רקע
אליעזר שטיינמן
למי עולם

יש צועקים מרה: למה ניתנה הארץ ביד רשע? יכול שהם מגדישים את הסאה במרי־צעקתם. לא תמיד ולא בכל נתונה הארץ בידי הרשעים הגמורים. אילו כך היו החיים האנושיים מוחזרים משכבר לתוהו ובוהו.

אמת היא, שבתקופות מסויימות, ולא ארוכות, יד הרשעים על העליונה ברשויות ההנהגה והשלטון ובכל מיני שררות, ואולי גם בשוק המשא והמתן. אולם מחוזות ההנהגה, השלטון והמיקח וממכר הם רק שטח מועט מתחום החיים, הכולל כל יחסי־אנוש בין אדם לחברו ובין איש לביתו, בין אבות לבנים, בין איש לאשה, ביחסי רעים וידידי־נפש, בין אדם לעצמו ובין אדם לקונו.

אילו רק מידת הדין שולטת בעולם לא היה עולם כלל. אך מידת הרחמים מצטרפת גם כאן לדינים הקשים וממתיקה אותם, ולא עוד אלא שעל הרוב גוברת עליהם. “ורחמיו על כל מעשיו”. הרחמים מכריעים בכל מעשינו. בלי מידת הרחמים לא היו אנשים מטים את שכמם לסבול צער גידול בנים; לא היו המורים מחזיקים מעמד על דוכניהם להקנות לילדים הסוררים והמתחצפים ראשית דעת; הרופאים לא היו מקיימים בשקידה ובזריזות כזו את שליחותם להעלות ארוכה לחולים ולא היו עומדים לגיונות של אחיות רחמניות בעולם יומם ולילה לשרת את השוכבים על ערשי הדוי; לא היו אמהות צעירות מחסרות שנים שינה מעיניהן לפקח על עולליהן ולא היו בני־אדם מחרפים נפשם להציל טבועים ולפקח את הגל מעל קרבנות המפולת; לא היו מתארגנות בכל אתר ואתר חברות ואגודות לביקור חולים ולהכנסת כלה, לעזרת יתומים ולניחום אבלים, למתן תמיכה לתלמידי חכמים נצרכים ולכלכלת תלמידים עניים, שמהם תצא תורה.

אמנם אין העולם חסר קשוחי־לב ואכזרים גמורים. אבל גם המקשים לב לזה נוטה חסד לזה והמתאכזר לבני־אדם מודיע פעמים חיבה לבעלי חיים. כשם שאין שום בריה חסרה רגש האהבה, כך אין היא חסרה חוש הרחמנות. נחשולי רחמים זורמים בעולם ואין שעה שמעיינותיהם מסתתמים לגמרי.

הרשעות יש לה קול ופרסום רב מדאי והצדקה צועדת בענווה ופועלת בצנעה. נתפסה מאורת פריצים בידי שוטרים, מיד השמועה עושה לה כנפיים ורעש קם במדינה, שהדיו נשמעים גם במרחקי־ארצות. אך מוסדות־חסד קיימים בכל עיר ונותנים חסותם לאלפים ולרבבות ואין מסיחים בהם כלל. הם קיימים – ודי. מציאותם היא דרך הטבע, טבעית לגמרי. מכאן שהטוב הוא דבר המובן מאליו. מובנים מאליהם גם השמש, המים, האויר, השמחה, הנדיבות, האהבה, שפע המזון, הפירות הטובים, החיוכים המתוקים, לא מובנים ואף מופרכים לגמרי המחסור, העוני, הצער, הדכאון, הרוגז והשנאה. מה טעם ברוגז? מה בצע בשנאה? ומה חן בפנים כעוסות, בפסיעה גסה, בעקיצה, בבעיטה? כל מורת־רוח, כל צער ועלבון והשפלה מוזרים בעינינו, פליאה שאין ליישבה. על הפלייאות מרעישים את העולם, על הכאבים צועקים, אך מן הנחת מתמוגגים בחשאי.

כל המסוגל להתרומם לשעה קטנה מעל לפניות ולרגזים האישיים, כדי להסתכל באספקלריה טהורה ולעשות חשבון צדק על פי נסיונו בהווה ומתוך העיון בקורותיו בעבר, ימצא אל נכון, כי רוב האנשים שנזדמנו לו בדרך־חייו, לא היו רשעים. אדרבה, הם היו דרך כלל אנשים טובים, כלומר, בינוניים במידותיהם. הם רצו לחיות וגם נתנו לחיות, השתוקקו לחברות, צמאו לידידות, בתוך־תוכם כיבדו את היושר וכל גילוי של אמת עורר בהם שמחה נאמנה. וכי נגזים אם נאמר, כי רוב מנין האנשים, הרוב המכריע, ויותר מהרוב המכריע, צ"ה חלקים מן המין האנושי, שואפים לטוב, שוחרים חסד וצמאים לצדקה, מכל מקום נפשותיהם מלבלבות במחיצת המעשים הטובים? תשאלו: אם כל כך טוב, למה כל כך רע? הרע בא מתוך אזל היד להגשמת השאיפות הנעלות. שאור שבעיסה מעכב. כוחות־חוץ מקובצים לוחצים על כל יחיד וחוסמים בפניו את הדרך אל החיים הישרים. יש מיעוט קטן, אבל אלים, רב־מרץ וכביר היזמה, השוכן תמיד מאחורי מסך של ברזל או מסך של משי ומותרות, מסך של רהב וסמים משכרים, מסך של שאיפת בצע וניצול, הוא שמפעיל את הלחץ על הרבים המרובים, שהם ביסודם תמימי־דרך וישרי־לב, להטותם אל הדרכים הנלוזות.

הרבה פנים, כלומר, הרבה מסכות ומסכים, להשתלטות המיעוט התקיף והשחצן, על רוב הבינונים לפי טבעם: פנים של תאוות השררה, של רדיפת בצע, של אפנה, של להיטות אחרי הכבוד והכיבודים, התארים והדרגות. כן, זה מיעוט, אבל מאורגן, המושך בחוטים והסורג רשתות, המעלה עשן של דעת הקהל ומסלף על ידי שופרותיו, המכונים יחסי־צבור, את כל יחסי הבריות.

הבריות רואים פחים טמונים לרגליהם, אך על הרוב אינם יודעים מה שהם רואים ואינם מגיעים לכתובת הנכונה של מכשיליהם. דרך כלל תולים את הקללות בכמה גורמים שבעין, שאפשר למששם בידים. אנו שופכים את כל חמתנו על נציגי השלטון, על הפקידים, מחוייבי המגע בחיי היום־יום. מצויים פקידים קשיחים, אבל כלום כל הפקידים הם עדה רעה וחטאה? אף בשטח זה מגזימים הרבה. הרוב בינוניים. רעי־תכונה מעטים. אך השיגרה מצווחת: תפסו את הפקיד! מלכות של חסד אינה יקרת המציאות בשום זמן, אבל גם במשטר המתוקן במידה מסויימת עומדת צווחה, שבעלי הזרוע מושלים בכיפה. אמנם, הם מושלים, המעטים הרעים והאכזריים צפים ועולים על פני השטח – המלפפונים הכבושים, הרקובים צפים למעלה – והאיסתרות בלגינות קיש־קיש קוראות. הקשקשנים רועשים, והריקנים נדחקים לראש התור של החדשות בעתונות. אין זו רבותא כלל, שרבים מן הרשעים עולים לגדולה, הם קופצים לגדולה, קצת נחמה בדבר: אינם עולים אליה, מכל מקום אינם זוכים לגדולה האמתית, זו הזורחת כשמש והמתגברת דרך הטבע כמעיין לאותו עצם, המשמש כביכול נושא הפולחן, אלא עובדים והבריות נושמים אותה באהבה וברצון כאויר.

הארץ אינה נתונה ביד הרשע, אך הרשע שולח אליה את ידו, דורך עליה ברגל גאוה ומודיע לה נחת זרועו. אך נחת הרבה אין לרשעים על פני ארץ רבה. שמחת הנפש אין להם, שלוה בוודאי לא. טעם השלום אינו ידוע להם כלל. הם אכולים אימה, קנאה וחשדות, חיים כל ימיהם תחת השוט, אם לא שוט המצפון, הרי שוט הדעת, כי על דאטפת אטפוך וסוף רודן עריץ לירידה שאין אחריה עוד עליה.

הרשע שולט, אך אינו חי, כי הוא חי מן היד אל הפה, מן האגרוף אל הפה. אין נחת לרשעים.

המימרה “הארץ ניתנה ביד רשע” היא גוזמה, המותרת רק לנביאים, למוכיחים ולפייטנים גדולים. הנביאים על כרחם רואים חזות קשה. לכך נוצרו. זה יעודם. אף המוכיחים מותרים בראיית שחורות, כדי להשחיר את הצבעים ולזעזע לבבות. נביאים ומוכיחים מותרים בהדגשת הסאה ואף נתבעים לה. בתנאי שיודעים לנגן לעתים גם על מיתרי העידוד והנחמה. הפייטנים משלמים כופר בבתי־שיר משמחי־לב.

גוזמה אחת אפשר להתיר ליחידי־סגולה המדברים בשער; שתי גוזמות – לאו. אפילו נאמר, שהארץ נתונה בידי רשעים, אסור לומר, שהרשעים רואים עולמם בחייהם וניהנים מטובה הרבה או ניהנים בכלל. אין זה נכון. לבם בוער תמיד כתנור ואף בלילות לא ישכב, אינם יודעים טעם חיים לאמתם? אל ייחשב לו הדבר לחטאה, ומכל מקום לא להגזמה, כשאומר, שההיפך נכון: רק ענוים ירשו ארץ ורק הצדיק באמונתו יחיה, יחיה ממש, יחיה בטוב ובשמחה, ובלבד שהוא שמח בחלקו. הארץ ניתנה בידי רשעים? אבל נתונה היא דווקא לידי הבינונים, ולידי האישים הדגולים, אוהבי העולם ואוהבי הבריות, על אחת כמה וכמה.

המימרה המתהלכת מקדמונים והמנוסחת דרך קושיא וצווחה – צדיק ורע לו רשע וטוב לו – טעונה הסתייגות מרובה. אין רשע וטוב לו. למראה עינים התקיף שרוי בכבודו של עולם, אוכל מעדנים ומתפטם במשמנים, טובל בשמן החנופה רגליו, ואם הוא מנהיג, הריהו רוכב על הבריות ודורך על ראשי עמים. אך אם זו טובה, ולפי דעת רבים באה עליה הסכמת הקהל כולו, סימן הוא, שרבים כבר שכחו טעמה של טובה אמתית מהי. טובה אמתית אינה בפיטום הכרס ולא בפיטום הקטורת של חנופה. כמה עלוב כבוד זה שנותנים לגבר אלים, מתוך שהוא כופה את הבריות להעניקו לו. כלום אפשר לכפות אהבה? כך אי אפשר לכפות הערצה. בעד כל הון העולם אי אפשר לקנות כזית אהבה, לא כזית ידידות וחברות נאמנה, ולא כזית של שום רגש טהור ונכון.

פולחן האישיות היא לא רק עבודה זרה, הוא פשוט שקר. אף לא שקר, אלא שוא. ולכשתרצו אף בגדר שוא איננו. עבודה זרה, פירושה, שאין עובדים כלל ללא־לו, לזר, לזולתו. הוא אינו אלא תחליף, במקום־דבר. כשם שהבריות מימיהם לא עבדו לעץ ולאבן, אלא העמידו פנים, שסוגדים להם, ולאמתו של דבר לא נתכוונו אליהם, אלא לאיזה כוח נעלם, שכינוהו משום מה עץ או אבן, זבוב או נחש וכל מפלצת אחרת, כך כל השטופים בעבר הרחוק ובימינו הקרובים בפולחן האישיות, לא הודיעו לו בעומקא דלבא שום חיבה, כל שכן לא הערצה. אדרבה, הם בזו לו. אלא שיותר מכך בזו לעצמם ומעטו את דמותו של הנברא בצלם. בפולחנם לאותה אישיות מפלצתית הכריזו על ההתיאשות מכל מידה אנושית.

זו מהתלה מרה לקרוא לאותה מפלצת אישיות. כדי להגיע למעלת האישיות צריך להיות קודם כל איש, לא כן? וכלום היה בגדר איש זובח המוני־אדם בארצו ובארצות אחרות, שמנינם הגיע למיליוני נפשות? אותה “אישיות” היתה חדל־אישים, לא־איש, יוצא דופן ממין האדם, שיה שחורה, לא כי זאבה שחורה, נידחה, מחוץ לכל שהוא בגדר המושכל האנושי. אם כך כלום אפשר לומר, שהוא היה אדון העולם, או שהיה לו לפחות חלק כל שהוא בחיי העולם ובהנאות העולם הזה?

רשע ואין איש לא זו בלבד שאין הארץ נתונה בידו, אין לו כל חלק בחיי העולם הזה. הוא אינו הוא – זר הוא גם לעצמו ופחד צלו עליו – ושום דבר אינו שלו. שליט מבודד זה גלמוד, מחוסר כל, כי הכל שונאיו. הפחד מפני הרודן הוא אופן של שנאה לו. שום דבר אינו שלו. אף כרסו אינה שלו, כי חייו אינם שלו. אין הוא חי את החיים, אלא את המוות. ברצח, בהרס, בנכלים, בחבלה כל מעיניו. אימה ופחד יש לו מפני כל צמיחה ולבלוב, מפני ניר נאה ומפני חיוכו של תינוק, המזכיר לו את עומק שחיתותו. כשהוא נוגע בלחי תינוק ללטפו הריהו מטיל בו זוהמה. כל מגע שלו מטמא והטומאה היא בור־שחת.

לא בידי הרשע ניתנה הארץ, לא בידי הרשע הכל־כולל רבן השלטון, ואף לא בידי הרשע הבינוני והקטן, שאינו די לו בשלו, ואינו עושה כלל בתוך שלו, אלא תמיד מבטיו לטושים לשל אחרים ולבו נאכל מקנאה ומשנאה. זוכים לחיי העולם הזה, מי ברב ומי במעט, ישרי־לב ותמימי־דרך – והמה רוב מנין הבריות – האוכלים משלהם ומתפרנסים מעמלם, השמחים בחלקם ומכל מקום אינם נאנחים ומתמרמרים תמיד על חסרונם, אלא מודים ומברכים על כל קו־אור וזיק־חדוה. שמחים בחלקם – זאת אומרת: שמחים בחייהם. החיים עצמם הם בעיניהם מתנה נאה, חמדה טובה, פתוחה ורחבה. הם אומרים: טוב לחיות, או כפי שגרסו הקדמונים: גם זו לטובה. טוב לחיות לא על שום בעד ולא על שום מנת. לא על מנת שאהיה עשיר, שאהיה מכובד, שאהיה קצין גבוה, אדון גדול או רשכב"ג, פרנס וגבאי, חבר בועדה מייעצת זו או פלונית, יושב־ראש, מנהל או ראש ועד המנהלים, כי אם לחיות, פשוט מאד, לדרוך על האדמה מלמטה ולהסתכל בשמים מלמעלה, לראות אילן ופני ילד, לשחות בנהר ולקרוא ספר, להשתתף בצעדה או לצעוד אילך ואילך בין ארבעת הקירות של חדרי, לבדי ועם עצמי, ללא כל צפיה לקבל אות הצטיינות בעד כך וכך פרסאות, שאני עושה כל יום במצעד בצל קורתי. זה פירוש לחיות – כך פשוט. ללא קוים ותגים, ללא עיטורים וללא כרכורים, חיים בעולם ועם העולם, עם האור והשמש, עם הגובה ועם העומק, עם למטה ועם למעלה, במיצר וגם במרחביה.

החי בעולם ועם העולם כל העולם שלו. שלו האילנות והדשאים, שלו המים והיבשת, שלו כל הזאטוטים המגלגלים כדורים בגנים וכל הצפרים. הכל שלו, כי הוא של הכל. ר' ישראל בעל שם טוב עמד והתפלל בשדה, ולא על עצמו ועל צרכי־גופו התפלל – כל תפילה שאין עמה דאגה לשלום הציבור כולו אינה תפילה – כי אם על תיקון הנפש והנפשות, על תיקון הבריאה כולה. אף הכבשים בשדה נצטרפו לתפילתו בזקיפת כפות רגליהם לפניו ביראה ובאהבה. גם עדרי צאן ממש, לא רק עדרי צאן קדשים, נהו אחרי אותו צדיק, שכל העולם היה נתון בלבו. האדם הטוב כל הברואים חבריו. כשניגן אורפיאוס נמשכו אליו בחבלי קסם הבהמות והחיות וכל עצי השדה.

רק מי שהעולם נתון בלבו מתוך הרגשת אהבה ורחמים וכיסופים גדולים, העולם נתון בידיו.

העולם אינו הפקר. לא כל הרוצה בשרירות־לבו הרע בא ועושה עליו אפותיקי. אין קונים את העולם אלא באהבה, בענוה, בשמחת הנפש ובדיבוק לבבות. יצר הרע אינו מלך, ובוודאי שאינו אדון כל הארץ. גייסותיו מרובים, שופרותיו חזקים ונועזים, פעמוניו אדירים, רעשו מחריש אזנים. אבל זו היא רק מחצית הצרה. עיקר הקלקול בכך, שהרשעות המתחצפת לא רק מחרישה בהמולת הזוועה שלה את האזנים, אלא גם מכה בסנורים את עיני השכל, מטמטמת את הלבבות ונוטלת את חוש ההבחנה אפילו של הפקחים שבבריות, להבדיל בין אור לחושך, בין גאון אנושי לרהב בהמיי, בין כבוד טהור לכיבודים מזוהמים, בין חיי חן וחסד לחיי מהומה מטורפת, בין ראיה נכונה של מערכות החיים על אורם וצלליהם, להשמצת הודם והדרם של חיינו עלי אדמות על ידי גניחות בטלות והתמרמרות־סרק. רק בן־חורין מרהב משנאה וממרירות, מסוגל להיות בן חיים טובים.

למען חיינו, למען אדמתנו, למען עולמנו, שהוא בכל עת ובכל שעה עולם טוב, משכן השמחות והזמירות, קן לכל כנפי־רננה ומבצר־עוז לנשמות הטובלות באצילות, למעננו ולמען בנינו, למען דורנו והדורות הבאים, בואו ונקרא יחדיו ברננה:

– מה טובו אהליך, עולם, משכנותיך, היקום.

קומו ונקומה למען יקום לנו היקום הזה, האמונה בטוב היא סגולה להרמת קרן האדם ולעמדת חיינו בקרן־אורה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!