מרשימותיו של אחד מירכתי האניה
אל נשתדל ליישר ולהחליק
מאתיצחק דמיאל
על מלאכת היישוּר
מאתיצחק דמיאל
אמר לנו ר' עדו, זכרו לברכה – איש הלבב, איש האמונה העמוקה, ששם, בעיירתנו שנכחדה, היה מכוּנס ונחבא אל “חכמת המסכן” שלו; ושרבות מאמרותיו ומשיחותיו עוד יבואו;
– אל ניבהל מן הסתירות שמתגלות בין מה שהבענו היום לבין אשר הבענו אתמול, ואל נשתדל ליישב ולהחליק. את העבודה הזאת נמסור לאשר בידו־נפש־כל־חי, היודע תעלומות כל הצירופים שבנשמת־כל־חי, ולאשר בידו גופו־של־כל־מת: לקברן… הוא יידע בודאי ליישר ולהחליק באת שבידו את הזיזים והבליטות שעל תל־קברנו ולשוות לו צורה סימטרית. את מלאכת־היישור הזאת נניח, איפוא, בשקט, ואנו, בחיינו, נדאג רק לאחת: להיות כנים עם עצמנו בכל שעה ובכל רגע –
לנו נשאיר רק דאגה זו!
הלא את ה"צימוק" בשביל כתבה כבר מצאנו...
מאתיצחק דמיאל
ופעם סח לנו:
לפני שבועות איקלע, כידוע לכם, למקומנו כּתב של עתון גדול היוצא במדינת־הים. סר גם אלי, ישב ופתח בשבחם של שלומי האמונה, וכמה הוא מקנא, וכמה הוא נכסף וצמא ומבקש –
השאיתיו לענין אחר ושאלתיו על מסעותיו וסיוריו. והתחיל מגלגל ביבשות, בימים, בעמים, בממלכות, ולא הספיק למנות ולספר עד ששאלתיו:
– וזה עולה במחיר רב?
הצטחק על שאלתי התמימה: וכי יש לי מושג כמה דמים וימים וכוחות והסתכנויות? ובעודו פורט ומספר, אני שואלו:
– ובמה עלה לך מסעך שמה?
– לאן? הוא שואל.
ואני אומר: שמה… אל אשר אתה כה נכסף וצמא וכלה ומבקש.
ישב רגע שותק. חששתי שמא פגעתי בו, אך תיכף נהרו פניו. שמחה ממש קפצה עליו. ולא יצאה שעה קלה והוא קם, טפח לי על שכמי, הודה לי הרבה ונפטר בלב שמח. וידעתי:
הוא מצא!
תמהנו: מצא?!
– כן – ענה ר' עדו – מצא את מבוקשו: "צימוק" בשביל כתבה!
ומאז, כשהיינו יושבים לפני ר' עדו ודנים במה שהיינו דנים תכופות לפניו: “אלוהים… אמונה”… היה פתאום מפסיק, כשפניו מתעננים והוא זורק בחיוכו העגום ספק כלפינו, ספק כלפי עצמו:
– הלא את “הצימוק בשביל כתבה” כבר מצאנו, ומה לנו עוד?
והמלים גוועו על שפתינו.
על המבחן ועוד
מאתיצחק דמיאל
וישבנו פעם לפניו, כנוהגנו – חבר צעירים, שהוא היה לנו מורה ומשפיע, ונשאלה השאלה:
– מה מיבחנה של אמונה חיה?
נענה אחד ואמר: התפלה! כשאדם בכל צרכיו, אף האינטימיים ביותר, פונה בכל עת תמיד אליו, אל “הקרוב לכל קוראיו”, ולאדם ברי, ש“האוזן של מעלה” אכן מקשיבה אליו, שומעת – כלום יש לך מבחן גדול יותר מזה לאמונה־חיה?
הסכמנו, ואף הדגשנו הדגש היטב:
–התפלה־הבקשה. והאישית! זו דוקא!
ר' עדו שתק. ישב מהורהר. אחר לקח מן המדף “סידור”, פתחו, שמהו לפנינו, הצביע ואמר: קראו!
קראנו: “והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל” –
– והפירוש?
פירושנו: “והעושר” – זה עושר! ידוע מה זה עושר. “והכבוד” – זה כבוד! ידוע מה זה כבוד. “מלפניך” – הם ממך, הם ברשותך, ובידך לתתם.
– ומה ההבדל בזה – שאל ר' עדו – בין המאמין־המתפלל ובין הבלתי־מאמין ולא־מתפלל?
השבנו: הוא הוא ההבדל! האחד סובר שהעושר והכבוד ניתן לו להשיגם בכוחו ועוצם ידו, והאחר יודע ומכיר כי “העושר והכבוד מלפניך”, ורק ממנו יבקשם, ממנו יתפלל עליהם.
על פניו של ר' עדו נסתמן עצב רב. חכינו. והוא סח:
– “החנות פתוחה”. חנות כל־בו עצומה, הומיה. ועל מדף אחד בה, בגובה, מונחות הסחורות הללו: העושר, הכבוד… מה זה עושר? ידוע. עושר זה עושר. ומה זה כבוד? ידוע. כבוד זה כבוד!… ונכנסים שנים. זה וזה מבקשים אותה הסחורה. זה וזה מחזרים אחריה. נפשם יוצאת אליה. אלא שהאחד רואה את עצמו בעל־קומה, וידו ארוכה, והוא בטוח שהוא בעצמו יכול ויסתדר ויוריד לו מאותו המדף את מבוקשו. והאחר, שיודע שממנו נבצר הדבר, עומד לפני ה“חנווני המקיף” ומפיל תחינתו: “אתה, רבונה של החנות הגדולה והעשירה, אתה שהסחורה ההיא, שם, על המדף העליון, שלך ומלפניך היא – ראה, קטונתי מהגיע אליה ומהשיג, ואתה הלא “רם ונישא” אתה. וימינך ארוכה ופשוטה – עשה, איפוא, אתי אות לטובה והורידה לי משם בידך הרחבה והמלאה, בעבור תברכך נפשי שתשיבנה בזה ותחיינה” – זהו, אם כן, ההבדל בין המאמין־המתפלל לבין הבלתי־מאמין ולא־מתפלל? זה הוא?
עמדנו נבוכים, ור' עדו חייך:
– אל תהיו נבוכים. פירושכם הוא הפירוש האמתי שלכם, והוא גם פירושם של אלפי רבבות המתפללים יום יום, פירושם האמתי שלהם!
– ומה הפירוש האחר? – שאלנו.
ר' עדו ישב דומם. ופתאום, כמודלק כולו מתוכו:
– מרן דעלמא כולא! אם אני באמת מאמין ויודע שאתה לבדך ואין עוד, שכל מציאות זולת־מציאותך אינה אלא אחיזת־עינים, והכל ממך ובך ממש, ובלעדיך לא־כלום, אפס – מה אם כן, עושר וערך־עושר, ומה כבוד וערך־כבוד שאותם אבקש בעולם ועליהם אתפלל, חוץ מן העושר האחד, והכבוד האחד: העושר והכבוד שמלפניך – רק מלפניך, מאריה דעלמא כולא, רק אתך ועמך…
היתה שתיקה. לבנו המה. ור' עדו הוסיף:
– ובהבדלי הפירוש שהאדם בחייו שלו מפרש את תפלתו זו מאלוהים: “והעושר והכבוד מלפניך” – בהבדלים הללו מונח המבחן לאמונתו של האדם, לחיוּתה ולאורה־הפנימי בו.
ואחר רגעים:
– ובכל זאת, יתפלל כל אדם לפי פירוש־המלות האמתי שלו. אדם שעומד ומתפלל לפי פירוש מוטעה, אבל הוא שלו ובו האמת שלו – מחייכים שם: “בריה מסכנה. צרכיה מרובים ודעתה קצרה. רחמנות”…
– ומתי שמתפלל – שאלנו – לפי פירוש נכון, אלא שאינו שלו?
– תפלה כזו – ענה ר' עדו – אינם מעלים כלל. מי שבא בפירושים ובכוונות שאינם שלו ולא הוא בהם – לפניו כל השערים נעולים.
– “דובר שקרים לא יכון לנגד עיני” – – –
לוּ היסורים כולם יסורים ממורקים
מאתיצחק דמיאל
היסורים הממרקין
מאתיצחק דמיאל
אין קצה ליסורי־נפשו של היצור־האדם עלי אדמות. ולוּ היסורים היו כולם יסורים ממרקין, כי אז הן היה האדם יוצא זה עידן ועידנים מצורף ומזוכך כולו כעצם השמים לטוהר.
בין קליפותיה הטמאות והתפלות של ההוויה ובין היסורים שהאדם מתייסר מחמת היותו דבק בקליפות הללו, אין הבדל: היסורים הללו מסואבים ומסאבים גם הם. ואף זעקת־הכאב הנישאת מאשה־של־גהינום זו, ושהאמנוּת נעשתה עתה ברוּבּה הביטוי לה – הט אזנך אליה והבחנת, שהיא בעצם אינה אלא הזעקה והקינה: מדוע לא ניתן לאדם להשתכשך בתיפלוּת, בהבל ובריק בלי שאלה יאכּלו ויאפסו את עצמם ואת נושאיהם? במלים אחרות: מדוע ברא אלוהים את העולם כך שלא התיפלות וההבל והריק יהיו “גן־העדן” של הנאת עולמים, של “נעימות הנצח”? זו היא הזעקה והיללה והמחאה.
אין קצה ליסורי־נפשו של האדם עלי־אדמות. אך ממרקין אותו רק אלה שיסודם ביסוד־הטוהר שבו, כשהאדם, בתוך זירת התמיד הגועשת בקרבו, מתיצב לצדו של היסוד הזה ונלחם ונאבק עליו מרוֹת לבל יוכפש בו ולא ייטרף. וגם כשמכיר האדם ויודע במסתריו שגם יסורי מאבקו זה מעורבי־סיגים המה ומהוּלי־פסולת – הוא, כטובע בדמי עצמו, שולח ידו אל אשר מאותת אליו בלי־הרף מעֵבר החוף־הנעלם באיתותי אור וזוך אשר לא מכאן – שולח ידו ונמשך ומשווע:
– משני והעלני! –
היסורים הממרקים!…
המכאוב הבוהה
מאתיצחק דמיאל
“יוסיף דעת יוסיף מכאוב” – המכאוב הבוהה שאליו הגיע האדם, שלא זו בלבד שאינו יודע אֵי היא האמת, אלא שהוא אף תוהה אם היא ישנה בכלל – האמת!
אולם מי שחיה בו ההכרה הבלתי־אמצעית שהאמת ישנה, ושנשמתו של האדם בחביוני־חביונותיה אף חשה אותה, הוא יודע, שיש גם סימן להכיר על פיו היכן היא זו:
כי כל דעה, השקפה וקביעה, שנשמתו של האדם מפרכסת מעמקי־מעמקיה לקראתה, כשם שיעקוב אבינו פירכס, לפי האגדה, במעי־אמו1 לצאת מדי עוברו ליד בית־מדרש, היא זו דעה, השקפה וקביעה אשר מן האמת.
ואולי הוא הוא הסימן המובהק, אלא שכדי שהוא יגיע לידי היבהקו באדם, צריך האדם לחיות אחרת –
וכאן הועמדנו לפני צו השתיקה –
-
“במעי–אמי” במקור המודפס, צ“ל: במעי–אמו – הערת פב”י. ↩
ההתעמלות הקשה ביותר
מאתיצחק דמיאל
כל התיאוריות הבאות לבסס את התביעה המוסרית על היסוד של התועלת העצמית, אם הישירה־הקרובה ואם העקיפה־הרחוקה – כולן היו ותהיינה הוראות לעמידת האדם הכן על הקרקע המוצק שתחת רגליו, ובתוך כך הרם עצמו בציציות־ראשו־עצמו. ולהפך, כל תורת־מוסר־אמת היא תמיד הלימוד להשתלפותו של האדם מאת עצמו־בשרו מתוך היאחזות והילפתות באשר מעבר לאדם, באשר מרום ונישא על כל ישותו־האנושית, ואשר נותן לה גופה ביסוס מוחלט. אמנם מלאכת השתלפות זאת היא ההתעמלות הקשה ביותר מכל סוגי ההתעמלות של האדם בעולמו, והיא גם דורשת אימונים כל יום תמיד. תעזבה רגע – וימיים תעזבך. ואותה אף אין ללמוד מפיהם של מורים ומדריכים, כי המיטיבים דבר בה אינם אלא עושי להטים, אקרובטים מאחזי־עינים. ואשר עוסקים באימוניה באמת – אלה שפתיהם נשוכות תמיד בשיני עצמם, לשונם בתוך פיהם פצועה, וממילא קשה עליהם הדיבור.
כי כואב! מאד כואב! – –
גילויי אמיתות
מאתיצחק דמיאל
אל נא נאמר: מעטים האנשים מבקשי אמת: הם לא מעטים.
ואף בל נאמר: מעטים האנשים מוסרי ימיהם על אמת: גם אלה לא מעטים המה.
אולם זו היא המגרעת שאותו הביקוש ואותה מסירות ימי־החיים מכוונים מלכתחילה לגלות אמת, בשעה שהאמת, אשר היא ממבוע־החיים, ובה יש מגילוי מהותם ונשמתם של החיים, אינה ניתנת לעמוד ולגלותה: היא כעצם החיים ניתנת לחיוֹתה! ובמידה שהאדם חי אותה, הולכת היא ונפתחת ומתגלית לאדם מתוכו.
ולפיכך, יתבונן נא המתבונן ויהגה: רבים האנשים היושבים על כל מיני אבניים וחותרים ולוהטים לגלות אמיתות, ומה מיצער הוא מספר האנשים הנותנים בחייהם מקום לאמת להתגלות – וי, מה מיצער!…
הנסתרות והנגלות
מאתיצחק דמיאל
“הנסתרות לד' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו”. אולם הגדרתם של אלה וסימון תחומיהם, דבר זה מסור בהרבה גם לכבשוני חייו של האדם, לרצונו ולטעמים שלו הכמוסים עמדו. וכשם שחיינו היו ודאי אחרים לגמרי, לו נגלו לנו “הנסתרות אשר לד' אלוהינו”, כך היו חיינו בודאי שונים לא במעט, לו לא הסתרנו אנחנו הרבה מן “הנגלות אשר לנו ולבנינו”, כלומר, לו לא הפלגנו אנחנו אותם, מתוך איזה מורך לב ופחדנות, אל “הנסתרות” שכביכול אין לנו כל מבוא אליהם, כל תפיסה בהם ושום מגע ריאלי אתם, בשעה שלאמתו של דבר, אנו מרוחנו, ואף מבשרנו תמיד נחזם, והם גם בחלומותינו על משכבנו יפעמונו.
דוגמאות? הן לא מעטות. אך האם לא אותו מורך הוא גם שעוצר ומונע מהעלותן ומציינן?
וישהה נא ויחשוב בזה כל אחד לנפשו – –
על ה"פשטות"
מאתיצחק דמיאל
הדברים שמאורי החסידות מדברים בשבחה של הפשטות, של המאמין בפשטות, של מקיים־המצוות והמתפלל בפשטות – דברים אלה לא היו יכולים להיאמר ולהיכתב על ידיהם בכל כך הרבה להיטות והתמדה, לוּ לא שהם עצמם היו עקובים ממה שהוא הניגוד לפשטות, והוא ליפף כל ניע־מוח וכל התעוררות־לב שלהם, והם תמיד התלבטו בו, נאבקו עמו כעם פנייה צדדית, חוצצת ומעקלת, ומתוך יגיעת־נפש קשה ובלתי־סרה זו, עגמו ושיוועו לפשטותו של כינור המתנגן שהוא גופו אינו שומע צליליו, או גם ל“פשטות” שבקריאתו של הטובע, המוציא ראשו וצועק “הצילו”, והוא וצעקתו אז חד הם. אבל הם אף את קול־שוועתם זה עצמו לפשטות שמעו באזניהם, והוא רק הירבה נפתוליהם והעמיק ערגונם וכמיהתם לאותו אידיאל של “המאמין בפשטות, המתפלל ומקיים המצוות בפשטות”.
ומתגנבת השאלה: ומה, לו בא מלאך ובישרם: “שוועתכם נתקבלה. ואם נוח לכם – היום אתם הופכים להיות אותו יהודי בכל הפשטות שלו” – האם היו מסכימים?
לא! לא היו מסכימים. הם היו בוחרים להמשיך לעמוד במה שהם עומדים ולהאבק, משום…
אך חידת חיים זו מוטב שכל אחד יחודנה לעצמו ויפתרנה בינו לבין עצמו, ויהא נשכר הרבה – –
"וילבישם"...
מאתיצחק דמיאל
בשעות רבות בחיינו עומדים אנו כאובדי־דרך ואובדי־עצות, ואנו קוראים כנבוכים שסגר עליהם1 הישימון: “אוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות? מי יגיד לנו?” אולם הקריאה־השאלה הזאת אינה לרוב אלא התחטאות רמיה, משחק במחבואים עם עצמנו. כי אנו כמעט תמיד יודעים גם יודעים מה עלינו לעשות: ההוראה גלויה ומפורשת לפנינו ממגילת־היסוד שעליה מושתתת כל אישיותנו. אלא שאנו משתמטים מלמלא אחריה, מהגשם, ואנו חשים מפלט לנו בזו התענוות־הכזב של חוסר־ידיעה, מבוכה, תעייה. והקריאה־השאלה שלנו צריכה בעצם להיות מנוסחת כל: “אוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות בשביל להיות אנשי־אמת באמת?” או, ביתר פשטות: “מי יגיד לנו מה עלינו לעשות בשביל שלא להיות שקרנים בחיינו?”
אך אולי טוב שאין אנו באים לפנינו בשאלה זו: לאחר נפילתו של האדם אלוהים עצמו הוא שעשה לו כתונת עור. לאחר נפילתו של האדם לא רק שהוא מתחמק מראות עצמו בכל עירומו, אלא שזה גם אסור לו –
“ויעש לאדם… כתנות עור וילבישם” – – – (בראשית, ג', כ"א).
“ואוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות? מי יגיד לנו?” – – –
-
“עלים” במקור המודפס, צ“ל: עליהם – הערת פב”י. ↩
טיבה של תקופה
מאתיצחק דמיאל
רואה אתה אדם פורש עצמו לרצונו מאיזו שהיא חמדת־חיים והנאה, הלא תדע נאמנה: לאדם זה יש משהו חשוב בחייו שלמענו כדאית היא אותה פרישוּת.
ומאדך גסא: רואה אתה אדם נוהה וזונה אחר כל הנאת־שעה מזדמנת – בדוק אחריות ותמצאהו לרוב אדם אומלל מאד: אדם שהחיים הועמדו לפניו כמישור אחד שומם, שאין בהם לא פחות חשוב ולא יותר חשוב. הכל כאחד נטול כל־ערך, נעדר שום חשיבוּת, והואיל וכך – –
ומעתה יש בידך גם סימן־היכר מובהק: רוצה אתה לעמוד על טיבה של תקופה או חברה מסויימת, לדעת עד כמה החיים בה חדוּרים תכנים נעלים ומעלים – עמוד וחקור מה מקום תופסת בה הפרישוּת כתביעה וכמידה שתפארת לה מן האדם.
ומתוך סימן־היכר זה מתבקש מאליו המשפט על תקופה ועל חברה אנושית שכל עצם המושג פרישות נעשה בה למושג זר, תלוש, משל ספיח נמיש מאיזה קרקע אחר ואקלים אחר. אולם המשפט הזה לא לנו הוא; לא אנחנו אשר נעוררהו עתה ולא אנחנו אשר נוציאהו. והטעם מובן מאליו – מובן מאד!
סולמו של יעקב
מאתיצחק דמיאל
א
הקשב: מעל סולמו־של־יעקב קול:
“הללי, נפשי, את ד'”.
מי הקורא? האדם! למי? לעצמו, לנפשו. ה“אני” העמוק־העליון שלו, יחידת־יחידתו, היא הקוראה אליו, היא אשר תעירהו ותעוררהו לטיפוסיו ולהעפלותיו רומה, רומה, אל על, למוצאי השחר… וחזק האדם! והתאשר, והתרונן – –
“ברכי, אצולה… ברכי זכה, בעד מחשכי גוף מאירה” – –
ועם הכרה והרגשה זאת שוב אין להירתע כלל מן הפרוידיאניות, מן האמת החלקית ומן המועיל שבה, המועיל גם למטפס בסולמו־של־יעקב, להיותו זהיר מאד:
כי אכן יש מעלה ויש מטה –
ו“המתפלל צריך שיכוון לבו למעלה ועיניו למטה”:
זהירות! ה“מטה” אורב! ותמיד, תמיד –
ולכל!…
ב. “ויחוגו וינועו”
אם מכיר אתה ששפוני־שרשי הוייתך נטויים עלי מקור אלוהי ואור חיוּתו, הרי אז ה“דע את עצמך”, הצלילה האמודאית אל נבכי המעמקים שלך, משמעותה היא החתירה והחדירה אל המבוע אשר הוא אפיק הזוך והשמחה והבטחון הרוגעים. אך אם מקבל אתה שהוויתך, הווית אדם, נעוצה בסוף־סופי־שרשיה באופל ובעיוורון התהומי־התחתי – הרי אז ה“דע את עצמך”, החתירה אל נבכי מעמקיך, אין משמעותה אלא ההתכנסות והשתקעוּת־היתר באשמנים, בהיוליות – בתוהו.
סולמו של יעקב, הוא סולם מוצב ארצה וראשו בשמים. אולם משנקרעו השמים מעל ראשו של האדם, היה הסולם לסולם מוצב בתחתיות היצריוּת־האפלה וראשו בחלל הריק, בבלימה. והאדם בטיפוסיו מתנועע ומתנודד כשיכור, באין משען אחרון־עליון לסולמו, ומבלי הדעת גם אֵי ה“מטה” ואי ה“מעלה”, ואם יש לאלה בכלל… ונבוך האדם מאד, רוחו קשה ונפשו אבלה וזעומה.
בטלטלה
מאתיצחק דמיאל
"הומו"...
מאתיצחק דמיאל
האדם, ה“הומו” – לא היה יכול ליצור כלל את המושג־אלוהים, לולא שיש בו מן האלוהיות, והאדם לא היה יכול ליצור כלל את המושג שטן, לולא שיש בו מן השטניות.
וכשאדם על דגל חייו ודרכו בעולם חורת באותיות גדולות: “הומו” – הוא בזה אינו מתנכר לאלוהיוּת שבו, אך הוא בזה נותן ידו גם לשטניות שבו.
וכשאדם על דגלו זה חורת: “צלם אלוהים” הוא בכך כותב עצמו־כלו לאלוהים, מקבל עליו מלכותו היא לבדה. אך הוא בזה עוד אינו משבית את השטניות והשדיות שבתוכו.
האמנם עד כדי כך?
מאתיצחק דמיאל
אלה שמוצאים משום מה לנאה ולנחוץ לעמוד ולספר באזנינו במגילות ספר את קורות חייהם שלהם האישיים – מהם יש לדרוש רק אחת: שלא ישקרו מדעת! כי לספר על עצמו את האמת כשם שהיא ידועה לו ב“תעלומות לבו” – דבר זה הוא למעלה מיכולתו הנפשית של האדם, כל עוד נשאר בו שמץ מן הבושה שבאדם.
ולפיכך, כשאתה קורא את כתבי־חייהם ווידוייהם המצויים של מוראליסטים המבטיחים לך בנאמנות שהם מספרים על עצמם את כל האמת, אף אתה עמוד נגדם ושאל:
– האמנם עד כדי כך נתעקמה בכם “נפשכם האנושית”? עד כדי כך?
נארקומנים
מאתיצחק דמיאל
יושב הנארקומן לפני הרופא, ובפיו הבקשה:
– רפאני, אדוני הרופא! גופי הרוס, נפשי הרוסה. חלצני!
ובלב – המחשבה וההחלטה:
– רק בל יקח ממני את ההוא… כי בלי זה, מה חיים, מה הנאת חיים וטעם חיים?
עומד אדם ומתפלל:
– השיבני, ד'. העלה, גאל!
ובצפוני־הצפונות:
– אך רק בל ימנע ממני את ההוא… כי בלי זה מה חיי? מה ערך? מה טעם?
תפלותיו של האדם, של כל אדם, בכל זמן, ומכל אמונה, מכל דת:
– “בידך אפקיד רוחי”! אך את המפתח הקטן אל אשר שם טמון ההוא… ההוא… אותו אשאיר בידי. רק אותו. הלא מיצער הוא –
*
– ורפאני, ד‘! והשיבני, ד’! והעלה, וגאל! – –
"ההברה האחת"...
מאתיצחק דמיאל
עמדנו פעם בלילה לפני ר' עדו, ושיחתנו: דרכו של האדם אל…
אמר: כל אדם מולבש כתונת אור, אך אין האדם מגלתה עליו, אלא במידה שהוא הולך ומתפשט “כתונת־העור” שלו.
והוסיף:
– ולאו דווקא העור העבה, הגס. יש גם עור דק מאד שמכסה.
הטחנו במרירות:
– מה רוצים מן האדם?
הביט בנו ר' עדו בעיניו העגומות:
– ואתם מה רוצים? שהוא ילביש את האדם כתונת־אורו למעלה, מעל לכתונת־העור המטונפת של האדם – זה הוא שאתם רוצים?
וכשנפטרנו מלפניו, השהינו עוד עצמנו על יד ביתו הדל. עמדנו מחרישים. ומפי אחד, כשליחו של לב־כולנו, התפרצה ההברה האחת:
– אוי!
והלכנו איש לעברו ואיש לעורו.
ראיון
מאתיצחק דמיאל
המרואין: את תמצית השקפתי אוכל להביע בסמליה של האגדה הידועה. זו מספרת שהצדק אמר על האדם: “ייברא! שכן הוא עושה צדקות”. גם החסד אמר: “ייברא! שכן הוא עושה חסדים”. אך האמת – זו אמרה: “אל ייברא! שכולו שקרים”. ותן, ידידי, דעתך: האמת אינה אומרת: אל ייברא, שכן הוא דובר שקרים, או עושה מעשי שקרים, אלא: “כולו שקרים”. כלומר, הכל בו רצוף איזה שקר מסותר. הכל! ומי הקובע זאת? האמת!
המראיין: אבל הקדוש־ברוך־הוא, לפי האגדה הזאת, לא שמע לאמת זאת וברא את האדם. והרי שאין זו אמת?
המרואין: האמת – אמת! אך יש באדם עוד… והוא היסוד־יסודי בו.
המראיין: ומהו?
המרואין: הצער, הדאבון. הוא מחלחל גם בשקריו של האדם ומכפר עליהם.
המראיין: המותר לי, לפי זה, לנסח שהשקפת אדוני היא שהאדם – כולו שקרים, וכל־כולו – צער ודאבון?
המרואין: ניסוח מוצלח! אני חותם עליו.
המראיין: והמותר להסיק שהואיל ולפי השקפתך, היסוד־יסודי באדם הוא הצער והדאבון, הרי שהיחס היסודי אל האדם צריך להיות היחס של רחמים?
המרואין: כן! כן! בודאי.
המראיין: ואל כל אדם, ואף לאדם כמו…?
המרואין: גם אליו! גם אליו! בלי שום יוצא מהכלל.
המראיין: והכבוד? יחס־הכבוד לאדם?
המרואין: אומר לך, ידידי הצעיר: בודאי שהאדם על כל שהוטען והועמס עליו, ראוי היה ליחס של כבוד, לו לא שהוא עצמו היה כל כך מוזיל זאת. משפיל.
המראיין: במה?
המרואין: ולו רק בזה העירטול, בזו ההוצאה תמיד החוצה, לראש הומיות, לעין־כל ולאוזני כל, ובכל האופנים ובכל מיני האמצעים.
המראיין: תודה, אדוני! את גליון העתון יקבל ראשון. אני ערב – – – שלום! להתראות! (יוצא).
המרואין: (יושב אל השולחן, מביט – ותיכף קופץ, ממהר אל החלון, פותחו וקורא): שכחת! לא לקחת אתך את התמונה. הלא ביקשת – – –
המראיין: אה, טוב שהזכרת לי, כמעט ושכחתי. אני שב, אקחנה. ותודה אדוני, תודה –––
המעשה והמשכו
מאתיצחק דמיאל
ידוע המעשה בשליחי מלך שיצאו לבקש איש מאושר כדי לרכוש ממנו את כתונתו: רפואה לבן־המלך שלקה ב“מרה שחורה”. הלכו השליחים וסבבו בכל מדינות המלכויות, ואדם מאושר בכל אלה לא מצאו. וכשנמצא לבסוף אחד־יחיד, נתגלה שהוא חסר כתונת.
אך מעשה זה, המובא בכל הכרסטומטיות לילדים טובים – מקוטע. ולו המשכים שונים, ואחד מהם הוא זה:
כשנודע דבר האיש ושמו יצא, התחילו באים לפניו, ואף הוא התכוון כנגד בני אדם ללמדם תורת האושר ונזהר מלבישת כתונת. ולא יצאו ימים מרובים ואחד זה נעשה בלי משים אף הוא אומלל שבאומללים.
ויעיין המעיין גם ב“מוסר השכל” זה ויתנהו אל לבו.
עוד "מעשה יונה"
מאתיצחק דמיאל
המעשה ביונה – ידוע, אך יש עוד מעשה ביונה:
אותו יונה, כששמע על נינוה הרעה והחטאה לד', נזדרז ואמר: אלך ואקרא באזניה ואחזירנה למוטב. לא הספיק להגיע אליה עד שאנשי נינוה קראו לאלוהים בחזקה, שבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. וירע הדבר אל יונה מאוד. אמר לו אלוהים: “ההיטב חרה לך?” אמר: “עד מוות! כל השנים עמדו הללו ברעתם, ולא היה בהם להשהות את תשובתם עד שאגיע אליהם?”
איפה מובא אותו מעשה ביונה?
במדרש הפליאה, ששום פירושים ושום הסברים לא יפרשוהו ולא יפשטוהו –
מדרש הפליאה של היצור־אדם –
כל אדם!…
כאן יש רק לשתוק...
מאתיצחק דמיאל
סח פעם ר' עדו:
ידוע המעשה ב“ז' הקבצנים”. אך הקבצנים עם רב הוא, וגם המעשות בהם רבים ושונים. והנה –
ביום־גנוסיא אחד של מלך יצא כרוז: כל הרוצה להיכנס ייכנס ויבקש כל שיבקש.
ונכנס הקבצן. וכשנשאל מה בקשתו, השיב:
– אדוני המלך! במלתחתך נמצאות אדרות רבות. שאילתי שתנתן לי אחת.
השתאו. והוא הסביר: אנחנו הקבצנים עורכים נשף מסכות. ואני רוצה להתעטף באדרתך זו.
– ומה יהיה כשתתעטף באדרת זו?
– אקבל את הפרס בעד המסכה היפה ביותר.
ופה – המשיך ר' עידו – מחולקות הנוסחאות:
נוסחה אחת: הדבר יצא מפי הקבצן, וכל הפמליא צחקו צחוק גדול, והוא נדחף והוצא החוצה.
ונוסחה אחרת: כששמע המלך את דברי הקבצן, חייך ואמר אל הפמליא:
– הלזה ודאי מלכם הוא, מלך הקבצנים. ואם איננו – ראוי הוא להיות זה! עשו לכן בקשתו. ויקבל את הפרס.
ואז פנה ר' עידו אלינו ושאל:
– ואתם, איזו נוסחה מתקבלת על לבכם?
לבנו הלך מאד אחר הנוסחה השניה, אך התביישנו לומר זאת. רצינו לומר: “הנוסחה הראשונה”, ולא יכולנו. והשפלנו עינינו ועמדנו ושתקנו.
ור' עדו התהלך בחדר אנה ואנה, וכלפני עצמו לחש:
־ כן. כאן יש רק לשתוק – – –
בלכתי משם...
מאתיצחק דמיאל
בלכתי משם, דברתי אני עם לבי:
עומד האדם ומביט ורואה בעיניו את חברו־האדם מוטל ונישא באלונקה מהלכת־האימים ההיא, ולאחר שהגוף העלוב, השרוע בין המוטות, מוּרד ומוּסר לבור הכרוי, סובבת חוזרת לה האלונקה לקחת את האחר, שבתור – ואם האדם המביט ורואה זאת במו עיניו, הולך בכל זאת תוך כדי כך ושב אל… ואל… ואל… האין זאת כי במוּסדה של כל תודעתנו, במשתיתה, מונח משהו שלמעלה מכל ראייתנו, שיפוטנו והסקינו השכליים – האין זאת?
וננחת החץ:
שלמעלה?… ואולי משהו שלמטה, למטה?… וי, התילקח מן האדם גם זכותו לחתור עד היסוד? לתהות?
נעניתי: לא! זכותו זאת של האדם היא בבל־תגע! ושבתי אני ודברתי עם לבי:
… ואם האדם העומד ומביט ורואה זאת במו עיניו, הולך בכל זאת תוך כדי כך ושב אל… ואל… ואל… האין זאת כי ביסוד, במשתית, מונח משהו אטום, תוהיי, שלמטה מכל תודעה, מכל שכליות, מכל תבונה – האין זאת?…
ושאל בן־אדם, וחתור! חתור אל היסוד ואל יסוד־כל־יסוד, אם שהוא למעלה ואם שהוא למטה מכל דעת וטעם וסבר ושחר, כי היא זכותך, והיא גם כבודך וכבוד –
וכאן בקעה והתפרצה שאגת הלב:
– וכבוד צלמך־האלוהי, אשר שום אימי־חוץ ואימי־פנים ושום חתירות לא ינכרוהו. לא יוכלו נכּרהו! לא יוכלו! – –
כך התפרץ, כך שאג הלב –
ויהס?… ויחשה?…
מכאן ומכאן
מאתיצחק דמיאל
האדם מרבה ויכול להרבות מלים ודברים, הואיל והוא מרוחק מן האמת הרוממה־הנשגבה שאף שמץ מגילויה־השגתה יש בו כדי להעמיד את האדם נטול כל הגה, מופג כל מחשבה – משל נמוגה כל ישותו.
והאדם מרבה, ויכול להרבות מלים ודברים, הואיל והוא מרוחק מן האמת המרה־האיומה שאף שמץ מן ההתחדרות בה יש בו כדי להקפיא לשונו של האדם בפיו ולהעמידו אלם כאבן השדה.
מכאן ומכאן – –
וכמוצאם של מרבית המלים והדברים של האדם, כן המשך פעולתם בחיים –
איפול על האמת הרוממה־הנשגבה והסחה מן האמת המרה־האיומה.
כמוצאם כן פעולתם – – –
"אני"...
מאתיצחק דמיאל
“הכל בי גזור ועומד בגזירתה של החוקיות הכל־יקומית הקבועה, ההכרחית. אני מוצרו של הטבע, של הביולוגיה, של התורשה, אני בבואתו של המשטר החברתי, אני מירקמה של ההיסטוריה, של התקופה” – –
אולם “אני” זה שהוא מתוכי הנה ניצב עלי ומעלי ומגדיר אותי בהגדרות אלה וחותם אותי בחותמות הללו – הוא מה עליו? הוא?…
ועל שאלה זאת אַל לך בקש תשובות לא מן החשיבה השכלית־ההגיונית שלך ולא מחשיבתם השכלית־ההגיונית של סוד חכמים ונבונים ועיוניהם ותורותיהם. רוצה אתה בתשובה ש“כל עצמותיך” עליה תאמרנה: “זו היא!” – עמוד בפני עצמך וקרא, לא קול גדול, רם, כי אם קול “כל־כוליותך” בך, קריאה אחת זו:
– אני! אני!
תקרא – וכל התורות והעיוּנים השכליים־ההגיוניים יגיחו ממוחך ושות ישותו עליך כלהקת שדונים, שולחים לשון לעומתך, צוחקים ורומזים שגם עצם קריאת כל־הקרב הזאת שלך כבר גזורה אף היא בך, ב“ביוֹ־פסיכיקה” שלך, בגזירת הסבתיוּת האינסופית הכבולה ומכובלת… ואז –
אז, כאסיר זה שהעלילו עליו עלילות ברשע, והוא עומד בדד ומבודד מול סורג האשנב שבתא מחנק־כלאו ושולח קריאתו אל השמים והארץ: “חף אנוכי! חף!” –
כך עמוד ושלח שוב ושוב נגד לכול, לכול, לכול את זו הקריאה האחת מעמקי־מעמקי־כל ישותך:
– אני! אני! אני!
והמה לבסוף יתנדפו וימוגו, כהימוג קורי חלום־בעותים בהתנער האדם משנתו, בפקחו עיניו והנה זהרורי הבוקר!
ובהקיץ האדם, יעמוד ויאמר:
“מודה אני לפניך” –
אני! אני!
לפניך – אתה ה“אני” המוחלט, ה“אני” העליון הבלתי־מותנה – לפניך אני מודה על שבראתני יצור אישיות, יצור־“אני” – בבואתך, צלמך
* * *
לפניך אני מודה, לפניך אכרעה ואשתחווה בכפיפת כל אישיותי ובמסירת כל ה“אני” שלי – לפניך עושי, קוני, שממך הכל ומידך אנחנו נותנים לך – – –
הגילוי וגם הכיסוי
מאתיצחק דמיאל
(מן “החידון העולמי”)
שאלה: מה הוא הגילוי המובהק ביותר לזה, שאלוהים הוא ה“נמשל” והאדם הוא “צלמו־משלו” בעולם?
התשובה: הגילוי המובהק ביותר לזה, היא המלה הקצרה שישנה באוצר־לשונו של היצור־האדם בעולם –
אני!
שאלה: ומה הוא הכיסוי המובהק ביותר לזה, שאלוהים הוא ה“נמשל” והאדם הוא “צלמו־משלו” בעולם?
התשובה: הכיסוי המובהק ביותר לזה, הוא המלה הקצרה שיצור־האדם עומד ונושאה על לשונו בעולם –
אני! – –
מחוץ לכל "סידור"...
מאתיצחק דמיאל
סח פעם לפנינו ר' עדו כעם נפשו:
מילא, מזה אין מפלט: לכל אחד יש שעות, ולפעמים גם ימים ולילות, שהוא ממש גוש אחד של אופל. אך גם על זאת יתפלל האדם, שבשעות כאלה יהא לו, לפחות, די כוח לכבוש עצמו בתוך עצמו, ולהיות אז אילם ודומם כאבן. המעט האופל בעולם שנבוא אנחנו להוסיף עוד עליו ולהעבות?
שאל אחד מאתנו: האם גם תפלה כזאת נמצאת?
– אם נמצאת?… ור' עדו נתהרהר רגע והמשיך:
בכל עם, שבט ועדה, לכל דת וכנסיה יש “סידורי” תפלות ו“מחזורי” תפלות. אך לאדם הן יש, והן היו מעולם, תפלות – זעקות־לב, ווידויי־לב ומשאלות לב – שכל המלאכים היו בודאי נבהלים לשומען ונרתעים מהביאן לפני כסא הכבוד. ואלה בודאי שאינן נמצאות בשום “סידור” ובשום “מחזור”.
אך אין דבר. המלאכים היו נבהלים, האדם בעצמו כמו נבהל להשמיען: אבל הוא, כביכול, אינו נבהל… יודע… שהרי הוא עצמו אינו מסודר בשום “סידור” של שום אמונה, דת וכנסיה – – –
והאדם, כל יחיד אדם, הן בצלמו הוא – – –
כך סח פעם לפנינו ר' עדו. וכמדומנו שהבינונו.
מחניים
מאתיצחק דמיאל
מובא בספר אחד:
"האגדה מספרת שבעלות משה למרום להוריד את התורה לבני האדם, ארצה, מחו שוכני המרומים: “היתכן”?… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. ומשה קורא מן התורה: “כבד את אביך ואת אמך” ושואל: כלום אתם, אב ואם יש לכם כמונו? “זכור את יום השבת” – כלום אתם במלאכת עבודה אתם מתייגעים ולמנוחה אתם זקוקים? “לא תנאף, לא תגנוב” – כלום אתם תשוקת־בשרים יש לכם, חמדת קנין? והמלאכים שומעים, נענים ומודים.
ועמוד ותמה: האמנם לא ידעו בני עליון את הכתוב בתורת אלוהים? ומה גילוי גילה להם משה, ומה חידוש חידש להם?
והתשובה:
שוכני המרומים יודעים את העולמות העליונים־הרוחניים שלהם, שם… את “פרצוף האדם” דשם, את הקשרים והצירופים כשם שהם שם, אצלם… “אבא ואמא” – חכמה ובינה. “זכר ונקבה” – אצילות ובריאה – – – אלו וכיוצא באלו. וכך גם לומדים הם ותופסים ויודעים את התורה כולה: מן השמים על הענינים הרוחניים־האציליים־השמימיים.
ומשה עמד וגילה להם תגלית חדשה: תגלית מציאותו של האדם הממשי־הארצי, הבשרי־ודמי, תגלית מציאותם של איש ואשה, ושל אב ואם ארציים־גשמיים, מציאותם של יצרים וצרכים ויחסים ממשיים ארציים־גשמיים! תגלית חדשה זו גילה משה לשוכני המרומים!"
עד כאן הנאמר בספר.
ואנחנו, כלום נחטא אם נאמר, שגם לאחר תגליתו זו של משה, יודעים דרי הרום, וממשיכים לדעת עלינו, על ממשיותנו והוויתנו הארצית, הבשר־ודמית, לא יותר משאנחנו יודעים עליהם, הם – “הרוחניים”, “השכלים הנבדלים”?
מחניים, ולא קרב זה אל זה…
ואנא, תנו נא את זה ענין גם לאשר קרוב אלינו פה, על האדמה – קרוב הרבה מאד – – –
"אמת בנלית"
מאתיצחק דמיאל
בוא וראה: ארכיאולוגים כי ימצאו איזה מאובן, שהוא אחד ואין דומה לו, מה שמירה שומרים אותו, וכמה זהירות נוהגים בו. והן כל פרט־אדם בעולם הוא בעצם “מימצא” כזה, שלפניו, מיום היות אדם, לא היה כן ואחריו, עד סוף כל הדורות, לא יהיה כן –
ובכל זאת…
אמת בנלית. לעמוד ולהשמיעה – מגוחך. אך אתה, אם רק רגע ביום תיתן היטב דעתך ולבך עליה, יעברך רעד. והוא, רעד זה, לא יהיה בנלי.
הוא – לא! כלל וכלל לא!
הטלטלה
מאתיצחק דמיאל
“ואהבת לרעך כמוך”, “ברור לו מיתה יפה” –
הנה הוא הרום, הקידוש והזוועה – וכאחת! הנה היא כף־הקלע, הטלטלה – טלטלת האדם:
דע והכר והרגש שכל יציר־אדם על פני האדמה הוא כמוך, הוא אחיך, עצמך ובשרך.
ודע, שיש אשר אתה נאלץ, ואף גם מחוייב לעשות לזה אשר הוא אחיך, אשר הוא כמוך, את הנורא מכל נורא –
ליטול את חייו!
ודע, שאין אדם על פני האדמה, ואף זה שאתה אינך רשאי שלא־ליטול־את־חייו, שמותר לך להבזותו, להשפיל כבודו. יצור אדם כזה אין תחת השמים!
אדם! כבוד אדם, צלם אדם!
כמוך –
ומיתה –
וברור מיתה יפה –
וי, מה נורא להיות אדם! לשאת הכרת אדם, נטל אדם וחובת אדם. ואין להתחמק, ואין לעצום את העינים, כי על כן לא בת־יענה אתה. כי על כן אדם אתה!
טלטלת אנוש, כף־הקלע –
פושטת צורה, לובשת צורה – והיא – – –
כך היא זאת! ובכל זאת...
מאתיצחק דמיאל
“אילולא יצר הרע לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן” (בר"ר ט').
האמת הפשוטה כשם שהיא בלי עטיפות ועקיפות! לולא הוא – יצר האנוכיות הסוכן בנו, שום דבר לא היה מובא על ידינו לעולם. שום דבר! הוא בנו ואתנו בכל פנייה שאנו פונים. הוא בנו ואתנו אף בשעות ובמקומות שהם לכאורה סתירתו ושוברו.
מוטל, למשל, לפנינו אדם מת. מוטל כעדות דוקרת וכתזכורת איומה למה שוודאי לנו יותר מכל הוודאויות. “אדם הנכאה, פקח עיניך וראה – מה יתרון לגבר, ואחריתו לקבר. זה יהיה לו חלף, לו חי שנים אלף. ומה גדולה נבקש, ואתה בתוך המוקש” – – –
וידיד מסור וריע נאמן עומד על המוטל וסופד לו בכאב, בהתרגשות, בדמע: “אוי, אדם, אבוי, אח!” ובגמרו, ובעודו מביט בעיניו הלחות ורואה אשר ייעשה עתה באח ובריע זה, כבר גחה ותועה המחשבה המטרידה: “איך הספדתי? איך דברתי?”…
ותן אל לבך:
אף תפילותינו על דבר זה עצמו, התפלות הרבות הנמצאות אתנו על טיהור הלב־העקוב וזיכוך המחשבה וההתכוונות – הן גופן, איך זה יצאו מכלל צקון־לחשו הסודי של האחד שעמד והשיחו לפני קונו, והגיעו לגילוי ופירסום, ואף גם נלטשו וסוגננו ברב או במעט על ידי אותו אחד: האם גם לא ידו של ההוא היתה כאן, “ואילולא הוא” – – –
כך היא זאת! כוחו, נימוקו ותבלינו מעורבים בכל ניד וניע וזיע שלנו. ואף בכניסתם של “הכוהנים הגדולים” – הגדולים באמת! – לשליחות כהונתם בקודשי קודשינו – אף אז, אף כאן!… אין מפלט ואין פליט.
ובידיעת אמת זאת על האדם, על אשר הוא בסיסי באדם – בידיעת אמת זו היא לעצמה, ולכל בהירותה, אין שום הורדה כלפיו, כשם שאין שום הורדה בידיעה הברורה על מציאותן ופעילותן תדיר של מערכת הנשימה והעיכול אצל האדם.
ההורדה והנאצה מתחילות מראיית זה הבסיסי שבאדם כקומתו ודיוקנו־העצמי של האדם. והאדם, לדיוקנו־העצמי – לידתו וצמיחתו היא במרווח שבין ה“כך היא זאת” ובין ה“בכל זאת, ולמרות זאת”. במרווח שבין מה שהאדם, מחמת בסיסו, מוכרח להיות ואינו יכול לא להיות, ובין מה שהאדם מטפס ונינהה להיות, ואינו יכול להיות. וזאת אומרת, שספירת הצמיחה והגידול שהיא “הטבעית” לאדם כאדם, היא הטראגיות האצילית ויגונה הניגר כדמינו בנו. זו נחלת־העד וגורל־העד של האדם, של כל פרט אדם בכל מקום, בכל תקופה בכל סביבה, משעה שהוא בא לידי התוודעותו העצמית כאדם ועד – –
“ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם. כיוון שהם מתים הם נחים. הדא הוא דכתיב: שם ינוחו יגעי כוח” (מדרש).
כן, שם. רק שם!… אחר שזה הצדיק הנאסף יהא מוטל, והאחר יעמוד ויספוד לו בכנות, בהתרגשות, בדמע: “אוי צדיק, אבוי זכאי!” ובגומרו, ובעוד הוא מביט בעיניו הלחות ורואה אשר ייעשה עתה בצדיק וזכאי זה, כבר גחה המחשבה המטרידה: “איך הספדתי, איך דיברתי?”
כי כך היא זאת! כך! ובכל זאת, ולמרות זאת – – –
מול תא הזכוכית!
האדם בספירה “הטבעית” שלו. האדם בטלטלת־העד שלו באותו המרווח… ורצוא ושוב, רצוא ושוב ללא דומיית־רגע ותפוגת־רגע.
ואוי, אלוהים, אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה – – –
מה יתנו ומה יוסיפו לנו התארים השונים שאנו נוטלים מעולמם של פריצי־חיות וזעומי־זוחלים וגעולי־חרקים, ואנו מדביקים אותם לשמו ולזכרו של זה היושב באלה הימים ב“תא הזכוכית” בבית־המשפט בירושלים ונותן את הדין על אימי תחבולותיו וזוועת מעשיו.
מה נותנים ומה יתנו לנו תיאורים אלה? ואם גם נשתמש ונחזור ונשתמש בהם ללא הרפות וללא הפסק, הנצליח להשיא בהם את עצמנו כי כל זה לא ממיננו הוא, מהמין האנושי – לא ממשפחתנו, משפחת האדם, כי אם איזה יצור אחר, אשר הוא לא לנו, לא מסוגנו כלל?
והן אם נעמיד פנים ואם לא נעמיד, הרי לא נזיז זיז כל שהוא את האמת, שהלזה אדם הוא! יצור־אדם כמוני וכמוך! ורק כזה, רק מהיותו יצור־אדם בצלמנו ובדמותנו, עלול היה ומסוגל היה להגיע אל אשר הגיע ולעולל כל שעולל.
ואל נא גם נאמר: הנהו, אשר הגיע לקצה גבול האופל, לקרקע התהום אשר למטה הימנה אין עוד! כזאת וכזאת כבר נאמר ונשנה על יצורי אדם שונים ובזמנים שונים – ולשוא! כל שכבר הרשיע ועשה היצור־אדם, גם מתמול וגם משלשום, וכל שהוא מבלע ועושה גם כיום, יוכל וידהה עוד ויחוור מול אשר הוא עלול ומועד לעשות מחר. וכך תמיד – – – כי על כן אדם הוא! יצור בצלם האלוהים, אשר גם “הלעומת זה”, גם השטניות הנישאת בו והאורבת מקרבו, היא ללא גדר, ללא מיצוי ולאין שיעור כלל – לאין שעור! – – –
והאם יירע, ולמה, איפוא, יירע בעיני מי־שהוא, אם מתוך הגות נכאינו אלה נעיר:
יעשה נא התובע את אשר הוא עושה באמונה. ויעשו נא השופטים את אשר שומה עליהם לעשות באמונה למשפט ולצדק. אולם אנחנו – האם לא מן הראוי הוא שאנחנו מול תא־זכוכית זה נשפיל לארץ עינינו, ונדום ונדום? – – –
כי אשר לכוד ומתפתל כחיה נצורה בתא־הזכוכית, ונותן את הדין על אימי תחבולותיו וזוועות מעשיו, הוא לא מן הייענים במדבר ולא מזוחלי עפר במאורות צפעונים. אללי! הוא בן־אוני ובן־מיני. אדם! ומהיותו אדם – –
* * *
הרים, כּסוּנוּ! גבעות, נפלו עלינו! – – –
המטבע שנשחקה והביטוי הממצה
מאתיצחק דמיאל
שאלת “צדיק ורע לו ורשע וטוב לו”, היתה, כידוע, אצל קדמונינו שאלת־השאלות שבה באו לידי ביטוי ומיצוי כל שהחריד והסעיר את מוחם ולבם “בסדרו־של־עולם” לכל שעמד ולכל שנעשה בו לעיניהם.
ואנחנו עתה, מה נענה אחריהם?
אנחנו עתה נענה: לוּ היה זה סימן היכר לצדיק שלו רע בעולם, וסימן היכר לרשע שלו טוב בעולם, כי אז יכול אברהם אבינו לעמוד עתה בלבו של עולמנו ולטעון טענה שעליה אין עירעור: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” הבעבור אילו ל"ו רשעים נסתרים תרתיח עולם שכולו צדיקים?… הייתכן?
אם לטוב ואם למוּטב – אנחנו “בגרנו”! והשאלה במטבע קדומה זו שלה: “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” – לא היא הממצה עוד, ולא היא שמבטאה את אשר טפח על פנינו אנו, הציץ בעינינו והיכה את לבנו. ואם לביטוי ממצה – אין אני יודע נאות בשבילנו יותר מזה שנחרת בזכרוני עוד מימי ילדותי, בנסעי פעם ברכבת עם אבא. לאחר שהוא סח עם בן־לווייתו שיחה ארוכה שלא תפסתי בה דבר, ישבו שניהם ושתקו שתיקה ממושכת. אחר פתח בן־הלווייה את פיו ואמר:
– לא טוב, ר' הירש, לא טוב!
נענה אבא ואמר: מה משמע לא טוב? מאד לא טוב!
נענה בן הלווייה ואמר: מאד, מאד לא טוב! מאד, מאד!
וכן התמו – – –
אלא שהם אחר כך עמדו להתפלל מנחה – – –
אזרחי העולם אשר משם...
מאתיצחק דמיאל
מה טענות ישנן, ולמי הצדקה לבוא בטענות על בני אדם שבתודעתם נתערערה האמונה.
אולם, בני אדם שמהם ניטלה האמונה בקיומו של אשר מעל־לקיומנו, והאמונה בוודאות, או באפשרות פלישתה של העל־קיומיות הזאת לתוך כל מערכת קיומנו הטבעית־החסומה בנסי שידוד, תמורה וחידוש, והם עם זה הוגים במפורש את השם גאולה, ואף מדברים כמו ברצינות על בוא גאולתו של היצור־האדם ביקום –
בני־אדם הללו למי הם דומים?
לתינוקת זו שמתהלכת ליד מיטת אמה המתעוותת במדווי מחלתה הממאירה, והיא “מטפלת” בה ובבובתה “שגם היא חולה”, מודדת חומן, שמה עליהן “תחבושות”. נותנת להן “רפואות” להחלימן ולהקימן – – –
ועם אלה אין להתווכח. שמע דבריהם, הבט בפניהם ובעיניך ראה אותם עסוקים בכובד־ראש ב“מרפאה ובבית־המרקחת” ש“בפינת הבובות” בגן הילדים. בעיניך ראה אותם “אזרחי עולם” אשר משם. כי שם מקומם, ומשם ולשם הידע שלהם –
ידע האדם – – –
ליד המדורה
מאתיצחק דמיאל
לילה. ביער. מדורה. שפוּת סיר. הנתחים, נתחי הבשר, מרתתים ומפעפעים. והמבשלים, שניים, משוחחים:
הדבר ברור: אלוהים שלם במידה שהאדם חסר. רצוני לומר: האמונה באלוהים מתפרנסת מן המגרעת אשר לאדם.
– והווה אומר?
– אם האמונה במציאותו־של־אלוהים ניזונה ממציאותו של הסרטן באדם, סרטן הגוף וסרטן הנפש, הווה אומר: סלק את הסרטן, וכל העיסוק באלוהים יחוסל!
– והאינך סבור שהסרטן סרטן־עולם, ואין לסלקו בלי אֵל־עולם?
– בכל אופן, הרי שגם אתה מודה שנשיאת עיניו של האדם אל השמים עוברת דרך הסרטן.
– אני מודה, שבהווייתנו זו, באופן חיינו אלה, באה נשיאת־העיניים הזאת ברובה מן התחתיות. ממדורות־הגיהנום שבהם אנו שרויים ונצלים כולנו.
– ברובה? והאם יש איזו דוגמה לנשיאת־עיניים אחרת?
– דוגמה יש! הנה, למשל, שירת האדם בכתבי־הקודש, בפרק ק"ד בתהלים: “הוד והדר… אור”… רננת הנפש. חדוותה. ברכתה –
– ואני אומר: נתקן את החברה, נתן לאדם בארץ את הבריאות, הרווחה והשלום, והאב־שבשמים יצטמק וייאסף.
– ואני אומר: נתקן את החברה, נתן לאדם את הבריאות, הרווחה והשלום, והאדם ישא עיניו אל השמים מתוך אורה ושמחה – “שימחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן” – – –
ככה סחו ליד המדורה המבשלים, כשהנתחים בסיר מרתתים ומפעפעים, והאד החמים עולה ומגרה ומושך– – –
המחצב
מאתיצחק דמיאל
… ויהי כי קרהו אשר קרהו ועבר עליו מה שעבר – ויותר לבדו וישב קודר ומשמים. השמים אשר על ראשו נחושת והארץ אשר תחתיו ברזל, ונפשו בו יבשה אין כל.
וכי ארכו לו הימים, ויימלך בלבו ויאמר:
בעל־כורחי אני חי ובעל כורחי אני צריך לאורחות חיים. ואין אורחות חיים בלי “דברות־חיים”, אם עשרת ואם לא עשרת. ולמען לא יהיו אלה פורחות באויר, הן יש לחרות אותן חרות על לוחות. אך המחצב לאלה הלוחות היכן הוא?
קם והלך לבקש את המחצב. הלך ונע, הלך ונד. פגע באדם אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.
אמר האיש: יודע אני על מחצבם של הלוחות ההם, שבין שנשברו ובין שנגנזו, אצלנו יצאו מכלל שימוש.
– ואי היא אותה המחצבה?
הוציא האיש ספר, שגם הוא יצא מן השימוש, וקרא הימנו:
“ומהיכן פסל את הלוחות? אמר ר' לוי: מתחת כסא הכבוד” (תנחומא, עקב).
והיכן הוא אותו כסא־הכבוד?
גיחך האיש: כסא הכבוד? הלא הוא שם… בגבהי המרומים. בשמים.
נתמלא ההילך זעם: בגבהי מרומים אלה, ב“שמים” הללו שהאדם מבקיעם, מאבד בריקותם משקלו ו… ו…
לא הספיק לומר מה שהיה אתו לומר, עד שהלז טפח לו על שכמו ואמר: עכשיו עמוד, גבר עמיתי, ונצחק שנינו.
הלך לו הלאה ונע, הלך ונד. פגע באדם אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.
אמר האיש: יודע אני על מחצבם של הלוחות ש…
עוד הש… על לשונו, וההילך שיסעו: רצונך לומר: “כס הכבוד, גבהי המרומים”?
– לא – ענה האיש – להיפך!
הוציא גם הוא אותו הספר וקרא!
“ומהיכן פסל את הלוחות? אמר ר' יוחנן: מתוך אהלו ברא לו מחצב ומשם חצב” (תנחומא שם).
זעם ההילך: מחצב מתוך אהלו? מ“המרתף” שלמטה? מרתף זה שנתגלע עתה לעצמנו בכל שמשוּכן ומתערבל ומתנחשל בו, ושמתוכו, ממחתרתו, מגיחים ועולים ו… ו…
לא הספיק לומר מה שהיה אתו לומר, עד שהלה טפח לו על שכמו ואמר: עתה עמוד, גבר עמיתי, ונצחק שנינו.
אם באמירת שלום ואם לא באמירת שלום נפטר הימנו והלך הלאה, הלוך ונוע הלוך ונוד. פגע בעוד אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.
נעץ בו האיש עיניו ואמר: תמה אני עליך: אתה משוטט, תועה ומבקש, ואין אתה נותן דעתך על ה“יש” שעמדך.
ומה הוא אותו ה“יש”?
עמד האיש כאמן פדגוג זה שמרים בפני תלמידו את החרס כדי שהלז ימצא מעצמו את המרגנית שתחתו – עמד ושאל:
– מה למעלה ממך אתה יודע?
– יודע! למעלה ממני אותם גבהי־המרומים, אותה ריקות השמימית ש…
– ומה למטה אתה יודע?
– יודע! למטה ה“מרתף”! זה המרתף האפל ש… ש…
– ומה ביניהם אתה יודע?
– ביניהם – אני! אני בהכרת כל עצם קיומיותי זאת, קיומיות שתומה, מאונסת, שמן התוהו באה ובתוהו ניגרת, כלה ואובדת.
ועתה – אמר האיש – עמוד והשתאה לעצמך: כך ה“יש” שעמדך, ואתה משוטט ונע ונד לבקש?…
נטלו שניהם עצה זה מזה, ונמנו וגמרו:
– יהי זה ה“יש” שעמנו לנו למחצב: ממנו נפסול לוחות הדברות, נביאם לישובו של אדם. אחד ממנו יהיה נביא ואחד כהן – – –
אמרו ועשו. באו לישובו של אדם. קראו עצרה, קידשו חג. חג מתן הלוחות. ויבנו במות, ופרחי־כוהנים בעבודתם, ולויים בשירתם ובזמרתם, וקול ההמון בריעו: “אלה לוחותיך!”…
וישבו לאכול ושתוֹ –
ויקומו לצחק – – –
הוי, משה! משה איש האלוהים, למה אתה בושש לבוא? הטרם תדע כי – – –
הוי, איש האלוהים – אַיך? אַיך?…
הציוּן שהוסר
מאתיצחק דמיאל
“העולם הזה רובו ככולו רע, וגם מעט הטוב שיש בו מעורב אף הוא ברע”.
משפט זה מאין הוא לקוח? המאמרותיו של אחד פסימיסט־מהבּל מבני־ברית או משאינם־בני־ברית?
והוא הן שנוי וכתוב וחתום גם במשנת־החסידוּת שלנו – אף בה! והאם יש לך קביעה מרה וקודרת יותר על הווייתנו העולמית לכל טיבה ומהותה?
ואיה בכל זאת כאן הפירצה לפלישת האויר עד כדי יכולת נשימה, ואף לסינון נהרה עד כדי אפשרות עמידה גם בהודאה: “ברוך שעשני”?…
והפירצה היא במלה האחת הזעירה:
“הזה”!…
“העולם הזה”… משמע, יש גם מלבד זה. מעבר לזה, ולמעלה מזה. יש גם איזה ממשות אחרת. הממשות ההיא, ההיא – – –
זו היא הפירצה שממעל לראשו של האדם מתמיד לחילחול אויר לריאותיו ולסינוּנם של שברירי־אור לעיניו. והיא זו שמשעה שנסתתמה, כשם שנסתתמה, מעל לראשו של האדם, יכול הוא וימריא וישוט בין וממעל לכל כוכבי־השבת וכוכבי־הלכת – והוא במעורי־כל־המרחבים האינסופיים יטולטל עייף וצמא וכלה לרסיס קט אחד של אור־ההווייה, ויישנק וייחנק כחולה קצרת מחוסר זרימת אויר לריאותיו הנמקות בחזהו, כי –
כי מכל עולם הרום והמרחב על כל שנתגלה ועוד יתגלה בו, הוסר הציון הזערער בעל שתי ההברות:
“הזה”!
והאם הוא ייתלה שוב מעל לראשו של האדם המשוטט וטס ונפוג ונחנק? הייתלה? – – –
מי מכיר? מי יודע?...
מאתיצחק דמיאל
נו, ומה אתה אומר על זה?
– על מה?
– הנה… על כל שמתחולל עתה על פנינו. קרא לזה איך שתקרא, ובו הלא הקץ. קץ כולנו, קץ האנושות, קץ כל קיומנו. ואנחנו – אני, אתה, כולנו, הן הועמדנו עתה נכחו עין בעין. ממש! ממש!
– ולכך נחוץ לדעת: אני מה אומר?
– אני שואל… כי באמת אין זה נכנס כלל לתודעתנו. כל אדם הן מתהלך כיום כמו בתוך הלם. מתנועע מודהם, מביט הנה, מביט שמה, כבולש, מבקש, שואל: מי מכיר? מי יודע?
– מה?
– ולוּ רק איזו מלה, איזו אומר שיהיו הולמים את… את… את זה הסיוט החונק, את זה הטירוף התוהיי, שיבהירוהו במשהו למוח וללב שלנו שאינם תופסים כלום! לא כלום! מה זה מתרחש כאן? מה זה?
– אם רק למלה כזאת ולאומר כזה – אלה דווקא ידועים לי.
– ידועים? אדרבה, הגד!
– הם מוּכרים גם לך. הנה… למשל:
“פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ… פור התפוררה ארץ. מוט התמוטטה ארץ. נוע תנוע הארץ כשיכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום” (ישעיה כ"ד) – – – האם לא הולם?
– וזאת אומרת: נסתיים המשחק! פצצת אטום, פצצת מימן, טיל – וחסל! חסל כל הקומדיה שלנו – של האדם, של האנושות, חסל כל הקומדיה שעל פני הכדור האטוּם הזה המסתובב. “פור התפוררה, מוט התמוטטה” – ו“פיניש”! וזהו כל הפשר, כל השחר? זהו?!
– כן, אם אמנם כל זה אינו אלא “הקומדיה שלנו”, ואם כדור אטוּם זה אכן אינו אלא גרגר אפסי שמסתובב בחלל־אין־סוף שומם, עיוור. אבל המלה ההיא, והדיבור ההוא הם הרי להטה והארתה של ההכרה הברורה ש“הקומדיה הזאת על פני הכדור האטום הזה” היא ביסודה “דרמה אלוהית”, ובה, בדרמה זאת – גם לאחר זו המערכה החזויה והאפשרית, האפשרית־מאד־מאד
– המערכה של “מוט התמוטטה ופור התפוררה”?
כן, גם לאחריה, האורות אינם כבים והמסך אינו יורד… הנה:
“כי יום לד' צבאות על כל גאה ורם – – – על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות, על כל מגדל גבוה ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה – – – ביום ההוא ישליך אדם את אלילי כספו ואלילי זהבו – – – לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים – – – ושח גבהות אדם ושפל רום עיניו – – – ונשגב ד' צבאות לבדו ביום ההוא” – – – (ישעיה ב).
– ואתה אומר שזהו? זהו שאנחנו כיום הועמדנו נכחו?
– אני רק אומר שאותה “המלה ואותו הדיבור” המבוקשים עתה, לפי דברי־עצמך, על ידי האדם מוכה־התדהמה, הם ישנם אתנו, והם ידועים גם לי וגם לך, והם שהולמים את זה הסיוט החונקנו, ובהם, ורק בהם, יש כדי להבהירו במעט למוח וללב שלנו. ולעומתם כל המלים והאמרים האחרים הבאים “להבהיר ולהאיר” אינם בסופם אלא להגם של בני אדם היושבים בליל בלהות ומפחדים להפסיק את הלהג ולהסב ראשיהם. שיחו של ילד נעזב עם זה שמנענע לו בראשו ומדבר אתו מן הראי…
– אבל זו המלה וזה הדיבור “הידועים גם לי וגם לך” הם הלא רק מלתה ודברה של ההכרה המפליגה ל“דרמה האלוהית”. ומה הם ההכרה הזאת ניטלה מן האדם? “מוט התמוטטה”?…
– אם זו התמוטטה באדם, והוא הולך לבקש מה שיתן למוחו וללבו “איזה פשר ואיזה שחר” על יסוד ההנחה של אין־סוף־אופל, אין־סוף־סימאון, ריקות, בלימה – האדם הזה –
– האדם הזה הוא – אני! אני והמיליונים־מיליונים כמוני! ואתה בא לומר עליו –
– עליו? עליו הרשני נא לא לומר דבר!
– הוא זר לך?
אולי להיפך. ההיפך הגמור!… בכל אופן, מה שימצא האדם שעל יסוד אותה ההנחה הוא בולש ומבקש: “מי מכיר? מי יודע?” את זאת אני יודע! יודע ומכיר היטב, וזאת בעצם יודע וחש גם אתה.
– ומה, אם כן המסקנה?
– שמע, טוב שפגשתיך. רציתי להיכנס אליך, לשאלך בדבר המיטה שאמרת.
– איזו מיטה?
– המיטה בשביל אותה זקנה. סיפרתי לך עליה.
– מה פתאום? אתה רוצה להשיאני לדבר אחר?
– אולי אחר ואולי לא אחר. מכל מקום, מה על המיטה?
– אמרתי לך: היא בחדרי. אתננה בחפץ לב.
– טוב! אקחנה לפנות ערב.
– אם לא פור נתפורר כולנו עד אז.
– ייתכן! ואולי יש אתך גם מזרן? לוּ ראית את המיטה המתפרקת שהיא שוכבת עליה, ואותו מזרן… אי, אי – – –
בלילה בקרון
מאתיצחק דמיאל
בקרון האפלולי יושבים בלילה שנים זה מול זה וסחים בלאט. השלישי, מן הצד – ראשו מופשל לאחור, עיניו עצומות, מנמנם לאה וגם מצותת.
– הנה – אומר האחד – גם אתה וגם הם מנופפים בדת־אלוהית, בתורת האמת והצדק…
– גם אנחנו וגם הם… האמנם אינך עומד על ההבדל? אנו והם אומרים: “בדת אלוהית” אי־אפשר שיהא דבר שאינו מן האמת. אך בשעה שהם ממשיכים ואומרים: “מכאן שכל אשר בדתנו הוא מן האמת”, אומרים אנחנו: “מכאן שמה שהוא מן האמת, הוא זה מדת אלוהית”. אנו והם אומרים: ב“תורה אלוהית” אי־אפשר שתהא הוראה שאינה מן הצדק. אך בשעה שהם ממשיכים: “מכאן שכל אשר בתורתנו הוא מן הצדק”, אומרים אנחנו: “מכאן שמה שהוא מן הצדק הוא מתורה אלוהית”. האמנם אינך תופס את ההבדל הנוקב?
– תופס. מבין. יודע. הבדלים אלה, הבדלים אחרים, תמיד נמצאו ותמיד יימצאו, והאדם בארץ תמיד שילמם ותמיד ישלמם בבתרי־גופו הנצלים על מדורות האש “עד לב השמים” ו“לשם שמים” – לשם אלוהים, לשם האמת, לשם הצדק – – –
– ואתה, בדתיוּת שלך, פרוש מכל? נבדל?
– אני ב“דתי” שלי קרוב אצל עצמי, מכיר את עצמי, ומשום כך, איני רואה לא את עצמי ולא שום אדם, ובפרט לא שום קיבוץ אדם־נושאה של האמת ואפילו לא מתכוון אליה באמת.
– ומה, איפוא, נשאר בדתיותך לאדם?
– השוועה האחת, התהומית, מעל לראש־עצמו ומעל לראש־כל־אדם מיום היות אדם ועד אחרון אדם:
– “רחמנא, פרוק!”
זה שממולו שותק. נועץ מבטו הבוהה בחלל האויר, ואחר – בהצטחקות עצובה:
– יודע אתה? בעצם הייתי מצטרף ל“דתך”, לוּ היה בה משהו מן השמחה.
– והשמחה בו? האמונה במציאותו?
– שמחה בו, ויאוש קודר כזה מן האדם?!
מענה לא בא. והשנים הפשילו גם הם ראשם לאחור. עצמוּ עיניהם, ובקרון נשמע רק משק הגלגלים, גלגלי הרכבת האצה בלילה.
"אינך בטוח אם הדיאגנוזה שלך נכונה"?...
מאתיצחק דמיאל
בערב, בתום עבודת־יומו במחלקתו, בא הרופא הזקן, בעל הפנים חרושי־הקמטים, לשבת על יד מטת מכירו אדלר, חולה הקצרת, ושטפה שיחתו החיה.
… בעיני אני, הפוזיטיביסתן המושבע, ואולי הסקפטיקן העיקש, נראה תמיד חשוד הסיפור הידוע המתגלגל מפה לפה על אותו “האור” שגיתה כאילו הכריז עליו ברגעיו האחרונים. בדותא בודאי, כהרבה מעשיות פיוטיות על אנשי השם. ואם גם מילמל משהו כזאת ברגעי גסיסתו? לייחס לזה איזו משמעות מיוחדת? יותר מדי אני כרופא יודע ומכיר את האדם במצבים כאלה. והנה, שמע מה שקרני לפני שבועות אחדים:
האחות מבהילה אותי לחולה־לב ששכב פה: התקפה! מהרתי אליו, מטפל בו. זה היה לפני הצהרים, קרוב לאחת עשרה, ביום בהיר, והוא רומז על המנורה ממלמל: אור! אור! ובזה – – – סיים! הזריקה בעצם כבר היתה מיותרת. והן אף הדיוט גמור יפתור לך כאן את החידה, שבמומנט האחרון, בדעוך ראייתו, נצנץ לו עוד בהכרתו הנטרפת, שהמנורה… שהיא היא זו!… ואפשר, שלוא אני מסרתי את “האור” הזה שלו לבנו ולבני משפחתו שדיברו אתי אחר כך, היו גם הם יוצרים להם איזו אגדה משפחתית על איזה אור שלא מעלמא הדין שהאיר לו ברגעיו האחרונים, או שצוואה היא זו שהשאיר להם ברגעיו האחרונים “לחיות באור, לזרוע אור” – – –
– וחבל שלא מסרת להם – אומר אדלר.
– חבל? אני איני סוכן להפצת שקרים חגיגיים על האדם.
– ובכן שמע, דוקטור! ובכל הרצינות. אני איני ילד, אני יודע היטב את מצבי, ואני מוסר לך, שאם באיזו שעה שהיא, ביום או בלילה, תובהל אלי כי אני נחנק, ובעוד אתה מטפל בי, אני רומז על החלון וממלמל מתוך העווית: “אויר! אויר!” ובזה מסיים, והזריקה שלך בעצם כבר תהא מיותרת –
– אתה מוסר זאת באופן ציורי מאד.
– וכשאחר כך ידבר אתך בני… אתה יודעו –
– זה החייל? בחור נחמד!
– אתה מסור לו, שאני הוצאתי את נשמתי כשעל שפתי המלים: “אויר!… אויר זך!”…
– כשעל שפתיך המלים…
– ואם חושש אתה שמא הוא יעשה מזה אילו כיווּנים שצוואה היתה זאת ממני “להשליט אויר טהור, ולחיות באויר טהור”, ואתה אינך רוצה להיות סוכן להפצת שקרים חגיגיים על האדם – הנה אני עתה, ברגע זה, מוסר לך במלוא הכרתי מודעה, שאמנם זו, גם זו היא משמעותה של אותה המלה “אויר” שאני אמלמלה אז מתוך עווית, בצאת נשמתי, בהיחנקי – – –
– אתה עכשיו, ברגע זה, מוסר מודעה על משמעותה של המלה “אור” שתמלמל בהיחנקך, בצאת נשמתך?
– לא “אור”, אלא אויר! שכחת, דוקטור, שאני פאציאנט שלך בקצרת, ושמיתתי בחניקה.
– אדלר, יקירי! אתה ווּנדערבאר, תמהוני כמו תמיד! אך על המלים שלך אז, עוד מוקדם לדבר! עלי עוד לפרוע לך חוב של הרבה מטים במשחקי השח שלנו.
ואחר כך ישב לו הרופא הזקן לבדו בחדרו, ישב על כורסתו כשראשו השב רכון על חזהו. וכשנכנסה האחות לא הרגיש בה, והיא נגשה אט ושאלה:
– מה יש, דוקטור, קרה משהו?
– לא! אין דבר. אך הוא… אותו אדלר.
– מצבו הורע?
– לא. אך הוא בילבל… בילבל אותי.
– אינך בטוח אם הדיאגנוזה שלך נכונה?
– הדיאגנוזה?! – והוא הרים ראשו, הביט באחות כאילו הביאה לו איזה גילוי – הדיאגנוזה אמרת? שהדיאגנוזה שלי לא נכונה?
והוסיף לשבת שקוע בכורסתו. אחר קם, פשט את הסוּדר הלבן, קיפלו במתינות. ועל יד הדלת – בעמדו לצאת:
– כן, אחות! הדוקטור שלך טעה, כנראה. טעה, חמור עיקש שכמותו… טעה בדיאגנוזה!… ולילה טוב, אחות, לילה טוב!
והיא הביטה אחריו משתאה:
– מה אתו? והפנים החגיגיים האלה? מה קרהו?
לא ידעה האחות הצעירה, בעלת הפנים החלקים, מה קרה לדוקטור שלה – לדוקטור הזקן בעל הפנים חרושי הקמטים – – –
דבר האדם
מאתיצחק דמיאל
וגם זהו מדבר האדם – כל האדם!
"בעומדי תמיד למשפט־התמיד של הבית־דין־שלמטה – להם אומר לבי:
– אתם קרוצים1 מחומר כמוני, אתם בני אדם בכל יצרי־לבב־אדם כמוני, אתם היודעים את עצמכם, הרואים לבשר־עצמכם –
אתם יושבים על מדין לדינני אני – אתם?!…
וכי אעמדה לפני הבית־דין־של־מעלה – להם אומר:
– אתם בני־עליון, המזהירים בזוהר הרקיע והזכים כזוך קרח־הרקיע – אתם יושבים כסאות למשפט לשופטני אני –
אני, אשר רוחי – בגווייתי, אשר הדם הוא נפשי בי, ואשר “יצר מחשבותי” הוא בלבי, לב־בשר – אותי מעמידים אתם לדין ולחשבון לפניכם?
וכי מה יודעים אתם, שוכני מרומים, עלי, בהווייתי, הוויית שוכני־בתי־חומר – היא, בכל מותקי טעמיה ולענת מרוריה, היא בכל חמודות מבוֹאיה, פיתויי מבוכיה ודרדרי מוצאיה? וכי מה יודעים אתם על הסתחררויותי אני והסתחפויותי במערבולת דמיי בי כל היום? וכי מה יודעים אתם על טירופי־לילותי ביקוד עלי בשרי, ועל בעותי־לילותי בשקוע ובבלות עלי בשרי? מה דעת, מה תפיסה לכם, פמליא של מעלה, בכל אלה כי תהיו אתם דיינים עלי, שופטי – אתם?!…
משפטי לו הוא, רק לו –
הוא – אשר הוא יוצרי והוא אשר יודע יצרי –
הוא – אשר בקומי בשדה על אחי, על הבל, צעק הוא את הצעקה הגדולה והמרה, צעקת אסונו־הוא, אסון כל בריאתו –
– “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”
אלי! – – –
ובעומדי לפניו, אני כשם שאני, קין רוצח אחיו…
“גדול עווני מנשוא” – – –
היה הוא עמי, גם עמי, בצרה, עמי בהסתאבותי, עמי באימי־אימי־נפילתי –
– “לכן כל הורג קין!” – – –
ולפניו, רק לפניו, משפטי יבוא. כי משפט־האדם לו הוא – רק לו!
ולפניו כי אעמדה… אויה!… אני כשם שאני" – – –
זהו, גם זהו, מדבר האדם – – –
-
“קרוצי” במקור המודפס, צ“ל: קרוצים – הערת פב”י. ↩
"כי נבהלו עצמי"...
מאתיצחק דמיאל
אלוהים חָנני חיים, ואני עלול להשימם ולרצחם בי.
אלוהים חָנני דעת, ואני עלול לעוותה ולשחתה בי.
אלוהים נתן בי קול־מצפון, ואני עלול להחרישו ולחנקו בי.
אלוהים האיר בי שביב־אמונה, ואני עלול להצית בו אש של גיהנום.
ואין שום מעגן לי, האדם, ואין שום מבטח, אלא –
שאלוהים החוננני חיים, יהיה עמדי לשמרני לבל אטרוף חיי.
שאלוהים, החוננני דעת, יהיה עמדי לבל אאלח דעתי.
שאלוהים, הנוטע בי מוסר, יוליך את עצם־מוסרי בי למישרים.
שאלוהים, האוצל בי אמונתי, ינצור אותי מערוך בה תפתה בעולמו.
ועל זה עלי לבקש, לשאת תפילה, אלא שאני האדם עלול את עצם תפילתי זו להפוך להונאה, לגינוב־דעת וגינוב־לב עצמי, ואני בזה, אף בזה זקוק להגנה, לריחום, לפדות – – –
“הושיעני! כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד” – – –
משיחו של אדם
מאתיצחק דמיאל
אל נא, אלוהי חיי, תשית עלי חטאת כי איני מקבל במלוא הרצינות הראוייה את החיים. הן לולא כך, כלום יכולתי אפילו שעה אחת עמוד בחיים?…
ואל נא, אלוהי חיי, תשית עלי חטאת כי איני מקבל ברצינות את כל־עצמי. הן לולא כך, כלום יכולתי אפילו שעה אחת סבול את עצמי?…
אוי, רבוני הטוב, אין לך נחת ממני בעולמך. והאם לי, אני, יש נחת ממני? – – –
והיא הדעת...
מאתיצחק דמיאל
כשהאדם יידע: הוא מה הוא, יידע גם מה הוא אלוהים.
– עד כדי כך אתה מצמצם את אלוהים?
– יכול אתה לומר גם אחרת: כשאדם יידע מה הוא אלוהים, יידע גם: הוא מה הוא.
– עד כדי כך אתה משגיב את האדם?
– עד כדי כך היא חידת מהותי־אני, מהותך־אתה, מהות־כל־אדם.
– והימצא האדם אי־פעם חידתו זו?
– לכשימצא את חידת האלוהים.
– ואת זו?
– “לא יראנו אדם וחי” (שמות ל"ג, כ).
והיא הדעת –
“דע את עצמך”!…
במחננו אנו
מאתיצחק דמיאל
"המלכות הממשית"...
מאתיצחק דמיאל
הלא נזכור והלא נכיר, למי הניב הצוהל הזה המתרפק על גזע של “כובשים ואדונים”, ולמי זו הבשורה החדשה ש“מן ההר” על בואו של האדם החדש, העליון:
"…חפשיים מכל מעצור חברתי, תמימים במצפונם, מצפון של חיה מיער… חוזרים ממסע איום של הרג, שריפה, אונס ועינויים כמפלצות מתרוננות ברוח של שחץ והנאה, כאילו לא חטאו אלא בתעלול כל שהוא, מעשה נערות – –
…עדר של חיות טרף. בהירות שער, גזע של כובשים ואדונים אשר אירגון צבאי להם והכוח לארגן, מדבירים באכזריות תחת כפותיהם הנוראות אוכלוסיה העולה אולי במספרם עליהם לאין ערוך… עדר זה יסד את המדינה. נגוז החלום שביקש להתחיל את המדינה בחוזה. מה לחוזים ולו, לאיש היודע לצוות, לאיש שהוא אדון מעצם טבעו והמופיע על הבמה כולו אומר אלימות במעשיו ובהליכותיו –
…רואה אני לפני עיני אפשרות נפלאה כולה בחנה ובתפארתה… צ’זארה בורז’יה! כאפיפיור… האם אתם מבינים אותי?"
לא! אני איני מבין. מוחי אני אינו מכלכל זאת! כי אני מזרעו של אברהם העברי. כי אני הורתי ולידתי משלשלת דורות־אדם שבקרבם מתהלך קול־הדברים שמן ההר האחר, ובדמם יקוד החזון והערגון האחר.
אולם מה שברור לי מאוד הוא זה, שבין ההגיגים האלה ובין הזוועה של “תא הזכוכית” המועמד לעינינו בבית המשפט בירושלים, יש קשר והוא תוכיי, פנים־פנימי – קשר הרוח האחת!
היא הרוח שמתמיד היתה ושתמיד תהיה על גוי ואדם בהמליכם עליהם מהכרה ומרצון ובפיוט ובטכס וברון את ה“מלכות הממשית אשר מכאן”, זו המלכות שההתגלמות השלימה שלה היא “החיה הצהובה המתרוננת”.
וכאן גם תמיהה לי ושאלה:
מי הוא, איפוא, זה שהיתל בנו בתקופת השנים האחרונות וסיכל דעתם של הורים ומורים ומחנכים במחננו אנו לעמוד ולהחתים את חגי קודשנו, חגים וזמנים למשאת הבשורה על גאולת עם ואדם במלכות העליונה האחרת ולחוקת ההוויה שלה האחרת – את חגינו אלה להחתים בחותם הזה הסותר והפורם –
“חגי טבע!”
וחגי טבע הלא הם כוס הברכה וההילולים לאוֹני הוויטאליות החייתית השוצפת! חג־טבע הלא משמעם הוא “מועל הידים” וההימנון לפרעות בני־השחץ ביער־העד היקומי. ומה לאלה ולמועדי ישראל? מה לאלה ולנו, קרואי מועדינו לבשוּרה ולצוו ול“מקרא הקודש” אשר בהם? –
אתמהה ואתמהה – – –
כי שאלתי מעודי...
מאתיצחק דמיאל
כי שאלתי מעודי מה טיבה של זו “תחושת האלוהויות” שבה ידובר – רימזוני:
האור! תחושת האור המעוּלם אשר הוא ממקורה החי של ההוויה, והוא נשמתה והוא נצחה.
ועתה שוב לא אתמה ולא אשאל: ומה פשר העצבות הלזו האטומה, הקודרת שירדה בשנות־חיינו אלה ותמלא כבאדי־חנק כל חללו של עולמנו, ותהי גם שירתו בו ילל השממון, ההיבול והתקוצה – לא אשאל, כי הפשר הן ניתן לי:
עולמנו עתה – עולם משופע בנכסים לאין ספוֹר, עולם שטוף בעינוגים ובידורים לאין גבול, עולם גדוש ידיעות לאין קצה –
ולו אבדה האחת – התחושה האחת הלזו!
גלגליו המנסרים עברו עליה – וירמסוה.
וכי שאלתי מעודי מה טיב “יחודו של ישראל” אשר בו ידובר – והורוּני:
ישראל – “עם אלוהים”, עם תודעתה־תחושתה של האלוהוּיוּת. והווה אומר: ישראל העם שהאור, אור מקורה, נשמתה ונצחה של ההוויה, היא תחושת־העולם השורשית שלו, ולכל לראש – היא תחושת־עצמו, תחושת כל עצם ישותיותו, הווייתו והתהלכותו הוא בעולם – – –
והאם אתמה עתה, והאם אשאל:
– ואיך, אם כן, היה הדבר, ש“השירה” ההיא תעל עתה ותען כממקהלות אוחים ותנים גם מישראל ובנחלתו של ישראל – איך היה הדבר ומה פשר הדבר?
לא אתמה ולא אשאל, כי רק אשלח ממערתי מרי־אנחתי החנוקה:
– ראה, אלוהים, מה עוללת ולמי עוללת כה! ראה גם ראה – –
חליפת המכתבים
מאתיצחק דמיאל
“משה כתב ספרו ופרשת איוב” (ב“ב י”ד).
אמן! כי הזכות והצדקה לבוא במלאכוּת אלוהים אל האדם ולשים לפניו את משפטיו, משפטי אלוהים – זכות וצדקה זאת ישנה רק לאשר יבוא במלאכוּת האדם אל אלוהים לשים לפניו את משפטו, משפט האדם עם אלוהים.
ומשה אשר הביא לנו את המכתב – “מכתב אלוהים חרות על הלוחות”, הוא שהביא אל אלוהים את המכתב – מכתב האדם חרות על חרסו של איוב.
והוא, זה האיש העומד בינינו ובין אלוהים –
הוא זה האיש!
מסביב למגילת איוב – אנה ואנה
מאתיצחק דמיאל
א. ההפטרה
קרא נא את הפטרת־הנחומים לפרשת איוב, קרא והכר נא:
האם מכתב זה אינו גם הוא מכתב האדם המוכה, המעונה, הנלאה, הנושא נפשו לאלה הנחומים והפיוסים האנושיים – האנושיים עד למאד, עד לחומלה. אליהם נושא נפשו, עליהם מתרפק, בהם מוכן להתרצות, להתפייס, ואת הכל הכל לשכוח, להשכיח, למחות.
“ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר… ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות שם האחת ימימה ושם השניה” – –
וההם? הבנים והבנות ההם?…
“עד זה מדבר וזה בא ויאמר: בניך ובנותיך אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור והנה רוח גדולה באה… ויגע בארבע פנות הבית ויפול על”…
והם? מה עליהם ומה להם בברכת האחרית הזאת של איוב?
הס. לא להזכיר!…
כי המכתב מכתב האדם. הוא כשם שהוא. מוכה, נענה, נלאה – –
“השע ממני ואבליגה מעט בטרם” – – –
ב. בסוד אלוה…
דבריו של אלוהים במענהו לאיוב אינם מענה ישר על זעקותיו של איוב וכמעט שאינם ממין הטענה שלו. איוב זועק: “פשעי וחטאתי הודיעני!” איוב טוען: “אנוּש חיצי בלי פשע”. ואף אם חטא, אין שום יחס־ערך בין חטאותיו־שלו כאנוש ובין פצעיו ומרוריו ודויו בגיא־צלמות זה של חיי־האימה והבלהות שלו עלי אדמה: “העלה נידף תערוץ ואם קש יבש תרדוף” – – – ועל זעקתו זו של איוב, על תביעתו המפורשת לדעת מה קשר בין אשמתו, אשמת אדם, ובין אסונו – על זעקתו זו עובר מענה אלוהים בשתיקה. אולם התשובה ניתנה בעקיפין ובסתום, בדבריו־של־אלוהים אל אליפז התימני: “חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב”. והם, אליפז התימני ורעיו, הלא רק אחת זאת דברו ושנו ושילשו במלים ממלים שונות: “זכור מי הוא נקי אובד ואיפה ישרים נכחדו”. והנה עומד אלוהים, רבונו־של־העולם ושל הליכות־העולם, ומודיע ומאשר: "אתם הם אשר לא דברתם נכונה! כי אכן, חנם, על לא־חמס־בכפיו ועל לא־עוולתה־בו הופשט כבודו של איוב מעליו ונפשו נקטה בחייו. – “ותסתני בו לבלעו חנם”… כי אכן, חנם, בלא־משפט, ללא דעת־נפשם, נמעכו תחת המפולת בניו ובנותיו של איוב. ועל מה הוכו לפי חרב הנערים החורשים? ובשל־מה בערה האש בצאן וברועים? “עבדי איוב” דיבר נכונה! אכן! יש “נספה בלא משפט”. יש נמק, נרמס ונחנק בלא אשמה בו – – –
כה אישר בסתום אלוהים. אלוהי־עולם והליכות־העולם – – –
ובכן?
“ביקשו חכמים לגנוז ספר איוב ולא גנזוהו”. ואין צורך בגניזה!
כי מי אשר למשפחת רעי־איוב – אלה לא נרמזו ולא יירמזו גם בדברת אלוהים זו אשר נחקקה בספר. ואם יהיה, או לא יהיה לבם אתם, הם יוסיפו ידברו את אשר דיברו וכשם שדיברו.
וגבורי כוח־האמונה־החיה, אשר הם גופם העצים לה, והיא אשם והיא אורם – הם, גם לאחר עומדם על הודאת־אלוהים זו – הם ממאפלי כל התחתיות ומקרקעי כל התהומות יוסיפו ישוועו משבר־לב, וירונו מאור־הלב:
“גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל!”
ועניי־הארץ, אשר מהראשונים נעתקו ובין האחרונים לא הושם חלקם, הם –
“טוב לגבר כי ישא עול – – – ישב בדד וידום כי נטל עליו – – – יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה” (איכה ג').
העוֹל. “קבלת העול”. וה“אוּלי” – רשף־ה“אולי” המהבהב כ“נר־התמיד” גם בכלות, וגם לאחר כלות הכל –
הנה! שני אלה – – –
והשתיקה… השתיקה…
“יתן בעפר פיהו” – – –
ג. ואשר זה דברו…
האדם המאמין שעומד במעגל פגעי־חייו וסבלותיו, סבלות אנוש, ואומר בשברון־לבב: “צדיק אתה על כל הבא עלי” – חשבונו הקדוש־הפרטי הוא זה בינו ובין קונו.
אולם אם עומד זה האדם ואומר: "צדיק אתה על כל הבא עליו, עליהם ואפילו עלינו, – אומר לו אלוהים:
– מה לך לספר צדקי, צדק מרומים, ואתה לבני־מינך, לעמיתיך בני־האדם עלי האדמות, זר ורחוק ונכרי, עד כדי ראות אותם באסונותיהם, מדוויהם ולבטיהם ועמוֹד והצדק עליהם “דיני שמים”…
איוב לופת עמודי־עולם ופולט גפרית מרירותו: “על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה”. ואלוהים, לרעיו של איוב, ל“מליצי־שדי”, להם אומר הוא: “לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב… לכו… יתפלל בעדכם. כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה”. והדבר, כאילו הצדדי, דבר־השוליים הזה של אלוהים – הוא הוא דווקא שמכל אמרות התאודיציה הנרהבות נוגע במיתרי לבנו המורתח ומניעם ומרעידם.
כי אלוהים אשר זה דברו – ההוא “יעוות משפט” אדם? ההוא לא יראה לנגעי לבב אדם, ולא יידע ענוּת נפשו ונדודי נפשו? ואליו, אל אשר זה דברו, הן ישעה מעתה האדם גם בכל מסותיו ומריבותיו – ישעה ויעתר:
"אפלה נא, אלוהים, בידך! ובידי אדם, אף בידי חסידיך מאשרי־תמיד פעליך, ואף בידי־אני־עצמי, אל אפול. כי הן גם אני אדם הנני.
היה אתה לבדך בן־דיני ועדי ודייני ומוכיחי! כי אתה, האומר לרעי־איוב אשר אמרת – אליך אשא נפשי, בך לבד אמוניי, ורצונך ייעשה בי" – – –
“הן יקטלני לו אייחל” (איוב, י“ג, ט”ו) – – –
“כל זאת באתנו… ולא שיקרנו בבריתך” (תהלים, מ“ד, י”ח) – –
"רוצים אתם לדעת מה זה לב־יהודי שלם?"
מאתיצחק דמיאל
לפרופ' ב. צ. דינור – בברכה
סח אתנו פעם ר' עדו “על דרך הצחות” –
רוצים אתם לדעת מה זה לב־יהודי שלם (“אַ גאַנץ אידיש האַרץ”) – אגיד לכם:
כשלאחר כל אימי הפורענויות והשואות והחורבנות שהתחוללו על ראשו של ישראל והוא בעיניו ומבשרו חזה כל שחזה בעולמנו זה – כשלאחר אלה עמדו בישראל ונמנו וגמרו: “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”, שמח השטן שמחה גדולה, עשה יום־טוב למקהלות השדים שלו הגדולים עם הקטנים, ובא והתייצב לפני כסא הכבוד ופתח בלעגו השטני:
– נו, רבונו של עולם, עכשיו מה תאמר? הנה גם הם, נושאי שמך ומקדשי שמך בעולמך, התעשתו סוף סוף גם הם וחדלו מהעלות באפך קטורת החונף והרמיה, ועמדו ומסרו נגדה לכל בריותיך מודעה גלוייה ומפורשת, שאף הם היו מוותרים וויתור גמור ומוחלט על כל עצמה של הטובה שלך – ומיסודה, מעיקר־עיקרה, מ“בראשית ברא”!
תבשיל בישלת, האל “הטוב והמיטיב”, מנחת מרחשת ביללת, ואתה היית גם השופט והעד והמאשר “כי טוב”, “כי טוב מאד”! אך שמע נא מה עדות מעידים על נזידך זה הם, אלה שזיכית אותם בטובך הגדול הזה, אלה הגומאים ממנו יום־יום, שעה־שעה – – –
והשטן הן יודע גם להביא משלים־מדרשיים, ובפיו נהפכים הם למה שנהפכים:
– משל – אומר השטן – למה הדבר דומה? לעבד שרבו בעל־הטובות מזג לו כוס, לגם העבד וצווח צווחה גדולה ומרה: לא מעוקצך, רבוני, ולא מדבשך! לא מיינך ולא מן התרעלה שבו!"
כך מילל השטן בלשונו השטנית וסיים במה שפתח:
– נו, רבונו של עולם, ועכשיו מה תאמר? “נוח לו שלא נברא משנברא”… ומי בעלי המודעה־הרבה הזאת? מי אלה שעשו ואישרו וחתמו את החשבון האחרון הזה בעולמך? הם… נאמניך, מאמיריך" – – –
ונשתררה דומיה כבדה. ורומזים למיכאל:
– מיכאל? תשובה?…
ומיכאל, שר ישראל, אומר בשקט:
– מה החפזון? יש פנאי.
ושם במרומים, יש, כידוע, חיה אחת. וכשהוא יום – אות “אמת” במצחה, ויודעים המלאכים שהוא יום. ולערב – אות “אמונה” במצחה ויודעים שהוא לילה.
ובתוך הדומיה והצפיה התחילה שם, למעלה, ההזדרחות של אות האמת. והתחילו גם כאן, למטה, נסוגים ונמוגים הערפלים והצללים, והנצה החמה, ועמדו האילנות רחוצים ומטוהרים בטללי־אורות, ופתחו כל רמש וצפור־כל־כנף בשירת בוקרו של עולם. ובאותה השעה בקעה ועלתה גם מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות כקולות־מים־רבים־אדירים הפתיחה לפסוקי דזמרה:
– “ברוך שאמר והיה העולם! ברוך הוא! ברוך עושה בראשית!” – – –
והשטן שומע, והוא מוכה תדהמה. מתכווץ, מכסה פניו.
ועתה שואל מיכאל אותו:
– נו, עכשיו מה תגיד?
והוא מבולבל, תמה ומשתהה:
– מה זה? הם חזרו בהם?
– לא – אומר מיכאל ומחייך – לא חזרו! מה שנמנו וגמרו במקומו עומד. אלא –
– אלא מה?
– אלא שמידותיך, שטן, קטנו ממדוד לבו־של־יהודי – מה שזה מכיל בתוכו!
ור' עדו פונה אלינו ואומר:
– ומיכאל צדק! לב יהודי שלם – אַ גאַנץ אידיש האַרץ – מכיל ונושא בתוכו גם זה וגם זה – גם את “נוח שלא נברא” וגם את ה“ברוך שאמר והיה עולם. ברוך הוא”! כיצד? איך זה מתקשר? איך מתמזג?
– שאלו לב־יהודי כתיקונו – ויגדכם! – – –
ברכתנו
מאתיצחק דמיאל
אני האדם מישראל בן־תקופתנו – אני גם עתה, לאחר שנפער כל שנפער לעינינו־אנו ולאחר שנתגלע לנו כל שנתגלע ביום־חיינו זה שלנו – אני גם עתה, לב לא יתנני לעמוד ולברך את הברכה שתיקנו אבותינו בזמנים ההם, אז, בניסוחה הכוללני־השלילי: “ברוך שלא עשני גוי”.
אולם אדם מישראל בן־דורנו, שגם עתה, לאחר שנפער כל שנפער ונתגלע כל שנתגלע לעינינו־אנו, רוחו לא תאחזהו בציציות ראשו־הלוהט להרכינו ולכבוש את הפנים שטופי דמעות־דם בגווילי ספר־החיים שלנו על כל הרשום בהם, החל מפרשת הליכתו ההיא של האב ובנו־יחידו נושאי האש והעצים ועד… עד… הרכן הראש, כבוֹש הפנים וברוך בלאט את הברכה הקדושה־החיובית:
“ברוך שעשני יהודי, אף־על־פי שאיני כדאי” –
האדם מישראל הזה, בן־דורנו עתה – לו ישתומם הלב ועליו גם ייכמר הלב –
ייכמר ברחמנות. בהרבה רחמנות – – –
מן השאלונים
מאתיצחק דמיאל
בין השאלונים הרבים, היגעים והמסובכים, שלבי משים לפני יום יום, כשם שלבכם משים בודאי גם לפניכם, ושאני מקוצר־רוח, ומקוצר ומקוצר – – – נבצר ממני למלאותם, כשם שזה נבצר בודאי גם מכם –
בין אלה השאלונים הרבים והמסובכים מושם לפני גם זה, שבו רק שאלה אחת זו המגרה:
– מה “טיפוסו” של האיש־היהודי שאותו תחזה במחר שלנו הרצוי?
השאלה, כמו שאתם רואים, הועמדה בסתום, לא די מבוארת. אך הואיל ואני רגיל בכגון דא לבין לבי, והואיל ובשאלון נדרשת ממך תשובה פסקנית דוקא, תהא גם תשובתי מעומעמת, אך חתוכה:
– הרמב"מי! האיש־היהודי הרמב"מי! הוא!
והמבין הן יבין שהכוונה אינה לקביעתן של השקפות, אמונות ודעות אלה או אחרות. הרמב"מי – הכוונה לאותה הרוח־הנאורה, למהלכה, למוטות כנפיה הרחבות, לעושר מגעיה, יחסיה, ולמגמתה הפנימית, הקושרת והמשחררת גם יחד.
הרמב“מ, זה האיש משה – תופעה מן התופעות השגיבות העומדות תמיד ביחידותן. על התרחשויות פלאיות מעין זו אפשר רק להתפלל ותו לא. אולם “רמב”מי” – שאני! כאן גם בחינת “אשר ברא אלוהים לעשות”… כאן ציון לאשר הוא גם בקום הכשר, קום הכוון! ציון לטיפוחה ולהשלטתה של תרבות־רוחנית מסוימת, להתקנתו של “מיזוג־אויר” תואם לצמחיה מסוימת. ולפי כך, ועל דעת כך, אני על זו השאלה משיב חלוטות:
הרמב"מי! הוא!…
ואשר ממנו הוטרדתי ונשאלתי, הוא גם היודע כלפי מה ואף בניגוד למה התשובה הזאת מכוונת…
הרמב"מי – השרשים במעבי המעמקים הכמוסים, בשפוני־טמוני השיתין המכורתיים. והפוארות, נשימתן והתפרסותן, במרחב הפתוח, החפשי, הבהיר – – –
ולטעמך אשר עמדך ואשר אדעהו, יכול אתה לומר גם בהיפוך הסדר:
הפוארות, נשימתן והתפרסותן, במרחב הפתוח, החפשי, הבהיר. והשרשים – במעבי המעמקים הכמוסים, בשפוני־טמוני השיתין…
אם כה תאמר ואם כה, הנפש נשואה אליו –
האדם מישראל הרמב"מי!…
קירבת אלוהים וכנף המעיל...
מאתיצחק דמיאל
לנו עתה אין כל צדקה לשפוט את אבותינו, שהם בזמנם אז ובמקומם שם, דרשו משפינוזה מה שדרשו, וכשהוא לא נענה, ולא יכול להיענות להם, דנוהו לאשר דנוהו ונהגו בו כשם שנהגו. לא לנו עתה להיות שופטיהם ולא הם המזדקקים למשפטנו.
אולם בקראנו את הדברים שהושמעו אז, בנוסח הידוע ובכל התכונה הרבה הידועה, בפתיחת ארון הקודש, בהדלקת הנרות ובכיבוי הנרות ובמשוך קול השופר:
“בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין… על דעת המקום ולפני הספרים הקדושים האלה ותרי”ג המצוות הכתובות בהם… ארור הוא בבואו, ארור הוא בצאתו, לא יסלח לו אדוני… אז יבער בו חרון אדוני… וימחה את שמו אדוני, ויבדילו לרעה אדוני" – – –
בקראנו אלה הדברים מתעורר בלב הרצון לפנות בשאלה מוזרה קצת, לא לאלה אשר אינם עוד, כי אם לאשר ישנם פה, אתנו, כיום:
– יהודים יקירים, יהודים נאמנים! האינכם סבורים שבעיסוקים מעין זה וכיוצא בזה מן הראוי לנו להניח לו לאדוני, להרפות מעט ממנו? אמנם מקרא מפורש הוא: “והתהלכתי בתוככם, ונתתי משכני בתוככם”, אך האם לא כדאי לנו לזכור גם מה שאירע לו לשאול המלך, עליו השלום, שבעומדו קרוב מאד אצל הנביא־לאדוני, החזיק בכנף מעילו למשכו אחריו לאשר משכו. פסת כנף המעיל־שנקרע נשארה אולי בידו של שאול, אך “עוטה המעיל”, זה אשר משחהו למלכות, סר ורחק ממנו, אף שבלבו התאבל עליו מאד – – –
והאם אף פעם, יהודים רחימאים, אינו עולה על לבכם המחשבה שאף אנו, קהל עדת אדוני, מהיותנו כל כך קרובים לאדוני, כל כך מצויים אצלו ומושכים אותו תמיד אחרינו לכל שמושכים, הרי אפשר שאנו לבסוף שוב לא נימצא מחזיקים, חלילה, בידינו הנאמנות אלא בדל־כנף מן המעיל שקרענוהו, ואנו, בלא יודעים, בו נמשמש ונחזור ונחזור ונמשמש?…
אוי, יהודים רחימאים! קהל עדת אדוני, בנים לעם־אדוני – – –
הרנסנס שלנו
מאתיצחק דמיאל
הפתיחה התוריית המרחבית: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, והאדם בה, האדם הכל־יקומי, הכל־עולמי – פתיחה זאת הועדה והועמדה להיות התוך, הפנימיות, הנשמה של כל ההמשך וההילוך כולו. ואף פרשת אברהם: “לך לך… אל הארץ… ואעשך לגוי גדול”, והפרשיות שאחריה על ישראל ועל כל המצוות, החוקים והמשפטים – תוך־תוכן, תעודתן ותכליתן כולן היא להיות התרגום והפירוש לפרשת הראשית והאדם שבה – הפירוש החי להגשמה ולמימוש בחיים.
אולם בתאונת האסון התולדיי נשתבשו עלינו הדברים וסדרם של הדברים עד כדי העמדת השאלה:
“לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם“. ולמה התחיל מבראשית ברא?…”
תאונת השברון והתפנית החדה לקרן הזוית, למיצר…
והתיקון – עלינו הוא עתה! התיקון של החזרת העטרה, עטרת כל תורת דת משה וישראל לאשר היא בעיצומה, מפתיחתה. לא “זאת תורת הישראלי, תורת היהודי”, כי אם זאת תורת האדם! והיא על כן הושמה, והיא שומה על ישראל ועל בני־ישראל לדורותם, יען בה, באורחותיה ובציוויה יילך היהודי, יילך כל ההולך ויעל להיות האדם! האדם “כשם שעלה במחשבה”, האדם המכהן בעבודה־ביצירה במקדש הכל־יקומי, הכל־עולמי האחד־האלוהי שבפרשת הראשית – – –
ו“החזרת העטרה”, עטרת תורת ישראל הזאת כאן, במרחבנו ובעצמאותנו – החזרתה זו לתוך כל ההכרות, הרגשות והתפיסות שלנו, הוא הוא הרנסנס שלנו –
הרנסנס התוריי־הדתי, הישראלי־האנושי־העולמי!
האורות והכלים
מאתיצחק דמיאל
ביום העצמאות
“עולם התוהו” הוא, לפי הקבלה, מצב־הקדומים־העולמי, “כשהאורות היו מרובים והכלים מועטים”. ולפיכך גם באה השבירה.
והאם לא זהו עתה גם העולם שלנו, אנו, בנים לעם ישראל, המתהלכים פה בארצו־בממלכתו של ישראל, לכל אשר התחולל וקם פה לעינינו ובימינו?
“אורות מרובים וכלים מועטים”!…
ואנחנו, מה רינה ומה תפלה נישא עתה?
– הרבית עלינו אורך, אל נאור, ואנחנו דלונו וקטונו מקבלו. ואתה, המכלכל חיים בחסד, תקננו נא, ועשה אותנו גם כלים להכיל אורך, להכיל חסדך, כי השבירה אורבת, ואנחנו אנה נוליך עתה את החרפה, ואנחנו איכה נישא עתה את משנה־הכלימה הזאת – איכה? ואנה?…
הוי, אלוהים, אלוהינו, אלוהי ישראל – – –
מלת שפת אנוש
מאתיצחק דמיאל
מיכל העוצמה
מאתיצחק דמיאל
אומרים בעלי המסתורין:
כל חזיון ארצי־טבעי “משל” מגושם הוא ל“נמשל” שלו שבספירה רוחנית מוצנעת.
ה“משל” שעלה ונחשף הרבה בימינו – האטום! גרעין בסיסי זערעור זה מבית היצירה היקומית־הטבעית העוצר ומשמר בתוכו עוצמה שיש בה כדי להניע, לשדד ולהפוך “ממרום רקיע עד תהום תחתית”.
וה“נמשל” שלו?
אל נתמה אם ייאמר:
הלא הוא הגרעין הבסיסי מבית היצירה הנשמתית, בית היצירה של “הנפש החיה הממללת” –
המלה! מלת־שפת־אנוש.
וכשם שב“משל”: לא מלאכתיוּת, לא נובלות, אלא ראשוניוּת, כך ב“נמשל”:
לא מן המעוּשה, המלאכותי, כי אם –
מלת האמת! מן השיתין!
היא האטום הבראשיתי של הרוח. מיכל־העוצמה שלה שבו יש כדי להניע, להמיר ולהמיש בנעלם “עולמות ומלואם”.
“הלא כה דברי כאש… וכפטיש יפוצץ סלע” – – –
ומני עד ועדי עד – – –
העונש
מאתיצחק דמיאל
עונשו של האדם האניי, זה שאף תוך הפיקו מנפשו לאחרים חבוש הוא ומשוקע כולו בתוך ה“אגו” שלו – עונשו של זה הוא, שלבסוף גם אין לו מה להפיק לאחרים: נפשו בסוגרה הולכת הלוך והתרושש, והוא במחנק אניוּתו נעשה אף מאוס על עצמו.
מי שנמאס על אחרים יכול ויבקש מפלט אצל נפשו, אך אי מפלט לאדם שעל עצמו נמאס?
וצא ובדוק בספרות בת זמננו ותמצא, שהרבה יש בה משל אלה –
משל אשר נמאסו על עצמם, והם אליה ימלטו נפשם.
ספרות אנושית שלימה
מאתיצחק דמיאל
“ספרותנו החדשה” – משחיתמה עצמה בחותם “חילוניות” והדירה עצמה מתוכני האמונה והדת לעיצומן ולשמן, היא צימקה מאד וגידמה את עצמה. יתר על כן, היא כמו גזרה על עצמה שהדבר שהוא בעצם החשוב ביותר לאדם בצפונות חייו, אינו מעניינה היא. ורק כשהמעוות ההיסטורי הזה יתוקן, תהא לספרותנו החדשה הזכות המלאה להיקרא:
ספרות־אנושית שלמה.
תחושת הגלות
מאתיצחק דמיאל
האדם באשר נופו נטוי “כאן” ועיקרו “מעבר־לכאן”, הוא בטמורי־מטמוּרות הווייתו נושא תחושת גירות וגלות, וככל שיתעצם ויתבהק באדם היסוד האנושי־המהותי, כן תעמק ותעצם בו גם תחושה זו, שהיא מתוו ייחודו של היצור “שוכן הגבולין”, והיא המבוע בו להמיית כיסופיו האציליים־הנשמתיים ולזוך העגמה החשאית הנסוכה גם בששוניו רינוניו וזמירותיו.
וכלום טועה אני באומרי, שהגירות והגלות המיוחדת־הישראלית שלנו, ההיסטורית, ביללה בנו את התחושה ההיא, והעיבה והקדירה אותה בנו הרבה מאד.
והיה… (ואין “והיה” אלא לשון צפיית־הלב) –
והיה בהיגאל האדם־מישראל מ“גלות־ישראל”, בשובו אל מלוא חייו האנושיים בנחלתו ועצמאותו של ישראל, או אז יוכשר ויסוגל שוב לטעון את זו תחושת “הגירות והגלות” במלוא צריפותה האנושית־המהותית, האנושית־העולמית, זו שבשנים קדמוניות היתה היא נחלתו של הלוי מבני־קורח השר את שיר ד' על אדמת ד', נחלתו של מנעים־זמירות־ישראל גם אם הוא נשא על ראשו את כתר המלוכה בישראל.
בשנים קדמוניות – וכה לחי! בשוב ד' את שבות האדם־מישראל ושבות שירת ישראל אל מלוא היבהקם הישראלי־האנושי –
על האדמה הזאת, כאן! – – –
מדרש "נחש הנחושת"
מאתיצחק דמיאל
(במדבר כ"א)
במתת אלוהים המיוחדת, בכושר האמנות, יש מסודו ומסגולתו של “נחש הנחושת”:
הליכתו של האדם אל… היא דרך המדבר. בוער באשו הסנה ואינו מאוּכּל, ומלפפים גם הנחשים־השרפים. והמה לא רק על עקבו של האדם כרוכים: לחישתם ותבערת ארסם בו היא!
ו“עשה לך שרף ושים אותו על נס”.
והנחש העשוי הזה, המלאכותי, סגולת־פלאים בו:
האדם העושהו, המגלמו וצר צורתו, מוציא תוך כדי עשייתו זאת את נפשו־חיותו של הנחש החי, השף ונושך ומטיל ארסו זוהמתו – ורפא לו לאדם.
ולא רק לאדם העושהו, לא רק לו לבדו, אלא –
“והיה כל הנשוך וראה אותו וחי!…”
וכל מלאכת־מחשבת אשר ככה בה, היא היא אשר לה ייאמר בלשון הקודש: “אמנות טהורה!”
ומעתה אם ישאל השואל: היש אמנות עצמית ישראלית, ומה היא? אף אתה אמור לו:
־ האמנות אשר בה הסוד והסגולה של נחש הנחושת אשר עשה משה ושם על נס לפני עם ואדם בדרכם אל…
היא האמנות הצרופה המקורית הישראלית!
היא היא זו! היא וסימנה ההוא המובהק –
מאז ולדור ודור! – – –
התהו והניגון
מאתיצחק דמיאל
איתא בספרים: “העצבות הקודרת, ה”מרה שחורה“, היא האסקופה לכל חטא. היא הסימן שנפשו של האדם פגומה הרבה, והכרה זאת מוסיפה ומעבה היא עצמה את זו העצבות המורידה והמערערת”.
ומה העצה? יקח האדם את עצבותו ויעשה הימנה ניגון. ואם הוא אינו יכול לעשות זאת, יערה את עצבותו בניגונים שחיברו אחרים. שכן העצבות היא מן התהו, והניגון – הניגון הכן, הכשר, הניגון ממעמקים, הוא היפוכו של התהו. הוא כיבושו, תיקונו וגאולתו.
העולם שרוי עתה בעצבות נוראה. שקוע כולו במרה־שחורה שהיא עצמה האסקופה לכל חטא וירידה ונפילה. ואתם, המנגנים והמשוררים בישראל, קחוה ועשו הימנה ניגונים! ניגונים כשרים, כנים. ניגונים ממעמקים, שהמה, אם גם נוגים הם מאד, הם היפוכו של התהו המטריפנו. הם כיבושו, תיקונו וגאולתו.
אוי, משוררים ומנגנים מעם ישראל! – – –
הזמר המוסמך ותעודתו
מאתיצחק דמיאל
ישבנו בחבורה אל שולחן בבית קפה בורשה. ניגש אלינו זה שהיה ידוע ברבים בתואר שבו היה מציג עצמו: “זמר מוסמך”, אדם גלמוד, חניך עיירה, יודע ספר, שלאחר איזו הסתבכות שלו בקונסרבטוריה־לזמרה שבה למד, “נתן בכוס עיניו”, והיה מחזר על המטבחים והמסבאות ההמוניים ושר שיריו בפולנית ובאידיש.
ניגש אלינו, הציג עצמו כדרכו, וכשנשאל איפה הוסמך ומה רשום בתעודתו, לא הרגיש בלעג שבשאלת השואל, בעיניו נצנץ ברק והוא סיפר:
– לפני שנים אחדות נכנסתי אל האוסטרובצאי. הלל צייטלין שלחני אליו. שאלני עלי ועל מעשי. אמרתי לו שאני זמר, שר לפני המוני־העם העמלים. “והיכן – שאלני – אתה שר לפניהם?” אמרתי לו, שאני שר לפניהם במקומות שהם מצויים שם בערבים ובימי־פגרא. – “ומה מעשיהם שם?” עניתי בפסוק: “תנו שיכר לאובד ויין למר נפש ישתה וישכח רישו”. – “ואתה בא לשם?” לא כיחדתי. אמרתי לו: “רבי, וכי אני מי? לא מר נפש? לא אובד?” תמה: “אתה הרי שר?” אמרתי לו: “רבי, גם השירים שאני שר הם השיכר והיין לשכוח”. השהה עלי מבטו בעצב ושאל: “ומה התכלית?” לא עניתי. וכי מה יכולתי לענות לו?
והוא אמר אלי: "כשאדם מר־נפש ורואה עצמו אובד, הוא בא, חלילה, לידי כך שהוא מקלל את יומו. וכשאדם – אפילו אדם אחד בעולם, עומד ואומר, חלילה, “ארור יום איולד בו” – אין שמחה לפני הקדוש־ברוך־הוא לא בעולמו שברא, ולא בחיים שהוא נתן לבריותיו. וכשהקדוש־ברוך־הוא, כביכול, עצב, כמו שנאמר – “ויתעצב אל לבו” – כל העולם שקוע בעצבות. וחוזר חלילה.
ומה יש לעשות? יש לקחת את מר הנפש, לפייסו, לחיות את נפשו שידע ויחוש שאין כלל אובד, חלילה, בעולם. ותוך שמחיים את נפשו מעמידים מעט יי“ש, שרים שיר, מודים ומברכים ל”מלך העולם", למי “שהכל נהיה בדברו” ובזה גורמים גם לו, כביכול, קורת־רוח. וכשיש שמחה לפניו, יש שמחה בכל העולמות.
כך אמר אלי. והוא – כמו שאני מספר לכם – קם, ניגש לארון, מוציא רקיקים ויי"ש, יוצק, נותן לי ואומר:
– קח, קח! שתה!
ידי רועדת, ואני לוקח, מברך בקול “שהכל נהיה בדברו” והוא עונה אמן. וב“לחיים” אומר הוא לי:
־– אם אתה יכול ורוצה לשיר – שירה! אך לא חלילה כדי לשכוח. אלא לזכור! תמיד לזכור ולהזכיר שאין חס־ושלום אדם אובד בעולם. שום אדם!
כך אמר לי האוסטרובצאי. ומה? לא מוסמך? לא תעודה?…
שאלנו: ואתה זוכר?
– זוכר! תמיד זוכר! זוכר וגם מזכיר!
– מזכיר? איך?
– הנה… תשמעו…
התייצב. חיכך בגרונו, פתח פיו, הוציא קול –
ושני מלצרים פולניים מיהרו אליו. תפשוהו. אחד מושכו מלפניו ואחד דוחפו מאחוריו כשהוא מצעק:
– זמר! מוסמך! אין לכם רשות!
– שמענו, שמענו! שם, בחוץ, מעבר־לדלת תספר זאת!
ומשם, מהחוץ, מעבר לדלת, עוד הלכה זעקתו:
– זמר מוסמך! אין רשות! אין לכם רשות – – –
ישבנו בחבורה אל שולחן בבית־קפה בורשה – – –
"שיחה ספרותית"
מאתיצחק דמיאל
אשאלך, ואתה הסבירה נא לי: הנה הגדת שאף אתה, מדי ראותך פיסת־נייר מודפסת שמתגלגלת ברחוב, ואתה מכיר שהיא מן הספרים ההם – לבך אינו נותן לך לעבור עליה ולא להרימה, כפודה מן העלבון והזילזול. אך הן תודה, שכזאת לא יעלה על לבך כשמתגלגל קרע־דף… נו, למשל, מאחד הספרים שלי, או של אחרים כמוני, כלומר, מהספרות שלנו. והרי ממך ומשכמותך דומה שאפשר היה לדרוש יחס אחר לגמרי. ומה זה? ומדוע זה?
– איני מוסמך לדבר בשם אחרים, אך אשר לי – גם לי שאלה, ואתה השיבה נא לי:
– הנה הספרים ההם – מחבריהם, אם בעלי־כשרון או לא בעלי־כשרון, מקוריים או לא מקוריים, עליהם, על כולם, מקובל באיסור חמור לא להרהר במה שהם העלו, או עומדים להעלות על דפי־חיבוריהם, בשעה שהם נמצאים או עוברים במקומות לא נקיים.
– מה פירוש לא נקיים?
– פרש זאת כשם שתפרש. בכל אופן, עליהם זה ב“לא תעשה”. אסור! ואני הנה שואל אותך: אתה, בכל שהעלית ועומד להעלות בחיבוריך – האם על לבך עלה אי־פעם דבר כזה?
– שלא להגות במקומות לא נקיים במה שאני יוצר?
– שלא להגות ולא להרהר. האם על לבך אתה עלה או עולה אי־פעם דבר כזה?
– דברים מוזרים ושאלה מוזרה. ואיזה קשר בין זה לבין מה ששאלתי? איזה קשר ואיזו סמיכות־פרשיות?
– ולדעתי יש קשר.
– יודע אתה? השיחה מתחילה לגרות אותי. אשתמש בה פעם. אכניסנה.
– הנה, הרווחת! אני מברכך.
– וגם אני אותך.
– על מה?
– על יכולתך לדבר דברים כאלה שדיברת בכובד־ראש כזה.
– ויפה! אנו נפטרים זה מזה בברכות הדדיות.
– וכשבדרכך תראה קרע־דף מושלך?
– אם הוא מספרוּת כזו שיוצריה נרתעים מהרהר בדברי־כתיבתם בשעה שהם נמצאים או עוברים במקומות “לא נקיים”, אני את קרע־הדף הזה ארים –
כולי, מלוא קומתי, אשח וארימנו! – – –
וזכנו, אלוהים...
מאתיצחק דמיאל
יש אשר כל ימי חייו ידבר אדם אל אלוהים ועל אלוהים, ואף בדיבור אחד מדבריו לא יתהלך לא קול ולא הד־קול־אלוהים – אף לא בדיבור אחד!
ויש אשר אף פעם לא ישא אדם בדבריו שם אלוהים, וקולו בתוכם ובינותם יתהלך.
וזהו לעולמים סימן־ההיכר של שירה שלא חוּללה, שירת האמת אשר לנשמת האדם “ממקורה מבית אביה” – – –
וזכנו, אלוהים, לשמעה, כי היא ישנה! ישנה בכל דור – ואם גם בודדה ונחבאת.
וזכנו, אלוהים, לשמעה ולהכירה – – –
עצם הכושר הזה
מאתיצחק דמיאל
עצם הכושר הזה...
מאתיצחק דמיאל
החשיבה שלנו, כלומר, עצם הכושר הזה של האדם לחשוב במוחו מחשבות, הוא הלא המסתורין המופלא והנשגב ביותר שאנו בו והוא בנו תמיד. ואיך זה יושבים בני אדם וחושבים מחשבות ואורגים אותן לתורות שלימות, שכל עצמן וכיוונן ביסוּר וזילזול כלפי הלכי־רוח של מסתורין – דבר זה עצמו הוא ממסתרי־המסתורין.
האינטואיציה של אי־הידיעה
מאתיצחק דמיאל
כשם שיש אינטואיציה, ברק־גילוי, בהיחשפן של ידיעות, כלומר, שלאדם הנחן מתגלות בדרך מיוחדת זו ידיעות, שאין להגיע אליהן בדרכי החיתורים, הניתוחים והצירופים המוּדעיים־השכלתניים שלנו – כך יש גם אינטואיציה שניתן לכנותה: “האינטואיציה של אי־הידיעה”, כלומר, שלאדם מתגלית ונתפסת בדרך מיוחדת זו, בברק־גילוי, גם התעלומיוּת שבכל, התעלומיות המקיפה, האינסופית, החלוטה־מוחלטת – ואינטואיציה זאת, היא במיוחד, מעטים ביותר הניחנים בה והשרויים בחוויותיה, והם יחידי אישי המחשבה וההגות שבכל דור שבעצם נדונו להיות נזירי השתיקה.
וטוב, שקולם הנמוך והעמום של אלה נשמע בכל זאת לפרקים בתוכנו לפוגג ולערבב עלינו במעט את הקולות הצלולים־יותר־מדי־צלולים – –
החתירה בקיר
מאתיצחק דמיאל
כל ההוכחות השכליות למציאותו של אלוהים למה הן דומות? לנר שהיה בידי סבא אור־לארבעה־עשר בבדקו את החמץ. נר זה האיר לו לסבא את הדרך שהוליכה והביאה אותו תמיד, במישרין, למציאת החמץ שגילהו במקום שגילהו. וכשם שאנחנו, בילדותנו, עמדנו מהר על סוד כוחו של הנר המגיה ההוא, כך לכאורה צריך היה האדם לעמוד זה מכבר על כוחן וטיבן של כל אלה ההוכחות. ואף על פי כן, לא חדל ולא יחדל האדם לבקשן, לחדשן ולהפוך בהן. כי מי שאינו באמונה, מה דרך חתירה לו בקיר האטום שלפניו מלבד ההוכחיוּת השכלית והדרישה אליה? והמאמין – זה ישתדל תמיד להכניס בברית אמונתו גם את שכלו, שאף הוא, בדרכיו שלו, יאשר, יענה אמן. כי האדם לעולם לא יוותר על ההשגה השכלית שלו גם במה ששכלו זה גופו העמיד כבר ומעמיד מעבר להשגתו, והאדם לעולם לא יוותר על זכותו לאַמת בתבונתו שלו, לדרכיה ולחוקיה היא העצמאיים, גם את אשר כבר נתאמת לו בכל דרכי־אימות אחרים. ומבחינה זאת עלינו להעריך את הפילוסופיה הדתית שלנו מימי הבינים: תמימות יתרה יש בה, כשהיא בטוחה שאמנם עלה בידה להוכיח את אשר התכוונה להוכיח בהוכחות בעלות־תוקף־כללי, אולם בה במיוחד באה לידי ביטוי מובהק תביעתו של האדם להגיע בדעתו ובחיובי־שכלו־הוא אפילו אל אשר, לכאורה, כבר הוּדע לו ונחתם על ידי הסמכות העליונה – “המקור האלוהי והתגלות דברו”. ועמדת אדם זו – תעודת הכבוד היא לו, הכבוד והקוממיות!
ותיקרא נא בזה תפלה מיוחדת שיצאה מביתו של אחד גדול שהוא נלחם דוקא כל ימיו לאמונה “בתמימות ובפשטות בלי שום חקירות מקליפות־עמלק שהיא הפילוסופיה” – תפלה מביתו של הברסלבאי:
“אל אמונה, עזרני והושיעני שאתחזק באמונה שלימה בכל עת ואכניס את עצמי בתוך האמונה הקדושה בכל פעם יותר ויותר עד שאזכה להבין ולהשכיל בשכלי את הדברים שלא הייתי מבינם בתחילה והייתי צריך להתחזק בלבד, ועתה אזכה להבינם ולהשיגם בדעתי ושכלי. ורק בדברים גבוהים ונעלמים יותר שלא אבינם עדיין אתחזק בהם באמונה עד שאזכה להשיג בשכלי ודעתי גם אלה הדברים. וכן בכל עת ועת אתחזק באמונה יותר ויותר, עד שאזכה להמשיך על ידי האמונה את השכל לדעת ולהכיר אותך באמת ולהבין כל מה שאפשר להבין בשכל האנושי. ומה שאי אפשר להבין בהדעת, אזכה לאמונה שלימה כרצונך וכרצון צדיקיך־האמתיים שזכו לאמונה ולדעת בתכלית המעלה שאין מעלה אחריה” – – – (ילקוט תפלות, ק"י).
ואגב, פניני־לב כאלה, איך כה נוטשו אצלנו, איך כה נדחו? – – –
מ"בין ההרים"
מאתיצחק דמיאל
כשאתה מכניס ראשך בין הרי־הרי השיטות, העיוּנים, הדיונים והוויכוחים על אלוהים – על טיבו, תאריו, ויחסיו, בעל כרחך אתה הולך ומגיע אל ההתייאשות הגמורה מדעת־אדם זו – “דעת אלוהים”. אך עם זה הולכת וגדלה בך ההפלאה וההשתאות ליצור האדם – הוא, שהרה והגה וטווה את כל סולמי־הסולמות ומיגדלי־המיגדלים הנאצלים הללו, ונאמן אתה אז לסכם ולומר:
– מכל המסכתות הספקולאטיביות של האדם על אלוהים – מהן, מכולן, דבר אין לדעת על אלוהים. אולם לימוד דעת אחת יוצאת מהן, שהוא, היצור־האדם – הוא בודאי ראוי גם לתואר הנפלא: 1
אלוהיי!
מי שרוצה למצוא באלה המסכתות יותר מזה, יש בו תמימות יתרה. ומי שאת זה אינו מוציא מהן, יש בו קהות יתרה.
-
“הנפלה” במקור המודפס, צ“ל: הנפלא – הערת פב”י. ↩
עצה שימושית
מאתיצחק דמיאל
ומן האמור לעיל – עצה1 שימושית לסידורם של הספרים בארונותינו:
אם בא לידך ספר יקר־מציאות כזה, שלאחר גמרך לקרוא בו, מזדהרת בך המחשבה: “מה מופלא הוא היצור האדם!” – אתה, גם אם הנך מאמין־דתי מובהק, והספר ספר אתיאיסטי מובהק, קחהו ושימהו בארון־הספרים שלך במקום המכובד בין ספריהם של… “הפילוסופים האלוקיים”.
ומובן, שעצה זו היא מן הדברים שעליהם רושמים:
“רק למבוגרים”.
-
“עצת” במקור המודפס, צ“ל: עצה – הערת פב”י. ↩
אשר לא ישמע שפתו
מאתיצחק דמיאל
בין הבלתי־מאמין האומר: “כל היש, כל ההוויה כולה – ובכלל זה, כמובן, אני עצמי – הכל הכל עומד לפני כסימן־שאלה אחד יוקד. אך מה אעשה ותשובת־האמונה אינה כפויה עלי לא מכפיון חושיי ולא מכפיון שכלי” – בין הבלתי־מאמין הזה ובין המאמין באמונה־חיה יש שפה משותפת – הלא היא שפת־הסתרים אשר ללבב אנוש.
אולם בין אלה השניים ובין הבלתי־מאמין האומר: “אני איני מאמין, ואני גם איני זקוק ל”היפותיזה ההיא" – בין אותם השניים ובין זה אין שפה משותפת, כי שפתו של זה היא ממחוז שמלבר למחוז האדם.
ואל תתמה: “והוא היכן למדה?” אכן, הוא עצמו אינו שומע שפתו זו.
ההיכל והפרוזדור
מאתיצחק דמיאל
סוד־עולם, סוד־חיים – ייחודה של סודיות זו אינה באי־הידיעה שלנו, כי אם בהרגשת הנשגבוּת וחוויית ההפלאה שמלווה את הידיעה ואת אי־הידיעה כאחת.
ונוכחותה ומידת־עומקה של חוויה זו היא גם הקו המבדיל בין מי שזכה ונכנס באמת להיכל המדע פנימה ובין מי שעמוס תלי־תלים של ידיעות והוא איש הפרוזדור.
והתבונן וחשוב:
מה קרוב לאדם יותר מעצמו, ומה ידיעה יכולה להיות יתרה על ידיעת האדם את עצמו – וכמה מופלא הוא האדם לעצמו. מופלא עד אין חקר!
אך אף בזה –
אומר איש ההיכל: עתיד המדע שעוד יביא לנו ידיעות על עולמות ומלואם, וגם אז, ותמיד, יעמוד הכל לפנינו כעומדי אני בידיעת עצמי לפני עצמי –
טמיר ומופלא!
ואומר איש הפרוזדור: עתיד המדע שעוד יביא לנו ידיעות על עולמות ומלואם, ואז יעמוד הכל לפנינו כעומדי אני בידיעת עצמי לפני עצמי
ברור וגלוי!
כי הלזה נמצא בפרוזדור גם אצל עצמו – –
השכינות
מאתיצחק דמיאל
והפרוזדור – גם אנשי־מדע, גם שלומי־האמונה בו ישוכנו, ובו לא אמר אדם מעולם: “אני במיצר”…
ומשיחות היום בו –
אומר בו איש המדע לאיש האמונה: עתה, לאחר שנתערטלו “השמים שלכם”, עוד לכם לפליטה רק מבצר אחד – סוד החיים, אך לא ירבו הימים וגם הוא יובקע.
– כיצד?
– היום או מחר נפיק “חיים” במעבדה.
ומטיח איש האמונה: עשבים יעלו בלחייכם ותגלית זו לא תבוא.
– ואם תבוא?
– היה לא יהיה! נצח סלה ועד – – –
וכשהוא רואה חיוך על שפתיו של איש־האמונה מן ההיכל, קורץ הוא אליו:
– צוחק אתה על קטנות־המוחין של הלזה?
ועונה איש האמונה מן ההיכל:
– על קטנות המוחין של כל אשר כמוך וכמוהו שתולים את האמונה ואת לבטי האמונה בהצלחתו או באי־הצלחתו של ניסוי זה או אחר במעבדה.
– וגם אתה, אם כן, סבור שאפשר, שייתכן…
– אין רצוני עתה אלא לומר זאת, שאתה באמונתך ואותו היריב שלך במדעו הנכם נמצאים בשכינות קרובה מאד – – –
"הקשר הסמוי"...
מאתיצחק דמיאל
“ואראה את אדוני יושב על כסא רם ונישא” –
הרום ההולך הלוך והירום, והנישא ההולך הלוך והינשא – הוא הקשר שבין המדע המתעצם ובין האמונה הנצרפת – הקשר המתבצע בהתמד ובסמוי, והמסתכם ומתגלה לבסוף כמאליו, שלא מהתכוונותם של אנשי־המדע ושלא מדעתם של אנשי־הכנסיות – לא מדעתם והרבה גם למרות דעתם – –
הרום ההולך הלוך והירום והנישא ההולך הלוך והינשא – – –
הדביקות הבולמת
מאתיצחק דמיאל
דיבר אלי אחד: אמשל לך משל –
– אשה אוהבת את בעלה אשר בו מצאה את האידיאל שלה, והיא באהבתה ובמסירותה אף עוזרת לו להגשים באישיותו אותו אידיאל. אך הרעה היא שעל האידיאל הזה שלה, כפי שהיא קבעה אותו לעצמה, שומרת היא בקנאות ודורשת מבעלה שאף הוא יהא נאמן לו עד יומו האחרון, ובכך נעשית היא בחייו של אישה גם גורם כובל ועוצר: היא שוללת ממנו את אפשרות הגידול שהתנאי ההכרחי שלו הוא החופש הגמור – – – החופש גם להיות היום מה שלא היה אתמול, ומחר – לא מה שהוא היום. וככל שהאשה מסורה ודבקה יותר בבעלה־נערצה זה, כן יותר גודרת היא בעדו, עוצרת ובולמת.
– והנמשל?
–הנמשל כב“מדרשי שיר־השירים”: האדם ודביקותו־העומדת באלוהים. האדם ותפיסותיו והשגותיו ועיטוריו שהוא צומדם לאלוהים.
לצתי:
– וכאותה האשה שבמשל, גוזל הוא מאלוהים את חופשו, עוצר בעדו מהיות היום מה שלא היה אתמול, ומחר – לא מה שהוא היום?
ענה: מאלוהים אין אדם יכול לגזול כלום. אך הוא גוזל מעצמו את “גידולו־של־אלוהים” בתוכו, עוצר בעד שמי־אלוהים בקרבו מלכת הלוך ורחב וגבה – – –
– ומה העצה? שאלתי.
– אין שום עצה מלבד זו, שעל בני אדם לזכור זאת תמיד. בני האדם מכל העמים ומכל הדתות! כולם!…
בלי "מניין"
מאתיצחק דמיאל
ומוסר אני אשר שמעתי ואשר נראה כבדיה:
– "סיפר הרבי: רגיל הייתי להתפלל ב’מניין' מיוחד שלי. פעם, לאחר מעריב, ישבתי ושוחחתי ואמרתי:
– מה מידה היא להאמין ולהתפלל היום משום האמנת והתפללת אתמול, ואתמול – משום שהאמנת והתפללת שלשום, וכך הלאה והלאה. צריך כל אדם שהאמונה באלוהים תחודש אצלו מרעותא־דלביה הוא ומהתיישבות המוחין שלו בכל יום. מראשית!
ולמחרת, כשבאתי להתפלל, מצאתי רק את הירש וישניצר, חסיד זקן, ירא שמים. רציתי לשאלו: “והיכן הם, כולם?” אך נזכרתי שהוא אינו שומע: הוא משנים כבר חרש כקיר, ולא שאלתיו. ולא היה מניין להתפלל".
ואולי לא בדיה?…
הסנה לא צעק
מאתיצחק דמיאל
בכתבי־קדשו של ישראל אלוהים מוודא ומוכיח מציאותו לגוי ולאדם לא מתוך תורות והוכחות שכליות, כי אם מתוך התגלויותיו ומתוך עדות עלילותיו האלוהיות.
ומכאן ההוראה גם לאדם:
בשום תורות והוכחות שכליות לא יביא אדם את האחר לידי אמונה. אפשר ויהא אדם מוּלך אל אמונה על ידי אחר רק בדרך אחת –
מתוך גילויי־אישיותו הבלתי־אמצעיים של אותו האחר, מתוך גילויי עצם חייו ופעליו של זה, כשהם גופם מוקרנים וקורנים באור אלוהי, כשהם גופם “בקרבם קדוש”…
מה להם, איפוא, לאנשי־דת, אנשי־האמונה, כי יצעקו על שלטון הכפירה אשר סביב שתה עליהם. הסנה לא עמד ולא צעק על שממונו של המדבר. הוא בער! ואשר קרב לאשו ולאורו ועמד במחיצתו – ראה המראה הגדול ונפל על פניו והשתחווה.
ואת החשבון הזה, שהוא חשבונם, יעשו נא אנשי האמונה – ובדומיה. כל אחד לנפשו. ותחת תוכחתם לבקרים תבוא נא אנחתם, אנחה כבושה, חרישית…
ומי יודע כמה גדול כוחה של אנחת־סתרים כזאת אף לטהר אוירו־של־עולם מאֵדי הכפירה והציניוּת ורעלם וחדירתם. והאם לא לכם, אנשי האמונה, לדעת זאת?…
הסיכוי
מאתיצחק דמיאל
כשאדם קם בבוקר ומחליט בלבו החלטה שלימה להמליך בתוך עצמו את האור והטוב שבו על יצרי הרע והאופל הפועלים בו, באותה השעה נפתח לו לאדם הסיכוי לזכות בזכיה הכי גדולה שישנה בעולם –
להאמין במציאותו של אל האור והטוב שאליו ישווע כל בשר – – –
האבחנה הנעמנית
מאתיצחק דמיאל
עדות לאמיתות מציאותו של אלוהים ושלטונו שימשה לו לנעמן הארמי ריפאותו מן הצרעת שאכלה עורו ובשרו.
ועדות לאמיתות מציאותה של האמונה־החיה ושליטתה בלב האדם, היא ריפאותו של האדם מן הצרעת הממקה בשרו ורוחו גם יחד – צרעת הקנאה והכבוד והשאיפה לנודעות.
עדות זו היא אמנם לא להוכחת־ראווה לאשר בחוץ. אך בשביל האדם־המאמין עצמו, לו לנפשו, היא העדות והמודד והאבחנה האחת המובהקת!
נטוּלי כלים
מאתיצחק דמיאל
אם אנו בני אדם, בעלי השקפת־עולם אתאיסטית, מתרוצצים ככל שאנו מתרוצצים, להוטים אחרי כל שלהוטים, ואף סובאים וגומאים מנזיד החיים ונהנים ומתלקקים, אין זאת אלא משום שאנו גם חסרי כוח ונטולי כלים לתפוס בתודעתנו ולהכיל בלבנו אף שמץ מן האימה והסיוט והטירוף שבהוויית־עולם זו שמלכותה נתקבלה עלינו – הוויית עולם ללא “הריבונות העולמית”.
ואם אנו בני אדם, בעלי השקפת־עולם אמוניית, מתרוצצים ככל שאנו מתרוצצים, להוטים אחרי כל שלהוטים, ומצרים ודואגים לכל שאנו דואגים ומצרים, אין זאת אלא משום שאנו גם חסרי כוח ונטולי כלים לתפוס בתודעתנו ולהכיל בלבנו אף שמץ מן האושר־על־כל־האשרים שבעצם הידיעה: אכן יש!…
ומודים אנחנו...
מאתיצחק דמיאל
שמעתי, או קראתי בשם אחד גדול שעמד ושר ופירש:
“מודים אנחנו לך, ד' אלוהינו, שאתה הוא” –
אנחנו נושאים תודה לך, ד' אלוהינו, על שאתה הוֹוה. ישך. קיים!
ודוק: לא על שאתה נגלית עלינו בישותך, לא על שנתת בנו אמונת־ישותך, אלא במפורש: תודה וברכה לך, ד' אלוהינו, על שאתה ישך. נמצא!
האם לא דברים אבסורדיים?
אך מהו יצור זה שמלבו אפשר ותתרונן כזאת?
הוי, אדם, כמה מלא עניין אתה, וכמה נעלה מסוגל אתה להיות!
ומודים אנחנו לך, ד' אלוהינו, על שעשיתנו יצור כזה שיכול ויעמוד ויאמר לפניך בעולמך דברים תמהוניים כאלה – – –
על זה אנו מודים ומברכים – – –
אל נטשטש
מאתיצחק דמיאל
על סמך הדמיון המילולי שבין שני המשפטים:
“אלוהים הוא הטוב, הצדק, האמת” – – –
“הטוב, הצדק, האמת הוא אלוהים” –
על סמך הדמיון המילולי שבין שני המשפטים הללוּ הוצאו ומוּצאים הרבה תעודות־זיהוי שיש בהן ביודעים ובלא יודעים מן הטשטוש, ואולי גם מן הזיוף.
וניזהר! אל נא נקל ראש בכבדים ובנוקבים שבלבטי רוחו של האדם, ובפרט של האדם מישראל ועולמו השורשי של ישראל. – –
משני העברים
מאתיצחק דמיאל
אין כניסה לתחומה של האמונה על התרחשויותיה הפנימיות העלומות, ואין מעבר בתחום זה גופו מדרגה לדרגה בלי שילום מחיר יקר. אולם ה“יקרוּת” הזאת אינה אלא לגבי האדם בעודו מלבר, אך בעוברו ובעומדו בפנים – משם ניבט לו כל המחיר הזה דל מאד, פחות־ערך.
על הליכתו של אברהם להעלות את יצחק בנו קוראים אנו בהזדעזעות כל ישותנו ובזעקת הלב בנו. אך אין ספק, שמה שנזדרח לו לאברהם בקצה האחר של הליכתו, עד תומה, זה היה לו לאברהם עצמו כמתנה מאוצר־חנם, כנדבת־חסד אשר גם המחיר של דרך העקידה לא ישווה בה, והוא לא מערכה כלל. אבל על זה, על אשר שם ומשם – אין אנחנו, העומדים מעבר מזה, יודעים כל מאומה. על זה אין לנו שום מושג כלל. הסוד הוא רק לאשר משלמים את המחיר ועוברים –
רק להם. להם לבדם. ובדין ובצדק!
"עבודת הקרבנות"
מאתיצחק דמיאל
בשטף דיבורנו הקל מדי נקל היה לנו לקבוע ולהשגיר, שאלוהים אשר מושגי האדם עליו נתעלו ונזדככו, אינו דורש קרבנות. לו אין צורך במזבחות, בעולות־מחים ודמים. והאמת־לחצאין הזאת חיפתה על האמת החמורה מאד. והיא –
שאלוהים דורש גם דורש קרבנות! דורש מזבח ועולות־חלב ודמים, אלא שעם התעלותם והזדככותם של המושגים על אלוהים, הולכת ומועברת ההקרבה, והולך ומועבר הקורבן מאשר שייך לאדם שייכות־קנין אל אשר הוא בעיצומו של האדם, בנפשו־בדמו. וזאת אומרת: אל ההקרבה ואל הקרבן הקשה לאין־שיעור יותר.
עם הזדככות מושגיו של האדם על אלוהים, אין לו להרחיק נדוד אל במה וכוהן. כי אתו הבמה, כי הוא הכוהן, והוא המעלה והוא העולה – עולת קרבי־קרביו, דמיו־נפשו – – –
– אבל לרצונו?
בוודאי! לרצונו! כרצונו של האדם העולה על שולחנו של המנתח הנאמן והרחמן. לרצונו עולה, לרצונו מתנתח. אך הגוף הן כואב, הבשר הן שותת ושותת דם.
– אבל רצון רוצה, רצון בוחר, רצון מברך?
– כן! רצון רוצה, רצון מברך, כברכתה של האם על לידת החיים החדשים בה וממנה. אך – “עד משבר”… וצירים, וחבלים, ודם, ודווי, ודווי – –
יש “חסד־אלוהים”, יש “מתנת־חינם”. אך ה“חינם” אינו אלא בערך לתמורה שהאדם מקבל. אבל “נהמא דכיסופא” אין! ואף על מתן־החסד נתבעת זכות אשר האדם בחלבו ודמו ישלמנה.
עצי־המערכה, האש, המאכלת הפושטים צורה ולובשים צורה, אך “עבודת הקרבנות” לא בטלה ולא תבוטל! המזבח־לד' ניצב וקיים לעד, ועולת האדם, עולת בתרי־לבו והזאת־דמיו היא עולת־התמיד על מוקדה ועל נסכה. וזו הדרך, בה הקשר, בה הברית – –
“וארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ד'” – – –
מעשה אהרון
מאתיצחק דמיאל
משה (עם אהרון באהלו): אמור, מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו את החטאה הגדולה הזאת?
אהרון (בשחוּת הקומה, בעצב־רב): אתה הן יודע את העם כי ברע הוא. והאם לא הוגד לך מה עשה לחור, אשר התיצב בפניו לעצור בעדו, להניאו? ואני – עיני ראו את חור. ראיתיו מוטל. ראיתי דמיו הניגרים.
משה: ונבהלת? חרדת על חייך?
אהרון: לא, משה! לא חרדתי על חיי. אותם הן הפקרתי.
משה: הפקרתם למה?
אהרון: הפקרתים לאשר מר מאלפי מיתות. הפקרתים לנאצת־עד, לכלימת־עולמים, כי ידעתי ואדע: דור ימסור לדור, ואבות לבנים יספרו: “אהרון הוא זה אשר אמר לעם: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם”; אהרון הוא זה אשר פרע את העם לשימצה. הוא. הכוהן. אהרון.
משה: והאם לא האמת יספרו?
אהרון (בשברון): כן. האמת. אך האם טוב, אחי משה, לו עשו גם לי את אשר עשו לחור? לו מצאת גם אותי מוטל על האדמה מדוקר?
משה (נמרצות): אכן! טוב לי לו מצאתי גם אותך בכך. לו אתה, גם אתה, הכוהן, נפלת על משמרתך חלל, בעמדך בפרץ.
אהרון: אך האם זה טוב גם לעם?
משה: והטוב לעם כי כה שיחת, כי כה נפל, ואתה, אתה הכוהן – –
אהרון: אני יודע: חטאתי את ימי. חטאתי את כל חיי, אבל אותו הצלתי.
משה: הצלתו? ממה?
אהרון: משאת עליו גם את העוון ואת האסון הנורא של שפך־דמי, גם דמי אני, דם כוהנו. הצלתיו מהידרדר עוד גם לתהום זו אשר ממנה איך יוכל ויעלה עוד? איך יוכל וירים עוד ראש, וישא פניו? מבוא בזה מנעתיו. פדיתיו בחטאת־חיי. בנאצת שמי וזכרי לעד. זאת ידעתי ואדע. ועלי היא ואשאנה –
משה (מסתכל באהרון. מחריש. אך תיכף כמו מתנער): אהרון, אחי הגדול! אתה אולי צדקת. אך אני… (אינו גומר. נעכב עוד רגע, ואחר נעתק, יוצא בצעדי עוז. ומן המחנה – קול… הקול קול משה, בתוקף בצו):
“איש חרבו על ירכו! איש את אחיו – – – איש את קרובו” – – –
אהרון (מקשיב. משתופף יותר. נאנח. לוחש): משה אחי. אחי הגדול ממני! אתה בוודאי צדקת. אך אני – – – (אינו גומר. עומד דומם. כפוף. נטוי שכם –
והוא לא ידע כי קרן עור פניו).
בעירום
מאתיצחק דמיאל
אם הדרך לאלוהים, להכרת מציאותו, היא דרך העיון, החקר, הפילוסופיה, כי אז אין אני משתייך לו, כשם שנביאי־ישראל לא השתייכו לאלוהים אשר הוא דרוש יידרש רק לאשר יחל את פניו “בלבונה משבא תבוא ובקנה הטוב מארץ מרחק”. באלוהים זה ישמחו העשירים. הוא שלהם. אלוהי־העשירים.
האלוהים אשר אליו תערוג רוח־כל־בשר־איש – הוא אי אפשר, הוא חלילה לו שגילוי עצם מציאותו יהיה צמוד לאיזה קנין, לאיזו סגולה אשר הם לא לנחלת כל אדם. האלוהים אשר אליו ישא האדם נפשו – מן החיוב הוא, שלאדם תהיה גם הזכות לעמוד לפניו ולומר:
“ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב. ובעירום ראשון ואחרון זה שבו יכול כל יצור־אדם לבוא עדיך, בו הנה אני עומד ושואל לך, עומד ומבקש את היגלות ישותך עלי. כי על כן הלא אב אחד לכל היצור. אל־אלוהי־חסד־החיים ואור־החיים לכל אדם, לכל בשר”. – –
מן האיתוּתים
מאתיצחק דמיאל
זאת, גם זאת יאותתו האיתוּתים:
– "בקשני, אדם מתוך חירות גמורה! בקשני ללא שום חשבונות מלבד החשבון האחד – חשבונה של האמת. האמת לאמתה! ובקשני כאילו אתה ראשון־אדם ואחד־אדם אתה ביקום כולו, ולפניך אין עוד שום עדות־אדם ושום משפט־אדם על ישותי אני. רק אתה ורצפת האש־האוכלת שבקרבך. רק אתה והשאלה הגדולה היוקדת אשר בך.
ככה, אדם, בקשני. ככה דרוש לי. כי מצא לא אימצא לאדם כאלוהי־הנצח, אלוהים־מעולם, אם לא ימצאני הוא כאלוהים־חדשים, אלוהים מקרוב־מקרבו בא לו. כי דרוש לא אידרש לאדם כאל חי־כל־העולמים, אם אין אני לו אלוהי־עולם־חייו, עולם־יומו הוא – – יומו־של־כל־אדם, אשר הוא אחד־יחיד ואין שני לו להחבירה מעולם ועד1 עולם" – – –
זאת, גם זאת יאותתו האיתוּתים.
-
במקור: מעולם ועוד עולם (הערת פב"י) ↩
המשוח המרודף
מאתיצחק דמיאל
כל אדם עלי־אדמות הוא שאוּל המשוּח, שאול נושא־הכתר, והוא מרודף מכל בעותי השאול והתהו, והוא מוקף מחנוֹת מבקשי נפשו וטורפי נפשו – והוא אינו יכול לא לשאול לאלוהים גם באורים וגם בחלומות. אך זהו מכבודו של האדם אף מול אלוהים, שאם גם ברגעי־נשימתו־האחרונה יתיצב הוא עליו ויקרא לו – האדם כל עוד נפשו בו יענהו: "תן לי אות שאתה הוא זה! אתה!… כי ירא אנכי מאד פן צלי הוא זה שאותו אראה־כאֵל־רואי. פן צלי הוא זה שאליו אקרא: “ד' צלי על יד ימיני” – – –
ואפשר...
מאתיצחק דמיאל
ואפשר שהמשא־והמתן הבלתי־פוסק של האדם עם נפשו על אודות אלוהים – גם הוא טיח־חיוּץ הוא בין האדם ובין האלוהים. והאדם ישכים, על כן, יום אחד ויאמר: "לי, אני, אין אלא להשתדל, שאני ביומי שלי החולף, שאני בהווייתי־שלי הדלה לא אוסיף על הרע שבחיים, על האופל שבעולם. ומה גם לוּ אזכה ואזרע גרגר קט אחד של טוב, לו אזכה ואעל שביב זערער אחד של חסד, של אהבה. והסחת־הדעת האחרונה הזאת מאלוהים – האם לא היא היא השתלכוּת־נפשו הישירה של האדם לתוך ידו הפשוטה של אלוהים?
אולי!…
ומצאתי בספר אחד: “אחר שלא נשאר לו לאדם שום דבר קדוש בעולם, חוזר ומתקדש עליו העולם בדרך אנושית הרבה יותר, והריהו מתחיל ליתן לבו אפילו לתולעת באדמה שדופק־חייה מעלה אותה מפעם לפעם להיזון באורו של עולם”.
ו“התקדשות־העולם” הזאת על האדם, ההתקדשות בדרך־האנושית הזאת העגומה עד למאד – האם לא היא היא שמתוכה דוקא, מאחרי זו “התולעת באדמה” שהלב מעתה מופנה אליה, מזומן האדם לחג החגים הגדול אשר לאדם, חג מצאו־את־עצמו עומד במקדש־עולם והיראותו את פני מלכו־בקודש – מלך־כל־ארץ אלוהים־חיים?…
וכל הדרכים פתוחות־חסומות, וכל החלונות שקופים־אטומים –
הטירה והמחכים
מאתיצחק דמיאל
האמת האלוהית, באשר היא האמת, היא אחת. אולם הארותיה וגילוייה וגם הדרכים אליה רבים ושונים.
ומשל למה הדבר דומה? לטירה דמלכא ששערי כניסה רבים לה, ומצדדים שונים. לפני כל שער – תור ארוך, ובמוקדם או במאוחר כל המחכים באים על חיכוים, חוץ מאחד, והוא אשר מתרוצץ ועובר מעמידה בתור זה לעמידה בתור אחר, ואשר בלהיטותו נדמה לו תמיד: “הנה… הכניסה ההיא, שם, קרובה יותר ומובטחת יותר”, ובעוד הוא עושה כה וכה ומתרוצץ – כל המוחילים עד בוש מוכנסים פנימה להיראות פני המלך, והוא נשאר מלבר – – –
“על משמרתי אעמודה ואצפה” – – –
תרבותנו
מאתיצחק דמיאל
“יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” –
ואשר הרו והגו וגיבשו גביש־אמרה זו, הן האמינו באמונה ברה ושלימה, כי “יפה שעה אחת של קורת־רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה” – ועם זאת, ובכל זאת –
“יפה שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”!
ועמוד והשתאה: מה חינוך ומה תרבות היא זו, שפירנסו וטיפחו והבשילו תחושת־חיים וטעם־חיים כאלה: מה תרבות מעודנת, אצילית!
ומה הימנון הוא זה ל“עולם הזה” – הימנון החיבה והכבוד והיקר! כי הן רק בו אפשרית שעה אחת כזאת. רק בהווייתנו האנושית עלי אדמות כאן, כאן!…
ומה טוב להתהלך ב“עולם הזה” מתוך תחושתו זו של העולם־הזה – – –
“ואשירה לד' בחיי, אזמרה לאלוהי בעודי” – – –
"על האי שופרא"...
מאתיצחק דמיאל
ישב פעם לפני ר' עדו אחד מבעלי־המוסר ופיו – מגילת הגה והי, ו“שבעה הבלים” כנגד “הפרוזדור האפל, החומר העכור, הגוף החשוך” – – – משל, השכינה עצמה מייללת מתוך מיצר־גרונו של זה על ה“מדור שלה בתחתונים”.
וכשיצא, סח לפנינו ר' עדו:
– הוא בוכה והם בכו – הם, אותם גדולי ישראל. התזכרו? ר' אליעזר חלה. נכנס אליו ר' יוחנן וראהו בוכה. אמר לו למה אתה בוכה? אם על תורה שלא הרבית – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ור' אליעזר אומר: על האי שופרא – על יופי זה שיבלה בעפר אני בוכה. ור' יוחנן עונה: על זה וודאי יש לבכות. ובכו שניהם".
“על האי שופרא”… על יופי גוף־גשמי זה. תפארת ריקמה־בשר־ודמית זו… פלא־חיים, פלא עושר־עניין, עושר־תוכן זה… פלא־עין־זו אשר לא תשבע לראות. פלא־אוזן־זו אשר לא תמלא משמוע… נס לב־זה הפועם, החש… נס־מוח־זה החושב, ההוגה – פלא עולם־בי, פלא־עולם־אני זה – – – הוא, איכה מופסק, מוּתז! איכה מושלך לבור־קבר להתפוררות, לבלייה, למק – – – וי, וי, איכה ואיכה – – – “ובכו שניהם”.
והבוכים, ר' אליעזר ור' יוחנן – הם הלא בודאי שהאמינו באמונה שלימה במעבר שמה, ל“עולם האמת, עולם הנשמות”. ובכל זאת… “האי שופרא. האי שופרא”…
ובבת־צחוק:
– האליגוריסטים שלנו, ממהלכו של פילון, נרתעו, כידוע, מקבל חלילה את המסופר בתורתנו גם פשוטו כמשמעו, בשבילם אין הכל אלא מזל, רמז. אברהם – הכוונה לצורה, לרוח, לנשמה. שרה – הכוונה לחומר, לגשם, לגוף… מילא, עי"ן פנים לתורה, וכל דור מצא ומוצא לו את הפנים שלו בה. אך גם לדידם, אברהם הן בא לספוד לשרה ולבכותה. משמע, הנשמה עצמה בוכה על התפרדות החבילה הזאת, על ניתוקו של זיווג־פלאי זה שלה עם החומר, עם הגוף הבשר־ודמי הלזה. הנשמה עצמה, הרוחנית, השמיימית, אבלה ובוכיה… כי כואב… כי צר. מאוד צר… וי, האי שופרא דבלי… האי שופרא – – –
ושבו תנו דעתכם:
– אמונה שלימה ב“הישארות הנפש”, בנצחיות־החיים שם, בעולם הנשמות… גן עדן התחתון. גן עדן העליון. נעימות־נצח בסתר כנפי השכינה, בצרור חיי־החיים. ועם זה, ולאחר הכול, גם לאחר הגאולה המשיחית – “אני מאמין באמונה שלימה בתחיית־המתים”!
זאת אומרת, שכל גאולה, כל אחרית, וכל פדות חסרה ופגומה, כל עוד אין בה התיקון גם לפרידה ולניתוק הזה. והתיקון האחרון, המלא והשלם, הוא בשיבת־שבותן של הנשמות מעידוני־עידוניהם שם, אל ההתלבשות שלהן הלזו, הארצית, הגופית, הבשר־ודמית… והדברים כידוע, אמורים אפילו באברהם אבינו: אף הוא – שוב אברהם אבינו שמכאן, ואף משה־רבנו, משה שעלה למרום – שוב “זה האיש משה”, כך ובכך יעמדו הם, יעמדו כל הנביאים, כל הצדיקים וקדושי־עולם ל“קץ הימין”, עת בוא ההתרחשות הקדושה־הנוראה של הסרת הלוט הנסוך עתה על הכל, של היגלוּת כל התעלומה הנשגבה שמבראשית ועד אחרית… "ונגלה… וראו כל בשר יחדו!
כל בשר! – – –
ומעתה הגידו! אמונה זו – “אני מאמין באמונה שלימה בתחיית המתים” – היש הימנון גדול יותר הימנה ל“האי שופרא”, לגוף הזה, לריקמה בשר־ודמית זו שלנו – האם יש?
כך סח לפנינו ר' עדו, והיתה תוגה הומיה. אי־מזה נישאו הדי צלילים רחוקים. ובדימדומים שאפפו הנצו זהרהורים – הנצו מפה ומשם – –
משה בדמי לילה עם הסלע
מאתיצחק דמיאל
לפרופ' ש.ה. ברגמן – בברכה
וירם משה את ידו ויך את הסלע…
ויאמר ד' יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן – – –
(במדבר כ')
משה: ובי התאנף. זעמני – – –
הסלע: ולמה הכיתני?
משה: האם לא במטהו, מטה־האלוהים אשר בידי?
הסלע: אך הכיתני!
משה: והאם לא כולם חוצבים בך בברזל, במקבות?
הסלע: כולם… הם, אשר לעיניהם אני “טבע דומם”, עצם מת. אך אתה? אתה הלא יודע.
משה: כן. יודע. ואת הדעת הזאת, את בשורתה, הלא אביאה, נשלחתי להביאה אליהם.
הסלע: ולוּא הבוקר, לעיניהם ולאוזניהם, דיברת אלי, כדברך עתה, ואני, השומע, נענה לך. –
משה: כי אז?
הסלע: כי אז נפקחו גם עיניהם. כי אז הוראו גם הם לדעת.
משה (כלעצמו): לדעת כי אין טבע־דומם ולא־דומם. עצם־חי ולא־חי. מדבר ולא־מדבר.
הסלע: הוי, דבר משה! דבר כה באוזני, אחי הגדול.
משה (ממשיך): כי הוא אחד. הוא בכולנו וכולנו בו. מהווה הכול. מחייה הכול.
הסלע: ולוּ הבוקר… לעיניהם ולאוזניהם כולם. כמו עתה. לבדנו –
משה: “כמו עתה. לבדנו”. ואני ביניהם, בקרבם, לבי ייסער בי. רוחי נעכרת. הוגיעוני. אני יגע. אני מאד יגע –
(מטה ראשו. מניחו בחיק הסלע – – – דממה. כבש העולם נשימתו. הכוכבים ממעל מביטים, זה אל זה רומזים – – –)
הסלע (חוזר, לוֹאט): אין דומם ולא־דומם. חי ולא־חי. הוא בכולנו וכולנו בו.
משה (עיניו עצומות, לוחש): הוא בי. הוא בך. הוא בכולנו. אחד – – –
(דומיה. כבש העולם נשימתו).
משנה פרשת העקידה
מאתיצחק דמיאל
…ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את
שאלתיאל מזרע אברהם ויאמר אליו: קח את בנך
ולך… העלהו…
העלוּם: כשאלוהים אמר לאבינו, לאברהם: “קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת”, השכים בבוקר, קם והלך.
שאלתיאל: אני יודע. פרשת העקידה אשר לאבינו אברהם חרותה על לוח לבי.
העלום: ובכל זאת…
שאלתיאל: עיניך הרואות: איני הולך.
העלום: משמע, קשה לקחת בן, להעלותו עולה?
שאלתיאל: כן. קשה. קשה מאד.
העלום: והוא הלך. והוא העלה.
שאלתיאל: העלה? “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”!
העלום: אך הוא הלך. לבו היה נכון. “וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת”.
שאלתיאל: (יושב דמוּם).
העלום: ואתה אמרת: “פרשת העקידה חרותה על לוח לבי”. ואתה תמיד גם נשאת על שפתיך: “דרך העקידה, אש העקידה” – – –
שאלתיאל: ומה אתה דורש ממני?
העלום: אני? האם לא את קולו שמעת בצווֹ?
שאלתיאל: ומה נידרש ממני?
העלום: האם לא ברור היה אליך הדבר אשר הוא כאש, אשר הוא “כפטיש יפוצץ סלע”: “קח את בנך ולך והעלהו”?
שאלתיאל (בעצב רב): “אשר הוא כפטיש”…
העלום: ואינך קם, ואינך חרד.
שאלתיאל (לעצמו): איכה אוכל?… איכה אלך?… (ובתוקף); לא! לא אלך!
העלום: מוֹרד? ממרה?
שאלתיאל: ממרה למענו.
העלום: למען בנך?
שאלתיאל: לא! למענו הוא! לשמו!
העלום: מה העוקבה הזאת? למענו הוא לעבור על צווֹ? לשמו להפר את רצונו?
שאלתיאל: האם אפשר כי זהו רצונו? “קח את בנך והעלהו”… האפשר?…
העלום: רצונו־של־אלוהים הוא איפוא עליון רק כשהוא מתאשר על ידך? צווֹ חובה רק כשהוא נוח לך?
שאלתיאל: נוח לי… למה תדבר כזאת? האם נוחיות ביקשתי מעודי? האם אותה אבקש?
העלום: תהי איפוא לשוני אחרת: רצונו־של־אלוהים עליון הוא רק כשהוא מתאשר בבינתך? צווֹ חובה רק כשהוא נוח להגיונך?
שאלתיאל (שותק).
העלום: והוא, אביך, אבי ישראל: “קח נא את בנך את יחידך, אשר אהבת, את יצחק” – את יצחק היורש, את יצחק אשר “בו ייקרא לך זרע”, את יצחק נושא הברכה, נושא היעוד. ו“אחר הדברים האלה”, אחר כל שהיה, כל שהתרחש – – – אֵי טעם? אי הגיון? והוא הולך. והוא אינו שואל: “האם אפשר שזהו רצונו?” “ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו” – – –
שאלתיאל: אברהם הוא אברהם, ואני –
העלום (משסעו): ענווה. נמיכוּת־רוח. אך האם אין הוא גם האיפור שבו מתאַפּר כל עריק וכל משתמט: “ואנוכי מה?”…
שאלתיאל: לא! לא זאת! אברהם הוא אברהם, ואני – אשר אני. וכשם שלא ייאמר לשום אדם לחיות במקומו של אחר, כך לא ייאמר לשום אדם לעמוד לפני אלוהים בעמידתו של אחר.
העלום (בלעג): משמע, עמידתו של אברהם היא: ללכת אחרי צו. היא: “התהלך לפני והיה תמים”, ועמידתך אתה היא: “לא! לא אלך!”
שאלתיאל: הוא היודע ועֵד.
העלום (בלעגו): “הוא היודע” – הוא אשר דעתו חלילה לה להיות נשגבה מדעתך ומצוותו חלילה לה להיות נפלאת ממך.
שאלתיאל (לפני עצמו): “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ד', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”.
העלום: ואתה החוזר על נאום־שגבו זה? אתה?
שאלתיאל: אני. בכל לבי.
העלום: ואינך נשמע לצו באשר גבה ממחשבותיך?
שאלתיאל: לא גבה! כי אם נוגד, פורע.
העלום: פורע את הגיון שכלך?
שאלתיאל: פורע את כל צפונות לבי, את מוסר לבי!
העלום: מוסר לבך? והאם לא הוא עליון, עליון על הכל?
שאלתיאל: עליון, נשגב! אך לא מחוץ.
העלום: מחוץ למה?
שאלתיאל: מחוץ למוּסר.
העלום: למוּסרך אתה, אשר הוא בידך קנה־המידה שאתה תהא המודד בו את אלוהים?
שאלתיאל: למוסרי אשר בי ואשר מתוכו ובעדו יחסי וקשרי לאלוהים, יחסי החי, קשרי החי! מוסרי אשר בי ואשר מתוכו ובעדו אשא נפשי אליו – אליו, השלימות, אליו, המוחלט, אשר הוא במציאותו־במהותו מיבטח לי ומנוס לי ביחסיוּת כל הויתי, הוית יצור־אנוש עלי אדמות, ביחסיוּת כל הליכותי, משפטי והגיגי – אליו נפשי, אליו כל חביונותי, בו להיטהר, לו להידמות.
העלום: לו להידמות? “ואל מי תדמיוּני ואֶשוה יאמר קדוש”.
שאלתיאל: “קדושים תהיו כי קדוש אני”. “מה אני אף אתה”…
העלום: היזהר! מוקש!
שאלתיאל: ואֵי הדרך לאדם שאינה זרועה מוקשים?
העלום: ההידמוּת לאלוהים אשר היא חטא הקדמון לאדם לראות עצמו כאלוהים, והקירבה לאלוהים, הקירבה הקרובה אשר בה גם מכשול־העוון לאדם להיות הוא שופטו של אלוהים.
שאלתיאל: ואברהם? האם לא שפט? “חלילה לך מעשות כדבר הזה! השופט כל הארץ לא יעשה משפט”.
העלום: אך הוא גם שאמר “ואנכי עפר ואפר”, והוא גם שהלך. “ויקח בידו את האש ואת המאכלת”. ואתה?
שאלתיאל: (שותק).
העלום: וראה, לכתו זו של אברהם מה נתיב השאירה היא בחיים? מה מופת, מה דוגמה? אלוהים ניסה את אברהם, ואברהם אשר נענה, אברהם אשר הפקיד רוחו וכל חישבונות לא ביקש, היה לנס, נס־עולמים לאדם, לעמים. נס לנאמנות אין קץ, נס לקבלת־חובה ללא מצרים. ואתה? אתה בדוגמתך זאת?
שאלתיאל: דוגמה. מופת… וחשבוני עם קוני אינו אלא אחד.
העלום: ומה הוא?
שאלתיאל: חשבון אמת־לבבי. הוא לבדו.
העלום: “אמת לבבך”. שוב! אתה!
שאלתיאל: אלוהים אמת. היא רצונו.
העלום: אכן! רצונו של אלוהים הוא הוא האמת, הוא הוא הטוב!
שאלתיאל: האמת, הטוב הם רצונו, הם אי־אפשר שלא יהיו רצונו של אלוהים.
העלום: ומי הוא הקובע מה האמת ומה הטוב, שאי־אפשר שלא יהיו רצונו של אלוהים באשר הם האמת והטוב? אתה הקובע?
שאלתיאל: התהומות פעורים. אני יודע. אך איני אלא אדם.
העלום: אלא אדם, ובכל זאת המרי, העיקשוּת.
שאלתיאל: אללי! מה נדרש ממני? איכה אוכל?…
העלום: מה נדרש? “קח את בנך – וישכּם ויקח”! ציוּת…
שאלתיאל: (בדיכדוך): ציוּת…
העלום: ציוּת מהכרה, מרצון. כי מה האמונה בלי אֵמון, האמון השלם, המוחלט: “הן יקטלני לו אייחל”.
שאלתיאל: האֵמון אשר הוא מבע הכבוד, מבע האהבה.
העלום: אכן! האהבה! האהבה השלימה, התמה. “אברהם אוהבי”.
שאלתיאל: הכבוד, האהבה, אשר בם גם היראה, יראת הרום לאין־חקר, השתאוּת הנשגבות ללא דימוי, ואשר הם גם ששון הלב והתרוננות הלב, שקיקת כל מעייני־הנפש ונהירת כל רהטי־הישות לו להימסר, בחיק־נצחו להיערות, בו להתבטל כליל, בו להימוג, כי… כי הוא האור, כי הוא הטוהר, החסד, הטוב – עצם הטוב, מהות הטוב… “הדוּר נאה זיו־העולם נפשי חולת אהבתך”… ואיכה בקשרי־באמונתי זאת בו אוכל להאמין כי צו העקידה הלזה, הצו להעלות עולם־חיים, עולם־אדם, הוא רצונו שלו? איכה באמוני־הכבוד, באמוני האהבה האלה, איכה בהם ומתוכם עתה אקום –
העלום: אבל היא הלא מצוותו שלו!
שאלתיאל: ואני לא אבגוד.
העלום: במי?
שאלתיאל: בו. באלוהים־אוֹרי.
העלום: תמרה את פיו ובו לא תבגוד. (צוחק צחוק גדול).
העלום: ואתה מדמה בנפשך שכל הגיגיך אלה חדשים הם?
שאלתיאל: מה לי חדשים, מה לי ישנים, והם יקוד לבי, אמת לבי.
העלום: אז, בלכת אברהם בדרכו ההיא, דרך נאמנותו, תפארתו והזדרחוּתו, הלך הוא בלאט. לצדו, הלוֹך ולחוֹש על אזניו, על לבו, את דבריך אלה.
שאלתיאל (בתמהון): מי?
העלום: השטן. זה אשר –
שאלתיאל: (נרתע, שולח בהעלוּם מבט חודר): ואתה?… (מוסיף מסתכל בו) מי אתה?
העלום (צוחק): אותי אתה שואל מי אני, אותי אשר עימדך אינך מכיר, ואתה מתיימר לדעת מיהותו של אלוהים, רצונו, דרכו. אתה אשר לך אין גם העוז להסתכל בך, בעצמך, ולדעת עכשיו, בשעה זו, את אמת־עצמך.
שאלתיאל: אמת־עצמי בשעה זו?
העלום: האמת הפשוטה שהבן – בנך, עצמך ובשרך, וצר לך וקשה לך – ואתה עומד ומתפתל, עומד ומערים.
שאלתיאל: משום שהבן בני, עצמי ובשרי… (שותק. מהרהר נכאות) ואולי?… “עקוב הלב מכל”.
העלום: וראה, אתה אומר: זה לא רצונו, זה אי־אפשר שיהא רצונו. ואם תום־לבך הוא, למה לא תקום, לא תלך ועמך בטחונך זה, שהוא יקרא כקראוֹ אז לאברהם שנית, יקרא ויצוה: “אַל תשלח ידך”! למה?… האין זאת כי דבר בגו?
שאלתיאל: מה הדבר?
העלום: למה תשאלני, והוא ממך לא נכחד.
שאלתיאל: הגד!
העלום: אתה אינך הולך לא משום שאתה בטוּח שזה לא רצונו, אלא משום שבך רוחשים הפחדים שזהו אמנם רצונו, רצונו האחרון, והוא לא יקרא שנית, והוא לא ימנעך.
שאלתיאל: (יושב מדוכא. נותן עיניו בהעלום): מי אתה?
העלום: (בלעגו): מדי תבוא במצור, מדי יסתתמו הצטדקויותיך, אתה שב ושואלני מי אני, כביכול אינך מקבל את דברי רק משום שאתה רואני כעוֹין, כשטן… כן. עקוב הלב. עקוב מאוד… מפני הן לא תיסתר, כי –
שאלתיאל: כי –
העלום: אתה יודע…
שאלתיאל: (שחוח. נאנק): אויה! כצבי מוּדח…
העלום: ככה יתעה, ככה יסתכסך היצור־האדם בסוררו, בנטשו דרכו.
שאלתיאל: ומה הדרך לאדם?
העלום: דרכו של אברהם. אם ד' הוא האלוהים – לכו אחריו! “וישכּם אברהם בבוקר – וילך”.
שאלתיאל: (שתיקה כבדה. אחר קם. כמרים הר על גבו. עומד, מביט נכחו).
העלום (בהתעוררות חדוה): הנה! סוף סוף! בוא, שאלתיאל! בוא, היחלץ באחת מן המצודה הפרושה תמיד על כל אשר, כמוך עתה, ייקרא מאת אשר הוא עליון על כל ומרום מכל, ייקרא לנתיב אמוני־העד ומסירות־העד. בוא, היעלה, הינשא, ובך ייקדש אלוהי החלט כל החובות וכל הציוויים אשר עלינו, ובך ייכבד האדם, צלם־אלוהים באדם – בואה, שאלתיאל!
שאלתיאל (פוסע כבדות. אך מיד נעצר. עומד): אֵלי, מה הדיכדוך הזה? מה המועקה הזאת? הקדרות הזאת? (ובהתפרצות כל הקרב, בשאגה) לא! לא! לא אשקר! לא אשקר בי, לא אשקר בו! לא אלך, לא אזוז!
העלום: לא תלך?
שאלתיאל (מפנה פניו): אֵלי, אלוהי חיי! הנגלות והנסתרות בי לפניך הם. רק לפניך לבד. ואם את אשר אני עושה עתה לא יעשנו האדם וניקה – הביאני, אלוהים, במשפטך, ואני רחמיך־עלי וחנינתך איני מבקש: אני את דינך מקבל עלי, מצדיק ותהי ידך בי כאשר תהי. האפיסני, אלוהי. המיתני מיתת עולמים – חיי מסורים לך, נפשי מסורה לך, אך אני לא אנכּרך בי! ואם צווך הוא זה אשר הונף עתה עלי להינעץ כשפוד ממורט וקר בהרגשת־מהותך אשר אני בכל תאי ישותי אשאנה כנועם זיו כל העולמות וכשפע החסד בכל העולמות – אם צוך הוא זה… אני… אני… (פורשׂ ידיו) אוי, מלכי! אוי, קוני! ראה עומדי לפניך מודהם ונבוּך ונכלם. נשפט עמך עליך, על אמתך־בי כי לא אבגוד בה! כי לא אבגוד! נאבק עמך כי לא תהיה לי כאלוֹהים רחוקים, כאֵל זר אף עד ארגיעה… ואני איני אלא אדם בתכלית הדלוּת העכירוּת והחליפוּת. ואַל תשליכני, אלוהי, מלפניך. אוי, אל תשליכני! אל תשליכני! – (גוהר ארצה. מתמוגג בבכיו).
ויקרא אליו: שאלתיאל! ויאמר: הנני! ויאמר: בחנתי לבך. ויען אשר עשית את הדבר כאשר עשיתו, בכל עומק אמת־לבך ויגון־לבך – אור פני אליך אשא. וגם בך יתברך אברהם אוהבי לאמור: משורשי, בני עלית. נצר להתפאר – – –
שאלתיאל: (כשפניו שטופי דמעות הגיל והנהרה): אודך אבי ורבוני! אודך ואזמרך! וזכני נא, אלוהי אבי אברהם, להעלות נפשי כליל על קידוש מלכותך בעולמך, ואני מכל המדורות ארנן רצונך, ארנן חסדך – חסד אור עולם באוצר החיים – – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.