איזה פלא הוא המוח שבקודקודנו, שהוא כקונכיה הומיה תמיד. קטנה לאין שיעור הקונכיה והיא מכלכלת בתוכה דעת לאין סוף. היא עצמה עולם. והיא עשויה בתבנית עולם, ארץ ושמים, הרים וגבעות, תהומות וימים, רוחות מנשבות בה וגם סערות פוקדות אותה, על ימים יסדה עושיה ועל נהרות יכונניה, ימים של שאלות ונהרות של ספיקות ולבטים. מלחמה לה עם איתנים שמבחוץ ועם געשים שבתחומיה, כל עצמי היש נחותים בה והיא מטרה לחציה־ברקיה של עצמה. מלחמות נטושות לעיתים בין גידוליה ומחשבה תקום על רעותה לרצחה נפש.
הה, קונכיה, קונכיה, מי יתנה את גודל ענותך ועוצם שברך ומי יתן ניב־שפתיים לשכולך ולבדידותך. אין כמוך גלמודה ביצורי־גיוונו. יד מחבקת יד ורגל צועדת בתואם לזולתה, אולם כל מוח אנושי בודד במועדיו, אין שומע לו ואין מבין לרוחו. לקונכיה הקטנה אין ידיד וגואל. היא ממתיקה סוד רק עם נפשה. אין לה מגיד, אף אין משמיע עצה. לעולם אין מחשבותיה מחשבות זולתה ואין לבטיה־פצעיה מוצאים כיוצא בהם. הכי כוח לה לבטא את מסתרי הגותה ולתאר את רזי חזותה? התוכל לתאר כמו אפס קצהו של הלך מחשבותיה וסדר השתלשלותן וסיבוכי סיבוכיהן? התוכל להביע אף מעט מזעיר, כיצד היא רואה את הדברים, את הפרצופים, את צבע האור והחושך, את המישור והעקוב, אי מקום תזרח לה השמחה, אי הרוח הצוררת עימה את היגון ומהיכן נשקפת אליה קדרות ובלהה?
הה, קונכיה, קונכיה, אין מחשבה כמחשבתך ואין מכאוב כמכאובך. כל הנגועים באחד מחלאי הגוף מרגישים בערך אותו הכאב והמומחים לרפואה מסוגלים לתאר בפני החולים את תכונת מכאוביהם, חוזקם וסדר השתלשלותם, אף דרך ריפויים היא כמעט אחת ללא הבדל בין איש לאיש. אולם מיחושייך, קונכיה, שונים אצל כל אחד ואחד. סתומים הם לרופאים ונעלמים מהחולה עצמו. יכול אדם לומר, אני חש בשיני, אני חש בידי וברגלי, בכל אבר שבגוף ולהורות באצבעו ממש על מקום הכאב. הוא אף יכול לפרט את הכאב לבבותיו ולשלביו. ולא כן כשפגע בך, קונכיה, איזה מיחוש, אין כל דמות לו ואף לא מושג עליו. אין מקום שהוא מקומך. את בכל ואת הכל. את משנה במיחושך את כל המערכות באדם ועל כל סביבותיו. את, קונכיה קטנה, הנך גוף ורוח, ראש ולב, ארץ ושמיים, אור וחושך, הר ועמק. הכל את מכלכלת אך שמיים וארץ לא יכלכלוך. הינך חלק ממעל, לכן תעיקי בחולייך על הנפש כמו ירדו עליה כל המצוקים מגבהים שאין למעלה מהם.
הה, קונכיה, קונכיה, הינך פלא, לא כי פלא על כל פלא. פלא שאת מחזיקה מעמד לאורך שנים, על אף כל הלחצים של עולם ומלואו. פלא שאין את נשברת ואין את מתפוצצת, על אף כל העומס הרב שאת טעונה על גבך. פלא, פלא, שאנשים אינם משתגעים או שהם משתגעים רק מעטים.
הה, קונכיה, קונכיה, את נקודה זוטא של ישוב הצפה על גבי תהום של תוהו ובוהו. הינך גלמודה מאד. אמנם, המיית כל היקום בך. אבל איש והמייתו. איש לנפשו הומה. זר לא יבין פשר המייתו וזר לא יקשיב לסוד שיחו. כל קונכיה מדברת בשפת עם לועז. איש לנפשו עם. איש לנפשו יקום. מה עצוב להיות יקום לעצמו. היקום לעצמו קום לא יקום.
אכן, פלא על כל פלא, שאת בכל זאת קמה וגם ניצבה.
פליאה־חידה בעיני: מפני מה אין איש סח לחברו על כאבייך, הה, קונכיה? מפני מה אין איש אומר לחברו: חוסה נא עלי, כי אך כפשע ביני ובין הטירוף? שמא משום שאין יודעים כיצד לבטא זאת, ושמא משום שמי שיבוא לספר עם חברו על כל כגון זה, יתחוור לו, שבעצם אין מה לספר. ואין שפה משותפת להסיח עצמו על כך. כל הטירוף הוא אישי פרטי לגמרי, שופע מאיזו נקודה טמירה, נמנעת התפיסה וההישג. זו היא באמת מהותו של השגעון, שבמידה שהאדם נגוע בו, הוא נעשה מובדל ומבודד מכל האחרים. כל טירוף נובע מאיזה אוטם שבנפש.
קונכיה, קונכיה, הבדידות היא עצם מהותך והתלישות היא מעיינך. כלום אפשר לחבר את התלוש? צאי וראי, רוב משוגעים משוטטים בשווקים ורצים ברחובות, שהרבים מצויים שם. וכל כך למה? לפי שהם חשים בתלישותם ומבקשים להתחבר. כל מטורף עמוס חומרי־בנין על גביו, כדי להיבנות בתוך המוני האנשים. רבים מהם מחזיקים בתרמילם, בתוך יתר הגרוטאות, חוט ומחט. אין זאת אלא שמתכוונים הם לתפור את עצמם אל יתר הבריות. ולפי שאינם יכולים, הם יוצאים קרועים ובלויים, טלאי על גבי טלאי. רמז לכך שאם אינם מסוגלים להיתפר אל האנשים יהיו נא לכל הפחות מטולאים אליהם. כל מטורף שואף להיות מעורב עם הבריות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.