השם

השם גָלִיל, שמובנו העקרי הוא עגל ומזה מחוז של ארץ, נזכר בראשונה בעת שהקדישו את ערי המקלט בא“י, שאחת מהן היתה קדש בגליל בהר נפתלי (יהושע כ' ז'); ואחרי זה בעת ששלמה נתן לחירם מלך צור עשרים עיר בארץ הגליל (מלכים א' ט' י"א), ובעת שהגלה תגלת פלאסר מלך אשור את כל הארץ נזכר גם השם הגלילה כחלק אחד ממנה. ויחזקאל קורא ג”כ לחלק ארץ, בלתי נסמן ממנו, ושהיה ידוע בימיו בשם הגלילה, (יחזקאל מ"ז ח'). ולפי דעת רבים נקרא החלק הצפוני של ארץ־ישראל אחרי גלות ישראל מעליה בשם גליל הגוים (ישעיה ח' כ"ג), מפני שרבו שם הגוים הזרים. בימי מלחמת החשמונאים נזכרה כל ארץ הצפון בשם הגליל, והשם הזה לא סר אחרי זה מעל כל החלק הצפוני של ארץ ישראל בכל ימי הבית השני וימי הגמרא ועד הזמן הזה.

המקום, הגבולים והשטח

ארץ הגליל היא החלק הצפוני של ארץ־ישראל וגדלה היה שונה לפי התקופות השונות. בראשונה הצטמצם הגליל בחלקו של נפתלי ונמשך עד הגבול הצפוני של ארץ־ישראל, שגם הוא לא היה קבוע תמיד. בימי הבית השני התפשטה ארץ הגליל עד חבל ארץ כנען אשר על שפת הים התיכון מערבה והגבול המזרחי הזה היה ג“כ משתנה לפי כבישת הצורים את פנים הארץ והתקדמותם מזרחה ועד עמק־יזרעאל דרומה. אחרי כן התרחבה עוד עד הקצה הדרומי של עמק יזרעאל, וגם הר־הכרמל נכנס לתוכה (מלחמות היהודים ג. ג. א.). יוספיוס מזכיר בפרט את הגבולים של הגליל ומצין הוא יחד עם זה מקומות אחדים שאי אפשר לסמנם ולהשוותם כעת (מלחמות היהודים ס"ג. ג. א.). על פיו היו הגבולים במערב – חבל עכו והר הכרמל, בדרום – עד גבול השומרונים ובית שאן והירדן, במזרח – גדר וגולן, ובצפון – ארץ הצוורים. כן מזכיר הוא (מלחמות ג. ג. ד.) את הגבול הדרומי עד העיר גינאי, שהיא עין גנים או גַ’נִין היום. בתלמוד נזכר הגבול הדרומי של הגליל כפר עוּתְנָי (משנה גטין ז' ז') שהוא הכפר הנקרא היום כַּפר קוּד. הגבול הצפוני נזכר בירושלמי (תלמוד ירושלמי שביעית פ' ששי הלכה א'), שהוא ע”פ באורו של הילדסהיימר¹ גיאתו – עַין גַעתּוֹן, בית־זניחא, קצרא דגלילא, גביא דעיתא – תָּפְנִית, נחורתאד יַתיר – נקבותא דעיון (מרג' עיון).

ע"פ כל הדברים האלה נוכל לשפֹּט כי בימי הבית השני ואחריו היה הגליל מחזיק את כל הארץ מקצהו הדרומי של עמק יזרעאל והלאה, ומכיל בתוכו את כל חלקי השבטים יששכר, זבולון, אָשר ונפתלי. מתחיל הוא מהמעלה '30 ˚ 32 בדרום, ועולה עד קרוב להמעלה '30 ˚ 33, ומשתרע בין המעלה '10 ˚ 35 עד '40 ˚ 35 אורל גרֶויש, ונמצא הוא איפא בין הרי אפרים ושומרון דרומה ובין הרי הלבנון צפונה, בין הרי הגולן מזרחה ובין עמק החוף של עכו, צדון וצור מערבה. גבוליו הם: ממערב – הרצועה הצרה שבבין ההרים וחוף ים התיכון היא ארץ הכנענים (פיניקא מלפנים). והגיע עד הר הכרמל, ומשם הוא פונה אל ההר ועובר לעמק יזרעאל ולרגלי הר הכרמל, ובא עד הגבול הדרומי העובר ברגלי הרי אפרים על פני העיר עין גנים וסובב הוא אל המזרח עד חבל בית־שאן והגיע אל הירדן, ומשם מתחיל הגבול המזרחי העובר לארך הירדן וסובב את ים טבריה וים סומכי או חולה לרגלי הגולן עד הקצה הצפוני אצל בַניָס והר חרמון, ומשם פונה הוא מערבה, ששם מתחיל הגבול העובר מהר חרמון על פני עיון וג’בל אַדַהַר, ויורד אל נהר אל־קַסְמִיָה הוא הלֶאָנטוס ועובר לאורך הנהר הזה עד הים התיכון.

ארך הגליל הוא מצפון לדרום בערך חמשים מיל אנגלי והרחב ממזרח למערב בערך 25 מיל אנגלי, וכל שטח הארץ הוא בערך 3400 קילומטר מרבע, והוא בערך החלק הששי מכל ארץ ישראל שבעבר הירדן מערבה.

חלקי הגליל

יוספיוס פלאביוס מזכיר את הגליל העליון והתחתון ומסים את הגבול ביניהם (מלחמות ג. ג. א.): התחתון עובר לארכו מים טבריה עד כבול (Chabulon) אצל עכו, ולרחבו מכסלות עד ברסבע (?), ששם עובר הגליל העליון העובר לרחבו עד בקעה על גבול הצורים, ולארכו הוא עובר מתֵל (הוא המקום הנקרא כעת אַתֵּל, המושב יסוד המעלה היום) עד מערות. התלמוד מחלק את הגליל לשלשה: העליון מכפר חנניא (היום כפר ענן) – כל שאינו מגדל שקמין, התחתון מכפר־חנניא ולמטה – כל שמגדל שקמין, והעמק שהוא תחום טבריה (משנה שביעית ט' ב').

על פי תכונת הארץ עלינו לחלקה לארבעה: 1) עמק יזרעאל; 2) הגליל התחתון העובר עד עמק רַמָה; העמק הזה עובר ממזרח למערב על פני כפר חנניא (כפר ענאן), ומבדיל בין הגליל העליון והתחתון; 3) הגליל העליון המשתרע מעמק רַמָה עד הגבול הצפוני – נהר אל קַסְמִיָה וג’בל אַדַהַר; 4) חבל טבריה ובקעת הירדן השקועים בין ההרים ועוברים מעמק־יזרעאל ובקעת בית שאן עד החרמון.

תבנית ארץ־הגליל, הריה, עמקיה ובקעותיה

ארץ־הגליל היא בתבנית מרבע מתארך המתפשט מדרום לצפון, והיא ברבה ארץ הרים ההולכים ומתנשאים מדרום לצפון ובקצהם הצפוני הם משֻלבים אל הרי החרמון ומול הלבנון על ידי הגבנון הנקרא ג’בל אדהר. ההרים האלה נפסקים ויורדים במזרח של עמק החולה, הירדן וים טבריה במורד זקוף ומשֻפע וכן הם יורדים אל הקצה הצפוני המערבי, אל הגיא הצר, שבו זורם הנהר לֶאנטוס הנקרא היום בשם אל־קַסְמִיָה, ואל המערב יורדים ההרים האלה ומשתפלים בנחת ובמדרגות שונות אל העמק של חוף הים, הוא עמק עכו וצור, ושולחים ההרים האלה שני כפים החודרים אל הים ויורדים אליו בשפוע זקוף, האחד רַס אל־אַבְיַץ' הנקרא לפנים בשם Promotorium album והשני רס־אַנָקוּרָה או (Scala Tyrianum) סולמא דצור. לדרום יורדים ההרים האלה הלוך ושפל ומתחלקים לגבעות רבות עד הגיעם לעמק יזרעאל המפסיק אותם כלם ומבדילם לגמרי מהרי שומרון. העמק רמה שבאמצע מחלק אותם לשנים לחלק הדרומי והצפוני או להתחתון והעליון, שיש לכל אחד מהם תכונה ותבנית מיחדת. החלק הדרומי או התחתון הוא נמוך וגבהו לא יעלה משש מאות מטר מעל שטח הים; מבֻתָּר הוא בנחלים ועמקים המפסיקים את ההרים האלה לגבעות שונות נפרדות. והחלק הצפוני או העליון גבוה הוא עד קרוב לאלף ומתאים מטר והוא ברבו כגוש אחד מאֻחד. זֵר של הרים גבוהים מסובבים בקצותיו רמה שטוחה כטבלא עם אדמה דשנה ופוריה מאד ועם שיחים אחדים גבוהים הבולטים כעמודים מוצקים הנשקפים על פני כל הארץ.

אם נעיף עינינו על הגליל כלו תרָאה לפנינו ארץ משֻנה ומתחלפת מאד בתבניתה, ובה חלקים רבים ושונים בגבהה ובעמק, הרים בודדים, רכסי הרים נאחדים, רמות יפות, שיאים גבוהים, עמקים ארכים, רחבים וצרים, בקעות עמקות דשנות ורטובות, גאיות צרים ונחלים מתפרצים בין הרים וסלעים.

ואלה חלקי הגליל מן הדרום אל הצפון:

I הגליל התחתון: א) עמק יזרעאל. ב) ההרים הבודדים אשר בו. ג)שפלת תבור ומישור אחְמַא. ד) רמת נצרת וגבעות המערב. ה) בקעת תַרעַן והרי תרען. ו) בקעת אזוֹכיס. ז) רמת שַגור. ח)עמק רָמָה.

ןן הגליל העליון: א) הרמה או הרי נפתלי. ב) מדרון ההרים מזרחה. ג) מדרון ההרים מערבה. ד) עיון וג’בל אַדַהַר.

IIIא) בקעת הירדן. ב) בקעת החולה. ג) גינוסר וכנרת.

עמק יזרעאל: (מַרג’־אבן עמר) הוא העעמק הרחב והגדול בארץ־ישראל, מקום דשן ורטוב מלא גבנונים יפים ושדי תבואות נפלאים והוא מקום מלחמות רבות וגדולות למן העמים הקדמונים מלכי מצרים ואשור עד ימי ישראל והרומים ועד ימי נוסעי הצלב ועד המאה האחרונה בבוא נפוליון הראשון להלחם עם הערבים והתרכים.

העמק הוא בתבנית משלש, אשר צלעו האחת היא בסיסו ועוברת מקצה הכרמל עד ג’נין באורך עשרים מיל אנגלי בערך, צלעו השנית באורך 15 מיל ג"כ מתבור אל ג’נין, ושלשה סעיפים לעמק הזה המתפשטים אל הירדן: האחד עובר בין הר התבור וגבעת המורה או חרמון הקטן (ג’בל־אדהי), השני בן גבעת המורה והר הגלבוע, העובר עד בקעת בית שאן והירדן, והשלישי – בין הר גלבֹע וגבעות עין גנים (ג’נין). הגבה של עמק יזרעאל מעל פני הים הוא 200 רגל והולך הוא ומשתפל לצד הירדן עד הגיעו אליו בעמק 400 רגל מתחת שטח הים ששם משתרע העמק לבקעה רחבה ופוריה היא בקעת בית שאן או Scythopolis היא ביסַן, שנודעה מאז ובפרט בימי התלמוד בתכונתה ופריה הרב, היא היתה מאז שער העמק וארץ ישראל מצד המזרח והמעבר ממנה אל חוף הים וארץ הדרום ומצרים. ולכן היתה הבקעה הזאת מישבת תמיד ונעבדת הרבה ותמיד נלחמו עליה העמים הראשונים. והחלק הדרומי של עמק יזרעאל נקרא, בשם בקעת מגדו – מקום מלחמת יאשיהו בפרעה נכו (דה“י ב' ל”ה כ"כ). עמק יזרעאל הוא בקיע גדול שנעשה על ידי תנועה תֵקטונית (Tektonik), באותו זמן ובאותה התנועה שנעשה בקיע הירדן.

ההרים הבודדים שבעמק. ההרים הבודדים שבעמק הם שלשה: הר תבור, הר קטן יפה ונחמד עומד בודד בתוך העמק הגדול; תבניתו מצד דרום כחצי כדור ומצד צפון נראה הוא בתבנית אצטרובל כַּד, ובראשו רמה קטנה הנשקפת על פני כל העמק ומעל פני כל הארץ, מראה ההר יפה מאד, ומכסה הוא עצי סרק ושיחים רבים, גבה הוא מעל פני שטח הים ערך 562 מטר ועל ראשו נמצאים חרבות עתיקות ובנינים אחדים של כמרים. לפי המוכח עמדה בראשו בימי הבית השני עיר ובה התבצרו יוסיפוס ואנשיו. מלחמות רבות היו על פני ההר הזה ע"כ נודע שמו בכל ימי הארץ ומלחמותיה.

גבעת המורה היא הר תלול גבה 515 מטר המשתרע לארכו ממערב למזרח, הוא היה וֻלקן קטן, ואבני הבזלת שפוכות עוד לרגליו עד עיר זַרְעִין היא יזרעאל לפנים, ובצפונו יש עוד לוע קטן פתוח. ההר הזה נקרא בזמן מאחר גם בשם חרמון הקטן, בסמך על זה שנזכרו תבור וחרמון יחד בסםר תהלים (פ“ט י”ג).

גלבֹע (ג’בל פֻקְעָה) מתרומם מעמק יזרעאל בראשונה בשפוע זקוף ואח"כ מתרומם הוא מעט מעט ומגיע לגבה של 518 מטר. בצפונית מזרחית נופל הוא בשפוע רב אל נחל ג’לוד הוא חרוֹד, צלעו הצפונית צחיחה ומלאה טרשים ורק בצדו המזרחי מכסה הוא שיחים. על ההר הזה נפל שאול מלך ישראל, ושם ההר הזה קשור אל הקינה אשר נשא עליו דוד (שמואל ב‘, א’.)

שפלת התבור ומישור אחמה. צפונה מזרחה ליזרעאל משתרעת מהתבור עד הירדן והכנרת רמה פוריה מאד מכסה רגבי בזלת העוברת ומתרוממת עד לרמת לוביא. שם מתנשאות בה גבעות תלולות המתארכות לשלשלת אחת זקופה היורדת בשפוע רב אל הירדן והכנרת. אוזובוס קורא לכל הרמה הזאת בשם Saron מפני שבה היתה לפנים העיר לשרון (יהושע י“ב י”ח). הרמה הזאת היא ברבה כעת להיהודים שיסדו עליה מושבות אחדות.

רמות נצרת וגבעות המערב. רמת נצרת יוצאת מירכתי הר תבור ועולה עד לדרום העיר נצרת והרים סובבים את העיר הזאת ומגיעים לצפון עד גבה של 560 מטר. ההרים האלה ברבם צחיחים ורק במקומות אחדים נטועים עליהם עצי זית, אך יפים הם ההרים האלה ונהדרים מאד מהגבה הנשקף על פני כל עמק יזרעאל הנחמד ומהראש השני הנשקף על פני נצרת היפה, משם משתרעת ארץ של גבעות בלתי נשואות ההולכות ויורדות לאט לאט אל עמק עכו ועמק חיפא למערב ואל עמק יזרעאל לדרום, כל הגבעות האלה מכסות יערי מַלָה (Maluleiche) וביניהן בקעות פוריות ויפות.

בקעת תרען והרי תרען. צפונה מזרחה לנצרת מתרוממים ההרים ואח"כ הם יורדים אל בקעה צרה ופוריה העוברת למזרח עד רמת לוביא וקרון חַטִין, היא בקעת תרען ונמשכת מערבה עד עמק עכו. לצפון הבקעה הזאת מתרוממים רכסי גבעות המתנשאים עד 541 מטר ומבדילים בין בקעת תרען ובקעת זבלון או בַטוף, הגבעות האלו הולכות ומשתפלות למזרח ונוגעות של בהר קרון חטין, הקדוש לנוצרים. הגבעה הזאת המתחדדת ועולה עד לגבה 316 מטר היא לוֹע של בַזַלְת שנשתפכה ממנה עד ים כנרת. על כל המקום הזה מפֻזרים רגמי האבן השחורה הזאת. הגבעה הזאת יורדת בשפוע חזק אל הכנרת.

עמק זבלון או בקעת נטופה, אזוכים. (בערבית: בטוף). מצפון להרי נצרת ותרען ובינם ובין רמת שגור מתעמקת בקעה קטנה הנקראה בשם עמק זבלון או אזוכיס הנודעת בשמנה הטוב (זית הנטופה משנה פאה ז' א') ונזכרת במלחמת היהודים עם בטלמיוס והרומאים (קדמוניות 13, 12, 4) ובתולדות יוסיפוס C. 41). ארך העמק על רחבו בערך ¹/₄ 2 מיל אנגלי וגבהו מעל שטח הים ערך 150 מטר. בעתות הגשמים העמק הזה לח מאד. לדרום מערב עוברת הבקעה הזאת לגיא או נחל אל חַלַדְיַה העובר אל עמק החוף.

רמת שגור. מתרוממת לצפון אזוכיס בשתי שלוחות של גבעות מקבילות אחת לדרום ואחת לצפון הסוגרות בתוכן מישור קטן היא מישור ערבה. כל המקום הזה דשן ושמן ומלא שתילי זיתים הנותנים שמן מהלל.

עמק רמה. רמת שגור נפסקת ע"י העמק העובר ממערב למזרח ומפסיק בין גליל העליון לגליל התחתון הא עמק רמה, גבוה הוא מעל הים 370 מטר ומהלל הוא באדמתו הדשנה וביערי הזיתים הממלאים אותו.

הרי נפתלי או הרי הגליל העליון. (בלאד בשאַרא). הרי הגליל העליון או הרי נפתלי מתנשאים צפונה מעמק רמה כקיר זקוף ועוברים כגוש אחד עד נהר לֶאָנטוס או קַסְמִיַה ואשר תמונתם דומה למְרֻבָע נכון. השפה הדרומית של ההרים אשר על פני עמק הרמה ומגעת עד גבה של 1075 מטר בהר ג’בל אל־ערוס. לצפון השלשלת הזאת משתפלים ההרים ומתפשטים לרמת מישור כטבלא וגבהם מגיע אצל צפת עד 830 מטר. מצפונית מערבית צפת מתנשא הר גבוה על פני הרמה אשר סביבנו ועולה בשיאו על כל הרי הגליל עד לגבה של 1200 מטר הוא הר גֶ’רמק או כאשר קראו לו בימי יוסיפוס הר עצמון (מלחמות 2.18.11) סביב ההר הזה יש בקעה פוריה, אל בקעא ומירון. משם צפונה משתרעת הרמה באדמתה הפוריה והדשנה מאד בנטיעותיה הרבות הנושאות פרי רב. שם רמת קדש ורמת מיזא ועיתרון. משם עוברת הרמה צפונה מערבה עד הראש הבודד ג’בל אדהי וג’בל עַדַאתור (1006 מטר גובה), ומשם עוברת הרמה הזאת עד שמגיעה אל הגבול צפונה מערבה – ושם יורדים ההרים אל הגיא אשר בו יזרם הנהר קַסְמִיַה. לצד צפונה מזרחה פונים ההרים ומתחברים עם הגבנון המחבר אותם אל הרי החרמון והלבנון.

מדרון ההרים מערבה. הצד המערבי של הרי הגליל עובר מהר טנטור הקרוב לעכו ונמשך צפונה מזרחה עד הגיעו אל חרבת בלאט (גבוהה 762 מטר) וחרבת סֶלם (גבוהה 676 מטר). מהצלע הזאת יורדים ומשתפלים הרי הגליל למערב עד העמק. והמדרון הזה מבֻתָּר כלו בנחלים רבים וגאיות. מחרבת בלאט משתרעת שלוחת גבעות הנקראת ג’בל מֻשַקָה שממנה מסתעפים שני הכפים: רס אַנַקורה ורַס אל אַבְיַץ'. ההרים שביניהם יורדים בשיפוע זקוף אל הים.

מדרון ההרים מזרחה. הצד המזרחי של הרי הגליל הוא שלוחת ההרים העוברים על פני כל עמק הירדן והחולה והיורדים אליו בשפוע רב. ממזרח צפת מתנשא הר כנען הנשקף על פני המושבה ראש פנה והולך ומשתפל אל עמק החולה, מדרום לו יורדים ההרים בשפוע אל עמק הירדן הצר והמכסה הוא שם כלו רגמי אבני בזלת. מצפון עוברת שלוחת הצד המזרחי הזה כקיר זקוף היורד בשפוע רב אל החולה ובקצהו הצפוני עובר הוא אל ג’בל אַדהַר המחברו אל הלבנון והחרמון.

ג’בל אדהר. הגבנון הזה המתנשא כדבשת בין עמק מרום או החולה ובקעת הלבנון נשאר באורח פלא מהבקיע הגדול שנעשה בכל סוריה ומפסיק הוא באמצע הבקיע הזה ומרַכס הוא את הרי הגליל אל הרי החרמון והלבנון בגבעות מקבילות העוברות מדרום לצפון, וגבהם הממצע מגיע עד ל800 מטר. הגבנון הזה יורד לצד צפונה מערבה במדרגות נעבדות, אל נהר לַאָנטוס עד בקעת תַמרה היפה, ולצד דרומה מזרחה משתרע הוא אל עמק עיון השיך אל מתּלה מושב היהודים. בקעה פוריה מאד עם מעינות רבים על כן קראו לו עִיון, ושם ישבו רבים מבני ישראל עד שהגלם תגלת פלאסר, הבקעה ומשתטחת ונפגשת היא בעמק החולה אשר לרגליה.

חרמון

בקצה צפונית מזרחית הארץ, מתרומם ההר היותר גבוה בגליל הוא חרמון היפה אשר שיאו הרם מתנשא כשלשת אלפי מטר מעל שטח הים. ראשו מכסה שלג כל החורף וגם רוב ימי הקיץ ע"כ קראו לו טור־תלגא או שניר והערבים קוראים לו ג’בל אשיך לאמר הר הזקן.

עמק הירדן העליון

משתרע לרגלי ההר הגדול הר חרמון, ממערת פַמָיס אשר בצלע ההר על פני עיר בַניס ומשם עובר הוא על פני דן או גבעת תל־אל־קאדי. כל הבקעה מכסה אבני בזלת וכלה משקה מרב המעינות והנחלים המתפרצים בה מהר חרמון וגבעת דן, אל הבקעה הזאת יוצא עמק הסובב את הר החרמון צפונה מערבה הוא ואַדי־אַתים הצר בתחלתו ומתפשט אח"כ ומתרחב אל בקעת הירדן ועובר שם אל עמק החולה. בעמק היפה הזה התישבו בני דן וקראו את המקום דן (שופטים י"ח).

עמק החולה או מרום נקרא היום בשם חולה סתם או ארד אַלחַיְט עמק סגור בין הרים. חלק ממנו משרה ומלא תנובה וחלק רב ממנו לח מאד ומכסה בצה גדולה שבה יגדל הפפירוס. ונחלים שונים ופלגי מים משתפכים את העמק הזה ממזרח וממערב, ע“כ רבה שם הקדחת ומקום מרבץ הוא לבֶדוים ועדרי הכוי. העמק הזה הולך ומצר ונסגר בבקעת הירדן הזורם לתוכו, עובר הוא על פני שכבות רגמי הבזלת עד בואו אל העמק אשר מצפון לים הכנרת המתרחב שם יותר והנקרא בשם אל בטיחה. המקום הזה דשן מאד אך מלא ג”כ בצות משחיתות את האויר.

כנרת וגינוסר

סביב ים־כנרת מערבה ודרומה נמשכת לרגלי ההרים רצועה צרה של אדמה פוריה, אשר נחלים ופלגי מים משקים אותם. בקרן צפונית מערבית מתרחב העמק ונכנס בין הרי צפת מצפון והרי חטין מדרום. שם שפלה יפה ודשנה, היא שפלת גינוסר המהללה מימי יוסיפוס והתלמוד בפריה ודשנה הרב. ארך השפלה הזאת היא 4700 מטר ורבה 3700 מטר. יוסיפוס תאר במליצה רבה את המקום הזה שאין כמותו ליפי ולטוב וכל העצים השונים והפירות השונים גדלים בו בכל ימות השנה (מלחמות ג. ג. ח. תלמוד בבלי פסחים ח'). גם דרשו את המלה נוטריקון ואמרו גן־שר (בראשית רבה צ"ה). מדרום לשפלת גינוסר עובר בין ההרים נחל אחד הנקרא וַדִי־חַמַם המתרחב מערבה לעמק יפה ודשן הוא עמק חַטִין או ודי לימון. שם חרבות ומערות חצובות בהר ארבאל הידוע לפנים מימי יוסיפוס ומלחמותיו.

מימי הארץ והמעינות. הנהרות, הנחלים והימים.

ארץ הגליל מברכת במים רבים ומֻשקה היא יותר משאר חלקי ארץ־ישראל כי סמוכה היא להלבנון והחרמון; והגשמים רבים בה, והמים הרבים שיורדים ושוטפים אליה מעל ההרים אל הבקעות והעמקים יהיו לנחלים ונהרות. ההרים שבגליל סופגים לתוכם את המים המתכנסים עמק בתוך שכבות השיד והקרטון הרכות. שם נעשים מחלות ואוצרות של מים שפורצים להם דרך ונובעים במקומות רבים בעמק ובגבה, וע“כ רבו בגליל המעינות המַפרים ומרטיבים את הארץ ומרבים תנובתה ויפיה. תחת אשר ביהודה יש שלשה מעינות ובאפרים חמשה לכל קילומטר מרבע יש בגליל עשרה מעינות לכל ק”מ מרבע. ורב המעינות האלה חזקים הם ולא נכזבים. בעמק יזרעאל נובע עין חדֹד או עין ג’לוד היוצא ממערה אחת ברגלי הגלבֹע, עין אַלמַיִתַה קרוב לו ולג’ין שממנו יורדים מי מגידו אשר בעמק יזרעאל. מעינות רבים נובעים בבקעת בית שאן, ע"כ נקרא המקום הזה בשם עֵינַן גם בימי היונים והרומים. בשפלת תבור (מישור אַחְמַא) יש מעינות רבים אך לא חזקים. בדרומית מזרחית להרים במקום שהם יורדים אל עמק הירדן וכנרת יש מעינות חזקים שמהם שוטף נחל אל פג’ג. ברמת נצרת יש מעין נצרת הידוע מימי הנוצרי, ומעין חזק נובע אצל העיר דַפורְיה היא צפורי המשקה את כל העמק שם. בכפר חַטין נובע מימיו צלולים וזכים, בשפלת גינוסר נובעים: עין אתּינא עין מֻדַאְרַד ועין טַבעא.

בסביבות צפת יש מעינות רבים ומעין גדול וחזק אצל מירון והבקעה אשר לרגלי הג’רמך. ומעינות יפים וחזקים נובעים בכל עמק רמה והמהולל בהם הוא מַעין פַרַדְיַא אצל כפר עַנַן או כפר חנניא.

כן נובעים מעינות רבים ברמת נפתלי אצל קדש אל ג’יש היא גוש חלב, כָבול ותִבנין ובהר כנַען אשר על פני מושבת ראש פנה. ברגלי הר נפתלי, בעמק החולה, נובעים המעינות הגדולים עין מַלָחָה, עין בַלַטַא, עין טַלחַא ועין אַזַהַב. בבקעת עִיון יוצאים מעינות רבים המשקים את כל המקום. מכל אלה המעינות הכי חזקים ויפים הם אלה שלרגלי החרמון – מוצאי הירדן, ובגבעת דן – תל אלקצ’י – שהוא אולי המקום היותר עשיר בתבל במעינותיו.

הנהרות:

שלשה נהרות גדולים ושנים קטנים בגליל. והם:

1) הירדן מקוריו ברגלי הר החרמון אשר משם יוצאים שלשה פלגי מים המתאחדים יחד לנהר הגדול הזה העובר את כל ארץ ישראל. הפלג הראשון הוא נחל אַלחַצְבַני היוצא אצל העיר חַצְבַיה או חספיה לפנים (ירושלמי דמאי ב' ה' א') במערב החרמון וזורם הוא אל המערב ואצל שוק־אלחאן הוא פונה דרומה ועובר ואַדי אַתִּיָם ויורד הוא בשפוע ובקול המולה אל עמק החולה. הפלג השני הוא אַלַדָן היוצא מתל אל קצ’י והמתאחד אחרי עברו דרך קצרה אל הפלגים האחרים, הפלג השלישי הוא בַנְיָס היוצא במורד החרמון ממערת פמיס בגובה 350 מטר מעל שטח הים במקום יפה ונהדר מאד מלא מטעי חמד ועצים יפים ורעננים. בדרכו הוא אוסף אליו שלשה נחלים, וַדי־חַשַבָּה, ודי־אל־עַסַל ודי־זַעַרָה. הנחל האחרון הזה מפסיק בין שכבות השיד של החרמון ושכבת הבזלת של תל־אל־קצ’י ויוצר שם גבול טבעי בין שתי השכבות השונות האלה. כל שלשת הפלגים מתאחדים אצל המבצר שיך יוסף במרחק 12 ק“מ מים חולה והיו לנהר הירדן. במקום הזה מגיע רחבו של הירדן עד 14 מטר ועמקו 2־3 מטר; ושם זורם הירדן במורד משפע ונופל אל ים החולה הוא ים סומכי או מי מרום, משם הוא עובר בגיא צר בין שכבות הבזלת, מתגדל ברחבו ומגיע במקומות לרחב של 25 מטר. עובר הוא בשפלת בטַיחא ונופל הוא אל ים כנרת, השפל מעל פני הים התיכון 268 מטר. ארכו מים החולה אל ים כנרת הוא 16 קילומטר, ושפועו גדול מאד עד כי בארך של 85 קילומטר, מחצבני עד טבריה, הוא נופל בשפול של 771 מטר, העולה 0,00907 לכל מטר. מים טבריה יוצא הירדן ועובר במקום נמוך מעט ואח”כ מתפתל הוא בבקעה יפה ופוריה על פני המושב היהודי מִלְחַמִיה ובקעת בית שאן ואוחז דרכו הלאה דרומה להבלע בים המות.

2) נהר אלְקַסְמִיַה. הנהר הגדול והעז הזה מקורו בבקעת הלבנון קרוב לבעל־בךְ ושוטף הוא ועובר בכל הבקעה לדרום בין הרי הלבנון ומול־הלבנון הגבוהים, ומתחת להר ג’בל־אדהי פונה מערבה ופורץ הוא שם מתחת לסלע העובר עליו כגשר טבעי; שם הוא זורם בשטף והמולה בגיא צר ועמק מאד בין הרי נפתלי והרי אל שָקִיף העומדים עליו כקיר זקוף, וכן עובר הוא מערבה עד נפלו אל הים קרוב לעיר צור. הנהר הזה הוא הגבול הטבעי הצפוני של הגליל וגם של כל א"י.

3) נהר קישון או מֻקַטַע בערבית הנהר הידוע במלחמת ישראל שהיתה עליו ובזכרונו הנפלא בשירה הקדמונית של דבורה. מוצאו קרוב לעין דאר מפלגים ונחלים קטנים, עובר הוא מערבה ובולע בדרכו לתוכו עוד נחלים אחדים אשר הגדול בהם הוא ודי־אל־מלך הבא מתחת לנצרת וגם לג’ין או מגידו, סובב הוא את הכרמל לצפונו ועובר אל עמק עכו ששם נופל הוא אל הים קרוב לחיפא.

4) נהר נַעמַן שנקרא לפנים בלוס. מוצאו מהנחלים ודי־סְעַיְב, נחל החלזון וּודי עבילין הבאים מעמק הרמה והרי הגליל ונופל הוא הנעמן אל הים קרוב לעכו. על שפת הנהר הזה היו מאספים את החלזונים שבהם היו צובעים את צבע התכלת.

5) נהר ג’לוד העובר בעמק יזרעאל. מוצאו ממעין אלמיתה וממעין ג’לוד או עין חרד, הנקרא תֵבוֹן הַצַלָבִים, עובר הוא מזרחה ונופל אל הירדן על פני בית־שאן.

הנחלים: בשם נחל (ודי) קוראים גם לגיא העובר בין ההרים ומבתר אותם או גם עובר בעמק ועושה בו תעלה ארוכה יוצאת אל נהר או אל הים, וכן גם שטף המים העובר בגיא או בשלולית זאת בימי החרף והגשמים והמתיבש בימי הקיץ. הנחלים ממין זה מפסיקים את כל הדרכים ועושים המעבר בארץ קשה מאד.

רבים הם הנחלים אשר בגליל ונופלים הם אל כל צד:

למערב אל הים: ודי אל־עַיון המתאחד משלשת הנחלים הבאים מִבִנְתְ גֻ’בִיל, כפר בִּרְעַם וסַעֲסָע, נופל אל הים אצל צור ונקרא גם ודי אל עֻזִיָה. ודי געתון הנסמן בתלמוד לגבול הארץ. וַדי קַרן הגדול, מוצאיו מהנחלים והשלוליות היורדות מהרי ג’רמק מבית גַ’ן ובקעה והעובר בגיא צר עד נפלו אל הים אצל צור. ודי חֲמוּל ודי אל־מה ודי עבילון או נחל זבולון הבא מבקעת נטופה או אלבטוף, אומרים כי זה גֵי יפתח אל הנזכר ביהושע (י“ט י”ד) והנופל ביחד עם וַדִי חלזון אל נהר נעמן (ראה למעלה).

לדרום בעמק יזרעאל נופלים ודי אל מלך הבא מעמק תַרֶען, צַפוּרְיָה ושפא עָמר (שְפַרְעָם).

למזרח עוברים ונופלים אל עמק הירדן והחולה: ודי אל בירה היוצא ממזרח תבור קרוב למושבת מֶסְחָא, ודי פִגָ’ג היורד מתחת למושבת יַמַה ומקבל בדרכו הרבה מעינות ומשתפך באדמת עַבְדִיַה וכנרת אשר ליהודים אצל הירדן ומשקה כל הככר שם, ודי אל־חַמָם הבא מבקעת חטין והנודע במערותיו הנפלאות הן מערות ארבאל.

ואל שפלת גינוסר נופלים הנחלים המשקים אותה: ודי סַלָמָה, שאצלו היה הכפר סלונין אשר בצר יוסיפוס (מלחמות 2. 18. 1) הבא מעמק רמה. ודי עמוד היוצא מרגלי הרי צפת אצל מירון, נחל חזק ושוטף אשר עליו טחנות אחדות ע"כ נקרא גם בשם ודי טוָחִין.

אל החולה נופלים: ודי אל וַקָץ העובר אדמת וַקץ אשר ליהודים, ודי הִנְדג' נחל יפה הבא מגוש חלב ועובר על הצור ונופל בזרם כביר אל החולה, ודי דַרְדַרָה הבא מעמק עיון עובר על פני המושב מתולה אשר ליהודים ונופל אל החולה.

הימים. שתי ימיות (יַמִית see) בגליל בעמק הירדן המצטינות בדגים הרבים אשר בהן. אלה הן שרידי ים גדול אשר מלא בתקופת המבול (pluvial) את כל עמק הירדן.

ים חולה נקרא גם ים סומכי (מלחמות 4. 1. 1) הוא מי מרום הנזכר ביהושע (י"א ה') ים קטן אשר מימיו מתוקים ומלאים מיני דגים רבים ומיחֻדים לו, ארכו 6 קילומטר ורחבו הממוצע 6 ק"מ ועמקו 3־5 מטר. מצדו המזרחי מגבילים אותו הר גולן הגבוהים והשחורים, מצדו הדרומי עמק הירדן הצר ומיתר עבריו עמק החולה באדמתו הפוריה וגם בבצתו הגדולה.

ים טבריה או ים כנרת. ויוסיפוס קרא לו גינוסר (מלחמות 3. 10 7). תבניתו סגלגלת, ארכו 25 ק“מ, ורחבו היותר גדול 10 ק”מ ועמקו 20־45 מטר. הרים גבוהים סובבים אותו ושכבות הבזלת מכסות את כל גדותיו ומטילות מראה שחור ואיום סביבו. על גדותיו היו לפנים ערים יפות ונשגבות ואניות דיגים וסירות משא רבות היו שטות עליו עד כי כל הים הזה בימי סוף הבית השני מלא חיים ותנועה. הנוצרים ענדו להים הזה אגדות וזכרונות רבים.

בימי המשנה והתלמוד ובשלשה דורות אח"כ היו עוד סביב הים הזה ערים רבות ואנשים רבים ישבו בהן לסחר את עברי הירדן ולהחליף את תבואותיהן עם החוף ועבר לים הגדול. עתה כל המקום נעזב ורק סירות קטנות אחדות שטות עליו לצוד דגים.

בצות ישנן בבקעות האחרות העמוקות אשר בארץ אשר המים עומדים בתוכן כל ימי השנה, ומעלות אחו וגומא. הן גם משחיתות את האויר וגורמות קדחת והן:

הבצה הגדולה בצת החולה נזכרת כבר מימי קדם ושם יגדל הצמח הטְרָפִי הפפִירוס ועוד מיני צמחים סבטרפים מיוחדים לה ובה עופות שונים המיוחדים למקום הזה. בעמק יזרעאל יש בצות אחדות קטנות וכן בתוצאות נהר הקישון קרוב לחיפא ובעמק הזבולון בצה המתיבשת בקיץ. מצפון ים טבריה במקום שנופל אליו הירדן יש בצה בבקעת אל בטיחא וכן בשפלת גינוסר אצל מג’דל, גם מדרום לכנרת קרוב לבית שאָן – בצות קטנות.

המעינות החמים. חמת ־ הם המעינות אשר אצל טבריה אשר נקראו בשם חמת (יהושע, י“ט, ל”ה) ושם היתה גם עיר קטנה (מלחמות 4. 1. 3). בתלמוד נקראו גם מי טבריה או חמי טבריה (בבלי שבת ק"ט. א'). המעינות האלה הם לדרום העיר טבריה במרחק רבע שעה נסיעה ממנה ויוצאים הם לרגלי ההר הזקוף אצל ים כנרת, מימיו חמים ומגיעים עד 62 מעלות צלזיוס, להם ריח גפרית מר וטעמם מר ותפל ומכילים בתוכם גפרית וכלור מַגינֶזיום.

היצירה הגֵאָלוגית של הגליל היא אותה של כל ארץ ישראל שהיא מהתקופה הקרטונית העליונה ותקופת הטרטיר (Tertär) המתחלת מהָאֵצן (Eocän). הקרטון הזה הוא שרידי ארגניזמים שע"י פעולת המים נטשטשה צורתם ואינם נכרים עוד. המחלקות הראשיות שלו הן מעט מה' Cenomamion והרב מה’Senon וה’Turon. מהיצירה הקדומה להקרטונית נמצא רק ברגלי החרמון וגבעות בַניַס שכבות יוּרַא שנמצאו בהן אֶחְפָּרִים (Fosilien) המציינים את היורא. הן עוברות עד הרי גולן, משם הן נעלמות תחת שכבות הבזלת. מהאבנים האַרכיות, גרַניט ועוד הנמצאות בדרום מזרח ארץ ישראל, אין בגליל כלל: השכבה של הגליל היא של שיד ומֶרגֶל כתמתם ובה אֶחְפָּרִים של מיני Ammoonide שונים.

ההר דהר אליטני המחבר את הרי הגליל ללבנון הוא המעבר מהקרטון הלבנוני אל הקרטון הפלשתנאי, והוא של מֶרגֶל המכיל חלמיש (Silex) ויש בתוכו גם חֵמָר (Asphalt). יתר הרי הגליל הם של מֶרגל ושיד קרטוני מכיל פְצָצַי חלמיש. האחפרים שבהם רֻבם החמטים Ostra vescicularis Janiratricostotr־. במקומות אחרים אצל קדש תבנין וקרוב לצידון יש עוד שארית השיד נומוליט מראשית ימי Eocön ושאינו נמצא עוד בשאר ארץ ישראל, כי נסחף מהמים. אצל צפת נמצאות הרבה שכבות של קרטון המכיל חלמיש עם אֶחְפָּרִים קרטונים מיני Ammanite. אצל נצרת האבן רכה מאד בלא חלמיש וגונה צח.

מה שמְצַיֵן ביותר את הגליל היא ההתפרצות הַוֻלְקַנית שנעשתה בה לפי דעת רבים בראשית תקופת הקוַטיר (Quartár) או לפי דעת רבים בשתי פעמים, האחת קדומה בימי הsenon והשנית בזמן הקוַרטִיר. שכבות של בזלת ממין הדולורית מכסות את כל מזרח הרי הגליל עד דרום עמק יזרעאל. ומרכזים אחדים להתפרצות זאת:

תל אל קצ' בצפון, ממנו שכבה של בזלת יורדת אל העמק סביב הר חרמון ומתפשטת בעמק החולה. להבזלת הזאת גוָן אפור. ברְזִילי, עמוק, סָמִיך וקשה. מצפת יורדת עוד שכבה גדולה של בזלת המשתרעת לכל רגלי ההר ומכסה כל מערב ים כנרת וצפונו, סלעי הבזלת מפֻזרים שם על פני כל האדמה המטילים על פני כל המקום מראה איום של שרידי תבערה גדולה. אצל גוש חלב יש וֻלקן קדום עם לוע קְעָרִי שנעשה אחרי כן לברכה של מים.

אצל כבול (kobul) יש בזלת משֻנה שהיא משֻבצת בתוך אבני השיד הקרטוני ובתוכה חורים חורים ממֻלאים שיד־פחמי. מראש הגבעה קרון חטין יורדת שכבת בזלת עד ים כנרת ורגמי הבזלת הזאת וסלעיה מכסים את כל ימת לוביא ומישור אחמא. מגבעת המורה בעמק יזרעאל מתפזרת הבזלת אל העמק ומגעת עד הכפר זרעין והבזלת הזאת מדשנת את כל אדמת העמק שם.

המקרה היותר נפלא בתולדה הגֵאולוגית בארץ ישראל הוא הבקיע של הירדן אשר ראשיתו הוא בגליל ונעשה לפי רבים בתחלת תקופת ה - pliocun.

האקלים. מזג האויר הרוחות והגשמים

שונה מאד הוא האקלים אשר בארץ הגליל מפני השנוי הרב שתבנית אדמתה, גבהה ועמקה ומצבה ביחס לצפון או לדרום, ולפי נטיתה לצד הים מערבה או לצד המזרח מדברה. בכלל, נוכל לחלקה לכמה אזורים: א) אזור הים חוף הים עם מדרון ההרים הפונים אליו, שם אקלים של ים התיכון או סֻבטרפי. ב) אזור ההרים ובו אקלים ממצע קָנְטינַנְטַלי. ג) אזור הערבה או עמק הירדן עם אקלים טְרפִי. רשימות מפרטות ומדיקות על אודות האויר, מדת החם והקור, כמות הגשמים ושנוי הרוחות לא נעשו עוד ורק בדרך כלל אפשר לדבר על כל אלה.

עתות השנה הן שתים. תקפה ארכה של חרב ויבש תקופת הקיץ אשר תארך מחדש מאי עד סוף אקטבר, ותקופת הגשמים והרטיבות, תקופת החרף או הסתיו היא מנובמבר עד סוף אפריל. התקופות האלה מתארכות ומתקצרות לפי המקומות השונים וגבהם ולפי הרחב הגאוגרפי צפונה או דרומה. ברמת נפתלי ועמק עיון תקופת הגשמים ארכה היא יותר ובעמק הירדן קצרה היא מאד. במדרון ההרים אשר לעמק החוף הממצע בקיץ מגיע עד ˚25 מ' ועולה עד ˚30 בערך; בחרף החם הממצע עד ˚15 ויורד עד ˚10 גם עד ˚8; בראשי ההרים החם הממצע בקיץ מגיע עד ˚22 ובחורף ˚10 ויורד לפעמים עד אפס ולמטה ממנו. בעמק הירדן מגיע החם הממצע בקיץ עד ˚30 ועולה גם עד ˚42 ובחרף ˚18 ויורד עד ˚12.

החדש היותר קר הוא שבט (Februar) בעמק, ושבט ואדר (Februar,Mærz) בהרים. החודש היותר חם הוא אב (August). בימי ניסן (April), איר (Mai), וכן גם בימי תשרי (Oktober) החם מתגבר בימים ידועים ע"י רוח הקדים היבש והמחניק מאד. שנוי מצב מזג האויר פועל גם על זמן בשול התבואות, ובעמק מתבשלת התבואה שני שבועות ובעמק הירדן ארבעה שבועות קודם מאשר בהרים.

הרוחות מנשבים בארץ בכל השנה והשולטים בהם הם אלה הסובטרופים או האַטֶזים המתחלפים לפי עתות השנה, בקיץ הם הרוחות היבשים (פסטים) ובחרף הרטובים והקרים (אנטי־פסטים) חוץ מזה מנשבים הרוחות התדירים שהם: רוח המערב המנשב מהים אל היבשה בפרט בקיץ מלפני הצהרים עד הערב ורוח המזרח המנשב מאחר חצות עד הבקר מן היבשה אל הים. רוח הים קריר ובקיץ הוא מרטיב את האויר ומֵקל את החם, רוח דרומי־מערבי מנשב בחרף, הוא בא אחרי הגשם; רוח הצפון מנשב על הרב בקיץ ובערב הוא קר ונעים ומחיה כל נפש חרֵבה ועיפה; בחרף מנשב הוא לפעמים מהלבנון ואז הוא קר מאד ומביא שלג. רוח הקדים מנשב בחדשי ניסן איירApril, Mai) ) ובחדש תשרי (Oktober) והוא חם ויבש מחניק וחזק. הרוח הזה מנשב לעתים קרובות גם בחרף בעמק החולא והירדן והוא אז קר ויבש. רוח הדרום ודרומי מזרחי מנשב לרב ימים אחדים לפני הגשם ומקרב אותו, כן מנשב הוא לפעמים בסערה בקיץ והוא אז חם ומיַבֵש.

העננים מכסים את השמים היפים והטהורים של הגליל בתקופת החרף, בימות הגשמים, ומערפלים הם ביחוד את ראשי ההרים וכל קרן דרומית מערבית גם בקיץ. בבקר ובערב מעטרים עננים וערפילי טהר את שיא ההרים ואת אפקי השמים מערבה ומזרחה. מראות יפים ונהדרים מתגלים אז ואדם חכלילי מתפשט על צלעי ההרים ומרהיבים עין כל רואם.

הגשמים רבים בגליל מאשר ביהודה ביחוד בהרים ובחלק הצפוני; מלבד קרירות האויר וקרבת הארץ אל הצפון, גורם גדול לרבוי הגשמים הם ההרים הגבוהים המְחַשְרים את העננים, והיערים הגדולים אשר בארץ הזאת. הכמות השנתית של הגשמים בערך מְמֻצע בעיר נצרת היא 700 מילימטר מעֻקב. צפונה יותר מרֻבה כמות הגשמים. נגד זה בעמק הירדן הגשמים מעטים ובעיר טבריה הכמות הממצעת היא רק 433 מ"מ. לפעמים, ובפרט בימי שבט ואדר, הגשמים מתפרצים ויורדים ברעש וזעם, גם בחדש אדר־ניסן יורד הגשם האחרון המלקוש, בחזקה ובשטף רב. מספר ימות הגשמים הוא, כשהשנים כסדרן, בנובמבר ערך 5־8 בדצמבר־10־12 בינואר־10־12 בפברואר־10־12 במרץ־9־10 באפריל 5.

הטל יורד בלילה בהרים גם בעמק החוף כמעט בכל ימי הקיץ והוא מצמיח את תבואת הקיץ; בעמק הירדן הטל מעט מאד; בצפון הארץ, בסביב הר חרמון, יורד הטל במדה מרבה ונופל בנטפי גשם, ולכן היה הטל הזה טל חרמון־למשל.

השלג יורד רק בראשי ההרים; בהרי צפת וג’רמק וכל רמת נפתלי, ביחוד הוא יורד בחודש שבט ולפעמים גם בחודש אדר. השלג נראה על הר חרמון עד חצי הקיץ ובחרף מכֻסה כל ראשו שלג רב ומראהו לבן מזהיר עד למרחוק.

הברד יורד לעתים רחוקות ועל הרב בסוף החרף. לפעמים הוא מזיק לתבואות הגבעולים והעצים.

רעידות הארץ

בגליל קרו במשך ההיסתוריה שלה רעידות רבות שאחדות מהן היו רעידות חזקות והסבו נזק רז וחרבן בתים וחומות רבות. הרעידות האלו הן תולדות התֶקטָנִיק המתגלות עוד ע“י הרעידות והנדנוד של הארץ בכל ארץ סוריה מצפון עד הדרום. מפני היצירה הוֻלקנית של הגליל חזק שם הרעש יותר הרבה מאשר ביהודה. אך היו מקרים שהרעש החזק היה רק בצפון ועד הגליל לא הגיע כלל או שהגיע במדה רפויה מאד. הרעש היותר ידוע היה בימי עוזיהו מלך יהודה (בערך 785 לפני מספר הרגיל) שע”י עָצמתו היה למקרה מסים וזכרון לדורות (עמוס א', זכריה י"ד). בערך 31 שלפני הזמן הרגיל הי ג“כ רעש גדול בכל הארץ שהזיק הרבה והמית כעשרת אלפים איש (קדמוניות 15. 3. 2). אלה הרעשים שנזכרו היו ביהודה, אך כנראה הגיעו עד הגליל, שהרעש התגלה בה תמיד קודם ובעצמה רבה מאשר ביהודה. סופרי הנוצרים מזכירים ג”כ רעש גדול שהיה בארץ לפני שנת מחוקקם (מתיא 27). בשנת 330 אחרי המספר הרגיל מזכיר הירנימוס שהיה אז רעש גדול בארץ, בימי יוטינוס (560 בערך) היה רעש גדול בגליל ופיניקיה והרעש הזה התחולל פעמים אחדות במשך שנים אחדות והסב חרבן רב. גם במאה האחת עשרה (1070 בערך) היה רעש גדול, אך פעולתו היתה ביותר בצפון סוריה. ובראשית המאה השלש עשרה קרה רעש גדול מאד, שהחריב ערים רבות בכל צפון סוריה וגם בגליל מבניס עד טבריה. בשנת 1867 בערך היה רעש גדול בצפת וסביבותיה והרבה אנשים נהרגו. הרעש היותר גדול היה בזמן האחרון בשנת 1837 שהתפשט אז על כל הגליל והחריב את צפת וטבריה. אחרי זה היו עוד רעידות אחדות בארץ ביחוד בשנת 1900 שלא הסבו כל נזק.

הצמחיה (פלורא)

הצמחיה של הגליל רבת השנוים היא מפני שנוי הגובה והאויר בה, ויש לחלק את חבל הארץ הזה לשלושה אזורים.

א) אזור החף עם מדרון ההרים הקרובים לו הנושא צמחיה ים־תיכונית ודומה לזאת של ספרד, יון, אסיה הקטנה וסיציליה. צמחיה זו מצטינת בהרבה שיחים (עצים קטנים) המוריקים תמיד ובהרבה צמחי האביב הנובלים מהר.

ב) אזור ההרים הנושא ברבו את הצמחיה של הערבה האוריֶנטלית ובחלק הצפוני מהארץ צמחיה סֻבּאַלְפִּית.

ג) אזור הערבה או עמק הירדן שבו נמצאת ביותר הצמחיה הטְרָפִית והאֵיטוֹפִית וכפי שנוי המקום בגבה ובעמק וקרבתו לצפון או לדרום וכן משתנת הצמחיה למשפחותיה, והמינים משתנים, מתרבים או מתמעטים או מתיחדים ומסתגלים למקום זה או אחר. ברשימה הבאה בהוספה נביא את המשפחות היותר שכיחות בגליל, ומהן רק את המינים שהם מצינים ביותר את הגליל או מיֻחדים ונזכר בצד כל מין לאיזה מקום הוא מיחד. הרשימה ערוכה עפ"י הסופר האנגלי הנודע טריסתרם.

הפוֹנָה

הפונה של הגליל דומה ברבה לזאת של כל ארץ־ישראל, אלא שבה נמצאת יותר זאת של הפולארכיה, ובצפון הארץ נמצאים גם מינים של הבּוֹרֵאַל הקר, ובעמק הירדן נמצאים הרבה מינים מהפונה האֵיטופית וההודית. יש בגליל הרבה מיני חיות, בפרט מיני העופות והדגים שהם מיחדים לארץ זאת. ברשימה הבאה בהוספה נביא את המשפחות היותר מצויות ומהן המינים המצֻינים והמיֻחדים לגליל. גם רשימה זו ערוכה עפ"י הסופר האנגלי טריסתרם.

עבודת האדמה

עוד מימי קדם היתה ארץ הגליל פוריה מאד ומהללה בתנובתה. אדמתה הטובה, עמקיה ובקעותיה, ביחוד החלק הגדול שבה המכסה בעפר (לבה) וֻלקני, דשנים ושמנים הם מאד. מימי גשמיה הרבים הִפרו אותה תמיד והארץ החיתה עם רב שעמד בה על הקרקע. ברכות יעקב (בראשית י"ט) ומשה (דברים ל"ג) מוכיחות לנו על הברכה הרבה שנתנה ארץ הגליל ליושביה. “נפתלי נותן אמרי שפר” והיה מלא ברכת ה', אָשֵר נתן מעדני מלך ובשמן טבל רגלו, ויששכר ראה את ארצו כי נעמה מאד. יוסיפוס (מלחמות ג') מתאר את ארץ הגליל ופירותיהם המתוקים (מגילה י“א ברכות י”ז א) ובפרט את בית שאן “פתחו של גן־עדן”, את גינוסר, גוש חלב, ועמק יזרעאל. העמקים היו נושאים בר וההרים עצי פרי שונים וביחוד הצטין הגליל בזיתיו ושמנו הרב. גם היום, למרות היותה עזובה, פריה ותנובתה רבים מבכל חלקי ארץ ישראל. העמקים נעבדים עוד עבודה טובה, הרמות מכסות עצים ושדי תבואה וגם רבים ממורדי ההרים עשוים מדרגות מדרגות הנזרעות ונטעות. בעמק יזרעאל, עמק עיון, רמת נפתלי וסביב צפת ורמת העבודה משובחת והתבואה רבה, ומיום שרבו בגליל מושבות היהודים נהפכו הרבה מקומות עזובים לנאות תבואה ומטעים יפים. התבואות הראשיות שבגליל הן:

תבואות החורף: החטה (שמאז נעבדה בה במדה מרבה ובגליל מצא ה' אהרנזון את אֵם החטה – Triticum־Dicoceoides המוכיח על הקולטורה הקדומה של הארץ), השעורה, תֻרמוס, כרשינה, פול, חומצה ועדשים.

תבואות הקיץ: דורא, חטי תורוס (נעבד הרבה בעמק החולה ועיון בשדי שלחין), שמשמים, דוחן, אורז (מעט בעמק גינוסר).

ירקות: שום, בצל, אבטיחים, קשואים, מלפפון, דלעת.

צמחי המסחר: צמר גפן החלו לזרוע הרבה בגינוסר, בית־שמן ויזרעאל. אסטס – מעט בעמק הירדן.

העצים: זַית – נטוע בכל הגליל סביב הכפרים וביחוד ברמה, השמן הגלילי מהלל מאד; תאנה – נטועה בהרים מין טוב ומשובח; רמון – מין טוב ומהלל בכפר קַנה אצל נצרת; שקד – במושב ראש־פנה, גם גדל פרא בהרים; חרוב – גדל פרא בהרים, מאכל לעזים; גפן – מינים אחדים, נטועה רק ברמת נפתלי ובמושבת ראש פנה, תפוח – בגנים אצל הכפרים ובערים נמצאים מעט; אגס, חבוש, אגוז, תות – נטוע הרבה בצפון למאכל לתולעת המשי אצל המעינות ובפרט בכפר חטין. נמצאים גם: לימון, תפוח־זהב אתרוג ותֹמר – במקומות אחדים בעמק יזרעאל וכנרת.

יערים נמצאים בגליל הרבה יותר מאשר ביהודה. היערים הגדולים הם סביב נצרת והר תבור. עצי היערים הם על הרב:

אלון Qucrus

אלון התולעת Cocifera הוא הרב של עצי היערים.

אַלָה Malul סביב התבור.

אֵלה Pistacia Terebinthus בתבור ובצפון.

אֹרֶן Pinus Halepensis מעט בצפון.

אשל Tamarix במקומות אחדים.

צפצפה Populus הרבה בעמק עיון וחרמון.

ערבה Salix על הנהרים.

ערמון Costa מעט בהרים

שִטָה Acacia מעט בהרים וביחוד יש המין Mimosa והיא משמשת סיגים לגנים. פרחיה כתומים ונותנים ריח טוב.

מטעי הקשוט והבושם

הרדוף Oleandr גדל פרא בכל הנחלים.

הדס Myrtus פרא בהרים.

וֶרד Rosa מינים שונים בגנים.

כֹפר Henna גדל בגנים ונותן ריח טוב. בפריו צובעים הערבים אצבעות אָדם.

עבודת האדמה

העבודה בכלל עודנה באופן פרִמטיבי ובכל זה היא יותר משֻבחת מאשר בדרום, כלי העבודה יותר מֻשלמים, העובדים חרוצים והבהמות בריאות יותר מאלה שביהודה. מהתבואות מוציאים הרבה יותר לחוץ דרך חפי עכו וחיפה. את החטה, הפול, התורמוס, הדורא והשמשמים וגם הרבה שמן. ולכן הולך ומתרבה המסחר שבערי עכו וחיפא, והערים האלה גוברות ומתחזקות משנה לשנה.

המסחר

ארץ הגליל היתה מלפנים ארץ המעבר למסחר הגדול שבין ארצות הצפון ובין ארצות עבר הים וארץ מצרים. המסחר הזה התרכז בארץ פיניקיא, ארץ החוף, ובגליל עצמה היה רק מסחר פנימי קטן. אחרי כן התגדל המסחר הפנימי הזה ע“י ממכר וקנין של תבואות הארץ, והמסחר הזה התרכז בסוף ימי הבית השני בעיר טבריה, שהיתה אז רבת אוכלוסין והתנועה רבה בה מאד. כן גדל המסחר אז בעיר צפורי שהיו בה שוקים רבים וסוחרים בני ערים שונות. כעת קטן ודל הוא המסחר בגליל עצמה ומתרכז בערי נצרת ומעט בטבריה. גם בעיר ג’דידה אשר בעיון יש מסחר לא מעט בתבואות הארץ שמאספים בה מכל העמק, החרמון ועבר הירדן. עתיד הוא המסחר הזה להתרחב ולהתגדל ע”י תקון הדרכים וע“י חבור הגליל לארץ עבר הירדן ודמשק וכל הארצות הסמוכות. ע”י מסלת הברזל העוברת לכל הצפון ולדרום עד ערב.

החרשת

בגליל היתה החרשת מעטה גם לפנים. בתלמוד נזכר מעשה יוצרים בכפר חנניא ששם היו עושים קדרות (בבא מציעא ע"ד) מעפר שחור, עד כי היה המקום למשל בקדרותיו הרבות, – אמרו: “קדרים אתה מכניס לכפר חנניא?” (בראשית רבה מ"ו); בארבאל היו אורגים בגדי פשתים גסים, ובבית שאן – דקים (בראשית רבה י"ט). התלמוד מזכיר גם את האורגים הרבים שהיו בכפר מגדלא ומעשי מתכת בכפר שיחין (?) (ירושלמי תענית ד. ח.). החרשת בזמן הזה היא במצב דל ושפל. יש רק אומנים קטנים בערי צפת, טבריה ונצרת: סנדלרים, נגרים, נפחים ואורגי שמיכות גסות. ברגלי החרמון עושים בקבוקים וצרצורים למים מחמר וחול הנודעים בארץ. שיד שורפים בכל הרי הגליל באפן פרימיטיבי בכבשן חפור באדמה.

הדוגה

הדוגה היתה לפנים בימי כנרת וחולה והיו הדגים נמלחים שם ונשלחים לכל פנות הארץ, והיום נצדים שם דגים רק כפי הדרוש להסביבה ומעט נמלחים ונשלחים לירושלים.

מחצבים

מחצבים אין כמעט בארץ. בצפון ברגלי החרמון, אצל העיר חצביה, יש מִכרות של חמר, ואותות של מחצבי נחֹשת ברזל ופחמי אבן נראו ברגלי מול הלבנון. אך כל אלו לא נחקרו והידיעות אודותם קלושות מאד.

המטבע, המדה והמשקל

אמצעי המסחר היו מצויים בגליל, כמו בכל ארץ ישראל מקדם, עוד לפני בוא ישראל אליה. וכנראה הובאו שם מימי רְבוֹת הפיניקים בארץ החוף. והם המציאו אותם כפי דעת רבים, או שהכניסו אותן מארצות הסמוכות. בימי ישראל היו שם בודאי המטבעות והמשקולות: השקל, הבקע וגרה; והמדות: כור, הין קב, מאה, לג, אמה, זרת ואצבע. הפרסים והיונים הכניסו בודאי גם ממטבעותיהם ומדותיהם אך לא דחו מפניהם את המטבעות והמשקולות, שהיו משתמשים בהם הצורים. הרומים ברבותם בארץ הכניסו את המטבעות שלהם והיו הן השולטות בארץ. גם חקקו אז מטבעות מיחדות בגליל בעיר צפורי. בטבריה הוציא אגריפס מטבעות אשר על צדן האחד היה חקוק עגן לזכרון ים טבריה. גם בקיסריה פיליפוס (בניס) חקקו מטבעות מיחדות. בכל התקופה התלמודית היו עוברים שם שקל וסלע ומטבעות רומי: דינר, פונדיון, איסר וגם המטבע הפרסית דנקא, אך המשקל והמדה שביהודה – השקל והסאה – היו גדולים פי שנים מאלה שבגליל (חולין קל"ז). הערבים בבואם אל הארץ קבלו את המטבעות, המדות והמשקולות הרומיות של הרקלוס, ובעיר טבריה חקק כַאלִד בן אלוליד, מהכובשים הראשונים את הארץ, מטבע רומית על שמו בשפה ובצורה רומית. הכליפים מבני אֻמַיה החלו לחקוק מטבעות שלהם בכתב ערבי ופתגם ערבי. וכן עברו המטבעות האלה בארץ ונשתנו רק ע"י מלכי מצרים האַיובים שחקקו מטבעות שונות, ונמצאות רבות מהן עד עתה באדמה ובחרבות. המדות והמשקלות נשארו הרומיות ויש כאלה המשתמשות בשנויים מעטים גם היום שם. המטבעות של היום הן ברבן אלה של ממשלת תורגמה העוברות לפי השער של העיר בירות והן: הפרוטה והגרוש (ארבעים פרוטות – ערך 18 סנטים). המג’ידי שלשה ועשרים גרוש, והלירא התרכית – 124 גרוש. העיר נצרת יש לה שער מיוחד והגרוש שם שוה רק ערך 15 סנתים. המשקל הוא: האוקיה, והרוטל – 15 אוקיא, והקַנְטַר – מאה רוטל. האוקיה שם קטנה בשתות מזו של דרום הארץ, וכן מדת הלח. מדת היבש היא הסאה, המֻד – שתי סאות והכַיל – ארבע סאות; הכיל בגליל גדול פי שנים וחצי מזה שבדרום. מדת האֹרך: האמה – שני מינים: ערך 65 סנתים ואמת־הבנין ערך 75 סנטים. מדת האדמה היא זו שהכניסה הממשלה התורגמית: דונם 919 מטר מרבעים בערך. הפלחים משערים את אדמתם בפדַן שאים לו מדה קבועה שוה בכל מקום.

הדרכים והנתיבות

רשת של דרכים היתה פרושה מלפנים בארץ הגליל, כי היא היתה ארץ המעבר לכל הסוחרים והלוחמים מהארצות אשר סביבותיה שהיו אז מרכז הקולטורה והציביליזציה בעולם – ממצרים בדרום עד ארץ החתים ואסיה הקטנה והמדינות הגדולות אשר על נהר פרת, אשור ובבל, כן מן ארץ הכנענים (פיניקא) אשר על החוף, שמשם סחרו אל כל ארצות חֻפי הים התיכון עד ארצות המזרח אשר מעבר לנהר. גם אחרי זה, בעת שהיתה תדמור ודמשק למרכזי המסחר של כל ארצות המזרח, עברו מהן דרך הגליל אל חפי הים, גם בתקופת הערבים ובימי הבינים היה עוד מעבר בין ארצות הצפון והמזרח ובין ארץ מצרים.

ארץ הגליל בהריה ובנחליה הרבים אינה מסגלת ביותר לדרכים מתֻקנות, ולכן סללו את דרכיה בקצות הארץ או בעמקיה הסובבים את ההרים. הדרכים הקדמוניות האלו נשארו ברבן עד היום, ועל צדיהן נמצאים עוד היות שרידי הבנינים הגדולים שהשתמשו בהם לפֻנדקים (חַנים), כן נמצא עוד במקומות אחדים שרידי הרצפה של דרכים אחדים מימי הרומים ואבני מיל שהציבו אז הרומים לצַיֵן את הדרכים האלו. בעמקים עומדות גבעות או ערמות עפר הנקראות בשם תלים והמסתירות בקרבן חרבות ערים קדמוניות שעמדו על צדי הדרכים.

הדרך הראשה שהיתה עוברת בגליל היא “דרך הים” (ישעיה ח' כ"ג) אשר קראו לה אח"כ גם כן בשם “Via Morus”. היא באה ממצרים דרך השפלה והשרון ועברה את עמק יזרעאל על פני תענך, מגידו ותבור, ושם עוד עוד מבצר עתיק של פנדק שהיה על פרשת הדרכים המסתעפות משם לסעיפים שונים: אחד מזרחה אל בית שאן ועבר הירדן, והשני צפונה דרך הכפר לוביא ושפת ים כנרת עד הגיעו אל הרי צפת אצל הפנדק החרב הנקרא “חַן מיניָה”. עולה הוא בהרים על פני פנדק אחד חן־יֻב־יוסף ויורד אל הירדן על פני הגשר הנקרא “גשר־בנת־יעקב” ומשם אל גולן חורן ודמשק. דרך שנית באה ממזרח עבר הירדן על פני הגשר שעל הירמוך והנקרא “גשר אל מַגָ’מִע” והסתעף שם לשני סעיפים, אחד לעמק יזרעאל מערבה עד חיפא, היא הדרל שבה עברו כל הלוחמים הרבים בעמק הזה מהמדיָנִים לפנים ועד הסקיתים וחיל החשמונאים עד המחמדים בני ערב, בעת שכבשו את הארץ, ועד צבא התרכים שנלחמו בנפוליון הראשון בזמן האחרון. סעיף שני עובר צפונה מערבה דרך ודי פג’ג על פני מישור אחמא ועמק תּרַעַן ועמק עכו עד עיר החוף עכו, היא הדרך שעוברים בה עד היום כל יושבי חורן המובילים את תבואותיהם לעכו; מהסעיף האחרון הזה הסתעף עוד נתיב ועבר על פני הכפר חַטין, ודי אל חמאם וגנוסר ופגש שפ בחָן מיניה בדרך הים. דרך אחרת עוברת מעכו מזרחה דרך עמק ודי־א־רמה עד הגליל העליון וכל הרמה עד קדש. אל הדרך הזאת הגיע נתיב אחד, הבא משפלת גינוסר העובר בנחל ודי תועין. דרך אחרת עוברת מצור מזרחה עד ג’בל אדהר ומשם לבניס. מקבלת לזאת עוברת עוד דרך אחרת מהחרמון וכפריו אל המערב על פני עיון וג’בל אַדהר ומש אך הרי הלבנון על פני העיר נבטיה עד צדון. חלק מהדרך הזאת סלול לכביש.

מסלת הברזל

בזמן האחרון נסללה מסלה אחת מעיר החוף חיפא עד עבר לירדן מזרחה העוברת את כל עמק יזרעאל עד הירדן בארך תשעים ק"מ בערך. עוברת היא על פני התחנות תל־שַמָם, עפולה ושַתה ומשם אל סמך אשר על יפ כנרת ופונה היא משם מזרחה אל עבר הירדן. יש עוד דרך של כְבִיש מקבלת למסלת הברזל מחיפא עד טבריה על פני העיר נצרת. מלבד דרכי היבשה אלה עוברים בים כנרת בסירות קטנות מחוף הכנרת הדרומי ועד חֻפו הצפוני, ומעיר טבריה עד לעברו של ים מזרחה עד ודי־פיק ונחל ודי סמק. בזמן האחרון עוברת בים הזה סירת קיטור קטנה.

החפירות והעתיקות

העמים השונים שישבו בגליל בתקופותיה הראשונות השאירו בה את זכרונותיהם ושרידי בניניהם, אם בראש ההרים הנשאים, אם על עברי הדרכים או במעבה העיים וערמות העפר שנצברו שכבה על שכבה ומפלה על מפלה. העיים האלה עומדים כאבני זכרון וציונים להקולטורה העתיקה שבארץ עוד מימי הכנענים והאמורים הראשונים לפני ארבעת אלפים שנה עד ימי הערבים ונוסעי הצלב. מימי הכנענים והאמורים שישבו בארץ לפני בוא ישראל אליה נשתמרו שרידי ערים וחומות בצורות בנויות אבני גויל ולבנים מחמר ותבן, גם שארית מצבות ומזבחות ולוחות חמר כתובים בכתב־היתדות, כלים ותרפים. כל אלו נמצאו בשתי החפירות הנפלאות שעשו בעמק יזרעאל, האחת בתל מֻתֻפֶלִיס או מגידו שחפרו הגרמנים ע“י הד”ר שוּמַכר בשנת 1903, והשניה בתל תענך ע“י ה' סללין האוסטרי בשנת 1901. מימי ישרטל נמצאו ג”כ בחפירות האלה שרידי מבצרים וכלי חרס שונים גם חותמות יקרות של שרי המלכים. השרידים האלה מעטים הם, כי לא חפרו עוד בחרבות הרבות שבארץ שנשארו מתקופת ישראל זו. מימי הרומים נשארו שרידי הדרכים, צנורות מים ושארית בנינים בצפורי (קצטרא דצפורי), בטבריה ובכפרים אחרים. מימי היהודים מסוף חרבן הבית השני נמצאו הבנינים שעל ראש הר התבור, בתים פשוטים וצרים וקברים שונים. כן נמצאת עוד על חוף ים כנר באחוזה היהודית “כנרת” ערמת עפר גדולה בשם כרך שהיא חרבות העיר המהללה לפנים בית־ירח או טריכה או אריח. מהתקופה הישראלית שאחרי החרבן נמצאו שרידי בתי כנסיות שהיו אז ליהודים במספר רב אבנים גדולות חצובות ומפוארות עם עמודים וכותרות ושערים מרוָחים בנוים בסגנון מיחד. חרבות בתי כנסיות אלו נמצאו בכרזיס אצל כפר תנחום על שפת ים כנרת, בכפר מירון – קבר ר' שמעון בר יוחאי, בכפר בַכְעַס ובכפר יָרוּן (יראון לפנים).

מימי נוסעי־הצלב נמצאים בנינים אחדים בראש התבור ובצפת מבצר עתיק על הר גבוה, מבצר תבנן שקראו לו אז בשם תורוזה, מבצר הומי שנבנה בודאי על יסודות מבצר עתיק ומבצר קלעת־אל קרן קרוב לצור ונקרא בשם Mons fortis ואולי זה “קצטרא דגלילא”. מצד השני של נהר קַסמיה עומד המבצר הגבוה והיפה קלעת אַשַקִיף והצלבנים קראו לו Belford הנשקף על פני הגיא העמק של הלאנתוס ומתרומם מעל כל הרמה. מימי הערבים נמצאים הרבה חנים (chans) שעל יד הדרכים וחרבות מבצרים אחדים בראש הר תבור ובצפת מימי האַיובים במאה השתים עשרה.

הישוב, העמים השונים בתיהם וכתותיהם

ארץ הגליל היתה מאז מישבת יותר מכל חלקי הארץ, כי אדמתה הפוריה נתנה מאכל לעם רב, גם אוירה הטוב והבריא הרבה את יושביה. מקום הארץ הזאת בין המדינות הגדולות שהיו אז מרכז הסחר גרם לריבוי תושבי הגליל. עוד מזמן קדום ישבו בה אנשים במערות ואצל צור ונצרת נמצאו כלים מאבני צור שהשתמשו בהם האנשים הקדמונים האלה. במאה השש עשרה לפני המספר הרגיל כבר מצאו המצרים בגליל ישוב גדול אשר שרידיו נמצאו בחפירות בעמק יזרעאל, הכנענים־הפיניקים שהתישבו בערי החוף מצאו ישוב גדול בגליל שזה נתן להם היכלת להשתקע שם ולסחר אל העם האב שישב מאחוריהם. בימי היהודים היה הישוב רב וצפוף ביחוד בימי הבית השני אחרי שהתאפסו שם עמים רבים, והארץ היתה מלאה כפרים וערים. יוסיפוס מגזים אמנם מאד את מספר היושבים (מלחמות ג'), ובכל זאת מוכח שהישוב היה צפוף אז עד כדי 120 איש לכל קילומטר מרובע. אך הארץ הזאת רבת ההפכים היא, וכשם שהישוב רב בה לעתים רבות, כן להפך נחרבה ונעזבה פעמים רבות ע“י המלחמות הרבות של העמים השונים וע”י התפרצות בני המדבר ממזרח אליה. גם רעש הארץ המצוי בה החריב ערים רבות והֵניס את יושביה. בימי מסעי הצלב רב הישוב בה וערים רבות ומבצרים נבנו אז בה, ובגבר המחמדים והתתרים עליהם נעזבה הארץ שנית, ע“כ נמצאו בגליל חרבות רבות – שרידי הישוב בזמנים ובתקופות שונות ומספר החרבות האלה – עד 460. במאה באחרונה החל הישוב להתרבות וביחוד בשנות השמונים, שאז נתרבו התושבים בצפת פי חמש וגם כפרים אחדים נתגדלו ורבו. הישוב הולך הלוך וצפוף מהדרום אל הצפון, כי קרבת הלבנון משפיעה על רבוי התושבים וכן הוא עולה ומתרבה מן השפלה אל ההר מפני טיב אויר ההרים ובריאותו. בעמקים שהם רק עד 250 מטר מעל שטח הים הישוב דל והולך הוא ומתרבה עד גבה של 600 מטר ששם הוא היותר צפוף ולמעלה מזה הוא הולך ומתמעט. הישוב מתרבה ג”כ לצד מערב, ולצד מזרח הוא מתמעט מפני מדרון ההרים הזקוף שאין הישוב הרב אפשרי בו. בשנות השמונים היו בגליל ערך 330 ישובים ומאז נתחדשו אחדים והם: המושבות של היהודים, מושב אחד של צ’רקסים, מושב אחד של גרמנים ושלשה של אלג’רים. אין שום סטטיסטיקה לגליל ורק משערים, כי מספר התושבים בה בערך ממצע הוא עד 60 לכל ק“מ מרבע. הישובים קטנים הם, כי הכלכלה הקרקעית שהיא העקרית בגליל גורמת לזה שלא יתרכזו אנשים רבים בישוב אחד. הערים הגדולות בפנים הארץ רק ארבע, צפת, טבריה, נצרת וג’דידא. שלש הראשונות גדלו רק בשביל הקדושה שלהן ובהן יש ג”כ תושבים רבים שהם אכרים עובדי אדמה.

הישובים הם ברבם בראשי ההרים או בצלעותיהם או סביב המעינות הטובים. היושבים הם ברבם מהטפוס השמי הסורי בעלי קומה והדרת פנים. פניהם ארכים ואפם ארך ויפה, עיניהם שחורות וגדולות, עורם לבן או שחרחר, שערותיהם שחורות או שחומות ורק מעטים מהם ששערותיהם צהבות ועורם צחור, והנשים ברֻבן יפות ועדינות, גבוהות וזקופות קומה. מפֻתחים הם יושבי הגליל ואנשי בינה וערמב, חזקים ואמיצי לב. היושבים הקרובים אל הלבנון יש בהם יותר מהטפוס הלבנוני הנָעור והאמיץ. יושבי הגליל מוצאם מעמים שונים שבאו אל הארץ בתקופות ההסתוריה שלה: הארמי שהטביע את טפוסו על יושבי הצפון אלה ומבדיל אותם מיושבי הדרום שמעֻרב בהם יותר הטפוס המצרי והפלשתי, הכנעני, האשורי והישראלי בערבוב של היוני והרומי וגם זה של הפרסי שבא אל הארץ בזמנים שונים. כן נכנס בארץ הטפוס הערבי שעבר אליה פעמים רבות מן המדבר, וביחוד אחרי שהתגברה דת האישלם. הטפוס הזה נשאר בטהרתו אצל הבדוים שנמצא מהם עוד הרבה בארץ. מהעמים הבלתי שמיים יש בגליל: התרכי – יושבי הערים הגדולות פקידי הממשלה וסוחרים; הפרסי, אחדים ממנו מפזרים בערים ובכפרים אחדים; הצ’רקסי, אכרים בכפר כַּמה; הבַרברי או המערבי – אכרים בכפרים אחדים אצל טבריה ובכפר ערבא אצל עמק זבולון, שבאו מאלג’יר לאחר כבוש הצרפתים אותה; הגרמני, ממנו יושבים בעיר חיפא ובכפר בית לחם והם אכרים וסוחרים ופקידים, צרפתים, אנגלים ורוסים אחדים בערי טבריה צפת ונצרת – פקידים, כומרים, מורים. כן נמצאים בגליל מהכושי היושבים בעמק יזרעאל ב' כפר מצר ובכפר עבדיה על שפת הירדן, והם אכרים ברבם ואחדים מהם שומרים ומשרתים בערים.

לדתיהם מתחלקים היושבים באלה:

המחמדים: סֻניים, רב המחמדים יושבי הערים והכפרים. הַמֻתַּוְלָה הם שיעים כתה מיחדה היושבים בכל צפון הגליל, מתרחקים הם מיתר המשלימים, ובהם יש ערבוב של פרסים וידועים בם לאנשים קשים ורעים. נֻציריים ברגלי החרמון מוצאם – מארם נהרים, בדתם יש ערבוב של הנוצרות והמחמדות. דרוזים – ברגלי חרמון ואצל צפת. במאה העשירית נוסדה כתתם ורבם ישבו אז בוַדי תִּים אצל חרמון. דתם – ערבוב של מחמדית עתיקה עם מסתרים שונים.

בהביים – כתה פרסית חדשה וראשם עבס יושב בעכו.

הנוצרים – רבם מהם נשארו מהנוצרים הראשונים של המאה השניה והשלישית שרבו אז בגליל גם מאלה שבאו בימי מסעי הצלב. הכתה היותר גדולה מהם הם המרונים היושבים בצפון, מיסד כתתם היה יוחנן מָרון בהמאה השביעית.

האורתודוכסים היונים – הם רב הנוצרים שבנצרת והכפרים אשר סביבה, גם בטבריה ובצפת נמצאים אחדים מהם.

הלטינים – בעיר צפת ונצרת. הפרוטסטנתים – מעטים הם בנצרת ובכפריה. הפרבוסלַוים – אחדים מהם בנצרת וכפריה.

לפי התמדנותם נחלקים יושבי הגליל: לבדוים, פלחים ועירונים.

הבדוים שבאו אל הארץ מזמן קדום ומימי האישלם, יושבים באהלים בעמקים השונים. רבם עובדי אדמה ומגדלי צאן והכוי וגם שודדים במספר לא מעט מהם. בימים האחרונים בהתגבר הישוב היהודי התמעטו אלה ונלחצו לעבר הירדן מזרחה, אחדים מהם הולכים ומתמדנים, בונים להם בתים ומשתקעים בארץ. השבטים היותר נודעים והיותר מרבים מהם: ערב־סביק סביב התבור, ערב־ברד בעמק בטיחא אצל יסוד ועמק החולה, ערב אל חיסא – בחולה, ערב אל־היב אצל משמר הירדן והחולה ועוד שבטי ערבים ונים מפזרים ונודדים בגליל.

הפלחים – עובדי אדמה יושבים בכפרים וגם בערים. מצבם האקונומי רע, אך בכל זאת יותר טוב מאלה ביהודה. גם השכלתם וכלכלתם יותר מרֻוחת. תלבשת הראש שלהם היא כמו של הבדוי: מטפחת וחבל ענוד עליה. תלבשת יושבי הצפון דומה לזאת של הלבנון: מכנסים רחבים וחזיה צרה הדוקה. תלבשת הנשים מיחדה היא בגליל: מכנסים רחבים מגֻונים בצבעים מזהירים וממעלה שני סגורים מפנים ומאחור עם חזיה מצֻמצמת.

העירונים או המֶדֶנים יושבי הערים סוחרים ובעלי מלאכה ורבים מהם חמרים וגמלים מובילי משא ובני אדם. וכן יושבים בערים האֶפנדים – שרים והולכי בטל, בעלי נחלאות רבות שרכשו להם בירושב או בחמס והם פקידי הממשלה. הנוצרים העירונים בצפון הגליל היושבים בג’דֵידה רבים מהם מלוים בריבית גדולה.

השפה. החנוך. ההשכלה

השפה השלטת בגליל היא הערבית והיא יותר צחה מזו שביהודה ומשפעת ביותר משפת הבדווים. השפה של חלק הצפון דומה לזו של הלבנון משפעת מהסורית ויש לה מבטא מיחד ומשנה. מבליטים הם הרבה שם את Diphthong: אַיְיְ, אַוְֹ ומשנים את הנעימה, מחזקים את הדגש ומשנים את הברת אותיות אחדות. מלבד השפה הזאת נשמעת בגליל: השפה התרכית הרשמית, השפה הרוסית בבתי הספר בנצרת ובכפרים אחדים במדה מעטה, הצרפתית בבתי הספר בערים ובכפרים שבצפון ע“י בתי הספר של היֵשועים, ובצפת ובטבריה ע”י בתי הספר של האליאנס, והאנגלית – מעטה מאד בבתי הספר בנצרת ובכפרים אחדים. ההשכלה והחנוך במצב שפל עודנו אך יותר טוב מזה שבדרום, ויש גם בין הפלחים הרבה יודעי קרוא וכתוב. בכל כפר יש בית ספר רשמי במצב עזוב מאד. בכפרים מסביב נצרת וטבריה יש בתי ספר שמחזיקים אותם הרוסים ומלמדים שם רוסית, או האנגלים ומלמדים שם אנגלית. בנצרת יש סימינר רוסי למורים היוצאים ממנו לכפרים שבארץ ושבלבנון. כמעט כל בתי ספר אלו של הזרים הם במצב נמוך והשפעתם מעטה. אך בתי הספר הצרפתים של הישועים אשר בצפון – במצב יותר טוב והשפעתם רבה על חניכיהם: המורים מכניסים בהם הרבה ידיעות ותכונות הישועים, בית דפוס יש עתה רק בעיר ג’דידה ועיתון אחד שבועי יוצא שם בשם מרג'.

הישוב היהודי

הישוב היהודי בגליל לא התרבה בגלל בראשיתו, כי הישוב של העמים האחרים היה חזק שם ונשארו הרבה מהם שם בכבוש היהודים את הארץ (שופטים א'). גם קרבת הארץ לארם שהיתה מישבת, ולכנען על החוף גרמה לזה שהיהודים נלחצו מהגוים אשר סביבותיהם, ע"כ קרא לארץ הזאת “גליל הגוים”. בימי דוד ושלמה אשר כבשו את ארץ הצפון וגם את ארם התחזק כנראה ישוב היהודי בגליל. ואולי נספחו אליהם הרבה מהגוים אשר התגירו אז. הישוב הזה של היהודים התהפך פעמים רבות לפי המצב של מלכות ישראל. תגלת־פלאסר הגלה את יהודי הצפון, אך כנראה נשארו בכל זאת רבים מהם שם בתוך הגוים המתישבים. ובימי יחזקיהו עלו יהודים מאשר וזבולון לירושלים (דה"י ב, ל). אלה נשארו שם גם אחרי החרבן במספר מועט ולא נכרו עוד בין העמים האחרים.

אחרי שיבת בבל התישבו שבי הגולה ביהודה, והיהודים בגליל היו מעטים, ולפי דעת אחדים לא היו שם יהודים וכל ארץ הגליל נחשבה לארץ טמאה “ארץ העמים” (כפתור ופרח פרק עשירי). בראשית ימי החשמונאים פנו יהודי הגליל אל אחיהם המנצחים לעזור להם (חש' א. ה.) ואז הלך ישוב היהודים שם הלוך וגדול. כנראה נתוספו אז יהודים רבים מצפון והמזרח יותר מאשר באו אליה מיהודה, שהיתה נפסקת ממנה ע“י השומרונים צוררי היהודים. בימי אלכסנדר ינאי התרבו והתחזקו היהודים שם במדה רבה. בימי הורדוס ואחריו היו כבר שם מספר עצום, שישבו בכל ערי טבריה וסביבותיה, צפורי ותחומה וכל רמת נפתלי (יוסיפוס מלחמות, ב' תולדות יוסיפוס). בימי החרבן סבלו גם היהודים שבגליל הרבה וישובם התמעט, אך אחרי חרבן ביתר התרבה הישוב מאד, כי כמעט כל יהודי הדרום עברו אל הגליל עם חכמיהם, סנהדריהם, סופריהם ומשמרות הכהנים שלהם. אלה האחרונים התישבו בערים שונות בגליל והתמידו שם את שֵרותם ובמשך שלוש מאות שנה, ימי המשנה והתלמוד, היה הגליל מרכז התורה וההוראה. הרומים בימי קסטנטינוס לחצו מאד שם את היהודים וישובם הלך והתמעט, אך גם במאה החמשית והששית היה מספרם לא מעט ובטבריה ישבו אז החכמים בעלי המסורה והנַקְדָנים. בראשית המאה השביעית בעלות מלך פרס על הרקליס מלך רומא עברו היהודים בני טבריה, צפת וצור למלך פרס במספר לא מעט. בראשית בוא הערבים לארץ סבל ישוב היהודים שם ומטבריה גורשו היהודים ע”י הכליף עַמור. במשך ימי הבינים אין אנו יודעים כמעט כלום מישוב היהודי בגליל, אך ברור שהישוב הזה לא נפסק כלל ובערים הגדולות טבריה צפת ובית שאן ישבו יהודים. אחרי גלות ספרד ובהתרבות יהודי ספרד בתרכיה באו רבים מהם להתישב בצפת ובטבריה וגם בכפרים שסביב צפת, וחכמים שונים באו להתישב שם. במאה השש עשרה חשב דון יוסף נקסוס ליַסד בצפת מדינה־יהודית, חזק את העיר וצוה לנטוע עצי תות הרבה כדי לגדל תולעת המשי שם ושלח לקרוא יהודים רבים להתישב שם, אך לא הצליח במחשבתו. בצפת התרבה הישוב ע“י החכמים הרבים שבאו אליה והישיבות שיסדו שם. הר”י בירב חפץ לחדש שם את הסמיכה ולעשות צפת לעיר הראשה שבארץ ישראל. הר"י קארו ותלמידיו למדו והורו שם וגליל נהיתה עוד הפעם לזמן מועט מרכז התורה וההוראה. כן רבו במקום הזה, שהיה מצין תמיד באוירו וביפיו, אנשי מחשבה ודמיון, הזיה ומסתריון: יהודים בעלי קבלה ומסתריון באו מהגולה והעמידו היהודים האשכנזים מדברים זרגון גרמני ועל הרב בדילקט הוָליני, הספרדים האזרחים מדברים ערבית, והמערבים מדברים ערבית נשחתה, מָרוֹקנית. יהודים אחרים מדברים כורדית ואחדים פרסית. רק בזמן האחרון מיום רבות החנוך העברי שם במושבות ובתי הספר האחרים בערים, החלה השפה העברית המצטינת בגליל בהברתה המדיקת והמסלסלת המשפעת מהערבית המקומית (ב' דגושה תמידי. ל' רכה, אותיות הגרון מדיקות, ק' חזקה) והמצלצלת שם יותר כשפה חיה ובהירה. עתידה היא השפה העברית שם להתפשט ולהיות שפת העם העברי.

דברי ימי הגליל

רבים ושונים הם המקרים שעברו על ארץ הגליל בכל משך ההיסתוריה הארכה שלה בזמן של ארבעת אלפים שנה, אך רבם נאחדים עם דברי ימי כל ארץ ישראל. ובזה נביא רק את אלה שהם מצינים ומיחדים ביותר לארץ זו בתקופה הקדמונית. העמים הראשונים שישבו בארץ זאת לא ידעו עוד להתאחד לממלכה אחת כ"א הם היו שבטים שבטים או משפחות משפחות והראש שלהם שהיה גם אדוני האדמה משל ושפט את כולם ובשם “מלך” קראו לו. רק לעתים של צרה ומלחמה גדולה נגד אויב מן החוץ נקבצו כולם והתאחדו יחד. בימי הדִנַסתיה המצרית השמונה עשרה החלו מלכי מצרים לכבש את סוריה וכל ארץ החתים וילכדו גם ארץ הגליל ויתבצרו במגדו אשר העמידו שם מצב חיל. גם מלכי הדינסתיה התשע עשרה I סתי והמלך רעמסס השני נלחמו בסוריה ובחתים היושבים בה ובגליל. וכל הארץ האחרונה הזאת היתה תחת ממשלתם. ממלכי הדינסתיה העשרים בא רעמסס השלישי אל הארץ וכבש הרבה ממנה, ונציגי מצרים היו יושבים בגליל בקדש, בבית שאן, תענך ומגדו ומשם היו שולחים לוחותיהם אל מלך מצרים. אלה הם הלוחות שנמצאו בתל עמרנא במצרים.

תקופת התנ"ך

בבוא ישראל אל הארץ (במאה החמש עשרה לפני המספר הרגיל) היו בארץ ממלכות קטנות ובראשן ממלכת חצור. אז התאחדו מלכי הצפון עם כל אלה שבהר ובעמק ונקבצו על מי מרום להלחם עם ישראל עד אשר נגפו לפניו וילכד ישראל את הארץ הזאת, אך את העמים הרבים שישבו שם לא גרש ולא השמיד את כלם וישבו אתו יחד. העמים האלה התחזקו אחרי כן ונאספו עוד הפעם תחת מלך ראשם חצור, לחצו את בני ישראל המעטים זמן רב עד אשר נלחמו אלה עמהם ויכניעום. בכל הזמן הזה ישבו בני ישראל שם שבטים אחדים בלי מלך ומושל, וגם שבט הדני שבא אח“כ אל הארץ ההיא התישב במקום בודד לבדו. רק שלה בית אלהים היה למרכז לכל ישראל וגם על שבטי הגליל היה משפיע לאספם אליו. שם התאספו גם להמליך עליהם בפעם הראשונה מלך אחד, את שאול. פעולת המלך הזה היתה מעטה מאד בארץ הגליל ורק מותו קרה שם ובהר הגלבוע נפל לפני הפלשתים. בנו איש־בושת מלך זמן קצר על יזרעאל ואולי גם על כל הגליל. במלוך דוד באו אליו מהגליל אנשי חיל רב כולם בני חיל מלמדי מלחמה. ועם גבוריו הצליח דוד לכבוש את כל הארץ וגם את ארם עם מלכיה השונים וישפך את ממלכתו על כל המקומות אשר בצפון וירוח לישראל ש. ולפי דברי המסורה נספחו אז הרבה מהגוים אל ישראל ויתחזקו בצפון. שלמה בן דוד גמר את כבוש דוד אביו וימשל על כל הארצות אשר בצפון ועם מלך צור כרת ברית ויחזק בזה את ממשלתו על כל אלה העמים שבצפון הארץ. ירושלים היתה אז לעיר הקדושה ואליה נהרו כל ישראל וממנה יצאה הממשלה הרוחנית והחמרית יחד גם על ישראל שבגליל. הארץ הזאת נחשבה אז בין שנים עשר החלקים של ממלכת שלמה ועליה הפקדו ארבעה נציבים. שלמה בנה בה את הערים הגדולות העומדות על דרך הים העוברות ממצרים אשורה, את מגידו וגם את חצור החזקה. ממשלת ישראל היתה בתקופת שלמה היותר רחבה והיותר חזקה מכל ימי העם הזה אך לא ארכה זמן רב. אחרי מות שלמה נחלקה לשתים, נחלשה ממשלת העם המאחדת ורבו עליה אויביה מבחוץ וגם בצר להם נלחמו איש ברעהו. אסא מלך יהודה קרא את מלך ארם לעזור לו נגד בעשא מלך ישראל ויתחזק ארם ע”י זה וילחץ את ישראל בגליל (בערך 900 לפני המספר הרגיל). מאז היו המלחמות תכופות בין ארם וישראל. פעם גברו אלה ופעם אלה. וגם גדודים בודדים היו יוצאים מארם ומתנפלים על ישראל לשלל מהם שלל ולקחת שבי. כנראה היתה התקופה הזאת מלאה מקרים נוראים ולחץ רב לישראל היושבים בגליל, כי גם מלכי מצרים היו שולחים את חיליהם עד הצפון ועד ארם להלחם בה (מלכים ב' ז. ו.) וארם התחזק אז מאד וילכד את כל עבר הירדן מזרחה ויעבר עד לדרום יהודה. אך בהגיעו למרום גדלו קם עליו האויב מצפון: מלך אשור התחזק אז ויפשט על הדרום ללכוד ארצות חדשות ולהגיע עד מצרים שהתחרתה אז את ממלכת אשור הגדולה. ירבעם השני (780) מצא אז שעה מכשרת לחזק את ממלכתו ולהשיבה אליו עד גבוליה הראשונים. כנראה חזק גם הוא את הערים הבצורות וביחוד את מגדו שער הגליל ונציב חזק הפקיד בה ששמו היה שֵמַע. ובחרבות תל־מתסלס מצאו החותם היפה והיקר של “עבד־ירבעם” זה. ממשלת ישראל זאת לא ארכה וגם אחרי אשר התקשרו עם מלך ארם לא יכלו לעמוד לפני תגלת פלאסר מלך אשור ויבוא וילכד את כל הצפון – כל גליל העליון (745) ויגל רב יושביה אשורה. אחרי זה נסה עוד מלך ישראל להתקשר עם מצרים נגד אשור ולא הצליח וכל הארץ נפלה בידי אשור. היהודים המעטים שנשארו בה נטו עוד הפעם אחרי ירושלים, ובימי חזקיה עלו לחג שם.

בימים ההם עלה גוי חדש פרא ועז על הארץ, הם הסקיתים, מדרך בית שאן באו ופנו אל הדרום ללכד את ארץ החוף והפלישתים התחזקו בבית שאן וישבו בה על כן קראו לה בשם Scytopolis (625).

תקופת הבית השני

מכל ימי ממלכת בבל ופרס בארץ לא נודע לנו כל מקרה מיחד בגליל. הצורים והצידונים התחזקו אז ויתרחבו מזרחה ודרומה. בימי המלחמות הרבות שהיו להפרסים עם היונים נפגשו הפניקים עם היונים, השפיעו עליהם הרבה וגם קבלו הרבה מדברי היונים ויכניסום אל ארצם וסביבותיה. אחרי זה עלה אלכסנדר הגדול על הארץ וילכד גם אותה אחרי מלחמה רב עם הצורים, ומאז היתה גם הגליל תחת ממשלת יון והשפעתה (330). אחרי מות אלכסנדר סבל גם הגליל ממלחמת מלכי סוריה עם מלכי מצרים שהתחרו יחד לקרע את ארץ ישראל אליהם עד שנכנע אנטיוכוס הגדול והארץ כלה עד בקעת הלבנון היתה למלך מצרים (220 בערך). כחמישים שנה אחרי כן שב מלך סוריה להלחם במצרים ואנטיוכוס אפיפנוס לכד את כל א“י לבדה וכל חמתו כלה ביהודים יושבי הארץ. אז התחזקו בני יהודה החשמונאים ויקרעו את ארצם מיד אויביהם. וגם אל הגליל באו לעזר אחיהם המעטים שם. אך הארץ הזאת נשארה עוד זמן ידוע נכנעת לערי הצפון. בני החשמונאים עברו אחרי זה פעמים אחדות בארץ ביזרעאל ובבית שאן. וביחוד עזר יונתן הרבה ליהודי הגליל; הוא הגן עליהם וילחם שם בעמק חצור אשר אצל קדש עם שר הצבא דימיטריוס וחילו ויך אותם. אך טריפון פקיד עכו ידע לתפוס את יונתן ויתנפל גם על יושבי הגליל הנאמנים את יונתן ויהרג הרבה מהם. אלכסנדר ינאי לכד את כל ארץ הגליל ובימיו כבשו היהודים את הר תבור ואת בית שאן שהיתה אז כבר לעיר גדולה וחזקה. ביחוד נלחם ינאי בגליל עם פטלמוס אשר לכד את עיר אזוביס, בהתנפלו עליה ביום השבת והיהודים לא עמדו לקראתו ביום זה ויקח מהם בשבי כעשרת אלפים איש, אך ינאי התחזק עליו – הארץ נכבשה כולה לפניו והיהודים רבו וחזקו אז בגליל מאד (95). הימים הטובים האלה לא ארכו, והמחמה הפנימית של האחים ע”ד המלוכה הביאו את רומא על הארץ. שר הצבא גבינוס אמץ את כל כחו להכניע את ארץ ישראל ואת הגליל קרע מעל יהודה ומעל השפעת ירושלים הדתית והרשות שהיתה לה עליה. את צפורי עשה לעיר הראשה בה ועשה אותה לסנהדריה מיחדה. אלכסנדר בן אריתובלוס נסה להלחם עם גבינוס אצל הר תבור אך נגף במלחמתו זאת. מהזמן הזה הלכו היהודים הלך והתגבר בגליל וביניהם קמו כבר גבורים ואנשי מרץ להתקומם נגד כל לחץ ועריצות. הסנהדריה בגליל בטלה ואנשי כל הגליל היו נשמעים להסנהדרין אשר בירושלים שהיו עוד השופטים והמושלים בארץ. אז הקים מלך רומא את הורדוס בן אנטיפטר למושל בגליל (45). ושם החל להראות בראשונה את זדונו ועריצותו. את חזקיהו הגבור הרג והפיל את פחדו גם על הסנהדרין שקראו אותו למשפט על רצח זה ולא מצאו עז להנקם בו. ויתגבר הורדוס ויחזק מאד. בשובו מרומא עבר דרך הגיל ואנשיה זכרו לו את מעשיו הראשונים ויאמרו להלחם בו, אך הוא גבר עליהם בחיל אשר לקח אתו מהלבנון ויך את אנשי הגליל.

בימי אריכלוס התפשט המרד בכל הארץ, וגם בגליל קם בנו של חזקיהו ויאסף חיל רב אל ציפורי. ויעל וַרוס פקיד רומה ויך את יושבי ציפורי. אחריו היתה הגליל לטטרכיה מיחדת; את רבה מסרו להורדוס אנטיפוס והחלק הצפוני ממנה, ברגלי חרמון, מסרו לפיליפוס. שניהם שמו להם לחזק את אפרכיותיהם ויבצרו בה ערים רבות ויבנו בה ערים חדשות לכבוד מלכי רומא. הורדוס חזק את צפורי תפארת הגליל ויבן את טבריה וחבא אליה אנשים רבים לשבת בה. ופיליפוס בנה עיר גדולה ברגלי החרמון ויקרא שמה קיסריה פיליפוס היא בניס ויפאר אותה בבנינים יפים. אל ערי הגליל נכנסו אז עוד יותר משחקי היונים והרומים ובהם נבנו היכלות ותֵאתרים ושְוָקים. לערים הגדולות האלה היו ממשלת בית והנהגה פנימית ע"י הבחירות שבחרו רב יושביה, וכנראה היו בצפורי ובטבריה רב יושביה יהודים והתנהגו על פיהן.

אז קמו בגליל אנשים אחדים בעלי אומץ וגם בעלי הזיה וייסדו שם כתות אחדות שבקשו את החפש והחרות בחייהם. וגם אלה שחפשו דרכים חדשים למחשבותיהם וחייהם הרוחנים, לשחרר עצמם מהמסורה הקדומה ולברא להם חדשות עפ"י חפש מחם ודמיונם. לפי המסורה הנוצרית קם אז בגליל מחוקק דתם אשר מעשיו והגדותיו מספרים בספר שחברו לזה ראשי הדת הזאת איזה מאות שנים אחרי כן. התקופה הזאת שלפני החרבן היתה היותר נכבדה בגליל והיותר עשירה במקריה ומלחמותיה של היהודים היושבים בה. היהודים היו רבים בכמות וגם חשובים ונכבדים מאד והראו אז את כלם ואומץ לבבם גם דבקותם העזה בעמם ובארצם. אגריפא היה אז המלך ויתאמץ לחזק את ערי הגליל ולפארן, גם חי בשלום וידידות עם כל העמים והמלכים שכניו. ובמנוחתו השלוה הזאת חפץ להשקיט את רוח העם ולהכניע אותם מעט מעט תחת הרומים מגיניו. אך אנשי הגליל לא החרישו. הרגישו את תגרת מלכות רומא ויתקוממו ביחד עם כל אחיהם ביתר עז לפרק מעליהם את העל הקשה הזה. גם נגד השומרונים צורריהם נלחמו כי עמדו עליהם לשטן על דרכם בעלותם לירושלים לרגל ויתנפלו על גבולם בעיר גינאי היא עין גנים ויתאספו אל אלעזר בן דינאי ויעלו בארץ השומרונים ויחריבו שם כפרים אחדים.

כאשר התפשט המרד בכל הארץ התעוררה ירושלים והחלה עוד הפעם להשפיע על היהודים. והסנהדרים הראו את רשותם ופעולתם על העם. לגליל שלחו את יוסיפוס לפקיד והוא הראה שם את חריצותו וכשרונו. ובגליל מצא את המקום הראוי לחזק ממשלתו; הושיב שם סנהדרין בערים הקטנות והגדולות והחל לבצר את הערים הגדולות ולפקד עליהן כנגיד וכמושל יחידי. בזה, כנראה, הגדיש את הסאה, והקנאים הגבורים שהיו שם התקוממו נגדו ועם זה נפרד העם ונחלש הרבה כנגד הרומים אויביו. יוסיפוס שם ביחוד את לבו להכחיד את ראשי הגדודים אשר כנה אותם בשם שודדים ולא הביט אל התועלת הרבה שיוכלו להביא אז בהתקוממם יחד נגד האויב האחד. המלחמות ארכו והגבורות אשר הראו אנשי הגליל נגד הרומים היו נפלאות ונשגבות מאד. מעל ראשי הסלעים ונקיקי המערות, משיא המגדלים וצוקי ההרים התגלו הגבורים האלה בנפשם העזה ובאהבתם הבוערה לארץ מולדתם. ובמקומות האלה של הגליל ששאריתם נמצאת עד היום: טבריה, טריכא, ארבאל, גמלא, עכברא, נצרת, יודפת וגוש חלב קשורים עוד היום הזכרונות העצובים והנשגבים האלה יחד. עדות הם לישראל על רוחם הכביר ונפשם העזה אשר לא תשקט ולא תכבה גם אחרי דומיה ממשכה ותרדמה של מאות בשנים.

תקופת רומה

אספסינוס וטיטוס שמו קץ לתקומת היהודים בגליל. אנשים לאלפים ולרבבות נהרגו ורבים מהם ברחו ונשבו וכל המון היהודים שישב בארץ הברוכה הזאת הלך הלך ודל בה. בראשית המאה השנית נאספו כל יהודי א"י אל הגליל והתישבו בה בעריה השונות, ומבני הלל היו להם נשיאים לשפוט ולנהל את העם בכל עניניו הפנימים וגם לתוך בינו ובין הממשלה הרומית. כחם של הנשיאים האלה היה גדול בתורה ובהוראה ובענינים הרוחניים של העם, אבל בענינים החמרים של העם והנהגתם היו להם רק זכיות אחדות מצמצמות והזכיות האלו היו תלויות יותר ברצון הפקיד המקומי ולבבו הטוב או הרע.

מהמלכים של רומא היו רבים, ובפרט אלו שהיו לנוצרים, שהרעו הרבה ליהודים. הם נסו לפעמים להתקומם נגד לוחציהם אלו ובימי קנסטנטינוס קמו היהודים אשר בציפורי למרד ברומא מפני העושק הרב שעשקו אותם, אך לא הצליחו ורבים מהם אֻלצו לעזוב את הארץ ולרדת בבלה.

תקופת ממשלת רומה בגליל כביתר א“י ארכה כשש מאות שנה, ובהחלק ממלכת רומא לשתים באה א”י והגליל אתה תחת ממשלת ביצנץ. בכל ימי התקופה הזאת לא קרו בגליל מקרים נכבדים רבים, כי כל הארץ מסביב היתה לרומא ולא עברו בה עוד מלחמות רבות כאשר היה לפנים. במאה השלישית קמה בתדמור המלכה זינובה הערבית ונלחמה עם רומא זמן קצר, כנראה הגיעו מלחמותיה גם עד הגליל הקרובה לממשלתה והיא באה בדברים גם עם היהודים (ירושלמי תרומות ח')ף אך הידיעןת שנשארו מזה הן קלושות מאד ואין ללמוד מהן דבר נכון. במאה הרביעית נלחמה עוד אשה אחת ערבית בת מנזר מלך חירא מארצות פרס עם הרומים עד פיניקיה והרומים הכרחו להשלי אתה. בימי יוסטיגנוס גברו השומרונים ונלחמו ברומא וילכדו את בית שאן, לאחרונה הכריע אותם צבא רומא ויהרג מהם הרבה מאד וכל בתי כנסיותיהם הרס. האויב הגדול שקם על הרומים במזרח ובא"י בפרט היו הפרסים שעלו פעמים רבות עליה להלחם בם, ובראשית המאה השביעית בא מלכם כוזרי בחיל רב והיהודים אשר בגליל נספחו אליו להלחם ברומא, וילכדו כל הערים אשר זה. אך אחרי עבור שנים אחדות גבר המלך הרקלוס ויגרש טץ הפרסים מן הארץ וישב לרוצץ את העם העברי וכל יושבי הארץ.

תקופת הערבים

משנת 635 עלה גוי חדש מתימן על הארץ הוא גוי ערב אשר לפי גבורתו, רוחו החזקה וקנאתו הרבה לא עמדו גם בני רומא. ואחר המלחמה הגדולה שנלחמו על יד נחל הירמוק לכד בן עֻבַידֵה את כל ארץ הגליל וליושביה היהודים והנוצרים נתנו את הבחירה להיות למחמדים או להשאר בדתם ובמקומם ולשלם להם מס. אז חלקו הערבים את א“י לפי מצב הצבא אשר שמו בה לשתים, וכל חבל הגליל נקרא אז בשם גֻנד אֻרדן ופקיד מיחד היה שם הנקרא בשם עאמיל לאמר פועל ומושל שישב על הרב בטבריה. ממשלת הערבים ארכה כארבע מאות שנה עד עלות נוסעי הצלב עליה. ובמשך ימי ממלכתם זאת היתה הארץ מלאה מבוכות ומריבות ובפרט אחרי משל משפחת העַבַאסִים אשר שמו את בירת ממלכתם בבגדד ברחוק מקום רב. הפחה שבמצרים שמשל על ארץ רחבה כזאת והיה עומד יותר ברשות עצמו, נסה פעמים רבות לקרע אליו את א”י וסוריה כלה. במאה העשירית התגבר אחמד בן טלון ומשל על הארץ בערך 25 שנה, ובמאה העשירית התגבר מושל מצרים הכושי אחשיד על כל א"י. אחריו התגברו במשך זמן לא רב על הארץ מושלי מצרים הפאַטִמים ובהם המושל העריץ אל־חַאכִם אשר כקליגולא בשעתו חשב עצמו לאלֹהַ וילחץ הרבה את היהודים.

תקופת ימי הבינים

במצב פרוע כזה מצאו נוסעי הצלב במאה האחת עשרה את א“י ע”כ נקל היה להם ללכדה. אל הגליל באו נוסעי הצלב שנים אחדות אחרי כבשם את יהודה, וילכדו בה את הערים הגדולות: צפת, נצרת וטבריה ואת מבואי הארץ בית שאן ובַניס. הרבה נלחמו נוסעי הצלב במאה השתים עשרה עם האַיובים מלכי מצרים והמלחמות היותר חזקות ביניהם היו בגליל ושם נגפו לפני המחמדים וביחוד לפני המלך הגבור צַלַאח אַדין. המלחמה הראשונה היתה להם בטבריה (1171) והשנית ג“כ בטבריה (1178). המלחמה היותר חזקה היתה להם 1187 אצל חטין והיא נטשה אז על פני בקעת צפורי ועמק תרעאן ושם היתה המגפה הרבה של הנוצרים. והמחמדים לכדו אז את כל מבצרי הגליל אשר לנוצרים. גם בשנת 1194 היתה מלחמה גדולה ביניהם על יד מבצר תִבנין. בשנת 1244 שבו נוסעי הצלב ויתחזקו בארץ וילכדו את טבריה, אך מושלי מצרים האיובים לא נסוגו אחור וילחמו כל הזמן אתם. ביחוד נלחם הרבה אתם המושל ביברס בעמק יזרעאל ובתבור ויחליש את נוסעי הצלב, והמצרים חזקו בארץ ויתבצרו בה. במאה הארבע עשרה באו התתרים אל הארץ ויעשו בה שמות. הקולטורה המעטה שנשארה עוד נשבתה והמסחר היה דל מאד בכל הארץ. ופרעות לעתים קרובות ומגפות תכופות הוסיפו על השמה אשר בה עד אשר באה תמורה גדולה בארץ ע”י כבוש התורגמים שהחלו לכבוש את ממשלתם על כל ארצות אסיה.

תקופת מושלי תוגרמה

בשנת 1517 לכד סלים הראשון את הארץ וישם בה פקידים משרי הארץ אשר ישבו בה מקדם והתיחשו על המשפחות הקדומות והחזקות שבארץ והם היו המושלים התקיפים בה ויעשו בה כרצונם. במאה השבע עשרה התחזקו האַמירים אשר בלבנון מבני שִהַאב וימשלו גם על ארץ הגליל, וילחמו פעמים רבות עם המְתַוְלים אשר בצפון. בשנת 1460 היה המושל בגליל טאַהר אל עמר וישתחרר אל הארץ וימשל בה כאות נפשו, כי ממשלת תוגרמה העליונה היתה מסבכת במלחמותיה הרבות עם שכניה ולא יכלה לשלט על ארצותיה אלה הרחוקות ממנה. כנגד זה השתמשו שונאיה במקרים אלו להשפיע על הארצות האלו ולקרען מעל ממשלתה. ממשלת רוסיָה, האויב היותר גדול לתוגרמה אז, שלחה צי למצרים לעלי־ביק המושל בה בשם ממשלת תוגרמה למרד בממשלה זאת והוא משך אליו את טאהר ויאסף זה האחרון את המתולים שהיו נכנעים לו ונקבצו יחד עם חיל מצרים בגליל להלחם במושל דמשק עם חיל התוגרמים אשר לו. ותטש המלחמה בחולה וינצח טאהר ואנשיו, וגם הצי הרוסי עזר לו ויצר על צידון ועל בירות. באחרונה שלחה גם ממשלת תוגרמה צי גדול ויעמד בצידון וחילו עלו אל הארץ ויכניעו את טאהר, והארץ שבה לתוגרמה. אך ימי המנוחה אלה לא ארכו. בסוף המאה השמונה עשרה בא האיש הנפלא המחריד גוים וממלכות, נפליון הראשון, אל המזרח ללכוד ארצותיה וליסד בה ממלכה מזרחית עצומה. ויגיע בחילו גם אל ארץ ישראל ועד הגליל ששם היה אז המושל גז’אר ויצא הוא לקראתו, ובעמק יזרעאל היתה אז מלחמה גדולה, בין חיל נפליון וחיל התוגרמים עד אשר נגפו חיל הצרפתים וישובו לעכו לצור עליה.

אז בא הצי האנגלי להדף את האויב הכללי הזה מהארץ. ויאלץ נפליון ואנשיו לעזב את הארץ ואתו יחד את תוחלתו הגדולה לממשלתו המזרחית. אמנם מקרה נפלא הוא שארץ הגליל זאת, שבה קרו במשך ה“היסתוריה” הארכה שלה המלחמות היותר נשגבות בין העמים הקולטורים היותר חזקים והמקרים היותר נפלאים בקולטורה האנושית, זכתה גם למלחמה זאת, ואולי עוד לא האחרונה בדברי ימיה, של אותו הגבור הנעלה אשר חפץ להביא מהפכה גדולה בסדרי־עולם והקולטורה האנושית – וראתה גם במפלתו הפתאומית ששמה קץ לכל חזיונותיו ומאמצי לבו.

אחרי זמן קצר של עשר שנים קם בערב עבד־אל־וַהַאבּ ואנשיו הוהביים וימרדו בממשלת תוגרמה ויתפשטו על כל ארץ חזרן ויתאספו כל אנשי הגליל על הומהאבים ויגרשום מן הארץ.

בשנת 1831 התחזק מושל מצרים מחמד עלי על סוריה וישלח את בנו אברהים פחה וילכד את הארץ וישב בגליל ויחזק אותה ויטיב הרבה ליהודים אשר בה ויצילם מהשודדים הרבים. הוא בנה בה בנינים אחדים מפוארים וגם את הבנין על חמי טבריה הקים ויבער את השודדים מן הארץ ויתקן בה הרבה תקונים – ממשלתו ארכה שם כעשר שנים עד שהסכימו ממשלות אירפה לשלח צייהם ולהוציא את סוריה וא"י מידי מחמד עלי ובנו וישיבו אותם לממשלת תוגרמה עד היום.

הארץ לחלקיה, עריה וכפריה

ארץ הגליל נחשבת לוִלַיָה של בירות מלבד חלק קטן ממנה ברגלי החרמון השייל לוליה של דמשק. רֻבה היא נכנסת בהמֻתַצַרְפִיה של עכו. והחלק הדרומי של הארץ שיך למתצרפיה של שכם. והחלק הצפוני להמחוז של ג’דידה.

א) מתצרפיה עכו, וִלָיַת בירות.

שָפָא עָמַר לפנים שפרעם, עיר ובה יהודים אחדים.

עַבְּלִין לפנים זבולון, כפר.

סִכְנין כפר ידוע בימי התלמוד.

מגדל כְּרוּם כפר גדול.

כפר יוּסִף כפר גדול, אולי אכשף.

כַּבּוּל כפר ידוע בימי יוסיפוס והתלמוד.

כרבת אוּשָא חורבה.

עַרַבַּא כפר גדול, בבקעת אזוכית לפנים ערב בתלמוד.

כפר עַנָן כפר קטן, לפנים כפר חנניה.

אֶר־רמה כפר גדול.

כרבת גַ’פָתּ חורבה, לפנים יודפת ידוע בימי יוסיפוס.

תַּרְשִיחַא כפר גדול שהתגדל והיה לעיר.

בֵית גֵ’ן כפר של דרוזים בהר ג’רמק.

ב) קַצַ’א צוֹר.

תִּבְנִין כפר גדול ומבצר עתיק לפנים תפנית, נזכר בתלמוד.

בּינְתְּ אֻן גֵ’בֵל כפר גדול.

קָדִש כפר גדול.

עִתְרִין כפר.

עין אִבְּל כפר גדול.

חַנָוִיָה כפר ומבצר עתיק.

יִרְאִין כפר.

ג) קצ’א צפת.

צפת צפת. עיר המחוז היותר גדולה בגליל יושביה כשלושים אלף נפש מזה עשרת אלפים יהודים.

עַכְבַּרַא כפר קטן. לפנים סלע עכבר, ידוע בתלמוד וביוסיפוס.

מֵירוֹן כפר, ידוע ליהודים.

אל־ג’יש כפר גדול. לפנים גוש חלב, ידוע.

עַלמַא כפר גדול. יש בו חרבות בית כנסת.

כפר בַּרֵעַם כפר גדול. יש בו חרבות בית כנסת.

עֵין זֵיתוּן כפר אצל צפת, אחוזה יהודית “עין זיתים”.

אל־בְקֻעַה כפר אצל צפת. יושבים שם יהודים עובדי אדמה וקוראים לה פקיעין.

בַּרְיַא כפר אצל צפת. ישבו שם יהודים בזמן האחרון והיה להם שם בית דפוס.

אל־גָ’עוּנָה כפר אצל מושבת ראש פנה.

רֹאש פנָה מושבה יהודית גדולה אצל צפת.

יְסֻד הַמַעֲלָה מושבה יהודית קרוב לצפת בערבית זביד.

מַחְנָיִם מושבה יהודית קטנה אצל ראש פנה. בערבית קֻבָּעָה.

משמר הירדן מושבה יהודית קטנה אצל גשר הירדן.

פַרְעַם כפר גדול אצל צפת.

מוּרַר כפר גדול.

וַקָץ אחוזה יהודית בעמק החולה.

מַלְחַיָא אחוזה יהודית בעמק החולה.

ד) קצ’א טבריה.

טַבָרִיַה עיר המחוז על שפת ים כנרת, ידועה לפנים, יושביה כשמונת אלפים נפש וכששת אלפים יהודים.

צֶמַח כפר ותחנת מסלת רכבת אצל ים כנרת.

כֲּרֶך חורבה. לפנים טריכה, ידועה.

כִּנֶרֶת אחוזה יהודית אצל טריכה.

עַבְּדִיָה כפר של כושים על שפת הירדן.

אֻם גֻ’נָה כפר ואחוזה יהודית.

מִלְחַמִיָה מושבה יהודית על שפת הירדן.

בִּיסָן כפר גדול. לפנים בית־שאן. או סקיטופוליס.

יַמַה מושבה יהודית גדולה. נקראת גם יבנאל.

מֶסְחָא מושבה יהודית. ברגלי הר תבור, נקראת גם כפר תבור.

אֻם גֶ’בֵל אחוזה יהודית חדשה.

כפר כַּמַא כפר של צ’רקסים אצל מסחא.

סָרוֹנָה כפר קטן לפנים לַשרון.

כפר סַבְתְּ כפר של אלג’ירים מפנים כפר שובתי.

עַטוּשָׁה אחוזה יהודית, לפנים עַטְשִיָה.

סֶג’רָה מושבה יהודית.

מִצְפָּה מושבה יהודית, בערבית עֵין־קַטַב.

לוּבְיָא כפר גדול ושם אחוזת אדמה ליהודים.

חַטִין כפר גדול ושם אחוזת אדמה ליהודים, לפנים כפר חטיא או הצדים.

טַבּעַה אחוזה גרמנית קתולית.

בית־צַיְדָא אחוזה איטלקית.

תֵל חוּם אחוזה איטלקית. לפנים כפר תנחום.

מַגְדַל כפר בגנוסר, לפנים מגדלא, האדמה כלה ליהודים.

ה) קצ’א של נַצְרָה (נצרת).

נָצְרָה עיר גדולה בה שנים עשר אלף נפש, עיר המחוז, רב יושביה נוצרים והיא קדושה להם.

צָפוּריַה כפר גדול, לפנים צפורי ידועה בימי הבית השני והתלמוד.

יָפַא כפר גדול אצל נצרת לפנם יפיע ידוע בימי יוסיפוס.

מְגַ’יְדַל כפר אצל נצרת, על הדרך לחיפא.

סִימוּנָיה חורבה, אצל נצרת ידועה בימי יוסיפוס והתלמוד.

בית לֶחם מושבה גרמנית לפנים בית לחם של זבולון, ידועה בימי יוסיפוס.

גַדַהּ כפר על הדרך.

כפר קָנָה כפר גדול. קדוש לנוצרים. אולי קנה שבגליל.

תֻּרְעֲן כפר גדול. לפנים בית שערים.

כפר מנְדַא כפר. אצל עמק זבולון לפנים אזוכוס.

דַבּוּרְיָה כפר גדול ברגלי התבור, לפנים הדברת.

טַבְעוּן כפר קטן לפנים טבעין, ידוע בתלמוד.

עַפוּלָה כפר ותחנת מסלת הברזל חיפא – דמשק, שם היתה מלחמת נפליון הראשון.

ו) ולית שכם, קצ’א עין גנים.

גֵ’לַבּוּן כפר ברגלי הר גלבוע.

צָרִים כפר, לפנים עיר גדולה יזרעאל.

נָאִין כפר ידוע בימי הנוצרי, לפנים נעים.

תַעֲנָך חורבה, ובה חפירות רבות.

אֵינדוּר כפר, לפנים עיר דאר.

שַטַה תחנת מסלת הברזל.

ו) קצ’א מרג' עיון או גְ’דַידָה

גְ’דֵידָה עיר. רב יושביה נוצרים.

אַבְל אַלְקַמְא כפר בעיון. לפנים אבל בית מעכה.

מְטֻלָה מושבה יהודית, בעיון.

בור מִימָס כפר גדול רוב יושביו נוצרים.

צַרַדָה כפר לפנים צרדה (?).

קְלֵיעָה כפר גדול.

הוּנִין כפר גדול, לפנים, אולי, בית רחוב.

רשימה א. צִמְחִיַּת הארץ

משפחת הנוּרִית (כף הארי) (מינים רבים ושונים) Ord. Ranunculaceae

הַמַלְעִית Clematis orientalis

הַכַּלָּנִית (מכסה כל השדות) Anemone coronaria

blanda

דְמוּמִית Adonis palaestina

נורית־צְפַרְדָעִית Ranunculus aquatilis

נורית שעירת העלים tricophyllus

בעברית קֶצח (זרוע במקומות אחדים) Nigella sativa

שְבוֹבָן מִזְרָחִי orientalis

שִיצָנִית, לשון צבור, דַלְפִּינָה Delphinium axilliflorum

שִיצָנִית תְבוֹרִית (מיֻחד בתבור) ithaburense

משפחת הַנִמְפִּיָה Ord. nymphaeaceae

נִמְפְיוֹן או שושנת המים הלבנה נמצא ביחו' בחולה Nimphaea alba

הנוֹפָר הצהוב luletum

משפחת הפרגית Ord. papaveraceae

פרג הלבנון (מיחד בלבנון וחרמון) Papaver libonaticum

" בצפון הגליל nubonatum

" בעמק החוף syriacum

" זרוע somniferum

משפחת השַטְרָנִית או הָעַשְנָנִית Ord. Fumariacae

שַטְרָן או עַשְנָן Fumaria officinalis

הַצְלָבִית (מינים הרבה) Ord. Crucifera

מַנְתּוּר עב־העלה (מיוחד בא"י) Mathiola crassifolia

גרגיר (ברגלי חרמון) Nasturtium macrocarpum

אֵרִזְמוּם " " Erysimum smyrnaeum

" (מיחד בא"י ובחרמון) verrucosum Ord. Cruriferae

דִמְדוּמִית מְדֻלְדֶלֶת Hesperis pendula

malcolmia conringodes מַלְכֹּמִיָה מְדֻבְלֶלֶת (מיחד ברגלי חרמון)

Sisymbrium Damascenum סִיזִמְבְרִיוּם או חרדל הסיָג (מיחד בצפון א"י)

Lepidium staivumשַחְלַיִם (זרוע)

spinosumשַחְלַיִם קוצי (אצל בניס)

Isatis tinctoria אִסָּטִים (בגינוסר)

Sinapis orientalis חַרְדְלוּנָה (או חרדל־הבר) המזרחית

Ord. capparideae

Capparis spinosa

Ord. Resedaceae (מינים אחדים)

Ord. Cistaceae

Cistus villosus (הרבה בכרמל)

Ord. Violarieae

Violo odorata

Ord. Polygalaceae

Polygala supina (בהרי הגליל) Ord. Sileneae

Saponaria Mesogitana (בצפון הארץ)

Silene domascena (מיחד בצפון)

Eriocaulon (מיחד בעמק החוף) Ord. Alsineae

Alsine libanotica (מיחד בלבנון) rupestris

Arenaria tremula (מיחד בהרי הצפון)

Cerastium dichotomum

Ord. Paronychieae

Herniaria incana

Ord. Portulacaceae

מינים מעטים

Ord. Tamariscineae

Tamarix Syriaca בעברית אֵשֶל

Ord. Hypericineae (הרבה בגליל)

ord. Malvaceae משפחת החלמית

Malva oxyloba (מיחד בעמק יזרעאל)

Alcea rosea (מיחד בעמק החילא)

Hidiscus cannabinus זרוע מעט

Ord. Tiliaceae

Ord. Linaceae

Linum syriacum

הרבה מינים

Ord. Geraniaceae

Geranium

Erodium

Ord. Zygophylum

Ord. Rutaceae

Haplophylum Sylvaticum

Ord. Sapindaceae

Acer syriacum

Otd. Apelideae

Vitis vinifera גֶפֶן (נטוע הרבה בהרים)

Otd. Terebinthaceae

Rhus cotinus

Pistacia vera נטוע בטנים

palaestina נטוע אלה

Ord. Rhamneae

Paliurus aculeatus נטוע שָמִיר, בבצות

Zizyphus spina christe נטוע אטד (הרבה בגינוסר)

Rhamnus palaestina נבק (מיחד בא"י)

Ord. Legumioseae הרבה מינים והרבה מהם זרועים

Lupinus digitohus

Cytisus orientalis

Syruacus ((מיחד בלבנון

Trigonella berythaea קֶדֶד (מיחד בעמק החוף)

strangulata (מיחד במול כרמל)

liliacina (מיחד בגליל ובכרמל)

Medicago galilaea

sativa זרוּעַ

Trifolium palaestinum

plebicum (מיחד במול הלבנון)

Lotus carmeli (מיחד בכרמל)

Astragulus berytheus (מיחד בעמק החוף) antilibani

hasbeyanus (מיחד אצל החרמון)

hermoneusמיחד אצל החרמון

Onobrychis Sativa זרוע

Vicia זרוע

Ervum Lens עדשים (זרוע)

Pisum sativum "

Ceratonia silique" חרוב (על ההרים)

Acacya seyal" שטה Ord. Rosaceae

Amygdalus communis " שָקד (בהרים)

Persia vulgaris

Cerasus microcapra

Prostrata

Prunua ursina (מיחד במול הלבנון)

Armeniaca Vulgaris תפוח

Pyrus Bovena " " "

Rudus collinus

Rasa canina

Ord. Granateae

Punica granatum" רמון

Ord. Myrtaceae

Myrtus communis " הדס

Ord. Lytharieae

Lawsonia alba " כופר (בגנים)

Ord. Onagrariae

Junssidea repens (בטבריה ובחולה)

Ord. Cucurbitaceae

Cucumis Sativus אבטיח (זרוע) melo"

Gucurbita citrullus"

Ord. crassulaceae

Umbilicus libancticus (מיחד בהרים ולבנון)

Ord. Cactaceae

Opuntia Vulgaris צבר משמש לסיג

Ord. Umbelliferae הרבה מינים

Bupleurum libanoticum

Petroselinum sativum זרוע

Pimpinella anisum הרבה גדל פרא

Sison exaltatrum (מיחד ברגלי הלבנון)

Scandix Palaestina (מיחד בעמק יזרעאל וחטין)

Prangos aspeerula (" בגליל וחרמון)

Colladonia anisoptera (" בהרי הצפון)

Foenciculum officinale (הרבה סביב חולה)

Ferrulago frigida (" בחרמון ולבנון)

Johrenia Junceae (" ברגלי החרמון)

Ainsworthia trachycarcea (" בכרמל)

Synelcosciadium carmeli (" אצל טבריה)

Daucus blanchei (" ברגלי החרמון)

Cuminum Cyminus כמון (זרוע מעט)

Ord. Caprifoliaceae

Sambucus ebulus

Ord. Rubiaceae הרבה מינים

Calium Jungermannioides (מיחד בחרמון ולבנון)

Ord. Valerianaceae

Ord. Dipsaceae

Ord. Compositae מינים רבים ושונים

Varthemia iphionoides (מיחד בא"י)

Anthemis cornucopiaeקַחְוָן (מיחד בעמק יזרעאל)

rasoheyana (" ברגלי החרמון)

Artemisia monosperma לענה

Calendula palaestina

Echinops gaillardoti (מיחד בעמק החוף והלבנון)

Carduus Esdraelonicus קרדה (" ביזרעאל וחולה)

Cirisium gaillardoti "

Notobasis Syriaca" חוח (?)

Ord. Compositeae

Centaurea cyanoides (מיחד בא"י)

dumulosa" במול הלבנון

damascene " ברגלי החרמון

Spesiosa" בגליל

Carthamus nitidus " ברגלי החרמון

Hogioseris galilaea " בגליל

Crepis foetida" ברגלי החרמון

Ord. Campanulaceae

Campanula damascenae מיחד בחרמון

stellaris " כרמל

sidoniensis" בחוף

Ord. Primulaceae

Oleaeceae

Olea europaea זית, נטוע הרבה בגליל

Jamineae

Salvadoraceae

Salvadora Persica חרדל (זרוע)

Apocynaceae

Asclepiadaceae

Gentianaceae

Convolvulaceae מינים אחדים

Convolvulus coelesyriacus מיחד בבקעת הלבנון

Palestinus" בא"י

Borraginaceae הרבה מינים

Onosma coerulescens" במול הלבנון

Alkana gallildea" בחטין

strigose " בא"י

Solanaceae

Mondora officinarum דודאים, הרבה בשדות

Ord. Scophulariaceae

Verbascum coesareum מיחד בגליל ובניס

Celsia alpine

Orobanchaceae מינים אחדים

Verbenaceae

Labiatae מינים רבים ושונים

Mentha sylvestris

Orignum libanotcum מיחד ברגלי הלבנון

Salvia rascheyana " ברגלי החרמון

pinardi " ברגלי מול הלבנון

Nepta curviflora בא"י

Stachys neurocalycina בהרי הגליל

Lamium truncatum" "

Plumbagineae " מינים אחדים Plantagineae"

Salsolaceae רב המינים בעמק הירדן דרומה ולא בצפון

Salsola lancifolia בעמק הירדן דרומה

Amarantaceae" מינים אחדים Polygonaceae"

Polygonum libani מיֻחד בחרמון

Eleagnaceae מין אחד

Elagnus Augustioliusעץ שמן (?) מיחד בתבור

Laurineae מין אחד

Laurus nobilisאזרח (?) בתבור ובכרמל

Loranthaceae" מינים אחדים aristolochiaceae"

Euphorbiaceae מינים רבים

Euphorbia berythea מיחד בעמק החוף

reuteriana" בא"י

Urtucaceae מינים שונים

Ficus carica תאנה נטועה הרבה

sycomorus שקמה מעט בעמק

Urtica urens

Ord. Juglandaceae מין אחד

Juglans regia אגוז, מעט בהרים

Platanaceae מין אחד

Platanus orientalis

Cupuliferae

Quercus cocciferae אלון התולעת, הרבה בערים

infectoria

oegilops

ilex

salicineae

Salix safsaf ערבה

Populus euphratica בכאים (?)

Araceae

Arum palaestinum מיחד בא"י Palmeae

Phoenix dactylifera תמר, נטוע בעמקים

Orchideae מינים רבים

Iridaeae

Crocus ochroleucusכרכוב, מיחד בגליל

Iris pseudoacorus" בחולה

haynei" בגלבע

Asparagus palestinus " בחולה

Juncaceae

Cyperaceae מינים רבים ושונים על הרב בבצות

Cyperus glpbosus גומא, בחולה

Papyrus antiquorum מיחד בחולה sari" חולה

Colchicaceae" מינים אחדים

Liliaceaeמינים רבים

Fritillaria Libanotica מיחד

Ornithogalum fuscescens" ברגלי חרמון

Allium carmeli" בכרמל Asparagaceae

Gramineae הרבה מינים

Orsya sativa אורז זרוע מעט במקומות גינוסר וחולה

Pennisetum tiberiadis מיחד בטבריה

Avena Carmeli" בכרמל

Hordeum ithaburense" בתבור

Panicum miliaceum

Coniferae Juniferus exycedrus

Lycopodiaceaeמין אחד ולרב בלבנון

Filicesמינים אחדים ברגלי הלבנון, בעמקי לאנטוס והירדן

רשימה ב. חיות הארץ

Mammalia.

Ord. Pachydermata

Hyrax Syriacus השפן

Equus caballus הסוס, הרבה מינים, ושם המין האציל היקר

Asinus asinus החמור

Asinus onager ערוד, מעט בצפון

hemippus פרא

Sus scropa חזיר יער, בחולה Ord. Ruminantia

Camelus dromedaries הגמל, הרבה בארץ לרכיבה על משא

Cervus capreolus

Cervus capreolus איל, ברגלי הלבנון

Cervus dama יחמור, מעט אצל תבור

Gazella dorcas צבי, הרבה " "

Capra hircus עז, מינים שונים

Capra beden יעל, יפה מאד

Ovis aries כבש, המין שיש לו אליה שמנה

Bos taurus בקר, הרבה

Bos bubalus כוי, בבצות Ord. Rodetia

Lepus syriacus ארנבת

Hystrix cristata קפוד

Mus praetextus עכבר, מינים רבים בבית ובשדה

Gerbillus taeniurus

Arvicola nivalis בחרמון

Spalax typhlus chrenbergü חֹלֶד

Dipus aegiptius

Sciurus syriacus הרבה בדרום חרמון

Ord. Carnivora טורפים

Felis pardus בעברית, נמר מעט בהרים

maniculata

jubata

Hyaena striata" צבוע, הרבה בהרים

Geneta vulgaris

Canis familiaris כלב, מינים שונים

lupus זאב, הרבה בהרים

aureus אי משמיע קול יליל בלילה

Vulpes nilotica שועל

Vulpes flavescens

Putorius foetidus דֶלֶק, ברגלי חרמון

Mustola boccamela בתבור

Lutra vulgaris בחופי ים כנרת

Ursus syriacus דב, בחרמון וגם בהרי הגליל הגבוהים Ord. insectivore

Sorex anaeusבגליל

Erinaceus brachydachylus קפוד, בחרמון Ord. Cheiroptera

Rhinoiophus Euryale

ferrum equinum

Plecotus auritus

Vespertillio daubentonii בחרמון ובגליל

Taphozoeus nudiventris הרבה מאד במערות אצל כנרת

AVES מינים רבים ושונים ובהם הרבה מיחדים לגליל Ord. Passeres

Fam. Turidae

Turdus musicus ביערים בגליל

Monticola saxatillis בדרום לבנון

Saxicola isabellina ברגלי החרמון

Melanoleuca

leucomela

Ruticilla semirufa בחרמון

Erithacus gutturalis מין יפה מאד בחרמון

lusciniaזָמיר, אצל הירדן

Silviidae מינים רבים

Silvya subalpina בתבור

Hypoais olivetorum

Locustella fluviatillis בחולה

Locustella luscinioides

Timeliidae מינים מעטים

Cinclidae

Cinclus rufiventris מיחד בעמק לֵאנטוס

paridae מינים אחדים

Sitidae

Sitta caesia ביערי הגליל הרבה

Troglodytidae מין אחד בגליל

Motacilla alba

Antus pratensis אצל נהר חצבאי

Pycnontidae

Pycnonotus xanthopygus הוא הזמיר המיחד לא"י

Lanididae

Muscicapidae

Muscicapa collaris בגליל ונצרת

Hirundinidae

Hirundo rustica דרור, בכל הארץ

Fam. Certhiidae

Tichedroma muraiaצפור יפה מאד בגונו ומעופו

Nectarinidae

Cinnyris osea מין יפה מאד

Fringillideae מינים רבים

Serinus cannonicus במול הלבנון

Passer domesticus (lilicus) צפור הבית המצוי בכל מקום

Petronia drachydactyla יפה ומגוֻן מיחד ברגלי הר חרמון

Montifringilla nivalis בקיץ בחרמון ובחרף ברגלי הר זה

Embririza cia בכרמל תבור וגליל

Sturnidae

Sturnus vulgaris זרזיר, בחרף בעת הזרע יבוא מחנות רבות

Corvidae מינים שונים

Corvus corax עורב, הרבה בארץ

Alaudidae מינים אחדים, הערבים מספרים עליהם הגדות

Piraridae

Cypselidae

Cypselus apus

melba

affinis

Picidae

Picus Syriacus

Alcinidae מינים שונים

Ceryle rudis

Coracidae

Coracias garrula

Upupidae

Upupa lpops דוכיפת, מין יפה

Cuculidae

Cuculus canorus שָחף

Striges

Strigidae

Strix flammea תחמס

Pam. asionibae

Keputa ceylonensis טיפוס הודי, בוַדִי חַמַאם אצל טבריה

Asio otus אצל טבריה

Syrnium aluco קפוד

Scops giu ינשוף

Budo ascalaphus

Athene glaux כוס Ord. Accipitres.

Fam. Vulturidae

Gypaetus barabatusפרס

Gyps fulvus

Falconidae מינים שונים

Buteo vulgaris

ferox

Agulia chrysaetus בעב. נשר (?)

pennataמיחד בגליל

Accipiter nisus" נֵץ

Milvns Ictinus" איה

Elanus coeruleus אצל נצרת

Falco peregrinus מצוי הרבה ברגלי חרמון

laniarius

Pandion halidetus אצל קישון Ord. Steganopodes Fam. Pelicanidae

Phalacrocorax carbo שלך

Pelecanus onocrotalus הרבה על פני ים טבריה

crispus בחולה

Plotidae

Herodiones

Ardeinae

Ardea cinerea אנָפה בחולה כנרת

alba בחולה

Ardea garzetta בחולה

bublcus"

minuta"

Botaurus stellaris"

Fam. Ciconiinae"

Ciconia alba חסידה

Plataledae

Ibis falcinellus

Ord. Anseres מינים שונים

Anatidae

Tadorna casarca גינוסר

Frismatura leucocephala בחולה Ord. Columbae

Columbidae מינים שונים

Col. palumbus יונה הרבה בארץ

schimperi הרבה בוַדִי חַמאם

Turtur communis תור

pteroclidae

Pterocles arenarius בחורף מתאסף מחנות ואוכל הזרע

Ord. Gallinae

Fam. phasianidae

Caccabis chukar קורא לא בהרים

Francolinus vulgaris הרבה בגינוסר

Coturnix communis שלו בא בהמון לארץ

Fulicariae

Fam. Ralidae

Porphyrio coeruleus מיחד בחולה

Alectovides

Fam. Gruidae

Grus communis עגור

Limicolae

Glareola pratincola בחולה וגינוסר

Fam. Charadiidae

Aegialitis Hiaticula בחולה וגינוסר

Scolopacidae

Recurvirostra avocetta בצפון ים כנרת

Scolopax rustucola

Ord. Gaviae

Fam Laridae

Sterna fluviatilis

Hydrochelidon hybrida בבצות החולה

Larus fuscus

Pygopodes

Fam. Podicipidae

Podiceps cristatus כנרת וחולה

nigricollis הרבה על פני כנרת

REPTILIA.

Ord. Ophidiae

Fam. Tiphlopidae

Typhloidae syriacus

Elapomorphidae

Ologodontidae

Rhyncocolamus מיחד בחולה

Colubridae

Ablabes coronella חמט יפה

modestusאצל כנרת וחולה

Coluber quadrilineatus אצל נצרת

Zamenis caudolineatus" "

Tropidonatus tesselatus גדול ויפה בגינוסר

Fam. psammophidae

Coelopeltis lacertiana גדול מאד בחולה

Dipsadudae

Tachimenis vivax מין יפה בטבריה

Viperidac מינים רבים ושונים

Vipera euphraica אַרסי מאד בגליל

Daboia xantina ארסי יגדול בטבריה

Ord. Lacertilia

Fam. Amphisbaenidae

Amphisbaena cinerae בגינוסר

Lacertidae

Zootoca Mulatis בנגב בצפון ובחולה

Scincidae מינים אחדים

Sepidae

Seps Monodactylus בנצרת וחולה

Geckonidae

Chameleonidae הרבה בארץ

Chameleo vulgaris ביחוד בחולה

Chelonia

a m. Testu dinadae

Testuda ibera

Emys europoea בגינוסר וחולה

Cheloniidae

Chelonia carettea בצפון ובחוץ

AMPHIBIA.

Ord. Anura

am. Bufonidae

Ranidae

Rana ssculenta

Hylidae

Hyla arborae

דגים, הרבה מאד בימי הגליל ומינים רבים בהם מיוחדים לימים אלו:

Acanthopterygii

Fam. blenniidae

Blennius varus הרבה בכנרת

Acanth pharyngognathi

am. Chromidae המשפחה המיחדת והיותר מצויה בגליל

Chromis niloticus הרבה בחולה, כנרת וירדן

Tiberiadis מיחד לים טבריה

Chromis Simonis מיחד בים כנרת, הזכר דוגר את הביצים בפיו

Flavii Josephi בירדן בין חולה וכנרת

Hemichromis sacra בכנרת וחולה

Ord. Physostomi

Fam. Siluridae

Claris macracantus בכנרת וחולה, יוסיפוס מזכיר שהו' בא מהנילוס

Cyprinidae

Discognathus latma בנהרים ובכנרת

Copoeta socialis" בכנרת וחולה syriaca "

Barbus canis בכנרת

longiceps"

Lenciseus zeregi "

Alburnus sellal"

Neumachilus galiloeus "

INSECTA. אלה לא נחקרו עוד. הידיעות על אודותן מעטות מאד. טריסטרם אינו מביאן בספרו כלל.

Ord. Coleoptera הרבה מינים

Hymenoptera מינים שונים

Vespaבעברית צרעה

Fornuca נמלים מינים שונים

Anthophila דבורה מגדלים אותן בפריז לדבש

Lepidoptera

Bombix mori תולעת המשי, מגדלים אותן הרבה בצפון

Diptera מינים הרבה

Musca domestica זבוב רבים בראשית וסוף הקיץ

Tripularia

Musticos אלה שבבצות ומים העומדדים המביאים קדחת

Pulea irritans פרעוש, הרבה בפרט בטבריה

Neuroptera

Acridium migratoriumארבה בא לפעמי' המחנה גדול אל הארץ ומשחית היבול

Hemiptera

Coccus מינים רבים

Coccus ilicus על האלונים ביער

Aphis מינים שונים מתפשטים על הצמחים ומשחיתים אותם

Pediculus capilis פכנה

Acanthia lectalaria בַקִי

Ord. Arachnida

Scorpionida עקרב מינים שונים, נשיכתו לא ארסית

Araneae מינים שונים

Acarina

“Crustaceae”

Astacus fluviatilis סרטן

Taya squinadoעכביש (?) ארסי מאד

Annulato משפחות רבות

Arthroda

Tremadora

Hirudo medicinalis עלוקה, הרבה בחולה ובנותיה

MOLLUSCA. המפלגה הזאת היא בגליל מהטפוס של שאר הפונה שלו רק יש בה ערבוב ממיני אפריקה והודו, המלוסקה שבנהרות היא יותר טרָפִּית ודומה לזו של הנילוס.

Limax tenellus בדרום הלבנון

Succinnae globosa מיחד בגליל

Helix carmeli

tuberculosa יפה ומיחד לא"י

pachya בימי הגליל

Clausilia ganenzarathna מיחד בשפת בגינוסר

Planorbis hebraieus בעין מחלאחא אצל חולה

Limonoea tenere הרבה מינים בחולה

truncatula

Melania tuburculata

Melanopsis jordanica מיחד בים הגליל

Neritina syriaca" בכנרת וחולה

Unio simonis הם רבים בימי הגליל Unio מיני

Galioei

¹

(עבד עפ"י מקור ערבי)

הבדוים עם צוענים² המה, לא יבנו להם בית למשכנם ולא ישבו במקום אחד ימים רבים, כי אם יסובבו בארץ ממקום אל מקום ויאהלו בכל אשר ייטב בעיניהם ומצאו בו מנוח לנפשם, ויבקשו בכל עת מרעה ואכל לצאנם ובקרם אשר מהם יחיו נפשם, מבשרם יאכלו ומחלבם ישתו, מגזם יתחממו ומשערם יארגו אהליהם, וימכרו את אשר ישאר להם למלאות מאויי נפשם וחפצם באכל ומשתה ולבוש ומדור.

ועתה נדבר על הבדוים הערבים ונתאר את מעמדם, אכילתם וחייהם, לבושם ומשכנם, שפתם ונאומם, מלחמתם וגבורתם ויתר דבריהם.

הערבים הבדוים והמדינים ממקור אחד יצאו ובארץ אחת שכנו והיא ארץ ערב. המדינים ישבו על חופי הים, ורבם במדינת תהמה וחצרמות ויתר חופי ארץ התימן וחג’אז ובהארצות הגבוהות אשר ישקה אותם מטר השמים לרויה, כתל נג’ד ויממ"ה? והבדוים ישכנו בארץ המישור; והיה כי יגדל החם והשמש תלהט בחמה ובקשו להם את הנהרים ויבלי המים, ובעבור הקיץ והמטר ירד ארץ וירוה את־האדמה, יסחו את אהליהם ונשאום על דבשת גמליהם, ואת צאנם ובקרם יקחו אתם ובאו אל המדבר. כה יעשו כל הימים. אמנם אמרנו, כי הערבים ממקור אחד המה ובארץ אחת שכנו והיא ארץ ערב, אך כעת לא יתחצרו עוד בה כי נפוצו וישוטטו, טרם בוא נביאם מחמד ואחריו, אל כל הארצות הקרובות והרחוקות. וילכו משפחות רבות מהם במלחמתם, אל ארץ המערב ואפריקה ותשכנה בה, ורבים הלכו אל ארץ פרס וישבו בין נהר חדקל ונהר פרת וישכנו שם עד היום הזה.

ואם ישפוט הדורש בדברי הבדוים, כי התפוצה הזאת שנתה אותם ואת טבעם ומנהגיהם, לא בצדק יחרוץ משפטו זה. והשנוי המעט אשר נראה, הוא רק בין הערבים המדינים, אשר נטשו את אהליהם ומשכנם במדבר ויבאו אל הערים והמדינות ויעשו כמעשה האנשים אשר התערבו בהם, – ולאלה לא נשים לבנו עתה. והערבים אשר נשארו במעמדם הבדוי, לא שנו את טבעם ומנהגם ומעשיהם לא המירו ועוד הם בהויתם כמאז הימים, בטובתם ורעתם, ויצטינו גם כיום בריעותם ואחותם, בשמירתם את בריתם, וכבדם את אורחיהם, ואהבתם את הגר, כאשר היו לפני שלשת אלפים שנה, ובמדותיהם אלה יתפארו נגד כל בני תבל, ואף אם מספרם מעט מאד וכאין יחשבו. כאשר אמר שמואל היהודי³, והוא נודע לאיש אמונה שומר הברית ויהי למשל בפי כל הערבים ויאמרו “נאמן כשמואל”.

וכי נצא מדמשק ונלך אל הערבים בני ענזה ורולה ונסע בארץ הבדוים ונבא אל ההר ונסב אל בני אגמאן ונבא במדבר ונעבור צפיר ומטיר ונלך משם שמאלה אל נהר פרת ונעבור את נהר חדקל עד כנענה וריבעה, ונפן נגבה מזרחה אל בני אבאד ובני לאם, ונבא אל כאב בארץ פרס, לא נראה ביניהם שנוי בטבעם ומנהגם, כבין בני עיר או מדינה אחת. והמדיני כגבר אשר ראה השמש והיא זורחת וילך לבקש את מקום מזרחה ויעבור ימים ונהרות, ויעל הרים וגבעות, וירד עמקים ובקעות, וישוה בגנים וכרמים וילך בין שורות הגפנים והעצים, מפרי מגדיהם קטף ויאכל לשבעה וממי המעינים הזכים שתה לרויה. וילך עוד ימים רבים ויבא במדבר ובערים, וילך ויקרעו הקוצים את בגדיו ואת עורו הפשיטו מעליו, ויחשך לו הליל ויתלקטו אליו חיתו טרף וינשכו את בשרו, ויהי כזרוח השמש וישמח לקראתה, וילך עוד לבקשה וימצאוהו הפעם צרות רבות ורעות, ופעם שמח רב שמחות ויגל בנעימות, ועוד התקוה תריצהו להשיג מזרח השמש, ולא ישיגהו. והבדוים כריחים יסבו על קטבם וישובו אל מקומם אשר היו שם בתחלה ולא ישגו בהסבם וכאשר הערבים הבדוים ימירו מקומם ומשכנם, כן המדינים ימירו גם מעשיהם נפשם וטבעם ובכל מקום אשר יבחרו למושבם יקנו להם מעשי אנשיו ומנהגיו ואין קץ לתמורתם.

הן אמנם גם הבדוים יתערבו את אנשי המדינות ויבואו אל הארצות הקרובות אליהם ויסחרו אתם וימירו את תבואתם ומלאכתם בתבואות ומלאכת הערים אשר יבואו אליהן, אבל המה כצבי הבית אשר נקטה נפשו בהחיים הצרים וינס על פני השדה לרוץ על ראשי הסלעים אשר בישימון ולדלג על ההרים לחיות חיי חפש ודרור במקום רחב אשר יבחר לו. ויהי לפני ימים רבים ואחד הסוחרים בא אל אהל אמיר הבדוים וידבר אתו ויאמר לו: הן גביר אתה לאחיך ורב הון בידך אף תועפות כסף לך למלאות כל אשר תבקש נפשך ומדוע תבחר לשכון באהל שער במדבר שמם מקום חיתו טרף ומעון תנים ועקרבים שים מושבך בקריה עליזה ושמח בה לקול המית אנשיה ונפשך תגיל בתענוגות החיים. ויען לו האמיר ויאמר: הודיעני נא כמה מדת משכנך אשר תשב בו? ויאמר מאה אמה ארכו ומאה אמה רחבו. ויוסף האמיר וישאל: לוא אבית לעבור את גבול משכנך זה? ויאמר הסוחר הלא ימנעני גר ביתי ושכני לא יתנני לעשות זאת. ויאמר לו האמיר: ראה, ידידי, הכר הנרחב הזה – הוא מדורי ומקום מנוחתי. על פני כל הככר הגדול הזה אשכון ואין איש אשר ימנעני מלֶכֶת בכל מקום אשר אחפוץ, נפשי תאוה לשמוע בערב קול שריקות עדרים ובבקר צפצוף צמרת הצפרים על ענפי העצים הנשאים, מימיני יזרום נהר פרת בשטף מימיו ומשמאלי יהמו מימי חדקל בשאון דכים. הייטבו לי היכלי ענג ובתי שן או הינעם לנפשי תענוגות בני האדם ושאונם במקום צר ומצוק אשר איש את רעהו ידחקו וגבר את אחיו ילחץ? הן כגן ה' הככר הזה לפני ומשכני יקר בעיני ולא אמירהו במעונך הצר, לא! גם אם תמלאהו לי כסף וזהב.

והבדוים יחלקו לשלש מפלגות, והן: הבדוי, וחצי הבדוי ובדוי הבדוי.

והבדוי הם המפלגה הגדולה והכבירה ויתארו בכל הדברים אשר כתבנו.

וחצי הבדוי ישבו במקום אחד ימים רבים וישכנו על חופי הנהרות ופלגי המים לבל יצמאו למים וישבו באהלי שער או יעשו להם צריפים מקנים וכפות תמרים ויעבדו את האדמה וישבו שם עד אשר יתיבש כל עשב, או תקוץ נפשם במושבם זה, ונסחו את אהליהם ונסעו אל מקום אחר וישכנו בו. ותהי משפחת מנתפק על חוף נהר פרת, ובני אַסַד ובני לַאַם על חוף חדקל, ובני תמים על שפת ים הערב, ובני כַעַב בארץ פרס. ובדוי הבדוי הם מפלגה קטנה בין הערבים והמה ממקור ארופים יצאו ודם הלבנים יזל בעורקיהם ונודעים בשם הצלבה. ואין כל ספק כי הם פליטי הצלבים אשר שוטטו על פני ארץ המזרח אחרי אשר קרעם מלך האויבים והתתרים לקרעים ויפוצו לכל רוח. וינוסו רבים מהם אל מדבר סוריה ויתמזגו באנשיהם ויעשו כמעשיהם ויהיו לעם אחד, ולזה ראיות ברורות לנו.

ראשית: גון התכלת אשר לעיניהם לא כיתר הערבים. שנית: עבי הפנים ומלואם ורב השער אשר להם. שלישית: אם תשאלם על דבר הוריהם יענוך הורינו וזקננו הפרנקים. רביעית: כי לבנים הם מיתר הערבים. חמשית: מחיתם ואכילתם שונות הנה משאר משפחות הערבים.

גם שם הצלבה יוכיח, כי המה מיתר פליטי הצלבים והמה מפזרים ומפרדים בין כל בני הבדוים במקומות שונות, לא יקנו להם סוסים וגמלים כי אם יקחו למו אתונות ונשאו עליהן בתיהם בצענם ממקום אל מקום ומהירים המה במלאכת הציד. את בשרם יכסו ברב עתות השנה בעור האילים, ויסבו במדבר ואל המדינות לא יבאו וידעו את דרכי המדבר והיערים, הגבעות וההרים וגם הבדוים יקחו מהם מורים לדרכם. והם ישבו לבטח בין יתר הבדוים שאננים מפחד אויב, כי שלום בינם ובין יתר המפלגות, ותועבה גדולה לכל בדוי לגזול את הצלבי או לעשות לו כל דבר רע, גם לא יתאחדו עם יתר הבדוים ויתחתנו רק את בני מפלגתם.

ודרך אחד ליתר הבדוים למפלגותם ולמחלקותם באכילתם ושתיתם ולבושם; וכהמשפחה האחת כן השניה בכל משפטיהם ומנהגיהם, ויחליפו את אכילתם ולבושם כשַׁנוֹתם את מושבם ומכונם: בשבתם על פני הנהרות ופרשו מכמורות על פני המים ויצודו דגתם ואכלו מהם לשבע, ובבאם אל הערים והמדינות יקנו לחם מפרי העצים וימלאו בטנם מהם ולא ידעו את כל אלה בשבתם במדבר ובציה, גם בבאם אל הערים ויתערבו את אנשי המדינות ילבשו נעלים ברגליהם ובביתם יהיה להם עור כף רגלם הקשה לנעל.

ורב מאכליהם הוא החלב והבשר ממקניהם והלחם מתבואות ארצם, והארז אשר יביאו אתם מהערים אשר יבואו אליהן, ויקטפו כל עשב אשר תוציא הארץ לאכלה ויצודו הארנבות והצביים ועופות השמים למיניהם ולקטו את החגבים וצברו אותם חמרים חמרים עד אשר ייבשו בשמש ואכלו אותם. והמה לא שנו את דרכם ומצבם ואת אשר אכלו ולבשו בימי הבערות⁴ יאכלו וילבשו גם עתה וישתו אשר שתו אז.

והבדוים אנשי חיל מנעוריהם ומרחוק יריחו מלחמה ויעלו בכל עת לצבא על שכניהם הקרובים והרחוקים למלאות תאותם וחפצם או לנקום את נקמתם, ויאחזו במלחמתם החרב והחנית וביותר הרומח והמזרק⁵ ובימים האלה לקחו להם קנה רובה להמית את אויביהם מרחוק ולהכריתם כלה. ויקראו את אוהבם ובן בריתם בשם צדיק, ואויבם בשם קום⁶ או קומאני. וכי תשתוקק נפשם לשלול שלל ולבוז בז ושמו פניהם אל משפחה או שבט אחד ללחום בו, ושלחו מרגלים חרש והלכו וחקרו את מקום האנשים האלה ומעשיהם ושבו אליהם ויספרו להם את אשר ראו ונודע להם. והיה כי יודיעום דברים כחפצם ויאזרו את נפשם לעלות למלחמה והלכו יחד, פרשים, רוכבי סוסים ורוגלים מזינים ורודפים (רַדִיף)⁷ רוכבים על גמלים, שנים שנים על הגמל האחד, עד אשר יקרבו אל המקום אשר שמו פניהם אליו, ונגשו הפרשים והרודפים ישארו מאחריהם, ואחריהם ילכו חיל הרגלי. וכי יראה להם המחנה ורצו הפרשים בסוסיהם, וקרבו אליו עד אשר יוכלו לזרוק הרמחים והחניתות איש אל רעהו. והיה כי יתראו בני המחנה אליהם לאויבים ויקומו נגדם, והודיעו הפרשים את החיל הרב והתפרקו לפרקים, אז ילכו כלם יחדיו והמלחמה תחל ביניהם. וכי יגבר חיל האויב עליהם ויכנעו תחת ידם הקשה ונתנו ערף לפניהם ושבו אל משכנם אבלים ונכאי רוח, וכי ינצחו את אויביהם ותעז ידם עליהם ורדפו רבים מהם אחריהם ויגרשום והנשארים יעטו אל השלל ולקחו את כל אשר תפוז⁸ ידם: גמלים בקר וצאן. והפרשים ירדפו אחרי הרוכבים בחיל האויב ויהרגו רבים מהם ולקחו רבים בשביה, והפילו רבים מעל סוסיהם אחור ולקחו את סוסיהם להם ויקרא אצלם בשם “הקליעה” על דבר אשר שלל את הסוס מיד אויבו ויקחהו ממנו בחזקה. ואחרי כן ישובו יחד אל ביתם גבורים ומנצחים, ותצאנה הנשים והגברים, אשר נשארו לשמור בתיהם ורכושם, לקראתם בשיר במחולות ויברכו אותם ויצרחו בקול: אל חַדִיַה, אל חדיה! (הוא אשר יחלק השב ממלחמה משללו לקרוביו ואוהביו). ונתנו להם כל אשר תאוה נפשם ולרב יחלקו להם את הבזה אשר יביאו אתם ועוד יוסיפו להם מלבושם ושלחם. וכי יחלקו את שללם ולקח לו האמיר או הזקן חמישית הבזה ויחלק את הנשאר שני חלקים לכל פרש וחלק אחד לרגלי ורודף. אך הקליעות לא יחלקו ולבעליהן תשארנה. וכי ישובו אל ביתם מנֻצחים ותצאנה הנשים לקראתם וקללום קללה נמרצת והשביעו אותם, כי ישובו אל אויביהם לנקום את נקמתם מהם. אז ישובו כל אנשי המלחמה אל אויבם ולחמו כגבורים עד אשר תגבר ידם עליהם או עד אשר ימותו מות גבורים על שדי קטל. ופעמים רבות תלכנה עמם הנשים, ועוררו אותם למלחמה והגישו להם מים ואכל ורבות מהנה תמותנה במלחמה את אנשיהן יחד. ולהאסיר אשר יביאוהו בשבי אל ארצם, אין משפט חרוץ, ויהרגוהו, או יכבשוהו עד אשר יפדה נפשו, וגם יעזבוהו לחפשי. ורבו מלחמות הערבים וגבורתם עצמו מספר וקצר פה המקום לתאר אף שמץ מהם.

ומספר נשי הבדוים רב יתר ממספר הגברים והנן רכות ונעימות עזות־נפש וחזקות לב ולא תחתנה מפני כל ותעמלנה כל ימיהן ותסבלנה עמל ותלאה ועבדו בביתן ועזרו לבעליהן בכל מעשיהם גם במלחמתם. וכי ילך האיש בדרך רחוקה או במלחמה והיה שם ימים רבים ועבדה האשה כל מלאכת בעלה ועבודתו והביאה טרף לביתה עד אשר ישוב אישה אליה ותכבדהו ותרצהו בכל מעשיה, והן תאהבנה מאד את בעליהן ונפשן קשורה בנפשם ובכל זאת תקרנה את חיי אחיהן ואחותן וחיי הוריהן מחיי בעליהן, ותאהבנה מאר את ילדיהן וחיתם יקרה להן. לא כן הגברים כי המה יוקירו את חיי אחיהם ואחותם והורם מחיי ילדיהם, ויאמרו: אם ימות וילך הילד והאשה יחד ואמצא אחרים תחתם, וכי יאבד האח ואין אחר אשר יקום תחתיו.

ונשי הבדוים תאהבנה מאד את מעמדם הבדוי ונסו מהמדינות מנוס רב ותכספנה לשכון במדבר ומאסו בתשואות המון קריה. וכי תבֻקש אחת מבנותיהן לאיש מדיני לאשה ואמרה: “סוגר דלת לא ארצה בו” ותודיע בדבריה כי האיש אשר יסגור דלתי ביתו בשכבו לנום הוא חלש ורך הלבב, ולא יאות לה. ובני עגמאן ושכניהם נהגו מאז לאמר להנערה “מה זה תאמרי להעלם השחור, רוכב הסוס הצחור, אוחז הכידונים, איש מלחמות השמים” ותשיב: הוא שומר הברית והחסד, ברוחו יפדני“, ושאלו אותה: ומה תאמרי להעלם הצהוב, הנעים והאהוב, לחייו יצהרו, ופניו יזהרו”, ואמרה: “הוא ידיד הבנות, ברוחי פדיתיהו”. ובזאת תליץ לחלש וגבר אין איל בו.

ומנהג ומשפט אחד להבדויות במלבושן ובגדיהם לא יתחלף ולא ישתנה. והבנות הבכירות והצעירות תכסמנה את טוטפות שערותיהן⁹ ופרעו שערן עד הקדקד וכי תנשאנה לאיש וגדלו את טוטפות השער ורעלו ראשיהן ברעלות וכסו את שערותיהן ובזאת ידעו את הנשואה והנערה, והנה תקחנה להן בלי כל עמל וטרח כלי תפארת רבים ללבושן ועדין ולוא חשבום ומצאום הנשים השאננות והענוגות בנות פריז, כי אז קדשו עצרה ואספו אסיפות ומחאו כף ושמחו רב שמחות וגלו אתם משוש והודיעו להעם את אשר המציאו, ולא ידעו ולא יבינו כי הבדויות הפראות תלבשנה אותם זה ימים רבים. ומדת הבדויות תעמוד על מעמדה ולא תשֻנה לעולם, ומדת הפאריזיות תתהפך ותשתנה מיום ליום וכלה הפכפך אין ישר בה. ובתי היד הרחבים והסרוחים אשר תעשינה ללבושן בעת הזאת תעשינה הבדויות ללבושן וכן בתי היד הקצרים והצרים. והנשים הנכבדות תלבשנה חלוק ובתי ידיו קצרים וצרים, ושמו עליו אדרת יקר ובתי ידיו ארכים ורחבים. והבגדים בעלי הכנפים הארכים והשולים הסרוחים אשר תלבשנה אותם בנות המדינות בלכתן אל משתה או בגדי הבית הנודעים בשמם הצרפתי “רוב דישמבר” תלבשנה הבדויות בכל עת, ורב משוררי הערבים לפנים והיום יזכירו בשירתם את הכנפים והשולים הסרוחים בתארם את בנות עמם, והבדויות תחגורנה מעל ללבושם באבנט רקום שש או צמר, ולא תחגורנה בחגורות ברזל ונחשת אך מעטות מהנה, כי נעים להן ללבוש אבנט רך רקום ולא תאהבנה ללחוץ בשרן ונפשן. והנשים אשר תגענה לשנות הכלח¹⁰ תחגורנה בפתיגל להגביה שדיהן ולגדלן. גם תלבשנה העֲצֵמָה הנודעת בארפה בשם תורניר ועוד בגדי רקמה ולבושי כבוד וחן רבים. וכל הלבושים והתוארים אשר יְנַבֵטו¹¹ המתמדנים או המתמדנות חדשים לבקרים ויתפארו, כי יגלו תעלומות ימצאו בין הבדוים מלפני עשרות ומאות שנים ויקראום בשמות המרפד והעצמה והעגירה ועוד דברים רבים כאלה. ונשי האמידים והזקנים תלבשנה בגד ארך הכנפים ורחב מאד בתי ידיו קצרים עד המרפק ונעלו נעלים שחורים ברגליהן, והנשים המסֻתרות תשימנה המסוה על פניהן בלכתן בחוץ ותתקשטנה בחלאים עבים וכבדים, בפעמונים וזוגים מכסף וזהב, נזמים באפן, גם תתלינה נזמים ארכם בתנוכי אזניהן ולבשו ענקים וקשרים לגרגרותיהן חרוזים ממטבעות כסף עתיקים ויצבעו פניהן וידיהן בצבע אלחינא ואת שפתותיהן בצבע אדם. וכחלו עיניהן והאריכו גבותיהן ומשחו ראשו בשמן זך, ותצורנה בעור בשרן צורות שונות בצבע שחור וירוק.

והבדוים יחלקו לשבטים לאלפים¹² ולמשפחות ולכל אחת מהנה אמיר או זקן (שיח) אשר ימשל עליהם לכל דבריהם והוא יקח לו המשרה והמצב בירושה או בחכמתו ותבונתו או בחרבו וגבורתו, כי לאיש זרוע נתנה ארצם ולחזק – העז והממשלה, הכסף והעשר ודבריו נשמעים בין כל בני משפחתו, אלפו ושבטו, ובמועצותיו ובדרכיו ילכו, והאמירים יורו להבדוים את הדרך אשר ילכו בהם ואת המעשה אשר יעשו. לרב תתאספנה משפחות רבות תחת דגל מושל אחד והתחברו יחד והיה מושל המשפחה האחת לראש לכלם וסרו יחדיו אל משמעתו, וכמוהם בני מנתנפק. ויש אשר יקשור איש אחד קשר על הזקן או האמיר ולקח לו הממשלה והמשרה בחכמתו או בזרוע עזו והיה להם לראש. וכמוהם בני שמר, ולא יוקירו הבדוים את הזקן (השיח) מהאמיר ולא את האמיר מהשיח ומצב אחד לשניהם, והמה רק שמות מפרדים לדבר אחד. וראשי בני נגד הם אמירים, ולבני ענזה ומנתפק ושמר זקנים. ולאחרים גם זקנים גם אמירים; ואדונים או שרים אין בין הבדוים, ואך בני המערב נקבו את ראשיהם בשם הזה והערבים בני־חזיה בארץ פרס.

ולהם אין חקים ומשפטים כתובים כדת בספר, גם לא יאספו אספות להתבונן בדבר, ובתבונתם ודעתם ישפטו לרב את משפטם. והיה כי יהרוג איש את רעהו וקמו בני משפחת המת וקרוביו ונקמו את נקמתו ושפכו דם ההורג כאשר שפך דם אחיו. וכי יהיה הרוצח ממשפחת המת או קרובו, ונתן כפר נפשו לקרובי המת. וכי יפלא מהם דבר המשפט אם להמית או להחיות והגישו דבריהם אל “החבר”, והוא ישפוט אותם כאשר ידע ממנהגי הערבים ומשפטיהם מאז הימים, והמה יכבדו מאד את החבר השופט ורב כבוד יחלקו לו.

והבדוים יאהבו מאד את הצדקה והחסד ואת כל הונם יפזרו לעניי עמם ויכבדו מאד את האורחים ויתנו להם את כל אשר תאוה נפשם, ולכל משפחה ושבט מארָחים אשר יאסף להם כל אורח והלך. ומארח גדול להזקן או להאמיר אשר יחסה בו כל שריד ובורח וישב בו ימים רבים, וכי יגישו להאורח לאכל ואספו אליו אנשים רבים ואכלו אתו יחד; ואם אין זקן או אמיר ופתח כל איש את שער ביתו לפני האורח והביאו אליו וזבח לו זבח והגיש לפניו מזבחו ומלחמו, ונתן לו גם את אכלו ולחם חקו והוא ירעב ללחם עת רבה, כאשר אמר אחד הערבים:

על גג ביתי לאורח, מרחוק כי יראה, אור הבערתי,

ואשכב ונפשי רעבה, ופתי ולחמי להלך השארתי.

וכי יבא אורח אל אחד והאיש איננו בביתו לא יוכל אחר לקראו אליו, כי יכלים בזה את האיש ולחרפה תחשב לו, ויש אשר ילחמו הבדוים ויכו איש את רעהו במהרם לאסוף את האורח אל ביתם. וכי ילך האיש מביתו ויבא אורח אליו וקמה האשה וכבדתהו ונתנה לו אכל ומשתה תחת בעלה, ואם לא תכבדהו, וחרה בה אף אישה ויסרה למשפט. ולכל אורח יגישו קהוה קלויה באש וכתוש במכתשת לפניו, ולהם דרכים שונים לקלות הקהוה ולכתשה. ואת ברית אהבתם ישמרו מאד וימצאו בכל עת לעזור בצרות קרוביהם ואוהביהם, ואת נפשם יסגירו למות להושיע את כל אשר יבקש עזרתם. וכי ישמעו קול ענות וקול מלחמה מרחוק והקשיבו צעקת אוהביהם ויתעודדו ויחשו לעזרתם, והערו נפשם על שדה קטל להצילם מיד אויביהם, ולא תחוס עינם על הונם ודמם, אך את סוסיהם ישמרו מאד, והבדוי יתן אל כל אשר לו לרעהו, ולא יתן לו סוסו האציל גם אם יתן לו מלא הבית כסף וזהב.

את חוליהם ירפאו הבדוים ברפואות שונות אשר מסרו להם אבותיהם או אשר למדו בנסיונם, ורב הרופאים הן נשיהם, והאנשים הם החובשים כל שבר, פצע וחבורה, וחיתם הבדוית תגהה מהם מזורם ותמנע מבשרם כל חלי ומדוה, כי ישתו מים צלולים וישאפו רוח צח ונעים ונקי מכל חלאה, ולא יערבו באכילתם דברים שונים. וכי יחלה אחד מהם וסבל את חליו ומכאובו בהשקט ודומיה, או יקח לו סמים אשר ימצאו בארצם, או יביאו אתם מהערים והמדינות. וראיתי פעם בין הבדוים במלחמתם האחת והנה נקרעה בטן אחד מהם ויצאו מעיו החוצה, ויגשו אליו אנשים אחדים, ויפרקדוהו¹³ על הארץ וישובו המעים למקומם, ויקחו מחט ויתפּרו את עור בטנו ויחפרו חפירה בחול ויטמנוהו בה עד כתפיו, ויחפרו עוד תעלה קטנה סביבה וישימו בה קוצים ועשב יבש ויציתום באש, ויהי כאשר כבר כבתה האש וישיבו עפר התעלה וימלאוה, ויעזבו את האיש כשתי שעות. אחרי כן הוציאוהו וישקוהו מרק וחלב האנקות, ויבריא האיש וישב אל מצבו הראשון. וכי תבצק יד איש והביאו בעיר ופתחו את פיהו ואחזו את מלתעותיו ונתן האיש את ידו הבצקה בתוך פי הבעיר תחת לשונו כרבע שעה, ואחר יוציאה והנפוח יפתח ויצא הכיח¹⁴. ומשחו אותה בשמן וחבשוה ותסור הבצקת מעליה. ואדם או סוס או גמל או כל בהמה כי יחלה במחלת העצבים או האברים, וכוו את בשרו בברזל וחיה. ואת רב רפואתם יבקשו מהצלבה, אשר זכרנוה לפני זה.

ורב הערבים מהירים המה במלאכת הציד, ורבים מהזקנים יסובבו כל הימים בשדות לצוד כל ציד חיה ועוף. וכי יאבו ללכוד צפרים ועופות השמים ויצאו פרשים רוכבי סוסים, ונשאו בידיהם נץ או תחמס שיגדלום לצוד צידם ולבשו על ידיהם כפים מעור לבלי יתחבו צפרניהם בעור בשרם, ואחריהם ירוצו כלבי הציד, והיה כי יראה הנץ את העוף ופלט מיד בעליו ויעוף אחריו עד אשר ישיגו וימיץ מדמו, ויאכל מעט מבשרו וירד הפרש מסוסו ואחזו לו.

והכלבים יצודו את הארנבת. והנץ את הכלב יחד יצודו את הצבאים, והנץ יעוף אחריהם והתיצב על ראשם ונקר את מוחם ועיניהם ובאו כלבי הציד וצבתו בם והביאום אל בעליהם, וכי יגדל החום וכלה המים במדבר, וחפרו הצידים חפירות עמוקות על יבלי המים והסתתרו שם עם קני רובה, ובאו הצבאים והאילים לשתות מים והשליכו עליהם האורבים כדורי מות וזיקי אש וצרו להם.

ולשפתם, היא השפה הערבית הרחבה והנעימה, לא ישימו עוד הבדוים לבם כמלפנים, ואף אם ידברו בה יתר טוב מהערבים המדינים יושבי ערי ארץ המזרח ולא יערבו בשפתם דברים רבים משפות זרות כמו יושבי הערים, וינאמו את רב אותיות הקריאה כאשר נאמו אבותיהם מלפנים, וישנו אך אחדות מהן… ולהבדוים אין עוד אמירים ומושלים אילי הכסף והזהב אשר יפזרו כל הונם ורכושם למשוררים ולמליצי השפה כבימי הבערות. בעת ההיא רבו כמו רבו אוהבי השפה, ואת כל מעינם שמו להרחיב את מלותיה ולפאר את מליצותיה וכל דבר שמו להם למטרה לשורר עליו שירתם וימשלו משלים וימליצו מליצות נשגבות, ותרחב השפה הערבית ותגדל מכל שפות בני קדם, ויתפארו הערבים בשפתם ויאמרו כי אך אותם חנן ה' בשפה נעימה טובה ויקרה משפות כל בני הארץ כאשר אמר אחד המשוררים:

ידעתם אך שפה נכריה, ותהיו עלי ארץ כבהמה

ותלמדו דברי שפת ערב¹⁵ ותהיו לאנשים בהמה.

וגם אחרי אשר התרחבה אמונת מחמד על פני הארץ ויבואו רבים מהערבים אל הערים והמדינות וילמדו חכמה ודעת, לא עזבו את שפתם ויוסיפו לפארה ולהדרה. והמושלים לא חדלו מפזר כספם או כסף המדינה ללומדי השפה וילמדו הערבים את שפתם לבניהם גם לבנותיהם אחריהם, ותהי להם חכמת הלשון והשיר והדקדוק להחכמה הראשונה. ובכל זאת לא עזבו הבדוים עוד את שפתם כלה, וחיי החפש והדרור אשר יהיו על פני כר נרחב ושמן והרוח הזך והצח אשר ישאבו אל קרבם תעוררם לשיר את שירתם שירי האהבה וידידות, הגבורה והמלחמה לפאר ולרומם או להגות¹⁶ וללעג, וכצפרים עפות בבקר השכם תעופינה על ענפי העצים ותרונה את שירתם, כן הערבים בנסעם ממקום אל מקום ובסבבם על פני השדות יראו את הדר הטבע ויקרו, וברק נגה השמש וזהרה, ושרו שירים רבים ונחמדים, ושמחו לב שומעיהם וישתוממו עליהם רבים; והמה יאהבו לתאר כל דבר אשר יראוהו, במליצות נשגבות ותארים שונים מפליאים אזן שומעיהם, ותארו את הבקעה הקטנה אשר יקוו אליה מי הגשם בחרף ותוציא עשב וירק בימי האביב, כגן אלהים אשר ישקוהו פלגים ויבלי מים ובו כל עץ רענן נושא פרי הדר, והבית הקטן והחרב, כהיכל גדול ונהדר ברב יקרו ותפארתו, ויתארו את חרבות מבצר קטן כשממת עיר גדולה ועליזה אשר טבעו שעריה ונפלו חומותיה, אבני בתיה הרבים על פני השדה נערמו, טירותיה ומבצריה התרעעו, ולא יחדלו בכל עת לשיר שירים ומליצות לחוד חידות ולמשול משלים נשגבים על כל אשר תחז עיניהם בארצם ומקומם.

והבדוים לא יאהבו את החיים כהמדינים, ולא יבכו ויספדו למת כי אם בעת קבורתו. וכי יהרג אחד מהם ואבלו עליו בסתר לבבם, ונטרו את שנאתם, ויבקשו למו תאנה לקחת נקם מהרוצח, ואף אם תעבורנה על מעשה הרצח שנים רבות. והם לא יתענו¹⁷ וישגיחו בבריאותם וחיתם, וגם הנשים ההרות תשמרנה אך מעט את נפשותן והלכו בדרך וילדו את ילדיהן בשדה, ונשאום ולפפום והביאום אל אהליהן. וכי יתאספו אל בית מרזח לאבל או לשמחה, ובאו הנשים עם האנשים וישאו – וביותר הנשים – את קולם בצעקה רבה ושאון גדול. וכי ישא אשה וקרא אליו כל אוהביו וידידיו והתאספו יחד ושאגו וצעקו ורננו והשמיעו את קני הרובה והכו בתוף וזמרו ורקדו יחד, והנשים תתאספנה יחד לבדנה ושרו וזמרו ותכרכרנה ותרקדנה. והם יאהבו מאז הימים להתחתן בקרוביהם ומיודעיהם, ולא ירע להם כל זה כאשר יאמרו רב הרופאים.

והמה לא ידעו כל חכמה ותבונה ודעת לא יחפצו, והבינו דברים רבים ברגש נפשם וטבעם, וחזו בכוכבים וראו את אותות השמים לבחור להם עת לנסיעתם ולצוד צידם, ואף קרוא וכתוב ולא ידעו, ואך אחדים מבני הזקנים מעטים מגדוליהם ילמדו לקרא ולכתוב, והאיש אשר יְסַיֵם את ספר הקוראן, עשו לו הוריו משתה ויקראוהו בשם “מאדבה”, ויאספו אל המשתה אנשים רבים כלם יכבדו אותו ויוקירהו.

וכל מלאכה וחרושת לא ילמדו כי אם את אשר ידרש להם למושבם בארצם כמלאכת האריגה, לארוג יריעות שער לאהליהם, והטויה, לטות צמרם, ואת יתר כליהם יביאו אותם מהערים אשר יבאו אליהן. ויזרעו את הארץ להוציא ממנה לכם לאכלה, והיושבים על חופי הנהרות וזרעו החטה והשעורה וקרטמים¹⁸ ושומשום ובמקום אשר ירבו המים וגדלו הבצות יגדלו השורים הגדולים הם הגַ’מוסים.

ועשו להם במקומות רבים סוכות לחסות בן מהזבובים הרבים. ורבים מהבדוים אשר עבדו ימים רבים את האדמה, החלו להתמדן מעט ויעזבו את אהליהם ויעשו למו צריפים מענפי התמרים, ורבים בנו להם גם בתי אבנים, ולו החלו רבים מהבדוים להתמדן ולהטיב מצבם והביאו רב טוב להערים אשר סביבם

בארם נהרים על פני העיר אלמוצל עד דיאר בכר ואחלב ועל פני דמשק שוכן שבט אחד מבני הכֻרדים וחקותיהם שונות מכל עם ואמונתם נסתרה ונפלאה. הערבים יקראו להם היַזידים על שם יזיד בן מעאויה, אחד הכליפים מבני “אמיה”, אשר אליו יתיחסו. ימים רבים עברו והחוקרים והתירים עמלו לגלות את מסתרי אמונתם ולא הצליחו והערבים שכניהם שפטו משפטים שונים על דבר הכופרים “הארורים” האלה, כי סכנת מות מרחפת על כל הקרב אליהם והמתחבר אתם, פן יבטאו בשם השטן (אָלְשַׁיְטַאן) ורצחוהו נפש, עד כי בימים האחרונים עלה בידי חכם אחד מחכמי העמים לגלות את מצפוניהם ויפרסם את דבריו על אודותם, ואת תמצית דבריו ראיתי להביא אל שפת קדשנו.

מספר היזידים כשלשה מיליון נפש – לפי דבריהם – והם לא ישבו בערים כי אם בכפרים ובאהלים נפוצים על־פני השדה, ונשיא יקימו להם מתוכם מזרע עַאדי זקנם מכונן דתם ואמונתם. הנשיא הזה הוא השומר את קבר עאדי ומקדשו, הוא השופט ביניהם והמוציא והמביא את כל דבריהם, בקולו ישמעו וכל אשר יצוה יעשו, ונשאו אליו את המס מדי שנה בשנה, ונתן אותו למלך, גם את מס עבודת הצבא יגבה מהם להביאו אל המלך, כי מרב שנאתם להמחמדים לא ילכו לעבוד בצבא כל ימיהם.

והיזידים עם בוגד ונוכל, לא יכניסו אורחים וברית אוהבים יפרו, את אמונתם יחללו ומוצא שפתם לא ישמרו ולשכניהם ירעו וישחיתו, והמה ימולו את בניהם גם בנותיהם (?) וישתחוו בכל יום לשמש שלש פעמים בצאתו, ואת שם השֵיטַאן לא ישמיעו, לא יקראו ולא יכתבו, גם משפתם השמיטו כל המלות אשר תחלנה באות השי"ן או באחת מאותיות שיטאַן, על כן לא ילמדו את השפה הערבית לעולם כי מלות השיטאן ואותיותיו רבות בה.

חק קדוש באמונת היזידים להעלים ולהסתיר את דבר דתם ואמונתם ורק לאחד מהם הוא ראש משפחת חסן הבצרי יגלו מסתריה וסודותיה, והוא ילמד את השפה הערבית, וכל אשר יקרא השפה הערבית מלבדו יומת, וענוש יענש בעולם הנצחי. ואחד מבני הנוצרים הנאמנים יורהו את השפה הערבית ואת ספר הקֻראן, ומהספר הזה אשר ילמד בו ימחה את כל שמות השיטאן אשר בו, וקרא בו בחדר לבדו הוא ומורו, ואחרי כלותו אותו ישליכהו אל תוך האש. ולהם עוד ספר אחד קדוש בבית אדונם חֵידר, ואין להם ממנו רק נוסחא (אֶקסמפלר) אחת.

ועל קבר עאדי מקדש היזידים בנוי מאבני גזית וגרגרית (גרניט) ואליו יחוגו תמיד והוא בנחל בין עצים רעננים ודשא ופרחים, ונהר שוטף יעבור עליו וקראו לנהר הזה בשם סמסן, ואמרו כי יצא מהעיר ירושלם ויעבור מתחת לארץ, וכל יזידי ירחץ במי הנהר הזה, ואת תכריכיו יטבל בהם, ובזה יבא אל גן־העדן.

ובחדר אחד מחדרי המקדש הזה ששה צלמי נחשת תבנית תרנגולים מֻסכים ומשקל האחד מהם כשבע מאות פונט, ושם ספר היזידים הקדוש כתוב ערבית אשר כתבו חסן הבצרי תלמיד עאדי במאה העשירית, והוא יחצה לשני חלקים: החלק האחד על דבר היצירה ועל דבר היזידים ועתידותיהם, והחלק השני על דבר חקותיהם ומצותם. ובספר הזה מלות כשדיות רבות, וזה לנו לאות כי אחד הכשדים חבר אותו או עזר על יד מחברו. בספר יצירתם כתוב לאמר: בראשונה ברא אלהים את השמים והארץ, והחשך כסה ארץ ורוח אל מרחפת על פני המים, ויברא אֵל דֻרָה (פָּפִּיגַיה), ויעברו כארבעים שנה ויכעס עליה וימיתה, ויכונו ההרים והבקעות מנוצותיה וחלל העולם מרוח נשמתה, ויברא אֵל את הרקיע ויתלהו בשערה, ויברא עוד ששה אלים, והם: השמש והירח, הנץ (אַראָראַ) והדמדום (חֶסְפֶּרָס), השחר ויתר הכוכבים, וכלם מדברים בשפת כֻרדית היא שפת עדן. ויתאספו שבעת האלים ויבראו את המלאכים. ומלאך אחד מרד באדונו האל הגדול וישליכהו בגיהנם ויתמרמר המלאך בבכי שבעת אלפים שנה וימלא בדמעותיו שבעה כדים גדולים; וירא האל את דמעותיו וירחם עליו וישיבהו אל גן־עדן ויכבדהו וינשאהו על כל המלאכים ויקראהו בשם מלך טוס (הוא השטן), ושבעה כדי דמעותיו הנם שמורים עד אשר ישוב עאדי מהארץ וכבה בהם אשו של גיהנם. ויברא האלהים את החיות, אחת לקחה מרעותה, ויברא באחרונה את האדם ואת חוה אשתו, ויפרו וירבו כעשרת אלפים שנה, ולא הולידו כי אם רוחות שדים ומזיקים, ויברא את העולם ויחריבהו שש פעמים, ובכל פעם ברא את אדם וחוה, ואחר ברא האל הגדול ומלך טַוס את האדם אבי כל בני אדם, ויניחהו בגן עדן לאכל מכל פרי הגן ורק את החטה לא יאכל. ויאמר מלך טוס אל האל: הן לא לתהו בראת את הארץ, ויצרת את האדם לעבוד את האדמה ולכוננה והנהו בגן עדן והארץ עודנה שוממה ועזובה. ויאמר לו האל: עשה כנפשך! ויבא טוס אל האדם וישיאהו לאכול מהחטה ויאכל ממנה, ויגרשהו מגן העדן. ויברא אלהים את חוה מאחת מצלעותיו ותלד לו מאה וארבעה וארבעים ילדים, וכלם תאומים נולדו. והיזידים אינם מהבנים האלה כי אם מילד אחר אשר שת לו האל במופת מבתולות הגן, ושם הילד הזה אל שהיד. ויולד שהיד את יַזדיני ויזדיני הוליד את נח, ולו יאָמר גם מלך שלם, ושם בכורו מרג', הוא אבי היזידים. ויבן נח את התבה להסתר בה מפני מי המבול, וילעגו לו בני חוה ימים רבים, ויהי אחרי כן ותנח התבה בהררי אררט, ותגוף בסלע ותבקע ויסגרה הנחש בזנבו, וירבו בני הנחש מאד, ויקח נחש אחד מבניו וישליכהו לתוך האש, ויעלו הפרעושים מאפרו. ובספר הזה עוד ספורים רבים כוזבים ובדוים גם על דברי הנוצרי ומעשיו.

ומסורה בידי היזידים על דבר ראשית אמונתם לאמר: ויהי במלוך יזיד בן מעאויה גבורם, ויאסף את כל ספרי המחברים וישליכם המימה, ויקלל את כל אשר יקרא ויכתוב בשפה הערבית. ויחי יזיד כשלש מאות שנה ויעל השמימה. ויהי אחרי עלותו, וישאו המחמדים ראש וירדפו את היזידים המאמינים, וירא יזיד שנית בשם עאדי, ויעש את האותות והמופתים ויאמן בו חסן הבצרי ויגרש את כומרי הנוצרים מעיר ליש ויכוננה למקום מקדשם. ובמקדש הזה יושב זקן עדתם ולו המשרה אחרי נשיאם ואליו ינהרו היזידים המונים המונים להשפיע עליהם את ברכתו, לרפא את חוליהם להפרותם ולהרבות עשרם והצלחתם. וזקן שלישי להם חידר ממשפּחת חסן הבצרי הוא הנאמן על ספרם החתום בשבע חותמות, ועוד להם זקנים רבים אשר אין להם כל עבודה כי אם יתפללו על קצירי ומריעי, ויבצעו על הלחם בימי המשתה, ואלה אשר ירקדו בימי מועדיהם ואלה אשר ישמרו את הפסילים וינגנו בכלי שיר והעניים אשר יחיו נפשם מנדבות אחיהם. ולא יתחתן בן כתה אחת עם בן כתה אחרת, ולהם דגל קדש אשר ישמרוהו מכל משמר, וכל אשר ירבה במחירו יהיה בידו לשמרו וטבלו אותו במים וגבלו במים האלה מעט מעפר קבר עאדי ועשו ממנו גרגרים לרפא בהם כל חלי. ואל קבר עאדי יחוגו היזידים בכל שנה ונאספו שמה הנשיא והזקנים בראשית ימי החרף, ושאלו בטַוס אם יחוגו בשנה הזאת, וכי ירשה להם והודיעו זאת לכל היזידים ונאספו המונים לאלפים בזמן שנים ועשרים יום; וביום השלשה ועשרים יצא הזקן הגדול וישב על אבן גדולה ודרש לשלום העם ויצאו אחריו הזקנים וישבו יחד על במה גבוהה עד אשר יעלה מספרם לארבעים נפש, ובשלו שור בסיר מבקר עד הערב וקרא הנשיא אחדים מהנערים להרים את הבשר ושמו הם ידיהם בסיר וסלדו את ידיהם; וכל הנאספים יגמאו מעט מהמרק ושלמו בעדו את שכרו וארכו ימי המשתה שלשה ימים, ורחץ כל אחד במי הנהר, והקימו את הדגל וסבבו סביבו והתברכו בו.

וכי יארוש לו אחד אשה ובא הזקן ובצע על ככר לחם ונתן להארוש ולהארושה ובזה יתקשרו בברית הנשואים. ואסור להם להכנס לחפה בחדש ניסן וביום הרביעי וביום הששי. וכי ימות להם מת ומלאו את פיו עפר וקברוהו ופניו מֻסבות אל המזרח וזרקו עליו מעט מזבל הצאן, והנשים תבכינה ותספדנה לו והכו על לבן ומרטו את שער ראשן שלשת ימים, ושבו הביתה ורקדו שם זמן רב עד אשר יפלו לארץ בלי כח, ועשו זבח רב לכבוד המת ולנחם את החיים. היזידים יאמינו כי כל המאמינים בשטן יבאו אל גן העדן, ונפשות הכופרים והחוטאים תגֻלגלנה בחמורים וכלבים. וכי יהיה לאיש בן סורר לא יעזוב לו את ירושתו כי אם יטמון אותה באדמה עד אשר יקום שנית ולקחה משם.

אלה המה הבלי היזידים ותעתועי עובדי השטן אשר יתפארו, כי אמונתם היא אמונת צדק ורחמים וילעגו לכל בן דת אחרת וירדפו באף ובחמה את כל אשר לא יאמין בהבליהם ובטלסמיהם, ולולא מוראה של מלכות כי אז יתנפלו על שכניהם ורצחום וחמסו מהם כל הונם על אשר יתקלסו בהשטן ובאלה אשר המציאו את אמונתם.

כי נפתח את ספר דברי הימים, וקראנו את דברי ימי עמי קדם ואת קורות הממלכות האדירות והחזקות אשר הרעישו ארץ ויפחידו גוים, נקרא את דברי ההרמונים¹ הנשאים אשר התנוססו בארץ מצרים לאות ולזכרון, את דברי חרבות בבל העתיקה ושרידי ננוה העיר הגדולה, נקרא גם את דברי הממלכות אשר ישבו על פני חלקת הארץ מנהר פרת עד בואך מצרים, את תפארתן והודן, תרועתן², וגאונן, מלחמותיהן וגבורותיהן. והיה כי יאמר לנו כי עוד ממלכה אבירה ואדירה משלה אז בארץ הזאת היא ממלכת החתים, אשר הפילו חתיתם על יושבי הארץ, וילחמו את ממלכות עצומות ויוכלו להן, ותמהנו ואמרנו: אַים איפוא זכרונותיהם ועתיקותיהם, חרבות מבצריהם ושרידי מגדליהם והיכליהם, הספו תמו ולא נשארה אף אבן אחת לעדה? אך בימים האחרונים שמו החכמים והתרים את לבם לחקור ולדרוש אחריהם ויחפשו וימצאו אחדות מעתיקותיהם, ויגלו רבות מתעלומותיהם. אחד מחכמים האלה הוא האדון סאיס האנגלי ויחפש וידרוש ויכתב דבריו בספר, ועל דבריו אלה הקימותי את מאמרי זה.

זכרונות החתים וחרבותיהם

ויהי עוד לפני שמונים שנה ויעבר אחד מהתרים על פני העיר חמת וירא בה אבן שחורה ועליה חרות כתב זר אשר לא ידע קרוא–ויודיע הדבר לרבים. ויעברו ימים רבים ואיש לא שם לב אל האבן השחורה עד לפני עשרים שנה. ויבואו שני נערים מאמריקה לחקר אחריה, וימצאו עוד אבנים חקוקות בעיר הזאת ויעתיקו את כתובותיהן. ויעברו עוד ימים אחדים, וישלח מושל סוריה את האבנים האלה אל קנסטנטינפל הבירה, והחכם ריט האנגלי העתיק את הכתב וישער, כי הוא כתב חתי. ויקומו עוד חכמים ויכונו את הכתב לפתוחי החותמות אשר מצאו בין חרבות ננוה, וידמו אותו אל הכתב הקפריסי הקדום. ויהי כאשר גלו את חרבות כרכמיש עיר החתים, וימצאו בהן כתבים רבים כהכתב אשר מצאו בחמת, ויחליטו החכמים ויאמרו, כי הכתב הזה הוא כתב החתים. ויעמלו החכמים לפתור את הכתב ולגלות מצפוניו ולא עלה בידם. ולפני שנים מספר מצאו אצל העיר אבריז, אשר באסיה, הקטנה, שתי תמונות מפתחות על פני הסלע, האחת תמונת אליל אשר בידו שבלת ואשכל ענבים לבוש בראשו כבע גבוה, וברגליו נעלים וחרטומיהם כפופים למעלה, כהנעלים האדומים אשר ילבשו עם ארצנו, והשנית תמונת איש משתחוה לפניו ותחתיו כתוב בכתב האבנים אשר מצאו בחמת. גם באחלב (חַלַּב) מצאו אבן כהאבנים אשר בחמת, ויחקר החכם סאַיס וימצא תמונות וזכרונות רבות באסיה הקטנה מכֻוָנות להתמונה אשר לפני העיר אַבריז.

וחרבות החתים ושרידי היכליהם יודיעו לנו על דבר רוח החתים בכל מלאכת מחשבת, בנין הארמנים וההיכלים וכל פתוחי אבן. ובעיר עַיוק (באסיה הקטנה) חרבות ארמון גדול בנוי מאבני גזית שחורות וגרנית ופתוח עליהם תמונות שונות מפסילי החתים, עם הכובעים והנעלים. גם שם תמונת נשר בעל שני ראשים, והוא מסמלי החתים, וימצאו זאת התֻרכמנים ויעשו גם המה כמעשיהם, ויהי אחרי כן ויביאוהו נוסעי הצלב אתם לאירפה, ויהי לסמל למלכי אשכנז ולמלכי רוסיה. ועל פני קירות הארמון הזה פתוחי אבן יפים להלל, תבנית כהן משרת לפני מזבח, תבנית אוחז בכנור ותבנית מושך בגדי. ורבות מהתמונות האלה תשוינה להתמונות אשר במצרים, כי החתים ירדו בימים ההם לרב אל ארץ מצרים וילמדו את מעשיהם. ומעיר עיוק נגבה חרבות עיר גדולה ושרידי חומה בצורה ומגדלים, וקרוב לה הר גבוה וחרותות על פני הסלעים תמונות שונות מתמונות החתים, אלילים וכהנים לבושי הכובעים והנעלים, ושם אליל מאליליהם לבוש כתר חתי בראשו, הוא כתר גבוה כתאר המגדל, ומאחריו אליל אחר ואֵת פיפיות בידו, ושני כהנים עומדים נגדו על נשר בעל שני ראשים וכתב החתים עליהם.

ולפני שנים אחדות חשף הציר האנגלי באחלב את מקום העיר כרכמיש הנודעה עיר הגדולה להחתים³ על החוף המערבי מנהר פרת על פני תל גבוה, ולו יאמר ז’ראַבלש, ושם המקום לפנים הירופוליש. ויחפר החכם האנגלי את חרבות העיר המהוללה הזאת, וימצא עתיקות רבות ותמונות שונות כתמונת העיר עיזק.

מושב החתים ואמונתם

החתים ישבו לפנים על פני ארץ רבה בארץ כנען נגבה בחברון ובנותיה, ובארץ ארם צפונה על פני הרי הלבנון עד חמת וקדש⁴. ובתת ה' את ארץ כנען לעמו ישראל קרא את כל הארץ הזאת בשם ארץ החתים (יהושע א' ד'). ויהי ככבוש ישראל את ארצו, וילחמו את החתים יושבי ארץ כנען וילחצום ההרה צפונה, וישבו רבים מהם בתוכם (שופטים ג‘, ה’). ויפרצו החתים על פני הארץ צפונה ותהי ממלכתם קדש וכרכמיש עד פרת וארמניה, ותקרא בשם ארץ החתים (שופטים א' כ"ו). ועל פי דברי החכמים עברו החתים אל האי קפריסין ויאחזו בו ויקראו להאי הזה בשם כֵת הוא חֵת. וגם על עתיקות הכנענים (הפניקים) ימצא השם חת תחת כֵת על האי הזה, על כן הסתעף הכתב הקפריסי מהכתב החתי. והחתים התפשטו על־פני ארץ אסיה הקטנה, על כן ימצאו בה שרידי חרבותיהם ומבצריהם לרב, גם מהגדות ומיתולוגיות יושבי לידיה באסיה הקטנה יוכח לנו כי החתים באו אל ארצם ויתמזגו בהם.

ועל דבר אמנות החתים הודיעו לנו סופרי הסורים והיונים לפנים, לאמר: על מקום העיר כרכמיש עמד היכל גדול להחתים לעבוד בו את עבודת אליליהם, ובהיכל חצר ודביר וקדש קדשים, ובחצר מזבח נחשת גדול להקריב עליו קרבנות ולשמאלו פסל סמירימיש ועל צדו ברכת מים ודגים ישרצו בה, ועל שני צדי הדביר שני עמודים גבוהים, אלילי הברכה והפרי. איש זר לא יקרב אל הדביר והקדש כי אם הכהנים לבדם הם יבאו אל תוכו, ובין הדביר והקדש פרכת המבדילה ביניהם ובתוך הדביר פסילי אליליהם מזהב ומפז, ושלש מאות כהנים ישרתו בו לבושים בגדי לבן ובמצנפת קטנה יצנפו, רק הכהן הגדול ילבש כובע גדול בראשו, ועצרת סריסים בו יתדקרו בחרבות ורמחים בימי אדיהם, ונהרו אל ההיכל הזה אנשים רבים מבבל וכנען וקפודקיה וערב והודו לחוג את חגו, ושכבו על הארץ, ושתו רק מים קרים והקריבו את קרבנותיהם צאן ובקר, אך את החזיר לא יקרבו, ולא יאכלו מבשרו כי טמא הוא להם, והעלו גם את ילדיהם ופרי בטנם לעולה לפני אליליהם.

לפנים עשו להם החתים רק אלילי האנשים כמשפט ותעודת⁵ הגבורים לפנים שואפי קרב ומלחמה, ויהי כי התרחבו בארץ ויתמדנו ויטו אחרי הנשים ויאליהו⁶ אותן ויקימו להן כהנים סריסים ונשים, גם נודע להחכמים והחוקרים בימים האחרונים כי נשי האַמזן, הן הנשים גבורות החיל אשר יצאו מקפודקיה וילכדו את אסיה הקטנה ויבנו את סמירנה ועפזום. ובעוד ערים רבות, היו כהנות מאַ⁷ אלילת כרכמיש, ותהינה נשים צובאות⁸ עורכי קרב ומשרתות לפני אלילותיהן, ויהי ככבוש היונים את עפזום ויקראו את האלילה בשם אַרטמיש, אפס כי עזבוה בלבושי המדה החתית וכתר חת על ראשה.

ולהחתים היו ערי מקלט למחסה ולמסתור והיה כל הורג נפש בשגגה, או כי לא תשיג ידו לשלם את נשיו, או כי ירא לנפשו מחמס ושוד, ונס אל אחת הערים האל וחי.

קורות החתים

עוד רבים מלעיגים ומנדים⁹ בדברי נביאינו, עוד רבים אשר יֵלעו¹⁰ קדשינו ואמרו לדברי חוזינו אך דברי משל המה, חידות לא נדע פתרן, והיה בעבור ימים אחדים או ימים רבים ונגלה משוגתם וחרפתם ויבושו ויחפרו מאמרי פיהם. גם על דבר החתים לעגו רבים ויאמרו: איה עם החתים העצום ואיה מלכיהם אשר החרידו ממלכת ארם? והנה נחשפו מצפוניהם ויודע לנו, כי עם גדול וחזק היו בני חת ומלכיהם לחמו במלכי מצרים העצומים ימים רבים.

מצפון, מארץ הרים גבוהים מכסים שלג, יצאו החתים – לפי השערת החוקרים ולפי אותותם ופסיליהם – על כן תרבינה תמונות ההרים בכתביהם וילבשו נעלים נטויי החרטום ללכת על פני השלג, והם בני חת בן כנען. ויבקרו החכמים וישערו כי הם היו מבני לאום המנגלי, על כן גדלו שער כותש¹¹ כמדת בני המנגלים, ויבאו אל ארץ ארם וכנען, ויאחזו בהן ויתפשטו על פני הארץ, ויבחרו להם לשבת על פני ההרים הגבוהים הקרים. ובדרום הארץ ישבו ויהיו לעם הארץ (בראשית כ"ג), ויקן אברהם מאתם את המערה לאחוזת קבר. והאשורים יקראו לבני חֵת חַתָא, והמצרים יזכרו מהם שתי ממלכות, ממלכת חת הקטנה בנגב הארץ וממלכת חת הגדולה בצפון הארץ, על פני כל חבל הארץ נגד ארם נהרים. עשו לקח לו מבנות חת לנשים ותהינה להוריו למורת רוח (בראשית כ"ו), ויהי בכרות ה' את הברית עם אברהם וזרעו לתת להם את ארץ כנען, ויבטיח להם לגרש את החתי מלפניהם ולתת להם את ארצו לנחלה.

ויהי בימי הממשלה השמנה עשרה בארץ מצרים, ויקחו מלכי מצרים את ארצם מיד הרועים (היקסס)¹² אשר משלו עליהם בחזקה, ויענום ימים רבים, ויבקשו לקחת נקם מבני קדם. אז החלו המצרים לזכור בכתביהם ושיריהם את החתים וממלכתם וכל הגבורות והמלחמות אשר לחמו אתם, ויספרו לאמר: ויעל טטמוס השלישי על ארץ החתים ויקח מהם מס כבד זהב ועבדים ושפחות, המלך טטמוס הראשון ממלכי הממשלה הזאת עלה למלחמה על הארץ אשר על פני הנהר הגדול, נהר פרת, וילכד בה ערים רבות ויהי גבול ממשלתו עד ארם־נהרים מזרחה. וילחם במבצר החתים אשר בכרכמיש, ופקיד אחד מפקידיו עבר אז בארץ וישב בה רב שבי, ויהי אח“כ ויקם טטמוס הרביעי נכדו וילחם בהחתים, ותתפשט המלחמה בכל ארץ ארם וכנען. ויתחתן טטומוס עם מלך ארם נהרים ויקח את בתו לבנו אַמנופס השלישי לאשה, למען הטות את לבבו אליו לעזור לו. ותביא אשת אמנופס את עבודת השמש לארץ מצרים, ובנה אשר ילדה לו, מלא את ארץ מצרים בגלולי השמש, ויחר להכומרים מאד ויקומו עליו, ויעזוב את עיר הממלכה טבן ויבן לו עיר חדשה. ותקומנה מריבות ומהומות בארץ מצרים, ותרפינה ידי אנשי החיל ויעזבו את ארץ החתים, ויכרת רעמסס הראשון, הוא המלך הראשון ממלכי הממשלה התשע עשרה, ברית שלום עם שבאליל מלך החתים, וימשלו החתים על קדש וערים רבות בארם וירבו בארץ ויעצמו מאד. ויקם המלך סֶתי הראשון אבי רעמסס השני, וילכד את כל ארץ כנען עד חמת, ויצר על העיר קדש ויכבשה. וילחמו המצרים עם החתים ימים רבים, חמשים שנה, וילכו המצרים הלך ודל ויעזבו חלק רב מהארץ להחתים, וימת סתי ותשב עיר קדש להחתים. ויהי אח”כ ויעל רעמסס השני על כסא ממלכת מצרים ויחדש את המלחמה על החתים, וילחמו יחד אצל העיר קדש מלחמה נוראה. ויהי בתוך אנשי המלחמה המשורר פנטר ויכתב בשיר את דברי המלחמה הזאת, לאמר: ויעלו בני מצרים למלחמה על החתים, ויחנו על פני הנהר, הוא הנהר אשר יאמר לו היום אלעאצי אצל קדש. ובני חת התקבצו למלחמה עם רב כחול אשר על שפת הים ויהי בכל מקום עברם ויראו כל איש חיל וכל נושא שלח וישכרו אותו ויאספוהו אל מחניהם, וירב מספרם למאד, ויכסו את עין הארץ כארבה לרוב, ויחנו צפונה מערבה לקדש, ויארבו לדמי המצרים. ויראו המצרים שני אנשים מרגלים מבני ערב ויתפשום, ויגידו להם כי החתים נחתים אצל העיר אַחלב, כחשו להם. ויזעק פרעה את חילו ויחזק את לבם, ויאמר להם: שמעו בני מצרים, הנכם קרבים היום למלחמה, חזקו והיו לאנשים ונלחמתם באויביכם וחזקתם מהם, ולקחתם את ארצם מידם. ויעורו יחד למלחמה ויפקד את צבאו ויחלקם לראשים, וישם את חיל אליל שֵת בתוֶך, ואת חיל אליל פתח שם אחרי האגף השמאלי, וחיל אליל אמון שלח בדרך אחרת וילינו הלילה שם. ויהי בעלות השחר ויקומו יחד, וילבש פרעה את כלי מלחמתו וישב במרכבה, וישאו לפניו גלולי מצרים, אליל המלחמה ואליל הנצחון ויכרעו כל אנשי החיל על ברכיהם, ושיתחוו למלכם. ובני החתים חונים לעמק במארב, ופרעה הקריב ויעבר על פני העמק ויבעתוהו¹³ החתים, וינוסו כל חילו מעליו, ויגודו¹⁴ אחריהם, ויהרגו מהם רב, ויסובבו גבורי החתים את המלך. וירא פרעה והנה הוא נעזב לבדו ויצעק אל אליל אמון, ויאמר: אבי ואלי למה עזבתני, למה שכחתני ותרחק ממני, הישכח אב את בנו היעזבו הורים את ילד שעשועם, האם עברתי ממצותיך וחקותיך לא שמרתי? הלא פקודיך נצרתי ומדבריך לא נטיתי, ועתה נתתני בידי צר, וקמי סבבוני כתרוני בחרבותם לקחת נפשי, כל מתי סודי עזבוני ויתנוני בידי זרים, פדני והצילני מיד צרי ומשנאי כי אמצו ממני. וישמע אמון לתפלתו (לפי דברי המשורר) ויעזר לו, וישלף פרעה את חרבו ויגזור על ימין ועל שמאל, וחיל המצרים התחזקו ויתנפלו על אויביהם בעז וגבורה, ויכו בהם מכה רבה ויפוצו חילי החתים לכל רוח, וילכדו המצרים את קדש. ויתחננו החתים אליהם להשלים אתם, ותשקט המלחמה. ויעברו ימים רבים ויכרתו המצרים עם החתים ברית שלום, ויקח רעמסס את בת מלך החתים לו לאשה. ואלה המה דברי הברית והשלום: “בשנת אחת ועשרים למלך רעמסס באחד ועשרים לחדש טבא היה המלך בעיר רעמסס מקריב זבחי השלמים, ויבא ציר התארסירא מלך חתא הגדול ועמו כתב הברית על לוח כסף אשר כתב מלך חתא לרעמסו מיאַמון מלך מצרים הגדול לאמר: הנני מלך חתא כורת ברית אהבה ואחוה עם מלך מצרים. אהיה לו אני ובני אחרי לעוזרים ולאוהבים, וגם הוא יהיה לי לעוזר ולאוהב, וגם עם מצרים ועם החתים יתקשרו בברית אהבה ורעות לעולמים, והקימותי את ברית אבותי אני ומלך מצרים: כי יבא אויב בשערי מצרים והצר לו, וישלח מלאכים אל מלך חת לעזר לו, ואסף מלך חת את חילו ונלחמו את מלחמתו, וכן ישלח מלך מצרים את חילו לעזר למלך חת בצרתו. כי יגרש מלך מצרים אחד מאנשיו כי חטא ואשם ובא אל ארץ החתים המת ימיתוהו, וכי יחטא אחד מבני חת ונס מצרימה, והרגו מלך מצרים. כי יברח עבד מארץ רעמסו אל ארץ החתים, לא ישב אתם כי אם יסגירוהו אל אדוניו. וכן יעשה מלך מצרים לעבדי חת. אנשים חכמים ומהירים כל חרשים ואמנים כי יעזבו את ארץ החתים ובאו מצרימה להאחז בה, והסגירם רעמסו אל מלך חתא. והיו דברי הברית גלוים לכל בני מצרים וחת, ושמרו אותם ולא יעברו עליהם, והעידו על זה אלילי חת ואלילי מצרים”. ותשקטנה המריבות והמלחמות בין מצרים וחת, וימשלו החתים על ארצם מנהר פרת ועד הים הגדול, ומארץ קפודקיה עד ארץ כנען נגבה. וימת רעמסס, הוא פרעה אשר ענה את בני־ישראל וירוצצם, וימלך בנו מנפתח. ובימים ההם רעב גדול היה בארץ החתים, וישלח מנפתח חטים רב לשבר רעבון ביתם. – בימיו יצאו בני־ישראל מארץ מצרים ויטבע מנפתח וכל חילו בים סוף–ויבאו בני ישראל אל ארצם ויכבשו אותה, ויכריתו את החתים יושבי הארץ מנגב, וישבו רבים מהם בתוכם (שופטים ג' ה'). וממלכת החתים צפונה נחלקה לממלכות קטנות (כנראה מזכרונות המצרים), ובימי רעמסס השלישי בהממשלה העשרים ירדו חתים מצרימה להלחם בה, ויצא מלך מצרים לקראתם, ויפגשו אצל גשן, וינגפו החתים לפניו וישב מהם שבי. אז חדלו החתים להזכר עוד בזכרונות המצרים. ובכל ימי השופטים לא יזכרו החתים בדברי ימינו, אפס כי בזכרונות אשור נמצא כתוב, כי תגלת הראשון (במאה השתים לפני חרבן השני) עלה עליהם למלחמה ויתאמץ לצור על עיר כרכמיש ולא יכול לה ויעל מעליה.

וימלך דוד על ישראל ויושע ה' אותו בכל אשר הלך, ויך את אדום ומואב וארם, וישלח תעו מלך חמת אל דוד ויברכהו על אשר הכה את הדרעזר שונאו (שמואל ב' ח'); וחמת היתה אחת מערי החתים הגדולות. בימי המלך שלמה יצאו מרכבות וסוסים ממצרים לכל מלכי החתים (מלאכים א' ו'), ושלמה התחתן עם החתים ויקח את בנותיהם לנשים (מל“א י”א), וכל העם הנותר מן החתים בכבוש ישראל את הארץ נתנם שלמה למס (דה"י ב' ח'). ובימי המלך יהורם חזקו החתים ויעצמו ויפילו עליהם את מלכי החתים מצפון ומלכי מצרים מנגב (מלאכים ב' ז'). ובמאה התשיעית לפני החרבן השני עלה מלך אשור על ארץ

החתים, וישם פניו אל כרכמיש לצור עליה, ויתנו לו מנחה עשרים ככר כסף ומאה ככר נחשת וברזל לרב ועצים יקרים ושן ואבני בדולח ותמונות שונות מכסף וזהב ויעל מעליה. ויהי אחרי כן ויעל שלמנאסר מלך אשור על החתים ויעבר בארצם וישלל בה שלל רב ויכניע את החתים ויפיצם. ויקם סרגון מלך אשור (בשנת 787 לפחה"ש) וילחם עם החתים וילכד את כרכמיש וישב את סברס המלך האחרון ממלכי החתים, וישם בה נציבים ותכרת ממלכת החתים, והחתים נפוצו על פני הארץ. ויבואו רבים מהם צפונה וישבו על פני הרי אררט.

ופרעה נכו מלך מצרים עלה להלחם בכרכמיש עם נבוכדנצר מלך בבל ויכהו נבוכדנצר ואת חילו (ירמיה מ"ו), אז נחרבה כרכמיש ונהרסה. ובשוב ישראל אל אדמתו שנית ישבו עוד החתים בארץ ויתערבו בהם בני יהודה ויתחתנו בהם (עזרא ט').

את כל אלה חקרו ודרשו החכמים על פי דברי ספרי קדשנו, על פי זכרונות ועתיקות החתים, שרידי היכליהם ופתוחי חותמיהם, כתב היתדות באשור וכתב החרטומים (היראגליפען) במצרים. אך את הכתב החתי לא ידעו ולא יבינו עוד החכמים ורמזיהם נעלמים עוד מכל חכם וחוקר, ואחרי כל עמלם ויגיעם עלה בידם למצא חתיכת כסף עגלה וכתוב עליה בכתב החתים ומכון לו כתב בכתב היתדות, וימצאו גם זה כי תמונת הכ' בכתב החתי כמו כף איש, ותמונת הי' כיד.

כן אבדה ממלכת החתים ולא הוסיפה עוד לקום, אבד עם חת ויכחד מן הארץ, אך עם ישראל יקום לעולמי עד ושמו וזכרו ישאר לדור דורים.

¹

במאה הששית לחרבן הבית היתה תהפוכה רבה בארץ ערב ותעבר בכל ארץ אסיה ותגע עד קצות אפריקה ואירופה. מחמד מבני קֻרַיְש קם בארץ הזאת ויחוקק דת חדשה וייסד ממלכה גדולה ועצומה. הוא קרא בשם אל אחד ויאסף את כל שבטי הערבים תחת שבטו ויאחדם לגוי אחד ולממלכה אחת כבירה ואדירה. בני ערב הרבים היו אז קרועים לקרעים רבים וישבו שבט שבט לבד ומשפחה משפחה לבדה, והמה מסכסכים איש ברעהו, ותמיד היתה חרב איש באחיו; על כל מקרה קטן, על גמל גנוב, על איש הרוג, ועל נערה נתפשת, תפשו חרב ודרכו קשת. רֻבם היו פונים איש לגלוליו ועובדים לשמש ולבעל ולאשרות, ע"כ לא כבדה מאת מחמד לכבש בשנים אחדות את כל שבטי ערב להכניסם תחת דתו “הכרת אל אחד” ולשפך עליהם את ממשלתו. בראשונה כבש את מכיריו בדברים ויקן את לבבם ויעזרו לו בכל אשר פנה, שבט אחר שבט כבש, ובית אב אחר בית אב הכניע עד כי גבר על הארץ. אך המפריע היותר גדול אשר פגש על דרכו היו היהודים יושבי ערב.

היהודים ישבו אז במלוא רוחב הארץ והמה נכבדים בעיני כל הערבים ודבריהם נשמעים, כי הם היו אנשי מסחר, חרשים ועושים במלאכה ובהם גבורים אנשי שם יושבים במצדות ובערים בצרות גם בני הספר ואנשי מדע והשכל, ומהם למדו הערבים דעת ובינת אל ולעזוב מעט מעט אל הגלולים, על כן שם מחמד בראשונה את כל מבטחו ביהודים ויקח מהם את רבי תורתו, אך בני ישראל קמו נגדו ויעירו עוד את שבטי הערבים למלחמה. אז כלה מחמד בהם את כל חמתו והרג מהם לאלפים ויגלם מארצו, וילכו בני ישראל וישבו במזרח לירדן, מנחל יבק עד הירמוך. ובזה לא הסתפק עוד כי בקש גם לדכא את כוחם ולהסיר את ההשפעה הרבה אשר השפיעו על בני ערב, ברוחם ובתורתם. היהודים המאמינים היו לכופרים. תורת ישראל היקרה בעיני כל בני ערב היתה למזֻיפת. גם סוד העבור וחשבון השנים אשר למדו בני ערב מאת היהודים ויהי מסור לבית אב אחד מבני כנאנה (אשר בלי"ס היה יהודי) בטל ויאסר עליהם². גם הקשר האמיץ בין בני ערב וארץ הקדושה קרע, כי קדושה ויקרה היתה א“י בעיני כל בני ערב, המקום אשר ישב בו אברהם אבי העברים והערבים ויפנו אליה בתפלתם. בראשונה, באמר מחמד עוד לשפוך את ממשלתו גם על בני ישראל ידע, כי לא יוכל להסיר את העם הזה מעל תורתו אשר נתנה על הר סיני ונתקימה בהר המוריה ע”י הכהנים והנביאים, ע“כ לפני פרסמו את תורתו וחזיונותיו גלה את דבר עליתו למרום דרך הר סיני והר הקדש וכי ראה שם את כל הנביאים יושבים איש על כסאו וישלחו אותו לקרא בשם אל אחד, ויעל למרום ויאחז בכסא… וידבר עם משה, אך אח”כ הרחיק את בני ערב מעל קדושת הארץ ויקדש את מכה ואלמדינה ויצו לפנות בתפלתם אל הכַּעַבַּה ובה תלה כל הזכרונות מאברהם וכל המקרים והנסיונות. אך תשוקת בני ערב להארץ הטובה והמברכת ללכדה ולשבת בה גברה. המה ידעו והכירו היטב את הארץ הקדושה ותכונתה, כי היו באים אליה תמיד לסחר אותה, ולהיריד הגדול שבעזה היו מתאספים גדולי ושרי ערב וגם מחמד עבר בה במסחרו, ותיקר הארץ בעיניהם ובתכונתה ומזגה ומרכז מסחרה מכל ארצות הקדם ומהודו ופרס, ומשכנה לחוף הים הגדול. ויחלק מחמד את הארץ הזאת לעוזריו ואנשי סיעתו ויתנה להם³. ויכן את חילו לעלות עליה למלחמה. ומשפט מחמד נביא הערבים בימים ההם, לפני כבשו ארץ או ממלכה לשלח צירים או ספר לראשי הארץ וקרא להם לשלום כי יקבלו דתו, ואם לא ושלח את חילו למלחמה. גם אל הרקלוס המולך על כל ארצות הקדם ועל כל ארץ סוריה וא"י שלח ספר כדברים האלה: “ממני מחמד שליח ה' אל הרקל נשיא רומא שלום לכל רודפי צדק. הנני קורא לך להודות באל אחד, היה למֻסלם ונצלת מכל רע, וה' ישיב לך גמולך בכפלים”… גם אל חרת בן שמר מלך עַסאן היושב בגלעד שלח צירים כי יקבלו את דתו, וישאל חרת את הרקלוס אדונו, ויאמר לו אל תירא הנני יוצא לקראתו והכיתיו. ויהי בשנה השמינית לההג’רה וישלח מחמד חיל רב אל בני עסאן ביד שר צבאו זַיד בן חרתה אל ארץ עבר לירדן מזרחה וירגלו חיל ערב את הארץ וישובו, ובשנת האחת עשרה אסף חיל רב ויפקד עליהם את אַסַמַה בן זיד ויצוהו לעלות אל סוריה. וימת מחמד טרם עלותו למלחמה, והערבים המליכו את אבו בַכַר עליהם. ויקומו רבים מבני ערב וימרדו בו ומבוכה רבה היתה בארץ. ואבי בכר הראה את גבורת ואומץ ידו ותהי ראשית מעשהו לאסוף עוד חיל ולשלחם ביד אסמה להלחם בארץ ישראל, ויצו את אסמה לאמר: התחזק והיה לאיש נאמן לא תבגד ולא תפר ברית והרגת כל איש חיל רומא, ואת הטף והזקנים וכל אשה תחיה, לא תכרת כל עץ נושא פרי, וכל בהמה תחיה. ויהי הדבר הזה לאות לערבים, כי חזק מלכם אשר בחרו להם וכי רוח גבורה וצדק בו. ובשנה השנית למלכו (465) הוסיף לשלוח אנשי צבא רב להלחם בסוריה וישלח את עמר בן אלַעאץ אל ארץ ישראל מערבה ואת יזיד בן אבי ספיאן לצפון הארץ ואת שַרח בִיל וכאלד בן סעיד אל ארץ הגלעד, ואת עבידה אל ג’ראח שר צבא על כלם. ויתאספו יחד בערבות הירדן וילחמו ברומאים בגלעד ומשם עברו אל דותן ואל בקעת צפורי (אולי בקעת גנוסר). וימת כאלד במלחמה ותחזק המלחמה על הסורים ויכתבו אל הרקלוס והוא יושב אז בירושלים, ויאסוף חיל רב ועצום וישלחם להלחם בהערבים. וייראו הערבים ויתאספו יחד כשבעה ועשרים אלף איש ויחנו על נהר הירמוך, ואבי בכר שלח אל חאלד בן אבי וליד, והוא נלחם אז בבבל, כי יעלה בחילו לעזור את אחיו ויקח חאלד עשרת אלפים איש אתו ויעבר בדרכו על פני העיר תדמור וישלימו יושביה אתו, וימצא בה יהודים רבים אשר אמרו, כי אבותיהם יושבים בה מימי המלך שלמה, ויעבור משם על פני דמשק ויך את הערבים השוכנים סביבה, ויבוא עד הירמוך וילחמו שם חיל ערב את בני סוריה ורומא ויכו בהם מכה רבה וינוסו לפניהם. ויעבר חאלד בכל חילו משם אל העיר בצרה אשר בחורן ויצורו עליה ימים רבים, ויצאו פקידי רומא ויאבקו את חאלד ולא יכלו לו, ויארכו ימי המצור ויפתחו יושבי העיר אותה להמחמדים. והרקל שמע, כי נגף חילו הרב ויבקש לקחת נקם מהיהודים יושבי ירושלים ויצו עליהם כי יעזבו כלם את העיר, אך לא רפתה רוח היהודים ויתחזקו ויקומו נגדו כי ידעו אשר בא קצו ועוד מעט והסירו מעליהם את עול רומא הקשה.

בימי מלחמת הירמוך מת הכאליף אבי בכר וימלך עמר בן אלחטאב תחתיו, ויצו את אבי עבידה ללכת להלחם בדמשק העיר הראשה בארץ. ויעל הוא וחילו כארבעים אלף איש ויצורו על המשק. וישלח הרקלוס את גַלוס פקידו וילחם בערבים, ויצא גלוס להאבק את חאלד ויכהו חאלד. אז שלח הרקל עוד אנשי חיל כמאת אלף איש ביד פקידו וַרדאן וישלח אבי עבידה את צרר בן אזור לקראתם ויקחוהו שבי. וחיל רומא אשר בעיר יצאו מהמצור ותהי המלחמה לערבים מפנים ומאחור. וישלחו שרי צבא ערב את כל החיל אשר נשאר על הירדן מערבה ומזרחה ויתאספו כלם ביום אחד ויבאו אל חאלד ויעזרו לו וישיבו את צרר הנשבה. ויהי כצאת ורדאן להלחם בחאלד מִהר צרר וישלף את חרבו וימיתהו. ובני ערב ראו, כי מת גבור רומא ויתנפלו עליהם ויהרגו מהם עם רב והנשארים נסו; וישובו לצור על דמשק ותומַס פקיד העיר והוא נלחם כארי ויהרג את אַבון אחד משרי צבא ערב. ואשת אבון משבט חִמיר מלמדת מלחמה ומורה בחצים ותבוא אל שדה המלחמה ותדרך קשתה ויעבר החץ בעין תומס וינקרהו. ארבעים יום ארכו ימי המצור ובני העיר לא יכלו עוד לעמוד נגד הערבים, ויבקשו מאתם לעשות להם שלום ולכרות אתם ברית, ויאות אבי עיבדה לזה ויכרות להם ברית: כל איש החפץ לעזוב את העיר יקח את רכושו וקנינו והלך לו, וכל הנשאר בעיר ישלם מס לגלגלת, אך חאלד לא ידע עוד את דבר השלום ויבקע בחילו אל העיר ויהרג בה מספר רב מיושביה וישללו בה שלל רב; וילכדו הערבים את העיר הגדולה דמשק ותפתח כל הארץ לפניהם (לפי דברי מארכי הערבים לקחו גם היהודים חלק במלחמה הזאת וישליכו על הערבים מעל חומת דמשק אבנים וחצים).

אבי עבידה שם בדמשק אנשי חיל ויפקד עליהם את ספיאן, ויעל משם אל העיר האמץ. ותעמד העיר ימים רבים בפני המצור, וילכדה, ויעש לה שלום כשלום דמשק. וילך משם אל חמת ויצאו אנשי העיר לקראתו וישלימו אתו וישלמו לו מס לגלגלת וכרגא מאדמתם; ואת הכנסיה הנוצרית עשה לבית מסגד למחמדים. ויעבר בכל צפון הארץ ויכבש את עריה, ואת אלאעיר שלח אל טבריה וילכדה, ויבא אל בעל בכי עיר השמש והיא אז עיר גדולה ובצורה וילחם בה ימים רבים; ויצא באחרונה פקיד העיר ויתן לו אלף שקלי זהב ואלפים שקלי כסף ואלף חליפות בגדי משי. ויבקש אבי אבידה, כי יתן לו פי שנים מאשר הביא וכי ישלמו לו מס שנה בשנה, ויעש כן. ויסע עם חילו אל ערי החוף ויכבש את בארות וצידון וגבל ועדקא, ויעל משם אל העיר אחלב ויצר עליה חמשה ירחים; וישלם את יושביה, ויוכנא פקיד העיר קבל את דת מחמד ויעזר להערבים במלחמותיהם. משם עלה אל אנטיוכיה ושם עליה מצור והמלך הורקלוס בתוכה, ויקם לילה הוא וכל ביתו ויצאו בהחבא מתוך העיר וישבו באניה ויסעו לעיר קנסטנטינא. בעזבו את הארץ עלה אל מקום נשא ויאמר: שלום לך ארץ סוריה! לא אוסיף עוד לראותך, ולא יבא עוד איש רומי בקרבך בלתי אם ביראה ופחד. אך נבואתו לא נתקימה לימים רבים. גם בני אדום גם בני רומא צוררי ישראל שבו אליה וירוו את אדמתה בדמי בניה. יזיד אבי ספיאן עלה על קסריה וילכדה ויצר על צור ימים רבים וילכדה, ויאלץ את יושביה לקבל את דת מחמד. כן לכדו המחמדים את כל ארץ הצפון והמזרח מהים הגדול עד נהר פרת ועד בואך הרי טורוס, רבים מיושביה הנוצרים עזבו את הארץ, רבים המירו את דתם בדת המחמדים ורבים נשארו בעריהם ויהיו למס עובד. גם היהודים סבלו רבות בכל ימי המלחמות האלה, כי לא הפליאו עליזי הנצחון והלומי המלחמה בין יהודי לנוצרי, ויכו את כל אשר לא מבני דתם הוא.

גם אל נגב הארץ עברו חיל ערב וילחמו ביושביה ויצורו על עזה הבצורה וילכדוה ויכבשו את כל הערים אשר סביבה ואת חברון ועריה. ועמרי בן אל עאף לכד את שכם ואת לוד ועמוס ויפו, ויפקד אבו עבידה את כל חילו ויעל להלחם בירושלם ויתבצרו בה הרומאים וילחמו בעז וגבורה, ויחזקו הערבים את המצור לתפשה, ויקראו לישוביה לשלום ויענו אותו, כי לא יתנו את העיר הגדולה הזאת רק ביד הכליף עמר, ויכתב זאת עבידה להכליף, ויקם עמר ויעל אל הארץ. ויהי בדרך ויסר אל העיר ג’וביה ויפגשהו איש יהודי ויבשרהו, כי לא ישוב אל ארצו בלתי אם לכד את העיר ירושלם (567) ויכתב להם עמר את ספר השלום לאמר: “בשם האל הרחמן הרחום, מאת עמר בן אל חטאב לבני אִילִיה. הנם בטוחים בנפשם ונשיהם וילדיהם וכנסיותיהם לא תהרס ולא תשָכן”. וישב הכליף בירושלים עשרה ימים ויפקד את יזיד בן אבי ספיאן על כל הארץ וישב לארצו⁴. ומקץ שלש שנים היתה מגפה רבה בארץ ישראל אשר נקראה בשם “מגפת עַמְוָם” וימותו בה אנשים רבים וגם אבי עבידה ויזיד הפקיד ויעל עמר אחרי המגפה אל הארץ ויחזק ויתקן ויעש בה סדרים.

כן עברה הארץ הקדושה ממלכה אל ממלכה, וגם רב בני ישראל באו תחת כנפי הממשלה החדשה אשר משלה בשנים אחדות על כל ארצות הקדם. המהומה הראשונה עברה, הארץ שקטה וממלכת ערב כוננה. אז היתה גם ליהודים הרוחה. בארץ אבותם אשר לא טהרה עוד מצורריהם לא מצאו עוד מנוחה, אך בארצות בבל ופרס ואח"כ בארץ אנדלוזיה נעמו להם המנוחה והמרגע וישבו בהשקט ובבטחה וירחיבו בה את תורת ישראל ואת שפתו וילמדו רב חכמה ודעת ויהיו לאור גויים.

זה פעמים באו ב“השלח” דברים קשים נגד אלה המשתדלים להרחיב ולברר את שפתנו על ידי שפת ערב. עתה הגיעה השעה לענות על הדברים שנאמרו ונשנו נגד המרחיבים בכלל ונגד השמוש בשפת ערב בפרט. כי אמנם בימים האחרונים שטף זרם של דברי צחוק ומהתלות נגד המחדשים והמרחיבים בשפתנו בכלל, וכל סופר בכה"ע ישפוך קיתון של רותחים על ראש המרחיבים ויצא בזה ידי חובתו. לדברים כאלה השתיקה טובה מהדבור. בשמעי את קול הצחוק והלעג עלה תמיד על זכרוני מאמר אחד של מוטיסקיו: “האסון היותר גדול של בני⁻האדם הוא, כי אין בין ילדותם לזקנותם כי אם עת קצרה והפסק קטן”. והאסון הזה מרגש ביחוד אצלנו בני ישראל. היום הננו כנערים, בעלי רגש חם ודמיון עז, מתרגשים ומתפעלים ומתפלאים לכל דבר חדש הנוצץ לעינינו ורואים בו קיום תקותנו ואשרנו הנצחי, ומחר – והיינו פתאום לזקנים, בעלי עצה עמוקה ומחשבה חודרת ומעמקת, חוקרים ומבקרים ומבטלים לבסוף את כלו וקוראים: הכל הבל! עוד יצלצל באזני קול התרועה של סופרינו בראשית התנועה לתחית שפתנו. שנים שלשה אנשים כי נאספו לחברה אחת בשם “שפה ברורה” מלה אחת מאיזה שפה שתהיה כי נספחה אל שפתנו – והנה מכל צד פזרו תהלות ותשבחות, כל הלבבות התרגשו וכל התקוות התעוררו. אך עברו שנים אחדות והנה נשתנו הדעות ונהפכו הלבבות: המרחיבים אך משחיתים הם, הדבור העברי מכלה את שארית סגולתנו ותחית השפה אינה אלא מיתתה. – ואולם עתה, אחרי שבעלי דעה מישבת והגיון ישר באו לחלוק בדברים של טעם ושכל, ולא לבטל ולסתר, כי אם לצרף ולברר, עתה ראוי להשיב על דבריהם ולהוכיח שאין הלכה כמותם.

הדברים הראשונים נגד הערבית נאמרו דרך אגב מאת הח' ברנפלד במאמרו “דורשי רשומות” (“השלח” כרך ב' ע' 515), והדברים האחרונים נאמרו בכונה מאת הח' ליליענבלום (“השלח” ג' 129). שניהם אמנם כונו דבריהם נגד השפה הערבית, אשר רבים משתמשים בה להרחבת שפת עבר והבנתה, ושניהם תלו את ראיותיהם באילן גדול, בשד"ל, שהחליט, כי הלמוד והעסק בלשון הזאת יוכל להזיק הרבה לשפתנו. אבל שונות הן הסבות שגרמו לשני הסופרים האלה להביע את רעיונם זה. הח' ברנפלד בא לדון על שפתנו בתור שפה קדומה ועתיקה, אשר למען הבין אותה ולבוא עד תכונתה, עלינו, לפי דעתו, לדרוש אל המתים, אל השפה האשורית, שגלו בימים האחרונים שרידי עתיקותיה, ואך על ידה נבין שפתנו וספרי קדשנו, והנהו דואג אך להעבר של שפתנו. לא כן הח' ליליענבלום הוא בא לדון על שפתנו בתור שפה מתעוררת לתחיה ודואג לעתידותיה, פן תשחת ע“י השפה הערבית, כי נפסיד ההרגשה והטעם העברי, וע”כ הוא מסים דבריו בהחלטה גמורה: “כל החושב ששפת עבר יכולה להבנות משפת ערב במדה מספקת אינו אלא טועה”.

ואני בא להחליט, להפך, כי החושב כן אינו טועה ולא כלום. אך טרם אבוא לבאר ערך השפה הערבית להרחבת שפתנו, עלי לבאר בראשונה, אם בכלל יש לנו צרך בהרחבת שפתנו באפן הנהוג בימים האחרונים.

אין רצוני בזה להתוכח עם אלה האומרים, כי אין שפתנו צריכה להרחבה וברור כלל, ונאה ויפה היא כמו שהיא ודיה ומספקת לכל צרכינו. לאלה עלינו רק להגיד: צאו ממחיצתכם ודעו וראו למי אתם כותבים ומה הם צרכי השעה. חפצי בזה רק להשיב לאלה הטוענים, כי כל שפה לא תתרחב כי אם בהתפתחות טבעית והשתלמות מדרגת ומסדרת, ולא באפן מלאכותי שבא בקפיצת הדרך ודוחק את הזמן שלא הגיע עוד, כי השפה אינה נבראת בכונה וברצון ובהסכמה, כ"א נולדת וגדלה היא מאליה. ודבריהם אמנם צודקים מאד, אך לא ביחס לשפתנו עתה.

ראשית, לא בריאה חדשה באנו לברוא עתה. שפתנו היתה כבר לעולמים, גדלה והתפתחה זמן רב, כדרך כל השפות, ואח“כ נפסקה התפתחותה הטבעית וגדילתה השלמה והמסדרה. עתה תנאי חיינו והרוח המתעורר בקרבנו דורשים מאתנו לשוב לשפתנו ולהוציא בה הגות לבנו ומחשבותינו לפי חיי השעה הזאת וצרכיהם וללמד בה את כל אלה המדעים והלמודים שנתחדשו ונוספו, – האם נשוב אחורנית למקום שעמדה שפתנו ונתפתח ונגדל עמה יחד? האם נחכה עד שיבראו מאליהם ניבים ומבטאים חדשים? שפתנו אינה דומה בשעה זאת לשפת הפראים, שאינה מתרחבת בהסכם ורצון, כי אם לשפה המדעית שלכל עם ועם, שמתרחבת על ידי חכמים וסופרים, הבוראים חדשות בכונה וברצון כל אחד בפני עצמו, או המתכנשים ובאים לעשות מעשיהם בהסכם כללי. את הדבר הזה מרגיש אמנם גם החכם ליליענבלום, והוא נותן לנו עצה טובה, לחכות עד שיתאספו חכמים מבהקים שקנו להם ידיעה עמוקה והם יחברו פרוגרמה, ובסוף יערכו ספר מלים… אך מתי תהיה כזאת? והסופרים והחכמים הללו, שהם יחדשו את שפתנו, איפה הם? ואם נמצאים הם כבר, מוכנים ומזמנים בכל הידיעות הנחוצות, מדוע יעמדו כעת מרחוק? האם לא יכלו לעשות מאומה בלתי אם יתאספו בעלית בן גריון או בית נתזה ויכוננו בראשונה אורגניזציה שלמה ואקדמיה מסדרה? האם היחידים המבינים אינם רשאים לעבוד לע”ע במקצוע זה, לאסוף את הנמצא ולמצא את הנאסף מכבר, ולהמציא ולהשלים במקום הצרך, להרחיב חקי הלשון ודקדוקה, לבאר את אלה שנמצאו מכבר אלא שאין משתמשים בהם הרבה? האם יכבשו אלה את תורתם מפני שלא נשלם עוד מנין הזקנים? – אך ביותר תמה אנכי על העצה השנית שהח' ליליענבלום מיעץ לנו: “עד העת ההיא הסופרים ישתמשו במלות ארופיות ידועות לכל (הניחא בשמות, ואיך ינהגו בפעלים ותארים שאינם מתמזגים ומתדבקים כלל בשפתנו?) והקולוניסטים באה”ק ידברו חצי עברית וחצי זרגון עד עבור עשרים או שלשים שנה". למה העצה הזאת דומה, לאיש הבורח מן הגשם ואנו אומרים לו: לך והטבע בים הגדול. על מלות אחדות זרות שהכניסו לשפתנו רעשה כל הארץ, והם אומרים לנו: "לעת עתה מלאו את שפתנו מכל השפות השונות, כאלו יצירי הספרות נעקרים הם ביד בכל עת שנחפוץ והשפה נגרדת ונמחקת בכל שעה שנרצה. ובני הקולוניסטים ידברו וילמדו צרפתית ויבלעו אל תוכם גם ספרותה ורוחה – “לעת עתה”, רק עד עבור שלשים שנה, עד שיגדלו הגדיים והיו לתישים…

שנית, שפתנו הלא אך שארית שפה היא, אשר נשמרה לנו בכתבי⁻הקדש חסרה ומקטעת, ושעל כן גם השארית הנמצאה אינה מבוררת היטב, ומלבד הצרך והנחיצות הרבה לחדש ולהוסיף, יש לנו עוד צרך גדול להבין ולבאר, לחפש ולמצוא ולדעת תכונת שפתנו ועקריה, שאינם מבוררים או שאינם ידועים לנו, לאסוף מהספרות התלמודית את כל אשר השתמשו בו חכמינו בעברית בעצמה, ורק מפני שאינם נמצאים בכתבי הקודש טועים אנחנו לחשוב, שנאספו אליה משפות זרות, וכן גם אלה המלות שהביאו אליה באמת מהשפות השמיות הקרובות, שאין זרותן נכרת וכבר התרקמו בשפתנו – לבאר ולברר את המלות האלו כל צרכן ולהשתמש בהן לפי הדרוש והנאות.

להרחבה בשני פנים אלו עלינו לבקש אמצעים, שיגלו לנו הסתום בשפתנו, ושעל ידם נוכל להכיר גם את החסר לנו ממנה, למצוא את החוטים והנימים שנפסקו, לקשר את העבר שלה עם ההוה שלנו ולמלא את החלל שבינתים. והאמצעים האלה נמצא רק בשפה קרובה, דומה ומתאמת לשפתנו, שהחלה להתפתח אתה בזמן ובאופן אחד והשתלמה מזמן לזמן ונשארה בשלמותה כלה עד היום ועוד לא נפסקה התפתחותה הטבעית וחיה היא בפי עמה, המדבר בה ובורא לה יצירות חדשות ומרחיב אותה לפי תכונתה ורוחה המסגלת לה ולאחיותיה הדומות לה והשפה הזאת היא השפה הערבית.

שתי השפות האלו, העברית והערבית, שני סעיפים הן שהסתעפו מגזע אחד, משפה אחת קודמת להן, ושירו ממנה הסגולות והתכונות שהיו לה. ושתי השפות האלו לא גדלו ועלו במדה אחת, כי האחת גברה מאחותה. הערבית התפשטה על פני ארץ רבה ותסתעף עוד לסעיפים ותהי לקנין לעמים רבים וההתפתחות לא נפסקה, ותוסיף להשתלם ולהשתכלל לפי צרכי השעה והעם. והעברית התפתחה והשתלמה ג“כ, אך לא התפשטה כ”א בארץ אחת ובעם אחד, וההתפחות נפסקה וגדילתה היתה אח"כ דלה וחלשה.

שני הסעיפים האלה היו בראשונה דומים זה לזה בסגולותיהם, תכונתם וסגנונם, וגם רב המלות והניבים היו דומים אלו לאלו, ואח“כ כאשר החלו שני העמים (או שתי המשפחות) שדברו והשתמשו בשתי השפות להשתנות מעט לפי תנאי חייהם וארצם ולפי הנטיה הפנימית להשתנות הנטועה בלב כל חי, החלו גם השפות להתפרד זו מזו, אך לא במדה רבה, כי הארצות היו קרובות ותנאי החיים בלתי רחוקים ותמיד היה מגע ומשא ביניהן. אחרי זמן רב התרחקו השפות מעט יותר והשתנו מעט גם בתכונותיהן והחקים שנבראו לפי רוח העם. הערבית היתה לקנין לעמים רבים, אשר ישבו ממזרח ומנגב ארץ ישראל, הם המשפחות והשבטים שנקראו “בני קדם”, והוסיפה להתפשט נגבה יחד עם מסעי השבטים האלה, ותמלא את כל ארץ ערב. המשגים החלו להתרחב לפי התפתחות רוח בני האדם, ומלות רבות נתוספו וגם השתנו בשתי השפות. אך הערבית שמרה יותר על הסגולות והתכונות שירשה מהשפה הקדומה, ובעברית נטשו ונעזבו רבות מהן ורק רשומן נכר. וה”רודימנטים" האלה הנמצאים בשפתנו יוכיחו קרבת שתי השפות ואחדות מוצאן.¹

וגם אחרי שפנתה הערבית יותר נגבה לא שנתה את עצמה בכל ולא התרחקה בכללה מאחותה העברית, ומהשפה הקדומה הערבית נלמוד כי במקומות שסביב מֶכה, מדינה וצפון ערב, דברו ערבית קרובה לעברית. לפי המסורה בדברי ימי הערבים היה המלך “יַערב” הראשון שיצר את השפה הערבית בצורתה הנבדלת. הדברים האלה אמנם אינם אלא דברי אגדה ואין איש יוכל להוליד שפה ולשנות בזמן קצר השפה השגורה; אך מזה נבין כי המלך הזה הרבה לכבד ולהוקיר את יודעי השפה, בעלי השיר והמליצה, האגדות והספורים, שהשפיעו על העם, ועל ידו הוסיף העם להתפתח ועמו גם השפה, וע"כ יחסו לו את הכל.

הראיה היותר ברורה על קרבת שני מינים ועל היות להם מוצא אחד – היא: בהמצא המעבר שבין המין האחד להשני, החוליה המקשרת אותם יחד ושיש בה התכונות והסגולות של שני המינים. והחוליה הזאת, המקשרת את העברית להערבית, מוצאים אנחנו בהשפה החִמיַרית, שדברו בה יושבי תימן, ולפי המעט שגלו ממנה נכיר את המעבר שבין שתי השפות.

ואחרי שבני עמנו והערבים התפתחו ונבראה גם אצל האחרונים ספרות שבעל פה של שירים, משלים ומליצות, אגדות וספורים, השפיעו שתי השפות זו על זו ע“י המגע והמשא שבאו בני ישראל עם הערבים וע”י הספרות שמסרו אלו לאלו והתפארו בה והשתדלו להראות על ידה את חשיבותו ומעלתו של העם.

אך נעזוב נא את התקופה הראשונה, עד חרבן הבית הראשון, שאז התפתחה שפתנו התפתחות טבעית על היסודות והעקרים הראשונים, ורבים מהיודעים מודים, כי הם התכונות והעקרים שהיו על הרב גם לשפת ערב, עד כי נוכל ללמוד מאחת על השנית – ונבוא עתה אל התקופות שאחר זו, אשר רבים מחליטים, כי בהן חדל כל יחס בין הערבית והעברית, והארמית שהעלו מבבל דחתה מפניה כל השפעה אחרת, וננסה להוכיח, כי האמת ההיסטורית מכחשת את החלטתם.

מאז שיבת בנ“י מבבל כבשה לה הארמית מקום רחב בשפת ההמון והתפשטה אח”כ יותר, עד שהחלו גם היונית והרומית להשפיע את השפעתן, ושפת ההמון היתה שפה מערבבת וחלק גדול ממנה היה עברית, כי הארמית לא היתה אז שפה שלמה ומתונה וכבר הגיעה לימי ירידתה², ועל כן היתה להסופרים והחכמים לשון עברית צחה, שהתפתחה והשתנתה אך לא סרה הרבה "מדרכה הראשונה³, והיא התרחבה יותר בימי החשמונאים. וגם אז היה המגע ומשא של היהודים עם הערבים גדול, והשפות לא התרחקו הרבה מאד.

שפת המשנה קרובה הרבה לשפת ערב, ושמות רבים בחיים, בצמחים, בכלים ובאברים שבגוף דומים הם לאלו שבשפת ערב, לא מפני שלקחו אותם מהשפה הזאת, כ"א מפני ששתי השפות נשארו גם אז דומות זו לזו, ורק בסגנון שפת המשנה נראה כבר איזה התרחקות משפת ערב.

לבאר ולהוכיח את המגע והיחס שהיה בימי הבית השני בין היהודים ומשפחות צפון ערב – יארך יותר מדאי, ואסתפק בזה להזכיר אך מקרה אחד ידוע לרבים. בימי הבית השני התפשט עם “הנבטים” (אשר חכמינו קראו להם ערביא סתם, והיום יקראו אותם סופרי דה"י בשם “בני נביות”) ממזרח לים⁻המלח ובכל דרום הארץ עד לשון ים סוף, וילחצו את בני אדום אל נגב ערי יהודה. העם הזה יצא מבני קדם וגזע אחד לו ולהערבים, שפתו היתה אחת שפות בני שם, מעין שלש השפות השמיות הראשיות. העם הזה התפתח בזמן קצר באופן נפלא ואת המדבר הפך לארץ נושבת וברוכה בבנינים נהדרים; הוא בא במסחר עם עמים רבים, וגם קמו בתוכו חכמים ונזירים נודדים שהחל כבר להֵראות בהם רוח ההתפלספות. והעם הזה היה האמצעי והמתוך בין עם ערב ועם ישראל ויתר העמים אשר בצפון. הוא שנה את הכתב האשורי ויתן לו כתב דומה להכתב המרבע של ישראל ומהכתב הזה התהוה אח"כ הכתב הערבי. בני ישראל באו זמן רב בקשרי מלחמה ובברית שלום עם העם הזה, ומגע ויחס כזה השפיע השפעה משני הצדדים, ואם אמנם לא היתה גדולה כל כך, אך לא נוכל להכחיש ולבטל אותה.

ואחר החרבן השני רוב העם עזב כבר את ארצו ובא בין הגוים והמעט הנשאר חיו חיי עוני ולחץ. השפה הצטמצמה אז בבית המדרש והתפתחותה הטבעית נפסקה. בכל זאת היה עוד גם במקום הצר הזה חוג רחב לישא וליתן בשפה העברית. ביאור המקרה והמשנה העסיק את החכמים ונצטרכו לבאר הרבה מדבריה שכבר נשכחו מהם, וגם שפת ההמון היתה עוד מערבת הרבה בלשון עברית.

אז עזבו עמים אחרים מעמי ערב את ארצם ויבואו לגור בארץ חורן וכל מזרח עבר הירדן ויאחזו בארץ הזאת וירבו בה, ובמאה השלישית והרביעית אחר חה"ב כבר התקרבו אל היהודים, וישבו בני ישראל בעריהם.

אחרי כן באה אותה התקופה, שנוכל לקרא לה באמת בשם “התקופה הערבית”. בה נתהוו שנויים רבים בשפתנו וספרותנו וגם בשפה הערבית ובה התנגשו שתי השפות והתקרבו עוד הפעם, ודוקא בארץ נכריה לשתיהן. השפה הערבית התפתחה הרבה במאה החמשית והששית אחרי החרבן. חכמים רבים, משוררים ומדקדקים, קמו בה; אל השפה נספחו מלים מרומית פרסית וכושית, וגם מעברית נוספו לה שמות באלהות ובמוסר, שלא היה לערבים צרך בהם לפני זה. ואחרי בוא מחמד וממשלת הערבים התפשטה בארצות רבות, התפשטה גם השפה הערבית בכל מערב אסיה וצפון אפריקה ותדח מפניה את יתר השפות, וירבו החכמים לעסוק בכל מקצעות השפה ולמודיה וישלימו את הכתב והנקוד ויחלו לאסוף את חקי הלשון ולשמור על תכונתה וסגולתה, ואח“כ החלו לאצור את כל פרטי השפה, מליה ומבטאיה הראשונים והאחרונים. גם בין העמים הזרים, הפרסים, הטטרים ובני מצרים, קמו חכמים רבים ששמו כל מעינם רק בשפה הערבית. והנה גם היהודים, שרבם ישבו בארצות האלו, רכשו להם בזמן קצר את השפה הזאת ותהי להם לשפת מולדת בדבור ובכתב, ואז מצאו האמצעי הנכון לשוב ולחקור בשפה העברית, להרחיב ולבאר אותה עפ”י אחותה הערבית, לסמן ולקבוע את כלליה וחקיה ולברר ולפרש כל סתום בה, וספרים אחדים נכתבו אז להראות את הדמיון הרב שבין שתי השפות. אך רבים מהם הגדילו את המדה ועברו הגבול הנאות. הקראים חקו את הערבים בכל מעשיהם, וע“כ היתה גם הרחבת העברית על ידם רק מעשה חקוי, ולא ידעו להשתמש בערבית אך בתור עזר ואמצעי. גם הרבנים לא נזהרו הרבה ונגררו אחרי החקוי, שהביא אותם כמעט לידי התבוללות ספרותית. הסבות המניעות לה היו: מצד אחד תרגום רס”ג, שפעל בימיו מעין הפעולה של תרגום השבעים, ומצד אחר משכה הערבית רבים אחריה מפני המדעים שהחלו אז לתרגם בה, וחכמים רבים קמו לבאר את ספרי המדע הקדמונים והצילו את המדעים מהפסד וכליון, ועי“ז התפתחה השפה הערבית בה בעצמה, מבלי הוספות רבות מבחוץ, ועשירה היתה מאד, עד כי בארו בה כל משנה עמוקה בפילוסופיה וכל הלכה במדעים המוחשים בהגיון צח וברור. ורבים מבנ”י שהתעוררה בהם התשוקה להגיון ולדעת היו מכרחים ללכת אל בורות זרים ולשתות את מימיהם.

ובכל אלה השפיעה העת הזאת רב טובה גם לשפת עבר: חקיה הקבעו והתרחבו, סגולותיה נגלו והבררו, והכל ע"י השפה הערבית.

יחד עם התקופה הזאת החלה “תקופת הזהב” לשפה וספרות הערבית בארץ ספרד. בני שם אלה שבאו לאהלי יפת אחדו בהם כל הסגולות הטובות של שני הלאמים ובזמן מועט ראינו בהם התפתחות מהירה כזאת שאין בדומה לה ביתר העמים, התפתחות חיה שהקיפה את הכל ופעלה בכל, ופעולתה נראתה ביותר על היהודים שישבו בארץ הזאת. ואולם עלינו להודות, כי בדברים רבים היתה התקופה הזאת אך “תקופה של חקוי”, והחקוי הזה נכר ג“כ בהשפה, לא בחדוש מלים (שאין הסכנה היוצאת מזה גדולה כל כך), כ”א בשמוש הלשון, בסגנונה ומליצותיה, עד כי רבים מחרוזיהם ומאמריהם לא נוכל להבין בלתי אם נדע ונכיר את שירי הערבים וחרוזיהם. ובכלל לא היתה יצירתם לאמית, לבד אחדים, ובראשם ר' יהודה הלוי, שנלחם והתנגד להם. ובזה שגה הח' ליליענבלום, בחשבו, כי המשוררים אז נפעלו מהערבים, כי אז הספיקו להם המלים הישנות.

השפעת הערבית על שפתנו נראתה אז ביותר בשפת המתרגמים. רבים חושבים כי רק מלים בודדות (כמו: אופק, אקלים, מרכז וכו') הוסיפו בשפתנו מערבית, וזה מפני שתרגמו משפה הזאת ולא משפה אחרת, לא מפני שהשפה הערבית יותר מכשרת לזה (לל"ב, שם)⁴, אך לא רק אותן המלים זרות הן, כי גם סגנון שפתה, שמוש רב המלים העבריות בעצמן הוא עפ"י הערבית, והיודע שפה זו יוכל להכיר זאת בסקירה ראשונה, ובכל זאת נשתרבב ונתקבל גם סגנונם עד היום מבלי ערעור ופקפוק.

ובעת ההיא עצמה התרחבה מעט שפתנו גם מאליה ומעצמה, בלי הוספות מבחוץ, ע“י ספרות המפרשים בצרפת ואשכנז, ששם לא שלטה השפה הערבית. הח' ליליענבלום אמנם החליט, כי הם לא נזקקו לשום הרחבה בשפה. אבל די לנו לעין בפרוש “רש”י” על התלמוד, ונמצא בו הרבה מבטאים ומלים שהתרחבו במובנם והרבה משגים חדשים שנתוספו. אך לבאור שפת המקרא הוזקקו גם החכמים שבארצות אלו לחכמי ספרד ובבל, שהרחיבו את השפה ודקדוקה עפ"י הערבית, וחכמים אחדים הוסיפו לקבוע ולבאר את חקי הלשון ונעזרו בזה הרבה בספרי הקדמונים ובהערבית החיה.

והימים הרעים הגיעו, צרות ישראל השכיחו גם את שפתם לימים רבים, ולא הוסיפה עוד לקום גם אחרי שהתנערה חכמת ישראל, כי שפות אירופה, שמשכו אחריהן את בני עמנו, הסבו את לבם משפתם והחלו לבוז לה, וגם לא מצאו אמצעים נאותים שעל ידם יקל הם להרחיבה.

והערבית לא חדלה להתקדם ולהשתכלל גם בימי החשך והבערות של ימי הבינים והשפיעה רבות על העמים והלשונות שבאירופה. רק אחרי אשר נפלה ממשלת הערבים, והטטרים והממלוקים כבשו את ארצותיהם, פסקה גם השפה מלהתפתח עוד. ספרים לאלפים נשרפו, והחכמים אבדו ונחבאו, והשפה נשארה בפי המון פרא ופרוע. וכך נמשך עד המאה האחרונה, בה התעוררה התחיה החדשה והתנועה החזקה בארץ סוריה ומצרים. המסחר גדל, והעם בא בנגיעה עם עמי אירופה, התשוקה למדעים התעוררה, בתי ספר ומדרש לחכמה הוקמו, וגם חכמים ואנשי מדע באו אליהן מארצות המערב והם שמו לבם להרחיב את השפה הערבית לפי רוחה וצביונה. מהספרים העתיקים הוציאו כל הטוב והנכון וגם הכניסו אליה, לפי הנחוץ והמכרח, את המלים של המדעים הכלליים, שהתפשטו כבר בעולם. ועוד גם עתה השפה עומדת בהתפתחותה והתרחבותה ע"י הסופרים, עורכי העתונים וההמון בעצמו. יש בהם גם אלה שמכניסים בזדון או בשגגה, זרות רבה בשפה, מפני שהשפה הצרפתית או האנגלית קרובה מאד לרוחם; אך מפני הטועים האחדים לא יאבדו הנשארים את פעולתם. חקי השפה ודקדוקה נשמרים היטב, ואף כי לפי רוח אירופה הדקדוק הזה מכביד יותר מדאי, לא יעזבו אף קוצו של יוד ממנו, וגם רבים מאלה המרחיבים הנכרים, שרב עסקם במדעים ריאליים, יוסיפו לחבר ספרים בלמוד השפה, סגנונה, שמושה ודקדוקה, באופן קל וקצר.

ובעת הזאת, בשעה שתנועה ספרותית כזאת מתחוללת ומתגברת בין הערבים, התחילו בני עמנו לשוב לארצם ולבם מלא תקוה להחיות את עמם ולהחיות את שפתו. השפה העברית החלה להתרחב מעט מעט ולתפוס מקום הגון בלמודים ובמדעים, והרצון וההכרח מתגבר בכל יום, גם בתוך הארץ וגם בחוצה לה, להרחיב ולתקן את השפה הזאת ולבאר את כל הסתום שבה. והננו באים עוד הפעם בנגיעה עם השפה הערבית, אחות שפתנו, שהיתה קרובה לה ימים רבים ותכונות וסגולות רבות דומות בהן והננו מוצאים בה אוצר מלים גדול אשר בו רבים מהמלות שבשפתנו, והננו משתדלים לדעת על ידה אפן ההתפתחות של שפתנו ואיך ההתפתחות הזאת תהיה נעשית, איך מהמלים הנמצאות כבר הסתעפו והתהוו מלים אחרות למשגים שונים הנחוצים גם לנו; בקצרה, הננו משתמשים בהערבית בתור אמצעי לתחית שפתנו. היש להתאונן על זה? אמנם יש ויש, אך לא על כי יצאו מקרבנו סופרים אחדים להרחיב את שפתנו בעזרת הערבית, כי אם – על אשר קמו אך אחדים, ואין לנו מספר הגון מאנשים כאלה היודעים את הערבית על בוריה, התפתחותה וספרותה וקרבתה אל העברית, במה היא מתאמת לה ובמה היא מתנגדת לה, שיהיו זהירים להשתמש בערבית לעזר ולאמצעי ולקבל ממנה אך את הנחוץ והמתאים לרוח שפתנו.

ובאחרונה עלי להוסיף, כי בכל האמור לא כונתי להוציא יתר השפות השמיות כדברים שאין לנו בהם כל חפץ; להפך, אם נמצא גם בהמעט של לשון אשורית איזה דברים מועילים לנו לבאר על פיהם את הקדמוניות שבשפתנו, נקבל אותם ברב שמחה. גם עלינו לחקור ולדרוש בשפה הסורית, שנשאר לנו הרבה ממנה בתרגום הפשיטא, וגם לא נכרתה כליל מפי בעליה, ושארית עם הסורים בארצות אשר מצפון ארץ ישראל יעמלו למצא ולגלות את שפתם, חקיה ודקדוקה ובאור פרטיה, וכבר סדרו ספרי מלים מסורית לערבית.

ואין צריך לאמור, כי אין דעתי לעשות סיג לשפתנו לבלי יבואו אליה כלל המלים של המדעים הכלליים שנתקבלו בכל שפות יפת והשמות המוסכמים שנכנסו בכל שפה ושאין לנו אחרים כמותם; אך גם באלה צריכה לנו זהירות רבה, טעם והרגשה, שלא נעשה כפי העולה על רוחנו וכל אחד לא יוסיף מלים מדיליה, או מפני שאינו יודע בשפתנו דגמתן או מפני שהמלה האירופית חביבה עליו יותר. ומדוע לא נהיה זהירים גם בסגנון שפתנו, כי לא ישתנה לסגנון אַריי הזר לרוחנו ביותר? ובאמת הלא ראינו כבר בימים האחרונים ספרים כאלה, מתֻרגמים או מקוריים, שלא נוכל להבינם בלתי אם נתרגם ברעיוננו כל מאמר לשפה אירופית ונדע את המשכו ומובנו. האמנם השפות האריות קרובות לרוח שפתנו יותר מן הערבית, ובנוגע להן הכל מֻתר?

הספרות הערבית מתהלכת ומתפשטת בימים האלה בשלש ארצות: בארץ סוריה, ארץ ישראל ומצרים. בהן היא מתפתחת, מחדשת צורתה הישנה ומקבלת צורה חדשה הפועלת על העם, על מחשבותיו ועל מעשיו, ופעולתה נראית ביותר בארץ מצרים, ששם חפש הדפוס וחפש הדעות נכנסים בחקיה החדשים ואין עוד מעצור לרוח האדם וגם לפריצותו. ובספרות הזאת גם השנאה לישראל מתגנבת ומוצאה לה מקום, אם אמנם צר וקטן לע"ע, אך כאשר יניחו לה לשבת בשלוה ימים רבים תשתקע בה, באפן שכל הרוחות לא יוכלו להסיעה.

לדעת ולהבין את השנאה הזאת ואפני התגלותה נצרך לנו – כמדמה לי – בשעה זאת לא רק מפני שהעם הערבי וספרותו היה קרוב אלינו בתקופה ארכה של ימי עמנו, כי אם מפני שהדבר נוגע לנו ביותר מכאן ולהבא, ובפרט שארצנו היא המרכזית בארצות אלו שהזכרתי.

ובבואי לבקש את השנאה הזאת בספרות, אין זה מפני שמוצא אני בה את גלוי־הדעת של רב העם, תולדה מֻכרחת ממעשי רב יושבי הארצות האלו וסכום מחשבותיהם ורגשותיהם המתפרצות ומתגלות בספרות; אלא שרואה אני בה דעות והשקפות של כתות מיחדות, המעטות במספר ורבות בפעולתן והשפעתן.

מפני שהגוים היושבים בארצות האלו שונים הם בגזעם, מוצאם, דתיהם ומנהגיהם וע"י זה גם בתכונותיהם ונטיותיהם; לכן גם השנאה לישראל הנגלית בהם ובספרות שונה היא בתכונתה ובאופן התגלותה ופעולתה. ואלה הם הגוים היושבים בכמות חשובה בארצות אלו ופועלים פחות או יותר בספרות הערבית: הערבים המחמדים, הנוצרים לפי כנסיותיהם הראשיות: הפרוטסטנטית, היונית והקתולית.

ועם הערבים המחמדים הוא המרבה והשליט בארץ¹, והוא אחד העמים – או העם האחד – הקרוב אלינו וללבבנו ובימיו ראינו טובה, ואהבתו וקרבתו אלינו עודנו דבר אפשרי גם לימים יבואו, ע"כ אחל בו את דברי וגם אאריך בהם מעט.

העם הזה, לאמר, הערבים המחמדים, בהיות גם הם מבני שם, יש גם להם במדה רבה אותה התכונה המוסרית שבני עמנו מצינים בה, והוא רגש הצדק והמשפט ואהבת הבריות, והרגש הטבעי הזה עובר גם להם בירושה ומתנחל מאבות לבנים. שונים הם הערבים מבנ“י בזה, שבעוד שאצל האחרונים הרגש הזה מתחזק ומתפתח ע”י הלמודים המוסריים הרבים והמעשים שהרגלו בהם, החוזרים ופועלים על הרגש האינסטינקטיבי, גם הרעות והצרות שהשיגו את ישראל תמיד גרמו להם רגשי רחמים ורוך לב ונעימות, – הנה אצל הערבים הרגש הזה טמיר ונרדם הוא פעמים רבות, וסבות חצוניות גרמו להם להגביר את הכח על הרוח, להקשות את לבבם ולהבליג על רגשותיהם. ולכן השנאה של הערבים המחמדים לישראל היתה רק שנאה חצונית, או מלחמה חצונית, שהיתה צריכה לשעתה, בעת שיד ישראל היתה תקיפה וראו בישראל את החומה העוצרת בעד נצחונם וגבורתם. ומכיון שנכנעו ישראל והניחו להם את מקומם, עברה ובטלה גם השנאה. כנגד זה נראה בשנאה של יתר הגוים לישראל שנאה פנימית, רגש טבעי עמק שאינו נעקר, ובא גם – או דוקא –בשעה שישראל הם למרמס וכל הנוגע בם ינקה. וההבדל שבין שנאת הערבים לישראל ושנאת יתר האמות להם נראה גם בזה, כי השנאה של רב עמי אירופה לא נרתעה לאחוריה מפני כל חכמה ומדע, התרחבות המדעים, התפשטות הדפוס וכל הציבילזציה המאשרה לא הועילו לעקר אותה, הן הוסיפו רק עצים על המדורה לעמם אותה לשעה, למען תשוב להתלקח ביתר עז. כל התקרבות רוחנית של בני ישראל ועמי אירופה לא הועילה להתקרבות חמרית ולרגש שבלב, ועוד להפך, החכמים שבימי הבינים (למשל בארץ איטליה) וגם היום בארצות נאורות רבות מצאו ומוצאים במדעים כל התחכמות להצדיק רגשי שנאתם לישראל וימציאו שנאה מדעית מתרת ומטהרת. כנגד זה, ההתקרבות הרוחנית של העברים והערבים הועילה להתקרבות גשמית רבה, ואולי עוד יותר מדאי, הרחבת המדעים הרחיקה כל שנאה ונגוד מביניהם, והערבים המחמדים התחכמו להרחיק את השנאה הדוגמטית המסורה להם ולתלותה במה שאחר המות.

היו אמנם רבים מהמחמדים שלחצו ורדפו את היהודים בשנאה וקנאה עצומה הנובעת מעמקה של נפשם מבלי כל סבה חצונית נוגעת לקיומם ואָשרם; אך המחמדים האלה לא היו – לבד אחדים יוצאים מן הכלל – מהערבים, כ“א מעמים אחרים בארץ פרס ותרכסתאן שהתפשטו אח”כ גם על כל ארצות הערבים ועמי ארצות הברברי בצפון אפריקה ומערבה, שעברו אח“כ גם אל ספרד. הגרים האלה שנספחו אל דת הערבים, קבלו מהם רק את האמונה ועקרי הדת וחקותיה, ולא את תכונותיהם ונטיותיהם. השנאה הטבעית לעם אחר והשאיפה לעריצות ועשק, שהיתה להגרים האלה ונטועה בלבם, לא סרה מהם גם אחרי קבלם את הדת החדשה, כי עוד בקשו ומצאו בה סיוע וחזוק להוציא שנאתם זאת להבריות, התלבשה בקנאה דתית ומלחמה לשם שמים ששכרה כפול בזה ובבא. ועל כן הקנאה הדתית הזאת לא הצטמצמה אח”כ בנוגע רק לישראל, כי התפרצה פעמים רבות גם נגד הערבים בעצמם, בני הדת שקבלו ולמדו אותה מהם. הגרים יסדו ברבם כתה חדשה או כתות חדשות בדת בהזיות והבלים ונסתרות, ואחרי שנקבעה הכתה וקבלה צורה שלמה היתה, צוררת את יתר בני הדת לרדוף אותם וללחום בם בחמה וקנאה עזה².

עוד מחזה אחד נראה כאשר נתבונן אל מקרי העמים האחרים שקבלו עליהם דת האסלאם: כי שנאת ישראל ושנאת החכמה והמדעים היו אצלם כרוכות וקשורות זו בזו. רדיפת היהודים משכה אחריה רדיפת החכמים, שריפת ספרי מדע וסגירת בתי מדרש. המלך אלחַאכִם ממלכי הפאטימים במצרים (במאה התשיעית), הראשון שהמציא גיטו לישראל וגזר עליהם לשאת אות קלון, רדף גם את חכמי הערבים ושרף ספרים לאלפים. המאַחדים, שעלו מאפריקה על אנדלוזיה ועשו שמות בישראל (בראשית ימי הרמבם), הם העמידו ג״כ את הפילוסוף הנודע “אבן רשד” עד פתח בית מסגדם וישליכו עליו רוק וסחי וירמסוהו ויבעטו בו ויהי נזוף ומרדף ימים רבים מפני שנמתח עליו חשד של מינות. התתרים, התרכמנים והמנגלים בארצות סוריה וא"י והממלוכים במצרים הרעו הרבה לישראל והרעו והשחיתו עוד יותר לחכמת הערבים ויצירת רוחם הנשגבה ויעשו בה כליה.

להבין את תכונת הערבים המחמדים ביחוסם לישראל ולהכיר את מעשי המחמדים להם בכלל, נעבור בסקירה אחת על דברי ימי ממשלת המחמדים, כי נכבדים הם לנו בפני עצמם ונחוצים לנו בנוגע לעניננו זה שאנו עסוקים בו, קרבת הגזע והתכונות הנפשיות המשתפות לעברים ולערבים, הנטיות והמדות ודרכי החיים האחדים שהיו שוים בהם, הועילו תמיד לקרב ולאחד, את שני העמים האלה בכל מקום שנפגשו. גם קרבת השפה, הפועל והמניע היותר נכבד להתקרבותם והתקשרותם של בני האדם, פעלה תמיד לקרב אותם ולמשך את לבותיהם אחד לאחד. בראשית צמיחת הדת המחמדית והממשלה הערבית, נפסקה לזמן מועט קרבת הערבים והעברים ותהום עמק הפריד ביניהם והעברים היו נלחצים ונענים על ידם במדה מרבה; אך בעבור המהומה הראשונה, הארצות השונות נכבשו לפני הערבים ודתם התנוססה בהן, שבו הערבים והעברים להתקרב ולשבת כאחים. העברים ראו בממשלה זאת מחסה ומסתר מכל צורריהם השכנים שרבו אז, ויעזרו להערבים במלחמותיהם לכבש ארצות רבות, והערבים השיבו להם טובה ויכבדו אותם. הכליף “עמר” שם את היהודים למס ויגזור עליהם גזרות קשות, אך גזרותיו לא נתקימו והמחמדים חיו עם ישראל עוד בימיו באחוה³. הכליף “עלי” גבור חיבר, אשר השמיד את יהודי חיבר, עשה בעצמו צדק ומשפט ליהודים בהלחמו בא"י ויטיב הרבה ליהודי בבל ופרס וירם את כבודם וגאונם.

יהודים רבים מארץ ערב מבני חמיאר ויתר השבטים שהמירו דתם בדת האסלאם, לא עזבו כ“א את המצוות המעשיות ויחזיקו בידם עקרים רבים באמונת ספורי התורה ואגדות ומסורות, אשר למדום להערבים וירחיבום ביניהם, ובהולד לאלה האחרונים הצרך לבאר ולפרש את הקורן, עשו זאת חכמיהם עפ”י האגדות והמסורות האלה זמן רב⁴. הם הרגישו אז רגש כבוד ל“עם הספר” (אהל אלכתאב) ויכבדו מאד את שפתו הקדושה⁵, והאמונה באחדות הבורא, שהבררה לערבים עוד יותר אחרי מות מחמד, הביאה לידי קרוב רב גם בעניני אמונה. במשך הימים התקרבו הערבים לעברים גם ברבות מהמצות המעשיות (כמו שחיטה, נטילת ידים, נקיות ועוד). הדינים ומורי המשפטים השתוו בהיקש ההגיוני ומשא ומתן התלמודי לחכמי העברים. ולכן דומים רבים מדיני ממונות ונזקין (שקימה וקבלה רבים מהם גם ממשלת תוגרמה עד היום) לאלה הדינים שבישראל. אך ההתקרבות שבלב בין שני העמים בקשה עוד קשר אחד כללי אשר יחבר אותם בלי מפריע ואת הקשר הזה מצאו בהתפשטות החכמות והמדעים.

מעת שהחלה החכמה והדעת להתפשט בארצות הערבים התעוררו גם הם גם העברים לחיים חדשים. הדרישה והשאיפה היתה מתאמת והפעולה והתכלית נאחדת לכלם מבלי כל תכונה וסגולה נבדלת אשר תפריד ביניהם. גם השפה היתה אחת וכל הגיונם ומבטאם על פי דרך אחת. הקרוב והקשר התאמץ עוד יותר מעת שנולדה הפלוספיה הדתית, וישלימו ויסכימו כמעט יחד בכל הדעות וההשקפות על אודות היוצר ויצוריו, תורת היחד ובאור מהות הנבואה. וכשהחלו לכון את הדת אל השכל ולהרחיב את האסכולסטיקה מצאו את עצמם תמימי דעים גם בהשקפותיהם על החיים גם בידיעותיהם מהעולם והטבע וגם בדעותיהם בעניני אמונה ודת.

במאה התשיעית ירדה ממשלת הערבים באסיה פלאים. המריבות הרבות והשכירים הרבים מעמי נכר ערו את ממשלת הערבים עד היסוד. המחמדים מהעמים האחרים ירשו את מקומם וגדולתם, אך לא חכמתם ומדעם, כי בערו אחריה ויסחפוה. אז ראו היהודים עצמם בצרה גדולה ותאבד שלותם ותגזל מנוחתם וגם גאונם הוסר, ותאבד גם חכמתם ורבי תורתם שלמדו והרחיבו בארצות אלו ימים רבים. אך מצאו להם מקלט בארץ ממשלת הערבים במערב באנדלוסיה, ושם היתה התקרבות בין ישראל וערב בעזוז תקפה. אהבת הערבים לישראל גדלה והקשר שביניהם חזק ע"י התאחדותם בכל דרכי המחשבה וההגיון בהתפעלות והתרוממות הנפש בפיוט ושיר. ומי יודע עד כמה היתה מגעת ההתקרבות הזאת, לולא אחדים מישראל שעמדו בפרץ והראו את הקיר המבדיל עוד בין שני העמים והיתרון שיש לישראל על הערבים באמונתו ושפת קדשו וכל קניניו הרוחנים וגם בארצו⁶, וגם הוכיחו את היסוד הרעוע של אמונתם בנבואת מחוקקם: ⁷ ולולא חרב המאחדים מאפריקה אשר עברה בארץ ותשיב את ישראל לאלוהיו וללאמיותו.

מני אז היו הערבים דויים וסחופים, נרדפים ונלחצים מאת העמים השונים שהיו גם הם מחמדים, מהם המונגולים התתרים והממלוכים. ועמהם יחד סבלו היהודים רעות ומצוקות ונדודים בכל הארצות שנקרעו מידי הערבים. הממלוכים, אלה העבדים שעלו לגדולה ולמלוכה, האריכו ימים והם לחצו את היהודים בלי הרף בארץ מצרים וארץ ישראל⁸. וגם אחרי כבוש שבט עתמאן את כל ארצות הערבים וביצנץ ותפתח הארץ לפני ישראל לשבת בה בהשקט ובבטחה, התאחדו בנ“י יותר בארצות אירופה, ובסוריה וא”י לא ישבו כ“א מתי מספר, כי לא סר עוד מעל הארצות האלה שבט הנוגש של הממלוכים האכזרים. ע”י הצרות והנדודים האלה התרחקו העברים מהערבים גם במקום גם ברוח וכל קשר ויחס נפסק ביניהם, מלבד המשא והמתן המועט שהיה בין הערבים והיהודים המעטים היושבים עוד בארץ.

ובהגיענו כבר אל הדור הזה עלינו לעבור עוד בסקירה קלה על הספרות הערבית בתקופה הארוכה הזאת ביחוסה לישראל.

בספרות המדעית הערבית הנכבדה מאד אין כל מקום לשנאה לישראל. המדעים הכללים היו בארצות הערבים להיכל השלום והאחוה, שבו עבדו שני העמים האלה עבודה נמרצה להכין ההשכלה האנושית ולקבוע בסיס נאמן לחכמות הרבות, שהעמים הנאורים מתגאים ומתגדרים בהן היום. שנאה ומשטמה לישראל נוכל למצוא רק בספרות הדתית וההיסטורית. והנה גם בספרות הדתית אין השנאה הזאת מצויה הרבה. ספרים מיחדים לקפח את היהודים, להתוכח עמהם ולהרחיב את השנאה להם – כמעט אין. מחוקק דתם, שהוליד בראשונה – בהכרה וכפיה – את השנאה והבוז לישראל, צוה בעצמו לבלי להכזיב את עם הספר ולבלי להתוכח עמו ולבלי להביט בספריו, כי מזיפים הם, ע“כ לא ידעו הערבים במה לתפש את היהודים. דברי שנאה לישראל נמצאו לפעמים בהבאורים שעל הקוראן, שאז הגיעו המבארים למקומו של “מחמד” וידונו את גזר דינו על היהודים בקצף וזעם. טענה מעין מדעית אחת נשמעת לפעמים מספרי דתם: כי הם – היהודים – מטריאליסטים גמורים, והראיה, שהשכר והענש של היהודים, כמו שכתוב, רובו או כולו בעולם הזה. לפעמים נמצא בספרי הדת אמרים דוקרים ודברי בוז לישראל מתבלים באלה וגדופים, והעקר, כי היהודי הוא כופר וע”כ ימות לדראון נצח, והוא, המחמדי, יתענג בגן עדן; אך בעולם העובר הזה אין קנאה ואין שנאה ואין תחרות ביניהם ובין העם העתיד לגהנם. בימי המאחדים באנדלוסיה קמו גם מלעיגים ומלעיבים בישראל, אך מספריהם לא נשאר כי אם זכר, והדבר מוכח לנו רק מזה, שהיהודים מצאו אז עצמם מכרחים לטעון נגדם⁹. היהודים המומרים, שהסבו לנו נזק ומצוקות רבות ותלאות אין קץ בארצות הנוצרים, לא עשו לנו כמעט כל רע בארצות הערבים המחמדים (אף כי מספר המומרים היה רב), מלבד אחדים מהם¹⁰ שגם פעולתם לא היתה נכרת ומתמדת. כנגד זה נראה, כי ה“קראים” המיטו עלינו לפעמים רעה ויסיתו בנו את המחמדים, הקראים לא נתנו דמי להם בעת ריבם עם הרבנים. בספריהם החניפו את המחמדים בדברי חלקות¹¹ ויסיתו אותם נגד הרבנים המחזיקים עוד בתלמוד, זאת התורה החדשה, ומזה באו, כנראה, אחדים מהמחמדים לטעון בספריהם נגד התלמוד. במקום אחר בהקורן טען גם מחמד נגד הרבנים ובאורם להתורה שלא כהלכתה, למשל "עין תחת עין¹². אך ימים רבים נשתתקו טענותיהם עליו, והנה בא הסופר הנודע אלמקריזי ובדבריו על אודות כתות היהודים (בפרו אלמואעט ואלאעתכאר) יבזה את הרבנים בעלי התלמוד, כי "אין בהם מהיהדות אלא השם בלבד ושנו את כל התורה ותחת זה יהלל את הקראים כי הם היהודים האמתים. ומזה נראה בעליל, כי יד הקראים היתה באמצע לנטוע בלב המחמדים שנאה להרבנים.

ובספרות הערבית ההיסטורית אין שנאה לישראל כלל באפן זה שאנו רגילים למצאה בספרותן של אמות אירופה. דברי לעג מעטים משתמעים לפעמים מתוך דבריהם, וגם זה בדרך מקרי וארעי ולעתים רחוקות.

ההיסטורי הגדול “אבן חלדון” (במאה הארבע עשרה) בספרו הנפלא “אלמקדמה”, נגע במקומות אחדים גם ביהודים, אך לא לרעה. בקרתו על המקרים הנזכרים בספרי הקדש היא מעין בקרתם של מבקרי הביבליאה בימים האחרונים. בכלל יש להערבים רוח בקרת עזה וסקפטיציסמוס חזק רק בנוגע לאחרים, ובעוד שאינם רואים את הקורה המטלת בין עיניהם יביטו במבט חד ויבקרו בלעג שנון כל קוץ וקוץ שיראו, או ידמו לראות באחרים. במקום אחד יהלל הסופר הזה את עם היהודים ויציב אותו למשל ולמופת, כי הוא עם מדיני ונאור.¹³ את הסבה לירידת היהודים אחרי גדלם – ימצא בזה, “שלא התאחדו יחד בכח כללי אחד, שאבד להם רוח העצרת והאחדות וחסר להם הנושא המרכזי העוצר בהם ושאחריו ימשכו מאהבה ומיראה¹⁴; רוח הרמאות ופריקת עול שיש ביהודים – יאמר במקום אחר¹⁵ – בא להם רק מהלחץ שהם נלחצים ימים רבים מהגוים שהכבידו אכפם עליהם ושע”י זה הם יראים תמיד מפני החמס ומבקשים לברוח ולהשתמט.

משחשכה שמש הערבים וירדה גם שארית ממשלתם חדלה גם ספרותה ועברו ימים רבים ללא חכמה וללא דעת, חדלו הסופרים ואפסו כל אנשי מעשה בה, עד הדור הזה.

ובדור הזה עם הערבים המחמדים עודנו בשפלות הרוח, גופו קים ונשמתו עוממת. הרדיפות שנרדפו ימים רבים השאירו בהם רשם עמק ויפילו עליהם תרדמה עזה מבלי להתנער ולהתעורר, אם לא תניעהו תנועה מבחוץ אשר תפעל עליו לטובה ובכונה ישרה ונאמנה ותעודדהו לחיים חדשים.

התכונות הטובות של אהבת הבריות בכלל וישראל בפרט, שמניתי בהערבים בראשית דברי, טבועות הן בלבם גם היום, והם מצטינים גם היום באי־שנאתם לישראל, וביחוד ההמון הגדול הרחוק עוד מהערים הגדולות וחופי הים, אשר נשאר עוד טהור בגזעו ודמו. אך במדה זו שהם מצטינים באי־שנאתם כן מצטינים הם באי־ידיעתם את ישראל, טיבו, תכונותיו ומעשיו בזמן הנוכחי, והנם קולטים מחברת העמים האחרים, היושבים בארצות אלה ומתקרבים ומתחבבים עליהם, רעות ועלילות על ישראל, דברי בוז ונאצה, המתקבלים מעט מעט על לבבם ונרשמים עליו מבלי להמחות. הערבים המחמדים נוטים הם לחשוד כל גר וזר הבא לארצם – תולדה מכרחת מהיסורים הרבים שסבלו מהעמים האחרים שנכנסו לגבולם. והערבי הזה מביט על בן ישראל הבא לארצו – וגם על המעטים שהתישבו בה מלפני זמן לא רב – כמתמיה, מבלי דעת מה טיבו. לבו נוטה אליו, רגשותיו מתרפקות על בן גזעו הקרוב אליו; אך האינדיפרנטיסמוס שמראה לו בן ישראל, וכנגד זה השמועות שמקבל מאת אחרים בשפתו ובסגנונו, בע"פ ובכתב, לבזות ולהרשיע את ישראל בכל תועבה, פועלת מעט מעט להגביר את הדמיון על הרגש ואת האמונה העורת על השכל והמחשבה.

מלבד השנאה הנפעלת, המתאחזת במחמדים הערבים, החלה להתבצבץ גם שנאה פועלת, שעודנה בראשית צמיחתה וסופה לגדל ולהתרחב, אם תגדל ותתמיד גם הסבה המעוררת אותה. והסבה הזאת חצונית וחדשה היא ובאה מאת הפרוטסטנטים שבארצות האלה.

הפרוטסטנטים באו גם לארצות הערבים ותעודתם בידם להרחיב את דתם ואמונתם, ולא די שהם יושבים בשלוה ועושים מעשיהם בהיתר בנוגע לבני דתות אחרות, כי מתגרים הם עוד במחמדים, מבזים ומבטלים את דתם ומהרסים עקרי אמונתם בטענות ווכוחים שהם מדפיסים באנגליה בערבית ומכניסים אותם בחשאי לארצות המחמדים. על כן הכרחו אחדים מחכמי הערבים המחמדים לענות להם ולשלם להם כמדתם, להוכיח רשעתם ועותתם. ובהיות הפרוטסטנטים האלה באים בכח כתבי הקדש ודברי הנביאים, אינם מבחינים עוד חכמי הערבים הקמים נגדם בינם לבין ישראל, כוללים וכורכים אותם יחד ושמים את שניהם למטרה לחצי נקמתם. והנקמה הזאת תפעל לרעה גם על ישראל אם יוסיפו הערבים לכלל ולערב את ישראל ושונאיהם יחד. כי כשאדם בא להגן על גופו ונפשו או כבודו אינו נלחם באותם האמצעים וכלי הזין והדעה המיושבת של הבא לגרות מלחמה. לו כל האמצאים ישרים וטובים. אהבתו לעצמו וקיומו מתעוררת, לבו מתקצף ודמו רותח, ובעידן ריתחא אינו מבחין עוד בין אוהב לאויב כשסומכים הם. לעת עתה נדפסו רק שנים שלשה ספרים ממין זה שהזכרתי, וכטפוס להם אזכיר את הספר שיצא זה מחדש בשם אַסַיְפְ אַצַקיל (החרב המורטה). מטרתו הראשית של הספר להוכיח, כי כתבי הקודש בדוים הם ולא נאמרו מפי הגבורה. והראיה, שיש בהם פרכות וסתירות רבות ודברים שמתנגדים להשכל הישר והרגש האנושי (והוא מונה וחושב אותם אחד לאחד לפי הבנתו ומשגו). רוב ראיותיו וטענותיו לקוחות מספריו של וולטיר וסיעתו ומבקרי הבילבליאה, ומאמרים אחדים מהקוראן בהרחבת הבאור ובהפלגה לגנאי. ומזה מוכיח שעם־הספרים האלה, שיכול להמציא דעות ומשפטים וספורים כאלה וליחס לאבותיו מעשים שלא יעשו, אינו אלא עם נשחת במדות רעות ומגנות ודרך אגב פולט הוא איזה גדופים ודברי בוז ואלות על עם ישראל והמשיחיים ועם כל זאת מביא הוא אפולוגטיקה שלמה להגן על דת מחמד מדברי הנביאים וכה"ק בעצמם!

מלבד זה אין בספרי המחמדים הערבים החדשים (המעטים מאד) כל זכר לשנאה לישראל. גם העתונים האחדים שהם מוציאים, כל עסקם הוא בפוליטיקה וחדשות והבלי העולם, ובורחים הם מכל מחלקת דתית וגם לאמית.

פה יש להעיר על מחזה אחד מוזר מאד: בעוד שהיהודים בכל ארצות פזוריהם ידם בראשונה בכל ספרות ומדע ובפרט בספרות העתונית, והספרות הנכריה ספגה אל קרבה מוחם ושכלם של רב חכמי היהודים ויתעסקו בה בעיון רב וחשק נמרץ והיו לפעמים רבות מחוללי כל תנועה ספרותית ותקונים בשפה ובסגנון, – הנה בספרות הערבית ושפתה, הקרובה להם ואשר בלעה אל קרבה עבודה רוחנית רבה של ישראל בתקופה ארכה, השפה והספרות הזאת נכריה להם עתה ועזובה מהם בכל. בין היושבים בארצות אלה מכבר ובין אלה שבאים אליהן מחדש מתנכרים לה ומתרחקים ממנה ויעזבוה בכלה לאנשים ידועים, אשר מצאו בזה שדה לא נעבד ועושים מה שלבם חפץ להטיב לעצמם ולהרע לאחרים.

הטובה והתועלת שהיתה יוצאה לנו מהתעסקות היהודים בספרות הערבית היא כפלה ומכפלת, רוחנית וחומרית, בנוגע להעבר שלנו ובנוגע לתכליתנו שאנו שואפים אליה בהוה. הפעולה הזאת היתה עוזרת לטובה לעצמנו, לדחות מאתנו כל רעה ולהסב לנו אהבה וכבוד ולמשך אלינו את הלבבות, גם לגרם, או לפעול בדרך ישרה לטובת עם הערבים שבארצות אלו, לפתח את רגשותם, להשכילם ולהחיותם באופן נאות ומתקן, מבלי להכניס יחד עם זה את הקוץ המכאיב שבקולטורה החדשה. והעבודה הזאת בשפה וספרות, כשהיתה נעשית בדעת ומחשבה טובה, היתה מתקבלת ורצויה מאד, כי רבים מהסופרים החדשים בערבית לא שמשו כל צרכם בידיעות העולם וצרכי הזמן, בספרות היפה ובפרט בספרות העתונות, וגם השפה הולכת ונשחתת לפעמים ע"י תרגומים נבהלים בלי דעת וכשרון, ולכן רבים מהערבים אינם מוצאים בספרות המחדשת קורת רוח, אלא שאין אחרת נאה הימנה.

עתה נפן נא אל הספרות הערבית שיתר העמים שהזכרתי למעלה עסוקים בה ושממנה השנאה נובעת ויצאת:

הכנסיה הפרוטסטנטית. בני הכנסיה הזאת הם המועטים. אך פעולתם רבה בספרות החדשה, מפני שרבים מהם הם חכמים ומלֻמדים שבאו מאירופה ואמריקה ועוסקים בשפה הערבית וספרותה בשקידה עצומה. עבודתם הספרותית היא: מדעית, שאין בה כל שנאה ותגרה, ודתית, ספרי וכוחים בינם ובין יתר הכנסיות ובינם לבין עצמם, וספרים בדת ואמונה, להורותה ולהרחיבה. גם הספורים והשירים שהם מוציאים מטרה אחת להם: להרחיב האמונה. ובזה הם נוגעים בישראל, מתוכחים על אודות תקות ישראל ועתידותיו ואם תשוב גם ממשלתו הגשמית בארצו, הנחוצה להרחיב על ידה את הדת המשיחית. הם מכבדים לפעמים את ישראל ונראים כאוהבים לו; אך ישמרנו ה' מאוהבים כאלה: מלבד שמעוררים הם חמה ונקם בלב המחמדים עלנו, כאשר הזכרתי, מכניסים גם הם בעצמם, בין דברים נעימים ודברי חן, שנאה מסתרת הפועלת שלא מדעת ונרשמת בנפש פנימה ומולידה רגשי בוז ומשטמה ליהודים. ונוסף על זה תעמוד השנאה הבאה בסגנון זה נגד הצנזורה ונגד חק הצדק אשר בארצות תוגרמה, לבלי לנגע בכבוד כל עם ודת.

בימים האחרונים יצא בערבית מאת הסופר ד“ר “פאן דיק” ספור גדול היסטורי מסוף ימי הבית השני בשם “בן חור”¹⁶. בשפה נחמדה ובסגנון נמרץ יתאר הספור הזה את מצב ירושלם והתנועות השונות שהתחוללו אז בה. בן חור בן אחד השרים שביהודה התרועע עם בן אחד שרי רומה; אך הנגוד הגדול שבין רוח שניהם עורר את בן רומא לשנא את רעהו ולבקש רעתו… ויקר מקרה בן חור להשליך מבלי משים אבן על ראש נציב רומא בעברו בחוצות ירושלים בכל כבודו והדרו. וילקח בן חור לעבד וכל ביתו ועשרו החרימו ויהי עובד באניות עבודה קשה שאין גוף האדם סובלה, אך הוא הראה בַכל חריצות נפלאה, שאך יהודי כמוהו מכשר לה. באחרונה נשברה האניה ורק הוא הציל נפשו ונפש שר גדול מרומי ולכן קרבהו אליו ויקחהו לו לבן… אחרי ימים נפגש אותו בדפנה אשר אצל אנטיוכה, העיר המהללה בתענוגיה ומשחקיה… שם יחשב בן חור ויתבונן מה בין עמו לעם יון ורומא אשר ידעו רק את היפי והאהבה בתענוגיה… ויפליא את עם ישראל ותעודת מציאותו… וקרוב לזה בעיר אנטיוכה על חוף היום יושב “שמעון”, אשר היה לפנים עבד עברי לבית חור ויעלה בעשרו ובגדלו על כל בני גילו. אניות למאות תעברנה לפניו נושאות סחרתו ומרכלתו לקצוי ארץ והתכונה רבה מאד ורק שמעון הישראלי בכשרונו הנפלא למסחר יודע לנהל אותה. הוא יושב בעליתו לרוח היום על כסא גדול, גוו רצוץ כל עצמותיו שבורות מרב המכות שהכוהו הרומים וידושו את בשרו וירסקו אבריו… בעליתו זאת יושב הוא ג”כ בחברת אנשים ומתוכח על תעודת ישראל, אם היא רק רוחנית, לתקן עולם במלכות שדי, או גם גשמית, ככל אותו הוכוח שנשמע בין בעלי התעודה והלאמיים אצלנו… בן חור נפגש עם רעהו הרומי המצר לו ומתאבק אתו בזרה, מתחרה אתו בסוסים ומנצח אותו… רעהו הרומי כורה לו שוחה והוא נצל ונמלט ממנו ברב חריצותו ועצמת ידו… אחרי ימים נמצא את בן חור בירושלים לוחם בהרומים לוחצי עמו כגבור מנצח… אך בסוף נהפכה לו המלחמה הגשמית למלחמה רוחנית, לחזק את הדת החדשה… כל הספר הוא הימנון על חכמתו וגבורתו ונצחונו של ישראל, חריצותו ויתרון הכשר אשר לו; אך בסוף יעבור פתאום להציג כמו חי את הרצח שעשה ישראל באותו מעשה ובדברים דוקרים הוא מעורר נקמה מצד אחד ושנאה מצד אחר. בכלל מתגשמת בספור הזה אותה הדעה ההיסטורית של רנן, כי כל מציאות ישראל לא היתה אלא להתעודה הדתית וההמונית שהוליד והביא לעולם, ומכיון שעשה את תפקידו מסר את טובו וכשרונו ביד אחרים והוא היה ליהודי התלמודי העלול לכל מעשה רע.

וכן אחדים מהפרוטסטנטים עושים גם בנוגע להתלמוד. הם החלו לתרגם באנגלית איזה ספרים המדברים בגנותו של התלמוד ומטילים בו כל דופי, מעתיקים מאמרים קטועים ופסקי דברים מבלי להודיע איך ומה נאמרו, ראשיתם ותכליתם. ספרים כאלה, כאשר יצאו לאור ויפרסמו (אני ראיתי אותם בעודם בכת"י), יתנו לערבים מושג רע מאד על אדות הספר הזה היקר וקדוש לנו, וממילא גם על אדותינו, המחזיקים בו ומעריצים כל דבריו, ובפרט כשמזידים הם להוציא באפן מבהיל מאמרים הנוגעים לרמאות וגזל נכרים ועל הרב בדברים משובשים ובהעלם כל הענין שבו נאמרו.דברי דופי כאלה הולידו תמיד וכוחים רבים והוכחת האמת מצדנו, ובכל זאת הפילו חללים רבים, ואף כי אם נעבור עליהם בשתיקה.

הכנסיה היונית. בני הכנסיה הזאת סבלנים הם מטבעם ולא הראו לנו שנה זעומה בכל מקום וזמן. ובפרט בארצות אלו,שרב בני הכנסיה הזאת הם מהערבים מילידי הארץ הראשונים ורבם מגזע שם, ולכן הנגוד והמשטמה שבינם לישראל אינו נכר ובולט כל כך, גם השנאה המעטה שהם מראים אין לה קילורית מיחדת שנוכל לסמן ולצין אותה.

ואולם עקר מקור השנאה הנפתח לושראל¹⁷ בארצות אלה הוא:

הכנסיה הקתולית. בני הכנסיה הזאת רבים בסוריה וא“י וגם במצרים וגדולים הם בהשפעתם ופעולתם על הארץ והעם, מפני שידם בכל. רבם מילידי הארץ וכפי ששערו וחשבו רבים, הם מהנכנסים לארץ בדורות המאחרים ורבים מהם משארית נוסעי הצלב, ועכ”פ הטביעו רוצחי אבותינו אלה את טבעם וחותמם על בני הכנסיה הזאת, והם אויבינו בנפש ומכינים לנו כל מעצור ומוקש ומיום שנוספו עליהם ה“ישועים” הרבים רבתה פעולתם לרעה. הישועים תפשו להם חלק רב בספרות הערבית ויזרעו על ידה בלב יושבי הארצות האלה עברה ומשטמה לנו ומשפיעים הם גם במדה מרבה על בני הנעורים ע"י בתי ספר רבים שיסדו להם, ומפני שבתי הספר שלהם מתקנים ומסדרים בהשגחה יתרה באים גם רבים מבני המחמדים אליהם להתקין עצמם לעולם ההשכלה, ובזה הם נוטעים בלב הילד הרך ומוחו הרופף רגשות עמוקים ומחשבות נוראות על אדות היהודים, והדור הצעיר בגדלו הנהו מפיץ בוז ועברה לישראל בדבוריו, בטויו, תנועות ופעליו בכל פנות שהוא פונה.

והשנאה לישראל אינה באה להכנסיה הזאת מפני הצרך ההכרחי או המדומה ולא מפני התפעלות נפשית ע“י איזה סבה, כ”א ברצון חפשי ובכונה להזיק, ולכן משתמשים הם בכל שעת הכשר לבצע את מזמתם זאת. גם הרוכל העני בנסעו לכפרי הערבים יספר להם בשעתו הפנויה עלילות בדויות ומעשים מבהילים על אדות היהודים. הערבי מתרשל ומהסס להאמין, אך אחרי שעוד אחד ועוד אחד משנן אותם לו הוא נכנע ומקבלם.

גם הקתולי הנכבד בעיר, בשבתו בסוד הממשלה, יעורר לעתים קרובות שאלת היהודים, כי מביאים הם גם פה כל הרעות שהסבו במקום שיצאו משם. השאלה המתעוררת מביאה לידי וכוחים והוכוחים לגזרות לפי שעה, והכל מתקבל ונקבע, כי מי יש שם מישראל אשר יטפח על פניו ויענה כחשו, או מי יש מישראל המשתדל גם הוא להיות נכבד בעיר ובממשלה ושיוכל לפעול גם הוא לפי הצורך?

ובספרות הישועים מתאמצים לזרק שנאה וזעם, בוז וחרפה לישראל, נגד משפט הארץ וחק הממשלה. ובשעת הדחק הנם נמלטים לארץ מצרים עושים שם כחפצם ושולחים את ארסם מעבר לגבול. הם מפרסמים דברים על אדות עלילת הדם ותכונות רעות ומעשים בזוים שבני ישראל עושים והרעה החומרית הכרוכה בעקבות בואם לארץ.

לפני שנים אחדות תרגמו מצרפתית ספר מלא עלילות רעות ושקרים נמבזים; אך הספר כבר עבר ובטל וגם שמו לא נודע עוד. אח“כ הדפיס אחד מהם ספר “צות אלעריה” בדבר עלילת הדם ודברי בלב¹⁸ רבים, ותצו הממשלה לבערו. זה מחדש יצא מאתם ספר מחזה בשם “אצחאב אלאחדור”, אשר בכחו לפעול רבות לשנאת ישראל בדרך ישרה, במראה עין, המעמיק רשמו בנפש ומשאירו לדורות. המחזה הוא מקרה רצח שעשו היהודים לנוצרים בימים עברו, או טרגדיה מ”האינקוויזיציה היהודית“. הגדה קדומה בפי הערבים, “זונואש” מלך היהודים¹⁹ בארץ חמיאר בערב (במאה הששית) לקח את שכניו ועבדיו יושבי נגראן הנוצרים ויחפור תעלות וישימם בהן וישרפם כלם באש. האגדה הזאת בדויה היא מעקרה, כאשר הוכיחו זה סופרי סה”י (גרטץ ור' יוסף הלוי ועוד) והמקרה הכוזב הזה הלבישוהו עוד במקרים ושיחות מעוררת נקם וחמה. לא אדע אם המחזה נערך על הבמה, אך הטרגדיה כשהיא לעצמה בקריאה לבד דיה לפעול את פעולתה הממארת.

תבלין יש עוד בארצות אלו לסם המות של הישועים: ראשונה, המחמדים בעצמם מבינים כבר תכונתו של הזאב הזה המתלבש בעור כבש ומכירים גם בהם את הבנים של טורקומדו וסיעתו, אשר דנו את אבותיהם הערבים בכל מיני מיתות ויכום מכות נוראות אשר לא נרפאו מהן עד היום. שנית אגודות הבונים החפשים, המתפשטות מאד בארצות הערבים, הן לוחמות בהישועים והקתולים ומפרסמות ספרים להוכיח תעלוליהם ומזימותיהם, כמו ספר היהודי התועה וכדומה לו. גם החכמים המועטים, העובדים להרחבת המדעים, אשר הישועים עומדים לשטן להם, מגלים את קלונם, ויחד עם הכפירה המדעית מתפשטת גם הכפירה בהאבטוריטט של מגיני דת האלה.

שלשה עתונים נדפסים בערבית, שמטרתם גם לעורר מדנים ולגרות את ההמון בישראל ולעולל עלילות:

“אַלְבַשִיר”, בת קולם של הקלריקלים, היוצא בבירות. הוא מבקש בכל מיני תחבולות להבליט את שנאתו לישראל; אך הממשלה המקומית, כשנודעה לה זאת, היא סוטרת על פיו וסוגרתו לזמן מה.

אַלְסַיַאר“, היוצא במצרים. עלילותיו וכזביו הם דברים שנלעסו כבר בכל לשון, והוא מוסיף עליהם דברים גסים מבלי בושה, והעתון הזה נכנס בסוריה וא”י ואין מי שימחה!

“אַבוּ אַלְהַול”, יוצא במצרים. הוא עזב את השנאה הדתית ומשתמש רק בשנאה האקונומית, מעין דבריו של דרומון וחבריו בפריז. דברים כאלה, הנוגעים לממון ולגוף, היו מרבים להרע, אלא שהכל יודעים כי איננו מבקש רק “דמי לא יחרץ” ואינו כדאי לטפל בו.

־־־־־־־־־־־

והיוצא לנו מזה: כי השנאה לישראל נוצצת ועולה בספרות הערבית הנוכחית וחודרת ובוקעת גם אל הלבבות שאינם מכשרים לזה מעקרם.

והיהודים עומדים ומחרישים!

מארצות אירופה יצאנו וידינו על ראשנו, ואל ארצות הקדם נבוא וידינו על פינו, נאטום אזנינו לבלי נשמע דבר מגנה עלינו, אבל אחרים ישמעו וילמדו להכיר אותנו אך לרעה ולראות בנו את הסכנה הגשמית והרוחנית להארץ וקנינה.

אם באירופה נעבוד מבלי תועלת לשרש ולעקר את השנאה לנו, מורשת אבות הנטועה וטבעה בלב האומות, ולכן האמצעי האחד להציל את כבודנו ורוחנו לנו לעצמנו הוא: להוציא את עצמנו מתחת השפעת “ההסכמה הכללית²⁰, – הנה פה, בארצות אלה שהזכרתי, עלינו למנוע גם אחרים מלקבל את השפעת ההסכמה הזאת. בארץ אבותינו והארצות הסמוכות לה עלינו להודיע את טיבנו ולהיות בהויתנו ופעולתנו מחאה גלויה נגד כל דבה ועלילה שמוציאים עלינו והעקר, להיות בארצות אלו, בשפתן וספרותן כ”בעלי בתים" חשובים ולא כאורחים.

ד“ר נורדו בא ב”השלח" (כרך ד' ע' 553) לענות בדברים קשים על השאלה אשר שאלהו אחד הסופרים: “אם הציוניות לא תצליח, מה יהיה אז?”

ואני אמנם לא באתי בזה לדון על השאלה הזאת אשר באמת גם אחר תשובתו של נורדו עדין במקומה עומדת – כ"א על שאלה אחרת בדומה לה. אינני שואל: מה יהיה אם הציוניות לא תצליח? אבל בתור אחד היושבים בקרב הארץ, מביט ורואה את תהלוכותיה וחיי העם היושב עליה, הנני שואל: מה יהיה אם הציוניות תצליח, אם ימצא לאחר זמן בידנו שטר כתוב וחתום של ערבות ובטוחות לבוא אל תוך הבית, בעת שהבית יהיה כבר מלא, ולנו לא תהיה בו אף דריסת רגל אחת?

התישבות והתאחזות של עם או קהל אנשים בארץ אחרת לא תוכל עוד בזמננו לצאת לפעולה באפן שהיה לפנים: “בשטף עובר אשר כלה יעשה מקומו”. היום לא נוכל עוד לאמר: “וישמידום וישבו תחתם”. העם הבא להתישב ולהשתקע בארץ חדשה לו לא ישב עוד תחת הגוי האזרח בה, כ“א ישב בקרבו. והגוי המתאים יותר למעמד הארץ ותנאי החיים שבה ויש לו כשרון יותר חזק להסתגל אל החיים המתחדשים ותנאיהם המשתנים בארץ הזאת, הוא מתגבר ומתערה בה ועולה על השני, ולפעמים דוחק הוא את רגלי השני ומכריחו לעזוב מעט מעט את מקומו. ההתאחזות באפן זה היא אחת ממלחמת הקיום, ודומים הם בני האדם בזה לכל מיני חיים וצמחים התופסים להם מקום בעולם, אשר רק ע”י כשרונם וההכנה הטבעית שבם להתאים חייהם לתנאי המקום בכל זמן, הם כובשים אותו להם ודוחים מפניהם את כל המתחרים בהם; אלא שיש יתרון לבני האדם בזה, שהטובים שבהם אינם לוחצים תמיד את הגוי האזרח בארץ, כ"א לפעמים משפיעים עוד עליו במדה ידועה ונותנים רוח בקרבו להסתגל גם הוא אל החיים החדשים שלא הרגיל עצמו בהם.

העם הבא לרכוש לו מקום לקיומו אינו צריך מתחלה – וגם לא יועיל, לו – בטוחות וערבות מבחוץ. קודם כל עליו לנסות את כחו ולסמוך על עצמו, עליו להשתרש ראשונה בארץ שבחר לו, להתרחב עליה ולהתגבר בתוכה, לכבוש את מקומו כל זמן שהוא פנוי לפניו, ולא לחכות ימים ושנים עד שתערך לפניו מדינה שלמה ומסדרה, עד שיחנך הוא לעם שלם נאה ומתקן ועד שישיג ערבות ואמנה לרכוש לו ב“משפט גלוי” את המקום שלא ימצא עוד.

התאחזות באופן כזה ובמלחמת קיום כזאת נוהגת כהיום בין כל עמי אירופה, גם בהתקיפים שבהם, ולמשל ולמופת נוכל להראות על עם אשכנז, שבאפן כזה מתאמץ הוא להרחיב ולהאחז בארצות אחרות וגם בארצו הוא, לפנות לו את מקום העמים האחרים היושבים אתו. ועוד יותר נראה את המלחמה הזאת בארץ ישראל עצמה, בין שני לאמים היושבים בה מכבר: בין הנוצרים הסורים ובין המחמדים הערבים. והראשונים הם הגוברים והמנצחים תחת חסות ממשלת תוגרמה בעצמה ורק על ידה.

כל הבא אל הארץ ומביט ומתבונן אל יושביה ומצבם יראה בסקירה ראשונה את ההבדל הרב שבין שני הלאמים האלה, וההבדל הזה יגדל ויחזק מיום ליום, לא ע“י דחיפה והתעוררות עצומה מבחוץ, כ”א ע“י התפתחות פנימית ע”י “ברירה טבעית”, ע"י זה שהלאם האחד מכשר יותר לסגל לו את קניני הארץ ולהסתגל ולהתאים עצמו לתנאי החיים אשר בקרבה.

הנוצרים הסורים (בשם זה קורא אני את כל הנוצרים ילידי הארץ היושבים בסוריא וא"י) מתרחבים ומתפשטים בארץ, קונים וסופגים הכל, תופסים את כל המסחר היוצא והנכנס, נוחלים מעט מעט את כל אדמת הארץ, מנצלים לאט ובחשאי את כל קניניה הטובים, לוקחים בידם את החרושת, את החנוך הלמוד, ואוחזים מעט מעט כל פקודה ומשרה בממשלה, מפני שהם יותר מסגלים להן ע“י חנוכם, תכונתם וגם ערמימותם; וע”י זה גם הכח והרשות בידיהם. וכנגד זה, המחמדים הערבים, ועוד יותר האכרים המרבים, מתדלדלים והולכים, מתמוטטים ורפים; בניהם יגדלו בלי חנוך ולמוד, אדמתם תעזב ותמכר, חילם מתמעט והיאוש והרפיון מתגבר בקרבם, ובימים האחרונים, מעת שהחלה גם הקולטורה החדשה ו“המדינות” האירופית לחדור אל הארץ, גדל עוד ההבדל בין שני הלאמים וההתנגדות שביניהם. הערבים המחמדים אינם מוכנים ואינם מתעתדים כלל להתאים עצמם לתנאי החיים המתחדשים, והנוצרים הסורים ימצאו בזה עוד סם חיים להתגבר ולעלות בארץ. המחמדים הערבים אינם יודעים סבת נפילתם וירידתם ואינם רואים בהסורים האלה את אויבם הנורא הלוחץ והדוחק אותם, כ"א חיים הם אתם ברעות ובשלום ומוסרים את עצמם בידיהם; וגם הסורים מצדם אינם עושים כל דבר במחשבה ובכונה לטובת הלאם כלו, כי כל אחד דורש טובת עצמו וקיומו הפרטי, והטובות המיחדות שלכל פרט מהם מצטרפות ממילא לטובת הכלל כלו. הגדולים והנבונים שבהם יש להם אמנם פרופגנדה לתכלית מכונת להרחיב ולהשריש את הלאם הזה בארץ, ותקותם חזקה כי סוף כל סוף תפול בידם, אך אינם מבקשים עוד – אם כי הם יכלו להשיג זה בנקל יתר הרבה ממנו – לא יסוד מדינה ולא “משפט גלוי”, אינם מותחים עליהם קו של חשד כל עקר, מגדלים ומרוממים הם בפיהם את ממשלת תוגרמה, שרק היא, במצבה הנוכחי הרעוע, מבלי התערבות אנשים זרים יותר תקיפים ויותר מכשרים מהם היא הבטחון היותר נאמן לקיומם ועליתם בארץ הזאת.

הנוכל גם אנו עשות כזאת? בצדק נתפאר, כי מסגלים אנו הרבה יותר לקבל את תנאי החיים המתחדשים, להתאים עצמנו אל הארץ אשר אליה משאת נפשנו; מכשרים אנו הרבה יותר להתאחז ולהתרחב בארץ הזאת ולעשות בקרבה את המעשים שעשו אחרים, ובאפן נאה ומשבח מהם, ולא רק לטובתנו ולהבנות מחרבנם של האזרחים הקודמים אשר בקרבה, כמעשה הגוי הזה אשר בה, כ"א להטיב גם להערבים המחמדים המתנונים והולכים, לפחת גם בהם רוח חיים ולשבת אתם כאחים. את אשר הטבנו לשכנינו הערבים – גלוי וידוע לכל, וכל אלה מהם שזכו לשבת אצל היהודים המתאחזים מחדש הורמו מעפר שפלותם. ומי יותר מכשר לקבל את הקולטרה החדשה והציביליזציה האירופית הבאה אל הארץ: אנו או העם הסורי היושב בקרבה שלא ראה אותה ואת מאורותיה מימיו?

בשביל להגיע לידי מעשה כזה, נחוץ היה לנו רק לבטל את הגזרה (שכל עיקרה לא נתחדשה ולא נתחזקה אלא בשנים האחרונות) שנמתחה על היהודים, לבלי פתוח לפניהם את שערי הארץ לבוא ולהאחז בתוכה – דבר שיכל היה להעשות בלי פרקליטים וערבות מבחוץ, ואולי רק ע"י הבטחון שנבטח באותה הממשלה לבדה שנבוא לחסות בה; דבר שיכול להעשות בתמימות ובנחת ולא ברעש ובהמון אשר יעורר חשד בלב הממשלה, תחת להסיר כל פקפוק וספק מלבה ולהוכיח לה את הטוב שיצא לה מזה. למה לנו לבוא אל הארץ במופתים גדולים ובמוראים רבים, למען ייראו יושבי הארץ מפנינו ויראו בנו אויב מתגדל עליהם, בשעה שיכלנו לעבוד במנוחה ולהראות את הטוב אשר נביא אתנו גם להעם הזה, הנלחץ בארץ אחוזתו?

אחדים שבהציונים המערביים, הרואים בתחיה הלאומית רק הצלה מפני האנטיסמיטיסמוס ויציאה לחירות גמורה ושלמה, הם אמנם יאמרו: “אם לא תקים לנו הציוניות תחלת כל מדינה בטוחה ונאמנה בכל הדרה ותקפה, כי נוכל לחיות בה בחפש ובענג – מה לנו ולכל התנועה הזאת? אבל זכורני, שה' נורדו שאל (בדרשתו הברלינית) את גדולי היהודים שבארצות החפש באירופה, המתנגדים ל”הציונות מיראתם פן תפריע אותם ממנוחתם ותענוגם: – ומה בכך אם תפסידו מעט מהענג והכבוד המדמה, אשר אתם מבקשים, בשביל טובתם ותקותם של אחיכם הנדכאים והנלחצים?"…

והצעד האחרון שצעדה הציוניות, בלקחה לה את מלך אשכנז לפרקליט ומליץ ובתמכה את הפוליטיקה האשכנזית בארץ אבותינו, הצעד הזה הרחיק אותנו עוד יותר ממטרתנו. דברי מלך אשכנז, אשר דבר לצירי הציונים היו לשיחה בפני כל, והפרושים והבאורים עליהם רבו מדאי. אינני מהדפלומטים כי אבוא להוסיף על ביאורם ואינני חפץ גם להרהר אחרי חשיבתם. נניח כי הבטיח להמליץ ולהיטיב להציוניות וכי גם יקים את הבטחתו; אך הן לפני זה כבר הבטיח לבני ארצו ודתו האשכנזים ויעורר אותם להשתמש בשעת הכשר הזאת, בנסיעתו לא“י¹… איני יודע כמה מן האמת יש בהקול שמוציאים פה ע”ד התאחזות האשכנזים במדה מרבה בארץ הזאת, אך התגברות האשכנזים בארץ, ושאיפתם לקחת כל טובה בידם – הוא דבר גלוי וברור לכל יושבי הארץ וגם לכל קוראי כתבי העתים שבאשכנז. וכל איש מבין יבין מדעתו, עד כמה ינצל האשכנזי – שאינו בא אל הארץ לשם חבה רוחנית ותחית הלאום – את כל טוב הארץ לו לעצמו, וכמה מן השנאה יכניס בלב העם היושב עליה, שלא הכיר עוד את ישראל בתכונתו האמתית ושישראל בעצמו בורח ממנו ואינו מבקש להתחבב עליו, ותחת זה מבקש לו עוזרים מאותו העם בעצמו הנותן אותו לשמצה. האם אין גם זה אחד ה“פרדוכסים”, כי ראשי הציונים, שכל התעוררותם היתה להפטר מן האנטסימיטיסמוס, תומכים הם בעצמם את הפוליטיקה האשכנזית והתגברותה בארץ אבותינו, בעת שהכל יודעים כי גרמניסמוס ואנטיסימיטיסמוס חד הוא ובכל מקום שיבוא האשכנזי, באה עמו גם השנאה לישראל.

התנועה הציונית, כשהיא לעצמה, אמנם נשגבה ויקרה היא אך הדרך שהתיצבו עליו מנהיגיה, להשתמש בכל האמצעים שבידם בשביל להשיג את “הערבות” שהם חפצים בה – הדרך הזה בחזקת סכנה הוא, והלואי שלא יביאנו לבסוף לקרוא על עצמנו את הפתגם הידוע: “אך כפשע בין הנשגב ובין הנלעג”.

בעתון הגרמני למדע א“י stina־VereinäZeitschrift des Detschen Pal מתפרסמת בשנה זאת רשימה של כל הצמחים הגדלים בא”י שערך אותה אחד האמריקנים היושב בירושלם מר דנסמר בעזרת הפרופ' דלמן.

מר דנסמר שעסק בצמחי ארצנו במשך שנים רבות, לא חדש ולא הוסיף הרבה משלו, כ“א אסף ולקט מספרו הגדול ורב הערך של בָּאַסְיֵה “Flora of Orientalis” (הצמחיה¹ המזרחית) ומספרו המפרט של פוסט “Flora of Syria Palestine and Sinai” את כל הצמחים השיכים רק לא”י, ברר אותם, אחרי שחקר בעצמו אחריהם ואסף רבים מהצמחים האלה למשמרת, ורשם אותם לפי משפחותיהם רק בשפה המדעית המקבלת, לאמר: בשפה הלטינית שהיא בנדון זה השפה האנטרנציונלית. ולא עוד אלא שגם ארץ ישראל נצטמצמה אצלו בגבולותיה שהיו לישראל בפעל, לאמר מדן ועד באר שבע ומהים הגדול עד ערבת סוריה, ולא א“י היעודה בגבולותיה האידיאלים המתפשטים עד מצרים דרומה ועד הרי אמנוס צפונה ועד מעבר למדבר ארם עד גדות נחל פרת מזרחה. וזאת היתה עזרתו של הפרופ' דלמן בעבודה זו שבחן גם הוא וקבע את הצמחים הנמצאים בא”י והסיר את כל אלה הנמצאים מגבולותיה והלאה; מלבד זה היה חלקו של פרופ' דלמן בעבודה זו לאסף ולקבע לכל אלה הצמחים שיש להם שמות בערבית, את השמות הקבועים מכבר וגם את השמות השונים שיש לצמח אחד במקומות שונים בארצנו. בעבודה זו עשה גם הפרופ' דלמן כמעשה שתפו מר דנסמר, ברר ולקט מתוך ספרו של פוסט את כל השמות הערבים שהוא מונה, דרש על אדותם והוסיף כל אלה השמות שמצא במלונים הערבים שיש לסמך עליהם ובספרים אחדים שנכתבו ע"י גרמנים היודעים היטב את שפת הארץ ואספו את השמות האלה ממקורם מפי עם הארץ.

הרשימה הזאת ראויה ומתאימה היא לנו ותוכל למלא חסרון גדול מרגש אצלנו מאד בפרט בזמן האחרון, חסרון ידיעת צמחי ארצנו לפרטיהם ותכונותיהם שעל נחיצותה של הידיעה הזאת, תכליתה ותועלתה הרבה בשעת תחיתנו ומקום קיומנו בתור עם חי טבעי אין להרבות דברים. ומפני שהרשימה הזאת אינה ספר צמחיה שלם המבאר בפרטות את כל צמח וצמח, ומכיל ציורים רבים, שחבורו דורש עבודה רבה והוצאות מרבות כ"א רשימה מצמצמת אך כוללת של כל הצמחים שבארצנו – היא הנותנת לנו היכלת לפרסם אותה בשפתנו בצורתה זו שתהיה לבסיס לכל הדורשים אחרי צמחי ארצנו והמתענינים בהם שיֵעָזרו בה לאסף את הצמחים האלה ולמצא את באורם בספר הצמחיה של בואסיה וביחוד בספרו של פוסט המצוי פה והשוה לכל דורש ומתלמד במקצע זה.

את העבודה הזאת לקחתי על עצמי ומצאתי לנכון להוסיף על הרשימה שנתפרסמה בעתון הגרמני את מקום כל צמח וצמח בארצנו וזמן צמיחתו ופריחתו עם שנות חייו כפי הרשום בספרו של פוסט, כי הידיעה הנוספת הזאת יחד עם ידיעת שמות הצמחים בערבית תוכל לעזר הרבה להמתענינים בדבר למצא ולקבע כל צמח אל נכון ולפעמים גם מבלי שתהיה הצמחיה המבארת של פוסט מוכנת בידם. כן שניתי במקומות אחדים את השמות הערבים כפי ידיעתי והוספתי אחדים מהם כפי שמצאתי בספרות הערבית.

אך עבודה זו של רשימת צמחי ארצנו לבני עמנו לא היתה יכולה להעשות בפני עצמה מבלי שתגרר אחריה עוד עבודה כרוכה בה, שגם היא נחוצה מאד לנו והשעה צריכה לכך. והיא – למצא לכל הצמחים האלה את שמותיהם בשפתנו העברית. קשה היא העבודה הזאת וארכה, אף לא תוכל להגמר בבת אחת ואי אפשר לקבע את כל השמות האלה לדורות ולקבל את כלם להלכה פסוקה שאין מהרהרים אחריה; אך אין אנו פטורים בכל זאת ממנה: חובה מטלת עלינו לאסף את כל הנמצא כבר בשפתנו וספרותה, ללקט משפות הקרובות לה את כל הדומה לה והראוי לאסף אליה ולנסות גם לחדש ולהמציא שמות לפי רוח שפתנו. כן מחיבים אנו להסיר את כל הערבוביה השולטת בשפתנו בהרבה שמות של צמחים ע"י הבאורים השונים והמשבשים שנתנו להם במשך זמן רב. צרך זה מרגש כבר לכל אחינו היודעים ולומדים את שפתנו, וביחוד פה בארצנו ששפתנו נעשית בה לשפת החיים ובה מתחנך, מתלמד ומתפתח הדור הצעיר, והוא מתקרב אל הטבע הרחב ומכיר לדעת את כל העצמים החיים שבו, מתבונן אליהם ומסתכל בהם, וחפץ פנימי מתעורר בו ומכריח אותו לדעת לבטא בלשונו את כל מה שעיניו רואות ולצין בשמות את כל אלה העצמים הרבים והשונים הסובבים אותו. בנסיון זה החלותי עתה וצרפתי לרשימת הצמחים של ארצנו עד כמה שהיה אפשר בידי, את כל שם הצמח בעברית, אם השם שכבר הקבע לו או שחקרתי אחריו ומצאתיו, או השם שהמצאתי וחדשתי והצעתי אותו לקבלו ולהנהיגו בשפתנו.

כדי להבין את ערך הרשימה הזאת וטיבה ומקורותיה וגם להבין את אפן קביעת השמות העברים ויצירתם ראוי היה להקדים ולברר בארכה ע“ד התפתחות המדע הזה של צמחי ארצנו ותולדותיו וע”ד התפתחות שמות הצמחים ותולדותיהם בלשוננו ובלשונות הקרובות לה; אך הענין הזה במטרתו הכפולה דורש מחקר ארוך ובאור דברים רבים שאינם יכלים לבא בהקדמה זו שאינה אלא טפלה לגוף המאמר, ואסתפק לעבר בסקירה קצרה על ענין זה ולהבליט רק את הדברים העקרים שיבררו את הנאמר בזה; ע"י זה יפתח שער לחקירה ועיון כדי להרחיב את המדע הזה ולתת בנין­־אב להרבה חדושים אחרים בשפתנו שהרחבתה והתפתחותה כעת דורשות אותם.

־־־־־־־־־־־־־

ידיעת הצמחים של ארצנו לא היתה כמעט נכרת כלל עד החצי השני של המאה התשע עשרה ולא תפסה המקום הראוי לה במדע א“י שהחל עוד מלפני אלף ושש מאות שנה והתפתח והתרחב מאד במאה האחרונה. מדע א”י נוצר בקדושה ותפקידו היה בראשיתו רק לבאר ולתאר את המקומות הקדושים שבארץ. כמובן לא היתה לדברים אלה שום נגיעה בטבע הארץ וצמחיה, שהנוסעים והתירים האלה לא יכלו להבין אותם וגם לא שמו לב אליהם כלל: גם במאה האחרונה, שהתפתחו ידיעת א“י וחקירתה והתבססו על יסוד מדעי, בא המדע הזה רק לבאר את כתבי הקדש, שמאז התרבה הלמוד והעיון בהם וכל הידיעות והחקירות בא”י על אדותיהם התרכזו בנקדה זו – להבנת כתבי הקדש מצד הארכילוגיה שבה, וגם החקירות בטבע הארץ ותוצאותיה של עכשו היו חוזרות תמיד על עקר מטרתן, כדי ללמד מהן ולהבין על ידן היטב את כל הנאמר בכתבי הקדש. ומכיון שהצמחים הנזכרים בכתבי הקדש מעטים הם ואין באורם המדֻיק הכרחי להבנת ענינים שבהם הם נזכרים, עזבו את המדע הזה והתרשלו בו. מלבד זה היתה החקירה ע"ד צמחי הארץ קשה ומיגעת מאד, כי מפזרים הם הצמחים בכל רחבי הארץ ובמקומות רבים לא היה אפשר להגיע עליהם כלל מפני סכנת דרכים.

בשנת הארבעים של המאה התשע עשרה החלו כבר לבא אל הארץ נוסעים מלמדים שמלבד מטרתם הקדושה שמו לב גם אל טבע הארץ ותכונתה, התבוננו אל תוצאותיה השונות ופרסמו את סכום ידיעותיהם בספרים שחברו לתכלית זו. רומר בספרו פלשתינא (נדפס בשנת 1834) מביא כבר את הצמחים הנזכרים בכתבי הקדש שמצא בא“י ומבאר אותם ואת שמותיהם המדעיים, מקומם וטיבם; וכן מביא הנוסע המפרסם רבינזון דברים אחדים ע”ד הצמחים שבארץ זאת. בשנות הששים החלו החקירות על אדות צמחי א“י להיות יותר תכופות ומכונות לתכלית מדעית כללית, אך נצטמצמו עוד במקומות בודדים בארץ שהיו נבדלים ונפלאים בצמחים המיחדים להם, כמו הצמחים שבסביבות ים המלח או בהרי הלבנון שנודעו אז בשם האלפים המזרחים. קוטשי כתב כבר אז ע”ד צמחי הדרום של א“י, ע”ד צמחי הקיץ של הלבנון והפלורה האלפית של הלבנון². לאון כתב על הצמחים של מערב ודרום ים המלח והיה הראשון שחקר במקום הנפלא הזה והצמחים הטרפיים שבו³, מדע הצמחים יצא מעט מעט מחוג הקדש שקבעו לו הראשונים ונכנס אל העולם הגדול בתור מדע כללי שהממחים לו התענינו בו ובתשומת לב מיחדה והקדישו לו הרבה זמן ויגיעה. אז החל חכם בוטני מפרסם מארץ שויץ אדמונד באסיה לחקר ע“ד הצמחים שבארצות המזרח ופרסם את ספרו הגדול “פלורה אורינטליס⁴, הכולל את כל הצמחים שבארצות אסיה הדרומית וסביבות הים התיכון ובתוכם את כל הצמחים אשר בארץ ישראל. ספר זה נותן לידיעת צמחי ארצנו פנים חדשות והוא משמש עד היום יסוד לכל המדע הזה וממנו שאבו רב ידיעותיהם כל אלה שעסקו בו אחריו. טריסרם האנגלי נשלח מאת החברה האנגלית לחקירת א”י Palestine Exploration fund לחקר את הארץ ואת טבעה ולכתב ביחוד ע”ד החיות והצמחים שבה והוא יחד עם האנגלי לאון שכבר הזכרתי אותו אספו בשנות 1863/64 הרבה מהצמחים האלה ובצאת ספרו של מואַסיֵה לאור השתמש טריסתרם גם בו והוציא אח“כ בשנת 1883 את ספרו הגדול ע”ד החיות והצמחים שבא“י⁵. הוא הולך ומונה לפי שמותיהם המדעיים את כל הצמחים שבא”י מבלי לבאר תכניתם ותכונתם, מצין רק את מקומותיהם ומוסיף לפעמים את שמותם בעברית, כדי למלא בזה גם את תפקידו שנמסר לו מאת החברה הנזכרת שגם היא נוסדה לתכלית באור כתבי הקדש. הספר הזה אם כי גדול ומפרט הוא לא נחשב הרבה בעיני הממחים, כי לא הוסיף הרבה על ספרו של בואסיה וגם לא דיק בשמות העברים וכתיבתם וטעה ברבים מהם. באותו זמן עבר בא“י חתנו של בואסיה, בַּרְבִּי, עם אשתו המשכלת ובעברם כל הארץ מדרום לצפון אספו צמחים רבים ופרסמו אותם אח”כ עם ציורים יפים, בספר מיחד שנכתב בתור יומן של נוסע⁶.

הספרים האלה עם עוד מאמרים אחדים שנתפרסמו מאז ע"ד צמחי ארץ ישראל גם בצורתם המדעית הכללית שנתנה להם לא הביאו בכל זאת את התועלת שצריך להביא ספר־מדע להעם היושב בארץ, שאין ידיעת הצמחים שלו דרושה לו רק לשם חקירה מפשטת ולשם החכמה בלבד, ונחוץ היה שחכם אחד ממחה היושב זמן רב בתוך הארץ ימלא את החסרון הזה אחרי חקירה ממשכת והתבוננות ארכה.

בחצ השני מן המאה הי“ט נוצרה תקופה חדשה בארץ סוריה שחוללה תחיה והתעוררות רבה בעם הערבי ובספרותו. התעוררות זו באה אליו מן החוץ וכחה היה גדול להשפיע הרבה על העם הנרדם הזה, להחיות את רוחו ואת שפתו ולהשיב לו רבים מקניניו המדעיים שנגזלו ממנו יחד עם ממשלתו החמרית. מארץ אמריקה באו לסוריה חכמים אחדים ממחים לענפי המדע השונים והחלו ליסד בה בתי־ספר נמוכים וגבוהים ללמד השפה הערבית על בוריה ולחבר בה ספרים רבים במדעים שונים כדי להשכיל את העם הערבי. הזרים האלה וביחוד הדקטור וַן־דיק והדקטור פוסט התחברו אל הערבים, למדו את שפתם הרחבה בכל פרטיה ויצרו בה סגנון מדעי חדש; גם חדשו הרבה שמות וטרמינים מתאימים לשפה ולרוחה, חברו ספרים רבים במדעים לפי הצרך ודרישת החיים. שמו לב אל העם והתאימו את תורת המדעים ואת השפה וסגנונה אל מדרגת השכלתו של העם הזה. בין המדעים האלה לקחה חלק בראש תורת הצמחים בכלל וידיעת צמחי ארץ הערבים – סוריה, א”י ומצרים בפרט, ולה הקדיש הד"ר פוסט זמן רב מחייו, ובעמל ויגיעה רבה במשך של עשרים שנה עלה לו לאסף כל הצמחים שבארצות אלה לבאר אותם, לצין את מקומותיהם וגם לאסף את השמות הערבים הנמצאים לצמחים אלה.

עוד בשנות השבעים הוציא הד“ר פוסט ספר בערבית בתורת הצמחים⁷ והביא לדגמה ולהוראה את הצמחים הנמצאים בארץ וקרא לרבים מהם שמות בערבית שאסף מפי השמועה ומהספרות הערבית. ובשנת 1884 הוציא בערבית את החלק הראשון מ”הצמחיה" של ארצות הערבים. את רב הצמחים אסף בעצמו קבע מהותם בעזרת ממחים וגם אסף הרבה משמות הערבים לצמחים אלה⁸. הספר הזה לא נשלם, כי רפתה אח“כ מסירותם הרבה של החכמים האלה לשפה הערבית והרחבת המדעים בה. וכשבא הד”ר פוסט אח“כ להשלים את עבודתו הרבה בחר בשפתו האנגלית לחבר בה את הצמחיה השלמה של ארצות סוריה⁹. מלבד הספרים האלה נכתבו עוד מאמרים אחדים בנוגע לצמחי הארץ ביחוד ע”י הגרמנים מאלה שעברו בארץ ומאלה שהשתקעו בה. ואלה האחרונים אספו ויבשו גם כן צמחי הארץ והביאו תועלת רבה לקדמת המדע הזה¹⁰.

התאולוגים לא מצאו בכל זאת ספוקם בכל הספרים האלה שהם יותר כללים ואינם מבארים במדה ראויה את הצמחים שבכתבי הקדש, ולכן בא הסופר פונק וכתב ספר מיחד על אודות הצמחים האלה¹¹, ספר שאינו מצטין כלל במדעיותו, אך ידע המחבר לתאר בו בסגנון יפה ובבאור נעים ונוח את כל הנוגע לצמחים אלה ואת הוראתם שבכתבי הקדש.

אך איך שיתיחסו אל ידיעת הצמחים שבא“י אם בתור אמצעי רק להבנת כתבי הקדש או בתור מדע בפני עצמו, הנה הידיעה הזאת הגיעה כבר, ביחוד ע”י ספרו של פוסט, לשלמות רצויה וכבר בא הזמן לתקנו ולהשלימו ולהוציא ממנו את התמצית הדרושה המונחת ברשימה זו שאנו עוסקים בה.

וכל זה נעשה ע“י אחרים שאינם תלוים בארצנו אלא בנימה אחת קלה, ואנחנו בני הארץ הזאת שאליה קשורים אנו בכל נימי קיומנו לא עשינו במקצע זה עדין כלום¹². גם התורה וההלכה שהביאו תמיד את אבותינו גם בגולה להתעסק במדה ידועה במדעים כללים לא הועילו בנדון זה מאומה, כי הצמחים שבא”י נוגעים רק למצוות התלויות בארץ ולא היה לחכמינו בגולה אחרי חתימת התלמוד שום ענין ודרישה מעשית לחקר אחריהם ולדעת אותם. רק הנוסע אשתורי הפרחי בבואו אל הארץ בימי הבינים שם מעיניו בה כדי להבין ולבאר את כל המצות התלויות בארץ ונגע גם בצמחי הארץ הנזכרים בתורה ובמשנה ויבאר אותם עפ“י השפה הערבית; וכן עשה כחמש מאות שנה אח”כ ר' יוסף שורץ אשר כתב ספר קטן על אדות תוצאות הארץ ויתאר אחדים מצמחי הארץ ויבאר אותם לפי השפה הערבית.

אולם התחיה הלאמית שהתעוררה לפני שלשים שנה ושיבת חלק מעמנו אל אדמת אבותיו ואל החיים הטבעים של עבודת האדמה הזאת הביאו שנוי רב גם ביחס עמנו אל ארצנו. ידיעת הארץ והכרתה היו לדברים נחוצים שהחיים דורשים אותם, וידיעת טבע הארץ וצמחיה בפרט היה לתנאי אחד נכבד שקיום עמנו תלוי בו. התשוקה ללמד לדעת את האדמה הזאת ותוצאותיה התגברה, וחפץ עז התעורר בלב רבים לחיות חיים טבעיים ורעננים ולהתקרב אל התולדה הרחבה ולפעמים התבלט החפץ הזה גם בספרות הקטנה החדשה שהחלה אז בארצנו. ה' מנשה בן צבי החל לפרסם אחדים מצמחי א“י בשמותיהם המדעיים והחכם לונץ דרש וקבע להם שמות בעברית¹³ התשוקה הזאת לחיי הטבע וללמודיה שהיתה נראית בראשונה חזקה ועזה נעצרה אחרי זמן קצר ע”י הנטיה הרעה שהטו את הישוב החדש מעל דרכו הנכונה, אך הימים הרעים האלה עברו. החנוך החל שוב להתבסס על יסוד בריא וטבעי והמורה גם הוא החל להכיר את תפקידו בעבודת התחיה, שכל תקותה ובטחונה בדור הצעיר המתחנך על ידו. המורה שבארצנו שעליו הטלה החובה לגדל הנטע הרך הזה ולהתאימו לארץ זאת ולתנאיה עליו בראשונה להתאים את עצמו אל החיים החדשים והטבעיים המתהוים לפניו, להכיר את מקומו ולדעת את ארצנו וכל מה שבה, טבעה וכל תוצאותיה, כדי שירגיל בהם את חניכיו ויחזק בהם את ההכרה הזאת, כדי שיהיה בהם גם החפץ וגם היכלת להדבק בארץ ולהשאר בה כאזרחים קימים. והנה אחד הלמודים היותר חשובים והידיעות היותר נחוצות לו הוא למוד צמחי הארץ וידיעתם. למוד זה יוציא את המורה מהחוג הצר שהיה רגיל בו בארץ גלותו, יביאהו למרחב ויפתח לפניו את העולם הגדול עם כל בריותיו הנפלאות ואל המרחב הזה יוליך את חניכיו, יקרב אותם אליו ויטע בלבם את האהבה לטבע ולחיים הרעננים ההולכים ונגלים לפניו. החיים האלה ירחיבו את דעתם, יעוררו את רגשותיהם יפתחו אל כל כחותיהם. פה ימצא המורה את המקום הראוי לו לעבד עבודה חיה ורעננה ולתת לעמו את חלקו גם הוא בעולם ובטבע. ולכשירצו המורים יוכלו עוד להוסיף על מה שנעשה במקצע זה, כי עוד נשאר שדה רחב לעבודה זו, ומה שלא יוכל לעשות הנוסע והמלמד בעברו במקרה ובחפזון בארצנו יוכלו המורים שלנו המפזרים כבר ברחבי ארצנו ויושבים בה ישיבת קבע לעשות בסבלנותם ושקידתם ולמלא את כל החסר והנדרש לנו. זכות יתרה נמצאת כעת למורינו בזה, שנוסדה כבר בארצנו תחנה־לנסיונות, שבראשה עומד מר אהרנזון ממחה גדול לידיעת הצמחים והוא יושיט בודאי את ידו למורינו ויעזור להם למלא את התפקיד החדש שיקבלו עליהם. ממנו יוכלו לקבל ההוראות הנחוצות, האמון וההרגל הדרושים לעבודה מדעית זו ועל ידו יעזרו בהכרת הצמחים, בתאור תכונותיהם ובקביעת הרבה מסגלותיהם שגם המומחים היו טועים בהן; אך בה יצאתי כבר מגבולי ונכנסתי לתחום שאינו שלי. מניח אני את הצד החנוכי והמדעי שבדבר להמומחים לו ואעבר אל החלק השני שהוא העקר בעבודתי, בדבר שמות הצמחים וחדושיהם.

* * *

שפת הצמחים היא במדה יתרה שפת עם הארץ ומשתמרת היא תמיד ברבה בצורתה העממית הפרימטיוית. העם, וביחוד החונים בשדות והרועים, יוצר את השמות לצמחים שהוא רואה לפי התמונות השונות שבהן הם מתגלים לפניו, לפי תכונותיהם שהוא מכיר ולפי הסגולות שהוא מוצא בהם או על פי יחסים שונים שהוא מיחס אליהם אם בכונה או במקרה; ולכן יש שבני העם האחד בשפתם המיחדת להם קוראים בכל־זאת שמות שונים לאותם הצמחים בעצמם לפי המקומות שהם יושבים בהם, כי האנשים השונים למקומותיהם מתבוננים אליהם באופנים שונים ומכירים בהם תכונות שונות שעל פיהן הם מצינים אותם בשמות מתחלפים. וכנגד זה יש עמים שונים היושבים בארץ אחת והמדברים בשפות שונות אך קרובות ודומות שקוראים לצמחים שבארצם בשמות שוים או דומים מאד.

צמחים זרים הנכנסים אל ארץ מחוצה לה, אם באים בתור צמחים חיים או בתור סממנים ותרופות היוצאות מהם, מביאים עמהם גם שמותיהם הזרים והעם מקבל אותם בצורתם הזרה, מתאימם למבטאו ואינו מקפיד על הרב לשנות אותם לפי שפתו. וכך הם מתאזרחים בשפה ואינם משנים צורתם. ולפעמים אין העם מקבל את השמות הזרים האלה ישר מפה אל פה כ“א מהכתב והספרות שהיא כבר משתדלת לשנות את השם הזר או לברא במקומו שם חדש ע”י תכונה בולטת, שמניחי השפה מוצאים בצמח זה או זה או גם בתרגום פשוט של השם הזר. והספרות אינה נוטה לשנות ולתקן רק בשמות זרים כ“א לפעמים רבות גם את שמות ההמון באותה שפה בעצמה, ובפרט לשון ההוראה הנועדה לחכמים, זאת שאנו קוראים לה לשון־חכמים משתדלת לצחצח ולהקציע את השמות של ההמון כדי לקבעם עפ”י חקי הלשון. השפה המשֻפֶרת הזאת משפיעה לפעמים על ההמון. והוא נגרר אחריה ועוזב את יצירותיו הראשונות ולפעמים רבות הוא מתעקש בהן והספרות נכנעת לפניו וחוזרת לקבל אותן.

אם ינֻצח עם ואויבו החודר אליו מכניס לארצו את תרבותו ואת שפתו, השפה החדשה הזאת על הרב אינה משכחת מהעם את השמות שיצר להעצמים הטבעיים וביחוד להצמחים הדבקים כגוף אחד לאדמתו, ולפעמים העם האזרח הוא המשפיע על השפה החדשה ומוסר להעם הזר את שמותיו הוא לצמחים שבארץ עד שאחרי זמן ארוך ערבוב גדול נכנס בשמות אלה ואין אנו יודעים לבחר ולהכיר את מקורם ובאיזה שפה נוצרו תחלה.

את כל החזיון הזה אנו רואים בארצנו ובשלש השפות הראשיות משפות שם ששלטו בה בזמנים שונים ושלעתים קרובות נפגשו זו בזו והתחרו יחד, הן השפה העברית, הערבית והסורית¹⁴. השפה העברית עמדה באמצע בין הארמית והסורית ובין הערבית והֻשפעה משתיהן. אך בימים הראשונים היתה משפעת ביותר מהערבית הדומה לה יותר גם בצורתה וגם בסגנונה, וביחוד הערבית שבצפון ערב שהיתה שוה אליה בפרטים רבים. ואחרי ששפת הצמחים היא השפה העממית, שפת הדבור, שבה השפות השמיות האלו מתקרבות יותר ודומות באפן מפליא, דומים מאד שמות הצמחים בשפות האלו ורבים מהם משתפים להן בלי הבדל כלל או בהבדל דק שאינו בא אלא בתמונת השם ומבטאו. אם נתבונן אל שמות הצמחים הנזכרים עוד בתנ“ך: רמון, תאנה, חטה, שעורה, פול, בצל, אבטיח, קצח, שושן, נמצא אותם כהויתם או בשנוי דק בשפה הערבית ובפרט בשפת הדבור הנהוגה בארצנו היום. וכן הדין בשמות הרבים של הצמחים הנזכרים במשנה: אגס, לפת, ורד, שבת, חרדל, פלפל, לוף, פואה רגילה שבהם משתמשים גם בשפה הערבית בצורתם זאת לאותם הצמחים בעצמם. ולא עוד אלא שיש שמות כאלה לצמחים שבאורם נשתכח כבר זמן קדום בספרותנו ושהם שגורים בפי ההמון הערבי שבארצנו עד היום. למשל הצמח מרור, שבימי התלמוד הירושלמי לא ידעו אותו כבר אל נכון, ידוע הוא אצל הפלחים שבארצנו וקוראים לו מִרָר, וכן השם דפרא למין תאנים מבכרות שבמשנה שלא ידעו מכבר מה הוא ובארו אותו עפ”י השפה היונית, ידוע הוא אצל הערבים בארצנו והוא שם מקורי בשפה זאת. כן משתמש ההמון הערבי בארצנו לצמחים רבים בשמות הלקוחים מעברית, אף כי יש להצמחים האלה שמות אחרים בשפה הערבית עצמה והם מקֻבלים עוד בארץ ערב, כמו השם אִתּל לעץ הנקרא אשל בעברית, שהשם הערבי המקורי הוא טַרְפַא ונהוג עד היום בתימן. השתוו העברית והערבית גם בכל אותם השמות שקבלו להן מהסורית (או הארמית), והשמות האלו התאזרחו בשתי השפות האלו, כמו: כרפס, כסבר, כרשינה, יברוח, ירבוז, עכבית, מיש, מַלה ורבים כמוהם. לפעמים דחו שתי השפות האלה יחד שמות שלהן לצמחים וקבלו במקומם שמות חדשים משפה אחרת, למשל בשם הדס היו משמשים קדם גם בעברית גם בערבית ואח“כ נתקבל להן השם אסא הסורי, והשם הדס נשתמר רק בעברית בתנ”ך ששפתו אינה משתנית מפני קדושתה ונשכח לגמרי מהשפה הערבית¹⁵.

תקופת המשנה, שנמשכה כמאתים וחמשים שנה (המאה האחרונה לפני חרבן הבית השני ומאה וחמשים שנה אחריו) היא היותר נכבדה בהתפתחות השפה העברית ופגישתה עם אחיותיה הערבית והסורית, שבה נכרת ביותר ההשפעה שיצאה מהפגישה הזאת. העם הערבי החל אז להתפשט צפונה, לחץ מלפניו את העמים האחרים שישבו סביב א“י, התישב לרב בדרום א”י ובכל המזרח, הערבים באו אז במגע קרוב עם ישראל וגם עם הסורים שהתפשטו אז בצפון א“י ועם הנבטים שישבו בדרומית מזרחית הארץ. הערבים והנבטים היו רבם עובדי אדמה ורועי צאן, ולכן היתה שפתם עשירה בשמות הרבים הגדלים בארץ. וגם עם הסורי, שלא היה ברבו עובד אדמה היה נזון הרבה מן הצמחים, ולכן היתה גם שפתו עשירה בשמות אלה. ומפני שהעמים האלה ישבו בארץ אחת ולשונותיהם היו קרובות ודומות, היו שמות הצמחים שבארץ דומים מאד בשלש השפות האלו עד שקשה לנו כעת לבדק אחרי השמות האלה ולמצא את מקורם הנכון. קשה הוא ביותר למצא את מקוריות של השמות העברים, כי נפסק מאז הדבור העברי והספרות לא יכלה כ”א לשמר לנו חלק מועט וגם את זה לפעמים רבות בצורה מטשטשת. ומי יודע אם לא הרבה מהשמות השגורים כעת בפי ההמון הערבי אשר בארץ משלנו הם, וכשנבא לספח אותם אל שפתנו לא נחקה בזה את הערבית ולא נתפרנס משלחנם של אחרים, כ"א נשיב לנו את אבדתנו ונהיה נזונים משלנו.

בתקופה הזאת היתה כבר השפעת השפה היונית רבה ושמות רבים לצמחים נתקבלו ממנה לעברית וסורית וגם לערבית, ומהם שמות כאלה שהעם בדבורו והסופרים בשפתם הברורה ידעו להקציע אותם ולהתאימם לשפתם: ארוס, קסוס, פיגם, קולקס, קפריס, קנבוס, אמיתא, בקיא, אסטפיניס וכמוהם רבים, נתקבלו ונתאזרחו בשלש השפות ורבים מהם נשתמרו עד היום בשפת ההמון הערבי ודחו מפניהם גם השמות המקורים שבשפתם, הנה הצמח Ruta נקרא גם היום אצל הפלחים בשם פיג’ם היוני, אף כי יש לזה שם ערבי מקורי סזבּ, וכן השם כֻּבּר הבא משם קפריס נתקבל בשפה הערבית תחת השם הערבי לצף הוא הצלף העברי.

מהתקופה הזאת נשארו לנו רב שמות הצמחים שיש לנו בעברית ונשתמרו בצורתם הנכונה בשפת המשנה הברורה והמדיקת, לשון החכמים אז, ובשפת התוספתא שהיא כבר יותר עממית וע“י זה יותר מפתחת, יותר חפשית ויותר רכה. באורי ההלכות הרבות בנוגע לזרעים ונטיעות השונות למיניהם, בנוגע למזונות היוצאים מצמחים כדי לברך עליהם או להשתמש בהם לפסח ולערובין בנוגע לעניני טמאה וטהרה וכדומה לזה הביאו את חכמינו ליד כך שימנו את רב הצמחים האלה ויסמנו אותם בשמותיהם הנכונים, לא שמות אלה שנשארו במסורה מבלי דעת מושגם כנהוג אצלנו בספרותנו המאחרת, כ”א שמות שנלקחו מהחיים ושהעם ידע והכיר אותם. גם במדרשים של הימים ההם נמצא שמות אחדים של צמחים שהובאו למשל ולמליצה ושנכבדים הם לנו מפני חדושם שאין דגמתם במקומות אחרים בספרותנו¹⁶.

אחרי התקופה הזאת רפתה ההשפעה הערבית וזאת של הסורית התגברה. בצפון הארץ דברו אך בה וגם בני עמנו בארצו דברו בשפת סורית מערבת או כמו שקראו לה אז “סורסית” שהשפעה הרבה מהיונית. השפה הזאת שנשתמרה לנו בתלמוד הירושלמי קבלה גם לצמחים הרבה שמות יונים ולא הקפידה עוד על הצורה העברית, ואף לא על הצורה היפה והנכונה בכלל והרבה שמות משבשים נכנסו אליה, שמות הצמחים הנזכרים במשנה לא היו כבר ידועים ברבם אז, והתלמוד הכרח לבאר אותם עפ“י השמות שהיו שגורים אז – סורים או יונים. אז התחילה להראות כבר מעט בארץ ההשפעה הפרסית. ע”י המלחמות הרבות שהיו לעם הפרסי עם רומא המזרחית וע“י הערבים שהתפשטו אז בארץ פרס ובאו במגע תמידי עם בני עמים סביב א”י החלה השפה הפרסית לחדר מעט אל ארצנו ובירושלמי מוצאים אנו כבר שמות פרסים כמו אספרגל. ואת החרוב (לא העץ כ"א מין ירק) בארו שהוא כמין פול מצרי ופרסי (ירושלמי כלאים א').

אחרי חתימת הירושלמי נפסקה הספרות העברית כמעט כלה בארץ תחיתה ויצאה בגולה לבבל, מקום התלמוד וחכמת ישראל אז; שם השפיעה הארמית והפרסית הרבה על שפת עמנו וספרותנו, חכמי התלמוד בבארם את המשנה היו מכרחים לבאר גם את הצמחים הנזכרים בה ועוד להוסיף עליהם בהלכות שנתחדשו ושנתרחבו ובאגדותיהם הרבות בנוגע לרפואות וסממנים שהתפשטו אז בין העם ושהוא היה דורש אחריהם.

בתלמוד בבלי מוצאים אנו הרבה שמות חדשים לצמחים שלא נזכרו בספרות הקודמת לו, גם הרבה שמות פרסים שנכנסו אל שפת התלמוד ונתקימו בה; כנגד זה היו חכמי ישראל רחוקים מאד מאדמת עמנו ורבים מהצמחים שנאמרו במשנה לא היו מבוררים להם. את האזוב לא ידעו מה הוא (אף כי נקרא עד היום בפי הערבים הסורים בצפון א"י בשם זופא) ואת השטה תרגמו בשם תורניתא שהוא התורן או התרנה ואינו ממין השטה כלל; אף לא הקפידו על המבטא הנכון של השם ולא השגיחו שע"י זה אבדו את צורת השם היפה והוראתו הטבעית, למשל את הצמח אבוב־רועה (לאמר חליל הרועה ושנקרא גם בערבית בשם מִזְמָר אַרָעִי) הזכירו בשם אבוב־רואה ועוד כאלה.

אחרי התלמוד היו רק אחדים שעסקו בבאור שמות הצמחים הנזכרים במשנה ובהם הכי נכבדים רב האי גאון, שידע היטב את השפה הארמית והשתדל לבאר אותם על פיה. ואחריו הרמב“ם שידע היטב את הערבית וממנה למד לכון את הבאור לשמות הצמחים שבמשנה, אך לא הרבה גם הרמב”ם לעשות בזה, מפני שלא היה כ"א זמן מועט בארץ ולא למד מפי ההמון את שמות הצמחים רק קבל את באורם משפת הספרות שהשפעה הרבה מהיונית והסורית.

במשך הדורות האלה משלה הסורית בכל ארצות סוריה וא“י. ואין אנו יודעים עד איזה זמן נמשכה הסורית בתור שפת הדבור, אך בתור שפה מדעית ובספרות נמשכה זמן רב עד המאה העשירית, והסורים היו הראשונים שתרגמו לשפתם ספרי חכמת יון והעבירוה אח”כ לערבים בשפתם, ורב המדע והפלסופיה היונית באה לערבים ע“י הצנורות האלה של הסורית. בין חכמות יון ונמנתה גם חכמת הרפואה עם תורת הצמחים הרבים המשתמשים לתרופות וסממנים. וחשיבות יתרה נתנה לחכמה זאת מפני שנוגעת היא לבריאות האדם וחיותו, שעל כן עסקו בה הרבה מאד וע”י זה גם בצמחים השונים שלמדו על אודותם וחקרו אחריהם וסמנו אותם בשמותיהם הקבועים שיהיו ידועים בהם לרבים, ומפני זה רבו אז (במאה השמינית עד העשירית) שמות הצמחים גם בסורית גם בערבית, אם שמות כאלה מקורים בשפה ומקבלים מכבר או שמות חדשים שלקחו מהיונית כהויתם או שתרגמו אותם לשפתם עפ"י השפה היונית בהוראותיהם על תמונת הצמח, תכונתו וסגלותיו.

הספר היותר נכבד במקצוע זה היה ספרו של Dios־korides, שחי עוד במאה הראשונה ונתפרסם אח“כ בכל העולם ופעולתו היתה מתמדת עד המאה השבע עשרה. את הספר הזה תרגמו בראשונה לסורית ואח”כ לערבית בימי הכליפים, גם נכתבו עליו ועל באורו ספרים רבים בסורית שהנכבד בהם הוא ספרו של בר בהליל ובערבית ביחוד ספר הקנון של הרופא אבן סינא (במאה העשירית) והספר תַזְכּרת דאוד (במאה החמש עשרה) שאספו עפ“י סדר א”ב רב הצמחים האלה לשמותיהם השונים. כן נתרבו שמות הצמחים בעברית וערבית ע“י תרגום הספר לאכרות “כתבא דאִכּרותא” של יוניס היוני¹⁷. בסורית נתרבו שמות הצמחים ונקבעו להם צורות חדשות רבות ע”י הופעתו של ספר אחד (במאה העשירית בערך) שמחברו היה יהודי בלתי ידוע לנו ושנקרא בשם מוזר “אַבף”. הוא הביא בספרו שמות לצמחים רבים שאסף מהשפות השונות שהתהלכו אז בכל ארצות המזרח: עברית, ערבית, ארמית, סורית, יונית ופרסית.

ע“י הספרים האלה התרחבה שפת הצמחים והתפשטה בין העם על ידי השמוש הרב בצמחים האלה, העשבים, הפרחים והסממנים לרפואה או למזונות להחלים הגוף ורפוים שונים שהיו נצרכים לו. והעם היה מתרגל ומשתמש בשמות אלה או היה משנה רבים מהם עפ”י רוחו ושפתו הטבעית שהיה דָש בה. בשמות המקֻבלים האלה נבלטת ביחוד התמונה המרכבת (לאמר שם מרכב משני שמות המורים ביחד על איזה תמונה, מראה או פעולה או סגולה ויחס) שהיא מסמנת את הצמחים לפי תבניתם, דמותם ומראיהם של הצמח כלו או אחד מפרקיו היותר נראים הדומים לעצמים אחרים חיים, לחלקיהם או לפרקי גופם או לפי הפעולות השונות שבטבע הצמחים, או לפי היחסים השונים שיש לצמחים אל עצמים חיים אחרים או למקומות ומקרים שונים. זאת הצורה חביבה מאד על העם ונוחה לו מפני שמצינת היא היטב את הצמח, והשמות האלה משעשעים אותו ע"י ההקש וההשואה שבהם והם נרשמים היטב בזכרונו ונראים הם לו שנוצרו ביחד עם הצמחים בדרך ישרה וטבעית. מוצאים אנו את התמונה הזאת גם בשמות הצמחים בסורית וגם בערבית כל אחת בשפתה המיחדת ונזכיר אחדים מהם בתרגומו לעברית:

לשון־שור, לשון־צפור, קִשוא־חמור, שער־גבר, יפי־העלה, קטל־אביו, צַמַת־הלילית, קורת־רוח, ענבי־השועל, עין־עגל, רגל־ארי, אזן־עכבר, קרני־צבי, מקל־רועה…

בדורות האחרונים רפתה מאד השפה הסורית. לדבור היא משמשת רק בכפרים מעטים בצפון סוריה והיא רק שפת הקדש לכתת המורַנִים שבה הם מתפללים ולומדים מזמוריהם ותקוני דתם מבלי להבין את רבה, ובכל זאת גרמה השארית הזאת להחזיק עוד בשפה הזאת ולשמר על אוצר מליה במלונים אחדים, שאליהם נאספו גם רב שמות הצמחים מספרותם הישנה וגם אחדים משפת הדבור במקום שהיא קימת עוד בו¹⁸. כנגד זה נשארה השפה הערבית עשירה גם בספרות גם בדבור ושמות רבים לצמחים נשתמרו בה, כי העם הערבי כמו רב עמי המזרח בקיאים הרבה בצמחים ומרבים למסר את שמותיהם מדור לדור, ולכן נמצא גם בזה לאחינו שבארץ שדה רחב לעבודה לאסוף שמות הצמחים שבפי ההמון הערבי, והעבודה הזאת תהיה פוריה ומועילה גם להרחבת שפתנו. ובספרותנו של הדורות האחרונים לא נתחדש בה הרבה בנוגע לשפת הצמחים וגם לא שמו לב הרבה לבאר את השמות הנמצאים כבר. רק מלפני חמשים שנה בערך חבר ה' יוסף שינהך ספר בידיעת הצמחים שקרא לו “תולדות הארץ” ובאר בספרו זה הרבה משמות הצמחים שבתנ"ך ובתלמוד עד שבא הח' לאו והוציא את הספר האחרון והנכבד מאד במקצע זה: "שמות הצמחים בארמית¹⁹, שבו אסף את כל השמות לצמחים הנמצאים בספרותנו ובספרות הסורית ויבאר כל שם ושם בחקירה רבה ודיוק מדעי, ואם אמנם יש לחלק על הרבה ממסקנותיו הנה הגדיל לעשות בספרו זה והוא היה לי ליסוד לעבודתי.

לבסוף עלי להזכיר גם ע“ד החדושים האחדים שנתחדשו בשמות הצמחים בזמן האחרון ע”י סופרים אחדים בא“י וע”י האגרנום מר אַינהורן בספרו “ישובה של הארץ”. מעטים הם מאד החדושים האלה וגם אחדים מהם אינם נכונים, אך משמחת היא מאד ראשית הפעלה הזאת, כי מראה היא לנו על הכרת נחיצותה והחפץ למלא את החסרון הזה – ובמקום שיש הכרה וחפץ יש גם פעולה ונצחון.

אחרי שנתבררה לנו במקצת התפתחות שפת הצמחים בלשוננו ובלשונות הקרובות לה עלינו לעבר בסקירה קצרה על צורות השמות האלה ביחוד בשפתנו ובשפה הערבית הדומה לה, כדי שנעמד על תכונתם ובאיזה מדה הם מתקבלים ביותר ומתאימים לרוח השפה והעם:

א) השמות הפשוטים, באים במשקלים שונים ועל הרב בלשון זכר וגם הרבה מהם בלשון נקבה ולפעמים רק בלשון רבים. הרבה מהשמות האלה יש להם באור נכר ומובן, אך יש גם רבים מהם שבאורם סתום לנו וצריך לחקר אחרי מקורם כדי להבין איך ולמה נבחרו והתאמו השמות האלה דוקא לצמחים אלה.

בעברית בתנ"ך: אָטָד, הָדָס, אֵשֶׁל, גֶפֶן, חֶדֶק, בֹּשֶם, רֹתֶם, חָצִיר, שָׁמִיר, חָרוּל, שָׁקֵד, אֵזוֹב, בְּרוֹשׁ,

שִׁקְמָה, פִּשְׁתָּה, שׁוֹשַנָה, פְּקוּעָה, שְׁעוֹרָה, תְּאֵנָה,

קְצִיעָה, בְּכָאִים, בָּטְנִים.

במשנה: לֶפֶת, וֶרֶד, טוֹפַח, כֹּפֶר, כְּרוּב, סָפִיר, פָרִישׁ, חָצוּב, חָרוּב, נִצְפָּה, רִכְפָּה, תַּרְדִים,

לְעוֹנִים, שַׁחְלַיִם (רבוי הזוגי).

בתלמוד: סִלְקָא, לִפְתָּא, שַׁבְרָא, חִלְפָּא.

בערבית: גַ’זַר, לִפְתּ, רֻתּם, בֻּטם, קַרְע, שַקר, שַׁקִיק, מַנְתּוּר (בינוני פעול), קַשְטַה, קִרְפַה, חֻלְבַּה.

וכן היא בשמות הנחים:

בעברית: פוּל, שוּם, לוּז, חוֹחַ, אוֹג, זוֹן, לוּף, פּוּאָה, תּיאָה.

בערבית: תּוּם, פוּל, לוּף, פֻוַה, בָּן, עָיִק.

ב) השמות הדגושים באורם ברב נכר ומורים על פעלה מתמדת או תכונה קימת:

בעברית: תַּפּוּחַ, מַלּוּחַ, רִמּן, כֻסֶּמֶת.

בערבית: התמונה הזאת מצויה מאד: סַזָּב, עַנָּבּ, סֻמָּק, כַּרָתּ.

ג) המרבּעים והמֻכְפָּלים. שמות כאלה נוצרים ביותר ע“י העם עפ”י תמונה שנית ומכֻפלת שהוא רואה בצמח או ע"י סגלה כזו שהוא מוצא בו. צורה זו טבעית היא וחביבה על העם ואוהב ליצר ולחדש בדמותה את שמותיו:

בעברית בתנ"ך: ערער, דרדר, (שורות שורות של הפרח),צפצפה אולי עפ"י אושת העלים), נַעְצָּץ (מין קוץ הנועץ וחוזר ונועץ).

בתלמוד: פִּלְפֵּל, דַנְדַנָה, גַרְגִיר, שֻמְשֻם, חֻדחֻד (עלים חדים, חדים) בספרות הסורית וכן בתלמוד, רבים השמות שהם בני חמש, ושתי אותיות האחרונות נכפלות:

חֲלַחלחַ, חֲלַגְלְג, חֲלַבְלבָא חֲבַלְבְלָא,

שְבַטְבְּטָא, צְמַרְמְָא ויש שרק האות האחרונה נכפלת: שַׁבלוּל סַפְלוּל.

יש שמות מרבעים כאלה שהם מרכבים משתי מלים שנדבקו יחד וקשה לנו כעת להפריד הרבה מהם. והם יוכלו להיות לנו למשל להרבה שמות שעלינו לחדש עפ"י יסוד זה:

חֲבַצֶלֶת (חַבּ – גרעין, בצלת – בצל), חַרְדַל (רח – חם, דל – דק) כֻּסְבָּר, כּרפּס.

בערבית: דִרְדָר, גִ’רְגָ’ר, כַּרְדַל, עַגְ’רַם, עַמְשַק, צִפְצָף, קֻרְטֻס, מִשְמָש, סֻמְסֻם. וכן אלה שרק האות האחרונה נכפלת בהם: זַעַרוּר, חַנְדַקוּק.

ד) הנוספים: הוספת אות בתחלה או בסוף באה ג"כ להורות על פעולה וסגלה שבצמח שמבנה השם באפן זה מצין אותה. ושונים הם האותיות הנוספות:

1) הוספת ת העתיד בראשונה נמצא רק מעט מזה בתנ"ך: תִּדְהָר, תְּאַשׁוּר.

2) הוספת א בראשונה: אגוז, אֲבַטִיחַ.

3) הוספת י העתיד נמצא הרבה בתלמוד ובסורית (ובתנ"ך נוהג הוא בחיות): יַבְּרוּחַ, יַרְבּוּז, ירַעֵנה, יְרואֵר, יחַנוּן.

בערבית מצויה ג"כ הצורה הזאת של הוספת י, אך אינה מקורית בה ועל הרב באה בשמות הלקוחים מסורית: יַבְּרוּחַ, יַנְבּוּת, יַתּוּעַ.

הוספת הנון בסוף, שהיא מורה על הפעלה המתמדת או התאר הקים. צורה זו מצויה מאד בשפת הצמחים ודגמתה מרבה גם בעברית וגם בסורית וערבית וכנראה היה העם רגיל בה וקלה ונוחה היתה לו.

בעברית: בַּרְקָן, עַרְמוֹן, קִיקָיוֹן, חֶלְבֹּנָה, תִּלְתָּן, עַקְרְבָן (ע"ד התמונה) שִׁכְרָנָא (ע"ד הסגלה), פַּשְׁטִינָה, חרבינה – ובשפה המאחרת ריחן (בעל ריח) רֵישָן (בעל ראש), חֻמְשִין (מחֻמש).

בערבית: הצורה הזאת מועטה היא ובאה על הרוב בהוספת ־יִן בסוף קַצְעִין שַעַנִין.

לפעמים התמונה המכפלת עם זאת של הוספת נון מזדוגת יחד ובוראות צורה חדשה, כמו עֻבְעוּבָן.

ה) ההקטנה: אוהב הוא העם להשתמש הרבה בהקטנה לשמותיו שהוא יוצר ולכן רבה היא ומצויה מאד התמונה הזאת, לפי משקליה השונים, בשפת הצמחים, והיא היותר מקבלת והיותר נוחה ליצירת שמות חדשים או לשנוים וחליפות בצמחים הדומים זה לזה:

בעברית: של המשנה משתמשת ביותר ההקטנה במשקל ־יִת; חֲלָמִית, ישנונית, לשישית, שַׁחְמָתִית (ע"ד הגון), חנונית (ע"ד החן).

בתלמוד ובסורית משתמשת הרבה ההקטנה במשקל וּן או ־יִן; חַרְדְלוּנָא טְלַפְחִינָא, שִירִיצִינָא וכמוהם רבים. ויש שמזדוגים שני המשקלים יחד: שומניתא, שיצניתא.

כן תבוא ההקטנה בתלמוד בצמחים על משקל פוּעִיל: דוּחִינָא. משתמשים לפעמים להקטנה גם בתמונה המכפלת: בְּצַלְצוּל, חֲלַבְלוּב.

בערבית: מצויה מאד ההקטנה בשמות הצמחים ועל הרב בשפת ההמון האוהב להשתמש בה ולהורות על תמונת סגולת וגון הצמח: דֻרַיס, עֻנֵּיבַּה, צְפֵירַה כֻבֵּיזַה קֻטֵיט. שוות הן

שלש השפות השמיות להקטנה בזה, שעל ידה השם משתנה לצמח אחר שיש בו רק דמיון לאותו הצמח שלקחו את שמו והקטינו אותו ואף כי הוא ממין אחר לגמרי: ועל הרב נוהג זה בצמחי הבר. כך אנו מוצאים בתלמוד: שום – שומנית (שהיא צמח אחר), בצל – בצלצול, מרור מרורית, וביותר מוצאים אנו זה בסורית אצל האחרונים:

גרגר – גרגרית, טלפחא – טלפחונא וכמוהם רבים, וכן קראו בשם פלפלת מין ירק הגדל בגנות שאינו דומה לפלפל של העץ כ"א בטעמו החריף.

וכן אנו מוצאים בערבית פִג’ל (צנון) פֻגֵ’ילַה (צמח בר דומה לו), לִפֵת (לפת) – לֻפֵיתַּא (צמח בר), גִרגָ’ר – גֻ’רֵיגִ’יר, בַצל – בֻצֵילַה (צמח בר).

ו) המרכבים:כבר העירותי שהעם נוטה להרכיב שני שמות כדי לצין בהם את הצמח, ואף כי בכלל אין השפה השמית סובלת שמות מרכבים ארכים, אך בנוגע לצמחים התמונה הזאת היא היותר חביבה לעם, והיא המביעה לו את כל מושגיו, מוצא הוא בה את ספוקו וגם משתעשע הוא בזה כי בהקישו ובהתחכמותו עלתה לו. הצורה הזאת עלולה מאד להשתנות ולכן רבו החליפות בה והעם האחד בשפתו בעצמו מכניס שנויים בקריאת שמות אלה לפי הכרת והסתכלות אנשי העם; אך על הרב נקבעים שמות כאלה, אף אלה שלא נוצרו מהעם בחדרם אליו מן החוץ, כהויתם או בתרגומם ומשתקעים בשפה ונשארים בה לדורות.

עוד בתנ"ך מוצאים אנו מעטים משמות אלה: גפן־שדה, גפן־סדום; וכן בתלמוד: נץ־החלב, אבוב־רועה, שושנת־המלך, פרח־לבן (פְרַחְלָבָן),בנות־שבע, כרפס־נהרות.

מרבים מאד השמות ממין זה של האחרונים בסורית ואפני הרכבתם רבים ושונים, וכבר הזכרתי מהם למעלה. וכן גם בערבית שכמעט ממקור אחד ובתקופה אחת עם הסורית קבלו שמות רבים כאלה מהיונית, מלבד אלה שהעם הוסיף בעצמו ושעודנו הולך ויוצר ומחדש להצמחים החדשים שהוא מוצא, או עפ"י תכונות חדשות שהוא מגלה. מענין הוא למצא בערבית שמות כאלה שנתקבלו בעם מהסורית כמו שהם, ולא השתדלו לתרגם אותם בשפתם, כמו חי־עָלַם, סַקִי, רִעְלַא (סָגִי־רִגְלא מרבה הרגלים).

ז) הזרים: ההשפעה הזרה המֻכרחת לכל שפה, נכרת במדה יתרה, כאשר בארתי למעלה, בשמות הצמחים; אך לא כל התקופות שוות בקבלת ההשפעה הזאת. בתקופה אחת העם מקפיד על לשונו הלאמית ואינו מקבל השמות הזרים, גם אלה המכרחים לו, כ"א אחרי שמשפר אותם ומתקן את צורתם לפי רוח שפתו, ובתקופה אחרת העם אינו מדקדק כלל ואינו שומר על צורת שפתו הלאמית ומכניס אליה את השמות הזרים כמו שהם, ונשארים הם בה כעצם זר, שאינו מתאים לפעמים לא למבטא העם ולא להכתב והמכתב שלו. התקופות השונות האלו אנו מוצאים גם בשפתנו.

כפי שראינו היתה השפעת השפה היונית והפרסית היותר חזקה והיותר תדירה על שלש השפות השמיות שהזכרנו ומהן השפה הערבית, בעשר צורותיה ומשקלי השמות, היא היותר מכשרת לקבל שמות זרים ולסגלם לה. והעברית, בצורותיה הקצובות ומשקליה המצמצמים, היא היותר קשה, ומורדת היתה לפעמים רבות בהשפעה זרה זו אף כי לא יכלה לעמד תמיד בקשרי מלחמה ונכנעה להשפעת זרים ברצון העם ושלא ברצונו.

עוד בתנ"ך אנו מוצאים שמות זרים לצמחים: קִנָמֹון, כַּרְכּוּם, נֵרְד, אהלות, והם מצטיינים בהסתגלותם לשפה העברית עד שזרותם אינה נכרת כלל.

בשפת המשנה נכנסו הרבה שמות זרים (רבם מהיונית), וגם היא מצטינת בזה שידעו חכמיה לשפר צורתם ולתקנם לשפה העברית מבלי שתהיה זרותם בולטת ועוקצת: מלפפון, נפוס, לפסן, פגם, קנרס, קנבוס, קסוס, ארוס – כלם שמות דומים מאד לעברית ואין הנפש העברית היותר מקפדת סולדת מהן. גם השתדלו להחליף אות מן האותיות כדי שיקל המבטא על הפה העברי. העץ והפרי זיזיפוס (Zeicifus) שנו לשזיף כדי שתהיה לו צורה עברית ויקל על המבטא: את האות C הרומית שאין מבטאו בעברית, שנו תמיד ל־ק. וכן שנו את התנועות והתאימון עד כמה שאפשר להמבטא העברי והוסיפו אות א לשמות המתחילים ב־ס כדי להקל על המבטא.

לא כן בספרות שאחר המשנה. הירושלמי אינו מקפיד כלל בשפה ולכן נכנסו בו שמות זרים בצורתם העקרית או גם בצורה משבשת שאין העברית הולמתה, והבבלי הכניס ג"כ הרבה שמות פרסים מבלי להקפיד על צורתם; אף כי חכמי התלמוד הזה היו נזהרים יותר והשתדלו לקרב אל העברית את השמות הזרים שספחו אליה למשל: זנגבילא, אבנגר, אניגרון, הנעבי, גוהרקי, גלבהיק, אגבנא.

בספרות הערבית והסורית שבתקופת הכליפים נכנסו הרבה שמות לצמחים מהיונית והפרסית, וביחוד מזאת האחרונה, וגם העם בדבורו סגל לו יותר את השמות הפרסים ודחה את השמות היונים הזרים לו מאד.

ראינו איפא בהשקפה כוללת אפן קביעותם והתחדשותם של שמות הצמחים, תמונותיהם והלכותיהם. ועל פיהם נוכל לקבע את השמות לצמחי ארצנו ולחדש את הראוי להם. ובזה השתדלתי, אך המחסור גדול עוד מאד, מרבים עוד הצמחים שלא עלה לי לתת להם את השמות הראוים, ובפרט להחליפות השונות של אותו המין עצמו שגם בשפות אחרות ובשפה המדעית נקראים הם בשם של אב המין בצרוף תואר או שם לְוָי עפ“י התכונה או התמונה מיחדת והמצינת כל חליפה וחליפה²⁰. גם רבים הם השמות מאלה המחֻדשים עתה וגם המחֻדשים מכבר שאינם אלא הוראת שעה והעם בשפתו החיה והטבעית ישנה ויחליף אותם. אין יוצרים שפה על שלחן הכתיבה ואין צרים אותה בחרט ובאזמל. הדור שיחֻנך בארץ ויתרועע משחר ילדותו עם צמחי ארצנו ידע בהכרתו הטבעית להביע לרבים מהצמחים את השמות המתאימים, שנתכנו לפי רוח העם והבנתו ובטעם שפתו החיה והמקורית. וגם בזה על המורה להראות פעולתו ועזרתו, וכשינהל את חניכיו על צמחי גנה ועשבי הרים וילמד אותם להכיר את הברואים האלה בתמונותיהם ותכונותיהם השונות יקשיב בתשומת לב אל בטויי החניכים האלה והבעתם בלשונם הטבעית, את הרשמים שקבלו מהצמחים האלה, והשמות שקראו להם על פי הכרתם הפנימית, – אז ידע המורה לברר מהם את הנכון והטוב, ירחיבו ויסגלו אח”כ לעם שיקבלהו בחבה יתירה, מפני שמתאים הוא לרוחו וטעמו ויהיו לו לקנין עצמי הקים לדורות. אבל, כמובן, צריך המורה להיות נזהר בזה, שפתנו עניה עוד בהרבה שמות טכניים ודלה עוד ביותר שפת התלמידים. חסרים להם הרבה שמות לעצמים ותמונות שאליהן צריכים הם להַדמות ולהמשיל את התמונות והתכונות שהם רואים בצמחים, והם יבואו לעַקם את השמות ויתחכמו בהם באפן מלאכותי שנוח יהיה להם אם לא יהיו נבראים על ידם. כל הקשי הזה שלפנינו לא יניא אותנו מעשות את הצעדים הראשונים, שיובילו אותנו סוף כל סוף למטרתנו.

כל המאמרים שבאו בקבץ זה נדפסו בזמנים שונים (משנת תרנ“א עד שנת תרע”א) בעתונים: “הצבי”, “הארץ” ו“פרי הארץ” של ה' יעבץ, “לוח א”י“, “השלח” ו”החנוך". רק המונוגרפיה על הגליל לקוחה מכתב־יד. תמצית המונוגרפיה נדפסה בקיצור נמרץ באנציקלופדיה העברית הרוסית.

תאר קַיָם.

ספר יספרו לנו הערבים על דבר ראשית דקדוק שפתם לאמר: ויהיה עוד לפני ימים רבים ובני ערב טרם למדו לדעת את דקדוק שפתם ותורתה, וחכמיהם עוד טרם קבעו לה חקים וכללים, ושפת ערב הרבה והרחבה היתה שגורה בפיהם ובפי בניהם ובנותיהם וידעו לדבר בה צחות להמליץ ולשורר שירים נפלאים. ויהי היום ובת אחד האמירים דברה עם רעותה ותטע בדבריה ולא יכלה לדבר כן, ואביה שמע את דבריה ויעצב על שפתו היקרה כי תשחת ויקרא לאחיו בני עמו ויאמר להם: קימו המבטאים באות הציאד¹ ונעשה לשפתינו פן תשכח מפי בנינו ותשחת בפי בנותינו משפתינו כל הוד והדרה. ויקומו בני ערב וירבו לכתוב בדקדוק שפתם בכל פרט וכלל, ויעורר המקרה הקטן הזה את גדולי הסופרים הערבים לענות ימים רבים בענין הזה ויחברו בו ספרים רבים ותהי להם תורת השפה לחכמה רבה ונפלאה, וגדולי החכמים עסקו בה ותתרחב השפה ותגדל בתארה ושלמותה, ותהי לשפה נהדרה עד היום הזה.

וגם כל תנועה קלה וכל מקרה קטן בשפתנו ובספרותנו כדאי הוא לעורר אותנו לעשות לדקדוק שפתנו לכללו ולהשלימו פן תשכח שפתנו הקדושה גם מפי זקנינו, ותשחת גם בפי סופרינו וכלה כל שארית יפיה והדרה.

הנה עוד בימים הראשונים, בימים אשר באו בני ערב אל אחינו ואחינו באו בתוכם וישבו לבטח יחדו, קנאו גדולי עמנו וחכמנו לשפתם, ויחלו להרחיב ולהגדיל אותה וישימו לבם גם אל הדקדוק ואל תורת השפה. גם תופשי התורה ומורי הצדק לא בושו לשאת ולתת בדקדוק השפה ויכתבו בו ספרים רבים, אפס כי לא גמרו המלאכה הרבה הזאת, גם רבים מהם אשר הפריזו על המידה ויכתבו רֻבי כללי השפה על פי הדקדוק הערבי כתבניתו וכתכונתו. וגם בימים האחרונים רבו המדקדקים בדברי שפתנו וימלאו את חסרונה, אך רבים מהם פנו אל השפות הזרות וילכו בדרכיהן ויכוננו על פיהן את דקדוק שפתנו, גם לא שמו עוד לבם אל כל פרט ופרט; ובכל פנה שאתה פונה בשפתנו תמצא חללים רבים אשר לא נמלאו עוד בידי סופרינו מאז ועד עתה, מהם כללים רבים אשר לא בארו כל צרכם, כי לא היתה השעה עוד צריכה לכך. אך עתה באה העת כי נשים לב ועין אל כל מקצוע בשפתנו לבאר ולפרש כל סתום, ולגבל ולקצב כל חוק וכלל, למען לא תעזב שפתנו.

גם אני אומר כעת לבאר פרק אחד בתורת שפתנו, אשר לא שמו עוד סופרנו את לבם אליו, הוא דבר התואר הממלא את רב בנינה של שפתנו ואשר נקראהו בשם “תאר קים”.

תאר קים הוא כל שם המורה לנו על סגולה טבעית או תכונה קימת והמורה על פעילות תמידית או קימת או על פעולה גוברת, לאמר: על רבוי וחוזק הפעולה. לתאר האחרון הזה קראו המדקדקים הראשונים בשם “תאר גובר”, כאשר קראו לו מדקדקי ערב, אך כל התארים האלו נכללים יחד וכל אחד נכנס לגבול חברו בלי אשר נוכל לשום גבול וחק לכל אחד בפני עצמו; והצד השוה שבהם, כי הם אינם מורים על חדוש הדבר והכנתו, כי אם על דבר עומד וקים לשעה או לדורות, לזה קראתי לכלם בשם תאר קים.

התארים הקימים נגזרים או מפעל עומד או יוצא, או משם להורות על בעל הדבר ועל הצבעים והמומים או ליחס לאיש לדבר או למקום כאשר נמצא גם את שם היחס וסמנו יורה לפעמים על תואר קים.

יש מהתארים האלה המורים על פועל ועושה, ויש מהם המורים על פעוּל ונעשה, ומשקל פעול ומשקל פעיל, הוא הבינוי פעול בארמית, יורו לרוב על תאר קים בקבלת הפעולה, ובזו נוכל להבדיל בין הוראות בינוני פעול לבינוני נפעל.

רבים ממשקלי התארים האלה יבואו לשמות עצמים ודברים אשר יש בהם מעין הפעולה התמידית, או התכונה הקימת. גם שמות רבים הבאים על משקלי התארים יבואו לשמות חיות ועופות וכל בעלי חיים על דבר פעולתם או סגולתם.

וכן נמצא שמות התוארים האלה מורים על שמות הכלי, והמה נגזרים או מפעל על דבר תכלית הכלי ותפקידו לפעל תמיד פעולה זאת, או המה נגזרים משם עצם ליחס הכלי אל דבר או אל מקום.

גם רב שמות הפרטים באים על משקלי תארים האלה, כי כל שם פרטי בשפתנו יש לו הוראה מיחדת, מהם אשר נמצא מקורם ובאורם בשפתנו, ומהם אשר עלינו לחקר ולדרש אחריהם בשפות בני שם הקרובות לשפתנו. ובכלל הזה השתמשו חכמי הדרש לפנים ויבנו עליו רבים מדברי מדרשם. אך כל הכותב בבאור השמות הפרטים, עליו להשען אל אמונת הקוראים, כי מי יעיד ומי יוכיח לנו אם הצדק אתנו בזה או בזה, אם לא השמות אשר נכתב באורם בצדם ואלה אשר דרשו אותם חכמינו. ע"כ לא ארבה כעת לדבר על השמות הפרטים. אשר משקל אחד להם ולתארים הקימים.

משקלי התארים הקימים רבים הם ואנו נחלקם לשנים: 1) אלה אשר שנו תנועותיהם או יתוסף בהם אות או דגש בתוך המלה. 2) ואלה אשר יתוסף בהם אות בראשית המלה או באחריתה.

1. פֶּעֶל, פֵּעֶל.

המשקל הזה יורה על תאר קים לעושה הפעולה, כמו: מֶלֶךְ, עֶבֶד, הֵלֶךְ הוא ההולך ומסובב תמיד; ויורה גם על תכונת ואיכות האדם כמו חֵלֶך, ובאורו בערבית קודר ושחור מאד, הוא העני אשר קדרו פניו מרב לחץ, וכן פי' הרד"ק.

ויבא לשמות עצמים לקבלת הפעולה, כמו דֶרֶך, המקום אשר ידרכו תמיד עליו, כֶבֶש ושרשו כָבַש לאמר סלל ודרך. נֶזֶם ושרשו בערבית נַזַם, לאמר חרז פנינים, או לעשות הפעולה כמו דֶבֶק, הדבר המדבק. חֵשֶב, שרשו בערבית חַשַב לאמר אסף יחד, והוא החגור הקטן אשר יתפר בפי בגדי הנשים או מעל הסנור והוא אוסף ואוחז קפולי הבגד.

ויבוא לשם הכלי, כמו כֶּסֶת, הדבר המכסה, חֶרֶב הוא הכלי אשר בו יֵחָרבו, לאמר ילחמו, וכן החרב נחרבו המלכים (מלכים ב' ג' כ"ג).

ויבוא לשמות בעלי חיים, כמו נֶשֶר, שרשו נשר בערבית, ובאורו פשט וקרע העור ונקר הבשר.

ושמות פרטים רבים יבואו על המשקל הזה, כמו: כֶּשֶד ובאורו בערבית חרוץ ועמל; לֶמֶך, באורו; חזק, בריא או כחול ורע העינים, וכן תספר לנו האגדה כי למך היה עור, ואם יהיה עה“פ מאותיות אהח”ע יבא על משקל פַּעַל, כמו: בַּעַר, בַּעַל, נַעַר, שַּׁחַר.

פָּעָל

והוא יורה על סגולת ותכונת הדבר, כמו: קָטָן, חָכָם, סָבָל, נָבָל, עָקָר ועל הצבע לָבָן.

ויבוא לשמות בע“ח כמו: נחש, ובאורו בעל לחש והל' נהפך לנו”ן, חָגָב החכם פילון בספרו ע"ד בריאת העולם קוראו בשם ממית הנחש ואנחנו לא מצאנו באור לו אם כי בערבית חאגב הוא שומר, מונע.

ויבוא לשמות פרטים, כמו: לָבָן ובערבית לַבַּאן הוא המוכר ועוסק בחלב, נָדָב, נָתָן.

פָּעֵל

יורה על תכונה וסגולה, כמו: זָקֵן, כָּבֵד, שָמֵן, עָיֵף, יָגֵעַ, רָעֵב, שָלֵם, עָצֵל או פי' עצל הוא בעל עצלים עבים וחזקים, כי עַצַל בערבית הוא שרירי הבשר; וכן יקרא לשמן ועב וכבד בשם עצל.

ויורה על פעולה גוברת או תמידית, כמו: חָרֵד מפחד תמיד, עָמֵל, אָבֵל; ולשם הכלי יָתֵד, אולי הוא מפעל יָסד.

פֵּעָל

נמצא בשמות פרטים: עֵשָו ובאורו בערבית בעל שער, לאה, לאמר, יגעה ונלאה, ואולי הם ממשקל פֵּעֵל.

פָּעוֹל

ויורה על סגולה ותכונה: גדול, קרוב, רחוק ועל הצבעים: אָדום, שחור, ירוק. ורב תארי הצבעים יבואו על משקל זה.

ויורה על פעולה גוברת בעשית הפעולה, כמו: עָשוֹק, עושק גדול (ירמיה כ"ב, ג'), בָּגוֹד (שם ג‘, ד’), או בקבלת הפעולה מָרוֹחַ, (ויקרא) למי שָחיק ורָסיס, ויבוא לשם הכלי חגור ושמות פרטים כמו: צָדוֹק.

פְּעִיל

יורה על תכונה וסגולה, כמו: חֲסין, כְּסִיל, לאמר אטום הלב והשכל, והוא נרדף לטפש, אֶויל ואולי אֶויל הוא אול בארמית, לאמר, מתחיל ואינו גומר.

ויורה על פועל כמו גביר הוא מושל.

ויבוא לשם עצם. כמו נְתִיב, דביר ושרשו דבר ופי' אחור לאמר הבנוי מאחור (הינטער הערום) וכן בערבית וכן בתלמוד.

ויבוא לשם בע"ח. כמו: כְּפיר הוא היושב בכפר, וביאור כפר בערבית הוא המקום השמם הרחק מאדם.

ויבוא לשם פרטי. כמו: דְבִיר פי' דַבַר בערבית הוא כתב. וכן נקראה העיר הבאה בשם “קרית ספר”.

פָּעוּל

הוא המורה על הרב לתאר קים בקבלת הפעולה, ויורה גם לפעמים על פועל עומד, כמו: חרוּץ, עצוּם.

ויורה גם על בעלי מומים. שָׂרוּעַ חָרוּם.

ויבוא לשמות פרטים.

פָּעִיל

המשקל הזה כמשקל אשר לפניו יורה על פעול ועל פועל, והמשקל הזה מלא חלק רב מהתארים הקימים ויורה: על סגולה ותכונה, כמו: בָרִיא.

ויורה על בעל איזה דבר: אַבִּיר, בעל אברים חזקים (כמו בלע"ז מוסקלאז) וישתמשו בו אח"כ לכל גבור וחזק.

ויבוא לשם הכלי סַכִּין שרשו סכן; פַּטִיש שרשו פטש ובאורו בערבית רקע ומדד את הברזל; כַּשִּיל שרשו כשל, ל"א החליש.

ויבוא גם לשמות פרטים.

פִּעוֹל

ויורה על פעולה גוברת או מתמדת כמו גבּוֹר, שּכּוֹר.

ויורה על שם עצם כמו כִּיוֹר, על דבר אשר הוא מְכֻּיָר או עגול מסובב. כִּנוֹר אולי הוא יחס אל עץ כנוריא הנזכר בתלמוד (ב"ב) ובערבית יקראו לכל עץ רך בשם כנאֹר.

ויורה על שם הכלי, צִנּוֹר, ושרשו צנר ובערבית צַמַר, ובאורו רוץ המים במורד.

ויבוא לשמות בע"ח, כמו צפור, על דבר כי הוא שורק ומצפצף וכן בערבית וכן בירושלמי.

ויבוא לשמות פרטים וכן כנרת, על דבר קולו או תבניתו ככנור.

פִּעֵל.

ויורה לרוב על בעלי המומים והפוכם, כמו: עִוֵּר, פִּקֵח, גִבֵּן, גִּדֵּעַ, חֵרֵש. ולפעמים על תכונה גוברת, כמו: עִקֵש.

פַּעוּל.

ויורה על סגולה או תכונה גוברת, כמו: חַנוּן, רַחוּם, ועל פועל גובר: שַכּוּל. ועל פעול: אַלוּף, ככבש אלוף יובל לטבח (ירמיה י"א) ופירושו אָבוס, מפוטם ובערבית עַלַף.

ויבוא לשם עצם: עַמּוּד.

2. אֶפְעַל

הוספת א' בראשונה.

ויורה על פעולה גוברת או קימת, כמו אזרח, וביאר זרח אולי כמו בערבית רַסַח, שקע, תקע. אַכְזָב, אַכְזָר, שרשו כזר ובערבית כַסַר, ופי' טורף נורא ולא ירחם.

ויבוא לשם עצם, כמו: אֶצבַּע, שרשו צבע כמו צבט, לאמר אחז וצבת. אֶשנָב, שפירושו שנב, ובערבית שַנַף ובאורו הציץ, הביט בפנים נזעמים בכעס על השני. אֶזְרוֹע, אֶגְרוֹף, חתיכת עפר הגרוף או מלא יד אשר יגרף ויאסף בפעם אחת. ויבא לשם הכלי, כמו: אָסוֹך אשר יסוך ממנו או בו. אַבְנֵט, שרשו בנט, קשר, ודומה לזה בערבית, או ביחס אל הבטן ונחלפו האותיות. אַמתחת, מתח. ויבוא לשם בע"ח, כמו: אֶפעה, שרשו פעה, דבר לחש, אֶפרח. ויבוא לשמות פרטים רבים.

מִפְעַל, מִפְעוֹל.

הוספת מ' בראשונה.

ויורה על סגולה ותכונה, כמו: מִצְעָר, מִסְכֵּן, מַלקוֹש, המטר אשר ירד באחרונה, ובתלמוד לקישא (כמו לקש העברי) ועל פעולה, כמו: מֶלְצַר, שרשו לצר, כמו נצר, לאמר משגיח (בן גנאח), מלאך, שרשו לאך, וביאורו בערבית הגיע, הריץ, המציא הדבר.

ויבוא לשם עצם: ממתק, מִגְדול. ויבא לשם פרטי: מִבְשָם ועוד. ורוב שמות הכלי על המשקל הזה.

תִּפְעוֹל, תַּפְעִיל.

הוספת ת' בראשית.

ויורה על פעולה קימת, כמו: תושב, תלמיד.

ויבוא לשם עצם: תכריך, תאשור.

פִּעלוֹן.

ולפעמים ע' הפועל בדגש.

התארים על המשקל הזה רבים בשפתנו, ויבואו לפעולה גוברת, כמו: אֶביון, החפץ ותאב לכל.

ולתכונה גוברת וקימת, כמו: עַקַּלתוֹן, לְבַנוֹן, שַׂבָּתוֹן ויבואו לשם עצם: חַלּוֹן, על דבר החלל, גָּדוֹן, על דבר אשר יגָר, צפורן, טַפַר בערבית הוא השיג אחוז צבת. ולשם הכלי: פַעֲמוֹן, קִלְשוֹן, שרשו קלש ובערבית קַלַז וביאורו דֶקר. ובתלמוד חֶביון (כלים) שרשו חבה, חבא, כי בו נחזיק ונחביא הדבר (בעהאֶלטער).

ולשם בע“ח: שׁפִיפון, ע”ד אשר ישוף.

ולשמות פרטים רבים: עַבְדוֹן, גִיחוֹן, שרשו גוח, פישון, שרשו פוח, התרחב והתפשט, וכן דרשו חכמנו: פישון שמימיו מרובין.

ועל המשקל הזה יבנה לרוב אלה הנגזרים משמות ליחס לדבר או לאיש, למקום או לזמן, וכן התארים ראשון אחרון, עליון תחתון קיצון.

ושם הכלי: כידון שרשו כיד ובאורו בערבית מלחמה.

ובתלמוד: בִטְנון (כלים) כלי זמר שאוחזים על הבטן.

ושמות פרטים: שמרון ביחס אל שמר אדון ההר, צידון, מקום ציד רב. שִׂיאוֹן, על כי שיא גבוה לו. גִבְעון ביחס אל גבע או גבעה. שעלבון מקום שעלבים רבים, ושעלב הוא השועל הערום, ובערבית תעלב. וחכמי התלמוד השתמשו במשקל הזה גם במלות אשר ספחו אל שפתנו.

ובשפתנו החדשה נשתמש לרב במשקל זה לתאר, לשם עצם או לשם כלי נגזרים, משמות בעל איזה דבר, אשר יצטין או ליחס.

פִּעְלָן, פַּעְלָן, פַּעְלֶן.

יורה על פעולה גוברת כמו נִרְגָן, שרשו נרג ובערבית מרג וביאורו ערבב, בלבל. נאֶמן, ינאם וידבר צחות, וכן מסיר שפה לנאמנים (איוב, י"ב,כ'), ותבוא לפעמים הנו“ן בסוף תחת הנו”ן בתחלה, קרבן תחת נקרב, חמדן ת' נחמד. והמשקל הזה רב מאד בשפת התלמוד ובשפתנו החדשה גם בדברי ההמון: לַמְדָן, כֲּעִסָן, קַפְדָן, דַבְרָן, יַצְאָן רֲעִבָן, לַפְתָן, דבר

שמלפתין בו את הפת.

ויבוא ליחס לדבר: נחֻשתן מנחשת.

ולשם הכלי גַרְזֶן, שרשו גרז, דָרָבן שרשו דרב ופ' הדריך כמו דבר.

ושמות פרטים רבים על המשקל הזה.

פָּעְלִי.

בתוספת י. כמו תואר יחס.

חָפְשִי, נָכְרִי ועוד, ובתלמוד יבוא בדגש בלה"פ בנָּאי, בדָּאי, אשמאי, אשם תמיד או הרבה.

ושמות פרטים יבואו על המשקל הזה: סתרי ועוד.

פִּעְלֹם, פַּעְלֹם.

הוספת מ. באחרונה.

ויבוא לתֺאר: עָרוֹם, שרשו ערה, שלשם.

ולשם הכלי: קרדֹם, חרטֺם, שרשו חרת נקר.

ולשם בע"ח כמו: סָלְעָם, סלע בערבים הוא נתך הקוצים מעצי התמרים. גם סלעם בערבית הוא בָלע.

ולשם פרטי, כמו: כִמְהָם, שרשו כָמַה.

פַּעלֶל.

בהוספת ל. באחרונה.

ויבוא לתֺאר: כַּרְמֶל מקום פרי. ולשם עצם: קרסל, שרשו קרס.

ולשם פרטי: חִדֶקֶל, ובערבית חדק, פי' סבב.

פִּעְלָר. פַּעְלֹר.

הוספת ר'.

לתואר: גִּזְבָּר, וביאורו גַזַב אולי הוא כמו בערבית גַזַב משך וסחב, על כי הוא גובה ואוסף אליו.

ויבוא לשם הכלי: כפתר, שרשו כפת הוא קבץ, צמצם. ובערבית כפת.

פַּעְלִיל, פַּעְלוֹל

בכפל האות האחרון.

ויורה על פעולה גוברת: סַגריר, שרשו סגר, ובאורו בערביית שטף הרבה. ועל תכונה גוברת. פארור מפאר מאד (בן גנאה יבאר קבצו פנים פארור כמו אסף נגהם).

ויבוא לב"ח: שַׁבְּלול, שרשו שבל, וביאורו בערבית זב, נזל, שטף וכן בתלמוד: הוא שרץ שכיצא רירין נופלים הימנו. ולשם עצם נעצוץ שרשו נעץ. כידוד.

פְּעַלְעַל

ויורה על תכונה גוברת: הֲפַכְפָךְ, סְחַרְחַר, עֲקַלְקֹל, פְּתַלְתּל עֲרַבְרַב. ועל הצבעים: אדמדם, ירקרק.

ולשם העצם סנסן, משנן ומחדד הרבה והם הקוצים אשר בכפות התמרים.

ולשמות בע"ח: חֲפַרְפר, חופר תמיד. צרצור, הוא רמש שחור (גרילל) יקרא על דבר קולו ושרשו נצר. וכן במדרש, נצר כצרצור.

ולשם הכלי: צנצנת, הכלי המצנן. ובערבית נהרה בַרַאדַה על משקל פַעָל.

3. פרט.

רָהִיטִים² כלי הבית, מאֶבל (ש"ש א').

רִהֵט הבית: שם בו הכלים השונים, מאֶבלירען.

תַּרְקֵם³ בגד לאשה קצר ומצמצם, תְּרִיקָה.

בַּטֵנָה⁴ הבגד אשר בצד הפנימי בבגד, פוטער.

בִּטֵן הבגד שם לו בַטֵנָה.

שַׁעֲוָנִית, בד, מפה שטוח משוח בשעוה, וואכס ליינוואנד, ציראטע.

מַשָּׁח (בארמית ובתלמוד) מודד ומחלק האדמה, פעלדמעסטער, אַרְפַנְתּוֹר ובערבית מַסַאח.

מַסֻלַיִם⁵ (קדושין) נעלים בלתי קשורים ובלי עקב, פאנטאפעל.

מְשִׁיחָה (סוכה, שבת ועוד) באנד.

שְׁנָתוֹת (מנחות, שבת) סמנים במשורה, במדה לדעת חלוקיה, כמו בקיתונות ובצלוחיות בבתי המרקחת ועוד.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מִקְטוֺרֶן אמר להשתמש לבגד הנקרא וֶסת, אך לפי הנמצא בתלמוד נראה כי הוא בגד ארוך וילבישוהו מעל הבגדים לצאת ולבוא בין אנשים. וכן מפרש רשב“ם (ב“ב נ”ז) על טלית ת”ח “מקטורן” שמכסה בו על כל בגדיו. וכן ברש"י (מ"ק): מי שאין לו אלא חלוק אחד וכובסו אמר כי הוא לובש מקטורן ארוך.

תוברות, קרא את אשר יקראו בלע"ז שנאללען, וטוב לקרא “שנצות” כי כן נמצא פעמים אחדות בתלמוד, והוא כמו “שנס” ומזה הפועל וישנס את מתניו.

דרגש על ביאורו קאנאפע, אשאל שאלת הגמרא (מ"ק) שיתיר את קרביטיו ונופל, ואי סלקא דעתך קאנאפע מאי קרביטין אית ליה?

קַמְטֵר, יבוא לרוב מיוחד לארגז הספרים וכן ביאור המלה הזאת בערבית.

שִׂכָּה, רבים שִׂכִּים¹ מחט בלתי נקובה, שטעקנאדעל.

מַצֵּל² מחסה משמש וממטר.

עַקְרָב³ מסמר, המורה על לוח השעות בלוח השעון.

מַגְהֵרָה⁴ שפופרת מגדלת, מקרוסקופ.

מִרְוֶחֶת⁵ פאֶכער, כלי לרַוֵחַ ולהוסיף אויר.

מַעֲרוֹך⁶ עץ לרדד ולרקק רקיקים (כלים פ' ט"ו)

מִגְהָץ הברזל שגוהצין בו הבגדים.

מַכְתֵּב עט בראשו האחד חרט או צפורן לכתוב ולחרות בו, ובראשו השני מַחָק למחוק (כלים פ' ט"ו).

אָלִית רבים אָלִיתוֹת⁷ אוד להצית אש, צינד האֶלצכען, שוועבעלע.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כבר התווכחתם הרבה בדבר המושג “זיך שלעפען”. כבודו אמר לחדש את הפעל “בטא”, זה אומר לתקן וזה אומר לשנות. אני לא אאמין בעצמי כי אין פעל להמושג הזה בשפתנו. אף כי לדברי רבים מכלנו חכמים כלנו בקיאים בשפתנו אומר אני כי אין אף אחד מאתנו בקי בכל חדרי שפתנו בכל פנותיה ובכל סדקיה והרבה עלינו להיות זריזים וזהירים טרם נחדש מלה מעקרה ואף כי משפה אחרת. הרבה פעלים מתרוצצים במוחי על דבר המושג הזה ולא אוכל לתפשם ולהזיק בהם. הפעל בטא או אבטא בערבית פי' ממש התמהמה, אחר, וכן בערבית פטא דומא לפטי בתמוד. במדרש נמצא פעל בטבט דומה מעט לזה, אך הטוב מכל להשתמש בפעל זחל ונאמר: זחלנו כל הדרך. הפעל הזה ממש נמצא בערבית זָחַלְתְ אַנאַקַה, זחלה הגמלה, לאמר התהלכה בהלוכה, התנהגה בכבדות, וכן באשכנזית קְרִיכֶן שְלַיכֶן, ובצרפתית traine ואם נבקש לחדש טוב לבנות פעל מהמלה לאט ונאמר: לאטנו כל הדרך. בערבית נמצא הפעל “לאת” ג"כ להמושג הזה. אך “לאט” בערבית הוא ההפך מזה.

לדבר אשר לא נעבד נמצא במשנה: גולם, גולמי כלי עץ, כלי ברזל, ובמדרש מצוות גולמיות, לאמר כבריאתן בלי תקון, יפוי, ישור, פרוש. לעורות לא נוכל להשתמש בו ולהם נוכל לומר כמו לבשר: נא, חי. בערבית ישתמשו לזה במלה פטר; פטרי יאמר לכל דבר אשר הוא כבריאתו, כמו שנולד, מבלי תקון ויפוי, וגם לעורות בלתי מעבדים לאנשים פראים ועוד. השם פטר בעברית ובארמית דומה בהוראות רבות לפטר בערבית. על דבר המלה “מפלם”, עלינו לחלק הוראותיה לשנים ולבקש באורם בעברית בשרש בלם. א) דגים מפלמים הוא דגים קטנים ובערבית בלם אסמך. ב) אבנים מפלמות הן עבות כבדות, ובערבית יקרא עב ומלא השפתים בשם אבלם. למנשטת אולי נקרא בשם שַרְוָל (האדון גרזובסקי השתמש בו לבתי הזרוע ואינו נכון) פי' שרול במשנה הוא צמיד בתי יד דחוק לאחוז בתי הזרוע (מזרועים) לבל יפלו בעת העבודה. שרול בערבית הוא מכנסים וג"כ שרול הוא קו לבן בקרסול הסוס מסביב.

ל“יאקעע” נוכל להשתמש בשם מעיל. במדרש נמצא מין בגד עליון בשם “פנס” ולא אדע מה טיבו, בשפת ערבית החדשה יאמרו לו: סלטה. למסך החלון הגדול טוב לקרא בשם וילון.

למכסה הכרים נוכל לאמר גם חפוי (יעבץ), תכריך, במשנה. אף כי אינני לא בלשן ולא מלשן בכל זאת לא אסכים להשם “מגבת”, שם חדש בלתי נבדל ומקצב לבדו, ורגילים אנחנו להשתמש בו לפעל נקבה (גבה, בלי דגש) והשם מטפחת גם כן שם הכלי (טפח) לאמר מקבל הלחלוחית, והשם אלנטית אשר במשנה מיחד רק לזה.

בשם גרבים לבתי השוק השתמשו עוד הגאונים. מקור השם הזה הוא לא מהשם גרב וילפת כ"א מהשם גרב אשר פירושו גם בעברית גם בערבית: כיס, תרמיל, גרבי שמן במשנה. וגם זאקקן באשכנזית הוא מהשם זאק, יורה גם על גרבים ועל כיס לסנן.

הפעל “טרס” איננו לעשות הגרבים ופי' כמו בערבית טרז והוא: פארן הבגד ויפה אותו בתפירות יפות, בזהב ובגונים שונים, באשכנזית שטוקקן, אויסנאהן ובצרפתית ברודע. לאריגת הגרבים נאמר אולי: שִרְשַר או שלב, גדל או גם רקם.

תחת הפעל “נקר” אשר לקח כבודו מערבית להכאת הלשון בחיך אולי יתר טוב להשתמש לזה בפעל “נקף” המורה על תנועה כזאת באצבע ובלב, לבי נקפי, נוקף באצבעו, וכן נאמר: נקף בלשונו.

הפעל נקר יורה בתלמוד על מושגים שונים ועל הרב כמו בצרפתית פיקע: נקר אבני הריחים, נקרנים: אנשים מקלטרים ובלעז קראקן, נקקן וכו נוכל לאמר טעם המאכל נוקר לאמר חריף ודוקר הלשון.

ישר בעיני מאד דבר השם נֵכים אשר גלה כבודו וכן השם נכיה, וכן בערבית. נעמו לי גם דבריו בדבר השם “סונוריט”ה, ואולי למען הבדיל משם רנה שהשתמשו יחד לזמרה ושמחה נאמר רֶנֶן ובערבית רנאן (תרנה אשפה הוא רק פעל זר משרש רנן) ורנה יורה על כל קול מצלצל ונעים בשמחה בבכיה ובתפלה. וגם השם צלצול מורה על זה: צלצלי שמע. המשקל פעליל פעלילה להקטנה ערב ומתקבל אך לא נמצא עוד המשקל הזה להקטנה, בתלמוד ההקטנה היא על משקל פעיל פעילה וכן סלילה חריר (חור קטן) וכו “עריבה” ספינה קטנה מהשם ארבא או ערבא ועוד רבות. ולפי זה צריך להיות דויגה לדג קטן.

להסיר הפחם מהפתילה נמצא בתלמוד מחט ומחט יורה בתלמוד על הפלת הולד.

השם שעמום רחוק מאד מהמושג לאנגויילען. שעמום הוא תרגום תמהון ומשועמם הוא איש נבהל, מבלבל, טפש, משגע, פרריקט פאל דמנס.

הפעל “סאם” בערבית קרוב מעט להפעל זעם לאמר מאס הדבר וקצה נפשו בו. להמושג אנניע נאמר: קצרה נפשו, כי העברי יחס את ההרגשות והחושים אל הנפש הרוח והפעלים המורים עליהם יחברו תמיד עם מלת נפש, לב ורוח. ועלינו לשמר כל שפה בסגולותיה. אולי נוכל להשתמש לזה בחמלה: בוש וייחלו עד בוש לאמר עד אשר קצרה בו נפש השומע. ומזה יצא הפועל בושש למתאחר הרבה עד אשר תקצר נפש השני מחכות עליו.

ובדבר הפעל בלם, הנה במקרא פירושו סגר הפה, שתק, וכן בארמית ובערבית בי' שתק.

לעמידת הסוס על אחורי הרגלים אולי נאמר גם “התריס”, מדוע לא נשתמש להמושג “צוג” בשם מֶשֶך?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יתן נא לי מקום בעתונו הנכבד להעיר ולהשיג על איזה חדושים שנתחדשו בלשון.

א) ע“ד השם “אפד” שמצא כבוד העורך בספר אשכל הכופר יש לי להעיר בשתים: ראשית אין לשם אפד בהוראה זאת שהוא נותן לה כל מקור נאמן לא בעברית ולא בערבית; דומה הוא רק בקצתו לערבית כי אפד בע”ר הוא הזמן והנצח וממנה בנה בעל אשכול הכופר שם חדש שנצרך לו בשעתו; אך זה תלוי רק בשערה ושם כזה הוא שם נדמה שאינו דומה לא לאביו ולא לאמו, לא לעברית ולא לערבית. שנית אין אנו נזקקים כלל לאסוף כל שתוקי ואסופי משפת מין ידוע מבעלי המקרא שבאו רק לחקות את הערבית ולא להוציא הטוב שבה ויכשלו פעמים רבות בלשונם וסגנונם ולא באו בחדושיהם כ“א לעקר את הישנות, ובפרט ההדסי הזה שכל דבריו דברי חקוי גם בסגנונו וגם בפזמוניו ובכל מאמריו. עם כל זאת נראה לי השם אפד טעות סופר הוא וצ”ל אפק ולקוח הוא מהפעל התאפק שפ"י התאמץ והתחזק להחזיק בדבר ולהתמיד עליו מבלי הפסק והתרפות.

ב) ע"ד השם “מעג” בפסוק חנפי לעגי מעוג אשר באר כבוד העורך התעקמות ועות משרש עוג בערבית, לדעתי שרשו “מעג” וביאורו בערבית כמו “מג’ע” (בחלוף האותיות) שיש לו בערבית שתי הוראות: אחת גמיעה ובלילה של מעט קמח ומים, ומזה בעברית אם יש לי מעוג (מלכים א'); ושנית יורה הפעל מעג על הדבור והלגלוג בלי מחשבה ובלי טעם, בלי בושה ובקלות ראש, וזה שקורא לו הצרפתי fôlatrerie ובאשכנזית Shäkerei, וכן בעברית לעגי מעג (תהלים). לשם גְרימַס יש לנו בעברית שם מסכם ומקבל גם בשפת ההמון – עֲוָיָה.

ג) יפה כיון העורך הנכבד בהמציאו את השם טקס או טכס להמושג צרמֹוניה; השם הזה כמקורו ביונית Taxis נתקבל גם בעברית גם בערבית בגוונים שונים, ובדברי חכז"ל יבוא תמיד טקסיס או טכסים כמו ביונים לסדר והנהגת המלחמה.

ד) ע“ד השרש “הכר” (איוב, לא תבושו תהכרו לי) באר כבוד העורך כמו חכם בערבית שבאורו התל. חלוף כזה ר' ב”מ רחוק הוא, ויותר ראוי לפרש אותו כמו “חכר” בערבית (חלוף ה' בח' נמצא תדיר) ובאורו היה חבר רע והעתיר והכביד על השני, וכן אמר איוב לרעיו: עד מתי לא תבושו להיות חברים רעים להעתיר ולהכביד עלי.

ה) המושג לאות וקצרת הנפש שחפץ כבוד העורך לחדש מלה ערבית כבר העירותי פעם כי בעברית יאמרו לזה קצרה נפשי וגם הפעל “קוץ” יורה על המושג הזה; קצתי בחיי, נפשנו קצה, וגם הערבית מתרגם את הפעל קוץ בספר קדש מלל או צגר.

ו) יפה העיר ה' גרזובסקי כי להמושג vagabond יש לנו שם “מרוד” וכל פעלי “רוד” מורים להיות מְֹשֻלָח מטֻלטל נע ונד בורח ומסובב, וכן בער' ומזה רדנו לא נשוב עוד אליך (ירמיה) אריד בשיחי ואהימה (תהלים), וגם השרש “הים” מורה בערבית על ההולך טועה ומסובב בלי דעת איפה ואנה.

ז) ע“ד השם “טרי” להמושג פריש באשכנזית ראוי הוא ומתקבל, אף כי השם בעקרו מודה על הלחות והרטיבות; שמן רענן, שמן חדש שלא נשתנה עוד טעמו וריחו, איש רענן (לנפש אדם לא נוכל לאמר טרי) עץ רענן. על זה העירני א”א נ"י כי נוכל לבנות ממנו פעל הִרְעִין, לאמר חיה, עורר, חדש, הרטיב, השיב, rafraichir erfrischen.

ח) ע"ד הפעל “חמס” שבאר כבוד העורך מעין אינסינויר בצרפ' אינו מתישב ואין לו אף רמז קל גם בעברית גם בערבית. הוראת חמס היא: לחץ, דחק, הרע לשני, ולא רק גזל: “חמסן דיהיב דמי”, איש חמס זהו איש גבור וקשה (כן גם בערבית) שלא יירא מפני כל ויעשה מה שלבו חפץ, וכן יורה חמס: הכעיס, ציער, הקניט את השני בדברים או איזה פעולה, וזה שאומרים בצרפתית Maltraiter: ולבד זה יורה חמס בערבית על דקות ורקות הרגלים, ומזה נחמסו עקביך (ירמיה).

ט) ע"ד השם neugierig, curieux, התאבון והשאיפה לדעת ולחקר, כבר הצעתי לקבל השם “תיר” שנמצא במדרש קהלת: שלמה היה תיר בחכמה ובדברי העולם והיה דורש לדעת איך ממתיקין התורמוס וכו' וכו'. הפעל “תור” יורה על הדרישה והשאיפה אחרי דבר חדש תאות לב וחפץ הדעת, ומפני שהשם תיר כבר נתקבל למושג אחר קרוב לזה טוב לקרא את זה השואף ותאב לחדשות ודעת בשם תַּיֳר(בהוספת נון המורה על סגולה ונטיה טבעית) ושם המקרה תרנות. גם בערבית יורה “תור” על הדרישה והדעת.

ונוכל לחדש ג“כ שם גַשְׁשָׁן מפעל “גשש” שמורה גם בעבר' גם בערב' על השמוש והחפוש אחרי דבר לרגל ולגעת ודש ויורה ג”כ בערבית: הביט בעין חדה אל השני להכיר ולדעת אותו.

השם “נוקדן” אינו הולמו כלל. נוקדן או נַקדן הוא המְדַיֵק ומדקדק מאד על נקודה דקה, בודק בורר ובוחר גם במאכל או בדבור וכל מעשה. בערב' יורה הפעל “נקד” בדק בחן ברר ובחר הטוב מהרע, נַקַאד הוא מי שיש לו טעם דק המדיק בבדיקתו ובוחר הטוב שבטובים אומר אלמַות נַקַאד המות בורר ובוחר אך הטובים והמהוגנים, וכאשר יאמר האשכנזי: דער טויעפל האַט גוּטען געשמאַק, ועל זה דברנו אני והרה“ח דר' מזיה, ויש לו להעיר ולדבר על אודות זה דברים של טעם. “אִנְתַּקַד” בערבית הוא בקר ספרים ומאמרים. השם נקדמורה על מין צאן שנמצא בבבל וארם (מזה בעברית נוקד) ולפלא כי בעברית יצא השם בקורת מ”בָקָר" ובערב' מנַקד שהוא מין צאן; האמנם זה המקור לבעלי הבקורת?!

י) ע"ד “קנה־רובה” לא סבירה לי לחדש שם אחר לו אף כי קנה רובה אינו נכון במשמעתו בכל זאת אך שם מסכם ומקבל הוא מכבר הימים, ולטעמכם נוכל באמת לבנות שם מהשרש “טחה” או מהשרש “רמה” (רומה קשת בירמיה) ונאמר רִמְיון כמו שִׁרְיוֹן כִידון, וכן ראוי לזה השם “זיקה” כי “זיק” מורה על טיסה של אש היורה כחץ ממקום למקום (עיין ברכות על הזיקים) וזיקה על הכלי שממנו יוצא כמו שיאמרו הערבים ברוד להאבק ובַרוּדָה להקנה.

יא) עודני חותם את המאמר הזה והנה הגיעני “הצבי” גליון י“ח שבו מזכיר כבוד העורך ומבאר הפעל “צבט”. כבוד העורך לא מצא קורת רוח בהמפרשים השונים ויפרש אותו מלשון צבת שהוא הכין ותקן ותבל המאכל; אך גם בזה חדרה קושיה לדוכתיה: א. מה טעם להחליף אות הת' הנמצאת בכל מקום באות ט'? ב. למה השתמש כותב הספור הזה, שלשונו צח, בפעל צבט ולא בלשונו של יוסף, טבח טבח והכן וכן מצוי ורגיל הוא בלשון תורה ובלשון חכמים, ואיזה תקון ותבול יש לכלי? שַׁוַט בערבית הוא הרתיח הקדרה עד כי בושל הבשר ולא הכנת המטעמים, לזה יאמר בערבית הַיַא, גַהַז ועוד. צבט מלשון תפיסה ואחיזה (ולא אגד) איננו רק דעת פירסט כ”א דעה קדומה של שמואל (חגיגה).

צבט בערבית מורה, תקן, סדר, ישר, עשה מלאכה מתוקנת ומחוכמת, תכונן שִוָה החזיק לבד זה יורה הפעל צבט בערבית עבד בשתי ידיו ואולי מזה ויצבט לה קלי, לאמר נתן לה בשתי ידיו.

יב) ע“ד אשר שאל איך נאמר בעברית אם אחד ידבר דבר בברור ומעיד על זה שאין בו ספק affirmer, ישמש לזה בלשוננו “חִזֵק”: מחזק את דבריו, את עדותו, וג”כ “אִמֵת” מאמת את דבורו, ומזה באמת אמרו (בתלמוד), בתקף בברור ובהחלט affirmatif, ועל הרוב נאמר “קִיֵם” שהוא מלשון קַיָם וחזק וגם מלשון קימא שביאורו שבועה והבטחה נאמנה Affirmation (וכן גם Affirmer יצא מהשם firme שפ' חזק קים) גם השרש “אמן” יורה על מושג זה (כי הוראת אמן העקרית היא אמת, ויהיו ידיו אמונה) ומזה יֵאָמנו דבריכם (בראשית) וכן אָמֵן אָמְנָה: הערבי יאמר לזה אַתְבַתְּ שהוא כמו קים בעברית, וכן יאמר הערבי אַתְבַתְּ בכל עניני שטר ועדות כמו בתלמוד “קים”, וכן יאמר הערבי למושג זה חַקַק שהוא כמו אִמֵת בעברית.

לבד אלה ישתמש הערבי גם בדבור גם בכתב להמושג של affirmer בפעל “אַכַּד” או “וַכַּד”. הפעל הזה דומה בכל פרטיו ומשמעותו להפעל “אָגַד” בעברית, לאמר קשר וחזק, וממנו יאמר הערבי בבנין פִעֵל להמושג חזק ואמת, הבטיח והעיד בברור, וכן השם “אכיד” הוראתו ממש בברור בלי כל ספק או דבר ידוע שאין חולקין עליו.

כן ישתמש הערבי למושג זה ודומים לו בהפועל “עקד” והפעל “ותק”. גם שני הפעלים האלה הוראתם העקרית קשר אגד. ומזה הסתעפו להוראות שונות שענינן חזק, קשור, אמונה אמת, בטחון והבטחה פסוק והתחיבות. שני הפעלים האלה נמצאים גם בלשוננו, הפעל עקד במשמעותו הראשונה ולא יתר. והפעל ותק בהוראתו השנית ותיק, מאמין נאמן דבק באמונתו ומחזיק בה באמת בלי תפונה, בוטח בטוח ומובטח בהוראת פועל גם פעול. “תלמיד ותיק” זה שנוכל לבטוח בו בלי ספק.