רקע
אליעזר שטיינמן
היחיד והעולם

כל פעם שתוקפני יצרי (הטוב או הרע?) להביע בפומבי דעה שלילית על נוהג שבעולם, לבקר מנהג מגונה שנתפשט במדינה, לחלוק על איזו תופעה תרבותית, הוא הדין להשיא עצה של תיקון בתחום החיים החברתיים, פוגע בי פלוני עסקן בדברים ונועץ לתוכי קושיה חמורה: וכי סבור אתה שכל העולם משוגע ואתה השפוי היחידי? שכל החברה תועת־דרך ואתה לבדך תפסת את האמת בציצית ראשה? שהתיקון המוצע על ידך לא צמח כבר במוחותיהם של אחרים, חכמים כמוך, שקמו לפניך, אלא שלאחר בחינה מדוקדקת נתחוור להם, שהתיקון אינו תיקון כל עיקר? מוזר גם הבטחון הנפרז שבך… הרי אתה מתייצב לפעמים כנגד העולם… כאילו מבטל את דעת הקהל, חולק על החברה כולה, שולל את מנהגותיה ונימוסיה. יחיד ורבים הלכה כרבים.

הקושיות חמורות. לא אהיה הולך רכיל מ“חדרי” כשאגלה, שהן מנקרות גם במוחי. מסתבר שהן והדומות להן מטרידות כל מי שמביע דעתו, בעל־פה או בכתב, באזני הרבים. הרי דעה שמשמיעים אותה בפומבי היא דיון, כלומר, תביעה לדין, היינו, שפיטה ובקורת, עצה או הוראה והדרכה. בעל הדעה מסתמא נתפתה להאמין, שיש בפיו דבר להגיד לעולם, שאינו ידוע לזולתו. אם לאו, כלום הוא בא להכניס תבן לעפריים? כל חוות־דעת היא יומרה. בלי קצת חוצפה כלפי הבריות אי אפשר כלל להסיח עצמו בעל פה, קל וחומר בכתב. אלא, שהחוצפה אינה מיישבת עיקרה של הפליאה. הואיל ואין שניים מיישבים באופן אחד קושיא אחת. אענה את חלקי גם אני.

חושבני שאין בקריאת תגר על נוהג שבעולם משום התייצבות כנגד העולם, אלא, אדרבה, משום כניסה לתוכו. ופשיטא שאין הבקורת סימן לביטול. המבטל אינו מבקר, כבר נתייאש מתועלתה של הבקורת. החולק על כמה מנימוסיה של החברה אינו מוציא עצמו מכלל החברה, כל שכן שאינו עוין אותה. התוכחות המגולות נובעות לפעמים מן האהבות המסותרות.

כבודם של העולם, החברה ודעת הקהל, במקומם מונח, אבל גם הם לא תפסו את האמת בציצית ראשה. אילו הם אפיטרופסים לאמת, לצדק וליושר, היו פני העולם אחרים לגמרי בכל הדורות מששת ימי בראשית. אילו נימוסי החברה צודקים וישרים וכל דרכיה דרכי־נועם, מניין המטען הרב של עוול ושוד וגזל וכסל ורשע, שנצטבר בבתי־נכותיה ובבתי־משכיותיה? אילו קול הקהל כקול שדי, מי הפיץ את האמונות הטפלות, המשפטים המסולפים והאגדות הנקלות והמיתוסים המרושעים, שעברו אלינו בצנורות המורשה, והמיתוסים החדשים הנוצרים לעינינו? אם העולם הוא סמל השכל הטוב, באיזה עולם פעלו עובדי האלילים והוקם המולך? המלחמות העולמיות אינן מתחוללות בעולם הזה, הזה ממש? האינקויזיציות, העבדות, חטיפת תינוקות לשמד, עלילות הדם, מחנות ההסגר, רצח עמים, שוד עניים ואנקת אביונים אינם תוצרת של העולם הטוב שבעולמות? על כרחנו לומר, שהעולם הוא בתקופות מרובות במחילה משוגע. אם לא משוגע, אלא פועל את כל מעשי הזדון – שאלפי אלפים גמלים לא יוכלו לשאתם בדם קר, הרי אוי ואבוי שבעתיים. משוגע מסוגל אולי להשתפות. רוצח קר, שוב אין לו תקנה. רק מיתתו היא תקנתו. זו היא נחמה פורתא כשאומרים, שהעולם יצא מדעתו. יצא מדעתו, מכלל שיש לו דעה. המאבד עצמו לדעת עבר ובטל. אבל המאבד דעתו זמנית, דעה אין לו, אבל יש עוד עצמו, שאפשר לעורר בו את השכל הרדום, להחזיר לו את אבידתו ולחלצו מתרדמתו. קריאת תגר על נוהג נפסד שבעולם היא מעין הכאה באצבע צרידה לעורר בה את הישן.

מי שלא נתנסה בחלום־בלהות שאבן כבדה מונחת על לבו ואינו יכול להזיזה, לפי שידו משותקת. הוא נאנק וגונח ובוכה תמרורים ואינו מסוגל לחלץ עצמו מן המצוקה האיומה. יודע הוא, שהסיוטים הלוחצים עליו, הם פרי האבן המונחת על לבו. אף יודע הוא, שאין הוא צריך אלא להוריד אותה וירווח לו. פעמים ידוע לו גם דבר זה, שהאבן המדומה אינה אלא ידו שלו, מקור־צרתו. אבל מה מועיל בידיעה? יכולת אין לו. ידו האחת נהפכה לאבן והשניה משותקת. אין בכוח חבוש זה להתיר עצמו מבית האסורים. כיוון שניגש אליו איש ער והזיז את האבן מעל לבו, מיד נגאל מן המועקה הנוראה.

הישן המתנסה ביסורי הסיוט אינו משוגע, אלא משותק זמנית. כל שיתוק החוש הוא מעין טירוף. מי שמתח חשד על מבקר הנוהג שבעולם, שהוא מייחס שגעון לעולם, לא דק. הוא חולק על שיבוש שבעולם. שיבוש לשיבוש מצטרף לטירוף זמני. מרובות התקופות בהן שרוי העולם בסיוטים קשים בשל אבן נגף ממשית או מדומה המונחת על לבו. אין צורך להיות חכם בעיניו להתריע על סיוט שנעשה מכת מדינה או מכת העולם. העולם יודע, שהוא במיצר, אלא שאין בידיו להושיע לו, הוא מפרפר ברשת של עצמו.

אין העולם האנושי חטיבה ממשית, שאפשר לממשה בידיים או לתפסה בכל חוש אחר. האנושות היא דבר שבמופשט. ואין אנושות אחת אלא אנושיות רבות. יש עולם ועולמות קטנים בו לאין שיעור. כל יחיד הוא עולם קטן. העולמות הקטנים הם הדברים שבממשות. החולק על הנוהג שבעולם אינו בר־פלוגתא של האנושות. האנושיות מרובות הן. הנהוג באנושיות זו אינו אולי באנושיות אחרת.

החולק על נוהג שבעולם אינו איש ריב ומדון לכל הארץ, אלא לחבל מסויים שבארץ. ממילא אינו בגדר עבריין מבריאתו. החולק, למשל, על המשחק בקלפים, שכל שכניו ושכני־שכניו שטופים בו, או על הבזבוז, השכרות, הבידור הקלוקל, על כפתורים נוצצים, ריקודים נאלחים ואפני־דיבור נלעגים, המוחזקים בסביבתו הקרובה כתעודת־זהות לתרבות מעולה, איננו נתון בקשרי־קרב עם העולם כולו. יכול הוא להביא אסמכתות לדעתו מכמה סביבות אחרות, שהקלפנות והשכרות והכפתורים הנוצצים והבזבוז הראוותני והרהב אינם שם במעלה העליונה. ואם הנוהג המגונה הזה נפוץ בהווה בכל המקומות שבעולם ללא יוצא מן הכלל – מה שאינו מתקבל על הדעת – אפשר בדיעבד להצטרף לאנשים בעבר, שלא נתפסו לנוהג מגונה זה. ממה נפשך אם יש עולם אחד, יש גם זמן אחד, ורשאי אדם לבחור לו דור ותקופה כחפצו להיות “נכתב” בהם, כשם שרשאי הוא לשנות את מקום־מגוריו מחבל־עולם זה לחבל־עולם אחר.

אין העולם משוגע, אבל גם החולק על נוהג או מידה מהלכת שבעולם אינו חסר־דעה. אדרבה, הוא בעל דעה משלו. מותר לו, ולא עוד מצוה עליו, להביעה ברבים. יתכן שהעולם נרדם זמנית – מאה או אלף שנה בעולם הם ענין זמני – ומן הראוי להכות באצבע צרידה כדי לחלצו מן הסיוט. תאמר: אין בכוחו של היחיד ואף לא בכוחם של יחידים רבים לעורר משותק משום שינה או ישן משום שיתוק. אם לא יועיל לא יזיק. אם לא יועיל לאחרים, יועיל לעצמו לכל הפחות. כלום על שום מה צועק היחיד על עוולות? קודם כל על שום שהוא רוצה בצעקתו להציל את עצמו, שלא יפול ברשת הרע. כל מכת הציבור היא מחלה מידבקת, מבקרי הנגעים ומוקיעי המומים אינם כלל בטוחים בעצמם, שהם אינם מנוגעים ומוממים כאחרים, שאינם עתידים להיגרף בזרם הדלוח. ואף על פי כך הם צועקים. המהלך בעיר בלילה מצעק לפעמים, כדי להיגאל בקולו שלו מן האלם והאימה האופפים אותו. יש שהמבקר רואה את העולם כיער חשוך. לכאורה הוא מדבר רק אל עצמו. אבל גם זהו ענין. אם אין בו משום נחמה פורתא יש בו משום גאולה עצמית פורתא.

העולם כחטיבה ממשית אינו קיים כלל, אבל יכול הרוצה לטעון, שאין הגדרה זו חלה על החברה, שהרי זו מסוייגת בסביבה מסויימת ונתונה כביכול למימוש. היינו, אותה שכבה, עיר זו, מדינה פלונית, באה היא לידי גילוי בראשיה ובמנהיגיה, ב“פני” העדה ובמייצרי דעת הקהל, שהם אישים חיים, מורים ומדריכים, המטביעים את חותמם במנהגות ובנמוסים, בהתנהגות ובמעשים. אם כך שוב חוזרת הקושיה למקומה: הכיצד מעיז היחיד לערער על העיקרים המקובלים בחברה, לפסול דעות המתהלכות בה ולהביע סברות הנוגדות לטעמה?

דברים שאמרנו על העולם האנושי, שבכללותו אין לו ממשות, ורק הפכים הקטנים, הנפרדים, נותנים בו נשמה, הם בנותן עניין גם לחברה, לקהל ולדעת הקהל. עניין אחד החברה בכללותה ועניין אחר היחידים המהווים אותה. לא הרי קהל בחינת מושג, כהרי קהל המורכב מפרטיו. בחיים על פי רוב אין צד השווה בין דעת הקהל האמתית, לבין דעת הקהל המקובלת. דרך משל, מנהיג עשוי לומר בלחישה: אמנם, דעתי היא כך, אבל בפומבי איני יכול להכריז עליה. מנהיגים אפשר שיביעו בצנעה דעה הסותרת את דעת הקהל, אלא שאינם מוכנים כלל לגלות זאת ברבים. נדמה לנו, שיש דעת־קהל אחת, פסוקה וגמורה. ואין זה כך. מצויות שתי דעות הקהל. אחת דעת היחיד במעמד הקהל ושניה דעת היחיד במעמד עצמו או בצוותא קטנה של חברים נאמנים. יש שתי דעות הקהל, שני קהלים, שתי חברות, על הרוב גם יותר מכך.

חוששני לומר, ובכל זאת אומר, אפילו הדעה היחידית אינה אחת, לכל אחד דעה מודעת ודעה לסתור בלתי מודעת, רדומה, שלבו אינו מגלה לפיו. השניה היא אולי דעה לעת מצוא, או דעה על מנת שלא יהא צורך בה, שמותרים להגותה ולא להשתמש בה. דעת הקהל אינה יציבה. היא פורחת באויר: מקובלת, אבל לא מוסכמת. היא מהלכת. כן, מהלכת, לפי שאינה מסוגלת לעמוד. אינה נובעת מתוך אופן־מחשבה. כל עיקרה אפנה. אינה נעוצה במקום, אלא בזמן, מה שקוראים רוח הזמן. כרוח היא נושבת וכמוה בוגדנית. עצלות ונמנום בה. כל שהוא בנמנום צפוי לסיוטים.

יחיד ורבים הלכה כרבים. במה דברים? כשהחכמים יושבים בחבורה ומדיינים בהלכה או בסברה, זה מבסס את דעתו באופן זה וזה מוכיח באותות ובמופתים את ההיפך ומצטברות הוכחות כנגד הוכחות. כיוון שנמנו ונמצאו לדעה אחת רק יחיד ולדעת שניה רבים, השכל מחייב, שהדין עם הרבים, שכן הוכחותיהם מרובות יותר או הכוח המכריע גדול יותר בתוקף רצונותיהם המרובים יותר – אף הרצון הוא הוכחה, כוח משכנע. ואילו בדעות, במנהגות ובנימוסים, המתהלכים בקהל, אין על פי רוב משום נמנו וגמרו, לא התדיינו בהם ככל הצורך. הרבים מחזיקים בדברים רבים משום ההרגל ומתוך העצלות ומחמת האדישות ואף בלי שום ומתוך ומחמת, אלא סתם כך. הנהר נמשך. הנהר זורם. הנהר לעתים מזומנות בועט ומשתולל, משתגע, זורם וגורם שטפונות. ובכן, שהשטפון ישטוף, שישתולל, שיצא מכליו? ואנחנו מה? אנחנו יד לפה. נהיה צנועים וענוותנים ונחבאים אל הכלים, אם נקים סכר לו, יאמרו עלינו שהננו מחוצפים.

אילו ניתן פה לנהר היה הוא עצמו מתחנן להקים סכר בפניו, שאם יתפשט על פני כל היבשת הקרובה יצא מכלל נהר וייהפך לשלוליות מאוחזות זו בזו.

אילו מסוגלים אנחנו להאזין לקולו הפנימי של הקהל, לסוד שיחה של החברה שבצנעה, ולא של זו שבפרהסיה, לעמוד על דעתו של עולם בחינת סך הכל של יחידים בלתי תלויים, היינו שומעים את התחן היוצא מהם: אתם היחידים, המחשבים את דרכי הציבור לאמתו והחרדים לגורלו, הכו באצבע צרידה, הכו, אַל תתביישו מפני המלעיגים והכו, כדי לעוררנו ולחלצנו מפעם לפעם מן הסיוטים הטורפים את דעתנו ומשבשים את הליכותינו. אם ככה תעשו, תצילונו מן התעתועים והמדוחים, הגורמים בחילה, וכוח אין לנו להיחלץ מהם.

מעשה בחנווני לבדים ולאריגים, שכשהיה מוכר בד או אריג לחליפה היה גונב רבע או חצי אמה מן הלקוח. הוא לא יכול לנהוג אחרת. אין הוא יכול לשנות במידת הבגד מן המידות של אבותיו ואבות־אבותיו. כיוון שהיה צריך למדוד חליפה לעצמו או לאחד מבני־ביתו, היה מבקש מקרוב־משפחה לעשות זאת במקומו. אני, היה קובל מרה, אינני מסוגל לתת מידה כשרה אפילו לעצמי.

העולם, החברה, דעת הקהל, רבים עומדים ומצפים בכל עת ליחידים, שיבואו למדוד את מארג הנימוסים ומסכת הדעות באמת־מידה כשרה. הם עצמם אינם מסוגלים לכך הן מחמת הרגל והן מתוך עצלות הנפש, הן מקוצר־רוח והן מעבודה קשה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50100 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!