רק המחפש אלוהים כדי למצוא על ידו את האדם הנעלה יותר, מחפש באמת את האלוהים. הוא דבק באלוהים, אבל לא על מנת לפרוש מן העולם.

מתוך אהבות רבות אפשר להגיע לשנאת האדם: אהבת הבורא, אהבת הבריאה, אהבת הנופים והגופים היפים, אהבת האמת והצדק, אהבת האומה או החברה, אהבה למשיח. כל יחיד בפני עצמו אינו מסוגל להיכנס למחיצתה של אחת מן האהבות הללו, ובוודאי שאינו ראוי לה מפאת סגולותיו האישיות. שאינו אהוב ממילא שנוא. הטבע ממלא כל חלל ריק. מצד היפה בלבדו נגזר דינם של רוב הבריות לסלידה מהם, שאין יפים הרבה בעולם. הוא הדין אין פועלי צדקות הרבה. ומהי נפש אחת לעומת עם וחברה, או לעומת הגאולה הכללית הצפויה לנו מן המשיח? אם באַמת המידה של האהבות הגדולות נמדוד עולם קטן אחד, יהיה שקול בעינינו כקליפת השום. אולם כל האהבות, שנעוצה בהן שנאת הפרט, או שיוצאת מהן בעקיפין השפעה על זלזול בכבוד היחיד, סורן רע ותוכן שנאה כבושה. כל המטיף בהטעמה יתירה לאהבת אלוהים או לאהבת עם, טעון בדיקה שמא בא הוא למעט את דמות האדם ולזלזל בכבוד האנושי. גדולה מזו, אפילו מורים לצדקה, המטילים דגש חזק באהבת האדם, ראויים למתוח עליהם חשד, שמא אין כוונתם לשמה. לשם מה דרשנות זו על אהבת האדם? עניין זה הוא מושכל ראשון, שאינו טעון כל הדגשה. כל המוסיף גורע. כלום צריך לעורר אצל הרעב את תאוות האכילה וכלום יש טעם לשבח את המשובח? הנפש צמאה לאהבה, אלא שנשתבשו הדרכים אליה וגבהו בינה לבין זו מחיצות מלאכותיות. אהבה אינה זקוקה להטפה, אבל עומדת ומצפה, שיעקרו את המחיצות המלאכותיות בין הנפשות. אין הקול יפה לאהבה ואין התעמולה נושאת לה ברכה אלא נזק. כבודה הסתר עצמה וכוחה נכון עמה במידה שאינה מבוטאת ואינה מודעת. כיוון שנכנסה לתוך עולם הידע, כל שכן שנעשתה סיסמה, ניתנה לסיטרא אחרא שליטה עליה, ואולי סימן הוא, כי מקורה עכור מלכתחילה. מנת האהבה העכורה אינה פחותה כלל בעולם. ומנה כפולה ומכופלת לאהבה האכזרית, אהבה כפוייה ואהבה חולה נכפית. לא לשכוח את הדמים המרובים, שנשפכו בעולם על טהרת דת האהבה והסליחה. האהבה בונה את העולם. דעת האהבה נושאת עמה חורבן לעולם.

…צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה – פסוק זה. החוזר ונשנה בספרים רבים ובשיחות יראים וחסידים, איני יכול להולמו. הכיצד יושבים ונהנים? והיכי תמצא שזיו השכינה נתון לצדיק במוחלט? אין הנתון חל על זיו השכינה המוסיף והולך לאין סוף. בזיו השכינה אין יושבים; אליו הולכים הולכים וניגשים, מתקרבים ובאים בלי הרף, ותוך כדי שמתקרבים נמצאים מרוחקים.

אפשר ללכת אל אלוהים רק מתוך צמאון אין סוף ובכליון נפש לעד בלי די. לא די. ולא די. אף הרב הוא רק עד בלי די. די אינו כלל במציאות. בהילוך זה לאין סוף הנשימה נעצרת, הנפש נחרדת, הרוח מתחלחלת. מה משמע הנאה מזיו השכינה?

בחפשנו את האלוהים הננו מחפשים את האדם הנברא בצלמו. בלי אלוהים חיינו ריקים. אך בלי האדם רענו הוויתנו אפסית. רק העצם העליון נותן מושכל לחיי האדם. אך באין אדם מי ישכיל את המושכל? בלי אלוהים אין אנו יכולים כלל להגיע אל האדם אשר רוח חיים באפו ונשמת שדי תחייהו. אין מגיעים למחוז־חפץ אלא אם כן נקודת היציאה יש בה איזה צד השווה למטרה הסופית. אם אנו יוצאים מן החומר, הכיצד נבוא אל היפוכו? לכן רק אלוהים מורה דרכנו אל האדם ורק האדם בצלם אלוהים עשוי לשמש נקודת־יציאה בדרך אל האלוהים. באמת אין יוצאים לחפש, אלא מה שכבר נמצא. האדם בצלם־אלוהים הוא מעין מפרעה למציאות הבורא. ההליכה אל אלוהים היא רק בתוכו עצמו.

אם יש העולם הזה בלבד, הרי זה כאילו אף העולם הזה איננו. אין אחד שאין אחריו שניים. מה תענוג הוא לגור בעולם אחד, שאין יציאה ממנו לשכמותו? הרי זה בית כלא. לא כי: לול. קשה מזה: כלוב. אין זה דירה נאה, שיש בה חדר אחד בלבד. וכלום לא מגיעה לנו דירה נאה? עולם הזה בלבד הוא דבר חסר־שחר. אך הנה השחר פרוש על ההרים, עולה וזורח. כל זריחה לעיניים מרנינה את הנפש בבשורת החיים שלאחר החיים.

עתים אנו תמהים: הכיצד אפשר לאהוב אלוהים שאין לו תואר ודמות? אבל אלוהים אהבה ואנו אוהבים אהבה. כלום מהי אהבה? כמיהה לאין סוף, ואלוהים הוא אין סוף. מצאה לך נפשי, כמה אליך בשרי. אין פליאה בכמיהה ואין מקשין על צמאון.