ד“ר נורדו בא ב”השלח" (כרך ד' ע' 553) לענות בדברים קשים על השאלה אשר שאלהו אחד הסופרים: “אם הציוניות לא תצליח, מה יהיה אז?”

ואני אמנם לא באתי בזה לדון על השאלה הזאת אשר באמת גם אחר תשובתו של נורדו עדין במקומה עומדת – כ"א על שאלה אחרת בדומה לה. אינני שואל: מה יהיה אם הציוניות לא תצליח? אבל בתור אחד היושבים בקרב הארץ, מביט ורואה את תהלוכותיה וחיי העם היושב עליה, הנני שואל: מה יהיה אם הציוניות תצליח, אם ימצא לאחר זמן בידנו שטר כתוב וחתום של ערבות ובטוחות לבוא אל תוך הבית, בעת שהבית יהיה כבר מלא, ולנו לא תהיה בו אף דריסת רגל אחת?

התישבות והתאחזות של עם או קהל אנשים בארץ אחרת לא תוכל עוד בזמננו לצאת לפעולה באפן שהיה לפנים: “בשטף עובר אשר כלה יעשה מקומו”. היום לא נוכל עוד לאמר: “וישמידום וישבו תחתם”. העם הבא להתישב ולהשתקע בארץ חדשה לו לא ישב עוד תחת הגוי האזרח בה, כ“א ישב בקרבו. והגוי המתאים יותר למעמד הארץ ותנאי החיים שבה ויש לו כשרון יותר חזק להסתגל אל החיים המתחדשים ותנאיהם המשתנים בארץ הזאת, הוא מתגבר ומתערה בה ועולה על השני, ולפעמים דוחק הוא את רגלי השני ומכריחו לעזוב מעט מעט את מקומו. ההתאחזות באפן זה היא אחת ממלחמת הקיום, ודומים הם בני האדם בזה לכל מיני חיים וצמחים התופסים להם מקום בעולם, אשר רק ע”י כשרונם וההכנה הטבעית שבם להתאים חייהם לתנאי המקום בכל זמן, הם כובשים אותו להם ודוחים מפניהם את כל המתחרים בהם; אלא שיש יתרון לבני האדם בזה, שהטובים שבהם אינם לוחצים תמיד את הגוי האזרח בארץ, כ"א לפעמים משפיעים עוד עליו במדה ידועה ונותנים רוח בקרבו להסתגל גם הוא אל החיים החדשים שלא הרגיל עצמו בהם.

העם הבא לרכוש לו מקום לקיומו אינו צריך מתחלה – וגם לא יועיל, לו – בטוחות וערבות מבחוץ. קודם כל עליו לנסות את כחו ולסמוך על עצמו, עליו להשתרש ראשונה בארץ שבחר לו, להתרחב עליה ולהתגבר בתוכה, לכבוש את מקומו כל זמן שהוא פנוי לפניו, ולא לחכות ימים ושנים עד שתערך לפניו מדינה שלמה ומסדרה, עד שיחנך הוא לעם שלם נאה ומתקן ועד שישיג ערבות ואמנה לרכוש לו ב“משפט גלוי” את המקום שלא ימצא עוד.

התאחזות באופן כזה ובמלחמת קיום כזאת נוהגת כהיום בין כל עמי אירופה, גם בהתקיפים שבהם, ולמשל ולמופת נוכל להראות על עם אשכנז, שבאפן כזה מתאמץ הוא להרחיב ולהאחז בארצות אחרות וגם בארצו הוא, לפנות לו את מקום העמים האחרים היושבים אתו. ועוד יותר נראה את המלחמה הזאת בארץ ישראל עצמה, בין שני לאמים היושבים בה מכבר: בין הנוצרים הסורים ובין המחמדים הערבים. והראשונים הם הגוברים והמנצחים תחת חסות ממשלת תוגרמה בעצמה ורק על ידה.

כל הבא אל הארץ ומביט ומתבונן אל יושביה ומצבם יראה בסקירה ראשונה את ההבדל הרב שבין שני הלאמים האלה, וההבדל הזה יגדל ויחזק מיום ליום, לא ע“י דחיפה והתעוררות עצומה מבחוץ, כ”א ע“י התפתחות פנימית ע”י “ברירה טבעית”, ע"י זה שהלאם האחד מכשר יותר לסגל לו את קניני הארץ ולהסתגל ולהתאים עצמו לתנאי החיים אשר בקרבה.

הנוצרים הסורים (בשם זה קורא אני את כל הנוצרים ילידי הארץ היושבים בסוריא וא"י) מתרחבים ומתפשטים בארץ, קונים וסופגים הכל, תופסים את כל המסחר היוצא והנכנס, נוחלים מעט מעט את כל אדמת הארץ, מנצלים לאט ובחשאי את כל קניניה הטובים, לוקחים בידם את החרושת, את החנוך הלמוד, ואוחזים מעט מעט כל פקודה ומשרה בממשלה, מפני שהם יותר מסגלים להן ע“י חנוכם, תכונתם וגם ערמימותם; וע”י זה גם הכח והרשות בידיהם. וכנגד זה, המחמדים הערבים, ועוד יותר האכרים המרבים, מתדלדלים והולכים, מתמוטטים ורפים; בניהם יגדלו בלי חנוך ולמוד, אדמתם תעזב ותמכר, חילם מתמעט והיאוש והרפיון מתגבר בקרבם, ובימים האחרונים, מעת שהחלה גם הקולטורה החדשה ו“המדינות” האירופית לחדור אל הארץ, גדל עוד ההבדל בין שני הלאמים וההתנגדות שביניהם. הערבים המחמדים אינם מוכנים ואינם מתעתדים כלל להתאים עצמם לתנאי החיים המתחדשים, והנוצרים הסורים ימצאו בזה עוד סם חיים להתגבר ולעלות בארץ. המחמדים הערבים אינם יודעים סבת נפילתם וירידתם ואינם רואים בהסורים האלה את אויבם הנורא הלוחץ והדוחק אותם, כ"א חיים הם אתם ברעות ובשלום ומוסרים את עצמם בידיהם; וגם הסורים מצדם אינם עושים כל דבר במחשבה ובכונה לטובת הלאם כלו, כי כל אחד דורש טובת עצמו וקיומו הפרטי, והטובות המיחדות שלכל פרט מהם מצטרפות ממילא לטובת הכלל כלו. הגדולים והנבונים שבהם יש להם אמנם פרופגנדה לתכלית מכונת להרחיב ולהשריש את הלאם הזה בארץ, ותקותם חזקה כי סוף כל סוף תפול בידם, אך אינם מבקשים עוד – אם כי הם יכלו להשיג זה בנקל יתר הרבה ממנו – לא יסוד מדינה ולא “משפט גלוי”, אינם מותחים עליהם קו של חשד כל עקר, מגדלים ומרוממים הם בפיהם את ממשלת תוגרמה, שרק היא, במצבה הנוכחי הרעוע, מבלי התערבות אנשים זרים יותר תקיפים ויותר מכשרים מהם היא הבטחון היותר נאמן לקיומם ועליתם בארץ הזאת.

הנוכל גם אנו עשות כזאת? בצדק נתפאר, כי מסגלים אנו הרבה יותר לקבל את תנאי החיים המתחדשים, להתאים עצמנו אל הארץ אשר אליה משאת נפשנו; מכשרים אנו הרבה יותר להתאחז ולהתרחב בארץ הזאת ולעשות בקרבה את המעשים שעשו אחרים, ובאפן נאה ומשבח מהם, ולא רק לטובתנו ולהבנות מחרבנם של האזרחים הקודמים אשר בקרבה, כמעשה הגוי הזה אשר בה, כ"א להטיב גם להערבים המחמדים המתנונים והולכים, לפחת גם בהם רוח חיים ולשבת אתם כאחים. את אשר הטבנו לשכנינו הערבים – גלוי וידוע לכל, וכל אלה מהם שזכו לשבת אצל היהודים המתאחזים מחדש הורמו מעפר שפלותם. ומי יותר מכשר לקבל את הקולטרה החדשה והציביליזציה האירופית הבאה אל הארץ: אנו או העם הסורי היושב בקרבה שלא ראה אותה ואת מאורותיה מימיו?

בשביל להגיע לידי מעשה כזה, נחוץ היה לנו רק לבטל את הגזרה (שכל עיקרה לא נתחדשה ולא נתחזקה אלא בשנים האחרונות) שנמתחה על היהודים, לבלי פתוח לפניהם את שערי הארץ לבוא ולהאחז בתוכה – דבר שיכל היה להעשות בלי פרקליטים וערבות מבחוץ, ואולי רק ע"י הבטחון שנבטח באותה הממשלה לבדה שנבוא לחסות בה; דבר שיכול להעשות בתמימות ובנחת ולא ברעש ובהמון אשר יעורר חשד בלב הממשלה, תחת להסיר כל פקפוק וספק מלבה ולהוכיח לה את הטוב שיצא לה מזה. למה לנו לבוא אל הארץ במופתים גדולים ובמוראים רבים, למען ייראו יושבי הארץ מפנינו ויראו בנו אויב מתגדל עליהם, בשעה שיכלנו לעבוד במנוחה ולהראות את הטוב אשר נביא אתנו גם להעם הזה, הנלחץ בארץ אחוזתו?

אחדים שבהציונים המערביים, הרואים בתחיה הלאומית רק הצלה מפני האנטיסמיטיסמוס ויציאה לחירות גמורה ושלמה, הם אמנם יאמרו: “אם לא תקים לנו הציוניות תחלת כל מדינה בטוחה ונאמנה בכל הדרה ותקפה, כי נוכל לחיות בה בחפש ובענג – מה לנו ולכל התנועה הזאת? אבל זכורני, שה' נורדו שאל (בדרשתו הברלינית) את גדולי היהודים שבארצות החפש באירופה, המתנגדים ל”הציונות מיראתם פן תפריע אותם ממנוחתם ותענוגם: – ומה בכך אם תפסידו מעט מהענג והכבוד המדמה, אשר אתם מבקשים, בשביל טובתם ותקותם של אחיכם הנדכאים והנלחצים?"…

והצעד האחרון שצעדה הציוניות, בלקחה לה את מלך אשכנז לפרקליט ומליץ ובתמכה את הפוליטיקה האשכנזית בארץ אבותינו, הצעד הזה הרחיק אותנו עוד יותר ממטרתנו. דברי מלך אשכנז, אשר דבר לצירי הציונים היו לשיחה בפני כל, והפרושים והבאורים עליהם רבו מדאי. אינני מהדפלומטים כי אבוא להוסיף על ביאורם ואינני חפץ גם להרהר אחרי חשיבתם. נניח כי הבטיח להמליץ ולהיטיב להציוניות וכי גם יקים את הבטחתו; אך הן לפני זה כבר הבטיח לבני ארצו ודתו האשכנזים ויעורר אותם להשתמש בשעת הכשר הזאת, בנסיעתו לא“י¹… איני יודע כמה מן האמת יש בהקול שמוציאים פה ע”ד התאחזות האשכנזים במדה מרבה בארץ הזאת, אך התגברות האשכנזים בארץ, ושאיפתם לקחת כל טובה בידם – הוא דבר גלוי וברור לכל יושבי הארץ וגם לכל קוראי כתבי העתים שבאשכנז. וכל איש מבין יבין מדעתו, עד כמה ינצל האשכנזי – שאינו בא אל הארץ לשם חבה רוחנית ותחית הלאום – את כל טוב הארץ לו לעצמו, וכמה מן השנאה יכניס בלב העם היושב עליה, שלא הכיר עוד את ישראל בתכונתו האמתית ושישראל בעצמו בורח ממנו ואינו מבקש להתחבב עליו, ותחת זה מבקש לו עוזרים מאותו העם בעצמו הנותן אותו לשמצה. האם אין גם זה אחד ה“פרדוכסים”, כי ראשי הציונים, שכל התעוררותם היתה להפטר מן האנטסימיטיסמוס, תומכים הם בעצמם את הפוליטיקה האשכנזית והתגברותה בארץ אבותינו, בעת שהכל יודעים כי גרמניסמוס ואנטיסימיטיסמוס חד הוא ובכל מקום שיבוא האשכנזי, באה עמו גם השנאה לישראל.

התנועה הציונית, כשהיא לעצמה, אמנם נשגבה ויקרה היא אך הדרך שהתיצבו עליו מנהיגיה, להשתמש בכל האמצעים שבידם בשביל להשיג את “הערבות” שהם חפצים בה – הדרך הזה בחזקת סכנה הוא, והלואי שלא יביאנו לבסוף לקרוא על עצמנו את הפתגם הידוע: “אך כפשע בין הנשגב ובין הנלעג”.