יתן נא לי מקום בעתונו הנכבד להעיר ולהשיג על איזה חדושים שנתחדשו בלשון.

א) ע“ד השם “אפד” שמצא כבוד העורך בספר אשכל הכופר יש לי להעיר בשתים: ראשית אין לשם אפד בהוראה זאת שהוא נותן לה כל מקור נאמן לא בעברית ולא בערבית; דומה הוא רק בקצתו לערבית כי אפד בע”ר הוא הזמן והנצח וממנה בנה בעל אשכול הכופר שם חדש שנצרך לו בשעתו; אך זה תלוי רק בשערה ושם כזה הוא שם נדמה שאינו דומה לא לאביו ולא לאמו, לא לעברית ולא לערבית. שנית אין אנו נזקקים כלל לאסוף כל שתוקי ואסופי משפת מין ידוע מבעלי המקרא שבאו רק לחקות את הערבית ולא להוציא הטוב שבה ויכשלו פעמים רבות בלשונם וסגנונם ולא באו בחדושיהם כ“א לעקר את הישנות, ובפרט ההדסי הזה שכל דבריו דברי חקוי גם בסגנונו וגם בפזמוניו ובכל מאמריו. עם כל זאת נראה לי השם אפד טעות סופר הוא וצ”ל אפק ולקוח הוא מהפעל התאפק שפ"י התאמץ והתחזק להחזיק בדבר ולהתמיד עליו מבלי הפסק והתרפות.

ב) ע"ד השם “מעג” בפסוק חנפי לעגי מעוג אשר באר כבוד העורך התעקמות ועות משרש עוג בערבית, לדעתי שרשו “מעג” וביאורו בערבית כמו “מג’ע” (בחלוף האותיות) שיש לו בערבית שתי הוראות: אחת גמיעה ובלילה של מעט קמח ומים, ומזה בעברית אם יש לי מעוג (מלכים א'); ושנית יורה הפעל מעג על הדבור והלגלוג בלי מחשבה ובלי טעם, בלי בושה ובקלות ראש, וזה שקורא לו הצרפתי fôlatrerie ובאשכנזית Shäkerei, וכן בעברית לעגי מעג (תהלים). לשם גְרימַס יש לנו בעברית שם מסכם ומקבל גם בשפת ההמון – עֲוָיָה.

ג) יפה כיון העורך הנכבד בהמציאו את השם טקס או טכס להמושג צרמֹוניה; השם הזה כמקורו ביונית Taxis נתקבל גם בעברית גם בערבית בגוונים שונים, ובדברי חכז"ל יבוא תמיד טקסיס או טכסים כמו ביונים לסדר והנהגת המלחמה.

ד) ע“ד השרש “הכר” (איוב, לא תבושו תהכרו לי) באר כבוד העורך כמו חכם בערבית שבאורו התל. חלוף כזה ר' ב”מ רחוק הוא, ויותר ראוי לפרש אותו כמו “חכר” בערבית (חלוף ה' בח' נמצא תדיר) ובאורו היה חבר רע והעתיר והכביד על השני, וכן אמר איוב לרעיו: עד מתי לא תבושו להיות חברים רעים להעתיר ולהכביד עלי.

ה) המושג לאות וקצרת הנפש שחפץ כבוד העורך לחדש מלה ערבית כבר העירותי פעם כי בעברית יאמרו לזה קצרה נפשי וגם הפעל “קוץ” יורה על המושג הזה; קצתי בחיי, נפשנו קצה, וגם הערבית מתרגם את הפעל קוץ בספר קדש מלל או צגר.

ו) יפה העיר ה' גרזובסקי כי להמושג vagabond יש לנו שם “מרוד” וכל פעלי “רוד” מורים להיות מְֹשֻלָח מטֻלטל נע ונד בורח ומסובב, וכן בער' ומזה רדנו לא נשוב עוד אליך (ירמיה) אריד בשיחי ואהימה (תהלים), וגם השרש “הים” מורה בערבית על ההולך טועה ומסובב בלי דעת איפה ואנה.

ז) ע“ד השם “טרי” להמושג פריש באשכנזית ראוי הוא ומתקבל, אף כי השם בעקרו מודה על הלחות והרטיבות; שמן רענן, שמן חדש שלא נשתנה עוד טעמו וריחו, איש רענן (לנפש אדם לא נוכל לאמר טרי) עץ רענן. על זה העירני א”א נ"י כי נוכל לבנות ממנו פעל הִרְעִין, לאמר חיה, עורר, חדש, הרטיב, השיב, rafraichir erfrischen.

ח) ע"ד הפעל “חמס” שבאר כבוד העורך מעין אינסינויר בצרפ' אינו מתישב ואין לו אף רמז קל גם בעברית גם בערבית. הוראת חמס היא: לחץ, דחק, הרע לשני, ולא רק גזל: “חמסן דיהיב דמי”, איש חמס זהו איש גבור וקשה (כן גם בערבית) שלא יירא מפני כל ויעשה מה שלבו חפץ, וכן יורה חמס: הכעיס, ציער, הקניט את השני בדברים או איזה פעולה, וזה שאומרים בצרפתית Maltraiter: ולבד זה יורה חמס בערבית על דקות ורקות הרגלים, ומזה נחמסו עקביך (ירמיה).

ט) ע"ד השם neugierig, curieux, התאבון והשאיפה לדעת ולחקר, כבר הצעתי לקבל השם “תיר” שנמצא במדרש קהלת: שלמה היה תיר בחכמה ובדברי העולם והיה דורש לדעת איך ממתיקין התורמוס וכו' וכו'. הפעל “תור” יורה על הדרישה והשאיפה אחרי דבר חדש תאות לב וחפץ הדעת, ומפני שהשם תיר כבר נתקבל למושג אחר קרוב לזה טוב לקרא את זה השואף ותאב לחדשות ודעת בשם תַּיֳר(בהוספת נון המורה על סגולה ונטיה טבעית) ושם המקרה תרנות. גם בערבית יורה “תור” על הדרישה והדעת.

ונוכל לחדש ג“כ שם גַשְׁשָׁן מפעל “גשש” שמורה גם בעבר' גם בערב' על השמוש והחפוש אחרי דבר לרגל ולגעת ודש ויורה ג”כ בערבית: הביט בעין חדה אל השני להכיר ולדעת אותו.

השם “נוקדן” אינו הולמו כלל. נוקדן או נַקדן הוא המְדַיֵק ומדקדק מאד על נקודה דקה, בודק בורר ובוחר גם במאכל או בדבור וכל מעשה. בערב' יורה הפעל “נקד” בדק בחן ברר ובחר הטוב מהרע, נַקַאד הוא מי שיש לו טעם דק המדיק בבדיקתו ובוחר הטוב שבטובים אומר אלמַות נַקַאד המות בורר ובוחר אך הטובים והמהוגנים, וכאשר יאמר האשכנזי: דער טויעפל האַט גוּטען געשמאַק, ועל זה דברנו אני והרה“ח דר' מזיה, ויש לו להעיר ולדבר על אודות זה דברים של טעם. “אִנְתַּקַד” בערבית הוא בקר ספרים ומאמרים. השם נקדמורה על מין צאן שנמצא בבבל וארם (מזה בעברית נוקד) ולפלא כי בעברית יצא השם בקורת מ”בָקָר" ובערב' מנַקד שהוא מין צאן; האמנם זה המקור לבעלי הבקורת?!

י) ע"ד “קנה־רובה” לא סבירה לי לחדש שם אחר לו אף כי קנה רובה אינו נכון במשמעתו בכל זאת אך שם מסכם ומקבל הוא מכבר הימים, ולטעמכם נוכל באמת לבנות שם מהשרש “טחה” או מהשרש “רמה” (רומה קשת בירמיה) ונאמר רִמְיון כמו שִׁרְיוֹן כִידון, וכן ראוי לזה השם “זיקה” כי “זיק” מורה על טיסה של אש היורה כחץ ממקום למקום (עיין ברכות על הזיקים) וזיקה על הכלי שממנו יוצא כמו שיאמרו הערבים ברוד להאבק ובַרוּדָה להקנה.

יא) עודני חותם את המאמר הזה והנה הגיעני “הצבי” גליון י“ח שבו מזכיר כבוד העורך ומבאר הפעל “צבט”. כבוד העורך לא מצא קורת רוח בהמפרשים השונים ויפרש אותו מלשון צבת שהוא הכין ותקן ותבל המאכל; אך גם בזה חדרה קושיה לדוכתיה: א. מה טעם להחליף אות הת' הנמצאת בכל מקום באות ט'? ב. למה השתמש כותב הספור הזה, שלשונו צח, בפעל צבט ולא בלשונו של יוסף, טבח טבח והכן וכן מצוי ורגיל הוא בלשון תורה ובלשון חכמים, ואיזה תקון ותבול יש לכלי? שַׁוַט בערבית הוא הרתיח הקדרה עד כי בושל הבשר ולא הכנת המטעמים, לזה יאמר בערבית הַיַא, גַהַז ועוד. צבט מלשון תפיסה ואחיזה (ולא אגד) איננו רק דעת פירסט כ”א דעה קדומה של שמואל (חגיגה).

צבט בערבית מורה, תקן, סדר, ישר, עשה מלאכה מתוקנת ומחוכמת, תכונן שִוָה החזיק לבד זה יורה הפעל צבט בערבית עבד בשתי ידיו ואולי מזה ויצבט לה קלי, לאמר נתן לה בשתי ידיו.

יב) ע“ד אשר שאל איך נאמר בעברית אם אחד ידבר דבר בברור ומעיד על זה שאין בו ספק affirmer, ישמש לזה בלשוננו “חִזֵק”: מחזק את דבריו, את עדותו, וג”כ “אִמֵת” מאמת את דבורו, ומזה באמת אמרו (בתלמוד), בתקף בברור ובהחלט affirmatif, ועל הרוב נאמר “קִיֵם” שהוא מלשון קַיָם וחזק וגם מלשון קימא שביאורו שבועה והבטחה נאמנה Affirmation (וכן גם Affirmer יצא מהשם firme שפ' חזק קים) גם השרש “אמן” יורה על מושג זה (כי הוראת אמן העקרית היא אמת, ויהיו ידיו אמונה) ומזה יֵאָמנו דבריכם (בראשית) וכן אָמֵן אָמְנָה: הערבי יאמר לזה אַתְבַתְּ שהוא כמו קים בעברית, וכן יאמר הערבי אַתְבַתְּ בכל עניני שטר ועדות כמו בתלמוד “קים”, וכן יאמר הערבי למושג זה חַקַק שהוא כמו אִמֵת בעברית.

לבד אלה ישתמש הערבי גם בדבור גם בכתב להמושג של affirmer בפעל “אַכַּד” או “וַכַּד”. הפעל הזה דומה בכל פרטיו ומשמעותו להפעל “אָגַד” בעברית, לאמר קשר וחזק, וממנו יאמר הערבי בבנין פִעֵל להמושג חזק ואמת, הבטיח והעיד בברור, וכן השם “אכיד” הוראתו ממש בברור בלי כל ספק או דבר ידוע שאין חולקין עליו.

כן ישתמש הערבי למושג זה ודומים לו בהפועל “עקד” והפעל “ותק”. גם שני הפעלים האלה הוראתם העקרית קשר אגד. ומזה הסתעפו להוראות שונות שענינן חזק, קשור, אמונה אמת, בטחון והבטחה פסוק והתחיבות. שני הפעלים האלה נמצאים גם בלשוננו, הפעל עקד במשמעותו הראשונה ולא יתר. והפעל ותק בהוראתו השנית ותיק, מאמין נאמן דבק באמונתו ומחזיק בה באמת בלי תפונה, בוטח בטוח ומובטח בהוראת פועל גם פעול. “תלמיד ותיק” זה שנוכל לבטוח בו בלי ספק.