד יודע זאת, כי אינו שואל לדעת ואינו מבקש לו דעת, ובכל זאת “יודע” הוא היטב, באותה דעת שמהותה אהבה, את תוכנם ואת מובנם של צלילי האם, המגלים לו, בשפת הסמלים המוחשת, את העולם, את עצם ההווייה.
לשון הסמלים היא לשון האדם האמיתית, המוחשת ביותר, באשר היא יוצאת מנפש־העולם ונכנסת לנפש היחיד; ועל־כן היא לבדה מפרה את הרוח ועשויה לתת כיוון לשׂכל. האיש השומע את צלילי שפת־הסמלים – בנפש־הילד שבקרבו הוא שומע אותם. כל סמל שמדובב אל נפשנו מחזירנו אל שחר חיינו, ואף אמנם מלא־שחר הוא. ציפור שרה, חרגול מנסר, עלים רוגשים בחלל־התכלת, רוח הוֹמה בשבלים, לילית מילילה בין־השמשות, יונים מהגוֹת בחמה, צפרדעים מתנות בערבי־קיץ את העצב שבאושר שהגיע לשיאו ועוד מעט וישקע לאין מפלט – כל אלה ממללים ברור לנפש, שאין לה צורך במושגים כדי להשיג ואינה זקוקה לתבונה כדי להבין: את תעלומת החיים הם מדובבים, את מחשכי חיי־הנפש הם פותחים לנו בנקודות־יקוד, המאירות לנו תהומות נשכחים של צער ואושר, של החיים שחלמנו, של החלומות שחיינום, של ההווייה שלא זכינו להיותה ושבלעדיה היינו כמתים.
הציפור שרה ונאלמה. העולם פקח את עינו, הביט בי כהרף־עין – ושב ואסף ממני את חסדו. אבל אנכי הבנתי את שפת המבט־הצליל: זו היתה שפת האֵם הגדולה, הנצחית, שגחנה עלי לרגע אחד, אך מיד שבה והסיחה את דעתה ממני, כי עוד בנים אחרים לה, חשובים ואהובים יותר ממני, וצרכיהם דוחקים ומרובים משלי וקול בכיים חזק משלי…
הציפור שרה ונאלמה. אולי נאלמה הציפור מפני שחשה את נשיבת הערב, הקרוב לבוא?
האדם המעפיל
מאתישורון קשת
הפילוסוף החולה ונכה־הרגלים היה שוכב הוזה מול פני החלון בכורסתו המרופדת, רהיט המותרות היחיד במעונו הדל והעגום, הוא הרהיט אשר קנה לו, אנוס על פי הרופא, במעט מן הכסף אשר קיבל בשכר חיבורו על “האדם המעפּיל”. מה גדול היה החזון אשר שיווה לנגדו בכתבו אותו! לעומת היקום העיוור, החי על רצונו האַלים, עומד בודד וגא האדם הרואה, החי על רוחו האוהבת. האלימות והרָע הם כליו של הכוח, התבונה והרחמים הם כליו של הרוח. הרוח אין לו צורך בכלי־חמס: הוא מעפּיל בכוח ערכו. למן הפּוליפוס שעל קרקע הים ועד גדולי המצביאים והמדינאים – חמס, אלימוּת, הרס, ללא כל התקדמות אפשרית כלל; רק האדם הרוחני – הוא לבדו מעפּיל כביכול לקראת חידוש, לא שיערוהו קדמונים, אל ציר החיוב, אל הטוב כבנין־עולם, מקדש האהבה.
עתה שכב ועיניו, המביטות ואינן רואות, תלויות במעבה ירק האילנות, הגודר בעד אופקו בפאתי הכרמלית שממולו, בחלון; היה שוכב ומהרהר באותו חיבור, שזה עתה ראה אור. נוחם מר מצץ את לבו במין בושה. פרחה נשמתו של “האדם המעפּיל”! עתה הוא רואה: את העיקר לא אמר, עיקר־העיקרים נעלם ממנו, חמק אבד ואיננו. הכל נשאר מַעַל! הלואי והיה גונז את חיבורו בשעתו ולא באתהו לפחות מגינת־לב זוֹ שבגוף־עבודה מושלם ונשמה חסרה מן הספר. כל־זמן שלא נאמרו דברים ולא נעשו לפוֹעל, הריהם טובלים עדיין באותו אור־התוהו ההיוּלי שבמרחק הפנימי, שבתוכו כל דבר הוא אפשרי, ומשום כך הריהו גם שלם ומנחם, ושום דבר אינו ממשי, ולכן גם אינו לקוי ומביש. אבל עכשיו… שוב אין תקנה. חרפּת־עולם העטה על אותה אמת אשר נשא בקרבו, ואשר רק אפס קצה־אחוריה תפס והראה, בעוד שאת פניה ואת שחר מבטה, את הציר שעליו מסתובב הכל, לא ראה ולא הראה… את האדם, כך נדמה לו, תפס כבר, כי על כן מושג רוחני הוא, אבל את המעפּיל לא תפס ולא יתפוס לעולם, כי איך יתבאר הרוח מתוך החומר? וכיצד יעפיל הרוחני בלי היותו רצון וחומר ובלי היהפך הוא גופו לכוח עיוור?
והפילוסוף המדוכדך שקע במעצבה.
עיניו הפקוחות ניעורו פּתאום וספגו את הזיו החם והצלול שבחלל־החוץ. הוא ראה דרך החלון והנה באור אחרי־הצהרים, אשר השקה את קהל האילנות זוֹך־יקרוֹת שקט, זהב אוורירי ונאצל, הבהיק לפתע משהו חי ונמרץ: בינות לענפי אחד האילנות הקורנים היה מופיע ונעלם, מטפּס ומקפּץ בקלוּת זהירה ומתוחה, יצור אמיץ ופלאי, לוהט וצח־אברים, מין קוף כליל־יופי, חית־יער אגדית. קוף? לא, זה היה דומה יותר למלאך, לבשורת־סוד קדומה ואדירה שלבשה צורה בת־חורין ואנושית. מן הקופי לא היה בה בדמות מדלגת ומזהירה זו אלא המכנסים הכחולים ומטלית הזהורית, ספק סוּדר ספק כתונת, הדבוקה למערומי הגוף הזריז, עשת־הפּז המאירה. הפילוסוף החלוש התעשת והתבונן: המלאך הקופי הזה בצורת אדם מעפּיל – הלא זה – אין ספק, עתה הכיר אותו! – בן־השכן הפרוע ועז־הפנים, נמרוד קטן וחזק, שפיו מלא צריחה ובעיניו אורב זיק־רשע. האתלט הצעיר היה נערץ ואהוב על כל נערי הסביבה, אך הפּיל חתיתו עליו, על האסתניס הזקוק למנוחה. הפילוסוף אהב יותר מכל את הדממה ואת השלום, הנער הפרא אהב יותר מכל את הצווחה ואת הפּרץ. לא־אחת יִדה אבן מן המארב בגבו של האיש תפוס המחשבות, המהלך לאטו כתועה, ולא־אחת החריד אותו בזדון בשעת עבודתו ביללת־שחל מחרישת־אזנים תחת חלונו. שמשון חמום־ראש וקל־רגלים זה ידע היטב איזה יסורים הוא גורם לשכנו המוזר, הבודד בחדרו בין ספרים (תועבת נפשו הוא), אבל התכוון להרגיזו ולענותו במזיד. כי הבחור הזה, השלם בגופו והעשוי לבלי חת, לא החמיץ שום רגע־כושר להראות לשכנו המשונה והחלש את הבוז המפגיע שהוא רוחש לו – בוז עמוק בלי־מצרים, שביסוד הווייתו הארצית, שכולה רתת, צומת יצרים מתלהלהים, הניתזים כניצוצות מתחת לסכין המושחזת על גבי הגלגל.
עויל־פּחדים זה – כך הרהר הפילוסוף עוד תמול שלשום – לכשיגדל, יצא לכבוש את האדם כנפּוליאון, או להשפּיל את האדם כסטאלין, ואם לא יספּיקו לו כשרונותיו ילך, הבחור הנחמד, המעפיל הזה, בשליחותם של היטלרים למיניהם, גדולים וקטנים, ויטיל הרס ומות מעל גפּי אוירון לתוך חיי קריה רבתי־עם, ואם בוּר מוּדח יהיה, אוֹבד מרוד ולילי, ילסטם את הבריות ויחיה מן ההפקר, כי הכוח שאינו עובד לרווח עובד על־כרחו למוֹלך, בין אם הוא כובש מזהיר ובין אם הוא רוצח חשוך־יום.
אבל עכשיו, באור־הערב המזכך, נגלה לו גם גור־אנשים דורס זה באור חדש: לא כגורם אויב ומציק לו בעולמו הסגור, הנצור, – אלא כחזיון שמחוץ לעולמו, חזיון מעולם אחר לחלוטין, גדול מעולמו הרוחני ורחוק ממנו כרחוק הנפש מן הרוח. מניין לו שעולמו, עולם החסד, המואס בכוח העכור לשם טהרת הראיה, הוא העולם החיובי, ושעולם הרצון העיוור, אשר ממנו באה חיה אלוהית זו, שפגיעתה רעה וגילויה נאדר ביופי, הוא העולם השלילי?
“אשרי תמימי דרך”… האין נמרוד תמים יותר מכל אבות הרוח באנושות? רק החומר הוא תמים, כי רצון וכוח הנהו; אולם הרוח, שתחת רצון יש לו הסתכלות וכל כוחו אינו אלא בויתור מתוך אהבת־האמת – הרוח, היתכן כי יהיה “תמים”? והיש חיוב בלי תמימות?
והפילוסוף אוהב־האמת ידע פתאום כי הבריון הצעיר ועז־הנפש, חסר החינוך והריק מתרבות, צדק ממנו, וכי הבוז העמוק שהלז רוחש לו, לאנין־הדעת, מוצדק הוא בהחלט. עתה ידע כי הוא, איש הרוחניות שאין עמה העפּלה, ראוי לבוז הזה, בוז הנפש לרוח, בוז הכוח לחדלון. והוא, שליח האדם, המתבונן אוהב־השלום, הצדיק על עצמו את הדין, בראותו נכוחה כי אמנם רשאי גם רשאי הוא המעפּיל האַלים להצר לו ואפילו להציק לו באכזריות־בוז, כי על כן מעפיל הנהו מעצם טבעו, על פי צו החיים המתגלים בו בעייָם רצונם, בעוד שהוא, איש הרוח, רק אדם הוא ולא יותר. “אין זאת”, אמר הפילוסוף אל לבו בשקט עצוב, “כי אם הטינה ואפילו עצם הצער שבלבי בשעה שבחור־בליעל חמוד ודרוך כקשת זה מחרידני בתעלוליו, הנם מוצדקים הרבה פחות משמוצדקת רשעותו התמימה ואיבתו הגלויה, שהרי הלז מקניטני עקב הכוח שבו, ואני מתרעם עליו עקב החולשה שבי. עכשיו הגע בעצמך: כוח וחולשה – מה עדיף? אכן, כוחו של נמרוד בתמימותו הוא, בחד־משמעותו. ואתה? מן האנשים נמלטת אל הרוח. האמנם אבדה עכשיו תקותך לא רק מן האנשים, אלא גם מן הרוח?”
והפילוסוף הענו שהה בלי־נוע על משכבו, מחריש ותוהה בעלטה ההולכת ומציפה את חלל העולם. עתה כאילו נגלה לו העיקר אשר נעלם ממנו בספר! האדם הרוחני הכפות לארץ, נכה־הרגליים, פגע פתאום במעפיל גיבור־החומר ועז־הנפש, המדלג מענף לענף, כקוף אלוהי וכטורף כליל־יופי, באור האחרון שבין ממשלת היום ובין ממשלת הלילה.
בלא יודעים
מאתישורון קשת
כל היום העיק כובד המצב על המוחות הנבוכים. השרב הקשה והאבק הדק, העולים בלתי־נראים מן המדבר, זה האוייב הקרוב, יבּשו את הגרון, הלחוץ גם בלעדי זה מחמת שמועות האבדון וזוועות המלחמה, הנישאות מגרון הרדיו, כלי־המכשיר המבעית של ממשלת־החומר חסרת־הנפש, ומבין כותרות העתונים, הנאלחים והכוזבים בהכרח כמו העולם שהם משקפים בתוכם. כל נפש קיבצה פארור וכל לב נתכווץ מעוצר קללה מרודה. חלל־האויר המרירי יצק עופרת רותחת לתוך רוחות־האדם הנבעתים. דומה היה שהאנשים חיים מחוץ לטבע, כשמתפלשים בתוך קלחת ענקית של הווייות מדיניות וכלכליות מסובכות, מפחידות וארורות, שאין בה מקום ליקום ולבת־צחוקו, שאין בה לא ארץ ולא שמים, לא פלאי הווייה ולא צבא־מרום.
אבל גם יום קשה ואטי זה, הזוחל על גחונו כמין נחש עקלתון, הגיע סוף־סוף לקצו. עוד טרם הספיקו האנשים להרגיש בפוגת־הערביים ובנשיבת הצינה הקלה – והלילה, ליל־סהר בהיר ונאדר בקסם, כבש את מלוא היקום, ואיש לא ראה אימתי וכיצד. אור עיוועים פלאי, ספק מציאות ספק דמיון, הציף את כל העולם הנגלה, מערבות רום עד חרכי מטה, ומיזג אותו עם עולם הנסתרות שידו בכל ולא נודע איהוּ. כמו לפתע־פתאום נתלתה הלבנה בפאת קדים, גלויה וסתומה, מאירה ואדישה, פשוטה ובלתי־מובנת, חטיבת־ממשות וחידת־קדומים גם יחד. וכמו בענוות־תום נשקפו ממרום רבים מן המזלות הנצחיים, למרות הבהירות השפוכה בכל והנוגעת באישון־העין ממש.
ולפתע פתאום, לא נודע מהיכן וכיצד, בקע ועלה מלב השכונה השוממה ומחוצותיה האטומים קול יצר לב האדם הרעב לטוב מנעוריו. הגרונות הניחרים, שהלילה קרא להם דרור מחרצובות היום ואימיו האורבים, פצחו בקול רנה, שצלצל כשיכחה מתוקה וכשימחה פשוטה וחסרת־עול. האנשים, בלי שידעו זאת בעצמם, שרו על יקרת אור־הלבנה, המשכרת כבשורת־נעורים נשכחה, על שפריר המרומים, זה מחסה־הנחמה הפרוש והגלוי כמין מושכל ראשון, על נועם האויר, המצנן את צרבת עצבונם, על כל הטוב והמובן מאליו שבהווייה, זו האֵם הגדולה. אנשים מלאי חרדה ומורדפי אסון אלה יכלו לשיר ולצחוק ולחוש קורטוב של אושר תמים רק מפני שהסיחו את דעתם, עקב מגע יד הטבע שנגלה עליהם, מן האנושות המנוגעת והאיומה, אחוזת הפלצות, המתפלשת בדמיה ובקצפה, כחולה־נופל זה שאחזתו העוית, והפנו את מעייניהם בלי־משים, לרגע אחד, אל צבא הטבע וכוחותיו השקטים – ומשונה היה כי הם אינם יודעים זאת כלל. מגע אור־הלבנה הפך אותם, כמטה קסמים, מאנשים חברתיים גרידה לבנים להווייה, לבני־אלוהים, אבל הפּלא לא חדר להכרתם. אילו ניגש אליהם איש ואמר להם: יען כי הסירותם מלבכם, למרות רצונכם, את החברתי ואת האנושי־גרידה וחזרתם שלא־מדעת אל ההווייה הטהורה, מכורתכם הגדולה, אתם אומרים שירה גם בלב כל הרעה אשר מצאה אתכם; אתם מרגישים אושר מפני שאתם חיים משך רגע אחד לא עם צבא־אנוש שמתיגרת ידו אתם יראים, אלא עם צבא־מרום, הנשכח מלבכם – כי עתה היה כמתעתע בעיניהם, ומן־הסתם היו שבים ונהפכים מיד, עקב דיבור זה עצמו, לבני־חברה עלובים ופקחים, מלאי פחד ולעג – פחד מפני הטבע הסתום ולעג לממעט את דמותם החברתית ולמחשיב את הטפל בעיניהם – והיו מכחישים בכל תוקף כי שוטים הם עד כדי לקבל השפּעה מן הירח והכוכבים, אלה המראות הרחוקים, שאינם נוגעים כלל, בעצם, להם ולענייניהם החשובים, ענייני בנים (נאמנים או חורגים) לחברה ולמדינה. כי הטבע מתגלה באדם ופועל בו לטובתו רק בלי־יודעים. הכרת הטבע מרחיקה את האדם מפעולת הטבע. אל־נא תזכירו לו לאדם את אשר הוא מקבל מיד אִמוֹ־ההווייה, פן ישליך את המתנה בחרי־אף ארצה וירמסנה ברגליו, רגלי איש־החברה הרץ לרע ובורח מן הטוב.
האדם החיצון, המדיני־כלכלי והגשמי, זה שדחק בסתר את רגלי האדם הפנימי, ‘העולם הקטן’ הרוחני, הכהו אחור וגם החריש את קולו – האדם הזה אינו ‘זקוק’ להוויית הטבע ועוצם את עיניו מראות מה מאוד הוא תלוי בה, בהווייה זו אשר מאס. אף היא התנקמה בו ומניחתו נבוך, מסולף ובלתי־מנוחם, בלב מלחמתו. ורק ברגעים גנובים ויקרי מציאות, הנראים לו, לאדם החיצון השליט, כסטיות של חולשה מן העמדה הנכונה, יש כי יילפת לפתע האדם הפנימי הנשכח, אותו ‘עולם קטן’ מקופח, כמתעורר שוב לחבוק זרועות עולם. ואז רק אז יזכה מן ההפקר הזה גם שותפו־מתנגדו, האדם השכלי־חושי הנמוך, המתנשא למלוך, ובגניבה יגמע רגע של נצח משיב־נפש – כגמוע, תוך כדי הליכת הגדוד, חייל עייף ומרוגז עד לבהמיוּת שיור של משקה מן הפך המופקר של חברו, העייף עוד יותר ממנו. שותפים עלובים, מובלים לטבח!
הניחו, הניחו לו לאדם המדיני הפּיכח לשיר רגע קט, כמכושף או כילד, באור הלבנה: הלא רק שלא־מדעת הוא קרוב לפעמים אל הדעה האמיתית! הניחו לו וישתה משיקוי ההווייה הנעלמה וישכח רישוֹ הגלוי!
האֵם בזרועות הגבר
מאתישורון קשת
הגבר הגלמוד יצא בעקבות ההמון הנוהר אל מגרש־המשחקים. בלב החלל הריק והקדורני, שבו הרגיש את עצמו מוקף תמיד כמו במעטה צר, ושהלך עמו כגלגל־שבתאי אל כל אשר פנה, ראה האיש הבודד במועדיו, בבהירות של ניגוד, את הפנים הצוהלים או התאבים, כמחוכמים שבהם כטפשיים שבהם, של התושבים המחישים את צעדיהם למען לא יאחרו לתפוס לעצמם מקום־מצפה במזח הקהל הצפוף, המשחיר מסביב למגרש רחב־הידים, ולמען לא ידחקו אחרים, זריזים יותר, את רגליהם. גם נשים נושאות־תינוקות ונערות לבושות־צבעונין נראו בקרב המחנה.
הזר קרב אף הוא ועמד על גבנון־אדמה שבירכתי משוכת חוחי־הברזל, שרבב את צוארו, כשידיו שלובות לו בחדלון לאחוריו, ובלי עשות מאמצים יתרים ביקש לראות, מעל לחומת־האנשים המרטטת והמהבילה באור־החמה הרווה, בהתרוצץ הבחורים החסונים, שזופי־העור וחשופי־הברך, אנה ואנה, כאילו מתאמצים הם לתפוס תרנגולת המשתמטת מתחת ידיהם, הקופצת פתאום וחוזרת וקופצת באוויר וטסה במחי אחד לקצה־המגרש השני, כשכל הבחורים רצים אחריה כאילו בנפשם הדבר. הנה זינקה שנית: מטלית־עור עבה, תפורה בצורת כדור, דומה לכלי־מלחמה סואן. ובעוד הגבר תפוס־העגמה נותן את דעתו על מיעוט הערך הדרוש לעצם מן העצמים כדי להיות למרכז עניינם, לנושא התלהבותם, למשוש חייהם, של רבואות אנשים בעלי־שכל ובעלי־שאיפות – ראה פתאום והנה ילדה קטנה, כבת חמש, שניתקה כנראה בתוך הדוחק מעל אמה או מלוויה, והיא לא ידעה או לא חששה, מתרוממת סמוך אליו על בהונות רגליה הקטנות ומגששת באויר בזרועותיה, יותר כדי למצוא אחיזה במשהו מאשר כדי להבקיע לה דרך בין רגלי העומדים והמתנועעים.
פניה העירניים של הילדה יפת־העינים ומחודדת־הסנטר הפתיעו את הזר במשהו בהבעתם, השונה לטובה מהבעת פני הגדולים: יסוד ההבל והסכלות הבולט בסקרנותם של הגדולים והחקוק ברורות סחור לעיניהם, הלטושות אל הנעשה במגרש, ומסביב לפיהם הרפה והמוכן לדובב השתתפות – היסוד הלז נעדר בפניה של הקטנה, ולעומת זה רחש פרצופה החמוד מין כובד־ראש רענן עם תמיהת־בראשית שקטה, יסודית, לא־מקרית: ברור היה כי לה כל העצרת הזאת היא חידוש־חיים, לא בידוח־הדעת. הזר הרכין את עצמו, נטל על זרועותיו את הילדה – מה קל היה משקלה! – והזדקף עם משאו החמים על הגבשושית שעליה עמד, למען תוכל הקטנה לראות מעל לראשי ההמון את כל התכונה הרבה והמגוּונת, המושכת בודאי את לבה.
אבל כאן קרה משהו בלתי־צפוי, משהו מפתיע.
הילדה, שברגע התכופף אליה הגבר לקחתה הציצה בו בלי תמהון, השהתה כעת, בשבתה על זרוע ימינו כעל כסא רם, את מבטה, מבט חמלה, על עיני האיש המצטחקות בביישנות כל־שהיא ובתוגה מוסתרת, כאשמות. דומה היה כי שכחה לגמרי את כל המחזה המרהיב. ופתאום הרגיש הגבר כי זרם נסתר של אמהות יוצא מן ההווייה הקטנה הנמצאת כעת בגובה אחד עמו – ומציף את ישותו. כן, אמהות! רחש לב־אם, יסוד בלתי־ממוזג שאין לטעות במהותו, השתפך אל קרבו כגל טמיר מתוך הגוף הפעוט, הרך והקל, שעל זרועו. והילדה הושיטה את כפה, ובמגע קליל וטהור, מגע נפלא אשר לא ישיגוהו משיגי־הגוף, החליקה לו פעם ופעמיים לגבר העצוב על לחיו. והגבר הרגיש כי לא הוא עושה טובה עם הילדה, כי אם, להיפך, היא העושה עמו חסד – חסד יקר־מציאות, נעלה כאור־הכוכבים ומשפּיע כמוהם על מזלו של האדם. והגבר קשה־המזל ומר־הנפש הרגיש את עצמו בפני האֵם הקטנה שבזרועותיו כתינוק עזוב אך מרוחם.
פתאום קרא מישהו לילדה בשמה: אביה הרגיש, כנראה, בינתיים בהעדרה ופנה לבקש אותה. והילדה, שנמשכה בזרועותיה ובפלג־גופה העליון אל אביה המצטחק לקראתה, הפנתה עוד, ברגע עברה מזרועות הזר אל זרועות האב, את ראשה אל האיש שנשאר עומד בזרועות פתוחות וריקות, שחשו עוד במה שניטל מתוכן, ובמבטה הבהיר היו רחמים על האיש שנשאר יתום, רחמי אֵם.
סמוך לאבניים
מאתישורון קשת
זה היה מקרה, לא פחות זר ותמוה מרוב המקרים. בבואו לגור במקום החדש, והנה הבית שממול מעונו אשר שׂכר לו הוא בית־יולדות. מפרק לפרק היה עולה באזניו קול זעקת שבר איומה, מחרידה. שונה בכל פעם היה הקול, אבל אחת היתה הזעקה שבכולם והאימה שביסודה.
מפרק לפרק היה רואה בעד חלונו את האמהות הצעירות יוצאות מן הבית, בלווית גבר או לבדן, והולד על זרועותן, כשהן פוסעות בזהירות על הסף, כאילו הן יורדות בספינה המתנועעת מתחת לרגליהן, וכשמבטן המורחב רואה סביבן בחידוש. פעמים אחדות ראה אותן יוצאות ריקם, גופן שבור במתניהן לשני פלגות וזרועותיהן עלובות כשרווּליו של גידם, ומסביב לעיניהן חרות כה ברור: היסורים הרעים מכולם הם היסורים שלא הביאו שום פרי.
פעם אחת לפנות בוקר העירה אותו הזעקה ההיא משנתו, והשאירה אחריה תו ארוך לאורך היום כולו. פעם אחרת, בשבתו אל שולחנו שקוע בעבודתו, פרצה הזעקה לתוך מעגלו הבלתי־נראה וקרעה את אֶרג־רוחו המוּחש. אבל, כאילו נאחז בחבלי כישוף, גם נסה לא ניסה לעקור את דירתו, וישב שם ימים רבים.
את מכּריו שהיו שואלים בתמיה של לצון, כמורגל בפי רוב היהודים, מה ראה על כך שאיווה לו לשכוֹן סמוך לבית־היולדות, היה עונה אף הוא בהלצה ובלשון נופל על לשון:
– כי חפצתי לראות מה ילד היום.
לימים פקדה את מעונו הנערה החמודה והאוהבת אשר דימה לאהוב אותה ואשר חימד. אהה! היא לא התלוצצה בפרוץ הזעקה הראשונה לדממת החדר. הלומה ונרעשת, אך מבליגה היטב על חרדתה, חמקה בחשאי לקרן זוית, כולה מכווצת ומעוּותת־פה, כאילו דרכה ברגלה על בעל־חי מרוטש, המעורר חמלה ופלצות כאחת.
היא חיכתה והוא שתק. הוא שתק, והיא הלכה ולא שבה עוד.
מקץ ימים ישב לכתוב אליה, בהשתוחח עליו הנפש; הוא חפץ לקרוא לה לבוא אליו, לקרוא לה בכל מיני לשון של בקשה וקצף ופיוס. ופתאום עלתה באזניו הזעקה הנוראה.
הוא לא הוסיף לכתוב.
לא עברו ימים מרובים עד שבאה אליו האשה החמודה והחכמה אשר אהבה את אהבתו אליה ואשר חמדה לה להשיב אהבה אל חיקוֹ, כי היתה האהבה דבר אהוב על נפשה ומצוות מזלה התקיפה. בחרדה מפריעה ציפה כבר לקול הזעקה ההכרחי, שיבוא, ותשואות כל חושיו הפורחים נבלו על פּיו, בכבשו את ראשו בערוגת־המוֹר שעל לבה.
בעין דואגת וצוחקת כאחת בחנה האשה החמודה את מבטו הפונה החוצה, לעֵבר היולדות. ופתאם נשמעה הזעקה הגדולה.
היא הבינה. הבנתה הגמורה, בת־הנסיון וחסרת־הקסם, גרמה לה לנחם אותו עוד לפני לכתה – העלובה ואינה עולבת! לולא ארשת החמלה הקלה, כחולת־העין, המהולה בקורטוב בוז עתיק שהפז את פניה בשמעה את זעקת האחרת, אולי לא היה מניח לה ללכת.
וכבר ההשגה המהתֶּלת התחילה עולה במוחו ואומרת לכבוש את סכום־הדברים, והנה הזעקה הפולחת את הלב נשמעה שנית, וגם הוא הבין פתאום:
הוא הבין שכל חייו אינם אלא ישיבה כזאת סמוך אל האבניים, עדות־תמיד של לידה זועקת, הממיתה על הפה, בקולו של הקץ, את התענוג של ההתחלה.
הכלב
מאתישורון קשת
הלכתי יחידי בשדה. הארץ היתה חמה ונוהרת. השמים היו כחולים מאוד ושלווים מאוד. הרי יהודה נתגלמו כתמרות עשן כחלחל, הרובצות בכבדות באופק, שבינו וביני הבדיל כעין אֵד־שמש שקוּף ורוטט. בעלותי בדרכי על אחת הגבעות החומות – והנה לפנַי הים, שעין פלדה כחולה לו והבל דק פרוש עליו. וברדתי ממנה לאחוז דרכי הלאה – וסבוני גבעות רכות ועמקים קטנים וצהובי־חול ביניהן. באחד העמקים, בתחתיתו, היה מושלך גל גדול של דומן וסחי מאוס; עצמות יבשות הלבינו פה ושם, שרידי סעודת תַּן או שועל. באמצע היתה מונחת נבלת־גמל מחוסרת ראש ומעוררת זועה. כרסה הנבובה עם גלמי־הרגלים ההפוכים למעלה, כפרושים לשמים, היתה אכולה למחצה. בתוך חלל הכרס הרקובה עמד כלב מצורע ועלוב וכרסם בראש כפוף את שיירי החומש בין הצלעות. ריח־הפגר המרעיל הדהים למרחוק.
איני יודע מה משכני לעמוד תחתי כנטוע על שפת העמק, למעלה. המראה שראיתי שיווה לנגדי צורה מוחשית על כל מה שמושגי המופשטים השיגו בתור ניוול וטומאה. עיני דבקו בשאט ובהתאמצות – אך גם בהכרח – בדמות בעל החי העלוב שמלמטה. פתאום חדל הכלב לכרסם והרים את ראשו לעברי, לאט ובזהירות, כאילו הרגיש במבטי. מבטינו נפגשו…
לעולם לא אשכח את המבט הזה. זה היה יותר ממבט אנושי, כך יכול להביט אדם רק כשהוא עובר את גבול האנושי. כך ודאי היה מביט גזלן־דרכים חשוך־יום אילו נגלה אליו לפתע מלאך בו ברגע שהוא מבצע את זממו על קרבנו השותת דם.
החלף במוחו האפל של יצור־אשפּתות זה האינסטינקט – אבי התודעה – אני חושש לומר התודעה – של עוון, של עבירה? הלא גם באינסטינקט של בעלי־החיים ודאי יש איזה רוּדימנט של תודעה. ההרגיש הכלב כי ראוהו בקלקלתו, ברדתו עד נבלה סרוחה, אולי בכוח ההכרח ושמירת־הקיום. זו היתה הדיוטה התחתונה – אולי ראשונה לעליה – של צער בעל חיים בעלבון הטבע שבו, הטבע החף מטומאה והנקי מחטא. רחמים רבים מילאו את לבי. לא מאסתי עוד את היצור המכוער הזה, כי ריחמתיו בכל לב. כמעט אהבתיו, יען כי ידעתיו. עלבונך עלבוני – חשבתי – שפלות־מדרגה והכרח־טומאה בטבע מעליבים את האדם שבי, שהוא חלק הטבע. מה ריחמתי את הכלב!
כנראה, נשתנה מבטי ודבר חדש הופיע בו. כי הכלב, אשר לא גרע את עינו הנוראה ממני, כל זמן שבעיני היתה רק הבעה אינסטינקטיבית של הסתכלות והפתעה, מהולה בבעתה, לא יכול עוד לשאת את הבעת־עיני החדשה, האנושית. הרחמים, שהיו למעלה מן הטבע שלו, הפחידוהו. הוא הסב ראשו מנגדי, כמעט בתנועת אדם מבוייש. רגע שהה עוד במקומו מורד ובזנב חבוי בין רגליו, ופתאם פנה והתחיל לברוח דומם ולאטו, מבלי להביט אחוריו, כשהוא מחיש יותר ויותר את מרוצתו. עד מהרה נבלע בין הגבעות החומות.
טל, ים...
מאתישורון קשת
מכּרי, איסטניס ובן ‘עולם־הזה’ לפנים, שכמעט לא הכרתיו בשעה שפגשתיו בעיר־הנמל בארץ־ישראל אחרי שעבד שנים אחדות כסתת ב“גדוד־העבודה” בגליל, הפסיק פתאום את ויכוחנו על עתידותיה וזכות־קיומה של הקבוצה השתפנית בארץ־ישראל, הביט על סביבו כמואָר בברק־מחשבה ואמר:
– כאן, ברחוב הזה, אירע לי מאורע־נפש משונה ועצום, סמוך לבואי אל הארץ, מאורע כל־כך שונה ממאורעות החיים החדשים שהתחלתי אז להעמיס עלי ולחיותם, עד שנעשה לי סמל למעבר בין שני מיני חיים.
ישבנו בבית־הקהוה הערבי הקטן, שבחללו האפלולי והקריר כמרתף עמדו הדומים קטנים ובזיכי־נרגילה, ובדואים אחדים עטופי־גלימות ישבו בירכתיו, והערבי המשרת הגיש לנו ספלי־קהוה זעירים, בארשת־פנים ידידותית וחשדנית, צירוף נימוס ומזימה ועורמה. בחוץ, על פני הפתח, עברו סבלים ערביים, חלוצים חשופי־ברך ותיירים בלתי־מתמזגים במראה־הסביבה, ורוּח־ים רעננה ומשיבת־נפש, זו הרוח הצחה של ים־התיכון בקיץ, היתה נכנסת באין מעצור ומצננתנו.
ידידי החל לספר:
– העלמה הזרה, שפגשתי ברחוב זה היתה מכוסה צעיף דק וכחלחל, שירד משולי מגבעתה. מרחוק נצמדו חושי פתאום אל מהלכה הרך, שהיה בו בשבילי דבר־מה מיוחד, מזכיר ומבטיח. כשקרבה לעבור על פּנַי, חדרו עיני אל מתחת לצעיפה ונחו רגע – או דקות מספר, איני יודע – בתוך עיניה. הן היו זוהרות וטובות, אינטימיות, הן ידעו אותי ותמהו לקראתי. ידעו אותי? הן תמהו לקראתי. צדעיה החוירו, אך רשמי פניה לא נגלו לי. לבי התחיל לכאוב.
מהלכה השקט של הצעירה בא פתאום במבוכה. גוה פנה כה וכה, בצעדה עוד הלאה בפקפוק. ואולי חיפשה את מישהו. מאחד הבתים יצאה ילדה יחפה, ספק ספרדיה ספק ערביה.
– היכן לשכת־הנסיעה? – שאלה את הילדה.
נבהלתי. קולה, קול של בת־תרבות, היה ערב ונאמן, מודע. קולה דומה היה לעיניה. הרגשתי שגם אני לא הייתי יכול לפנות בשאלה כזאת אליה: איזה דבר גדול ואנושי קם פתאום בינינו, אשר עצר בעדנו מגעת בו במגע של חולין. תמהון רב הבהיר בי.
הילדה לא ידעה והביטה מן הצד, כאינה מבינה. ברק־השמש המעובה והרועד מילא את חלל־הרחוב והושלך בחזרה מן החומות הלבנות. בנמל הכחול, ממולי, עגנה ספינה לבנה. בודאי תסע היא בספינה זאת, ואולי בה עתה זה באה. התחלתי לבאר לה לעומדת את הדרך, שהיתה ידועה לי. נזכרתי פתאם כי מחר אני יוצא את העיר… כי אין להשיב. הן לפני שעה נרשמתי בלשכה ללכת מחר הגלילה, לגדוד־העבודה. כהרף־עין ארכה בי הכרה מתוקה ועצובה, כי הפּלאית הזאת נתנה לי במתנה אושר יקר ונסתר, קניין־חיים אנושי, שעלי לשמרו, פן תגע בו המציאות לרעה. כי המציאות שאליה התכוננתי בדחילה ורעדה. היתה כל־כך אחרת, כל־כך מלאה על גדותיה מלהכיל איזה אושר פרטי קטון און גדול, כל־כך קנאית ומוחלטת, ופגיעתה רעה בכל מה שאיננו היא! גם על מפתנה היה חרות: הפּרד־נא מעל הכל!
– הֲיִי מי שתהיי, –הרגשתי. – לי את טהורה ויקרה.
אותו רגע ידעתי כי היא לא חשדה בי בכוונה של צדיה מצדי. ידעתי כמו־כן שהיא כנה וענווה, צמאת חיים ואושר. מניין? מניין? פניה שכנו בעלטה.
בדברי, הרימה את כף־ידה, כאומרת להפשיל את הצעיף מעל פניה. נתחלחלתי. – לא! לא! – זעקה בי תנועה פנימית. ברק ההכרה כי גילוי הפנים יכול לשנות את קנייני הענוג ולהפכו לערטילאות חושית, לתת לי אולי יאוש מוצק חלף אמונת־החלום הרוחפת, לחמוס את הסוד האנושי (כי הסוד קניין האנושות בלבד הוא), לעשות את הרגשת־החיים שנתנה לי הפגישה ליותר טבעית ופחות רוחנית – הכרה זו הפחידתני. וכנראה, הרגישה היא בחפצי האילם, כי ידה שהורמה, עמדה בחצי־הדרך ותורד.
תודה ועצב גאו בקרבי. כיליתי לדבר. רגע חיכינו שנינו. אחר פנתה היא ללכת והפנתה אלי את מבטה: תודה ועצב היו בו.
– תודה, – אמרה בקולה הערב, המאמין. אז נעלמה אחרי הבתים. הייתי נבוך.
כל היום שוטטתי בחום החוצות, באי־מנוחה ממאירה. סקרנות לא היתה בי: לא חפצתי לדעת מי היא, אבל הרגשה, כי לא היתה זו פגישתנו הראשונה, עינתה אותי, כמו שמנגינה בלתי־נתפסת מענה את האמן־היוצר הטוֹוה אותה מקרבו. מתי ראיתיה? באור הרך של אחרי־הצהרים החלה לנשב קרירות.
ופתאום – והנה שוב היא לקראתי. מהלכת חרש, קצת נוּגה. מתוך עלטת הצעיף האירו עיניה, זהבהבות. עיניה…
מבטי נצמד אליהן, כמבט הצמא שראה מים. בקרבי רטטה שמחת־נצחון של מי שהחיים האירו לו פנים, יחד עם בושה בגלל שמחה זו. מה היה בעיניה? מסירות ועצב, מסירות ובדידות ענווה, קירבה וטוב־לב, פשטות וטוהר. ועוד איזה דבר. הדבר שישנו ביסוד כל משיכה אנושית שבין גבר לאשה, אם גדולה ואם קטנה: הלא הוא רגש הקניין, השייכות. בעיניה היתה שייכות אלי. הרגשתי פתאום ברור, כי היחס האוורירי שביני לבינה בא לנקודת־היפוך, כי נתחלף לי בדבר חדש. המשחק הזה ששיחקה נפשי עד כה עם אוצר־הגורל שמצאה, נהפך לה הוא עצמו לגורל, לסבל. חפץ האושר, שהזרה עוררה בי, היה בי פתאום לחובת־הלבב. שוב לא היתה זרה לי: ברית אנושית נכרתה דומם בינינו, שעל פיה נתחייבתי לסבול בסבלה. עתה מסוגל הייתי לשאת לא רק את קלסתר פניה המעורטלים, אלא את כל מערומי גורלה האנושי. ויהי מחריד כאבדון.
– יקרה! אמתית! – הרגשתי, בה בשעה שבת־צחוק רפה, מעוותת מתוגה, חלפה בין שנינו.
כל זה ארך כהרף־עין, וכבר היא עברה על פני במהלכה החרישי והנוּגה קצת. הפניתי את ראשי בחרדה פנימית מלאת־אור, ואראה את ראשה המופנה אלי בו ברגע שנעלמה אחרי הבתים.
לרוץ אחריה, להשיגנה? הייתי לאבן… ניבטתי לים המכחיל לנגדי וראיתי על פניו עיניים זהבהבות, מאירות. עיניה. אינני זוכר כיצד פנה היום ההוא לערוב.
לחלוחית הטל הקרירה הפיגה את שיתוק־מעייני הצורב. היתה אפלולית. הטל החודר עברני. נמשכתי אחרי דבר־מה ובאתי אל שפת־הים. הוא קידמני בהמולה עצובה, מתלוננת. הדבר אשר קרני היה כה גדול וחזק־ההד. המפני זה נמשכתי אל הים?
על חולות־החוף היתה שיכבת הטל. אבל על שפת התהום הרבה, שעליה עמדתי, לא היה טל.
יש אשר לחלוחית הנפש, עסיס החיים, זה שיקוי החלומות המשומר, יותן לאדם בקימוץ, במידה קלושה, ונשפך על פני רוחב חייו, כשיכבת טל על ערבה שוממה: מעט מעט יטעם ממנה, ברבות הימים, זעיר פה זעיר שם, תמיד בשטח אחד ובאין עומק. טל־אהבה. אבל יש כי מנת־אהבה זו שעלתה בחלקו תינתן לו כולה בבת־אחת, במשורה גדושה, ותיגלה לו כתהום לכל העומק. ברגע אחד יגמענה, יריקנה, והיתה כלא היתה. כי לא לאורך ימים הוא הנעלה והעמוק.
“ואולי היתה זו האהבה הגדולה שבימי חיי?”, חשבתי.
הגלים שקקו לרגלי כמו בשכרון, בהפצרה קודרת.
“מוזר הדבר”, חשבתי, “הן ישנם גלים, שוכני סלעי־החוף, שלעולם לא יבואו שמה, אל מרחב התהום ואל טבורה הנאדר: אך ישאפו לשוב, ומיד גלים חדשים, הבאים משם, יהדפום אחורנית, אל חולות־החוף. פה חיים הם את חייהם הנפתלים”.
כוכבים הבריקו. מאחורי, על ערבת החולות, היה פרוש ערפל של טל. לפני געש הים הזר. אולם את עצמי הרגשתי בין שניהם כגוש־חומר עכור וכבד.
כשנסעתי ממחרת־היום הגלילה עמדה הפלאית כחוצצת ביני ובין מראות הטרשים של שממות הארץ השזופה. דומה היה כאילו הניעה בראשה הרעול, ועינה הזוהרת רמזה רמיזה של פרידה מעל החיים ההם, אשר עזבתי מאחורי, חיי־הנפש בתענוגים, בהשלייות, בספקות, באבדות גדולות, בנחמות קטנות. כשאני מביט כיום לאחורי נדמה לי כי על כל הימים והירחים, להוטי החמה והעמל, שעברו עלי בשממה המקיצה הזאת, הנוגה והיקרה, מטפטף זהבה הטמיר של עין הפלאית הרחוקה.
סנוורים בסדוֹם
מאתישורון קשת
לוט ישב בסדוֹם. הוא לא היה דומה לאנשי המקום, שהיו ידועים בכל קידמת אסיה בזדון לבם ומידותיהם הרעות, אבל לוֹט לא היה גם ‘מלאך’, כלומר – לא נמנה עם אותו קומץ קטן של יחידי־סגולה מוזרים, כאברהם דודו, שהטיפו לתורת מוסר חדשה והפיצו תיאוֹגוֹניה חדשה ברחבי התחום הפראי שבין ארם־נהרים ובין נחל־מצרים, ושבעיני הבריות (ובמידת מה גם בעיני עצמם) היו ‘מלאכים’, כלומר – שליחים מביאי בשוֹרה רחוקה מאופקי־חיים לא נודעים. איש בינוני היה לוֹט. אילו ישב עם אברהם דודו, כי אז ודאי סיגל לו את האמונות־והדעות של “המלאכוּת” האברמית; עכשיו שישב בסדום ביקש להסתגל אל מנהגי המקום. אפס כי לא הצליח בזה באותה המידה שדימה בלבבו. קוֹץ של עלבון מסותר נעוץ היה בנפשו בגלל שלא זכה בעיני דודו הנערץ: כי אברהם שעורר בו יראת־כבוד מאז, דחה אותו באמת־המידה הענקית של רוחו. וכשלא יכול לוֹט לסבול עוד את זלזולו של אברהם – עמד ונפרד מעליו. ולעלבון זה, שהיה צורב ביותר בגלל סַמיוּתוֹ של לוט בנוגע למהות גדולתו של אברהם, שהרגיש בה אך לא יכול להבינה, נתלווה עוד צער אחר: מרגיש היה, שלמרות הכל הריהו אחר ושונה לטובה מן הגוי הזה, שבקרבו הוא מבקש להתבולל, אלא ששוֹני זה לא די שאינו מועיל לו, אלא אף מזיק לו ומפריעו מהסתגל אל סביבתו בכל, כחפצו. רק שתי בנותיו כבר סדוֹמיוֹת גמורות היו לכל דבר, ואף ארושׂיהן מבני־סדוֹם, ואילו לוט עצמו נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, אנשי סדום רואים בו זר, “בא־לגור”, ואף עוינים אותו במקצת, ואולי גם שונאים אותו שינאה כבושה, עיוורת. עצם קירבת־הדם של זר זה לאותו ‘מלאך’ שנוּא, שהגר מאוּר־כַּשדים הרחוקה והתאחז בכנען, דיה, כנראה, להטיל עליו צל בעיניהם. אבל כדרך מתבולל נוהג היה לוֹט להופיע בין הבריות גם במקום שמה לא קראוהו, כאילו למען הוכיח לעצמו שהוא ממש כאחד מאנשי הגוי הזה ואין הוא כלל נכרי בעיניהם עד כדי לעורר בהם שינאה, או הפלייה, והראָייה – הנה הוא יושב בשער, ואין איש מתאנה אליו להכלימו. אבל באותו זמן עצמו היה קול פנימי מצווהו להיות זהיר – וכשבנה את ביתו בנה אותו סמוך לשער, הרחק מטבור העיר, ואת דלתות הבית הסווה באופן שעין זר לא בנקל תבחין איה מקומן בטירה קטנה זו, שנראתה כאילו אין לה שום כניסה מן החוץ.
יום אחד באו אל לוט שני אורחים. לאמיתו של הדבר, לא אליו באו, אלא לתור את סדום באו, כדי לראות אם אפשר להטיף כאן לתורה החדשה לנוכח ההפיכה הממשמשת ובאה (הלא יתכן, סוף סוף, כי גם כאן, או בעמוֹרה הסמוּכה, הבחין מישהו, למרות סַמיוּת־הרוח הכללית באותותיה של הפיכה זו, כאשר הבחינו בה בבית־מדרשו של אברהם) – או הכצעקת תלמידי אברהם היא עיר זו, שאפילו עשרה צדיקים אין למצוא בה, כולה רשעוּת נחושה ואינה עלולה לקלוט תורת־חסד ואהבת הנאצל אפילו על פתחו של תָּפתֶּה ערוך. בעיניהם של שני השליחים לא היה לוט שונה הרבה מאנשי סדום, והם ידעו את יחסו של אברהם רבם אליו. אבל לוט, שהיה משוטט בשער, ראה אותם בבואָם והכיר מיד בטיבם ובשייכותם. וכאילו כדי להראות, ספק להם ספק לעצמו, שאף על פי שאזרח שאנן הוא בסדום, עוד לא ניתקו כל קשריו עם אברהם, העתיר עליהם וביקש כי יסורו אליו ויתארחו בביתו. תחילה סירבו, כי חפצם היה להתחקות על סדום מתוך המגע עם אנשי הרחוב – ולשם כך אמרו ללין בחוץ; אבל לוֹט פּצר בהם מאד – מין הסתמאוּת־מרצון היתה בו, להתעלם ממורת־הרוח שהראו לו כמעט בגלוי, כאילו מוּקצה הוא בעיניהם מחמת בדילות – לוט לא הרפּה מהם, עד שלבסוף נענו לו, כמו מרחמנות, והלכו עמו. אנשי העיר, בין זקן בין נער, שראו את הזרים בעברם, ליווּ אותם במבטי איבה בוטים כמדקרות חרב. הדבר לא נעלם מעיני שני אנשי “המלאֲכוּת” והם השתאו לעיוורונו של לוט.
בהסיבו עם אורחיו בסעודה שמע לוט מפיהם דברים מתמיהים, שהטילו מבוכה גדולה ברוחו, דברים שלא יכלו מעולם להיגלות לו ולשכמותו ושמקורם היה בדעת צפונות־העולם הנשׂגבות מבינת־אדם. סוד נורא ונעלה היה זה, שנשקף מזיו עיניהם האיומות של ‘המלאכים’ והפעים את לוט, אבל נשאר סתום ובלתי־מובן לו. השליחים המופלאים, שחמלו פתאום על לוט – סוף סוף הלא בן־אחיו של אברהם רבם הנהו! – גילו את אָזנו על סכנה משונה, הנשקפת לסדום, וכן לעמוֹרה שכנתה ולכל הכיכר הפוריה הזאת, הקרויה “גן־אדני” והנמשלת בפי הכנענים לארץ מצרים. הפיכת איתנים קרבה לבוא, זרם אש וגפרית עומד לרדת מן ההרים המתגעשים ולהחריב את כל הישוב הפורח. עונש מן השמים יהיה זה על חטאת האנשים הרשעים האלה, אמרו השליחים – והוסיפו: קום, לוט! קח את בני משפחתך ונוּס, הימלט, חיש מהר!
לוֹט קם ויצא לספר את הדברים לאנשי ביתו. אבל הם קיבלום במנוֹד ראש, כאילו הוא מצחק בהם, עד שלבסוף התחיל אף הוא עצמו לפסוח על שתי השׂעפים והתנודד בין רושם דברי השליחים, שחדרו עמוק לנפשו, אף־על־פי שלא יכלו כלל להתקבל על הדעת, ובין רושם דברי חתניו, שלעגו לו בשם השכל הישר, אותו השכל הישר, שברית נכרתת בנקל בינו ובין סנוורי הרוח. אותה שעה אף לוט כמוּכּה סנוורים היה ולא ידע מה לעשות.
ועתה נניח את לוט ואת הנעשה בביתו ונפנה אל המתרחש בקרב המוֹנה של סדום.
מראיהם הנישׂא של ‘המלאכים’ הזרים והבעת פניהם המופלאה הרגיזו את עם הארץ וגרו את שחצם התוקפני. דברי איבה וגידופים נזרקו מפי עוברים־ושבים בחוץ, נתגלגלו מאיש לאיש בשׂאֵת פּוֹשׂה, ומתוך פעולת־גומלין זו היתה השנאה מתנפּחת והולכת, הולכת וגדלה, עד שנעשתה כמין אוירת קטב עכורה כתבלוּל, שצנפה את כל הרוחות והכתה אותם בסנוורים של חימה שפוכה. לא יצאה שעה ארוכה ואספסוף פרוע להשחית התחיל להתגודד בקולי־קולות בחוץ, באפלת הערב, ולנהור לעבר השער, אל ביתו של לוט, ועד־מהרה הוקף הבית קהל בריונים מקללים ומגדפים, רוגמים באבנים ומפרכסים בתאוות הרס עיוורת, כאומרים להרוס אל תוך הבית, כשהם צועקים: “איה האנשים אשר באו אליך, לוֹט? הוציאו אלינו את הזרים ונעשה בהם כמשפטנו!”
לוט נתחלחל ונתבלבל, אבל החליט כי בשום־אופן לא יחלל את מידת הכנסת־אורחים, הקדושה לעדת אברהם ומלאכיו – ויעבור עליו מה! אולי הבושה מפני ‘המלאכים’ והפחד שמא תיוודע חולשתו לאברהם הם שהוסיפו לו אומץ לסרב לבני־הבליעל. במצוקת רוחו יצא אל ההמון הסוער – כמתגנב יצא, ואת הדלת המוּסווית סגר אחריו בלאט, לבל יראוּה הזדים – פּשט ידיו וביקש לשדלם בדברי תחנונים. וכשראה כי אין שומע לו, והפּורעים ניגשים לפרוץ את הבית בכוח, צעק במר יאושו והציע להם את שתי בנותיו, תחת האורחים. “וארוּשׂיהן?” – חלפה מחשבה במוחו. – “יקחם אופל!”, ענה קול־חרון בקרבו, “גם הם בני־סדום! למה אינם יוצאים להגן על ארושותיהם?”
כאשר שמעו שני השליחים את דברי לוט, הצועק בחוץ: “הנה־נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם! רק לאנשים האלה אַל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי!” – הביטו זה אל זה, כנדים למזיגה העגומה של מידת הכנסת־אורחים מקודשת, כמסורת בית־אברהם, עם הפקרת בנות לבהמיותם של אנסים, כמנהג סדום. גביר מסכן זה, שניתק משרשו, ובסַמיוּת רוחו הוא מבקש לאחד בקרבו הפכים כאלה! אכן ניכרות בו שתי ההשפּעות השונות ומתנגדות: מורשת בית אברהם וההשגה של אנשי סדום! כלפי שליחי אברהם הוא מחזיק בעיקריו של זה, וכלפי בנותיו הסדומיות הוא סדוֹמי.
בינתים קרה דבר משונה, שסופרי העתים אשר רשמו אחרי־כן את המאורע בספר לא ידעו להסבירו וזקפוהו על חשבון אותן הנפלאות אשר ‘המלאכים’ נודעו בהן בקרב המון־העם, שזה דרכו לאהוב כל דבר סתום ואגדי. אמנם רק למראית עין היה זה דבר “משונה”, ובאמת לא היה אלא דבר טבעי בהחלט, ואף הכרחי. הרשעות הזידונה, שהתלקחה כמין קדחת רעה בנפשם של אנשי סדום והציפה את חושיהם בחמת שׂינאָה, פעלה כמו רעל, ששיתק בהם את כוח־המחשבה ונטל מהם את חוש־ההבחנה ואת הכוח השופט. כאחוזי שגעון התרוצצו תחתיהם, ממש כעיוורים היו, אף מבחינה גופנית, ולא ידעו בעצמם כיצד ובמה יכַלו את רציחתם הבוערת. בעוית של שכרון־הרס דומים היו לעקרבים מוקפי אש, העוקצים את עצמם וטורפים חייהם בכפּם. להשמיד ולאבד ולפרוץ ולהרוס השתערו, אך שוב לא ידעו מה ישמידו ובאיזו דרך יהרסו. לפתע פתאום הוכו בסנוורים כולם, מקטון ועד גדול, טירוף של עיוועים תקף אותם כצבאָם על הבית, כהמוּמים גיששו וכעטלפים התלבטו בבקשם את דלת הבית, אבל נילאו למצוא את הפּתח. ובאמצע השתוללותם העיוורת מצאה אותם ההפיכה האיומה.
יתר הפרטים של מאורע סדום ומעשה לוֹט אינם מענייננו כאן. הלא הם כתובים בחוּמש. לא באנו לרשום כאן אלא צד אחד של אותה פרשה, שבעינינו היא ראויה להיקרא פרשת העיוורון האנושי: עיוור היה לוט בהיפרדו מעל בית־אברהם, כאשר נכווה מגחלתו; עיוור היה בבחרו לו את סדום להתנחל בה; עיוור בחשבו כי יוכל להתבולל בגוי זה; עיוור בנוגע לשליחותם של ‘המלאכים’; ועיוור נשאר גם משניצל מן ההפיכה וישב במערה בהר עם בנותיו סומאות־הרוח.
אבל עיוורים פי שבעים ושבעה היו אנשי סדום, שרעל שנאתם המפעפע הכה בסנוורים גם את חושיהם – כדרך הטבע… וכלום יש ספק כי אמנם כן יאבדו כל הרשעים, עבדי השינאָה?
ואשר למלאכי אברהם, יודעי החכמה הנסתרת – מי יודע אם לא היה, אחרי ככלות הכל, שמץ של עיוורון – עיוורון של שליחים, החיים באמוּנתם – גם בזה, שהם ראו קשר של סיבה־ומסוּבּב בין יצרם הרע של אנשי סדום ובין איתני ההפיכה הנסתרים? עיוורון גמור בודאי לא היה כאן: שהרי מכל מקום יש לומר, שאילו לא התמכרו אנשי סדום בזדון כזה לתאוותיהם ההרסניות, כי אז אולי היו מסוגלים להבחין מעט בכוחות הנסתרים אשר למעלה מעצמם ובהרס הנשקף להם, ואז אולי יכלו אף לקדם את פני הרעה ולהינצל מן החורבן (כאשר ניצל לוט בחכמת זוּלתוֹ). אבל מי לידנו יתקע כי מחשבת ‘המלאכים’, שלוט ראוי היה להינצל בזכות לא־לוֹ, אין עמה, סוף סוף, שמץ סנוורים – סנוורי האהבה והרחמים?
מחרוזת שניה: ענינים
מאתישורון קשת
מחרוזת שלישית: עיונים
מאתישורון קשת
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.