רקע
אליהו ספיר
צמחי ארץ ישראל

בעתון הגרמני למדע א“י stina־VereinäZeitschrift des Detschen Pal מתפרסמת בשנה זאת רשימה של כל הצמחים הגדלים בא”י שערך אותה אחד האמריקנים היושב בירושלם מר דנסמר בעזרת הפרופ' דלמן.

מר דנסמר שעסק בצמחי ארצנו במשך שנים רבות, לא חדש ולא הוסיף הרבה משלו, כ“א אסף ולקט מספרו הגדול ורב הערך של בָּאַסְיֵה “Flora of Orientalis” (הצמחיה1 המזרחית) ומספרו המפרט של פוסט “Flora of Syria Palestine and Sinai” את כל הצמחים השיכים רק לא”י, ברר אותם, אחרי שחקר בעצמו אחריהם ואסף רבים מהצמחים האלה למשמרת, ורשם אותם לפי משפחותיהם רק בשפה המדעית המקבלת, לאמר: בשפה הלטינית שהיא בנדון זה השפה האנטרנציונלית. ולא עוד אלא שגם ארץ ישראל נצטמצמה אצלו בגבולותיה שהיו לישראל בפעל, לאמר מדן ועד באר שבע ומהים הגדול עד ערבת סוריה, ולא א“י היעודה בגבולותיה האידיאלים המתפשטים עד מצרים דרומה ועד הרי אמנוס צפונה ועד מעבר למדבר ארם עד גדות נחל פרת מזרחה. וזאת היתה עזרתו של הפרופ' דלמן בעבודה זו שבחן גם הוא וקבע את הצמחים הנמצאים בא”י והסיר את כל אלה הנמצאים מגבולותיה והלאה; מלבד זה היה חלקו של פרופ' דלמן בעבודה זו לאסף ולקבע לכל אלה הצמחים שיש להם שמות בערבית, את השמות הקבועים מכבר וגם את השמות השונים שיש לצמח אחד במקומות שונים בארצנו. בעבודה זו עשה גם הפרופ' דלמן כמעשה שתפו מר דנסמר, ברר ולקט מתוך ספרו של פוסט את כל השמות הערבים שהוא מונה, דרש על אדותם והוסיף כל אלה השמות שמצא במלונים הערבים שיש לסמך עליהם ובספרים אחדים שנכתבו ע"י גרמנים היודעים היטב את שפת הארץ ואספו את השמות האלה ממקורם מפי עם הארץ.

הרשימה הזאת ראויה ומתאימה היא לנו ותוכל למלא חסרון גדול מרגש אצלנו מאד בפרט בזמן האחרון, חסרון ידיעת צמחי ארצנו לפרטיהם ותכונותיהם שעל נחיצותה של הידיעה הזאת, תכליתה ותועלתה הרבה בשעת תחיתנו ומקום קיומנו בתור עם חי טבעי אין להרבות דברים. ומפני שהרשימה הזאת אינה ספר צמחיה שלם המבאר בפרטות את כל צמח וצמח, ומכיל ציורים רבים, שחבורו דורש עבודה רבה והוצאות מרבות כ"א רשימה מצמצמת אך כוללת של כל הצמחים שבארצנו – היא הנותנת לנו היכלת לפרסם אותה בשפתנו בצורתה זו שתהיה לבסיס לכל הדורשים אחרי צמחי ארצנו והמתענינים בהם שיֵעָזרו בה לאסף את הצמחים האלה ולמצא את באורם בספר הצמחיה של בואסיה וביחוד בספרו של פוסט המצוי פה והשוה לכל דורש ומתלמד במקצע זה.

את העבודה הזאת לקחתי על עצמי ומצאתי לנכון להוסיף על הרשימה שנתפרסמה בעתון הגרמני את מקום כל צמח וצמח בארצנו וזמן צמיחתו ופריחתו עם שנות חייו כפי הרשום בספרו של פוסט, כי הידיעה הנוספת הזאת יחד עם ידיעת שמות הצמחים בערבית תוכל לעזר הרבה להמתענינים בדבר למצא ולקבע כל צמח אל נכון ולפעמים גם מבלי שתהיה הצמחיה המבארת של פוסט מוכנת בידם. כן שניתי במקומות אחדים את השמות הערבים כפי ידיעתי והוספתי אחדים מהם כפי שמצאתי בספרות הערבית.

אך עבודה זו של רשימת צמחי ארצנו לבני עמנו לא היתה יכולה להעשות בפני עצמה מבלי שתגרר אחריה עוד עבודה כרוכה בה, שגם היא נחוצה מאד לנו והשעה צריכה לכך. והיא – למצא לכל הצמחים האלה את שמותיהם בשפתנו העברית. קשה היא העבודה הזאת וארכה, אף לא תוכל להגמר בבת אחת ואי אפשר לקבע את כל השמות האלה לדורות ולקבל את כלם להלכה פסוקה שאין מהרהרים אחריה; אך אין אנו פטורים בכל זאת ממנה: חובה מטלת עלינו לאסף את כל הנמצא כבר בשפתנו וספרותה, ללקט משפות הקרובות לה את כל הדומה לה והראוי לאסף אליה ולנסות גם לחדש ולהמציא שמות לפי רוח שפתנו. כן מחיבים אנו להסיר את כל הערבוביה השולטת בשפתנו בהרבה שמות של צמחים ע"י הבאורים השונים והמשבשים שנתנו להם במשך זמן רב. צרך זה מרגש כבר לכל אחינו היודעים ולומדים את שפתנו, וביחוד פה בארצנו ששפתנו נעשית בה לשפת החיים ובה מתחנך, מתלמד ומתפתח הדור הצעיר, והוא מתקרב אל הטבע הרחב ומכיר לדעת את כל העצמים החיים שבו, מתבונן אליהם ומסתכל בהם, וחפץ פנימי מתעורר בו ומכריח אותו לדעת לבטא בלשונו את כל מה שעיניו רואות ולצין בשמות את כל אלה העצמים הרבים והשונים הסובבים אותו. בנסיון זה החלותי עתה וצרפתי לרשימת הצמחים של ארצנו עד כמה שהיה אפשר בידי, את כל שם הצמח בעברית, אם השם שכבר הקבע לו או שחקרתי אחריו ומצאתיו, או השם שהמצאתי וחדשתי והצעתי אותו לקבלו ולהנהיגו בשפתנו.

כדי להבין את ערך הרשימה הזאת וטיבה ומקורותיה וגם להבין את אפן קביעת השמות העברים ויצירתם ראוי היה להקדים ולברר בארכה ע“ד התפתחות המדע הזה של צמחי ארצנו ותולדותיו וע”ד התפתחות שמות הצמחים ותולדותיהם בלשוננו ובלשונות הקרובות לה; אך הענין הזה במטרתו הכפולה דורש מחקר ארוך ובאור דברים רבים שאינם יכלים לבא בהקדמה זו שאינה אלא טפלה לגוף המאמר, ואסתפק לעבר בסקירה קצרה על ענין זה ולהבליט רק את הדברים העקרים שיבררו את הנאמר בזה; ע"י זה יפתח שער לחקירה ועיון כדי להרחיב את המדע הזה ולתת בנין­־אב להרבה חדושים אחרים בשפתנו שהרחבתה והתפתחותה כעת דורשות אותם.

־־־־־־־־־־־־־

ידיעת הצמחים של ארצנו לא היתה כמעט נכרת כלל עד החצי השני של המאה התשע עשרה ולא תפסה המקום הראוי לה במדע א“י שהחל עוד מלפני אלף ושש מאות שנה והתפתח והתרחב מאד במאה האחרונה. מדע א”י נוצר בקדושה ותפקידו היה בראשיתו רק לבאר ולתאר את המקומות הקדושים שבארץ. כמובן לא היתה לדברים אלה שום נגיעה בטבע הארץ וצמחיה, שהנוסעים והתירים האלה לא יכלו להבין אותם וגם לא שמו לב אליהם כלל: גם במאה האחרונה, שהתפתחו ידיעת א“י וחקירתה והתבססו על יסוד מדעי, בא המדע הזה רק לבאר את כתבי הקדש, שמאז התרבה הלמוד והעיון בהם וכל הידיעות והחקירות בא”י על אדותיהם התרכזו בנקדה זו – להבנת כתבי הקדש מצד הארכילוגיה שבה, וגם החקירות בטבע הארץ ותוצאותיה של עכשו היו חוזרות תמיד על עקר מטרתן, כדי ללמד מהן ולהבין על ידן היטב את כל הנאמר בכתבי הקדש. ומכיון שהצמחים הנזכרים בכתבי הקדש מעטים הם ואין באורם המדֻיק הכרחי להבנת ענינים שבהם הם נזכרים, עזבו את המדע הזה והתרשלו בו. מלבד זה היתה החקירה ע"ד צמחי הארץ קשה ומיגעת מאד, כי מפזרים הם הצמחים בכל רחבי הארץ ובמקומות רבים לא היה אפשר להגיע עליהם כלל מפני סכנת דרכים.

בשנת הארבעים של המאה התשע עשרה החלו כבר לבא אל הארץ נוסעים מלמדים שמלבד מטרתם הקדושה שמו לב גם אל טבע הארץ ותכונתה, התבוננו אל תוצאותיה השונות ופרסמו את סכום ידיעותיהם בספרים שחברו לתכלית זו. רומר בספרו פלשתינא (נדפס בשנת 1834) מביא כבר את הצמחים הנזכרים בכתבי הקדש שמצא בא“י ומבאר אותם ואת שמותיהם המדעיים, מקומם וטיבם; וכן מביא הנוסע המפרסם רבינזון דברים אחדים ע”ד הצמחים שבארץ זאת. בשנות הששים החלו החקירות על אדות צמחי א“י להיות יותר תכופות ומכונות לתכלית מדעית כללית, אך נצטמצמו עוד במקומות בודדים בארץ שהיו נבדלים ונפלאים בצמחים המיחדים להם, כמו הצמחים שבסביבות ים המלח או בהרי הלבנון שנודעו אז בשם האלפים המזרחים. קוטשי כתב כבר אז ע”ד צמחי הדרום של א“י, ע”ד צמחי הקיץ של הלבנון והפלורה האלפית של הלבנון2. לאון כתב על הצמחים של מערב ודרום ים המלח והיה הראשון שחקר במקום הנפלא הזה והצמחים הטרפיים שבו3, מדע הצמחים יצא מעט מעט מחוג הקדש שקבעו לו הראשונים ונכנס אל העולם הגדול בתור מדע כללי שהממחים לו התענינו בו ובתשומת לב מיחדה והקדישו לו הרבה זמן ויגיעה. אז החל חכם בוטני מפרסם מארץ שויץ אדמונד באסיה לחקר ע“ד הצמחים שבארצות המזרח ופרסם את ספרו הגדול “פלורה אורינטליס4, הכולל את כל הצמחים שבארצות אסיה הדרומית וסביבות הים התיכון ובתוכם את כל הצמחים אשר בארץ ישראל. ספר זה נותן לידיעת צמחי ארצנו פנים חדשות והוא משמש עד היום יסוד לכל המדע הזה וממנו שאבו רב ידיעותיהם כל אלה שעסקו בו אחריו. טריסרם האנגלי נשלח מאת החברה האנגלית לחקירת א”י Palestine Exploration fund לחקר את הארץ ואת טבעה ולכתב ביחוד ע”ד החיות והצמחים שבה והוא יחד עם האנגלי לאון שכבר הזכרתי אותו אספו בשנות 1863/64 הרבה מהצמחים האלה ובצאת ספרו של מואַסיֵה לאור השתמש טריסתרם גם בו והוציא אח“כ בשנת 1883 את ספרו הגדול ע”ד החיות והצמחים שבא“י5. הוא הולך ומונה לפי שמותיהם המדעיים את כל הצמחים שבא”י מבלי לבאר תכניתם ותכונתם, מצין רק את מקומותיהם ומוסיף לפעמים את שמותם בעברית, כדי למלא בזה גם את תפקידו שנמסר לו מאת החברה הנזכרת שגם היא נוסדה לתכלית באור כתבי הקדש. הספר הזה אם כי גדול ומפרט הוא לא נחשב הרבה בעיני הממחים, כי לא הוסיף הרבה על ספרו של בואסיה וגם לא דיק בשמות העברים וכתיבתם וטעה ברבים מהם. באותו זמן עבר בא“י חתנו של בואסיה, בַּרְבִּי, עם אשתו המשכלת ובעברם כל הארץ מדרום לצפון אספו צמחים רבים ופרסמו אותם אח”כ עם ציורים יפים, בספר מיחד שנכתב בתור יומן של נוסע6.

הספרים האלה עם עוד מאמרים אחדים שנתפרסמו מאז ע"ד צמחי ארץ ישראל גם בצורתם המדעית הכללית שנתנה להם לא הביאו בכל זאת את התועלת שצריך להביא ספר־מדע להעם היושב בארץ, שאין ידיעת הצמחים שלו דרושה לו רק לשם חקירה מפשטת ולשם החכמה בלבד, ונחוץ היה שחכם אחד ממחה היושב זמן רב בתוך הארץ ימלא את החסרון הזה אחרי חקירה ממשכת והתבוננות ארכה.

בחצ השני מן המאה הי“ט נוצרה תקופה חדשה בארץ סוריה שחוללה תחיה והתעוררות רבה בעם הערבי ובספרותו. התעוררות זו באה אליו מן החוץ וכחה היה גדול להשפיע הרבה על העם הנרדם הזה, להחיות את רוחו ואת שפתו ולהשיב לו רבים מקניניו המדעיים שנגזלו ממנו יחד עם ממשלתו החמרית. מארץ אמריקה באו לסוריה חכמים אחדים ממחים לענפי המדע השונים והחלו ליסד בה בתי־ספר נמוכים וגבוהים ללמד השפה הערבית על בוריה ולחבר בה ספרים רבים במדעים שונים כדי להשכיל את העם הערבי. הזרים האלה וביחוד הדקטור וַן־דיק והדקטור פוסט התחברו אל הערבים, למדו את שפתם הרחבה בכל פרטיה ויצרו בה סגנון מדעי חדש; גם חדשו הרבה שמות וטרמינים מתאימים לשפה ולרוחה, חברו ספרים רבים במדעים לפי הצרך ודרישת החיים. שמו לב אל העם והתאימו את תורת המדעים ואת השפה וסגנונה אל מדרגת השכלתו של העם הזה. בין המדעים האלה לקחה חלק בראש תורת הצמחים בכלל וידיעת צמחי ארץ הערבים – סוריה, א”י ומצרים בפרט, ולה הקדיש הד"ר פוסט זמן רב מחייו, ובעמל ויגיעה רבה במשך של עשרים שנה עלה לו לאסף כל הצמחים שבארצות אלה לבאר אותם, לצין את מקומותיהם וגם לאסף את השמות הערבים הנמצאים לצמחים אלה.

עוד בשנות השבעים הוציא הד“ר פוסט ספר בערבית בתורת הצמחים7 והביא לדגמה ולהוראה את הצמחים הנמצאים בארץ וקרא לרבים מהם שמות בערבית שאסף מפי השמועה ומהספרות הערבית. ובשנת 1884 הוציא בערבית את החלק הראשון מ”הצמחיה" של ארצות הערבים. את רב הצמחים אסף בעצמו קבע מהותם בעזרת ממחים וגם אסף הרבה משמות הערבים לצמחים אלה8. הספר הזה לא נשלם, כי רפתה אח“כ מסירותם הרבה של החכמים האלה לשפה הערבית והרחבת המדעים בה. וכשבא הד”ר פוסט אח“כ להשלים את עבודתו הרבה בחר בשפתו האנגלית לחבר בה את הצמחיה השלמה של ארצות סוריה9. מלבד הספרים האלה נכתבו עוד מאמרים אחדים בנוגע לצמחי הארץ ביחוד ע”י הגרמנים מאלה שעברו בארץ ומאלה שהשתקעו בה. ואלה האחרונים אספו ויבשו גם כן צמחי הארץ והביאו תועלת רבה לקדמת המדע הזה10.

התאולוגים לא מצאו בכל זאת ספוקם בכל הספרים האלה שהם יותר כללים ואינם מבארים במדה ראויה את הצמחים שבכתבי הקדש, ולכן בא הסופר פונק וכתב ספר מיחד על אודות הצמחים האלה11, ספר שאינו מצטין כלל במדעיותו, אך ידע המחבר לתאר בו בסגנון יפה ובבאור נעים ונוח את כל הנוגע לצמחים אלה ואת הוראתם שבכתבי הקדש.

אך איך שיתיחסו אל ידיעת הצמחים שבא“י אם בתור אמצעי רק להבנת כתבי הקדש או בתור מדע בפני עצמו, הנה הידיעה הזאת הגיעה כבר, ביחוד ע”י ספרו של פוסט, לשלמות רצויה וכבר בא הזמן לתקנו ולהשלימו ולהוציא ממנו את התמצית הדרושה המונחת ברשימה זו שאנו עוסקים בה.

וכל זה נעשה ע“י אחרים שאינם תלוים בארצנו אלא בנימה אחת קלה, ואנחנו בני הארץ הזאת שאליה קשורים אנו בכל נימי קיומנו לא עשינו במקצע זה עדין כלום12. גם התורה וההלכה שהביאו תמיד את אבותינו גם בגולה להתעסק במדה ידועה במדעים כללים לא הועילו בנדון זה מאומה, כי הצמחים שבא”י נוגעים רק למצוות התלויות בארץ ולא היה לחכמינו בגולה אחרי חתימת התלמוד שום ענין ודרישה מעשית לחקר אחריהם ולדעת אותם. רק הנוסע אשתורי הפרחי בבואו אל הארץ בימי הבינים שם מעיניו בה כדי להבין ולבאר את כל המצות התלויות בארץ ונגע גם בצמחי הארץ הנזכרים בתורה ובמשנה ויבאר אותם עפ“י השפה הערבית; וכן עשה כחמש מאות שנה אח”כ ר' יוסף שורץ אשר כתב ספר קטן על אדות תוצאות הארץ ויתאר אחדים מצמחי הארץ ויבאר אותם לפי השפה הערבית.

אולם התחיה הלאמית שהתעוררה לפני שלשים שנה ושיבת חלק מעמנו אל אדמת אבותיו ואל החיים הטבעים של עבודת האדמה הזאת הביאו שנוי רב גם ביחס עמנו אל ארצנו. ידיעת הארץ והכרתה היו לדברים נחוצים שהחיים דורשים אותם, וידיעת טבע הארץ וצמחיה בפרט היה לתנאי אחד נכבד שקיום עמנו תלוי בו. התשוקה ללמד לדעת את האדמה הזאת ותוצאותיה התגברה, וחפץ עז התעורר בלב רבים לחיות חיים טבעיים ורעננים ולהתקרב אל התולדה הרחבה ולפעמים התבלט החפץ הזה גם בספרות הקטנה החדשה שהחלה אז בארצנו. ה' מנשה בן צבי החל לפרסם אחדים מצמחי א“י בשמותיהם המדעיים והחכם לונץ דרש וקבע להם שמות בעברית13 התשוקה הזאת לחיי הטבע וללמודיה שהיתה נראית בראשונה חזקה ועזה נעצרה אחרי זמן קצר ע”י הנטיה הרעה שהטו את הישוב החדש מעל דרכו הנכונה, אך הימים הרעים האלה עברו. החנוך החל שוב להתבסס על יסוד בריא וטבעי והמורה גם הוא החל להכיר את תפקידו בעבודת התחיה, שכל תקותה ובטחונה בדור הצעיר המתחנך על ידו. המורה שבארצנו שעליו הטלה החובה לגדל הנטע הרך הזה ולהתאימו לארץ זאת ולתנאיה עליו בראשונה להתאים את עצמו אל החיים החדשים והטבעיים המתהוים לפניו, להכיר את מקומו ולדעת את ארצנו וכל מה שבה, טבעה וכל תוצאותיה, כדי שירגיל בהם את חניכיו ויחזק בהם את ההכרה הזאת, כדי שיהיה בהם גם החפץ וגם היכלת להדבק בארץ ולהשאר בה כאזרחים קימים. והנה אחד הלמודים היותר חשובים והידיעות היותר נחוצות לו הוא למוד צמחי הארץ וידיעתם. למוד זה יוציא את המורה מהחוג הצר שהיה רגיל בו בארץ גלותו, יביאהו למרחב ויפתח לפניו את העולם הגדול עם כל בריותיו הנפלאות ואל המרחב הזה יוליך את חניכיו, יקרב אותם אליו ויטע בלבם את האהבה לטבע ולחיים הרעננים ההולכים ונגלים לפניו. החיים האלה ירחיבו את דעתם, יעוררו את רגשותיהם יפתחו אל כל כחותיהם. פה ימצא המורה את המקום הראוי לו לעבד עבודה חיה ורעננה ולתת לעמו את חלקו גם הוא בעולם ובטבע. ולכשירצו המורים יוכלו עוד להוסיף על מה שנעשה במקצע זה, כי עוד נשאר שדה רחב לעבודה זו, ומה שלא יוכל לעשות הנוסע והמלמד בעברו במקרה ובחפזון בארצנו יוכלו המורים שלנו המפזרים כבר ברחבי ארצנו ויושבים בה ישיבת קבע לעשות בסבלנותם ושקידתם ולמלא את כל החסר והנדרש לנו. זכות יתרה נמצאת כעת למורינו בזה, שנוסדה כבר בארצנו תחנה־לנסיונות, שבראשה עומד מר אהרנזון ממחה גדול לידיעת הצמחים והוא יושיט בודאי את ידו למורינו ויעזור להם למלא את התפקיד החדש שיקבלו עליהם. ממנו יוכלו לקבל ההוראות הנחוצות, האמון וההרגל הדרושים לעבודה מדעית זו ועל ידו יעזרו בהכרת הצמחים, בתאור תכונותיהם ובקביעת הרבה מסגלותיהם שגם המומחים היו טועים בהן; אך בה יצאתי כבר מגבולי ונכנסתי לתחום שאינו שלי. מניח אני את הצד החנוכי והמדעי שבדבר להמומחים לו ואעבר אל החלק השני שהוא העקר בעבודתי, בדבר שמות הצמחים וחדושיהם.


* * *

שפת הצמחים היא במדה יתרה שפת עם הארץ ומשתמרת היא תמיד ברבה בצורתה העממית הפרימטיוית. העם, וביחוד החונים בשדות והרועים, יוצר את השמות לצמחים שהוא רואה לפי התמונות השונות שבהן הם מתגלים לפניו, לפי תכונותיהם שהוא מכיר ולפי הסגולות שהוא מוצא בהם או על פי יחסים שונים שהוא מיחס אליהם אם בכונה או במקרה; ולכן יש שבני העם האחד בשפתם המיחדת להם קוראים בכל־זאת שמות שונים לאותם הצמחים בעצמם לפי המקומות שהם יושבים בהם, כי האנשים השונים למקומותיהם מתבוננים אליהם באופנים שונים ומכירים בהם תכונות שונות שעל פיהן הם מצינים אותם בשמות מתחלפים. וכנגד זה יש עמים שונים היושבים בארץ אחת והמדברים בשפות שונות אך קרובות ודומות שקוראים לצמחים שבארצם בשמות שוים או דומים מאד.

צמחים זרים הנכנסים אל ארץ מחוצה לה, אם באים בתור צמחים חיים או בתור סממנים ותרופות היוצאות מהם, מביאים עמהם גם שמותיהם הזרים והעם מקבל אותם בצורתם הזרה, מתאימם למבטאו ואינו מקפיד על הרב לשנות אותם לפי שפתו. וכך הם מתאזרחים בשפה ואינם משנים צורתם. ולפעמים אין העם מקבל את השמות הזרים האלה ישר מפה אל פה כ“א מהכתב והספרות שהיא כבר משתדלת לשנות את השם הזר או לברא במקומו שם חדש ע”י תכונה בולטת, שמניחי השפה מוצאים בצמח זה או זה או גם בתרגום פשוט של השם הזר. והספרות אינה נוטה לשנות ולתקן רק בשמות זרים כ“א לפעמים רבות גם את שמות ההמון באותה שפה בעצמה, ובפרט לשון ההוראה הנועדה לחכמים, זאת שאנו קוראים לה לשון־חכמים משתדלת לצחצח ולהקציע את השמות של ההמון כדי לקבעם עפ”י חקי הלשון. השפה המשֻפֶרת הזאת משפיעה לפעמים על ההמון. והוא נגרר אחריה ועוזב את יצירותיו הראשונות ולפעמים רבות הוא מתעקש בהן והספרות נכנעת לפניו וחוזרת לקבל אותן.

אם ינֻצח עם ואויבו החודר אליו מכניס לארצו את תרבותו ואת שפתו, השפה החדשה הזאת על הרב אינה משכחת מהעם את השמות שיצר להעצמים הטבעיים וביחוד להצמחים הדבקים כגוף אחד לאדמתו, ולפעמים העם האזרח הוא המשפיע על השפה החדשה ומוסר להעם הזר את שמותיו הוא לצמחים שבארץ עד שאחרי זמן ארוך ערבוב גדול נכנס בשמות אלה ואין אנו יודעים לבחר ולהכיר את מקורם ובאיזה שפה נוצרו תחלה.

את כל החזיון הזה אנו רואים בארצנו ובשלש השפות הראשיות משפות שם ששלטו בה בזמנים שונים ושלעתים קרובות נפגשו זו בזו והתחרו יחד, הן השפה העברית, הערבית והסורית14. השפה העברית עמדה באמצע בין הארמית והסורית ובין הערבית והֻשפעה משתיהן. אך בימים הראשונים היתה משפעת ביותר מהערבית הדומה לה יותר גם בצורתה וגם בסגנונה, וביחוד הערבית שבצפון ערב שהיתה שוה אליה בפרטים רבים. ואחרי ששפת הצמחים היא השפה העממית, שפת הדבור, שבה השפות השמיות האלו מתקרבות יותר ודומות באפן מפליא, דומים מאד שמות הצמחים בשפות האלו ורבים מהם משתפים להן בלי הבדל כלל או בהבדל דק שאינו בא אלא בתמונת השם ומבטאו. אם נתבונן אל שמות הצמחים הנזכרים עוד בתנ“ך: רמון, תאנה, חטה, שעורה, פול, בצל, אבטיח, קצח, שושן, נמצא אותם כהויתם או בשנוי דק בשפה הערבית ובפרט בשפת הדבור הנהוגה בארצנו היום. וכן הדין בשמות הרבים של הצמחים הנזכרים במשנה: אגס, לפת, ורד, שבת, חרדל, פלפל, לוף, פואה רגילה שבהם משתמשים גם בשפה הערבית בצורתם זאת לאותם הצמחים בעצמם. ולא עוד אלא שיש שמות כאלה לצמחים שבאורם נשתכח כבר זמן קדום בספרותנו ושהם שגורים בפי ההמון הערבי שבארצנו עד היום. למשל הצמח מרור, שבימי התלמוד הירושלמי לא ידעו אותו כבר אל נכון, ידוע הוא אצל הפלחים שבארצנו וקוראים לו מִרָר, וכן השם דפרא למין תאנים מבכרות שבמשנה שלא ידעו מכבר מה הוא ובארו אותו עפ”י השפה היונית, ידוע הוא אצל הערבים בארצנו והוא שם מקורי בשפה זאת. כן משתמש ההמון הערבי בארצנו לצמחים רבים בשמות הלקוחים מעברית, אף כי יש להצמחים האלה שמות אחרים בשפה הערבית עצמה והם מקֻבלים עוד בארץ ערב, כמו השם אִתּל לעץ הנקרא אשל בעברית, שהשם הערבי המקורי הוא טַרְפַא ונהוג עד היום בתימן. השתוו העברית והערבית גם בכל אותם השמות שקבלו להן מהסורית (או הארמית), והשמות האלו התאזרחו בשתי השפות האלו, כמו: כרפס, כסבר, כרשינה, יברוח, ירבוז, עכבית, מיש, מַלה ורבים כמוהם. לפעמים דחו שתי השפות האלה יחד שמות שלהן לצמחים וקבלו במקומם שמות חדשים משפה אחרת, למשל בשם הדס היו משמשים קדם גם בעברית גם בערבית ואח“כ נתקבל להן השם אסא הסורי, והשם הדס נשתמר רק בעברית בתנ”ך ששפתו אינה משתנית מפני קדושתה ונשכח לגמרי מהשפה הערבית15.

תקופת המשנה, שנמשכה כמאתים וחמשים שנה (המאה האחרונה לפני חרבן הבית השני ומאה וחמשים שנה אחריו) היא היותר נכבדה בהתפתחות השפה העברית ופגישתה עם אחיותיה הערבית והסורית, שבה נכרת ביותר ההשפעה שיצאה מהפגישה הזאת. העם הערבי החל אז להתפשט צפונה, לחץ מלפניו את העמים האחרים שישבו סביב א“י, התישב לרב בדרום א”י ובכל המזרח, הערבים באו אז במגע קרוב עם ישראל וגם עם הסורים שהתפשטו אז בצפון א“י ועם הנבטים שישבו בדרומית מזרחית הארץ. הערבים והנבטים היו רבם עובדי אדמה ורועי צאן, ולכן היתה שפתם עשירה בשמות הרבים הגדלים בארץ. וגם עם הסורי, שלא היה ברבו עובד אדמה היה נזון הרבה מן הצמחים, ולכן היתה גם שפתו עשירה בשמות אלה. ומפני שהעמים האלה ישבו בארץ אחת ולשונותיהם היו קרובות ודומות, היו שמות הצמחים שבארץ דומים מאד בשלש השפות האלו עד שקשה לנו כעת לבדק אחרי השמות האלה ולמצא את מקורם הנכון. קשה הוא ביותר למצא את מקוריות של השמות העברים, כי נפסק מאז הדבור העברי והספרות לא יכלה כ”א לשמר לנו חלק מועט וגם את זה לפעמים רבות בצורה מטשטשת. ומי יודע אם לא הרבה מהשמות השגורים כעת בפי ההמון הערבי אשר בארץ משלנו הם, וכשנבא לספח אותם אל שפתנו לא נחקה בזה את הערבית ולא נתפרנס משלחנם של אחרים, כ"א נשיב לנו את אבדתנו ונהיה נזונים משלנו.

בתקופה הזאת היתה כבר השפעת השפה היונית רבה ושמות רבים לצמחים נתקבלו ממנה לעברית וסורית וגם לערבית, ומהם שמות כאלה שהעם בדבורו והסופרים בשפתם הברורה ידעו להקציע אותם ולהתאימם לשפתם: ארוס, קסוס, פיגם, קולקס, קפריס, קנבוס, אמיתא, בקיא, אסטפיניס וכמוהם רבים, נתקבלו ונתאזרחו בשלש השפות ורבים מהם נשתמרו עד היום בשפת ההמון הערבי ודחו מפניהם גם השמות המקורים שבשפתם, הנה הצמח Ruta נקרא גם היום אצל הפלחים בשם פיג’ם היוני, אף כי יש לזה שם ערבי מקורי סזבּ, וכן השם כֻּבּר הבא משם קפריס נתקבל בשפה הערבית תחת השם הערבי לצף הוא הצלף העברי.

מהתקופה הזאת נשארו לנו רב שמות הצמחים שיש לנו בעברית ונשתמרו בצורתם הנכונה בשפת המשנה הברורה והמדיקת, לשון החכמים אז, ובשפת התוספתא שהיא כבר יותר עממית וע“י זה יותר מפתחת, יותר חפשית ויותר רכה. באורי ההלכות הרבות בנוגע לזרעים ונטיעות השונות למיניהם, בנוגע למזונות היוצאים מצמחים כדי לברך עליהם או להשתמש בהם לפסח ולערובין בנוגע לעניני טמאה וטהרה וכדומה לזה הביאו את חכמינו ליד כך שימנו את רב הצמחים האלה ויסמנו אותם בשמותיהם הנכונים, לא שמות אלה שנשארו במסורה מבלי דעת מושגם כנהוג אצלנו בספרותנו המאחרת, כ”א שמות שנלקחו מהחיים ושהעם ידע והכיר אותם. גם במדרשים של הימים ההם נמצא שמות אחדים של צמחים שהובאו למשל ולמליצה ושנכבדים הם לנו מפני חדושם שאין דגמתם במקומות אחרים בספרותנו16.

אחרי התקופה הזאת רפתה ההשפעה הערבית וזאת של הסורית התגברה. בצפון הארץ דברו אך בה וגם בני עמנו בארצו דברו בשפת סורית מערבת או כמו שקראו לה אז “סורסית” שהשפעה הרבה מהיונית. השפה הזאת שנשתמרה לנו בתלמוד הירושלמי קבלה גם לצמחים הרבה שמות יונים ולא הקפידה עוד על הצורה העברית, ואף לא על הצורה היפה והנכונה בכלל והרבה שמות משבשים נכנסו אליה, שמות הצמחים הנזכרים במשנה לא היו כבר ידועים ברבם אז, והתלמוד הכרח לבאר אותם עפ“י השמות שהיו שגורים אז – סורים או יונים. אז התחילה להראות כבר מעט בארץ ההשפעה הפרסית. ע”י המלחמות הרבות שהיו לעם הפרסי עם רומא המזרחית וע“י הערבים שהתפשטו אז בארץ פרס ובאו במגע תמידי עם בני עמים סביב א”י החלה השפה הפרסית לחדר מעט אל ארצנו ובירושלמי מוצאים אנו כבר שמות פרסים כמו אספרגל. ואת החרוב (לא העץ כ"א מין ירק) בארו שהוא כמין פול מצרי ופרסי (ירושלמי כלאים א').

אחרי חתימת הירושלמי נפסקה הספרות העברית כמעט כלה בארץ תחיתה ויצאה בגולה לבבל, מקום התלמוד וחכמת ישראל אז; שם השפיעה הארמית והפרסית הרבה על שפת עמנו וספרותנו, חכמי התלמוד בבארם את המשנה היו מכרחים לבאר גם את הצמחים הנזכרים בה ועוד להוסיף עליהם בהלכות שנתחדשו ושנתרחבו ובאגדותיהם הרבות בנוגע לרפואות וסממנים שהתפשטו אז בין העם ושהוא היה דורש אחריהם.

בתלמוד בבלי מוצאים אנו הרבה שמות חדשים לצמחים שלא נזכרו בספרות הקודמת לו, גם הרבה שמות פרסים שנכנסו אל שפת התלמוד ונתקימו בה; כנגד זה היו חכמי ישראל רחוקים מאד מאדמת עמנו ורבים מהצמחים שנאמרו במשנה לא היו מבוררים להם. את האזוב לא ידעו מה הוא (אף כי נקרא עד היום בפי הערבים הסורים בצפון א"י בשם זופא) ואת השטה תרגמו בשם תורניתא שהוא התורן או התרנה ואינו ממין השטה כלל; אף לא הקפידו על המבטא הנכון של השם ולא השגיחו שע"י זה אבדו את צורת השם היפה והוראתו הטבעית, למשל את הצמח אבוב־רועה (לאמר חליל הרועה ושנקרא גם בערבית בשם מִזְמָר אַרָעִי) הזכירו בשם אבוב־רואה ועוד כאלה.

אחרי התלמוד היו רק אחדים שעסקו בבאור שמות הצמחים הנזכרים במשנה ובהם הכי נכבדים רב האי גאון, שידע היטב את השפה הארמית והשתדל לבאר אותם על פיה. ואחריו הרמב“ם שידע היטב את הערבית וממנה למד לכון את הבאור לשמות הצמחים שבמשנה, אך לא הרבה גם הרמב”ם לעשות בזה, מפני שלא היה כ"א זמן מועט בארץ ולא למד מפי ההמון את שמות הצמחים רק קבל את באורם משפת הספרות שהשפעה הרבה מהיונית והסורית.

במשך הדורות האלה משלה הסורית בכל ארצות סוריה וא“י. ואין אנו יודעים עד איזה זמן נמשכה הסורית בתור שפת הדבור, אך בתור שפה מדעית ובספרות נמשכה זמן רב עד המאה העשירית, והסורים היו הראשונים שתרגמו לשפתם ספרי חכמת יון והעבירוה אח”כ לערבים בשפתם, ורב המדע והפלסופיה היונית באה לערבים ע“י הצנורות האלה של הסורית. בין חכמות יון ונמנתה גם חכמת הרפואה עם תורת הצמחים הרבים המשתמשים לתרופות וסממנים. וחשיבות יתרה נתנה לחכמה זאת מפני שנוגעת היא לבריאות האדם וחיותו, שעל כן עסקו בה הרבה מאד וע”י זה גם בצמחים השונים שלמדו על אודותם וחקרו אחריהם וסמנו אותם בשמותיהם הקבועים שיהיו ידועים בהם לרבים, ומפני זה רבו אז (במאה השמינית עד העשירית) שמות הצמחים גם בסורית גם בערבית, אם שמות כאלה מקורים בשפה ומקבלים מכבר או שמות חדשים שלקחו מהיונית כהויתם או שתרגמו אותם לשפתם עפ"י השפה היונית בהוראותיהם על תמונת הצמח, תכונתו וסגלותיו.

הספר היותר נכבד במקצוע זה היה ספרו של Dios־korides, שחי עוד במאה הראשונה ונתפרסם אח“כ בכל העולם ופעולתו היתה מתמדת עד המאה השבע עשרה. את הספר הזה תרגמו בראשונה לסורית ואח”כ לערבית בימי הכליפים, גם נכתבו עליו ועל באורו ספרים רבים בסורית שהנכבד בהם הוא ספרו של בר בהליל ובערבית ביחוד ספר הקנון של הרופא אבן סינא (במאה העשירית) והספר תַזְכּרת דאוד (במאה החמש עשרה) שאספו עפ“י סדר א”ב רב הצמחים האלה לשמותיהם השונים. כן נתרבו שמות הצמחים בעברית וערבית ע“י תרגום הספר לאכרות “כתבא דאִכּרותא” של יוניס היוני17. בסורית נתרבו שמות הצמחים ונקבעו להם צורות חדשות רבות ע”י הופעתו של ספר אחד (במאה העשירית בערך) שמחברו היה יהודי בלתי ידוע לנו ושנקרא בשם מוזר “אַבף”. הוא הביא בספרו שמות לצמחים רבים שאסף מהשפות השונות שהתהלכו אז בכל ארצות המזרח: עברית, ערבית, ארמית, סורית, יונית ופרסית.

ע“י הספרים האלה התרחבה שפת הצמחים והתפשטה בין העם על ידי השמוש הרב בצמחים האלה, העשבים, הפרחים והסממנים לרפואה או למזונות להחלים הגוף ורפוים שונים שהיו נצרכים לו. והעם היה מתרגל ומשתמש בשמות אלה או היה משנה רבים מהם עפ”י רוחו ושפתו הטבעית שהיה דָש בה. בשמות המקֻבלים האלה נבלטת ביחוד התמונה המרכבת (לאמר שם מרכב משני שמות המורים ביחד על איזה תמונה, מראה או פעולה או סגולה ויחס) שהיא מסמנת את הצמחים לפי תבניתם, דמותם ומראיהם של הצמח כלו או אחד מפרקיו היותר נראים הדומים לעצמים אחרים חיים, לחלקיהם או לפרקי גופם או לפי הפעולות השונות שבטבע הצמחים, או לפי היחסים השונים שיש לצמחים אל עצמים חיים אחרים או למקומות ומקרים שונים. זאת הצורה חביבה מאד על העם ונוחה לו מפני שמצינת היא היטב את הצמח, והשמות האלה משעשעים אותו ע"י ההקש וההשואה שבהם והם נרשמים היטב בזכרונו ונראים הם לו שנוצרו ביחד עם הצמחים בדרך ישרה וטבעית. מוצאים אנו את התמונה הזאת גם בשמות הצמחים בסורית וגם בערבית כל אחת בשפתה המיחדת ונזכיר אחדים מהם בתרגומו לעברית:

לשון־שור, לשון־צפור, קִשוא־חמור, שער־גבר, יפי־העלה, קטל־אביו, צַמַת־הלילית, קורת־רוח, ענבי־השועל, עין־עגל, רגל־ארי, אזן־עכבר, קרני־צבי, מקל־רועה…

בדורות האחרונים רפתה מאד השפה הסורית. לדבור היא משמשת רק בכפרים מעטים בצפון סוריה והיא רק שפת הקדש לכתת המורַנִים שבה הם מתפללים ולומדים מזמוריהם ותקוני דתם מבלי להבין את רבה, ובכל זאת גרמה השארית הזאת להחזיק עוד בשפה הזאת ולשמר על אוצר מליה במלונים אחדים, שאליהם נאספו גם רב שמות הצמחים מספרותם הישנה וגם אחדים משפת הדבור במקום שהיא קימת עוד בו18. כנגד זה נשארה השפה הערבית עשירה גם בספרות גם בדבור ושמות רבים לצמחים נשתמרו בה, כי העם הערבי כמו רב עמי המזרח בקיאים הרבה בצמחים ומרבים למסר את שמותיהם מדור לדור, ולכן נמצא גם בזה לאחינו שבארץ שדה רחב לעבודה לאסוף שמות הצמחים שבפי ההמון הערבי, והעבודה הזאת תהיה פוריה ומועילה גם להרחבת שפתנו. ובספרותנו של הדורות האחרונים לא נתחדש בה הרבה בנוגע לשפת הצמחים וגם לא שמו לב הרבה לבאר את השמות הנמצאים כבר. רק מלפני חמשים שנה בערך חבר ה' יוסף שינהך ספר בידיעת הצמחים שקרא לו “תולדות הארץ” ובאר בספרו זה הרבה משמות הצמחים שבתנ"ך ובתלמוד עד שבא הח' לאו והוציא את הספר האחרון והנכבד מאד במקצע זה: "שמות הצמחים בארמית19, שבו אסף את כל השמות לצמחים הנמצאים בספרותנו ובספרות הסורית ויבאר כל שם ושם בחקירה רבה ודיוק מדעי, ואם אמנם יש לחלק על הרבה ממסקנותיו הנה הגדיל לעשות בספרו זה והוא היה לי ליסוד לעבודתי.

לבסוף עלי להזכיר גם ע“ד החדושים האחדים שנתחדשו בשמות הצמחים בזמן האחרון ע”י סופרים אחדים בא“י וע”י האגרנום מר אַינהורן בספרו “ישובה של הארץ”. מעטים הם מאד החדושים האלה וגם אחדים מהם אינם נכונים, אך משמחת היא מאד ראשית הפעלה הזאת, כי מראה היא לנו על הכרת נחיצותה והחפץ למלא את החסרון הזה – ובמקום שיש הכרה וחפץ יש גם פעולה ונצחון.

אחרי שנתבררה לנו במקצת התפתחות שפת הצמחים בלשוננו ובלשונות הקרובות לה עלינו לעבר בסקירה קצרה על צורות השמות האלה ביחוד בשפתנו ובשפה הערבית הדומה לה, כדי שנעמד על תכונתם ובאיזה מדה הם מתקבלים ביותר ומתאימים לרוח השפה והעם:

א) השמות הפשוטים, באים במשקלים שונים ועל הרב בלשון זכר וגם הרבה מהם בלשון נקבה ולפעמים רק בלשון רבים. הרבה מהשמות האלה יש להם באור נכר ומובן, אך יש גם רבים מהם שבאורם סתום לנו וצריך לחקר אחרי מקורם כדי להבין איך ולמה נבחרו והתאמו השמות האלה דוקא לצמחים אלה.

בעברית בתנ"ך: אָטָד, הָדָס, אֵשֶׁל, גֶפֶן, חֶדֶק, בֹּשֶם, רֹתֶם, חָצִיר, שָׁמִיר, חָרוּל, שָׁקֵד, אֵזוֹב, בְּרוֹשׁ,

שִׁקְמָה, פִּשְׁתָּה, שׁוֹשַנָה, פְּקוּעָה, שְׁעוֹרָה, תְּאֵנָה,

קְצִיעָה, בְּכָאִים, בָּטְנִים.

במשנה: לֶפֶת, וֶרֶד, טוֹפַח, כֹּפֶר, כְּרוּב, סָפִיר, פָרִישׁ, חָצוּב, חָרוּב, נִצְפָּה, רִכְפָּה, תַּרְדִים,

לְעוֹנִים, שַׁחְלַיִם (רבוי הזוגי).

בתלמוד: סִלְקָא, לִפְתָּא, שַׁבְרָא, חִלְפָּא.

בערבית: גַ’זַר, לִפְתּ, רֻתּם, בֻּטם, קַרְע, שַקר, שַׁקִיק, מַנְתּוּר (בינוני פעול), קַשְטַה, קִרְפַה, חֻלְבַּה.

וכן היא בשמות הנחים:

בעברית: פוּל, שוּם, לוּז, חוֹחַ, אוֹג, זוֹן, לוּף, פּוּאָה, תּיאָה.

בערבית: תּוּם, פוּל, לוּף, פֻוַה, בָּן, עָיִק.

ב) השמות הדגושים באורם ברב נכר ומורים על פעלה מתמדת או תכונה קימת:

בעברית: תַּפּוּחַ, מַלּוּחַ, רִמּן, כֻסֶּמֶת.

בערבית: התמונה הזאת מצויה מאד: סַזָּב, עַנָּבּ, סֻמָּק, כַּרָתּ.

ג) המרבּעים והמֻכְפָּלים. שמות כאלה נוצרים ביותר ע“י העם עפ”י תמונה שנית ומכֻפלת שהוא רואה בצמח או ע"י סגלה כזו שהוא מוצא בו. צורה זו טבעית היא וחביבה על העם ואוהב ליצר ולחדש בדמותה את שמותיו:

בעברית בתנ"ך: ערער, דרדר, (שורות שורות של הפרח),צפצפה אולי עפ"י אושת העלים), נַעְצָּץ (מין קוץ הנועץ וחוזר ונועץ).

בתלמוד: פִּלְפֵּל, דַנְדַנָה, גַרְגִיר, שֻמְשֻם, חֻדחֻד (עלים חדים, חדים) בספרות הסורית וכן בתלמוד, רבים השמות שהם בני חמש, ושתי אותיות האחרונות נכפלות:

חֲלַחלחַ, חֲלַגְלְג, חֲלַבְלבָא חֲבַלְבְלָא,

שְבַטְבְּטָא, צְמַרְמְָא ויש שרק האות האחרונה נכפלת: שַׁבלוּל סַפְלוּל.

יש שמות מרבעים כאלה שהם מרכבים משתי מלים שנדבקו יחד וקשה לנו כעת להפריד הרבה מהם. והם יוכלו להיות לנו למשל להרבה שמות שעלינו לחדש עפ"י יסוד זה:

חֲבַצֶלֶת (חַבּ – גרעין, בצלת – בצל), חַרְדַל (רח – חם, דל – דק) כֻּסְבָּר, כּרפּס.

בערבית: דִרְדָר, גִ’רְגָ’ר, כַּרְדַל, עַגְ’רַם, עַמְשַק, צִפְצָף, קֻרְטֻס, מִשְמָש, סֻמְסֻם. וכן אלה שרק האות האחרונה נכפלת בהם: זַעַרוּר, חַנְדַקוּק.

ד) הנוספים: הוספת אות בתחלה או בסוף באה ג"כ להורות על פעולה וסגלה שבצמח שמבנה השם באפן זה מצין אותה. ושונים הם האותיות הנוספות:

1) הוספת ת העתיד בראשונה נמצא רק מעט מזה בתנ"ך: תִּדְהָר, תְּאַשׁוּר.

2) הוספת א בראשונה: אגוז, אֲבַטִיחַ.

3) הוספת י העתיד נמצא הרבה בתלמוד ובסורית (ובתנ"ך נוהג הוא בחיות): יַבְּרוּחַ, יַרְבּוּז, ירַעֵנה, יְרואֵר, יחַנוּן.

בערבית מצויה ג"כ הצורה הזאת של הוספת י, אך אינה מקורית בה ועל הרב באה בשמות הלקוחים מסורית: יַבְּרוּחַ, יַנְבּוּת, יַתּוּעַ.

הוספת הנון בסוף, שהיא מורה על הפעלה המתמדת או התאר הקים. צורה זו מצויה מאד בשפת הצמחים ודגמתה מרבה גם בעברית וגם בסורית וערבית וכנראה היה העם רגיל בה וקלה ונוחה היתה לו.

בעברית: בַּרְקָן, עַרְמוֹן, קִיקָיוֹן, חֶלְבֹּנָה, תִּלְתָּן, עַקְרְבָן (ע"ד התמונה) שִׁכְרָנָא (ע"ד הסגלה), פַּשְׁטִינָה, חרבינה – ובשפה המאחרת ריחן (בעל ריח) רֵישָן (בעל ראש), חֻמְשִין (מחֻמש).

בערבית: הצורה הזאת מועטה היא ובאה על הרוב בהוספת ־יִן בסוף קַצְעִין שַעַנִין.

לפעמים התמונה המכפלת עם זאת של הוספת נון מזדוגת יחד ובוראות צורה חדשה, כמו עֻבְעוּבָן.

ה) ההקטנה: אוהב הוא העם להשתמש הרבה בהקטנה לשמותיו שהוא יוצר ולכן רבה היא ומצויה מאד התמונה הזאת, לפי משקליה השונים, בשפת הצמחים, והיא היותר מקבלת והיותר נוחה ליצירת שמות חדשים או לשנוים וחליפות בצמחים הדומים זה לזה:

בעברית: של המשנה משתמשת ביותר ההקטנה במשקל ־יִת; חֲלָמִית, ישנונית, לשישית, שַׁחְמָתִית (ע"ד הגון), חנונית (ע"ד החן).

בתלמוד ובסורית משתמשת הרבה ההקטנה במשקל וּן או ־יִן; חַרְדְלוּנָא טְלַפְחִינָא, שִירִיצִינָא וכמוהם רבים. ויש שמזדוגים שני המשקלים יחד: שומניתא, שיצניתא.

כן תבוא ההקטנה בתלמוד בצמחים על משקל פוּעִיל: דוּחִינָא. משתמשים לפעמים להקטנה גם בתמונה המכפלת: בְּצַלְצוּל, חֲלַבְלוּב.

בערבית: מצויה מאד ההקטנה בשמות הצמחים ועל הרב בשפת ההמון האוהב להשתמש בה ולהורות על תמונת סגולת וגון הצמח: דֻרַיס, עֻנֵּיבַּה, צְפֵירַה כֻבֵּיזַה קֻטֵיט. שוות הן

שלש השפות השמיות להקטנה בזה, שעל ידה השם משתנה לצמח אחר שיש בו רק דמיון לאותו הצמח שלקחו את שמו והקטינו אותו ואף כי הוא ממין אחר לגמרי: ועל הרב נוהג זה בצמחי הבר. כך אנו מוצאים בתלמוד: שום – שומנית (שהיא צמח אחר), בצל – בצלצול, מרור מרורית, וביותר מוצאים אנו זה בסורית אצל האחרונים:

גרגר – גרגרית, טלפחא – טלפחונא וכמוהם רבים, וכן קראו בשם פלפלת מין ירק הגדל בגנות שאינו דומה לפלפל של העץ כ"א בטעמו החריף.

וכן אנו מוצאים בערבית פִג’ל (צנון) פֻגֵ’ילַה (צמח בר דומה לו), לִפֵת (לפת) – לֻפֵיתַּא (צמח בר), גִרגָ’ר – גֻ’רֵיגִ’יר, בַצל – בֻצֵילַה (צמח בר).

ו) המרכבים:כבר העירותי שהעם נוטה להרכיב שני שמות כדי לצין בהם את הצמח, ואף כי בכלל אין השפה השמית סובלת שמות מרכבים ארכים, אך בנוגע לצמחים התמונה הזאת היא היותר חביבה לעם, והיא המביעה לו את כל מושגיו, מוצא הוא בה את ספוקו וגם משתעשע הוא בזה כי בהקישו ובהתחכמותו עלתה לו. הצורה הזאת עלולה מאד להשתנות ולכן רבו החליפות בה והעם האחד בשפתו בעצמו מכניס שנויים בקריאת שמות אלה לפי הכרת והסתכלות אנשי העם; אך על הרב נקבעים שמות כאלה, אף אלה שלא נוצרו מהעם בחדרם אליו מן החוץ, כהויתם או בתרגומם ומשתקעים בשפה ונשארים בה לדורות.

עוד בתנ"ך מוצאים אנו מעטים משמות אלה: גפן־שדה, גפן־סדום; וכן בתלמוד: נץ־החלב, אבוב־רועה, שושנת־המלך, פרח־לבן (פְרַחְלָבָן),בנות־שבע, כרפס־נהרות.

מרבים מאד השמות ממין זה של האחרונים בסורית ואפני הרכבתם רבים ושונים, וכבר הזכרתי מהם למעלה. וכן גם בערבית שכמעט ממקור אחד ובתקופה אחת עם הסורית קבלו שמות רבים כאלה מהיונית, מלבד אלה שהעם הוסיף בעצמו ושעודנו הולך ויוצר ומחדש להצמחים החדשים שהוא מוצא, או עפ"י תכונות חדשות שהוא מגלה. מענין הוא למצא בערבית שמות כאלה שנתקבלו בעם מהסורית כמו שהם, ולא השתדלו לתרגם אותם בשפתם, כמו חי־עָלַם, סַקִי, רִעְלַא (סָגִי־רִגְלא מרבה הרגלים).

ז) הזרים: ההשפעה הזרה המֻכרחת לכל שפה, נכרת במדה יתרה, כאשר בארתי למעלה, בשמות הצמחים; אך לא כל התקופות שוות בקבלת ההשפעה הזאת. בתקופה אחת העם מקפיד על לשונו הלאמית ואינו מקבל השמות הזרים, גם אלה המכרחים לו, כ"א אחרי שמשפר אותם ומתקן את צורתם לפי רוח שפתו, ובתקופה אחרת העם אינו מדקדק כלל ואינו שומר על צורת שפתו הלאמית ומכניס אליה את השמות הזרים כמו שהם, ונשארים הם בה כעצם זר, שאינו מתאים לפעמים לא למבטא העם ולא להכתב והמכתב שלו. התקופות השונות האלו אנו מוצאים גם בשפתנו.

כפי שראינו היתה השפעת השפה היונית והפרסית היותר חזקה והיותר תדירה על שלש השפות השמיות שהזכרנו ומהן השפה הערבית, בעשר צורותיה ומשקלי השמות, היא היותר מכשרת לקבל שמות זרים ולסגלם לה. והעברית, בצורותיה הקצובות ומשקליה המצמצמים, היא היותר קשה, ומורדת היתה לפעמים רבות בהשפעה זרה זו אף כי לא יכלה לעמד תמיד בקשרי מלחמה ונכנעה להשפעת זרים ברצון העם ושלא ברצונו.

עוד בתנ"ך אנו מוצאים שמות זרים לצמחים: קִנָמֹון, כַּרְכּוּם, נֵרְד, אהלות, והם מצטיינים בהסתגלותם לשפה העברית עד שזרותם אינה נכרת כלל.

בשפת המשנה נכנסו הרבה שמות זרים (רבם מהיונית), וגם היא מצטינת בזה שידעו חכמיה לשפר צורתם ולתקנם לשפה העברית מבלי שתהיה זרותם בולטת ועוקצת: מלפפון, נפוס, לפסן, פגם, קנרס, קנבוס, קסוס, ארוס – כלם שמות דומים מאד לעברית ואין הנפש העברית היותר מקפדת סולדת מהן. גם השתדלו להחליף אות מן האותיות כדי שיקל המבטא על הפה העברי. העץ והפרי זיזיפוס (Zeicifus) שנו לשזיף כדי שתהיה לו צורה עברית ויקל על המבטא: את האות C הרומית שאין מבטאו בעברית, שנו תמיד ל־ק. וכן שנו את התנועות והתאימון עד כמה שאפשר להמבטא העברי והוסיפו אות א לשמות המתחילים ב־ס כדי להקל על המבטא.

לא כן בספרות שאחר המשנה. הירושלמי אינו מקפיד כלל בשפה ולכן נכנסו בו שמות זרים בצורתם העקרית או גם בצורה משבשת שאין העברית הולמתה, והבבלי הכניס ג"כ הרבה שמות פרסים מבלי להקפיד על צורתם; אף כי חכמי התלמוד הזה היו נזהרים יותר והשתדלו לקרב אל העברית את השמות הזרים שספחו אליה למשל: זנגבילא, אבנגר, אניגרון, הנעבי, גוהרקי, גלבהיק, אגבנא.

בספרות הערבית והסורית שבתקופת הכליפים נכנסו הרבה שמות לצמחים מהיונית והפרסית, וביחוד מזאת האחרונה, וגם העם בדבורו סגל לו יותר את השמות הפרסים ודחה את השמות היונים הזרים לו מאד.

ראינו איפא בהשקפה כוללת אפן קביעותם והתחדשותם של שמות הצמחים, תמונותיהם והלכותיהם. ועל פיהם נוכל לקבע את השמות לצמחי ארצנו ולחדש את הראוי להם. ובזה השתדלתי, אך המחסור גדול עוד מאד, מרבים עוד הצמחים שלא עלה לי לתת להם את השמות הראוים, ובפרט להחליפות השונות של אותו המין עצמו שגם בשפות אחרות ובשפה המדעית נקראים הם בשם של אב המין בצרוף תואר או שם לְוָי עפ“י התכונה או התמונה מיחדת והמצינת כל חליפה וחליפה20. גם רבים הם השמות מאלה המחֻדשים עתה וגם המחֻדשים מכבר שאינם אלא הוראת שעה והעם בשפתו החיה והטבעית ישנה ויחליף אותם. אין יוצרים שפה על שלחן הכתיבה ואין צרים אותה בחרט ובאזמל. הדור שיחֻנך בארץ ויתרועע משחר ילדותו עם צמחי ארצנו ידע בהכרתו הטבעית להביע לרבים מהצמחים את השמות המתאימים, שנתכנו לפי רוח העם והבנתו ובטעם שפתו החיה והמקורית. וגם בזה על המורה להראות פעולתו ועזרתו, וכשינהל את חניכיו על צמחי גנה ועשבי הרים וילמד אותם להכיר את הברואים האלה בתמונותיהם ותכונותיהם השונות יקשיב בתשומת לב אל בטויי החניכים האלה והבעתם בלשונם הטבעית, את הרשמים שקבלו מהצמחים האלה, והשמות שקראו להם על פי הכרתם הפנימית, – אז ידע המורה לברר מהם את הנכון והטוב, ירחיבו ויסגלו אח”כ לעם שיקבלהו בחבה יתירה, מפני שמתאים הוא לרוחו וטעמו ויהיו לו לקנין עצמי הקים לדורות. אבל, כמובן, צריך המורה להיות נזהר בזה, שפתנו עניה עוד בהרבה שמות טכניים ודלה עוד ביותר שפת התלמידים. חסרים להם הרבה שמות לעצמים ותמונות שאליהן צריכים הם להַדמות ולהמשיל את התמונות והתכונות שהם רואים בצמחים, והם יבואו לעַקם את השמות ויתחכמו בהם באפן מלאכותי שנוח יהיה להם אם לא יהיו נבראים על ידם. כל הקשי הזה שלפנינו לא יניא אותנו מעשות את הצעדים הראשונים, שיובילו אותנו סוף כל סוף למטרתנו.




  1. לפלורה אני קורא “צמחיה” ולהֶרביום “עִשְבִּיָה או עֶשְבּוֹן”.  ↩

  2. Th. Kotschy. I)Umrisse. V. Sϋdpalaesina im Kleide d. Frϋhlingsflora; 2) Die Somerflora des Antilibanon; 5)Der Libanon in seiner Alpenflora.  ↩

  3. B.P. Lowne. On The Vegetion of the western and southern shores of the Dead sea.  ↩

  4. E. Boesser, Flora Orietalis.  ↩

  5. Tistram. The Fauna and flora of Palestine, 1883.  ↩

  6. C. A. W. Barbey. Herborisation au Levant, 1882.  ↩

  7. * مبادى علم النبات ١٨٧١  ↩

  8. نبات سوريا وفلسطين ١٨٨٤  ↩

  9. Flor of Syrie, Palestie and Sinai.  ↩

  10. נזכיר בזה את המבחרים שבהם: N. Elconski. Lavegetation de la terre Sainte 1874; C. I. Klinggrff. Palästina und seine Vegetation 1880; V. H. Grosser. Treesand Pkantsof the Bible 1887; Hart. Report on the Botany of Sinai and South Palestine 1888; E. Anderlind. Ackerbau־und Thierzucht in Syrien Insdes. Palästina Z. d. P. V. 1886. Die Fruchtbäume in Syrien insbes. Palästina Z. d. P. V. 1888; P. Ascherson Barbeys Herborisation C. d. P. V. 1883; H. Ch. Hart. The fauna Flora of Sinai, Petra and the Waki־Arabah.  ↩

  11. Leopold Funck. Streifzϋge durch die Biblische Flora, 1900.  ↩

  12. מלבד עבודתו המדעית של אחינו מבני א"י מר אהרנזון שכבר יצאה לה מוניטין בעולם המדע הגדול.  ↩

  13. צמחי א"י ספר השנה ירושלים 1887. 1892.  ↩

  14. איני מזכיר בזה את הארמית, אף כי השפעתה על עמנו וספרותו היתה הרבה יותר מהסורית, מפני שבנוגע לצמחים הסורית היא היותר עשירה והיתה משפעת בזו הרבה יותר, ובפרט בתקופה שבה נפגשו שלש השפות (בסוף הבית השני ואחריו) היתה הסורית השפה השלטת, והארמית נדחקה אל ארצות בבל והסורית שלטה במשך עשרות דורות והיתה שפת המדעים ומסורתה לא נפסקה בספרות וגם מעט בדבור החי באיזה כפרים בסוריה עד היום, מה שאין כן בארמית. מלבד זה דומות הארמית והסורית זו לזו מאד ומה שיוכל להאמר בארמית נאמר גם בסורית.  ↩

  15. כמובן איני נוגע בענין הנכבד והרחב הזה של השואת השפות השמיות אלא נגיעה קלה ומה ששיך לצמחים בלבד.  ↩

  16. למשל השם “עצבונית” הנזכר במדרש (ב"ר ג'') קוץ דומה להדס המענין אותנו גם בתמונת השם המחֻדשה והעממית.  ↩

  17. ראה על אדות זה בארכה בהקדמתו של החכם לאו בספרו שמות הצמחים בארמית.  ↩

  18. המלון האחרון והחשוב בזה הוא המלון הסורי הערבי “בר לבא” שנדפס בבירות 1887.  ↩

  19. I. Löw: Aramäische Pfanzennamen, 1881.  ↩

  20. חליפה – Variante  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!