רקע
פרץ סמולנסקין
נקם ברית

נקם ברית: ספור


 

א. סוד בחורים    🔗

גם חוזה בחזון הרוחות לא יגיד לרוח דרכו מראש; הוא יודע כי אם צפון וימין נפגשו אז מלחמת תנופה ביניהם, איש על רעהו יתגבר ובסערת סופתם ישביחו יחד את הסערה אשר תחולל הארץ במרוצתה ולפני זעמה לא עמד כל חי, אבל קצר כח כל חכם לב לחשוב ולמצוא חשבון לא־אכזב לכל המעוררים והמניעים לרוח להתות לו דרךְ, וכן מי יגיד לרוח האדם דרכו? רוח חדש עבר על פּני בני הנעורים תלמידי בתי הספר בעיר הבירה, רוח אשר זר היה להם ולאבותיהם ויעירם ויעוררם וישם דברו בפיהם כאשר נחזה עתה באספת התלמידים שחברה יחדו מהמון תלמידים המתעתדים לרפאות או להמית חולים; לבנות ארמנות ולהעמיד גשרים על הארץ ובמים או – ברוח; להוציא דין אמת לאמתו או לעות דין, איש כאשר יביא המקרה בידו אחרי אשר יצא מבית המדרש וחכמים סמכו ידיהם על ראשו.

בני הנעורים, חמדת כל העמים והארצות ותקות כל לאם ועם, אליהם יביטו הזקנים אחרי שבלו ימיהם בהבל ומטרת חזון חייהם עוד מהם והלאה; כי אל זה החפץ להיות לאור מאיר לא הביטו בני עמו ונהרו ותקות חזון חייו עם חייו אבדה, וזה אשר כמלאךְ הגואל הוציא כל רוחו הבוער בנחל אש בחם העלומים כלא שפתיו בימים הבאים במסגר־אסיר או בבית כלא של משמרת ופקודה ונפשו בכל אלה תאבל כי מחזה חייו בימי עלומיו היה לאכזב, ורעהו אשר רק משרה אותה נפשו ועל כן הרעים נפלאות על בעלי המשרה למען יסכרו פיו, אף הוא נסוג אחור לעת זקנותו בהודעו כי גם זאת לא תצלח, וכלם יחד, אשר יום יום ראו קברות התאות והתקות, ישאו עיניהם אל בני הנעורים ועל סף קץ־החיים תשוב התקוה ותחליף כח בהתבוננם אל יורשי נחלתם אשר יוסיפו ללכת בדרכיהם, יאסרו מלחמה ויקלעו למטרה והמהּ אולי לא יחטיאו…

בצר לגוי כי הכה על מרומי שדה ויהי למס עובד ועל גבו ידרוךְ מנצח ברגל גאוה ובצואר עתק יצבור אליו חילו, והמעשק יבין כי אזלת ידו לקום לקראת עושקו הנה בני הנעורים יהיו למעוז מבטחו ולנחומים לנפשו, בהם ימלא את אשפתו בחזון רוחו ולא יבוש בהם, כי יאמין לראות את ידם הרוממה יד נוקמת נקם עולם… ובכל מצור ומצוק אשר יציק לגוי ולאדם עריץ ומחבל אוכל שאר נקיים ושותה דם עמלים ביגון וחשךְ, והעשוקים אךְ בסתר אהלם יאנחו ולא ישועו מזרע רבים פּן ישמע קולם ונאשמו ונפשם ירעה להם לנשי חיקיהם וטפיהם פן ינוח גם עליהם שבט הרשע בגללם ועל כן יראו חתת וייראו ויאנקו דם; אבל בבני הנעורים יחזו בני אלהים מלאכי מרום כלם שירדו לנקום דם נקיים בטרם עוד עלה עליהם עול אשה ובנים ולא יפחדו מדבר הות כי רק את נפשם יביאו לקרבן. בני הנעורים יהיו לתפארת לעם יושב בטח ולא שבט עריץ מבית אף לא יד אויב מחוץ תנחת עליו, ובהם יבטח כי ישגיאו פעלם ויפליאו לעשות וירימו את עמם למרום מראשון. כי הלא אלה המה חקות החיים לראות מקור חיים חדשים במקום אשר שם שת המות קציר להולכים לפניהם. ובן הנעורים יודע זאת ורחב לבו והמה כמו יין לכל דבר נעלה וימשךְ בכח אחרי כל אמר נשגב ויבטח בכחו לעשות נפלאות לרבים, על כנפי רוחו ידאה ויעבור עד מרחקי אין קץ מבלי ראות כל שטן ומכשול כי עוד טרם רתקה נפשו ברתוקות המר אל המקום והזמן, הפגעים עוד טרם ענו נפשו בעמל הדרךְ, תקוה נכזבה עוד טרם השחה ראש תאותיו ואור דעת החיים ומסבותיהם ותהפוכותיהם עוד טרם הביא חשךְ ומשאון בבתי נפשו… גם פה נקבצו ובאו המון בני נעורים מלאים חיים ותקוה, גם המה יריעו בקול ויתעוררו ברגש ושאון ובכל זאת לא כדברת כל אספות בני נעורים דברת אלה; לא גאוה וגדל לבב מפתח שפתם, אף לא להשגיב בכח יגבירו חיל בשפתותיהם, כי אף אמנם פניהם יגידו לכל כי חפצים המה לעשות גדולות ונצורות, בכל לבם יתאוו תאוה ונפשם תלהט גחלים לעשות אחת מאלה הנפלאות, או גם כלן יחד, אשר להן יחכו כל העמים לראות בבניהם בדור יבא, אבל רוח נכאה תפגע ברוח העלומים ותכריעהו זאת תחזה כל עין בם. יודעים הם מרת נפשם כי איש לא ישים בהם מבטחו, לא להם נשואות אלפי עיני הדור אשר יפנה מקום להם, ובעת קץ כאשר ילךְ ולא ישוב אז תהי לו קבורה וכל תקותיו יחד אם לא הכין קברן בעוד בחיים חיתו… מי המה אלה אשר כח העלומים יסתתר בחבם, וכמו הזקינו בלא עת יבקשו רק עצות להשגב ולהנצל מצרה ולא להריע ולהצריח ולהתגבר? בני יעקב המה! בני זה העם אשר נלאה לשוב ולהקים את התקוה אחרי נפלה שבעתים, אשר יחזה בבני הנעורים את אשר חזה בנפשו ובאבותיו, רק נושאי סבל החיים ומצוקותיהם מבלי לעשות גדולות, אשר כתועים בודדים בערבות מדבר איש איש אךְ את נפשו ישמור ויבקש להחיותה כל עוד אשר לא הביאהו המקרה עד מלתעות כפיר, ובהגיעו עדיהן אז חלף ועבר ואין זכרון לו… וכן חלק בניהם אחריהם, הלא אף המה כמהם יחיו בלי אחרית ותקוה, כי מה תקות בודד אף אם כח אלהים לו? ואם האבות תעו במדבר ויקברו בערבות חול באין דרךְ ומסלה ויהיו טרף לשני רשעים, הנה בניהם אשר למדו ידיהם לשחות בים הדעת, אף המה יסערו ממקומם ואיש לעברו ינשאו על גבי גלי המים הזדונים ויחגו וינועו כשכורים וכל חכמתם תתבלע כי לא להם דרךְ, וטרם ימלטו מגלי העברה בלתי אם יפלו על פי תנין או תחת הגלים יכרעו יפלו ויעלו בים הגדול ויאבדו מתוךְ קהלם… זה הוא שיח ושיג האבות לבניהם ותקותם הם מה היא? ככל בני הארץ הן בני היהודים לא יחשבו, עם הארץ לא יביט עליהם בגאון ולא לו יהיו לתפארה, בהם לא ישגב לעתות בצרה ואף בעת חסן ישועות תצר עינו לתת להם חלק ולמי יעמלו אלה נושאי דגל החיים? האם לאבותיהם אשר גם בחייהם כתבו על ערש בניהם “אתם הבאים הנה עזבו כל תקוה”? או ליתר עם הארץ אשר כקוץ מונד בעיניהם חייהם ועמלם וחפצם גם יחד? ואם יבקשו כבוד אז ינחלו קלון משנה, ואם יחכמו אז חרפה תהי משכרתם, ואם יאמצו לבם להגן על כבודם אז כעזי מצח ידחו מהקהל, ואם לשלום מר להם מר כי בני מורא ומרךְ לב המה, ואיה איפו היא היתד אשר עליה יתלו משא החיים וחפציהם? ובכל זאת הנה החיים יחיו גם אם לא ירבו מחשבות כאשר המתים ימותו מבלי דעת, בלב בן הנעורים יולדו המון רעיונות וחפצים גם מבלי כל חשבון ומטרה, וגם אלה שנועדו היום הנה רוח בני הנעורים הוא קבצם וגם המה ידברו וישיחו היום כמו לוא היו חמדת עמם ומשוש תקות הדור כלו, גם קול אדיר וחזק ישמע פעם מפי האחד ופעם מפי משנהו ברעו בעז רגשותיו.

– על פני כל חברינו אגיד לךָ כי גדולות פעלת, כי כגבור השיבות חרפה לחיק חורפיךָ וחורף אותנו כלנו ועד עולם יזכר פעלךָ – קרא אחד התלמידים בלהבות אש ועיניו השחורות הבריקו וכל עצמותיו אמרו כי לא בשפת חנף התגלע רוחו, בשומו פניו אל אחד היושבים אצל השולחן ולפניו כוס שכר אשר בה שם עיניו בכל עת אשר דבר האיש אליו. האיש אשר אליו נשא המדבר את מדברותיו הוא איש כבן עשרים ושתים יפה תאר עד להפליא, לחייו המלאות והעגולות כמו חטבו מאבן שיש טהור ועל לבנת פניו תוסיפנה הוד שערותיו השחורות היורדות על רקתו עד הכתפים ומפנים עד חצי המצח ועיניו השחורות אשר תפיצנה שלום ומנוחה וטוב לב, כשחוק מרחף על שפתיו האדומות אשר רק שפם קטן שחור יחסה עליהם, ובהתנשאו עתה לענות להדובר בו נראתה גם קומתו המחטבה, כי אם גם לא גבה הקומה היה אךְ חסון מאד. עיני כל הנאספים אשר נמשכו יחד אליו כמו בקסם העידו כי הוא האיש אשר רוחו קבצם הנה, אבל כמו תוחלת נכזבה נראתה עד מהרה על כל פנים כאשר ענה בהניעו בידו: אל נא, אל נא, אל תרבה להשגיא פעלי כי לא גדולות עשיתי, הוא נשא עלי חרפה ואני הכיתיו לחי וכה תם הדבר, ומה לנו להרבות עוד דברים? – ובכלותו דבריו שב אל מקומו. וכחץ מקשת התנשא פתאם אחד מהנאספים איש רם הקומה כבן עשרים וארבע ובקול חוצב להבות אש פתח פיהו וידבר אף הוא בשפת הארץ כהמדברים לפניו ויקרא: אדוני! הנה דבר גדול הביאנו הנה, דבר גדול אשר בכחו לשנות פני כלנו ולפלס לנו נתיב חדש ולתת בקרבנו חיים חדשים ורוח חדש. עת רצון לנו העת הזאת וחלילה אל ירף רוחכם גם אם בן־הגרי ימאן לשאת בסבל הכבוד אשר יעמיסו על שכמו. לא אדע מה הניע אותו לדבר בדברים אשר היו כמו שלג להשקיע את אש הרגשות אשר נתצה בלבנו על ידו, לא אדע אם ענות לב היא, או אולת הקשורה בלב כלנו מימי נעורינו להאמין בעתידות, כי יבא יום אשר חלקנו יהי נכון בידנו וכל יד בליעל לא תבאנו, כי יפרח כשושנה ישע לעמנו וכבודו מעפר אשר עפרוהו בו כציץ יציץ. אני לא אדע את אשר בלבו, גם אחת היא לי מה יחשוב כיום הזה, אבל זאת אדע כי רב הגדולות אשר פעלו בני האדם לרבים ואשר בעבורם היו לאנשי השם עד דור אחרון לא במחשבה תחלה היה סוף מעשיהם, כי המה עשו דבר אשר אולי עד מהרה נשכח כמת מלב לולא שת המקרה עליו נוספות או שנה פניו ובכן היה ליסוד מוסד לארמון נשגב. וכן גם אנחנו נשגיא פעל בן־הגרי גם אם ימאן לראות בו כראותנו אנו, די לנו לדעת כי הנסיךְ נ. אוהב ורע לבן־הגרי מאז, קרא לו בחרות אפו בו: יהודי נמבזה! ובן הגרי הכהו מכת לחי לעין כל, והדבר הזה גדול ונכבד מאד, כי בידו לפקוח עינינו לדעת ולהבין מצבנו, לראות ולשפוט משרים כי שוא כל עמלנו לבקש אהבה, הבל תקותנו לראות את החיץ אשר הקימו בינינו ובין עם הארץ נופל תחתיו, כי השנאה לעולם תחיה וחרפה ובוז מנת כוסנו מאלה שיתימרו בהדעת לאלה שיבקשו דעת כמו מאלה אשר מאסו בכל דעת לאלה אשר מדעת רחקו, והיום הזה יהיה לראש דרךְ חדש ולקץ הדרךְ אשר בו בחרנו עד כה, ועל כן נרומם את פעל בן־הגרי גם אם ימאס בתהלתנו. – רבים מהנאספים ספקו בכפם לאות תודה ואחדים הניעו אחריו ראש, ובן־הגרי הרים ראשו ושחוק קל כלעג עבר בין פתחי פיו ומבלי עזוב מקומו ענה בנחת: ואם כן יאתה התודה גם להנסיךְ ויחד נחלק שלל –

– אל נא בלעג – קרא האיש ויוסף אמץ בדברו – הלא הוא אשר אמרתי כי יש אשר יפעל איש גדולות ולא ידע, ואמנם כן הוא, גם להנסיךְ יאתה תהלה כי הוא היה כמליץ לרגשות אלפי אחיו אשר המה יסתירום בחבם והוא גלה לבו. בקפצו עליךָ לא אךְ בךָ שלח לשונו, לא את כבוד שמךָ בקש להשפיל כי אם את העם כלו, כמו העם כלו אשם אשם אם אתה לא כלבו דברת, או כי נועזת לדבר חלקות אל אשה אשר הוא נתן עיניו בה, ובדבר הזה הראה במראה ולא בחידות כי כחקות הטבע קימים עד עולם, כן חרפת ישראל לעולם עומדת, וכאשר קצרה ידךָ מהיות מלמד להועיל לחתול לבל יארוב לעכבר אף אם לא תמלא בטנו בברבורים אבוסים, כן לשוא כל עמלךָ לתת לעמךָ כבוד לעיני עם הארץ –

– ואם אךְ הבל ניגע ללמד את החתול דעת נעזבנו ונלךְ לנו – אמר אחד התלמידים.

– לא כן – קרא המדבר – כי אם נלמד את העכברים לעמוד על נפשם או אז אָביא חכמה בלב החתולים לבל יצודו לטרף, ובן־הגרי הורה הלכה למעשה ועל כן ירומם –

– ובכן ניסד בית ספר לעכברים – קרא אחד מהאספה.

– אל נא אחי, אל נא תתלוצצו, כי לא לזאת נאספנו כלנו הנה – השמיע דברו איש אחד צעיר לימים כבן עשרים – הן זאת לא יכחד איש ממנו כי רוח חדש בא פתאם בקרבנו מבלי אשר נדע מאין בא הרוח הזה. זה כמה נחוש בלבנו כי עת לעשות לעמנו הוא, כי לא טוב עשו החכמים שהיו לפנינו בהנזרם אחור מעמנו האמלל וישישו על כל נתח טוב שבא לידם בעת אשר כל עמם גוע לעיניהם ביגון וצרה מאין כמהם. המה היו כבני העמים ובדבר הזה הוסיפו אף הם חרפה על עמם האמלל ויהיו כבורחים משדי המלחמה להספח על צבא האויבים, ואנחנו לב אחר ורוח חדש נתן לנו, כי נחפוץ לעשות למען עמנו ואחינו, והמקרה הזה קבץ אותנו כלנו יחד, הבו איפו אל נבלה העת בדברי הבל, כי אם עוצו עצה איש איש מה עלינו לעשות ואקוה כי כל אחד מאתנו נכון לעשות כחובה וכמצוה – הנה בן יעקב אמר כי כעכברים בתוךְ חתולים הננו, ומי אשר לא יבחר בשקר יכזיבנו על פניו? האם לא כן הוא? האם לא נבדלים הננו מקהל יתר התלמידים?…

– לא כן הוא, כי אם נתקרב אליהם אז יקרבונו – קרא התלמיד אשר אמר ליסד בית ספר לעכברים.

– אל נא אל נא תדבר דברים לא־המה, או אולי לא תבין מה רב הדרךְ בין להתקרב ובין להתנגש, אם נתקרב לא ישימו אלינו לבם ואם נתנגש ונבא בקהלם אז יסבלו אותנו כל עוד לא העלנו אף אחד מהם. אךְ כי למשא הננו להם זאת נראה אם אךְ נחפוץ לראות…

– ומה תאמר אתה לעשות? – קרא אותו התלמיד.

– אני אומר כדברי בן־יעקב: נלמד את העכברים לעמוד על נפשם ואז תבא חכמה בלב החתולים לבל ישחרו לטרף –

– אולם אחי כל אלה אךְ דבר שפתים הוא – אמר אחד היושבים איש תאר כבן שלשים, אשר כבר השלים חקו בבית מדרש ורופא אמן נקרא, אךְ יתערב בכל אספות התלמידים כמקדם וכלם יכבדוהו – עתה לא ישחרו לטרף אותנו ולא יגעו בעצמנו ובשרנו, ואם אמנם לא נכחד כי עוד לא שלם לבם עמנו כאחים ורעים, אךְ הן לא יתעמרו בנו כאבותיהם ועל כן יש תקוה כי הדור הבא יחכם גם מאבותיו אלה וייטיב מהם. בן־הגרי הנה בשלךָ היתה כל האספה הזאת, חוה דעתךָ בראשונה מה נעשה כיום? –

בן־הגרי קם על רגליו ויפתח שפתיו במנוחה ויאמר: את דברי ועצתי אני כבר השמעתי והמקרה הזה לא שנה דעתי ורוחי אף במעט. זה דברי מאז כי אךְ עלינו החובה להתקרב, כי אנחנו התרחקנו מעל עם הארץ ועל כן היינו לנדה, רק אנחנו במנהגינו ובגדינו ותעתועינו נתנו על נפשנו חרפה בעיני העמים עד כי יראו מפנינו או שקצונו. בכל דרכי חיינו, בחקי המאכל והמשתה, בבגדינו, בתפלותינו אשר נתפלל כמשגעים ובכל דרכי חיינו נרחיק כל לב ממנו, ואחרי כל אלה נבקש כי יכבדונו ויקרבונו! את אלה אשר יוכלו לקרב יקרבו, ואת אלה אשר שקץ המה למו הן לא יוכלו לקרב. ואין לנו לעשות דבר בלתי אם ללמד לאחינו לדעת ערךְ עם הארץ, לאהבו ולכבדו, ללמוד שפתו ומנהגיו, לדבר בשפה ברורה כמהו, ועל כל לשכוח גם כי בשכבר הימים היה קיר מבדיל בינינו ובין עם הארץ או אז נתבולל בהם ונהיה כמהם ובדור אחר ישכחו כל דברי השנאה והשטנה, כזאת חשבתי מאז וכזאת אחשוב גם היום, ולדבר הזה עלינו להרבות עלים־לעתים בשפת הארץ למען נורה את העם את השפה ונחנכהו להחשב בעם הארץ, וכל עוד אשר יבחר בדרכים זרים וכל עוד אשר ידבר בשפה אחרת וכל עוד אשר יתפלל בשפה אחרת אין תקוה כי יהיה כעם הארץ –

– ואני אוסיף על דבריו – קרא התלמיד הצעיר – וכל עוד אשר יתפלל בבתי תפלה אחרים ולאל אחר –

– וגם אתה תדמה כי בעבור האמונה ישנאונו? – שאל בן־הגרי

– לא רק בעבור האמונה, כי אם גם בגלל האמונה. המה ישנאונו, יען כי כן נחלו מאבותיהם ואבותיהם מאבותיהם. המה ישנאונו כי יאמינו כי ידנו היתה במשיחם, המה ישטמונו יען כי אנחנו נעיז מצח לבלתי שמוע בכל דברי הרבים ולעשות ככל אשר יצוו, המה ישנאונו כאשר ישנאו כל בני האדם את כתה או מפלגה נפרדה מהם ויבקשו בה עונות, ואם גם לא ימצאו בנו כל דבר אשמה ופגול גם אז די יהיה כי לנו אמונה אחרות ומה זה ימריצם לעזוב את השנאה אשר עמה נולדו וגדלו לשוב ולאהוב אותנו? האמנם ישבעו מלא חפנים נחת עת יראו אותנו אוכלים בשר החזיר ולובשים מלבוש לא כחק לישראל –

– ומה תאמר אתה לעשות? הלשוב אל בתי המדרש ולסחור את עם הארץ ביין דגן וכאלה? –

– הן לא שליח קהלות עם ישראל הנני כי אומר מה לעשות להגוי כלו, כי אם כחבר לתלמידי בתי הספר העברים אשר יבקשו לעשות דבר מה לעמם אחוה דעי ואף אני אומר כי טוב מאד להרבות עלים לעתים בשפת הארץ, אבל לא למען נהפוךְ את אחינו לעם הארץ, כי אם למען יהיו ללוחמי מלחמתנו, כי יגידו לפּושעים פשעם על פניהם ויעמדו בפרץ בכל עת להשיב חמה מעל העם האמלל על לא חמס בכפו –

– וגם זאת תועיל כעלוקה למת – קרא בן־יעקב.

– ומה תאמר אתה? – שאל הרופא.

– אני אומר כי עלינו להורות את העם דעה לבל ילךְ אחרי ההבל ויהבל להאמין כי בידו להציב לו יד, כי יראה וידע את אשר לפניו לבל תבא עליו שואת פתאם, כי כל עמלנו שעמלנו עד היום עלה בתהו, כי עתה רק אם נשוב לאחד את עמנו לבל יתעו איש לעברו ולבל יוסיפו להתגרות מלחמה איש ברעהו אז עוד לא פסה כל תקוה כי נציל נפשנו ואם אין נפול ברעה מבלי משים, כי הנה תחת שואה תתגלגל הרעה המתעתדת לבא עלינו ובאפס יד נשבר, כי בידינו הרסנו בתינו ונשכב בחוצות ועוד מעט ואין מקום גם בחוצות – –

– הנה בדברי הסופר העברי הפלמוני ידבר היום – קרא אחד מתוךְ הקהל – אבל הצר עוד לא יצור עלינו ואין לנו חפץ בנביא כירמיה –

– וכאשר תפלו בידי צר אז לא יועיל לכם עוד נביא כירמיה. שמעו אחי ועליכם המצוה לשים לבכם לדבר הזה, צדק הסופר הזה אשר יחזה רק רעה ותוכחה, כי אמנם אךְ הוא יחזה נכוחות וכלם הכו בעורון, ומי יתן והיה את לבב עמנו להבין דבריו ולשמוע בקולו כי אז אולי לא תגדל הצרה בבאה. הנה עלינו בני הנעורים לחוש את אשר לא יחושו הזקנים, עלינו לראות אור ולא לעצום עינים, עלינו אשר אש קנאת הדת לא תאכלנו וכל חפצי הזקנים לא יטמטמו את לבנו, עלינו להקשיב ולשמוע מה בפיו, גם לבקש עצתו, כי יותר מאשר ישמיענו גלוי בספר יביע פיו, והיה כאשר יקשיב וישמע איש למוצא שפתיו אז כל עצמותיו תאמרנה: דבר אמת שמעתי היום –

– ואותךָ השמיע דברו ממקום שבתו במרחק שלש מאות מיל? – קרא אחד בקלסה.

– אף עוד זאת! לא תבושו ולא תכלמו! הנה הסופר הזה מתהלךְ בקרבכם זה ימים אחדים ואיש מכם לא ידע גם דבר בואו. הן הרבים בכם רק על פי דבריו הייתם את אשר הנכם כיום, ולולא הוא שפקח עין לכם או לאבותיכם כי אז ישבתם עד היום בישיבה או סחרתם בבלויי סחבות, ואתם תחפצו לנחול כבוד בני אדם אם ברגלכם תרמסו כבודכם לעפר. לא היה הסופר הזה סופר לעם אשר ידע להוקיר כבודו כי אז נשא שמו על שפת כל בני העיר, ואתם…

– אבל אנחנו לא נדע אותו ואת שיחו – קראו שנים, שלשה – ומה תדבר אלינו? יכבדוהו אלה שיבינו שפתו –

– גם אני נכון הנני לתת כבוד לסופר הזה – קרא בן־הגרי – אם כי משפטיו כיום לא טובים בעיני, אךְ את אשר עשה לפקוח עיני עורים אדע, וגם עתה כבד אכבדנו מאד כאיש אשר ידבר כהעולה על רוחו מבלי נשוא פנים וזה דבר יקר מאד בנו ומאד נכספה נפשי לשמוע מה דבר בךָ הסופר הזה –

– האיש הזה יצק רוחו עלי עד כי בשעה אחת נהפכתי לאחר. הן כלכם תדעו כי גם אני יצאתי לישע עמי ככל המושיעים הרבים בבקשם לשנות את טעמו או לשים מסוה על פניו, ובאמונתי זאת חייתי ורויתי ענג ואדמה: היות אהיה כמושיע ורב. אךְ באתי עדיו להוכח עמו על כי היתה רוח אחרת אתו להסיר את לב בני הנעורים מאחרי ההשכלה כאשר הרבה לפנים למשכם אחריה ואבהל לראות כי אךְ דברים אין רוח בהם דברתי עד היום. ראשית דברי היה אליו: ומה תחפוץ ביום הזה כי נשוב לדרכינו הראשונים להסתר במסתרים ולהבדל מעם הארץ ולמזוג כוס יין־דגן לאכרים בסבאם סבואים אנחנו ונשינו ובנותינו? – ועל זה השיב: לא אדע עוד מה יכשר אם כי נסתר ונבדל אנחנו או כי בחשךְ יסתירונו ויבדילונו בחזקת היד, ומה טוב לנו אם ללמד לבנינו למזוג כוס יין־דגן להאכרים או ללמד את בנינו תורת האכרים לסבוא יין־דגן אנחנו ונשינו ובנינו ובנותינו? הן בדעת לא נופלים אנחנו מעם הארץ גם בצדקה ומשפט ורוח אמונים וכשרון ומה יחסר לנו עוד אשר בעבורו נחשב כבני נכר הארץ, הלא אךְ אם כי לא כדרכי העם דרכינו, ואלה הן דרכיו, ועל פיהם אין לנו לעשות דבר בלתי אם להורות התורה הזאת. – כה ענני ודבריו העתיקו מפי מלים כרגע ובכל זאת חשבתי מלים לענות אותו ואאמץ רוחי ואומר: אולם הן לא תאמר כי עלינו לעזוב כל דעת אשר רכשנו לנו יען כי עוד לא ננחל כל כבוד במחירה. – כאנחה התפרצה מלבו ואחר ענה: הלא כה המה דברי כלם! אבל שובו ואל תהי עולה. חלילה לכם ללבוש גאות כמדכם לקחת כל הכבוד והגדולה אךְ לכם כי רק מכם יצאה התורה לרדוף דעת ולבקשנה, אם כזאת ידברו בני הנעורים מעמי הארצות יצדקו, כי מוריהם והוריהם וכהניהם ושופטיהם גם יחד גדרו דרךְ הדעת בגזית ויתנוה כמפלצת לעין כל; לא כן בנו אשר לרדוף הדעת היתה חובה ומצוה עלינו. מאז ומקדם צוו אבותינו ללמד לבניהם תורה, ומאז ומקדם בקשו אבותינו דעת, כי מה היא דעת כל עם הלא לחקור ימים מקדם אשר עברו על עמו וארצו להתבונן אל דרכי אבותיו ולדעת מה טוב לו, ואת הדעת הזאת דרשו בכל לבם והדעת הזאת היתה כמקור חיים וכבוד לכלם, ואם בהם העון כי קם דור חדש אשר ימאס בדעתו ויבחר בדעת נכריה, האם אבותינו פשעו כי להם היה עמם כטבור להגיונם וחפציהם כי על כן שמו אךְ בנו כל מעיניהם וככל העמים בקשו בתחלה דעת נפשם ואחרי כן גם דעת זרה, או בניהם אשר שכחו את עמם ויחשבו לדעת רק את אשר זרה היא להם ורוחם וכל הנוגע בנחלת עמם אולת וחרפה היא להם? לא לסגת אחור מהדעת יורה איש אוהב עמו, כי אם כה יעשה אז בגוד יבגוד בעמו וברוחו; אבל כה יקרא בקולו: השכל וידוע אשר לו וגם לדעת את אשר יכיל לבו, אבל אל יאמר איש ישראל הבדל יבדילוני בני הנכר לטובה בגלל דעתי, אל ישלה נפשו בתקות הבל להשכיח חרפת אבותיו ולכבס חלאת שמו במי הדעת, כי לא בישראל אשר ימאס דעת ימאסו המה כי אם בשם ישראל, ואם אין בו דעת יפקדו עליו עון הסכלות, ואם אוצרות דעת אצר אז תחשב לו דעתו לחטאה. השנאה לא תבקש משפט, העלילה לא על עמודים חזקים תוסד ושתיהן לא אמת תדרושנה, אבל צופינו העורים שמעו דבר צוררינו ויאמינו כי דבר פיהם הגיון לבם, ואלה הצופים המאמינים הדיחו את הגוי כלו באמונת שוא ותפל, באמונה אשר קשה היא מכל האמונות בשדים ומזיקים, הלא היא האמונה בשונאים. אם נאמין בשדים ונרחק מהם אז לא רבה הרעה, אבל אם נאמין במזיקים ונלךְ אחריהם אז אבדנו אבדנו. משפט יהי דברינו אם נאמר כי יותר מכל האמונות הרעות והכוזבות הרעה לנו האמונה בצדקת בני האדם ובישר המאה התשע עשרה. והצופים החכמים האלה בעלי האמונה הכוזבה, במה בלו ימיהם ומה היתה תורתם? הלא המה אשר השליכו שקוצים על כל תפלה ותחנה אשר בהן שפכו אבותינו את לבם, גם המה השמיעו אךְ תפלה ותחנה; בתחלה קמו מעוררי שחר, שומרים לבקר ויחד פצחו רנה: יחל ישראל! יחל לסבלנות ולחסד לאומים! יחל לאהבה, יחל לכבוד, יחל עד שתצא נפשךָ! ואחריהם קמו מתפללי תפלת המנחה ויורו לעם להעביר המנחה על פניהם לאויביהם מאז, ויקריבו למנחה מכל הבא בידם, כל נחלת אבותיהם ומשוש חמדתם, אולם כל אלה לא הועילו ועתה נחזה כי לנו להתפלל תפלת מעריב, כי רד היום וכל עמלנו עלה בתהו, יגענו ולא הונח לנו ועת היא לשוב איש לאהלו אולי נמצא שם את המנוחה אשר בקשנו לשוא –

– כל אלה דברי דרשנים או בדחנים המה – קרא אחד הנאספים.

– אלהים יחנךָ על רב חכמתךָ – קרא בן־יעקב – ואף אני כזאת אמרתי בשמעי, אבל הוא לא נבוךְ ויאמר: ומי זה יצר חק כי דברי האמת נשמעים אךְ בסופה וסערה, בבכי והרם קול? לנו לדעת אם נאמנים הדברים או אין, ואשר עמי לא אכחד כי יקר בעיני בדחן מתהולל אשר יגיד לשומעיו דרכם על פניהם באמת ובתם לבב ממטיף וכהן בבית ה' אשר יריע ויצריח ויתעורר וישליח מדברותיו כאבני אלגביש ולבו מלא חנף וכזב, כי ישפל גאות עני־תם־ויודע ויחפה על דרכי עול־כביר. השיבני דבר והוכחני כי לא כן בדי או אז אף אני אודךָ, אבל זאת לא אחשוב למשפט אמרךָ כי כדרשן או בדחן אדבר – הלא אלה דבריו ואותם אקרא לכל שומע: הבינו משפט ואחר תדברו –

– אבל את כל אלה הדברים כבר נדע – קרא בן־הגרי כאיש אשר נלאה שמוע להג הרבה – הן בכל אלה נשמע אךְ לא־תעשה, ומה לעשות? האם גם זאת השמיעךָ? –

– אמנם גם זאת שאלתיו – ענה בן־יעקב – ויענני דבר: על המורה להורות את אשר לא יעשה, כי את אשר עלינו לעשות יורונו חפצי החיים והמקרים. עלינו להורות בדברים אחדים כי לנשק את היד המכה אולת היא וכלמה; כי להפיק נפשנו בתורה ותהלה לחומס, אשר יחמוס כל עמלנו וישאיר לנו אךְ שארית למען תמצא ידנו לשוב ולעשות חיל בשארית ההיא וידו לשוב ולחמוס אותנו, חרפה היא ורעה רבה לנפשנו; כי לנוס אל מערכות הצר ולמאן להיות לו עבד עולם אךְ לב חסר דעה יהגה הגיון כזה; קנצי למלים, אם שלום אמת, שלום עולם תבקשו אז חדלו מדבר שקר והצמד חנף ואמרו מלה בשפה ברורה: רב לנו ללחום מלחמה אשר לא נוכל בה, הננו הננו לעזוב מקום עמדתנו ולפול אל מחנה האויב להיות לעבדים לו עד עולם, אבל אל תוסיפו לדבר. שוא והבל לאמר כי בחרבכם על ירכם וקשת הרובים בידכם תפלו אל מחנה האויבים ומבלי הכנע לפניהם יקבלו אתכם במאור פנים ויעשו שלום לכם. חרב על זרועכם והיא שם ישראל וקשת הרובים בידכם והיא האמונה אשר בשמה תקראו אם בלב נאמן או רק במו פיכם, וכל עוד אשר לא תשליכו הלאה את כלי המלחמה האלה, אשר רק בגללם יקראו עליכם מלחמת־תמיד אל תעיזו לגשת אל מחנה האויב ולבקש שלום… הנה אלה המה דבריו ולבי ירום כי הבנתי לשכל מליו ובלבי נדרתי לשמור ולעשות אותם, וזה הדבר חיה רוחי לבקש אף אני לאסוף אספת תלמידים למען נלכה יחד אל הסופר הזה ונשמע דברים חיים, כאשר לא נשמעו עד היום במחנה ישראל. – דברי בן־יעקב לא החטיאו הפעם את המטרה, כי פני רב השומעים העידו בהם כי עד לבם נגעו ונכונים היו להשמיע ברגע: נעשה ונשמע, אולם בן־הגרי אשר אם גם בפניו הכירו כי לא עוד כמנצח יפתח פיו בכל זאת אמץ לבו להוסיף מלחמה ויתנשא ולא עוד בנחת כבתחלה השמיע דבריו: לוא גם כלנו יחד נודה כי הסופר הוא הנביא ואתה בת קול לדבריו, אבל הלא תודה גם אתה כי עתה אין דורשין בנביא ואין משגיחין בבת קול, וכל עוד אשר לא יתן אותות כי מישרים תחזינה עיניו את הרעה אשר נגד פנינו, או כל עוד אשר לא תשמיענו אתה בשמו אות ומופת אשר גם אנחנו נבין כי כן הוא, הן אךְ שוא תאמר להפחיד אותנו בדבריו כי ימי הפחד ומרךְ הלב עברו לבלי שוב, ואנחנו לא נראה כל רעה וחשךְ –

– אות ומופת תבקשו – קרא בן־יעקב ויניע בראשו וינד שפתיו בלעג ועצב יחדו – איש אשר עין רואה לו הוא יחזה את הנראה מבלי כל מראה באצבע, ולאשר עיניו עצומות שוא כל דבר שפתים. אותות תבקשו ואותן הן נתן הסופר כבר מראש לא בסתר. או האומנם לא די בהאותות אשר נתן לפקוח עיני החפצים לראות כמו? או מי הוא אשר יכזב את האות הגדול והנאמן אשר נתן כבר, כי אין בטוחות לנו מפני חמת אויב וכי יד המשפט תנחת רק עלינו ולא תסוךְ לראשנו ביום עברה, או מי זה יעיז לאמר כי לא כן הוא? אם לא נראה בעינינו יום יום שמנו מנאץ בכל נאצה בכל העלים־לעתים, גם מגלות עפות וספרים יכתבו עלינו אנשי ריבנו, ובהם ישימו לנו ולאבותינו ודתנו עלילות נוראות אשר תסמר שערת בשר כל שומען, ובספר המשפטים הלא כתוב מפרש אשר העושה זאת ישא עונו, כי בדבר הזה הפר חק “לבלתי שלח ריב ומדנים בין עם לרעהו ובין אמונה לרעותה”, והן גם לחרף מערכות אמונה אחת גם מבלי שלח לשון בהנשבעים בשמה ומבלי להפיח משטמה בין יושבי הארץ גם הוא עון פלילי על פי דתי הארץ, ואם יפר איש חק לאמונה אחרת ונקה? ועל פנינו ישליכו כל חלאה ושקוצים באין מוחה, ואם לא אות נאמן הוא כי המשפט ושומריו לא עלינו יפרשו כנפיהם, ואם כל עושי רעה לנו בלשון רמיה לא יאשמו, למה זה יפחדו לשלוח בנו גם יד חמסים? ואם עוד טרם תהיה כזאת בארץ לא מאהבת העם לנו ולא יען כי גם אנחנו כתושבים בעיניו נחשבנו, כי אם יען אשר עוד לא עלה על לבו לעשות זאת. עוד טרם נסה לשלוח יד בחיל אחרים ובנפשם לעין השמש, והיה כאשר אךְ ינסה פעם אחת לעשות כזאת אז לא ישוב עוד ממנה ואז לא יהיו עוד דלתים ובריח לרוחו כי יפרוץ וישים שמות נוראות, ומי זה לידינו יתקע כי יקומו שומרי משמרת המשפט לשמור גויתנו וחילנו יותר מכבודנו? ואם גם יקומו מי יודע אם לא יעמלו לשוא? שנים רבות תעבורנה בטרם אשר יחל ההמון להאמין בדבר, אבל עת שבעתים תעבור בטרם יצליח להסיר לבו מאחרי אמונה אשר דבק בה. הנה על פי משפט הסופרים אשר כלם יתנפלו עלינו תמיד החל כיום העם להאמין, כי נופלים אנחנו מיושבי הארץ, כי רעים וחטאים אנחנו, כי מאשר להם עשינו כל החיל, כי על כן לא כמשפט כל הארץ יעשה לנו, ואות ומופת הוא כי איש איש יגיד לנו דרכנו על פנינו ולא יאשם, וכאשר אךְ יחל ההמון לשמור ולעשות את חקי האמונה הזאת, אז תקצר יד כל שופט ושוטר מהסיר לבו מאחריה, ומה גם כי מראה עינינו יוכיח לנו, כי אין כל שופט ואין כל שוטר אשר יחפץ זאת. ואת כל אלה הן כלכם חזיתם ותחזו כל היום ואותות תשאלו?! –

רגע החרישו כל הנאספים, כי לא נמצא עוד איש ובפיו תוכחות על הדברים האלה עד שקם בן־הגרי ובפעם הזאת דבר רתת: ואת אשר עמךָ לא אכחד כי קלעת אל המטרה בדבריךָ אלה, כי הדברים אשר המה לךָ למופת יגעו אל עצמנו ובשרנו, ועל כן נחוש הפצע בגעת בה יד איש, וברב מכאובנו נשכח גם משפט ונאמר אות ומופת גם לאור מתעה או לצל עובר, וכל מדבר כאלה ימצא לו אזן שומעת ויקח לב. עוד אזכרה בהיותי ילד קטן באתי את אבי אל בית התפלה לשמוע הספד, אשר נשא מגיד על מות אחד הרבנים הגדולים והוא היה קרוב לאבי אבי, כי על כן בא גם אבי אל בית התפלה כאשר לא עשה זה שנים רבות וגם אותי לקח עמו, על אף אמי אשר מאנה לתת אותי לבא בקהל האנשים אשר כפראים ירוצו וישתגעו ויצהלו קולם כסוסים בארות בבית אשר בית אלהים לו יקראו. רבות דבר המגיד והוכיח לכל כי החובה והמצוה לבכות להולךְ ההוא כי גדול בדורו היה, וגדול הדור שמת אין לו תשלומים, וכי אךְ בעון הדור נאסף הצדיק בשנת השמונים ושלש לימי חייו, והדמעות אשר יבכו במות הצדיק יספור הקב“ה וישים בנאדו למזכרת, ולא נלאה להבטיח העוה”ז והעוה"ב בשכר הבכיה אשר יבכו השומעים למות הצדיק, אךְ שערי הדמעות ננעלו בעת ההיא, ואל נכון בשל אבי מגלח הזקן ובשלי אשר באתי במלבוש אחד השקצים אל בית ה' היתה זאת. ובראות המגיד כי להבל כלה כחו, לשוא הפיק נפשו, גם ילל ויצריח מרה ואת מטפחתו העביר על עיניו אחת ושתים כי כל אלה לא הוציאו אף אגל דמע, שנה פתאם קולו ויעזוב את שיחו בהצדיק וגדולת תורתו ויקרא בקול גדול: הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום! – הנער הקטן מישראל ילךְ לעבוד עבודת הצבא כפר אלף אחיו והצעיר ישלח אל ארץ רחוקה אל גוי עצום, אל גוי אשר לא ישמע לשונו – וכמו יד אלהים נגעה בכל עין ותזיל דמעות וקול אנחת שבר עלה לשמים. הנשים נתנו קול מר צורח והגברים אחריהם, כי מי היה בכל הקהל אשר לא נפקד ממנו בן או אח או אשר לא חלה ורגז כי עוד מעט ויבא יום הפקודה? וחפץ המגיד הצליח בידו, כי כלם געו בבכיה בההספד. וכן הוא הדבר אשר דברת באזנינו, עד לב כלנו נגע כמדקרות חרב, כי על אלה הלא דאבה נפשנו יום יום, ואךְ זה הוא אבן הנגף אשר כל היום נחשוב מחשבות להסירו מעל דרכנו, אבל לא אות ומופת הוא כי גם בידם יתנונו למשסה כאשר יתנונו לזעם לשונם ולעגם. עלינו לזכור כי ימים רעים ונוראים מאלה היו לנו, כי היו ימים אשר לא נתנונו אף להראות בבית אחד מעם הארץ, ימים אשר כלנו יחד היינו כשקץ נתעב ולא הבדילו בין חכם ובין כסיל, בין ישר דרךְ ובין נתעב ונאלח. והנה זה שנים אחדות הוסרו גבולות, וגם אנחנו נחל לראות ארחות חיים ומקומם יכירם ואיש לא יקרא עוד באזנם: השפילו רדו, גשו הלאה! – גדופי מכתבי עמל הלא המה רק שארית הפלטה מהשנאה האיומה אשר הבדילה כקיר ברזל בינינו ובין עם הארץ. והנה עתה נפל הקיר ונשאר עוד במקום ההוא אבני נגף וערמות חול, אשר אמנם עוד יעורו עינינו כאשר רוח ישאם ויהיו להמעד רגלינו, אבל חזון שוא הוא אם יאמר איש כי האבנים וערמות העפר האלה תהיינה פּתאם לאבני קלע ולמפץ בידי שונאינו להכותנו נפש. כל יודע משפט ישפוט מישרים כי בתחלה נפל החיץ ונותר במקום ההוא מעי מפלה, וברבות הימים יזרה הרוח לאט לאט גם את שארית הפליטה ובעזרת ידים עמלות בחפץ ובכשרון יטהרו גם את מקום המהפכה ולא יהי לה עוד זכרון, אם אךְ לא נקום אנחנו לגדור פרץ החיץ ההוא המט לנפול ולשוב להעמידו על תלו.

ידים רבות הרימו כוסות למעלה ויקראו: יחי בן־הגרי! – ויביטו בקלסה בבן־יעקב כמו הכה בחרפה אחור עד לבלי קום. ובן־יעקב עוה פניו ויקמוט מצחו כמו חשב מחשבות אם להשיב דבר או לחדול, ובראותו הלעג על פני רבים לא משל עוד ברוחו ויאמר: וזה הדבר אשר אמרתי בתחלה כי לעורים לא יועיל כל אות ומופת. או הזאת חשבת למשפט אמרת כי נפל הקיר ונמוט החיץ ותפקד על הרוח לזרות את האבק הלאה מעל גבולנו? הנה החכמה הזאת היא חכמת העוף המסתיר ראשו בשלג בנוסו מפני רודפיו, ובכל אשר אמרת אין אף דבר אחד נאמן, רק חזון מתעה ומקסם כזב הוא ויקח לב אוהבי קסם. אתה הזכרתנו הימים אשר בהם נדחים היינו ותשכח כי בימים ההמה לא חפצנו אנחנו להתנגש. אבותינו חכמו ממנו ויבינו דבר לאשורו, כי באשר יתנגשו ויבאו אז יהדפום אחור בזרוע ובכתף ועל כן נכבדו וישבו בביתם ועל פני עמם נכבדו, ובניהם הסכלים לא הבינו זאת ויהיו לחרפה בעמים ומנוד ראש לאחיהם. הסכלים האלה יעפילו זה כימי דור אחד לעלות ההרה אל מקום מושב עם הארץ ויום יום יהדפום אחור ויתגלגלו אל תהום רבה, בחרפה יכום אחור ואין להן מעמד כי מנחלת אחיהם נתקו כפות רגליהם ועד מחוז חפצם לא באו וישבו להעפיל לעלות עדי יכו שנית אחור ולזאת יקראו: נפל החיץ! נערים שובבים אחדים יתפרצו לעלות בגדר ולגנוב פרי מגן עושה פרי ויתנו את לבם כאדוני הגן! אולם הוא בתפשו אותם בכף ישבר כל עצמותם! כנערים שובבים המתפרצים אל גן זרים לגנוב פרי כן הננו אנחנו בעיני בני הארץ, עוד לא נטה הקיר ולא נפל החיץ כי אם השומרים את הגן הביאו אבן וחול וערמות עפר למכביר וישימו דיק סביב הגדר והיה כאשר יגש אחד ממנו אל הגדר ימטירו עלינו אבני קלע ויזרו פרש על פנינו וערמות חול בעינינו עד כי נלאה למצוא דרךְ מפלט. האבנים וערמות העפר האלה אשר תחזה, אחי, לא מהחיץ הנה הנן, הוא על עמדו יעמוד ואותן שמו נוספות עליו לבל יקרב זר אליו. הימים אשר אתה רעים להם תאמר אמנם היו רעים ומרים, אךְ הימים האלה רעים הרבה יתר מהם. אז אמנם לא כמשפט כל הארץ נעשה לנו, אךְ גם לנו נתנו משפטים וכל ההמון ידע כי המשפט יסוךְ עלינו, ואיש לא נועז לעשוק את המשפט המעט אשר נתן לנו, ועתה ירים כל איש את ידו לעשות משפטים בנו כהעולה על רוחו. אז לא רבו שונאינו בקרב הגדולים בעם, ורב השרים ורבי המלךְ שמו עיניהם לחמלה עלינו וידברו עלינו טובות ובכל לב בקשו להביא חכמה בלבנו, גם אמצו ידינו לדעת ותושיה וישמחו בראותם כי לב מבין לנו ועל פנינו הללו כשרוננו למען אמץ רוחנו ועתה כלם ישנאונו, ושיחם והגיונם כל היום הוא אךְ להרחיקנו ממבועי הדעת ולתתננו נבזים ושפלים, ומה רע ומר עתה חלקנו מאז! אז כאשר היינו נבזים ושפלים למדנו מנעורינו למצוא לחם לפי ערכנו ונשבע לחם בכל ימי חיינו, ועתה נאבד דרךְ בנעורינו ברדפנו אחרי אור מתעה ונקוה לארמנות מבטחים ובהיותנו לאנשים גם לחם נבזים ושפלים לא נמצא עוד. אז כאשר נדכים, נבזים ושפלים היינו נמצאו אנשי חסד אשר דברו על לב העם לסבול אותנו ולרחם עלינו, וילמדו זכות על תארנו המשחת ועל דרכינו העקלקלות כי בחזקת היד הובילו אותנו בהם וינבאו עתידות טובות לנו ולעם הארץ עת יסירו העול מעל צוארנו והמועקה מעל מתנינו, ועתה גם לא סבלנות ורחמים ישמע בכל הארץ כי אם משטמה וחמת נקם, ורק להרחיקנו כל מגמת פניהם. אז ימי תקוה היו לנו, ועתה גם תקותנו נכזבה. ובכל זאת ימצאו בקרבנו עורים אשר לא יבושו לאמר בקהל כי אז היו ימים רעים ועתה באו הימים הטובים! שישו בהימים הטובים אם אךְ יתנו לכם לשיש כאהבכם! אבל מה נדבר לעורים וזאת הלא נדע כי העורים לא יראו את הקיר ורק בבאם עדיו ובהכותם ראשם בו או אז ידעו כי עוד לא נפל תחתיו –

– ומה תאמר אתה לעשות? – שאל הרופא אחרי פנותו כה וכה וירא כי אין עונה לבן־יעקב.

– אני? האם מורה הנני לאדם רב, או רוחי אני הוצאתי בדברי? הן אנכי אךְ בת קול הייתי לרוח הסופר אשר באמריו השיבותי, ואם עצה תבקשו פנו ולכו אליו ותקשיבו עצה אם אךְ תחפצו בה –

כל בני האספה נפלגו למפלגות ואיש איש חוה את דעתו; אחדים אמרו כי אין להם לבקש דעת מאיש אשר יהפוךְ הקערה על פיה ויסית את בני הנעורים מאחרי הדעת וינבא להם רעות לא היו ולא תבאנה, כי רוח הדעת עלה למעלה ולא ירד שנית מטה וגלגל העת לא יסוב אחורנית, כי ימהר במרוצתו הלאה הלאה, ואלה אשר יפגרו מלכת בם העון. ולעמתם קמו אחדים אשר נטו אחרי בן־יעקב, ויקש דבריהם עד אשר חוה הרופא את דעתו, כי אם גם אין להם ללכת לבקש תורה מפי הסופר ההוא אבל טוב וכשר הדבר בעיניו להתאסף ולתת לו כבוד, ואחרי כי לדבר הזה הניע גם בן־הגרי בראשו לאות כי ישר בעיניו מהרו ויחליטו לעשות כדבר הזה בתוךְ קהל ועדה ביום החג הבא לקראתם.


 

ב. חבור עצבים    🔗

בן־הגרי התנודד וירתע לאחוריו ועוד מעט ונפל מכסאו בהביטו מבלי משים בראי המלטש הקטן אשר עמד על השלחן, כי נבעת מפניו מאד. גם הוא בבוגדים! רעו ואיש בריתו היה ראי המלטש מאז ישב בחדר הזה, ומאז הכירו הפיק ממנו רצון ולא עצבו אף פעם אחת, וגם ביום הזה בבקר כאשר קם ממטתו וייטיב פניו וישם שמלותיו עליו ויעש שפמו לצאת לברךְ את בעלת הבית ליום החג, נגש בתחלה אל רעו זה ופניו אורו, ובשובו אחרי הברכה ולחייו אדמו יותר מבתחלה גם אז פנה אל רעהו זה ולא עד מהרה עזבו, כי בו ובכל אשר בבית, אף כי לא לו הוא כי גר היה פה, מצא נחת מאז ישב פה עד – עד אשר בא נושא המכתבים זה כשעה ויתן בידו שני מכתבים, והמה שנו פני כל הדברים אשר נוכח פניו, וגם אשר רק בדמיונו חזה אותם, וגם התבל כלו הנראה לעינים ואשר תעלה על הלב היתה כרגע למהפכת זרים, ועתה חזה מבלי משים כי גם הנעלה והנשגב מכל נעלה ונשגב היה לשמה – גם הוד פניו נהפךְ למשחית… מה היה לו?

בחדר הזה ישב זה ארבע שנים מעת אשר בא לעיר המלוכה להקשיב בלמודים. בעיני בעלת הבית, אלמנת שר־אלף, אשה יפה כבת שלשים מצא חן מאד, לא רק ביפי תארו ובהליכותיו ותנועותיו אשר כלם הפיקו חן, כי אם גם באהבתו למשטר ונקיון בחדרו כאשר לא פללה לראות ביהודי… לא, בתלמיד בתי המדרש – מהרה להיטיב את אשר עותה בהגידה לו תהלתו על פניו – ואהבתו למשטר ונקיון והתהלה אשר שמע בגלל האהבה הזאת הוסיפו לשים עליו משמר לבל יפריע אף רגע המשטר בכלי החדר וכמו לוא קדש היו כן ירא לשלוח ידו ולגעת באחד הכלים ולהניעו ממקומו. ואם קרה מקרה רע כי הביא במנעלו גרגיר חול או עפר אל החדר (צרה כזאת לא באה עדיו אף פעם אחת בשנה, כי לא מהר לעזוב את המקום אשר בו ינקו את המנעלים מבוץ וטיט חוצות) או אז סגר את החדר על מסגר ובמטפחתו נקה את הרצפה עד היות לה ברק כבתחלה, וזה הדבר עצרהו מהביא אל ביתו את חביריו, גם אלה אשר לא ממקור מחצבתו יצאו, וכפעם בפעם כאשר בקשו רעיו לבקר אותו בביתו היה דברו: בית התלמידים הוא בית המשתה, כי רק שם יש בידם לעשות מה שלבם חפץ, ומה להם להפריע מנוחת זרים? ובכן הרחיק כל רעיו מביתו, אף כי הוא לא כזר כי אם כאדון נחשב בהבית אשר הוא גר בו, וכאחד מבני הבית התערב בכל שמחה ובכל חג אשר חגגה בעלת הבית ולא רק כאחד הקרואים כי אם כאדון הבית נחשב תמיד, ובגללו הרחיקה מביתה גם את הנסיך נ. אשר גר בביתה בהצותו את בן־הגרי ובנשאו מאיש ריבו זה מכת לחי. והדבר הזה נתן משנה שמחה בלבו, כי הוא הפיק רצון כל באי הבית, והמה הן כלם מעם הארץ המה ואנשי השם נקראו, ואף עוד זאת כי במקום הזה ראה עין בעין כי תמה נכרתה כל שנאת הדת, כי אף אותו, אשר בלבו ידע כי יהודי הוא, יקרבו באהבה וכבוד כאחד מהם. ואם אמנם בלשונו ודרכיו לא הכירהו איש ואף הוא היה נזהר מאד מאד להסתיר הדבר כאשר אךְ מצאה ידו, ואף פעם אחת לא עלה שם יהודי על שפתו, בכל זאת הלא לצדקה תחשב לכל באי הבית אם גם יקרבו איש כמהו כאחד מבני חברתם, ואם לא אות נאמן הוא כי רק היהודים אשמים בדבר כי לא יקרבו אותם כאחים ורעים נאמנים, כי למה זה יראו לכל את מקור מחצבתם? למה זה יבדלו בדרכיהם ומאכלם וחגיהם מיתר עם הארץ? למה זה יזכירו כפעם בפעם כי עוד יש יהודים בארץ? הן לוא עשו כמהו כי אז כבר נשכח השם הזה אשר היה לזועה ואיש מרעהו לא נפרדו. הן אף הוא יצא מבית מלא תורה ויראת אלהים לפנים, מבית אשר היה לכבוד ופאר בישראל ובו התברכו תמיד ואביו נועד מימי נעוריו להיות לגדול בישראל ובכל זאת לא פנה אל רהבים וישט משטי כזב ויהי לאור מאיר לכל מבקשי אור, וגם את בניו הדריךְ במעגלי הדעת, עד כי עתה יהיה הוא וביתו למופת לכל מבקשי אור ודעת. ואף הוא תורת אביו ואמו ישמור כי על כן בבאו הנה לקרית מלךְ ובמצאו משכן בבית אשה נכבדה מעם הארץ הוסיף ללמוד דעת מעם הארץ וחפציהם, והיום יום הראשון לחג הפסח לעם הארץ קרא אף הוא חג כמהם – לבו רחב מאד לכל אלה ולהתקוה הטובה כי עוד אחת מעט יחזה בעיניו את כל המון בית ישראל, אשר יעשו כיום את הפסח לבד ויהיו בעיני עם הארץ כטמאים, מטהרים מחלאתם וישליכו גלולי אבותיהם: פסח, מצה ומרור וישישו על הגאולה והתמורה יחד… חזיונות נעימים כאלה הגה לבו בבקר היום ההוא וירא אורה ושמחה ויקר, ואךְ כענן קטן נראה על פניו כאשר הזכירהו החג הזה כי היום יום החמישי לחג הפסח לבני ישראל וביום הזה נועדו יחדיו באספת התלמידים לבא ולקבל את פני הסופר העברי בכבוד. כעת זכר את הדבר, כי אז כאשר גמרו אמר לעשות כזאת חשב וימנה בלבו וימצא כי כשר היום ההוא לפניו כי הוא יהיה גם יום הראשון לחג עם הארץ ולא תשתאה בעלת הבית בראותה אותו לובש מלבושי החג ולא תעלה מחשבה על לבה פן לכבוד חג העברים עשה כזאת, ועל כן עתה כאשר לבוש היה בבגדי יום טוב בשובו מהברכה, זכר את מוצא שפתיו וכענן יגון כסה מצחו. הן הוצאתי דבר מפי ועלי להקימנו, אבל היתכן הדבר, כי גם אני אלךְ לבקר את פני הסופר ההוא אשר יתקומם להחריב כל העולמות אשר נבנה למען השלום? הן בלכתי שמה אראה לכל כי גם אני כבד אכבדנו, ואם אוכל לכבד את איש אשר ידחק את הקץ וישים מכשולים בדרךְ הגאולה הנאמנה?! הן לולא הוא ורעיו כי אז רבו כיום אלה אשר כמני עשו, ועתה נמצא בין התלמידים, אלה אשר התעתדו להיות לאור לכל העם, חבר מורדי אור אשר קימו וקבלו לחג חג־הפסח כמשפט היהודים כאשר לא עשו זה שנים רבות ולבקר בבית התפלה. אחורנית ילכו! ותקותנו מה היא אם גם בני הנעורים ילכו אחורנית ויחזיקו בהבל ודברי כזב לאמר: עם אנחנו ועלינו לחג חג־עמנו! לא, לא אעשה שקר בנפשי ולא אלךְ! הנה גם הסופר הזה היה כאחד מורדי האור להסיר לב בני הנעורים אחורנית ולא לאנשים כמנו לחלק לו כבוד ברבים. והנה הוא עושה גם רעה גדולה בהתנבאותו לרעות לא תהיינה ובהביאו מורא ומרךְ בלב שומעיו ויפריד בין אחים. אמנם רעה גדולה היא בהשמיעו חזון לבו כדבר אמת, ופתאים יאמינו בדבריו, וכי מי זה עמד בסוד העתים ויגל צפונות מני חשךְ? העתיד לנו הוא ולבנינו והכסילים בחשךְ ידמו. עוד נחזה בעינינו שלום כל הארץ, עת יהודה בעם הארץ יתבולל ויהיו לאחדים, ונביאי ההבל האלה והשומעים בקולם בחורים יחבאו וישכבו בבשתם, כי העת תלךְ קדימה ולא תשוב ורוח החיה באופני ההשכלה תרוץ ולא תכשל ותשחק לכל שטן! לא אלךְ, וזאת תהי תפארתי בימים הבאים כי לא נתתי ידי לנלוזי דרךְ אשר יהיו באחריתם לדראון! – ובעודנו מאמץ את לבו לבלתי הקם את דברו והנה נושא המכתבים מביא את שני המכתבים:

– מכתב מהורי! – קרא בשמחה – המה יברכוני לברכת החג – המה הן יחגו את שני החגים, לישראל ולעם הארץ. קרבן הוא לאבי אבי, אךְ אותי יברכו לחג עם הארץ! – ובעודנו חושב קרע את המעטפה ובהלה אחזתו בקראו את הדברים הראשונים: "בני מחמדי! השמועה על ידי קו־הברזל אל נכון הבהילתךָ מאד, ולא בי האשם… השמועה על ידי קו־הברזל? אבל הן לא באה עדי כל שמועה! קרא כמשתומם ויוסף לקרא: אני לא שלחתי לךָ את השמועה ההיא, כי אמרתי: דיה לצרה בשעתה ועוד תשמע את הצרה אשר באה עלינו, אךְ רבים הפצירו בי להשמיעךָ את הדבר למען תמהר להשמיע זאת בעלים לעתים, וגם לעלים לעתים אשר לא על צוררינו יחשבו שלחנו כזאת וכבר תדע כל אלה. אמנם בני! העולם חשךְ בעדנו, קוינו לאור והנה חשכת צלמות. יחלנו לשלום והנה בעתה! על ידי קו־הברזל לא השמענו הדבר כמו כי יראנו פן ישלחו בו יד, אבל במכתב אנסה לתאר לפניךָ את המחזה האיום והנורא ההוא, מחזה אשר למראהו יטל גבר בטרם עוד נגעה בו יד חמסים. ביום הראשון להחג העבירו שמועה בכל העיר כי עם הארץ יכין נפשו לקום עלינו ולהכריתנו, ויפול לבב כל העם, אבל אנחנו לעגנו להם ולמרךְ לבבם, ובכל זאת גמרנו אמר, אחר אשר הפצירו בנו רב יושבי העיר, לבא אל שר הפלךְ ולבקש ממנו כי ישים משמר על העיר. כאשר תבין בנפשךָ הייתי אני ראש המדברים. ומה נבהלתי וכלמה כסתה פני, כאשר נתן אותנו בתחלה לחכות כשעה תמימה ואחרי כן כאשר הובאנו לחדרו שם אלי פניו כמו לא הכירני, כמו לא אכל בביתי זה עשרה ימים וכמו לא שחק עמי שלשום בקלפים, על עמדו עמד וישאל בפנים נזעמים: מה חפצכם? – מלים נעתקו מפי בשמעי קולו ואךְ אחרי עבור רגעים אחדים אמצתי לבי לאמר לו כי השמועה אשר מעבירים בעיר הרגיזה לב רב יושביה כי יהודים הם, ואני אף כי לא אאמין בדבר, כי אדע נאמנה אשר מושל העיר לא יתן לגעת בנו לרעה, בכל זאת נאותי להיות למליץ להם למען הרגיע רוחם –

– ומה חשבתם אתם? – קרא השר ברגז קולו – כי עד נצח תינקו דם עם הארץ ולא תאשמו? לעולם תהיו הגבירים ותעלו מעלה מעלה ועם הארץ ירד מטה מטה בנכליכם ובמרמתכם אשר תשיתו להתמימים האלה, כי תביאו אליכם חיל עובדים נקיים ואתם תאכלו ותפושו בכחש ובמרמה?! נלאה העם להכיל אתכם ואת מרמתכם ואם יקום לשוב ולקחת מידכם את אשר לו הוא, הן אךְ כמשפט יעשה זאת כי אךְ משלו עשיתם כל החיל הזה וכפרי מעלליכם יעשה לכם. – כגלגל סבב החדר והאנשים אשר בו סביבי כאשר הקשבתי אמריו הנעימים, כאלפי קולות המו באזני ורבו רבבות זיקי אש בצבעים שונים ומשונים עפו מול עיני ואהי כמשגע ממראה עיני. ברגע הראשון גבר חם חמתי ויצת מוקדי אש בלבי עד כי כמעט נהפכתי לנמר טורף ועוד מעט התנפלתי על הדובר בי לעשות עמו כלה, אךְ הדברים האחרונים השליכו קרח בלבי וכעלה נודף רעדתי תחתי ולא עצרתי כח לעמוד על עמדי ואף כי לפתוח פה, ותחתי פתח בן־יוסף את פיו ודבריו בנחת נשמעו, והדבר הזה הוסיף שממון בלבי. אני ארגז ולא אמצא מלים, ובן־יוסף אשר בלה רב ימיו במסחרו ובבית במדרש, לא נבעת וידבר במנוחה! וכה ענה להשר: ואם כן אין עזרתה לנו בךָ, ועתה אין לנו דרךְ אחרת בלתי אם לבקש עזרה מעיר המלוכה! – לדבר הזה התגעש השר וירקע ברגליו ויקרא: ואם תעיזו מצח לעשות כזאת אצמית בבור חייכם! – אבל בן־יוסף לא נחת ויאמר: אם בידךָ להצמית בבור חיינו או אין, זאת טרם נדע, אבל זאת נדע נאמנה כי עליךָ החובה להגין על העיר, ואם לא תעשה אתה כזאת ותגד בפה מלא נודה לךָ, כי רבים היהודים מעם הארץ ודם אחיךָ יחול על ראש אלה אשר הפיחו קריה ואשר לא יעשו כחובה וכמצוה עליהם, לא אכחד כי תמצא יד המתקוממים לעשות לנו רעות, לחמוס ולשלול גם להרוג נפש, אבל גם אנחנו לא נחבא בסתר אהלנו, אנחנו נעמוד על נפשנו ונכה את אויבינו אחור. – אף כי כל עצמות השר רחפו מכעש ואף כי הוסיף להפיל פחדים כי אם המצא תמצא ביד יהודי כלי מות אז יתלה על העץ, בכל זאת קרא: ועל כן לכו לבתיכם, עם הארץ צדק מאד בחפצו לעשות בכם שפטים ואם לא אתננו לעשות כזאת, לא למענכם אעשה זאת כי אם יען כי אמאס בכל מרד. שובו לבתיכם ושלום העיר אני אערבנו. – ובערב היום ההוא החל הנגף כי בא המשחית בכל הבתים ויהרוס אותם מבלי השאיר אבן אל אבן וישבר ויפוצץ לרסיסים כל הבא בידו אשר כבד ממנו לשאת הביתה ויכלה את חמתו בנו כל הלילה וביום הבא ואיש לא קם לעזרתנו, לא השוטרים ולא אנשי החיל, מלבד אם נקבצו מאחינו חבר אנשים להגן על נפשם ובתיהם, אז מהרו שוטרים, כמו פתאם עלו מעמקי שאול, לגרשם או לשים אסורים על ידיהם. וכן הלכו מבית לבית וישמו ויהרסו ויכו ויפצעו ויעשו כל נבלה בחוצות לעין כל רואה וגם על בתינו התנפלו ויהרסו וישסו כל אשר בבית, וגם מעל צואר רחמה גזלו את העדי. ולולי השכנים אשר מהרו לעזרתי ויסגרוה במרתף כי אז ראינו עוד צרה ויגון הרבה יותר. אמךָ והילדים נסגרו במרתף אשר הגין עליהם כי שערי הברזל לא נפתחו לפני המרצחים וישכבו שם שני ימים ושני לילות מבלי כל מאכל ומשתה. אני הובאתי, אחרי אשר כלה כחי בידי ההורגים והתעלפתי, אל בית השכן, אךְ מכותי לא נאמנות היו ורק שבר ידי עוד ירבה מכאובי. וכל הארבעים הנפצעים נפצעו יותר ממני ושנים עשר כבר מתו מהמכות מלבד השלשה אשר הומתו ברחוב. בבתינו לא נשאר אף כסא לשבת, ולא רק החלונות והדלתות נשברו לרסיסים כי אם גם בגג שלחו ידם, וכעת הננו אני ואמךָ ואחיותיךָ בבית אבי, אשר בו לא שלחו המשחיתים את ידם, באמרם כי הוא לא עשה רעה לאיש וגם הרבה טובות לעניי עם הארץ. ובדבר אבי נצלו רבים ובתיהם, כי הוא לא חת מפני כל ויצא ויבא בתוךְ המפכה וידבר על לב המשחיתים להשיב חמתם מהשחית, ובכל עת אשר קרא להם: הלא טוב יותר כי תקחו כל אלה לנפשכם מאשר אם תשחיתו וגם לכם גם לנו לא יהיה! – בכל עת קראו הידד! ויקחו את אשר היה בידם לקחת ואת היותר לא החרימו, ורק כעבור שני ימים ולא נותר עוד להשחית והמשחיתים העוה נלאו אז יצאו שוטרים ואנשי חיל מזוינים על פני חצות להשיב השלום על כנו.

מה אומר לךָ בני? הן תבין בנפשךָ את רגשות לבי בראותי המון אחי עשרים אלף איש ובהם נשים ועללי טפוחים נתונים למרמס כטיט חצות! את אשתי ועוללי הקטנים נסגרים כהיתו טרף במרתף בלי אור ומצע ומכסה ומאכל ומשתה; את בתי בידי מרצחים אשר חמסו עדיה מעליה ועד מעט גם את כבודה; את ביתי נהרס עד היסוד וכל אשר בו נתון למשסה ואין אומר השב; את נפשי בידי הורגים אשר לא בחמלתם עלי נצלתי ממות; אבל כל אלה כאין המה מול השממון אשר השליךְ קרחו בלבי למראה השוסים והמשחיתים, אשר התהלכו פרועי ראש ורק הכתנת והמכנסים כסו מערומיהם, בצואר עתק ובצעדי און ובזרועות חשופות התהלכו למאות ושירי הידד על לשונם כמו פרצו אל עיר נצורה אחרי מלחמה נוראה, כל פנים יפיק רצח ודם ושכרון, העינים דמים מלאו כעיני חיתו טרף ולפניהם ירדפו מבית לבית ומרחוב לרחוב המון נקיים ופחד ושממון על פניהם כאשר תקצר יד חבלי שאול מברא כאלה; כל חמדה וכל קדש נרמסים בחוצות, עלמות רכות נדרסות לעיני הוריהן. המחזה דכאני ולא אוסיף קום, כי לא רק מרצחים ושודדים, לא רק חמס נקיים וגזל משפט ראיתי בו, כי אם כי אין אדם בארץ, כי חיתו טרף המה אם אךְ יפתחו לפניהם הכלוב, כי חזון חיי ותקותי לקרב לבות אחינו אל עם הארץ נטבעו ביון הרצח והזמה, כי לוא גם תעלה בידינו לקרב את אחינו גם אז חלילה לנו מעשות כזאת כי רק לחיתו טרף נקרא רע ואחים נהיה לתנים. כי לא רק ידי בני בלי שם דלת עם הארץ היה בנו, רבים בהם היו מבני האזרחים וגם האַצילים, והאיש אשר גזל את העדי מעל צואר רחמה הוא אחד מבני המעלה אשר אדעהו וגם אתה תכירהו. מר לי מר בני! ולא על הבית והכסף אשר היו למשסה אף לא על כבודי וכחי אשר עלו רגע אחד בתהו לבי דוי, כי אלה וכאלה תקראנה בחיים, אךְ כי כל אלה היו למשסה בידי מרצחים בחוצות באין מפגיע, והמה אלה אשר להם הקדשתי כל חיי לקרוא להם אחי! לזאת תבכה נפשי ותריד בשיחה עד עולם, חזיונות חיי אבדו ועד נצח – – עד היום חשבתי כי דרכי נכון לפני ומטרת חיי לעיני ועתה אראה כי חלום מתעה היה ומהשבר הזה אשר נשבר לבי לא ארפא עוד, גם התנחומים וההצטדקות אשר שמעתי היום מפי אנשי בריתי לפנים מעם הארץ נשארו מעל, כי אדע כי שקר וחנף תחת לשונם…

הנחם בני כי עוד מעט אשוב לאיתני ואז אולי נקרא לךָ ויחד נלכה לחוץ לארץ להחליף כח מעט".

נבהל נפעם ונדהם אחז בן־הגרי בראשו בכלותו את הקריאה כאיש אשר שב אל נוהו והנה הוא וכל אשר בו היה למאכלת אש; כאיש אשר אין ברוחו נכונה רץ הנה והנה בחדר וישכח רגע גם את בעלת הבית ואת הסדרים אשר אהבה, וידרוךְ ברגליו על הטפיטים היפים ועל הרצפה אשר אתמול מרטה בשעוה למען היות לה ברק כראי מלטש, גם בכלים הרבים אשר עמדו על השלחן שלח כפעם בפעם את ידו וירם כלי אחר כלי ויאחזהו בידו ויתבונן בו ויציגהו על מקום אחר, כמו אךְ זה היה חפצו להפוךְ החדר וכל אשר בו על פניו, ופתאם כמו נבעת מפעל ידיו סגר את הדלת על מסגר וישב על הכסא, שתי ידיו העמיד על השלחן ואת פניו שם בכפותיהן וישב זמן רב כגבר נדהם. לבו הגה מחשבות רבות ורגשות לאין ספירות המו ויתגעשו בקרבו, אבל כלן יחד עברו לפניו במסוה עד לבלתי הכר פניהן. מפח נפש ומכאוב לב חש כאשר לא חש מעודו, אבל אם פצעי אביו ואבדן ביתו ושלומו עשו אלה לו, או פתרון החלום, אשר חלם עד כה לאחד בית יהודה עם בית עם הארץ והיו לאחדים, אשר הלךְ לא אחר פיו כי אם אחר יד מקראיו ומקדשיו אשר נתנם למופת לעמו, או נחם אכל בכליותיו על כי נתעה עד היום ולא שמע בקול דוברי משרים, או אולי בוש באביו, כי שב מדרכו ויהגה נכאים כאשה מצרה ולא עמד לבו להוסיף אמץ בדרכו ואךְ ראה חתת ויירא וישב אחור ואף הוא כאחד מהחשכים מורדי האור ידבר! זאת לא ידע בנפשו וגם לא בקש חשבון לדעת זאת בעת ההיא; לבו היה פתאם כמץ קל וינשא על כנפי רוח וכענני עבות עפו עשתנותיו על פניו ואף הוא לא הכיר מראיהם רק זאת חש כי נפשו עליו תאבל ובשרו עליו יכאב כמו זה עתה נחתה בו יד המכים. אולם לאט לאט רפו כנפי הרוח ובמעוף עין שב אחור ובית אביו וכל אשר בו וכל זכרונות ימי נעוריו וגם הימים אשר היו לפניו בטרם גיחו מרחם (כאשר שמע בשחר טל ילדותו אבותיו מספרים ונחרתו על לוח לבבו כמו כל אלה חזו עיניו) עברו לפניו בחזיון לבו חליפות; בית אביו הזקן, הגדול והיפה בבתי העיר ואביו הזקן כמו חי העמד לעיניו, איש תאר מאד, זקנו הלבן יורד על מדותיו וכל מדברותיו בשובה ונחת, אליו אחיו וגם עם הארץ ידרשו בעצתו ולעזרתו ייחלו ומכלם ישא ברכה, מלבד מאמו אשת אביו. רק נפשה לא תמצא כבוד ונחת בביתו, כאשר השמיעה כאלה כפעם בפעם במו פיה, כי סכו דרכיו בסירי חקי הדת ויראת אלהים שם מצאה קן לה ותפליט ביציה ותשגה ותגדל ותרבה חק על חק ואסר על אסר. כמועקה חשה במתניה זאת הבת העדינה והיפה מאד, אשר בבית אביה כרעו רוזנים לפניה ברךְ, בעשר וכבוד גדול גדלה וחורי ארץ ושרים זהב להם היו בני ביתם. בתים להממשלה בנה אביה ויד ושם היו לו תמיד בין רבי הארץ ואיש נדיבות היה למכביר, כי על כן הלוה גוים רבים ולשרים זהב בקשו להם לא הגביה פתחו, ואף אחרי כן לא בקש מהם חשבון ולא היה להם כנושה ויאהבוהו ויברכוהו ויהי נשא על כל שפתים וביום החשבון בבאו על שכרו מאת הממשלה הכירו אף המה דרכיו כי ידעו כלם מראש כי אין עולתה בו. כל ימיה היו משתה ושמחה ולמודים אשר בהם השגתה חיל ותהי לשם ותפארת ומה גם בדעתה בחכמת הזמרה בה לקחת נפשות שבי, וכל אלה הסכינה לשמוע תמיד. ואם כי גם בבית אביה לא פרצו חומת הדת ביד רמה בכל זאת קרה מקרה כי גם ביום השבת פרטה על פי הנבל ואביה לא ידע גם בהיותה קרואה למשתה ושמחה לבני הארץ לא הרבתה שאלה אם נמלח הבשר כדת כאשר לא בקשה חשבונות רבים אם התומךְ בימינה בחוללה במחולות זרע קדש מצבתו, וגם זאת לא ידע אביה ואיש לא גלה את אזנו, יען כי כל בני הבית ידעו נאמנה אשר אם יערב איש את לבו לעשות כזאת אז ישא ברכה מאת אדוני הבית הרבה יתר מאשר יוכל שאת, כי כה קרה לפנים כאשר הרהיב עז בנפשו אחד מבני משפחתם, ירא אלהים, אשר הורה להבנים תלמוד, להוכיח להנערה כי לא כדת עשתה דבר, כי פתאם בחוץ הכינו מושבו ועד עולם לא שב אל הבית ההוא. הן אמנם ירא אלהיו היה מרדכי האיגרי, אבל כאשר במשלח ידו לא נתן לאיש לבקש חשבונות כן גם בדרכיו את אלהיו כחטאת לא יוכל כפרה חשב לאיש אשר אמר להתערב בינו ובין אלהיו. ובכן לא חשה בתו כל מועקה במתניה בנעוריה בית אביה, ורק יען כי אהבה את אביה ותכבדהו מאד לכן אטמה אזניה משמוע בקול האסירים בחבלי אהבתה, אשר כלם יחד נשבעו שבועי שבועות כי ממותי תחלואי אהבה ימותו אם לא תשלח דבריה ותרפאם… ומה צר לה המקום בבית אבי אישה ששם היו עינים פקוחות על כל הליכות הבית ותורה אחת היתה להאבות והבנים יחד. ומי יודע אם לא עד מהרה חשה פדות לנפשה לולא אהבה מאד את אישה היפה באנשים בתארו וחכם הלב מאין כמהו בכל הגברים אשר ראו עיניה, והוא על כפים נשאה וינחמה בסתר כי עוד מעט יבא הקץ לימי הסגרה, כי עד מהרה יכין לו ביתו ושם אין איש רואה אותם. וגם הקים את דברו, כי בביתו הכין הכל כפי מנהג המדינה ולא הרבו שאלה במאכל ומשתה ובקדושת יום השבת, ואם כי כחד זאת מאבותיו ואף היא לא ערבה לבה לאמר לחמיה כי בביתה לא יעשה הכל כדת, בכל זאת נודע זאת להזקן. ומעת אשר מאן לאכול שם לחם אף כי הרבתה כלתו לדבר על לבו מני אז קם כפרץ בין הזקן ובין בנו וכלתו, והפרץ הזה רחב מיום ליום כי בבית בנו הלכו קדימה ומיום ליום הסירה אשתו המסוה מעל פניה וגם אותו הוליכה אחריה בקסם שפתיה עד כי גלח את זקנו וביום השבת היה בית מועד לרעים מעם הארץ, ועברי לא בא עוד אל הבית, ויכינו מאכל ומשתה ויעלו עשן לעין כל. ימים רבים אבלה נפש הזקן על בנו וימאן הנחם ועשות שלום עמו, אךְ כאשר נולד להם הבן הזה ואמו השמיעה חפצה כי תמאן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, רק אז כלא הזקן את חמתו ויבא אל בנו ליסרהו מעשות זאת כי בנפשו הוא, וכלתו נואתה לבקשת הזקן, גם הוסיפה להרגיע רוחו כי מעולם לא עלה על לבה לעשות כזאת, ורק על כן אמרה את הדבר הזה יען כי ידעה מראש אשר בהודע הדבר להזקן אז ישיב חמתו וימהר ובא לביתם ונפשם נכספה מאד לראות את פניו. ולדבר הזה ארו מאד פני הזקן ומה גם אחרי אשר השמיעה כי להמשתה יביאו כלים חדשים, כי היא לא תערוב ערבה אם כשרים המה כלי ביתה למדקדקים במצות. ועל חכמתה זאת הללוה כל בני העיר, כההולכים קדימה כן גם היראים, כי בין כה וכה רבו כמו רבו הצעירים אשר הפרו חקי הדת ביד רמה והרבים בהם מרו ועצבו את רוח אבותיהם בזדון וגדל לבב, ותהי כלת שלמה בן־הגרי למופת בחכמה ובישר לבב כי היא לא הרחיקה ללכת כרעותיה. כל אלה כאשר שמע בן־הגרי הצעיר בשחר טל ילדותו עברו עתה על פניו ולבו רחב בחכמת אמו. גם זאת זכר כאשר עשו אבי אביו ואמו שלום ביניהם אחרי המריבה אשר רבו בתחלה, כאשר חפץ הוא לחנךְ את הנער על פי דרךְ היהודים והיא מאנה שמוע לדבריו ואךְ לבית ספר מעם הארץ חפצה לשלוח אותו ואחרי כן התפשרו כי יבקר בבית ספר לעם הארץ, אךְ כי מורה עברי יורנו שפת עבר ותלמוד. גם המתנות הרבות אשר חלק אבי אביו לו כאשר הגיד לפניו פרשה בכתבי הקדש או פרק בתלמוד זכר לאחד אחד, והתהלה אשר פזרו לו בכל מקום באו על עצמת דעתו בתלמוד גם אותה זכר, כי היא העירה רוחו ללמוד, אף כי אמו לא הללה אותו אף פעם אחת על דעתו זאת, ואף לא את אחד מבאי הבית בקשה לנסות חילו בלמודים האלה כאשר עשתה לכל השפות והמדעים. כל אלה עברו לפניו ויום בר המצוה אשר קרא במפטיר ואבי אביו נתן לו תפילים ומנחה יקרה, התפילים איה הם?… והמנחה עודנה בידו כיום הזה. כבוד ושלוה ונחת היתה מנת גורלו תמיד, כבוד רב נחל מכבוד אבי אביו אשר איש לא נמצא בעיר בישראל ובעמים אשר ערב לבו לבלתי נשוא אותו על כפים, ואף אמו השמיעה כפעם בפעם לאביו בסתר אהלם, כי כמלאךְ אלהים הזקן בעיניה ולא פללה מעודה כי יתן ויוסיף ויתן כסף להם, אחרי אשר מטה ידם בעת ההיא, כי כספם היה למאכל לאחד האצילים, מבלי דבר דבר, ועתה כאשר אךְ בנדבת ידו יחיו לא יזכיר להם אף דבר מה בדבר אמונה ודת. ואת חסדו זה זכרה תמיד גם אחרי כן כאשר היה אישה לסוכן באוצר המדינה ומשכרתו רבה מאד ולא צפּה עוד לחסדי אביו, ותוסף לשנן להבנים לבל יחללו שבת לעיני הזקן ולבל ישמיעו באזניו בשר חזיר וכל טרפה. כל אלה זכר ואף עוד זאת כי רעים רבים רעו לו מעם הארץ, וכי בבית הנסיך מ. היה כבן בית גם את יעל אשר קרבה אותו כאח לה זכר… ופתאם נהה לבו אחריה, הן זה חמש שנים אשר לא ראה פניה… האמנם חמש שנים כבר עברו? כיום אחד… וברגע ההוא הביט בראי המלטש ויבהל. עתה קם שנית מכסאו וידבר לנפשו: זאת לא זאת! רק יד חבל פוחזים וריקים היתה במעל הזה, לעם הארץ לב תם וישר, ואיזו ארץ בתבל אשר אין בה ריקים ופוחזים ומפני יד המשפט יבהלו כמו רגע ותשבר זרוע עולה… אךְ אם באבי, באיש אשר תפארת הוא לבני האדם כלם, באיש אשר שר המדינה אמר לו: לוא היו כל היהודים כמוךָ כי אז כבר היה שלום אמת בארץ והוא מצא און לו לענות: ולוא היה כל עם הארץ כמני כי אז עוד רבה הטובה, וכל השומע מענה פיו הללוהו, אם באיש כזה נחתה יד חמסים ושר הפלךְ מלא פניו קלון! אכן רופפו עמודי השלום והאחדות! – קרא לנפשו ויאנח מרה וישב וישב אל השלחן ויחפוץ לשוב ולקרוא את מכתב אביו, אך עתה ראה כי מכתב שני, הוא מכתב אמו, על השלחן ואותו לא ראה עוד עד כה. בתאות נפש קרע את המעטפה בחפזון ויקרא בו: “בני מחמדי! צר לי מאד כי האדיבו לבךָ בשמועה לא טובה ולוא על פי יצא הדבר כי אז לא הודעתיךָ מכל אלה, כי למה זה נרבה דברים במקרה רע, אשר אל נכון כענן כלה יעבור ולא יזכרוהו, ובהודע לעם הארץ כי אנחנו מעבירים השמועה בכל הארץ הן אז תהי להם הצדקה לשנוא אותנו כי נשמיע בשתם בקהל, ובאמת בוש יבושו ממעללי ריקים ופוחזים אחדים. ולולא נסךְ המקרה הרע הזה יגון בלב אביךָ כי אז כבר לא זכרתיו, אבל אביךָ היה פתאם לאחר, יד היראה היתה בו לרעה, הן יהודים אנחנו, ואף אם נרבה דעת וחכמה לא תעצר ידנו כח לתת אמץ תחת מרךְ בלבנו, מי יתן ויהיו אתם בני הדור הבא מאשרים ממנו! אביךָ יחזה חזיונות נוראים ויכזב באמונתו בהדעת ואחדות, וינבא רעות לנו; וכה נגעה בו יד המורא עד כי יאמין כי ראה בעיניו דברים אשר לא המה. השב אתה אל לבךָ: הוא השמיע במו פיו כי בן האציל בן־שבמה, חברךָ בבית הספר, אשר כאחים וכרעים נאמנים הייתם, כי בן הנדיב הנכבד הזה שלח בעשק ידיו והוא חמס את עדי רחמה! וכל תשובותי נשארו מעל, רוח העועים אשר נסךְ הפחד עליו הראהו זרות ובהן ישגה גם היום, ולדבר הזה תאבל נפשי מאד. בית תמצא ידי לבנות וכלים אחרים נמצא שלומים לכלי הבית, אךְ כי רוח אביךָ היתה זרה לרוח העת על זאת תאבל נפשי מאד, ועל כן אמץ לבךָ, בני, לבל תעלה גם על לבךָ מחשבה זרה לשוב אחורנית, רק סרטן ילךְ אחורנית ולא בן־אדם אדון הדעת. אמץ לבךָ וגם תאמץ את לב אביךָ, אשר אולי תראה עד מהרה פניו ופני כלנו, כי יש את נפשנו לעזוב את העיר עדי נשוב ונבנה ביתנו, ולב אביךָ נוהה אחרי חוץ לארץ, כי בין רגע היתה לו ארץ משושו לזעומה, ואני ואחותךָ נפתנו כי נלךְ לעיר המלוכה ושם נחזה את פניךָ. כתוב גם אתה לו ובקשהו לבא שמה והראה לכל כי בני אתה! – אמךָ אוהבךָ כבבת עינה.”

– אךְ זאת היא חכמת לב! תפארת נשים! רב כח לבה גם מכח לב אבי! התלמוד לא מסךְ בקרבה רוח עועים בימי חרפה ועל כן לה לב מלא עז ואמץ. מה רמו מחשבותיה! היא מישרים תשפוט כי אךְ מקרה היה, רוח רעה עבר בארץ ועד מהרה תטהר ממנה, ואם בית אבי היה למפגע לה העל כן תמוטנה אשיות הדעת וכל מותר הדור הזה יהי לאין?! מי יתנךְ פה אמי ואנשקךְ כאם רחמניה וכמורה נאמנה, אךְ בךְ רוח דעת ואמץ! ומרוחךְ נסכת גם עלי, ואף אני אראה לכל חפצךְ כי בנךְ הנני בגויה ורוח. – המכתב הזה היה רוחו עד כי שכח שנית את החדר ואשר בו ויתהלךְ לארכו ולרחבו ויסיע כל כלי הבית ממקומם. פתאם התחלחל, כגנב כי ימצא: יד דפקה על הדלת. ויזכור כרגע את בעלת הבית וימהר להציג את הכסאות על מקומם וגם לישר הדורי המצע על הרצפה ואת מטפחתו העביר על הרצפה להעביר כתם שהשאירו המנעלים אחריהם. כל אלה נעשו כמו רגע עד כי כאשר התדפקו שנית על הדלת פתח אותה במנוחה כמו לא שמע בפעם הראשונה, אךְ נרתע לאחור כאשר ראה כי לא בעלת הבית כי אם שנים מהתלמידים אשר נועדו ללכת לבקר את פני הסופר העברי עומדים לפניו. רגע נבוךְ ולא ידע מה לעשות, אבל פתאם אחז בידם ויביאם החדרה וישאל: מה הביאכם הנה? – שני התלמידים הביטו בפניו כמשתאים, ואחד מהם אמר: האם שכחת כי נועדנו ביום הזה אל בית התפלה לתת כבוד להסופר?

– נמלכתי ולא אלךְ, – ענה בן־הגרי.

– האמנם? – הן אם אז נתת ידךָ לנו ואף כי עתה!…

– ומה הוא עתה יותר מאז? – שאל בן־הגרי בלי חמדה.

– האם לא הגיעו עדיךָ השמועות הנוראות מהערים הרבים ומהכפרים אשר בהם קם עם הארץ לבלע ולהשחית את אחינו פעם אחת – ענו שני התלמידים ויקראו בשמות כל הערים, מלבד עיר מושב אבותיו – ולא בסתר ידברו כי כלה המה עושים את שארית אחינו, ונבואת הסופר באה ונהיתה ואולי עוד קרב לבא כאשר לא עלה גם על לבו –

– גם שם היתה כזאת! – קרא בן־הגרי ופניו נפלו מאד וידיו שפלו.

– גם שם? ואם כי שמעת כי גם בערים אחרות מלבד הערים אשר זכרנו היתה כזאת, ואחרי כל אלה תאמר לחדול כיום מלכת אתנו! –

– אמנם אחרי כל אלה ובגלל כל אלה! – קרא בן־הגרי ויתאושש – עתה עלינו החובה יותר מאז להראות כי בנים נאמנים הננו להארץ. כי הנה הפרעות האלה הנן אךְ כשלהבת פתילת השנאה אשר תעלה אל על בטרם תדעךְ לנצח. הפרעות האלה באו כתמן וכן תתמנה ואחריהן יצא השמש בהדרו, כי יהי לנו משפט אחד בארץ, וחלילה לנו להתקצף עד מהרה ולהשליךְ שקוצים על כל הארץ ויושביה בחלל חטאת פרעים אחדים מפריעי חק…

– לא מפריעי חק אחדים כי אם עם הארץ כאיש אחד קמו להרוג ולאבד ולשלול שלל – קראו שני התלמידים יחד.

– וכשאנו לעצמנו ואין זר אתנו עלינו להודות, כי רבו פשעי עמנו, כי כשל כח הסבל, עם הארץ יראה את הונו בידי זרים, בידי מוכרי יין ושכר עצלים אשר לא יעשו כל מלאכה ויפושו מחיל זרים וירבו אוצרותיהם ולמה זה יפלא בעינינו אם קמו לעת קץ להשיב להם הבזה אשר בזזו אותם, יעשו נקמות בבני בליעל ויחדלו מעשק ידיהם או אז ישובו וירחמו. לא אלךְ עמכם ואף אתם לא תלכו אם יש בלבבכם דעת ומשפט, כי בזה תעלו אף עם הארץ, כי תראו לכל את איבתכם ותאותכם לנקום נקם. הנה ימי הבחינה באו, לנו לעמוד במשפט אם ימצא לבנו תמים את העם והארץ ולא נשמיע חרפתם בחוצות, אז נראה לכל כי גרים הננו בארץ ובחרפתה יגיל לבנו –

– אחד ממנו משגע הוא – ענה אחד התלמידים – ואחרי אשר אנחנו כלנו בעצה אחת היום ואף אלה אשר זה כשבעה ימים לא היה לבם כלבבנו גם המה שבו מדרכם ויבושו מאולתם ולבד בךָ עוד יפעם הרוח הזר אשר לקח לב כל עורי עינים וערלי לב, לכן רק אתה משגע ותיסרךָ אולתךָ ביום זעם בעת אשר יאמר גם לךָ: יהודי, אפרים ולא אדון בן־הגרי – ובכלותו דברו הסבו פניהם ויכו בהדלת עד כי רעשו הספים.

– יהודים! – קרא אחריהם בן־הגרי ולבו רגז ויפעם מאד.


 

ג. נקם ושלם    🔗

לא הרבה שמח בן־הגרי בימי הבטלה בבית אביו; לא זה הבית שהיה לפנים ולא זאת המנוחה אשר שררה בו תמיד. כדבר מלךְ היה מוצא פי אביו לאמו וכדת־אל חפץ אמו לאביו. ועתה… אם אמנם דברי ריבות לא נשמעו בבית ובתים רבים בישראל נחשבו לבתי שלוה ונחת לוא היה שם שלום כשלום הבית הזה גם עתה, אולם רק עני וגוע מנער ישיש בארוחת ירק, ובן בלי בית – באהל דל. לא כן בן שלוי עולם הבוטח באוצרות אבותיו כי יאספו אליו כל חפצי הלב ואם אחד מהם נעדר כמו רגע יחיש מועקת המחסור, הוא לא יאמר הון בדי שארית הפליטה ולאשר הלךְ ולא ישוב יבכה ללא הפוגה, כן חש בן־הגרי בנפשו ובבית אביו חסרון לא יוכל להמנות. אביו אמנם שב לאיתנו, אךְ רוחו לא נכון בקרבו למן היום אשר ההפךְ בלהות־חמסים וירא חתת, מני אז ירא לנפשו ולעירו וגם לכל עדת בני ישראל; לרגעים יאנח כילד חולה ויביט סביבו כמו תרועת שודדים יקשיב מרחוק ואל בתו יביט ויתפלץ. אךְ גם כל אלה כאין נחשבו, כי אךְ חלי הרוח הוא וישאנו, ואף בני ביתו ישאו אתו משא־נפשו באהבה. אבל שם ישראל יעלה על דל שפתיו לרגעים, וכאשר לפנים לא נשמע אף פעם שם ישראל בבית ההוא, כן יזכור כיום בשם ישראל כפעם בפעם ומדי יזכרהו כן אליו ירגז ויפחד, והדבר הזה היה לשבט־מוסר לאמו הרבה יותר מכל השבטים הנוראים אשר חלו בה בימים האלה, כי מה תקות דור יבא אם הנאורים בעם, אלה שהיו למאורי־אור בחשכת האפלה לגרש חשךְ, גם המה ישובו וישחרו הבלי אבותיהם? ומה חיי אשה כמוה, למודה לראות ולהראות, לשמוע ולהשמיע מדברותיה ולשאת מאת כל שומעיה ורואי פניה ברכה, אם דלתי ביתה לא תפתח לאורחים ממרום עם הארץ? עצובת רוח היתה האם בשבתה לבדה ואישה אין עמה, ונאנח ונדכה היה האב בהנזרו מהמון הבית, וגם רחמה אשר לפנים רוח חיים מלאה ואור תמיד הופיע מבין שמורות עיניה השחורות אף היא נאנחה לרגעים בהביטה אל אביה וכמו צעיף יגון כסה הוד מצחה ויעב את ברק עיניה, כל אלה האדיבו לב בן־הגרי הצעיר מאד. לעשות שלום בין אביו לאמו ולקרב לבותיהם קצרה ידו, כי הן לא גלו רוחם ולא התגלע ריב ביניהם וכמו לפנים כן גם היום ישיש האחד לעשות חפץ רעהו, ולהשיב לאביו משוש רוחו ואמץ לבו, מעשות זאת קצרה כל יד. זאת ידע מראש כי לא בדברי אהבה ונחומים יתנו מרפא ללב, ובגלל כל אלה לא מצא בבית אביו נחת כאשר קוה בימי הבטלה אשר נשא בפעם הזאת את נפשו אליהם בכל עוז רגשותיו; ויותר מבית אביו היה לו בית אבי אביו למחתה. עד הנה יצא ובא בבית ההוא וישבע מלוא חפנים אהבה ונדיבות, ועליו היה אךְ לשמור מצות אמו לבל יכעיס לב הזקן ובל ישא על שפתיו חרפה או לעג לאחת ממצות התורה או מנהגי בני ישראל, ואךְ אם שם לפיו מחסום אז בטח לבו כי בשלום יצא מהבית כאשר בא בו ויפיק מהזקן רצון. אבל עתה ישמע שם אךְ דבר הרעמים ופחד היום הבא וגם קללה להשודדים בצהרים וכל אלה ירגיזו רוחו בלי מרגוע. ויותר מכל אלה הרגיזה רוחו השמועה כי נועדו המון תלמידי בתי הספר ויאגדו אגודת־הלאם לאמר: לקרוא נדבות־כסף ותרומת אנשים למען לשוב ולבנות הריסות ציון, ואליהם נספחו גם רבים מהזקנים ויברכום על פניהם, ובבית אביו הזקן נדברו בדבר הזה והוא האיר פניו אליהם וירם גם תרומה גדולה. לבנות הריסות ציון! אוי להן לאזנים שכךְ שומעות! הנה כה שובב פתאם העם הזה משובה נצחת עד לקרוא בקול בשם ציון ואדמת יהודה! הן על זאת הכו תמיד כי יבדלו משכניהם ובעם הארץ לא יתחשבו והנה הם שבים על קיאם להרחיב הפרץ ולהבדיל בהבדלת עולם בינם ובין אחיהם בני הארץ. הה, איךְ נפלת פתאום המאה התשע עשרה עם כל כהניךְ וחוזיךְ יחד! הנה זאת היא פעולתךְ! מאז קראת בשם מקראיךְ ולעת קץ, כאשר עוד מעט תפני ערף להמאה אשר תירשךְ סרת פתאם כפרה סוררה ותרקעי ברגליךְ ותהפכי הקערה על פיה ותשפכי את חלב דדיךְ על פני מחליביךּ! אמנם אין חפץ בחיים כאלה – דבר לנפשו. – ומה רב מכאוב לבבי כי אדע צרת נפש אמי, כי היא האחת אשר תחזה נכוחות וגם עפעפּי אבי כסו בצלמות! – ובשפכו נפשו בחיק אמו היתה עצתה כי יבקש נחומים לו בחברת אוהביו מאז בארמון האציל מ. ושם ינוח לו מעט מזעף רוחו. כדבר אלהים היתה עצת אמו בעיניו, הן בבית האציל יצא ובא בעודנו ילד כמו בבית אביו וגם הוא וביתו בקרו בבית אביו תמיד, ואת הבנים הלא יחד הקשיב לקח בבית הספר ויהיו לו לא כחברים כי אם כאחים, כי כל העת אשר חפשה נתן להם מבית הספר בלו בבית אביו, ובת האציל הן אךְ אחי קראה לו תמיד, זאת הנערה השובבה כבר היתה עלמה, זה חמש שנה לא ראיתי פניה ואל נכון גדלה ותיף, נראה איךְ תדבר אלי עתה? האם גם כיום הזה תחזיק בימיני ותתערב עמי במרוץ… שם ינוח לי…

ושם נח רוחו מזעפו באשר האירה העלמה אשר גדלה ותיף את פניה לו ותושט לו ידה באהבת רעים ואחים ותביע שמחתה בפה מלא לראות אותו בתפארת אדם כי היה לאיש, וגם אמה הראתה אותות אהבה ושמחה לו ותבקשהו כי ישב ימים אחדים אתם עד אשר ישובו הבנים וחבריהם מהשדה כי יצאו אתמול לצוד ציד, ומה מלאו כל חדרי לבו גיל עד כי חשב להבקע כאשר קראה לו העלמה ביום השני והשלישי ללותה בדרךְ כי יצאה לרכוב על הסוס והוא על יד ימינה ויעברו הרים ועמקים מרהיבי עין. זה כמה לא ראה בן־הגרי תפארת השדה; בעיר המלוכה ראה אךְ פשעים צצים כעשב השדה ועריצים כארזי־אל; מרמה תוציא לחם ובדמעות עשוקים יפרצו היקבים יין, אבל הארץ כי תוציא צמחה וגנה את זרועיה תצמיח כבר נשכחו מלבו ותרוהו עינו נחת בכל אשר מסביב לו; גבעולי הפשתים אשר נשאו ראשיהם המבריקים לעין השמש ויגדלו מאד עד כי בעברו בין שורותיהם עם העלמה היו עליהם סתרה מזה ומזה; שדמות הדגן והחטה אשר נשאו יבול למכביר והמה השחו ראשיהם כמו שחו איש את אחיו באהבה וכגלי מים עוברים על פני כל הככר נראו מרחוק; שדמות החציר לבהמה אשר השתרעו עד קץ מראה העינים כמו כסו בירקרק חרוץ ובהם משבצים כל אבני חן בצבעים מאליפות מרבבות; גם שריקת העדרים וקול הרואה בחלילו עם משק גלי הנחל על פי חלקי האבן, כל אלה דברו אךְ בשפה אחת שפת אהבה. גם שפתי בן־הגרי נעו ונפתחו כמעט כשפתי ילד קטן אשר ינסה לשנות בדברי הדובר בו; בכל העת אשר עבר את העלמה בתוךְ שדה הפשתים ויהיו נסתרים מעין כל רואה ומהתבל כלה רחש לבו דבר ויעירהו להשמיעהו באזני בת חברתו, אולם אף כי לבו חש את השפה אשר שמע בכל זאת קצרו שפתיו מהביע כמה באזני העלמה ויהי כשכור מיין רגשותיו בכל העת אשר רכבו וגם אחרי כן כאשר שבו וישבו אל השלחן, ואף גם אחרי כן – כאשר יצאה העלמה אל חדרה לנוח ואותו יעצה לשבת בגן… והוא עשה כדברה, וירא את גן העדן ועץ הדעת ועץ החיים בתוךְ הגן רק נחש אין בקרבו… האמנם הנחש כבר היה עפר לחמו ואל גן עץ החיים לא יבא? ומי הוא זה אשר ילחש באזניו: ומה אם העלמה תאהבךָ ואם תתן ידה לךָ ואם גם אבותיה?… לא מכשול לב ולא ריב משפחות רק שלום ושלוה, חזון־לב כל חכמי לב ודבר נביאי השלום והדעת יקום לעולם… מפרי עץ הדעת תאכל והיית כאלהים והיית למופת לכל בני אחיךָ הנתעים אשר רוח תועה אחז בהם כיום וינערם ויעתיקם ממקומם… – אכן לא קול הנחש הוא כי אם קול המאה התשע עשרה המחלקת פרי עץ הדעת ביד נדיבה והיא תוסיף אמריה: החזק בעץ הדעת ואל תרף… – בחזון רוחו שלח ידיו להחזיק בסנסיני עץ הדעת כמו לפניו יעמוד, אבל העץ הרענן ההוא לא בגן כי אם בחדרו שכב על הערש ואחרי כי פה היה לו לכן נשמע קולו בדברו: אכן יפה הוא עד מאד, נחמד ללב ותאוה לעינים, אבל צר לי כי יהודי הוא… ומה יאמרו אַחי? ומה יאמר האציל בן־שבמה? הוא יקנא בו, טוב הדבר, אקרבהו ויקנא קנאתו בו, הקנאה תוסיף אהבה… ומה נעימים שפתיו, אךְ לנשיקה נוצרו וידו רכה כיד עלמה עדינה, אקרבהו…

– האם פה דברה לשון הנחש? לא! גם פה אךְ רוח המאה התשע עשרה מתהלכת בגן הדעת לרוח היום…

אולם אם גם לשון נחש לא נגעה בהגיון לבו אךְ כמו רעל חש בקרבו, כמו הרעל דמו ויהי פתאם כאש צרבת וירתח כסיר נפוח ויסערהו עד מאד ויתנשא עד הראש וישב וירד עד הלב וכן שב על סביבותיו ולא חדל רגע וכחולם ישב ויבט סביבו ויאנח וישחק וירגז ויקם וישב וישען וישכב ויקפץ ממקומו עד כי נקרא אל אולם הגבירה, ואור שבעתים הכה עינו בבאו ובהביטו אל פני העלמה וכמו קרנים מפניה ומהוד מצחה יצאו… הוא בא אל חדר גדול אשר ארבעה חלונות לו וקירותיו מצופות לוח ארז עם מעשי צעצועים כזר סביב מתחת להמכסה. בתוךְ עמד שלחן גדול וסביבו המון כסאות גדולים מעשה אמן כלם, מצע יקר יכסה על כל הרצפה, ועל השלחן מיחם גדול מאד אשר מרט למען היות לו ברק ולאור הנרות הרבים יבריק הוא והטס הגדול אשר עליו יעמוד, וכל הכלים אשר עמדו על השלחן התנוצצו ויפיצו קרני אור. העלמה ישבה על כסא וראשה נשען אל הקיר מאחריה ובבאו הניפה ידה לו בחן לאות כי יקרב וישב על צדה וכאשר נתן ידו לה החזיקה בה וחם עובר עבר על כל בשרו מכף רגלו עד קדקדו. הוא ישב על צדה ולא ידע אם בהמיחם או בלבו ירתח וישמע קול רתחיו ובטרם עוד פצה פיהו נפתחה הדלת ושני אחי העלמה, חבריו מנער, באו הביתה ואחריהם גם בן־שבמה, אשר אף הוא היה ברעי בן־הגרי לפנים. כשכור מלל בן־הגרי בשפתיו ברכתו אל בני הבית ואל בן־שבמה ולא התבונן בפניהם מדי דברו בם, כי פני בני הבית הפיקו תמהון ופני בן־שבמה חורו ואדמו חליפות עד כי כנלעג לשון ענהו על ברכתו וידו היתה קרה ככפור באחזו בידו; כל אלה לא ראה ויהי כצולל במצולת אור עיני העלמה אשר הרבתה לשיח עמו. רק כאשר באה גם בעלת הבית החדרה וישבו איש איש על מקומו וכוס חמים בידם והבנים ספרו לאמם ולאחותם מה הביאו עמם מהציד, והאשה שאלה את בן־הגרי על אודות עיר המלוכה, אז שקטה מעט המית רוחו וישתאה על נפשו כי לא ידע מה היה לו עד כה ויתאמץ מאד להשיב המנוחה אל לבו למען ישמע כל אשר ידברו אליו ויכלכל דבריו במשפט בהשיבו. בן־שבמה הביט כפעם בפעם בעין זועמת בבן־הגרי אשר ישב לימין העלמה, והעלמה מדי ראותה זאת כן הוסיפה לדבר אל בן־הגרי ולהביט בו בפנים שוחקים. הבנים לא שמו לבם לכל מדברות יתר היושבים, כי רק בצידם דברו ואךְ קמו מהשלחן אחזו בידי אמם ויובילוה אל חדרם לראות את הציד, וגם בן־שבמה יצא עמם להראות גם את צידו, ופניו העידו בו כי למורת רוחו יעשה זאת, ויותר בן־הגרי עם העלמה לבדה, וכאשר קמה ממקומה קם גם הוא וילךְ אחריה. אולם מה זאת? למה זה חורו פתאם פניו כפני מת, ידיו רעדו ורגליו נמוטו, עיניו כמו נתעו ושפתיו צללו? מה היה לו? גם העלמה נבעתה רגע בהביטה בפניו, אךְ עד ארגיעה נח רוחה ושחוק קל עבר על שפתיה בהביטה בו בעין אהבה ובאמרה: מה לךָ? –

– גברתי, עלמה עדינה! – קרא בן־הגרי בקול כחולה, והעלמה הניעה ראשה כמו בקשה לאמץ לבו כי יוציא כל רוחו.

– גברתי, – הוסיף לקרוא כנלעג לשון בכבדות, – מה זה על לבךְ? – כמשתאה הביטה העלמה בפניו כי לא פללה לשמוע זאת מפיו, אולם כרגע עבר שחוק קל על שפתיה באמרה: הלא תראה כי משבצת זהב היא לצל־צלם־איש –

– גברתי! – הוסיף בן־הגרי אמץ לקרוא וקולו הביע יגון אין קץ – הסירי את העדי הזה והשליכי אותו ארצה, אךְ לא! אל תגעי בו בידיךְ הטהורות, השליכי ורמסי אותו ברגליךְ כי חרם הוא! – העלמה הביטה בו בשממון ותתבונן מאד אם לא הסתתרה בינתו, ותאמר: לא אבין דבריךָ, בחדות תדבר! ופתאם שבה ותאר פנים בחן ותאמר: או אולי צל־הצלם לךָ למורת רוח כי תבקש לשים שם משכן לצל צלם איש אחר?…

– אמנם לא תביני דברי, ומה ידאב לבי להבינךְ פשר הדברים, ברצח בעצמותי אשא כזאת על דל שפתי, אךְ דעי כי העדי הזה גזול הוא…

– אין זאת כי אם אין ברוחךָ נכונה – ענתה העלמה ותסוג צעדים אחדים אחור.

– ומי יתן והיתה כזאת ולא ראיתי אותךְ, תפארת עלמות, נושאת על לבה זהב חמסים, לכן דעי כי את העדי הזה חמסו לעין השמש מעל לב עלמה עבריה… ביום הזעם…

– יהי שם ה' מברךְ! – ענתה העלמה ותשאף רוח – הבהילתני רגע בדבריךָ…

– אמנם כן הוא – הוסיף בן־הגרי מבלי שמוע דברי העלמה ויקרא – אני אדע את העלמה ואכיר את העדי ואני אתן עדי כי העדי הזה לה הוא ולעין השמש חמסוהו ממנה –

– מה לי ולהעלמה היהודי… העבריה? אם לפנים לה היה או אין? לי נתן העדי למתנה מידי איש אציל ונכבד! – ענתה העלמה ותנע בידה לאות כי הבל יפצה פיהו.

– אבל אני אומר לךְ כי העדי גזול הוא…

– במה נדברתם? – שאלה בעלת הבית בראותה פני בתה המפיקים קצף ופני בן־הגרי אשר הפיקו עצב ותחנה ושממון ותמהון גם יחד.

– האדון הזה אמר – ענתה העלמה בשומה אל אמה ואחיה ובן שבמה פניה – כי העדי הזה אשר על לבי… גזול הוא מעלמה יהודיה! –

– ואמנם כן הוא! – קרא בן־הגרי בקול עז – כי על כן זרי אותו הלאה ולא יתעב יפיךְ, כי האיש אשר מידו הוא לךְ הוא שודד בצהרים…

רק קול מכת לחי אשר הד קולו נשמע מכל פנות הבית היה המענה על כל דברי בן־הגרי, ואת המענה הזה השיב לו בן־שבמה. וכמכה מרעם עמד בן־הגרי על מקומו, אלפי רעמים המו באזניו ורבו רבבות חזיזים עפו מול עיניו בכל מראה וצבע וכמו לא הוא כי אם אחר הניף ידו להשיב חרפה למחרפהו, רק זאת חש כי ידו הורמה לכפר חרפתו וברגע ההוא אחזו בו שש ידים ויגלגלוהו מהמעלות וקול שחוק אדיר וחזק פרץ מהחדר, והוא השביה גם את שאון אלפי הרעמים.

– יהודי! הטוב בעיניךָ מחיר העדי? ואם מעט ואוסיפה! – נשמע קול מהחלון אשר נפתח וקול שחוק אדיר הריע שנית ממרום, אבל כל אלה לא נגעו עוד בלב האמלל אשר היה לאבן, גם כי כל מלבושיו נגאלו משפךְ מים אשר נשפךְ בעד החלון על ראשו לא ידע, כי כמו נשברו פעם אחת כל עצמותיו כן לא עצר כח לעמוד על רגליו אחרי אשר נסחב החוצה וישען תחת העץ מבלי בקש עוד חשבונות אם עץ הדעת הוא, וכמו עזבתו בינתו ישב ויבט בחשכה לפניו מבלי חשוב מאומה כי כל חפץ וכל רעיון עזבהו ויהי כבול עץ.

כבר חדל שאון מהבית, שחוק העליזים לא נשמע עוד וגם אור נר לא נראה מבעד החלון אשר סגרו על מסגר, ובן־הגרי לא שמע ולא ראה כל אלה וכמו ישכב על מטתו במנוחה כן לא עלה על לבו רעיון לקום ולבקש מנוחה לו. פתאם נבהל כמו הקיץ מתרדמה איומה לקול כלב אשר נבח בחזקה, כלב השוער הוא אשר סבב על הארמון מחוץ בטרם יסגור את השער ויקפץ עליו בחשךְ, והשוער מהר ויגרש את הכלב ויחזק בידי השוכב כי אמר אךְ גנב מסתתר הוא ויקימהו. ומה נבהל בראותו לאור העששית הקטנה אשר בידו כי בן־הגרי הוא, ויהי כמתעתע, כי לא ידע מלים יערוךְ להצטדק, אף היה כמשגע ממראה עיניו לראות את האדון יושב תחת העץ, וכה עמד על עמדו ויגרד את בדל אזנו וגם את פדחתו. פתאם אורו עיניו ויאמר: אבין, אבין, אדון, בלי ספק תארוב פה לאחת… מקום המועדה פה… ומה לךָ לשדה? בא לביתי, איש אין שם ופי קבר לכל בחורים ובתולות… חדרי לפניךָ…

עתה פקח בן־הגרי עיניו ויבט בהדובר בו וכמו אךְ דבר מה מכל הנעשה זכר ויתחלחל ורעדה עברה על כל בשרו ויתאושש ויביא ידו לצלחתו ויתן להשוער מתנת כסף מבלי דבר דבר רק הניע בידו כי ילךְ לו. השוער הניע בראשו ויאמר: עשה כחפצךָ, אךְ הן לא תשכב כל הלילה תחת העץ… גם על השאלה הזאת לא השיב בן־הגרי כי אם קם וירחק מעט ללכת, וכאשר הפנה השוער את ערפו וילךְ לו הוציא קנה רובים קטן מצלחתו וישם כדורי מות בו. בתתו ידו בצלחתו להוציא כסף מצא את קנה הרובים וכמו חיים חדשים באו בקרבו, כי חם לבו מאד ויחל לחוש מכאוב בבשרו ובקומו ובלכתו בחשךְ כרבע שעה ויזכו לאט לאט את אשר עבר עליו ויעמוד ויקרא: בדמו אכפר חרפתי! –


זה כשתי שעות סגרו שפתיו, כמו נאלם דומיה, ועתה כאשר נפתחו כן הוסיף לדבר ולשנות ולשלש אךְ דבר אחד: בדמו אכפר חרפתי – ובכל עת אשר שנה בדברו לקח את כלי המות בידו ויערכו למול פני הארמון. שעות רבות עברו והוא לא חשב כל מחשבה, לא בקש חשבון מעשיו רק התהלךְ הנה והנה בחשךְ כצופה על המשמר ויחכה לאור בקר לעת אשר ישוב ויראה פני חורפו. בטרם אור בקר כסה טל את כל הככר ויחש קרה בעצמותיו, ועתה זכר כי מלבושו העליון נותר בארמון, ומבלי דעת את הנסבה מדוע עלה פתאם זכר העלמה על לבו לרגלי המלבוש, החל לבקש חשבון מעשיה ומעשי אמה ואחיה: האם נשמע גם קולה בין קול השוחקים? זאת לא זאת! אבל… לא תהיה כזאת! היא נעלה בבנות! אולם העדי… עדי יהודיה… היא לא השליכה אותו… מתנה הוא בידה… שאול ואבדון! – קרא פתאום ויתר ממקומו והד קולו נשמע ביער – הלא אלה היו דברי אבי כי בן־שבמה היה החומס את עדי רחמה, ואמי שמה לאל מלתו ותשכח מקרב לבי. בן־שבמה איפו הוא השודד בצהרים והוא יבא אל הבית ומידו תקח מתנות ולא תזרה אותן הלאה גם בשמעה כי גזלה היא יען כי אךְ מיהודיה נגזלה. את השודד תחלק אף היא את הגזלה! הנה כן המה כלם, אלה המה דבריהם ומחשבותיהם ועלילותיהם, והמה השליכוני בחרפה… המה השודדים… ואם בגוי כזה לא תתנקם נפשי… נקם אקח, נקמה אחת, וכאשר אכרע לטבח בידי ממיתים הנה זאת תהי נחמתי כי השיבותי נקם לצוררי, משפט לחומסים וגוזלים, לנבלים, חרפת בני האדם…

מרגע לרגע גברה סערת רוחו ולבו הלם מאד. ידו הורמה מעת לעת אל המקום אשר שם היה הארמון, ואף נקם נקם דובבו שפתיו בלי הפוגה. קרני השחר נראו בפאת מזרח אדומים כדם וכמעט לא אצרו כח להבקיע מבעד הטל אשר פרש מעטהו על השמים והארץ ובן־הגרי הוסיף להתהלךְ ולדבר ברוח כים נגרש. לאט לאט פרצו להם קרני השמש דרךְ בין מפלשי עבי הטל ויראה הככר בכל הדרו. מנוחה שאננה בכל אפסי הארץ, אל כל המקום אשר תבטנה העינים תראה אךְ יד הטבע הנדיבה אשר לא תבדיל בין משפחה ובין שבט ולשון, ורוח מלא ממראה עיניו בא גם לבן־הגרי ותרפינה ידיו כמעט ובמכאוב לב אין קץ קרא: אולם במי אתן נקמתי? הן כלם יחד סרי סוררים, חברי גנבים ומרצחים ובאלה נפשם חפצה, ואם אניף ידי להשמיד את כלם מתחת השמים? אמנם כן הוא, כלם יחד כן יחשבו ואלה מזמותיהם עלינו, ואנחנו כצאן תעינו, וכצאן נהיה לגוזזים וכצאן נהיה לטבח… צדקתךָ אבי, כשחר תעלה… עיניךָ ראו משוגתךָ ואנחנו הוספנו אולת ונשגה הרבה מאד. לא לנו הנקמה! לא לצאן טבחה לקום בפני הורגיהם, להן להסתתר במסתרים או להכין צואר. גם אתה זר אתה לי, לצרנו אתה ולא לנו – קרא בשומו פניו אל קנה הרובים – או אולי תקום גם אתה בי? הן כלם סביב שתו עלינו ורעתךָ לא תהי רבה מרעת כל הקמים עלינו ומה מני יהלוךְ אם תקום בי? מה הנה תקות חיי כי אירא מות? … מות ומשכלת על מדרךְ כף רגלנו ומה לנו להספח על כל צוררינו? גם זאת לצרינו לשלוח יד באחרים או בנפשם, לא לנו אתה! – וישלךְ אותו הלאה ולקול מפלתו פרץ הכדור ברעם ורעש ויתקע בעץ, וכמו שלח יד באיש חרמו ויכריעהו כן נבעת בן־הגרי מפני הקול וימהר לברוח וירץ בכל כחו העירה מבלי הבט אחריו.

בלכתו שקוע במצולת מחשבותיו נעור פתאם כאיש אשר יעור משנתו לקול פרים ועזים אשר נער קטן נהג בם, הוא עדר העיר, ובנשאו עיניו ראה הבחור הרועה מתגנב לברוח מן גן הירק ששם אבל כנפשו שבעו וגם בשקו נשא ברכה, ופחד אפפוהו בשמעו שריקת הנער אשר הזהירהו מפני האיש הבא לקראתו.

– מה ארחמךָ, אמלל! – דבר בן־הגרי לנפשו – הנה אתה נולדת וגדלת בעת אשר הגזלה והגנבה עוד אסורות היו ועוד טרם למדת לגזול לעין השמש ולשים מחסךָ כי אךְ חיל יהודים בלעת. הילדים בעת הזאת כי יגדלו יהיו מאשרים ממךָ, המה לא יוסרו עוד לבלתי גנוב וגזול… אבל ה' ישמרךָ מכל רע, ישמור את נפשךָ – הוסיף לדבר לנפשו בראותו כי הרועה נסה פעמים ושלש לקפוץ מהגדר ויפול אחור – לבל תגוף באבן או בעץ רגלךָ, אך נטף אחד מדמךָ הטהור הן יקריבו אלפי אחי לטבח… האם לא קרבו ימי חג המצות? – שאל את נפשו ויבט הנה והנה בעינים נבוכות – אחת היא, לנו נכון זבח פסח בכל יום וידים רבות נכונות ליום חגנו… פתאם הביט כה וכה כמו נבהל ממוצא שפתיו ולא ידע נכוחות, מי הוא אשר דבר כזאת באזניו. – האמנם פי הוא המדבר כאלה? החדלתי להיות חכם בעיני מכל משיבי טעם? הן דבש וחלב היה תמיד תחת לשוני ומי נסךְ עליה רעל ומרורת פתנים? אוי לכם, קצרי עינים! הנה זה הוא פרי מעלליכם, זדונים, כי תהפכו זרע השלום משרש ותזרעו ריב ומצה ואיבת עולם ונקמת דם! את נפשי, את חיי, את בינתי ומשפט־לבי הקרבתי להם והמה בחרפת צוררים חרפוני אחור! ומה יקוו המה ממנו כי נשלם להם אהבה תחת איבתם? – שחוק מוזר התפרץ מגרונו ועל פניו נראה כלעג ושאט נפש בהוסיפו לדבר: אבל להם גם אהבתנו גם שנאתנו כאין, ומה ישימו לב לקצפנו באין ידים ולנקמתנו חסרת האונים ולכל רגשותינו אשר כנפל טמון לא תראינה אור וכאבני קשת רמיה לא המטרה כי אם לב הקולע תפלחנה. מי יקום לנו עם מרעים? לנו רק הצדק והמשפט, אבל אלה דלים הם ויאבדו דרךְ ולפני אגרוף וזרוע יחבשו פניהם בטמון. הה! מי יתן לנו אגרוף ולא צדק, כח הזרוע תחת הישר או אז נשמע גם קולנו… אגרוף! אמנם כן אגרוף מי יתן לנו להכות בחרפה לחיינו אנחנו, כן יעשה לנו! אנחנו פשענו ומרינו, אנחנו כלנו; אבותינו חטאו במוסרם, אמותינו בתורתן ואנחנו הרימונו ראש בגאון ותהי תפארתנו כי בני ממר היינו!… הן כל אלה שמעה אזני כבר, טהור עינים ראה כל אלה ויקרא בגרון ולא חשךְ: אח תקראו לתנים ורע לצפעונים אשר יפרישו. עוד מעט ומלאה כל הארץ רעל ומרורות… ומה לנו צדקה לזעוק? הן המה עושים אךְ מעט ואנחנו עשינו הרבה, המה יקומו למותת את הבשר ואנחנו כבר כלינו את הנפש ונבער אחרי הרוח…

יהודים אחדים, יחפי רגל, ראשיהם כפופים כאבלים, עברו על פניו ויפריעוהו ממחשבותיו. – מה זאת? האם גרשו מנויהם ואת בתיהם השמו? אבל הן לא במנוסה ילכון ואחרים יבאו אחריהם וכלם אל מקום אחד ילכו! מה היה להם? אבל ליהודים! התבינו, אמללים באמללים, מה רב שכרכם? הן יד בניכם ובני בניכם היתה בכם! – קרא אחריהם ויניע ראש.

זמן רב התהלךְ ברחובות ויבט סביבו ועוד טרם יסור אל בית אביו אשר בקצה העיר, כי מאן להפריע שלום הבית בבקר, גם חש מועקה במתניו לזכר אמו, כי מה יגיד לה ומה מפיה יקשיב?

פתאם התחלחל, כי קול יללה מרגיז רוח ונורא מאד שמעה אזנו, כקול אלפי מטים להרג, קול אנשים ונשים וגם ילדים התלכד יחד וירגיז שחקים. לבו היה רגע לאבן, אבל עד ארגיעה התעורר ויקרא בקול נורא: טובחים! הנה שבתם להכין מטבח, קול אחי הוא, עיפה נפשם להורגים אף אני אליכם! אשיב נקם לצרים! איפה הוא כלי הרובים? גם זה לאסוני! ככלי אין חפץ בו השלכתיו וממנו משפט לעשוקים יצא, ויהי מה! אמותה הפעם מות ישרים ותהי אחריתי כאחרית כל אחי שהקריבו נפשם על קדושת השם! עמכם אני בצרה! – ובקראו כה קפץ כארי אל המקום אשר משם יצא הקול, הוא בית התפלה הגדול אשר בעיר, ובחזקה קרע את הדלת, וכמשגע ממראה עיניו קפץ לאחור בראותו את ההמון הרב יושב על הארץ כאבלים על מת, רגליהם יחפות וראשיהם כפופים ועיניהם מקור דמעה וקולם מרגיז הרוח ויבעית הלב. רגע עמד על עמדו כמשגע ממראה עיניו, כי לא הבין במחזה ויהי בעיניו כמשגע או כחולם חלום, וכמעט החל להשלות נפשו כי אךְ חלום רע ראה לבו ושוא ידבר. אבל פתאם כמו אחזה בו יד מסתתרת ותרימהו למעלה ותורידהו עד עפר, כן התנפל פתאם על הארץ ובחזקת היד הסיר במעוף עין את מנעליו מעל רגליו ויזרם הלאה ובשתי ידיו ספק על ראשו ויתן קול בכי אשר השבית רגע כל הקולות יחד, קול נתן בבכי אשר החריד כל לב וירעש עמודי הבית, והקול הזה היה כקול מפקד צבא מלחמה להרעים נפלאות כי אחריו הוסיפו כלם עצמה לילל ולהאנח עד אפס כח. סערת מאת לבבות נשברים התבוללה את סערת לב האחד אשר נשבר מאה ותהי לסופה מרעדת כל אשר תגע בו כעלה נדף. שועת בת יהודה הנרמסה ברגלים והבזויה כסחי עלתה עד לשמים, כמו שאפו רוח חדש בהוציאם כל רוחם וכמו החליפו כח בחדשם דמעותיהם כן גברו חיל גם אחרי החריש אפרים בן־הגרי ולא הוסיף להשמיע קול, כי רק שתים שלש פעמים נתן בקולו ופתאם הושם מחנק לצוארו וישב לארץ, ראשו בין כפות ידיו ויבט נכחו וידם. זמן כביר ישב כה ומשאון ושממה בבתי נפשו עד אשר נגע באזניו קול אחד הקוראים: איךְ יערב לי אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריךָ! הקול הזה נגע במיתרי לבבו וירעישום, כי קול אביו היה אשר גם הוא בא ביום התשיעי באב הזה לבית ה‘, כאשר לא עשה זה שנים רבות, ועתה שם גם אפרים עיניו בספר ובהביעו בשפתיו דברי הקינה: “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריךְ”, החלו עיניו לפכות דמעות כמעיני מים, ויבךְ ויוסף לבכות, ונחת מאין כמה חש בבכיו, כמו נקבר עד הנה חיים בערמות עפר אשר העיקו לבו כאבן מעמסה ופתאם הוסרו כל אלה בחזקת יד איש חש לרוחתו, כן חש אבן אחר אבן נופל מעל לבו, וגם לבו אשר היה לאבן גז חיש ויתר ממקומו ותחתיו בא לב בשר. ובקומו ממקומו בכלות התפלה הביט סביבו כמו עולם חדש תראינה עיניו, עולם של אחדות ואהבה ואחוה. אבל בטרם עוד הספיק להביא חשבון מחשבותיו נגש אליו הזקן בהוד קומתו ובזיו תפארתו וירם ידו ויתן אותה על ראשו, בקראו בקול רועד: אלהים יחנךָ אפרים בני! – פני הזקן המפיקים כבוד וישר, עיניו אשר בהן נוצצו כספירים אגלי דמע, זקנו הלבן והגדול היורד עד חזהו ועליו יתגלגלו דמעות כאגלי טל וקולו אשר כנחמה ותקוה וסליחה גם יחד נשמעו בו הפיצו הדרת קדש מסביב, ולא רק על לב אבי אפרים כי אם על כל העוטרים עליהם מסביב שפךְ רוח חן ותחנונים להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהם. וגם יתר בני הנעורים, אשר באו יחד את אבותיהם אל בית ה’ ולבם בל עמם, בראותם את המחזה התרפסו ויכנעו וכלם יחד בקשו מחילה וסליחה וכפרה מאבותיהם וישבעו בלב תמים לשוב ולאחוז במעוזי אבותיהם ולהיות מהיום הזה והלאה בנים נאמנים לעמם, ויהפךְ האבל לשמחה ויום הצום והבכי ליום טוב לכל נשברי לב אלה, לאבות ובנים יחדו.

הנה אלה המה הימים הטובים לישראל; אחרי כי ירדף כמוץ לפני רוח, אחרי אשר יהי כעפר לדוש ואחרי אשר ישפךְ דמו ודמעו ולבו, אז ישוב וימצא נחמה וכח ואמץ לשאת ולסבול כל אשר יבא עליו אם אךְ יביט במכונו ויראה שקט…

כל הבנים הרבו להתודע ולנדור נדר לשוב בלב שלם לעמם ואפרים הגדיל, ופתאם לבשתו רוח נעלה ויקרא: חטאתי ואשגה הרבה מאד, ועתה כשובי ובראותי עותתי אדור נדר להביא קרבן לעמי, קרבן לכפר על חטאתי – הנני ואעלה אל הארץ אשר היתה ערש ילדותנו ומשוש תקותנו עד עולם, ארחיק נדוד ואנוד לבתרי לבבי בין בתריה! –

– מה תדבר בני?! – קרא אביו אשר עמד דומם עד הנה בחלחלה.

– ודברי אקים! נקם אקח מצוררינו, לנקום נקם נשבעתי ונקם אקח. הנה הקדשתי חיי וכחי וישרי ותמתי לעם הארץ וכל חפצי ומגמת פני היו לאַחד אותנו עמהם באהבה ואחוה, לשכוח כל העבר ולשים עין ולב אךְ לעתיד אחד לכלנו. גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל אךְ באהבה ורצון, והנה המה באו ויאמרו להכרית אותנו באכזריות חמה וברצח מרצחים כאשר הסכינו מאז, לכן כה יעשה להם: מהיום הזה כל עוד אשר נשמה באפי אקריב נפשי וכחי לקומם הריסות ציון, לתת נזר להעם האובד, לאמצו ולחזקו, וכל צרה וכל פגע לא יניעוני, וכל נדיב לב מבני הנעורים יחרה יחזיק עמי והיתה זאת נקמתנו כי נחיה את אשר ימיתו ונקומם את אשר יפילו. מי לעמנו אלי, הנה דגל הנקמה אשר בו נדגול – ירושלים שמו! לא בחיל ולא בכח, לא באגרוף רשע ולא בדם ורצח, כי אם ברוח! נקם אחזה בצרינו, נקם הברית שנכרות מהיום הזה והלאה להיות איש לרעהו לעזר ואיש לאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!

כנביא אלהים היה בדברו בעיני כל הנאספים וכמו המלאךְ הגואל חזו עיניהם בו כן הביטו אליו ונהרו, ועשרה מבני הנעורים מלבשים בבגדי בתי הספר נתנו ידם לו באלה ובשבועה ללכת אחריו ולהתענות ככל אשר יתענה. וכמו כבר בא המלאךְ הגואל ויפדה אותם מכל צרותיהם, ועל הר ציון כבר הכינו ביתם על עמודים בל ימוטו כן האירו פני כל הרואים והשומעים את דברי הנביא ביום ההוא ובימים הבאים…


­­­­­­­­­­­­­_______


רק נפש אחת היתה בעיר אשר אךְ עתה באו צירים לה ותבךְ באבל על היחיד, היא אם אפרים אשר בכתה בלי הפוגה אל חמיה ואל אישה ואל בנה כי גלה כבוד מהם ולא יוסיפו לשאת ראש בגוים… איךְ יערב לה אכול ושתות אם לא בני עם הארץ קרואי מועד? ואיךְ תשא פניה אם בנה יחידה היה לבן ממר לה ולהמאה התשע עשרה. וכן תבכה במסתרים ואין מנחם לה, כי גם אוהביה ורעיה מעם הארץ שמעו רעתה, ששו, ואף שר העיר שאל אותה בפגעו בה ברחוב העיר: למתי תלךְ לראות את פני בנה?… נפלה נפלה המאה התשע עשרה ואין מקימה!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!