הפילוסוף החולה ונכה־הרגלים היה שוכב הוזה מול פני החלון בכורסתו המרופדת, רהיט המותרות היחיד במעונו הדל והעגום, הוא הרהיט אשר קנה לו, אנוס על פי הרופא, במעט מן הכסף אשר קיבל בשכר חיבורו על “האדם המעפּיל”. מה גדול היה החזון אשר שיווה לנגדו בכתבו אותו! לעומת היקום העיוור, החי על רצונו האַלים, עומד בודד וגא האדם הרואה, החי על רוחו האוהבת. האלימות והרָע הם כליו של הכוח, התבונה והרחמים הם כליו של הרוח. הרוח אין לו צורך בכלי־חמס: הוא מעפּיל בכוח ערכו. למן הפּוליפוס שעל קרקע הים ועד גדולי המצביאים והמדינאים – חמס, אלימוּת, הרס, ללא כל התקדמות אפשרית כלל; רק האדם הרוחני – הוא לבדו מעפּיל כביכול לקראת חידוש, לא שיערוהו קדמונים, אל ציר החיוב, אל הטוב כבנין־עולם, מקדש האהבה.
עתה שכב ועיניו, המביטות ואינן רואות, תלויות במעבה ירק האילנות, הגודר בעד אופקו בפאתי הכרמלית שממולו, בחלון; היה שוכב ומהרהר באותו חיבור, שזה עתה ראה אור. נוחם מר מצץ את לבו במין בושה. פרחה נשמתו של “האדם המעפּיל”! עתה הוא רואה: את העיקר לא אמר, עיקר־העיקרים נעלם ממנו, חמק אבד ואיננו. הכל נשאר מַעַל! הלואי והיה גונז את חיבורו בשעתו ולא באתהו לפחות מגינת־לב זוֹ שבגוף־עבודה מושלם ונשמה חסרה מן הספר. כל־זמן שלא נאמרו דברים ולא נעשו לפוֹעל, הריהם טובלים עדיין באותו אור־התוהו ההיוּלי שבמרחק הפנימי, שבתוכו כל דבר הוא אפשרי, ומשום כך הריהו גם שלם ומנחם, ושום דבר אינו ממשי, ולכן גם אינו לקוי ומביש. אבל עכשיו… שוב אין תקנה. חרפּת־עולם העטה על אותה אמת אשר נשא בקרבו, ואשר רק אפס קצה־אחוריה תפס והראה, בעוד שאת פניה ואת שחר מבטה, את הציר שעליו מסתובב הכל, לא ראה ולא הראה… את האדם, כך נדמה לו, תפס כבר, כי על כן מושג רוחני הוא, אבל את המעפּיל לא תפס ולא יתפוס לעולם, כי איך יתבאר הרוח מתוך החומר? וכיצד יעפיל הרוחני בלי היותו רצון וחומר ובלי היהפך הוא גופו לכוח עיוור?
והפילוסוף המדוכדך שקע במעצבה.
עיניו הפקוחות ניעורו פּתאום וספגו את הזיו החם והצלול שבחלל־החוץ. הוא ראה דרך החלון והנה באור אחרי־הצהרים, אשר השקה את קהל האילנות זוֹך־יקרוֹת שקט, זהב אוורירי ונאצל, הבהיק לפתע משהו חי ונמרץ: בינות לענפי אחד האילנות הקורנים היה מופיע ונעלם, מטפּס ומקפּץ בקלוּת זהירה ומתוחה, יצור אמיץ ופלאי, לוהט וצח־אברים, מין קוף כליל־יופי, חית־יער אגדית. קוף? לא, זה היה דומה יותר למלאך, לבשורת־סוד קדומה ואדירה שלבשה צורה בת־חורין ואנושית. מן הקופי לא היה בה בדמות מדלגת ומזהירה זו אלא המכנסים הכחולים ומטלית הזהורית, ספק סוּדר ספק כתונת, הדבוקה למערומי הגוף הזריז, עשת־הפּז המאירה. הפילוסוף החלוש התעשת והתבונן: המלאך הקופי הזה בצורת אדם מעפּיל – הלא זה – אין ספק, עתה הכיר אותו! – בן־השכן הפרוע ועז־הפנים, נמרוד קטן וחזק, שפיו מלא צריחה ובעיניו אורב זיק־רשע. האתלט הצעיר היה נערץ ואהוב על כל נערי הסביבה, אך הפּיל חתיתו עליו, על האסתניס הזקוק למנוחה. הפילוסוף אהב יותר מכל את הדממה ואת השלום, הנער הפרא אהב יותר מכל את הצווחה ואת הפּרץ. לא־אחת יִדה אבן מן המארב בגבו של האיש תפוס המחשבות, המהלך לאטו כתועה, ולא־אחת החריד אותו בזדון בשעת עבודתו ביללת־שחל מחרישת־אזנים תחת חלונו. שמשון חמום־ראש וקל־רגלים זה ידע היטב איזה יסורים הוא גורם לשכנו המוזר, הבודד בחדרו בין ספרים (תועבת נפשו הוא), אבל התכוון להרגיזו ולענותו במזיד. כי הבחור הזה, השלם בגופו והעשוי לבלי חת, לא החמיץ שום רגע־כושר להראות לשכנו המשונה והחלש את הבוז המפגיע שהוא רוחש לו – בוז עמוק בלי־מצרים, שביסוד הווייתו הארצית, שכולה רתת, צומת יצרים מתלהלהים, הניתזים כניצוצות מתחת לסכין המושחזת על גבי הגלגל.
עויל־פּחדים זה – כך הרהר הפילוסוף עוד תמול שלשום – לכשיגדל, יצא לכבוש את האדם כנפּוליאון, או להשפּיל את האדם כסטאלין, ואם לא יספּיקו לו כשרונותיו ילך, הבחור הנחמד, המעפיל הזה, בשליחותם של היטלרים למיניהם, גדולים וקטנים, ויטיל הרס ומות מעל גפּי אוירון לתוך חיי קריה רבתי־עם, ואם בוּר מוּדח יהיה, אוֹבד מרוד ולילי, ילסטם את הבריות ויחיה מן ההפקר, כי הכוח שאינו עובד לרווח עובד על־כרחו למוֹלך, בין אם הוא כובש מזהיר ובין אם הוא רוצח חשוך־יום.
אבל עכשיו, באור־הערב המזכך, נגלה לו גם גור־אנשים דורס זה באור חדש: לא כגורם אויב ומציק לו בעולמו הסגור, הנצור, – אלא כחזיון שמחוץ לעולמו, חזיון מעולם אחר לחלוטין, גדול מעולמו הרוחני ורחוק ממנו כרחוק הנפש מן הרוח. מניין לו שעולמו, עולם החסד, המואס בכוח העכור לשם טהרת הראיה, הוא העולם החיובי, ושעולם הרצון העיוור, אשר ממנו באה חיה אלוהית זו, שפגיעתה רעה וגילויה נאדר ביופי, הוא העולם השלילי?
“אשרי תמימי דרך”… האין נמרוד תמים יותר מכל אבות הרוח באנושות? רק החומר הוא תמים, כי רצון וכוח הנהו; אולם הרוח, שתחת רצון יש לו הסתכלות וכל כוחו אינו אלא בויתור מתוך אהבת־האמת – הרוח, היתכן כי יהיה “תמים”? והיש חיוב בלי תמימות?
והפילוסוף אוהב־האמת ידע פתאום כי הבריון הצעיר ועז־הנפש, חסר החינוך והריק מתרבות, צדק ממנו, וכי הבוז העמוק שהלז רוחש לו, לאנין־הדעת, מוצדק הוא בהחלט. עתה ידע כי הוא, איש הרוחניות שאין עמה העפּלה, ראוי לבוז הזה, בוז הנפש לרוח, בוז הכוח לחדלון. והוא, שליח האדם, המתבונן אוהב־השלום, הצדיק על עצמו את הדין, בראותו נכוחה כי אמנם רשאי גם רשאי הוא המעפּיל האַלים להצר לו ואפילו להציק לו באכזריות־בוז, כי על כן מעפיל הנהו מעצם טבעו, על פי צו החיים המתגלים בו בעייָם רצונם, בעוד שהוא, איש הרוח, רק אדם הוא ולא יותר. “אין זאת”, אמר הפילוסוף אל לבו בשקט עצוב, “כי אם הטינה ואפילו עצם הצער שבלבי בשעה שבחור־בליעל חמוד ודרוך כקשת זה מחרידני בתעלוליו, הנם מוצדקים הרבה פחות משמוצדקת רשעותו התמימה ואיבתו הגלויה, שהרי הלז מקניטני עקב הכוח שבו, ואני מתרעם עליו עקב החולשה שבי. עכשיו הגע בעצמך: כוח וחולשה – מה עדיף? אכן, כוחו של נמרוד בתמימותו הוא, בחד־משמעותו. ואתה? מן האנשים נמלטת אל הרוח. האמנם אבדה עכשיו תקותך לא רק מן האנשים, אלא גם מן הרוח?”
והפילוסוף הענו שהה בלי־נוע על משכבו, מחריש ותוהה בעלטה ההולכת ומציפה את חלל העולם. עתה כאילו נגלה לו העיקר אשר נעלם ממנו בספר! האדם הרוחני הכפות לארץ, נכה־הרגליים, פגע פתאום במעפיל גיבור־החומר ועז־הנפש, המדלג מענף לענף, כקוף אלוהי וכטורף כליל־יופי, באור האחרון שבין ממשלת היום ובין ממשלת הלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.