״אשר הנחני בדרך אמת״ –

בראשית, כ״ד, מ״ח

נבדלה האמת מכל יתר המידות הטובות, שהן כל עיקרן הגשמה, מהותן ברורה ותכליתן המעשה הטוב, ואילו האמת אינה מחייבת על הרוב שום פעולה, אין היא בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה. היינו, אל תשקר, אל תפיח כזבים, אל תהיה אחד בפה ואחד בלב. האמת מסורה ללב ותחולתה גם בין האדם לעצמו.

במזמור ט״ו שבתהלים, הנודע לכל, אמנם, בידיעה מעומעמת, מכוסה בשכבה עבה של שכחה, נאמר הולך תמים ופועל צדק… לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו… כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח… יש כאן הליכה, פעולה, עשיה, נתינה, לקיחה. אולם על האמת נאמר “ודבר אמת בלבבו”. כיוון שנכנסים למחיצתה של האמת, מיד נדרשים הסמוכין ללב. אפשר ליתן צדקה, לעשות מישפט, לנהוג בצדק, לפעול בחסד, ולאו דווקא בשיתוף הלב. המעשה הטוב נושא את עצמו. הוא הדין כל המצוות האחרות אינן צריכות כוונה. ולא כן האמת, שעיקרה כוונה.

מפני־מה האמת צריכה כוונה? משום שבניגוד לכל יתר המידות הטובות אין טיבה ברור כל צרכו ואף אופן שימושה אינו נהיר דרך כלל. הפורס מלחמו לזולתו, תהיה מה שתהיה כוונתו, נהג מכל מקום כשורה, עמד לחברו בשעת דחקו ואת עצמו חיסר פרוסה. הפורס מאמתו לזולתו, יכול שלא הועיל ולא כלום, ולא עוד אלא יתכן, שהזיק לו. לחם, אגורה, כל חפץ שמעבירים מיד ליד, אין התועלת שבה נתונה לערעור. אמת שמשמיעים אותה טעונה כמה וכמה בדיקות. א. אם נכונה היא. ב. אם זו היא שעת הכושר להביעה. ג. אם הנאה ממנה לעולם. ד. אם אין מעורב בה קורטוב של פניה. ה. אם יש איזן קשבת לה, שכן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ו. אם לא נאמרה בעת לחשות. ז. וזה העיקר: אם האמת הזאת היא באמת בגדר אש בוערת בעצמות ובחזקת לא אוכל החרש?

כל כך הרבה סייגים ניתנו להבעת האמת ולא בכדי. אין האמת אחת מן הסגולות, אלא גולת הסגולות. היא החותמת. כל חותמת טעונה שמירה מעולה מחשש זיופה. “חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת” אמר רבי חנינא. כל הבא ואומר בידי החותמת, מדקדקים עמו הרבה יותר מבכל מי שמחזיק בידו כל מידה אחרת מן המשק המוסרי הגדול. אמת היא חרב חדה, סכין מסוכן. לא כל הרוצה נוטל לו בעלות עליה.

כשיתרו השיא עצה למשה לשתף בשיפוט העם אנשי אמת אמר לו בלשון זו: “ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע”. הקיף לאנשי אמת מלפניהם באנשי חיל יראי אלהים ואחריהם בשונאי בצע… מידת האמת – וממילא גם הזכות להביע אותה –אינה נרכשת על נקלה. צריך להיות בן־חיל, ירא־חטא ושונא בצע, כדי להגיע למדרגת איש האמת. גבורת הנפש וכלל המידות הטובות הן הבסיס. האמת היא מידת המידות – לכן היא מסורה ללב, שהוא אבר האברים, המשביר לכולם.

הבקיאות בכבשוני הנפש אינה חכמה, שהמציאוה האחרונים. אף חכמים בדורות ראשונים היו בוחני לבבות. חושם הנכון אמר להם, שאין האמת ענין חד וחלק כל עיקר. היא רצופה שכבה על גבי שכבה ובנויה חדר לפנים מחדר. הואיל והיא מכפלה הריהי מנוסחת גם על דרך הכפל, כגון במשלי כ״ב, כ״א, שנאמר שם: “להודיעך קושט אמרי אמת”. קושט ואמת משולבים יחד. מכלל שיש אמת שאינה בגדר קושט וקושט שאינו מאומת. וכן הדגישו חכמים אמת לאמתה. הוי אומר: לא כל אמת היא לאמתה. לאמת כמה חליפים. כגון שאומרים אמת ויציב, נכון וקיים. מכאן שיש אולי אמת שאינה נכונה ונכון שאינו מאימה. אחרי שדיבר אלהים אל איוב מן הסערה אמר אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אלהים לא הוכיח את רעי איוב על שלא דיברו אמת, אלא שלא דיברו נכונה. מלמד שיש אמת שאינה נכונה. רעי איוב לא שיקרו מסתמא, אבל הם הביעו איזו אמת שאינה נכונה. כלומר, הם הקנו תוקף של נכונות לאמת פרטית משלהם.

האמת היא אליה וקוצים רבים בה. אין היא עשויה מקשה אחת. כולה מחוררת, דרך כלל מפוקפקת וממוקשת. כל המחזיק בקרנותיה חייב ליתן לעצמו דין וחשבון ולפשפש היטב בהגיונו ובמצפונו שמא הוא טועה ומטעה או שמא אין כוונתו רצויה. אמת היא מצה שמורה, אפילו משהו חמץ, סירכה כל שהיא, פוסלים בה. מן הדין שכל אחד יאמר על משקל אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני אמרתי אמת אדבר והיא רחוקה ממני. צדק, למשל, שיש בו רק חלקים של צדק – אין צדק שלם – לא נעשה פלסתר. אולם אמת חלקית היא פעמים, כידוע, גרועה משקר. אין אמת לשיעורין. ולאמתו של דבר אין אמת אלא לשיעורין. אמת מוחלטת אינה כלל בגדר הישגו של בשר ודם. ואם תמצא לומר אין אמת, אלא יש רק שאיפה אליה. האמת היא הדרך אליה.

אין לנו הפעם עסק עם מופיעים, מבשרים ושליחים, הנושאים את האמת על חודה של חרב. זו היא פרשה עקובת־דמים, המושכת אחריה לא נחל אלא ים של דם מקדמות העתים ועד זמננו. הכתוב מדבר בתעודת הזהות של האמת, שיש לה מהלכים בחיים היומיומיים, דומה שאין לזו כל תעודת־זהות ולא שום הורמנא מקויימת מטעם סמכות עליונה. האמת הנצחית היא מאתנו והלאה. כל המדבר מטעם האמת העליונה מחלל את הקודש, אלא אם כן הוא עלה על המוקד למענה ונעשה קדוש. ואילו הנותרים אחריו בחיים, תלמידיו ונושאי־דגלו, מקבלים לידיהם את שליחותו, ושוב אינם שליחי האמת, אלא שליחי השליח.

כל מקום שהשליחות נותנת את קולה נשמטת מאתנו קרקע המציאות – המציאות במובן האמת – ואנו נמצאים פורחים באויר של דמיונות מטילי־אימה. נעזוב את האימה ונשוב אל האמת הפשוטה, היומיומית, האנושית ביותר, הנותנת חיים ואינה נושאת הרס וחורבנות, השופטת ביושר, אבל אינה גורסת יקוב הדין את ההר. אמת שחיים בה, מן המידה שתהא מרוסנת ומבולמת ואף מגוונת ומפולגת הרבה. ובכן, יש אמת לשעה זו ולא לאחרת, אמת לזה, שאינה אמת לזה, אמת לפרט, שאינה בנותן ענין לכלל, ולהיפך, אמת שחובה לאמרה ושאסור לאמרה, אמת שמותר לגלותה לבריא ולא לחולה, שמגלים אותה לאדם הגון ולא לגזלן, למשל, בשעת רדיפתו אחרי טרפו והוא שואל למקום־בריחתו של הנרדף. אמת של שעת הכושר ואמת של שעת חירום. אמת שהיא בגדר עמוד העולם ואמת של הלכה ואין מורין כן. מן הראוי להעז ולומר, שיש אמת, שאין מודיעים אותה אלא לצנועים וליודעי־חן. דורות מאמינים ויראי־חטא נמנו וגמרו, שיש דברים שאין דורשים בשלושה ודברים שאין דורשים בהם בשניים. אף נאמר בפרק שני מ“חגיגה”, שדברים שהם מכבשונו של עולם “אין מוסרים אפילו בראשי פרקים אלא לאב בית הדין ולכל מי שלבו דואג בקרבו”.

שוב נמסרו הדברים לעיונו של הלב. לכל הפינות שאנו פונים במסכתא אמת הננו נתבעים למרות הלב. מקור האמת בלב ואין אפיטרופוס לה אלא הלב. רק הדיין הפנימי יורה לאדם, אם כבר הגיע לידי הכרה לא יגונה לו להביע אמתו ויהי־מה, אם יש בו ניצוץ של ירמיהו, שהגדת האמת היא לו פיקוח נפש. עיקר הכל: אם הוא מאמין באמת ובלב שלם באמתו ולא רק מדמה עצמו מאמין. כל אמת טעונה שיקול הדעת וחשבון הנפש ואיזון חלקי הסותר והבונה, עד שבאים לבטאה, קל וחומר אמת הטעונה חומר נפץ.

אין אנו רשאים לשפוט לא למראה עינים ולא למשמע אזנים דין אמת ושקר. נפש הזולת מחשכים. לכן האמת היא אישית לעולם. עד שאדם מביע אמת בפיו עליו להיות דובר אמת בלבבו ועד שהוא בא בכוח האמת להטיף לאחרים ולקשט את חברו, חייב הוא להטיף מוסר לגופו ולקשט את עצמו. כל שכן כשהוא מתייצב להיות דובר בשער. פליאה היא הדעה המתהלכת, שאין לבדוק בציציותיו האישיות של המוכיח לרבים וכי העסקנות הדיבורית והחיים הפרטיים הם שתי רשויות נפרדות לגמרי. הכיצד? האמת, שעיקר יניקתה מן האישי, אינה עשויה כלל להיבחן על ידי החיים הפרטיים? דבר זה בא ללמדנו, הלאו לא תשקרו, למשל, חל על־הכלל, על החברה, על המדינה, ואינה חובה על היחיד. אחרים כנגד זה מורים היפוכה של דעה זו, שציוויי המוסר אינם חלים כלל על עסקי המדינה. אדרבה, כל מדינאי המוסיף לשקר ולסכסך ולהערים, הריהו משובח. הפרדה זו בין הרשויות אין בה ממש בתחום המוסר בכללו, קל וחומר בפרשת האמת, שאין לה שורש אלא באישי ואין אבן־בוחן לטיבה ולזכות־הבעתה, אלא ההגינות האישית. לכן התביעה לאמת כוחה יפה רק כשעוקצה מכוון כלפי התובע עצמו.

האמת היא בת מלכה ואין נאה לה לצאת מחדריה לבדה, אלא בלווית שושבינים נאמנים. בכתבי חכמים קדמונים היא יוצאת על הרוב ושומר־ראשה עמה. נאמר, למשל, “באמת ובתמים” או “באמת ובכל הלב”, “באמת ובלב שלם”, “חסד ואמת” “את האמת והשלום אהבו”. אמת לבדה בלי בן־לויה עשויה לבוא לידי בזיון, אף עלולה היא לצאת חלילה לתרבות רעה. בני־לויה רבים כשרים לה. להוציא הקנאות, שכנגדה שומרים על האמת השלום והחסד, האהבה והרחמים. לא די להטיף מוסר, צריך להטיף גם סמי־רפואה. לא די להגיד הו גוי חוטא עם כבד עוון, צריך גם לעשות פרסום לצדיקים המעטים, השתולים בכל דור והם נחבאים אל הכלים, מי שאינו מסוגל לחבש אסור לו לפצוע. ושוב אמרו חכמים: על שלושה עמודים קיים העולם, על הדין, על האמת, ועל השלום. אין אמת בגפה.

אמת תקיפה, כולה דין, כל תשמישיה במקל חובלים, עלולה להיהפך למטרד חורק ולאם חורגת, נזפנית ונרגנית, שאינה מחפשת את דרך אלא נעשית מטרה לעצמה. אמת בת ריב ומדון חשודה לעולם, שמא אינה מתכוונת לתיקון.

אמנם, יש מקום למקשן לשאול: אם כך אתה נותן לאמת אשרה להיכנס רק לפרוזדור החיים ולא לתוך ההיכל. לא כן? נמצא אתה מטיף לאמת פחדנית, פשרנית, סתגלנית, וחוסם בפניה את הדרך אל הנצחון בשום זמן, שכן כל פעם שבא אחד ומבקש להעמיד את האמת על תלה נמצא כי נפסד מכך והריהו מתייצב כנגדה במקלו שלו. בינתיים מתחרחר ריב בין הצדדים, ופטר ריב מחלוקת עזה. האומנם אתה מעמיד ליד האמת את השלום כחייל מזוין לשמור על כל צעדיה? או שמא מוכן אתה להקריב למען שלום־בית את כל מידות היושר והצדק, ומידת האמת היא בראש התור להיגרש ככוח הפועל בחיים.

קושיות קשות כברזל. אבל כלום כוח בר־נש הוא ברזל לתרץ את כל הקושיות, כולן עד אחת? אין פגע רע כמחלוקת למען האמת, הפוגעת בתא־החברה ובריקמת החיים כולה ועוקרת את האמת גופה מן השורש. לבסוף שני היריבים לא זו שאינם מעמידים את האמת על תלה, אלא הורסים כל תל, שאפשר להשתית עליו קורטוב אמת. במרוצת המחלוקת על האמת משתכחת על הרוב סיבת המחלוקת ומתרחקים הרבה יותר מן המטרה מאשר לפני כן.

אמר אדם, שהוא שואף לנצחון האמת ושאינו טורח אלא למען נצחונה, ברור וגלוי, שהנצחון ניסוג תוך כדי כך כמה וכמה אמות לאחור. נצחון סורו רע. כל כשלון שרשו בנצחונות. אסור לנצח.

ושוב טענה: אם כך אין שום סיכוי לאמת, אלא גזירה עליה לישב עד שתלבין ראשה ותהיה מאוסה מחמת כיעור וזיקנה או מוקצה מחמת מיאוס. תשב ותמתין עד שיבוא המשיח. אבל תמה אני, אם הזיקנה עלולה לפגוע באמת. אין אמת זקנה. היא רעננה לעולם. רעננותה מחוייבת המציאות, מאחר שמקורה בלב, הצעיר לעולם.

האמת היא אישית לגמרי. אין אמת כלל, אין אמת של נוהג שבעולם ואין אמת של דרך המלך, אלא כל אחד מצווה להיות מלך על אמתו, לחצבה מלבו, שוב ושוב מבראשית. אין אמת זקנה, אבל יש אמת חלודה, קפואה, מעובשה. צריך לרכשה בכל שעה ובכל רגע. אין היא ניתנת בחנם. אין כופין אותה על אחרים בגערה, בנזיפה, בתביעה, בזעם וברעש. כשם שאסור לדחוק את קץ הגאולה, כך אסור לדפוק על האמת, להסיעה בקולות וברקים. אמת מארץ תצמח. כמו כל גידולי האדמה, היא צומחת קמעא קמעא. אין להשליטה כלל בבת אחת ולעולם ועד. היא דורשת חלוציות מתמדת, מסירות ללא גבול, תום ומופת אישי. כשעושים את הדרך אל האמת בסופה מתרוממות תמרות־אבק, המכסות אותה, עד שאין היא נראית עוד. רואים רק אבירים אצים־רצים וחרבותיהם שלופות בידיהם.

אין האמת צריכה לנצח. היא צריכה להאיר, לגלות את האור הגנוז בלב טוב ורחמן.