כשנצנצה לראשונה המחשבה במוחו של אדם הוא נבהל ונחרד: קול מדבר אליו והוא אינו יודע, מהיכן הוא בא. אמנם, קול דממה דקה, אך הוא קול. ומי הוא המדבר אליו? מי זה חדר לתוכו ונושא אליו את דברו? אין זה כי אם פי הנעלם מדבר אליו, בו או בתוכו, אבל הוא שומע אותו. הנעלם מצווה עליו דבר־מה או בא אליו בטענה, אולי מזהיר מפני איזו סכנה, אפשר שהוא רוצה לקחת אותו אליו ולהעלימו מפני עצמו. נבוך היה ולא ידע את נפשו. הלא כך מסופר על אדם הראשון בספר הספרים: “וישמע את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן”. לידתה של המחשבה כרוכה בפחדים ובחרדות. אין היא דיבור, אבל אין היא גם שתיקה. ובכן, מה היא ומה טיבה? היה האדם תוהה ובוהה עד שנסתייע בה במחשבה גופה להגדיר את מהותה ולכנותה בשם. יצא ואמר, שהיא קול דממה דקה. היא קול הנעלם.
רעיון זה, שהמחשבה אין מקורה באדם אלא מחוצה לו, יהא מלפף את האדם דורי־דורות. כשם שהוא רואה מחזות שדי, כך הוא שומע קולות האל. הכל הם נושאי דברו של האל. השמיים מספרים כבוד האל; קולות יתנו מים רבים אדירים; ירעם הים ומלואו; ירננו עצי היער; קול ה' על המים, קול ה' בכוח, קול ה' חוצב להבות אש; קול ה' יחולל אילות, קול ה' שובר ארזים; קול ה' נשמע אף מן הדומם. אבן מקיר תזעק. ואיכה לא יקשיב האדם את קול ה' מן הרעיון העולה במחשבתו? אפילו יום ליום יביע אומר. באין אומר ודברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קולו, כל שכן מעמקי לבו של האדם. ואם רבות מחשבות בלב איש, הרי בוודאי מאת ה' היתה זאת.
עד כאן בתקופת ראשיתו של האדם שהמחשבה היתה בעיניו כולה פליאה וחידוש והלם. קול בו ולא משלו. כיוון שנתרווחה עליו דעתו והמחשבה נעשתה לו דבר יומיומי, עדיין חש יראת הרוממות בפני הרעיונות הגורליים, שיש בהם מן ההכרעה והמחייבים כוח החלטה. כשאברהם נתבע למפנה הרה־גורל בחייו והוא שוקל בדעתו אם לעזוב את ארץ־מולדתו, הוא שומע קול מליבו כדבר אלהים “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. כל מקום שהוא נתבע לעקירת־שורשים אין המחשבה השכיחה מספיקה. דרושה לו השראה עליונה. מאלהים מצעדי־גבר כוננו. הוא הדין כשאברהם נפרד מלוט, הוא שוב זקוק לקול מבשר האומר לו: “שא נא עיניך וראה… מן המקום אשר אתה עומד שם צפונה ונגבה וקדמה וימה”.
קדמה לכל עקירה הבטחה עליונה. אפילו כשהמחשבה נעשית לו שיגרה, הוא לומד להבדיל בין הרהורי־לב ומערכי־רוח שכיחים שהם בגדר חולין למחשבות שחותם של רוח הקודש בן. רבות מחשבות בלב איש ורק אחת מהן שהיא עצת ה' היא תקום.
עד כאן בדברים שהם צורך אישי, שאין להטריח את העליונים אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כיוון שהאדם יוצא מפרטיותו והוא נעשה נציגו של השבט או העם, הוא יוצא גם מתחת רשותן של הנסיבות הזמניות. ממילא כל רגע הוא אצלו גורלי, כל שעה היא שעת מיפנה וכל מעשה שלו הוא החלטי. שוב אין הוא לעצמו, אלא הכלל שהוא בא־כוחו. שוב אין לו מחשבות, אלא חזיונות ואין לו כלל דיבור משלו, אלא הדיבור בא אליו. יעקב החולם ורואה מראות שומע תמיד קולות. אלהים מדבר אליו ומתוכו. הוא עוד נאבק עם המלאך היושב בחובו ואומר לו שלחני. הוא שרה עם אלהים לפי שהוא מבקש להיאחז גם במציאות הקטנה הממשית ומעביר את הפכים הקטנים לצד השני של מעבר יבוק. אולם אף על פי שיצא מעוטר בנצחון כדבר המלאך יצא מכל מקום צולע. עדיין יעקב צולע ומרחף בין שני סוגי מציאות: הנגלית והנסתרת. מיעקב ואילך פוסקים חיי המסתורין ומתחילים החיים השבטיים. חוגגת הממשות בשמעון ולוי. אפילו יוסף החולם בונה מסכנות לפרעה. אולם קול הנעלם לא נדם. הוא מדבר מתוך גרונם של הנביאים והחוזים ומילתו על לשונם. משה שוב שומע את קול אלהים מדבר אליו מתוך הסנה. אף הוא, תחילה האל ניגלה אליו מתוך המראה בסנה הבוער באש ולאחר כך בא אליו הדיבור. על יד משה חללה של היהדות מתמלא קולות וברקים. “ויהי קול השופר הולך וחזק משה ידבר ואלהים יעננו בקול”. “לא קם עוד בישראל נביא כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים”. שכן כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריה בהירה. וכשם שמשה ראה בהירות כך הוא שומע בבהירות. לקולות נתווספו גם ברקים. משה לא שמע רק קול דממה דקה והיא קול ענות חלושה, אלא קול ענות חזקה. מחשבותיו של משה לא היו חלושות, היינו, אנושיות שכיחות, אלא חזקות, על־אנושיות. מכאן מסתברים לנו דבריו של משה לאחר שירד מן ההר ושני לוחות העדות בידו ויהושע הודיע לו את דבר העגל: “ויאמר לו קול מלחמה במחנה” השיב לו מיד משה, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, “קול ענות אנכי שומע”. דהיינו, לא קולות וברקים ואף לא קול דממה דקה כי אם “קול ענות אנכי שומע”, סתם דברים בטלים, שאין בהם אף ניצוץ של מחשבה רוחנית.
משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו. גדול מדאי היה האור שזרח על משה “וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו”. הוא משה אשר לא קם כמותו ואחריו לא יקום. עם הסתלקותו נסתתם מקור הנבואה. דורות רבים לאחריו יראו לגשת אל הנבואה, כשם שבני ישראל יראו מלגשת אליו. הפסקה אריכתא של הסתלקות הנבואה עד שבא שמואל ופתח שוב את מעיינה מתוך אימה ופחד. גם על עלי הזקן מורו ורבו היתה אימתה עליו. כעין סמל לדבר: גם המראות נעלמו מעיני עלי, שכן “עיניו החלו כהות לא יוכל לראות”. לפיכך לא נתן אימון בקול שדיבר אל שמואל. מי אתה שמואל? סח לו בוודאי עלי הזקן וקטן־אמנה. הגם אתה, הנער, מתייסר להיות חוזה מחזה שדי כמשה? כך שאלו דרך לעג גם את שאול: הגם שאול בנביאים? מאחרי משה ואילך היו מגלגלים לעג על כל מי שנטל לעצמו כתר הנביא. לכן החזון בימים ההם לא היה נפרץ, כפי שמקדים הכתוב לפרשת שמואל: “ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ”. שמואל מפעם לפעם רץ אל עלי נפעם ונרגש מן הקול הדובר בו ואליו. מוכן ומזומן הוא לאמר: הנני. אך הזקן המפוכח והזהיר מייעץ לו כל פעם: “לך שכב”. הוא הורה לו על יישוב הדעת. הנבואה היא התפרצות־לבה, שככל שהיא מתלקחת בחוזקה כך שקיעתה אתנחתא ממושכת. יש זיקוקין בודדים ומחולשים כגון נתן הנביא, שהוא פורץ בחוזקה כן הוא ממהר להסתתם ולאורך ימים. משמואל ועד אליהו אתנחתא ממושכת. יש זיקוקין בודדים ומחושלים כגון נתן הנביא, שהוא יותר מטיף ומוכיח מנביא וחוזה. אליהו שוב חופר באר הנביא שנסתתמה. הוא בא בקולות וברקים, באש ובגשם, להוכיח כי ה' עימו. ואילו על נביאי הבעל נאמר “אין קול ואין עונה”. אולם רק פעם אחת, כשביקש לקדש את השם, הטריח את הכוחות העליונים. מכאן ואילך הוא מצטנע והולך. הכתוב מעיד: “ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים… לא ברוח ה‘… לא ברעש ה’… ולא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה”.
מאליהו ואילך הנבואה שבה למקור הבראשית שלה, לקול הדממה הדקה. קול ענות חזקה בו דיבר האל לבחירו משה היה חזיון חד־פעמי. אחריו לא קם כמוהו במסורת היהודית. מעכשיו הנביאים מתנבאים, אמנם, בסגנונות שונים, אבל כולם אומרים דבר אחד. ישעיהו רואה בחזונו את אדני יושב על כסא רם ונישא ושומע קולות השרפים הקוראים זה אל זה קדוש קדוש קדוש. לאחר כך הוא שומע את קול אדני מדבר אליו ומתוכו. ישעיהו פתח שוב באר הנבואה. מלאחריו ואילך הענין נעשה כדבר מובן מאליו. ירמיהו אומר, בלי כל הכנות של מראות “ויהי דבר ה' אלי”. מפעם לפעם מזכיר במפורש את מקור הנבואה “והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי”. יחזקאל קורא אותה בשם “יד ה'” אשר היתה עליו או רוח אשר תבוא בו. ואילו יתר הנביאים מספרים בלי אמשלות ובלי כל סמוכין של חזיונות “כה אמר ה'” או “כה הראני אדני”. וביתר ענווה והצנעה כפי דברו של חבקוק “המשא אשר חזה חבקוק הנביא”.
כללו של דבר, הנבואה באה למלט משא מעל הלב, היא שליחות הקול הפנימי, קול דממה דקה של מחשבות לב אנוש. הנבואה היא משא. שמה הסופי מעיד על תחילתה. אנו קוראים את להבות מליצותיה, בהן מעולפים ספירי־רגשות של אנוש המשתאה ומשתומם על קול אלהים הקורא אליו: אדם אייכה? והוא, נפעם משגב החזיון, נחבא לו בתוך עצי הגן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.