רקע
אליעזר שטיינמן

יש אשר האדם בלילה על משכבו, בחשכה האופפת אותו, יראה כבראי מלוטש את צלמו במלוא נקלותו ושפלותו. אל דיוקנו יביט והנה רע המראה וחמוץ, קוויו נעווים, לחייו נפולות, עיניו קטנות ומפוחדות, רוחו נמוכה ונבוכה. אין בכל תוארו אף נקודת־חן אחת. שכלו דל, מחשבותיו זרות ומשונות, כנפי־דמיונו קצוצות, הליכותיו אין בהן אף קורטוב נוי, יצריו רעים, רצונו רופף, אופיו מרוכך אף קולו רופס ובעת דברו הוא מרעיד, אין בו קו או תג שתפארת לו ממנו, אף שקומתו הנמוכה נותנת בו את אותותיה שהוא מקטני־ארץ, בן־אדם חלכה. ואף דרך חייו שעבר בה היא קלוקלת ונלוזה. ככל שהוא מפליג בהרהוריו ובעשיית חשבון נפשו, גופו ורוחו, כן הוא נעשה מוקצה מחמת מיאוס בעיניו, אדם הקלוקל, עני בחומר וברוח, כלי מלא בושה וכלימה. כעת, בשוכבו בדמי הלילה, תמה הוא על עצמו, כיצד כל ימיו היה מעז להיראות בין הבריות, להתהלך בתוכם, הוא בפרצופו המכוער, ברוחו המשוממת, במראהו הנעווה, פחות־מראה ופחות־ערך שכמוהו?

אולם מקץ שעה, לאחר שיפוטו הממושך על עצמו בכל חומר הדין, יש ולפתע פתאום נכמרים רחמיו עליו והקטיגור שבו נהפך לאט לאט לסניגור. לאחר שהשפיל את נפשו לשאול תחתיה, עולה ומתעלה משם. על כורחה עולה, מאחר שלרדת למטה מזו אי־אפשר עוד ואין עמידה על מקום אחד.

הוא ישנה לפתע את טעמו ורוחו ישיאהו לחונן את נפשו בשבתו בשנית כסא למשפט עליה. ירים את העניה הסוערה והלא נוחמה מאשפתות וידבר אליה קצת פיוסים וניחומים. לא כצעקתו. אין הוא כל כך שפל ונבזה כפי שדיבר סרה בעצמו. יש בו זעיר־שם זעיר־שם ניצוץ של חן. לא, הוא הגדיש את הסאה בשיפוטו. עיתים נוצצת זהורית בפניו ופיו מפיק דיבור של חוכמה. לא אחת הכיר ארשת של פליאה והשתוממות בפני שומעיו לשמע שיחו השופע שכל טוב. ובכלל אין אדם משים עצמו רשע. הוא הדין אין הוא משים עצמו טיפש או חסר־חן ומושחת־המראה. מן הדין שיהא כל אדם חינו על עצמו. אין אדם הקלוקל. אין חלכה, אין פרצוף פנים שאין לו חן היחוד ואין קול שאין עולה מתוכו ניגון היחוד משלו. הס קטיגור! כולם בנים למקום ורוח שדי מחיתם.

כזהו האדם וזה שיחו. כיוון שהוא שם שימצה בנפשו ומשפילה, היא יורדת עד לשאול תחתיה וכשהוא חוזר למעלה אותה יש שהוא מגביהה עד לכוכבים. כל שלב בסולם המעלות הוא גורם לעליה בשלב נוסף. דרך כלל, אין שביל הזהב בחשבונו של אדם עם עצמו. אין אמצע. רוצה האדם להיות צדיק, ואם לאו מוטב לו להיות רשע מלהיות בינוני. הוא לעולם חותר עד תכלית. או תכלית הרוממות או השפלות בתכלית. אם כבנים ואם כעבדים. מכיוון שהוא עולה בעיני עצמו לכלל בן, לא עוד רחוק המהלך מכאן עד בן יחיד. עני ואביון זה החובק אשפתות נתגלגל עד למרומים. מי שהיה בן בלי שם בדרך פלא נעשה אחד מאנשי השם, ולא עוד – מהגדולים אשר בארץ. מה כוחה של המציאות לטפח על פניו? אך במקרה אין הוא נודע בשערים, אבל בעולם החזון שמו מהלך לפניו. הוא יחיד ומיוחד כבעל טיב סגולי, לא קם כמוהו ואחריו לא יקום כמוהו. על אחד הוא חד־פעמי. והוא שהרעיון הזה נצנץ במוחו על אחת כמה וכמה. ובאמנה הוא אדם ביקר, אדם המעלה, אשר ישת ימצה לעיתים את קובעת השפלות וההכנעה. הסגולה לרדת לעיתים לתהום השפלות היא יקר־סגולתו ודעת חולשתו לעומקה היא כוחו.

כירידתו המדרונית הן עלייתו התלולה עד לסחרחורת. שוב אין הוא סתם אדם המעלה, אלא מוכתר בכל המעלות ומוקטר מוגש לשמו. הוא גדול הדור, הגדול בדורות. תשאלו כיצד? והיתכן? איפה ההגיון ומניין הכוח לקפיצה כזאת מן הקצה אל הקצה? אל תשאלו. אין הגיון בדברים שבין האדם לנפשו ואין גבול ורסן לרגשי הרהב. הרי אדם לא אחד דימה את עצמו לעליון ודמיונו השיאהו להתכתר בכתר בורא העולם. על אדם, שבכל הדורות הוא נותן גדולה לעצמו ומחייב אחרים ליתן כבוד לו, כלאלהים, אין מקשין. כל מעשיו ודרכיו, הליכותיו ותהפוכותיו ניתנים להסבר מבחינת מה. אדם שתוי מוטל בבוץ והוא מכריז ומודיע על עצמו, שהוא ראש העיר או מנהיג הבירה ואינו רואה סתירה בין המסכנוּת והחלכיות של מצבו בעין לבין הכרזותיו. הלך הנפש אינו טעון אישור ואימות של מראה עינים.

אף אדם השוכב בחשכת הלילה חולל פלאים בהלך רוחו. הוא טיפס בסולם עד שהגיע לשלביו העליונים ועד לשלבו העליון. הוא רב־מג, הוא משיח הגואל, הוא בר אלהין, נפשו חוצבה מתחת כסא הכבוד.

הכל טוב ויפה ומחיה נפש. ואלא מה מעכב בדרך אל שיא האושר; שאור שבעיסה מעכב, מעכב השכל הקטן, החרד וחושש ומזהיר אותו מפני השגעון. אוי לנו מהשכל הקטן. כל פעם שמתלקחת בנפשנו אש גדולה שלהבתיה בא הוא ודן אותנו בצוננים. צינור גדול הוא אוחז ומתיז מתוכו קילוחים צוננים. פחדן זה צר העין, עינו צרה בעצמו, מפחד הוא שמא יגיע חלילה האיש לשגעון הגדלות. כלום אף זה שגעון הוא? הרי הוא יונק ממקורות הנפש הנאמנים, ממקור ברוך, ממי התהום שבנפש הוא צף ועולה. כי זו נפשנו בנו, כארץ ומלואה, כתבל ויושבי בה, על ימי שגעון יסדה ועל נהרות המים המאררים יכוננה.

ככה יהגה בלבו האיש השוכב על משכבו בחשכת הלילה ובדברי נעים זמירות ישראל יפזם לו זמר בלילה: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? אני הוא מלך הכבוד.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49246 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!