הרבה סחי וחלאה יש בעולם; נקודות החן מעטות הן. חושך הבערות יכסה ארץ במרבית העיתים, אך כשרף הנוטף מעצי הקטף כן ניגרים אט־אט שביבי חוכמה מעץ הדעת להאיר לעולם ומלואו. אף על פי כן נאמר: אשרינו, מה טוב חלקנו. חן המעט הזוהר והטוהר ממתיק עלינו את מרירותם של גושי הכיעור והמיאוס.

הכי לא תיקר בעינינו החלקה האוצרת בחובה עפרות־זהב, אם כי רבים בה לאין ערוך הרגבים השחורים על רסיסי הזהב? אכן, הסיג הוא הרב והמעט הוא הצרוף. אף הגחליליות הנוצצות מעבי היער מעטות הכמות, אך יש אשר בלכתנו ביער לא נפן אל האילנות הגבוהים והנישאים ועל מוצא הגחלילית נשיש כעל שלל רב, אף אומרים אנו שהיער כולו מתנוצץ. אם גם נדירות יאיר אלינו הברק אנו יודעים, כי בעולם יש ברקים, והדעת הזאת היא לשמחה לנו. ככה אנו אומרים “העולם הוא זהב”, על שום שיש בו רסיסי זהב. אנו חיים בעולם נוצץ. שערי האשפה מזדקרים לעיניים, ויש שאנו חובקים אשפתות, אך אנו מכוונים את עצמנו כלפי שער הכבוד ועינינו לו. גם כשאנו חוצים עד צוואר בבוץ, הננו נרתעים וסולדים ממנו, לבל יבואנו עד הנפש. הריחות הרעים חודרים על כרחנו לתוך נחירינו, אולם ריח הבשמים הטובים הוא ראש תשוקותינו. את הרע הננו דוחים מעל פנינו בשאט, אך הטוב הוא יקר־כיסופינו. כיוון שנגעה כף רגלינו בשטיח הפילוסין, מיד הרגשת נועם אופפת אותנו ומתפשטת בכל אברינו, אין עורק בנו שאינו אץ לקראתה, ליהנות מטובה וחסדה ולהתחמם לאורה. זה כוחם של הטוב והיפה, שאפילו המעט בהם שקול כרב ואף מה שנשתייר מהם בזכרון בלבד כמוהו כיש בעין. חוט אחד של חן, המתוח על פני חלקה טוב הוא גם כן טוב. ולא כן הרע, הצועד ברגל גאווה, שאדיר חפצו להרעיש ולהפתיע ולהכריז על עצמו. אם אינו תופס שטחים נרחבים ואינו בהתבלטות, אינו ולא כלום. האמת חיה וקיימת גם אם היא בבחינת ניצוץ, אבל השווא אינו בא על סיפוקו ועל מימושו עד שהוא נקשר לעבותות. כיוצא בכך אומרים צרות־צרורות, ים של צער, תהום של יסורים, אבל אין מפסגים שמחה כדי גובהו של הר ואין שטים בים של נחת. האשפה מצטברת לתלי־תלים, מתנפחת לגובה ולרוחב. היא זקוקה לנפח, ככל זולל. היקר די לו בנופך.

אין השארת הנפש לכיעור ולמנוון. שם רשעים ירקב. אולם הצדקה תעמוד לעד ודור לדור ישבח את המעשה הטוב, אף הוד האגדה ישית עליו חן־נוספות, כאילו הזמן גופו מפרה ומרבה אותו לגדל פירות ופרי־פירות. נרגן מפריד אלוף. כל רשע ישכון לבדד. אך חסידים וענווים יאה להם החבורה. הטוב הוא דבק טוב, והרע מנתק קשרים. איש רע אף בקרב נפשו הנהו מפוזר ומפורד. הטובים והישרים מתלכדים לקהל חסידים, לעדת צדיקים, לפמליה של גיבורים, לסוד חכמים ונבונים. אנו אומרים בנשימה אחת אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, ישעיהו וירמיהו, הרמב“ם והר”ן, אבל כל זיווג של שני רשעים צורם את האוזן. הצוררים צוררים גם זה לזה ואין זה יכול לעמוד במחיצתו של זה. דומה, בתולדות עמנו יש רק צמד אחד שכורכים אותם יחד, והם דתן ואבירם. הרעים הם חבר מרעים ולא חברה אנושית.

יש שם ושארית לכל בני האור שהיו בעולם מאז ומקדם. אנו זוכרים לטובה את אבותינו הצדיקים ואת אמהותינו הצדקניות, את כל האנשים היפים אפילו לא היו ולא נבראו אלא בדמיון האמן. חיות לפנינו יעל ודבורה דז’וקונדה והילינה מטרויה אשר בחן אשר הוצק בפניה קסמה גם את לב הזקנים, שולמית משיר השירים ויהודית יפת התואר והטוהר; תמר של מאפו, נזירות הצחצחות של רודנבך ויעלות החן הברות כלבנה וכמוה מזהירות בנהירא עילאה של מסתורין, אותן הרה והגה הדמיון היוצר של רודנבך, כל הצורות הנאות שהאצילו מהודן ומחינן על הכל ועשו את החיים העולם זה כדאיים לבני דורן וגם לדורות רבים לאחריהן. היופי אפילו לא היה, כאילו היה, ואילו הכיעור – אפילו מנקר את עינינו, הריהו כאילו איננו. הוא בטל ומבוטל מעיקרו. הוא בדיה וסיוט. אין בו רוח חיים. רק הטוב והיפה חיים והם יש לאמיתו. ואם ניתן את דעתנו על כך, שהטובים והיפים אינם מתים, הרי אנו החיים כיום שרויים בחברה גדולה של בני טובים וזיוותנים מכל הדורות. אם כך, הבה ונהיה מפויסים ומנוחמים.