שלווה עומדת בדירה המרווחת בשדרות רוטשילד בתל־אביב, שלווה של נועם ויציבות ותרבות, ובנחת קולחים דבריו של הדובר. ואך יש, לעתים, נדלקים אשים בעינים שנעורים בהן ותבונה בהן, וכמו רעד של ריגשה חולף באיבריו, שעה שהוא מספר בפרשיות עברו הסוער רב־הפעלים, המשתרע על עשרות בשנים, הארוגות ומזוגות בתולדותיו של הישוב.

מספר מר סעדיה שושני (שמו במקורו: ־וזנרוט, ואולם עוד בעיר הולדתו קרא עצמו שושן אדום) – ומספר… ואין להפריד בין חיי פרט וכלל.

 

בריאנסק – עיר מולדתו וגידולו    🔗

לא גדולה היתה עיר הולדתו הרוסית בריאנסק בשלהי המאה הקודמת. כארבע רבבות תושבים, ובתוכם קומץ של יהודים – כמאה משפחות. ואך בסביבי העיר, הקשורים במרכזים יהודיים כהומל, כמוהילב, כצ’רניגוב, בלבו של עם־האכרים, רחשו המו מפעלי התעשיה וחרושת כבדה, ובעיקר ייצור קרונות רכבת ורבבות פועלים. אזור זה היה אחד מאזוריה המפותחים והמסוערים של רוסיה.

אביו, ר' גדליהו רוזנרוט, מוצאו מפולין מעיירה מועטה ליד קאליש, וסבא מצד אמו – “החטוף”, החייל בצבא ניקולאי, יליד אוקראינה נתיישב בבריאנסק בתום שירותו ובה הקים ביתו. וככל ה“קאנטוניסטים” לשעבר נתחשלה יהדותו שעמדה במבחנים, והחריפו חושיו הלאומיים. וכאן הקים ביתו אביו, סוחר צעיר, וגידל תשעת ילדיו.

אוירת גידולו של סעדיה מסורתית ולאומית. חיבת ציון טבעית, אורגאנית, שבדם ובנפש. לומד בחדר, ולומד בבית, כורך גמרא ולשון עברית ודקדוקה, וממשיך כאכסטרן. כבר אז, והוא נער, הוא מלמד עברית בעיירה ומסייע בקיום משפחתו. ועתים מצטרף הוא אל אביו, בימות אל"ף בשבוע, בנסיעותיו אל מפעלי החרושת בסביבה, שם מוכר האב בגדים לפועלים. עירנות, פעלתנות, חיוניות מציינים אותו מנעוריו.

ובעיר, שמצויים בה כל גוני הקשת של ההתעוררות הלאומית והחברתית היהודית, רמה קרנו של הדוד, אחי אמו, ר' אהרון אתין נושא דגלה, אמיתה וחלומה של ציון. הוא, הדוד, משמש מורשה של חובבי ציון, עוסק בהטפה ובמכירת שקלים וכל כיוצא באלה, ביתו בית ועד לנואמים ומטיפים־מגידים (כד"ר ברנשטיין־כהן, יהושע סופראסקי), והנער, סעדיה, נושא כליו ומתחמם באשו.

על כן לא ייפלא, שעוד בשנת 1905, שנת הזעזועים החברתיים, הוא כבר מטפל בדרכון יציאה מרוסיה, כדי לעלות לארץ משאת נפשו. בריאנסק היא אז גיא חזיון להתעוררות עזה בציבור הרוסי, הפגנות והפגנות־נגד, חסידי לוחמי המהפכה על מחנותיהם ושומרי חומות משטר הצאר החשוך, וכמובן – פרעות. וסעדיה הצעיר נחלץ כבר אז למעשה, העומד להיות חוליה ראשונה בשלשלת ארוכה של מעשים חורצי־גורל – הוא בין מארגני קבוצת הגנה עצמית, המביאים נשק בסתר מהומל, ומאמנים צעירים לעמידה על הנפש. באותם הימים נאסר אחיו, מנחם, חבר לפועלי ציון, וגורש לשנתיים לסיביר. יחד עמדו לעלות לארץ ישראל, ועלייתו של האח הבכור נתעכבה מחמת גירושו. “ואך אני לא הייתי מימי סוציאליסט” – מעיר סעדיה.

ושם, בבריאנסק, בה עמדה ערישתו, בה ינק ציונותו מהחדר, מבית אבא, מאוירת המשפחה, בה נתעורר לגורל ישראל, לעמידתו על הנפש של מיעוט נרדף ומופקר בנכר (כאחיו, אליעזר, מראשי הפלמ"ח וחבר יפעת), – בה קשר גם קשרו הראשון עם משלוח־היד שעתיד היה להיות מחלוציו ובוניו בארץ ישראל – עם עולם הדפוס.

שכן, עוד בבריאנסק שימש הדוד מנהלו של בית־דפוס רוסי גדול, שהיה קנינו של גנראל צארי, ואח"כ היה בעליו. לא אחת מבקר בו סעדיה, המגלה ענין בתהליכי עבודתו, נמשך אליו, ופעם, והוא ילד, נרדם מתחת למכונת־הדפסה, אחוז סקרנות ותמיהה… גם אחיו, מנחם, הקים לימים בית דפוס רוסי בעיר הולדתו, לאחר שובו מהגירוש לסיביר. ומני אז – הענין והמשיכה לאות ולדפוס.

 

העליה לארץ־ישראל    🔗

בשנת 1907 עולה סעדיה לארץ ישראל. “אחרי הכרוז של ויתקין שלא ראיתיו” – מעיר הוא. קדם לו, בשנה אחת, דודו, שמכר דפוסו בבריאנסק, ופתח דפוס עברי קטן ביפו. בשנת 1930 מת הדוד, ר' אהרן איתן. הוא (עם סעדיה) עמד ליד ערישתם וצמיחתם של מפעלים, נשם נשימתו של הישוב המתנסה ביסורים ובתלאות ובמאבקים. והוא היה מראשוני בוניה של תל־אביב ושל הגימנסיה “הרצליה”.

בביתו של הדוד התגורר סעדיה, במפעלו עבד שנים רבות כמגיה. לא יצאה שנה אחת מאז עליתו, והוא הביא לארץ ישראל את משפחתו – אב ואֵם ושבעה בנים ובנות. ארבעים שנה תמימות עבד עמו, עם סעדיה, בבית הדפוס גם אחיו מנחם, ובמשך עשרות בשנים אחיו יוסף ז“ל, ואחיו אהרן יבל”א. משפחה שלמה נעקרה משם, ונצמחה בארץ, הכתה שרשים, בנתה ונבנתה, מימות העליה השניה, הנראים בימינו כה רחוקים, רומאנטיים, ימי שחר ונעורים וחזון.

אוצר המרץ והפעלתנות שבו מוצא פורקנו ובא על תיקונו כמעט למן יומו הראשון בארץ. לא ידע חבלי הסתגלות וקליטה. עסקנותו הראשונה – בשדה ההתגוננות, ולבושה – ארגון המכבי להתעמלות ולתרבות הגוף שלא היה אלא חיפוי לפעולות ומטרות של הגנה, והיא ראשיתה של ההגנה בארץ ישראל. פעילות זו כמו נכפתה עליו בעטיים של התנאים. היחסים עם הערבים בסביבה היו ללא נשוא, וביחוד ביפו. מתאנים היו ומציקים. עוינים ומתנכלים. ולא מעטות הסכנות. לא היה יום ללא תגרות ואיומים. והצעיר הגא, שתקומת ישראל משאת נפשו – היאך ישלים עם ההשפלה ואזלת היד?

לא, הוא לא היה יחידי ביפו של הימים ההם, שהחליט בנפשו להתקומם נגד המצב, להשיב מלחמה שערה, לאגור כוח יהודי. הוא מזכיר את אברהם קריניצי, את ליובקה, ובייחוד את מרת שרה ויינברג אמיצת הלב, רעייתו של המשורר מרדכי טמקין, שכנוייה אז בפי הערבים “מלכת אל יהוד”, שהיתה מהלכת ללא חשש ומורא ברחוב בוסטרוס ומכה בערבים המתנכלים. קבוצה תוססת, לוחמת, גאה היתה זו, נושמת את אוירת הימים ופולמוסיהם בין החלוצים הפועלים למחנותיהם – הפועל הצעיר ופועלי ציון – על שני מועדוניהם ושני מלונותיהם ה“היסטוריים” של חיים ברוך וספקטור, שכבר סופר עליהם בספרותנו… וסביבה נתארגנו כל בחור וטוב, זקוף־קומה ועז־רוח, ובה נטוו חלומות רחוקים, נועזים, ונתגבשו אחר־כך בצורות שונות, על גירוש התורכים, על כיבוש הארץ, על חרות ועצמאות וקוממיות יהודית.

אלא, שבינתיים, המציאות אפורה ודחוקה, והפעולה – פעולת נמלים בסתר. “השומר” ו“הנוטר” פועלים במושבות ובישובים החקלאיים המעטים, ויפו, מרכזו של הישוב, מופקרת. ביחוד מועד לפורענות חג הפורים, שאותו חוגגים ברוב שמחה וששון קטנים וגדולים, צעירים וצעירות, והוא כצנינים בעיני השכנים. ובפורים 1908 אף נערך פוגרום, שאורגן בידי הקונסול הרוסי. הוכה אז, בין היתר, יצחק בן־צבי, ושושני נשאו באלונקה לבית החולים “שער ציון”.

ואם יפו היא לבו הפועם של הישוב בימים ההם, הרי בית הדפוס של שושני הוא לב לבו. הן פה נדפסים גליונות “הפועל הצעיר” (מחוץ לשני הגליונות שנדפסו בירושלים, ועל שערן צוין מטעמי צנזורה: קאהיר), הפרסומים של הסתדרות המורים, חוברות “מולדת”, הוצאת “לעם”. ומזדמנים שם ש. בן־ציון ויוסף אהרונוביץ ושפרינצק ויעקב שטיינברג וש. יבנאלי וד"ר טורוב וי. ח. ברנר – ומי לא? בחדרו של סעדיה, חדר המגיה, היתה מערכת זוטא, כאן נפגשו, כאן כתבו, כאן התווכחו. זה לא היה בית־דפוס בלבד. זה היה מרכז תרבות. צומת רוחני של הישוב (ירושלים של הימים ההם היא מרכז פועלי ציון, שם יושבים בן צבי, בן גוריון, רחל ינאית, שם יוצא לאור “האחדות”).

סעדיה מושפע מהפועל הצעיר ואישיו. אולם, הוא אין הוא איש מפלגה. בעיקר נתפס הוא לשני עקרונות שלו: כבוש העבודה ועברית. כן, הוא נטל חלק פעיל במלחמה נגד “עזרה”, נגד ההוראה בגרמנית בארץ ונגד יידיש. ממייסדי “גדוד מגיני השפה”. בחירוף נפש נלחם, פוצץ אספות שעמדו להרצות בהם ז’יטלובסקי ואחרים והפריע להצגות ביידיש.

 

ייסוד תל־אביב והקמת ההגנה    🔗

מאורע נכבד בימים ההם – ימי יסוד תל־אביב, וליתר דיוק של שכונתה הראשונה “אחוזת בית”. והמרחק בין יפו לתל־אביב היה אז עצום – מדגיש שושני. ולא הריחוק הפיסי בלבד, הפרדסים והכרמים של הערבים ששרצו שכנים עוינים וסכנות חיים, אלא ובעיקר – ההבדל במושגים, בתנופה, בהעזה. הוא ליווה את בנינה של העיר העברית הראשונה מראשיתה ממש, הניח במו ידיו אבן היסוד לבנין השני, או השלישי שלה, בית דודו. “אחוזת בית” – בית בודדים, בים של חולות, והדרך אליה מיפו בין סבכי פרדסים וכרמים. סעדיה שושני נחלץ להגנתה של השכונה הצעירה. מצויים, אמנם, שומרים בשכר מטעם ועד השכונה, מוגראבים רצחניים. ואולם, אין לסמוך ולבטוח בהם. הוא מארגן, איפוא, שמירה מקבילה של תושבי השכונה. לילה לילה יוצאים שני זוגות לשמירה. והוא מתעורר בלילות ובודק המשמרות, נוטל נשקם של שומרים מוגראבים ישנים ועושה להחלפתם בשומרים יהודים. ולא קל הדבר. לפי שהשמירה הערבית מקובלת בישוב בכלל, ועסקני היהודים, וביחוד הספרדים, חוששים להסתבך עם השכנים ומבקשים ליישב הענינים בדרך של משא ומתן עם הנכבדים, האפנדים. אך לא צעיר לאומי, חם־מזג וזקוף־קומה כשושני, יסכים להפקיד את שמירת החיים והרכוש של יהודים בידי זרים.

והנה, באחד מימות הפורים, מארגן הוא אסיפה של נוער ועסקנים, בצריף, הוא קלוב בעלי המלאכה, ובכללם בא־כוח של ועד השכונה “אחוזת־בית יוסף אהרונוביץ (“הפציפיסט, הסגפן” – מעיר שושני) לדיון בעניני הגנתה של העיר החדשה. באותה אסיפה – מטעים הוא – נוסדה בעצם ה”הגנה", ובה הציע אהרונוביץ את שושני כמפקדה הראשי. ודאי, לא היתה זו אלא התחלה, גרעין ראשון שהתפתח ונשתגשג במרוצת הימים. ובחיקה נתגבשה קבוצה נפרדת, קונספיראטיבית, שטיפחה את חלום שחרור הארץ בכוח, ונמנו עמה שלושת האחים שושני ואחותם, שלום פחטר, שלושת האחים סברדלוב (דוד, אהרון – המחסנאי – ומשה ז"ל), דב הוז, רבקה שרתוק, משה שרתוק, צפורה מאירוב, חיים צדיקוב (מאנשי “השומר”), כבוד השופט העליון יצחק אולשאן, זלנר־אמיר ועוד מספר צעירים.

מספר סעדיה שושני (“ספר ההגנה” עמ' 17):

“שנת תרע”ב (1912). אל הנהלת “מכבי”, שגם אני נמניתי עליה, הגיעו ידיעות, שכנופיות ערביות זוממות משהו נגד תל־אביב הצעירה, שהיתה אז בסך הכל הכל כבת שנתיים. קנאת הערבים בהתפתחותה של תל־אביב היתה גדולה מאוד, ורבים ביקשו להכחידה. היה חשש, שבשעת ה“קרנבל”, שעמדו היהודים לערוך בפורים, יסתננו ערבים אל בין המחופשים במסכות, ויחוללו רעש ומהומה שסופה התנגשות־דמים. חקרנו למקור הידיעות ומצאנו – במידה שאפשר היה לברר – כי יש יסוד לחששות. מיד כינסנו את השכבה הקשישה יותר שבאנשי “מכבי”, ויחד עם באי־כוח מוסדות, וכנראה גם של מפלגות (היתה זו, למעשה, רק מפלגה אחת, בעלת השפעה, שאפשר היה לשתפה בהתייעצות ובפעולות – זו היתה מפלגת “הפועל הצעיר”), נתכנסה אסיפה גדולה בצריף ברחוב שבזי, אשר שימש בימים ההם מועדון של מרכז־בעלי־מלאכה, כדי לטכס עצה מה לעשות.

באותה אסיפה נתברר שלתל־אביב אין כמעט נשק, ולא אמצעי הגנה – לא להביא בחשבון מוטות ומכשירי־התעמלות אחרים לתרגילים שונים. הנשק שהיה בידי תל־אביב: 5 “ג’יפטים” שהיו בידי השומרים היהודים (אז כבר היתה שמירה עברית).

לאחר דיון במשך שעות רבות הציע יוסף אהרונוביץ למנות ועדה, אשר תארגן את ההגנה בתל־אביב. הוצעתי כראש ההגנה ומפקדה. על הועדה הטילו: לארגן את כוח האדם ולחפש אמצעים לקניית נשק בשביל תל־אביב.

האסיפה נמשכה עד שלוש בלילה. למחרת, השכם בבוקר של פורים, באתי אל דויד איזמוז’יק, שהתיחס תמיד בהבנה אל עניני בטחון, והרציתי לפניו את הענין, אף הצעתי לו לעזור בהשגת האמצעים. כעבור שעה קלה ביקרנו שנינו אצל מאיר דיזנגוף, בביתו בשדרות רוטשילד, וביקשנו שועד תל־אביב יקציב עשרת אלפים פרנקים לרכישת נשק. דיזנגוף כינס מיד כמה מחברי הועד, בהם גם כאלה שיחסם לענין היה יחס של זלזול, “שמנדריקיזם” וכו', ובהם גם כאלה אשר סמכו על “ידידיהם הערבים”, שלא יתנו לעשות כל רע. ואף־על־פי־כן הצלחנו – יותר משקיוינו – להשפיע על הועד, וקבלנו סך 50.000 פרנקים לקניית נשק. בשעה שמונה וחצי כבר נסענו – איזמוז’יק ואני – ליפו, כשהכסף בידינו. ברחוב בוסטרוס (כיום תרשיש) היתה חנותו של השען זלצמן, שסחר גם בנשק ברשיון ממשלתי. קנינו ממנו שמונה מאוזרים, במחיר 120 פרנק כל מאוזר, ועד כעשרים אקדחים ממינים שונים, כדורים וכעשרה ג’יפנים. את הנשק הבאנו לתל־אביב.

כאן נתעוררה שאלה: היכן להחזיק את הנשק? פנינו אל אברהם קריניצי שהיה בעל בית־חרושת לנגרות, ושם הכינו באופן דחוף שני ארונות מעץ לבן, ובהם הסתרנו את הנשק.

סידרנו שמירה חזקה במבואותיה של תל־אביב ובתוך תל־אביב משעות הבוקר שבהן החל הקרנבל, וגם בזמן הקרנבל. לאשרם הגדול של אלה שהיו מוכנים, וגם לשמחתם של אלה שסירבו לתת כסף למניעת כל צרה – לא קרה שום דבר. אבל הרווח היה: בידינו נשאר נשק, אשר הביא תמיד רגש בטחון בלבנו, כי יש לנו במה להגן על תל־אביב.

…לא יכולנו לעשות את הענין נחלת הרבים – מספר הוא – והחלטנו ליצור קבוצה קונספירטיבית דוגמת הקבוצות הטרוריסטיות הרוסיות. התחלנו בגיוס אנשים. תחילה החלטנו שהגרעין – הועד המרכזי – מספר חבריו אינו צריך לעלות על עשרה, והגרעין הזה יגייס תאים־תאים, ואחד לא ידע על השני, כמקובל בכל הארגונים החשאיים האלה. מי היו עשרת הראשונים (ואולי 11 או 13)? עד כמה שאני זוכר, מצאנו את היסוד הטוב ביותר בין גומרי הגימנסיה “הרצליה”, או מאלה שעמדו לגמור. אלה היו בחורים מעולים, מחשובי הבחורים של העם. במחזור הראשון היו: אליהו גולומב, משה שרתוק (שרת), דוב הוז, רבקה הוז. אלה היו הראשונים שפנינו אליהם. הם היו קשורים קשר־מה עם תנועת העבודה וגם עם תנועת “השומר”, אך נצטרפו גם לענין הזה. מלבד ארבעת אלה גייסנו עוד כמה חברים, אף הם מבין תלמידי הגימנסיה, אחד מהם – אהרן זלנר (אחר כך שינה את שמו ל“אמיר”), ועוד בחור אחד, לנדס שמו. שניהם – אמיר ולנדס – עסקו יחד אתי, לאחר מלחמת העולם, ברכישת נשק שנשאר בשדות־הקרב באיזור עזה־רוחמה. בעיקר רכשנוהו מן האנגלים. נצטרפו גם אחרים מתלמידי מחלקות אחרות של הגימנסיה: צפורה מאירוב, רחל פפר, יצחק אולשנסקי (כיום נשיא בית־הדין העליון של מדינת ישראל). שלא מן התלמידים היו: שלום פחטר, דויד סברדלוב ואחיו משה סברדלוב (בביתו סידרנו מין “סליק” בשביל הארכיון של המשרד הארצישראלי, ובו אף החזקנו נשק) ואהרן סברדלוב, שכעבור שנים רבות היה מן הממונים על הנשק של ההגנה בתל־אביב. כן היו באותה קבוצה נחום פפר ואחותו רבקה פפר, אחי מנחם ואחותי ביילה. זו היתה למעשה הקבוצה הראשונה של ה“הגנה” שהתפתחה אחר־כך בממדים גדלים והולכים.

מה היה תפקידה של הקבוצה הזאת?

קודם־כל לעסוק בהתפתחות גופנית, לחזק את ה“מכבי” ואת הספורט, לציין אנשים המתאימים להצטרף כחברים לארגון, וכן להשיג נשק, לנהל משא־ומתן עם קבוצות־שמירה אחרות, כגון “השומר” ו“הנוטר”, לשם שמירה על הישוב ובטחונו וגם להתכונן לקראת הבאות. כאילו רוח נבואה נזרקה בנו, כי משהו עומד להתרחש, במוקדם או במאוחר. זוהי ראשית ארגונה של הקבוצה, שפעילותה העיקרית החלה בזמן גירוש תל־אביב. קבוצה זו קיבלה על עצמה את השמירה על תל־אביב שפונתה מתושביה וטיפלה, גם קודם לגירוש, בכל הענינים הכרוכים בהגשת העזרה לישוב.

אשר לקבוצת הצעירים שנותרה בתל־אביב לאחר הגירוש קוראים אנו בספר תל־אביב (כרך ראשון, עמ' 238):

“דיזנגוף התנגד לכך, שתישאר קבוצה של צעירים בתל־אביב לשמור עליה, – בעיקר, משום שחשש להם, פן יקרה אותם אסון. אבל הם עמדו על דעתם, וסוף־סוף הסכים לכך באופן רשמי הקומנדנט האדי־בק, ואלה שמות הצעירים: אולשנסקי יצחק; אלדמע (אייזנשטין) אברהם; אמיר (זלנר); גוטמן נחום; הוז יצחק; לאנדס; נבון חיים (צייר); פחטר שלום; קוריצקי (ממונה על המטבח); שושני יוסף; שושני מנחם; שושני סעדיה; שמיון; שנידרמן (מגדל ירקות). היו גם שני שוטרים ערבים: חסן אומברדשי וסעדיבן. איש־איש מהם קיבל מאת קבוצת הצעירים ארבע מג’ידות לחודש, ובשכר זה הרשו הם על דעת עצמם לשלש צעירות שישארו גם הן בתל־אביב לשם שמירה. ואלו הן: אדלר אלישבע; שושני בלה; אשתו של קוריצקי. גם שנים, שברחו מן הצבא, התחבאו בתל־אביב, ואחד מהם – יוסף חיים ברנר. – צרכי־אוכל היתה קבוצת השומרים קונה ביפו”.

ויצחק אולשן, כבוד נשיא בית־הדין העליון, מספר בספר “ההגנה בתל־אביב”:

"… התחלנו לטפל בארגון היציאה מן העיר. סעדיה שושני נתמנה מפקח כללי מטעם “ועד ההגירה”, אני ניהלתי את המשרד של הועד ואילו אליהו גולומב עסק בארגון המסע וגייס לשם כך עגלות ואכרים בגליל, שהעמידו עצמם לשרות ועד ההגירה. השגת העגלות והפרדות לא היתה מן המשימות הקלות, באין תחבורה ציבורית. חייבנו את האמידים שבין היוצאים בתשלומי־נסיעה גבוהים, כדי לממן את הנסיעה של מחוסרי האמצעים. היתה משמעת למופת וללא כל כפייה.

…בראש קבוצת הנשארים המשיך לעמוד סעדיה שושני, ואני הייתי המפקד על השמירה במקומו של הוז שנאלץ להעלם מן העיר".

 

במלחמת העולם הראשונה    🔗

ימי מלחמת העולם הראשונה על יסוריה ואימותיה לישוב הדל, המנותק. גזירות הגיוס, עבודת כפייה, גירושים, התעללות. ביתר שאת התברר עתה, שעמדו לו לישוב, לא מעט, הפעולות המוקדמות לחישול הכוננות, ועמד לו גם בית־הדפוס הותיק של שושני. הוא עשה גם אז היסטוריה במלוא מובן המלה. הממשל התורכי המושחת, אכול־השוחד, נעמד בפתע בפני תפקידים וצרכים שחרגו מיכולתו ומתקציבו. ושושני ממשיך לספק להם (חינם) צרכיהם ולהוציא לפועל בדפוסו (שקיבל רשיון מיוחד מקושטא לקיימו ולהעסיק בו עובדים) עבודות שונות למענם ובדרך כך מהדק קשריו עמם ומצליח להציל רבים מפעילי הישוב, מתלמידי הגימנסיה מאימת הגיוסים ועבודת הכפיה שכרוכים היו, בתנאי הימים ההם, בהשפלה ובמחלות ובמוות. במיוחד מיודד הוא עם חסן בק הנודע, שבשבילו הכין – במשך שנתיים – חותמת מיוחדת, וניצל קשריו לטובת הישוב.

בחדשי הגירוש מיפו ותל־אביב משמשת פתח תקוה מרכז חיי הצבור היהודיים. לא אחת נוטש שושני את דפוסו ביפו ויוצא ברגל לאם המושבות, לדון בענייני הישוב והמגן, וביחוד בעתידות הארץ לאחר שיובס הממשל התורכי. אינטואיציה לאומית מפעמתו, אינה מניחה לו לשקוט על שמריו. ועליו מוטל אז תפקיד נועז – רכישת נשק.

ואכן, הוא עומד בתפקידו זה – בחירוף נפש, בסכנות, בהרפתקאות גבורה הנשמעות כאגדה. בדמשק מצויים אז מפעלים לייצור נשק, שאורגנו בידי הגרמנים, ועובדים אצלם גם יהודים (כגון קריניצי, בעבודת הנגרות). וכן עובדים יהודים בסלילת כבישי בטחון. את הקשרים האלה מנצלים לצרכי היעוד הקדוש של רכישת נשק מגן לישוב. והוא, שושני, מנצל עוד הזדמנות כשרה אחת, שסיפק לקצין גרמני שני קרונות נייר, שאבדו במהומת הזמנים, ומקבל רשיון לנסוע ולחפש כביכול אחר המשלוח ברחבי סוריה. ארבע פעמים נוסע הוא לסוריה ומצליח להעביר לישוב, בימים ההם של סכנות מלחמה, כמויות ניכרות של נשק ותחמושת.

והיתה לו גם תעודה של משוחרר מגיוס… אף על פי שנתין עותומני היה. בעצם התעתמנותו (שלו ושל קבוצת בחורים ב־1913) באה כמחאה נגד משפט בייליס, והקונסול הרוסי, שתחת חסותו נתונים היו יהודי רוסיה והיה מיודד עם משפחת שושני, ראה בכך פגיעה ועלבון ואף איים בתגובה חריפה. תחילה הוא שוחרר מהגיוס ומה“עמליה”, בכופר, כמקובל בימים ההם, ואחר כך – על ידי שסידר, ברוב תחבולות, תעודה על שמו ליהודי מפתח תקווה, שלקה בראייתו (“יאנקל דער דאמסקער שטאליאר”, ועדיין הפתק שמור אצלו…).

ולא היתה זו העבודה היחידה שחילצה יהודי מהגיוס ומגזירות הממשל התורכי הצבאי. בית הדפוס של שושני מילא בימים ההם שליחות לאומית ואנושית נעלה – הוא היה המרכז להדפסת תעודות שחרור רבות (“וויסיקות” – תעודות של אריסי פלחים) וכן תעודות־חסות מטעם הקונסולים הגרמני והאוסטרי שצבאותיהם כבשו אז את פולין ורוסיה, לאחר שהותקנו החותמות המתאימות חרותות בנחושת. ומשפג תקפו של השחרור ש“ניתן” לו, לשושני, על שמו של היהודי הסומא, הוא התקין גם לעצמו תעודת שחרור מזוייפת, – ואף היא הניחה בידו אפשרות להמשיך נסיעותיו ושליחותו באורח חופשי בסוריה.

אפיזודה אחת אשר לא תישכח: יום אחד הוא בא לדמשק לאכסניה המקובלת, אצל “רבקה די בלעכערקע” (לשם מזדמנים היו גם אחרים מעסקני הישוב שהיו פעילים בשירות השלטון הגרמני ועמדו בקשרים עם שושני), יוצא למרכז העיר, ורואה שלוש גויות מפרפרות על עמודי התליה – גויותיהם של עריקים… אך הוא אין הוא נחרד, ובכל חום לבו מתמסר לתפקידו, בלא פחד ומורא. לאחר שהשיג הנשק המבוקש (דינאמיט, פצצות, אבק שריפה, חוטי תיל) הוא טוענו ברכבת היוצאת לצמח; ואולם במסעף אדרעי פונה הרכבת לכיוון אחר, למדינה. הוא מוריד המטען, ואנוס ללון יומים בתחנה, תחת כיפת השמים, באזור המדברי, וממתין להזדמנות שתתגלגל לידו להמשיך דרכו לארץ. יחידי, בנכר, בשממה, וגם המזון אוזל והולך. אך הנה, בלילה, מתקרבת ובאה רכבת טעונה צבא תורכי ומגמת פניה לעזה. שושני אינו מהסס ועולה עליה. בדרך “נטפל” אליו קצין תורכי שיכור ומאיים לרצחו נפש, אלא שנס אירע לו, וחיילים תורכים כולאים קצינם השיכור ומחלצים אותו מצרה, שומרים עליו ובצמח מורידים אותו מהרכבת. לא יצא זמן רב, והמטען היקר הגיע ליעודו; מתחנת צמח הסיעוהו חברי דגניה בעגלות, וחלק נטלו לצרכי הקבוצה. פעילות רבה מילא אז קצין צבא יהודי בצבא התורכי, משה שרתוק (שרת) שמו, שנחלה קשה באותם הימים ושכב מספר ימים קודח בחומו בביתו של שושני, בית המשפחה היחידי אז בתל־אביב.

ועוד דרך לרכישת נשק סלל אז שושני – דרך הפשיטה בשדות עזה־רוחמה. ששם נותר נשק רב אחר הקרבות בין האנגלים – לתורכים. הוא אירגן קבוצה של בחורים יהודים, שמחופשים כפלחים היו יוצאים בעגלות לאסוף נשק, שהובא לבית ביפו ומשם – לתל־אביב.

 

דפוס איתן־שושני    🔗

כל המספר תולדותיו של דפוס איתן־שושני, “שעשה היסטוריה” בישוב מבחינות שונות, לא ימלט גם מן הפרק הזה, שראוי לציינו.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה אסר הממשל התורכי את הכסף הצרפתי והבריטי שהיה אז בשימוש בארץ. הכסף הזה היה, בעיקרו, מטבעות זהב וכסף. כסף נייר לא היה. והנה, לאחר שעוכבו פקדונותיהם של האנשים, הדפיס הבנק הלאומי כסף נייר (שקרוי היה “שיקים”) בשטרות של 10 ו־20 פרנק, בדפוס איתן־שושני, והוא הוחלף תמורת הפקדונות. כן נדפסו אז – מטעם ועד השכונה (תל־אביב) – בישליקים, כדי להקל על מצוקת התושבים.

ובאיזו מידה נגזר על דפוס זה למלא תפקיד – ולא תרבותי בלבד אלא אף חיוני ממש – בתולדות היישוב, יעיד המאורע הבא:

1915. ממשלת תורכיה זוממת להשמיד את הישוב, לטבחו כדרך שנטבחו הארמנים. ההוראות לביצוע הג’יהאד כלולות בחוברת מיוחדת, כתובה ערבית, שנשלחה להדפסה בדפוס ערבי ביפו – והפּחה הירושלמי הופקד על ביצוע של תכנית ההשמד, והוא כבר כינס ברמאללה אסיפה מיוחדת לצורך כך. ואכן, נדפסה החוברת בבית הדפוס “פּלסטין” של האחים עיסא ביפו, ב־1500 טפסים. לימים פקד חסן בק על סעדיה שושני ליטול את כל המהדורה, כדי לכרוך אותה בדפוסו (לעיסא לא היתה מכונת תפירה).

בא שושני לדפוס “פּלסטין” ליטול את החוברת. שואל אותו עיסא:

– הידעת מה כלול בה?

– לא! – עונה שושני.

– ובכן, להווי ידוע לך, שהחוברת קוראת למלחמת קודש, לג’יהאד נגד היהודים והנוצרים.

החווירו פניו של שושני – ושתק. אלא לאחר שהעביר את החוברת לדפוסו, השהה אותן ימים אחדים באמתלא שהמכונה נתקלקלה ואי אפשר לכרוך אותן מיד, והעביר מיד שני טפסים לידי ד“ר טהון וזה העבירם לד”ר רופין, נציגי המשרד הארץ ישראלי, שישב בקושטא לאחר שגורש מן הארץ. ואכן, בזכות ההתערבות אצל הצירים הגרמני והאמריקני, ניתנה כעבור ימים ספורים הוראה להשמיד את החוברת. (לפי גירסה אחרת, נטל פועל של בית הדפוס, שמואל השל פרידמן, יהודי דתי, חוברת ושלחה לקאהיר – ומשם הועברה לקושטא). והימים ימי החרדות והרדיפות ואימת הגירוש שנפלה על הצבור.

אגב, לאחר הגירוש מתל־אביב ומיפו העביר שושני לפתח־תקוה, שהיתה אז מרכז הישוב, מכונת דפוס, נייר, אותיות וצבע, במגמה להקים מעין בית דפוס לשעת חירום לצרכי הישוב – למקרה שיושמד הדפוס ביפו. ואולם, במצוקות הזמנים ההם נשדדו על־ידי התורכים חמרי ההדפסה בפתח־ תקוה, והדפוס ביפו ניצל. ניצל, אף על פי שנפגע בפצצה (ימים ספורים לאחר כניסתם של האנגלים) שהרגה חמישה מפועלי הדפוס ופצעה אחרים. שושני עצמו שעמד אז ליד בית הדפוס ניצל בנס.

בשנת 1920 עקר דפוס איתן־שושני לתל־אביב, לבנין, על מגרשו בו הוא ממשיך קיומו עד היום הזה.

שנה לפני כן, ב־1919, נשא שושני לאשה את מרת חנה לבית לוינשטיין, בקטריולוגית בתחנת הבריאות בירושלים, ומאז היא מלווה אותו בכל דרכיו ומעודדת אותו בעבודתו הצבורית. היא עצמה התמסרה לעבודת “מגן דוד אדום” בנאמנות ובהתמדה.

הישוב גדל והולך – וגידולו משתקף גם בשדה הדפוס. באותן השנים מחליטה מפלגת “הפועל הצעיר”, שהיתה מלקוחותיו החשובים והותיקים של דפוס שושני, להקים בית דפוס משלה. נחום טברסקי (שעבד זמן מסויים כמנהל־חשבונות בדפוס איתן) יוצא לברלין ורוכש מכונות. בדרך כך הונח היסוד לדפוס הקואופּרטיבי הגדול “הפועל הצעיר”, שעשרה מטובי פועליו של שושני הם מניחי היסוד שלו (לימים הקים נ. טברסקי את בית ההוצאה והדפוס שלו “ספר”, ובעירית תל־אביב שאליה נבחר כחבר הוא שוב… בר פלוגתא למר שושני).

ובין פועלי הדפוס הותיקים של יפו–תל־אביב–פוריה, שהצטרף לדפוס קיבוץ מרחביה, גרזון שעבד עשרות בשנים ב“הפועל הצעיר”, ומשה סוקולובסקי; יעקב רוטנברג שהיה קומוניסט, יצא לצרפת ועבד יחד עם רעייתו (היא גיסתו של מר סעדיה שושני, סלאווה לבית לוינשטיין) בבית־דפוס בפאריס ואחרים. שהרי כל משק הדפוס בתל אביב ראשיתו בדפוס שושני ביפו, בניגוד לירושלים, שהיו בה דפוסים קטנים ובינוניים שונים במשך עשרות בשנים לפני דפוס איתן ושושני (המכבש של הדפוס בו נדפס “הלבנון” שמור עד היום אצל האספן מר זלמן פבזנר). ראוי לציון מיוחד אחד מחניכי דפוס שושני, משה זליצקי, שהתפרסם בשנות המאבק בשם משה כרמל, ושימש שר תחבורה.

יזמה גוררת יזמה. ומר שושני מצטרף ב־1924 לקואופרטיב העתון היומי “הארץ” (שראשית הופעתו בקאהיר, ומשם עבר לירושלים ולתל אביב). שנתיים הוא מדפיס את העתון (בסידור יד, כמובן). כעבור זמן הוא מייסד יחד עם פסח גינזבורג המנוח עתון “הזמן”, שלא האריך ימים.

ועם כל פעילותו ברוכת־היזמה, אין מר שושני זונח את הענין שכבשו למן ראשית דרכו – עניין ההגנה. ב־1921 הוא מייסד יחד עם אברהם קריניצי ושלום פחטר ז"ל את המשטרה העברית בתל־אביב והוא מגייס את השוטרים. יחד עם דוב הוז המנוח הוא מהווה ועדת משטרה בעירית תל־אביב. 120 הם השוטרים הראשונים (ובכללם האחים דקל, חיים הלפרין ועוד) – הישג נכבד בימים ההם, שבהם השיטור היה בריטי־ערבי.

 

פעולתו הענפה בעיריית תל־אביב    🔗

באותה שנה עצמה הוא מצטרף לעיריית תל־אביב (“אחוזת בית” התאחדה עם שכנותיה השונות) כנציג שכונת בעלי מלאכה, שהוא ממארגניה (היא השכונה המקיפה את אזור הרחובות שינקין, בעלי מלאכה, יוחנן הסנדלר, יוסף הנשיא ועוד). ומאז, ועד עצם היום הזה, (מחוץ לשנתיים בהן פרש לרגל סכסוך בין העירייה לדיזנגוף עמיתו) מכהן מר סעדיה שושני כאחד מנבחריה של תל אביב בעיריתה. עיסוקו המוניציפּלי בשלושה אפיקים: גנים ונטיעות (ב־1936 מנתה תל־אביב 3500 עץ, ואילו ב־1958 מאות אלפים בגנים ופארקים. כשראיתי את מר שושני רכון על תכניות של נטיעת גנים; כששמעתי, שנתן לבניו חינוך חקלאי בפרדס חנה, הבינותי, שהומה בו, בלי ספק, אהבה חבוייה נוספת, היא האהבה לטבע ולאדמה). והאפיק השני – ביוב. היו בה, בתל אביב כולה, בורות ספיגה, שפסקו לספוג, וקם ההכרח הדחוף ברשת ביוב מודרנית. אין צורך לומר, ששלטון המנדט שם מכשולים, שביקש להצר צעדי התפתחותה של העיר המתפתחת. אז מקים הוא “קרן שושני” לצרכי ביוב, וכל בעלי הבתים מכניסים לה, את המגיע מהם לפי גודל מגרשם. זו ראשית הביוב בתל־אביב. “כיום 90% משטחה של תל־אביב מכוסה רשת ביוב – מכריז שושני בסיפוק נפש. ואני עומד בגמר הביוב של יפו”. ואולם, גולת הכותרת של הפעולה – איגוד שבע הערים (ששושני נבחר פה אחד יו"ר שלו באישור הממשלה), שמטרתו הסופית הכוונת כל השופכין שלהן הרחק לים, וטיהור הירקון וחוף הים בשלב ראשון – טיהור המים, והעברתם לנגב לחקלאות – בשלב סופי. מפעל אדיר, שלא מעט מיזמתו, מעמלו וממסירותו של שושני משוקע בו. ואין פלא, שראשי העיריות והממשלה נתנו אמונם בו.

והאפיק השלישי לפעולתו המוניציפאלית – עניני ההגנה, שהוא לפני קום המדינה ואחריה חבר במפקדת תל אביב ובמפקדה הארצית, דואג לאמצעי מגן ורכישת נשק (ומי שעניין לו בפרטי המעשים יעיין בספר ההגנה של תל אביב, בעריכת ש. ד. יפה שנדפס בדפוס שושני).

במרוצת השנים, עם גידול הישוב והחרפת הסכנות האורבות לו, מגלה שושני – כמעיין המתגבר – יזמות חדשות. במאורעות תרצ“ו הוא מעלה, בכינוס עסקנים שזומן על־ידי הועד הלאומי, הצעה להקמת “כופר הישוב”. המפעל הוקם והוא נתמנה נשיא הועדה התל־אביבית. לשנים הוא מתייצב, לבקשת רוטנברג, בראש מפעל “מס החירום” ועם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא מתמנה מטעם הסוכנות־היהודית ראש לשכת הגיוס לצבא הבריטי במחוז תל אביב, המרכזת כוח אדם יהודי למאמץ המלחמה בשורות הצבא הבריטי, ולבסוף – מרכז הגיוס לצבא הגנה לישראל. במאורעות תרצ”ו הוא נמנה עם מייסדי “המשמר האזרחי” ונתייצב בראשו – ועד היום משמש ראש ועדת הג"א בעירית תל־אביב. והיה ראש ההגנה האזרחית בימי מבצע סיני ומקים “קרן המגן”. ואין צורך לומר, שזמן ומרץ ונפש הוא משקיע בשדה עשייתו המאומצת ורבת־השנים הזאת.

ולמניין פעליו נצרף גם את ארגון התאחדות בעלי התעשיה, שתחילתו באירגון של מעבידים (בית הדפוס שלו מעסיק 40 פועל), שהוא היה גזברו ויצחק קובוביצקי (קובובי) נשיאו הראשון; וכן את ארגון בעלי הבתים שמטעמו נבחר גם לעיריה.

 

השלטת סדר וארגון במקצוע הדפוס    🔗

ואולם, דומה, שאם יש ארגון צבורי־משקי, ששושני עשוי לשמש ראשו ומדריכו הטבעי, הלא הוא ארגון המדפיסים. עצם הארגון של המפעלים השונים בענף הדפוס, כדרך שמאורגנים העובדים, הוא, בעיניו הישג לענף וכל המתפרנסים עליו; אמצעי יעיל למניעת פיצול והתחרות, קביעת תקנות ונימוסין ויחסי עבודה תקינים והוגנים ושמירה על שלום במקצוע. ואכן, בזכות ארגון מפעלי הדפוס בישראל (המרכז את בתי הדפוס הגדולים והבינוניים בארץ) מזה וארגון העובדים מזה, נמנעו סיבוכים בענף. אגב, אין ארגון מפעלי הדפוס נמנה עם התאחדות בעלי התעשיה, לפי שהוא שלל גוני בהרכבו, ומקיף את דפוסי היזמה החפשית, דפוסי העתונים, הקואופרטיבים, הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד ועוד. ושמחה לשמוע מפיו של מר שושני דברים שבינה בהם ויושר בהם: – לא מן הניצול ניבנה ולא בניצול נרבה תפוקה ויעילות. אדרבא, חובה להבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד, ואז גם זכותנו לדרוש פריון עבודה. והוא גאה – ובדין – על יחסי האמון והכבוד השוררים בארגון ואליו כנשיאו, והוא מדגיש, שהאירגון עמד לימין הענף בשעות חמורות בהשגת חמרים ומכונות, והוא תרם חלקו ליחסי־חברה־ועבודה תקינים.

על כן לא ייפלא, שבתעודות ההוקרה על קלף, שהוגשה למר שושני מטעם ארגון מפעלי הדפוס, לרגל מלאת לו שבעים, ניתן ביטוי נלבב ליחסה של “עדת המדפיסים בישראל”, לנשיאה, והערכה לפעולתו הברוכה לאירגון אנשי המקצוע והשלטת יחסי רעוּת בינם לבין עצמם ויחסי עבודה תקינים בין המעבידים לפועליהם.

דפוס איתן־שושני בתל אביב שבע ימים, שבע חוויות, שבע פרקים הרי־גורל בתולדות הישוב. עד היום פקוחה עליו עינו של מר שושני, ולוּ שעות ספורות יום יום, אף על פי שאחיו אהרון ממשיך לעבוד בו, ובעיקר שני בניו, שמואל ויונה. חברי ההגנה והצבא הבריטי והבריגדה העברית – המנהלים אותו בפועל ובקיאים במכונותיו ובתהליך עבודתו. אכן, בצדק אפשר לומר עליו, שהוא מבוני הישוב שנבנה עמו יחד.

*

אכן, כור מחצבתו, שעיצב דמותו, הקרקע ממנו צמח לפעילות ישובית ולאחריות לאומית, הצומת שממנו נמשכו הנימין שקשרו את האיש לתחומים ואישים שונים – הוא בית הדפוס. זה בית הדפוס, שהיה בית־היוצר של הפועל הצעיר, וממילא של רעיונותיה ומאוויה של התנועה שהיתה חלוצת הישוב החדש, חלוצת כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע וההתיישבות העובדת, השפה העברית והספרות העברית, ולא פחות מכך, אולי, של יסודות רוחניים ומוסריים חשובים ששוקעו במפעל לתחייה הישראלי; זה הדפוס ששמו קשור קשר בל־ינותק עם היצירה העברית החדשה, ספרותה ועתונותה; זה הדפוס שרשם פרק גבורה והקרבה במערכת קיומו של הישוב בשלבים חותכים וגורליים בתולדותיו; זה הדפוס שחינך והכשיר פועלים מעולים, שתרמו אחר כך מכושרם גם למפעלים אחרים בענף; זה הדפוס, הנתון היום בידי הדור השני, ממשיכי מייסדיו, והוא מפעל מתקדם מן הבחינה המקצועית והחברתית; וזה הדפוס שבעליו, מר סעדיה שושני – שקוים מועטים לדמותו ולדרכו העלינו במונוגרפיה זו – מסמל באישיותו את הדרך הארוכה־הארוכה (שאינה נמדדת בשנים בלבד) שעברו הוא ודפוסו והישוב כולו משחר העליה השניה ועד לעשור לעצמאות ישראל.