ברוד העיר במזרחה של גליציה לא היתה – וביחוד במפנה המאות – ישוב אחד מישובים רבים של ישראל במפת הפזורה בלבד. ברוד, שטובי בניה כבר העלו זכרה וחייה על הכתב היתה עיר ואם בישראל במיטב המושג הזה, מעמדה הגיאוגרפי (הרוסי־האוסטרי) ועברה, מורשתה ואישיה, מעיין שופע של חיות יהודית, פורה ומפרה, שזרמה באפיקים שונים – ולא כאן המקום להאריך. וכאשר נתכנס הקונגרס הראשון של הציונים, כבר ברוד גם מרכז ציוני תוסס בכל טהרו וחומו ותומו. ואחד מראשוני הבסיסים לאחיזתה של הציונות – בית טרטקובר, משפחה נאורה, משכלת, אשר אמנם מקפידה עוד בקיום של מצוות המסורת, אך גם אינה מזלזלת במשמעותם האנושית והלאומית, ויהדות המודארנה לא כרסמה שרשיה. בימי חג ומועד הולך האב לבית הכנסת, ורישומם ניכר גם בבית. הציונות היא כאן, באוירה של בית זה, כחזון נעלה, גילוייה המובהק של יהדות הדורות והמשכה, והיא שלובה ומזוגה במערכות קיומו של העם.

בשחר ילדותו של אריה, שנולד בשנת 1897, אוזרת המפלגה הלאומית היהודית כוח ונחלצת למערכת הבחירות לפרלמנט. ברשימתה ובמועמדיה – נציגי עם, זקופי־קומה, עשירי־רוח – ואמנם נבחרו ארבעה צירים יהודים. מראשי העושים והמעשים והלוחמים במערכה זו הוא האב, נתן טרטקובר, שהוא גם נבחרם של יהודי ברודי בעיריה, ועיסוקו זה הוא לו כשליחות־קודש. כאן נערכות ישיבות והתייעצויות, כאן מרימים דגל ונושמים אוירת חירות של היחלצות למעשה לאומי גדול ונועז. כאן מזדמן לעתים קרובות אדולף שטאנד יקר־הרוח (ובבית־הולדתי, בעיר הליטאית־הרוסית הרחוקה, נשמרת חליפת מכתבים ארוכה בין המנהיג הציוני הדגול לבין אבא, שהיא כעדות היסטורית לרוח הזמן ולדמותם של ציונים ראשונים), וד"ר מרדכי ברודא (העתיד להקים את רשת בתי־הספר הדו־לשוניים התיכוניים), שהיה מזכירה של ההסתדרות הציונית ושימש ברבנות בסטאַניסלאַוו. ואכן היה שכר לפעולה, לפי שאדולף שטאַנד נבחר אמנם ציר לפרלמנט מברודי גופא, ונתן טרטקובר הוא שניהל את מלחמת הבחירות.

זה בית גידולו של אריה הצעיר, וזו אוירת משפחתו, לפי שגם דודו חיים, אחיו הצעיר של אביו, אף הוא מנאמני הנאמנים של ציון, מאוהבי ומוקירי העברית ותרבותה, מסתופף בצל “השליחות” ומשתתף בו ולימים ממייסדי תנועת ה“התאחדות” ומנהלה במשך שנים רבות של הקרן־הקיימת באוסטריה. נזדמנתי אתו בארץ, ועד היום, שנים לאחר פטירתו, מרחפת לעיני הדמות שאצילות ותום וענווה חברו בו – נצר מגזעו. עם מלחמת העולם הראשונה אנוסה המשפחה לעקור מברודי לוינה, וכאן מסיים אריה את בית־הספר התיכון (אביו לא שלחו ל“חדר”) וממשיך השתלמותו באוניברסיטה, במשפטים, ואולם, עוד קודם שעקרה המשפחה לבירת אוסטריה, בימי לימודיו בגימנסיה, היה אריה הצעיר יושב־ראש אגודה חשאית של תלמידים ציונים “צעירי ציון” וחבר הועד המרכזי של תנועה זו, שפעילה היתה ברוב ערי גליציה בימים ההם. כמה וכמה מטובי עסקני הציבור ושוחרי התרבות העברית נמנו עמה אז.

העלם הצעיר, הערני, התוסס, צמא לדעת ונכסף לארץ ישראל ודרכו לפניו סלולה, ואין הוא מתייסר בנפתולים כבני דורו שנתלשו מן הישיבה, או נמשכו להתבוללות. דרך־המלך הלאומית דרכו, והלא גם בחלל האויר של התקופה מנשבות רוחות של חרות ותקומה לעמים, ללאומים נדכאים ומשועבדים, של חיי עצמאות ורבונות. תחושת הגולה שנתגבשה בהכרתו של העלם השופע מרץ־נעורים ותסיסה רוחנית היונקת מאימי המלחמה – פרעות, גירושים, הפקר וגזירות, – אבל גם, ואולי בעיקר, צמאון עז לחיים לאומיים שלמים לגאולת ישראל. אלא שבינתיים אנוס הוא להתגייס לצבא הקיר"ה, והוא עם הפלוגות העוסקות באיסוף יבולי השדות בשביל הלוחמים בחזית – ובלבו החלום על שדות ישראל. “כעני אעמוד לפני הוד הקמה”…

כאן, בוינה של מוצאי מלחמת העולם, באוירה ספוגה סכנת פרעות, הוא משתתף בהגנה עצמית והוא אז בקבוצת הכשרה חקלאית על סף העלייה. והנה לא יצאו ימים רבים ואריה עולה לארץ־ישראל, עם ראשוני העולים בעלייה השלישית, בני טובים, אנשי תרבות והשכלה, חלוצים, דלוקי אש של שליחות והקרבה למען העם. תחנתו הראשונה, עם קבוצת וינה, בדילב אשר בהרי ירושלים, היא קרית ענבים של היום. חבלי קליטה קשים. רעב ומחלות בצריפים, טרשי גבעות מסולעות חשופות ללהט השמש, לצינת הלילות. ומשם לעבודת הסלילה בכביש חיפה–ג’דה, בואכה נצרת. הייצר הציבורי וכושר־הפעולה מעלים אותו לעסקנות, זוכה באמונם של חבריו הפועלים ונבחר יושב־ראש ועד־הפועלים במקום – מטעם הפועל הצעיר, היא המפלגה, שסיסמאותיה על כיבוש עבודה ותרבות עברית ומוסרה האנושי־הסוציאלי (סוציאליות – כלשון הימים ההם) ולאומיות נאורה הומאנית, נוסח עם־אדם של א. ד. גורדון, על ענוותה הרוחנית ויושרה הפנימי, כובשים לבו.

עד שמכריעתו המלריה, והוא חוזר עם רעייתו לוינה, לריפוי ולהשלמת לימודיו (שני תארי דוקטור – למשפטים ולתורת המדינה), וכאן – לאחר טבילת־האש החלוצית בארץ ישראל – הוא פורש כנפיו ומזנק ברוב מרץ לפעילות ציבור הנמשכת ברציפות, בהתמדה, בלהיטות, בסער פנימי, עשרות בשנים, בתחומים שונים ועל פני כל פיזורי ישראל, ותשוקה לוהטת אחת מבריחה אותה: גאולת עם ואדם. אגב בבואו לוינה והוא חבר מרכז הפועל הצעיר ושליחה לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ופעולתו הסוערת רישומיה ניכרים גם בעבודתו הפובליציסטית, הלוחמת והמאלפת, שעתידה לשנים להביא יבולים ברוכים, בעלי־משקל ובני־קיימא, בשדה המדע – הסוציולוגיה היהודית.

מוינה הוא נקרא לפולין, פולין העצמאית, פולין היהודית אם הגלויות, לשמש מזכיר כללי של ארגון בתי־הספר התיכוניים מיסודו של ד“ר ברודא. ובין שתי מלחמות העולם חי ופועל ד”ר אריה טרטקובר בלבו של הישוב היהודי, בחזית הקדמית של מערכותיו, ידיעתו ומרצו מפרים שדות רבים – בחיי הציבור והרוח, הכלכלה והמשק, הציונות והתרבות העברית. בסיסו – העיר לודז, העיר הצעירה שכולה מרץ עשייה, יזמה ותנופה, ועקשנות מלחמת היהודים על קיומם. יקשה למנות בזה כל ענפי פעילותו שהם כמגוונת נוצצת של חיי שליח ציבור נאמן שבנאמנים; פיקוח על הלימודים העבריים בבתי־הספר התיכונים, עשייה ופעלתנות בעיצוב דרכה של מפלגת העבודה הציונית התאחדות כאחד מראשיה, ובציונות כחבר הועד הפועל הציוני, מועמד לסיים הפולני (במחוז קרמניץ, אחרי חברו ועמיתו אברהם לוינסון), מלחמה על “כיבוש עבודה” נוסח פולין – יו“ר הועד לעניני ההגנה הכלכלית היהודית בלודז, העושה לארגון פועלי־אריגה יהודים והחזרתם למפעלי־התעשייה, והוא מרצה במכון הגבוה למדעי היהדות מיסודו של פרופסור שור בוארשה, וכמובן פעולה עתונאית־ספרותית־מדעית נרחבת, מעונפת, מתמדת. מאמריו הראשונים ראו אור ב”העולם“, ואחרי כך – ב”השלוח" וב“התקופה”. ספרו הראשון בעברית – תולדות תנועת הפועלים היהודית, ב' חלקים, יצא מטעם מרכז החלוץ העולמי בוארשה, שהוא חברו. וגם, כמובן, ביידיש ובפולנית. ספרו הראשון ביידיש ראה אור בהוצאת קלעצקין, וילנה תרצ“ט, ועניינו בכותרתו: “יידישע עמיגראציע און יידישע עמיגראציע־פאליטיק” (הגירת יהודים ומדיניות־הגירה יהודית). “היהודים בפולין של היום” (בפולנית) עם ד”ר יצחק שיפר, “העם היהודי בזמננו” (עברית). ויקצר המצע למנות בזה את היבול הרב שנתעצם ונתעמק במרוצת השנים, והוא בעצם און יצירתו, המצויינת בארודיציה ובבקיאות ומושתתת על יסודות של הומאניזם נלבב.

בשנים בין שתי מלחמות העולם נתמזג שמו של ד"ר א. טרטקובר לבלי הפרד בשורה הראשונה של אישי הרוח, לוחמיה ומנהיגיה של יהדות פולין ושל הציונות. אפיקיו מתרחבים, אחריותו גוברת. שנות עשייה ומלחמה, הישגים וכשלונות, מלחמות ומערכות לאין ספור, באינטנסיביות סוערת, בעבודת קודש, בחירוף נפש, בכל נפשך ובכל מאודך. עתים הרי זו מלחמה נואשת ומייאשת, עתים הרי זו מלחמה המעמידה את נושא דגלה פנים אל פנים מול האנטישמיות הנחרצת והשלטון העויין. בגלל “חטא” מלחמתו של טרטקובר לזכויותיהם הכלכליות של היהודים, מונע ממנו השלטון דרכון והיתר יציאה מן המדינה, לפי שהוא אזרח בלתי־נאמן…

ומנשמתו ומחייו הוא משקע גם במערכות הפנימות – במחנה הציונות. הרי, לדוגמה, מלחמת הלשונות, והרי הקרע במפלגת־האם שלו עם חברו־עמיתו יוסף לוי (מזכירה הכללי של מפלגת ההתאחדות, עורך בטאונה “פאלק און לאנד”, נהרג ביד הנאצים) שהוא, טרטקובר, חלק עליו ונלחם למען האיחוד עם פועלי־ציון. ועד היום הוא זוכרו ברגש עמוק. הלא היתה זו מלחמת מצווה, שבה דגל כל צד באמתו המקודשת. מטובי יהודי פולין הוא בעיני – אומר טרטקובר.

ועד לחורבן השלישי שהוא לו שבר כפול ומכופל. עמו נטבח, עשרות שנות מלחמה ועשייה וחינוך היו למפולת. מהקונגרס הציוני בז’אנאווה כבר לא היה בידו לחזור לביתו ויצא לאמריקה. רעייתו ובנו יחידו הוגלו לסיביר. בן ט“ז היה הנער, ואביו הצליח לחלצו, בדרכון של מדינת גואטמלה, והוא נדד – דרך ולאדיבוסטוק ויפאן עד לסן־פרנציסקו. ראשית לימודיו בלודז, ממשיך בניו־יורק, ובן י”ט, נותן נפשו בחזית, במערכה עם הצורר בשדות צרפת. הרעייה שוחררה עם כל אזרחי פולין הגיעה דרך טהראן לחופי אמריקה.

בארצות־הברית עושה טרטקובר שבע שנים של פעילות דרוכה, להוטה, רחוק מחזיתות הדמים באירופה, אך כל דעתו ולבו קשורים ודבוקים בהן, ובהמוני בית ישראל הלכודים במלכודת הכלייה המאויימת. במשך שנתיים הוא מנהל משרד האחוד העולמי של תנועתנו באמריקה, הממזגת דאגה לגולה, להווה עם פעולה למען ארץ ישראל, למען העתיד. והוא במקימי הארגון של פליטי פולין באמריקה, העושה לליכודם, ארגונם, להושטת עזרה להם ומוציא לאור כלי־מבטאם, דו־שבועון בלשון פולין (יחד עם אפנשלק, מעורכיו של העתון הציוני־הפולני הנודע “נאש פשגלונד”). עם זאת מוציא לאור את הכרך הגדול על רדיפות היהודים בפולין, המעורר רושם עז: The Black Book of Polish Jewry מראשוני המחקרים על כליית היהודים בדורנו.

וכאן באמריקה, מזנק הוא לפעילות המסועפת והנמרצת והמתמדת בתחום הקונגרס היהודי העולמי ומשמש, תחילה מזכירו הכללי, ואחר כך – מנהל מחלקת העזרה וההצלה, היא עיקר הפעולה באותה שעה, ובה המשיך עד לעלייתו־שובו לארץ ב־1946. עם זאת תורם הוא מכשרונו ובקיאותו למכון לעניני היהודים (עם רובינזון ולזרזון), שהוציא בין שאר פרסומיו ומחקריו את ספרו של טרטקובר (יחד עם קורט גרוסמן) על “הפליט היהודי”.

פרשה אחת בשלשלת המעשים והמאמצים של השנים חורצות־הגורל ההן:

ב־1943 הוא מבקר בלונדון, מטעם הקונגרס היהודי העולמי, לניהול מו“מ עם ממשלות הגולה של פולין, בלגיה, הולנד, נורבגיה וצ’כוסלובקיה על הצלת יהודים. כתוצאה מזה נתארגנה פעולה, שלא כאן המקום לעמוד על הישגיה ואכזביה. והימים ימי־־אחר־מרד־וארשה ואחר־התאבדות לדעת של עסקן ה”בונד", הקדוש זיגלבוים. באותו זמן הוצע א. טרטקובר חבר ממשלת הגולה הפולנית.

ומלונדון הוא יוצא לאמריקה הדרומית כהמשך שליחות ההצלה במטרה לארגן מפעל העזרה ולהשיג אמצעים ודרכונים של מדינות אלו לחילוץ יהודים נדונים למוות.

ב־1946 דורכות שוב רגליו בארץ, והוא ראש הקתדרה לסוציולוגיה של היהודים באוניברסיטה העברית. עבודת הוראה, מחקר, פעולת ציבור – בראש ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי. אחר הקמת ישראל מייסד את האגודה הישראלית למען או“ם. עבודתו המדעית הביאה אותו, לפרק זמן, לאמריקה, אל הארכיונים, מהם הוא דולה חומר למחקרו “נדודי היהודים”. כל השנים האלו גדושות מסעות ושליחויות ברחבי התפוצות, ומהן יצויין, במיוחד המסע ב־1957 (עם מר איסטרמן) לפולין, שבה עלה זה מקרוב לשלטון גומולקה, לשם חידוש הקשר בין הקונגרס היהודי ושרידי יהודי פולין, והוא, אוד מוצל מן השריפה הגדולה, מביא לשרידי יהודי פולין את ברכתה של ישראל ובשורתה, ומתקבל ברוב התלהבות. ושוב פגישה של צער והתפעמות, ביום השנה הט”ו למרד הגיטו, עם משלחות יהודיות מארצות אירופה, לרבות מברית המועצות. הוא מניח אבן ליסוד מצבה לקדושי טרבלינקה הי"ד.

העבודה המדעית והפעילות הציבורית, דומה, עולות בו בקנה אחד, מזוגות מזיגה אורגנית. הכרתו העמוקה היא, שהקונגרס היהודי יעודו לחשל את אחדות העם במולדתו ובתפוצותיו, לבצר את כוחותיו הפנימיים, להציל את יישובי היהודים הנידחים והנחשלים מניוון תרבותי ומוסרי, ולהרים את כבודם העצמי. על כן לא ייפלא, שהוא גם חסיד הידוק הקשרים עם קיבוצי היהודים במזרח־אירופה.

העבודה המדעית המקיפה, השיטתית, הנרחבה – בסדקי הזמן היא נעשית בכל שעה כשרה, אגב מסעות ובקורים; אם בארכיון “ייווא” בבואנוס איירס האוצר את התעודות על התיישבות הברון הירש, בארכיון “איקה” השמור בלונדון, או בארכיון האגרו־ג’וינט המצוי בניו־יורק. היא נעה בכמה מעגלות־עיקר: הסוציולוגיה היהודית (“החברה היהודית”, “החברה הישראלית” שראו אור, חלק ג' – שבטי ישראל, וחלק ד' “יסודות הלאומיות היהודיות” – שנועד לסתור תפיסתו של קלצקין – שהם בכתיבתם); שני כרכי מגילת ההתיישבות שכבר ראו אור, וכרך ג' על ההתיישבות בישראל, שהוא בכתיבתו.

עם־עולם הוא עם ישראל – מן הבחינה ההיסטורית והגיאוגרפית כאחת, תולדותיו ארוגים בחיי אומות־העולם, ועם זאת הוא עם לבדד ישכון בייחוד תרבותו ורוחו שמקורם בתורה. אפשר שלפיכך לא יפלא שכה דלה עדיין באורח יחסי, הספרות בחקר עמנו. אנו, החובקים זרועות עולם ורוח, כה מעטה – ביחוד בדורנו – ידיעתנו את עצמנו, הבנתנו את תהליכי חיינו, ופרקים שלמים אפופים עד היום ערפל, או שנצטיירו במגמתיות מסלפת וכו'. אם צעירה לימים כתיבת ההיסטוריה של העם הקדום, המפוזר בעמים, וצעיר ממנו חקר החברה היהודי, הדמוגראפי והסוציולוגי. שבעתיים איפוא יש לברך על עבודת המחקר המקורי של ד"ר א. טרטקובר.

לא כאן המקום למצותה, ואך זאת נעיר, שהיא שלובה בדיון האנושי־כללי ונובעת ממנו, שבלעדיו אין להשיג כהלכה צמיחתם וגורלותיהם, כלומר, שהוא בוחן, בעצם, את דמותם וחוקיותם של חיי החברה בלבושיה היהודיים. ואין צורך לומר, שגם בשדה הרוח הושפע ישראל מאומות העולם, אך יניקתו מהן היתה בדרך עצמית־עצמאית, תוך בירור וניפוי וליבון וסיגול כל היסודות הניתנים לעיכול ודחיית כל היסודות הזרים. הנה מבקשים אנו לדעת את עצמנו, את מלחמת קיומנו, את הכוחות הפועלים והגורמים המניעים שבתולדותינו, ובהכרח עלינו לעמוד על גילויי־היסוד בחיי האומות, במשטר ובמשק, בתרבות וברוח. תנאי ל“דע את עצמך” הוא, איפוא, “דע את העולם, את החברה ותרבותה”. ואכן אוצר בלום היא יצירתו של א. טרטקובר לידיעה ולמחשבה יהודית ואנושית.

במבוא הנרחב לספרו “החברה היהודית” (‘מסדה’ תשי"ז) הוא מעלה את הבחינות והשיטות השונות של מחקרו, ובחתירתו לתפיסה מקיפה של כלל החזיונות והתהליכים מתגלה לו – “השלשלת שכחולייתה הראשונה יופיע חיוב החיים, כשנייה – הכרת ערכו של האדם – כשלישית – פרשת היחסים בינו לבין זולתו, – כרביעית – היחיד והכלל, ולבסוף, כגולת הכותרת, האמונה שתפקידה לבסס את ההישגים בפרשת ההתחברות והמוסר ולהעבירם לדורות הבאים. כזו היא התמונה. וממילא יתברר אז מעמדו המיוחד של עם ישראל במשפחת העמים שאצלה שלשלת־ההתפתחות היא אחרת לגמרי”.

“הנה כי כן – מעיר הוא – קבעה השקפת עולמה של היהדות במידה לא קטנה את גורלה”.

עמנו פסק להיות עם עני נודד, מתעורר וגובר בו חיוב החיים, מורשת היהדות, עלתה רמת התרבות, נתבצר מעמדו האזרחי, דעכה האנטישמיות, קמה מדינת היהודים כגורם לאומי מלכד נושא החיים והתקוה, והיא שלובה בתקופת־המעבר שלנו בחברה האנושית ומעוררת בעיות חדשות: יחסי ישראל ואומות העולם, ישראל והתפוצות, מעמדם של היהודים בעולם המתהווה, טמיעה והתבוללות ועוד ועוד. יסודות יהודיים ואנושיים כלולים בכל הבעיות הללו, ולא אחת מוליכה הדרך מבעיות הגורל של העם היהודי לבעיות הגורל של החברה כולה. הבעיות האנושיות והיהודיות נתרכזו מבחינת הזמן ונתרחבו בהיקפן. חיינו שוב אינם תולדה של השפעות־חוץ בלבד, ובעיקר לחברה היהודית נודע משקל גובר והולך להשפעות־פנים והכרעות־רצון.

“חבר השופטים ריכז את דיוניו בעבודתו של ד”ר א. טרטקובר בבעיות ההתיישבות ומצא, כי הספר “ההתיישבות היהודית בגולה” הוא ספר מקיף ראשון בנושא זה בשפה העברית, החושף את מאמציהם של גלויות יהודיות רבות במשך למעלה מ־150 שנה להיאחז בקרקע ובחקלאות – בנכר. בספר מדובר על ההתיישבות בגולה מתוך הסבר תולדותיה, מהותה, דרכיה, לבטיה וגורלה, הכל מתוך הקשר עם היצירה ההתיישבותית הישראלית במושבה, במושב, בקבוצה" – אלה מדבריהם של השופטים שזיכו ספר זה בפרס בראלי לשנת תש"ך.

להלן נאמר במסקנות, כי מרתק במיוחד אף מזעזע תאור ההתיישבות היהודית ברוסיה–- עד לבירו־בידג’אן. אין הספר פוסח גם על תכניות ההתיישבות שלא נתגשמו, על תכניות שנועדו להיות מעין תחליף לשיבת־ציון, וכן על תכניות הזדון של בכור הצוררים (מדגסקר). “לפנינו עבודת מחקר בנושא הסוציולוגיה של ההתיישבות, שיש בה תרומה רבת־חשיבות לחקר ההתיישבות הלאומית בעולם, מלבד ערכו המיוחד בתולדות ישראל, שממנה גשר אל חקר ההתיישבות בארץ־ישראל”.

מקור שופע ידיעת עמנו והבנתו הוא יבול המחקר של אריה טרטקובר לחם לכל משכיל. פאתוס לאומי ואנושי מפעמו וחרדת־אמת לעתיד. ומעל לכל – חשבון הנפש וחיוב החיים של עמנו בפרשת הדרכים ההיסטורית בה הוא עומד – וממילא סלילת דרך לחשבון עולמו של היחיד. כי ראשית חכמה דעת, דע את עמך ואת – עצמך.