המרואין: את תמצית השקפתי אוכל להביע בסמליה של האגדה הידועה. זו מספרת שהצדק אמר על האדם: “ייברא! שכן הוא עושה צדקות”. גם החסד אמר: “ייברא! שכן הוא עושה חסדים”. אך האמת – זו אמרה: “אל ייברא! שכולו שקרים”. ותן, ידידי, דעתך: האמת אינה אומרת: אל ייברא, שכן הוא דובר שקרים, או עושה מעשי שקרים, אלא: “כולו שקרים”. כלומר, הכל בו רצוף איזה שקר מסותר. הכל! ומי הקובע זאת? האמת!

המראיין: אבל הקדוש־ברוך־הוא, לפי האגדה הזאת, לא שמע לאמת זאת וברא את האדם. והרי שאין זו אמת?

המרואין: האמת – אמת! אך יש באדם עוד… והוא היסוד־יסודי בו.

המראיין: ומהו?

המרואין: הצער, הדאבון. הוא מחלחל גם בשקריו של האדם ומכפר עליהם.

המראיין: המותר לי, לפי זה, לנסח שהשקפת אדוני היא שהאדם – כולו שקרים, וכל־כולו – צער ודאבון?

המרואין: ניסוח מוצלח! אני חותם עליו.

המראיין: והמותר להסיק שהואיל ולפי השקפתך, היסוד־יסודי באדם הוא הצער והדאבון, הרי שהיחס היסודי אל האדם צריך להיות היחס של רחמים?

המרואין: כן! כן! בודאי.

המראיין: ואל כל אדם, ואף לאדם כמו…?

המרואין: גם אליו! גם אליו! בלי שום יוצא מהכלל.

המראיין: והכבוד? יחס־הכבוד לאדם?

המרואין: אומר לך, ידידי הצעיר: בודאי שהאדם על כל שהוטען והועמס עליו, ראוי היה ליחס של כבוד, לו לא שהוא עצמו היה כל כך מוזיל זאת. משפיל.

המראיין: במה?

המרואין: ולו רק בזה העירטול, בזו ההוצאה תמיד החוצה, לראש הומיות, לעין־כל ולאוזני כל, ובכל האופנים ובכל מיני האמצעים.

המראיין: תודה, אדוני! את גליון העתון יקבל ראשון. אני ערב – – – שלום! להתראות! (יוצא).

המרואין: (יושב אל השולחן, מביט – ותיכף קופץ, ממהר אל החלון, פותחו וקורא): שכחת! לא לקחת אתך את התמונה. הלא ביקשת – – –

המראיין: אה, טוב שהזכרת לי, כמעט ושכחתי. אני שב, אקחנה. ותודה אדוני, תודה –––